אהוד, עגלון ושמגר
פסוקים
וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְחַזֵּ֨ק יְהֹוָ֜ה אֶת־עֶגְל֤וֹן מֶלֶךְ־מוֹאָב֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ל כִּי־עָשׂ֥וּ אֶת־הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיֶּאֱסֹ֣ף אֵלָ֔יו אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וַעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֗לֶךְ וַיַּךְ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־עִ֥יר הַתְּמָרִֽים׃ וַיַּעַבְד֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־עֶגְל֣וֹן מֶלֶךְ־מוֹאָ֔ב שְׁמוֹנֶ֥ה עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ וַיִּזְעֲק֣וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל֮ אֶל־יְהֹוָה֒ וַיָּ֩קֶם֩ יְהֹוָ֨ה לָהֶ֜ם מוֹשִׁ֗יעַ אֶת־אֵה֤וּד בֶּן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אִ֥ישׁ אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל בְּיָדוֹ֙ מִנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֥לֶךְ מוֹאָֽב׃ וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ אֵה֜וּד חֶ֗רֶב וְלָ֛הּ שְׁנֵ֥י פֵי֖וֹת גֹּ֣מֶד אׇרְכָּ֑הּ וַיַּחְגֹּ֤ר אוֹתָהּ֙ מִתַּ֣חַת לְמַדָּ֔יו עַ֖ל יֶ֥רֶךְ יְמִינֽוֹ׃ וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וְעֶגְל֕וֹן אִ֥ישׁ בָּרִ֖יא מְאֹֽד׃ וַֽיְהִי֙ כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְהַקְרִ֖יב אֶת־הַמִּנְחָ֑ה וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הָעָ֔ם נֹשְׂאֵ֖י הַמִּנְחָֽה׃ וְה֣וּא שָׁ֗ב מִן־הַפְּסִילִים֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־הַגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֕אמֶר דְּבַר־סֵ֥תֶר לִ֛י אֵלֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר הָ֔ס וַיֵּֽצְאוּ֙ מֵעָלָ֔יו כׇּל־הָעֹמְדִ֖ים עָלָֽיו׃ וְאֵה֣וּד׀ בָּ֣א אֵלָ֗יו וְהֽוּא־יֹ֠שֵׁ֠ב בַּעֲלִיַּ֨ת הַמְּקֵרָ֤ה אֲשֶׁר־לוֹ֙ לְבַדּ֔וֹ וַיֹּ֣אמֶר אֵה֔וּד דְּבַר־אֱלֹהִ֥ים לִ֖י אֵלֶ֑יךָ וַיָּ֖קׇם מֵעַ֥ל הַכִּסֵּֽא׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אֵהוּד֙ אֶת־יַ֣ד שְׂמֹאל֔וֹ וַיִּקַּח֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ וַיִּתְקָעֶ֖הָ בְּבִטְנֽוֹ׃ וַיָּבֹ֨א גַֽם־הַנִּצָּ֜ב אַחַ֣ר הַלַּ֗הַב וַיִּסְגֹּ֤ר הַחֵ֙לֶב֙ בְּעַ֣ד הַלַּ֔הַב כִּ֣י לֹ֥א שָׁלַ֛ף הַחֶ֖רֶב מִבִּטְנ֑וֹ וַיֵּצֵ֖א הַֽפַּרְשְׁדֹֽנָה׃ וַיֵּצֵ֥א אֵה֖וּד הַֽמִּסְדְּר֑וֹנָה וַיִּסְגֹּ֞ר דַּלְת֧וֹת הָעֲלִיָּ֛ה בַּעֲד֖וֹ וְנָעָֽל׃ וְה֤וּא יָצָא֙ וַעֲבָדָ֣יו בָּ֔אוּ וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעֲלִיָּ֖ה נְעֻל֑וֹת וַיֹּ֣אמְר֔וּ אַ֣ךְ מֵסִ֥יךְ ה֛וּא אֶת־רַגְלָ֖יו בַּחֲדַ֥ר הַמְּקֵרָֽה׃ וַיָּחִ֣ילוּ עַד־בּ֔וֹשׁ וְהִנֵּ֛ה אֵינֶ֥נּוּ פֹתֵ֖חַ דַּלְת֣וֹת הָעֲלִיָּ֑ה וַיִּקְח֤וּ אֶת־הַמַּפְתֵּ֙חַ֙ וַיִּפְתָּ֔חוּ וְהִנֵּה֙ אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם נֹפֵ֥ל אַ֖רְצָה מֵֽת׃ וְאֵה֥וּד נִמְלַ֖ט עַ֣ד הִֽתְמַהְמְהָ֑ם וְהוּא֙ עָבַ֣ר אֶת־הַפְּסִילִ֔ים וַיִּמָּלֵ֖ט הַשְּׂעִירָֽתָה׃ וַיְהִ֣י בְּבוֹא֔וֹ וַיִּתְקַ֥ע בַּשּׁוֹפָ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֵּרְד֨וּ עִמּ֧וֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָהָ֖ר וְה֥וּא לִפְנֵיהֶֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ רִדְפ֣וּ אַחֲרַ֔י כִּֽי־נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֶת־אֹיְבֵיכֶ֛ם אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶ֑ם וַיֵּרְד֣וּ אַחֲרָ֗יו וַֽיִּלְכְּד֞וּ אֶֽת־מַעְבְּר֤וֹת הַיַּרְדֵּן֙ לְמוֹאָ֔ב וְלֹא־נָתְנ֥וּ אִ֖ישׁ לַעֲבֹֽר׃ וַיַּכּ֨וּ אֶת־מוֹאָ֜ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא כַּעֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ כׇּל־שָׁמֵ֖ן וְכׇל־אִ֣ישׁ חָ֑יִל וְלֹ֥א נִמְלַ֖ט אִֽישׁ׃ וַתִּכָּנַ֤ע מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תַּ֖חַת יַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ שְׁמוֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְאַחֲרָ֤יו הָיָה֙ שַׁמְגַּ֣ר בֶּן־עֲנָ֔ת וַיַּ֤ךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים֙ שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ בְּמַלְמַ֖ד הַבָּקָ֑ר וַיּ֥וֹשַׁע גַּם־ה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
פירוש רש”י
3:13: אֶת עִיר הַתְּמָרִים. יְרִיחוֹ: 3:15: אִטֵּר יַד יְמִינוֹ. תִּרְגֵּם יְהוֹנָתָן: גְּבַר גְּמִיד יַד יְמִינֵיהּ, וְכָל גְּמִיד לְשׁוֹן אֲרָמִי הוּא, דָּבָר כָּווּץ מֵחֲמַת חֹלִי, ריטרי״ט בְּלַעַ״ז; לֹא הָיָה שׁוֹלֵט בְּיַד יְמִינוֹ. וּבִלְשׁוֹן עִבְרִי: אִטֵּר, אָטוּם, כְּמוֹ (תהלים סט:טז) וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, אָטוּם בְּיַד יְמִינוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹלֵט בָּהּ: 3:16: גֹּמֶד אָרְכָּהּ. אַמָּה גְּדוּמָה, וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: דוימ״ן לאנ״ג, וּבִלְשׁוֹן לַעַז: גשקור״ט: | עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ. לְפִי שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ שׁוֹלֵט, יֹאחֲזֶנָּה בִּשְׂמֹאלוֹ: 3:17: אִישׁ בָּרִיא. (תרגום:) פָּטִים: 3:18: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם. חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְלִוָּה אֶת חֲבוּרַת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאוּ עִמּוֹ לָשֵׂאת אֶת הַמִּנְחָה, וְלִוָּה אוֹתָם עַד הַגִּלְגָּל: 3:19: וְהוּא שָׁב. יְחִידִי: | מִן הַפְּסִילִים. מָקוֹם שֶׁפּוֹסְלִים שָׁם אֲבָנִים מִן הָהָר, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: מִן מַחְצְבַיָּא, וּבָא אֶל עֶגְלוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ: | וַיֹּאמֶר הָס. אָמַר עֶגְלוֹן: שִׁתְקוּ אֶת הַכֹּל מֵעָלַי, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם הָס: סְלִיק, הוֹצִיא כָּל אִישׁ, וְאַף עַל פִּי כֵן ׳הָס׳, לְשׁוֹן שְׁתוֹק: 3:20: בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה. (תרגום:) בַּעֲלִיַּת בֵּית קַיְטָא, שֶׁהָיְתָה לָאֲוִיר וְצוֹנֶנֶת: | דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ. וְצָרִיךְ אַתָּה לַעֲמוֹד: | וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא. לְכָךְ זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת: 3:22: הַנִּצָּב. הוּא הַבַּרְזֶל שֶׁהַשָּׁנוּן תָּחוּב לְתוֹכוֹ, שֶׁקּוֹרִין הול״ט בְּלַעַ״ז, הוּא הַמַּעֲמִיד הַחֶרֶב עַל פִּי תַּעְרָהּ: | הַלַּהַב. הוּא הַשָּׁנוּן שֶׁקּוֹרִין ברונ״ט בְּלַעַ״ז, וּבְלַעַ״ז למ״א: | וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב. שֻׁמָּנוֹ, שֶׁהָיָה שָׁמֵן מְאֹד, וְכִסָּה אֶת כָּל אֹרֶךְ הַחֶרֶב: | וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹּנָה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: וּנְפַק אוּכְלֵיהּ שְׁפִיךְ, עֲשָׂאָן כִּשְׁתֵּי תֵבוֹת וְשִׁי״ן מְשַׁמֶּשֶׁת לִשְׁתֵּיהֶן, וַיֵּצֵא הַפֶּרֶשׁ, שְׁדוֹנָה, בִּשְׁפִיכָה. שָׁפַךְ, ׳שְׁדָא׳ כְּתַרְגּוּמוֹ: 3:23: וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה. מִן הָעֲלִיָּה אֶל הַמִּסְדְּרוֹנָה, תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: לְאַכְסַדְרָא: | וְנָעָל. בְּמַפְתֵּחַ: 3:24: וְהוּא יָצָא. אֵהוּד יָצָא, וְעַבְדָיו שֶׁל עֶגְלוֹן בָּאוּ: | מֵסִיךְ רַגְלָיו. (תרגום:) עָבֵיד צוֹרְכֵיהּ, הֵם נְקָבִים הַגְּדוֹלִים: 3:25: עַד בּוֹשׁ. עַד עִכּוּב, כְּלוֹמַר זְמַן אָרוֹךְ: 3:26: נִמְלָט. בָּרַח, אישקימוציי״ר בְּלַעַ״ז: | עַד הִתְמַהְמְהָם. כְּמוֹ (שיר השירים א:יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, (שם ב:ז) אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, בְּעוֹד שֶׁשְּׁנֵינוּ חֲפֵצִים בָּהּ: | הַשְּׂעִירָתָה. יַעַר דַּק וְעָב, שֶׁקּוֹרִין ברוצ״ש בְּלַעַ״ז, וְטוֹב הוּא לְהֵחָבֵא וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵדֶר זְרָעִים שֶׁעַנְפֵי אִילָנוֹת דַּקִּים קְרוּיִין שֵׂעָר (כלאים ד:ט) הוֹפֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר, (פאה ב:ג) וְאִם הָיָה הַשֵּׂעָר כּוֹתֵשׁ: 3:27: וַיְהִי בְּבוֹאוֹ. שֶׁעָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָא לִמְקוֹמוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: | בְּהַר אֶפְרָיִם. שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמַּעֲרָבִי, וְאֶרֶץ מוֹאָב הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּמִזְרָחוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁשָּׁלְטוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, יָרְשׁוּ אֶת יְרִיחוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה (פסוק יג) וְנָתְנוּ אֶת סַרְנֵיהֶם וּשְׁלִיטֵיהֶם עַל יִשְׂרָאֵל: 3:28: רִדְפוּ. לַהֲרֹג אֶת כָּל מוֹאָב שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁלָּנוּ: | וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ מוֹאָב לָנוּס וְלָשׁוּב אֶל אַרְצָם: 3:29: כָּל שָׁמֵן. (תרגום:) כָּל גְּבַר אֵימְתָן: 3:31: מַלְמַד. הוּא דָּרְבָן, מַרְדֵּעַ, אגויילו״ן בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
3:13: עיר התמרים. תירגם יונתן קרתא דיריחו וכבר כתבנו דעתנו בו ואמר וירשו לומר כי כשלכדוה לא שללוה והלכו להם אלא נאחזו בה וישבו בה כאילו היתה להם ירושה: 3:15: אטר יד ימינו. סגור יד ימינו שלא היה שולט בה והיה שמאליי והוא מן ואל תאטר עלי באר פיה: 3:16: ולה שתי פיות. מן לפי חרב שהוא הצד החד אשר לחרב וחרב אהוד היו שתי צדיה חדים: | גומד ארכה. שיעור אמה וכן תירגם יונתן גרמידא: | למדיו. למלבושיו: 3:17: איש בריא. גבר פטים שמן וכן להבריאכם להשמינכם וכן עשרה בקר בריאים שמני’: 3:19: מן הפסילים. ממקום שהיו פוסלים שם אבנים וכן תירגם יונתן מן מחצביא ויש לשאול מאחר שהיה בדעת אהוד להמית עגלון בענין הזה למה הלך ואחר כך שב ולמה לא המיתו בעודו שם עם נושאי המנחה כי יודע היה אחר שיאמר לו דבר סתר לי שהיה מוציא העומדים עליו וי”ל כדי שיראה כי עיקר בואו היה להביא המנחה והלך לו כאשר כלה להקריב המנחה כדי שלא ירגישו בו שבא לדבר אחר אלא על דבר המנחה וכאשר הלך עד הפסילים שב כאדם שנזכר ואמר דבר אחד שכחתי לדבר אל המלך ועוד שאם ירגישו בו אחר המעשה היה נקל לו להמלט על נפשו ולברוח ממה שהיה אם היה עם נושאי המנחה: | ויאמר הס. שתוק עד שיצאו העומדים עלי: 3:20: המקרה. שם בפלס מחתה ולולי הרי”ש היה דגוש והוא מענין קר וחם כלומר עליה עשויה חלונות חלונות להכנס בהן הרוח לקרר ועומדים שם בימי הקיץ וכן תירגם יונתן בעליה בית קיטא: | דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. אמרו רז”ל לפיכך זכה עגלון שתהא בתו אם למלכות ישראל והיא רות המואביה שהיתה בת עגלון: 3:22: הנצב. הוא יד החרב והלהב הוא החרב ונקראת החרב להב לפי שהוא מתלהב ומתלהט כשהוא משונן וממורט וכן הוא אומר ולהב החרב וברק חנית ותירגם יונתן דסתקא בתר שננא ואמר ויבא גם הנצב כלומר שנכנס גם יד החרב בבטנו ויסגור החלב שהיה איש שמן וסגר החלב בעד הלהב כלומר בפני הלהב שלא יכול לשלוף החרב מבטנו והניחו אהוד ויצא: | ויצא הפרשדונה. תירגם יונתן ונפק אוכליה שפיך לדעתו המלה מורכבת מן פרש שתרגו’ אוכליה ומן שדונא שהוא תרגום ושפך ושדי וי”מ הפרשדונה מקום ישיבת הפרשי’ והמסדרונ’ מקום ישיבת העם הבאים אל המלך והמקום עשוי סדרים סדרים לשבת שם אבל אחר שאמר ויצא אהוד המסדרונה ידמה כי ויצא הראשון אינו אמור על אהוד ודעת המתרגם נכונה ותרגם המסדרונה לאכסדרה: 3:23: בעדו. עליו וכן ויסגור ה’ בעדו כלומר סגר דלתות העליה על עגלון כדי שלא יכנסו בני הבית פתאום בצאת אהוד ולא ירגישו בדבר עד שימלט: | ונעל. הסגירה הוא סגירת הדלתות בלא מנעול וכאשר אמר ונעל אמר כי סגר במנעול כדי שיחשבו מה שחשבו ויאחרו מלרדוף אחריו וימלט בין כך: 3:24: מסיך. כמו מסך בצרי כי הוא מן סוכך ר”ל סוכך רגליו והוא לשון כבוד כלומר שהיה נפנה: 3:25: ויחילו עד בוש. תירגם יונתן ואוריכו עד סגי כלומר עד אשר בושש מאד ובוש הוא פעל עבר מנחי העי”ן בשקל אור ובושש משה מן המרובע בשקל כונן: | ויקחו את המפתח. כי מצאו אותו מבחוץ במקום שהניח אותו אהוד כי המפתח היה נועל ופותח מבית ומחוץ: 3:26: עד התמהמהם. בעוד התמהמהם: | והשעירתה. שם מקום: 3:28: רדפו אחרי. כיון ששלטו מואב בישראל ולכדו מארצם שמעבר הירדן כמו שכתוב למעלה ויירשו את עיר התמרים ועכשיו הכו אהוד וישראל כל מואב שמצאו מעבר הירדן בעיר התמרים ובשאר המקומות ולכדו מעברות הירדן שלא יעברו מואב מארצם להושיע את אחיהם שהיו בארץ ישראל כי ארץ מואב היא מעבר הירדן מזרחה סמוך לירדן או לכדו מעברות הירדן לאותם בני מואב שהיו בארץ ישראל שלא יוכלו לנוס לארצם: 3:29: כל שמן. תירגם יונתן כל אימתן ותרגם האימים אימתני כלומר גבורים שתפול אימה בלב רואיהם ואמר שמן כלומר בריאים וחזקים וכן ויהרג במשמניהם ויש לפרש שמן עשירים וגדולים ובדרש הנה משמני הארץ מן שמיניא די בארעא כלומר עשירים גדולים מפיק דוכסין ומעיל דוכסין: 3:31: במלמד הבקר. הוא הכלי שבראשו האחד תקוע מחט הנקרא דרבן שמפריש בו החורש את הבקר נקרא כן כאלו מלמד הבקר לחרישה ויונתן תרגם בפרש תוריא ומן הלשון הזה נקראו רוכבי סוסים פרשים לפי שמפרישין בפרישין שברגליהם מלשון וכצפעוני יפריש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | אהוד מתכנן ומבצע פעולה גיבורים-יחיד נגד מלך המדיך לבדו
- אפיון - בחירה ודחייה | ה’ בוחר ב”איטר יד ימינו” — הנחשב נחות — לגאול את ישראל
הערות
מילה נדירה: וְ/גֵרָא (Strong’s H1617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה ייחודית: “איטר יד ימינו” (ג:טו) — ידה שמאל דומיננטית; דווקא הכשל הנחשב הופך לנשק. שמגר בן ענת (ג:לא): מוזכר בפסוק אחד — הרג שש מאות פלישתים במלמד הבקר; גם הוא הושיע את ישראל.