כבוד ה’ שב למקדש
פסוקים
וַיּוֹלִכֵ֖נִי אֶל־הַשָּׁ֑עַר שַׁ֕עַר אֲשֶׁ֥ר פֹּנֶ֖ה דֶּ֥רֶךְ הַקָּדִֽים׃ וְהִנֵּ֗ה כְּבוֹד֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖א מִדֶּ֣רֶךְ הַקָּדִ֑ים וְקוֹל֗וֹ כְּקוֹל֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וְהָאָ֖רֶץ הֵאִ֥ירָה מִכְּבֹדֽוֹ׃ וּכְמַרְאֵ֨ה הַמַּרְאֶ֜ה אֲשֶׁ֣ר רָאִ֗יתִי כַּמַּרְאֶ֤ה אֲשֶׁר־רָאִ֙יתִי֙ בְּבֹאִי֙ לְשַׁחֵ֣ת אֶת־הָעִ֔יר וּמַרְא֕וֹת כַּמַּרְאֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי אֶל־נְהַר־כְּבָ֑ר וָאֶפֹּ֖ל אֶל־פָּנָֽי׃ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה בָּ֣א אֶל־הַבָּ֑יִת דֶּ֣רֶךְ שַׁ֔עַר אֲשֶׁ֥ר פָּנָ֖יו דֶּ֥רֶךְ הַקָּדִֽים׃ וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וַתְּבִאֵ֕נִי אֶל־הֶחָצֵ֖ר הַפְּנִימִ֑י וְהִנֵּ֛ה מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה הַבָּֽיִת׃ וָאֶשְׁמַ֛ע מִדַּבֵּ֥ר אֵלַ֖י מֵהַבָּ֑יִת וְאִ֕ישׁ הָיָ֥ה עֹמֵ֖ד אֶצְלִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ אֶת־מְק֣וֹם כִּסְאִ֗י וְאֶת־מְקוֹם֙ כַּפּ֣וֹת רַגְלַ֔י אֲשֶׁ֧ר אֶשְׁכׇּן־שָׁ֛ם בְּת֥וֹךְ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם וְלֹ֣א יְטַמְּא֣וּ ע֣וֹד בֵּֽית־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֞י הֵ֤מָּה וּמַלְכֵיהֶם֙ בִּזְנוּתָ֔ם וּבְפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם בָּמוֹתָֽם׃ בְּתִתָּ֨ם סִפָּ֜ם אֶת־סִפִּ֗י וּמְזֽוּזָתָם֙ אֵ֣צֶל מְזוּזָתִ֔י וְהַקִּ֖יר בֵּינִ֣י וּבֵינֵיהֶ֑ם וְטִמְּא֣וּ׀ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֗י בְּתֽוֹעֲבוֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֔וּ וָאֲכַ֥ל אֹתָ֖ם בְּאַפִּֽי׃ עַתָּ֞ה יְרַחֲק֧וּ אֶת־זְנוּתָ֛ם וּפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם מִמֶּ֑נִּי וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ אַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הַגֵּ֤ד אֶת־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַבַּ֔יִת וְיִכָּלְמ֖וּ מֵעֲוֺנֽוֹתֵיהֶ֑ם וּמָדְד֖וּ אֶת־תׇּכְנִֽית׃ וְאִֽם־נִכְלְמ֞וּ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ צוּרַ֣ת הַבַּ֡יִת וּתְכוּנָת֡וֹ וּמוֹצָאָ֡יו וּמוֹבָאָ֣יו וְֽכׇל־צוּרֹתָ֡ו וְאֵ֣ת כׇּל־חֻקֹּתָיו֩ וְכׇל־צ֨וּרֹתָ֤ו וְכׇל־תּֽוֹרֹתָו֙ הוֹדַ֣ע אוֹתָ֔ם וּכְתֹ֖ב לְעֵינֵיהֶ֑ם וְיִשְׁמְר֞וּ אֶת־כׇּל־צוּרָת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־חֻקֹּתָ֖יו וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ זֹ֖את תּוֹרַ֣ת הַבָּ֑יִת עַל־רֹ֣אשׁ הָ֠הָ֠ר כׇּל־גְּבֻל֞וֹ סָבִ֤יב׀סָבִיב֙ קֹ֣דֶשׁ קׇדָשִׁ֔ים הִנֵּה־זֹ֖את תּוֹרַ֥ת הַבָּֽיִת׃ וְאֵ֨לֶּה מִדּ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בָּאַמּ֔וֹת אַמָּ֥ה אַמָּ֖ה וָטֹ֑פַח וְחֵ֨יק הָאַמָּ֜ה וְאַמָּה־רֹ֗חַב וּגְבוּלָ֨הּ אֶל־שְׂפָתָ֤הּ סָבִיב֙ זֶ֣רֶת הָאֶחָ֔ד וְזֶ֖ה גַּ֥ב הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וּמֵחֵ֨יק הָאָ֜רֶץ עַד־הָעֲזָרָ֤ה הַתַּחְתּוֹנָה֙ שְׁתַּ֣יִם אַמּ֔וֹת וְרֹ֖חַב אַמָּ֣ה אֶחָ֑ת וּמֵהָעֲזָרָ֨ה הַקְּטַנָּ֜ה עַד־הָעֲזָרָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ אַרְבַּ֣ע אַמּ֔וֹת וְרֹ֖חַב הָאַמָּֽה׃ וְהַהַרְאֵ֖ל אַרְבַּ֣ע אַמּ֑וֹת (ומהאראיל) [וּמֵהָאֲרִיאֵ֣ל] וּלְמַ֔עְלָה הַקְּרָנ֖וֹת אַרְבַּֽע׃ (והאראיל) [וְהָאֲרִיאֵ֗ל] שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֹ֔רֶךְ בִּשְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה רֹ֑חַב רָב֕וּעַ אֶ֖ל אַרְבַּ֥עַת רְבָעָֽיו׃ וְהָעֲזָרָ֞ה אַרְבַּ֧ע עֶשְׂרֵ֣ה אֹ֗רֶךְ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ רֹ֔חַב אֶ֖ל אַרְבַּ֣עַת רְבָעֶ֑יהָ וְהַגְּבוּל֩ סָבִ֨יב אוֹתָ֜הּ חֲצִ֣י הָאַמָּ֗ה וְהַחֵֽיק־לָ֤הּ אַמָּה֙ סָבִ֔יב וּמַעֲלֹתֵ֖הוּ פְּנ֥וֹת קָדִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אֵ֚לֶּה חֻקּ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הֵעָשׂוֹת֑וֹ לְהַעֲל֤וֹת עָלָיו֙ עוֹלָ֔ה וְלִזְרֹ֥ק עָלָ֖יו דָּֽם׃ וְנָתַתָּ֣ה אֶל־הַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֡ם אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ מִזֶּ֨רַע צָד֜וֹק הַקְּרֹבִ֣ים אֵלַ֗י נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה לְשָׁרְתֵ֑נִי פַּ֥ר בֶּן־בָּקָ֖ר לְחַטָּֽאת׃ וְלָקַחְתָּ֣ מִדָּמ֗וֹ וְנָ֨תַתָּ֜ה עַל־אַרְבַּ֤ע קַרְנֹתָיו֙ וְאֶל־אַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הָעֲזָרָ֔ה וְאֶֽל־הַגְּב֖וּל סָבִ֑יב וְחִטֵּאתָ֥ אוֹת֖וֹ וְכִפַּרְתָּֽהוּ׃ וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הַפָּ֣ר הַחַטָּ֑את וּשְׂרָפוֹ֙ בְּמִפְקַ֣ד הַבַּ֔יִת מִח֖וּץ לַמִּקְדָּֽשׁ׃ וּבַיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י תַּקְרִ֛יב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים תָּמִ֖ים לְחַטָּ֑את וְחִטְּאוּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ כַּאֲשֶׁ֥ר חִטְּא֖וּ בַּפָּֽר׃ בְּכַלּוֹתְךָ֖ מֵחַטֵּ֑א תַּקְרִיב֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֣ר תָּמִ֔ים וְאַ֥יִל מִן־הַצֹּ֖אן תָּמִֽים׃ וְהִקְרַבְתָּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְהִשְׁלִ֨יכוּ הַכֹּהֲנִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ מֶ֔לַח וְהֶעֱל֥וּ אוֹתָ֛ם עֹלָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׂעִיר־חַטָּ֖את לַיּ֑וֹם וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר וְאַ֥יִל מִן־הַצֹּ֖אן תְּמִימִ֥ים יַֽעֲשֽׂוּ׃ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יְכַפְּרוּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְטִהֲר֖וּ אֹת֑וֹ וּמִלְא֖וּ יָדָֽו׃ וִֽיכַלּ֖וּ אֶת־הַיָּמִ֑ים וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁמִינִ֜י וָהָ֗לְאָה יַעֲשׂ֨וּ הַכֹּהֲנִ֤ים עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ אֶת־עוֹלֽוֹתֵיכֶם֙ וְאֶת־שַׁלְמֵיכֶ֔ם וְרָצִ֣אתִי אֶתְכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
