יש_024_001 - אפוקליפסת ישעיהו — ה' מבוקק הארץ

אפוקליפסת ישעיהו — ה’ מבוקק הארץ

פסוקים

הִנֵּ֧ה יְהֹוָ֛ה בּוֹקֵ֥ק הָאָ֖רֶץ וּבֽוֹלְקָ֑הּ וְעִוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֖יץ יֹשְׁבֶֽיהָ׃ וְהָיָ֤ה כָעָם֙ כַּכֹּהֵ֔ן כַּעֶ֙בֶד֙ כַּֽאדֹנָ֔יו כַּשִּׁפְחָ֖ה כַּגְּבִרְתָּ֑הּ כַּקּוֹנֶה֙ כַּמּוֹכֵ֔ר כַּמַּלְוֶה֙ כַּלֹּוֶ֔ה כַּנֹּשֶׁ֕ה כַּאֲשֶׁ֖ר נֹשֶׁ֥א בֽוֹ׃ הִבּ֧וֹק׀תִּבּ֛וֹק הָאָ֖רֶץ וְהִבּ֣וֹז׀תִּבֹּ֑ז כִּ֣י יְהֹוָ֔ה דִּבֶּ֖ר אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ אָבְלָ֤ה נָֽבְלָה֙ הָאָ֔רֶץ אֻמְלְלָ֥ה נָבְלָ֖ה תֵּבֵ֑ל אֻמְלָ֖לוּ מְר֥וֹם עַם־הָאָֽרֶץ׃ וְהָאָ֥רֶץ חָנְפָ֖ה תַּ֣חַת יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּֽי־עָבְר֤וּ תוֹרֹת֙ חָ֣לְפוּ חֹ֔ק הֵפֵ֖רוּ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ עַל־כֵּ֗ן אָלָה֙ אָ֣כְלָה אֶ֔רֶץ וַֽיֶּאְשְׁמ֖וּ יֹ֣שְׁבֵי בָ֑הּ עַל־כֵּ֗ן חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ וְנִשְׁאַ֥ר אֱנ֖וֹשׁ מִזְעָֽר׃ אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה־גָ֑פֶן נֶאֶנְח֖וּ כׇּל־שִׂמְחֵי־לֵֽב׃ שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ תֻּפִּ֔ים חָדַ֖ל שְׁא֣וֹן עַלִּיזִ֑ים שָׁבַ֖ת מְשׂ֥וֹשׂ כִּנּֽוֹר׃ בַּשִּׁ֖יר לֹ֣א יִשְׁתּוּ־יָ֑יִן יֵמַ֥ר שֵׁכָ֖ר לְשֹׁתָֽיו׃ נִשְׁבְּרָ֖ה קִרְיַת־תֹּ֑הוּ סֻגַּ֥ר כׇּל־בַּ֖יִת מִבּֽוֹא׃ צְוָחָ֥ה עַל־הַיַּ֖יִן בַּחוּצ֑וֹת עָֽרְבָה֙ כׇּל־שִׂמְחָ֔ה גָּלָ֖ה מְשׂ֥וֹשׂ הָאָֽרֶץ׃ נִשְׁאַ֥ר בָּעִ֖יר שַׁמָּ֑ה וּשְׁאִיָּ֖ה יֻכַּת־שָֽׁעַר׃ כִּ֣י כֹ֥ה יִֽהְיֶ֛ה בְּקֶ֥רֶב הָאָ֖רֶץ בְּת֣וֹךְ הָעַמִּ֑ים כְּנֹ֣קֶף זַ֔יִת כְּעוֹלֵלֹ֖ת אִם־כָּלָ֥ה בָצִֽיר׃ הֵ֛מָּה יִשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם יָרֹ֑נּוּ בִּגְא֣וֹן יְהֹוָ֔ה צָהֲל֖וּ מִיָּֽם׃ עַל־כֵּ֥ן בָּאֻרִ֖ים כַּבְּד֣וּ יְהֹוָ֑ה בְּאִיֵּ֣י הַיָּ֔ם שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מִכְּנַ֨ף הָאָ֜רֶץ זְמִרֹ֤ת שָׁמַ֙עְנוּ֙ צְבִ֣י לַצַּדִּ֔יק וָאֹמַ֛ר רָזִי־לִ֥י רָֽזִי־לִ֖י א֣וֹי לִ֑י בֹּגְדִ֣ים בָּגָ֔דוּ וּבֶ֥גֶד בּוֹגְדִ֖ים בָּגָֽדוּ׃ פַּ֥חַד וָפַ֖חַת וָפָ֑ח עָלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֥ב הָאָֽרֶץ׃ וְ֠הָיָ֠ה הַנָּ֞ס מִקּ֤וֹל הַפַּ֙חַד֙ יִפֹּ֣ל אֶל־הַפַּ֔חַת וְהָֽעוֹלֶה֙ מִתּ֣וֹךְ הַפַּ֔חַת יִלָּכֵ֖ד בַּפָּ֑ח כִּֽי־אֲרֻבּ֤וֹת מִמָּרוֹם֙ נִפְתָּ֔חוּ וַֽיִּרְעֲשׁ֖וּ מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃ רֹ֥עָה הִֽתְרֹעֲעָ֖ה הָאָ֑רֶץ פּ֤וֹר הִֽתְפּוֹרְרָה֙ אֶ֔רֶץ מ֥וֹט הִֽתְמוֹטְטָ֖ה אָֽרֶץ׃ נ֣וֹעַ תָּנ֤וּעַ אֶ֙רֶץ֙ כַּשִּׁכּ֔וֹר וְהִֽתְנוֹדְדָ֖ה כַּמְּלוּנָ֑ה וְכָבַ֤ד עָלֶ֙יהָ֙ פִּשְׁעָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה וְלֹא־תֹסִ֥יף קֽוּם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִפְקֹ֧ד יְהֹוָ֛ה עַל־צְבָ֥א הַמָּר֖וֹם בַּמָּר֑וֹם וְעַל־מַלְכֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה עַל־הָאֲדָמָֽה׃ וְאֻסְּפ֨וּ אֲסֵפָ֤ה אַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר וְסֻגְּר֖וּ עַל־מַסְגֵּ֑ר וּמֵרֹ֥ב יָמִ֖ים יִפָּקֵֽדוּ׃ וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַחַמָּ֑ה כִּֽי־מָלַ֞ךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת בְּהַ֤ר צִיּוֹן֙ וּבִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְנֶ֥גֶד זְקֵנָ֖יו כָּבֽוֹד׃ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהַי֙ אַתָּ֔ה אֲרֽוֹמִמְךָ֙ אוֹדֶ֣ה שִׁמְךָ֔ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ פֶּ֑לֶא עֵצ֥וֹת מֵרָחֹ֖ק אֱמ֥וּנָה אֹֽמֶן׃ כִּ֣י שַׂ֤מְתָּ מֵעִיר֙ לַגָּ֔ל קִרְיָ֥ה בְצוּרָ֖ה לְמַפֵּלָ֑ה אַרְמ֤וֹן זָרִים֙ מֵעִ֔יר לְעוֹלָ֖ם לֹ֥א יִבָּנֶֽה׃ עַל־כֵּ֖ן יְכַבְּד֣וּךָ עַם־עָ֑ז קִרְיַ֛ת גּוֹיִ֥ם עָרִיצִ֖ים יִירָאֽוּךָ׃ כִּי־הָיִ֨יתָ מָע֥וֹז לַדָּ֛ל מָע֥וֹז לָאֶבְי֖וֹן בַּצַּר־ל֑וֹ מַחְסֶ֤ה מִזֶּ֙רֶם֙ צֵ֣ל מֵחֹ֔רֶב כִּ֛י ר֥וּחַ עָרִיצִ֖ים כְּזֶ֥רֶם קִֽיר׃ כְּחֹ֣רֶב בְּצָי֔וֹן שְׁא֥וֹן זָרִ֖ים תַּכְנִ֑יעַ חֹ֚רֶב בְּצֵ֣ל עָ֔ב זְמִ֥יר עָרִיצִ֖ים יַעֲנֶֽה׃ וְעָשָׂה֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת לְכׇל־הָֽעַמִּים֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה מִשְׁתֵּ֥ה שְׁמָנִ֖ים מִשְׁתֵּ֣ה שְׁמָרִ֑ים שְׁמָנִים֙ מְמֻ֣חָיִ֔ם שְׁמָרִ֖ים מְזֻקָּקִֽים׃ וּבִלַּע֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה פְּנֵֽי־הַלּ֥וֹט׀הַלּ֖וֹט עַל־כׇּל־הָעַמִּ֑ים וְהַמַּסֵּכָ֥ה הַנְּסוּכָ֖ה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כׇּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הִנֵּ֨ה אֱלֹהֵ֥ינוּ זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ ל֖וֹ וְיוֹשִׁיעֵ֑נוּ זֶ֤ה יְהֹוָה֙ קִוִּ֣ינוּ ל֔וֹ נָגִ֥ילָה וְנִשְׂמְחָ֖ה בִּישׁוּעָתֽוֹ׃ כִּי־תָנ֥וּחַ יַד־יְהֹוָ֖ה בָּהָ֣ר הַזֶּ֑ה וְנָד֤וֹשׁ מוֹאָב֙ תַּחְתָּ֔יו כְּהִדּ֥וּשׁ מַתְבֵּ֖ן (במי) [בְּמ֥וֹ] מַדְמֵנָֽה׃ וּפֵרַ֤שׂ יָדָיו֙ בְּקִרְבּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר יְפָרֵ֥שׂ הַשֹּׂחֶ֖ה לִשְׂח֑וֹת וְהִשְׁפִּיל֙ גַּאֲוָת֔וֹ עִ֖ם אׇרְבּ֥וֹת יָדָֽיו׃ וּמִבְצַ֞ר מִשְׂגַּ֣ב חוֹמֹתֶ֗יךָ הֵשַׁ֥ח הִשְׁפִּ֛יל הִגִּ֥יעַ לָאָ֖רֶץ עַד־עָפָֽר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יוּשַׁ֥ר הַשִּׁיר־הַזֶּ֖ה בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה עִ֣יר עׇז־לָ֔נוּ יְשׁוּעָ֥ה יָשִׁ֖ית חוֹמ֥וֹת וָחֵֽל׃ פִּתְח֖וּ שְׁעָרִ֑ים וְיָבֹ֥א גוֹי־צַדִּ֖יק שֹׁמֵ֥ר אֱמֻנִֽים׃ יֵ֣צֶר סָמ֔וּךְ תִּצֹּ֖ר שָׁל֣וֹם׀שָׁל֑וֹם כִּ֥י בְךָ֖ בָּטֽוּחַ׃ בִּטְח֥וּ בַיהֹוָ֖ה עֲדֵי־עַ֑ד כִּ֚י בְּיָ֣הּ יְהֹוָ֔ה צ֖וּר עוֹלָמִֽים׃ כִּ֤י הֵשַׁח֙ יֹשְׁבֵ֣י מָר֔וֹם קִרְיָ֖ה נִשְׂגָּבָ֑ה יַשְׁפִּילֶ֤נָּה יַשְׁפִּילָהּ֙ עַד־אֶ֔רֶץ יַגִּיעֶ֖נָּה עַד־עָפָֽר׃ תִּרְמְסֶ֖נָּה רָ֑גֶל רַגְלֵ֥י עָנִ֖י פַּעֲמֵ֥י דַלִּֽים׃ אֹ֥רַח לַצַּדִּ֖יק מֵישָׁרִ֑ים יָשָׁ֕ר מַעְגַּ֥ל צַדִּ֖יק תְּפַלֵּֽס׃ אַ֣ף אֹ֧רַח מִשְׁפָּטֶ֛יךָ יְהֹוָ֖ה קִוִּינ֑וּךָ לְשִׁמְךָ֥ וּלְזִכְרְךָ֖ תַּאֲוַת־נָֽפֶשׁ׃ נַפְשִׁ֤י אִוִּיתִ֙ךָ֙ בַּלַּ֔יְלָה אַף־רוּחִ֥י בְקִרְבִּ֖י אֲשַׁחֲרֶ֑ךָּ כִּ֞י כַּאֲשֶׁ֤ר מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לָאָ֔רֶץ צֶ֥דֶק לָמְד֖וּ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃ יֻחַ֤ן רָשָׁע֙ בַּל־לָמַ֣ד צֶ֔דֶק בְּאֶ֥רֶץ נְכֹח֖וֹת יְעַוֵּ֑ל וּבַל־יִרְאֶ֖ה גֵּא֥וּת יְהֹוָֽה׃ יְהֹוָ֛ה רָ֥מָה יָדְךָ֖ בַּל־יֶחֱזָי֑וּן יֶחֱז֤וּ וְיֵבֹ֙שׁוּ֙ קִנְאַת־עָ֔ם אַף־אֵ֖שׁ צָרֶ֥יךָ תֹאכְלֵֽם׃ יְהֹוָ֕ה תִּשְׁפֹּ֥ת שָׁל֖וֹם לָ֑נוּ כִּ֛י גַּ֥ם כׇּֽל־מַעֲשֵׂ֖ינוּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ׃ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּעָל֥וּנוּ אֲדֹנִ֖ים זוּלָתֶ֑ךָ לְבַד־בְּךָ֖ נַזְכִּ֥יר שְׁמֶֽךָ׃ מֵתִים֙ בַּל־יִ֣חְי֔וּ רְפָאִ֖ים בַּל־יָקֻ֑מוּ לָכֵ֤ן פָּקַ֙דְתָּ֙ וַתַּשְׁמִידֵ֔ם וַתְּאַבֵּ֥ד כׇּל־זֵ֖כֶר לָֽמוֹ׃ יָסַ֤פְתָּ לַגּוֹי֙ יְהֹוָ֔ה יָסַ֥פְתָּ לַגּ֖וֹי נִכְבָּ֑דְתָּ רִחַ֖קְתָּ כׇּל־קַצְוֵי־אָֽרֶץ׃ יְהֹוָ֖ה בַּצַּ֣ר פְּקָד֑וּךָ צָק֣וּן לַ֔חַשׁ מוּסָרְךָ֖ לָֽמוֹ׃ כְּמ֤וֹ הָרָה֙ תַּקְרִ֣יב לָלֶ֔דֶת תָּחִ֥יל תִּזְעַ֖ק בַּחֲבָלֶ֑יהָ כֵּ֛ן הָיִ֥ינוּ מִפָּנֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃ הָרִ֣ינוּ חַ֔לְנוּ כְּמ֖וֹ יָלַ֣דְנוּ ר֑וּחַ יְשׁוּעֹת֙ בַּל־נַ֣עֲשֶׂה אֶ֔רֶץ וּבַֽל־יִפְּל֖וּ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃ יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃ לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר (דלתיך) [דְּלָֽתְךָ֖] בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־(יעבור)־[יַעֲבׇר־]זָֽעַם׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהֹוָה֙ יֹצֵ֣א מִמְּקוֹמ֔וֹ לִפְקֹ֛ד עֲוֺ֥ן יֹֽשֵׁב־הָאָ֖רֶץ עָלָ֑יו וְגִלְּתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־דָּמֶ֔יהָ וְלֹא־תְכַסֶּ֥ה ע֖וֹד עַל־הֲרוּגֶֽיהָ׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהֹוָה֩ בְּחַרְבּ֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃ בַּיּ֖וֹם הַה֑וּא כֶּ֥רֶם חֶ֖מֶר עַנּוּ־לָֽהּ׃ אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ נֹֽצְרָ֔הּ לִרְגָעִ֖ים אַשְׁקֶ֑נָּה פֶּ֚ן יִפְקֹ֣ד עָלֶ֔יהָ לַ֥יְלָה וָי֖וֹם אֶצֳּרֶֽנָּה׃ חֵמָ֖ה אֵ֣ין לִ֑י מִֽי־יִתְּנֵ֜נִי שָׁמִ֥יר שַׁ֙יִת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֶפְשְׂעָ֥ה בָ֖הּ אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד׃ א֚וֹ יַחֲזֵ֣ק בְּמָעוּזִּ֔י יַעֲשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם לִ֑י שָׁל֖וֹם יַעֲשֶׂה־לִּֽי׃ הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃ הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃ בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃ לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֺֽן־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כׇּל־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ׀ כׇּל־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹא־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃ כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃ בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹא־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהֹוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

