עד אנה ה’ שועתי — ויכוח הנביא
פסוקים
הַמַּשָּׂא֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה חֲבַקּ֖וּק הַנָּבִֽיא׃ עַד־אָ֧נָה יְהֹוָ֛ה שִׁוַּ֖עְתִּי וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע אֶזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ חָמָ֖ס וְלֹ֥א תוֹשִֽׁיעַ׃ לָ֣מָּה תַרְאֵ֤נִי אָ֙וֶן֙ וְעָמָ֣ל תַּבִּ֔יט וְשֹׁ֥ד וְחָמָ֖ס לְנֶגְדִּ֑י וַיְהִ֧י רִ֦יב וּמָד֖וֹן יִשָּֽׂא׃ עַל־כֵּן֙ תָּפ֣וּג תּוֹרָ֔ה וְלֹא־יֵצֵ֥א לָנֶ֖צַח מִשְׁפָּ֑ט כִּ֤י רָשָׁע֙ מַכְתִּ֣יר אֶת־הַצַּדִּ֔יק עַל־כֵּ֛ן יֵצֵ֥א מִשְׁפָּ֖ט מְעֻקָּֽל׃ רְא֤וּ בַגּוֹיִם֙ וְֽהַבִּ֔יטוּ וְהִֽתַּמְּה֖וּ תְּמָ֑הוּ כִּי־פֹ֙עַל֙ פֹּעֵ֣ל בִּימֵיכֶ֔ם לֹ֥א תַאֲמִ֖ינוּ כִּ֥י יְסֻפָּֽר׃ כִּֽי־הִנְנִ֤י מֵקִים֙ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַגּ֖וֹי הַמַּ֣ר וְהַנִּמְהָ֑ר הַהוֹלֵךְ֙ לְמֶרְחֲבֵי־אֶ֔רֶץ לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ׃ אָיֹ֥ם וְנוֹרָ֖א ה֑וּא מִמֶּ֕נּוּ מִשְׁפָּט֥וֹ וּשְׂאֵת֖וֹ יֵצֵֽא׃ וְקַלּ֨וּ מִנְּמֵרִ֜ים סוּסָ֗יו וְחַדּוּ֙ מִזְּאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב וּפָ֖שׁוּ פָּרָשָׁ֑יו וּפָֽרָשָׁיו֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ יָעֻ֕פוּ כְּנֶ֖שֶׁר חָ֥שׁ לֶאֱכֽוֹל׃ כֻּלֹּה֙ לְחָמָ֣ס יָב֔וֹא מְגַמַּ֥ת פְּנֵיהֶ֖ם קָדִ֑ימָה וַיֶּאֱסֹ֥ף כַּח֖וֹל שֶֽׁבִי׃ וְהוּא֙ בַּמְּלָכִ֣ים יִתְקַלָּ֔ס וְרֹזְנִ֖ים מִשְׂחָ֣ק ל֑וֹ ה֚וּא לְכׇל־מִבְצָ֣ר יִשְׂחָ֔ק וַיִּצְבֹּ֥ר עָפָ֖ר וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃ אָ֣ז חָלַ֥ף ר֛וּחַ וַֽיַּעֲבֹ֖ר וְאָשֵׁ֑ם ז֥וּ כֹח֖וֹ לֵאלֹהֽוֹ׃ הֲל֧וֹא אַתָּ֣ה מִקֶּ֗דֶם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהַ֛י קְדֹשִׁ֖י לֹ֣א נָמ֑וּת יְהֹוָה֙ לְמִשְׁפָּ֣ט שַׂמְתּ֔וֹ וְצ֖וּר לְהוֹכִ֥יחַ יְסַדְתּֽוֹ׃ טְה֤וֹר עֵינַ֙יִם֙ מֵרְא֣וֹת רָ֔ע וְהַבִּ֥יט אֶל־עָמָ֖ל לֹ֣א תוּכָ֑ל לָ֤מָּה תַבִּיט֙ בּֽוֹגְדִ֔ים תַּחֲרִ֕ישׁ בְּבַלַּ֥ע רָשָׁ֖ע צַדִּ֥יק מִמֶּֽנּוּ׃ וַתַּעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם כִּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם כְּרֶ֖מֶשׂ לֹא־מֹשֵׁ֥ל בּֽוֹ׃ כֻּלֹּה֙ בְּחַכָּ֣ה הֵֽעֲלָ֔ה יְגֹרֵ֣הוּ בְחֶרְמ֔וֹ וְיַאַסְפֵ֖הוּ בְּמִכְמַרְתּ֑וֹ עַל־כֵּ֖ן יִשְׂמַ֥ח וְיָגִֽיל׃ עַל־כֵּן֙ יְזַבֵּ֣חַ לְחֶרְמ֔וֹ וִֽיקַטֵּ֖ר לְמִכְמַרְתּ֑וֹ כִּ֤י בָהֵ֙מָּה֙ שָׁמֵ֣ן חֶלְק֔וֹ וּמַאֲכָל֖וֹ בְּרִאָֽה׃ הַ֥עַל כֵּ֖ן יָרִ֣יק חֶרְמ֑וֹ וְתָמִ֛יד לַהֲרֹ֥ג גּוֹיִ֖ם לֹ֥א יַחְמֽוֹל׃ עַל־מִשְׁמַרְתִּ֣י אֶֽעֱמֹ֔דָה וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה עַל־מָצ֑וֹר וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י וּמָ֥ה אָשִׁ֖יב עַל־תּוֹכַחְתִּֽי׃ וַיַּעֲנֵ֤נִי יְהֹוָה֙ וַיֹּ֔אמֶר כְּתֹ֣ב חָז֔וֹן וּבָאֵ֖ר עַל־הַלֻּח֑וֹת לְמַ֥עַן יָר֖וּץ ק֥וֹרֵא בֽוֹ׃ כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר׃ הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה׃ וְאַף֙ כִּֽי־הַיַּ֣יִן בֹּגֵ֔ד גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֙וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע וַיֶּאֱסֹ֤ף אֵלָיו֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וַיִּקְבֹּ֥ץ אֵלָ֖יו כׇּל־הָעַמִּֽים׃ הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה כֻלָּ֗ם עָלָיו֙ מָשָׁ֣ל יִשָּׂ֔אוּ וּמְלִיצָ֖ה חִיד֣וֹת ל֑וֹ וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י וּמַכְבִּ֥יד עָלָ֖יו עַבְטִֽיט׃ הֲל֣וֹא פֶ֗תַע יָק֙וּמוּ֙ נֹֽשְׁכֶ֔יךָ וְיִקְצ֖וּ מְזַעְזְעֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לִמְשִׁסּ֖וֹת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־אַתָּ֤ה שַׁלּ֙וֹתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים יְשׇׁלּ֖וּךָ כׇּל־יֶ֣תֶר עַמִּ֑ים מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַֽחֲמַס־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכׇל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ ה֗וֹי בֹּצֵ֛עַ בֶּ֥צַע רָ֖ע לְבֵית֑וֹ לָשׂ֤וּם בַּמָּרוֹם֙ קִנּ֔וֹ לְהִנָּצֵ֖ל מִכַּף־רָֽע׃ יָעַ֥צְתָּ בֹּ֖שֶׁת לְבֵיתֶ֑ךָ קְצוֹת־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים וְחוֹטֵ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃ כִּי־אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק וְכָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה׃ ה֛וֹי בֹּנֶ֥ה עִ֖יר בְּדָמִ֑ים וְכוֹנֵ֥ן קִרְיָ֖ה בְּעַוְלָֽה׃ הֲל֣וֹא הִנֵּ֔ה מֵאֵ֖ת יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְיִֽיגְע֤וּ עַמִּים֙ בְּדֵי־אֵ֔שׁ וּלְאֻמִּ֖ים בְּדֵי־רִ֥יק יִעָֽפוּ׃ כִּ֚י תִּמָּלֵ֣א הָאָ֔רֶץ לָדַ֖עַת אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑ה כַּמַּ֖יִם יְכַסּ֥וּ עַל־יָֽם׃ ה֚וֹי מַשְׁקֵ֣ה רֵעֵ֔הוּ מְסַפֵּ֥חַ חֲמָתְךָ֖ וְאַ֣ף שַׁכֵּ֑ר לְמַ֥עַן הַבִּ֖יט עַל־מְעוֹרֵיהֶֽם׃ שָׂבַ֤עְתָּ קָלוֹן֙ מִכָּב֔וֹד שְׁתֵ֥ה גַם־אַ֖תָּה וְהֵעָרֵ֑ל תִּסּ֣וֹב עָלֶ֗יךָ כּ֚וֹס יְמִ֣ין יְהֹוָ֔ה וְקִיקָל֖וֹן עַל־כְּבוֹדֶֽךָ׃ כִּ֣י חֲמַ֤ס לְבָנוֹן֙ יְכַסֶּ֔ךָּ וְשֹׁ֥ד בְּהֵמ֖וֹת יְחִיתַ֑ן מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַחֲמַס־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכׇל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ מָה־הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ מַסֵּכָ֖ה וּמ֣וֹרֶה שָּׁ֑קֶר כִּ֣י בָטַ֞ח יֹצֵ֤ר יִצְרוֹ֙ עָלָ֔יו לַעֲשׂ֖וֹת אֱלִילִ֥ים אִלְּמִֽים׃ ה֣וֹי אֹמֵ֤ר לָעֵץ֙ הָקִ֔יצָה ע֖וּרִי לְאֶ֣בֶן דּוּמָ֑ם ה֣וּא יוֹרֶ֔ה הִנֵּה־ה֗וּא תָּפוּשׂ֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף וְכׇל־ר֖וּחַ אֵ֥ין בְּקִרְבּֽוֹ׃ וַיהֹוָ֖ה בְּהֵיכַ֣ל קׇדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
1:1: הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה. ״מַטַּל נְבוּאֲתָא״, מַה שֶּׁנָּשָׂא וְקִבֵּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. 1:2: עַד אָנָה ה׳. צוֹפֶה הָיָה בְּרוּח הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָתִיד נְבוּכַדְנֶצַּר לִמְלֹךְ בַּכִּפָּה וְלִהְיוֹת מֵצֵר לְיִשְׂרָאֵל, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְבוּאָתוֹ ״כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים וְגוֹ׳״, וְעַל זֹאת הָיָה מִתְאוֹנֵן וּמִתְפַּלֵּל. | אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס. אַזְכִּיר לְפָנֶיךָ חָמָס הֶעָשׂוּי לִי וְאֵינְךָ מוֹשִׁיעַ. 1:3: אָוֶן. בִּזָּה וְחָמָס. | וְעָמָל תַּבִּיט. עָמָל זֶה אַתָּה מַבִּיט וְאֵינְךָ עוֹזֵר. | וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא. וְזֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הַנּוֹשֵׂא רִיב וּמָדוֹן הֹוֶה וּמִתְקַיֵּם וּמַצְלִיחַ. | וַיְהִי. וְיִתְקַיֵּם אוֹתוֹ אֲשֶׁר רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא, כֵּן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן. 1:4: עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה. עַל זֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל רוֹאִין הַצְלָחָתוֹ שֶׁלּוֹ, תָּפִיג וְתַעֲבֹר תּוֹרָה מֵהֶם, וְיִשְׁמְעוּ לוֹ וְיִשְׁתַּחֲווּ לַצּוּרָה בְּבִקְעַת דּוּרָא. | וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט. הַדָּת לַאֲמִתּוֹ. | מַכְתִּיר. סוֹבֵב, כְּמוֹ (תהילים כב:יג) ״אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי״. 1:5: לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר. זֹאת לָכֶם אֲשֶׁר אֲנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים, הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיָה כְּדַאי לְהִבָּרְאוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כג:יג) ״זֶה הָעָם לֹא הָיָה״. הֵם אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל מִתְחָרֵט עַל בְּרִיאָתָם, וְעַתָּה יָקוּם וְיִהְיֶה מַר וְנִמְהָר לָרוּץ וְלָלֶכֶת לְמֶרְחֲבֵי אַרְצוֹת כָּל הַגּוֹיִם. 1:7: מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. מִמֶּנּוּ שׁוֹפְטִים, מִמֶּנּוּ מְלָכִים הַמְּטִילִין מַשָּׂא וְאֵימָה עַל הַכֹּל. מִשְׁפָּטִים – יושטיצי״א בְּלַעַ״ז. 1:8: וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. רַבּוּ פָּרָשָׁיו. 1:9: לְחָמָס יָבוֹא. לִשְׁלֹל וְלָבֹז. | מְגַמַּת פְּנֵיהֶם. לְשׁוֹן ״הַגְמִיאִינִי נָא״ (בראשית כד:יז), ״יְגַמֶּא אָרֶץ״ (איוב לט:כד). רָץ בִּמְרוּצָה לְשָׁעָה קַלָּה כִּבְרַת אֶרֶץ, כְּאִלּוּ גָּמָא וְשָׁתָה הָאָרֶץ שֶׁלְּפָנָיו. וְאַף כָּאן ״מְגַמַּת פְּנֵיהֶם״, גְּמִיאַת שְׁאִיפַת פְּנֵיהֶם דּוֹמֶה לְרוּחַ הַקָּדִים עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. 