תפילת חבקוק — ה’ שמעתי שמעך
פסוקים
תְּפִלָּ֖ה לַחֲבַקּ֣וּק הַנָּבִ֑יא עַ֖ל שִׁגְיֹנֽוֹת׃ יְהֹוָ֗ה שָׁמַ֣עְתִּי שִׁמְעֲךָ֮ יָרֵ֒אתִי֒ יְהֹוָ֗ה פׇּֽעׇלְךָ֙ בְּקֶ֤רֶב שָׁנִים֙ חַיֵּ֔יהוּ בְּקֶ֥רֶב שָׁנִ֖ים תּוֹדִ֑יעַ בְּרֹ֖גֶז רַחֵ֥ם תִּזְכּֽוֹר׃ אֱל֙וֹהַּ֙ מִתֵּימָ֣ן יָב֔וֹא וְקָד֥וֹשׁ מֵהַר־פָּארָ֖ן סֶ֑לָה כִּסָּ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ הוֹד֔וֹ וּתְהִלָּת֖וֹ מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ׃ וְנֹ֙גַהּ֙ כָּא֣וֹר תִּֽהְיֶ֔ה קַרְנַ֥יִם מִיָּד֖וֹ ל֑וֹ וְשָׁ֖ם חֶבְי֥וֹן עֻזֹּֽה׃ לְפָנָ֖יו יֵ֣לֶךְ דָּ֑בֶר וְיֵצֵ֥א רֶ֖שֶׁף לְרַגְלָֽיו׃ עָמַ֣ד׀ וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ רָאָה֙ וַיַּתֵּ֣ר גּוֹיִ֔ם וַיִּתְפֹּֽצְצוּ֙ הַרְרֵי־עַ֔ד שַׁח֖וּ גִּבְע֣וֹת עוֹלָ֑ם הֲלִיכ֥וֹת עוֹלָ֖ם לֽוֹ׃ תַּ֣חַת אָ֔וֶן רָאִ֖יתִי אׇהֳלֵ֣י כוּשָׁ֑ן יִרְגְּז֕וּן יְרִיע֖וֹת אֶ֥רֶץ מִדְיָֽן׃ הֲבִנְהָרִים֙ חָרָ֣ה יְהֹוָ֔ה אִ֤ם בַּנְּהָרִים֙ אַפֶּ֔ךָ אִם־בַּיָּ֖ם עֶבְרָתֶ֑ךָ כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה׃ עֶרְיָ֤ה תֵעוֹר֙ קַשְׁתֶּ֔ךָ שְׁבֻע֥וֹת מַטּ֖וֹת אֹ֣מֶר סֶ֑לָה נְהָר֖וֹת תְּבַקַּע־אָֽרֶץ׃ רָא֤וּךָ יָחִ֙ילוּ֙ הָרִ֔ים זֶ֥רֶם מַ֖יִם עָבָ֑ר נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ ר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָֽׂא׃ שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבֻ֑לָה לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ לְנֹ֖גַהּ בְּרַ֥ק חֲנִיתֶֽךָ׃ בְּזַ֖עַם תִּצְעַד־אָ֑רֶץ בְּאַ֖ף תָּד֥וּשׁ גּוֹיִֽם׃ יָצָ֙אתָ֙ לְיֵ֣שַׁע עַמֶּ֔ךָ לְיֵ֖שַׁע אֶת־מְשִׁיחֶ֑ךָ מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע עָר֛וֹת יְס֥וֹד עַד־צַוָּ֖אר סֶֽלָה׃ נָקַ֤בְתָּ בְמַטָּיו֙ רֹ֣אשׁ פְּרָזָ֔ו יִסְעֲר֖וּ לַהֲפִיצֵ֑נִי עֲלִ֣יצֻתָ֔ם כְּמוֹ־לֶאֱכֹ֥ל עָנִ֖י בַּמִּסְתָּֽר׃ דָּרַ֥כְתָּ בַיָּ֖ם סוּסֶ֑יךָ חֹ֖מֶר מַ֥יִם רַבִּֽים׃ שָׁמַ֣עְתִּי׀ וַתִּרְגַּ֣ז בִּטְנִ֗י לְקוֹל֙ צָלְל֣וּ שְׂפָתַ֔י יָב֥וֹא רָקָ֛ב בַּעֲצָמַ֖י וְתַחְתַּ֣י אֶרְגָּ֑ז אֲשֶׁ֤ר אָנ֙וּחַ֙ לְי֣וֹם צָרָ֔ה לַעֲל֖וֹת לְעַ֥ם יְגוּדֶֽנּוּ׃ כִּֽי־תְאֵנָ֣ה לֹֽא־תִפְרָ֗ח וְאֵ֤ין יְבוּל֙ בַּגְּפָנִ֔ים כִּחֵשׁ֙ מַֽעֲשֵׂה־זַ֔יִת וּשְׁדֵמ֖וֹת לֹא־עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל גָּזַ֤ר מִמִּכְלָה֙ צֹ֔אן וְאֵ֥ין בָּקָ֖ר בָּרְפָתִֽים׃ וַאֲנִ֖י בַּיהֹוָ֣ה אֶעְל֑וֹזָה אָגִ֖ילָה בֵּאלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ יֱהֹוִ֤ה אֲדֹנָי֙ חֵילִ֔י וַיָּ֤שֶׂם רַגְלַי֙ כָּאַיָּל֔וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַדְרִכֵ֑נִי לַמְנַצֵּ֖חַ בִּנְגִינוֹתָֽי׃
פירוש רש”י
3:1: עַל שִׁגְיֹנוֹת. יֵשׁ פּוֹתְרוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ, וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ שֶׁהִטִּיחַ דְּבָרִים, כְּמוֹ (חבקוק א:ד) ״עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה״, ״וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם״. קִנְתֵּר אַחַר מִדַּת הַדִּין. 3:2: שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ. אֲשֶׁר מֵעוֹלָם שֶׁנִּפְרַעְתָּ תָּמִיד מִמַּכְעִיסֶיךָ, וְאֶת הָרָשָׁע הַזֶּה אַתָּה סוֹבֵל. | יָרֵאתִי. אָמַרְתִּי: אֵיךְ נִשְׁתַּנֵּית מִדַּת הַדִּין בַּעֲוֹן יִשְׂרָאֵל? | פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. פָּעָלְךָ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיִיתָ נִפְרָע לָנוּ מֵאוֹיְבֵינוּ בְּקֶרֶב שְׁנֵי הַצָּרָה שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בָּהּ, חַיֵּיהוּ, כְּלוֹמַר עוֹרְרֵהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ, וּבְקֶרֶב שָׁנִים הַלָּלוּ תּוֹדִיעֵהוּ. | בְּרֹגֶז. שֶׁתִּקְצֹף עַל הָרְשָׁעִים. | רַחֵם תִּזְכּוֹר. רַחֵם כְּמוֹ ׳לְרַחֵם׳. | תִּזְכּוֹר לְרַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל. 3:3: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. עַכְשָׁיו הוּא מַזְכִּיר לְפָנָיו פָּעֳלוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְפָנָיו לְעוֹרְרֵהוּ, וּפֹעַל (סְפָרִים אֲחֵרִים: פּוֹעֵל) חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּפֻרְעָנוּת דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. כְּשֶׁבָּאתָ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, חָזַרְתָּ עַל עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל וְלֹא קִבְּלוּהָ. | תֵּימָן. עֵשָׂו. | פָּארָן. יִשְׁמָעֵאל, כִּדְאַמְּרִינַן: ״וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן״ (בראשית כא:כא). | כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ. בְּסִינַי לְיִשְׂרָאֵל. 3:4: וְנֹגַהּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם. | כָּאוֹר תִּהְיֶה. כְּאוֹר הַמְיֻחָד שֶׁל שִׁבְעַת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הָיָה, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. | קַרְנַיִם. לְשׁוֹן ׳מָאוֹר׳, כְּשֶׁהוּא נוֹקֵב וְזוֹרֵחַ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב נִרְאֶה כְּמִין קַרְנַיִם בּוֹלְטִין, וְכֵן (שמות לד:כט) ״כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו״. | מִיָּדוֹ. מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ לָהֶם. | וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ. כְּתַרְגּוּמוֹ: שָׁם נִגְלָה עֻזּוֹ שֶׁהָיָה חָבוּי לְמַפְרֵעַ בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן. 3:5: לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר. מָצָאתִי בְּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, טְרָדוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְהַפְלִיגוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יַעֲמֹד לְקַנְתֵּר וְלוֹמַר: אֻמָּה שֶׁעֲתִידָה לִכְפֹּר בְּךָ לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? | וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. מַלְאֲכֵי רֶשֶׁף בָּאוּ עִמּוֹ לְסִינַי. 3:6: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ. הִמְתִּין לְדַקְדֵּק בְּדִין דּוֹר הַמַּבּוּל, לִמְדֹּד לָהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וּמָדַד ״עוֹמֵד״, כִּדְאַמְרִינַן: ״נִצָּב ה׳ וְעוֹמֵד לָדִין עַמִּים״ (ישעיהו ג:יג), מַמְתִּין וּמְדַקְדֵּק בְּדִינָם. | וַיְמֹדֶד אֶרֶץ. בְּרוֹתְחִים קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִים נִדּוֹנוּ. | רָאָה. בְּדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שָׂפָה אַחַת בָּאוּ כֻּלָּם בְּעֵצָה, כְּדִכְתִיב: ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת״ (בראשית יא:א). | וַיַּתֵּר גּוֹיִם. הִקְפִּיצָם לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כִּדְאַמְרִינַן: ״וְיַתֵּר מִמְּקוֹמוֹ״ (איוב לז:א), ״לְנַתֵּר בָּהֶם״ (ויקרא יא:כא). | הַרְרֵי עַד. שָׂרֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. | הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ. הֶרְאָה לָהֶם שֶׁכָּל מַהֲלָכוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁלּוֹ הוּא. 3:7: תַּחַת אָוֶן. שֶׁנִּמְצָא בְיִשְׂרָאֵל. | רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן. שֶׁעוֹמְדִים בְּגָלוּי וּמְחַבְּלִים אֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְהִתְכַּנְּעָם לְפָנֶיךָ, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת וְגוֹ׳, הַכֹּל כְּתַרְגּוּמוֹ. 3:8: הֲבִנְהָרִים. יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת. הֲרָאִינוּ שֶׁכָּל אֵלֶּה עָשָׂה? וּפֵרוּשׁ הַמִּקְרָא כְּתַרְגּוּמוֹ. | מַרְכְּבֹתֶיךָ. לָנוּ יְשׁוּעָה. 3:9: עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ. נִגְלֹה נִגְלֵית גְּבוּרָתְךָ. | שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת. שְׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַשְּׁבָטִים. | אֹמֶר סֶלָה. מַאֲמָר הַמְקֻיָּם לְעוֹלָם. אֹמֶר נָקוּד פַּתַּח (רוֹצֶה לוֹמַר סֶגּוֹל) וְטַעְמוֹ לְמַעְלָה, שֶׁהוּא שֵׁם דָּבָר. | נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ. כְּתַרְגּוּמוֹ. 3:10: רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים. הָרֵי נַחֲלֵי אַרְנוֹן שֶׁנִּדְבְּקוּ זֶה עִם זֶה. | זֶרֶם מַיִם עָבָר. בְּעָבְרָם בַּיַּרְדֵּן, תַּמּוּ נִכְרְתוּ הַמַּיִם, וְעָבַר קִלּוּחַ שֶׁטֶף הַמַּיִם לְשִׁפּוּלוֹ שֶׁל נָהָר, וְהַבָּאִים מִלְמַעְלָה קָמוּ עָמְדוּ. | נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שִׁבְּחוּהוּ יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. | רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. צְבָא הַשָּׁמַיִם הוֹדוּ לוֹ. 3:11: עָמַד זְבֻלָה. בִּמְדוֹרֵיהוֹן. כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ, הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ. וּפֵרְשׁוּהָ עַל מִלְחֶמֶת גִּבְעוֹן, כְּתַרְגּוּמוֹ. | לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ. יִשְׂרָאֵל. 3:12: בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ. לְגָרֵשׁ שִׁבְעָה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. 