פירוש רש”י

24:1: הִנֵּה ה׳ בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ. הֲרֵי נְבוּאָה זוֹ פֻּרְעָנוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁנִּבָּא לָהֶם נֶחָמָה זוֹ, וְהֵם עֲתִידִים לִרְאוֹת לְפָנֶיהָ צָרָה רַבָּה, לְכָךְ אָמַר לָהֶם: ״לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר שֶׁתִּירָשׁוּהָ, כִּי הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹקֵק וּבוֹלֵק אֶתְכֶם, וְהַנּוֹתָרִים מִכֶּם לְיוֹם הַגְּאוּלָּה ״הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ״״ (ישעיהו כד:יד), זֶהוּ סוֹף הָעִנְיָן, וְלָהֶם נִבֵּאתִי הַנְּבוּאָה הַטּוֹבָה: | בּוֹקֵק. מְרוֹקֵן: | וּבוֹלְקָהּ. מַחֲרִיבָהּ: | וְעִוָּה פָנֶיהָ. וְהִבְהִיל חֲשׁוּבֶיהָ. עִוָּה לְשׁוֹן ״נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמוֹעַ״ (ישעיהו כא:ג): 24:2: תוספת: וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן. לֹא כִּשְׁאָר הוֹלְכֵי דְרָכִים, שֶׁהָאָדוֹן מוֹלִיכוֹ עַבְדּוֹ וְהַגְּבִירָה מוֹלִיכָה שִׁפְחָתָהּ, הָאָדוֹן נִכְבָּד וְהָעֶבֶד נִקְלֶה, הַגְּבִירָה נִכְבֶּדֶת וְהַשִּׁפְחָה נִקְלֵית, אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁבַּאי מוֹלִיךְ הַשְּׁבוּיִים, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנָיו: | כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר. בִּזְמַן שֶׁהָעָם יוֹשֵׁב עַל נַחֲלָתוֹ לָבֶטַח, הַקּוֹנֶה שָׂמֵחַ וְהַמּוֹכֵר עָצֵב שֶׁלֹּא יָשׁוּב מִמְכָּרוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁבַּאי מוֹלִיכָם, הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמַח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבֵּל. וְכֵן כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, שֶׁהַלֹּוֶה אֵין לוֹ לִפְרוֹעַ, וְהַמַּלְוֶה אִם לֹא הִלְוָה לָזֶה הָיָה הַשַּׁבַּאי נוֹטְלוֹ כְּמוֹ כֵן. כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נוֹשֶׁה בּוֹ – לוֹה נוֹפֵל בְּכֶסֶף, וְנוֹשֶׁה נוֹפֵל בְּכָל שְׁאָר דְּבָרִים, כְּגוֹן: יַיִן וְשֶׁמֶן וּתְבוּאָה וּדְבַשׁ, כְּדִכְתִיב (דברים כד:י): ״כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה״. עד כאן: 24:3: הִבּוֹק תִּבּוֹק. תִּתְרוֹקֵן: | הִבּוֹז תִּבּוֹז. לְשׁוֹן בִּזָּה וְשָׁלָל: 24:4: נָבְלָה. כְּמוֹ ״וְהֶעָלֶה נָבֵל״ (ירמיהו ח:יג), לְשׁוֹן ׳כָּמַשׁ׳ וְתַשּׁוּת כֹּחַ: | אֻמְלְלָה. לְשׁוֹן ׳שִׁפְלוּת׳, כְּמוֹ ״הַיְּהוּדִים הָאֻמְלָלִים״ (נחמיה ג:לד): | תֵּבֵל. הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּמִצְוֹת הַרְבֵּה: | מְרוֹם עַם הָאָרֶץ. גָּאוֹן עַם הָאָרֶץ: 24:5: וְהָאָרֶץ חָנְפָה. כְּמִין חֲנִיפוּת: עוֹשָׂה עֵשֶׂב וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה קָמָה, מַרְאָה קָמָה וְאֵין חִטִּין בְּקַשֶּׁיהָ: | תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ. בִּשְׁבִיל יוֹשְׁבֶיהָ: | בְּרִית עוֹלָם. הִיא הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ בִּבְרִית: 24:6: עַל כֵּן אָלָה. בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא: | חָרוּ. לְשׁוֹן יָבֵשׁ וְצָמָא בְּחוֹם חֹרֶב, כְּמוֹ ״נִחַר מַפֻּחַ״ (ירמיה ו:כט): 24:8: מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים. שֶׁהֱיִיתֶם אוֹמְרִים ״הִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״ (ישעיהו כב:יג): 24:10: קִרְיַת תֹּהוּ. כְּשֶׁתִּשָּׁבֵר נִקְרֵאת קִרְיַת תֹּהוּ: | מִבּוֹא. מִלָּבוֹא לְתוֹכָהּ אִישׁ׃ 24:11: עָרְבָה. הֶחְשִׁיכָה: | מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. הִיא יְרוּשָׁלַיִם: 24:12: וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר. עַל יְדֵי שְׁאִיַּת גַּלְמוּד, שֶׁיִּהְיוּ הַבָּתִּים שׁוֹאִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, יֻכְּתוּ הַשְּׁעָרִים עַל יְדֵי מַזִּיקִין: 24:13: כִּי כֹה. יִשָּׁאֲרוּ יִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב הָעַמִּים, אֶחָד בְּעִיר וּשְׁנַיִם בְּמִשְׁפָּחָה: | כְּנֹקֶף זַיִת. הַמַּשְׁאִיר גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר: 24:14: הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם. לְאוֹתוֹ הַמְּעַט הַנִּשְׁאָר תָּבֹא הַטּוֹבָה שֶׁנִּבֵּאתִי לְמַעְלָה (ישעיהו כג:יח): | צָהֲלוּ מִיָּם. יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּהֲלוּ עַל הַיָּם בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם: 24:15: עַל כֵּן בָּאֻרִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּמֵיתֵי נְהוֹרָא לְצַדִּיקַיָּא״, עַל שְׁתֵּי (ספרים אחרים: מְאוֹרוֹת) שֶׁל גָּאוּלַת בָּבֶל וְשֶׁל אֱדוֹם. וּמְנַחֵם אָמַר (מחברת: אר) ׳אוּרִים׳ לְשׁוֹן ׳נְקִיעִים וּסְעִיפִים׳ שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים שָׁם, וְכֵן ״אוּר כַּשְׂדִּים״ (בראשית יא:כח) בִּקְעַת כַּשְׂדִּים, וְכֵן ״מְאוּרַת צִפְעוֹנִי״ (ישעיהו יא:ח) נֶקַע חוֹר מְעוֹנָתוֹ: 24:16: מִכְּנַף הָאָרֶץ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִבֵּית מַקְדְּשָׁא״, שֶׁהוּא בְּסוֹף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמִזְרָחָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מעשר שני ה ב): לוֹד מִן הַמַּעֲרָב וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח, נִמְצָא מִירוּשָׁלַיִם לְיַרְדֵּן מַהֲלַךְ יוֹם. וַאֲנִי אוֹמֵר לְפִי פְּשׁוּטוֹ: שָׁמַעְנוּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד שֶׁעֲתִידִין לְהַעֲלוֹת זְמִירוֹת מִכְּנַף הָאָרֶץ, וּמָה הֵן הַזְּמִירוֹת? צְבִי לַצַּדִּיק – עָתִיד לִהְיוֹת מַצָּב וּתְקוּמָה לַצַּדִּיקִים: | וָאֹמַר רָזִי לִי וגו׳. אוֹי לִי שֶׁנִּגְלוּ לִי שְׁנֵי רָזִים: רָז פֻּרְעָנוּת וְרָז יְשׁוּעָה, וַהֲרֵי תִּרְחַק הַיְשׁוּעָה עַד שֶׁיָּבֹאוּ אוֹיְבִים, בּוֹזְזִים אַחַר בּוֹזְזִים אֲחֵרִים וְשׁוֹדְדִים אַחֲרֵי שׁוֹדְדִים (סנהדרין צד א). חָמֵשׁ בְּגִידוֹת אֲמוּרוֹת כָּאן: 24:17: פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ. עַל הָעַמִּים יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: | פַּחַת. גֻּמָּא לִפּוֹל בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפָרֵשׁ וְאוֹמֵר: 24:18: הַנָּס (מפני) [מִקּוֹל] הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְגוֹ׳ – הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף יִפּוֹל אֶל חֶרֶב מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וְהַנִּמְלָט מִשָּׁם יִלָּכֵד בַּפַּח בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג: 24:19: רֹעָה הִתְרֹעֲעָה. לְשׁוֹן שֶׁבֶר, כְּמוֹ (תהלים ב:ט) ״תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל״: | פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה. לְשׁוֹן פֵּרוּרִין: 24:20: כַּמְּלוּנָה. סֻכַּת נוֹצְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן: 24:21: צְבָא הַמָּרוֹם. יַפִּיל שָׂרֵי הָאֻמּוֹת תְּחִלָּה (מכילתא בשלח שירה ב): 24:22: וְאֻסְּפוּ. הָעַכּוּ״ם אֲסֵפָה, שֶׁהוּא לְרָעָתָם, לְהַכְנִיס אַסִּיר אֶל בּוֹר הַמּוּכָן לוֹ, מְחֻיָּבֵי גֵּיהִנֹּם לַגֵּיהִנֹּם: | וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר. הֵם שִׁבְעָה מְדוֹרֵי גֵּיהִנֹּם: | וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ. עֲוֹנוֹת יָמִים רַבִּים יִפָּקְדוּ עֲלֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁיִּסֵּד הַקָּלִירִי (בסלוק של יוצר דפרשת זכור): ״לְרֹב יָמִים לְהִמָּנוֹת, לַחְשׁוֹב לָהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת״: 24:23: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וגו׳. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִבְהֲתוּן דְּפָלְחִין לְסִיהֲרָא וְיִתְכַּנְעוּן דְּסָגְדִין לְשִׁמְשָׁא״: 25:1: עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן. עֵצוֹת שֶׁיָּעַצְתָּ מֵרָחוֹק לְאַבְרָהָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים: | אֱמוּנָה אֹמֶן. אֱמוּנָה נֶאֱמֶנֶת. אֹמֶן כְּמוֹ ׳אֹהֶל׳, ׳אֹכֶל׳, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן פּוֹעֵל אֶלָּא לְשׁוֹן מִפְעָל, אבוירמנ״ט בלע״ז: 25:2: כִּי שַׂמְתָּ. הַר שֵׂעִיר מֵעִיר לְגָל: | אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר. מָעוֹן שֶׁעָשׂוּ בְּעִירְךָ, שֶׁהֶחֱרִיבוּהָ, תִּתֵּן אַרְמְנוֹתֶיהָ חֻרְבָּן, אֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה: 25:4: מַחְסֶה מִזֶּרֶם. כִּסּוּי אֹהֶל לְהַצִּיל מִזֶּרֶם, וְצֵל לְהָגֵן מֵחֹרֶב. וּמַהוּ אוֹתוֹ זֶרֶם? הוּא רוּחַ עָרִיצִים, כִּי רוּחָם דִּמָּה לְזֶרֶם הַשּׁוֹטֵף בְּקִיר וּמַפִּילוֹ: 25:5: כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן. בְּעֵת יֹבֶשׁ, שֶׁמְיַבֵּשׁ הַזְּרָעִים לְהִתְמוֹלֵל, כֵּן תַּכְנִיעַ שְׁאוֹן זָרִים: | חֹרֶב בְּצֵל עָב. כְּשֶׁהַמַּיִם מִתְקַשְּׁרִים בְּעָנָן עָב בִּימֵי הַשָּׁרָב, שֶׁהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ, כֵּן יַעֲנֶה שִׁיר הַצַּדִּיקִים עַל זְמִיר עָרִיצִים וּמַפַּלְתָּן: | זְמִיר. לשון ״לא תִזְמֹר״ (ויקרא כה:ד): 25:6: וְעָשָׂה ה׳ צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים. כְּשֶׁיָּבֹאוּ לִצְבֹּא עַל יְרוּשָׁלַיִם: | מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים. שֶׁהֵם סְבוּרִים שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לָהֶם כְּשֶׁמֶן, יֵהָפֵךְ לְמִשְׁתֵּה שְׁמָרִים: | שְׁמָנִים מְמֻחָיִם. נוֹחִים וְשְׁמֵנִים כְּמוֹחַ עֲצָמוֹת, יִהְיֶה שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים מִכָּל מַשְׁקֶה שֶׁמֶן וְיַיִן, שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֶלָּא שְׁמָרִים לְבַדָּם; וְכָל זֶה בְּמִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג: 25:7: הַלּוֹט. הַכִּסּוּי. הַלּוֹט עַל [כָּל] הָעַמִּים. הַמְכַסֶּה אֶת כָּל הָעַמִּים, הַלּוֹט כְּמוֹ ״וַיָּלֶט פָּנָיו״ (מלכים א יט:יג), ״הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה״ (שמואל א כא:י): | וְהַמַּסֵּכָה. לְשׁוֹן נְסִיכוּת וְשָׂרָרָה: 25:8: בִּלַּע הַמָּוֶת. יְכַסֶּנּוּ וְיַעֲלִימֶנּוּ עוֹלָמִית מִיִּשְׂרָאֵל (פסחים סח א): 25:9: וְאָמַר. עַמּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא ״הִנֵּה וְגוֹ׳״: | קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. הָיִינוּ מְקַוִּים לוֹ שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ: 25:10: כִּי תָנוּחַ יַד ה׳. גְּבוּרָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: | וְנָדוֹשׁ. יְהֵא נָדוֹשׁ: | תַּחְתָּיו. בִּמְקוֹמוֹ. וְנָדוֹשׁ כְּמוֹ ״וְנָרוֹץ הַגַּלְגַּל״ (קהלת יב:ו): | מַתְבֵּן. תֶּבֶן: | מַדְמֵנָה. טִיט, וְכֵן ״לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (ירמיה ח:ב): 25:11: וּפֵרַשׂ יָדָיו. וְשָׁבַר יָדוֹן וּזְרוֹעוֹתָיו בְּסִפּוּק כַּפַּיִם בִּבְכִי: | הַשֹּׂחֶה. הַשָּׁט בַּמַּיִם: | לִשְׂחוֹת. לָשׁוּט, וְכֵן ״מֵי שָׂחוּ״ (יחזקאל מז:ה): | וְהִשְׁפִּיל. הַמַּשְׁפִּיל אֶת גַּאֲוָתוֹ: | עִם אָרְבּוֹת יָדָיו. לָשׁוֹן ״וְאָרַב לוֹ״ (דברים יט:יא), תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אַשְׁוַת יְדוֹהִי״ – מָקוֹם שֶׁהוּא שָׂם לוֹ יָדַיִם לֶאֱרוֹב, וְהֵם מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים. אַשְׁוַת – חוֹמוֹת וּמִגְדָּלִים, כְּמוֹ ״נָפְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ״ (ירמיהו נ:טו): 25:12: מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ. לְמוֹאָב הוּא אוֹמֵר: 26:1: עִיר עָז לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית. הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיָה מֵאָז תָּמִיד לָנוּ לְעוֹז, יְשׁוּעָה יָשִׁית הַמּוֹשִׁיעַ אֶת חוֹמוֹתֶיהָ וְאֶת חֵילָה: | וָחֵל. חוֹמָה נְמוּכָה שֶׁלִּפְנֵי הַחוֹמָה הַגְבוֹהַּ: 26:2: פִּתְחוּ שְׁעָרִים. שֶׁלָּהּ, וְיָבֹא לְתוֹכָהּ גּוֹי צַדִּיק: | שֹׁמֵר. שֶׁשָּׁמַר וְצִפָּה בְּגָלוּתוֹ יָמִים רַבִּים לֶאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיְּקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהִבְטִיחַ עַל פִּי נְבִיאָיו לְגָאֳלָם: | שֹׁמֵר. מַמְתִּין, וְכֵן (בראשית לז:יא) ״וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר״, וְכֵן (דברים ז:יב) ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ״: 26:3: יֵצֶר. שֶׁהָיָה סָמוּךְ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁעָן עָלָיו בְּחָזְקָה, שֶׁלֹּא זָז מֵאֱמוּנָתוֹ בִּשְׁבִיל שׁוּם אֵימָה וְיִסּוּרִין: | תִּצֹּר. שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם, כִּי בְךָ הָיָה בָּטוּחַ, לְפִיכָךְ הָגוּן לְךָ לְנָצְרוֹ: 26:4: כִּי בְּיָהּ ה׳. כִּי יֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁהוּא ״דְּחִילָא ה׳״, סֶלַע וְצוּר מַחֲסֶה עוֹלָמִים: 26:5: יֹשְׁבֵי מָרוֹם. צוֹר וְשָׁאָר אֲרָצוֹת: 26:6: רַגְלֵי עָנִי. מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״עָנִי וְרֹכֵב עַל הַחֲמוֹר״ (זכריה ט:ט): | פַּעֲמֵי דַלִּים. יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ דַלִּים עַד הֵנָּה: 26:7: אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים. אֹרַח שֶׁתְּהֵא מִישׁוֹר לְקִבּוּל שְׂכָרוֹ שֶׁל צַדִּיק, אַתָּה ה׳ שֶׁאַתָּה אֵל יָשָׁר תְּפַלֵּס מַעְגַּל צַדִּיק, לְהוֹלִיכוֹ בְּאוֹתוֹ אוֹרַח שֶׁיְּקַבֵּל שְׂכָרוֹ. וְהַצַּדִּיק הוּא יַעֲקֹב וְזַרְעוֹ, וְכֹה פִּתְרוֹנוֹ: אֹרַח לַצַּדִּיק לִטּוֹל שָׂכָר מֵישָׁרִים שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן: | יָשָׁר. אַתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְגַּל רַגְלֵי הַצַּדִּיק תְּפַלֵּס לוֹ לְאוֹתוֹ אֹרַח. פִּלּוּס זֶה לְשׁוֹן קונטרפיי״ש בלע״ז, כְּמֶלֶךְ הַיּוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב וּמְשַׁקֵּל בְּלִבּוֹ אֵיזֶה יִכְשַׁר, הַזֶּה אוֹ זֶה, כָּךְ הַיָּשָׁר בְּלִבּוֹ לְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ קִבּוּל שָׂכָר עַל כָּל אֲשֶׁר הִנְהִיג מַעֲשָׂיו לְפָנֶיךָ בְּכִשְׁרוֹן: 26:8: אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה׳ קִוִּינוּךָ. כַּאֲשֶׁר צָפִינוּ לְקַבּוּל הַטּוֹבָה מֵאִתְּךָ, אַף כָּךְ קִוִּינוּ לְהַרְאוֹתֵנוּ אוֹרַח מִשְׁפְּטֵי נִקְמָתֶיךָ בָּרְשָׁעִים: | לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ. אִוְּתָה נַפְשֵׁנוּ לִרְאוֹת שֵׁם שֶׁיֵּצֵא לְךָ מֵאָז, לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּצָרֶיךָ: 26:9: נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ. בְּגָלוּתִי, שֶׁדּוֹמָה לַלַּיְלָה, לַעֲשׂוֹת אֶת אֵלֶּה: | אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. אֶתְחַנֵּן לְךָ לְכָל זֶה, לָמָּה? כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ בָּאִים לָאָרֶץ שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט בָּרְשָׁעִים: | צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. לְמֵדִים לְהַצְדִּיק אֶת דִּינֶיךָ וּלְהוֹדוֹת עַל מִדּוֹתֶיךָ, שֶׁרוֹאִים הַחוֹטֵא לוֹקֶה וְהַצַּדִּיק מְקַבֵּל שָׂכָר טוֹב: 26:10: יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק. וְכִי יֵשׁ לְךָ לָחוֹן אֶת עֵשָׂו הָרָשָׁע אֲשֶׁר דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד צֶדֶק (סנהדרין לט ב): | בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת. יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, יְעַוֵּל לִשְׁלוֹל וְלָבֹז וּלְהַשְׁחִית: | וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה׳. לֹא חָשַׁב בְּעֵינָיו גָּדְלְךָ וְגַאֲוָתְךָ, וּבַל יִרְאֶה לְשׁוֹן ׳רְגִילוּת וּתְמִידוּת׳: לֹא רָאָה, לֹא חָשַׁב, כְּמוֹ ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב״ (איוב א:ה): 26:11: ה׳ רָמָה יָדְךָ וגו׳. רָאִיתִי מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים לַמִּקְרָאוֹת שֶׁל פָּרָשָׁה זוֹ, עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה, וְאֵינָם מְיֻשָּׁבִים אוֹ עַל דִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן אוֹ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת, וְהֻצְרַכְתִּי לְבָאֵר אוֹתָהּ עַל אָפְנֵי סִדְרָהּ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַנָּבִיא וְכוּ׳, אָמַר לוֹ: מוּטָב שֶׁיֶּחֱזוּ וְיֵבוֹשׁוּ (אליהו זוטא כא). וְאֵין זֶה אַחַר הַלָּשׁוֹן, שֶׁאֵין כָּתוּב כָּאן ׳הָרִימָה יָדְךָ׳. וְעוֹד, שֶׁאַף הַתֵּיבָה חֲלוּקָה מִתֵּיבָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ; כָּל ׳יָד רָמָה׳ שֶׁבַּמִּקְרָא טַעֲמוֹ לְמַטָּה וְזֶה טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, כְּמוֹ (בראשית לז:ז) ״הִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי״, וּכְמוֹ (רות א:טו) ״הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ״, שֶׁכֻּלּוֹ לְשׁוֹן עָבָר. אַף זֶה – ה׳, נִסְתַּלְּקָה יַד גְּבוּרָתְךָ מֵעַל צָרֶיךָ, בַּל יִרְאוּ גְּבוּרָתְךָ כִּי רָאוּ דַּרְכָּם צָלְחָה. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, יֶחֱזוּ וְיֵבוֹשׁוּ: | קִנְאַת עָם בַּטּוֹבָה שֶׁתֵּיטִיב לְעַמְּךָ, אַף בְּעַצְמָן יִרְאוּ מִשְׁפַּט נִקְמָתְךָ שֶׁתֹּאכְלֵם הָאֵשׁ: 26:12: תִּשְׁפֹּת. תָּכִין, וְכֵן ״שְׁפֹת הַסִּיר״ (מלכים ב ד:לח), וְכֵן ״לַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי״ (תהלים כב:טז), וְיֵשׁ לִפְתּוֹר אֶת כֻּלָּן לְשׁוֹן ׳שִׂימָה׳ – תָּשִׁית שָׁלוֹם לָנוּ: | כִּי גַם כָּל מַעֲשֵׂינוּ. הָרָעִים: | פָּעַלְתָּ לָּנוּ. כְּנֶגְדָּם לָקַחְנוּ מִיָּדְךָ בְּכָל חַטֹּאתֵינוּ: 26:13: בְּעָלוּנוּ. נַעֲשׂוּ לָנוּ אֲדֹנִים וְנָגְשׂוּנוּ: | זוּלָתֶךָ. בְּדָבָר שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ, דָּרוֹשׁ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לַעֲבוֹר עַל תּוֹרָתֶךָ, וַאֲנַחְנוּ לְבַד בְּךָ הִזְכַּרְנוּ, וְלֹא נַזְכִּיר שֵׁם אֱלֹהוּתוֹ בְּאֵל אַחֵר אֶלָּא בּוֹ לְבַדּוֹ: | שְׁמֶךָ. שֵׁם אֱלֹהוּתְךָ נַזְכִּיר, לֵאמֹר כִּי אֱלֹהֵינוּ לְבַד הוּא אֱלֹהִים: 26:14: מֵתִים בַּל יִחְיוּ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא יִחְיוּ הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, וְהָרְפָאִים הָאֵלֶּה שֶׁרִפּוּ יְדֵיהֶם מִמִּצְווֹתֶיךָ בַּל תְּהִי לָהֶם תְּקוּמָה: | לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם. הֲלֹא פָּקַדְתָּ עֲלֵיהֶם כְּבָר וְתַשְׁמִידֵם בְּאִמְרֵי פִיךָ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק״ (שמות יז:יד): 26:15: יָסַפְתָּ לַגּוֹי. לְיִשְׂרָאֵל יָסַפְתָּ לָהֶם תּוֹרָה וּגְדֻלָּה וְכָבוֹד, וְכָל כַּמָּה שֶׁיָּסַפְתָּ לָהֶם נִכְבַּדְתָּ, שֶׁהֵם מוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים לְפָנֶיךָ עַל כָּל הַטּוֹבָה (תנחומא פנחס טז). הֲרֵי בְּטוֹבָתָם כָּךְ עוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ קִלּוּס וְכָבוֹד, וּבְצַר לָהֶם: 26:16: ה׳ בַּצַּר פְּקָדוּךָ. אֵינָם מְהַרְהֲרִים אַחַר מִדּוֹתֶיךָ: | צָקוּן לַחַשׁ. שֶׁפֶךְ שִׂיחַ וּתְפִלָּה: | מוּסָרְךָ לָמוֹ. בִּהְיוֹת מוּסַר יִסּוּרֶיךָ בָּאִין עֲלֵיהֶם, וְכָךְ הִיא תְּפִלָּתָם: 26:17: כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת וְגוֹ׳ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ. רוֹאִים אָנוּ צָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּסְבוּרִים אָנוּ שֶׁהֵם מִינֵי סִימָנֵי יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה, לְפִי שֶׁאָנוּ מֻבְטָחִים לִגָּאֵל מִתּוֹךְ צוּקָה וְצָרָה כְּיוֹלֵדָה זוֹ שֶׁהֵם מִינֵי סִימָנֵי יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה: | מִפָּנֶיךָ. מִפְּנֵי גְזֵרוֹתֶיךָ: 26:18: הָרִינוּ חַלְנוּ. חִיל כְּיוֹלֵדָה, כְּאִלּוּ יָלַדְנוּ, כְּאִלּוּ קְרוֹבִים אָנוּ לְהִגָּאֵל, וְהוּא רוּחַ וְאֵין יְשׁוּעָה: | יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ. בְּכָל סִבְלֵינוּ וְצָרָתֵינוּ אֵין אָנוּ מְכִינִים לָנוּ יְשׁוּעָה: | וּבַל יִפְּלוּ. וְאֵין נוֹפְלִין הָעַמִּים, שֶׁהֵם יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, שֶׁכָּבְשׁוּ וּמָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם בַּל יִפְּלוּ לְשׁוֹן ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״ (שמות לג:טז), אֵין יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת פֶּלֶא: 26:19: יִחְיוּ מֵתֶיךָ. כָּאן הִתְפַּלֵּל שֶׁיִּחְיוּ הַצַּדִּיקִים, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ יִחְיוּ אוֹתָן שֶׁמּוּמָתִין עָלֶיךָ. יֵצֵא דְּבַר מַלְכוּת מִלְּפָנֶיךָ לוֹמַר נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, נְבֵלוֹת עַמִּי שֶׁנִּבְּלוּ עַצְמָן עָלַי, לָהֶם תְּהִי תְּקוּמָה זוֹ. חִלּוּף לְמַה שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה (ישעיהו כו:יד) ״רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ״, אֲבָל אֵלּוּ יְקוּמוּן: | הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ. כָּל זֶה יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ״ לְשׁוֹן צִוּוּי הוּא זֶה: | כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ. כִּי נָאֶה לְךָ לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁיְּהֵא טַל תּוֹרָתְךָ וּמִצְווֹתֶיךָ לָהֶם טַל שֶׁל אוֹר: | וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. וְלָאָרֶץ וְלֶעָפָר תַּפִּיל אֶת אֶרֶץ רְפָאִים, שֶׁרִפּוּ יְדֵיהֶם מִתּוֹרָתֶךָ (כתובות קיא ב): | רְפָאִים תַּפִּיל. לְפִי שֶׁאָמַר ״וּבַל יִפְּלוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל״ (ישעיהו כו:יח), חוֹזֵר וְאוֹמֵר: אַתָּה הַפִּילֵם, כִּי אֵין בְּצִדְקוֹתֵינוּ כְּדֵי לְהַפִּילָם: 26:20: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ. תְּשׁוּבָה זוֹ הֵשִׁיבוּהוּ לַנָּבִיא: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ – בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. דָּבָר אַחֵר: הִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשֶׂיךָ בְּחַדְרֵי לִבְּךָ. כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא ויצא ה): | וּסְגֹר דַּלְתָּךְ בַּעֲדֶךָ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עֲבִיד לָךְ עוֹבְדִין טָבִין דְּיָגִנּוּן עֲלָךְ״, וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָּרַשׁ: סְגוֹר דַּלְתֵי פִּיךָ, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת הַדִּין: | חֲבִי. הִתְחַבְּאִי מְעַט עַד יַעֲבָר זָעַם, כִּי אֱמֶת אֶפְקֹד עַל שׂוֹנְאֶיךָ: 26:21: כִּי הִנֵּה ה׳ יוֹצֵא וְגוֹ׳. מִמִּדַּת הָרַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין (ירושלמי תענית ב א): | יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. הוּא הַר שֵׂעִיר: | עַל הֲרוּגֶיהָ. שֶׁהָרְגוּ בְּיִשְׂרָאֵל: 27:1: עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְגוֹ׳. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַל מַלְכָּא דְּאִתְרַבְּרַב כְּפַרְעֹה מַלְכָּא קַדְמָאָה וְעַל מַלְכָּא דְּאִתְגָּאֵי כְּסַנְחֵרִב מַלְכָּא תְּנִינָא״. ׳בָּרִחַ׳ לְשׁוֹן ׳פָּשׁוּט׳ כַּבְּרִיחַ הַזֶּה, לְפִי שֶׁהוּא רִאשׁוֹן: | עֲקַלָּתוֹן. לְשׁוֹן כָּפוּל, לְפִי שֶׁהוּא שֵׁנִי. וְאוֹמֵר אֲנִי: לְפִי שֶׁאֵלּוּ שָׁלֹשׁ אֻמּוֹת חֲשׁוּבוֹת, מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר וֶאֱדוֹם, לְכָךְ אָמַר עַל אֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן ״וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ישעיהו כז:יג): | לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ. הוּא מִצְרָיִם: | לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן. הוּא אַשּׁוּר: | וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּלֵב יַמִּים, וְכֵן כִּתִּיִּים קְרוּיִים אִיֵּי הַיָּם: 27:2: בַּיּוֹם הַהוּא. בְּעֵת הַגְּאֻלָּה יָשִׁירוּ לְיִשְׂרָאֵל: ״זוֹ הִיא כֶּרֶם חֶמֶר, הוֹצִיאָה יֵינָהּ הַטּוֹב״. חֶמֶר – וינו״ש בלע״ז: 27:3: אֲנִי יְהוָה נֹצְרָהּ. בְּעֵת הַגָּלוּת: | לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה. מְעַט מְעַט אֲנִי מַשְׁקֶה אוֹתָהּ כּוֹס פֻּרְעָנוּת הַבָּאָה עָלֶיהָ, פֶּן אֶפְקֹד עָלֶיהָ בְּבַת אַחַת וַאֲכַלֶּנָּה, לְכָךְ לַיְלָה וָיוֹם אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בָּהּ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: אִם לֹא שֶׁאֲנִי פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם עֲווֹנוֹת שֶׁהֵם מַרְגִּילִים לְפָנַי, לַיְלָה וָיוֹם הָיִיתִי מֵגִין עֲלֵיהֶם: 27:4: חֵמָה אֵין לִי. אֵין לִי פֶּה לְהַגְבִּיר חֲמָתִי עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָזָלוֹת, לְפִי שֶׁאַף יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים, וּמִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת: | מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה. בִּבְנֵי מִלְחַמְתִּי וְהוּא יִשְׁמָעֵאל, מִי יִתְּנֵנִי וְאוּכַל לִפְקוֹד עֲלֵיהֶם, וְלֹא תוּכַל מִדַּת הַדִּין לִמְחוֹת שֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, וְהִיא נוֹתֶנֶת אוֹתִי שָׁמִיר וָשַׁיִת בִּבְנֵי מִלְחָמָה. אֶפְסַע פְּסִיעָה עַל מִדַּת הַדִּין וְאֶפְקוֹד עֲלֵיהֶם אַף יִתְרוֹן וְנוֹסָפוֹת עַל עֲוֹנָם, וַאֲצִיתֵם יָחַד. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן עַל הָאֻמּוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֵּרְשׁוּ (עבודה זרה ד א) עַל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא מוּסָב עַל הַכֶּרֶם. חֵמָה אֵין לִי. בְּכָל הַכְּעָסִים שֶׁהִכְעִיסָנִי הַכֶּרֶם הַזֹּאת, לֹא אוּכַל לִשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי לְבַעֲרָהּ מִפְּנֵי הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם. מִי יִתְּנֵנִי כְּיָמִים שֶׁעָבְרוּ, לוּלֵי הַשְּׁבוּעָה הָיִיתִי שָׁמִיר וָשַׁיִת וּפוֹשֵׁעַ בַּכֶּרֶם וַאֲצִיתֶנָּה יָחַד: 27:5: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי. ׳אוֹ׳ לְשׁוֹן ׳אִם׳, כְּמוֹ ״אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא״ (שמות כא:לו). אוֹ יַחֲזִיק עַמִּי בְּמָעֻזִּי שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ מָעֹז אֶלָּא מָעֻזִּי, אָז יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי לְהָנִיחַ דַּעְתִּי וְאַפִּי, שֶׁמִּתְקַשְׁקֶשֶׁת בִּי עַל שֶׁאֵינִי נוֹקֵם בְּצָרַי, וְאֶנָּקֵם בָּהֶם: | שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי. מִמִּדַּת הַדִּין, שֶׁלֹּא יוּכַל לְקַטְרֵג וְלוֹמַר: ״מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ?״ 27:6: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב. הֲלֹא יְדַעְתֶּם מַה עָשִׂיתִי בָּרִאשׁוֹנָה? הַבָּאִים לְמִצְרַיִם אֲשֶׁר הִשְׁרִישׁ יַעֲקֹב, צָצוּ וּפָרְחוּ שָׁם עַד (אֲשֶׁר) מָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה: 27:7: הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ הַרְּאִיתֶם בִּגְבוּרָתִי, שֶׁכְּמַכַּת הַמַּכֶּה יַעֲקֹב הִכִּיתִיו? הֵם טִבְּעוּם בַּמַּיִם וַאֲנִי טִבַּעְתִּים בַּמַּיִם. יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵם מִתְקַיְּמוֹת, כְּגוֹן זוֹ, וּכְגוֹן (שמואל א ב:כז) ״הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ״, (יחזקאל ח:ו) ״הֲרוֹאֶה אַתָּה מָה הֵמָּה עוֹשִׂים״: | אִם כְּהֶרֶג יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ הֲרוּגִין שֶׁל פַּרְעֹה, הוֹרֵג פַּרְעֹה וְעַמּוֹ? 27:8: בְּסַאסְּאָה. בְּאוֹתָהּ מִדָּה: | בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה. כְּשֶׁשִּׁלְּחָה מִצְרַיִם אֶת יִשְׂרָאֵל, תְּרִיבֶנָּה הַמִּדָּה בִּסְאָה שֶׁלָּהּ: | הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה. ׳הָגָה׳ דִּבֵּר בְּדִבּוּרוֹ הַקָּשֶׁה: | בְּיוֹם קָדִים. בְּיוֹם ״וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה״ (שמות יד:כא): 27:9: לָכֵן. גַּם עַתָּה בְּזֹאת הָיָה מִתְכַּפֵּר עֲוֹן יַעֲקֹב לִזְכּוֹת לְהִגָּאֵל כְּמֵאָז: | וְזֶה כָּל פְּרִי הַטּוֹב לוֹ לְהָסִיר חַטָּאתוֹ, אִם יָשִׂים כָּל אַבְנֵי מִזְבְּחוֹת בָּמוֹתָיו כְּאַבְנֵי גִיר מְנֻפָּצוֹת מְדֻקָּרוֹת. וְכֵן (תהלים קלז:ט) ״וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ״, וְכֵן (ירמיהו יג:יד) ״וְנִפַּצְתִּים אִיש אֶל אָחִיו״. גִּיר מִין צֶבַע הוּא: | לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים. לְמַעַן לֹא יָקִימוּ לָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה: 27:10: כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד. כִּי בַּעֲשׂוֹתָם זֹאת, עִיר בְּצוּרָה שֶׁל יִשְׁמָעֵאל תִּהְיֶה בָּדָד, וְהַנָּוֶה יִהְיֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר: | שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל. אֶפְרַיִם יִירָשֶׁנּוּ, שֶׁקָּרוּי ׳עֵגֶל׳, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו לא:יח) ״כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד״: | וְכִלָּה סְעִפֶיהָ. עֲנָפֶיהָ: 27:11: בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ. קְצִירֵי שָׁרָשֶׁיהָ, כְּמוֹ ״תְּשַׁלַּח קְצִירֶיהָ״ (תהלים פ:יב), ״וְעָשָׂה קָצִיר״ (איוב יד:ט). כְּלוֹמַר: כְּשֶׁתִּכְלֶה זְכוּת מְעַט שֶׁכִּבֵּד אֶת אָבִיו, אָז תִּשָּׁבַרְנָה סְעִפֶיהָ: | נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ. עַם חַלָּשׁ כְּנָשִׁים יַדְלִיקוּם, כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. מְאִירוֹת כְּמוֹ (מלאכי א:י) ״וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם״, וְכֵן פָּתַר דּוּנָשׁ: מֵחֲמַת שֶׁהָעֵצִים יִהְיוּ יְבֵשִׁים יִהְיוּ נוֹחִים לְהַדְלִיק. אֲבָל מְנַחֵם (מחברת: אר) פָּתַר: ׳מְלַקְּטוֹת׳, כְּמוֹ (שיר השירים ה:א) ״אָרִיתִי מוֹרִי״, (תהלים פ:יג) ״וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ״. הֵשִׁיב לוֹ דּוּנָשׁ: וַהֲלֹא כְּתִיב ״בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ״, וּבַעֲנָפִים יְבֵשִׁים אֵין מְלַקְּטִין פְּרִי. וְכֵן רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאָסְרוּ לְקַבֵּל מֵהֶן צְדָקָה מִפְּנֵי הַטַּעַם הַזֶּה, שֶׁאָמְרוּ בְּבָבָא בַּתְרָא פֶּרֶק קַמָּא (בבא בתרא י ב): לֵית לֵיהּ ״בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה״: 27:12: יַחְבֹּט ה׳. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״יִתְרְמוֹן קְטִילִין״. וַאֲנִי אוֹמֵר: שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ, ׳חִבּוּט׳ וּ׳לְקִיטָה׳, נוֹפְלִין זֶה עַל זֶה, כְּחוֹבֵט זֵיתָיו וְחוֹזֵר וּמְלַקְּטָן, וַאֲחֵרִים מְלַקְּטִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַתְחִיל הָאֲסִיפָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל: | מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר. הֵם הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר: | עַד נַחַל מִצְרָיִם. הֵם הַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: | הַנָּהָר. פְּרָת, הֵם בְּנֵי אַשּׁוּר הַיּוֹשְׁבִים עַל פְּרָת: | עַד נַחַל מִצְרָיִם. הֵם יוֹשְׁבֵי מִצְרַיִם, יַחְבֹּט אוֹתָם כְּחוֹבֵט זֵיתִים: | וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ. מִן הַגָּלֻיּוֹת: | לְאַחַד אֶחָד. הַמּוֹצֵא אֶחָד מִכֶּם יְבִיאֵהוּ מִנְחָה: 27:13: הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. לְפִי שֶׁנָּפוֹצוּ בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, לִפְנִים מִן הַנָּהָר סַמְבַּטְיוֹן קְרָאָם ׳אוֹבְדִים׳ (בראשית רבה עג ה):