1:10: וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס. מִתְלוֹצֵץ בָּהֶם, וְכָל לְשׁוֹן ׳קַלָּסָה׳ לְשׁוֹן ׳דִּבּוּר׳ הַנִּדְבָּרִים בּוֹ, יֵשׁ לְטוֹב יֵשׁ לְרַע, פרלרי״ץ בְּלַעַ״ז. | מִשְׂחָק. כְּמוֹ ׳שְׂחוֹק׳, כְּמוֹ ׳מִשְׁמָר׳, ׳מִסְתָּר׳. | לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק. אִם אוֹיְבוֹ בְּמִבְצָר חָזָק, יִשְׂחַק לוֹ. | וַיִּצְבֹּר עָפָר. עָלָיו בְּרֹב חֵילוֹתָיו. כָּל אֶחָד נוֹשֵׂא מַשָּׂא עָפָר, וַהֲרֵי הִיא לִפְנֵי הַחוֹמָה תֵּל גָּבוֹהַּ וְנִלְחָמִים בָּהּ עַל הָעִיר, וְהִיא שְׁפִיכַת סוֹלְלָה, כִּי כְֻּלָּן מְתֻרְגָּמוֹת ״וַיִּצְבֹּר עֲלָהּ מְלֵיתָא״, וְאַף הִיא לְשׁוֹן ׳מִלּוּא׳ שֶׁהָיָה בְּעִיר דָּוִד. הוּא תֵּל גָּבוֹהַּ וְנִלְחָמִים בָּהּ, שֶׁעַל רֹאשָׁהּ מִגְדָּל בָּנוּי וְשִׁפּוּעוֹ מְשַׁפֵּעַ לַצְּדָדִין, וּסְבִיבוֹת מַרְגְּלוֹתָיו חוֹמָה נְמוּכָה לְהַחֲזִיק הֶעָפָר מִלִּפֹּל. 1:11: אָז חָלַף רוּחַ. אָז בִּרְאוֹתוֹ דַּרְכּוֹ צָלְחָה, רוּחַ חוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת עָלָיו, רוּחַ אַשְׁמָה. וּמַהוּ הָרוּחַ? זֶה כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ – הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא נוֹתֵן לֵאלֹהוֹ, וְאָמַר: אֱלֹהַי עָשָׂה לִי כָּל הַחַיִל הַזֶּה. 1:12: אָמַר הַנָּבִיא: וְאַתָּה לָמָּה תַחֲרִישׁ לְכָל זֹאת? הֲלֹא אַתָּה מִקֶּדֶם אֱלֹהַי קְדוֹשִׁי וְכוּ׳. וְזֶה שֶׁכָּתוּב ״לֹא נָמוּת״ – אֶחָד מִתִּקּוּנֵי סוֹפְרִים שֶׁבַּמִּקְרָא הוּא, שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב. וְכֵן (מלאכי א:יג) ״וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ״, וְכֵן הַרְבֵּה הַמְפֹרָשִׁים בְּסִפְרֵי. וּלְפִי תִּיוּן הַסּוֹפְרִים זֶה, פֵּרוּשׁוֹ: הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהַי מִקֶּדֶם קְדוֹשִׁי? אַל תִּתְּנֵנִי לָמוּת בְּיָדוֹ. | ה׳ לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ. יָדַעְתִּי כִּי לֹא הֶעֱמַדְתּוֹ לָזֶה אֶלָּא לִשְׁפּוֹט אֶת הַמּוֹרְדִים בְּךָ, וּמִכָּל מָקוֹם כָּל זֶה לָמָּה יִתְקַיֵּם? הֲלֹא… 1:13: טְהוֹר עֵינַיִם אַתָּה מֵרְאוֹת בְּרַע. | וְהַבִּיט. כְּמוֹ ׳וּלְהַבִּיט׳ אֶל עָמָל. | צַדִּיק מִמֶּנּוּ. שֶׁהוּא מְסַמֵּא אֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ. 1:14: וַתַּעֲשֶׂה אָדָם. לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הֶפְקֵר כִּדְגֵי הַיָּם, שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצוּד צוֹדֶה מֵהֶם. 1:15: כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֶעֱלָה. כָּל הָאָדָם זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הֶעֱלָה בְּחַכָּה שֶׁלּוֹ. | יְגֹרֵהוּ. לְשׁוֹן ״אָגְרָה בַקָּצִיר״ (משלי י:ה), ״נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת״ (יואל א:יז). 1:16: יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ. לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת הַכֹּל לְפָנָיו. | בָּהֵמָּה. כְּמוֹ ׳בָּהֶם׳, בִּשְׁבִילָם. | בְּרִיאָה. שְׁמֵנָה. 1:17: הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ. יֵשׁ תְּמִיהוֹת הַרְבֵּה הַמִּתְקַיֶּמֶת, כְּמוֹ ״הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי״ דְּעֵלִי (שמואל א ב:כז), ״הֲרוֹאֶה אַתָּה״ (שם ב טו:כז), אַף כָּאן: הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁעַל כֵּן הוּא מַצְלִיחַ כָּל שָׁעָה? שֶׁיָּרִיק חֶרְמוֹ עַל הַכֹּל וְלָצוּד צֵיד. יָרִיק – כְּמוֹ (תהלים לה:ג) ״הָרֵק חֲנִית״, ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו״ (בראשית יד:יד), מִזְדַּיֵּן בְּחֶרְמוֹ. 2:1: עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה. עָג עוּגָה חֲבַקּוּק וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר: לֹא אָזוּז מִכָּאן עַד שֶׁאֶשְׁמַע מַה יְּדַבֵּר בִּי עַל שְׁאֵלָתִי זֹאת לָמָּה הוּא מַבִּיט וְרוֹאֶה בְּהַצְלָחָתוֹ שֶׁל רָשָׁע. | וּמַה אָשִׁיב. אֶל הַבָּאִים לְהִתְוַכֵּחַ לְפָנַי. | עַל תּוֹכַחְתִּי. שֶׁהֵם מוֹכִיחִים אוֹתִי בְּפָנַי שֶׁיֵּשׁ לְהַרְהֵר עַל מִדַּת הַדִּין. תּוֹכַחַת – מונאיפרובמנ״ט בְּלַעַ״ז. 2:2: וַיַּעֲנֵנִי ה׳ וַיֹּאמֶר כְּתוֹב לְךָ חָזוֹן. הַנִּגְלֶה לְךָ, וּבָאֲרֵהוּ עַל הַלּוּחוֹת הֵיטֵב, אֲשֶׁר יָרוּץ הַקּוֹרֵא בּוֹ לִקְרוֹתוֹ מַהֵר שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל, וְזֶהוּ הַחָזוֹן אֲשֶׁר תִּכְתֹּב. 2:3: כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד. עוֹד עָתִיד לָקוּם נָבִיא לְקֵץ שָׁנִים שֶׁיִּתְגַּלֶּה לוֹ חָזוֹן לְמָתַי יִהְיֶה מוֹעֵד מַפֶּלֶת בָּבֶל וּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. | וְיָפֵחַ לַקֵּץ. וְדִבֵּר שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל הַקֵּץ שֶׁל בָּבֶל לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא יְכַזֵּב. | אִם יִתְמַהְמָהּ. לָבוֹא שֶׁיַּאֲרִיךְ לָכֶם אוֹתוֹ מוֹעֵד, חַכֵּה לוֹ כִּי לֹא יְאַחֵר אַחַר הַשִּׁבְעִים כְּלוּם. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ: אִם יִתְמַהְמָהּ הַנָּבִיא לָבֹא וְהוּא הָיָה יִרְמְיָה. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כְּתִיבָא נְבוּאֲתָא וּמְפָרְשָׁא עַל סִפְרָא דְאוֹרָיְתָא״. תִּרְגֵּם ״כְּתֹב״ כְּמוֹ ״כְּתִיב״, כְּבָר נִרְמָז (בַּתּוֹרָה) ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ – שִׁבְעִים שְׁמִטּוֹת קִלְקְלוּ יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְטוּ, וּכְנֶגְדָּן גָּלוּ מִמֶּנָּה שִׁבְעִים שָׁנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בְּדִבְרֵי הַיָּמִים בְּסוֹף ב׳) ״עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה לְמַלֹּאת שִׁבְעִים שָׁנָה״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא (בִּיחֶזְקֵאל ד:ה) ״וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ״. וְאוֹמֵר: ״וְאַתָּה שְׁכַב לְךָ עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִית וְגוֹמֵר״. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: הִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים שָׁנָה עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְשֵׁבֶט יְהוּדָה קִלְקְלוּ אַרְבָּעִים. וּמִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד חֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הֵם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁל מְנַשֶּׁה וּשְׁאָר שְׁנוֹתָיו בִּתְשׁוּבָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים ב כא:ב) ״וַיַּעַשׂ הָרַע כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב״, כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל אַחְאָב, וְהוּא מָלַךְ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. שְׁתַּיִם שֶׁל אָמוֹן בְּנוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל יְהוֹיָקִים וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל צִדְקִיָּהוּ, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ, וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְצִדְקִיָּהוּ. מִכָּל מָקוֹם נִמְצְאוּ יְמֵי קִלְקוּלָם אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁלְּאַחַר נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהוֹסִיף שֵׁשׁ שָׁנִים. אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עוֹשִׂים שְׁמוֹנָה יוֹבְלוֹת, וְכָל יוֹבֵל שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ שְׁמִטּוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים הַמְּקֻדָּשׁוֹת לְיוֹבֵל, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע. וּבִשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה יֵשׁ חָמֵשׁ שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים מְקֻדָּשׁוֹת, וּשְׁנַת יוֹבֵל זֶה הָאַחֲרוֹן נֶחְשָׁב אַף הוּא בְּמִנְיָן שֶׁבַּעֲוֹנָם לֹא נִגְמַר. וְכָאן כָּכָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲבַקּוּק: כְּבָר כָּתוּב חָזוֹן בַּתּוֹרָה, אֲבָל סָתוּם הוּא. הוֹסִיף אַתָּה וּבָאֵר עַל הַלּוּחוֹת, כִּי עוֹד יִתְגַּלֶּה חָזוֹן לְמוֹעֵד זֶה. | וְיָפֵחַ לְשׁוֹן ׳דִּבּוּר׳ הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי. וְעַל שֵׁם שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ אֶלָּא רוּחַ הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה, קוֹרֵהוּ ׳פִּיחַ׳ וְקוֹרֵהוּ ׳רוּחַ׳, כְּגוֹן ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״ (תהילים לג:ו). 