3:13: לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ. שָׁאוּל וְדָוִד. | עָרוֹת יְסוֹד. חוֹמוֹת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. | עַד צַוָּאר. הוּא גֹּבַהּ הַחוֹמוֹת וְהַמִּגְדָּלִים. 3:14: נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ. סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ שֶׁהָיוּ סוֹעֲרִים בְּרוּחַ סְעָרָה לַהֲפִיצֵנִי, וְהוּא הָיָה מַטֶּה שֶׁהָיִיתָ רוֹדֶה בּוֹ אֶת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּכְשֶׁבָּא וְסָעַר לַהֲפִיצֵנִי, נָקַבְתָּ רָאשֵׁי גֵּיסוֹתָיו בְּמַטָּיו שֶׁהָיָה בָּא לִרְדּוֹת בָּהֶם. | רֹאשׁ פְּרָזָיו. רָאשֵׁי עָרָיו וְטִירוֹתָיו, כְּמוֹ ״פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם״ (זכריה ב:ח), ״עָרֵי הַפְּרָזִי״ (דברים ג:ה). | עֲלִיצֻתָם. הָיוּ, כְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר. יִשְׂרָאֵל הַקְּרוּאִים עַם עָנִי. 3:15: דָּרַכְתָּ בַיָּם. בְּחֵילוֹתָיו הַכְּבֵדִים כְּחוֹל הַיָּם. | חֹמֶר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: בְּדִגּוּר. לְשׁוֹן ״חֳמָרִים חֳמָרִים״ (שמות ח:י). 3:16: שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲמַרַת בָּבֶל: שְׁמָעֵית וְזָעוּ מַלְכַיָּא מִן קֳדָם דִּינָא דִּי אִתְדָּנוּ מִצְרָאֵי״. | לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי. לְקוֹל הַשְּׁמוּעָה אֲחָזַנִי רַעַד, עַד שֶׁשְּׂפָתַי נוֹקְשׁוֹת זוֹ לָזוֹ וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. | צָלֲלוּ. לְשׁוֹן ״מְצִילּוֹת הַסּוּס״ (זכריה יד:כ), טינטי״ר בְּלַעַ״ז. | וְתַחְתַּי אֶרְגָּז. בִּמְקוֹמִי אֲנִי מִזְדַּעְזַעַת. | אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה. אֲשֶׁר מְנוּחָתִי זֹאת מוּכֶנֶת לְיוֹם צָרָה. | לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ. לְיוֹם אֲשֶׁר אָמַר לְהַעֲלוֹת מִתּוֹכוֹ אֶת הָעָם אֲשֶׁר הוּא יְגוּדֶנּוּ עָקֵב, לָשׁוּב בִּגְדוּדָיו לְאַרְצוֹ. 3:17: כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח. כְּתַרְגּוּמוֹ, וְיֵשׁ לְפָתְרוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ: שׁוּב אֵין הַצְלָחָה לְכָל מַעֲשֵׂה בָּבֶל מֵעַתָּה. | וּשְׁדֵמוֹת. שְׂדֵה לָבָן. | מִמִּכְלָה. דִּיר הַצֹּאן. 3:18: וַאֲנִי. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בַּה׳ אֶעֱלוֹזָה. 3:19: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתַי. לְבֶן לֵוִי הַמְּנַצֵּחַ בַּשִּׁיר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אַנְעִים לוֹ בִּנְגִינוֹתַי, וְהַלֵּוִי יִתֵּן קוֹל כְּנֶגְדּוֹ בִּכְלֵי הַשִּׁיר. | לַמְנַצֵּחַ. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עזרא ג:ח) ״וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת וְגוֹמֵר״. | בִּנְגִינוֹתַי. הוּא לְשׁוֹן נְעִימוֹת קוֹל לְהָרִים וּלְהַשְׁפִּיל, אורגנידור״ש בְּלַעַ״ז.
פירוש רד”ק
3:1: תפלה לחבקוק הנביא. זאת התפלה נעשית על דרך שיר משירי תהילים, על כן אמר על שגיונות כמו שגיון לדוד ואמר למנצח בנגינותי וכן אמר בו מלת סלה ואינה כתובה זאת המלה בכל המקרא כי אם בזאת התפלה ובספר תהילים וענין התפלה על צרת ישראל בגלות הזה וספר בה נסים וגבורות שעשה האל לישראל מיום אשר גאלם ממצרים והתפלל ואמר בדרך נבואה כי כן יעשה עמהם בגלות הזה ובצאתם מהגלות ובמלחמת גוג ומגוג: והחכם רבי אברהם א”ע ז”ל פי’ כי תפלה זו על רעב שהיה עתיד להיות וראייתו בקרב שנים חייהו, ר”ל בקרב שני הרעב וכן הבנהרים חרה ה’ ר”ל על עצירת המטר, תעור קשתך, על הקשת שנראה בענן ביום הגשם וכן כי תרכב על סוסיך ר”ל על העננים וכן אמר כי תאנה לא תפרח ודעת רוב המפרשים על הענין שזכרנו וכן דעת יונתן והוא תרגם שגיונות ענין שגגה התפלל שיהיו עונות ישראל נחשבים לפניו כשגגה: 3:2: ה’ שמעתי שמעך יראתי. שמעתי קול הנבואה אומר אלי הגלות הארוך שיהיה לישראל לעתיד ויראתי איך יוכל לעמוד כמה שנים בקרב אויביו לפיכך אני מתפלל לפניך ואומר: | פעלך בקרב שנים חייהו. ישראל שהם פעלך שאתה פעלתם כמ”ש על בני ועל פועל ידי תצוני ואמר הוא עשך ויכוננך: | חייהו. חיה אותו בתוך השנים הארוכים האלה שיהיה בגלות שלא יכלה בקרב אויביו: | בקרב שנים תודיע. בקרב אלה השנים תודיע דברך שיעדת להם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו’: | ברוגז רחם תזכור. בזמן הרוגז והאף שהוא זמן הגלות תזכור להם אהבת אבותם כמ”ש וזכרתי להם ברית ראשונים או יהיה רחם אחד מן רחמים כלומר זכור להם רחמיך כמ”ש זכור רחמיך ה’ וחסדיך כי מעולם המה ודרך הדרש רח”ם בגימטריא אברהם חשבון זה כזה כלומר זכור להם ברית אברהם: 3:3: אלוה מתימן יבא. עתה ספר הגדולות והנוראות שהראה האל לישראל במדבר שיעשה להם כן בצאתם מהגלות תחלה כשנתן להם התורה וזה אלוה מתימן יבא כמו שאמר בתורה וזרח משעיר למו כי תימן הוא שעיר וכן מהר פארן כמו שנאמר בתורה הופיע מהר פארן: | כסה שמים הודו. זהו הלפידים שראו ביום מתן תורה שהיו מזהירים השמים והארץ: | הודו. פי’ הודו והדרו: | ותהלתו. זהרו מן בהלו נרו עלי ראשי, וזכר שעיר ופארן כי הם סמוכים להר סיני ודרך הדרש ידוע וי”ת מתימן מדרומא ודעתו כדעת אונקלוס בפי’ הפסוק ותהלתו תרגומו