פירוש רד”ק

24:1: הנה ה’ בוקק. המפרשים פירשו פרשה זו על גלות עשרת השבטים, וכן נראה מדברי רז”ל, וכן דעת יונתן, והנכון בעיני כי היא עתידה, וכן מבואר בסוף הפרשה: | בוקק. כלומר אני אריק אותה שתהיה ריקה מאנשים, אבל גפן בוקק הוא פעל עומד וזה יוצא: | ובולקה. גוזר אותה מן הישוב, וכן ומבוקה ומבולקה, וכזה הענין בדברי רבותינו ז”ל לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, פירוש שתבלק הטבעת וכורתה, ואדוני אבי ז”ל פירש ענין פתיחה מן הערבי בלקת אלכאב, ר”ל פתיחת השער, ופירוש בולקה פותח אותה שיצאו אנשיה ממנה, ולזה נטה דעת המתרגם שתרגם ובלקה ומסר לה לסנאה: | ועוה פניה. על דרך משל יעוה פני הארץ שלא ימצא בה כל חי, ויונתן תרגם ותחפיה בהתא אפי רברבהא על דעברו על אוריתא, וכל אלו המלות אשר זכר בזה הפסוק הם כפל ענין בהשחתת הארץ, וכפל הענין במלות שונות כמו שהוא דרך המקרא כדי לחזק הענין: 24:2: והיה כעם. אלה הם כפי הדמיון וכל אחד נושא ונשוי לפיכך תבא הכ”ף עם שניהם, ר”ל זה כזה וזה כזה, וכן כמוך כמוהם, כמוך כפרעה, ובאמרו כעם ככהן כעבד כאדוניו, וכן כולם, ר”ל כי בהשחתת הארץ לא יכירו בה המשחיתים הנכבד ולא יראו פני גדול אלא כולם יהיו שוים בגזרה ויהיו הגדול כקטן והקטן כגדול, וכל אלה שזכר הם זה למעלה מזה, כי הכהן אדון לעם, כמו יתרו כהן מדין, והקונה למעלה מן המוכר, כי המוכר נחלתו מפני עניו מוכר והקונה עשיר והעשיר כאדון לעני וכן אמר הכתוב עשיר ברשים ימשול וכן המלוה כאדון ללוה, וכן אמר הכתוב עבד לוה לאיש מלוה, ומה שאמר כנושה כאשר נושה בו אחר שאמר כמלוה כלוה לפי שהאחד משאת כסף והאחד משאת אוכל, ופירוש כנושה הוא הלוה, ונושה בו הוא המלוה, וקשר הב’ מפריד ביניהם: 24:3: הבוק, כי ה’ צבאות | דבר. וכיון שהוא דבר לא יוכל אדם לגזור עליו כי באמת יהיה שתבוק הארץ ותבוז: 24:4: אבלה. ענין השחתה, וכן אבל תירוש: | נבלה. כמו נפלה, וכן כנבול עלה מגפן, וכפל הענין לחזק: | מרום עם הארץ. גדולי כל עם ועם יסופו: 24:5: והארץ חנפה. כאלו הראתה השעה שהיתה שממה ולא נתנה פירותיה, ולמה היה זה לה בעון יושביה, וזהו פי’ תחת בעונש, כמו תחת אשר לא עבדת: | כי עברו תורות. אם על השבטים אמר כמו שפירשו המפרשים הוא כפשוטו כי לרוב רשעתם גלו, ולפי שהיא עתידה על העכו”ם יהיה פירוש כי עברו תורות על השעבוד ששעבדו בישראל יותר מדאי, כמו שאמר הקב”ה אני קצפתי מעט והמה עזרו לי לרעה, הנה כי עברו תורות וחלפו חק בשעבוד ישראל: | הפרו ברית עולם. כמו שאמר באדום ולא זכר ברית אחים, וכן עמון ומואב וישמעאל אחים היו לישראל וכולם הרעו להם והרעות שבאו להם בעונש ישראל באו להם וכן לעתיד לגוג ומגוג ולשאר האומות בעונש ישראל יבא להם מה שיבא מהרעה: 24:6: על כן. אע”פ שיש שאר עבירות שבעבורם נענשו ישראל ושאר האומות האלה הוא על כולם שנשבעים בשם האל לשקר ועליה היא חרבן הארץ ברוב, וכן ארז”ל כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו שנאמר אלה וכחש וגו’, ונאמר מפני אלה אבלה ארץ: | אכלה ארץ. בכ”ף: | ויאשמו. בשו”א האל”ף והשי”ן והוא לשון שממה: | חרו. ענין יובש ושרפה, ר”ל ענין כליון: 24:7: אבל. חרבן הארץ היא בכלות פירותיה שלא תתן הדגן והתירוש והיצהר ואם אין עובדי האדמה אין פירות: | אבל. ענין שממה, וכן על כן תאבל הארץ: | נאנחו כל שמחי לב. טעם הדגן והתירוש כי ברבותם ישמח האדם ובכלותם יאנח: 24:8: שבת משוש תפים. כי בתפים ובכנורות היו שמחים בבית המשתה שהיו עליזים ושמחים ועתה שבת וחדל: 24:9: בשיר. כמו שהוא דרך השמחים ששותים על השיר והזמירות והם יהיו נאנחים ואין בפיהם שיר, וגם אותו המעט שכר שישתו ימר להם יהיה כמו מר בפיהם מרוב הצרות: 24:10: נשברה קרית תהו. אחר שנשברה היא קרית תהו, וכן אפיתי על גחליו לחם והדומים להם: | סגר כל בית מבוא. באמרו כל ר”ל רוב, כמו וכל הארץ באו מצרימה, כי חרבים יהיו רוב הבתים ואין בהם ענין להכנס בהם: 24:11: צוחה על היין. בשוקים צועקים על היין מי שיש לו יין למכור יבא וימכור, והצועקים הם עוברי דרך או המעט שישארו בעיר, או פירוש צווחה ויללה תהיה על היין בחצות כי חסר מהם: | ערבה כל שמחה. חשכה כל שמחה כי השמחה ביין, כמו שאמר ויין ישמח לבב אנוש, וערבה מן ערב שהוא חשך, והשמחה אורה והפכה חשך: | גלה משוש הארץ. גלה והלך המשוש מארצם: 24:12: נשאר. המשוש גלה מן העיר ולא נשאר בה אלא שמה ושאיה, ופירוש בעיר, בכל עיר ועיר מעיר עכו”ם, ופירוש שאיה ובשאיה יוכת שער העיר, כי אין יוצא ואין בא, ושאיה אחזה שמה כמו אם שאו ערים מאין יושב וכל הפורענות הגדול הזה שזכר יהיה בימי המשיח בגוג ומגוג ובשאר העכו”ם, ואלה השלשה פסוקים אשר זכר בסוף פרשה זו מעידים על פירושינו כי עתידה היא זו הנבואה בימי גוג ומגוג ובשאר העכו”ם שיסופו רוב העכו”ם וישאר המעט, כמו שאמר ונשאר אנוש מזער, ובפסוק אחר זה גם כן אמר כנוקף זית: 24:13: כי כה יהיה. כל הנזכר יהיה בקרב הארץ: | בתוך עמים. עד שיהיו הנשארים כנוקף זית או כעוללות אם כלה בציר, ופירוש כנוקף זית כחביטת עץ זיתים כשאדם חובט ונוקף אותו ישארו מעט זיתים שלא יפלו בחביטתו אחת הנה ואחת הנה, וכן אחר שיבצר אדם כרמו ישארו בו עוללות מעט, כן יהיו העמים כי רובם יסופו והמעט ישארו והנשארים יודו באל וביכולתו כי הוא אדון הכל ובידו הכל כשיראו מפלת גוג ומגוג, ועליהם נאמר לקרא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד, וכן הנשארים ממחנה אשור כשראו מפלתו שבו לעבוד את ה’, כמו שכתוב וכמו שפירשנו למעלה בפרשת נבואם מצרים: | אם כלה. כאשר כלה, וכן אם יהיה היובל לבני ישראל, ואם מזבח אבנים תעשה לי והדומים להם: 24:14: המה ישאו קולם. בשבח האל וירונו בגאון ה’ שראו שגאה על כל העמים בהפילו אותם בבואם על ירושלים: | צהלי מים. כמו יצהלו עבר במקום עתיד וכמהו רבים ובנבואות ברוב, ופירוש מים ממערב, כלומר אותם שהם רחוקים מירושלים בארץ מערב ירונו ויצהלו בגאון ה’: 24:15: על כן באורים. בעמקים כמו מאור כשדים ומה שאמר באורים כי רוב הערים הם בעמקים לא בהרים, ואמר על כן ר”ל כשתראו ותשמעו ביכולת האל וגאונו על העמים כבדוהו בדברי שבח וכן באיי הים הרחוקים כבדו לה’ אלהי ישראל, כי בעבורם עשה מה שעשה בעמים: 24:16: מכנף הארץ. גם זו הפרשה עתידה כמו אשר לפניה, אמר הנביא מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, מכנף הארץ פי’ קצה הארץ, וכן לאחוז בכנפות הארץ בקצות הארץ, כלומר מרחוק באה לנו השמועה והבשורה הזאת, ואמר שמענו כי גם הנביאים שהיו בימיו נבאו על עתידה זו כמו שכתוב בנבואתם: | צבי לצדיק. פי’ צבי חפץ ופאר, וכן צבי היא לכל הארצות והדומים להם, כלומר אלו הזמירות ששמענו למי הם לצדיק כי הצדיק ראוי לשמוח בהם והם לו לזמירות, כמו שאמר הוא בתחלת הספר ביום ההוא יהיה צמח ה’ לצבי ולכבוד, ולמי יהיה לפלטת ישראל והם הצדיקים כמו שאמר הנה לצדיק ואמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם: | ואמר רזי לי רזי לי. כאלו אמר הנביא כשראיתי זה הפורענות העתידה לבא בישראל בימי הגאולה שיצרפו ולא ישארו אלא הצדיקים: | רזי לי. כלומר רזון לי, כאלו אמר משמן בשרי ירזה על זה ואוי לי על זה כי כמה בוגדים יש בהם וכולם יכלו, או פירוש כמה בוגדים יבגדו בהם, או פירוש שהוא רמז על ארבע מלכיות, בבל בוגדים, מדי ופרס בגדו בהם, יבגד בוגדים על מדי ופרס יבגדו יון ועל יון רומי וכולם נשתעבדו בישראל ובגדו בהם בגלותם ביניהם, ורז”ל דרשו ואמרו יצתה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי, אמר הנביא עד מתי יצתה בת קול ואמרה בוגדים בגדו וגו’ עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי, ויו”ד רזי למד הפעל כיו”ד נקי ורזי מלעיל מפני מלת לי שהיא בצדה שהיא מלה זעירא, ויונתן תרגם רזי ענין סוד כמו וכל רז לא אניס לך, וכן תרגם הפסוק מבית מקדשא דמתמן וגו’: 24:17: פחד. זה אמר כנגד אדום וישמעאל וזולתם שהיו יושבי הארץ ואדונים עליה וישראל בגלות ביניהם, אמר אל תחשבו כי לישראל לבד תהיה הצרה כי גם לכולכם שתחשבו שתהיו אדונים ויושבי הארץ תנוע מתוכה וכל אומה ואומה תנוע ממקומה וישראל ינצלו מהצרה והצדיקים ההם יכתבו לחיים אבל אתם לא תמלטו: 24:18: והיה. זה הפסוק פירוש לאשר לפניו: | והפחת. היא החפירה הגדולה: | כי ארבות ממרום נפתחו. לפי שהגזרות יורדות מן השמים אמר כאילו הוא מטר גובר כמו שאמר במבול וארובות השמים נפתחו, וכן תהיינה הגזרות יורדות מן השמים לרוב מאוד כמו המבול ומפני זה וירעשו מוסדי ארץ שלא תהא עמידה ליושביה: 24:19: רעה התרועעה. ענין שבר וכן פור התפוררה כמו אתה פוררת בעזך ים וכל הכפל לחזק הצרות הגדולות שתהיינה בעת ההיא על כל הארץ: 24:20: נוע תנוע ארץ, כמלונה. סכת שומר הכרמים שעושה סכתו בהר ושומר משם כל הכרמים ואותה הסוכה היא עשויה מעצים קלים כי אין לה קבע כי אין יושב בה השומר אלא כל זמן שהענבים בכרמים לשומרם ואותה הסכה נקראת מלונה לפי שגם בלילה לן שם השומר וכשהרוח מכה באותה מלונה היא מתנודדת אילך ואילך ומפני קלותה היא עומדת בהתנודדה שלא תפול לארץ ואם יש בראשה דבר שיכבד עליה תפול כן תהיה הארץ ינודו יושביה אילך ואילך ולא תהיה להם עמידה כי פשעיהם יכבדו עליהם ויפלו לארץ ולא יוסיפו לקום עליה עוד: 24:21: והיה ביום ההוא יפקד ה’ על צבא המרום במרום. יש מפרשים זה על קדרות המאורות כי הוא סימן ואות לרעת האומות לפיכך אמר על מלכי האדמה והחכם רבי אברהם בן עזרא ז”ל פירש כי צבא המרום הם המלאכים שהם עומדים לעזור לגוי אחד ולהסטין לגוי אחר כאשר הוא מפורש בספר דניאל, ועל כן אמר ועל מלכי האדמה כי מלכות הגוים דבק עם מלכות המלאכים: 24:22: ואספו אספה אסיר. חסר כ”ף הדמיון, ופי’ כאסיר, כמו שמאספים האסורים בלילה אל הבור וסוגרים אותם במסגר עד הבקר שיוציאום לעבודתם כן יאספו העכו”מז, ר”ל שיהיו כאסירים מפני ישראל שלא יהיה להם רשות להרים יד ורגל עד שישפלו לפניהם בתכלית השפלות: | ומרוב ימים. ר”ל לימים רבים יפקדו ויהיו כל גוי וגוי בממלכתו כי אחר שהורגלו ימים רבים בשפלות לא יריעו עוד וישובו גוי וגוי בממלכתו, ואדוני אבי ז”ל פירש הפסוק על ישראל שיהיו בגלות ימים רבים וסגרו על מסגר בין עשו ובין ישמעאל ומרוב ימים יפקדו כל גוי וגוי ואחר שיהיו ימים רבים בגלות ירחם עליהם האל ויפקדו: 24:23: וחפרה הלבנה. פי’ וחפרה להם לעכו”ם הלבנה ובושה להם החמה, כלומר יחשיך העולם עליהם מרוב הצרות וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג ואז תראה מלכות ה’ צבאות בהר ציון ובירושלם כי שם יחנו על ירושלם גם יכבשו חצי העיר ויצא השם ונלחם בגוים ההם, ואז יכירו כל הנשארים מכל הגוים כי לה’ המלוכה ויהיה נגד זקני עמו לכבוד ולתפארת, כמו שאמר בראש הספר יהיה צמח לה’ לצבי ולכבוד וגו’, ואמר והיה הנשאר בציון וגו’, והם זקניו הנזכרים הנה: 25:1: יהוה אלהי. ואז יאמר בימים ההם כל אחד מהזקנים שזכר ונגד זקניו כבוד לאמר ה’ אלהי אתה, כלומר אתה שופטי כי לקחת משפטי מהעכו”ם עתה אני מכיר שאתה אלהי באמת על כן ארוממך אודה שמך, כלומר אתן לך בתהלתי רוממות לפי שהתרוממת ונשאת על כל הגוים, ואמר ארוממך ואמר שמך, כי הוא שמו ושמו הוא: | כי עשית. עמנו פלא דבר נפלא בעינינו כי לקחתנו מבין הגוים שהיינו נפזרים ביניהם ועובדים להם, ועוד אחרי קבוץ גליות שיתקבצו עלינו גוג ומגוג ועמים רבים אשר אתו יפילם על הרי ישראל כולם, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה פלא גדול יהיה זה: | עצות מרחוק אמונה אומן. העצות שאמרת מזמן רחוק על ידי נביאיך נתקיימו קיום חזק, זהו אמונת אומן, כמו רעים ונאמנים שפירושו חזקים וקיימים, וכן במקום נאמן חזק וקיים: 25:2: כי שמת מעיר. מאותו מקום שהיה עיר עשית גל, כלומר שמת גל אבנים כי רבים מערי הגוים יהרסו באותן הימים, וכפל הדבר במלות שונות לחזק הענין ואמר קריה בצורה למפלה בצי”רי הפ”א: | ארמון זרים מעיר. יהיה נשבת מעיר כי לעולם לא יבנה, וארמון זרים אמר על בבל שהיא כמו ארמון לכל ערי העכו”ם והם יקראו זרים ונכרים: 25:3: על כן. אפילו העזים והעריצים שבעכו”ם ייראוך ויכבדוך כשיראו מה שעשית בגוג ומגוג ומחנהו: 25:4: כי היית מעוז לדל. מחסה דל ואביון הם ישראל, ודמה הצרות והגלות לזרם מים ולחורב השמש והאל היה מחסה וצל להם שלא כלו בגלות , ופירש המשל ואמר כי רוח עריצים כזרם קיר, רוצה לומר כעס עריצי הגוים על ישראל היה להם כזרם מים המפיל הקיר, ולולי רחמי האל לא היה לנו תקומה: | ורוח. כעס, כמו אל תבהל ברוחך לכעוס, כל רוחו יוציא כסיל, הניחו את רוחי: 25:5: כחורב בציון. כי החורב והשרב במקום ציה ואין לאדם בעבורו מחסה ומפלט כן הכנעת אתה אותם שאון זרים והמונם שלא יהיה להם מפלט ומקלט: | חרב בצל עב. ואותו החורב יהיה לגוים כחורב בציון ויהיה לישראל כחורב בצל עב, כלומר כי צרות גדולות יהיו באלו הימים לעכו”ם ולישראל, כמו שכתבנו למעלה בפסוק וחפרה הלבנה וישראל ימלטו מאותה הצרה כמו שכתוב כל הנמצא כתוב בספר, ויהיה להם אותו החורב כמו החורב שיבא עליו צל ויקרר אותו אבל עכו”ם יהיה כריתה שיכניע אותם: | זמיר. ענין כריתה, כמו וכרמך לא תזמור: | יענה. ענין כניעה, כמו לענות מפני והעריצים הם העכו”ם: 25:6: ועשה ה’. בהר הזה, בהר ציון כי שם יהיו נקבצים כל הגוים על ירושלם: | משתה שמנים. מענין שומן, והוא דרך משל על הכוס שישתו שם, כמו שאמר כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים, וכל זה דרך משל כמו שאמר גם כן אתן התירוש סף רעל לכל העמים, ואמר שהמשתה ההוא שיעשה יהיה משתה שמנים: | ממחים. כלומר שמנים הרבה מענין מוח ואם אינו משרשו, והמשתה השמן ביותר כשישתה אדם ממנו הרבה מכביד הלב וטורדו וכל שכן משתה שמרים שיהיו מזוקקים מן היין, וכל זה משל למהומות ה’ שתהיינה בהם הם עצמם יהרגו אחד את חברו, כמו שאמר ועלתה ידו על יד רעהו, וי”ת בטורא הדין שרו וגו’, ופי’ שרו סעודה, ופי’ זמן שיזמינם לבוא לסעודה זאת, וזהו ענין שאמר והעליתיך מירכתי צפון והביאותך על הרי ישראל: 25:7: ובלע. ענין השחתה כמו כבלע רשע צדיק ממנו, והדומים להם: | הלוט הלוט. הראשון שם והשני פעול, כמו והמסכה הנסוכה, ואע”פ שהוא בחולם, או הוא תואר, והפסוק כפול במלות שונות, כי ענין הלוט הלוט כענין המסכה הנסוכה, ופי’ הפסוק ההסתר והכסוי שנסתרו בו הגוים עד היום ההוא שהיו כולם בשלוה ובשררה, ישחית האל אותו הכסוי ויהיו מגולים ומוכנים לרעה הבאה עליהם ולא יהיה להם מכסה ומחסה ממנה, ופי’ פני כי עד היום ההוא היו מכוסים כאלו לא היו פניהם נראים, כענין שכת בעדו אשר דרכו נסתרה, וא”א ז”ל פי’ הלוט הלוט רמז לאומה שמכסים את פניהם: 25:8: בלע המות. ישחית ויבטל המות, ר”ל מיתה מקרית לא מיתה טבעית, ר”ל ההריגה שהיו הורגים אותם הגוים בגלות אז תבטל אותה המיתה והדמעה שהיתה על כל פנים, ר”ל על כל פני עם ישראל שהיו בוכים בגלות תמיד מהרעות שהיו עושים להם הגוים אז ימחה האל אותה הדמעה מעל פניהם כי לא תהיה להם צרה עוד, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ שהיו מפוזרים בכל הארץ והיה להם חרפה בכל מקום האל יסיר אותה חרפה: | כי ה’ דבר. באמת יהיה זה כי ה’ דבר, ומה שהוא מדבר יקיים על כל פנים: 25:9: ואמר. עמו שזכר יאמר ביום ההוא כשיראו התשועה הגדולה הנה אלהינו זה קוינו לו בגלות שיושיענו הנה הוא שיושיענו וכפל הענין ואמר זה ה’ קוינו לו עתה שיושיענו נגילה ונשמחה בישועתו: 25:10: כי תנוח יד ה’. להכות בגוים: | ונדוש מואב. אע”פ שהאומות נתבלבלו ולא נכר היום איזהו עמון ואיזהו מואב ואיזה אדום, וכן שאר האומות, וכן באותן הימים גם כן לא יהיו נכרים העמים, וכן כתוב בנבואת דניאל ואלה ימלטו מיד אדום ומואב וראשי בני עמון, פירוש מיד מלך הצפון, אבל אם ימלטו מיד מלך הצפון לא ימלטו מיד האל במלחמת גוג ומגוג, והענין כי אע”פ שאינם נכרים והם מעורבים זה עם זה אפשר שיהיו בהם משפחות ידועות, או אפשר שקורא אדום האומה השוכנת בארץ אדום, וקורא מואב לשוכנת בארץ מואב וכן לכולם, וזכר הנה מואב כי יהיה לעזר לגוים הבאים מארץ צפון לירושלם עם גוג ומגוג, ולפי שמואב הם שכנים לא”י וקרובים להם יכינו להם לבאים דרכים ויהיו עמהם, לפיכך זכר מואב בפרט, ואמר נדוש מואב תחתיו, ופירושו במקומו, וכן ת”י באתריהון, ויהיה נדוש כמו שהוא נדוש התבן באשפה: | מתבן. כמו תבן: | מדמנה. הוא האשפה, כי הזבל שבאשפה יקרא דמן, היו דומן לאדמה, כדמן על פני השדה, ואדוני אבי ז”ל פירש מדמנה שם עיר מערי מואב, כמו שכתוב בנבואת מואב, גם מדמן תדמי, ופי’ הפסוק כן ונדוש מואב במקומו שהיא מדמנה כהדוש מתבן כמו שדשין התבן: 25:11: ופרש. האל יפרש ידיו בקרב מואב כאשר יפרוש השוחה לשחות כי האדם השט במים יפרש ידיו בכל כחו והאל ישפיל גאות מואב: | עם ארבות ידיו. והם אצילי הידים, כי השוחה ישפיל כל דבר שיזדמן לו במים בשחותו תחת אצילי ידיו בפשטו אותם, כן האל ישפיל כל גאות מואב, ובמקום אחר זכר גם כן מואב בגאות, כמו שאמר שמענו גאון מואב גאה מאד וגו’: 25:12: ומבצר משגב. סמוך על סמוך, וכן מספר מפקד העם, והדומים להם: | עד עפר. שלא תהיה לו עוד תקומה: 26:1: ביום ההוא. כל זה בזמן הישועה, יהשיר שיושר הם אלו הפסוקים שאומר והולך, ואמר בארץ יהודה כי שם תהיה המלחמה והתשועה, ואמרו על ירושלם שהיא עיר עז לנו והשית הקב”ה חומותיה וחילה ישועה, וכן אומר וקראת ישועה חומתיך, וחיל היא החומה הקטנה שלפני החומה הגדולה, ובדברי רז”ל מאי חיל וחומה שורא ובר שורא, ופירוש חיל החפירה שסביב החומה, מתרגמינן גיא חילתא: 26:2: פתחו. דרך משל שארץ ישראל תפתח להם שהיא היום כאלו סגורה בפניהם: | שומר אמונים. ששמרו בגלות אמונת האל ולא עבדו ע”ג כמו שאמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר: 26:3: יצר סמוך. אומר כנגד האל היצר שהוא סמוך ונשען עליך תצור אותו כי בך בטוח לפי שבטח בך נצרת אותו ונתת לו שלום שלום והכפל לחזק השלום: | בטוח. שם תאר בשקל פעול: 26:4: בטחו בה’ עדי עד. עד עולם, או יהיה עדי גם כן עולם ויהיה כפול, כלומר בכל העולמים בטחו בו, וכן תרגם יונתן לעלם ולעלמי עלמיא: | כי ביה ה’ צור עולמים. כי בו ראוי לבטוח כי הוא צור עולמים, פירוש חוזק הזמנים כולם, וצור תאר, וכן הצור תמים פעלו, ויש לפרש צור שם ופירושו כי הוא חוזק העולמים, ועל דרך זה חי העולמים, ופירוש ביה ה’ הראשון שם תאר מורה על היות העולם מאתו, והשני יו”ד ה”א וי”ו ה”א שם העצם: 26:5: כי השח. בזה תראו כי טוב לחסות ולבטוח בו לפי שאתם בית ישראל בטחתם בו כי השח והשפיל שונאיכם שהיו יושבים מרום קריה נשגבה וכל קריה נשגבה מהם השפיל, או אמר על קריה מיוחדת מהם והוא ישפילנה וגו’, הכפל לחזק הענין: 26:6: תרמסנה. אחר שתפול לארץ תרמסנה רגל, ואיזה