2:4: הִנֵּה עֻפְּלָה. נֶפֶשׁ שֶׁלּוֹ תָּמִיד הִיא בְּכַעַס וּבְתַאֲוָה, שׁוֹאֵף לִבְלֹעַ וְלֹא שָׂבֵעַ. עֻפְּלָה לְשׁוֹן ׳עַזּוּת׳, כְּמוֹ (במדבר יד:מד) ״וַיַּעְפִּלוּ״, וְכֵן ״עֹפֶל וָבֹחַן״ (ישעיהו לב:יד). | לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ. אֵין רוּחוֹ מִתְקָרֶרֶת עָלָיו לוֹמַר דַּי בְּמַה שֶּׁקָּנִיתִי כְּבָר, לָכֵן יָבֹא עָלָיו הַפֻּרְעָנוּת. | וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ שֶׁעָתִיד זֶה לְהַגְלוֹתוֹ, יַעֲמֹד לוֹ צִדְקוֹ, וּבְיוֹם שֶׁיֻּשְׁלַךְ זֶה מִקִּבְרוֹ, יִשָּׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין וְיָשִׂים אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל לְכִסֵּא הַמְּלָכִים. 2:5: וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד. וְאַף כְּשֶׁיָּבֹא בֵּלְשַׁצַּר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁיִּבְגֹּד בּוֹ יֵינוֹ, דְּ״לָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה״ (דניאל ה:א). | גֶּבֶר יָהִיר. הוּא. | וְלֹא יִנְוֶה. לֹא יִתְקַיֵּם מְדוֹרוֹ וְנָוֵהוּ, שֶׁנִּתְגָּאָה וְאָמַר בְּטַעַם חַמְרָא לְהָבִיא כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְשָׁתָה בָּהֶם, וְהִיא תִּגְרֹם לוֹ שֶׁיֵּהָרֵג וְיִכְלֶה זַרְעוֹ. כִּי גֶּבֶר יָהִיר לֵץ לֹא יִנְוֶה, לֹא יִתְקַיֵּם הוּא וְנָוֵהוּ. | אֲשֶׁר הִרְחִיב. נְבוּכַדְנֶצַּר כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ. לְהַשִּׂיג כָּל תַּאֲוָתוֹ בְּרֹחַב לֵב. | וְהוּא כַּמָּוֶת. כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁאֵינוֹ שָׂבֵעַ מִלְּהָמִית, כָּךְ זֶה אֵינוֹ שָׂבֵעַ בְּכָל קִנְיָנוֹ. 2:6: הֲלֹא אֵלֶּה. אֲשֶׁר אָסַף אֵלָיו לְעָבְדוֹ. | כֻּלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה יִשְׂאוּ בְּפִיהֶם בִּלְשׁוֹן חִידוֹת בִּשְׁבִילוֹ. לוֹ כְּמוֹ ׳עָלָיו׳. | וְיֹאמַר. הָאוֹמֵר אֶת מְלִיצַת הַחִידָה. | הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹא לוֹ. זוֹ הִיא הַמְּלִיצָה: חֲבָל עַל הַמַּרְבֶּה הוֹן וּמַלְכוּת וְלֹא לוֹ, כִּי יָבֹאוּ מַלְכֵי מָדַי וְיִטְלוּ אֶת הַכֹּל. | עַד מָתַי. יִהְיֶה הוֹלֵךְ וּמַרְבֶּה וְאֵינוֹ אֶלָּא מַכְבִּיד עָלָיו מַשָּׂא עָוֹן, כְּעָב שֶׁל טִיט. עָב הוּא לְשׁוֹן קוֹרָה כְּבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמִשְׁכְּנָא (דיחזקאל מא:כו) ״צַלְעוֹת הַבַּיִת וְהָעֻבִּים״, ״וְעָב עֵץ״ (שם). 2:7: וְיִקְצוּ. כְּמוֹ ׳וְיָקִיצוּ׳. 2:8: שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים. הִשְׁלַכְתָּם וּנְשַׁלְתָּם מִמְּקוֹמָם. | יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר. פְּלֵיטַת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. | מִדְּמֵי אָדָם. בְּנִקְמַת דְּמֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּרוּאִים אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לד:לא) ״אָדָם אַתֶּם״. | וַחֲמַס אֶרֶץ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. | קִרְיָה. הִיא יְרוּשָׁלַיִם. 2:9: הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ. אוֹנֵס מָמוֹן שֶׁהוּא רַע לוֹ וּלְבֵיתוֹ לִבְנוֹת לוֹ בַּיִת. | לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ. כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל (דניאל ד:כז) ״הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דַּאֲנָא בְּנֵיתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בְּתְקוֹף חִסְנִי וְגוֹמֵר״. וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא דָּבָר זֶה מִפִּיו, נִטְרַד מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא״ בְּעִנְיָן זֶה. 2:10: יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ. אֲשֶׁר יָעַצְתָּ לִקְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְהִפְסַדְתָּ עַצְמְךָ. | קְצוֹת. לְשׁוֹן שְׁלִיפָה וְקִלּוּף, כְּמוֹ ״הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא יד:מג). | וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ. כְּמוֹ (משלי כ׳:ב׳) ״מִתְעַבֵּר וְחוֹטֵא נַפְשׁוֹ״, חוֹטֵא לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ, פורפיי״ט שארמ״א בְּלַעַ״ז. 2:11: כִּי וְגוֹ׳. כִּי הָאֲבָנִים אֲשֶׁר גָּזַלְתָּ תִּזְעַקְנָה מִן הַקִּיר. | וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. אֶל הָאֶבֶן בְּקוֹל לְנֶגְדָּהּ, שְׁנֵיהֶם צוֹעֲקִים. | וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְשִׁיפָא מִגּוֹ מָרֵישָׁא״. שִׁיפָא לְשׁוֹן ׳קֵיסָם׳, שְׁפָאִין בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים, דלדור״ש בְּלַעַ״ז. מָרֵישׁ הוּא הַקּוֹרָה. 2:13: הֲלֹא הִנֵּה מֵאֵת ה׳. נִשְׁתַּלֵּם פֻּרְעָנוּת לְעוֹשֵׂי רִשְׁעָה. | וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ. כַּאֲשֶׁר תְּבוֹאֵם חֲמָתוֹ כָּאֵשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה דַּיָּם. בְּדֵי אֵשׁ – איישי״ץ בְּלַעַ״ז. 2:15: מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ. יַיִן, וּבְאוֹתָהּ הַשְׁקָאָה הוּא מְסַפֵּחַ וְאוֹסֵף אֶת חֲמָתוֹ עָלָיו, וְאַף מְשַׁכְּרֵהוּ בַּחֲמָתוֹ. וְכָל זֶה הוּא עוֹשֶׂה לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם, עַל גִּלּוּיָם וְלִרְאוֹת אֶת עֶרְוָתָם. זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה אֶת הַמְּלָכִים יַיִן וּמְשַׁכְּרָם, וְשׁוֹכֵב עִמָּם מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, כִּדְאַמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. דָּבָר אַחֵר: הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ – בְּסֵדֶר עוֹלָם דּוֹרְשׁוֹ כְּלַפֵּי בֵּלְשַׁאצַּר, שֶׁהִשְׁקָה אֶת הַשָּׂרִים בִּכְלֵי בֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָהֶם נִסְפְּחוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ בַּחֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבוֹ בַּלַּיְלָה נֶהֱרַג. | עַל מְעוֹרֵיהֶם. לְהִגָּלוֹת קְלוֹנָם וְרָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶם בְּנִוּוּלָם. 2:16: וְהֵעָרֵל. הֵ״א מְשַׁמֶּשֶׁת בְּתֵבָה זוֹ בִּלְשׁוֹן ׳הִתְפַּעֵל׳, כְּמוֹ (דברים לב:נ) ״הֵאָסֵף אֶל עַמֶּךָ״. אַף כָּאן ״הֵעָרֵל״, הֵאָטֵם בְּשִׁמָּמוֹן וּבְתִמָּהוֹן לֵב. כָּל עָרְלָה לְשׁוֹן ׳אֹטֶם׳ הוּא, כְּמוֹ ״עֲרֵלָה אָזְנָם״ (ירמיהו ו:י), ״עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר״ (יחזקאל מד:ז). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְאִתְעַרְטַל״ – לְשׁוֹן ״עֵרֹם וְעֶרְיָה״ (שם). 2:17: חֲמַס לְבָנוֹן. בֵּית מַקְדְּשָׁא. | וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַּן. שׁוֹד בְּהֵמוֹתֶיךָ וְאוּכְלוֹסֶיךָ אֲשֶׁר שָׁדְדוּ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, הוּא יִשְׁבְּרֵם. | מִדְּמֵי אָדָם. מֵחֲמַס דְּמֵי יִשְׂרָאֵל. | וַחֲמַס אֶרֶץ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. | קִרְיָה. יְרוּשָׁלַיִם. 2:18: מַה הוֹעִיל. לְבָבֶל פֶּסֶל. | כִּי בָטַח. הָאָדָם הַיּוֹצֵר וְיוֹצְרוֹ שֶׁל אֱלוֹהוֹ זֶה. | עָלָיו. עַל יְצִירָתוֹ זֹאת הוּא בּוֹטֵחַ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ, אֲשֶׁר בָּא לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים. 2:19: הוּא יוֹרֶה. בִּתְמִיהָּ. 2:20: וַה׳ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ. מוּכָן לִפָּרַע. | הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. הַס לְשׁוֹן שִׁתּוּק וּדְמִימַת חֻרְבָּן.
פירוש רד”ק
