גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון
פסוקים
בַּשְּׁבִיעִ֕י בְּעֶשְׂרִ֥ים וְאֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ אֱמׇר־נָ֗א אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֑וֹל וְאֶל־שְׁאֵרִ֥ית הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם׃ וְעַתָּ֣ה חֲזַ֣ק זְרֻבָּבֶ֣ל׀נְאֻם־יְהֹוָ֡ה וַחֲזַ֣ק יְהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וַחֲזַ֨ק כׇּל־עַ֥ם הָאָ֛רֶץ נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַֽעֲשׂ֑וּ כִּֽי־אֲנִ֣י אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ אֶֽת־הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־כָּרַ֤תִּי אִתְּכֶם֙ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרַ֔יִם וְרוּחִ֖י עֹמֶ֣דֶת בְּתוֹכְכֶ֑ם אַל־תִּירָֽאוּ׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הֶחָרָבָֽה׃ וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בְּעֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבָּעָה֙ לַתְּשִׁיעִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת שְׁאַל־נָ֧א אֶת־הַכֹּהֲנִ֛ים תּוֹרָ֖ה לֵאמֹֽר׃ הֵ֣ן׀ יִשָּׂא־אִ֨ישׁ בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפ֠וֹ אֶל־הַלֶּ֨חֶם וְאֶל־הַנָּזִ֜יד וְאֶל־הַיַּ֧יִן וְאֶל־שֶׁ֛מֶן וְאֶל־כׇּל־מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא׃ וַיֹּ֣אמֶר חַגַּ֔י אִם־יִגַּ֧ע טְמֵא־נֶ֛פֶשׁ בְּכׇל־אֵ֖לֶּה הֲיִטְמָ֑א וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ יִטְמָֽא׃ וַיַּ֨עַן חַגַּ֜י וַיֹּ֗אמֶר כֵּ֣ן הָֽעָם־הַ֠זֶּ֠ה וְכֵן־הַגּ֨וֹי הַזֶּ֤ה לְפָנַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְכֵ֖ן כׇּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֛יבוּ שָׁ֖ם טָמֵ֥א הֽוּא׃ וְעַתָּה֙ שִֽׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם־אֶ֛בֶן אֶל־אֶ֖בֶן בְּהֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃ מִֽהְיוֹתָ֥ם בָּא֙ אֶל־עֲרֵמַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וְהָיְתָ֖ה עֲשָׂרָ֑ה בָּ֣א אֶל־הַיֶּ֗קֶב לַחְשֹׂף֙ חֲמִשִּׁ֣ים פּוּרָ֔ה וְהָיְתָ֖ה עֶשְׂרִֽים׃ הִכֵּ֨יתִי אֶתְכֶ֜ם בַּשִּׁדָּפ֤וֹן וּבַיֵּֽרָקוֹן֙ וּבַבָּרָ֔ד אֵ֖ת כׇּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיכֶ֑ם וְאֵין־אֶתְכֶ֥ם אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שִׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְהֹוָ֖ה שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם׃ הַע֤וֹד הַזֶּ֙רַע֙ בַּמְּגוּרָ֔ה וְעַד־הַגֶּ֨פֶן וְהַתְּאֵנָ֧ה וְהָרִמּ֛וֹן וְעֵ֥ץ הַזַּ֖יִת לֹ֣א נָשָׂ֑א מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲבָרֵֽךְ׃ וַיְהִ֨י דְבַר־יְהֹוָ֤ה׀שֵׁנִית֙ אֶל־חַגַּ֔י בְּעֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃ אֱמֹ֕ר אֶל־זְרֻבָּבֶ֥ל פַּֽחַת־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י מַרְעִ֔ישׁ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ וְהָֽפַכְתִּי֙ כִּסֵּ֣א מַמְלָכ֔וֹת וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י חֹ֖זֶק מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְהָפַכְתִּ֤י מֶרְכָּבָה֙ וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ וְיָרְד֤וּ סוּסִים֙ וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם אִ֖ישׁ בְּחֶ֥רֶב אָחִֽיו׃ בַּיּ֣וֹם הַה֣וּא נְאֻם־יְהֹוָ֣ה צְבָא֡וֹת אֶ֠קָּחֲךָ֠ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל עַבְדִּי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשַׂמְתִּ֖יךָ כַּֽחוֹתָ֑ם כִּֽי־בְךָ֣ בָחַ֔רְתִּי נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