רגל רגלי עני והם ישראל: | פעמי דלים. כפל הענין במלות שונות כמנהג, ר”ל שירמסו ישראל גאותם וגאונם ויהיו אדונים עליהם תחת אשר היו עבדים תחתיהם: 26:7: ארח לצדיק. כמו ארח מישרים לצדיק, ופירושו אתה תתן לצדיק ותכונן לפניו ארח מישרים ותפלס מעגלו: | וישר. הוא לשון קריאה כנגד האל יתברך, אמר אתה האל וישר ותישר מעגל צדיק, והוא על דרך שאמרו בא לטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו: | תפלס. ענין יושר, וכן פלס מעגל רגליך, ולזה נקרא מטה המאזנים פלס לפי שהוא מישר המשקל, וכן ושקל בפלס הרים: 26:8: אף ארח. אף בדרך משפטיך ה’ קוינוך, כלומר אפילו בעת שהגיעו משפטיך עלינו שהיית מיסר אותנו בגלות בחטאתינו אע”פ כן קוינו לך ולא היינו מתיאשים מן הגאולה ולשמך ולזכרך היתה תאות נפשנו, ופי’ ולשמך ולזכרך שהיינו מתאוים לנביא שיזכור לנו שמך, ויאמר לנו בגלות דבר מאתך: 26:9: נפשי אויתיך. כשמדבר על לשון ישראל פעמים מדבר בלשון רבים על דרך פרט ופעמים בלשון יחיד, אמר בנפשי אויתיך, כלומר בכל כחי ורצוני אויתיך: | אף רוחי בקרבי. כל עוד שיהיה רוחי בקרבי אשחרך ואקדמך בתפלתי: | כי כאשר משפטך לארץ. אע”פ שמשפטיך תבא עלינו לא אמנע בעבור זה מרדף אחריך ומהתאוות עליך כי אני רואה כי משפטיך טובים, כי כאשר משפטיך יבאו לארץ הם נוסרו ולמדו לעשות צדק יושבי תבל והם אשר נגע אלהים בלבם שבעבורם מתקיימת תבל, אבל הרשעים לא יוחנו וזהו שאמר: 26:10: יוחן רשע. ופירושו בתמיה, אמר יוחן רשע והוא לא למד צדק בעבור משפטיך, כי אמר אינה למוסר אלא מקרה הוא בעולם לית דין ולית דיין: | בארץ נכוחות יעול. בארץ ששבו לעשות נכחות ונוסרו בעבור משפטיך שנגעו בהם הוא לא כן יעשה אלא יעול יעשה עול במשפטו: | ובל יראה גאות ה’. יש מפרשים אותו דרך תפלה לאל שלא יראה הרשע גאות ה’ כלומר שלא יראה בטובה, והנכון שהוא על דרך הוה, כמו שאמר יעול ולמה שאינו רואה בגאות ה’ ולא יחשוב שהאל משגיח בעניני בני אדם ויגאה עליהם לגמלם כרשעם: 26:11: ה’ רמה ידך בל יחזיון. הם הרשעים אינם רואים כשרמה ידך, כלומר אינם חושבים בבא הפורענות על הרשעים כי מידך הוא: | יחזו ויבושו קנאת עם. יראו בעת הישועה כשתקנא לעמך ותושיעם יראו הם ויבושו, כמו שאמר קנאתי לירושלם קנאה גדולה, כי אז לא יוכלו לומר מקרה הוא כי יראו מעט עם נושעים מעמים רבים ואז יבשו ויכלמו: | אף אש צריך תאכלם. אותה האש תאכל צריך כי כשיבוש האדם יהפכו פניו לאש, כמו שאומר פני להבים פניהם: 26:12: יהוה תשפת. תערוך מן שפות הסיר, אמר תערוך שלום לנו כי בידך לעשות כמו שפעלת ועשית לנו כל מעשינו מה שקרה לנו ממעשה העולם הן טוב הן רע אתה פעלת הכל ולא היה בדרך מקרה, והואיל ובידך הכל ערוך לנו השלום כי כמה ימים היינו בצער בגלות ומכאן ואילך תן לנו שלום, ואדוני אבי ז”ל פירש תערוך לנו השלום כי כשתתן לנו השלום כל מעשינו פעלת לנו הכל תלוי בשלום: 26:13: יהוה אלהינו. זכור לנו מה שתחזקני עמך בגלות כי אע”פ שהיו האומות בעלים ואדונים לנו והיו עובדים בנו בפרך אע”פ כן לבד בך נזכיר שמך, ואלו היינו זוכרים שם אלהים אחרים כאויבינו אשר היינו תחתיהם היינו נצולים מידם והיינו במעלה ובגדולה כמוהם ולא רצינו וסבלנו הענוי וזכרנו את שמך לאויבינו ואמרנו כי בך בטחוננו ולא נמיר אותך באחר: 26:14: מתים בל יחיו. ואלהי העמים ההם שלא פנינו אליהם בגלות כי הם מתים ואין בהם ממש, ופירוש לא יחיו אין בהם חיות והם כמו המתים שלא יקומו כמו שאמר ממקומו לא ימיש: | לכן פקדת. אתה עליהם, ועל עובדיהם והשמדת אותם מן העולם עד שלא נשאר זכר להם: | כל זכר. פירוש שום זכר, כמו כל מלאכה לא תעשו: 26:15: יספת לגוי ה’. אותה השמות השמדת ואבדת אבל הגוי שהוא לך יספת והגדלת להם כל טובה יספת להם לפי שנכבדת עמהם ולא עם הגוים האחרים, לפיכך רחקת אותם עד קצוי ארץ, כלומר טלטלתם הנה והנה והגליתם מארצם עד קצוי ארץ: 26:16: ה’ בצר פקדוך. כשהיו ישראל בגלות בצרה פקדוך, כלומר אותך לבדך פקדו בעת צרתם לא אחר: | צקון לחש מוסרך למו. בעת שהיה מוסרך להם היו שופכים לפניך תפלה כי יודעים היו כי הצרה הבאה להם בגלות מוסרך היה ולא בדרך מקרה אלא שהיית מיסר אותם על עונם והם היו מתודים ומתפללים לפניך כן היה דרכם וחקם כל זמן שהיו בגלות: | צקון. הנו”ן נוספת כנו”ן אשר לא ידעון אבותיך, והוא חסר פ”א הפעל ושרשו יצק, ולחש פירוש תפלה, נקראת כן לפי שהיא נאמרת בלחש, וי”ת ה’ בעקא וגו’, ר”ל בעתות השמד בגלות בשעה שהיו גוזרים עליהם שלא ללמוד תורה ושלא לעשות מצות והם היו לומדים ועושים בחשאי: 26:17: כמו הרה. פירשו א”א ז”ל דבק עם הפסוק שלמעלה צקון לחש מוסרך למו, אמר כל כמה שתכם ותיסרם הם בכל עת שבים אליך ויאהבוך, כמו הרה תקריב ללדת כי בעת שהיא קרובה ללדת חבליה יותר חזקים ואע”פ שהיא יודעת כי בעלה גרם לה זה אינה שונאה אותו ובאותה שעה שחבליה חזקים היא תאהבנו, וכן היינו מפניך כי בעת שתכנו ותיסרנו אנו אוהבים אותך יותר ושבים אליך בכל לב: 26:18: הרינו חלנו כמו ילדנו רוח. פירש אדוני אבי ז”ל היולדת כאשר ילדה ידעה כי כבר נמלטה, אך ענינו כמו האשה שתקריב ללדת בלא עתה ולא ילדה זהו כמו רוח, ואינה שמחה בהפסק החבלים כי יודעת היא כי בקרוב תעמד עוד במשבר בנים, כן היינו אנחנו בגלות כי בעת שהיינו נמלטים מצרה לא היינו שמחים כי ידענו כי אחרת תכופה ועתידה לבא אחריה, כן בענין זה היינו בכל ימי הגלות כי דבר הישועות אשר הבטחתנו לא היה נעשה בארץ: | ובל יפלו יושבי תבל. לא היו נופלים ממלכות העכו”ם כי אותו דבר הוא סימן לישועתינו כשיפלו הם נקום אנחנו ובכל עת שהיינו נצולים מצרה לא היינו שמחים בזה כי היינו יודעים כי לא הגיע עת הישועה ולא היינו רואים שהיו נופלים יושבי תבל: | נעשה. נפעל עומד: 26:19: יחיו מתיך. אמר אז בעת הישועה יחיו מתיך כי עתיד הקב”ה להחיות מתים בעת הישועה וכן אמר בנבואת דניאל ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, וכבר כתבנו בתחילת פרשה זו שהיא ביום ההוא יושר השיר הזה, והשיר הוא ענין הפרשה הזאת עד זה הפסוק, ואמר הנביא אז יחיו מתיך והכנוי הוא כנגד האל, ר”ל הצדיקים שהם לאל כמו שאמרו רבותינו זכרם לברכה כי תחית המתים לצדיקים ולא לרשעים, וכן נראה בזה הפסוק שאמר מתיך, וכן בנבואת דניאל שאמר ורבים ואמר נבלתי יקומון, וחסר עם או כ”ף כנבלתי או עם נבלתי, אומר כשתקום נבלתי מן העפר יקומו גם כן שאר הצדיקים והוא היה בוטח באמת שיקום שהיה יודע בעצמו שהוא צדיק: | הקיצו ורננו. ויאמר כל אחד לחברו הקיצו ורננו שוכני עפר, או יצא קול מן השמים ויאמר להם זה: | כי טל אורות טלך. אורות הם ירקות, כמו ללקוט אורות, אמר על דרך משל טל הראוי לירקות הוא טלך כמו שהטל מחיה הירקות ומצמיחם כן טלך אמר כנגד השם שיחיה המתים: | וארץ רפאים תפיל. הארץ תשליך המתים ממנה ולחוץ, לשון האשה המפלת וארץ כמו והארץ נעדרה ממנו ה”א הידיעה או יהיה תי”ו תפיל כנגד האל אמר, תחיה מתיך אבל הרשעים והם הרפאים תפיל אותם לארץ עד שלא תחיה אותם: 26:20: לך עמי. זה הפסוק אמר במלחמת גוג ומגוג שתהיה צרה לישראל מעט זמן אמר דרך משל לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, וזה משל להסתר במעשים טובים ובתשובה שלמה, כי כמעט רגע יהיה הזעם ויעבור והטובים ימלטו, כמו שאמר כל הנמצא כתוב בספר: | חבי. אמר לשון נקבה כנגד עמי שזכר כי עם מצאנו בלשון נקבה, כמו מדוע שובבה העם הזה, וחטאת עמך, אבל ברוב הוא לשון זכר, ויש מפרשים אותו שם בפלס שבי צבי, ודלתיך כתיב ביו”ד לשון רבים וקרי דלתך לשון יחיד על דרך כלל, ואינו ממשקל דלת בסגול, כי היחיד אומר דלתיך, כמו ויקוב חור בדלתו: | יעבור. כתוב בוי”ו וקרי בלא וי”ו בקמץ חטף מפני המקף: 26:21: כי הנה ה’ יוצא ממקומו. על דרך משל כמו שאמר גם כן ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם וכל עונם שקדם יפקד עליהם בעת ההיא וכל דם נקי ששפכו יפקד עליהם וכאשר לא ינקם הדם יראה כאלו הוא מכוסה תחת הארץ וכשינקם כאלו הוא מגולה, וכן אמר איוב ארץ אל תכסי דמי, לפיכך אמר ולא תכסה עוד על הרוגיה, וזכר הדם ולא זכר החמסים האחרים שעשו כי הדם הוא החמס הגדול, וכן אמר בנבואת יואל ונקיתי דמם לא נקיתי: 27:1: ביום ההוא. הקשה הגדולה והחזקה, הכפל לחזק כריתת החרב בגוים שלא היתה כמוה, וכל זה במלחמת גוג ומגוג כמו שפירשנו, ולויתן שזכר הוא משל על מלכי העכו”ם החזקים, ולויתן הוא הדג הגדול אשר בים, ויקרא גם כן תנין, כי כן כתוב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, לפיכך המשיל העכו”ם הגדולים בלויתן ותנין, והתנין הוא הנחש, ומה שאמר בריח ואמר עקלתון כאלו היה מבריח הים מן הקצה אל הקצה מרוב גדלו ובמקומות מעקל עצמו מרוב ארכו לפיכך נקרא עקלתון, ומה שאמר לויתן לויתן תנין שלשה רמז למלכות אדום וישמעאל ומלכות ההודיי’ שלישי וי”מ נחש בריח התלי שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה גם הוא עקלתון, ועליו נאמר חוללה ידו נחש בריח, ולפירוש הזה גם כן הוא משל על גדולי העכו”ם, וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר התלי מנוד המאורות ונטוי מן הקצה אל הקצה כבריח נחש עקלתון: 27:2: ביום ההוא כרם חמר ענו לה. פירוש לכנסת ישראל שירו לה וענו לה כרם חמר כרם שעושה יין טוב, ולפי שהנביא בתחילת נבואתו קרא לה כרם שעושה באושים ולא ענבים לפיכך אמר כי בעת ההיא שהיא עת הישועה אז יקראו לה כרם חמר שעושה ענבים טובים שיצא מהם יין חשוב אדום טוב, כי חמר ענין אדמימות, וכן אמר יין חמר רוצה לומר שאודם היין בו כי כן חשיבות היין אדמימותו, כמו שאמר אל תירא יין כי יתאדם, ותרגם יין חמרא, והאדום יקרא בערבי אל חמר: 27:3: אני ה’ נוצרה. הפך מה שאמר הסר משוכתו והיה לבער: | לרגעים אשקנה. הפך מה שאמר ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר: | פן יפקד עליה. פירש אדוני אבי ז”ל עליה מן עלה זית, אמר לרגעים אשקנה פן יחסר אפילו העלים שלה כל שכן הפרי, או פירוש פן יפקד האויב עליה לילה ויום אצרנה, ופירוש המשל אני ה’ נוצרה שתהיה השגחתי תמידה עליה, כמו שאמר ושמתי פני עליהם לטובה: | לרגעים אשקנה. שאשפיע עליהם רוח דעת ורוח נבואה כמים לרוב, כמו שאומר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, ונאמר אשפוך רוחי על כל בשר ואינו אומר כל בשר אלא על ישראל, כמו שאומר אחר כן ונבאו בניכם ובנותיכם וגו’: | אצרנה. בקמץ חטף הצד”י במקצת ספרים: 27:4: חמה אין לי. כי אינה ממדותי אלא ארך אפים, ואע”פ שכתוב נוקם ה’ ובעל חמה הרי פירש אחריו נוקם הוא לצריו והם העכו”ם להם הוא נוקם ונוטר לעת יבא אידם, ואע”פ שמאריך להם זמן רב עושה זה כדי להאבידם ולהשמידם מכל, כמו שאומר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואומר להשמדם עדי עד, אבל לישראל אינו עושה כן אלא כשחטאו מעט מעט הוא פוקד עונם ואינו שומר להם עד שיכלם כמו שאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, לפיכך אמר חמה אין לי, כלומר על ישראל שאם היה לי חמה מי הוא שיתן לי שמיר ושית, כלומר הכרם שנותן לי שמיר ושית במקום ענבים אם היה לי חמה הייתי פוסע בה פסיעה אחת והייתי שורפה כלה כאחד במלחמה כשאני נלחם עמה על כל עונותיה, כן פירש לי אדוני אבי ז”ל הפסוק, והוא הטוב שבפירושים: | שמיר שית. חסר וי”ו השמוש כאלו אמר שמיר ושית, כמו שמש ירח ראובן שמעון, והדומים להם, שמיר שית הם מיני קוצים: 27:5: או יחזק במעזי. או יחזק בתורתי, כלומר הייתי מכלה אותה או היה מחזיק במעזי, כלומר תורתי שהיא מעוז להם: | יעשה שלום לי. כלומר יבא זמן עוד שיעשה שלום לי: | שלום יעשה לי. הכפל לחזק השלום שלא תהיה עוד מלחמה בין האל ובין ישראל והוא זמן הישועה, וזהו שאמר אחריו: 27:6: הבאים. כלומר הימים הבאים והוא זמן הישועה כמו הנה ימים באים נאם ה’ והקמותי לדוד צמח צדיק וגו’, ואז בימים ההם ישרש יעקב, ופירוש ישרש יתן שרש כמו שאמר ויך שרשיו כלבנון כי עתה בגלות הוא כמי שאין לו שרש אבל בימים ההם ישרש מלמטה ויציץ פרח מלמעלה: | ומלאו פני תבל תנובה. כלומר כתנובה כמו שאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ, ותנובה חסר כ”ף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה שפירושו כגהה: 27:7: הכמכת מכהו הכהו. כי עתה בזמן הזה תוכלו להכיר ולדעת כי אין חמה לאל על ישראל כמו שאמר חמה אין לי כי אם כמכת מכהו הכהו ומכהו הוא מכה ישראל כמו פרעה וסנחריב וזולתם ועתה אם בכל אשר חטאו ישראל הכהו האל כמו שהכה מכה ישראל שהכה בעשר מכות: | אם כהרג הרוגיו הורג. כפל הדבר אמר אם הורג ישראל כמו שנהרגו הרוגיו והם אויבי ישראל, והכנוי כנגד ישראל כי הם הרוגי האל שהרגם בשביל ישראל, או יהיה הכנוי לישראל ואמר הרוגיו כי בעבור ישראל הם הרוגים והרי הם כאלו הרגם: 27:8: בסאסאה. ענינו סאה והוא כפול הפ”א והעי”ן, אמר לא עשה האל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו לשם ואבדם מן העולם לא עשה כן לישראל אלא כשהיו חוטאים לפניו במדה נפרע מהם לא יותר מן המדה שהוא שפיכת חמה אלא במדה קו לקו הוא נפרע מהם, והמדה שהוא שולח להם תריבנה, כלומר תריב כנסת ישראל בשלחה והוא כלל לשדות התבואה ולעצי הפרי כלומר ששולח להם השדפון והירקון ארבה וחסיל וכיוצא בהם: | הגה ברוחו הקשה. הסיר הפרי ברוחו הקשה שמשיב בהם: | ביום קדים. יום שנושבת רוח קדים עזה רוחו הוא ששולח בהם להנקם מהם לאכול תבואתם ופירותיהם לא שישפך חמתו עליהם בלא מדה עד שיכלם זה לא יעשה האל עם ישראל, וזהו שקדם חמה אין לי אלא הכמכת מכהו, ושלחה הוא שם על הגנות ושדות התבואה כמו ברכת השלח לגן המלך, שלחיך פרדס רמונים, ואדוני אבי ז”ל פירש הפסוק כן במדה שמדדת רצית לריב אתה ולשפטה ובשלחה וחרבה רצית להורגה לדון אותה באש כמדת סדום כי מעשיהם היו כמעשיהם לולי שחמל האל והנה האש הסירה ברוח קדים עזה לאחר שנזרקה על העיר כמו שמפורש ביחזקאל, הגה ענין הסרה כמו הגה סיגים מכסף הגה רשע לפני מלך: 27:9: לכן בזאת יכופר עון יעקב. אע”פ שיש בם עונות אחרים זהו עיקר עונם האשרים וחמנים שהם עובדים אותם ואם יתץ המזבחות אשר עשו לבעלים יתשם וינפצם היטב כמו אבני גיר מנופצות ובתנאי שלא יקימו עוד אשרים וחמנים כי אם ינתצום עתה ויחזרו ויבנו אותה אחר זמן אין תשובתם שלמה אלא שיעקרו אמונתם מלבם וינתצום וינפצום שלא ישובו לבנותם עוד בזה יכופר עונם: | וזה יהיה כל פרי הסיר חטאתו. כי אם יסיר מה יהיה פרי ההסרה הסרת כל חטאתו כי מאחר שעקרו עכו”ם כל כל שכן שישובו משאר עונות כי מעת שימחו עכו”ם ממעשה וממחשבה ישובו לאל בתשובה שלמה ויעשו מצותיו כי העכו”ם היא עיקר כל עונות, וגיר הוא סיד ובארמית על גירא די על כותל היכלא: 27:10: כי עיר בצורה. כי עתה שיעבדו עכו”ם העיר שהיתה בצורה היתה בעונותם בדד מאין יושב בה ואותו שהיה נוה ומשכן האדם הוא עתה חרב: | משלח ונעזב כמדבר. והוא מקום מרעה הבהמות, או פי’ עיר בצורה בדד עתידה, כלומר בעונותיכם עיר שהיא בצורה עתה תהיה בדד ויאמר זה על ירושלם או על שמרון כי כשנאמרה הנבואה זו לא גלו עדין השבטים כמו שאמר הוי עטרת גאוה שכורי אפרים, ונוה אמר על בית המלכות או על בית המקדש אמר שיחרב בעונותם ויהיה משלח ונעזב כמדבר ושם ירעה עגל ושאר בהמות כמשמעו או על דרך משל: | וכלה סעפיה. אמר סעפיה לפי שהמשיל כנסת ישראל לכרם אמר כי העגל ירעה אותה וכלה סעפיה כמו שאמר בנבואה הראשונה הסר מסוכתו והיה לבער, ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש עגל משל על מלך מצרים כמו שקרא עגלה יפיפיה מצרים וזה כשלקח יהואחז, ופירש החכם רבי אברהם בן עזרא סעפיה משל על ערי הפרזות, ואם עגל משל על פרעה יהיה סעפיה משל על הכסף והזהב שענש פרעה את הארץ: 27:11: ביבש קצירה. קציר הוא ענף העץ כמו וטל ילין בקצירי תשלח קצירה עד ים וקצירה הוא לשון יחיד דרך כלל ואמר על הפרט דרך רבוי תשברנה רוצה לומר הסעפים והפארות, ואמר דרך משל כמו העץ כשיבש בו ענף ישבר מאליו כן ישראל בהגיע עת פורענותם ישברו מאליהם ואפילו נשים באות מאירות אותה, פירוש מבעירות ומדליקות אותה כי כיון שיבש הענף אינו ראוי כי אם לשרפה, פירוש אותה כנסת ישראל, ורוצה לומר כי כל אומה אפילו יהיו חלשים כנשים ירעו לה וישחיתו אותם: | כי לא עם בינות הוא. ישראל עתה אינו עם בינות שאלו היה עם בינות היה מתבונן בעצמו ורואה כי כל זה הרע בא לו על שעזב ה’: | על כן לא ירחמנו. לפי שאינו מתבונן על מעשיו ואינו שב לאל בבא עליו הרעה לא ירחמנו מי שעשה אותו וגדלו לו על כל עם: | ויוצרו. להיות לעבד לו והוא לא כן עשה על כן לא ירחם עליו ולא יחננו והסתיר פניו מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות אולי אז ישוב, ויונתן תרגם אלה שני הפסוקים על העכו”ם כלומר אם יעשה שיסיר האשרים והחמנים תהיה עיר בצורה של העכו”ם בדד, וכן תרגם יונתן ארי קרתא וגו’: 27:12: והיה ביום ההוא. בזמן הישועה: | יחבט. כמו שהוא חובט חטים מן הקש וכמו שהוא חובט זיתים מהאילן כן יחבט האל יתברך את ישראל מהאומות כי הם בתוך העמים כחטים בתוך הקש וכזתים בין אילן הזית שילקט אדם ממנו הטוב שהם הפרי ויניח הקש והעצים: | משבולת הנהר. שבולת הוא חוזק מרוצת הנהר כמו ושבלת שטפתני, ופי’ הנהר הוא נהר סמבטיון כמ”ש על השבטים וזרם מעבר הנהר, ואמר עד נחל מצרים כי עד מצרים יבאו ושם יתקבצו עם אחיהם בני הגלות הזה ויעלו לירושלם, ואמר ואתם כנגד בני הגלות שהם יהודה ובנימן שהם מפוזרים בכל פאה לפיכך אמר ואתם תלוקטו כאלו אמר ואתם בני ישראל אשר מעבר הלז תלוקטו לאחד אחד כמו שאמר בנבואת ירמיהו ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון, ופירוש לאחד אחד אחד לחבירו כלומר אחד מזה ואחד מזה יתקבצו יחד, ומה שאמר עד נחל מצרים כי במצרים סוף מלכות העמים בהלחם מלך הצפון עם מלך הנגב ויבא מלך הצפון עד מצרים ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חמודות מצרים וכו’ כמו שכתוב בחזיון דניאל, ואמר בעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וגו’: 27:13: והיה ביום ההוא. כפל עוד הענין לחזק: | יתקע בשופר גדול. כך יתקבצו כאלו היה נתקע בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם כמו שאמר גם כן וה’ אלהים בשופר יתקע כך יבאו מכל פאה כאלו תקעו להם בשופר שיבאו האובדים הם השבטים שהגלו מעבר הנהר שהגלם שם מלך אשור והוא בארץ אשור היו שם כאלו אבודים שלא יצאו עוד משם כי גלות בבל שהיו יהודה ובנימן שבו אחר כן לסוף שבעים שנה ואחר כן גלו פעם שניה והם נדחים בכל פאה ומפוזרים, ומה שאמר בארץ מצרים כי שם יבאו כמו שפירשנו ומשם יעלו והשתחוו לה’ בהר הקדש ובירושלם, פי’ בהר הקדש שהוא בירושלם: | בהר הקדש. הוא הר המוריה והוא מקום בית המקדש:

פירוש מלבי”ם

24:1: הנה, נבואות אלה נבא על גלות עשרת השבטים ע”י סנחריב בוקק הארץ, יריק תחלה פרי הארץ ובולקה ויפקירנה לכל, ועוה, אח”כ ישחית ויבלבל פני הארץ עצמה ואח”כ והפיץ יושביה בגולה, הכוונה תחלה ישלול ממונם, ואח”כ ישחית את הארץ עצמה, עד שלא יכיר איש את נחלתו, ואח”כ יוליכם לגולה: 24:2: והיה, בלכתם לגולה לא ימצא אצלם שום מעלה ומשרה כי כולם יהיו שפלים ונבזים בשוה, העם ההמוני יהיה במדרגה אחת עם הכהן, ואפילו העבד שהוא קנין כסף אדוניו יהיה במדרגה אחת עם אדוניו, כי גם אדוניו יהיה עבד כמוהו, ואף השפחה תהיה במדרגה אחת עם גבירתה, (הגם שהשפחה נכנעת לגבירתה יותר מן העבד לאדוניו, כמ”ש הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ומוסיף לאמר כעיני שפחה אל יד גבירתה (תהילים קכ״ג:ב׳) כי לא יהיה שום מעלה ומשרה כלל, כקונה מוסיף לאמר כי לא לבד שתופסק האדנות והמשרה, אבל גם חיוב הקנינים ומעלת הממון יופסק, הקונה יהיה דומה אל המוכר, ר”ל יהיה דל וחסר נחלה כמו המוכר, ולא לבד הקונה שהוא בקרקעות שא”א להוליכם עמם לגולה, אף גם המלוה יהיה עני ודל כמו הלוה כי גם הממון לא ישאר, ויתר מזה כי הנושה את חברו בעקיפין לפרוע לו חוב שלו יהיה שפל וחסר ממון כמו האיש אשר הוא נושה בו, שזה גרוע יותר מן הלוה אחר שאין בידו לפרוע, מ”מ עתה יהיו כולם שוים בעוני, כי יריקו כל נכסיהם: 24:3: הבוק, מבאר הטעם שתסתלק מעלת האדנות והמשרה, כמ”ש והיה כעם ככהן, יען שהארץ תבוק ותתרוקן ותלך בגולה וממילא אין אדון ועבד, ונגד מ”ש כקונה כמוכר שתסתלק חשיבות בעלי הממון והקנינים, אומר הטעם כי הבוז תבוז שיבוזו כל ממונם ויהיו כולם דלים ואביונים, כי ה’ דבר ולא יפול מדבריו ארצה: 24:4: אבלה נבלה, עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה, תחלה נחרב הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב ואח”ז נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע”י שהיתה שממה באין עובד אדמה, אחר כך אמללה נבלה תבל נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם, אח”ז אמללו גם מרום עם הארץ נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות, (ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים תחלה בני עבר הירדן, ואח”ז ארץ זבולון ונפתלי, ואח”כ הגלה את כולם כמ”ש (למעלה ח’) כעת הראשון הקל וכו’, ובפעם הראשונה לא נגע החורבן הכללי רק לכלל הארץ הבלתי מיושבת שנשבת עבודת האדמה מפחד אויב אח”ז גם לתבל המיושב, ואח”כ גם מרום עם הארץ (בכללו): 24:5: והארץ, מסב חזיונו על חורבן האדמה בחטא ישראל, שהיא האלה הכתובה בפרשת נצבים שאומר שם ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ואמר אח”כ וראו את מכות הארץ וכו’ גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו’, ואמרו על אשר עזבו את ברית אלהי אבותם וכו’, עפ”ז צייר עתה בעת גלותם שנתקיימה האלה הזאת, ובחטא היושבים נשחתה הארץ, אמר והארץ חנפה תחת ישביה, היינו הארץ חטאה ונחשב לה לחונף ופשע במקום יושביה, תחת חטא יושביה נפקד העון על הארץ כאילו היא חטאה, ומבאר זה כי ע”י שיושביה עברו תורות וכו’ על כן אלה אכלה ארץ וכו’ כי עברו תורת, הדתות הם שלש, טבעית, נימוסית, אלהית, הדת הטבעית היא המרחקת העול ומקרבת היושר באופן שיתקיימו חברת האנשים, וישמרו מן הרציחה והחמס וכדומה, הדת הנימוסית היא מה שתסודר מחכם או מחכמים לפי הזמן והמקום להרחיק המגונה ולקרב הנאה בדברים המפורסמים ודברים שהכל מסכימים עליהם שזה נאה ומגונה מצד השכל, והדת האלהית תסודר מהשי”ת ע”י נביא להישיר האנשים אל ההצלחה האמתית ואושר הנפש, (כמ”ש העקרים חלק א’ פ”ז), על זה אמר, א. כי עברו תורות, שעברו על התורה האלהית שנתן להם על ידי נביאו נאמן ביתו, ב. יותר מזה כי גם חלפו חק שלא שמרו גם דת נימוסי שהשכל מחייבו להרחיק דברים המגונים ג. יותר מזה כי גם הפרו ברית עולם, שהפרו גם הדת הטבעיית אשר הוא השומר ברית העולם ובלעדו לא תתקיים חברת מין האנושי כלל, כי רצחו עשקו ואיש את רעהו כדגי הים חיים בלעו: 24:6: על כן, אחר שעברו על התורה, לכן אלה, האלה הכתובה בפרשת נצבים היא אכלה ושרפה את הארץ, כמ”ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ויאשמו יושבי בה אמנם האשם שב על ראש יושבי בה שהם גרמו שממת הארץ ושרפתה, על כן שב העונש מן הארץ אל יושביה ולכן חרו ונחרכו ונצרבו ישבי הארץ מן השרפה שנשרפה הארץ חרו ונחרכו גם הם כדבר המתיבש ונחרך מן האש שנתמעט כמותו, וכן נשאר אנוש מזער אנוש קטן מעט הכמות ר”ל דלת עם הארץ מתי מספר: 24:7: אבל תירוש, ימליץ כי התירוש שהוא בן הגפן ותולדתו מתאבל על כי אמללה גפן אביו ומולידו, כבן המתאבל במות אביו, ויען שהתירוש מתאבל לכן נאנחו כל שמחי לב כי היין שהיה משמח לב אנשים, הוא עצמו מתאבל וא”א לו לשמח אחרים: 24:8: שבת, וע”י שבטל היין נשבתו הרקודים שהיו רגילים לעשות בתופים ובמחולות, שהתוף היה מיוחד לריקוד ומחול, ועי”ז ממילא חדל שאון עליזים, השאון והרעש שהיו עושים העליזים והמרקדים בעת משוש התופים, וגם שבת משוש כנור שהכנור לא נעשה לריקוד רק לעורר שמחת הנפש, והיו מנגנים עליו גם שלא בעת המחול, כי סרה כל שמחה: 24:9: בשיר, ולא לבד שנשבתו נגוני מיני כלי זמר, אך אף בשירה שמשוררים בפה לא ישתו יין מעתה, כי לא ישמחו בעת שתות היין, כי נהפך הוא השכר ימר לשתיו, כי יתנו שכר למרי נפש: 24:10: נשברה, מצייר איכות הגלות, והמחזה הנראה בעיר, עת העם מוכנים לצאת מארץ מולדתם אל ארץ אויב, הקריה שהוא מבצר העיר וקירוי הבתים והחומות נשברה, וכל בית כבר סוגר שלא יוכלו לבא בתוכו: 24:11: צוחה, והעם הגולים עומדים בחוצות וצוחים במרירות וכוסות יין בידם, שכמו שהיו רגילים לשורר על יין, כן בעת האבל היו מתאוננים וצוחים על היין, צווחים אלה הדברים, ערבה כל שמחה, השמחה היא שמחת הלב, והיא הנמשלת לאורה המאירה את הנפש, ועל ידי אור השמחה, ישיגו משוש, שהמשוש הוא המחולות שיעשו בעת השמחה, הריקוד והמשתה וכדומה, (כמ”ש בבאור המלות), עתה אור שמחה ערב וחשכה שמשה מן אופק הלבבות, ועי”כ גלה משוש הארץ, לא ישמע קול ששון ומשתה בארץ, כי כולם יגלו, ומי הוא שישאר עתה בעיר?: 24:12: נשאר, עתה לא ישאר רק שמה, ור”ל בעיר ששם היו הבתים והדירה יהיה עתה שמה, ובשער העיר ששם היה הקיבוץ תמיד ברוב עם, ושם היו יושבים הזקנים, ומרבית עם, כמ”ש זקנים משער שבתו, ישיחו בי יושבי שער, עתה משאיה וגלמוד יוכת השער, שלא ימצא שם איש: 24:13: כי כה, אחר שספר החורבן והגלות שהיה למלכות אפרים ע”י סנחריב התחיל לספר הישועה והנס שיהיה לחזקיה, אומר עת שכה יהיו ישראל דומים בקרב הארץ היינו בארץ ישראל, ובתוך העמים הוא בארץ גלותם, כנקף הוא מאמר מגביל, בקרב הארץ יהיו דומים כנקף זית, כלוקט את כל פירותיו אחת אחת, כן יהרגו ויגלו את כולם, ובתוך העמים יהיו דומים כעללות אם כלה בציר הנשארים מהם אשר ימצאו בתוך העמים בחלח וחבור הם יהיו מעטים כעוללות אחרי הבציר ר”ל בא”י שם יכריתו כולם והנשארים בגולה יהיו אך עוללות מועטים: 24:14: המה, הנשארים האלה, ישאו קולם וירונו בגאון ה’ אשר צהלו בו בגאון ההוא, בעלותם מים, ר”ל גאון ה’ שהתראה עליהם בעת שעלו מים סוף שהיה אבדן המצרים ע”פ יד ה’ וגאונו, יתראה עליהם עתה באבדן מחנה אשור כמ”ש (למעלה י’ ב’) ומטהו על הים: 24:15: על כן, מוסב לפסוק שאחריו מכנף הארץ זמירות שמענו, מכנף הארץ יזמרו לאמר על כן באורים כבדו ה’, הדליקו אורים לסימן הישועה, כמו שהוא המנהג בהתחדש ישועה גדולה בארץ יאירו כל הלילה באורים גדולים להודיע הבשורה למרחוק (אילומנירען) ולא לבד בארץ יהודה רק גם באיי הים (כבדו באורים) שם ה’ אלהי ישראל אשר הראה נפלאותיו ואותותיו אל ישראל: 24:16: מכנף, הוא מאמר מוסגר, זמירות האלה שמענו מקצה הארץ מישראל הנדחים שם, הם יזמרו, על כן באורים כבדו ה’ צבי (זמירות) צבי לצדיק, והוא נמשך לשתים, גם שמענו זמירות צבי ופאר אשר יזמרו לחזקיה הצדיק שבזכותו נהיתה התשועה הזאת ואמר רזי לי מספר איך נתגלו לו עוד סודות הרבה והודיעו לו כי גם תשועה זו לא תהיה תשועת עולמים ואיך יעברו עוד על ראשי עם קודש כמה צרות, ויטבעו במים הזידונים בגלות בבל ומדי ויתר הגליות, ע”י שיוסיפו עוד בחטא כמו שמספר והולך, וז”ש עוד רזים הרבה נתגלו לי ועי”כ אוי לי משמוע, רואה אני כי בגדים בגדו כי עוד אחרי חזקיהו בגדו בוגדים בה’ כבגידות מנשה ויהויקים וחבריו, ובגד בוגדים בגדו ר”ל והבגידה שלהם יהיה בגד בוגדים היינו בגידה גדולה המיוחדת לבוגדים גדולים כהעמדת צלם בהיכל, שהיא בגידה שאין למעלה ממנה: 24:17: פחד, וע”י בגידת הבוגדים האלה הארץ מוכנת לכמה פורעניות ומצייר תכיפת הצרות ורבוים, עפ”י משל הציידים, שלצידת החיות חופרים פחת ובור גדול, אשר לשם תפול החיה בלכתה ועפ”י הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש, שאחר שתפול החיה אל הפחת ותרצה לצאת תלכד בהעבר השני בהפח, ולמען תפול החיה אל הפחת, רודפים אחריה בכלבים ומפחידים אותה בפחד, שע”י הפחד תברח ותפול בהפחת, ואח”כ תלכד בהפח, וכן מצייר הצרות שעברו על ישראל שהאחת היתה סבה לחברתה: 24:18: כי ארבות, מצייר את השממון שיגיע לארץ פעם אחר פעם ברעש הארץ שתרעש הארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, ויען שרעש הארץ תלוי לפעמים באותות העליונות, אומר, אף שמצד האותות לא יתחייבו הרעשים הנוראים האלה, הנה יפתחו את ארובות השמים להוריד מהם רעות חדשות בגזרת אל עליון, וירעשו מוסדי ארץ: 24:19: רעה, חושב הרעשת הארץ מדרגה אחר מדרגה, תחלה תתרועה הארץ ויעשו בה בקעים מחמת הרעש, אח”כ תתפורר לחלקים דקים, ואח”כ תתמוטט לגמרי ותמוש ממקומה: 24:20: נוע, אחר שספר הרעשת חלק מן הארץ, מספר איך תרעש הארץ בכללה, תחלה תתנועע הנה והנה, כשכור שהולך ממקום למקום ע”י היין שנבער בקרבו, כן תתנועע מעצמה ע”י האידים העצורים בקרבה, כעצמים בבטן מלאה, אח”כ תתנודד כמלונה שמתנודד ע”י סבה חיצונית, שהיא הרוח, כן תתנועע ע”י סיבה חיצונית, והנמשל תחלה יהיה מרד ורעש ומלחמת איש וריעו בתוך המדינה, ואח”כ יתנועע ע”י האויב הבא מחוץ אח”כ תכבד עליה פשעה מלמעלה ותפול לגמרי כדבר שנתנודד מקביעותו, אם יכביד עליו איזה דבר יפול למטה. (ובשילוש מליצתו בפסוק זה ובפסוק הקודם, מבואר שכוון על שלש פעמים שהרעיש נבוכדנצר את ארץ יהודה עד שכבשה כמבואר בירמיהו, ובפסוק זה יכוון על הרעשת הארץ בימי בית שני ממלכי יון, ואח”כ חורבן הבית ע”י אדום שעז”א נפלה ולא תוסיף קום וכמ”ש נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, כי גלות הזה האחרון ימשך עדן ועדנים, ועם מ”ש בפסוק י”ח וירעשו מוסדי ארץ תמצא שזכר וחשב כל הצרות שעברו עליהם עד חורבן בית שני, שאז נפלו לעומק תהום רבה ומאז יפלו בנופלים נפילה אחר נפילה, גם תראה שכוון לחשוב שבעה מיני הרעשים שהזכירו הטבעיים, וכמו שהזכיר זה האדומי בספר מאור עינים בחלק ממנו הנקרא קול אלהים עיין שם: 24:21: והיה, אחר שגלה הרזים והסודות שגילה לו מן הרעות שיעברו על ישראל, מתחיל להודיע מה שיהיה באחרית ימי הזעם, עת יגיע זמן הגאולה הנצחיית, אז יפקד ה’ על צבא המרום, שהם שרי העכו”ם או הכחות העליונות מן המזלות והכוכבים המורים עליהם קיום והצלחה, ואח”כ על מלכי האדמה הם המלכים מן עובדי כוכבים שיבואו לעזור את גוג ומגוג כמ”ש בספר יחזקאל (ועיין בשמות רבה פרשה ט’ ומד’ חזית פסוק ברח דודי): 24:22: ואספו, אז ברצון ה’ יתאספו כל העכו”ם אל ירושלים למלחמה ושם ישפטם במשפטים גדולים כמ”ש בזכריה וע”ז מדמה האסיפה הזאת כמו שאוספים האסירים תחלה אל הבור, ועדיין אין נותנים אותם לתוך הבור עד שישפטו אותם אם הם חייבים או זכאים כן יאסוף אותם אל ירושלים לעמוד אתם למשפט, ואחר שיצאו חייבים אז יסגרו על מסגר וינתנו בבית הבור סגורים שם, ומרב ימים יפקדו אז יפקד עליהם מה שעשו ברוב ימים מה שחטאו כל הימים ההם לה’ ולישראל עמו: 24:23: וחפרה, אז לא יתנו עוד אלהות ופאר לחמה ולבנה, כי יכירו שה’ הוא הסבה הראשונה והוא השופע הראשון והאחרון, הוא המשגיח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יען כי מלך ה’ בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד ר”ל כי עובדי האליל היו מחזיקים את השמש לכח אלהי מאציל ומשפיע, כי הוא השופע אור על הירח וכוכבי אור, וללבנה היו נותנים ג”כ כבוד בחשבם כי היא המקבלת השפע מן החמה ומשפעת על העולם התחתון והיא המושלת על העולם התחתון, אבל אז תחפור הלבנה, כי ידעו שלא עליה יושפע הכבוד העליון מן היוצר כל, רק הכבוד יושפע על זקניו ונביאיו עליהם יאציל הכבוד העליון