1:1: המשא אשר חזה חבקוק הנביא. הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו ובסדר עולם יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו ונבואתו על נבוכדנצר על הרע שעשה לישראל מכל העמים והתנבא על הרע שיעשו פרס ומדי לזרעו באחרונה והחל להתרעם כנגד האל יתברך על מעשה הרשעים שמריעים לישראל הצדיקים ומצליחים בדרכיהם וזכר בלשון הצדיקים שבדורו או אחר דורו בדרך נבואה על נבוכדנצר שעתיד למלוך ולהרע לישראל ונראה כי בדורו החלה מלכות נבוכדנצר כמו שאמר כנגד אנשי דורו כי פעל פעל בימיכם ואמר: 1:2: עד, חמס. פי’ בעבור החמס הנעשה לישראל אזעק אליך ולא תושיע: 1:3: למה. אנשי און שעושים לי און ואראה לפני ואתה כמראה אותם שלא תבערם מן הארץ גם אתה תביט בעמל שעושים ואין אתה משלם גמולם וכן אמר דוד עמל וכעס תביט וכל זה להודיע כי ה’ יתברך משגיח במעשה בני האדם אם לטוב אם לרע ואחר שכן הוא איך מאריך להם: | ויהי. לנגדי מי שישא אלי ריב ומדון ויש מפרשים ריב ומדון האויב ישא ויסבול ישראל: 1:4: על כן. לפי שאין אתה עושה דין ברשעים תרפה התורה ותחלש כי רבים מרפים ידיהם ממנה ולפי שרואים הצלחת הרשעים ורעת הצדיקים: | תפוג. ענין רפיון וחלישות וכן כל אשר בשרשו: | ולא יצא. לפי שהם רואים שלא יצא לנצח משפט הרשעים: | כי רשע מכתיר את הצדיק. מקיף אותו להרע לו תמיד כענין כתרו את בנימין: | על כן יצא משפט מעוקל. על כן אומר כי המשפט מעוקל ומעוות וכת”י על כן אמר לא נפיק דינא כיון: 1:5: ראו. אמר כנגד ישראל ראו בגוים והביטו כי מה יצא להם המשחית: | והתמהו תמהו. הכפל לחזק התימה לרוב מעשה הרע שיעשה נבוכדנצר והתמהו מבנין התפעל דינו והתתמהו ות’ התפעל נבלעת בדגש ת’ השרש: | כי פעל פעל בימיכם. זה לעד כי דורו מלך נבוכדנצר והפועל הוא השם יתברך ופעל שם: | כי יספר. לכם הפעל הרע והקשה ולא תאמינו: 1:6: כי הנני. דבר הנביא בלשון השם יתברך: | והנמהר. נמהר במעשיו לא ישכיל מה יעשה וכן ולבב נמהרים יבין לדעת: 1:7: איום ונורא. תאר מענין אימה: | ממנו משפטו. כי לא יצטרך לעזרת עם אחר כי ממנו יצא משפטו שיעשה בעמים וכן שאתו שיתנשא על הגוים: 1:8: וקלו, וחדו. ענין חדוד וחריפות: | מזאבי ערב. כי זאבים לעת ערב יצאו לטרוף: | ופשו פרשיו. ירבו פרשיו כמו שפירשתי נפישו עמך ויונתן תרגם וירבון פרשוהי: | חש לאכול. ממהר לעוף על החלל שיראה מרחוק והנשר עוף גבוה משאר העופות וממהר לעוף לפיכך זכר הנשר וי”ת כנשר דטאיס למיכל פי’ יעוף: 1:9: כלה לחמס. לעשות חמס יבא: | מגמת פניהם קדימה. פי’ אאז”ל מן הגמיאני נא אמר יבא בעזות פנים כאלו רוח הקדים שהיא עזה הקשתה פניהם, והמפרש פי’ נכח פנים וכן ת”י מקבל אפיהון והנה לא היה נכח פניהם מזרח אלא מערב כי הם בבאם אל ארץ ישראל פניהם למערב כי בבל מזרח לא”י אלא אם יתפרש קדימה בדרך הדמיון כאלו אמר כקדימה כלומר נכח פניהם יהיה בעזות פנים כמו רוח קדים שהיא עזה: 1:10: והוא, יתקלס. לעג להם וכן יתקלסו בך ולפי שיתמיד הלעג עליהם הנה הוא מתפעל בלעג להם: | ויצבר עפר. אסף עם רב כעפר וילכדה וכנוי הה”א לעיר בצורה שהרי זכר מבצר והיא עיר בצורה או פירוש ויצבר עפר למלאות החפירות אשר סביב חומת העיר: ותרגום יונתן וצבר מליתא והוא תל עפר ובדברי רז”ל מוליא בנצא: 1:11: אז חלף. אז בראותו הצלחתו חלף ויעבר רוחו יותר מן המדה ומתגאה ברוחו מאד: | ואשם. ועוד אשם בדבר אחר שאמר זו כחו לאלהו שאמר כי אלהו שהוא פסלו נתן לו זה הכח שמנצח כל העמים ואמר הנביא אלהו לשון יחיד דרך קלון כן דעת קצת המפרשים ואין צריך שהרי מצאנו אלוה לשון יחיד כי מי אלוה מבלעדי ה’ הלא אלוה גבה שמים וזולתו ויונתן תרגם בכן על דרמת רוחיה עלוהי עדא ממלכותיה וחב על דאסגי יקרא לטעותיה: 1:12: הלא. ואיך הוא נותן כחו לאלהו אשר הוא עשהו הלא יבין כי אתה מקדם ה’ אלהי קדשי כי אני המכיר בך וכן עמך ישראל מכירים בך וידענו כי אתה אלהינו וקדושינו כמו שאמר הנביא אני ה’ מקדש קדושכם ואמר גואל ישראל קדושו הפך דעת נבוכדנצר שנותן הכח לאלוהו וכופר בך: | לא נמות. יהי רצון מלפניך שלא נמות על ידו כי אתה נתת לו הכח הזה ואם נתת לו כח להחריב ארצנו ולהגלותינו לא תתן לו כח להמיתנו ולכלותינו להכחידנו מגוי: | ה’ למשפט שמתו. כי אתה שמתו לשפוט על ידו המורדים בך וכפל הענין במ”ש ואמר | צור להוכיח יסדתו, ואתה שאתה צור על כל העולם יסדתו להוכיח בו גויי הארצות יסדתו העמדתו חזק כיסוד הבנין: לא נמות הוא אחד משמונה עשר שהם תיקון סופרים כי לא תמות היה כתוב ועל דרך זה תרגם יונתן מימרך קיים לעלמין: 1:13: טהור עינים. אתה שאתה טהור עינים שלא תוכל לראות רע כי אתה טוב ובוחר בטובים ומואס ברעים ולא יאות לך שתראה רע ותביט אל עמל כלומר שתסבול עושי רע ותניחם לעשות הרע וטעם לא תוכל לסבול דבר שהוא הפך חכמתך וטובתך וכן אמר דוד לא יגורך רע א”כ אני תמה למה תביט בוגדים והם הכשדים המריעים לישראל: | תחריש. כי ישראל אעפ”י שהם רשעים צדיקים הם מנבוכדנצר ועמו ואיך תחריש שהם יבלעום וישחיתום ואז”ל צדיק ממנו בולע צדיק גמור אין בולע: | בבלע. בב’ כבלע את הקודש בכ”ף: | מראות רע. בלא ב’ ור”א שהזכירו בבי”ת ופי’ ברע כמו ואל אראה ברעתי ספרו השגהו כי נודע לנו מפי המסורות כי זה מראות רע ושל ישעיה מראות ברע וכן היא המסרה קדמאה דישעיהו מראות ברע תניינה דתרי עשר מראות רע וחד פסוק סימן לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב: 1:14: ותעשה. עשית בני אדם לפני נבוכדנצר כמו הדגים אשר בים שיצוד אדם אותם לרוב אין מונע אפי’ הנערים יצודו אותם בחכה או כמו רמש האדמה והם השרצים הקטנים שיתפוש אדם מהם כמה שירצה כי אין מושל בו שימנעוהו כן עשית בני אדם הפקר לפני זה הרשע: 1:15: כלה בחכה העלה. כל העולם העלה נבוכדנצר בחכתו ולפי שהמשיל בני אדם לדגי הים ונבוכדנצר לצייד אמר בחכה ובחרמו ובמכמרתו ומלת העלה משונה בניקוד מהמנהג כי הה”א נקודה בצר”י והעין בשו”א ופתח וכמוהו למה העברת העבר: | יגורהו. יאספהו כמו יגורו מלחמות: | בחרמו. כמו ברשתו וכן יצודו חרם משטח חרמים: | ויאספהו במכמרתו. הענין כפול במ”ש: | על כן ישמח ויגיל. על כן כשהוא מצליח במעשיו וכובש הכל כרצונו הוא שמח: 1:16: על כן יזבח לחרמו. אינו מודה הכח הזה לאל ית’ אלא לעצמו ולחילו כי אמר בכח ידי עשיתי או פי’ לחרמו לאלוהו כי חושב כי הוא הנותן לו כח לצוד ולאסוף והנה הוא חרמו ומכמרתו ולא יזבח ויקטר בשובו אל עירו בשלל ובשבי עצום: | כי בהמה שמן חלקו. בהם בחרמו ובמכמרתו: | ומאכלו בריאה. שה בריאה וכן כעדר הקצובות העזים הקצובות או פירושו בלא חסרון כי אכילה לשון נקבה ומאכלו כמו אכילה וכן עד בא השמש תשיבנו לו וארכב עליה בריאה שמנה וכן איש בריא מאד בריאות בשר: 1:17: העל כן יריק חרמו. אם על כן שהוא נותן כחו לאלהו יריק חרמו כלומר כיון שהוא נותן כח לאלוהו איך תאריך לו ותצליח דרכו שמריק יום יום חרמו שבא בשלל רב כמו הצייד שבא ברשתו מלא מן הציד ומריק אותו בביתו ושב לו אל השדה לצוד עוד ציד להביא כן הוא מביא שלל לעירו ואחר כך שב לשלול עוד ולהביא ואיך תתן לו כח והצלחה והנה הוא כופר בך ונותן כח לאלוהו והורג גוים רבים בלי חמלה יריק כמו הם מריקים שקיהם: 2:1: על משמרתי אעמודה. אמר הנביא על זאת המבוכה שאני בה אני שומר ומצפה מה יענני האל יתברך בהצלחת הרשע: | מה ידבר בי. ברוח הנבואה כמו רוח ה’ דבר בי ומה שאמר ומה אשיב ר”ל מה אשיב לשואלים אותי כי לא אני לבדי נבוך על זה הענין ומה שאמר ואתיצבה על מצור ר”ל מצור כאדם שצרים עליו ואין לו מנוס כן אני אין לי מנוס מזאת המבוכה מדוע דרך רשעים צלחה ות”י עתיד משמש על מצודתי ומסכינא ורבותינו פירשו מה שאמר על מצור שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתאמר לי מפני מה הארכת לרשעים: 2:2: ויענני, כתב חזון ובאר על הלוחות. הנה ענה לו האל יתברך כי שלות זה הרשע שהיה תמה עליו לא תעמוד וגם סכלותו שהיה מתגאה על האל יתברך ג”כ לא תעמוד אמר לו זה ברמז ואמר לו כי זה יהיה אחר זמן לא מיד וזה ראינו כתוב בספר דניאל כי עשה לו האל יתברך דברים להכחיש דעתו החסרה שהיה נותן כחו לעצמו או לאלוהו תחילה החלום שהראה לו ולא מצא לו פותר לא על ידי חכמיו ולא על ידי כומריו העכו”ם אלא על ידי דניאל שגלה לו האל יתברך החלום הסתום ההוא ודניאל אמר לו החלום והפתרון בשם האל יתברך ובזה חזר לו מדעתו החסרה ונתן הכח והיכולת לאל יתברך וכן בדברי חנניה מישאל ועזריה הודה לאל הכח והיכולת ועוד בדברי עצמו שהיה מתגאה בהיכלו ופתאום הלכה דעתו ממנו ושב כחיות השדה ודר עמהם שנים עשר חדש וגמול רעותיו אשר עשה לישראל לא השיב לו לעצמו כי כבר נתן המלוכה לו ולבנו ולבן בנו ומבלשצר בן בנו נפרע על ידי מעשה שהיה מתגאה על האל יתברך ושתה בכלי בית המקדש הוא וכל ביתו גדולים וקטנים וכתיב ביה בליליא אתקטיל בלטשצר מלכא כשדאה ונהרגו הכשדים וחרבה בבל על ידי כורש ודריוש והצדיקים מהם שהם ישראל נצולו בתוכם והכריז עליהם כורש שישובו לארצם והנה ענה לו האל יתברך על הצלחת זה הרשע והמתבונן יתבונן על השאר ויראה כי משפטי האל יתברך ישרים ומה שענה לו האל על זמן נקמת הרשע שיקח האל יתברך נקמתו ממנו מתי יהיה הוא ברמז אלא שהנביא הבין מתוך החזון מתי יהיה מועדו וקצו ואמר לו האל יתברך כתוב חזון למועד וגומר רוצה לומר שיכתוב החזון הזה בספר ברמז כמו שהוא: | כי עוד חזון למועד. רוצה לומר שלא נתגלה המועד ואמר לו עוד ובאר על הלוחות שיבאר החזון בביאור על הלוחות לא על הספר: | למען ירוץ קורא בו. בעבור מי שיקרא בו מאנשי דורו שירוץ בו לקראו ולהבינו למען לא יהיו נבוכים בהצלחת זה הרשע אבל בסתר יכתבהו ברמז כי מה שיכתב בספר יעמוד ימים רבים ובבא החזון יבינוהו אנשי הדור ההוא שיבינו נקמת אותו רשע הרמוז בספר וכן אמר לישעיהו הנביא אמר בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון וגומר: 2:3: כי עוד חזון למועד. זהו המענה שענהו האל יתברך החזון הזה לא יהיה מעתה אלא עוד יהיה למועד אשר יעדתיו: | ויפח לקץ. והחזון הזה ידבר לקץ כלומר לא דבר לזמן הזה אלא לאותו קץ העתיד להיות והוא לשבעים שנה מחרבות ירושלם: | ולא יכזב. כמו אשר לא יכזבו מימיו כי על כל פנים יהיה: | אם יתמהמה חכה לו. אם יאחר הקץ הזה חכה לו אמר כנגד אותם שגלו מירושלם והאריכו ימים עד שיצאו מגלות בבל: | לא יאחר. פירוש לא יאחר מהמועד הקצוב לו כי על כל פנים יהיה ביומו וכן תרגם יונתן בזמניה כי לא יתעכב ואדוני אבי ז”ל פירש כי לא יאחר כמו לא יסוף כלומר לא יסוף שלא יהיה כפירוש לא יסוף מזרעם ואחרית פירוש סוף: 2:4: הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך: | וצדיק. אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו”ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל: | עפלה. ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר ורבי אחי רבי משה ז”ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן שהוא מבצר גבוה אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה: 2:5: ואף כי היין בוגד. שותה היין וכן לץ היין ר”ל שותה היין ישמח לבם כמו אם שתו יין כלומר כל רשע ישיב לו האל גמולו אם בקרוב אם ברחוק כל שכן זה הרשע שותה היין והוא נבוכדנצר שהיה שותה יין מאד ומשתכר לפיכך היה מהיר במעשיו ולא יתבונן מה יעשה והוא היה הורג בלי חמלה והוא היה בוגד באותם שהיו עמו בשלום והיה גבר יהיר כלומר גס רוח: | ולא ינוה. לפיכך לא יעמוד בנוה מלכותו לאורך ימים אלא עד שבעים שנה תכלה מלכותו או אמר ולא ינוה על נבוכדנצר עצמו שיצא מנויהו ומהיכלו כשנטרד מבני אדם והיה עם חיות השדה: | אשר הרחיב כשאול נפשו. כמו שאמר הרחיבה שאול נפשה והוא כמו השאול והמות שיקבלו המתים לרוב ואינם שבעים כמו שאמר שלש הנה לא תשבענה: 2:6: הלא אלה כולם. אלה הגוים שיאסוף אותם אליו כשיבא שברו ישמחו במפלתו וישאו כולם עליו משל ומליצה חידות לו ויש אומרים עליו מליצה ומשל המליצה וחידותיה הם בעבורו ואמר זה המשל והמליצה שיאמר כל אחד מהם עליו הוי המרבה לא לו הוי לו לזה שהיה מרבה נכסים רבים מאשר לא לו שהיה שולל גוים רבים: | עד מתי. וכי היה סבור שלעולם תהיה עומד בידו וביד זרעו: | ומכביד עליו עבטיט. היה מכביד עליו ממון רב שהוא עליו כמו טיט עב שהיה מכביד על גופו כי הוא טיט ועפר וממונו גם כן יהיה טיט עב, עבטיט מלה אחת ופירושה כשתי מלות עבטיט כמו טיט עב וכן כל רבים עמים עמים רבים בירקרק חרוץ כמו בחרוץ ירקרק ורבים כמוהם, והנגיד פירש ומכביד עליו עב טיט שיוסיף לבנות משכן ולא יצילנו. ואדוני אבי ז”ל פירש הלא יחשוב זה כי סופו לקבר יהיה זהו עד מתי ומכביד עליו עב טיט על קברו יכבידו טיט עב ויונתן תרגם דרך משל עד אימתי את מתקיף עלך תקוף חובין: 2:7: הלא פתע. הלא חשבת בהתגאותך כי תהיה בקבר ויקומו פתע נושכיך והם התולעים: | ויקצו מזעזעיך. כאלו ישנו ובבואך יקוצו לשלוט בך ולזעזע ולהניע בשרך חתיכות חתיכות: | והיית למשסות למו. שישסו בשרך כן פירש אדוני אבי ז”ל ויש לפרשו כן כי נושכיך ומזעזעיך אמר בעבור בלשאצר בן בנו שבא על בבל פתאום חיל מלך פרס ונהרג בלטשצר והחריב בבל, ויש לפרשו עוד כי נאמר דבר זה על שהושלך מקברו כמ”ש בישעיה ואתה השלכת מקברך וגו’: | ויקצו. ביו”ד אית”ן לבד והיא מעמדת בגעיא ויו”ד השרש נעלמת מהמכתב: | למשסות. כמו מי נתן למשסה יעקב ענין בזה וכת”י ותהי לעדי להון: 2:8: כי אתה שלותה. מגזרת שלל ומענינו, וכן ישלוך בשקל סבות יסבוך: | יתר עמים. מה שנותר מן העמים שלא שלות אותם והם מדי ופרס: | מדמי אדם וחמס ארץ. זה הרע יבא לו מרוב דמים ששפך ומחמס שעשה בארץ: | קריה וכל יושבי בה. והיה הורס הקריות והורג היושבים בהם וי”ת וחמס ארץ וחטוף ארעא דישראל וגו’ קרתא דישראל ר”ל ירושלם: 2:9: הוי בוצע בצע רע לביתו. אוי לנבוכדנצר שהיה בוצע בצע רע וגוזל את העמים בעבור ביתו כלומר לבנות ביתו בנין נאה וחזק: | לשום במרום קנו. כי בנה מגדל חזק וגבוה: | להנצל מכף רע. כי חשב להנצל בו אם יקומו הגוים עליו שהיו מבקשים רעתו והוא היה הורס ערי העמים ומביאים העצים והאבנים לבבל לבנות העיר וביתו וכן התגאה הוא בלכתו בתוך היכלו כמו שכתוב בספר דניאל לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותו די בבל מהלך הוה ענה נבוכדנצר ואמר הלא דא היא בבל רבתי די אנא בנותה לבית מלכו בתקוף חסני וליקר הדרי: 2:10: יעצת בשת לביתך. בזה הענין שבנית הגזלה יעצת בשת כי כשיבאו האויבים ויהרסו הבנין יהיה בשת לך ולזרעך שיהיה באותו הזמן: | קצות עמים רבים וחוטא נפשך. שאתה היית קוצה וכורת עמים רבים לבנות בניינך והיית חוטא בנפשך וכן ומתעברו חוטא נפשו חוטא בנפשו קצות מקור מן הקל ומעיינו מן הדגוש מקצה רגלים: 2:11: כי אבן מקיר תזעק. אמר על דרך משל כלומר כל כך ידועה ונגלה לכל כי בניינך מגזלה עד שהאבן תזעק מהקיר שהיא בנוייה שם אני מגזלה: | וכפיס מעץ יעננה. והכפיס מהעץ יענהו לאבן גם אני מגזלה: | יעננה. ר”ל יענה אותה וכפיס הוא מרהיט קרוי הבתים ונקרא הרהיט גם כן כפיס ופי’ מעץ כמו שאמר מקיר כי כמו שתזעק האבן מהקיר שהוא בנין האבנים כן יזעק הכפיס מהקרוי שהוא בנין העצים ויונתן תרגם ושיפא מגו מרישא עני לה ר”ל חתיכה מהקורה שיפא כמו עכו”ם ששיפא כו”ם היא ושפאיה אסורים מריש היא קורה כמו על המריש שבנאו בבירה: 2:12: הוי בונה. הענין מבואר למעלה בהוי הראשון: 2:13: הלא הנה מאת ה’ צבאות. הפסוק הזה והבא אחריו אם נפרשם על ענין הפרשה שהוא בענין נבוכדנצר יהיה פירושו כן הלא הנה יבא מאת ה’ צבאות ויגעו עמים בדי אש יכירו העמים אשר היו עם נבוכדנצר ועם זרעו והם הכשדים והנסמכים אליהם כי יגיעתם סופה לאש ולכליון כשיבאו עליהם חיל מדי ופרס ויחריבום ויהרסו הבנינים אשר יגעו בהם והביאו שלל העמים לבבל ידעו אז ויבינו כי יגיעתם היתה לאש ולכליון ולריק כמו שאמר ירמיהו חומת בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבוהים באש יצתו וכפל הענין במלות שונות ואמר ולאמים בדי ריק יעפו: 2:14: כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה’. ופירש כי יכירו הכל וידעו כי מהשם היתה הנקמה הזאת נקמת עם השם ונקמת היכלו כי לנבוכדנצר הביא דבר פלא שנטרד מבני אדם בעוד הדבר בפיו שהיה מתגאה כמ”ש עוד מלתא בפום מלכא וכו’ וגם לבלטשצר בן בנו הביא אות גדול במה שנכתב בכותל ההיכל וביה בליליא אתקטיל בלטשצר מלכא כשדאה וכורש מדאה אמר אחר שכבש בבל כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלהי השמים הנה כל העמים הודו באל יתברך באותו הזמן והכירו כי מאת ה’ בא כל הרע לבבל בזה הדבר ידעו הכל את כבוד ה’ מאד כמים יכסו על ים ידעו באמת כי האל משגיח במעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו: | וייגעו. בשתי יודי”ן ושל ירמיה ביו”ד אית”ן לבד והיא מעמדת ויו”ד השרש נעלמת מהמכתב: | בדי אש, בדי ריק. ושל ירמיהו בדי ריק בדי אש והם כמו באש בריק ומלת די נוספת בהם מורה על התמדת הדבר והגדלתו וכן בדי שופר בדי ארבה לרוב: | יעפו. ביו”ד אית”ן לבד ויו”ד השרש נעלמת מהמכתב ושל ירמיהו ויעפו וזה הפירוש נראה לפי ענין הפרשה ולפי מה שכתוב בספר ירמיהו כי שם גם כן זכר על חורבן בבל זה הפסוק שהזכרנו למעלה כמו שאמר כה אמר ה’ חומת בבל וגומר ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו אבל לענין הפסוק הבא אחר זה כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה’ אעפ”י שפירשנו אותו לענין זה יותר נראה שיהיה ענינו לעתיד בימי המשיח כמ”ש בנבואת ישעיהו כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים וזה בימי המשיח כמו שהוא ענין הפרשה וכן אמר בנבואת ירמיהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ולזה הפי’ יהיה פי’ הפסוק שלפני זה כן הלא הנה מאת ה’ צבאות אמר אף על פי שיראו בני הדור הזה נקמת ה’ בבבל עוד יראו גדולה מזו לעתיד שיהיה מאת ה’ צבאות שיקח האל יתברך נקמתו מכל הגוים שיבאו עם גוג ומגוג על ירושלם ואז תהיה יגיעתם לאש ולריק כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה וי”ת הא מחן תקיפין וגו’: 2:15: הוי משקה רעהו. נבוכדנצר היה שותה ומשתכר כמו שכתבנו למעלה בפסוק ואף כי היין בוגד והיה משקה עמו מלכי העמים שהולך בגולה והיו בבתי כלאים בביתו והיה מוציאם בעת שהיה רוצה לשתות ולהשתכר שישתכרו עמו רעהו כמו רעיו וכן מגן גבורהו בהתפללו בעד רעהו וקראם רעיו לפי שהיו מלכים כמוהו: | מספח חמתך. והיה מספח להם חמת היין למען