כמשמעו ומימר תושבחתיה: 3:4: ונוגה כאור תהיה. זהו מה שאמר בתורה ומראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר: | קרנים מידו לו. זהו כי קרן עור פני משה כלומר הזיו ההוא היה מיד האל לו למשה ואמר קרנים בלשון שנים כי הפנים שני צדדין וי”מ קרנים על הלוחות שנתן למשה שהיו שנים והיו מזהירות בנראה ובנסתר: | ושם חביון עזו. שם בסיני נגלה מה שהיה נחבא מעוזו עד היום ההוא כי לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו שנגלה לו האל יתברך בכבודו הגדול על הר סיני לעיני כל ישראל וי”מ חביון עזו על הארון כמ”ש עליו אתה וארון עוזך ושם היו נסתרות הלוחות: 3:5: לפניו ילך דבר. פי’ אדוני אבי ז”ל במתי מדבר והחכם ר’ אברהם א”ע פי’ על העמים כשנכנסו ישראל לארץ כמ”ש את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו’: | רשף. כמו דבר והענין כפול במלות שונות וכן ולחומי רשף והוא חולי הקדחת שהיא חמה השורפת וממיתה מהרה: | לרגליו. לסבתו כמו ויברך ה’ אותך לרגלי: 3:6: עמד וימודד ארץ. עמד הארון בגלגל ארבע עשרה שנה עד שכבשו הארץ וחלקוה במדה וחבל: | ראה ויתר גוים. משה ראה והביט לנתר הגוים מן הארץ ויתר פי’ ויקפץ כמו לנתר בהם על הארץ כלומר כבודו היה בגלגל והיה מנצח גויי הארץ ומפילם לפני ישראל כאלו בראייה לבד היה ממיתם: | ויתפוצצו הררי עד. משל למלכי כנען וכן גבעות עולם ויתפוצצו ענין שבירה עם הפיזור כמו וכפטיש יפוצץ סלע: | שחו. מפעלי הכפל והוא חסר הכפל מן תחתיו שחחו: | הליכות עולם לו. מהלכי העולם כלם לאל יתברך לפיכך יעשה בהם כרצונו להגביה זה ולהשפיל זה לגרש זה ולהנחיל זה ואמר הליכות עולם כי העולם מתנהג על מהלכי הגלגלים והכוכבים ויונתן תרגם פסוק זה על דור המבול ועל דור הפלגה רוצה לומר אלה הדורות שלא היו מכירים בו והיו מדמים שאין אלוה בעולם עמד והראה להם כי הוא אדון הכל ומשגיח בכל ור”ל במלת וימודד שמדד להם מדה כנגד מדה כמו שאמרו רז”ל ברותחים קלקלו וברותחים נדונו: | ראה ויתר גוים. ראה שנועדו כולם במקום אחד לבנות המגדל ובטל עצתם והפיצם משם על פני כל הארץ והראה להם כי הליכות עולם לו: | גבעות עולם והררי עד. על דרך משל כמו שפירשתי וכת”י אתגלי ואזיע ארעא וכו’ כמו שכתבתי: 3:7: תחת און. הזכיר עתה גבורות שעשה לנו במלחמות כושן רשעתים על ידי עתניאל בן קנז ובמלחמת גדעון עם מדין ואמר במקום און ראיתי אותם אהלים תקועים כלומר במקום שלא היה להם העמדה וקיום כי הקים ה’ את עתניאל והפיל אותם אהלים: | ירגזון יריעות ארץ מדין. רגזו אותן יריעות ר”ל אהלי יריעות ארץ מדין כי האהל הוא פרישת היריעות ורגזו כשבא גדעון עליהם כמו שאמר בחלום צליל לחם שעורים ואמר ונפל האהל וי”מ תחת און שעשיתי ראיתי אהלי כושן שבא כושן רשעתים עלי בארצי וכאשר עשיתי תשובה רחם האל יתברך עלי ורגזו יריעות ארץ מדין מפני ע”י גדעון וכת”י כד פלחו בית ישראל לטעותא וגו’: 3:8: הבנהרים חרה ה’. זכר בקיעת הירדן וים סוף אמר מה זה היה לנהרים אם חרה אף ה’ בהם כשנבקעו וכפל הענין במ”ש לחזק ואמר ואם בנהרים אפך אמר נראה שחרה האף ה’ בנהרים שהרי ראינו שהירדן נבקע וזהו דרך משל ומליצה וכן אם בים עברתך על בקיעת ים סוף ולא זכר הניסים על הסדר: | כי תרכב על סוסיך. כנגד סוס פרעה ורוכבו רמה בים: | מרכבותיך ישועה. מרכבותיך היה לנו ישועה וזה דרך משל לפי שהסוסים מוכנים למלחמה ורוכביהם הם המנצחים ברוב אם לא תהיה יד ה’ בהם כמו שאמר שקר הסוס לתשועה ואמר סוס מוכן ליום מלחמה ולה’ התשועה ויונתן תרגם הבנהרים דרך משל הא על מלכיהון ומשירייתהון וגומר: 3:9: עריה תעור קשתך. כמו שדמה ידו הגדולה אשר עשה במצרים ותשועתו לישראל לרוכב הסוס כן דמה אותה לתופש הקשת ופי’ עריה ענין גלוי כמו נגלתה זרועך עליהם והוא שם כמו ערום ועריה ותעור גם כן ענין גלוי אלא שאינו משרשו כי עריה מנחי הלמ”ד ותעור נפעל מנחי העין וכן בענין גלוי פשוטה ועורה למען הביט אל מעוריהם: | שבועות מטות אמר סלה. עשית כל זה לקיים השבועות שנשבעת לאבות לתת להם הארץ למטות ישראל זהו אמר סלה כלומר לקיים האומר שאמרת אומר שם בשקל חדש קדש: | נהרות תבקע. בקעת להם הארץ היבשה לתת להם מים רבים כמו הנהרות כמו שכתוב ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים ועל הדרך הזה תרגם יונתן: 3:10: ראוך יחילו הרים. הרים הוא משל למלכי כנען שנמוגו וחלו מפני ישראל וזהו ראוך ראו הנפלאות שעשית עם ישראל במדבר ועם מלכי האמורי וטעם הראיה כי השמיעה הברורה כמו הראיה וכן וירא יעקב כי יש שבר במצרים: | זרם מים עבר. זרם מים העוברים בירדן עברו עד ים הערבה תמו ונכרתו: | נתן תהום קולו. בהבקע מי הירדן נתנו קול: | רום ידיהו נשא. המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד והיה רם מאד כי הירדן היה מלא על כל גדותיו והיו מים רבים וכשעמדו קמו נד אחד גבוה זהו רום ידיהו נשא התהום נשא ידו לרום וי”ת בענין אחר באתגלותך על טורא דסיני וגו’: 3:11: שמש ירח. במלחמת יהושע עם המלכים שעמד להם השמש וכן הירח עד יקום גוי אויביו: | זבולה. בשמים שהם זבול ומעון להם כמ”ש