ויהיו הם לנגד ה’ כמדרגת הלבנה נגד החמה, כן הכבוד העליון יגביל נגד זקניו, והם יקבלו אורו, ומאתם תרד ההשפעה באור חוזר להאיר ולהשפיע לארץ ולדרים המאמר מגביל ובושה החמה כי מלך ה’ בהר ציון ובירושלם, וחפרה הלבנה כי נגד זקניו כבוד, אור מלכות ה’ יהיה תחת אור החמה, וזקניו המקבלים אור כבודו יהיו תחת הלבנה: 25:1: ה’ אלהי אתה, הוא השיר שיאמרו הזקנים לעתיד לבא, ארוממך, השם יתברך ניכר משני דברים, א. מצד עצמו שמצד זה נקרא בשם הויה, היה הוה ויהיה והוא המהוה והמחדש את כל, ב. מצד הנפלאות שעושה כנגד הטבע שמצד זה יכירו כל באי עולם כי לו העוז לשדד המערכה ולפעול בכל ההויה כחפצו, משא”כ השגתו מצד עצמותו לא יושג לבני בשר, והוא מתרומם מכל השגה ורעיון, ועל זה מורה שם אלהי בכינוי לישראל, שהנפלאות האלה עשה ויעשה מצד שהוא אלהי ישראל, ולתועלת עם קרובו, והוא מאמר מגביל, ה’ ארוממך, מצד שאתה ה’ ארוממך מכל השגה ורעיון מכל ברכה והודאה, אלהי אתה אודה שמך כי עשית פלא, ומצד שאתה אלהי וגלית לי אלהותך בעשותך נוראות ונפלאות גדולות מצד זה אוכל להודות שמך יען כי עשית נפלאות למעלה מן טבע ההויה, עצות מרחוק, הנפלאות האלה עשית למען עצות שיעצת מזמן רחוק ע”י נביאיך למען אומן אמונה לחזק את האמונה ע”י שתראה כי תוכל להרס הטבע כרצונך: 25:2: כי, מפרש הנפלאות שעשה להם ה’, מעיר שמת לגל שפתאום בעת שהיה עיר נהפך ונעשה גל כרגע, ויותר מזה כי גם קריה בצורה המוקפת חומה (שמת) למפלה פתאום, גם בהפך ארמון זרים (שמת למפלה) מעיר שמערי ישראל הסירות ארמונות שיסדו שם הזרים ושמת אותם למפלה באופן אשר לא יבנה לעולם, ואלה הן הנפלאות, שחלו בם ידך כרגע, (שמת למפלה נמשך גם לסוף המקרא ארמון זרים שמת למפלה מעיר): 25:3: על כן, לעומת שני מיני מעשים שחשב שעשה ה’ א. שהשחית ערי עובדי האליל, לנקום מהם נקם, ב. שהסיר ארמנותיהם מערי ישראל כדי להושיע את ישראל אומר לעומת מה שהסירות ארמון זרים מערי ישראל להושיע את ישראל, על כן יכבדוך עם עז, ישראל שיהיו אז עם עז יכבדו אותך, ולעומת מה שהחרבת ערי עכו”ם לנקום מהם, לכן קרית גוים עריצים ייראוך כי מי שפועל רק השחתה ונקמה מתיראים ממנו אבל לא יכבדוהו, והפועל ישועות ורחמים יכבדוהו אבל לא יתיראו ממנו, ואתה שעשית נקמה בגוים ותשועה לישראל, תשיג הכבוד גם המורא: 25:4: כי היית, מבאר יותר איך עשה ישועה לישראל, על ידי שהפיל ערי עובדי האליל, כי היית מעוז לדל וגם מעוז לאביון שגרוע יותר מדל, בעת צר לו (שזה יגדיל מעלת העושה חסד אם עוזר בעת המצור) (היית) מחסה מזרם, העני היושב בלי מחסה, אתה היית לו בין מחסה מזרם, ובין צל מחורב, (שהם שני יסודות ההפכים החום והלחות המריעים להדל והוא משל שהושעת לו מכל צרותיו), כי מפרש מ”ש מחסה מזרם, הוא כי רוח עריצים הוא דומה כזרם המשחית ומכלה, (היית) קיר לחוץ בפני הזרם, (היית נמשך גם לסוף המקרא היית קיר): 25:5: כחרב, אומר כמו שהחורב בעת הציון והיובש תכניע שאון זרים מים שע”י החורב יתיבשו המים ויכלה הזרם, וכמו שהחורב (יכנע) בצל עב, שע”י צל של עב וענן יכנע החורב, כן זמיר עריצים יענה כן יכניע זמיר ושיר של הרשעים המשוררים ושמחים על נצחונם וגבורתם (ור”ל שטבע הקדושה להכניע הרשעה כמו שטבע הליחות להכניע היבשת ובהפך), ע”כ דברי השיר שישוררו אז מעתה יתחיל הנביא את דבריו: 25:6: ועשה ה’, חוזר לראש דבריו שהתחיל לנבא בקאפיטל הקודם (בפסוק כ”א) איך יתקבצו העכו”ם אל ירושלים בימי המשיח ושם ישפטו, אומר ה’ יעשה שם לכל העכו”ם משתה שמנים דמה אותם בבואם שם כקרואים אל המשתה שעשה ה’ להם, אמנם למקצתם יהיה משתה שמנים משתה של דברים שמנים וטובים, והוא לאותם שיכירו את דת האמת וישובו לאלהי ישראל, ולמקצתם יעשה משתה שמרים לאותם שיקשו עורף מלכת באור ה’, ומפרש השמנים יהיו שמנים ממחיים מלאים מוח ושמן, וכן השמרים יהיו שמרים מזוקקים מכל משקה רק שמרים עבים הרעים ומזיקים ר”ל לא יהיה אז דבר אמצעי, רק או לחיי עולם או לחרפות ולדראון עולם: 25:7: ובלע, יען שקודם ביאת המשיח יתחלקו האומות לשתי מחנות, א. עמים שיש להם אמונה ואינם עובדי אליל, רק שלא הכירו דת האמת, והאמונה הכוזבת תשים מסוה על פניהם ותליט פניהם מהביט אל אור האמת, הגם שנקל להם להכיר את האמונה האמתיית אחר שכבר מאמינים בהרבה עקרים מפנות הדת כשכר ועונש והשגחה וכדומה, ואלה קרא עמים שהיא מדרגה גדולה מגוים, ועליהם אמר שאז יבלע ה’ ויסיר את המסוה העוטה ומכסה על פניהם, היינו שיסיר מהם את האמונה הכוזבת וממילא יראו אור בהיר בשחקים ויכירו דת האמת מעצמם ב. גוים שאין להם עדיין שום אמונה כלל, והם עדיין עובדי אלילים כגוים הקדמונים, כמו אנשי חינא יאפאן וכדומה, והם קרא גוים שהם מדרגה שפלה, עליהם אומר שיסיר המסכה שהיא הע”ז הנסוכה עליהם להיות להם לאלהים ולזנות אחריהם: 25:8: בלע המות, מפרש מי יבלע את האמונות הכוזבות האלה, המות, שימותו אנשי גוג הצובאים אז על הר ציון, הוא יבלע את האמונה הכוזבת לנצח, שע”י שיראו מפלת גוג והמגפה אשר יגוף ה’ אז את צוררי ירושלים ישובו לאמונת ה’ ויכירו דת האמת, ומחה, שלא יבכו אז על הנופלים במלחמת גוג ומגוג ועל הנגפים מה’ כי יכירו שהיה זה לטובתם למען יכירו דת האמת, ן וחרפת עמו יסיר מה שעתה כל הארץ מחרפים את עם ה’ לאמר מדוע אתם מקוים לישועה הלא אבדה תקותכם ואין ישועתה לכם באלהים סלה, אז יסיר את החרפה הזאת: 25:9: ואמר, מפרש איך יסיר חרפת עמו כי אז יאמר (עמו) אל העכו”ם שחרפוהו תחלה לאמר איה אלהיכם, יאמר עמו אז הנה אלהינו זה אשר קוינו לו בכל זמן הגלות ויושיענו באמת, ולא קוינו לחנם, ומוסיפים לאמר זה ה’ קוינו לו הלא האלהים אשר קוינו לו הוא ה’ אשר ברא כל המציאות הנקרא בשם ה’ הנצחי ומהוה את כל, וממילא לא תהיה ישועתו דומה כישועה אשר תעשה ע”י הטבע, או כחות אחרות, אשר לא תגדל תפארתה ולא תתמיד לנצח, וממילא נגילה ונשמחה בישועתו כי תהיה תשועה נפלאה באופן נשגב המעורר גיל להשומע נשגבות כאלה וגם תהיה מתמדת לנצח, באופן שנשמח בה לעולם: 25:10: כי תנוח, אומר נגד מואב ואדום שהם העתידים להנתן תחת יד ישראל באחרית הימים, כמ”ש אדום ומואב משלוח ידם, וכמ”ש חז”ל בקבלתם ששני המלכים אדום ומואב שסבבו ישראל את גבול ארצם בעלותם ממצרים, וצוה ה’ אז בל ילחמו בם עתידים ישראל לכבשם בעתיד אומר הנה על מואב שיבואו להר ציון להלחם בישראל יניח ה’ את ידו ונדוש מואב תחת ההר כמי שדש תבן לעשות ממנו דומן, שנרמס ונשחק ונשתנה לדומן ואשפה: 25:11: ופרש, זאת תהיה רק בהנחת היד מלמעלה למטה, אח”ז יפרוש ידיו הנה והנה כאשר יפרש השחה ושט על פני המים, והשפיל ע”י מארב ידיו ותחבולותם כל גאות מואב, ר”ל תחלה יכניע הצבא שיבואו להר ציון וזה מצייר בהנחת היד במקום אחד, ואח”ז ילכו ישראל אל ארץ מואב וישפילום ויכניעום למס, וזה מדמה במליצתו שיפרש וישוט בידיו למרחוק, הנה והנה, ויהיה זה אצל השם בקלות גדול כשוחה השט במים שלא יעשה בידיו מאומה רק להציפם למעלה: 25:12: ומבצר, עתה שב אל אדום, אומר אתה מבצר שהיא עיר בצר ובצרה אשר באדום, גם אתה אל תתגאה כי משגב חומתיך השח ואח”כ השפיל לגמרי, עד שיגיענה לארץ מטה מטה ואח”כ יגיענה עד עפר שיהיו דומים כעפר הארץ שלא יוכר רושם כלל אם היה פה איזה משגב וחומה: 26:1: ביום, היא נבואה עתידה, או נתקיימה בימי חזקיה עיר מצייר כי השבים מן הגולה בימי חזקיה שהם עשרת השבטים שבו רבים מהם, (או מוסב על לעתיד) יאמרו יש לנו עיר עז שהיא ירושלים, אבל חומתיה לא יהיו בצורים ע”י בנין בני אדם רק הישועה ישית ה’ להיות אליה חומה וחיל, ישועת ה’ היא תהיה משגב ומבצר לה: 26:2: פתחו, אומרים אל השוערים שיפתחו השערים ויניחום לבא אל העיר, כי עד הנה היו השערים סגורים לפניהם מפני שני טעמים א. מפני שעשרת השבטים עבדו ע”ז והיו נבדלים עי”כ מאנשי יהודה, עז”א כי עתה יבא גוי צדיק עובד ה’ ב. מפני שמרדו במלכות ב”ד מימי ירבעם ואילך, לעומת זה אמר שמר אמנים כי מעתה לא יחצו לשתי ממלכות עוד: 26:3: יצר, מסב פניו אל השלום, אומר אתה השלום, יצר סמוך תצור שלום, יצר ומחשבות לב הסמוך ונשען בתקפו ואמונתו, תנצרנו אתה שלום! שיהיה לו שלום באמת, כי בך אתה השלום! על ידך יהיה הלב הזה בטוח ולא יירא רע: 26:4: בטחו, משיבים להם לא על השלום תבטחו רק בטחו בה’, ואז תהיה בטחונכם קיים עדי עד בלי הפסק, כי ביה ר”ל הדבר שנבטח עליו צריך שימצא אצלו שני תנאים, א. היכולת שיוכל למלאות בקשת הבוטח, ב. ההתמדה שלא יופסק יכולתו או תשתנה רצונו בשום פעם, כי בזולת אלה התנאים לא נוכל לבטוח בו בטחון שלם, ושני אלה התנאים לא ימצאו רק אצל ה’, א. כי ביד ה’ שהוא הנצחי שהויתו מתמדת, ב. שהוא צור עולמים, הוא חוזק כל העולמים שכל העולמות נשענים עליו ועל ידו ימצא להם הקיום והחוזק, וממילא יכלתו מושלת על הכל: 26:5: כי, ר”ל שאז בל תיראו כי יתקומם מי נגדכם להרע לכם, כי הלא ראיתם, איך השח יושבי מרום התקיפים מצד מקומם, וגם קריה נשגבה מצד עצמה, השח אותה מכבר וגם מעתה ישפילנה עוד יותר, וההשפלה יהיה עד ארץ, ויותר מזה שיגיע אותה שתהיה שוה עם עפר הארץ שלא יוכר רושם ממנה כלל, עד כי 26:6: תרמסנה רגל, מצד שנחרבה עד היסוד בה ולא לבד רגלי גבור רק אפילו רגלי עני, עד כאן דברי השיר, מכאן ואילך ישפוך החוזה רגשות נפשו ומתפלל על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים: 26:7: ארח, טרם החל תלונתו על שלות הרשעים, בא כמתנצל, שלא בא אל השאלה הזאת בדרך תלונה כאילו מסתפק בהנהגת ה’, כי יודע זאת שמשפטי ה’ אמת צדקו יחדו, רק בא לבקש על זאת ולשאול שיגלה ענשו על הרשעים, וכמו שנהגו כל החוזים בעת דברו על השאלה הזאת שהניחו תחלה ליסוד מוסד, כי ודאי דרכי ה’ טובים מאד רק שראוי לעשות כן כדי שלא יהיה זאת מכשול לבני אדם לסור עי”כ מדרכי ה’, כמ”ש אסף (תהלות ע”ג) טרם החל השאלה על זאת, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי, ר”ל ידעתי זאת כי טוב אלהים שהוא מה”ד ולא יסתפקו בצדק הנהגתו ברי לבב, אבל עקר דברי הם מפני כי אני כמעט נטיו רגלי, וכן אמר ירמיה (י”ב) צדיק אתה ה’ כי אריב אליך ר”ל זאת ידעתי כי מצדך אין עול בהנהגה, ואם רשעים ישליו בוגדים נשאו ראש, אין ספק אצלי כי יש בזה חכמה ויושר אשר לא יבין אותה האדם, כי מה האדם שישכיל החכמה האלהית ואמתתה, רק משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, הלא ע”י אשר נטעתם גם שרשו עי”ז ילכו גם יעשו פרי להחטיא את הרבים ולרפות יד ההמון באמרם שוא עבוד אלהים וכו’ ועתה אנחנו מאשרים זדים וכו’ (מלאכי ג׳:ט״ו), וכן הקדים החוזה פה, אומר ידעתי זאת כי ארח לצדיק מישרים ר”ל הארח הראוי שילך בו הצדיק הם המישרים, הצדיק צריך ללכת במישרים בל ישאל ובל יסתפק ובל יתרעם על ההנהגה העליונה רק להאמין כי הכל בצדק וביושר, ומ”מ אתה ישר, אתה ה’, מעגל צדיק תפלס, עת שהצדיק נוטה מן הארח שהוא הדרך הישר והולך במעגל שהוא הדרך הסבובי, וזה ממליץ עת שהצדיק חוקר ומתפלסף בדרכי ההנהגה ושואל שאלות מדוע דרך רשעים צלחה? (כמו שחקרו ע”ז הנביאים אסף חבקוק ירמיה ודומיהם) לא תחשוב לו זאת לחטא, כי אתה את מעגל הסבובי הזה תפלס ותשקל במאזני צדק וידעת לבבו כי לא בא כמכחיש וכנוטה ונלוז מן הדרך רק כמי שהולך בדרך סבובי למען יגיע על ידו למחוז חפצו, ור”ל אם אדבר ואתפלל עתה על שלות הרשעים ידעת זאת בוחן לבב, כי לא באתי כמתלונן וכמכחיש רק כמאמין ומתפלל. ואחר ההקדמה הזאת מתחיל תפלתו: 26:8: אף, אומר הנה לא אשאל על יסורי הצדיקים כי התשובה על זאת גלויה ומבוארת, כי לא כאשר יראה האדם יראה האלהים ואם אנחנו נדמה לנו שפלוני הוא צדיק יוכל להיות שהוא רשע בהסתר, וכן אמר ירמיה צדיק אתה ה’ כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, ר”ל אם אריב אליך את ריבי מדוע הבאת עלי יסורין ידעתי כי תצדק רק שאלתי הוא מדוע דרך רשעים צלחה, הלא הרשע רשעתו גלויה ומפורסמת ואא”ל שהוא צדיק ומדוע מצליח, וז”ש גם בעת שתתנהג עמנו באורח משפט מ”מ קוינוך, כי אך לשמך ולזכרך קוינו אתה ה’ שאתה תאות נפש! כי ע”י המשפט שאתה עושה שמך מתגדל בעולם: 26:9: נפשי, הוא דיבור הקריאה אתה ה’ שאתה נפשי! המחיה והמניע והמנהיג אותי כנפש המחיה ומניע ומנהגת את הגויה, הן אויתך בלילה גם בעת החשך והצרה אויתי רק אותך ואשמח בהיסורין כי ע”י מתגדל שמך, אף רוחי בקרבי! אתה ה’ אשר אתה רוחי אשר בקרבי, אף אשחרך ר”ל בעת יעלה השחר ויאיר את הלילה, אתה הוא השחר המאיר וגולל חשך מפני אור, (ויען שבלילה בעת השינה לא נשאר באדם רק הנפש, ובשחר בהקיצו יבא בו הרוח, קורא אותו במליצתו שהוא נפשו בלילה, ורוחו השב אל קרבו בעת השחר, ר”ל הוא המשגיח עליו להיטיב לו