ישתו תמיד וישתכרו זהו ואף שכר וגם היה משכר אותם על כרחם אפי’ לא ירצו כדי להתלוצץ וללעוג עליהם זהו למען הביט אל מעוריהם שישתכרו ויתגלו כמו שנאמר בנח וישכר ויתגל בתוך אהלו: | מעוריהם. כמו ערותם אף על פי שהם שני שרשים וכן משרש מעוריהם פשוטה ועורה מספח ענין דבוק כמו ספחני נא תחת חרול יספחו: | חמתך. כמו ויכלו המים מן החמת אבל אינו ממשקלו אלא ממשקל חמת היין והחכם רבי אברהם אבן עזרא ז”ל פירש הפסוק הזה דרך משל משקה רעהו כוס התרעלה ותשכרם בחמתך ופירוש חמתך כמו חמת מים כמו שפירשתי ויותר נכון לפרש חמתך כמשמעו מן אף וחמה ואמר זה על דרך ואשכרם בחמתי: | למען הביט. למען יראה קלונם לכל ויתגלה ונכון הוא פירוש שיהיה הפסוק דרך משל לפי שאמר תסוב עליך כוס ימין ה’: 2:16: שבעת קלון. שבעת מקלון מלכי העכו”ם כלומר מלאת רצון נפשך להקל נכבדי ארץ ואהבת הקלון יותר מן הכבוד: | שתה גם אתה. תשתה גם אתה כמו הם שתהיה נקלה לעיני כל כלומר באותו כוס קלון שהשקיתם תשתה גם אתה וכן היה נבוכדנצר נקלה בחייו כשנטרד מבני אדם ודר בין החיות וכן במותו שהושלך מקברו וזהו והערל תראה ערלתם כמו שהיית מקלה המלכים להשקותם לשכרם כדי שתראה ערלתם ובד”מ שכתבנו יהיה והערל כמו הפך והערל כמו כוס תרעלה כמו שאמר תסוב עליך כוס ימין ה’ כוס תרעלה שסבבת על כל הגוים להשקותם על ידך אחרי שתותם תסוב עליך הכוס להשקותו כמו שכתוב בספר ירמיהו קח כוס החמר וגו’: | וקיקלון על כבודך. קיקלון יבא לך על כבודך קיקלון מלה מורכבת מן קיא וקלון רוצה לומר קיא של קלון וזכר קיא לפי שזכר השכרות והשכור מקיא וכן אמר כהתעות שכור בקיאו ות”י והערל ואתערטל פי’ ענין ערום וכן תרגם ערום ערטילאה: 2:17: כי חמס לבנון יכסך. פי’ החמס שעשית ללבנון והוא ארץ ישראל כמו שאמר ההר הטוב הזה והלבנון החמס ההוא יכסך ויאבדך עד שלא תראה עוד: | ושד בהמות יחיתן. וכן השוד שעשית לשוכנים בה יכסך, ואחר שהמשיל הארץ ללבנון המשיל השוכנים בה לחיות שדרכם לשכון בלבנון שהוא יער עצים כמו שאמר ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה וחמס הארץ הוא הריסת הערים והבתים והשחתת עצי המאכל וזולתם ושוד הבהמות שהוא משל לבני אדם השוכנים בה היא דמם ששפך וכן פי’ אחר כן מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה וכבר פי’ כי קריה אמר על ירושלם ורבי יונה פי’ כן אמר למלך בבל החמס שעשית ללבנון שהיא ארץ ישראל יכסה אותך כלומר ישוב חמתך בראשך אחר שעשית כמה רעות לסוף ישובו ויחולו על ראשך כי כן שוד בהמות יחיתן כי השוד שיעשו הבהמות בטרפם טרף רב ימים רבים ולבסוף פעם אחת יאספו עליהם הרבה אנשים ויחתו ויהרגו אותם כן אתה כל החמס שעשית כמה שנים ישוב עליך בפעם אחת הכל ויכסך וי”ת לבנון בית מקדשא וכן תרגם אונקלוס ההר הטוב הזה והלבנון ובית מקדשא יחיתן שרשו תחת והיו”ד תמורת הכפל או יהיה שרשו חית ויהיו שני שרשים וענין אחד: 2:18: מה הועיל פסל. מה הועיל לו פסלו למלך בבל שהיה מתהלל בו ונותן הכח לאלוהו מה הועיל לו ביום שברו וכן אמר בנבואת ישעיהו כרע בל קרס נבו: | כי פסל יצרו. האומן שיצרו ופסלו מה תועלת היתה בו: | מסכה ומורה שקר. ומה הועילה גם כן המסכה שנסך בה הפסל ומה הועיל בהם הפסל שמורה שקר לעבדו: | כי בטח יצר יצרו עליו. פ’ מה תועלת ימצא בו היוצר שיצרו כי בטח עליו כי בטח על יצרו כלומר על מעשה ידיו המעשה נקרא יוצר והעושה נקרא יוצר וכן ויצר אמר ליוצרו לא הבין: | אלילים אלמים. שלא יענו אל הקורא להם: 2:19: הוי אמר, לעץ, דומם. תואר כללי לזכר ולנקבה כמו ריקם וכן שבי דומם: | הוא יורה. בתמיה אתה הקורא לו איך תחשוב שיורה לך את אשר תעשה: | הנה הוא תפוש זהב וכסף. כלומר תפוש ומצופה בזהב וכסף פי’ אינו בשר ודם שיקבל רוח כי כסף וזהב הוא לפיכך וכל רוח אין בקרבו ופי’ וכל שום רוח אפילו רוח הבהמה וכן כל מלאכה לא תעשו וכל חלב וכל דם לא תאכלו והדומים להם: 2:20: וה’ בהיכל קדשו. ואין כן ה’ כי הוא הנותן רוח בכל בשר ואף על פי שהוא בהיכל קדשו והוא השמים: | הס מפניו כל הארץ. יראו מפניו כל יושבי הארץ כי הוא המשגיח בהם ורואה כל מעשיהם כמו שאמר משמים הביט ה’ ראה את כל בני האדם:
פירוש מלבי”ם
1:1: המשא, יתאונן תחלה על הצלחת בבל, וישיג תשובה ע”ז, הודיעו לו חורבן בבל ומפלתה בימי בלשאצר: 1:2: עד אנה ה’ שועתי שאני צועק לישועה ולא תשמע, ואם תאמר שאין אנו ראויים לישועה, הלא אזעק אליך חמס, ואני מבקש משפט על החמס של מלכות בבל, שבזה ראוי שתושיע מצד המשפט והיושר, כמ”ש למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ומ”מ ולא תושיע: 1:3: למה, טוען שנית על מה שה’ מראה לו בנבואה הצלחת בבל, למה תראני און ואיך עמל תביט אתה, שע”י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך, ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי שוד וחמס לנגדי ר”ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים, ויהי ריב, ועי”כ יתהוה ריב נגד דרכי ה’, וגם מדון ישא, עי”כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך, שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב. 1:4: על כן, בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא על כן תפוג תורה, שעי”ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה’ משגיח ושופט צדק, ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, וכן לא יצא לנצח משפט, גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא”א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ”ז לא יצא מכח אל פועל המעשה, כי רשע מכתיר את הצדיק, ר”ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו, כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר”ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו, וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, על כן יצא משפט מעוקל. שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו, להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים, כ”ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה’: 1:5: ראו, אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס, ויספר בשם ה’ שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר, ראו בגוים והביטו ושימו לב על הדבר, והתמהו תמהו, ומפרש ראו בגוים והביטו פעל פעל בימיכם ר”ל שלא תאמרו שא”א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, על זה אמר כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה, ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא”כ תוכלו לראות ולהביט, ונגד מ”ש והתמהו תמהו מפרש כי לא תאמינו כי יסופר, אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם, ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו: 1:6: כי הנני מקים את הכשדים שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים, הגוי המר והנמהר ר”ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע”י חנופה וחלקלקות שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי, ולפעמים יתגבר ע”י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה, ובכ”ז הוא ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו ר”ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו, אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו, ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו, שאין לו שום טענה עליהם: 1:7: איום ונורא הוא, האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו, והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה, ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא, נגד מה שאמר שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא, ר”ל שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ”ש אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע”כ מתיראים מפניו, ונגד מ”ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא, כי יש עם המתגבר ע”י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ”כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו, אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר: 1:8: וקלו סוסיו הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד. וגם חדו מזאבי ערב, שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ”ז פשו פרשיו, רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך, בכ”ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול, שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל: 1:9: כלה לחמס יבוא, שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש, שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס, ולכן מגמת פניהם קדימה ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש ולכן יאסוף כחול