פירוש רש”י
2:3: מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר. שֶׁהָיָה מִן הַגּוֹלִים וְעוֹדֶנּוּ חַי. | אֲשֶׁר רָאָה וְגוֹ׳. אֶת הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה חָשׁוּב בְּעֵינָיו. | הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן. יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי מִי שֶׁרָאָה הָרִאשׁוֹן, אֵין זֶה בְּעֵינָיו אֶלָּא כְּאַיִן. | כָמֹהוּ כְּאַיִן. הוּא וָאַיִן שָׁוִים הֵן, כְּמוֹ (הושע ד:ט) ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״. אַף כָּאן ״כָמֹהוּ כְּאַיִן״ – הוּא וָאַיִן שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. 2:5: אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי. תּוֹרָתִי אַתֶּם שׁוֹמְרִים, וְרוּחִי שׁוֹרָה עַל נְבִיאֲכֶם, אַל תִּירָאוּ. 2:6: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא. מִשֶּׁתִּכְלֶה מַלְכוּת פָּרַס זוֹ הַמּוֹשֶׁלֶת עֲלֵיכֶם, עוֹד אַחַת תָּקוּם לִמְשֹׁל עֲלֵיכֶם לְהָצֵר לָכֶם, מִן מַלְכוּת יָוָן, וּמְעַט יְהֵא זְמַן מֶמְשַׁלְתָּהּ. | וַאֲנִי מַרְעִישׁ. בְּנִסִּים הַנַּעֲשִׂים לִבְנֵי חַשְׁמוֹנַאי. | אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳. וְיָבִינוּ שֶׁשְּׁכִינָתִי שׁוֹרָה בְּבַיִת זֶה, וְיָבִיאוּ תְּשׁוּרַת זָהָב וָכֶסֶף, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּסֵפֶר יוֹסֵף בֶּן גּוּרְיוֹן. 2:8: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. וּבְיָדִי לְהָבִיא לַאֲשֶׁר חָפַצְתִּי בּוֹ. 2:9: גָּדוֹל יִהְיֶה. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בְּבִנְיָן, וְחַד אָמַר: בְּשָׁנִים, שֶׁשְּׁנֵי בַּיִת רִאשׁוֹן אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר, וּבַיִת שֵׁנִי אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. 2:11: שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה. שֶׁמָּא שָׁכְחוּ בַּגָּלוּת הִלְכוֹת קֹדֶשׁ וְטֻמְאָה וְטָהֳרָה. 2:12: בְּשַׂר קֹדֶשׁ. בְּשַׂר טֻמְאַת נְבֵלָה אוֹ שֶׁרֶץ. | וְאֶל הַנָּזִיד. תַּבְשִׁיל. | לֹא יִטְמָא. נֶחְלְקוּ בָּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, דְּבָעֵי מִנַּיְיהוּ רְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ, וְאָמְרוּ לוֹ טָהוֹר. וְחַד אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֵּישׁ כָּהֲנֵי, חֲמִישִׁי בְּקֹדֶשׁ בְּעֵי מִינַּיְיהוּ. | וְנָגַע בִּכְנָפוֹ. לֹא נָגַע בַּשֶּׁרֶץ עַצְמוֹ, אֶלָּא בַּבֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן. | הֲיִקְדָּשׁ. הֲיִסְתְּאַב. 2:13: אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ. מֵת עַצְמוֹ. | יִטְמָא. שֶׁהַמֵּת אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, וַחֲמִישִׁי לְטֻמְאַת שֶׁרֶץ, רְבִיעִי הוּא לְטֻמְאַת מֵת. 2:14: כֵּן הָעָם הַזֶּה. כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם טוֹעִים בָּזוֹ, כֵּן אַתֶּם טוֹעִים בְּכַמָּה