ויעמוד השמש בחצי השמים. זבולה ה”א נוספת כה”א לילה כי המלה מלעיל: | לאור חציך יהלכו. ישראל הלכו בלילה ומצרים רודפים אחריהם לאור הברקים ואבני הברד שהשליך ה’ בנוסם מפני בני ישראל והברקים הם חצי הש”י וחניתו והאויבים נגפו בהם וישראל הלכו לאור ואף על פי שלא הזכיר בפסוק ברקים כיון שהזכיר אבני הברד הרי הוא כאלו הזכיר ברקים כי לא יפלו אבני הברד בלא ברקים גם אבני הברד לבנים מבהיקים ונותנים אורה בלילה וביום ובלילה היתה המלחמה שהרי התפלל יהושע על הירח שיעמד גם כן עד יקום גוי אויביו והנה היה נס בתוך נס שהאיר הירח בלילה עם הברד: 3:12: בזעם. בזעמך על ז’ גוים צעדת עליהם בארץ וכפל הענין במ”ש ואמר באף תדוש גוים: 3:13: יצאת לישע עמך לישע את משיחך. כמו שיצאת לישע עמך בהכנסם לארץ ז’ גוים כן תצא לעתיד לישע את עמך כמו שיצאת לישעם בהכנסם לארץ ז’ גוים כן תצא ותושיעם ותוציאם מהגלות ושובם לארצם ומה שאמר יצאת מחצת נקבת עבר במקום עתיד ורבים כמוהו ובדברי הנבואה יבא זה ברוב כי הנבואה אף על פי שהיא עתידה הרי היא כאלו נתקיימה לפיכך יזכרו בה בלשון עבר: | משיחך. הוא משיח בן דוד: | מחצת ראש מבית רשע. אז תמחץ ראש מחיל הרשע גוג: | ערות. מקור כלו’ תגלה עד צוארם כלו’ תמחץ ראשם והוא מלך מגוג וכן תגלה יסודם עד צוארם והם שרי החיל והמלכים אשר אתו ערות ענין גלוי וכן ערו ערו עד היסוד בה והצואר הוא קרוב לראש ויסוד הוא עיקר הבנין וקיומו לפי’ הוא משל על גדולי המחנה: 3:14: נקבת במטיו ראש פרזיו. כלומר במטות גוג עצמו תנקב ראש פרזיו כלומר חיילותיו וקראם פרזיו לפי שיבאו לרוב והם יושבים סביבות ירושלים בפרזים יושבי הפרזות שמתפשטים בכל מקום שאין להם חומה שתסגירם וכן אמר הוא אעלה אל ארץ פרזות ונאמר ג”כ פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ואמר שהקב”ה ישלח מהומה בהם שינקבו וימחצו איש במטה שבידו את ראש רעהו וכן אמר תהיה מהומת ה’ רבה בהם וגו’ ואמר חרב איש באחיו תהיה: | יסערו להפיצני. אותם שהיו סוערים להפיצני כלומר שיבאו ברוח סערה עלי להפיץ אותם בגוים: | עליצותם. כמו לאכול עני במסתר עליצותם ושמחתם תהיה להפיצני כמו שהיתה בים שחשבו לאכול עני והוא ישראל כשיצאו ממצרים ורדף אחריו פרעה וחילו וחשבו לאכלו במסתר כלומר כי חשב כי אין ה’ רואה ואין כחו בים כמו שהיה במצרים וחשבו לאכלו בשמחה כמ”ש אמר אויב ארדוף אשיג וגומר עד שדרכת אתה בים סוסיך ויסר את אופן מרכבותיו ואז הכירו כי ה’ נלחם להם בעבורם כמ”ש אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם להם במצרים כלומר ה’ כמו שהיה נלחם בעבורם במצרים כן נלחם להם עתה בעבורם כי ראו כי בקע להם הים והעבירם ביבשה והם לא יכלו לעבור כמו שאמר ויהם את מחנה מצרים: 3:15: דרכת בים סוסיך. ופי’ דרכת בים סוסיך והעברת את ישראל בו והשלכת את מצרים בתהומות וטבעתו וטעם סוסיך פי’ למעלה בפסוק כי תרכב על סוסיך: | חומר מים רבים. כמו שאמר נצבו כמו נד נוזלים חומר נד וצבור מן חמרים חמרים: 3:16: שמעתי. אמר הנביא שמעתי בנבואה הצרה שיהיו בה ישראל בעת ההיא ביום בא גוג: | ותרגז בטני. לאותה שמועה, ובטני רמז ללב כמו המו מעי לו כי ללב יכון לשון הרגז וההמיה והשמחה וההשקט לא לבטן ולמעים אלא לפי שהלב בכללם יפילו לשון הלב עליהם: | לקול צללו שפתי. לקול השמועה הזאת צללו שפתי וצלילת השפתים היא השקת השפתים זו בזו מרוב פחד ורעדה: | יבא רקב בעצמי. אפי’ עצמי שהם הדבר הקשה אשר בגוף ירקבו לזאת השמועה: | ותחתי ארגז. במקומי ארגז: | אשר אנוח ליום צרה. אשר הייתי חושב שאנוח בארצי אחר ששבתי מהגלות לארצי והנה נהפכה מנוחתי ליום צרה: | לעלות לעם יגודנו. ויום צרה הוא היום שחשב גוג לעלות לעם ירושלם וישראל ושיגודנו כלו’ שיביא עליו גדודי העמים וכן יגודנו והוא יגוד עקב ענין גדוד ויהיה גוד וגדוד בענין אחד וכמהו רבים או יהיה נח יגודנו תמורת הכפל ועל היום ההוא נאמר לדניאל והיתה עת צרה אשר כמוה לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא וגו’ ואמר ישעיה הנבי’ לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם וי”ת הפסוק כן אמרת בבל שמעית וגו’: 3:17: כי תאנה לא תפרח. הפסוק הזה נאמר ד”מ על העמים הנאספים על ירושלם עם גוג ומגוג אמר כי לא יצליחו אלא יכלו שם והנמלטים שלא ימותו ינגפו באיבריהם כמ”ש תמקנה עיניו בחוריהן ולשונם תמק בפיהם והיו לאות בכל העמים אשר ילכו בהם: | יבול. כמו פרי כמו ונתנה הארץ יבולה: | ושדמות. שדה זרע: | ממכלה. בה”א כמו ממכלאות צאן באלף: | ברפתים. כמו רפת בקר בדברי רז”ל והוא בית הבקר וי”ת כן ארי מלכות בבל לא תתקיים וגו’: 3:18: ואני בה’ אעלוזה. אמר הנביא בלשון ישראל כשיכלו מחנה גוג אני אעלוז בישועת ישראל וכפל הענין במלות שונות ואמר אגילה באלהי ישעי וכן תרגם יונתן בכן על ניסא ופורקנא דתעביד למשיחך וגו’: 3:19: ה’ אלהים חילי וישם רגלי כאילות. קלות כאילות לרדוף אויבי: | ועל במותי ידריכני. עזרני שאדרוך על גבם וארמסם בארצי וזהו במותי ואמר כן לפי שירושלם גבוהה מכל הארצות ואשורר על הנס שיעשה לי, ואמר למנצח בנגינותי:
פירוש מלבי”ם
3:1: תפלה לחבקוק, תפלה זו נחלקת לשלשה חלקים, (חלק א’ עד מהר פארן סלה פסוק ג’) התפלל על זמן הגלות שלא יסתיר ה’ פניו מעמו וסיים במלת סלה. (חלק ב’ מן כסה שמים הודו, עד ערות יסוד עד צואר סלה פסוק י”ג) התפלל על הנהגת ה’ בזמן הגלות ועל התגלות ה’ בעת הגאולה עת יצא לישע את עמו וסיים במלת סלה. (חלק ג’ מן פסוק י”ד עד סוף הסימן) התפלל על העת שיהיו ישראל למשסה ועל חבלי משיח והודיע שהחבוים והצרות יהיו סימן הגאולה: 3:2: ה’ שמעתי שמעך, ר”ל אחר ששמעתי השמועה שהגדת לי, שאמר כי עוד חזון למועד ויפח לקץ. שגלה את אזנו שאחרי גאולת בבל יהיה עוד גלות ושהגלות השני יארך מאד כמ”ש אם יתמהמה חכה לו יראתי, פן באורך זמן הגלות יאבדו ישראל בין העמים, ולכן הוא מתפלל על הגלות הזה, ה’ פעלך התפלל שפועל ה’ אשר פעל לישראל בימי קדם שפעל להם נסים ונפלאות והפלם לחלקו להשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת, לא תופסק גם בקרב שני הגלות הארוכים, וזה יהיה בשני אופנים, א] שלפעמים יהיה זה בדרך נסתר שהעולם מתנהג כפי דרך הטבע ופעולת ההשגחה נעלמת, ובכ”ז היא חיה וקיימת, על צד זה בקש ה’ פעלך בקרב שנים חייהו, שגם בעת שפעלך יהיה נעלם ונסתר בקרב שני הגלות, בכל זה חייהו, שלא ימות הפעל הזה, ר”ל שלא יופסק ויובטל לגמרי. רק יחיה, כדבר החי שאף בעת שאינו פועל ומודיע פעולותיו בכ”ז כחו טמון בו ונמצא בקרבו והוא חי וקיים, ב] שלא יתעלם הפועל הזה תמיד, רק שיתעורר מפקידה לפקידה לעשות להם נסים גם בקרב שני הגלות עד שכולם יראו פועל ה’ ויכירו כי משגיח עליהם מן החלונות ושגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסם להפר בריתו אתם ועל זה אמר בקרב שנים תודיע, שלפעמים תודיע פעלך, שידעו הכל כי אתה משגיח עליהם, וגם ברוגז רחם תזכור וגם בעת שתרגז עליהם על עונותיהם בכ”ז תזכר לרחם עליהם לבל יכלו ויאבדו: 3:3: אלוה מתימן יבא, ההנהגה הזאת תמשך עד שיגיע עת הגאולה שאז יבא אלוה מתימן לגאלם, ומצייר כי הגלות האחרון תתחלק בין שני מלכיות, שהם מלכות אדום המצויינת בשם תימן שתימן הוא בארץ אדום, ומלכות ישמעאל המצויינת בשם הר פארן כמ”ש אצל ישמעאל וישב במדבר פארן ומשם יבא השם לגאלם. והנה תפס המליצה שנזכרה בתורה בברכת איש האלהים וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, אשר נבא כי יעמדו אומות אדום וישמעאל, אשר יתפארו בדתות המתדמות לדעת האלהית (וחז”ל ציירו במליצתם שה’ החזיר את התורה לשעיר ולפארן ולא קבלוה, כי הדתות שקבלו ע”ע אינם הדת שבא ה’ לתת על הר סיני אשר לא רצו לקבל אותה) ואז יבא ה’ שנית ממקומות האלה להוכיח להם אמתת הדת אשר יכירו כולם דת האמת ויהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’, ובאשר בדת שבשעיר חפאו דברים על האלהות ויחסו לו ענינים בלתי ראוים, אמר אלוה מתימן יבא, שיבא להתוכח מצד אלהותו ואחדותו ורוחניותו, ובדת של פארן, לא יתנו דופי באלהות, ועל זה אמר כי יבא קדוש מהר פארן ור”ל עד עת הגאולה שאלוה מתימן יבא. אבקש שתפעל פעולתך להשגיח על בניך שלא יכלו בגלותם, אם בסתר כמ”ש חייהו, אם בגלוי כמ”ש תודיע, סלה בזה סיים החלק הראשון ומתחיל תפלה אחרת: | כסה בתפלה הזאת השנית יפרש השלשה דברים שאמר בקיצור בתפלה הראשונה, והוא א] מ”ש פעלך בקרב שנים חייהו, וזה מפרש עד פסוק ה’, ב] מ”ש פעלך בקרב שנים תודיע מפרש בפ’ ה’, ג] מ”ש אלוה מתימן יבא מפרש עד פסוק י”ד. בעת אשר כסה שמים הודו ר”ל בעת שהוד ה’ מכוסה ואין נראה לבריות, כי השמים שהוא הנהגת הטבע והמערכת מכסים את הוד ה’ ואין השגחתו נגלית באתגליא, כי העולם מתנהג כפי סדר הטבע והמערכת, ובכ”ז ותהלתו מלאה הארץ, הגם שאין רואים הודו יתחילו העמים להכיר את ה’ ולהללו וידעו כי הוא המנהיג את הכל: 3:4: ונוגה כאור תהיה, הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מעצמו רק מקבל את האור המתפלש עליו ומגיה אותו, כמו הירח שאין לו אור מצד עצמו רק יש לו נוגה שהוא מקבל מאור השמש, וכן בנמשל הגם שאור ה’ לא יתגלה בארץ כי השמים יכסה הודו, ולא יהיה שם רק נוגה מן האור, בכ”ז תהיה הנוגה כמו האור העצמי, ר”ל שבני אדם ישיגו בו תהלת ה’ ואורו כאילו השיגו האור בעצמו, שגם ההשגחה הנעלמת ומעוטפת אז, תהיה די להכיר בה אור ה’ והשגחתו קרנים מידו לו. שמן האור יאציל קרנים על הנוגה, עד שגם הנוגה יקרן ויבריק באור גדול ניכר לכל, ר”ל שגם ההשגחה הנסתרת תשלח קרני אורה וברקיה שידעו כולם את השגחת ה’, ושם חביון עזו, הגם שאז ה’ חבוי בחביון, נסתר ונחבא בלתי מתראה הוא נמצא שם בהנוגה והוא חי וקיים, כמ”ש בקרב שנים חייהו, הגם שהוא מתחבא ובלתי נודע בגלוי: 3:5: לפניו, שבכ”ז ילך דבר לפני העוז ההוא החבוי, להדביר ולהמית את אויביו, ורשף יצא לרגליו היינו לסבתו להשמידם ולאבדם, שהגם שתהיה ההשגחה נסתרת ומעוטפת חבויה במחבא, בכ”ז היא חיה ורבת פעלים בסתר להכניע את אויבי ה’ ע”י רעות טבעיות דבר ורשפי אש: 3:6: עמד, (עתה מפרש מ”ש פעלך בקרב שנים תודיע), עת שיעמוד העוז ההוא ויתעורר להנהיג הנהגה נסיית בהשגחה גלויה, אז וימודד