בעת הצרה בעת שנדמה כי רוח העולם שהיא ההשגחה הפרטיית מסתיר פנים, והוא המעורר אותו בעת הישועה עת יופיע רוחו עליו) כי כאשר (יבואו) משפטיך לארץ, עי”כ למדו יושבי תבל לעשות צדק, כי יראו שיש אלהים שופטים בארץ: 26:10: יחן, אבל עקר שאלתי הוא איך יחן רשע? למה הרשע מצליח? ומבאר כי משני טעמים ראוי שיענש הרשע, א. מצד עצמו לתת לו כרשעתו, ובשגם בשאין מענישים אותו מוסיף והולך ברשע, ועז”א איך יוחן רשע הלא עי”ז לא למד צדק רק מרשיע והולך, ב. מצד אחרים שעי”ז רבים מתמוטטים מיראת ה’, ועז”א הלא בארץ שעשו בה נכחות עד עתה יעול גורם שיעשו עולה ויסורו מן הצדק באופן שמחטיא את הרבים ולמה בל יראה גאות ה’? שיש שופט הגומל לרשע כרשעתו?: 26:11: ה’, אומר ידעתי כי יש תשובה על זאת שלכן אין ה’ מעניש את הרשע תיכף, כדי שיהיה מקום לבחירה, שאם היה ה’ מעניש תיכף היו מתיראים לעשות רע והיו מוכרחים במעשיהם כמ”ש אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע, שאם היה מעניש תיכף היו מתיראים מן העונש, אבל הנביא משיב ע”ז לאמר ה’ מה שרמה ידך כדי לבל יחזיון ר”ל שמרום משפטיך מנגדם מטעם לבל יחזו וכדי שיהיה מקום לשני צדדי האפשר לעשות רע או טוב, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, אני אומר כי טוב יותר כי יחזו ויבושו ממעשיהם הרעים כי כבר נתמלא סאתם עד שראוים לקבל ענשם, משני פנים, א. קנאת עם ראוי שתקנא על מה שעשו לעמך ולהושיעם, ב. אף אש צריך האש שהבעירו הם בעצמם ראוי שתאכלם, כי כבר הרבו המוקד עד שהיתה למדורה גדולה: 26:12: ה’ אחר שטען שראוי שיעניש את הרשע כי כבר נתמלא סאת רעתו, חוזר לטעון כי ראוי ג”כ אשר מעתה תשפת שלום לנו, כי הגם שהעונש שהבאת עלינו היה בצדק על מעשינו הרעים הלא גם על כל מעשינו הרעים כבר פעלת לנו את העונש הראוי עליהם (ומלת גם מגביל אל הקודם, ר”ל אני מבקש תעניש את הרשע יען כי נתמלא סאת רעתו גם אנחנו נתמלא סאת העונש על מעשינו וראוי ג”כ שמעתה תשפות שלום לנו): 26:13: ה’ אלהינו, מבאר והולך את שאלתו השנית שראוי שישפות שלום לישראל, כי הלא בעלונו אדונים החזיקו בנו כקנין כספם ורצו להכריחנו שנהיה זולתך שנכפור באמונתך ויחודך, ואנחנו לא הקשבנו להם, רק לבד בך (לבד) נזכיר שמך, רק אותך החזקנו לאלהים ולבד את שמך הזכרנו לא שם אלהי נכר, וא”כ הכי מהראוי הוא אשר ע”י שדבקו בך ולא רצו לכפור באלהותך, עי”כ יהיו 26:14: מתים בל יחיו, לעולם, וכי ראוי שע”י שקדשו שמך ימותו מיתת עולם או יהיו רפאים ולא יקומו, הכי אפשר כי לכן בעבור שדבקו באלהותך פקדת ותשמידם עד שהאבדת כל זכר למו שנאבדו הם וכל אשר להם, ר”ל הלא על קדושת שמך מתו, בעבור יחודך כרעו לטבח, וראוי כי תחיים ותראם בישועתך: 26:15: יסדת, (טענה שניה) ראה נא ההבדל בין ישראל לעכו”ם, הן יספת גדולה וכבוד לעובד אלילים ויספת להם גדולה שנית, אשאלך הכי עי”ז נכבדת? הלא אדרבה מזה נהיה חילול ה’ כי עי”כ רחקת ממך כל קצוי ארץ, כי כל שיספת להגדיל העכו”ם הוסיפו להכעיסך וכן הוסיפו כל קצוי ארץ לכפור בך ולעבוד אלהי נכר: 26:16: ה’, אבל לא כן ישראל, לא לבד שזכרוך בגדולתם גם בצר פקדוך ולא תלו הצרה במקרה רק בהשגחה, ולא לבד בעת בא עליהם צרה גדולה, כי גם צקון שהיא צוקת הנפש אם באה עליהם איזה צוקה (פערצווייפלונג) היה זה לחש מוסרך למו היה זה למו לחש של מוסרך, כאילו לחשת לאזנם את מוסרך (כמ”ש ויגל אזנם למוסר, איוב ל״ו:י׳) ויותר מזה כי גם בעת אשר. 26:17: כמו הרה, בעת אשר תקריב ללדת שאז תחיל ותזעק בחבליה הגדולים כן היינו מפניך שהבאת לנו חבלים גדולים כאילו קרבה זמן הלידה והישועה, הגם שהישועה לא באה, בכל זאת לא אבדנו תקותנו, כי אז 26:18: הרינו וחלנו כאילו ילדנו רוח, מצייר כי הלידה שילדו אז מחבלים העצומים ההם היה רוח רוח של נבואה, רוח של חכמה ודעת, רוח של תקוה, הוא הבן הנולד מן החבלים וההריון הלז, ומבאר מה הוא הרוח, - הרוח הנולד מנבא לנו לאמר “ישועות בל נעשה ארץ” רק פה בארץ החומרי לא נעשה ישועות, רק בעולם החומרי לא נושענו, ובל יפלו (הישועות על) ישבי תבל הגשמי הלז, ר”ל פה בעולם החומרי הזה ובחיים הגשמיים אין המקום שתחול בו הישועה האמתיית, ויושבי תבל אין ראוים לישועה נשגבה אמתיית, אבל בכל זאת אין להתיאש, כי 26:19: יחיו מתיך, בעולם התחיה בעולם הנצחי אז יחיו המתים וישיגו הישועות המיועדות, ולא שיחיו הנשמות לבד כי גם נבלתי יקומון שגם הגוף יקום בתחיה ואם החיים לא נושעו, הקיצו ורננו אתם שכני עפר כי הגם שאתם שוכנים בעפר לא אבדה תוחלתכם, כי טל הטל שעלה למרום ממעשיך דומה כטל הבא על האורות, והם הירקות הגדלים ביום אחד כמו כמהים ופטריות שצומחים במהירות גדול כן יצאו הגופים ע”י טל של תחיה (וממשיל כמו שהטל בא מן האדים שמעלים הארות והצמחים שמזיעים אד מימי אוירי (אויסדונסטען) ומזה בא הטל היורד עליהם ומחיה אותם כן תהיה התחיה ע”י המע”ט) ואת הטל הזה תפיל על ארץ של הרפאים והמתים על מקום הקברים להחיות ישיני עפר כל זה דברי הרוח הנולד, והיא מליצה נפלאה כאילו מעומק צרותיהם יולד אצלם רוח חדש, רוח תקוה ואמונה, והגם שרואים שבעה”ז יבשו עצמותיהם ודומים כעצמות היבשות אשר כל רוח אין בהם. הנה רוח נבואה וייחול יתעורר בלבבם לבטוח על עולם עתידי, ושלא להתיאש בשום אופן, כמו שכתוב (יחזקאל ל”ז) הנני פותח את קברותיכם וכו’: 26:20: לך, משיב לו ה’ עמי לך בחדריך, הגם שעתה לא הגיע עת התשועה התחבי רגע עד יעבור זעם ה’ מעליך, כי אז 26:21: ה’ יצא ממקומו לפקוד על עון העכו”ם שהרעו לישראל וגלתה הארץ את דמיה ששפכו בה יהיה הדם מגולה להעלות חמה לנקום נקם על העבר, ומעתה והלאה לא תכסה עוד על הרוגיה כי אם ימצא הורג נפש תהי ארץ מתקוממה לו לענשו תיכף: 27:1: ביום ההוא, ביום הנקמה, הקשה והגדולה והחזקה קשה מציין איכות חומר הברזל, שהוא מקשה לעמוד כנגד כל קשה לכתתו, גדולה מציין הכמות שמתפשטת בארך, חזקה מציין הכח והעבי והכובד, על לויתן נחש בריח, הוא מאמר מגביל, חרבו הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח, הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, תהיה החרב קשה ממנו להעבירו החרב הגדולה יפקוד על לויתן נחש עקלתון, נחש ודג הארוך כ”כ עד שמקיף כל העולם ומעקל א”ע סביב הכדור, תהיה החרב ארוכה ממנו, והחזקה בכובד וחוזק כחה יפקד על התנין אשר בים, (הוואלפיש) שא”א להרגו בחרב, תנצחהו בכבדה וחוזק כחה, ור”ל יש אומה שתקיפה מפני חזק ארצה, שיושבים בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים, יש תקיפה מפני ארך ורחב מדינתה ורבות אנשיה, וזה נחש עקלתון, ויש תקיפה מצד גבורת גבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים: 27:2: ביום ההוא, אז תהיה דומה ככרם חמר כי אז כרם ה’ צבאות בית ישראל לא לבד שיעשה ענבים כי גם יתן את יינו לרויה, ואז ענו לה ישוררו לה השיר הזה, ור”ל נגד השיר אשר שר דודי לכרמו (למעלה ה’) על שעשה באושים, ישוררו לו עתה על שיצליח ביין חמר מלא מסך: 27:3: אני ה’ אלה דברי ה’ אל הכרם בשירתו. אני ה’ נצרה את הכרם מכל פגע מבחוץ (וזה הפך מ”ש הסר משוכתו) וגם אשקנה בכל רגע, כדי שיגדל (הפך מש”ש ועל העבים אצוה) ולא לבד שאשקוד בל יתקלקל ענף או פרי, רק גם מחשש פן יפקד ויחסר עליה אחד מן העלים, ג”כ אצרנה יום ולילה, (והנמשל אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה’ שתתמיד עליהם, ולא לבד שישמור כהניהם וחכמיהם, רק אף ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית): 27:4: חמה אין לי, הכרם אומר, אני אין לי חמה ונטירת שנאה על שום גוי ולשון, רק מי (אשר) יתנני שמיר שית במלחמה מי שילחם אתי למען יתן בכרמי שמיר ושית המחריבים הכרם, אז אפשעה בה היינו עם החמה, אפסע עם החמה רק פסיעה אחת ואשרוף אותם יחדו, את הלוחם עם השמיר ושית: 27:5: או יחזק, אבל מי שיחזק במעזי ויעשה שלום לי, איש הזה שלום יעשה לי ולא אעשה לו רעה (מלת מי שבפסוק הקודם נמשך לשתים מי יתנני וכו’ או מי (אשר) יחזק במעוזי) וכונת השיר כי ישראל לא ירעו ולא ילחמו, ובכל זאת מי אשר יערב לבו לגשת אליהם יעשו בו שפטים באף ובחמה: 27:6: הבאים, עתה מפרש מי הוא הכרם חמר אשר דבר ממנו עד הנה? מי נטעו.? ומאין השתרגו בדיו וענפיו.? משיב הם הגפנים הבאים מן ישרש יעקב דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה יציץ ופרח והתרבה כ”כ עד שמלאו פני תבל תנובה, ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה, (מן פסוק ז’ עד פסוק י”ב הוא מאמר מוסגר): 27:7: הכמכת, ראה נא אם הכה ה’ את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל הכהרג ר”ל או האם כמו שהרג השם את הרוגיו (של מכהו) האם כן הורג ישראל? הלא את העכו”ם שהכו והרגו בישראל השמיד ה’ עד לכלה אבל לא כן עשה לישראל, ועתה מתחיל לבאר ההבדל שבין ישראל לעכו”ם, כי בישראל, הנה. 27:8: בסאסאה בשלחה תריבנה, בעת שסאת ומדת עונותיהם רבתה בחרבה ורצתה לעשות דין בישראל, אז הגה ה’ ודבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר 27:9: לכן בזאת יכפר עון יעקב, שכל הסער הגדול והקצף שהראה עליהם, לא להשמיד היה אך לכפר עונם ע”י שישובו מעונותיהם וכאילו רוחו הקשה ביום סופה וסער וביום ההרג דבר לאמר כי בזאת יכפר עון יעקב עונם שעשו במזיד, וזה ג”כ כל פרי המועיל להסיר גם חטאתו שאף השוגג יוסר עד שיטהרו מעונותיהם לגמרי, בשומו כל אבני מזבח שהעמידו לע”ז שיהיו דומים כאבני גיר המנופצות, וגם יבטלו האשרים והחמנים כי זה היה תכלית העונש לא למען האבידם אך למען יחזירם בתשובה, כי בזה יכופר עונם: 27:10: כי עיר בצורה, מוסב לפסוק ז’ הכמכת מכהו הכהו, שמבאר שיש הבדל גדול בין מה שהכה לעכו”ם שהכם באכזריות עד בלי השאיר להם שריד, אבל את ישראל הכה ברחמים, ומבאר כי מה שהכה את ישראל היה כדי להחזירם בתשובה והגה ודבר ביום קדים לאמר לכן בזאת יכופר עון יעקב, אבל עיר בצורה של עכו”ם עת שהיא בדד וגם הנוה נאות גנות ופרדסים, משולח נעשה פראי והפקר עד כי שם ירעה עגל ולא לבד שירעה שם לפרקים רק גם שם ירבץ בקביעות ויכלה סעיפיה ע”י שיהיו לו למאכל, ואח”כ 27:11: ביבש קצירה, וענפיה, ע”י שאין משגיח להשקותה תשברנה מעצמם ונשים באות ומלקטות הקציר להאיר בם אש, (תפס המשל מפרדס המופקר שתחלה בהמות רועות שם, ואח”כ יתיבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, וזה משל על השממון והאבדון), מבואר כי יש הבדל בין ישראל שדמה אותם לכרם שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר, ובין העכו”ם שדמה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושרשיו באין תקוה, והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע”י תשובה מבאר כי לא עם בינות הוא, אין בם תבונה לשוב בתשובה (ע”ד ולבבו יבין ושב) על כן לא ירחמנו עשהו ואין להם תקנה (והטעם הכפל ע”י בבאור המלות): 27:12: והיה ביום ההוא, ביום הנזכר למעלה (פסוק א’ ב’), (כי מן פסוק ג’ עד זיי”ן ספר דברי השיר שישוררו על הכרם, ומן פסוק זיי”ן עד פה, הוא מאמר מוסגר) | יחבט ה’, מדמה במליצתו את ישראל אל התבואה, ואת העכו”ם אשר הם גולים ביניהם מדמה אל הקש והמוץ והפסולת, ובעת שירצה ה’ לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחלה להפריד את ישראל מן העכו”ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש, ודמה זה כמי שחובט את תבואתו שעי”ז תצא התבואה ואת המוץ והקש ישא הרוח וכן יפריד את ישראל לבדנה והעכו”ם יכלו כמוץ יסוער מגורן, והחבטה הזאת תהיה משבלת הנהר ששם מדינות אשור עד נחל מצרים, ששם ישראל בארץ שבים כמ”ש בפסוק שאח”ז, ואחרי החבטה הזאת שיכלו העכו”ם עדיין הגרגרי חטה ודגן מפוזרים, ר”ל שעוד יהיו ישראל מפוזרים אחד בעיר ושנים במשפחה, וכדי לקבצם אחד אל אחד אומר ואתם תלקטו לאחד אחד, שכל משפחה ומשפחה יתאספו איש אל אחיו, ואח”כ 27:13: יתקע בשופר גדול, ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים:

דמויות

• ישעיהו (הנביא)

מיקום

• ירושלים

אפיונים

• אפיון - נבואה וחלום | אפוקליפסת ישעיהו — “הנה ה׳ מבוקק הארץ” — חזיון חורבן עולמי
• אפיון - עונש וגלות | “בלע המוות לנצח” ו”מחה ה׳ דמעה מעל כל פנים” — חזיון גאולה עולמית

הערות

מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי רד”ק: “ביום ההוא” חוזר פעמים רבות — סדרת חזיונות עתידיים לתקופת הגאולה. לפי מלבי”ם: “ה׳ יפקוד על צבא מרום במרום” (כד:כא) — דין על הכוחות הרוחניים שמאחורי האומות.

ניווט

• קודם: יש_019_001 - משא מצרים — מזבח לה’ בארץ מצרים
• אחרי: יש_028_001 - אוי לעטרת גאות שכורי אפרים