הֲלָכוֹת. | וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם. אִם לֹא יִתְּנוּ לִבָּם לִלְמֹד. 2:15: וָמָעְלָה. שָׁנִים שֶׁעָבְרוּ. | מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן. מִטֶּרֶם חֲזַרְתֶּם לָשׁוּב וּלְהוֹסִיף עַל יְסוֹד שֶׁיִּסַּדְתֶּם בִּימֵי כֹּרֶשׁ וּבָטֵל. עַתָּה שִׂימוּ לְבַבְכֶם לַעֲסֹק בַּבִּנְיָן וּבְלִמּוּד צָרְכֵי כְּהֻנָּה. 2:16: מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים. מִהְיוֹת לָכֶם מְאֵרָה מְשֻׁלַּחַת בְּמַעֲשֵׂיכֶם כַּאֲשֶׁר עַד הֵנָּה, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִים כְּרִי הָרָאוּי לָמוֹד מִתּוֹכוֹ עֶשְׂרִים סְאִין, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶלָּא עֲשָׂרָה. | בָּא אֶל הַיֶּקֶב. הוּא בּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת, וְהַיַּיִן יוֹרֵד לְתוֹכוֹ. | לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה. לִשְׁאֹב מִמֶּנּוּ חֲמִשִּׁים מִדּוֹת שֶׁמּוֹדְדִין בָּהֶם יַיִן בַּגִּתּוֹת וּשְׁמָם פּוּרָה. | לַחְשֹׂף. לְמַלְּאוֹת, כְּמוֹ ״לַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא״ (ישעיהו ל:יד), וְכֵן ״חָשְׂפִי שֹׁבֶל״ (שם מז:ב). | וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. לֹא שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בַּיַּיִן מְאֵרָה יוֹתֵר מִן הַדָּגָן, אֶלָּא שֶׁאָדָם טוֹעֶה בְּאֹמֶד מִדַּת הַיֶּקֶב, לְפִי שֶׁהוּא עָמֹק, אֲבָל הַכְּרִי עוֹמֵד לְפָנָיו. וּבְמִשְׁנַת אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן שָׁנִינוּ טַעַם, לָמָּה לֹא אָמַר בַּיַּיִן מִדָּה מוּעֶטֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּדָּגָן, כְּגוֹן ״לַחְשֹׂף עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ פּוּרָה וְהָיָה עֲשָׂרָה״. לִמֶּדְךָ שֶׁהַיַּיִן מִדָּה יְתֵרָה לָעוֹלָם, וּכְשֶׁהַיַּיִן לוֹקֶה, סִימָן רַע לָעוֹלָם. וּלְפִי שֶׁהַיַּיִן צָרִיךְ לִהְיוֹת הַרְבֵּה, מָנָה בּוֹ מִנְיָן יוֹתֵר. 2:18: אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל. שֶׁהִתְחִילוּ עַתָּה בַּשְּׁנִיָּה לְהוֹסִיף עַל יְסוֹד הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּנוּ בִּימֵי כֹּרֶשׁ. 2:19: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה. עֲדַיִן לֹא זְרַעְתֶּם בְּשָׁנָה זוֹ, וְהָאִילָנוֹת עֲדַיִן לֹא חָנְטוּ פֵּירוֹתֵיהֶן. וּמֵעַתָּה תִּזְרְעוּ בִּזְמַן בְּרָכָה, כִּי בְּבִנְיַן הַבַּיִת יָבֹא בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. 2:22: וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם. מַלְכוּת פָּרַס שֶׁהִיא מוֹשֶׁלֶת עַכְשָׁיו עַל כָּל הָעוֹלָם, יִפְּלוּ בְּיַד מַלְכוּת אַחֶרֶת לְסוֹף שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבַּע שָׁנָה לְבִנְיַן הַבַּיִת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ שׁוֹנִין בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה. 2:23: וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם. כְּלַפֵּי שֶׁנִּגְזַר עַל יְכָנְיָה אָבִיו: ״חַי אָנִי, אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי, מִשָּׁם אֶתְקַנְךָ״ (ירמיהו כב:כד), וְאוֹמֵר שָׁם: ״כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי״ (ירמיהו כב:ל) – לָמַדְנוּ שֶׁהוֹעִילָה לוֹ תְּשׁוּבָתוֹ, וְנוֹלַד לוֹ זְרֻבָּבֶל, וְהוּשַׂם כַּחוֹתָם.