ארץ, יחליף גבולי הממלכות להקים מלכין ולהעדה מלכין, וימודד גבולות ארץ לחלקם בחבל לכובשי ארצות, ראה, ר”ל עת שלא יעצים עיניו רק יראה וישגיח, אז ויתר גוים, ינתרם ממקומם ויוליכם בשבי, ואז יתפוצצו הררי עד וישחו גבעות עולם, שהוא משל אל הורדת התקיפים והעריצים והאיתנים מוסדי ארץ מכסאותם ומארצותם, ואז פעלו בקרב שנים יודיע, כי אז יראו כולם כי הליכות עולם לו, שההנהגת העולם ותהלוכותיו מיוחסת לה’ בעצמו ואל השגחתו הפרטיית לא אל כוכבי השמים וכסיליהם: 3:7: תחת, עתה מתחיל לפרש מ”ש אלוה מתימן יבא, שהוא מה שיהיה כשיבא עת הגאולה, שאז ינוסס נס להתנוסס בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, ומצייר התחלת הנפלאות מה שיאמר לאשר בחשך הגלו דהיינו שעשרת השבטים שהגלו מעבר לנהרי כוש ישובו לבצרון, כמ”ש מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי, ואז יתחיל און ושבר לבני כוש שהם סמוכים אל הנדחים האלה, ומשם יצאו עשרת השבטים להלחם עם אומת ישמעאל, כי דרך ארצות ישמעאל ישובו לארצם, ועל זה אמר תחת און ראיתי אהלי כושן, בעת שאהלי הכושים יהיו תחת און ושבר, אז ירגזון יריעות ארץ מדין, (שארץ הישמעאלים קורא ארץ מדין, כי ישמעאלים נקראים מדינים, כמ”ש ויעברו אנשים מדינים וימכרו את יוסף לישמעאלים וכו’ והמדינים מכרו אותו, וכן (שופטים סי’ ח’) אמר על מדין כי ישמעאלים הם), היינו שירגזו ארצות בני ישמעאל כי במלחמות תנופה ילחמו בם: 3:8: (ח-ט) הבנהרים, (המליץ יצייר פה נשגבות, בצד א’ מצייר שבכ”מ מעברות ישראל יחרבו ימים ונהרות ויהיו לחרבה לעבור גאולים, וזה יצייר בפסוק ח’ ט’. ובצד אחר מצייר ציור מתנגד לו, שבכ”מ מושבות הישמעאלים ישאו נהרות דכים והמים יעלו ויכסו הרים וישטפו הכל, וזה יצייר מפסוק יו”ד) אומר, הבנהרים חרה ה’, כי אז יבקעו הנהרים והימים ויהיו ליבשה כמ”ש והחרים ה’ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים, ומצייר זה כאילו חרה אף ה’ על הנהרים ושפך עברתו על הים שלכן יחרימם ויוביש מימיהם, ושיעור הכתוב וכי בנהרים חרה ה’, אשר בעת תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה נהרות תבקע ארץ. (ומ”ש עריה תעור קשתך שבועות מטות אומר סלה הוא מאמר מוסגר) מציין הישועה כעצם מופשט חי, אשר היא (הישועה) תרכב על סוסי ה’ ומרכבותיו ותבא במהירות להושיע את ישראל, ובעת שהישועה תרכב על רכב ה’ ותלך לתשועת ישראל בעת ההיא נהרות תבקע ארץ. ר”ל אז הארץ תבקע את הנהרות לגזרים, ותעשה בם דרך לעבור גאולים, ומדי הזכיר חורבן מי הימים ונהרות שהיא הכנעת כח המים הזורמים ושוטפים, עלה ברוח המליץ הציור של הקשת שהוא אות הברית הניתן להכנעת יסוד המים שלא יעלה וישטוף את הארץ במי המבול. וכאילו יתגלה הקשת על המים ומפני קשת ה’ אשר נתן לאות ברית ישובו המים ולא יזידון לכסות הארץ, שע”ז המליץ (במאמר מוסגר) עריה תעור קשתך. ר”ל הקשת של ה’ שהוא יכניע את המים היא תתעורר להראות עריה, ר”ל ערומה ומגולה, והקשת יתגלה עת יזכור ה’ את השבועה אשר נשבע, שאז יתראה הקשת שהוא אות ברית ושבועה כמ”ש והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, עפ”ז ימליץ כי הקשת הזה שיתגלה על המים להחריבם, לא יבא להזכיר שבועת המבול וברית נח רק יזכיר שבועה אחרת, שהיא השבועה שנשבע ה’ אל השבטים לפדותם באחרית הימים, שהיא דומה כשבועת המבול, כמ”ש כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך. וז”ש שבועות מטות אומר שע”י הקשת יזכר האומר של שבועות מטות, השבועה שנשבע למטות ישראל ושבטיהם, (ומלת סלה בא לציין הוא מאמר מוסגר): 3:10: ראוך, עתה בא הציור השני איך יתנשאו המים לעלות על ראשי ההרים ולשטוף את העולם לעשות נקמה בגוים, עד שיחרד יסוד העפר מיסוד המים הגובר עליו. וז”ש ראוך יחילו הרים כי המים מתנשאים לעלות על הררי עד, זרם מים אשר עבר נתן תהום קולו עליו ונשא ידיהו לרום לעלות אל ההרים ולכסותם, מציין שהתהום נותן קולו ופקודתו על זרם של מים העובר ושוטף, וע”י פקודת התהום ישא הזרם את ידיו אל הרום, כי המליצה תצייר כאילו התהום יתן קולו על המים כמ”ש תהום אל תהום קורא לקול צינוריך, וע”י קול התהום יתנשאו המים לעלות על ראשי ההרים וזה ציור מגביל נגד מ”ש שבמקום שיעברו ישראל תגבר הארץ על הנהרות ותחריבם, ובהפך במקום צוררי ישראל יגברו המים על הארץ: 3:11: שמש ירח עמד זבולה, מצייר עוד שבמלחמה זו שילחם עם אויבי ישראל לעתיד לבוא ביום קרב, יעמדו השמש והירח בזבולם כמו שעמדו בימי יהושע, ושגם אז יפלו אבני אלגביש כמו שנפלו על הכנענים, שעל זה אמר לאור חציך יהלכו, שה’ ישלח חציו ויפיצם וברקים ויהומם, ומצייר שמה שיעמדו השמש והירח לא יהיה כדי שילכו לאורם כמו שהיה בימי יהושע שאמר שמש בגבעון דום עד יקום גוי אויביו, כי אז לא ילכו לאור השמש והירח רק לאור חציך יהלכו, והמליצה שאז לא יפעלו השמש והירח וצבא השמים במעגלותם, כי לה’ המלחמה והכל יהיה מאתו בבלי אמצעי: 3:12: בזעם תצעד ארץ, כי בצד זה לא תרכב ישועה על רכב ה’ להושיע רק ה’ בעצמו יצעד ארץ בזעם ובמדת הדין ובאף ידוש גוים: 3:13: יצאת, וזה יהיה בעת הגאולה בעת שיצאת לישע את עמך ולישע את משיחך כי אז יתגלה המלך המשיח וילחם מלחמות ה’ וה’ יושיעהו, ואז מחצת ראש מבית רשע, אם רק תמחץ ראש של הרשע במחץ קטן, ערות יסוד עד צואר, המחץ הקטן הזה תעורר ותשרש את יסוד של גויתו שהוא הגלגולת והמוח עד הצואר, סלה בזה נשלם החלק הב’ של התפלה: 3:14: נקבת, (חלק ג’) עתה ידבר על העתים שיעברו צרות רבות ורעות על ישראל, וישטפו על ראשם המים הזידונים, וזה היה במשך זמן הגלות בשני פנים, א] בעת שהתאספו העמים להשמיד ולהכרית שם ישראל והרגו אותם בכ”מ במיתות קשות וחמורות, והישמעאלים בעת קם נביאם שהתאספו כולם לבלע ולהשחית את ישראל בשמדות ואבדון ב] בעת שלא השמידו אותם בשמד כללי, ובכ”ז אכלו אותם בכל פה במסתרים ולקחו את רכושם וממונם, ועל זה אמר נקבת, היינו בעת שדברת וגזרת, במטיו ראש פרזיו, בעת שהעמים הטו מוטות כנפיהם וחיילותיהם, ר”ל בעת שהתפשטו ראשי פרזיו, היינו מספר גדודיו אשר התאספו מערי הפרזות ר”ל בעת שהתפשטו העמים המונים המונים שהתפשטו כל ההמונים מערי הפרזות ללכת על ירושלים ולכבוש את א”י, וכן בעת שהתפשטו גדודי הישמעאלים ללחום מלחמת אמונתם, ואז נקבת יסערו להפיצני, ר”ל דברת הגזרה, שהגדודים האלה יסערו על ישראל להפיץ אותם ולגרשם מן הארץ ולאבדם, כי כן היה שבכל עת שהתאספו המונים רבים להלחם על אמונתם עשו הרג רב בישראל. או בעת שלא השמידו אותם בפרהסיא בכ”ז עליצותם כמו לאכל עני במסתר, היה כל שמחתם אם יוכלו לאכול עני אחד מישראל במסתרים, שהגם שלא הרגו כולם בפרהסיא אכלו את העניים שלהם במסתרים, והרעו ליחידים וגזלו את ממונם: 3:15: דרכת, אז בעת שדרכת בים סוסיך, ולא יבקע הים מלפניך כמו בימי קדם רק בהפך חמר מים רבים, שהמים יהמו יחמרו, והים ירעש ויגעש, שזה מליצה עת יתנשאו המים הזידונים בפקודת ה’ ולא יכנעו מפחד ה’, רק בהפך ירעשו המים להטביע את ישראל בשאון דכים, וזה ממליץ ג”כ על העת שיתקבצו העמים במלחמת גוג ומגוג כמים רבים כבירים ולא ינוחו מזעפם רק יהמו יחמרו מימיו לבלע ולהשחית את ישראל: 3:16: שמעתי שיעור הכתוב שמעתי ותרגז בטני יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה, ר”ל כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שא”א שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקוה כי התשועה קרובה שיולד הולד, וכמ”ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו’ הרינו חלנו כמו ילדנו רוח,שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקוה ובטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה, וז”ש לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה, שאז שפתי האומה יצללו דבור עמוק המצלצל באזנים ומהו הקול? אשר אנוח ליום צרה, שבעת יבא יום צרה אז אנוח מן הגלות, שהצרה היא סימן אל המנוחה והגאולה, לעלות לעם יגודנו, שהצרה היא מוכנת לעלות אל העם אשר יתגודדו גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג, עליהם תעלה הצרה ואני אנוח, כ”ז צללו שפתי האומה בעת הצרה ויתנחמו בזה, ועז”א כי שמעתי לקול צללו שפתי ותרגז בטני ויבא רקב בעצמי, שבטני וכל איברי ירגזו מן הקול הזה אשר יצלצל באזניהם שא”א להם להושע רק מתוך צרות גדולות והריגות וחבלי משיח: 3:17: כי, (גם זה מן הקול שיצללו שפתי האומה), הקול אומר שבעת שיראו שכל העולם שמם והכל חרב, אז יצפו לישועה, כמ”ש דור שבן דוד בא בו צרות רבות מתחדשות, ואמרו שהגפן לא יתן פריו ושיהיה רעב וכמה רעות, וז”ש שהקול אומר שבעת שתראה אשר תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים ושכחש מעשה זית ושדי תבואה לא יצמחו אוכל, וכן בעת שתראה שגזר ממכלה צאן, שספו בין הצומח בשדה בין הבהמות הצאן והבקר, אז סימן הגאולה: 3:18: ואני, אז אני בה’ אעלוזה שאז יתעורר כח ה’, וגם אגילה גילה חדשה באלהי ישעי ר”ל בהשגחתו המיוחדת עלי: 3:19: ה’ כי אז בעת ההיא ה’ חילי, וישם רגלי כאילות שארוץ במהירות לא”י, ושם ידריכני על במותי שהוא על הר ציון וארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות, ושם אנצח בנגינותי לאמר לפניו שירות ותשבחות בבית מקדשו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | “ה’ שמעתי שמעך יראתי” — תפילה-שיר של כניעה לאחר ויכוח
- אפיון - נבואה וחלום | חזון התגלות ה׳ בגדולתו — “אלוה מתימן יבוא… הדרו כסה שמים”
הערות
מילה נדירה: תִּצַּלְנָה (Strong’s H6750) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים ב,ירמיהו,חבקוק שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מָהִיר (Strong’s H4106) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,תהילים,משלי,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/עֻנִּי (Strong’s H6042) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ואני בה’ אעלוזה… ה’ אדוני חילי”: הסוף הגדול. אחרי כל הספק — אמונה מלאה. “גפן לא עשתה פרי… ואני בה’ אעלוזה”. ניגוד מוחלט לפתיחה.
ניווט
- קודם: חב_001_001 - עד אנה ה’ שועתי — ויכוח הנביא
- אחרי: