“מה מצאו אבותיכם בי עולה” — ריב ה’ עם ישראל

פסוקים

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ בְאׇזְנֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃ קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיהֹוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כׇּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהֹוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכׇֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּ֥לְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃ וְלֹ֣א אָֽמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהֹוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃ וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃ הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהֹוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃ לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאֶת־בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב׃ כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת׃ הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל׃ שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חׇרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם׃ הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃ עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו (נצתה) [נִצְּת֖וּ] מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב׃ גַּם־בְּנֵי־נֹ֖ף (ותחפנס) [וְתַחְפַּנְחֵ֑ס] יִרְע֖וּךְ קׇדְקֹֽד׃ הֲלוֹא־זֹ֖את תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עׇזְבֵךְ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ׃ וְעַתָּ֗ה מַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר׃ תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּֽוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּֽי־רַ֣ע וָמָ֔ר עׇזְבֵ֖ךְ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרוֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣א (אעבוד) [אֶעֱב֑וֹר] כִּ֣י עַֽל־כׇּל־גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כׇּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה׃ וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שׂוֹרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נׇכְרִיָּֽה׃ כִּ֤י אִם־תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי־לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֺנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ׃ פֶּ֣רֶה׀ לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת (נפשו) [נַפְשָׁהּ֙] שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כׇּל־מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחׇדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ׃ מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) [וּגְרוֹנֵ֖ךְ] מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ׃ כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם׃ אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּ (ילדתני) [יְלִדְתָּ֔נוּ] כִּֽי־פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם־יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה׃ לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית׃ הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהֹוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ׃ הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ מַה־תֵּיטִ֥בִי דַרְכֵּ֖ךְ לְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה לָכֵן֙ גַּ֣ם אֶת־הָרָע֔וֹת (למדתי) [לִמַּ֖דְתְּ] אֶת־דְּרָכָֽיִךְ׃ גַּ֤ם בִּכְנָפַ֙יִךְ֙ נִמְצְא֔וּ דַּ֛ם נַפְשׁ֥וֹת אֶבְיוֹנִ֖ים נְקִיִּ֑ים לֹֽא־בַמַּחְתֶּ֥רֶת מְצָאתִ֖ים כִּ֥י עַל־כׇּל־אֵֽלֶּה׃ וַתֹּֽאמְרִי֙ כִּ֣י נִקֵּ֔יתִי אַ֛ךְ שָׁ֥ב אַפּ֖וֹ מִמֶּ֑נִּי הִנְנִי֙ נִשְׁפָּ֣ט אוֹתָ֔ךְ עַל־אׇמְרֵ֖ךְ לֹ֥א חָטָֽאתִי׃ מַה־תֵּזְלִ֥י מְאֹ֖ד לְשַׁנּ֣וֹת אֶת־דַּרְכֵּ֑ךְ גַּ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ תֵּבֹ֔שִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּ֖שְׁתְּ מֵאַשּֽׁוּר׃ גַּ֣ם מֵאֵ֥ת זֶה֙ תֵּֽצְאִ֔י וְיָדַ֖יִךְ עַל־רֹאשֵׁ֑ךְ כִּֽי־מָאַ֤ס יְהֹוָה֙ בְּמִבְטַחַ֔יִךְ וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחִי לָהֶֽם׃ לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֩ וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ־אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שְׂאִי־עֵינַ֨יִךְ עַל־שְׁפָיִ֜ם וּרְאִ֗י אֵיפֹה֙ לֹ֣א (שגלת) [שֻׁכַּ֔בְתְּ] עַל־דְּרָכִים֙ יָשַׁ֣בְתְּ לָהֶ֔ם כַּעֲרָבִ֖י בַּמִּדְבָּ֑ר וַתַּחֲנִ֣יפִי אֶ֔רֶץ בִּזְנוּתַ֖יִךְ וּבְרָעָתֵֽךְ׃ וַיִּמָּנְע֣וּ רְבִבִ֔ים וּמַלְק֖וֹשׁ ל֣וֹא הָיָ֑ה וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ מֵאַ֖נְתְּ הִכָּלֵֽם׃ הֲל֣וֹא מֵעַ֔תָּה (קראתי) [קָרָ֥את] לִ֖י אָבִ֑י אַלּ֥וּף נְעֻרַ֖י אָֽתָּה׃ הֲיִנְטֹ֣ר לְעוֹלָ֔ם אִם־יִשְׁמֹ֖ר לָנֶ֑צַח הִנֵּ֥ה דִבַּ֛רְתְּ וַתַּעֲשִׂ֥י הָרָע֖וֹת וַתּוּכָֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י בִּימֵי֙ יֹאשִׁיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ הֲֽרָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֥ר עָשְׂתָ֖ה מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל הֹלְכָ֨ה הִ֜יא עַל־כׇּל־הַ֣ר גָּבֹ֗הַּ וְאֶל־תַּ֛חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָ֖ן וַתִּזְנִי־שָֽׁם׃ וָאֹמַ֗ר אַחֲרֵ֨י עֲשׂוֹתָ֧הּ אֶת־כׇּל־אֵ֛לֶּה אֵלַ֥י תָּשׁ֖וּב וְלֹא־שָׁ֑בָה (ותראה) [וַתֵּ֛רֶא] בָּגוֹדָ֥ה אֲחוֹתָ֖הּ יְהוּדָֽה׃ וָאֵ֗רֶא כִּ֤י עַל־כׇּל־אֹדוֹת֙ אֲשֶׁ֤ר נִֽאֲפָה֙ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁלַּחְתִּ֕יהָ וָאֶתֵּ֛ן אֶת־סֵ֥פֶר כְּרִיתֻתֶ֖יהָ אֵלֶ֑יהָ וְלֹ֨א יָרְאָ֜ה בֹּגֵדָ֤ה יְהוּדָה֙ אֲחוֹתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ וַתִּ֥זֶן גַּם־הִֽיא׃ וְהָיָה֙ מִקֹּ֣ל זְנוּתָ֔הּ וַתֶּחֱנַ֖ף אֶת־הָאָ֑רֶץ וַתִּנְאַ֥ף אֶת־הָאֶ֖בֶן וְאֶת־הָעֵֽץ׃ וְגַם־בְּכׇל־זֹ֗את לֹא־שָׁ֨בָה אֵלַ֜י בָּגוֹדָ֧ה אֲחוֹתָ֛הּ יְהוּדָ֖ה בְּכׇל־לִבָּ֑הּ כִּ֥י אִם־בְּשֶׁ֖קֶר נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י צִדְּקָ֥ה נַפְשָׁ֖הּ מְשֻׁבָ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל מִבֹּגֵדָ֖ה יְהוּדָֽה׃ הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ אֶת־הַדְּבָרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה צָפ֗וֹנָה וְ֠אָמַרְתָּ֠ שׁ֣וּבָה מְשֻׁבָ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לוֹא־אַפִּ֥יל פָּנַ֖י בָּכֶ֑ם כִּֽי־חָסִ֤יד אֲנִי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹ֥א אֶטּ֖וֹר לְעוֹלָֽם׃ אַ֚ךְ דְּעִ֣י עֲוֺנֵ֔ךְ כִּ֛י בַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖יִךְ פָּשָׁ֑עַתְּ וַתְּפַזְּרִ֨י אֶת־דְּרָכַ֜יִךְ לַזָּרִ֗ים תַּ֚חַת כׇּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן וּבְקוֹלִ֥י לֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שֽׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן׃ וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֛ם רֹעִ֖ים כְּלִבִּ֑י וְרָע֥וּ אֶתְכֶ֖ם דֵּעָ֥ה וְהַשְׂכֵּֽיל׃ וְהָיָ֡ה כִּ֣י תִרְבּוּ֩ וּפְרִיתֶ֨ם בָּאָ֜רֶץ בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עַל־לֵ֑ב וְלֹ֤א יִזְכְּרוּ־בוֹ֙ וְלֹ֣א יִפְקֹ֔דוּ וְלֹ֥א יֵעָשֶׂ֖ה עֽוֹד׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יִקְרְא֤וּ לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ כִּסֵּ֣א יְהֹוָ֔ה וְנִקְו֨וּ אֵלֶ֧יהָ כׇֽל־הַגּוֹיִ֛ם לְשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה לִירוּשָׁלָ֑͏ִם וְלֹא־יֵלְכ֣וּ ע֔וֹד אַחֲרֵ֕י שְׁרִר֖וּת לִבָּ֥ם הָרָֽע׃ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה יֵלְכ֥וּ בֵית־יְהוּדָ֖ה עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְיָבֹ֤אוּ יַחְדָּו֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר הִנְחַ֖לְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶֽם׃ וְאָנֹכִ֣י אָמַ֗רְתִּי אֵ֚יךְ אֲשִׁיתֵ֣ךְ בַּבָּנִ֔ים וְאֶתֶּן־לָךְ֙ אֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֔ה נַחֲלַ֥ת צְבִ֖י צִבְא֣וֹת גּוֹיִ֑ם וָאֹמַ֗ר אָבִי֙ (תקראו) [תִּקְרְאִי־]לִ֔י וּמֵאַחֲרַ֖י לֹ֥א (תשובו) [תָשֽׁוּבִי]׃ אָכֵ֛ן בָּגְדָ֥ה אִשָּׁ֖ה מֵרֵעָ֑הּ כֵּ֣ן בְּגַדְתֶּ֥ם בִּ֛י בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ק֚וֹל עַל־שְׁפָיִ֣ים נִשְׁמָ֔ע בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י הֶעֱווּ֙ אֶת־דַּרְכָּ֔ם שָׁכְח֖וּ אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שׁוֹבָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹתֵיכֶ֑ם הִנְנוּ֙ אָתָ֣נוּ לָ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ אָכֵ֥ן לַשֶּׁ֛קֶר מִגְּבָע֖וֹת הָמ֣וֹן הָרִ֑ים אָכֵן֙ בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ תְּשׁוּעַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהַבֹּ֗שֶׁת אָ֥כְלָ֛ה אֶת־יְגִ֥יעַ אֲבוֹתֵ֖ינוּ מִנְּעוּרֵ֑ינוּ אֶת־צֹאנָם֙ וְאֶת־בְּקָרָ֔ם אֶת־בְּנֵיהֶ֖ם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶֽם׃ נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבׇשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּ֘נוּ֮ כְּלִמָּתֵ֒נוּ֒ כִּי֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ אִם־תָּשׁ֨וּב יִשְׂרָאֵ֧ל׀נְאֻם־יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י תָּשׁ֑וּב וְאִם־תָּסִ֧יר שִׁקּוּצֶ֛יךָ מִפָּנַ֖י וְלֹ֥א תָנֽוּד׃ וְנִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ חַי־יְהֹוָ֔ה בֶּאֱמֶ֖ת בְּמִשְׁפָּ֣ט וּבִצְדָקָ֑ה וְהִתְבָּ֥רְכוּ ב֛וֹ גּוֹיִ֖ם וּב֥וֹ יִתְהַלָּֽלוּ׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְאַֽל־תִּזְרְע֖וּ אֶל־קֹצִֽים׃ הִמֹּ֣לוּ לַיהֹוָ֗ה וְהָסִ֙רוּ֙ עׇרְל֣וֹת לְבַבְכֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם פֶּן־תֵּצֵ֨א כָאֵ֜שׁ חֲמָתִ֗י וּבָֽעֲרָה֙ וְאֵ֣ין מְכַבֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶֽם׃

פירוש רש”י

2:2: זָכַרְתִּי לָךְ. אִם הֱיִיתֶם שָׁבִים אֵלַי, תַּאֲוָתִי לְרַחֵם עֲלֵיכֶם, כִּי זָכַרְתִּי חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וְאַהֲבַת כְּלִילַת חֻפָּתֵךְ, שֶׁהִכְלַלְתִּיךְ לְחֻפָּה; וְלָשׁוֹן הַכְנָסָה הוּא. כְּלוּלֹתָיִךְ נוֹצִי״שׁ בְּלַעַ״ז. וּמַה הוּא חֶסֶד נְעוּרַיִךְ? לֶכְתֵּךְ אַחַר שְׁלוּחַי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; מֵאֶרֶץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז:לה) יְצָאתֶם לַמִּדְבָּר, וְאֵין צֵדָה לַדֶּרֶךְ, כִּי הֶאֱמַנְתֶּם בִּי (מכילתא בא פסחא יד): 2:3: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל. כִּתְרוּמָה: | רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. כְּרֵאשִׁית קָצִיר לִפְנֵי הָעֹמֶר, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וְהָאוֹכְלוֹ מִתְחַיֵּב, כֵּן כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ. כֵּן תַּרְגֵּם יוֹנָתָן: 2:6: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה׳. כִּי נֵלֵךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים: | עֲרָבָה. פְּלַנוּרָ״א בְּלַעַ״ז: | וְשׁוּחָה. נְטוּיָה, אִינְפוּשִׁיאָ״ה בְּלַעַ״ז: | צִיָּה. דִּישְׁגַאטָ״ה בְּלַעַ״ז: | וְצַלְמָוֶת. לְשׁוֹן חֹשֶׁךְ: 2:7: אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל. ״לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דַּהֲוַת מְנַצְּבָא כְּכַרְמְלָא״ (תרגום יונתן; פסיקתא רבתי טו, א), פֵּירֵשׁ נְטוּעָה כְּיַעַר: 2:8: תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה. סַנְהֶדְרִין: | וְהָרֹעִים. הַמְּלָכִים: | נִבְּאוּ בַבַּעַל. בְּשֵׁם הַבַּעַל: 2:9: עוֹד אָרִיב. טֶרֶם אָבִיא עֲלֵיכֶם רָעָה, אֶתְוַכַּח עִמָּכֶם עוֹד עַל יְדֵי נְבִיאַי, אַף עַל פִּי שֶׁרַבְתִּי עִמָּכֶם כְּבָר יָמִים רַבִּים: 2:10: אִיֵּי כִתִּיִּים. לְאִיֵּי כִתִּיִּים: | אִיֵּי. אִישְׁלַ״שׁ בְּלַעַ״ז: | וְקֵדָר שִׁלְחוּ. וְלִקְדָר שִׁלְחוּ לִרְאוֹת מִנְהָגָם: | וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד. וְשִׂימוּ לֵב לְהִסְתַּכֵּל בַּדָּבָר יָפֶה: | הֵן. כְּמוֹ אִם, אִם הֵמִיר גּוֹי מֵהֶם אֶת אֱלֹהָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, וְעַמִּי הֵמִיר אֶת כְּבוֹדוֹ אֲשֶׁר בּוֹ הָיָה נִכְבָּד. וְכִתִּיִּים וְקֵדָרִיִּים יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים וְרוֹעֵי מִקְנֶה, וְנוֹסְעִים וְהוֹלְכִים וּמִטַּלְטְלִין מִמִּרְעֶה לְמִרְעֶה וּמִמִּדְבָּר לְמִדְבָּר, וְנוֹשְׂאִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם עִמָּהֶם לְמָקוֹם שֶׁחוֹנִים שָׁם, וַאֲנִי נָשָׂאתִי אֶתְכֶם עַד אֲשֶׁר קָבַעְתִּי אֶתְכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתִי, כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (תענית ה:): כִּתִּיִּים עוֹבְדִים לַמַּיִם, וְקֵדָרִיִּים עוֹבְדִים לָאֵשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ, לֹא הִנִּיחוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם: 2:11: בְּלֹא יוֹעִיל. בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת: 2:12: שֹׁמּוּ שָׁמַיִם. לְשׁוֹן תִּמָּהוֹן, כְּמוֹ הִשְׁתּוֹמְמוּ; וְהוּא לְשׁוֹן צִוּוּי, כְּמוֹ ״אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ״ (שמואל א יד:ט): | וְשַׂעֲרוּ. לְשׁוֹן סַעַר: | חָרְבוּ מְאֹד. כְּאִלּוּ אַתֶּם נֶחֱרָבִים עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָתִיד לֵיחָרֵב: 2:13: שְׁתַּיִם רָעוֹת. אִם הֵמִירוּ יִרְאָתָם בְּכַיּוֹצֵא בָּהּ, יֵשׁ כָּאן רָעָה אַחַת; וְעַכְשָׁיו שֶׁאוֹתִי עָזְבוּ, שֶׁאֲנִי מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה, שֶׁהֵם כְּבֹארוֹת שֶׁל מַיִם מְכֻנָּסִין וְנִשְׁבָּרִין וְנִסְדָּקִין, וּמֵימֵיהֶם נִבְלָעִים בִּסְדָקֵיהֶם, הֲרֵי שְׁתַּיִם רָעוֹת: | לַחְצֹב. לַחְפֹּר: | אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ. טִינְדְרוֹנְ״ט בְּלַעַ״ז אֶת מֵימֵיהֶם; שֶׁהַמַּיִם מְטַשְׁטְשִׁין אֶת שְׂפָתָם וְכוֹתְלֵיהֶם וְהֵם נוֹפְלִין: 2:14: יְלִיד בַּיִת. בֶּן הָאָמָה: 2:15: יִשְׁאֲגוּ. שׁוֹאֲגִים, לְשׁוֹן הֹוֶה: | כְּפִירִים. מְלָכִים: | נִצְּתוּ. נִצְּתוּ בָּאֵשׁ: 2:16: גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס. הֵם מִצְרַיִם שֶׁאַתֶּם בּוֹטְחִים עֲלֵיהֶם לְעֶזְרָה: | יִרְעוּךְ קָדְקֹד. לְשׁוֹן רְצִיצָה, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״וְרָצוּץ״ (דברים כח:לג): ״וּרְעִיעַ״: 2:17: הֲלֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ. הֲלֹא אֶת הָרָעָה וְאֶת הַפּוּרְעָנוּת הַזֹּאת תִּגְרֹם לָךְ הָאַשְׁמָה וְהֶעָוֹן אֲשֶׁר עָזַבְתְּ אֶת ה׳ אֱלֹהַיִךְ: | בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ. שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתְךָ דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: 2:18: מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם. לָמָּה תַּעַזְבִי אוֹתִי וְתִבְטְחִי עַל מִצְרַיִם? | לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁיחוֹר. שֶׁטִּבְּעוּ זְכוֹרֵיכֶם בַּנִּילוּס; שִׁיחוֹר הוּא נִילוּס, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם״ בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע יג:ג): | וּמַה לָּךְ. לִמְרֹד בִּי לְמַעַן תִּגְלִי לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לְמֵעֵבֶר נְהַר פְּרָת: 2:19: תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ. סוֹף שֶׁרָעָתֵךְ תָּבִיא עָלֶיךָ יִסּוּרִין: | וּמְשׁוּבוֹתַיִךְ. לְשׁוֹן ״בָּנִים שׁוֹבָבִים״ (ירמיה ג:יד): | תּוֹכִיחוּךְ. לְשׁוֹן ״מוּסָר״ (ירמיה ל:יד): | וְלֹא פַחְדָּתִי. פַּחַד שֶׁלִּי לֹא הָיָה בְּלִבֵּךְ לִירָא אוֹתִי: 2:20: שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ. הָעוֹל שֶׁל עֵץ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן שְׁבִירָה, וְהַמּוֹסְרוֹת, שֶׁהֵן שֶׁל עוֹר, נוֹפֵל בָּהֶן לְשׁוֹן נְתִיקָה: | מוֹסְרוֹתַיִךְ. הֵם רְצוּעוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין בָּהֶם הָעוֹל: | וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר. עַל דְּבָרֶיךָ: | כִּי עַל כָּל גִּבְעָה. אַךְ אַתָּה לֹא שָׁמַרְתָּ הַבְטָחָתְךָ, וְעַל כָּל גִּבְעָה אַתְּ צֹעָה – לְשׁוֹן מִשְׁכָּב וּמַצָּע. כִּי מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן אֶלָּא: 2:21: נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק. שׂוֹרֵק הוּא זְמוֹרוֹת גֶּפֶן טוֹב, כְּלוֹמַר בְּנֵי אָבוֹת כְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים. וּמִדְרָשׁוֹ: נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, הוֹסַפְתִּי לְךָ עַל שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ שֵׁשׁ מֵאוֹת וָשֵׁשׁ, כְּמִנְיַן שׂוֹרֵ״ק: | סוּרֵי. דִישְׁטוֹרְלָטוֹ״רְשׁ בְּלַעַ״ז: | גֶּפֶן נָכְרִיָּה. הַצּוֹמַחַת בַּיְּעָרִים: 2:22: בַּנֶּתֶר. מִין אֲדָמָה שֶׁחָפִין וְשָׁפִין בָּהּ אֶת הַבְּגָדִים: | בּוֹרִית. נִקָּיוֹן, כְּמוֹ ״וּבַר לֵבָב״ (תהלים כד:ד). וְיֵשׁ לוֹעֲזִים בּוֹרִית – שָׁאבוֹ״ן בְּלַעַז: | נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ. ״הָא כְּרוֹשֶׁם כִּתְמָא דְּלָא דָכֵי, כֵּן סַגִּיאוּ חוֹבֵיךְ קֳדָמַי״ (תרגום יונתן): | כֶּתֶם. טָאקָ״א בְּלַעַ״ז: | עֲוֹנֵךְ. עַל עֲוֹן הָעֵגֶל נֶאֱמַר, שֶׁהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם״ (שמות לב:לד) – כָּל פְּקִידוֹת הַבָּאוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, יִהְיֶה מִקְצָת עֲוֹן הָעֵגֶל בָּהֶם (סנהדרין קב.): 2:23: רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא. מָה עָשִׂית מוּל בֵּית פְּעוֹר (דברים ג:כט)! וְעוֹדֵ עַתָּה אַתְּ מַחֲזֶקֶת בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ כִּבְכָרָה קַלָּה הַמְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: | בִּכְרָה. גְּמַלָּה נְקֵבָה בְּחוּרָה, שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת לָנוּעַ. ״בִּכְרֵי מִדְיָן״ (ישעיהו ס:ו) מְתֻרְגָּם: ״הוֹגְנֵי מִדְיָן״, וְהֵם גְּמַלִּים בְּחוּרִים; כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסַנְהֶדְרִין (סנהדרין נב.): נְפִישֵׁי גְּמַלֵּי סָבֵי דְּטָעֲינִי מַשְׁכֵּי דְּהוֹגְנֵי: | מְשָׂרֶכֶת. מַחֲזֶקֶת בְּדַרְכֵי נְעוּרֶיהָ; לְשׁוֹן מַסְרִיךְ (בבא מציעא ו.), סָרִיךְ (גיטין סח:). וְיֵשׁ לְחַבְּרוֹ עִם ״שְׂרוֹךְ נַעַל״ (בראשית יד:כג) – קוֹשֶׁרֶת דַּרְכֵי נַעֲרוּתָהּ בְּלִבָּהּ: 2:24: פֶּרֶה. שַׁלְוָואטִיקְ״וּ בְּלַעַ״ז, וְיֵשׁ לוֹעֲזִין קוּלִיי״ן בְּלַעַ״ז: | לִמּוּד מִדְבָּר. הַלָּמוּד לִהְיוֹת בַּמִּדְבָּרוֹת; כֵּן אָהַבְתְּ לָנוּעַ: | שָׁאֲפָה רוּחַ. פּוֹתַחַת אֶת פִּיהָ וְשׁוֹאֶפֶת רוּחַ, וּלְעוֹלָם הוּא חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ (קהלת א:ו): | תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה. אוֹתָהּ מִדַּת תַּנִּינִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כִּי גַּם הַתַּנִּין שׁוֹאֵף רוּחַ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים״ (ירמיה יד:ו). מִי יְשִׁיבֶנָּה מֵאוֹתָהּ מִדָּה? כֵּן אַתֶּם, מִי יוּכַל לַהֲשִׁיבְכֶם מִדַּרְכְּכֶם הָרָעָה? | כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ. כִּי עַל חִנָּם יִיעָפוּ, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגָהּ. וּמַה סוֹפָהּ? בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ. חֹדֶשׁ אֶחָד יֵשׁ בַּשָּׁנָה שֶׁהִיא יְשֵׁנָה כָּל הַחֹדֶשׁ, וְאָז הִיא נִלְכֶּדֶת; אַף אַתֶּם, חֹדֶשׁ אֶחָד (הוּא אָב) הוּכַן לָכֶם כְּבָר מִימוֹת הַמְרַגְּלִים, שֶׁקָּבְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּכִיַּת חִנָּם, בּוֹ תִּלָּכְדוּ (סוטה לה.). תַּאֲנָתָהּ. שׁוֹ״ן דְּגְרוֹנְמִינְ״ט בְּלַעַ״ז. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כִּירוּדָא״. דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן יְלָלָה, כְּמוֹ ״תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה״ (יחזקאל כט:ב). לָשׁוֹן אַחֵר: שַׁאקוֹנְטְרִיאָ״ה בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״ (יהושע טז:ו): 2:25: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף. זוֹ הִיא מִדָּתֵךְ, כְּפֶרֶא הָאוֹהֶבֶת לָנוּעַ. נְבִיאַי אוֹמְרִים לִיךְ: מִנְעִי עַצְמֵךְ מֵעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא תֵּלְכִי יָחֵף בַּגּוֹלָה, וּמִנְעִי גְּרוֹנֵךְ מִלָּמוּת בַּצָּמָא; וַתֹּאמְרִי עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים נוֹאָשׁ. אֵין מִיחוּשׁ, נוֹאַשְׁתִּי בְּדִבְרֵיכֶם. נוֹאָשׁ נוֹקְלִיי״ר בְּלַעַ״ז: 2:26: כִּי יִמָּצֵא. בִּתְחִלָּה כְּשֶׁהוּא נִמְצָא גַּנָּב, וְהוּא הָיָה מֻחְזָק נֶאֱמָן; כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 2:27: וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ. אֵלַי קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְכֵן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״וּבְעִידָּן דְּבִישְׁתָּא אַתְיָא עֲלֵיהוֹן כַּפְרִין בְּטָעוּתְהוֹן וּמוֹדָן קֳדָמַי וְאָמְרִין רַחֵם עֲלָנָא וּפְרוּקְנָא״: 2:28: מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ. בְּכָל עִיר וָעִיר אֱלוֹהַּ אַחֵר: 2:29: לָמָּה תָרִיבוּ. אֵיךְ תָּבֹאוּ לְהִתְוַכֵּחַ בְּרִיב וְלוֹמַר: לֹא חָטָאנוּ?! | כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי. אַף הַצַּדִּיקִים בְּמַשְׁמָע; הַיְינוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: בַּהֲדֵי הוּצָא, לָקִיא כַּרְבָּא (בבא קמא צב.): 2:30: לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי. עַל חִנָּם, כִּי לֹא הוֹעִיל שֶׁיִּקְחוּ מוּסָר: | אָכְלָה חַרְבְּכֶם. אֶת נְבִיאֵיכֶם, הֲרַגְתֶּם אֶת זְכַרְיָה (דברי הימים ב כד:כא) וִישַׁעְיָה (יבמות מט:): 2:31: רְאוּ דְבַר ה׳. הוֹצִיא לָהֶם צִנְצֶנֶת הַמָּן, אָמַר לָהֶם: רְאוּ כָּאן מַה דְּבַר ה׳ מוֹעִיל (מכילתא בשלח ויסע ה)! הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל. לְשׁוֹן תֵּימָה הוּא, לְכָךְ נְקוּדה מ״ם רָפִי וְה״א בַּחֲטַף פַּתָּח: כְּלוּם נִדְמֶה לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁהוּא מִדְבָּר כְּשֶׁהָלְכוּ בּוֹ, שֶׁהוֹרַדְתִּי לָהֶם לֶחֶם זֶה דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (שמות טז:ד)? | מַאְפֵּלְיָה. לְשׁוֹן חֹשֶׁךְ: | מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ. נִבְדַּלְנוּ מִמְּךָ, כְּמוֹ הָרוֹדֶה פַּת מִן הַתַּנּוּר (תרומות י,ג). כָּךְ מִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, במדבר ב). וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ רַדְנוּ לְשׁוֹן יְרִידָה, וְעוֹד פָּנִים אֲחֵרִים: 2:33: תֵּיטִיבִי. תְּקַשְּׁטִי עַצְמֵךְ לִקְרַאת נוֹאֲפַיִךְ, כְּמוֹ ״וַתֵּיטֶב רֹאשָׁהּ״ דְּאִיזֶבֶל, בְּפָרָשַׁת יֵהוּא (מלכים ב ט:ל): | גַּם אֶת הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ. חָזַרְתְּ עַל כָּל רוֹעַ דֶּרֶךְ, לִלְמוֹד אֶת הַמְקֻלְקֶלֶת שֶׁבְּכֻלָּם: | גַּם. לְשׁוֹן אֲפִילוּ. לָכֵן. לְשׁוֹן שְׁבוּעַת אֱמֶת, אַךְ אֶת הַדֶּרֶךְ הָרָעָה שֶׁבְּכָל הַדְּרָכִים לִמַּדְתְּ לְעַצְמֵךְ: | לִמַּדְתְּ. הִנְהַגְתְּ: 2:34: בַּמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים. לֹא מָצָאתָ אוֹתָם בַּמַּחְתֶּרֶת כְּשֶׁהָרַגְתָּ אוֹתָם: | מְצָאתִים. כֹּה יֹאמַר לִנְקֵבָה לְשׁוֹן פָּעַלְתְּ, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵפֶר (יחזקאל טז:נח) אֶת נְשָׂאתִים: | כִּי עַל כָּל אֵלֶּה. שֶׁהָיוּ מוֹכִיחִים אוֹתְךָ בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: 2:35: וַתֹּאמְרִי. בְּלִבֵּךְ׃ | כִּי נִקֵּיתִי. אֲשֶׁר זַכָּאָה אֲנִי נַפְשִׁי: | נִשְׁפָּט אוֹתָךְ. בָּא עִמָּךְ בְּמִשְׁפָּט: 2:36: תֵּזְלִי. לְשׁוֹן זִלְזוּל: | לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ. לַעֲזֹב אוֹתִי וְלִסְמֹךְ עַל מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, בִּימֵי יְהוֹיָקִים (מלכים ב כד:ז) וְצִדְקִיָּהוּ (ירמיה לז): | לְשַׁנּוֹת. לְשׁוֹן שִׁנּוּי: | כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר. שֶׁסָּמַךְ אָחָז עָלָיו, ״וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חִזְּקוֹ״ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב כח:כ): 3:1: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח וְגוֹ׳. יֵשׁ לִי לוֹמַר, שֶׁאֵין עוֹד אַתְּ רְאוּיָה לִי, כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַמְּשַׁלֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה וְגוֹ׳: | וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים. עִם אוֹהֲבִים רַבִּים; וְאַף עַל פִּי כֵן, שׁוּבִי אֵלַי: | וְשׁוּב אֵלַי. כְּמוֹ ״עֲשׂוֹת״, וְלָשׁוּב אֵלַי אֲנִי עוֹסֵק בָּךְ: 3:2: שְׁפָיִים. יִבְלֵי מַיִם: | לֹא שֻׁגַּלְתְּ. לְשׁוֹן פִּילֶגֶשׁ: | יָשַׁבְתְּ לָהֶם. לִהְיוֹת נְכוֹנָה לִקְרָאתָם: | כַּעֲרָבִי. יוֹשֵׁב אֹהָלִים, שֶׁהוּא תָּמִיד מָצוּי בַּחוּץ, בַּמִּדְבָּרוֹת; וְעַל שֵׁם כָּךְ הוּא קָרוּי עֲרָבִי, שֶׁשּׁוֹכֵן בָּעֲרָבָה: 3:3: וּמַלְקוֹשׁ. כְּמָטָר הַיּוֹרֵד בְּנִיסָן (יואל ב:כג) עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין. וּמַלְקוֹשׁ טְרַדִיוֹ״א בְּלַעַ״ז: 3:4: הֲלוֹא מֵעַתָּה. הַלְוַאי שַׁבְתְּ מֵרָעָתֵךְ וְקָרָאת לִי אָבִי, וְאִם תַּעֲשִׂי כָּךְ, הֲיִנְטֹר לָךְ אֲדוֹנַיִךְ לְעוֹלָם אֵת אֲשֶׁר חָטָאת לוֹ, אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח? לֹא יִשְׁמֹר! 3:5: הִנֵּה דִבַּרְתְּ. בְּפִיךְ: ״לֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ״ (ירמיה ב:לא), וְאוֹתָהּ הָרָעָה תַּעֲשִׂי וְלֹא תִתְּנִי לֵב לָשׁוּב: | וַתּוּכָל. וְנִצַּחְתְּ לִמְרוֹד: 3:6: מְשׁוּבָה. נִצַּחַת (ירמיה ח:ה) וּמוּכַחַת בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁצִּוַּנִי לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים (מגלה יד:). הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל ״הַשּׁוֹבֵבָה״ (ירמיה לא:כא), אַנְבּוֹזִייָ״ה בְּלַעַ״ז: | יִשְׂרָאֵל. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: | הוֹלְכָה הִיא. בְּעוֹדָהּ עַל אַדְמָתָהּ, קוֹדֶם שֶׁגָּלְתָה בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ עִם הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה (מלכים ב יז): | הוֹלְכָה. הָיְתָה הוֹלֶכֶת עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ: | וַתִּזְנִי שָׁם. לַעֲבוֹדָה זָרָה. וַתִּזְנִי כְּמוֹ וַתִּזֶן: יוֹ״ד יְתֵרָה: 3:7: וָאֹמַר. עַל יְדֵי נְבִיאַי עָמוֹס וְהוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי וּשְׁאָר נְבִיאִים: אֵלַי תָּשׁוּב: | וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה. כָּל זֶה. בֹּגֵדָה קָשָׁה מִמְּשׁוּבָה: יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְקִלְקוּל וְלֹא רָאוּ פֻּרְעָנוּת לִלְמֹד מִמֶּנּוּ וְלָשׁוּב, קְרוּיִין מְשׁוּבָה; יְהוּדָה, שֶׁרָאוּ שֶׁגָּלוּ אֵלּוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר, קְרוּיִין בֹּגֵדָה: 3:8: וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אוֹדוֹת וגו׳. נְקֻדּוֹת טַעֲמֵי מִקְרָא זֶה מְלַמְּדִין עַל פֵּרוּשׁוֹ: יִשְׂרָאֵל נָקוּד זָקֵף, מֻבְדָּל מִשִּׁלַּחְתִּיהָ; שִׁלַּחְתִּיהָ נָקוּד זָקֵף גָּדוֹל לְעַצְמוֹ. וְזֶה פֵּרוּשׁוֹ: וָאֵרֶא נִסְתַּכַּלְתִּי בָּהּ לִיפָּרַע מִמֶּנָּה, וְלָמָּה? כִּי עַל כָּל אוֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשׁוּבָה יִשְׂרָאֵל, וּמָה הָיְתָה נִקְמָתִי? שִׁלַּחְתִּיהָ מֵעַל פָּנַי. וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה שֶׁרָאֲתָה בְּפוּרְעָנוּת שֶׁל שׁוֹמְרוֹן, לָתֵת לִבָּהּ לָשׁוּב: 3:9: וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן. ״וְטָעַת עִם פָּלְחֵי אַבְנַיָּא וְאָעֵיָא״, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם מִקֹּל זְנוּתָהּ לְשׁוֹן קַלּוּת: ״מִדְּקַלִּילָא בְּעֵינָהָא טָעֲוָותָהָא״: 3:10: וְגַם בְּכָל זֹאת. שֶׁרָאוּ בְּקִלְקוּלַת פֻּרְעָנוּת חֲבֵרֵיהֶם: | כִּי אִם בְּשֶׁקֶר. דּוֹרוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּה מַרְאִין עַצְמָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים, וְהֵם רְשָׁעִים הָיוּ. צָרִים צוּרוֹת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה עַל דַּלְתוֹתֵיהֶם מִבִּפְנִים, חֶצְיָהּ עַל זוֹ וְחֶצְיָהּ עַל זוֹ, וּכְשֶׁהָיוּ מְבַעֲרֵי עֲבוֹדָה זָרָה בּוֹדְקִים, הָיָה הַדֶּלֶת פָּתוּחַ וְלֹא הָיוּ מַכִּירִין בָּהּ: 3:11: צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל. נִקְּתָה וּפָטְרָה עַצְמָהּ מִן הַדִּין, שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ מִמִּי לִלְמוֹד: 3:12: הָלוֹךְ וְקָרָאתָ וְגוֹ׳. הָלוֹךְ כְּתַרְגּוּמוֹ: ״אֲזִיל״, לְשׁוֹן צִוּוּי; כָּאן צִוָּהוּ לֵילֵךְ וּלְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ (מגלה יד:), כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (פסוק ו), שֶׁבִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ נֶאֶמְרָה לוֹ נְבוּאָה זוֹ; וְחָזְרוּ מִקְצָת מֵהֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְיֹאשִׁיָּהוּ (דברי הימים ב לה,יז-יט): | צָפוֹנָה. אֶל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁגָּלוּ שָׁם לְאַשּׁוּר: | פָּנַי. ״רוּגְזִי״, כֵּן תַּרְגֵּם יוֹנָתָן: 3:13: פָּשָׁעְתְּ. מָרַדְתְּ: | וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ. לְשׁוֹן זְנוּת; פִּסּוּק רַגְלַיִם לְמִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: 3:14: שׁוֹבָבִים. אַנְוִוישִׁי״ר בְּלַעַ״ז, שֶׁשּׁוֹבַבְתֶּם דַּרְכְּכֶם מֵרוֹב כֹּל (דברים כח:מז), שֶׁהֱיִיתֶם בְּשַׁלְוָה וְעֹנֶג, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר ״הַפּוֹרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל״ (עמוס ו:ה), ״הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״ (עמוס ו:ו): | כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם. וְנִקְרֵאתֶם בִּשְׁמִי, שֶׁאֲנִי אָדוֹן לָכֶם, וְאֵין כְּבוֹדִי לְהַנִּיחַ אֶתְכֶם בְּיַד אוֹיְבִי: 3:16: לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן. כִּי כָל כְּנִיסַתְכֶם תְּהֵא קְדוֹשָׁה, וְאֶשְׁכּוֹן בָּהּ כְּאִלּוּ הוּא אֲרוֹן: | יִפְקֹדוּ. כְּמוֹ יִזְכְּרוּ: | וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בּוֹ כְּבָר בְּשִׁילֹה, שֶׁהֱבִיאוּהוּ בַּמִּלְחָמָה עִם פְּלִשְׁתִּים, בִּימֵי עֵלִי (שמואל א ד): 3:17: וְנִקְווּ. וְנִקְבְּצוּ, לְשׁוֹן ״מִקְוֵה מַיִם״ (ויקרא יא:לו): | שְׁרִירוּת. לְשׁוֹן רְאִיָּה, כְּמוֹ ״אֲשׁוּרֶנּוּ״ (במדבר כד, יז): 3:18: יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל. עִמָּם יִתְחַבְּרוּ וְיִתְוַסְּפוּ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת מַמְלָכָה אַחַת: 3:19: וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי. בְּלִבִּי, וְלָכֵן הִנְחַלְתִּים לַאֲבוֹתֵיכֶם: | אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים. אֶת, עֲדָתִי וְאֻמָּתִי, בְּתוֹךְ שְׁאָר בָּנִים, לְפִיכָךְ בֵּרַרְתִּי מָנָה יָפָה וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה: | צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם. צִבְיוֹן כָּל צִבְאוֹת גּוֹיִם (תנחומא, משפטים יז): 3:20: אָכֵן. אֲבָל אַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם מַחֲשַׁבְתִּי, כִּי אִם כְּמוֹ אִשָּׁה שֶׁבּוֹגְדָה מֵרֵעָהּ עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְפִּיק מְזוֹנוֹתֶיהָ, כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי – הַמַּסְפִּיק לָכֶם כָּל טוֹב; כָּךְ מִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא, משפטים יז): 3:21: עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע. קָרוֹב הוּא לְהִשָּׁמַע: 3:22: הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ. הַנָּבִיא מְלַמְּדָם לְהִתְוַדּוֹת וְלוֹמַר כֵּן: הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ, אָכֵן לַשֶּׁקֶר וְגוֹ, וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה וְגוֹ׳ נִשְׁכְּבָה בְבָשְׁתֵּנוּ. כָּל זֶה לְשׁוֹן תְּפִלָּה שֶׁהַנָּבִיא מְלַמְּדָם לוֹמַר: | אָתָנוּ. בָּאנוּ: 3:23: אָכֵן לַשֶּׁקֶר. שָׁמַרְנוּ מִגְּבָעוֹת וְהָמוֹן הָרִים שֶׁעָבַדְנוּ עֲבוֹדָה זָרָה שָׁם (על פי שמואל א כה:כא): | אָכֵן. בֶּאֱמֶת: 3:24: וְהַבֹּשֶׁת. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָסַקְנוּ בָּהּ; כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ״וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת״ (הושע ט:י): | אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ. בַּעֲוֹן עֲבוֹדָתָהּ הָיָה יְגִיעֵנוּ לָבַז: 4:1: אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל. בִּתְשׁוּבָה זוֹ אֵלַי תָּשׁוּב לִכְבוֹדְךָ וּגְדֻלָּתְךָ הָרִאשׁוֹנָה: | וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי. אָז לֹא תָנוּד – לָצֵאת בַּגּוֹלָה: 4:2: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה׳ בֶּאֱמֶת. כְּשֶׁתִּשָּׁבַע בִּשְׁמִי תִּשָּׁבַע בֶּאֱמֶת, וְלֹא כַּאֲשֶׁר עַתָּה, שֶׁכָּתוּב בָּכֶם ״אִם חַי ה׳ יֹאמְרוּ אָכֵן לְשֶׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ״ (ירמיה ה:ב): | וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גוֹיִם. אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן, אָז יִתְבָּרְכוּ בְּיִשְׂרָאֵל הַגּוֹיִם; כָּל גּוֹי יֹאמַר לִבְנוֹ: תְּהֵא כִּפְלוֹנִי יִשְׂרָאֵל: | יִתְהַלָּלוּ. יַגִּידוּ שִׁבְחֲכֶם. דָּבָר אַחֵר: יִתְהַלָּלוּ – מִי שֶׁיּוּכַל לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל, יִתְפָּאֵר בַּדָּבָר; פורוונטי״ר בְּלַעַ״ז: 4:3: כִּי כֹה אָמַר ה׳ וגו׳ נִירוּ לָכֶם נִיר. – הֱווּ לְמֵדִין מֵעוֹבְדֵי אֲדָמָה, שֶׁנָּרִים אוֹתָהּ בִּימֵי הַקַּיִץ לְהָמִית שָׁרְשֵׁי הָעֲשָׂבִים, שֶׁלֹּא תְּהֵא מַעֲלָה קוֹצִים בְּעֵת הַזֶּרַע בַּחֹרֶף; אַף אַתֶּם הֵטִיבוּ מַעֲשֵׂיכֶם בְּטֶרֶם תָּבֹא עֲלֵיכֶם הָרָעָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּפִלַּתְכֶם נִמְאֶסֶת כְּשֶׁתִּצְעֲקוּ: | וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים. וְאַל תְּהִי צַעֲקַתְכֶם לְפָנַי מִתּוֹךְ הָרֶשַׁע כִּי אִם מִתּוֹךְ תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא תִהְיוּ דּוֹמִים לְזוֹרֵעַ בְּלֹא נִיר, וְהִיא נֶהְפֶּכֶת לְקוֹצִים; קַרְדוֹנְ״שׁ בְּלַעַ״ז: 4:4: הִמּוֹלוּ לַה׳. בְּטֶרֶם תֵּצֵא חֲמָתִי כָאֵשׁ; זֶהוּ כְּנִיר לִפְנֵי הַזֶּרַע (ירמיה ג:ג):

פירוש רד”ק

2:2: הלך. מקור או צווי וכן זכור את יום השבת תמוך אשורי: | באזני ירושלם. ר”ל עם ירושלם ומדבר כנגד העיר כאלו מדבר כנגד העם: | זכרתי לך חסד נעוריך. אף על פי שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים לא אעשה אותך כלה וגם אעניש המריעים לך כי זכרתי לך חסד נעוריך וענין חסד נעוריך אהבת כלולותיך כמו שתרגם יונתן דכיר אנא לכון טבוות יומי קדם רחמת אבהתכון דהימינו במימרי וגו’ כבעמוד. ואפשר שהיה דעתו באמרו ימי קדם על האבות אברהם יצחק ויעקב שהיו אנשי חסד או אהבת כלולותיך פירוש חסד נעוריך והכל ענין אחד על דור המדבר וקורא הימים הקדמונים ימי נעורים בדרך השאלה כמו שהנערים קודמין לבחורים ולזקנים ופירוש כלולותיך שם מן כלה כי כנסת ישראל נדמת לכלה ביום מתן תורה והקב”ה נדמה לחתן: 2:3: קדש ישראל. נחשב כמו קדש שלא יאכלנו זר ומה שאמר ראשית תבואתה הוא כפל ענין במלות שונות כי התרומה שהיא ראשית התבואה הוא קדש וכל זרים אוכליו יש עליהם אשם כן ישראל אף על פי שהקב”ה מביא עליהם האויב הוא נענש עליהם כי זוכר להם חסד נעורים שהוא חסד האבות כמו שראינו בסנחריב וכן בנבוכדנצר ולעונש ישראל נחרבה בבל כמו שכתוב: | תבואתה. כתוב בה”א במקום וי”ו כמו אהלה והדומים לו וי”ת קדש התרומה וראשית תבואתה העומר שתרגם כן קודשיא אינון בית ישראל קדם ה’ ועל בזזיהון וגומר כבעמוד: | יאשמו. האל”ף בשוא בלבד: 2:5: כה אמר, מה מצאו אבותיכם. הדורות הראשונים משנכנסו לארץ שעבדו עכו”ם: 2:6: איה ה’. לא נתנו על דעתם לאמר איך נעבוד אלהים אחרים ואיה ה’ המעלה אותנו כלומר איך השלכנו אותו אחרי גוינו ולא פנינו אליו: | ערבה ושוחה. כתרגומו מישר וחרוב: | ולא ישב אדם שם. שמא תאמר כבר בימים ההם נתישבו המקומות ההם ואחר כך חרבו ושבו מדבר זה לא היה כי אין המקומות ההם ראוים לישוב כי אינם מקום זרע ומה שדרשו רז”ל בזה ידוע. ופי’ אדם אדם הראשון ואמר מאחר שלא עבר מהיכן ישב אלא כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה ושלא גזר עליהם אדה”ר לישוב לא נתישבה: 2:7: אל ארץ הכרמל. מה שסמך אותה אל הכרמל לפי שהארץ הנעבדת בשדות ובכרמים ואילנות טובים נקרא כרמל ולפי שארץ ישראל היתה כן כמו שכתוב עליה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וגו’ קראה ארץ הכרמל י”ת לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא: | לתועבה. כתרגום לפולחן טעותא שהם תועבת ה’ ומה שאמר ארצי נחלתי ר”ל הארץ הראויה לי לשרות בה שכינתי כי היה נבחרת מכל הארצות לטעם ידוע אצל המשכילים: 2:8: הכהנים, איה ה’. פירשנוהו והכהנים שהם לפני ה’ כל היום ומקריבים קרבנות לפניו היה להם לומר לעם העובדים לבעל איה ה’ שתעבדו לזולתו: | ותופשי התורה. הם החכמים לומדי התורה לא ידעוני שלא למדו התורה לשמה לקיים מה שכתוב בה אלא לומדים בפה ולא בלב זהו לא ידעוני כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה לא הלמוד לבד וי”ת ומלפי אורייתא לא אליפו למדע דחלתי: | והרועים. הם המלכים שהם רועי העם כמו שהרועים רועים הצאן וכת”י ומלכיא מרדו במימרי: | והנביאים. הם נביאי השקר: 2:9: לכן עוד אריב אתכם. אדבר אתכם עוד דברי ריב ותוכחה ואמר עוד כי הקדים בדברי תוכחה באמרו מה מצאו אבותיכם ואמר כמו שאמרתי על אבותיכם כן אני צריך לומר לכם כי גם אתם רעים כמותם וכן אהיה צריך להריב עם בני בניכם כי גם הם ירעו ככם וזה הדרך שאמר משה רבינו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך, ודברי תוכחה אלה האחרונים כי עברו איי כתיים וראו וכל הענין וי”ת בכן אנא עתיד לאתפרעא מנכון אמר ה’ ומן בני בניכון אם יעבדון כעובדיכון אנא עתיד לאתפרעא: 2:10: כי עברו איי כתיים. מלא בשתי יודי”ן פירשו רז”ל כי לפיכך זכר אלו האומות כי הקדרים עובדים לאש והכתים עובדים למים ואע”פ שיודעים עובדי האש כי המים מכבים האש אף על פי כן אינם ממירים אלהותם וי”ת כן ארי עברו לנגוות כתאי וחזו למדינת ערבאי וגו’ כבעמוד והאריך הוא על זה הפסוק: | הן היתה כזאת. בדרך שאלה לא שיהיה הן בדרך אם כמו שכתב רבי יונה אבל הן כמשמעו לקיים הדבר בחבריו ויבא ענין השאלה בלא ה”א השאלה ובלא אם כמו אתה זה בני והדומה לו: 2:11: ההימיר. כן כתוב ביו”ד בין הה”א והמ”ם ונכתב כן להביא במלה ב’ ענינים ענין ההחלפה כמו ואם המר ימיר מנחי העי”ן והענין השני מן ובכבודם תתימרו מנחי הפ”א והוא הענין גדולה ר”ל אם החליף גוי אלהיו ואם הגדיל אלוה גוי אחר ואע”פ שהמה לא אלהים לא זה ולא זה כל אחד דבוק בשלו: 2:12: שומו. כלומר ראוי העולם שיהיה חרב על זאת הרעה שומו ענין שממה: | שערו. ענין סערה: | חרבו. ענין חרבן והחי”ת נקראת בקמץ חטף והוא צווי מן הקל והמסורת עליו לית חטף וכתב רבי יונה כי יש אנשים שהיו קוראים אותו חרבו כמו חרבו פני האדמה והיו מפרשין אותו גם כן צווי אבל מן הדגוש כמו פרקו נזמי הזהב והשיב הוא עליהם מן המסרה ועוד המסרה על חרבו פני האדמה שנים ובפסוק וי”ת הפסוק כן אתאבלו שמיא על כדין על ארעא דישראל דעתידה למחרב כבעמוד: 2:13: כי שתים. המשיל הטוב המשפיע לישראל בעודם מחזיקים בתורתו למקור מים חיים שנובע מים בלא הפסק כן הייתי להם אני ועזבוני לעבוד אלוהות שהם להם כמו בארות נשברים: | בארות. הם חריצים עשוים בבנין לאסוף לתוכם מי המטר ואם הם נשברין יצאו המים מהם כמו שיכנסו בהם והנה תוחלת הבוטחין בהם נכזבה והנה טוב האל למיחלין לו הוא נמשל למקור מים חיים לשני פנים לטובה אחת שלא יבאו לו המים ממקום אחר אלא ממקומו הם נובעין ועוד שאין להם הפסק כן טוב האל למיחלים לו כי הטובה יבא להם מאתו והוא לא יקבלנו מאחר וטובו גם כן אין לו הפסק וכן המשיל הטוב שמיחלין ישראל מהאלוהות ומהאומות העובדים אותם והיו בוטחים במלך אשור ובמלך מצרים שהיו בוטחים בו שיעזרום מהאויבים הצרים אותם כמו הבארות הנשברים כי אפילו יהיו שלמים יש להם הפסק כשיכלו המים המכונסים כי ממקום אחר יבאו להם המים המכונסים לא מעצמם כן הכח שהיה לעוזריהם היה בא להם מאחר כי המלך לא יעשה דבר אלא בעזר צבאותיו גם כן אם לא בעזר אלהים כמו שנאמר אין המלך נושע ברוב חיל ואם הם בוטחים שאלהיהם יעזרם הנה הם כמו בארות נשברים שלא יכילו המים כי אפילו ישים אדם בהם מים יצאו בעד השברים ולא ימצא בהם מים כן הם הבוטחים באלהים אחרים אפילו יהיו עם רב אפילו יהיו להם כלי זיין הרי הם כאילו אינם וינצחום אויביהם ואפילו יהיו מדוקרים וכן דגנם ותרושם יהיו למארה כמו שאמר פנה אל הרבה והנה מעט ואמר והבאתם הבית ונפחתי בו: | יכילו. יחזיקו כמו אלפים בת יכיל: 2:14: העבד. הה”א פתוחה כי היא לתמיה כלומר אם עבד הוא או יליד בית ואם הוא יליד בית שנולד מן השפחה שיש לו לאדם בביתו והלא נקרא בני בכורי בנים אתם לה’ אלהיכם ומנהג האב לרחם על הבן ואיך נטשו האל שיבזו אותו אויביו וכי עבד הוא שאין משגיח האדון כל כך עליו כמו שמשגיח האב על הבן. ומדוע: 2:15: עליו ישאגו כפירים. ונתנו קולם עליו הבהילוהו בקולם ובזזוהו בידם ומדוע היה זה והכפירים הם מלכי העכו”ם נדמו לכפירי אריות והשאלה הזאת כאילו ישראל שואלים מדוע היה להם זה והנביא משיבם הלא זאת תעשה לך עזבך את ה’ אלהיך: | נצתה. חרבו ושממו וכת”י צדיין ושרשו נצת וכתיב בה”א וקרי בוי”ו כמו ידינו לא שפכה והדומים לו או יהיה נצתו ענין הדלקה והבערה כמו ותצת בסבכי היער והוא על דרך עריכם שרפות אש ואדוני אבי ז”ל פירש נצתו צמחו כי המקום החרב יעלה צמחים: 2:16: גם בני נף. אמר הנביא והשיב להם כתופש דבריהם כן הוא כמו שאתם אומרים ועוד כי אפילו בני נף ותחפנחס שאת בוטחת בהם והולכת למצרים לבקש עזר ממצרים גם הם ירעוך קדקד ומה יעשה לך כל זה עזבך את ה’: | ירעוך. ישברוך כמו רעה התרעעה ורעו את דליותיו ורעו את ארץ אשור ומה שאמר קדקד כי מכת הקדקד מכה רבה מוחצת הראש באמצע כי הוא חוצה הראש וטרף זרוע אף קדקד ות”י ירעוך קדקד יקטלון גברך ויבזו נכסך. ותחפנס כתיב וקרי ותחפנחס והיא עיר בארץ מצרים תקרא כזה וכזה כי קרובים הם: 2:17: הלא זאת תעשה לך. אמר תעשה בלשון נקבה על עזבך שהוא מקור לפי שהמקור הוא כדמות השם ויבא לשון זכר ולשון נקבה ואמר בלשון זכר כי רע ומר עזבך את ה’ אלהיך וכשאמר הלא זאת תעשה לך עזבך כאילו אמר עזיבתך כי הוא דמות השם וכן בא בלשון נקבה כמו הנקלה בעיניכם התחתן במלך: | בעת מוליכך בדרך. הוא היה מוליך אותך בדרך ישרה ואת נטית מעליה ועזבת את ה’ ללכת אחרי אלהים אחרים ואמר בדרך בידיעה כלומר בדרך הידועה שהלכו בה אבותיך הראשונים: 2:18: ועתה מה לך. למה תלכי לבקש עזר ממצרים ומאשור ועזרך במקומך אם תרצי ללכת דרך ישרה לא היתה צריכה לטרוח דרכים רחוקים כאילו התאוית לשתות מי שיחור או מי נהר מלך אשור וי”ת וכען מה לכון לאתחברא לפרעה מלכא דמצרים וגומר כבעמוד: 2:19: תיסרך. אחר שנסית כמה פעמים כי בעשותך רעה יבא לך רע ובעבור משובותיך שאת מורדת בי ימשלו בך האויבים הם בעצמם רעתך ומשובותיך יהיו לך מוסר ותוכחה ליסרך שלא תשובי עוד בדרך הרעה שהרי נסית כי יבא לך רעה בעבורה זהו ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה’ אלהיך: | פחדתי. שם בשקל פחדה אהבה אחוה אמר יראתי ופחדתי לא היתה אליך ולא פחדת שאביא עליך רע בעונש מעשיך הרעים: 2:20: כי מעולם. מזמן קדמון שברתי עול מצרים מעליכם וכן בכל דור ודור נתקתי מוסרות הגוים מעליך וכשהייתי מציל אותך היית אומרת לא אעבור עוד על מצותיך והכתוב אעבוד לא אעבוד עוד עכו”ם ולא עשית כן אלא בנוח לך עברת על מצותי ושבת לעבוד עכו”ם כמו שאתה עושה עתה כי על כל גבעה גבוהה וגו’: | צועה זונה. דמה אותה בעבודתה אלהים אחרים כמו הזונה שתדבק מעט זמן בזונה אחד ואחר כך תחשוק זונה אחר ותלך אחריו ובזה המשל הם רוב דברי יחזקאל כן את עבדת עכו”ם פלונית זמן אחד ואחר כך עכו”ם פלונית ואת הולכת מגבעה אל גבעה ומעץ רענן אל עץ רענן לעבוד עכו”ם: | צועה. הולכת ונוסעת ממקום למקום וכן מהר צועה להפתח וכן צועה ברוב כחו אך הוא פועל יוצא: 2:21: ואנכי נטעתיך שורק. הוא הגפן המשובח שבמיני הגפן ואומר כי בענביו לא ימצא חרצן ואמר זה על אברהם אמר איך היה זה ואיך יצאת כמו גפן נכריה כי מטעתך היה גפן נבחר וזרע אמת והיה ראוי שיצא ממנו גם כן פרי טוב והגפנים שיטעו ממנו יהיו טובים ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה והוא הגפן הרע והוא נכרי למטע שהיה שורק ונטע אמת הוא לי כמו נכרי וזר כאילו לא יצא ממנו וסורי הגפן הם הבדים הרעים שמסירין אותם מן הגפן שאין בהם צורך אמר נהפכת לי כמו סורי הגפן או כמו גפן נכריה שפירותיה באושים לא ענבים והגפן תמצא בלשון זכר ובלשון נקבה בלשון זכר גפן בוקק וימצא גפן וילקט ממנו ובלשון נקבה והיא כפורחת לגפן אחת והגפן האדרת והגפן נכריה: 2:22: כי אם תכבסי. כמו שמכבסין הבגד בנתר ובבורית להעביר ממנו הכתם כן אם תכבסי עצמך ותנקי עצמך כלומר שתשובי בתשובה אף על פי כן אענישך על עונך כל כך הוא רב ועצום והנה כתוב כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי התשובה לזאת השאלה כי על כל פנים אם עשו ישראל שבאותו הדור תשובה היו נושעים מהאויב ולא היה מגלה אותם אבל היו מקבלים עונש עונם הרב בארצם כי יש עון שאינו מכופר בתשובה לבדה אלא עם היסורין שממרקין העון אחר התשובה ורז”ל הקשו אלו הפסוקים ותרצו כי זה וזה אחר גזר דין אלא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה כי גזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע כמו שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם: | בנתר. יש מפרשים הוא שקורין לו בלע”ז אלומ”י ויש מפרשים שהוא העפר שרוחצין בו הראש ובו מנקין כל דבר: | בורית. י”מ שהוא שקורים לו בלע”ז סבו”ן וי”מ שהוא עשב שמכבסין בו: 2:23: איך תאמרי. רוצה לומר כל כך עונך מגולה שאם רצית להכחישו לאמר לא נטמאתי ואחרי הבעלים לא הלכתי לא תוכלי לכחש: | ראי דרכך בגיא. הלא על הגבעות היתה עבודתה איך אמר בגיא אלא ר”ל ראי דרכך שהוא דרוך בגיא לעלות אל הגבעה וזכר הגיא בעבור כי הגבעה כמו ההר היא אבן ולא יכיר בה אדם הדרך כמו בגיא לפיכך תוכלי לראות הדרך שיש לך בגיא שלא היה לך דרך בה אלא לעלות על הגבעה לעלות עולות ואת תמידה ללכת שם עד שהדרך נעשה מסלה נכרת לכל שדורכין בה בני אדם ואין באותו הגיא דרך כי אם לגבעה הסמוכה לו דעי מה עשית מעבודת הבעל בגבעה ולמה שפירש בו יונתן הוא פירוש נכון שתרגם כן ראי דרכך זקפי עיניך וגומר כבעמוד ולפי דרך יונתן נפרש הפסוק כן איך תוכלי לומר אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך שהוא כמו שהיה בגיא מול בית פעור שהלכת אחרי בעל פעור כן את הולכת עתה אחרי הבעלים ואיך תוכלי לכחש: | דעי מה עשית. בגיא מול בית פעור והנה גם כן בארצך הנה את כבכרה קלה שמשרכת דרכיה פעם תרוץ הנה ופעם תרוץ הנה כן את פעם את עובדת עכו”ם פלונית ופעם עכו”ם פלונית ות”י הוית דמיא כינקתא קלילא המקלקלא ארחהא ובכרה היא גמלה הקטנה עולת ימים והיא רצה יותר מהזכר. משרכת מענין שרוך הנעל שקושרין אותו סביב הנעל כמה פעמים: 2:24: פרה. בה”א כמו באל”ף פרא אדם הן פראים במדבר והוא חמור הבר אמר והנה את כמו הפרא שהוא למוד מדבר שהוא רגיל במדבר והוא ארץ מישור לרוץ בו מאד וזכר הפרא בפסוק זכר ונקבה כי פרא הוא לשון כלל לזכר ולנקבה כמו חמור ושור ויהי לי שור וחמור ואפשר שהנקבה רצה יותר לפיכך זכר לשון נקבה ואמר באות נפשה אבל אחר שהוא כתוב נפשו לשון זכר נאמר המשל הזה על זה והקרי נפשה כמו שהוא רוב הפסוק בלשון נקבה ואמר באות נפשה שאפה רוח כי היא רצה למקום שתאוה לא יכול אדם להשיבה ממקום תאותה וענין שאפה רוח כמו שאפו רוח כתנים והיא ההרחה ומשיכת האויר אל האף והשאיפה היא במרוצה כמו שכתב החכם הגדול ר’ שלמה בן גבירול כי רמז חוש הריח באמרו כי לא לקלים המרוץ מפני שהמרוץ יהיה בשאיפת האויר מחוץ לרחף או לנופף על החמימות הטבעי אשר בתוך גוף האדם והשאיפה תהיה בחוש האף ולולי האף לא היתה הנשימה שהיא מביאה לידי התנועה ויונתן תרגם שאפה רוח שתיא רוח כירודא הוסיף בו כתנים כמו שנאמר שאפו רוח כתנים: | תאנתה. מן אנה לידו שהוא גרם הדבר וסבובו כלומר כאשר מאנה עצמה ללכת למקום תאותה מי יוכל להשיבה: | כל מבקשיה לא יעפו. כי בחנם ירוצו אחריה כי לא יוכלו להשיגה: | בחדשה ימצאונה. יש מפרשים החדש שתשלם הריונה אז היא מלאה וכבדה ואז יוכלו להשיגה ולמצאה כן כנסת ישראל והמבקשים אותה הם הנביאים המוכיחים אותה לשוב אל ה’ ולא יועילו אמר כי בחדש שיכבד עליה פשעה ונפלה והוא חדש אב שנפל הבית והוחרב אז ימצאוה ותודה על פשעה כי לא שמעה אל הנביאים כשתראה בחורבנה ויש מפרשים בחדשה בחדושה כלומר בכל עת ימצאוה כאלו עתה תחל לרוץ והיא חדשה במרוצה ויונתן תרגם בזמנה ישכחונה: 2:25: מנעי. כשהנביאים אומרים לך מנעי רגלך מיחף שלא תלך יחף וגרונך מנעי גם כן מצמאה כלומר שלא תלכי בדרכים רחוקים להעזר מן האומות ובדרכים יקרה לאדם צמא והלך יחף כי יבלו מנעליו בדרכים וכן לא ימצא בכל מקום מים ואם תרצי לא תצטרכי לזה כי במקומך יהיה לך עזר מהאל אם תלכי אחריו ואת אמרת להם נואש כלומר נואש לבי מלכת אחרי ה’ לא אלך עוד אחריו אלא אחרי זרים שאני רואה שהם מצליחים ואהבתי אותם ואחריהם אלך ויונתן תרגם מנעי רגלך מלאתחברא לעממיא ופומך מלמפלח לטעות עממיא וגו’ כבעמוד: | יחף. שם כי אילו היה תואר היה אומר יחפה כי רגל היא בלשון נקבה או יהיה זכר ונקבה כמו יד והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר: | צמאה. שם בשקל שמלה: | וגרונך. וגורנך כתיב והענין אחד אולי הם שני משקלים: 2:26: כבשת גנב. פירוש הנכון כתרגומו כבהתת גבר דמתחשב נאמן ואשתכח גנב כי הגנב המפורסם אין לו בשת: | כן הובישו. פירוש היה להם להוביש כי הם לא היה להם בשת כי אילו היה להם בשת היו שבים מדרכיהם הרעים אלא היה להם להוביש ממעשים הרעים כי הם היו עם אשר בחר ה’ בהם ובאבותיהם והם תעו אחרי אלהים אחרים הנה הם במשל כאדם שהיה מוחזק בנאמן ונמצא בגנבה שיתבייש מהמעשה אשר קרהו באמת כן ישראל היו מוחזקים בעם ה’ עושים מצותיו ודבקים בו ושבו לעבוד אלהים אחרים היה להם להוביש כי יצאו מחזקתם: | שריהם. בלא וי”ו כמו בוי”ו כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם: | וכהניהם. כהני הבעל: | נביאיהם. נביאי השקר: 2:27: אומרים לעץ, ולאבן. לצלמי העץ והאבן: | אבי אתה. גדולי ואדוני: | ילדתנו. כמו יצרתנו וכן בטרם הרים יולדו: | כי פנו אלי עורף. רוצה לומר, כל עבודתם אינה אלא לעכו”ם אינם פונים לעבודתי כלל ופנותם אלי אינו אלא בעורף והיא כפירה בי וכן נזכר הפנה בעורף, הפנה עורף מואב כוש: | ובעת רעתם. כשתבא עליהם הרעה ורואים כי אין אלהיהם מושיע אותם יאמרו אלי קומה והושיענו כמו שאמר צדקיהו דרוש נא בעדינו את ה’ כי נבוכדנצר מלך בבל נלחם עלינו: 2:28: ואיה, כי מספר עריך. ואם תאמר אין לי אלהים אחרים מספר עריך היו אלהיך כי בכל עיר יש לך אלוה: 2:29: למה תריבו. ענין מריבה ותלונה אמר כשיבא האויב עליכם אתם מריבים אלי ואומרים למה עזבנו ה’ ויתננו ביד אויבינו ולמה זה אתם מריבים אלי והלא כלכם פשעתם בי ופירוש כלכם גדוליכם וקטניכם וי”ת ענין דין למה אתון מדמן למידן לקביל פתגמי: 2:30: לשוא. אמר בניכם לפי שאמר כלכם אמר למה אתם מריבים אלי ואם תאמר למה אני מכה אתכם ביד האויבים אתם פשעתם בי ואם תאמרו למה אני מכה בניכם לפי שהם למדים מקטנותם לדבר שוא ואם מיסרים אותם נביאי ה’ מוסר לא לקחו אם כן למה תריבו אלי ויונתן תרגם לשוא למגן כלומר בחנם הכיתי אותם כי מוסר לא לקחו ורז”ל פירשו לשוא על עסקי שוא שאמרו בעון נדרים בנים מתים שנאמר לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו: | אכלה חרבכם נביאיכם. יש מפרשים כי אמר זה על זכריה ועל אוריה הנביאים שהרגום ואין זה הפירוש נכון כי לא היה אומר נביאיכם כי לא היו נביאיהם אלא נביאי השקר כמו שאמר כהניהם ונביאיהם אלא הנכון כמו שפירש אדוני אבי ז”ל אמר נביאיכם שהם נביאי השקר אתם הרגתם אותם כשמעכם דבר ה’ ונבואתם גרמה לכם אבוד הנפשות לפיכך אמר כאריה משחית שמשחית הבשר וקורעו קרעים בטרפו כן אתם השחתם אותם בנפשותם ובגופותם: 2:31: הדור. הה”א ה”א הקריאה כה”א הקהל חקה אחת לכם: | ראו דבר ה’. הבינו מה שהוא אומר לכם כי יש ראיה בלב כמו ולבי ראה הרבה ראה דבריך טובים והדומים להם, ובדרש כי צנצנת המן הראה להם לפיכך אמר להם ראו ולא אמר שמעו: | המדבר הייתי. אם הייתי להם כמו המדבר או ארץ מאפליה שלא ימצא בהם האדם צרכו אלא כל צרכם וספוקם מצאו בי כל זמן שהלכו אחרי אם כן מדוע אמרו עמי רדנו כלומר יש לנו ממשלת מלכים ושרים לא נבא עוד אליך, רדנו מענין רד עם אל שהוא ענין ממשלה, מאפליה מלה אחת בשוא הלמ”ד ונקודתה מחלוקת בין הספרים יש ספרים שנקוד מאפליה המ”ם בפתח והאל”ף בשוא ויש ספרים שנקוד בהם מאפליה המ”ם בשוא והאל”ף בפתח והפ”א דגושה ופירוש ארץ אפל ולהגדיל האפל סמך אותו למלת י”ה וכן שלהבת י”ה כהררי אל עיר גדולה לאלהים ותהי לחרדת אלהים וי”ת מאפליה חרובה כי היא כמו ארץ אופל שלא ימצא בה דבר ותרגם רדנו אטלטלנא וכן תרגם עניים מרודים מטלטלין: 2:32: התשכח בתולה עדיה. בתולה כלה, וכפל הענין במלות שונות כי אין כלה בעדים וקשורים כי אם בתולה וכן אין בתולה בעדים ובקשורין כי אם כלה וישראל נמשלו לכלה ביום מעמד הר סיני ואיך שכחו אותי היום והלכו אחרי אלהים אחרים זה כמה ימים ושנים ובאמרו אין מספר הוא להפלגה: 2:33: מה תיטיבי. תתקני דרכך לבקש אהבה כלומר אהבת האומות כמו שאמר מה לך לדרך מצרים ומה לך לדרך אשור ונמצא לשון הטבה ברעה כי רוצה לומר תקון הדבר או חזוקו כמו ההיטב חרה לך כי יטיב את אבי הרעה עליך על הרע כפים להטיב: | גם את הרעות. כלומר האומות הרעות למדת את דרכיך כלומר שהרעות מהם והם למדו מרעותיך וכתיב למדתי והוא מאמר האל רוצה לומר למדתי אותך בדרכיך שהן רעות ויבא לך בעבורן רע כאילו למדתי אותן מדרכיך שיוסרו עליך והקרי למדת כמו שפירשנו: 2:34: גם בכנפיך. בכנפי בגדך על דרך ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי ויונתן תרגם אף בסתרא אשתכחת דאשדיתא דם זכאי תרגם בכנפיך סתרא כמו ולא יגלה כנף אביו שמפרשין אותו סתר אביו והיא אשתו ומה שאמר נמצאו ואמר דם כאילו אמר דמים שהרי אמר נפשות: | לא במחתרת. שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים ואת לא מצאת אותם במחתרת למה הרגת אותם והם נקיים: | מצאתים. מצאת אותם כי כן תחבר הנקבה הנמצאת עם הכנוי בחירק התי”ו: | כי על כל אלה. טעמו דבק עם הפסוק הבא אחריו: 2:35: ותאמרי. אמר כי על כל אלה אני מוכיחך על שאת הולכת אחרי העמים ועובדת אלהיהן ושופכת גם כן דם נקי ואת אומרת כי נקית ממעשים רעים ושב אף האל ממני ולא ירע לי עוד ובזה עונך כפול כמה שאמר החכם כפירת העון שתי עונות ובזה אני נשפט אותך ומענישך בזה על אמרך לא חטאתי: 2:36: מה תזלי. שרשו אזל והוא ענין הלוך כתרגומו אמר מה תלכי הנה והנה לבקש עזר ותשנה את דרכך פעם לאשור פעם למצרים ומה שאמר מאד כמו שאמר מה תיטיבי דרכך כמו שפירשנו: | כאשר בושת מאשור. ששלח לו אחז שחד ואומר בדברי הימים ויצר לו ולא חזקו וכן בימי חזקיהו תפש כל ערי יהודה הבצורות ואמר גם כן תבושי ממצרים שנתן יהואחז שחד לפרעה נכה והעריך את הארץ לתת השחד ויעזור לו ממלך בבל ולא הועיל כי יצאו גדודי כשדים ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת כי לקח מלך בבל מנחל מצרים והנה בושה יהודה מעזרה וכשל עוזר ונפל עזור לפיכך אמר זה הפסוק: 2:37: גם מאת זה תצאי. רוצה לומר מן המקום הזה שלא יועילוך מבטחיך שהיית בוטחת בהם: | ולא תצליחי להם. רוצה לומר בעבורם ומה שאמר וידיך על ראשך כי כן דרך האשה הצועקת על אידה הולכת וידיה על ראשה כמו שאמר בתמר ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה וי”ת ובהתת חוביך על רישיך: 3:1: לאמר. ענינו עם כי מאס ה’ הוא מאס בך בעבור מבטחיך ואומר לך הן ישלח איש את אשתו: | חנוף תחנף הארץ ההיא. שיעשה בה זה המעשה כמו שאמרה תורה כי תועבה היא לפני ה’ ולא תחטיא את הארץ כן אמר הנה חנוף תחנף הארץ כלומר תחטא: | ואת זנית רעים רבים ושוב אלי. במקומות רבים המשיל הכתוב כנסת ישראל לאשה והקב”ה בעלה כלומר שלקחה לו לעם נחלה והיא לו כאשה והוא לה כבעל וכמו האשה שתזנה תחת בעלה שהיא חייבת כן ישראל שהלכו אחרי עמים רבים ודבקו בטעותם קורא הכתוב זה זנות וזה הענין נמצא בנביאים שדברו בזה המשל וקראו ענין זה ענין זנות ושמשו בו בכל לשון של זנות וזה הרבה בספר יחזקאל אמר ואחר שהלכת לבעלים איך תשובי אלי עוד ואפילו תשובי בתשובה לא תוכלי לשוב אלי עד שתגלי מארצך ותשבי שם ימים רבים עד תשכחי עונך הראשון ולא יעלה על לבך עוד עבודת אלילים ואחר כן תשוב אלי ואשוב אליך: 3:2: שאי, שפים. מקומות גבוהים כמו ההרים הרמים והגבעות הנשאות כי כן היה דרך עובדי עכו”ם בזמן ההוא כמו שכתוב: | שגלת. כתיב שכבת קרי כמו ישגלנה ישכבנה לשון נקיה וכבר פירשנו כי לשון הזנות והשכיבה הוא ענין העכו”ם: | על דרכים ישבת להם. פירוש לעובדי עכו”ם כלומר ישבת מיחלת עוברי דרכים שהם מכמה מקומות רוצה לומר עם ועם עובד אלהיו ואת התאוית לכלם לעבדם כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה: | כערבי במדבר. כי כן דרך הערביים השכנים במדבר יושבים להם על הדרכים מיחלי השיירות העוברות למכור להם ולקנות מהם וי”ת שפים נגרין כמו נגרי בריתא בתלמוד ותרגום לא שכבת לא אתחברת ליך למפלח וגו’ כבעמוד: | בזנותיך. בסימן רבוי אחד לבד והדומים לו כתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו: 3:3: וימנעו רביבים. הוא המטר והוא היורד במרחשון והוא הנקרא יורה ומורה וכן בדברי רז”ל יורה במרחשון ומלקוש בניסן כי אלה שני הזמנים הם זמני המטר לצורך התבואה וברוב הזמנים רוב המטר יורד במרחשון לפיכך נקרא ירח בול מענין מבול ונקרא המטר ההוא רביבים במקום שקראו במקום אחר יורה וענין הפסוק אומר כי נמנעו הגשמים מפני מעשיהם הרעים כמו שאמר בתורה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו’ וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ועם כל זה שמנעתי הרביבים בעונך ומלקוש לא היה לא נכלמת ממעשיך והיה לך מצח כאשה זונה שאינה בושה מנאפופיה ומרימה מצח ומעיזה פניה אף על פי שהנביאים מוכיחים אותך ואומרים לך בושי ממעשיך ראי העונש שמשיגך בעבורן עם כל זה מאנת הכלם זהו שאמר מאנת כלומר שהיית ממאנת בתוכחת הנביאים ולא בושה מפניהם ורז”ל דרשו הפסוק ואמרו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רביבים וגומר ות”י וחוצפא כאתתא נפקת ברא הוה לך ועז פנים יקרא חצוף בלשון רז”ל: 3:4: הלא מעתה קראתי. כתיב ביו”ד כאילו הוא מדבר בעדו וקרי בלא יו”ד כמו לנמצא ופירוש הכתוב אמר הלא מעתה כלומר היה לך מעתה לקרוא לי אבי כיון שקראתי לך על ידי נביאי בני היה לך לענות ולומר לי אבי אלוף נעורי אתה ולא עשית כן ופי’ הקרי אמר הלא מעתה כיון שראית שעצרתי הגשמים היה לך לשוב אלי ולקרוא לי אבי אלוף נעורי אלופי וגדולי מימי הנעורים והוא זמן יציאת מצרים כי אז נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה ונתחנכו במצותיו ובידיעת אלהותו כמו הנער הנכנס ללמוד ומחנכין אותו בידיעת תורה וחכמה ותרגם יונתן אלוף נעורי פרקי דמן עלמא: 3:5: הינטור. אמר הנביא אם עשית זה הינטור האל לך לעולם עונך אם ישמור חטאתך לנצח לא יעשה זה אלא בשובך אליו ישוב אליך ויטיב לך ואת לא עשית כן אלא דברת ותעשי הרעות ותוכל, דברתי כתיב ביו”ד אמר הנביא הנה דברתי לך לשוב ולא עשית אלא הרעות לעשות ותעשי הרעות וקרי דברת בשוא התי”ו כנוי הנמצאת אמר הנביא הנה דברת לעשות רעות ועשית כמו שדברת: | ותוכל. תרגם יונתן ואסגית כלומר הרבית לעשות רעות בכל יכלתך וזה הפירוש הוא נכון אמר עשית הרעות כמו שיכולת עשות או פירושו כאשר יכולת לעשות ויש וי”ו במקום כאשר כמו אם לא ישבעו וילינו ושפתי רננות יהלל פי ובאמרו ותעשי לשון נקבה ותוכל לשון זכר כן הוא מנהג המקרא במקומות רבים כשדובר כנגד כנסת ישראל ידבר בלשון נקבה כנגד הכְּנסה ולשון זכר כנגד העם והכל אחד ואדוני אבי ז”ל פירש שני אלו הפסוקים כן הלא מעתה קראת לי אבי מעתה מקרוב כשחזר יאשיה המלך בתשובה ושבו אנשי יהודה עמו מוכרחים היו כמו שהוא מפורש שאמר בכל זאת לא שבה אלי בגודה אחותה יהודה בכל לבה כי אם בשקר, הינטור לעולם כך היו אומרים הם והנביא אומר להם הנה דברת ועשית הרעות ותוכל: 3:6: ויאמר, בימי יאשיהו המלך. למה אמר זה והלא ידוע כי בימי יאשיהו נתנבא אלא לפי שנתנבא אף בימי יהויקים ובימי צדקיהו אמר כי נבואתו היתה בימי יאשיהו קודם שעשה תשובה יאשיהו ויהודה שהרי יאשיהו בער עכו”ם מן הארץ וכאן הוא אומר ותנאף את האבן ואת העץ אם כן הנבואה נאמרה קודם התשובה ומה שאמר בכל זאת לא שבה אלי כי אם בשקר שדומה שעשו תשובה אלא שעשו אותה בשקר אפשר כי בתוכחות הנביא ירמיה שהתנבא עליהם אפשר ששבו מקצתם בנראה ובגלוי לא בסתר זהו שאמר בשקר וגם יש לפרש שנבואה זו נאמרה אחר התשובה ואף על פי שאומר ביאשיהו אשר שב אל ה’ בכל לבבו ובכל נפשו יאשיהו הוא ששב בכל לבבו אבל אנשי דורו שבו מוכרחים מאימת המלך וזהו שאמר לא שבה אלי כי אם בשקר: | הראית אשר עשתה. זה לא היה בימי יאשיהו שכבר גלו ישראל בשנת שש לחזקיהו ואיך ראה ירמיהו מה שעשו ישראל קודם גלותם והלא בתחלת נבואת ירמיהו היה לגלות ישראל כ”ג שנה והוא אמר לא ידעתי דבר כי נער אנכי ואם כן נפרש הראית שמעת או הידעת כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים והדומים לו או נפרש אשר עשתה על השארית הנמצא מישראל מפוזרין בארץ מצרים וממנשה ומשמעון ומנפתלי שהיו שם בימי יאשיהו שאמר בדברי הימים ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי ואמר אשר אספו הלוים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל: | משובה. שם תאר וענינו מורדת מן שובו בנים שובבים: | הולכה היא. לפירוש הראשון פירש שהיתה הולכת היא ולפי’ השני כי עתה הלכה היא ולא לקחה מוסר כאשר גלו: | ותזני שם. היו”ד במקום ה”א למ”ד הפעל והוא כמו ותזנה וכן צור ילדך תשי וחטאתם מלפניך אל תמחי: 3:7: ואומר. אמרתי כיון שעשתה כל הרעות האלה ומצאוה צרות רבות ורעות עליה תתחרט על מעשיה הרעים ותשוב אלי והנה לא שבה עם כל זה: | ותרא בגודה אחותה יהודה. כלומר ראתה שעשתה כל זה משובה ישראל ולא שתה אל לבה והכתוב חסר הענין אבל מן הכתוב נבין מה שאינו כתוב וכן פסוקים רבים במקרא כמו נגיד חסר תבונות וזולתו כמו שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו: | ותרא. ותראה כתיב ואחד הוא: | בגודה. שם תאר בא בקמץ הבי”ת על דרך היחיד: 3:8: וארא. ואני ג”כ ראיתי כי היא ראתה ולא שבה ומה ראתה כי על כל אודות אשר נאפה משובה שלחתיה עם כל זה לא יראה בגודה אחותה יהודה שאשלח אותה גם כן ולא שבה אלי ומה שאמר וארא טעמו נקשר בסוף הענין כי אם בשקר לפיכך אמר וארא כי בני אדם לא ראו זה אבל אני ראיתי כי תשובתה בשקר ולא בכל לבה ואני בוחן לב ראיתי כל זה ואתן את ספר כריתותיה אליה והנה אמר ישעיהו איזהו ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וירמיהו אמר ואתן את ספר כריתותיה אליה פירש המפרש כי ירמיה דבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות שלא יהיה עוד מהם מלך כי בקבוץ גליות אמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם ואמר ולא יחצו עוד לשתי ממלכות אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו שקצף עליה אבל לא נתן לה ספר כריתות מפני שעתיד להחזירה אליו וכן יהודה עתיד להחזיר המלכות אליו ונוכל לפרש גם כן לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל ועוד משגלו לא יצאו ממקום גלותם וארך להם הגלות מאד הרי הם כאילו נתן להם ספר כריתות ואף על פי שעתידים לחזור אבל שבט יהודה הרי הם כאילו לא נתן להם ספר כריתות שהרי שבו לארצם אחר שבעים שנה וישבו בארצם ת”כ שנה ואע”פ ששבט יהודה לא גלו עדיין הנביא דבר על העתיד ונחמה שמנחם ישראל שהם בזה הגלות שישובו כי לא נמכרו כי אם בעונותיהם ובשובם אל האל ישיב שבותם ואמר כנגד יהודה אי זה ספר כריתות כלומר כי קרובים אתם לשוב אלי כמו ששבתם פעם אחרת כי אין ביני וביניכם כריתות ובשובם ישובו גם כן שאר השבטים כי דוד ימלוך על כל השבטים וכן אמר יחזקאל הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד ואפילו שנתן להם ספר כריתות כבר היה הכריתות גדול וארך גלותם מאד והנה ישיב שבותם עם שבט יהודה: | בגדה. בא בצרי עין הפעל על דרך היחיד וכן נוטרה את הכרמים והדומים להם: 3:9: והיה מקול זנותה. ענין קלות ואמר המסרה עליו לית חסר בקלילותא ופירושו כתרגומו והוה מדקלילא בעינהא טעוותהא וחייבת ית ארעא וטעת עם פלחי אבניא ואעיא וכבר פירשנו כי לשון זנות ונאוף הנזכר בזה הענין הוא ענין הדבקות בעכו”ם: 3:10: וגם בכל זאת. בכל זאת שראתה ששלחתי אחותה לא שבה אלי בכל לבה וזה קודם תשובת יאשיהו או אחר תשובתו כמו שפי’ למעלה בפסוק ויאמר ה’ אלי: | בגודה. שם תאר היה משפטו בשוא פ”א הפעל כמו קרובה רחוקה ונשאר עם הקמץ כמו שהוא לזכר: 3:11: ויאמר ה’ אלי צדקה נפשה. אף על פי שחטאה משובה ישראל תחלה הנה אחותה יהודה הוסיפה לחטא עד שנחשבת אחותה ישראל צדקת כנגדה ותוספת החטא ביהודה הוא לבזותה בית האל להכניס שם פסיליהם ואליליהם ולבטל שם עבודת האל ולעבוד עכו”ם בבית עצמו כמו שנאמר באחז שצוה לעשות מזבח בבית ה’ דמות המזבח אשר בדמשק ובטל עבודת מזבח ה’ וגו’ ויסגר את דלתות בית ה’ ונאמר ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ונאמר עליו וגם את בניו העביר באש כתועבות הגוים וכן במנשה נאמר וישתחו לכל צבא השמים ונאמר והעביר את בנו באש ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה’ ונאמר עליו הרע מכל אשר עשו האמרי אשר לפניו והחטיא גם את יהודה בגלוליו ונאמר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא ירושלם פה לפה חללים: 3:12: הלוך וקראת. אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפון העולם כלפי מזרח אלא פירושו הלוך ענין זרוז כמו לכה נא אנסכה בשמחה לכו ונפילה גורלות והדומים להם ומה שאמר וקראת ר”ל שיקרא הדברים האלה בירושלם לפני זקני יהודה ויקרא הדברים כנגד ישראל שגלו כאילו מדבר עמהם פנים בפנים ואמר להם שובה משובה ישראל רמז להם שעתידים לשוב באחרית הימים וזהו שאמר לא אטור לעולם כלומר שלא ישמור עונם לעולם אלא ישיבם אליו אחר זמן ארוך ויקבצם עם גלות יהודה ומה שאמר לא אפיל פני בכם ר”ל לעולם וטעם לעולם לשנים ללא אפיל פני וללא אטור כי כבר הפיל פניו בהם בגלותו אותם ופני פירש כעסי כמו ונתתי אני את פני באיש ההוא פני ה’ חלקם והדומים להם ומה שאמר כי חסיד אני ר”ל כי אע”פ שחטאתם והייתם חייבים כליה אני חסיד כמו שאמר במדות האל ורב חסד והחסד הוא יתרון הטובה יותר על הראוי: 3:13: אך דעי. אך קודם שאשיבך אלי צריך שתדעי עונך ותכירי בעצמך על מה הגליתיך כי בה’ אלהיך פשעת וכיון שתכירי זה תשובי אלי ואשובה אליך: | ותפזרי. כי לא עבדת עכו”ם אחת לבדה אלא פזרת את דרכך לזרים לזה ולזה כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה: | ובקולי לא שמעתם. כי הייתי מתרה בכם תמיד על ידי הנביאים ולא שמעתם: 3:14: שובו בנים שובבים. מורדים כמו משובה שפירשנו: | כי אנכי בעלתי בכם. כלומר אבעל בכם אחר שגרשתי אתכם ות”י אתרעיתי בכון ואדוני אבי ז”ל פירש בעלתי קצתי לפי שהוא קשור בבי”ת וכן אנכי בעלתי בם נאם ה’ ודמה אותו כן בזה הענין בלשון ערבי: | אחד מעיר. אפילו יהודי אחד יהיה לבדו בעיר מערי הגוים משם אקחנו וכן אם יהיו אפילו שנים לבדם באומה אחת משם אקחם ואומה נקראת משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה וכן לכל משפחות ממלכות צפונה ורז”ל פירשו אחד מעיר מזכה את כל העיר שנים ממשפחה מזכים את כל המשפחה ובזכותן יצאו כלם מהגלות: 3:15: ונתתי. כלבי. שירעו אותם כלבי וחפצי לא כרועים הראשונים והם מלכי ישראל ויהודה שהיו מדריכים אותם בדרך רעה ולעבוד עכו”ם אבל אותם הרועים שאתן להם בזמן הישועה ירעו אותם דעה והשכל והרועים הם פרנסי ישראל שיהיו עם מלך המשיח כמו שנאמר בנבואת מיכה והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם: 3:16: והיה כי תרבו. לא יאמרו עוד ארון ברית ה’ ולא יעלה על לב כלומר אע”פ שתרבו ופריתם בארץ לא יקנאו בכם הגוים שיבאו להלחם בכם ותצטרכו לצאת למלחמה וארון האלהים עמכם כמו שהיה מנהגם שהיו מוציאים הארון במלחמה ובימים ההם לא יצטרכו לזה כי לא יהיה להם מלחמה עוד ולזה אמר לא יאמרו ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד כלומר לזה הדבר להוציאו למלחמה, וכת”י ולא יעשה עוד ולא יגיחון ביה עוד קרב: 3:17: בעת ההיא. אין צריך לומר שלא יבאו הגוים על ירושלם להלחם אלא יקראו אותה כסא השם ונקוו אליה כל הגוים לשם ה’ ולעבדו לא להלחם ומה שאמר לירושלם אחר שאמר אליה רוצה לומר שיאמר אחד לחברו נלך לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע לא ישראל ולא הגוים: | שרירות לבם. חזוק לבם מדברי רז”ל שריר וקים: 3:18: בימים ההמה. בקבוץ גליות: | על בית ישראל. עם בית ישראל וכן ויבאו האנשים על הנשים: | מארץ צפון. כמו שכתבנו כי השבטים בארץ צפון כלפי מזרח מהלאה לבבל: 3:19: ואנכי אמרתי. זה שנאמר עד הנה אני עתיד לקיים כלם באחרית הימים אע”פ שתהיו בגלות ימים רבים אבל אם תרצו לא תגלו כי אנכי אמרתי איך אשיתך בבנים כלומר במאמר שתקראו לי בנים כמו שאמר בנים אתם לה’ אלהיכם: | ואתן לך. כלומר אשאירך בהם כמו שנתתיה לך הארץ שנקראת ארץ חמדה שחומדין אותה כל הגוים: | נחלת צבי. כפל הענין במ”ש כי צבי פי’ חפץ והוא כמו חמדה שזכר שחפצים בה צבאות הגוים וי”ת צבי צבאות גוים חדות תושבחת עממיא ואיך יהיה זה ובאי זה ענין שאתננה לך ואמר בזה הענין יהיה שאשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה שתקראי לי אבי ומאחרי לא תשובי תקראו כתיב וקרי תקראי כנגד הכנסה והכתוב כנגד העם ואחד הוא אם תקראו לי אב אקרא לכם בנים כמו שאמר אשיתך בבנים תשובו כתיב לשון רבים וקרי תשובי לשון נקבה כמו שפירשנו במלת תקראו: 3:20: אכן בגדה. כמו שבגדה אשה מרעה והוא בעלה כן בגדתם בי ומה שקשר זה הלשון עם מ”ם שלא כמנהג ר”ל כי בבגדה בבעלה הולכת מאתו לאיש אחר: 3:21: קול על שפיים נשמע. נפעל בינוני כי הוא קמץ ופי’ שפים המקומות הגבוהים ואמר על שפים כדי שישמע קולה למרחוק בהתודותם ופי’ הפסוק אמר היה ראוי להם שישמע קולם למרחוק על שפים ויבכו ויתחננו לאל בני ישראל ויתודו לו כי הם העוו את דרכם ושכחו את ה’ אלהיהם כי אם היו עושים זה אני הייתי מקבל אותם בתשובה ואומר להם שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם והם יאמרו הננו אתנו לך כי אתה ה’ אלהינו: 3:22: שובו, ארפה. כתיב בה”א והוא כמו באל”ף ענין רפואה ואמר ענין רפואה על הסליחה דרך השאלה וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך כי כמו שמכת הגוף נרפאת ברפואה שעושין לה כן מכת הנפש והוא העון רפואתה הסליחה עם התשובה: | הננו. קל ובשוא הנו”ן: | אתנו. נקרא בקמץ כבעלי האל”ף והוא מבעלי הה”א מן ואתא מרבבות קדש: 3:23: אכן לשקר. יתודו ויאמרו לשקר עבדנו עבודת כו”ם כי לא הועילה לנו כי העכו”ם היו עובדים על ההרים ועל הגבעות לפיכך אמר מגבעות המון הרים ופי’ מגבעות התשועה שהיינו מקוים מעבודת הגבעות לשקר היא כי אין תשועת ישראל כי אם בה’ אלהינו והמון קמץ הה”א ואיננו סמוך להרים שאם היה סמוך היה אומר המון בשוא ובפתח הה”א כמו אב המון גוים ופירושו התשועה שהיינו מקוים מהגבעות בעבודה שהיינו עובדים עליהם לשקר היא וכן ההמון שהיינו מתקבצים בהרים לעבוד שם עכו”ם לשקר הוא והרים חסר בית השמוש כמו הנמצא בית ה’ לזנות בית אביה וזולתו והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו ועל הדרך הזה פירש יונתן הפסוק בכן לשקרא פולחנא על רמתא ולא להנאה אתרגישנא על טוריא ויש לפרש הפסוק בענין אחר: | אכן לשקר מגבעות. אנחנו שהיינו מצפין מהגבעות עזר מהאומות וכן מההרים היינו מצפין שיבא המון מן הגוים לעזרתנו לשקר היה כמו שאומר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע וכן פי’ אאז”ל ובאמרו תשועת ישראל לפי שעינו עליהם לטובה כשילכו בדרכיו ושמרם תמיד ולא כן שאר האומות: 3:24: והבשת. ויתודו ג”כ ויאמרו כי הבשת והיא העכו”ם אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו הבעל שהיו עובדים נקרא בשת כמו וינזרו לבשת שהוא כמו לבעל וכן נקרא ירובשת ירובעל כי הבעל בשת וכלמה למי שיתעסק בו והיגיע היא תבואת השדה כי בעונש זה העון היה בתבואתן השדפון או ירקון או ארבה או אויב וכן אכלה את צאנם ואת בקרם ואת בניהם ואת בנותיהם שהיו מתים בדבר בעונש עון עכו”ם הנה שאנחנו יודעים כי הבשת והיא עכו”ם אכלה הכל וי”ת ובהתת חובין אסיפת ית לאות אבהתנא ובאמרו אבותינו ואמר מנעורינו ר”ל כי אנחנו ראינו מנעורינו כי יגיע אבותינו נאכל בעונינו: 3:25: נשכבה בבשתינו. אנחנו גם כן כמו אבותינו שהיו כלים בבשתם כן אנחנו אחריהם אחזנו דרכיהם ונשכבה בבשתינו ובאמרו נשכבה לפי שהאדם שהוא בצרה גדולה ולא ידע מה לעשות יפיל עצמו בשינה ושוכב וכן על הדרך הזה אם תשכבון בין שפתיים והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל וכן אמר ותכסנו כלימתינו על דרך ובשת פני כסתני מנעורינו פירוש: | מנעורינו. עשינו הרע כמו שראינו לאבותינו: 4:1: אם תשוב. אם תתודו בדברים הנאמרים ותשובו אלי אני אקבל אתכם בתשובה ותנוחו ולא תגלו מארצכם תשוב השני ענין מנוחה כמו בשובה ונחת תושעון וכפל הענין במלות שונות ואמר אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד כלומר לא תנודו מארצכם וי”ו ולא כוי”ו וישא אברהם את עיניו ובאמרו מפני רוצה לומר בכל מקום שהם בארצכם השקוצים והגלולים כי בכל מקום שהם הם לפני ויותר בארצכם שהוא מקום קבול רוח עליוני ויותר בית המקדש ששמו שם השקוצים וי”ת תשוב השני קבול התשובה אמר אם תתוב ישראל לפולחני אמר ה’ תתקבל תיובתך עד דלא תתחתם גזרתך: 4:2: ונשבעת. לא כמו שאתם נשבעים עתה שאתם נשבעים בשם ה’ לשקר כמו שאמר ואם חי ה’ יאמרו אכן לשקר ישבעו ומה שאמר באמת במשפט ובצדקה פי’ אדוני אבי ז”ל באמת כשתדע שהוא באמת במשפט כשתתחייב מן הדין בשבועה ובצדקה שאם תכיר שהמשפט אינו בצדקה לא תקבל השבועה וי”ת ונשבעת ואם נשבעת ואם תקיים בשמי קים הוא ה’ בקושטא ובדינא ובזכותא רוצה לומר אם תצטרך להשבע תשבע באמת ויתכן פי’ ונשבעת כמו ובשמו תשבע כי השבועה בשם ה’ הוא כבוד והדר למי שיראנו ויעבדנו בלב שלם השבועה בדבר שיזדמן לו להשבע היא מצוה הרי הוא כמי שמהללו ומגדלו כשנשבע בשמו כמו שדרך העולם להשבע במה שיאהב יותר כמו נפשו וראשו וכן הנביאים היו נשבעים תמיד בדבריהם ולא כל אדם ראוי להשבע אפילו באמת אלא יראי השם ואוהביו לפיכך אמר באמת במשפט ובצדקה וכן אמר בתורה את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע ופירשו רבותינו זכרם לברכה כשיהיו בך כל המדות האלה ראוי לך להשבע בשמו ואם לאו אי אתה רשאי להשבע בשמו: | והתברכו בו גוים ובו יתהללו. כי עוד יבא זמן שאפילו שאר הגוים יתברכו בו ויתהללו בו ולא באלילים ויתכן לפרש כנוי בו שב לישראל כלומר אם תעשה כל זה יתברכו הגוים בך כמו שכתוב והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ומה שאמר ונשבעת לנכח ואמר בו שלא לנכח כן דרך המקרא במקומות רבים: 4:3: כי כה אמר ה’, נירו לכם ניר. נירו כמו הנירו כמו שימו השימו כי ה”א הבנין נופלת להקל והניר היא חרישת השדה קודם הזריעה ובחרישה ההיא יעקרו הקוצים והעשבים הרעים מן השדה ויהיה ראוי לזריעה אחר כן והמשל הוא שיטיבו את לבם להבין דברי השם ולקבלם בלב נכון והוא כחורש האדמה לקבל הזרע לא שיאמרו בפה נשמע את דבר השם ולבם לא נכון עמו כמו שאמר למעלה לא שבה אלי בכל לבה כי אם בשקר זהו כזורע אל הקוצים שלא יצמח וי”ת עבידו לכון עובדין טבין ולא תבעון פורקן בחובין: | אל קוצים. כמו על קוצים, כמו ויך הפלשתי אל מצחו כמו על מצחו והדומין לו: 4:4: המלו לה’. זאת היא מילת הלב ופירושו לפניו והסירו ערלת לבבכם:

פירוש מלבי”ם

2:1: ויהי אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל, הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה’ על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכ”ז לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו: 2:2: זכרתי לך חסד נעוריך, מדמה תחלת התחבר דבר האלהי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח”ז דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח”ז האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת, וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה’ והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה חסד נעוריך, ואח”ז התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה אהבת כלולותיך, ואח”ז האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלהי, והם ג’ מיני זכיות שיש לישראל, א. קודם השדוכין, ב. בהשדוכין עצמם, ג. אחר השדוכין, וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם, ולכן קדש, דמית כקדש וכתבואת ראשית שהיא התרומה שאסורה למאכל לזרים וזר האוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש, וכן כל אוכליו יאשמו היא אשמת הנפש, כמ”ש ואיש כי יאכל קדש ואשמה הנפש ההיא, וגם רעה תבא אליהם הוא עונש הגוף ומיתה בידי שמים, ור”ל אף שאנבא עליך עתה שתהיה למאכל לשיני אריות סופם לקבל עונשם כאוכל קדש ה’ ותרומתו: 2:4: שמעו, אחר ההצעה הזאת שהודיע שה’ זוכר ולא שכח אהבת כלולות, יתוכח עמהם מדוע שכחוהו המה ואבותם, בית יעקב ההמון, ומשפחות בית ישראל הגדולים אנשי השם: 2:5: מה מצאו אבותיכם, מתחיל להתוכח שתחלה תיכף בעודם במדבר רחקו אבותיהם מעליו וינזרו לבושת, והנה העוזב דבר מפני דבר בהכרח יהיה, או מפני שמצא עול וחסרון בהגוף הנעזב, לעומת זה אמר מה מצאו אבותיכם בי עול, אשר בעבורו רחקו מעלי, או יהיה מפני המעלה שימצא בדבר שבחר בו עתה, לעומת זה אמר הלא וילכו אחרי ההבל, או יהיה מפני שהמעשה בעצמה שהיא התמורה והחליפים היא טובה או מעולה אצלו, כמו למשל אם היה עבודת האליל קלה או נעימה יותר, לעמת זה אמר ויהבלו שהלא גם המעשה הוא הבל, ור”ל אדם עוזב דבר שלא היה לו אהבה עמו כ”כ, או שהיה אהבתו תלויה בסבה ובטלה הסבה, אבל אחר שזכרתי לך חסד נעוריך בלא סבה, ואהבת כלולותיך אהבה גדולה, ואני לא עזבתיך כי קדש ישראל וכו’, וא”כ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו’: 2:6: ולא אמרו ומלבד מה שלא הבחינו בין הטוב והרע, עוד לא שמו לב על חסרון התועלת ועל ההיזק שימשך להם עתה, אחר שעדן חוסים תחת צל ה’, א. שהוציאם ממצרים משעבוד ועבדות, ועז”א ולא אמרו איה ה’ המעלה אותנו מארץ מצרים, ב. בדרכם במדבר שרק בו ימצאו מחסורם, ועז”א המוליך אותנו במדבר, כי המדבר הזה א”א שימצאו בו מחייתם בדרך טבעי מפני ג’ דברים, א. שהוא בלתי ראוי לישוב מצד המקום והאדמה שמלא ערבה ושוחה וחפירות, ב. מצד האויר, בין השמיימי שהוא ציה מחום השמש הבוער, בין האוירי הוא צלמות ועפוש האויר, ג. מצד חסרון ההכנה לישוב מלא חול ונחשים וכדומה, ועז”א בארץ לא עבר בה איש: 2:7: ואביא, אחרי שחשב חטא אבותיהם יוצאי מצרים חושב חטא בניהם, אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל (הגם שאבותיכם חטאו), והיה תכלית ההבאה שני דברים, א. לאכול פריה לשבוע מטוב הגשמי, ב. לאכול טובה באשר היא ארץ מוכנת להשיג בה הטוב האמתי והאושר הנפשי, ובשניהם היו בהפך, כי ותבאו, עת באתם, נגד לאכול פריה טמאתם את ארצי, במעשים מגועלים מונעים ההצלחה הגשמיית, ג. נגד לאכול טובה אמר נחלתי מצד שהיא נחלת ה’, כי אחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה’ ונעשית נחלתו, שמתם אותה לתועבה: 2:8: הכהנים, חושב ד’ מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה, הכהנים ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם לא אמרו איה ה’, ותופשי התורה ראוי שידעו את ה’ כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני, והרועים שהם המלכים והשרים פשעו בי, ואם היו סרים עכ”פ מעלי לצורך איזה תועלת, אבל הם הלכו אחרי דברים בלתי מועילים, כמ”ש לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל: 2:9: לכן, מלת לכן מוסב על כל הענין, א. כי יען שאבותיכם חטאו וגם אתם כמ”ש ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לכן עוד אריב אתכם, ב. יען שאבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סבה ולבלי תועלת, כמ”ש מה מצאו אבותיכם בי עול, ואחרי לא יועילו הלכו, לכן עוד אריב אתכם, כי אין לכם תשובה וטענה נגדי לאמר שרחקתם מעלי בעבור עול שמצאתם בי או בעבור תועלת שמצאתם בעבודת האליל, ג. אחר שגם הכהנים לא אמרו איה ה’ עד שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם היתה במעל הזה ראשונה לכן עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב, כי עדן יש תקוה שישובו העם אלי, אחר כי מראשי העם הזה התעו אותם מני דרך, בשגם כי בקל יוכל להתודע להם טעותם כי עברו איי כתיים וכו’: 2:10: כי עברו, איי כתים היו קרובים לא”י אמר עברו, וקדר ישבו במדבר באהלים אמר שלחו, והנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ”כ לא ימירו אליליהם, לכן אמר וקדר שלחו והתבוננו מאד: 2:11: ההימיר, אומר שיראו ג’ דברים, א. ההימיר גוי אלהים, שלא ימצאו שגוי ימיר אלהיו, ב. שאף גוי עובד כוכבים שהיא מדרגה פחותה לא יעשה זאת, ג. שלא יעשה זאת גם במקום שיוכל לחשוב למצוא ריוח ע”י התמורה הזאת כי האלהים שממיר אותו המה לא אלהים, ואיך א”כ היה ישראל בהפך, א. שעמי המיר כבודו, ב. שעמי הגם שהם במדרגה מעולה כי עם מעולה מן גוי, המיר אלהיו, ג. שעשו זאת הגם שהיו להם הפסד שהמיר כבודו בלא יועיל, כי לפעמים ישליך האדם הכבוד בעבור התועלת, ואז הגם שגם זה פחיתות, שיבזה כבודו בעבור תועלת, עכ”פ מרויח תועלת, לא כן אם ממיר כבודו מבלי תועלת שהיא סכלות גדולה: 2:12: שמו ההשתוממות הוא על דבר המתמיה, והוא על מה שיאמר כי שתים רעות עשה עמי על זאת שמו שמים והתפלאו, ושערו על שחרבו מאד, הסער הוא על הצער שיסערו ויצטערו על גודל החורבן שחרבו ישראל מאד, כמ”ש העבד ישראל, ומפרש נגד שמו שמים כי שתים רעות עשה עמי, א. מצד העזיבה במה שממנו, ובזה רעתם כפולה, א. מה שאותי עזבו שהעזיבה עצמה היא רעה, כמ”ש ההמיר גוי אלהים, ב. בהשקף מה שעזבו שהוא מקור מים חיים, אשר לא יכזבו מימיו, ב. וכן רעתם כפולה במה שאליו, א. לחצוב להם בארות, כי אם היו ממירים דבר נמצא בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, רק שצריך הממיר להמציאו עתה, כי הבארות שבחרו בהם לא היו נמצאים רק צריכים חציבה להביאם אל המציאות, וזו סכלות גדולה, ב. שתחת המקור יחצבו בארות שהמים שבתוכם אינם מתוכם מן המקור רק באים ממקום אחר מכונסים ממי גשמים, ויותר מזה שהם בארות נשברים אשר לא יכילו את המים הבאים לתוכם באופן שיהיו צחה צמא והנמשל א. כי ישועת ה’ דומה כמקור הנובע מעצמו וא”צ להחצב על ידי בני אדם, ב. דומה כמקור שיותר שיוסיפו לשאוב ממנו יתוספו בו המים כמ”ש ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ג. כמקור אשר לא יכזבו מימיו בשום פעם, וכן כמקור שהוא המשפיע הראשון המשפיע מעצמו לא על ידי דבר אחר, לא כן העזר ששאלו מעמים אחרים נדמו. א. כבאר שצריך חציבה ועבודה רבה נעשה ע”י מלאכה, כמ”ש משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה (ישעיהו ל׳:ו׳), ב. כבאר שמימיו אינם מעצמו רק הניתנים בו, וכן היו צריכים לתת להם מנחה ושוחד כמ”ש ישאו על כתף עירים חיליהם וכו’, ג. שגם המים שניתנים בו אינם מתקיימים כי לא באו בעזרתם כמ”ש ומצרים הבל וריק יעזורו (שם): 2:14: העבד, מבאר מ”ש ושערו חרבו מאד, ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל, שואל מדוע היה ישראל לבז, (וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי כי אינו מחוייב לא מצד העם עז”א העבד וכו’, ולא מצד האומות שכבשו אותם ע”ז אמר עליו ישאגו וכו’, וחוץ מזה הלא גם בני נוף וכו’ ירעוך וכו’ ומזה הוציא התולדה כי זה מצד שעזבך את ה’ אלהיך,) והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים, אם ע”י קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו, אם ע”י כיבוש בחרב ומלחמה, לעומת זה שואל שא”א שהיה לבז מצד הקנין, כי וכי עבד ישראל אל בוזזיהם והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כ”כ כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף, עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים חק העבדות בעבד מקנת כסף ראוי שלא יניחו זה ביליד בית, באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית, לכן אמר וכי ישראל הוא עבד מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם, או הכי הוא עכ”פ יליד בית שימצאו עכ”פ עליהם טענה קלה להחזיק בהם, וא”כ מדוע היה לבז? עליו, לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש, ע”ז יתמיה לאמר, א. הלא עליו ישאגו כפירים נתנו קולם, הלא לא באו עליו אריות זקנים רק כפירים שהם גורי אריות צעירי ימים, ר”ל ממלכה חלושה קטנה ושפלה, ב. שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק שאגו עליו בקולם, ג. שבאו עליו כפירים אשר נתנו קולם ר”ל שזה התחלת נתינת קולם, ועכ”ז גברו עליו עד כי וישיתו ארצו לשמה שהוא כלל המדינה, וגם עריו הפרטיים נצתו עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמ”ש בישעיה א’ ה’): 2:16: גם, ולא זאת כי גם בני נוף ותחפנחס שלהם נתת שוחד שיבואו לעזור לך הלא גם הם ירעוך קדקד, ואיך יהיה זה, אבל שימו לב כי זה לא מצד דרך העולם, רק הלא זאת תעשה לך החורבן זה, מה שעזבת את ה’ אלהיך בעת מוליכך בדרך, ממליץ אותם כיתום שאביו מוליכו בדרך והוא עזבו ותועה במדבר שכל הקודם ומוצאו זוכה בו וכן היית לבז והפקר: 2:18: ועתה, אחר שאתה בעצמך גרמת נפילתך מה לך לדרך מצרים לבקש עזר משם הלא תוכל להשיג עזרך מקדש, ומה תרויח בדרך מצרים, וכי אתה רוצה לשתות מי שיחור תחת מקור מים חיים אשר עזבת, אולם למה לי הראיה הנ”ל מן העונשים הלא תיסרך רעתך וכו’: 2:19: תיסרך יש הבדל בין יסורים לתוכחה, התוכחה הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד, והיסור הוא בחזקה בדברים קשים או במכות ובא ליסרו על העבר או להשיבו בחזקה אל הטוב בעתיד והנה המוכיח יברר דבריו מצד הטוב או המועיל שימצא בשישמע להתוכחה, ועל הרוב הטוב או התועלת אינו בגוף המעשה רק חוצה לה, למשל האב המוכיח את בנו בל יאכל מאכלים רעים פן יחלה, החולי הוא חוץ להמאכלים רק יסובב מאתם בדרך סבה ומסובב, והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים, אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי, כי רעתך בעצמך היא תיסרך, לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית והתוכחה אינו ע”י שיודיעוך הרעה המסובב ע”י משובתיך רק משובתיך בעצמה תוכחך, כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך הרע הוא רע מצד עצמו הגם שלא היה היזק נמשך ממנו (ולפ”ז מה שהתוכחה בכ”מ תהיה ע”י מסובב חוץ מן המעשה תהיה פה ע”י המעשה עצמה. ומה שהיסור יהיה תמיד ע”י עונשים רצוניים של המיסר תהיה פה על ידי המסובב מן הרע). והנה התוכחה תפעול על הידיעה שיראה לו בראיות כי הדבר רע. והיסורים יפעלו על הראיה וההרגש שירגיש במכאוב. אומר לעומת זה וראי ודעי ומפרש ודעי כי רע וראי כי מר עזבך את ה’ אלהיך, שהעזיבה בעצמה, היא רע מצד עצמה ומר מצד העונש הנמשך מאתה, וזה מגביל נגד תיסרך רעתך וראי כי מר, ונגד משובתיך תוכחך ודעי כי רע ולא פחדתי אליך ר”ל עזבך את אלהיך הוא רע ומר אבל פחדתי אליך אינו רע ומר, ר”ל כי את עזבת עבודת ה’ מצד שנדמה לך שעבודה זאת קשה עליך והיא רע ומר, אבל תראה כי פחדתי אליך היתה טובה ומתוקה כי עת שהיית מפחד ממני היית חפשית מכל עבודה ומוצלחת לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים, ומבאר כי לא תוכל לאמר שפחדתי אליך היה רע ומר: 2:20: כי מעולם שברתי עולך ר”ל כי העבודה תהיה קשה משני פנים, אם מצד המצות עשה שיהיה בם מעשים כבדים על הגוף כעול כבד, אם מצד המצות ל”ת שיהיה האדם אסור בעבותות בל יעשה מאומה, וזה דומה כשור שנותנים עליו עול קשה לצורך העבודה ואוסרים אותו במוסרות בל יעבור גבול אבל מצות התורה קלים מצד שני אלה, בין מצד המעשים, הנה מעולם שברתי עולך כי אדרבה המעשים שעשו עובדי אלהי נכר בדור ההוא היה עול כבד כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואנכי שברתי עול זה מעליך, ובין מצד האזהרות נתקתי מוסרתיך, כי האזהרות שהיו מוזהרים עובדי האליל היו קשים יותר ואנכי נתקתי מוסרות אלה מעליך, כי הסתפקתי במה שתאמרי לא אעבור מן הגבול שאז לא אסרתיך בסייגים וגדרים קשים כי על, סובב על מ”ש כי רע ומר עזבך את ה’ אלהיך, ומפרש כי על כל גבעה גבוהה וכו’ (ומאמר ולא פחדתי אליך כי מעולם שברתי עולך הוא מאמר מוסגר), מבאר איך רע ומר עזבך את ה’ אלהיך כי יצאת להפקר כ”כ עד שאת זונה את צעה וסוערת לזנונים על כל גבעה גבוהה כאשה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכל על כל הר וגבע, אשר זה בעצמו רע ומר מאד: 2:21: ואנכי הנה היה דרכם להבריך בגפן הגרוע יחור וזמורה ממין השורק כדי שישבח הגפן, ובזה הגם שעי”כ הטיב בפריה מ”מ נגרע במה שהוא בלתי זרע אמת, רצוני כי הזרע שהוא ההברכה (שהוא נקרא זריעה אצל האילנות) אינו אמת רק שקר ממין זר, ועי”כ לא יוכל לגדל בדומה כי הכלאים לא יפרו ממינם כידוע אבל אנכי נטעתיך בב’ מעלות, א. שורק, שהוא גפן מובחר, ב. שלא היה זה ע”י הברכה ממין זר רק כלו זרע אמת, ואיך נהפכת בשני אלה לגרוע, כי אתה לא שורק רק סורי הגפן, ולא זרע אמת רק זרע נכריה, באופן שהבריכו בהגפן השורק זמורה של סורי הגפן עד שהוא מקולקל משני פנים והנמשל שהשם נטעם שיהיו מובדלים מן העמים, ובכ”ז יהיו מוצלחים בעצמם והם התערבו בעמים אחרים ואבדו צורת האומה הקדושה, ובכ”ז לא לבד שלא הרויחו בזה עושר והצלחה רק עי”כ נתדלדלו וירדו מטה מטה: 2:22: כי, ר”ל מה שתכבסי בנתר להעביר ממך כתמי העונות שהוא מה שתאמרי אמתלאות לאמר לא חטאתי, הגם כי בזה תרבי לך בורית, לך בפני עצמך העברת הכתמים ואת בר בעיניך כאילו לא חטאת, אבל עי”ז בעצמו נכתם עונך לפני, כי בזה נשאר הכתם גדול בעיני ה’ עד שנעשה מהחטא עון שמורה על קלקול השכל, אחר שתכפור בהכרח במצוה ובמצוה עליה כי היודע שחטא הגם שהוא נכתם בפני עצמו אינו נכתם בעיני ה’, כי בקל יתקבל בתשובה, לא כן הזכאי בעיני עצמו. ומפרש, כי. איך תאמרי, ר”ל את מכחשת, בין הטומאה בעצמה שאת אומרת לא נטמאתי, ובין הדרך שהלכת להתטמאות שתאמרי שלא לבד שלא נטמאתי בע”א כי גם אחרי הבעלים לא הלכתי כלל אבל איך תאמרי כזאת, הלא נגד שאת אומרת אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא, עוד נמצא רושם של פסיעות רגליך ועקבותיך נודעו שם, ונגד שאת אומרת לא נטמאתי דעי מה עשית, הלא ידעת בעצמך שנטמאת שם איך תוכלי להכחיש זאת את בכרה קלה אשר היא משרכת דרכיה שתדבק שרוך פרסותיה בדרכיה שניכר הפסיעה שפסעה שם וכן נכרו פסיעות רגליך: 2:24: פרא, אומר הנה העובד ע”ג בעבור תועלת או הנאה, בקל נוכל להשיבו מדרכו אם מראים לו שלא ימצא בעבודתו התועלת או הערב אשר הוא מבקש, אבל החוטא מצד אהבת החטא עצמו שלא מתקות דבר אחר, באופן שאין החטא מקריי לו רק עצמיי, א”א להשיבו מדרכו כלל, כי החוטא בעבור ענין אחר החטא מקריי לו, כמו שאמר החוקר שהנואף מפני ממון יקרא נבל בעצם ונואף במקרה ובהפך בהפך וא”כ הזונה הנואפת בשביל אתנן בקל להשיבה אם נותנים לה צרכיה בבית בעלה או אם תראה שאין לה לקחת אתנן מן מעגביה, לא כן הזונה הבלתי מקבלת אתנן שהיא הזונה בעצם. עפ”ז נשא משלו פה מן פרא למוד מדבר, כי כל הבע”ח לא ינועו ממקומם רק בשביל הצורך להתקרב אל המועיל או לברוח מן המזיק וכל בע”ח הרץ ממקום למקום לפרנסתו נוכל להשיבו ממרוצתו אם יזמינו לו טרפו במקום אשר הוא שם, אבל הפרא למוד של המדבר, המדבר שם בו טבע הזאת ולמדו לכך, אשר באות נפשה שאפה רוח, ששאיפתה רוח אינו מפני צורך דבר אחר רק מפני עצמה שמלומדת לשאוף רוח ולנוע אף מבלי צורך, כי נטוע בלבה תאות נפש אל שאיפת רוח, א”כ תאנתה מי ישיבנה מי יוכל להשיבה ממקריה זאת אחר שאינו מקרה לה רק עצם, וגם אם יתנו לה מזונותיה מ”מ תנוע במדבר, עד שכל מבקשיה לא ייעפו, לחנם ייעפו מבקשיה לגדלה בבית כי א”א לשנות טבעה והרגלה רק בחדשה ימצאונה, בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכנע לא כן אחר חדש שכבר למדה לנוע א”א לשנות טבעה ויל”פ שר”ל תאנתה הגם שטבע זאת מקרה לה בכ”ז א”א להשיבה מטבע זאת, אבל כל מבקשיה אם בחדשה ימצאונה לא ייעפו, שבחדש הראשון שנולדה אז תכנע בקל אחר שעוד לא הורגלה לנוע: 2:25: מנעי, עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, ותאמרי נואש ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק כי אהבתי זרים, שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם בעצמם אלך לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא”א להשיבך עוד מן טבעך, כי. כבשת, הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה, שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם, כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע”א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אח”כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק כבושת גנב שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע”י הגניבה, כן הובישו בית ישראל, המה וכן מלכיהם שריהם כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יל”פ מ”ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך): 2:27: אומרים, מבאר זה כי הם אינם עובדים העץ והאבן על אופן שיהיה אמצעי בינם ובין ה’, כמו שהיו טועים אז בדור ההוא שהפסל הוא כעין טלמסאות להוריד הרוחניות מלמעלה, באופן שיהיה עבודת האליל בלתי מכוון לעצמו רק להשיג על ידו אתנן ומחיר מצרכי העולם, לא כן רק שהם אומרים לעץ אבי אתה, שחושבים את העץ שהוא בוראם יוצרם וחוללם ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, עד שעובדים העץ מצד עצמו, כי פנו אלי עורף ולא פנים, כי העובד העץ להיות אמצעי בינו ובין השם הוא פונה פניו אל ה’, רק שמשים הע”א כאמצעי בינו וביניו, אבל הם שמהו ככח נשגב בפני עצמו בלתי נתלה מה’ כלל, ופנו מן ה’ פניהם אל האליל, ובכ”ז בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו, ולא יתחרטו על שעזבו אותי לעבוד הפסל, רק ירצו להשיג ממני ישועה ועזר, לא שישובו לעבדני ולעזוב עבודת האליל: 2:28: ואיה אלהיך, הלא אחר אשר עשית לך בודאי הם יקומו אם יוכלו להושיעך בעת רעתך, ר”ל אם רק יהיה יכולת בידם להושיע לך הלא יחוייב שיהיו מוכנים להושיע יען כי אשר עשית לך יען שהם מעשה ידיך ומחויבים לשלם גמול לעושיהם, וגם אינם רחוקים מאתך כי הם נמצאים אצלך בכ”מ כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, וא”כ קרא נא אליהם לתשועה, אבל למה תריבו אלי, מה תרצו ממני שאושיע אנכי לכם, הלא כולכם פשעתם בי ואיני מחוייב להושיעכם: 2:30: לשוא, מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא וחנם, כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית, אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו, א”כ לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר: 2:31: הדור אתם הנה היה נמצא אז בישראל שלש דעות מתחלפות, מקצתם היו אומרים שלכן אינם עושים כמעשה אבותיהם להחזיק בתורה ומוסר, יען כי רק הדור הקדום היה רוח ה’ מתנוסס בקרבם והיו יכולים לקבל הקדושה והפרישות והמצות ודברים האלהיים, אבל הם כבר התרחקו מן האור וירדו פלאים, ואינם יכולים עוד לעלות בהר ה’ ולקום במקום קדשו, וכת אחת היו אומרים בהפך שדרך אבותיהם לא היה שלם עדיין, והם רוצים להשלים א”ע בדרך יותר טוב ויותר שלם מדרך אבותיהם וכת שלישית לא היו אומרים לא זאת ולא זאת רק שכחו את ה’ והתורה והמצוה בהחלט, ועם שלש הכתות יתוכח, אל הכת האחת שהיו אומרים שדבר אלהי לא נתגלה רק לדור הראשון שהיו קדושים וגדולים לא לדור אחרון אשר ירדו לעמקי בור. אומר הדור אתם ראו את דבר ה’ גם אתם הדור האחרון גם אתם ראו דבר ה’, כי עוד דבר ה’ מופיע ביניכם כמו בדור קדומים, וכי רק במדבר הייתי לישראל? וכי לא הייתי לישראל לאלהים ולאב ולמורה רק במדבר, או רק בארץ מאפליה, הכי רק שם הייתי לאלהים לישראל, ולא ליושבי הארץ, ומדוע אמרו עמי רדנו ר”ל שהם אומרים אנחנו כבר ירדנו לעמקי בור, עד כי לא נוכל לבא עוד אליך לא נוכל לעלות אל הר ה’ אל שמי קדשו יען שירדנו מאד והתרחקנו מן ה’ והרוחניות והקדושה, וזה שקר כי דבר ה’ עוד מופיע לדור הזה כמו לדור ראשון: 2:32: התשכח, עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה’ מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב, אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, התשכח בתולה עדיה? וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח הכלה את קשוריה, הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת? ור”ל הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה’, ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת? ועז”א ואיך עמי שכחוני, ולא זמן מועט רק ימים אין מספר: 2:33: מה תיטבי, יתוכח עתה עם הכת שהיו אומרים כי דרך אבותיהם לא היתה שלמה עדיין והם ישתלמו יותר במצות אשר הוסיפו ובדו להם, כאילו רוצים להטיב דרכם ולהשלימו לבקש אהבה מאת ה’ ועז”א מה תיטבי דרכך, יותר מדרך אבותיך הקדום, כאילו את רוצה לבקש אהבה, אבל איך ומה הם האמצעים שתפסת ע”ז, הלא באמתלא זאת שאמרת שרוצה את להשלים דרכיך, הנהגת חקות העמים ודרכיהם אשר למדת מאתם, אל דרכיך הקודמים, כמו אחז שבנה מזבח בבית המקדש כדמות המזבח שראה בדמשק כאילו רוצה להטיב את המזבח ביתר שאת, או הבמות שבנו כאילו רוצים להוסיף עבודה, ובאמת היה זה הפך דברי ה’, וז”ש הלא לכן כדי להטיב דרכך גם את הרעות למדת את דרכיך, אחזת גם בהרעות אשר למדת מן העמים שסביבותיך, כאילו בזה תטיבי דרכך, במה שתחבר לדרך התורה גם דרך הרע של העמים: 2:34: וגם עי”ז בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים, שעי”כ הרגת את הנביאים שבאו ליסרך ולהשיבך מדרך זה כי חשבת שהם רוצים להטותך מדרך הטוב, כי הראשונים שחשבו בדעתם שדרכם לא טוב לא הרגו את הנביאים רק לא שמעו אליהם באמרם כי ירדו מאד ואין בכחם לעבוד את ה’, לא כן הכת הזאת שחשבו כי הדין עמהם וכי דרכם הוא שלם יותר הם הרגו את הנביאים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, שיעור הכתוב, כי מצאתים על כל דרכיך אלה, מדמה כאילו הנביאים שרצו להשיבם מדרך הזה היו אצלם כגנבים הבאים לגנוב את רכושם, כן באו לגנוב ולקחת מאתם את דרכם הטוב וישר בעיניהם, וע”כ הרגו אותם, אמר לא מצאת את הנביאים במחתרת, לא ממון רצו לגנוב מאתך, רק על כל דרכים אלה מצאתים, שרצו להטותך מהם, ולכן הרגתים ועי”ז הרעה שלך משולשת, א. שדרכים הרעים אשר למדת נשארו אצלך והוספת סרה לאמר כי בם ירצה ה’, ב. שעי”כ שלחת יד להרוג הנביאים כאילו רוצים להדיחך מדרך הטוב והישר בעיני אלהים, ג. כי. ותאמרי כי נקיתי, עי”כ את חושבת בנפשך שאת נקיה מכל חטא וכי אך עתה אך ע”י דרכיך אלה שב אף ה’ ממני ולכן הנני נשפט אותך ביחוד כי את אומרת לא חטאתי, ור”ל עמך צריך אני להשפט ולעמוד בדין כי את באה בטענה נגדי ואומרת לא חטאתי, כאילו אנכי הנשפט, ויש לך טענות נגדי: 2:36: מה, אבל מה תלכי כ”כ בהשתדלות גדול ללכת מגוי אל גוי ללמד מעשיהם, ותשני את דרכך אל דרך הגוים ההם אשר תבא אליהם לבקש מהם עזר מה יועילוך אלה, הנה עתה את הולכת למצרים, ואני מבטיחך כי גם ממצרים תבושי כמו מאשור כי גם הם לא די שלא יעזרו לך עוד יזיקוך: 2:37: כי גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך מתחרטת על שהלכת אליהם, וזה יען שמאס ה’ במבטחיך בהאמצעיים שאת משימה בטחונך בם מאס ה’ והם נגד רצונו ולכן לא תצליחי להם למבטחיך אלה, לא תוכלי למצוא מהם הצלחה אחר שהם נגד רצון ה’: 3:1: לאמר שיעור הכתוב, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר הן ישלח איש את אשתו וכו’, והוא בדרך טענה ותשובה, הארץ ההיא היא חונפת לאמר ולטעון שא”א שהשם יקבל את ישראל בתשובה אחר שעזבו אותו ועבדו אלהי נכר, והביאו משל ממצות התורה שמי שמגרש את אשתו והיא הולכה מאתו והיתה לאיש אחר הכי ישוב אליה עוד? וכן אחר שה’ גרש את ישראל ע”י עונם והם גם הם נפרדו מאתו ובחרו איש אחר שהוא אלהי נכר הארץ איך אפשר שישוב אליה עוד כן היא הטענה אשר חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר ולטעון כזאת, אבל נאם ה’ ותשובתו היא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי, ה’ משיב אל הארץ הטוענת כזאת וינאם נאם, לא כדבריך, כי זה הוא רק אם אחר שיצאה מאתו היתה לאיש אחר שאז אסור להחזיר גרושתו, לא אם זנתה, ואת לא היית לאיש אחר ע”י חופה וקדושין, רק ואת זנית, וגם לא זנית עם איש מיוחד רק זנית עם רעים רבים, ולכן ושוב אלי כי אוכל להחזירך, והכונה שאם היו מומרים לע”א מיוחדת ככל גויי הארץ ודבקים בה לא היה אפשר להשיבם, אבל את לא דבקת בע”א דיבוק עצמי רק בזנות לפי שעה, ולא בע”א אחת רק התהלכת מגוי אל גוי ונסית להתדמות אל גויי הארצות, לא מדבקך באליל רק כדי להתדמות לגוים ולכן אפשר לך בתשובה: 3:2: שאי, מביא ראיה לזה שלא היית לבעל מיוחד רק זנית רעים רבים כי הלא שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת, ר”ל איני רוצה להראותך המקומות ששם זנית כי עצמו מספר אבל הראיני את את המקום אשר שם לא זנית, וגם לא זנית בצנעה רק על דרכים ישבת להם (לרעים רבים הנז’ בכתוב הקודם) על דרכים המפורסמים ישבת להיות מוכן אל הרעים כערבי היושב במדבר ששם אין איש רואהו כן ישבת את במקום רואים ובכ”ז לא היה זה עזיבה גמורה כאשה גרושה מבעלה ודבקה באחר רק ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך היית רק חנפה כחונף שפיו ולבו בלתי שוים, כי היית דומה בעיניך כזונה היושבת תחת בעלה, שכל שחסר לה איזה דבר תשוב לבקש אותו מבעלה ותעיז מצחה לאמר לו הלא אלוף נעורי אתה, כי כן וימנעו אם רק נמנעו הרביבים מלרדת או אם מלקוש לא היה ואת צריכה למטר אז ומצח אשה זונה היה לך ולא נכלמת לבא אלי: 3:4: והלא מעתה שאתה צריך למטר קראת לי אבי ותאמר אלי הלא אלוף נעורי אתה: 3:5: הינטור לעולם, כ”ז את אומר בעת שמנעו רביבים, אז אתה טוען שאני אלוף נעוריך ושא”א שאטור עליך שנאה לעולם, הנה דברת ר”ל כן דברת בפיך שה’ אינו מעניש, ובכ”ז לא הנחת מעשיך הרעים כי ותעשי הרעות ולא תרף מהם, ותוכל כן תוכל לעשות מעשה אשה זונה שלטת מאנה הכלם: 3:6: ויאמר אחרי ההוצעה הזאת מספר ההבדל בזה בין עשרת השבטים ובין שבט יהודה, כי שבט יהודה בימי יאשיה המלך היו עובדים ע”א בסתר, וחונפים בגלוי שהם יראי ה’, וזה הורע בעיני ה’, ומברר כי עשרת השבטים שחטאו בגלוי יצדיקו א”ע יותר משבט יהודה, מצד זה הראית אשר עשתה משובה ישראל קרא לישראל שהם עשרת השבטים בשם משובה, שהיו דומים כאשה שובבה שיצאה מתחת רשות בעלה לזנות בפרהסיא, ואת שבט יהודה קרא בשם בוגדה שדומה כזונה הבוגדת בבעלה בצנעה בלי ידיעתו אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, ומספר ג’ הבדלים ביניהם א. הולכה היא על כל הר גבוה וכו’ ותזני שם, שזנו בפרהסיא על כל הר גבוה לעיני כל: 3:7: ב. שאמרתי שאחרי עשתה כל אלה אלי תשוב, שאחרי שתשביע תאותה תפקח עיניה, אבל לא שבה כלל כי התמידה ברעתה, ג. כי היא לא היה לה ממי ללמוד, לא כן יהודה שראתה כבר מעשה אחותה, ועז”א ותרא בגודה אחותה יהודה היא ראתה עונה וגם ראתה עונשה, כי וארא כי על כל אודות אשר נאפה שלחתיה ר”ל מה ששלחתיה היה מסבת שנאפה, וזאת ראיתי והכרתי והראיתי לכל עד שידעו כולם כי סבת השלוחין היה בעבור שנאפה, ועפ”ז נבדלה יהודה בשלשה דברים לגריעותא, א. כי היא כבר ראתה עונש אחותה ובכ”ז לא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא: 3:9: ב. והיה מקול זנותה, ר”ל מסבת קול זנותה יען שחשבה להסתיר זנותה ויראה מפני הקול שלא יצא עליה קלא דלא פסיק, מסבת זה ותחנף את הארץ חנפה להראות בגלוי שהיא אשה כשרה ויראת ה’, ותנאף את האבן בצנעה לא על כל הר גבוה כמשובה ישראל, רק בהסתר וחונף, וחטא זה גרוע יותר שזה אונאה וכפירה בהשגחה: 3:10: ג. כי תחת שמשובה ישראל לא שבה אל ה’ בשום פעם כלל כמ”ש ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה, לא כן שבט יהודה שבכל פעם אחרי העבירה והזנות שבה לבית בעלה כאשה כשרה, אבל בכל זאת לא שבה לבית בעלה בכל לב באמת כי אם בשקר, כי לבבה נוטה לע”א, ולכן ויאמר ה’ אלי צדקה נפשה משובה ישראל ע”י בגודה יהודה שבהעריך מעשה ישראל נגד מעשה יהודה נמצא שישראל צדיקים נגד יהודה, ולכן הלוך וקראת את הדברים האלה הנאמרים למעלה, צפונה במקום שגלו ישראל, ואמרת ועפ”י הדברים האלה תאמר אליהם שובה משובה ישראל ולא תירא שאפיל בכם פני ורוגזי להענישכם, וגם לא תירא שאנטור עליך שנאה בלב כי יען שחסיד אני לא אטור לעולם, אנכי אשכח עונך מכל וכל: 3:13: אך בתנאי שאת תדעי עונך ותזכור כי חטאת, כי חטאך היה משולש, א. בה’ אלהיך פשעת המרידה בבעלך, ב. במה שאליו כי פזרת דרכיך והיית מופקרת לכל, וגם היה ההפקר גדול מאד כי היה הזנות לכל אדם לזרים, ובכ”מ תחת עץ רענן, ג. כי הגם שקראתי אותך שתשוב אלי והתריתי בך מ”מ בקולי לא שמעתם: 3:14: שובו בנים, והגם שהאבות החוטאים לא שבו הנני קורא שבניהם עכ”פ ישובו, כי אנכי בעלתי בכם ר”ל הגם שאת אמכם גרשתי ואתן ספר כריתותיה אליה, בכם בעלתי ר”ל אחזיק אתכם כאשתי ואנכי אהיה לכם לבעל, ולקחתי אתכם גם אם לא תהיה רק אחד מעיר שתשארו שארית מעט מ”מ אקח אתכם בעתיד ואביא אתכם ציון, ויען שסבת חטא אבותיכם היו המלכים שמלכי ישראל הטו אתכם מני דרך, לכן ונתתי לכם רועים כלבי רועים טובים אשר ירעו אתכם דעה והשכיל: 3:16: והיה כי תרבו, שאחר שהייתם מעט בעת הקיבוץ אחד מעיר ושנים ממשפחה עת שתרבו ופריתם אח”כ, אז יהיו צדיקים כולמו, כמ”ש והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו, לא יאמרו עוד ארון ברית ה’, ר”ל כי עתה הדבור בלתי מסכים עם המחשבה וכן המחשבה בלתי מסכמת עם המעשה, ר”ל שהגם שמדברים בפיהם ומזכירים קדושת ארון הברית ודברי ספר התורה הנתונה בו, מ”מ לבם רחוק מן הדבור ואין מעלים אותו על לבם, וכן בעת שמעלים את הארון על לבם, בכל זאת אין עושים מעשה כפי דברי הברית הזאת, אבל לעתיד לא יהיה כן, ושיעור הכתוב כי אז לא יאמרו עוד ארון ברית ה’ ולא יעלה על לב, שלא יהיה כמו עתה שאומרים ארון ברית ה’ ולא יעלה על לב, ר”ל שאומרים בפיהם ואינם מעלים אותו על לבבם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחוק ממנו, אז לא יהיה כן, וכן לא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה זאת, ר”ל שלא יהיה כמו עתה שעת יזכרו ויפקדו במחשבתם את דברי ארון הברית בכל זאת לא יעשה עוד לא יעשה מעשה כדברי הברית, ואין מוציאין מחשבתם מכח אל הפועל אז לא יהיה כן רק אם יזכרו בו יעשו אותו תיכף, עד שיהיה המעשה מצורף עם המחשבה והמחשבה מצורף עם הדבור: 3:17: בעת ההיא, כסא ה’, שתחת שעתה ה’ בשמים הכין כסאו, שמלכותו והנהגתו נראית בשמים שמנהיג הכל ע”פ חקות הטבע אז תתראה מלכות ה’ והנהגתו בירושלים בהנהגה נסיית למעלה מן הטבע, שיודמה ששם יושב ה’ ומנהיג ומשגיח ומולך, ולכן יקוו אליה כל הגוים ולא למלחמה עליה או לאכול מפריה רק לשם ה’ וגם לירושלים בעבור חשיבות העיר, ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם, כי יכירו כולם מלכות ה’ ואחדותו דרכיו ותורתו: 3:18: בימים ההמה, אז יהיה קיבוץ גליות, בית יהודה ילכו על בית ישראל שהם עשרת השבטים, כמ”ש (ישעיהו י״א:י״ב) בפסוק ואסף נדחי ישראל, שניהם יתחברו כאחד ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, לארץ אבותיהם: 3:19: ואנכי נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה’, אמר כי תחלה חשב ה’ מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת, ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים, שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד, וז”ש ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, שחששתי בל תתערבי בגוים, ולכן נתתי לך ארץ חמדה, היו בו ב’ ענינים, א. שמצד עצמה היא ארץ חמדה, ב. שהיא נחלת צבי שיהיה בה קיום לנצח ואומר בלבי ע”י שהיא ארץ חמדה אבי תקראי לי ותכיר הטובה וע”י שהיא נחלת צבי וקיום, מאחרי לא תשובי כי תתקיימי ביראתי כמו שתתקיים תמיד הנחלה בידכם: 3:20: אכן לא התנהגתם כבת נגד אביה אשר הטיב לה, רק כאשה הבוגדה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל: 3:21: קול מצייר במליצתו ששומע שני קולות מובדלים, א. קול על שפיים נשמע, ששומע קול המתפוצץ על ההרים הגבוהים, ב. שומע מן העמק קול שני של תחנוני בני ישראל, מצייר נשגבות, כאילו ישראל דומים כשה תועה נדחה, וה’ דומה כרועה העומד על הרים הגבוהים וקורא אל השה אשר בעמק שתכיר את קולו ותשוב אליו, והיא בוכה בעמק כי שכחה קול הרועה ותועה מני דרך, כי העוו הוא מאמר מוסגר אמר מדוע שומע שני קולות האלה, כי ישראל העוו את דרכם ובוכים בעמק שאין יודעים הדרך, וגם אין מכירים קול הרועה הקורא על שפיים כי שכחו את ה’ אלהיהם: 3:22: (כב-כג) שובו מבאר (קול על שפיים נשמע) שובו בנים שובבים, ה’ קורא בקולו שישובו אליו כי ארפא משובתיכם (ובכי תחנוני בני ישראל) הננו אתנו לך כי אתה ה’ אלהינו אכן לשקר מגבעות המון הרים, ר”ל וישראל בוכים נגדו בעמק ומשיבים נגד הקול הקורא על שפיים, לאמר, אנחנו מוכנים לשוב אליך וכבר אתאנו לך יען כי אתה ה’ אלהינו אבל אין אנו מכירים קולך ואין אנו יודעים המקום להיכן נשוב, כי לשקר מגבעות המון הרים, מציין כי נגד הקול היוצא מבין ההרים ישיבו הגבעות כנגדו קול הד, עד שהעומד בעמק אינו מכיר את הקול האמת מן הבת קול שהוא קול ההד, וכן הגם שמן ההרים יוצא קול להראות לנו דרך האמת, אכן מן הגבעות נשמע ההמון של הרים שהוא הבת קול המשיב כנגדו, לשקר, ר”ל שלא נשוב אליך רק לשקר, ר”ל נביאי האמת מורים לנו שנשוב אליך, ונביאי השקר אומרים שנלך לשקר דהיינו לעבוד ע”א ואין מכירים הקול האמת קול ה’, מן הקול המדומה, ואומרים טענה שניה הננו אתנו לך כי אתה ה’ אלהינו אכן בה’ אלהינו תשועת ישראל, ר”ל אבל א”א לנו לשוב כי דלונו מאד עד שרק בה’ אלהינו תצויר תשועת ישראל אבל בלי עזר ממרום א”א שנשוב ונושע, כי הבושת כבר אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו, שכל מה שהיה לנו אכלה הע”א וכלתה אותו, עד שלכן אנו בתכלית היאוש מבלי לעשות דבר, רק נשכבה בבשתנו, כי לא נוכל להרים ראש ולעשות דבר, ויש הבדל בין בושת וכלימה, הבושת הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים, ולכן אמר נשכבה בבשתינו והכלימה היא תהיה המכסה למעלה כי היא הבאה מן החוץ כי לה’ אלהינו חטאנו מנעורינו וא”א עוד שנשוב אליו: 4:1: אם תשוב, רוח הקדש משיב לעומת שתי הטענות הנ”ל, לעומת הטענה כי רוצים לשוב רק שהמון הרים והד גבעות מתעה אותם אל שקר עד שאין יודעים לאן ישובו משיב אם רק תשוב אתה ישראל אז ממילא אלי תשוב, איישר דרכך עד שיתכוון אלי ואם רק תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד הנה והנה, כאילו אתה שב וחוזר אל דרכך הקודם, כי אז אם תשליך דרכך הרעים תגיע אל ה’ ואל טובו: 4:2: ונשבעת ונגד הטענה הב’ כי הבושת אכלה יגיע אבותיכם, שהיא היאוש והרפיון שאתה מיאש א”ע, איעצך כי תשבע חי ה’, תחזק הדבר בשבועה כי תבחר מעתה באמת במשפט ובצדקה, שהם שלשה דברים שהעולם עומד עליהם, האמת היא האמונה בדברים העיונים, כמו ידיעת האחדות וההשגחה והגמול ויתר פנות האמתיות, ומשפט וצדקה כוללים המעשים, משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, אם תחזק א”ע בשבועה לבחור שלשה אלה שהם תורה ועבודה וג”ח שדברו חז”ל באבות, ואז לא תאמר עוד נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו שהיא הבושה מעצמך והכלימה מאחרים שיש לך מן האליל שעבדת, לא כן מעבודת ה’ יתברכו בו גוים גם יתהללו, הברכה הוא השפע שיקבל המתברך המאמין בו, והוא הפך מן בושה, וההילול הוא מה שיתפאר בשפע זאת לעיני כל, וזה הפך מן כלימה: 4:3: כי, נגד שתי טענות אלה הנזכרים שהם צומחים משני תכונות רעות, כי הטענה הראשונה שאמרו שהם נעים ונדים פוסחים על שתי הסעיפים, ששומעים קול ה’ וקול הד הרים ואין יודעים איזה דרך יבחרו, וזה בא ע”י שלא שרשו מלבם הקוצים והדרדרים שהם התכונות הרעות וציורים הרעים שצמחו על תלמי לבבם, עד שגם עת יזרעו לצדקה ויתנו לב לשוב, יעלו מדין ועמלק וישחיתו את יבול הארץ, והציורים האלה ישובו להצמיח את הקוצים בין התבואה ויחנקו אותה, ועז”א נירו לכם ניר הניר הוא מה שחורש בעומק עד ישרישו הזרעים בחוזק בהסיר הקוצים בל יחנקו את התבואה: 4:4: המלו ונגד הטענה הב’ של היאוש שזה בא מסבת הסכלות והענן והערפל אשר כסה אור נפשם, עד שיתיאשו מהביט אל האור, וזה ידמה במליצה אל ערלת הלב המכסה והמעטיף את הלב מהרגיש ומהתעורר עוד אל הטוב, אומר שיסירו ערלת לבבם, עד שיתרגש לבבם ויתעורר לקראת דבר ה’ ופקודיו, פן תצא חמתי כאש:

דמויות

ירמיהו (הנביא)

מיקום

ירושלים

אפיונים

אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ריב ה׳ — “מה עוול מצאו אבותיכם בי” — אלוקים כמתאונן ומחפש תשובה
אפיון - עונש וגלות | המסר: עזיבת ה׳ = עזיבת “מקור מים חיים” — הסבר לגלות הצפויה
אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי

הערות

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: וְ/יִדְּעוֹנִי (Strong’s H3049) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ויקרא,דברים,מלכים ב,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי רד”ק: “מה עוול” — שאלה רטורית; ה׳ מגלה עומק כאב הנטישה לא כמעניש אלא כמאהב שנבגד.

מפת התנ"ך

סייר

מבט גרף

יר_002_001 - מה מצאו אבותיכם בי עולה — ריב ה' עם ישראל