פירוש רד”ק
2:1: בשביעי. בכלם אמר ביד חגי הנביא לפי שנבואתו היתה שליחות להם בידו לעשות מעתה מה שיצוה: 2:2: אמר נא. מבואר: 2:3: מי בכם. הזקנים שנשארו מן הגלות: | כמהו כאין בעיניכם. אם תשוו אותו שיהיה זה כמוהו הלא זה כאין בעיניכם כנגד הבית הראשון: 2:4: ועתה. אל תרפינה ידיכם בעבור זה כי עוד יהיה כבוד הבית הזה גדול: | ועשו. טעמו דבק עם הפסוק האחר את הדבר הזה אם תעשו את הדבר אשר כרתי אני אהיה אתכם ותלכו הלוך וחזק: 2:5: את הדבר. אם תעשו את הדבר אשר כרתי אתכם: | ורוחי עומדת בתוככם. רוח הקדש אבל אחר שחטאו ולא עשו התורה והמצות נפסקה רוח הקדש ונפסקה הנבואה בימי זכריה ומלאכי ואמר אשר כרתי אתכם כלומר את אבותיכם והרי הוא כאלו כרתי אתכם כמו שכתוב בתורה לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת כי אתנו וי”ת ורוחי עומדת בתוככם ונביאי מלפין ביניכון: 2:6: כי כה אמר ה’ עוד אחת מעט היא, מרעיש. דרך משל מרוב הכבוד והטובה שיעשה האל לישראל בזמן בית שני י”א שזה היה בימי חשמונאים וי”א על זמן הורדוס אמר זה וזה היה כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון ופי’ עוד אחת עוד טובה אחת אעשה לכם מלבד זאת שאני עושה לכם עתה, מעט היא מעט ונקל היא בעיני לעשותם וטובה מזאת תהיה כי עתה יש לכם צוררים בבנין הבית אבל באותו זמן יכבדו כל הגוים הבית הזה במנחות וכסף וזהב שיביאו שם גם כתוב בספר יוסף בן גוריון כי רעש גדול היה בימי הורדוס ומה שאמר את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה הוא דרך הפלגה כי השמים לא ירעשו: 2:7: והרעשתי. אתן בלבם שיחרדו ממקומם לבא לראות כבוד זה ולהביא בידם כסף וזהב: | ובאו חמדת כל הגוים. פי’ כל הגוים שארעיש ממקומם יבאו בחמדת כל הגוים כלומר יביאו בידם כל דברי חמודות שימצאו בארצם מכלי כסף וזהב ובגדים ואבנות יקרות וחמדת חסר ב’ השמוש כמו ומראה ולא בחידות הנמצא בית ה’ והדומים לו: 2:8: לי הכסף. ביד מי שהוא שלי הוא וברשותי הוא לנטלו מזה ולתתו לזה ואני אתן בלב הגוים להביא אל הבית הזה כסף וזהב לרוב: 2:9: גדול יהיה. נחלקו רבותינו זכרונם לברכה בזה יש אומרים בשנים ויש אומרים בבנין וזה וזה היה כי בית ראשון עמד ת”י שנה ובית שני ת”ך שנה וכן היה גדול בבנין כמו שכתוב בדברי רז”ל ובספר יוסף בן גוריון כי הבנין שבנה הורדוס בב”ה לא נראה מעולם בנין טוב ונאה כמוהו: | אתן שלום. כי אף על פי שהיו מלחמות רבות בזמן בית שני זמן רב היה שלום בארץ: 2:10: בעשרים. הם החלו להכין בנין הבית בחדש הששי שהוא אלול ובחדש התשיעי שהוא כסליו בכ”ד בו החלו לבנות ובו ביום היה דבר ה’ ביד חגי הנביא לאמר לכהנים ולשאול אותם על הלכות טומאה וטהרה ואף על פי שכבר הקריבו קרבנות טרם זה כמה שנים כי מיום שעלו הראשונים העולים מהגולה כשהגיעו בעריהם בנו המזבח והקריבו עליו והיכל ה’ לא יסד וי”ט שנה נבנה המזבח קודם בנין הבית ולמה לא שאלם כל השנים האלה מעת שהחלו להקריב קרבנות לפי שלא היה דבר הקרבנות קבוע עד היום שהחלו בבנין הבית: 2:11: כה אמר ה’. שיאמר לכהנים כי בשם ה’ צבאות הוא שואל להם שאמר לו שאל נא את הכהנים תורה כלומר תורת טומאה וטהרה: 2:12: הן ישא. שאלם תורת הטומאות אולי שכחום בגלות ושאלה אם ישא איש בשר קדש בכנף בגדו שנגע בשרץ ונשא בשר קדש בכנף בגדו והנה הכנף הראשון לטומאה ובשר קדש שני: | ונגע בכנפו אל הלחם. פי’ במה שבכנפו והוא הבשר נגע בו אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן ונגע אל כל מאכל מאלו: | היקדש. פירוש היטמא המאכל הזה שהוא רביעי לטומאה כי השרץ הוא אב הטומאה והכנף ראשון ובשר קדש שני והלחם והנזיד והמשקים הללו שנגעו בבשר הם שלישי והמאכל שנגע באלו רביעי ועל זה שאלם על המאכל שהוא רביעי אם יטמא ויענו הכהנים ויאמרו לא והראיה כי על המאכל לבדו שאלם שאמר היקדש ולא אמר היקדשו ויש מרז”ל שאמרו כי טעו הכהנים בזו התשובה כי הרביעי טמא הוא בקדש אבל השאלה האחרת ששאלם אם יגע טמא נפש בכל אלה השיבו כראוי פירוש אם תהיה הכנף טמאה טומאת נפש שנמצא שהכנף אב הטומאה והבשר ולד הטומאה והלחם והנזיד והמשקים שני והמאכל שלישי ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ושלישי בקדש היו יודעים שהוא טמא אבל רביעי בקדש לא היו יודעים שהוא טמא ובזה טעו לפיכך השיבם הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא ויש מרז”ל שאמר כי לא טעו באחת מהם יש מהם מי שאמר כי חמישי בקדש שאל בראשונה מהם וכראוי השיבוהו שאינו טמא ויש מהם מי שאמר כי קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם וכראוי השיבוהו ומה שאמר ואשר יקריבו שם טמא הוא פי’ אף על פי שהם יודעים הלכות טומאה וטהרה כל אשר יקריבו לפני כאלו הוא טמא הואיל והם מתעצלים בבנין הבית וענין הפרשה מוכיח זה הטעם שלא טעו שלא הוכיחם אלא על ענין הבית בכל הפרשה: | היקדש. פי’ היטמא כלומר שאסור מפני טומאתו בקדש שהוא אסור וכת”י היתאסר ובמקצת נסחאות היסתאב: | הנזיד. התבשיל כמו ונזיד עדשים: 2:13: ויאמר חגי. מבואר הוא: 2:14: ויען חגי ויאמר. כן העם הזה וכן הגוי הזה הענין כפול במ”ש או פי’ כן העם הזה על הכהנים וכן הגוי הזה על ישראל אמר כלם אשמים על בנין הבית כי הכהנים היה להם להזהיר העם לבנות וכמו שאמרתם שיטמא כן כל מעשה ידיהם טמא לפני וכן מה שיקריבו הכהנים טמא הוא לפני כי הם מקריבים במזבח בלא בית ואינם חוששים לכבודי: 2:15: ועתה, ומעלה. מן היום שהתחילו בבנין ומעלה ושימו לבבכם מטרם שום אבן אל אבן כלומר שימו לבבכם במעשיכם מה שהיה טרם הבנין ומה יהיה אחר הבנין: | אבן אל אבן. כמו על אבן כמו אל ההרים ולא אכל והדומים לו כי כבר עשו יסוד הבנין כשבנו המזבח אלא שהצרים השביתום מלבנות כמו שכתוב בספר עזרא ותרגם יונתן עד לא יתשם נדבך על נדבך: 2:16: מהיותם. טרם היותם בענין זה יוכלו להכיר כי מאתי היה הדבר כי מי שיבא אל ערמת עשרים כלומר אל ערימה של חטים שהיה ראוי לצאת ממנה עשרים סאה והיתה עשרה מפני המארה שמשתלחת בה: | לחשוף חמשים פורה. לחשוף כמו לחשוף מים מגבא ענינו לקחת או לשאוב: | פורה. כמו פורה דרכתי לבדי והיא דריכת הענבים ביקב: | וחמשים. ר”ל חמשים בתים בפורה וי”ת חמשין גרבין דחמר ומה שאמר עשרה ועשרים אינו דוקא כי פעמים לא ימצא אלא מחצית או פחות מעט או יותר מעט מכל מקום המארה נכרת בהם: 2:17: הכיתי אתכם. את כל מעשה ידיכם כמו בכל מעשה ידיכם וכן ואתנו אל תמרודו כמו ובנו: | ואין אתכם אלי. ואין עצמכם כלומר עם כל זה אינכם אלי וכן יבא אתו וירעו הרועים אותם עצמם או פי’ ואין אני רואה אתכם שבים אלי: 2:18: שימו. אשר יסד היכל ה’ אשר בנו על יסודו כי היסוד כבר נבנה מזמן בנין המזבח: 2:19: העוד הזרע במגורה. ראו אם עוד זרע במגורה כי הרוב הוצאתם לזריעה ומעט הוא הנשאר לכם במגורה לאכול ומן היום הזה אברך מה שבמגורה ומה שזרעתם כיון שהתחלתם לבנותה: | ועד הגפן. וכן עדיין הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא כי עדיין לא הגיע זמנם לשאת עליו או פרי כי בכסליו היה זה שהוא החדש התשיעי ומן היום הזה אברך אותם וישאו פרי לרוב ולטוב. וזכר אלה העצים שהם רבים בא”י כמ”ש ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ומן התימה מה שאמר על עץ הזית לא נשא כי עץ הזית זמנו במרחשון ובכסליו לשאת פריו ואולי מפני המארה שהיתה בהם מתחלה היה מתאחר לשאת פריו: 2:20: ויהי דבר ה’ שנית. שנית בו ביום שהוא כ”ד לחדש התשיעי ושתי פעמים דבר עמו באותו היום: 2:21: אמר, אני מרעיש. דרך משל על מלחמות שהיו בזמן מלכות פרס ואמר שיאמר זה אל זרובבל לבשרו כי בעבור המלחמות ההם לא תשפל מעלתו אבל תגדל מאד זהו שאמר ואקחך ושמתיך כחותם והמלחמות האלה היו בימי דריוש זה או בימי ארתחשסתא המולך אחריו או נאמרה נבואה זו על בטול מלכות פרס והתחדש מלכות יון ז”ש והפכתי כסא ממלכות וזה היה לשלשים וארבע שנה לבנין הבית כי אז שלמה מלכות פרס וקמה מלכות יון וכן מצאנו בדברי רז”ל שאמרו תניא ר’ יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל”ד שנה מלכות יון בפני הבית ק”פ שנה מלכות בית חשמונאי ק”ג שנה מלכות בית הורדוס ק”ג שנה הרי ת”ך שנים שעמד בית שני: 2:22: והפכתי. מבואר הוא: 2:23: ביום ההוא, אקחך. להעלותך במעלה יותר ממה שהיית עד היום ההוא ות”י אקרבינך: | ושמתיך כחותם. הטבעת שחותמים בה הכתבים נקרא חותם וכן אמר שימני כחותם והטבעת ההיא לא תסור מיד האדם לא ביום ולא בלילה ר”ל שתהיה השגחת האל תמידה עליו ואמרו רז”ל גדולה תשובה שמקרעת גזר דין שנאמר כתבו האיש הזה ערירי וכיון שעשה תשובה נהפך לו גזר דין לטובה ונולד לו בן בבית האסורים ואמר חי אני נאם ה’ אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני וגו’ וכיון שעשה תשובה נהפך לו לטובה ואמר לזרובבל בן בנו ושמתיך כחותם הפך מה שאמר לו אם יהיה כניהו חותם וגו’:
פירוש מלבי”ם
2:3: מי בכם הנשאר מן זמן הגלות והחורבן, שהוא ראה את הבית הראשון ויראה שכבוד הבית הזה כאין נגד הראשון: 2:4: (ד-ה) ועתה חזק זרובבל, מזה תראו כי אתם צריכים חיזוק להתחזק בעבודת ה’, ושעור הכתוב ועשו את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, (ומ”ש כי אני אתכם הוא מאמר מוסגר), ר”ל חזק ועשו דבר התורה והמצוה שע”ז כרת עמהם ברית בצאתם ממצרים, כמ”ש ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם, ואז יגדל כבוד הבית הזה על הראשון, ובאר זה במ”ש כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם כי גם עתה אני אתכם כמו שהייתי אתכם בעת יצ”מ, (בתנאי שתשמרו דברי התורה כמו ששמרתם אז) ורוחי עומדת בתוככם גם עתה, שהגם שאין הרוח מתעורר לעשות נסים ונפלאות בגלוי ואין הרוח מתהלך בתוככם, בכל זאת היא עומדת ונמצאת בכח מוכנת לפעול: 2:6: כי כה אמר ה’ צבאות עוד אחת מעט היא. שיעור הכתוב מעט היא עוד אחת. רוחי העומדת בתוככם היא מעט עתה ואין בכחה לפעול גדולות ולהרעיש ברעש גדול, ולכן צריך עוד אחת, ר”ל עוד רוח אחת, היינו תוספת הרוח, ע”י שהעם יתלבשו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה’, שעי”ז יתוסף הרוח ויהיה לרוח ורעש גדול, אשר ירעיש בו את השמים ואת הארץ, והמליצה בזה, שרוחו עומדת היא רוח הנבואה ששב עתה אל האומה ועמדו מבניהם נביאים האחרונים שנבאו ברוח ה’, רק היא מעט, כי הדור אינו זכאי שתתמיד הנבואה ורוה”ק, וצריך עוד רוח אחת שילוה אליה מטוב המעשים, ואז ירעיש את השמים היינו כל סדרי הטבע כי יתן אותות ומופתים בשמים ובארץ בים וביבשה: 2:7: והרעשתי את כל הגוים, ואז יבואו האותות שצריכים לבא קודם הגאולה האמתית שירעשו כל הגוים ויתקבצו למלחמת גוג ומגוג, עד שאח”כ יבאו חמדת כל הגוים מנחה לה’, ומלאתי את הבית הזה כבוד, כי אז יהיה הוא הבנין האחרון המקוה שיהיה בנוי בראש ההרים ינהרו אליו כל הגוים: 2:8: לי הכסף, שאז יכירו כולם כי לי הכסף ושהכל שלי, ויביאהו לירושלים אל בעליו אדון כל, ואז. 2:9: גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כי יהיה הוא הבית האחרון שלא יחרב עוד ובמקום הזה אתן שלום, ולא יהיה ביניכם שנאת חנם שהוא היה באמת הגורם לחורבן בית שני, לפ”ז כל מאמר זה הוא תנאי, אם יבא עוד רוח אחת, והוא אם יעשו את הדבר אשר כרת עמם בצאתם ממצרים, אז יהיה הוא הבית האחרון שאין אחריו בית, ויהיה גדול מן הראשון, וכשלא נתקיים התנאי כי לא שמרו ברית ולא היה שלום במקום, כי נתרבו הפריצים והכתות ושנאת חנם, לא נתקיים היעוד אז, עד שיבנה הבית האחרון בקץ האחרון שאז יתקיימו היעודים האלה, ועי’ בבאור המלות: 2:11: שאל נא את הכהנים תורה, צוה לשאול להם שאלה תוריית שעפ”ז יברר להם שעוד לא הטהרו והתקדשו למדי עד שיחול עליהם הענין האלהי הגדול המקוה שיחול בבית ובאומה באחרית הימים: 2:12: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות ונגע בבשר הנמצא בכנפו אל הלחם או אל הנזיד וכו’ היקדש, האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, ויענו הכהנים ויאמרו לא, כי מ”ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי’ מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש”פ חז”ל, לא אם נגע מבחוץ: 2:13: ויאמר חגי אם יגע טמא נפש שהוא טמא מת. | בכל אלה אם מקבל טומאה. וע”ז ענו כדין שמקבל טומאה: 2:14: ויען חגי ויאמר ע”פ השאלה והתשובה הזאת א”ל תוכחת מוסר בשלשה פנים, א] כן העם הזה שהם הכהנים וכן הגוי הזה שהוא כלל האומה, הם דומים כפתרון השאלה הזאת שאם יתקרבו ויגעו בקדושה לא תתדבק הקדושה בם, ובעת שיתקרבו אל הטומאה תיכף תתדבק בם ויהיו טמאים כמו הטומאה שהתקרבו אליו ובאו בחברתו, ב] וכן כל מעשה ידיהם, כמו שבמשל הזה אם יגע חול בקדש לא יקדש כמוהו רק אם יבלע בבשרו ויכנס בו הקדש אל תוכו לא אם נגע מבחוץ, כן הקדושה לא תתדבק אל האדם רק אם תבלע בו ותכנס אל תוכו, ר”ל אם יתפסנה בלבו ובנפשו הפנימית לא אם תגע בו מבחוץ, שהגוף החיצוני אין לו קורבה עם הקדושה שהוא ענין נפשי, אבל הטומאה תדבק גם אם תגע מבחוץ על הגוף כי היא יש לה שייכות עם הגויה, וכן כל מעשה ידיהם באשר אינם עושים רק בידים החיצונים ואינו מעשה לבבם ונפשם, ולכן טמא הוא, יתדבקו בטומאה לא בקדושה, ג] ואשר יקריבו שם טמא הוא, אחר שאין מקריבים לפני ה’ בקדושה שיהיה קרבן נפשי בכונה הראויה, רק יקריבו שם, שמלת שם מציין המקום הרחוק הגשמיי שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא, כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם, ובזה הראה להם כי עדן לא התקדשו להדבק אל הקדושה ולבנות מקדש ומזבח רוחני בלב ונפש אשר עליו יעלו את נפשם עולה לה’: 2:15: ועתה שימו נא לבבכם, מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה’ שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז ג”כ שישימו לבבם בהיכל ה’, שישתדלו שהלב ימצא בהיכל ה’, ר”ל שלא יהיה הבנין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן אל אבן לכונן הבנין תשימו לבבכם בהיכל ה’, כי בנין האבנים בלא הלב לא יהיה בו קדושה, שהקדושה לא תדבק בפעולות חיצונות שהם כנוגע אל הדבר בחוץ, כנ”ל: 2:16: מהיותם, מביא ראיה ממה שראו עד הנה שמי שבא אל ערמת עשרים לא מצא רק עשרה כי היה בו קללה, וכן: 2:17: הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד. ומדוע היה זה? מפרש (הכיתי) את כל מעשה ידיכם ואין אתכם אלי, מה שהיה רק מעשה ידיכם אלי ואין אתכם בהמעשה. ר”ל שהיו רק פעולות חיצוניות רק מעשה ידים ואתם בעצמכם לא הייתם אלי, ר”ל שעשיתם מעשה בלא כוונה, גוף בלא נשמה, מקדש אבנים בלא לבבות, לכן הכיתי ושלחתי מארה במעשה ידיכם: 2:18: שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה שימו לבבכם, ר”ל השגיחו ועיינו בדבר אשר למן היום הזה ומעלה, אשר למן היום שיסד ההיכל לא יהיו עוד מעשים חיצונים בפועל לבד רק שימו לבבכם שיהיה הבנין בכונת הלב, ואז תראו. 2:19: העוד, ר”ל האם יהיה עוד כדבר הזה שהיה עד הנה אשר הזרע (אשר הוא עתה במגורה ומוכן לזריעה) לא נשא פריו, כמו שהיה עד הנה שלא נשא פריו, לא לבד זרע הארץ, כי זה היה כולל מן זרע הארץ עד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית שגם העץ לא נשא פריו, ותראו העוד יהיה הדבר הזה, לא יהיה כן מעתה, כי מן היום הזה אברך וכולם ישאו פרים: 2:20: ויהי דבר ה’ שנית, שביום כ”ד לחדש הגיעהו הנבואה שני פעמים ביום אחד: 2:21: אמר אל זרובבל, כי באשר שיצמח צמח לבית דוד תלוי בזמן שתגיע הגאולה האמתית, וצריך שיקדם לה מלחמת גוג ומגוג, ובזמן בית שני לא מלך מלך מבית יהודה וזרובבל נקרא פחת יהודה לא מלך וראה הנביא שאז לא הגיע זמן התיקון כי לא זכו הדור ההוא לזה ע”פ מעשיהם, הודיע אל זרובבל שבכ”ז דבר ה’ לא ישוב ריקם ובא יבא בעת מן העתים, זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואז אני מרעיש את השמים ואת הארץ, כמ”ש למעלה (פסוק ו’) עוד אחת מעט היא ואני מרעיש, ובאר לו מה יהיה הרעש הזה, שהוא. 2:22: והפכתי כסא ממלכות,ועי”כ והשמדתי חזק ממלכות הגוים היינו ערי מבצר שלהם וחיילותיהם, ומפרש שזה יהיה ע”י חרב איש באחיו שיהיה במלחמת גוג ומגוג, כמ”ש (יחזקאל ל”ח כ”א) חרב איש באחיו תהיה: 2:23: ביום ההוא, אז יצמח צמח לבית דוד, ואז אקחך (ר”ל הזרע שיקים ממנו או שהוא עצמו יקום בתחיה) ושמתיך כחותם, שהוא יהיה תכלית הבריאה וחותמת, וכחותמו של הקב”ה שהוא אמת וקיים לעד, כי בך בחרתי מצד הבחירה שבחר בדוד עבדו ובזרעו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” — נחמה לרואים את הבית הראשון
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ביום ההוא… אקחך זרובבל… ושמתיך כחותם” — הבטחה לנצר בית דוד
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֲשַׂר (Strong’s H6236) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה”: חגי פונה לזקנים שזכרו את בית המקדש הראשון. ניחום ישיר לנוסטלגיה.
ניווט
- קודם: חג_001_001 - בנו את הבית — ה’ מעורר את שיבי ציון
- אחרי: