חזקיה מלך יהודה — סנחריב צר על ירושלים
פסוקים
וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְהוֹשֵׁ֥עַ בֶּן־אֵלָ֖ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ חִזְקִיָּ֥ה בֶן־אָחָ֖ז מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמׇלְכ֔וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ אֲבִ֖י בַּת־זְכַרְיָֽה׃ וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃ ה֣וּא׀ הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן׃ בַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח וְאַחֲרָ֞יו לֹא־הָיָ֣ה כָמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו׃ וַיִּדְבַּק֙ בַּֽיהֹוָ֔ה לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְהָיָ֤ה יְהֹוָה֙ עִמּ֔וֹ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֖א יַשְׂכִּ֑יל וַיִּמְרֹ֥ד בְּמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וְלֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃ הֽוּא־הִכָּ֧ה אֶת־פְּלִשְׁתִּ֛ים עַד־עַזָּ֖ה וְאֶת־גְּבוּלֶ֑יהָ מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־עִ֥יר מִבְצָֽר׃ וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֤ה הָֽרְבִיעִית֙ לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֔הוּ הִ֚יא הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֔ית לְהוֹשֵׁ֥עַ בֶּן־אֵלָ֖ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל עָלָ֞ה שַׁלְמַנְאֶ֧סֶר מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר עַל־שֹׁמְר֖וֹן וַיָּ֥צַר עָלֶֽיהָ׃ וַֽיִּלְכְּדֻ֗הָ מִקְצֵה֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים בִּשְׁנַת־שֵׁ֖שׁ לְחִזְקִיָּ֑ה הִ֣יא שְׁנַת־תֵּ֗שַׁע לְהוֹשֵׁ֙עַ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל נִלְכְּדָ֖ה שֹׁמְרֽוֹן׃ וַיֶּ֧גֶל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַשּׁ֑וּרָה וַיַּנְחֵ֞ם בַּחְלַ֧ח וּבְחָב֛וֹר נְהַ֥ר גּוֹזָ֖ן וְעָרֵ֥י מָדָֽי׃ עַ֣ל׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וַיַּעַבְרוּ֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהֹוָ֑ה וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ וְלֹ֥א עָשֽׂוּ׃ וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗ה עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כׇּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃ וַיִּשְׁלַ֣ח חִזְקִיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֣ה אֶל־מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֩׀לָכִ֨ישָׁה׀לֵאמֹ֤ר׀חָטָ֙אתִי֙ שׁ֣וּב מֵֽעָלַ֔י אֵ֛ת אֲשֶׁר־תִּתֵּ֥ן עָלַ֖י אֶשָּׂ֑א וַיָּ֨שֶׂם מֶלֶךְ־אַשּׁ֜וּר עַל־חִזְקִיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֗ה שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁלֹשִׁ֖ים כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃ וַיִּתֵּן֙ חִזְקִיָּ֔ה אֶת־כׇּל־הַכֶּ֖סֶף הַנִּמְצָ֣א בֵית־יְהֹוָ֑ה וּבְאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא קִצַּ֨ץ חִזְקִיָּ֜ה אֶת־דַּלְת֨וֹת הֵיכַ֤ל יְהֹוָה֙ וְאֶת־הָאֹ֣מְנ֔וֹת אֲשֶׁ֣ר צִפָּ֔ה חִזְקִיָּ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַֽיִּתְּנֵ֖ם לְמֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ וַיִּשְׁלַ֣ח מֶלֶךְ־אַשּׁ֡וּר אֶת־תַּרְתָּ֣ן וְאֶת־רַב־סָרִ֣יס׀ וְאֶת־רַבְשָׁקֵ֨ה מִן־לָכִ֜ישׁ אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ חִזְקִיָּ֛הוּ בְּחֵ֥יל כָּבֵ֖ד יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ יְרוּשָׁלַ֔͏ִם וַיַּעֲל֣וּ וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֕ר בִּמְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כֹבֵֽס׃ וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם אֶלְיָקִ֥ים בֶּן־חִלְקִיָּ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְשֶׁבְנָה֙ הַסֹּפֵ֔ר וְיוֹאָ֥ח בֶּן־אָסָ֖ף הַמַּזְכִּֽיר׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ רַבְשָׁקֵ֔ה אִמְרוּ־נָ֖א אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כֹּה־אָמַ֞ר הַמֶּ֤לֶךְ הַגָּדוֹל֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר מָ֧ה הַבִּטָּח֛וֹן הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּטָֽחְתָּ׃ אָמַ֙רְתָּ֙ אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַ֔יִם עֵצָ֥ה וּגְבוּרָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה עַתָּה֙ עַל־מִ֣י בָטַ֔חְתָּ כִּ֥י מָרַ֖דְתָּ בִּֽי׃ עַתָּ֡ה הִנֵּ֣ה בָטַ֣חְתָּ לְּךָ֡ עַל־מִשְׁעֶ֩נֶת֩ הַקָּנֶ֨ה הָרָצ֤וּץ הַזֶּה֙ עַל־מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֨ר יִסָּמֵ֥ךְ אִישׁ֙ עָלָ֔יו וּבָ֥א בְכַפּ֖וֹ וּנְקָבָ֑הּ כֵּ֚ן פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְכׇֽל־הַבֹּטְחִ֖ים עָלָֽיו׃ וְכִֽי־תֹאמְר֣וּן אֵלַ֔י אֶל־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ בָּטָ֑חְנוּ הֲלוֹא־ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר הֵסִ֤יר חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶת־בָּמֹתָ֣יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לִֽיהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִפְנֵי֙ הַמִּזְבֵּ֣חַ הַזֶּ֔ה תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְעַתָּה֙ הִתְעָ֣רֶב נָ֔א אֶת־אֲדֹנִ֖י אֶת־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ אַלְפַּ֣יִם סוּסִ֔ים אִם־תּוּכַ֕ל לָ֥תֶת לְךָ֖ רֹכְבִ֥ים עֲלֵיהֶֽם׃ וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י הַקְּטַנִּ֑ים וַתִּבְטַ֤ח לְךָ֙ עַל־מִצְרַ֔יִם לְרֶ֖כֶב וּלְפָרָשִֽׁים׃ עַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה עָלִ֛יתִי עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַשְׁחִת֑וֹ יְהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִ֠לְקִיָּ֠הוּ וְשֶׁבְנָ֨ה וְיוֹאָ֜ח אֶל־רַבְשָׁקֵ֗ה דַּבֶּר־נָ֤א אֶל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֲרָמִ֔ית כִּ֥י שֹׁמְעִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּ֤ר עִמָּ֙נוּ֙ יְהוּדִ֔ית בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־הַחֹמָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַבְשָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־[צוֹאָתָ֗ם] (חריהם) וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־[מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם] (שניהם) עִמָּכֶֽם׃ וַֽיַּעֲמֹד֙ רַבְשָׁקֵ֔ה וַיִּקְרָ֥א בְקוֹל־גָּד֖וֹל יְהוּדִ֑ית וַיְדַבֵּ֣ר וַיֹּ֔אמֶר שִׁמְע֛וּ דְּבַר־הַמֶּ֥לֶךְ הַגָּד֖וֹל מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אַל־יַשִּׁ֥א לָכֶ֖ם חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי־לֹ֣א יוּכַ֔ל לְהַצִּ֥יל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדֽוֹ׃ וְאַל־יַבְטַ֨ח אֶתְכֶ֤ם חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה לֵאמֹ֔ר הַצֵּ֥ל יַצִּילֵ֖נוּ יְהֹוָ֑ה וְלֹ֤א תִנָּתֵן֙ אֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵי־בֹרֽוֹ׃ עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶ֩רֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֖ה יַצִּילֵֽנוּ׃ הַהַצֵּ֥ל הִצִּ֛ילוּ אֱלֹהֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֑וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ אַיֵּה֩ אֱלֹהֵ֨י חֲמָ֜ת וְאַרְפָּ֗ד אַיֵּ֛ה אֱלֹהֵ֥י סְפַרְוַ֖יִם הֵנַ֣ע וְעִוָּ֑ה כִּי־הִצִּ֥ילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי׃ מִ֚י בְּכׇל־אֱלֹהֵ֣י הָאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּֽי־יַצִּ֧יל יְהֹוָ֛ה אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם מִיָּדִֽי׃ וְהֶחֱרִ֣ישׁוּ הָעָ֔ם וְלֹא־עָנ֥וּ אֹת֖וֹ דָּבָ֑ר כִּֽי־מִצְוַ֨ת הַמֶּ֥לֶךְ הִ֛יא לֵאמֹ֖ר לֹ֥א תַעֲנֻֽהוּ׃ וַיָּבֹ֣א אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִלְקִיָּ֣ה אֲשֶׁר־עַל־הַ֠בַּ֠יִת וְשֶׁבְנָ֨א הַסֹּפֵ֜ר וְיוֹאָ֨ח בֶּן־אָסָ֧ף הַמַּזְכִּ֛יר אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ קְרוּעֵ֣י בְגָדִ֑ים וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ דִּבְרֵ֖י רַבְשָׁקֵֽה׃ וַיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ הַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֔הוּ וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָ֑יו וַיִּתְכַּ֣ס בַּשָּׂ֔ק וַיָּבֹ֖א בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַ֠יִּשְׁלַ֠ח אֶת־אֶלְיָקִ֨ים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּ֜יִת וְשֶׁבְנָ֣א הַסֹּפֵ֗ר וְאֵת֙ זִקְנֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים מִתְכַּסִּ֖ים בַּשַּׂקִּ֑ים אֶל־יְשַׁעְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא בֶּן־אָמֽוֹץ׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃ אוּלַ֡י יִשְׁמַע֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ כׇּל־דִּבְרֵ֣י רַבְשָׁקֵ֗ה אֲשֶׁר֩ שְׁלָח֨וֹ מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֤וּר׀אֲדֹנָיו֙ לְחָרֵף֙ אֱלֹהִ֣ים חַ֔י וְהוֹכִ֙יחַ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖ע יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְנָשָׂ֣אתָ תְפִלָּ֔ה בְּעַ֥ד הַשְּׁאֵרִ֖ית הַנִּמְצָאָֽה׃ וַיָּבֹ֗אוּ עַבְדֵ֛י הַמֶּ֥לֶךְ חִזְקִיָּ֖הוּ אֶֽל־יְשַׁעְיָֽהוּ׃ וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יְשַֽׁעְיָ֔הוּ כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּן אֶל־אֲדֹנֵיכֶ֑ם כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־תִּירָא֙ מִפְּנֵ֤י הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֔עְתָּ אֲשֶׁ֧ר גִּדְּפ֛וּ נַעֲרֵ֥י מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר אֹתִֽי׃ הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן בּוֹ֙ ר֔וּחַ וְשָׁמַ֥ע שְׁמוּעָ֖ה וְשָׁ֣ב לְאַרְצ֑וֹ וְהִפַּלְתִּ֥יו בַּחֶ֖רֶב בְּאַרְצֽוֹ׃ וַיָּ֙שׇׁב֙ רַבְשָׁקֵ֔ה וַיִּמְצָא֙ אֶת־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר נִלְחָ֖ם עַל־לִבְנָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י נָסַ֖ע מִלָּכִֽישׁ׃ וַיִּשְׁמַ֗ע אֶל־תִּרְהָ֤קָה מֶֽלֶךְ־כּוּשׁ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה יָצָ֖א לְהִלָּחֵ֣ם אִתָּ֑ךְ וַיָּ֙שׇׁב֙ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָכִ֔ים אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ כֹּ֣ה תֹאמְר֗וּן אֶל־חִזְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר אַל־יַשִּׁאֲךָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר לֹ֤א תִנָּתֵן֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ הִנֵּ֣ה׀ אַתָּ֣ה שָׁמַ֗עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֜וּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר לְכׇל־הָאֲרָצ֖וֹת לְהַחֲרִימָ֑ם וְאַתָּ֖ה תִּנָּצֵֽל׃ הַהִצִּ֨ילוּ אֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁחֲת֣וּ אֲבוֹתַ֔י אֶת־גּוֹזָ֖ן וְאֶת־חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי־עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַאשָּֽׂר׃ אַיּ֤וֹ מֶֽלֶךְ־חֲמָת֙ וּמֶ֣לֶךְ אַרְפָּ֔ד וּמֶ֖לֶךְ לָעִ֣יר סְפַרְוָ֑יִם הֵנַ֖ע וְעִוָּֽה׃ וַיִּקַּ֨ח חִזְקִיָּ֧הוּ אֶת־הַסְּפָרִ֛ים מִיַּ֥ד הַמַּלְאָכִ֖ים וַיִּקְרָאֵ֑ם וַיַּ֙עַל֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה וַיִּפְרְשֵׂ֥הוּ חִזְקִיָּ֖הוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל חִזְקִיָּ֜הוּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֮ וַיֹּאמַר֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֔ים אַתָּה־ה֤וּא הָאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ הַטֵּ֨ה יְהֹוָ֤ה׀אׇזְנְךָ֙ וּֽשְׁמָ֔ע פְּקַ֧ח יְהֹוָ֛ה עֵינֶ֖יךָ וּרְאֵ֑ה וּשְׁמַ֗ע אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י סַנְחֵרִ֔יב אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֔וֹ לְחָרֵ֖ף אֱלֹהִ֥ים חָֽי׃ אׇמְנָ֖ם יְהֹוָ֑ה הֶחֱרִ֜יבוּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר אֶת־הַגּוֹיִ֖ם וְאֶת־אַרְצָֽם׃ וְנָתְנ֥וּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֱלֹהִ֜ים הֵ֗מָּה כִּ֣י אִם־מַעֲשֵׂ֧ה יְדֵי־אָדָ֛ם עֵ֥ץ וָאֶ֖בֶן וַֽיְאַבְּדֽוּם׃ וְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הוֹשִׁיעֵ֥נוּ נָ֖א מִיָּד֑וֹ וְיֵֽדְעוּ֙ כׇּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ כִּ֥י אַתָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים לְבַדֶּֽךָ׃ וַיִּשְׁלַח֙ יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר הִתְפַּלַּ֧לְתָּ אֵלַ֛י אֶל־סַנְחֵרִ֥ב מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר שָׁמָֽעְתִּי׃ זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו בָּזָ֨ה לְךָ֜ לָעֲגָ֣ה לְךָ֗ בְּתוּלַת֙ בַּת־צִיּ֔וֹן אַחֲרֶ֙יךָ֙ רֹ֣אשׁ הֵנִ֔יעָה בַּ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ אֶת־מִ֤י חֵרַ֙פְתָּ֙ וְגִדַּ֔פְתָּ וְעַל־מִ֖י הֲרִימ֣וֹתָ קּ֑וֹל וַתִּשָּׂ֥א מָר֛וֹם עֵינֶ֖יךָ עַל־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ בְּיַ֣ד מַלְאָכֶ֘יךָ֮ חֵרַ֣פְתָּ׀אֲדֹנָי֒ וַתֹּ֗אמֶר (ברכב) [בְּרֹ֥ב] רִכְבִּ֛י אֲנִ֥י עָלִ֛יתִי מְר֥וֹם הָרִ֖ים יַרְכְּתֵ֣י לְבָנ֑וֹן וְאֶכְרֹ֞ת קוֹמַ֤ת אֲרָזָיו֙ מִבְח֣וֹר בְּרֹשָׁ֔יו וְאָב֙וֹאָה֙ מְל֣וֹן קִצֹּ֔ה יַ֖עַר כַּרְמִלּֽוֹ׃ אֲנִ֣י קַ֔רְתִּי וְשָׁתִ֖יתִי מַ֣יִם זָרִ֑ים וְאַחְרִב֙ בְּכַף־פְּעָמַ֔י כֹּ֖ל יְאֹרֵ֥י מָצֽוֹר׃ הֲלֹֽא־שָׁמַ֤עְתָּ לְמֵֽרָחוֹק֙ אֹתָ֣הּ עָשִׂ֔יתִי לְמִ֥ימֵי קֶ֖דֶם וִיצַרְתִּ֑יהָ עַתָּ֣ה הֲבֵיאתִ֔יהָ וּתְהִ֗י לַהְשׁ֛וֹת גַּלִּ֥ים נִצִּ֖ים עָרִ֥ים בְּצֻרֽוֹת׃ וְיֹֽשְׁבֵיהֶן֙ קִצְרֵי־יָ֔ד חַ֖תּוּ וַיֵּבֹ֑שׁוּ הָי֞וּ עֵ֤שֶׂב שָׂדֶה֙ וִ֣ירַק דֶּ֔שֶׁא חֲצִ֣יר גַּגּ֔וֹת וּשְׁדֵפָ֖ה לִפְנֵ֥י קָמָֽה׃ וְשִׁבְתְּךָ֛ וְצֵאתְךָ֥ וּבֹאֲךָ֖ יָדָ֑עְתִּי וְאֵ֖ת הִֽתְרַגֶּזְךָ֥ אֵלָֽי׃ יַ֚עַן הִתְרַגֶּזְךָ֣ אֵלַ֔י וְשַׁאֲנַנְךָ֖ עָלָ֣ה בְאׇזְנָ֑י וְשַׂמְתִּ֨י חַחִ֜י בְּאַפֶּ֗ךָ וּמִתְגִּי֙ בִּשְׂפָתֶ֔יךָ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־בָּ֥אתָ בָּֽהּ׃ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ וּבַשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית סָחִ֑ישׁ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁלִישִׁ֗ית זִרְע֧וּ וְקִצְר֛וּ וְנִטְע֥וּ כְרָמִ֖ים וְאִכְל֥וּ פִרְיָֽם׃ וְיָ֨סְפָ֜ה פְּלֵיטַ֧ת בֵּית־יְהוּדָ֛ה הַנִּשְׁאָרָ֖ה שֹׁ֣רֶשׁ לְמָ֑טָּה וְעָשָׂ֥ה פְרִ֖י לְמָֽעְלָה׃ כִּ֤י מִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ תֵּצֵ֣א שְׁאֵרִ֔ית וּפְלֵיטָ֖ה מֵהַ֣ר צִיּ֑וֹן קִנְאַ֛ת יְהֹוָ֥ה [צְבָא֖וֹת] תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְלֹא־יוֹרֶ֥ה שָׁ֖ם חֵ֑ץ וְלֹא־יְקַדְּמֶ֣נָּה מָגֵ֔ן וְלֹא־יִשְׁפֹּ֥ךְ עָלֶ֖יהָ סֹלְלָֽה׃ בַּדֶּ֥רֶךְ אֲשֶׁר־יָבֹ֖א בָּ֣הּ יָשׁ֑וּב וְאֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את לֹ֥א יָבֹ֖א נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְגַנּוֹתִ֛י אֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את לְהוֹשִׁיעָ֑הּ לְמַֽעֲנִ֔י וּלְמַ֖עַן דָּוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ וַיְהִי֮ בַּלַּ֣יְלָה הַהוּא֒ וַיֵּצֵ֣א׀ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַיַּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר מֵאָ֛ה שְׁמוֹנִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אָ֑לֶף וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים׃ וַיִּסַּ֣ע וַיֵּ֔לֶךְ וַיָּ֖שׇׁב סַנְחֵרִ֣יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֑וּר וַיֵּ֖שֶׁב בְּנִֽינְוֵֽה׃ וַיְהִי֩ ה֨וּא מִֽשְׁתַּחֲוֶ֜ה בֵּ֣ית׀ נִסְרֹ֣ךְ אֱלֹהָ֗יו וְֽאַדְרַמֶּ֨לֶךְ וְשַׂרְאֶ֤צֶר [בָּנָיו֙] הִכֻּ֣הוּ בַחֶ֔רֶב וְהֵ֥מָּה נִמְלְט֖וּ אֶ֣רֶץ אֲרָרָ֑ט וַיִּמְלֹ֛ךְ אֵסַר־חַדֹּ֥ן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
פירוש רש”י
18:1: בִּשְׁנַת שָׁלשׁ. לְמִרְדּוֹ שֶל הוֹשֵׁעַ. 18:4: וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, כְּלוֹמַר מַה צֹּרֶךְ בָּזֶה, אֵינוֹ אֶלָּא נְחַשׁ נְחשֶׁת. 18:7: יַשְׂכִּיל. יַצְלִיחַ. 18:16: קִצַּץ. אֶת הַדְּלָתוֹת שֶׁהָיָה שֶל זָהָב. | וְאֶת הָאֹמְנוֹת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: וְיַת סְקוֹפַיָּא, אִיסְקוּפוֹת. 18:17: אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס. לָמַדְנוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם, שֶׁלֹּא בָאוּ שְׁלָשְׁתָּם יַחַד, אֶלָּא רַבְשָׁקֵה לְבַדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ וְתַרְתָּן וְרַב סָרִיס בָּאוּ בִּשְׁלִיחוּת שְׁנִיָּה, כְּשֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה עַל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ, וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ וְגוֹ’. | בִּתְעָלַת. פוסקיר”ה בְּלַעַ”ז, בְּרֵכָה שֶׁעוֹשִׂין לְבֵיבְרֵי דָגִים. | שְׂדֵה כוֹבֵס. שָׂדֶה שֶׁהַכּוֹבְסִין שׁוֹטְחִין בּוֹ בְּגָדִים, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: חֲקָל מַשְׁטַח קַצְרַיָּא. 18:18: הַמַּזְכִּיר. אֵיזֶה מִשְׁפָּט בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ רִאשׁוֹן, שֶׁיִּפְסְקֶנּוּ רִאשׁוֹן. 18:20: אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם וְגוֹ’. אָמַרְתָּ עַד הֵנָּה לֹא אֶעֱבֹד לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם הָיָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמְּקוֹמוֹ לָבֹא עָלֶיךָ, לֹא הֻצְרַכְתָּ לְעֵצָה וּגְבוּרָה, אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁיָּצָא וּבָא, עֵצָה וּגְבוּרָה אַתָּה צָרִיךְ לַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, עַתָּה אֱמֹר עַל מִי בָטַחְתָּ. 18:21: וּבָא בְּכַפּוֹ. כְּשֶׁאָדָם נִסְמָךְ עַל מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ שֶׁנִּשְׁבַּר בְּיָדוֹ, בָּאִין רָאשֵׁי הַקְּרוּמִיּוֹת וְנוֹקְבִין אֶת כַּפּוֹ. 18:22: הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ וְגוֹ’. יֵשׁ לִלְמֹד מִכָּאן, דְּרַבְשָׁקֵה יִשְׂרָאֵל מוּמָר הָיָה, שֶׁהָיָה מוֹדֶה שֶׁהַקָּבָּ”ה אֱלוֹהַּ, אֶלָּא שֶׁרְצוֹנוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. 