שבי, אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו: 1:10: והוא במלכים יתקלס, גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, ורוזנים שהם שרי העצה הם משחק לו, כדבר שהוא לשחוק בעלמא, כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו, וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, כי לכל מבצר ישחק, שע”י ריבוי חיילותיו יצבר עפר וילכדה ע”י סוללה שעושה נגד המבצר, וא”צ לו לצור על המבצר ימים רבים: 1:11: אז חלף רוח, הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח”כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו, שיחשוב שע”ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע”ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע”י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע”ז, כמ”ש (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו’ ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי”ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר”ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי’ הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה’ על שלות הרשע, וה’ יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע”י שחלף רוח ואשם: 1:12: הלוא, הנביא מתפלל אל ה’ אומר אליו. | הלא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה’! מקדם לא נמות (שמתו) למשפט שמתו ר”ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט, שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית, רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים, אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה, (כמ”ש הוי אשור שבט אפי וכו’ והוא להשמיד בלבבו וכמש”פ שם) הנביא אומר הלא אתה ה’ מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות, בכ”ז לא נמות לא על הכונה שנמות על ידו, רק ה’ למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו, בעת שיסדתו, ר”ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע”י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה’ וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה. בכ”ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל), רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם. אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע: 1:13: טהור (טענה שניה) מצד ההשגחה ומצד מדת צדקו. והמאמרים מקבילים טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים, ר”ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה, והבט אל עמל לא תוכל למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו, והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט, ואיך תחריש ע”ז, הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע: 1:14: ותעשה (טענה ג’), ואם נאמר שכ”ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך, כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם, ע”ז טוען הכי אפשר שתעשה אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, ויותר מזה כי הוא כרמש לא מושל בו כי בעד הדגים יגין הים עכ”פ וצריך חכה ותחבולות אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות: 1:15: כלה בחכה העלה, החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי”ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד, ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה, ואח”כ יגורהו בחרמו, אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע”י החרם, ואח”כ ויאספהו במכמרתו, אסף כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע”י המכמורת, על כן ישמח ויגיל על רוב הצלחתו: 1:16: על כן נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן יזבח לחרמו נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם, וכן מיחס כ”ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר, ובמליצה מציין בזבוח הריגת גוים רבים, ובקטר תבערת הערים ושריפתם, יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם, כי בהמה (ר”ל בהחרם והמכמורת) שמן חלקו ומאכלו בריאה, כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו שמן ובריא: 1:17: העל כן, מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים, והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא”כ הכי העל כן יריק חרמו? וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים? ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם, ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם: 2:1: על משמרתי אעמודה, אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה’ שיגיעהו ע”ז, ויש הבדל בין משמר ובין מצור, המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך, משמרת הבית, והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, ר”ל כי בדבריו שדבר בסי’ הקודם היו שני דברים, א] מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה, ב] מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים, ודלתות הכתוב מקבילים על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה’ בי, על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע”ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע”י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה’ בו, להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה, ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי, על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און, ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה’ רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמ”ש ויהי ריב ומדון ישא) ושהוא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה: 2:2: ויענני ה’ כתוב חזון, ה’ ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית, ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה כי ע”ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה, רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו, שיבין בו כל אדם, והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה, וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו: 2:3: כי עוד חזון למועד, הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע”ז יבא עוד חזון מיוחד ע”י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, ר”ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, ר”ל שיופסק אח”ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית, אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ר”ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר, שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם שמתמהמה בכ”ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע, והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ”ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן: 2:4: הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמ”ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל וצדיק באמונתו יחיה, הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה’ וידום לה’ ויתחולל לו: 2:5: ואף, עתה התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה, ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי קדשו מידו (כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיהו וחשב שעבר הזמן), ואז שלח ה’ מלאכו וכתב על הכותל מנה מנה תקל ופרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה’ ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס, ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל, ואחר שרמז זה למעלה במ”ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה, בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות, אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות, בגד היין בגבר יהיר, שהיין שתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם, ועל כן ולא ינוה, לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושלך מהיכלו, עתה יבאר הדבר בפרט, כי הרחיב כשאול נפשו, שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמ”ש שאול ואבדון לא תשבענה, והוא עצמו דומה כמות ולא ישבע ג”כ, ר”ל כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ”ח ט”ו עיי”ש), עפ”ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם, וכן הוא לא ישבע מהמית נפשות, ועי”כ ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו: 2:6: הלא אלה כולם, כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו, והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל? הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז”ש המרבה ר”ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו, עד מתי, ר”ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם, ומכביד עליו עבטיט, ר”ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה: 2:7: הלא פתע יקומו נושכיך, הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת, וגם יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן, וכשלא יהיה לך לשלם והיית למשסות למו, זה הוא המשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל: 2:8: כי אתה שלות גוים רבים, זה הוא ההלואה שנאמרה במשל ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת וגם רבית ונשך, וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך, ישלוך כל יתר עמים, הוא הנמשל של מ”ש הלא פתע יקומו נושכיך, שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך, ושיעור הכתוב ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת, ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה, ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה, וכל יושבי בה, שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ: 2:9: הוי בוצע בצע, ר”ל וא”כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו, שעי”כ יחרב ביתו וממלכתו, ומפרש שע”י שרוצה לשום במרום קנו, לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ, וע”י שרוצה להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו: 2:10: יעצת, לתכלית זה לשום במרום קנך יעצת בושת לביתך, ומהו העצה ? יעצת קצות עמים רבים וחוטא, שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם חוטא אחד, ומי הוא החוטא ? נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה: 2:11: (יא-יב) כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים, ר”ל שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר הוי בונה עיר בדמים, שבנית עיר בבל בדמים ששפכת, והמאמרים מקבילים כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים וכפיס מעץ יעננה הוי כונן קריה בעולה,שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך, ואח”כ מכוננים הקריה. שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים , ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי ויאמר הוי כונן קריה בעולה, שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים, בכ”ז כנן אותה בעולה משוד וחמת: 2:13: הלוא הנה מאת ה’. הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה’ לשלם לעושה הרעה כרעתו, וייגעו עמים בדי אש שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעולה, וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו, והאבן תודיע מן הקיר כי לאומים בדי ריק יעפו שאח”כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים, והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק, וכן אמר (ירמיה נ”ח) חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק (ר”ל להציל החומה) ולאומים בדי אש ויעפו (ר”ל להציל השערים והתקרה של עץ): 2:14: כי תמלא, וזה בא ע”י שחלל כלי המקדש וע”י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח”כ ע”י דניאל שקצף ה’ עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי”כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל, ובזה נודע לכל העמים כבוד ה’ וכחו וגבורתו והשגחתו וז”ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה’ כמים יכסו על ים, כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה’ ועזוזו: 2:15: הוי, עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע”י ששתו יין מכלי בהמ”ק, אמר הוי משקה רעהו, שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש, מספח חמתך, זה מבואר עפמ”ש (בירמיהו נ״א:ל״ט) בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה’ חימום גדול שנתחממו מאד, ואח”כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וז”ש במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי”ז נתגדל ונתרבה חום המשתה, ואף שכר וגם נשתכרו מאד, למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם: 2:16: שבעת קלון מכבוד, אומר אליו, אתה בלשאצר שבעת דבר נקלה מן דבר נכבד, ר”ל מן כלי בית ה’ המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה, (כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמ”ש בפי’ דניאל במש”ש אשתיו חמרא), לכן שתה גם אתה והערל, תשתה כוס התרעלה שה’ ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל? תסוב עליך כוס ימין ה’ כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה’, הוא ימין המלאך ופס היד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין, שמן ימין ה’ אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה, וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה’ וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבוד: 2:17: כי חמס לבנון יכסך, כי החמס שעשית אל הלבנון שהוא הבהמ”ק מה שחללת כלי המקדש, החמס הזה יכסך בקלון, ושוד בהמות יחיתן שיעור הכתוב ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, יען קרא את בהמ”ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון, כאילו יער הלבנון שלח את החיות הטורפות שנמצאו בו, ושוד בהמות הלבנון יחיתן קריה וכל יושבי בה, שהם טרפו קרית בבל ויושביה, וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה, הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיהו נ׳:מ״ד) שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא”י וגאון הירדן לנקום נקמת א”י, ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו, וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ”ק שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה, וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל: 2:18: מה הועיל פסל, עפ”ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף זהב, כמ”ש אליו דניאל ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו’ ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת, אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון? הכי הציל אתכם מידו? ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד הפועל אומר כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו, ומצד החומר אומר מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך, ומצד הצורה אומר שהוא מורה שקר, ומצד התכלית אומר כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים, שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) צריך עליו, ר”ל מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם, (כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור) ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם, וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש. 2:19: הוי אומר לעץ הקיצה המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג”כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ”ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה, ר”ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו, הוא יורה, היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי הלא הוא (בלשאצר) תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע”י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו: 2:20: וה’ אולם ה’ אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו, עדיין הוא בהיכל קדשו שהוא הבה”מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו, הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה’ וייראו מפניו, כמ”ש (פסוק י”ד) כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | חבקוק שואל ה׳ ישירות: “למה הראיתני און ועמל תביט?” — ה׳ עונה בעצמו
- אפיון - מנהיגות במשבר | “על משמרתי אעמוד… ואצפה לראות מה ידבר בי” — נביא שמחכה לתשובה אקטיבית
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יִּתְקַלְּסוּ (Strong’s H7046) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,יחזקאל,חבקוק שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“וצדיק באמונתו יחיה” (ב:ד): הפסוק המרכזי. נקודת ציר: בעולם שאין בו צדק גלוי — הצדיק חי באמונתו. לפי מלבי”ם: שלושה שלבים: חבקוק שואל — ה׳ עונה על בבל — חבקוק שואל שוב. דיאלוג אמיתי.
ניווט
- קודם:
- אחרי: חב_003_001 - תפילת חבקוק — ה’ שמעתי שמעך