דוד אצל אכיש מגת
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט׀ אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכׇל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ׃ וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיַּעֲבֹ֣ר ה֔וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּן־מָע֖וֹךְ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃ וַיֵּ֩שֶׁב֩ דָּוִ֨ד עִם־אָכִ֥ישׁ בְּגַ֛ת ה֥וּא וַאֲנָשָׁ֖יו אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ דָּוִד֙ וּשְׁתֵּ֣י נָשָׁ֔יו אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔ת וַֽאֲבִיגַ֥יִל אֵֽשֶׁת־נָבָ֖ל הַֽכַּרְמְלִֽית׃ וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹא־[יָסַ֥ף] (יוסף) ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ׃ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ׃ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִֽקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִֽקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַֽיְהִי֙ מִסְפַּ֣ר הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב דָּוִ֖ד בִּשְׂדֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֑ים יָמִ֖ים וְאַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י (והגרזי) [וְהַגִּזְרִ֖י] וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְהִכָּ֤ה דָוִד֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יְחַיֶּ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֑ה וְלָקַח֩ צֹ֨אן וּבָקָ֜ר וַחֲמֹרִ֤ים וּגְמַלִּים֙ וּבְגָדִ֔ים וַיָּ֖שׇׁב וַיָּבֹ֥א אֶל־אָכִֽישׁ׃ וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי׃ וְאִ֨ישׁ וְאִשָּׁ֜ה לֹא־יְחַיֶּ֣ה דָוִ֗ד לְהָבִ֥יא גַת֙ לֵאמֹ֔ר פֶּן־יַגִּ֥דוּ עָלֵ֖ינוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־עָשָׂ֤ה דָוִד֙ וְכֹ֣ה מִשְׁפָּט֔וֹ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֖ב בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים׃ וַיַּאֲמֵ֥ן אָכִ֖ישׁ בְּדָוִ֣ד לֵאמֹ֑ר הַבְאֵ֤שׁ הִבְאִישׁ֙ בְּעַמּ֣וֹ בְיִשְׂרָאֵ֔ל וְהָ֥יָה לִ֖י לְעֶ֥בֶד עוֹלָֽם׃ וַֽיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וַיִּקְבְּצ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְהִלָּחֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל־דָּוִ֔ד יָדֹ֣עַ תֵּדַ֗ע כִּ֤י אִתִּי֙ תֵּצֵ֣א בַֽמַּחֲנֶ֔ה אַתָּ֖ה וַאֲנָשֶֽׁיךָ׃ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לָכֵן֙ אַתָּ֣ה תֵדַ֔ע אֵ֥ת אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל־דָּוִ֔ד לָכֵ֗ן שֹׁמֵ֧ר לְרֹאשִׁ֛י אֲשִֽׂימְךָ֖ כׇּל־הַיָּמִֽים׃
פירוש רש”י
27:1: עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד. שֶׁמָּא יֶאֱרֹב וְיָבֹא עָלַי פִּתְאוֹם: 27:5: וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ וְגוֹ׳. וְאֶהְיֶה לְךָ לְמַשָּׂא: 27:7: יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ יָמִים זֶה שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי לֹא הָלַךְ דָּוִד אֵצֶל אָכִישׁ עַד שֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל, וְשָׁאוּל לֹא מָלַךְ אַחַר מִיתַת שְׁמוּאֵל אֶלָּא אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם וְגַם מִמִּנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל עֵלִי, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהָיָה הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, הֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה, צֵא מֵהֶם חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שֶׁל שְׁמוּאֵל, וְשָׁנָה אַחַת לְעִבּוּרוֹ עִם אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַלָּלוּ, וְשֶׁבַע שָׁנִים שֶׁמָּלַךְ דָּוִד בְּחֶבְרוֹן קֹדֶם שֶׁהֵבִיא אֶת הָאָרוֹן מִקִּרְיַת יְעָרִים, נִמְצָא שֶׁלֹּא מָלַךְ שָׁאוּל אַחַר מִיתַת שְׁמוּאֵל, יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: 27:8: וַיַּעַל דָּוִד. לְשׁוֹן הוֹוֶה, הוּא תָּמִיד הָיָה רָגִיל בְּכָךְ: | בּוֹאֲךָ שׁוּרָה. (תרגום:) ״מִן מַעֲלָנָא דְחַגְרָא״: 27:10: אֶל פְּשַׁטְתֶּם. לָמֶ״ד מִתְחַלֶּפֶת בְּנוּ״ן, כְּמוֹ ״וַיַּעַשׂ לוֹ נִשְׁכָּה״ בְּסֵפֶר עֶזְרָא (נחמיה יג:ז), כְּמוֹ לִשְׁכָּה:
פירוש רד”ק
27:1: אספה. לשון כליון: | ונואש. לשון ייאוש: 27:2: אל אכיש בן מעוך מלך גת. יש לשאול היאך הלך אליו והוא היה כבר בסכנה עמו עד שהתהולל ונמלט משם ויש לפרש כי בפעם ההיא היה דוד לבדו והתנכר שם וכשראה שהכירוהו פחד אבל עתה בא בשש מאות איש וקודם שנכנס לגת שלח לאכיש כי התבאש בשאול ובעמו ואם ירצה ישב עמו הוא ואנשיו ויעזרוהו להלחם בישראל והודיע עצמו כי הוא דוד ואכיש קבלו בשלום וישב עמו: 27:5: ולמה ישב עבדך. פי’ פן אהיה עליך למשא ודעת דוד היה כדי שלא ירגישו בו בפשטו על המקומות ושיהיה לו ולאנשיו עיר להם לבדם: 27:6: למלכי יהודה. אעפ”י שאנו רואים כי בעת כיבוש הארץ היתה צקלג לבני יהודה אפשר כי על שם סופו נכתבה שם או אפשר שכבשוה אז ואחרי כן לקחוה פלשתים מידם ומיום שישב בה דוד נשארה לו על כן היתה למלכי יהודה מהיום ההוא ומעלה לפיכך אמר למלכי יהודה ולא אמר ליהודה: 27:7: ימים וארבעה חדשים. לא יתכן לפרש ימים זה שנה שהרי שאול לא מלך אלא שתי שנים וכל הענינים שהיו לדוד עם שאול אי אפשר שבשמנה חדשים היו ועוד כי דוד לא ירד בשדה פלשתים אלא אחר מיתת שמואל ומיתת שמואל לא קדמה למיתת שאול אלא שבעה חדשים לפיכך אנו מפרשים ימים כמשמעו ורוצה לומר ארבעה חדשים וקצת ימים מהחדש החמישי וכן תרגם יונתן יומין וארבעה ירחין ובקצת נוסחאות יש עידן בעידן וארבעה ירחין ר”ל שנה וארבעה חדשים: 27:8: כי הנה יושבות הארץ אשר מעולם. פי’ כי אותן משפחות שזכר היו יושבות באותה הארץ מקדם לבטח עד בואכה שורה ועד ארץ מצרים ולפיכך לא היו נשמרים כי לא היתה להם מלחמה עם אדם ודוד בא עליהם והכה הארץ ושלל שלל רב ולא היה נודע מי היה עושה להם זאת הרעה כי לא יחיה איש ואשה: 27:10: אל פשטתם היום. כמו אן פי’ כי חיילות פושטים ורצים בארץ לשלול שלל ולבוז בז כמו לשכה ונשכה וכן תרגם יונתן לאן אתנגדתון יומא דין והחכם רבי יונה פירשו בחלוף עי”ן לאל”ף ויהיה מי מסתתר עמו כלומר על מי פשטתם והחכם רבינו אברהם אבן עזרא פי’ כמשמעו והוא דרך שאלה לא פשטתם היום והם השיבו כן פשטנו במקום פלוני ופלוני: | על נגב יהודה. פעם היו אומרים על נגב יהודה פעמים על נגב הירחמאלי פעמים על נגב הקני וירחמאלי היא משפחה משבט יהודה והיא משפחת ירחמאל בן חצרות וכן זוכר אותה בשלוח דוד להם מהשלל ולאשר בערי הירחמאלי ולאשר בערי הקני נראה כי סמוכות היו ערי אלו המשפחות אלו לאלו והקני הוא משפחת יתרו שנתגיירו וישבו בתוך בני יהודה כמו שכתוב בספר שופטים, ופי’ דרום כתרגומו: 27:12: הבאיש בעמו. כיון שהוא פושט עליהם תמיד נראה כי נתגרה בעמו שלא ישלים עמהם עוד ומאס בהם כמו שמואס אדם דבר הנבאש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד “גולה” אצל הפלישתים — מחכה בסבלנות לעיתוי נכון
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: גַּת (Strong’s H1660) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,ישעיהו,יואל,איכה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ויבטח דוד”: הפרק מתאר ערמה: דוד שולה לעמלק ואומר לאכיש שהלך ליהודה. כפי שאמרו: “תכסיסי השרידה” — לשרוד בגלות.