18:23: הִתְעָרֶב נָא. הִתְפָּאֵר עָלָיו, בּוֹא בְּעֵרָבוֹן, עַל מְנָת אִם תּוּכַל לִתֵּן לְךָ רוֹכְבִים עַל אַלְפַּיִם סוּסִים. | הִתְעָרֶב. גיי”ר בְּלַעַ”ז. 18:24: וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי. שֶׁהֲרֵי כָּל הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם, שַׂר עַל אַלְפַּיִם אִישׁ, וְאַתָּה אֵינְךָ מַשִּׂיג לְאַלְפַּיִם אִישׁ, לָמַדְנוּ מִכָּאן עַל רָאשֵׁי גְּיָסוֹת מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף שֶׁנָּפְלוּ עִם סַנְחֵרִיב, הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם, שַׂר עַל אַלְפַּיִם אִישׁ שֶׁעִמּוֹ. 18:25: הֲמִבַּלְעֲדֵי ה’. וְכִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בָּאתִי, כְּבָר נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה: בִּימֵי אָחָז אָבִיךָ יָבִיא ה’ עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְגוֹ’ אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר. | וְהַשְׁחִיתָהּ. אֶת זוֹ הוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ. 18:26: כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ. אָנוּ בְּנֵי פַּלָּטִין, וּמַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּית וּבִשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת, וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית, שֶׁכָּל הָעָם מַכִּירִין בּוֹ, וְאֵין אָנוּ רוֹצִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ. 18:27: לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם. בְּרָעָב הַמָּצוֹר. | חוֹרֵיהֶם. רְעִי הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ חוֹר פִּי הַטַּבַּעַת. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ: לְכַנּוֹתָם לָשׁוֹן נָאָה צוֹאָתָם. | מֵימֵי שִׁינֵיהֵם. צוֹאָה לֶחָה, שִׁנֵּי דְּכַרְכְּשָׁא דְּקַיְמָא אַתְּלַת שִנֵּי. אוֹ לְשׁוֹן גָּלָל, שֶׁבָּא עַל יְדֵי לְעִיסַת הַשִּׁנַּיִם. 18:31: עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה. שְׁאִילַת שָׁלוֹם, כְּמוֹ: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. 18:32: אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם. כֵּן דַּרְכִּי, לְהַעֲבִיר אֶת הָאֻמּוֹת מִמְּדִינָה לִמְדִינָה, הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶל אֶרֶץ טוֹבָה מִשֶּׁלָּכֶם, שֶׁהֲרֵי לְפַתּוֹתָם בָּא, אֶלָּא שֶׁיָּדַע שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁדְּבָרָיו שֶׁקֶר. | אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ. זוֹ אַפְרִיקִי. 18:34: הֵנַע וְעִוָּה. אוֹתָם מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הֶחֱרִיבָם וְהִגְלָם. | כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן. וְהַשּׁוֹמְרוֹנִים הָיוּ עוֹבְדִים אֶת אֱלֹהֵי אֲרָם שֶׁהָיוּ שְׁכֵנֵיהֶם. 18:37: קְרוּעֵי בְגָדִים. עַל שֶׁשָּׁמְעוּ גִּדּוּפֵי הַשֵּׁם. 19:3: וְתוֹכֵחָה. שֶׁהָרְשָׁעִים מִתְוַכְּחִין וּמַרְאִין פָּנִים לְדִבְרֵיהֶם, לֵאמֹר לָנוּ הַכֹּחַ וְהַגְּבוּרָה. | בָנִים. יִשְׂרָאֵל. | עַד מַשְׁבֵּר. עַד צָרָה הַדּוֹמָה לְאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וְאֵין בָּהּ כֹּחַ לֵילֵד. 19:4: וְהוֹכִיחַ. אישפרובי”ר בְּלַעַ”ז (לְהַבְהִיר), הֶרְאָה פָּנִים לִדְבָרָיו, שֶׁהִצְלִיחַ בְּכָל אֲשֶׁר הָלַךְ. 19:7: וְשָׁמַע שְׁמוּעָה. וְיַעֲלֶה מֵעֲלֵיכֶם וְשָׁב לְאַרְצוֹ, וְלֹא מֵחֲמַת הַשְּׁמוּעָה, אֶלָּא לְאַחַר זְמַן יָשׁוּב לְאַרְצוֹ בְּבשֶׁת פָּנִים, וְהִפַּלְתִּיו שָׁם בֶּחָרֶב, וּמַה הִיא הַשְּׁמוּעָה, וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה, שָׁמַע שֶׁיָּצָא תִּרְהָקָה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, וְעָלָה מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם וְהָלַךְ לְכוּשׁ, וְנִלְחַם עִם תִּרְהָקָה וּפוּט וּמִצְרַיִם שֶׁעִמּוֹ, וְנִצְּחָם וְנָטַל חֶמְדַּת אוֹצְרוֹתֵיהֶם, וּבָא לִירוּשָׁלַיִם וְנָפַל שָׁם, הוּא שֶׁאָמַר: יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וְגוֹ’ עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְגוֹ’. 19:9: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים. לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵינוֹ שָׁב לְאַרְצוֹ, אֶלָּא לְהִלָּחֵם עִם כּוּשׁ, וְלַחֲזֹר כָּאן. 19:12: עֶדֶן. שֵׁם מְדִינָה. 19:13: הֵנַע וְעִוָּה. אוֹתָן מֶלֶךְ אַשּׁוּר. 19:17: אָמְנָם. אֱמֶת הוּא שֶׁהֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הָעַמִּים, וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ. 19:23: מְרוֹם הָרִים. הַר הַבַּיִת. | יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹת. | וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו. לֹא אָשׁוּב עַד שֶׁאַחְרִיבֶנּוּ. | קִצֹּה. סוֹפוֹ. | יַעַר כַּרְמִלּוֹ. מְלִיאַת אַרְצוֹ וְיוֹפִי הֲדָרוֹ. 19:24: אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים. כְּלוֹמַר הִתְחַלְתִּי בְּכָל מַעֲשֶׂה וְגָמַרְתִּי, כְּזֶה הַכּוֹרֶה בּוֹר וּמוֹצֵא מַיִם זָרִים וְשׁוֹתֶה. מַיִם נוֹבְעִים קוֹרֵא זָרִים, לְפִי שֶׁעַד הֵנָּה לֹא הִכִּירוּ בָּהֶם. | וְאַחֲרִב בְּכַף פְּעָמַי. אִם צַרְתִּי עַל עִיר הַבּוֹטַחַת בְּנַהֲרוֹתֶיהָ, הֵבֵאתִי עָלֶיהָ גְּיָסוֹת רַבּוֹת שֶׁהוֹבִישׁוּ יְאוֹרֶיהָ בִּשְׁתִיָּתָם וּשְׁתִיַּת בְּהֶמְתָּם וּמִרְמַס רַגְלֵיהֶם. | וְאַחֲרִב. לְשׁוֹן הֹוֶה, כֵּן דַּרְכִּי תָמִיד. 19:25: הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק. לָמָּה תִתְפָּאֵר וְתִתְגַּדֵּל בָּזֹאת, לֹא שֶׁלְּךָ הִיא, כִּי שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים שֶׁגָּזַרְתִּי עַל הָעַמִּים לַהֲבִיאֲךָ עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי. | לְמִימֵי קֶדֶם. מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן, זֶה סַנְחֵרִיב שֶׁנִּשְׂרַף בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם ה’ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן. | עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ. וְזֶה הַכֹּחַ שֶׁבְּיָדְךָ. | וּתְהִי. בִּיאָתָהּ שֶל גְּזֵרָתִי, לְהִשָּׁאוֹת עָרִים בְּצוּרוֹת, לִהְיוֹת לְגַלִּים נִצִּים, לְגַלֵּי אֲדָמָה שֶׁצּוֹמְחִין בָּהֶן יְרָקוֹת, שֶׁאַתָּה מַחֲרִיבָן בִּגְזֵרָתִי. | לַהְשׁוֹת. לְשׁוֹן שְׁאִיָּה גַּלְמוּדָה. 19:26: וְישְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד. הֵם, שֶׁאֲנִי הִתַּשְׁתִּי אֶת כֹּחָן לְפָנֶיךָ, וְאֵין הַגְּבוּרָה שֶׁלְּךָ, אֵין אַתָּה גִּבּוֹר, אֲבָל הֵם חַלָּשִׁים. | חֲצִיר גַּגּוֹת. הַמְמַהֵר לִיבַשׁ. | וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה. כַּשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת, בְּטֶרֶם יִתְקַשּׁוּ לָבֹא לִידֵי קָמָה. 19:27: וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: וּמִיתְבָךְ בְּעֵצָה וּמִפְקָךְ לְאַגָּחָא קְרָבָא וּמֵיתָךְ לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל גָּלֵי קֳדָמַי, מֵאִתִּי נִהְיְתָה. | וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי. וְאֶת אֲשֶׁר סוֹפְךָ לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְעוֹרֵר אֵלַי בְּרֹגֶז וְרַעַשׁ, אשטרימי”ה בְּלַעַ”ז (הִתְרַגְזוּת, הִתְרַגְשׁוּת). 19:28: וְשַׁאֲנַנְךָ. כְּמוֹ וּשְׁאוֹנְךָ. | חַחִי. כְּמִין שִׁיר הוּא, שֶׁמּוֹשְׁכִין בּוֹ בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: כָּל בַּעֲלֵי הַשִּׁיר יוֹצְאִין בְּשִׁיר. | וּמִתְגִּי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: זְמָם, וְהוּא שֶל בַּרְזֶל, וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בִּנְחִירֵי הַנָּאקָה וְנִמְשֶׁכֶת בּוֹ, לְפִי שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, וְהוּא שֶׁשָּׁנִינוּ: וְּנָאקָה בַּחֲטָם. 19:29: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת. לְחִזְקִיָּהוּ אָמַר הַנָּבִיא, וְזֶה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ סַנְחֵרִיב יִפֹּל כָּאן, יְהִי לָךְ לְאוֹת אַף לַיָּמִים הַבָּאִים שֶׁאַתֶּם יְרֵאִים לָמוּת בָּרָעָב, לְפִי שֶׁסַּנְחֵרִיב הֶחֱרִיב אֶת הָאָרֶץ וְגָדַע אֶת הָאִילָנוֹת. | אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ. בַּשָּׁנָה הַזֹּאת יִצְמְחוּ לָכֶם צְמָחִים, וְתִתְפַּרְנְסוּ מֵהֶם. | סָחִישׁ. גְּדוּעֵי אִילָנוֹת שֶׁיִּצְמְחוּ, וּכְשֶׁתִּרְאֶה דְּבָרַי קַיָּם בְּמַפָּלַת הָאוֹכְלֻסִין, יִהְיֶה לְךָ לְאוֹת שֶׁאַף הַבְטָחָה זוֹ תִּתְקַיֵּם. 19:31: קִנְאַת ה’ צְבָאוֹת. שֶׁיְּקַנֵּא לִכְבוֹדוֹ וְלִשְׁמוֹ, וְלֹא שֶׁיֵּשׁ זְכוּת בְּיֶדְכֶם, כִּי הַרְבֵּה הִרְשִׁיעַ אָחָז אָבִיךָ. 19:32: וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה. לֹא יֵעָרֵךְ לְפָנֶיהָ מָגֵן. | סֹלְלָה. צִבּוּר אֲדָמָה לְהַגְבִּיהַּ תֵּל לַעֲמֹד עָלָיו לְהִלָּחֵם עַל הָעִיר, וְעַל שֵׁם שֶׁהוּא כּוֹבְשׁוֹ וְחוֹבְטוֹ בְּעֵצִים וּמַקָּבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נָדוֹשׁ וְכָבוּשׁ בְּחֹזֶק, קוֹרֵהוּ סוֹלְלָה, לְשׁוֹן: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה. 19:35: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא. כְּשֶׁשָּׁב סַנְחֵרִיב מֵעַל כּוּשׁ, וּבָא עַד נֹב שֶׁהָיְתָה סְמוּכָה לִירוּשָׁלַיִם. | מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף. כֻּלָּם רָאשֵׁי גְּיָסוֹת. 19:36: וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. הִיא רֹאשׁ לְאֶרֶץ אַשּׁוּר. 19:37: בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו. נֶסֶר מִתֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ. | הִכֻּהוּ בַחֶרֶב. שָׁמְעוּ אוֹתוֹ שֶׁאָמַר לְשָׁחְטָן לְפָנָיו אִם יַצִּילוּהוּ, שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ שָׂרֵי הַמַּלְכוּת שֶׁמֵּתוּ בְנֵיהֶם עַל יָדוֹ.
פירוש רד”ק
18:1: ויהי בשנת שלש להושע בן אלה. שנת שלש למרדו כמו שפי’: 18:4: וכתת נחש הנחשת. יש מרז”ל שאמרו שוחק וזורה לרוח כי היה אסור בהנאה ומהם אמרו כי לא היה אסור בהנאה כי משה רבינו ע”ה משלו עשה אותו שנאמר עשה לך שרף משלך שהעובדים אותו לא היו יכולים לאוסרו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובדין הוא נמי דכתותי לא הוה צריך אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל בתריה עמד וכתתו: | כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו. מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר ע”ג עד הימים ההמה שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרים לו כיון שמצאו כתוב וראה אותו וחי היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר בערו שאר הע”ג מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע”ג כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע”ג אע”פ שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו ורבותינו ז”ל אמרו אפשר בא אסא ולא בערו בא יהושפט ולא בערו והלא כל עבודת גלולים שבארץ יהודה אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו: | ויקרא לו נחשתן. דרך בזיון כלומר אינו אלא נחשת מה כח יש בו להרע ולהטיב בעת שכתתו קרא לו כן אמר להם לישראל איך יעלה בלב אדם כי זה יועיל כי אינו אלא נחשת ותוספת הנו”ן להקטינו כמ”ד האמינון וי”ו נו”ן אישון שבתון וי”ת והיו קרן ליה נחושתן כלומר ישראל שהיו עובדים אותו היו קורין אותו נחשתן: 18:5: ואשר היו לפניו. ר”ל חוץ מדוד ושלמה אבל בשאר מלכי יהודה אשר היו לפניו אע”פ שהיו בהם מלכים טובים והם אסא ויהושפט ויהואש כל ימי יהוידע ועזיהו ויותם לא היה בהם שעשה הישר בעיני ה’ כמוהו שהרי אמר עליו ככל אשר עשה דוד אביו: 18:7: ישכיל. יצליח: | וימרוד במלך אשור. לפי שאחז אביו הי’ עובדו אמר כי מרד בו ולא עבדו שבטח באל לבדו: 18:8: ממגדל נוצרים עד עיר מבצר. ממגדל שעומדים בו השומרים וי”ת ממגדל תקיף עד קרוין כריכן: 18:10: מקצה שלש שנים. מתחלת שנה שלישית וכמוהו מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו וכן מקץ שבע שנים תעשה שמטה להשמטת קרקע ולשלוח עבדים כי הוא עלה בשנה הרביעית לחזקיהו היא שנת שביעית להושע ולכדה בשנת שש לחזקיהו היא שנת תשע להושע אין כאן כי אם שתי שנים והוא מקצה שלש א”כ פירושו מתחלת שלש וי”ת מסוף תלת שנין וע”כ לדעתו בשנה הרביעית ובשנה השביעית ר”ל בתחלת השנה הרביעית והשביעית: 18:11: ויגל מלך אשור. מבנין הפעיל כי הוא כלו בסגול ובתשלומו ויגלהו: 18:13: ויתפשם. מה שאמר בדברי הימים ויאמר לבקעם אליו פירוש אמר לבקעם ובקעם וכן להרגו בערמה והרגו לשכב את בת יעקב ושכב כי תחל לזנות וזנתה והדומ’ להם: 18:14: וישלח חזקיה. אחר שתפש ערי יהודה הבצורות ושם פניו ירושלם כמו שאומר בדברי הימים ופנה למלחמה על ירושלם שלח לו חזקיה אל לכיש שהיה שם מלך אשור והיא מערי יהודה ושלח לו חטאתי שוב מעלי כלומר חטאתי שמרדתי בך ולא עבדתיך שוב מעלי ואת אשר תגזר עלי אתן ושב לו בפעם ההיא אחר שנתן לו מה שהטיל עליו שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב לאחר זמן שב לו לארץ יהודה לאחר שפסק מלתת לו שנה בשנה מה שהטיל עליו כמו שאמר לו רבשקה על מי בטחת כי מרדת בי ובא עד לכיש ומשם שלח מלאכיו עם קצת חיילותיו לירושלים ודבר מה שדבר ולא קבלו אותן הדברים ושב לו רבשקה עם חיילותיו ואמר כי אז השלימו עמו שבנא וסיעתו ועליהם נאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ומצאו רבשקה כי נסע מלכיש ובא ונלחם על לבנה ושם באה לו שמועה כי תרהקה מלך כוש יצא להלחם עמו ונסע משם ומשם שלח מלאכים אל חזקיהו פעם שניה והפחידו כי בשובו ממלחמת כוש יבא עם חייליו על ירושלם והלך לו ונלחם על כוש ומלך מצרים ועם כל השבי ההוא בא לו ירושלים וחנה על העיר ובלילה ההוא יצא מלאך ה’ והכה במחנה אשור ויצאו ישראל ובזזו כל הבזה ההיא ועל זה אמר נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך וכן נאמר יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעברו ולך יהיו וגו’ ואותם שנצלו מן המלחמה שבו לדת ישראל כמו שאמר אך בך אל ואין עוד אפס אלהים ועליהם נאמר והיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה’ צבאות וכל אותה הפרשה בארתי כל הענין הזה כאחד לפי שאינו מבואר כלו במקום אחד לא בזה הספר ולא בישעיה ולא בדברי הימים: | את אשר תתן עלי אשא. העונש אשר תתן עלי אשא אסבול אותו ואשאנו: 18:16: קצץ חזקיהו את דלתות ההיכל. קלף הזהב מעליהם כי הדלתות היו מצופות זהב והזהב הוא שלקח וכת”י קליף: | ואת האומנות. ת”י וית סקופיא ותרגם את מפתן הבית סקוף בית מקדשא והאסקופות האלה אשר צפה חזקיהו זהב אפשר כי הזהב אשר עליהם מבנין שלמה הוסר או נפסד וחזקיהו צפה אותו זהב ועתה כשנצטרך לזהב לתת למלך אשור קלף אותו הזהב: 18:17: את תרתן ואת רב סריס ואת רבשקה. ובישעיה אמר רבשקה לבדו נראה כי הוא היה עיקר השליחות והשנים טפלים לו וכן נראה הוא גם כן רבשקה הוא היה המדבר ובסדר עולם הוא אומר כי רבשקה לבדו בא בשליחות ראשונה כמו שאומר בישעיה ותרתן ורב סריס בא בשליחות שנייה ומה שזכר הנה תרתן ורב סריס לפי שגם הם היו שלוחים אבל לא בפעם הזאת אלא בשליחות שניה כשמצאו רבשקה נלחם על לבנה ולבנה היא מארץ ישראל כמו שנאמר במלכי כנען מלך לבנה אחד ואמרו רז”ל כי רבשקה ישראל מומר היה ואם אמרו מפני שהיה מדבר יהודית הרבה בני אדם ימצאו מדברים בלשון עם אחר והנה אליקים ושבנה ויואח היו מכירין בלשון ארמי אולי קבלה היתה בידם: | בחיל כבד. בחיל עם כבד: | בתעלת הבריכה העליונה. הבריכה היא חריץ בנוי באבנים ובסיד ומתכנסין שם מי גשמים או מושכין שם מים מן המעין ובבריכה הזאת היו מכונסין המים ויש בבריכה הזאת נקב ויסתמו אותו עד זמן שירצו להוציא מים מן הבריכה והתעלה היא חפירה סמוכה לבריכה ומוציאים מים מן הבריכה לתעלה בזמן שירצו להשקות או לכבס בגדים: | אשר במסלת שדה כובס. המסלה היא הדרך שמתקנים אותה באבנים כדי שיוכלו ללכת בה בימות הגשמים ועיקר הלשון הוא לשון הרמה מענין סלו לרוכב בערבות שענינו רוממות והמקום הזה היה בזה השדה והוא מורם ומתוקן באבנים ועל המקום הזה היו עומדים מכבסי הבגדים במי התעלה ובשדה היו שוטחים הבגדים לשמש וכת”י שדה כובס חקל משטח קצריא: 18:18: ויקראו אל המלך. קראו לאשר על החומה או לאשר מצאו בשדה כובס שיאמרו למלך שיצא לדבר עמם ויצאו אליהם במצות המלך אליקים ושבנא ויואח: | אליקים בן חלקיהו אשר על הבית. וכן אמר בישעיה בזאת הפרשה אבל בפרשה שנאמרה על שבנא נאמר לך בא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית ונבא עליו שיהדפנו מהשררה שהיה בה שהיה על הבית ויתננה לאליקים בן חלקיהו ולא נוכל לומר כי קודם המעשה הזה מרד שבנא ונתנו שררתו לאליקים ומפני זה אמר אליקים אשר על הבית כי אלו היו המלאכים הראשונים אשר באו ממלך אשור לירושלם ושבנא יצא אליהם עם אליקים ואמרו לרבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ונאמר ויבא אליקים ושבנא הסופר ויואח קרועי בגדים נראה כי עדיין לא מרד אלא בשוב רבשקה אומר שמרד ובסדר עולם אומר כשהלך לכוש שטף שבנא וסיעתו והלך לכוש ובדברי רז”ל כשבא סנחריב וצר על ירושלם כתב שבנא כתב והשליכו עם החץ שירד למחנה אשור והיה כתוב בו שבנא וסיעתו השלימו חזקיהו וסיעתו לא השלימו וכאשר יצא עם סיעתו בא גבריאל וסגר דלתות העיר בפני סיעתו כשבא אצל סנחריב אמר לו היכן סיעתך אמר להם חזרו בהם נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי הסוסים והיו מגררים אותו על הקוצים ועל הברקנים וזה אינו כדברי בעל סדר עולם שאמר ששטף שבנא וסיעתו ואפשר כי קודם לכן מרד מעת שבא מלך אשור על ערי יהודה אבל נסתר ולא היה מראה עצמו וכן במעשה הזה שבא קרוע בגדים היה מראה הוא עצמו עצב ולבו לא נכון והנביא גלה דעתו לחזקיהו והורידו מפקידותו ונשאר סופר והפקיד אליקים על הבית: 18:20: אמרת אך דבר שפתים. חשבת להנצל בדבר שפתים כלומר בתפלה אין זה כי אם עצה וגבורה צריך אדם למלחמה כך פירש אדוני אבי ז”ל והחכם רבי אברהם בן עזרא פי’ אמרת לאנשיך כי יש לך עצה וגבורה וזהו דבר שפתים והטעם כי גבורתך הוא בדבור לבר וי”ת ברם במלל סיפוון במילך וגבורא אעביד קרבא: | כי מרדת בי. שלא נתן מה שהטיל עליו שנה בשנה: 18:21: הרצוץ. שהוא רצוץ בראשו ואותם קסמין נכנסין בכף האדם בהשען עליו: 18:22: הלא הוא אשר הסיר. כלומר כשהסיר חזקיהו ונתץ המזבחות לא עשה כי אם לכבודו ולהנאתו כדי שיבואו כלם לירושלם כי המזבחות בכל מקום לשם ה’ היו וחזקיהו הסירם ונתצן איך תחשבו כי ה’ יעזור אותו ואיך תבטחו עליו: | ליהודה ולירושלם. כתרגומו לאנש יהודה וליתבי ירושלם: 18:23: התערב נא. הכנס עמי בערבון בזה הדבר אם תוכל לעשותו: | רוכבים עליהם. רוכבים שיהיו פרשים: 18:25: המבלעדי ה’. להפחידם אמר כן או פירושו אחר שכל הארצות נתן ה’ בידי וגם כל ארץ ישראל הוא אמר אלי עלה אל הארץ והשחיתה ואם רבשקה היה ישראל מומר אמר זה לפי שישעיה ניבא ואמר הנני מעלה את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו’: 18:26: כי שומעים אנחנו. מבינים ומכירים בלשון ארמית: 18:27: העל אדניך. כמו האל וכן הוא בישעיה וכן על האנשים כמו אל ולאליקים אמר שהוא הגדול וכן הוא אומר ויאמר אליקים וגו’: | חריהם. כן כתיב וקרי צואתם וענין אחד הוא והקרי הוא לשון נקיה: | שניהם. כן כתיב וקרי מימי רגליהם והכתוב הוא רמז לתחתוניות וכן בדברי רז”ל המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות וענין לאכול את צואתם שחושבים להיות במצור עד שיאכלו צואתם וכן הוסיף יהונתן בציירא עמכון: 18:31: ברכה. ר”ל פשרה ושלום וכת”י שלמא: | איש מי בורו. הבורות שהם חוצה לעיר בגנות: 18:32: עד בואי ולקחתי אתכם. כי כן עשה בכל הגוים אשר כבש היה מגלה אותם מארצם ומשכן אחרים תחתיהם כדי שיהיו כלם נכבשים תחתיו וכן עשה יוסף באנשי מצרים ואת העם העביר אותו לערים: | ארץ לחם וכרמים. אמר זה אחר שאמר ארץ דגן ותירוש כי אפשר שהדגן והתירוש יבואו לה מעיירות אחרות לרוב כמו שאמר בצור לפיכך אמר ארץ לחם וכרמים כי הארץ ההיא עושה לחם ויש בה כרמים וכת”י ארעא חקלין וכרמין ארעא דזיתהא עבדין משחא והיא עבדא דבש: | כי יסית אתכם. הדגש תמורת הנח כויסת דוד וכן בדגש הסיתוך ויכלו לך: 18:34: הנע ועוה. שמות מדינות או שמות אלהים אחרים ולדעת יונתן פירושו הניע ועוה אותם מארצם שתרגם הלא טלטילונון ואגליאונון: | כי הצילו את שומרון מידי. בתמיה וכי ה’ אלהיכם שאתם בוטחים בו הצילו את שומרון מידי שתחשבו שיציל את ירושלים מידי וכן הוא אומר בישעיה וכי הצילו בוי”ו שידמה ענין תמיהה וי”מ וכי הצילו העגלים את שמרון מידי: 18:37: קרועי בגדים. רז”ל פי’ כי בעבור ששמעו ברכת השם קרעו בגדיהם וסמכו מזה הפסוק כי כל השומע ברכת ה’ חייב לקרוע ואותו קרע אינו מתאחה לעולם ואינו חייב לקרוע אלא אם כן שומע הגדוף מישראל והם שקרעו ששמעו מרבשקה לפי שקבלה היתה בידם כי רבשקה ישראל מומר היה ומה חירוף אמר רבשקה שקרעו בגדיהם כששמעו שאמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה’ את ירושלים מידי אין לך גידוף גדול מזה שהשוה בורא הכל לאלהי עץ ואבן והסיר היכולת מהבורא וכן האל יתברך חשב לו דבריו לחירוף וגידוף ואמר עליו את מי חרפת וגדפת ואמר ביד מלאכיך חרפת ה’: 19:1: ויקרע את בגדיו. על מה שהגידו לו שחירף וגידף רבשקה הש”י שמו: | ויתכס בשק. לענות עצמו שירחם האל עליו ועל העם: 19:3: יום צרה ותוכחה ונאצה. תוכחה שרבשקה הוכיחנו בדברי הפחד וחירופין או פירוש שהאל מוכיח אותנו על עונותינו, ונאצה שנאץ רבשקה האל וי”ת יום עקה וחיסודין וניאוצא: | באו בנים עד משבר. המשיל הצרה לאשה אשר יאחזוה חבליה ובא הבן עד המשבר והוא הרחם מקום יציאת הולד כי אז חבליה יותר קשים כשהולד קרוב לצאת ואם אין כח ליולדת לחזק עצמה להוליד הולד הנה היא בחוזק חבליה בלי תקוה למנוחה כן הצרה גדולה עלינו ואין לנו כח לצאת ממנה אם לא יעזרנו האל: | ללידה. שם תואר ות”י הפסוק כן ארי אקיפתנא עקא כאתתא דיתבא על מתברא וחיל לית לה למילד: 19:4: לחרף אלהים חי. כמו שאומר כי יציל את ירושלים מידי וי”ת לחסדא עמא דה’ קיימא: | והוכיח בדברים. רבשקה הוכיח בדברי גידופים או פירושו האל יוכיח בדברים אשר שמע וכן ת”י ויעביד פורענותא על כל פתגמיא דשמעין קדמוהי: 19:6: נערי. עבדי כי המשרת יקרא נער והם רבשקה וחביריו: 19:7: רוח. רצון: | ושמע שמועה. זהו ששמע שמלך כוש יצא להלחם אתו: | ושב לארצו. כי מלך כוש יצא לארץ מלך אשור להלחם בארצו בעוד שהיה מלך אשור בארץ ישראל ואני אתן בו רוח שישוב לארצו להלחם עם מלך כוש ויניח מלחמת העיר הזאת ואח”כ אפילנו בחרב בארצו וזה היה אחר ששב ממלחמת כוש לירושלים ונגף מחנהו על ידי המלאך ושב לארצו ושם נפל בחרב כמו שכתוב אבל נבואת המגפה לא אמר להם ישעיה בפירוש ואין לשאול טעם למעשה האל יתברך כי ה’ נורא עלילות למה לא נגפו אז אלא עד שהלך להלחם עם מלך כוש ואח”כ שב לירושלם והטעם הנראה לנו בזה כדי שיהיה להם לישראל בזת כוש ומצרים ועוד שיראו כוש ומצרים הנפלאות שעשה לאוהביו ולדורשי שמו כי מלך אשור נצח אותם וכל הארצות כבש ובירושלים נגף בלא חרב ובלא חנית והאל נתן בלב מלך אשור להביא חיל מלך כוש ומצרים לירושלים עמו להפחיד יושבי ירושלם עוד: 19:13: איו מלך חמת. על האלהים אמר אשר לא יוכלו להציל ארצות עובדיהם וגם המלכים איה הם שלא עמדו לפני כלם ואמר עם ספרוים לעיר שהיתה גדולה מכלם: 19:14: ויפרשהו. אחד מהספרים או כל אחד מהם ואדוני אבי ז”ל פי’ ויפרשהו על הספר שבו היה גדוף האלהים: 19:16: אשר שלחו. שלח המדבר החירוף: 19:20: אל סנחרב. בעבור סנחריב: 19:21: בזה לך. פועל עבר מנחי העין והוא מלרע שלא כמנהג ברוב: | בתולת בת ציון. מלכות כנישתא דציון: | בת ירושלם. עמא דירושלם ופירוש בתולת כבתולה שלא נכבשה וכן בכל מקום שזוכר בתולה על עם ועל עדה זהו עניינו: 19:22: על קדוש ישראל. כמו אל קדוש וכן כתוב בישעיה: 19:23: מרום הרים. ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות והמשילה ללבנון לפי שהלבנון הוא יער עצים בארץ ישראל נקרא כן ולפי שהמשיל גדולי ישראל שריו וגבוריו לברושים וארזים המשיל הארץ ללבנון ר”ל עליתי על הארץ וכבשתי אותה ועתה אבא לירושלים ולפי שהיא טובה ונכבדת מכל הארץ קראה מלון קיצו יער כרמלו כי הכרמל הוא טוב מן היער וכי הכרמל הוא מקום זרע ואילני פירות ויער לבנון הוא אילני סרק ומה שקראה מלון בעבור בית המקדש שבה שהוא משכן האל ומלונו ובישעיה מרום קיצו והענין אחד כי בית המקדש במקום גבוה בהר המוריה ומה שאמר קצו כאילו היתה ירושלם קץ כל ארץ ישראל לפי שכבש כל ארץ ישראל זולתי ירושלם כלומר מלון קצו שאין לו עוד על דרך ובא עד קצו ואין עוזר לו וי”ת סליקית לתקוף כרכיו וגו’ ובדברי רז”ל כתיב מלון קצו וכתיב מרום קצו אמר אותו רשע בתחלה אחריב דירה של מטה ואח”כ אחריב דירה של מעלה: | מבחור. בחולם ובישעיה מבחר בפתח והענין אחד: 19:24: אני קרתי. באתי עד המקור כלומר חפשתי אחר מקור המים כי לא היו מספיקין לי מרוב חיילותי המים הנמצאים על הארץ וזהו שאמר ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור וקראם זרים לפי שלא היו ידועים ונראים לבני אדם ועל הדרך הזה ת”י הפסוק אנא הויתי חפיר גובין וגו’ כבעמוד ויש מפרשים יאורי מצור כמו מצרים לפי שהוא נהר גדול אמר כן על דרך ההפלגה: 19:25: הלא שמעת למרחוק. אמר לו הקב”ה הלא שמעת מזמן רחוק הגזרה שגזרתי על האומות להחריבם אותה הגזרה עתה הביאותיה משמלכו מלכי אשור הבאתי הגזרה על ידם ועל ידך על האומה ועל ישראל אני הוא שגזרתי שיהיו ערים בצורות לגלים נצים ויהיו יושבי הערים קצרי יד ויהיו כעשב השדה וירק דשא וכיותר חלוש מהם והוא חציר גגות שלא היה כח ביושבי הערים להלחם כנגדך והכל היה מאתי ואני גזרתי ואמרתי ע”י נביאי טרם שהיתה הגזרה ואיך תתפאר על מה שעשיתי אני וכן אמר עליו הנביא ז”ל היתפאר הגרזן על החוצב בו וי”ת כן הלא שמעת מלקדמין וגו’ כבעמוד ואדוני אבי ז”ל פי’ כן אותה עשיתי ירושלם וכן אמר ויוצרה מרחוק לא ראיתם אמר כי מימים קדמונים אני עשיתיה ועתה הביאותיה בתמיה אמר הביאותיה עתה שתהי להשות גלים נצים ערים ושיהיו יושביהם קצרי יד וחתו ובשו ושיהיו כעשב השדה: | להשות. שרשו שאה ומשפטו בתשלומו להשאות כמו שכתוב בישעיה ונשתנו תנועות הלמ”ד והה”א מפני חסרון האלף: | גלים נצים ערים בצורות. להשות ערים בצורות להיות גלים נצים ופי’ נצים חרבים מן עריך תצינה: 19:26: ושדפה לפני קמה. העשב שהכה השדפון טרם היותו קמה כלומר שלא הספיק להיות קמה ולהיות נגמר בשולו והוכה בשדפון ובישעיה ושדמה במ”ם והוא כמו בפ”א כי המ”ם והפ”א ממוצא אחד: 19:27: ושבתך וצאתך ובאך. שבתך בארצך וצאתך מארצך ובואך הנה הכל גלוי וידוע לפני: | ואת התרגזך אלי. ג”כ ידעתי שהקצפת אלי ודברת בי כדבר באלהי עץ ואבן וי”ת שבתך ומיתבך בעיצה: 19:28: ושאננך. כמו ושאנך וכפל הנו”ן להפלגת השאנן כן כתבו רבי יונה וכן הוא דעתי ודעת יונתן שתרגם ואיתרגשותך סליקת לקדמי ויש לפרשו כמשמעו בעבור כי התרגזו היה בעבור שהיה שלו שקט ושאנן: | ושמתי חחי באפך. הוא הברזל כמין מחט וראשו כפוף נוקב אף הדג ולחיו ומעלין אותו מן המים וכן ובחוח תקוב לחיו ונתתי חחים בלחיך: | ומתגי בשפתיך. המתג הוא הברזל שמשימין בפה הבהמה להנהיגה וכת”י וזמם בספוותך ותרגם ורסן מתעה וזמם דטעי ר”ל אני אראה לך שאתה ברשותי ואנהיג אותך למקום שארצה כמו שמנהיג האדם הבהמה ומושכה למקום שירצה וכמו שהדייג מושך הדג אליו מן המים בתחבולה: | בדרך אשר באת בה. כמו אשר תבא בה כי עתה ע”י מלאכים שלח הדברים והוא הלך להלחם עם מלך כוש אלא אחר המלחמה שב לירושלם ועל אותו הדרך אמר שעתיד לשוב ולבוא לירושלים כי באותו הדרך שיבא ישוב לארצו אחר שינגף מחנהו: 19:29: וזה לך האות. אמר לחזקיהו זה שאמרתי לך בנבואה הראשונה ושמע שמועה ושב לארצו וכן עשה שהרי ראית ששלח מלאכיו ושב לארצו להלחם עם מלך כוש ובזה האות שנתאמת אצלך דברי תדע כי גם נבואת זאת תהיה אמת בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון לא יבא מלך אשור אל העיר הזאת שיכבוש אותה ועוד אני אומר שתאכלו השנה ספיח כי אותה השנה לא זרעו מפני חיל מלך אשור ואכלו הספיחים אם כן מה אמר להם הנביא כי יודעים היו שיאכלו הספיחים אחר שלא זרעו לא היה להם קציר אחר אלא אמר להם הנביא שיתברך להם התבואה שבשדות ויספיקו להם אותם הספיחים כל השנה ההיא ובשנה השנית גם כן לא תצטרכו לזרוע כי תאכלו הסחיש והוא היוצא מהנופל מהספיח ובשנה הג’ תזרעו ממותר הסחיש על אכלכם ותקצרו בשלום כי לא יהיה לכם פחד מאויב ותטעו כרמים ותאכלו פרים בהשקט ובבטחה ובסדר עולם באחד עשר ביובל עלה סנחריב בשנה הרביעית בשבוע וכן הוא אומר אכול השנה ספיח שעלה בפרס הפסח ולא יכלו לזרוע ואכלו הספיחים ובשנה השנית סחיש שגדעו לגיונות את האילנות ובשנה השלישית זרעו מלמד שלא נשתייר בשבוע אלא שנה אחת: 19:30: שרש למטה. ת”י כאילן די משלח שורשוהי לרע ומרים נופיה לעילא: 19:31: כי מירושלים תצא שארית. יפקון שאר צדיקיא ושיזבת מקיימי אורייתא מטורא דציון: | קנאת ה’ צבאות. קרי ולא כתיב שקנא האל לשמו לפי שחירף וגדף מלך אשור ביד מלאכיו וי”ת במימרא דה’ צבאות תתעביד דא: 19:32: לא יבא אל העיר הזאת. שיכבשנה כי אל העיר בא עם מחנהו מחוץ לירושלם ושם נגף מחנהו או פי’ לא יבא לא יכנס תוך העיר וכן תרגם יונתן לא יעול לקרתא הדא: | לא יקדמנה מגן. חסר בי”ת השמוש במגן כי בעלי המגינים באים ראשונים אל העיר כשנלחמים עליה וכת”י לא יקדמנה בתריסין: | ולא ישפוך עליה סוללה. כתרגומו ולא יצבר עלה מליתא ומליתא הוא תל עפר מדברי רבותינו ז”ל מוליא בנצא והוא שצוברין עפר לעשות תל ולהגביה כנגד חומת העיר ללכוד העיר וכן אמר ויצבור עפר וילכדה: 19:35: ויהי בלילה ההוא. היות שחזר מלך אשור על ירושלם עם מחנהו ועם כל השבי באותה הלילה יצא מלאך ה’ והכה במחנה אשור ורבותינו ז”ל אמרו כי ליל פסח היה ועוד אמרו כי לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיה ויום שלישי לחליו היתה מפלתו של סנחריב ואותה הלילה אמרו ישראל שירה שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ואמרו מאה ושמנים אלף שהכה במחנה אשור כולם היו קשורים כתרים בראשיהם וכדבריהם נראה בדברי הימים שנאמר ויבחר כל גבורי חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וכן מה שנאמר בישעיה במשמניו רזון ואמרו כי מכתם היתה שריפת נשמה וגוף קיים שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כלומר תחת הלבוש שהוא כבודו של אדם כשרפת בני אהרן שנאמר וישאום בכתנותם: 19:36: וישב בנינוה. שלא יצא במלחמה עוד: 19:37: בניו. קרי ולא כתיב: | הכוהו בחרב. באגדה סנחריב שאל את חכמיו כאשר הכה המלאך מחנהו מה זכות של אומה זו שאלהיהם נלחם להם אמרו לו אברהם אביהם העלה את בנו עולה אמר אף אני אעלה את שני בני לאלהי כששמעו בניו הכוהו בחרב בעוד שהיה משתחוה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | חזקיה קורע בגדים ויורד לבית ה׳ — תפילה ציבורית כתגובה למשבר לאומי
- אפיון - נבואה וחלום | ישעיהו מנבא: “לא יבוא… ה׳ יגן על העיר” — נבואה מדויקת לשעה
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | חזקיה פורש את האיגרת לפני ה׳: “הצילנו מידו”
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הָ/רֵכָבִים (Strong’s H7397) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“רבשקה” — מלחמת פסיכולוגית: רבשקה מדבר עברית לאוזני העם על החומה — “לא… לאנשים… על פני החומה”. מלחמה לשבירת מורל. לפי רד”ק: עשה כן בפקודת סנחריב.
185,000 חיל: נס הצלת ירושלים — “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף”. לפי חז”ל: חנוכה ביחזקיהו.