43:1: וַיּוֹלִיכֵנִי. חָזַר וְהִכְנִיסַנִי לְשַׁעַר הַקָּדִים, וְרָאִיתִי הַכָּבוֹד יוֹרֵד לָעֲזָרָה: 43:3: וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה. תֵּשַׁע מַרְאוֹת כְּתוּבִין בַּמִּקְרָא זֶה, וּמִתּוֹכָן הָיוּ רוֹאִין הַנְּבִיאִים, חוּץ מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהָיָה רוֹאֶה מִתּוֹךְ מַרְאֶה אַחַת (ויקרא רבה א:יד), לְפִיכָךְ אִיסְפַּקְלַרְיָא שֶׁלּוֹ מְאִירָה (יבמות מט, ב) וְרוֹאֶה מַמָּשׁ; וְזֶהוּ שֶׁיִּסֵּד הַפַּיְּיט (שם בסלוק): ״מַחֲזוֹת הַמְצֻחְצָחוֹת בְּתֵשַׁע מַחֲזוֹת״: | בְּבוֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר. בְּפָרָשַׁת וְהִתְוִיתָ תָּו, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם ״קִרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר״ (יחזקאל ט:א), וְשָׁם (יחזקאל י) פֵּרַשׁ אֶת דּוּגְמַת מֶרְכָּבָה: 43:6: מְדַבֵּר אֵלַי. ״מִתְמַלֵּל עִמִּי״ (תרגום יונתן), כָּבוֹד הוּא לוֹמַר כְּלַפֵּי מַעְלָה מְדַבֵּר, כְּמוֹ מִתְדַּבֵּר, כְּלוֹמַר: בֵּינוֹ לְבֵין כְּבוֹדוֹ מְדַבֵּר, וְהַקּוֹל בָּא אֵלַי: 43:7: וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם. שֶׁהָיוּ בָתֵּיהֶם סְמוּכִין (לְבֵית הַקְּבָרוֹת), כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּלָכִים בִּשְׁלֹמֹה (מלכים א י:ה) וּבַעֲתַלְיָהוּ (מלכים ב יא:טו-טז), וּפְעָמִים שֶׁהָיוּ קוֹבְרִין אוֹתָם בְּגַן בֵּיתָם, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפָרֵשׁ וְאָמַר בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי. מָצָאתִי: 43:8: וָאֲכַל. כְּמוֹ ״וָאֲכַלֶה״ (יחזקאל כא:ג) – וְכִלִּיתִי: 43:9: עַתָּה. עַל כָּרְחָם יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם, שֶׁהִבְדַּלְתִּי לִי הֶיקֵּף גְּבוּל גָּדוֹל סָבִיב: 43:10: אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֺנוֹתֵיהֶם. בְּהַרְאוֹתִי לָמוֹ חַסְדִּי שֶׁאֵינִי מוֹאֲסָם בַּעֲוֹנָם, מָצָאתִי: | וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וּמָדְדוּ עַל יָדֶיךָ, שֶׁאַתָּה מוֹרֶה אֶת תֹּכֶן חֶשְׁבּוֹן הַבִּנְיָן: 43:11: וְאִם נִכְלְמוּ. שֶׁיִּתְבַּיְּשׁוּ וְיִכְבְּשׁוּ פְנֵיהֶם מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, אָז הוֹדַע אוֹתָם אֶת מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהֶם: | צוּרַת הַבַּיִת. וּגְבוּל הַבִּנְיָן, הֵיאַךְ הוּא מִלְּפָנָיו וְעַד אַחֲרָיו סְדוּרִים לְאַרְבַּע רוּחוֹתָיו: | וְתְכוּנָתוֹ. חֶשְׁבּוֹן תָּאָיו וְלִשְׁכּוֹתָיו: | וְכָל צוּרוֹתָיו. כְּרוּבִים וְתִימוֹרִים וְאֵילִים וְאֵילַמִּים, מָצָאתִי: | וְכָל צוּרוֹתָיו. בַּתְרָא. לֹא פֹּרַשׁ: | וְיִשְׁמְרוּ. יִלְמְדוּ עִנְיְנֵי הַמִּדּוֹת מִפִּיךָ, שֶׁיֵּדְעוּ לַעֲשׂוֹתָם לְעֵת קֵץ. מָצָאתִי, רְאוּיָה הָיְתָה בִּיאָה שְׁנִיָּה שֶׁל עֶזְרָא כְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ לָבֹא בִּזְרוֹעַ וּבְנֵס, כִּדְדַרְשִׁינַן ״עַד יַעֲבֹר״ (שמות טו:טז), וּבִנְיָן זֶה מֵאָז הָיָה רָאוּי לָהֶם כְּשֶׁעָלוּ מִן הַגּוֹלָה לִגְאֻלַּת עוֹלָם, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא שֶׁלֹּא הָיְתָה תְּשׁוּבָתָם הוֹגֶנֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲטֹא, וְיָצְאוּ בִּרְשׁוּת כּוֹרֶשׁ וּבָנוּ לְעַצְמָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּבָבֶל נִכְשְׁלוּ בְּנָכְרִיּוֹת (עזרא ט:א-ב): 43:13: וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁמְּפָרֵשׁ לְמַטָּה: אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב: | בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח. בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה, שֶׁהִיא אַמָּה וָטֹפַח בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה: | וְחֵיק הָאַמָּה. אֲבָל הַיְסוֹד שֶׁלּוֹ נִמְדָּד בָּאַמָּה שֶׁל חוֹל, שֶׁהִיא בַּת חֲמִשָּׁה; חֵיק לְשׁוֹן חִיקּוּי וּקְבִיעוּת, וְהוּא הַיְסוֹד; הָאַמָּה אַמַּת חוֹל, וְלֹא אַמָּה וָטֹפַח, שֶׁהִיא אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה; וְכֵן שָׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת (מנחות צז.-צז:), שֶׁהַיְסוֹד וְהַסּוֹבֵב וְהַקְּרָנוֹת נִמְדָּדִין בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה: | וְחֵיק הָאַמָּה. זֶה הַיְסוֹד: | וְאַמָּה רֹחַב. זֶה הַסּוֹבֵב: | וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד. אֵלּוּ הַקְּרָנוֹת; זֶרֶת אֶחָד מֵאֶמְצָעִיתוֹ מוֹדְדוֹ זֶרֶת לְכָל רוּחַ, הֲרֵי אַמָּה עַל אַמָּה: | וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. וּבְאַמָּה זוֹ הָיָה נִמְדָּד גַּב מִזְבַּח הַזָּהָב ״אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ״ (שמות לז:כה), כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּעֵירוּבִין, וּבִמְנָחוֹת (דף צז:) מְפֹרָשׁ יוֹתֵר לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן: חֵיק הָאַמָּה בְּגוֹבְהָהּ עָלָה אַמָּה וְאַמָּה רֹחַב, כָּנְסָה כְּנִיסַת הַסּוֹבֵב אַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה, אֲבָל עֲלִיָּתוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה אֵינוֹ בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה: | וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ. הַקְּרָנוֹת, בֵּין לְרָחְבָּן בֵּין לְגָבְהָן, בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה: 43:14: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ. מִן הַיְסוֹד, מִקַּרְקַע הָאָרֶץ: | עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה. עַד גַּב מַלְבֵּן הָרִאשׁוֹן: | שְׁתַּיִם אַמּוֹת. וְלֹא הָיָה כֵן בְּבֵית עוֹלָמִים, שֶׁשָּׁם שָׁנִינוּ (זבחים נד.): מֵבִיא מַלְבֵּן שֶׁל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, וְגָבְהוֹ אַמָּה; וְכָאן גָּבְהוֹ שְׁתַּיִם: | וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת. כְּשֶׁהִנִּיחַ מַלְבֵּן הַשֵּׁנִי עָלָיו, הָיָה מַלְבֵּן הַשֵּׁנִי שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים (זבחים נד.), נִמְצָאת כְּנִיסָה לוֹ סָבִיב סָבִיב רֹחַב אַמָּה וְהוּא הַיְסוֹד, הֲרֵי עָלָה שְׁתַּיִם וְכָנַס אַמָּה וְהוּא הַיְסוֹד; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם עֲזָרָה: ״מְסַתְּמְתָא״, לְשׁוֹן רִצְפָּה, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא אֶת הַמַּלְבֵּן חֲלוּקֵי אֲבָנִים מִזֶּפֶת וְסִיד וְקוּנְיָא וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ וּמַחְלִיקוֹ לְמַעְלָה (זבחים נד.), וַהֲרֵי הוּא כְּמִין רִצְפָּה: | וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת. מִגַּג מַלְבֵּן הַתַּחְתּוֹן עַד גַּג מַלְבֵּן שֶׁעָלָיו, אַרְבַּע אַמּוֹת גֹּבַהּ: | וְרֹחַב הָאַמָּה. הוּא כְּנִיסַת הַסּוֹבֵב, עָלָה אַרְבָּעָה וְכָנַס אַמָּה, זֶהוּ סוֹבֵב. וְהַתַּחְתּוֹן קוֹרֵא קְטַנָּה לְפִי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ אֶלָּא שְׁתַּיִם, וְהָעֶלְיוֹן גָּבְהוֹ אַרְבַּע: 43:15: וְהַהַרְאֵל. הוּא גֹּבַהּ גַּג הַמִּזְבֵּחַ מִן הַסּוֹבֵב וּלְמַעְלָה; וּבְבַיִת עוֹלָמִים לֹא הָיָה אֶלָּא שָׁלֹשׁ (זבחים ס.); וְיוֹנָתָן אַף הוּא תִּרְגֵּם כָּאן: ״וּמַדְבְּחָא אַרְבַּע אַמִּין״: 43:16: וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ. מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה הָיָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מדות ג:א), וְזֶהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: | אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו. שֶׁמֵּאֶמְצָעִיתוֹ הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְכָל רוּחַ, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּזְבָחִים (נט:). וְכֵן שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (ג:א): הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַיְסוֹד, נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה, זֶה הַסּוֹבֵב, נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. מְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ. מְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה: 43:17: וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ. גַּג הַמִּזְבֵּחַ עִם מְקוֹם הַקְּרָנוֹת וְעִם מְקוֹם רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָאֲמוּרִים כָּאן – מֵאֶמְצָעִיתוֹ מוֹדֵד, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ: אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ: | וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְגַדְנְפָא״, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ עַל הַקְּרָנוֹת (זבחים סב:): | חֲצִי הָאַמָּה. מֵאֶמְצָעִיתוֹ מוֹדֵד; נִמְצָא אַמָּה עַל אַמָּה: | וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה. זוֹ כְּנִיסַת הַיְסוֹד: | וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ הָיָה בַּדָּרוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָעוֹלֶה בּוֹ פּוֹנֶה לַמִּזְרָח; שֶׁכָּל הַפְּנִיּוֹת הָיוּ דֶּרֶךְ יָמִין; וּכְשֶׁאַתָּה נוֹתֵן הַכֶּבֶשׁ בַּדָּרוֹם, הָעוֹלֶה בּוֹ וּפוֹנֶה דֶּרֶךְ יָמִין פּוֹנֶה לַמִּזְרָח: 43:19: הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. אֲשֶׁר מִשֵּׁבֶט לֵוִי: | מִזֶּרַע צָדוֹק. לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ רִאשׁוֹן בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי שְׁלֹמֹה (מלכים א ב:כז, לה), נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ: 43:20: עַל אַרְבַּע קַרְנוֹתָיו. שֶׁל מִזְבֵּחַ: | פִּנּוֹת הָעֲזָרָה. גַּג הַמִּזְבֵּחַ: | וְכִפַּרְתָּהוּ. תְּקַנַּח אוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ חוֹל שֶׁבּוֹ, לְהַכְנִיסוֹ בִּקְדֻשָּׁה, לִהְיוֹתוֹ רָאוּי לְכַפֵּר עָלָיו מִזֶּה וּלְהַלָּן: 43:21: בְּמִפְקַד הַבַּיִת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בַּאֲתַר דַּחֲזִי לְבֵיתָא״, כְּלוֹמַר: בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ; וְלָשׁוֹן בְּמִפְקַד הַבַּיִת – מָקוֹם שֶׁהַבַּיִת כָּלֶה, כְּמוֹ ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ (במדבר לא:מט). וְהוּא פַּר הַמִּלּוּאִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בַּמִּשְׁכָּן (ויקרא ח:ב), וְנִשְׂרַף אוֹתוֹ פַּר וְלֹא נֶאֱכַל; וְכֵן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּמְנָחוֹת (מה.): מִלּוּאִים הִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי מֹשֶׁה: 43:22: תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים. זֶה לֹא הָיָה בַּמִּשְׁכָּן; וּבַמִּלּוּאִים שֶׁל לֶעָתִיד לָבֹא – כָּךְ הֵם עַל פִּי הַדִּבּוּר: 43:23: מֵחַטֵּא. מִלְּטַהֵר: 43:25: תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. לְעוֹלָה: 43:27: וְרָצִאתִי. לְשׁוֹן רָצוֹן:
פירוש רד”ק
43:1: ויוליכני. אחר שמדד הרוחות מחוץ לעיני הוליכני אל השער אשר הוציאני ממנו: 43:2: והנה, בא מדרך הקדים. נכנס בשער מדרך מזרח: | וקולו כקול מים רבים. כמו שאמר בתחילת הספר אלא ששם הוסיף כקול שדי ופירוש וקולו וקול הכבוד ותרגם יונתן וקל מברכי שמיה: | והארץ האירה מכבודו. פעל עומד מהנוסף והשאר שבאו מן הבנין הם יוצאים כמו האיר ברקיו תבל וכן להאיר על הארץ: | מכבודו. מכבוד אלהי ישראל והוא ענין זוהר ונוגה כמו שפירשנו: 43:3: וכמראה המראה. ובכלל אותו הכבוד שהאירה שראיתי ראיתי כעין המראה שראיתי בבאי לשחת את העיר כי ראיתי המרכבה וכן כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר כל אותן המראות ראיתי עתה: | אל נהר כבר. כמו על וכמוהו רבים ומה שאמר בבאי לשחת העיר והוא לא בא לשחת העיר אלא ששת האנשים רוצה לומר בבאי כאשר באו האנשים לשחת העיר ויונתן תרגם באתנביותי לחבלא ית קרתא ומה ששנה לשון מראה כמה פעמים לענין המראות המשתנות בענין המרכבה. ורז”ל אמרו תשע ראיות במקרא הזה לומר שכל הנביאים לא היו רואים אלא אחר תשע אספקלריאות ומשה רבינו עליו השלום מתוך מראה אחת היה רואה שנאמר במראה אליו אתודע שהיה רואה באספקלריא המאירה ומה שאמר תשע הוא רמז לט’ המסכות וחשוקיהם והעשירי יהיה קדש: | אל פני. כמו על פני: 43:4: וכבוד ה’ בא אל הבית. אל ההיכל: 43:5: ותשאני רוח. עד הנה אמר ויביאני ויוציאני ויוליכני אמר על האיש שראהו כמראה נחשת ועתה שנראה לו הכבוד עם המרכבה אמר ותשאני רוח כמו שאמר במרכבה הראשונה: 43:6: ואשמע מדבר אלי מהבית. מדבר כמו מתדבר מבנין התפעל והתי”ו נבלעת בדגש: | מהבית. הקול יצא מהבית ששם הכבוד: | אלי. שהייתי בחצר הפנימי: | ואיש היה עומד אצלי. אפשר שהיה אותו שראה בתחילת הנבואה שהיה מראהו כמראה נחשת או היה מלאך אחר: 43:7: ויאמר, את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכון שם. כאילו אמר זהו אשר אשכן שם ואמר מקום כסאי כי בה”מ מכוון כנגד כסא הכבוד: | מקום כפות רגלי. על דרך והארץ הדום רגלי ודעת רז”ל כי בית המקדש נקרא כסא כמו השמים כמו שכתוב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו ובספר ירמיה ביארנו הענין היטב ויונתן תרגם דין אתר בית כורסי יקרי ודין אתר בית אשריות שכנתי: | בזנותם. שהיו זונים אחרי אלהים אחרים ועושין פסיליהם בביתם שהיה אצל בית ה’: | ובפגרי מלכיהם. כמו שראינו במנשה ואמון שנקברו בגן ביתם: | במותם. ובמותם שהיו עושים בבתיהם. או פירושו שהיו עושין במותם במקום פגרי מלכיהם: 43:8: בתתם ספם את ספי. כי בית המלך היה סמוך לבית השם והקיר ביניהם כמו שראינו בבנין שלמה כשבנה ביתו אמר ועולתו אשר יעלה בית ה’ ואמר בדברי יואש ויורד את המלך מבית השם ויבא בתוך שער העליון בית המלך: | ומזוזתם אצל מזוזתי. כפל הענין במלות שונות כמנהג כי המזוזה היא הסף ויונתן תרגם במתבהון ספהון לקבל ספי בית מקדשי ובניניהון בסטר עזרתי וכותל בית מקדשי בין מימרי וביניהון: | ואכל. בחסרון הה”א למ”ד הפעל כמנהג והוא כמו ואכלה מן הדגוש: 43:9: עתה ירחקו. כי יהיה להם לב חדש ליראה אותי: | ופגרי מלכיהם ממני. גם כן לא יקברו מלכיהם בביתם לכבוד ביתי: | ממני. ממקום מקדשי: 43:10: אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית. בני הגולה: | ויכלמו מעונותיהם. שבעבורם חרב בית זה והגד להם הבית העתיד שלא יחרב לעולם בעבור שלא יחטאו כמו שאמר ירחקו את זנותם ושכנתי בתוכם לעולם: | ומדדו את תכנית. תכנית צורת הבית שתראה להם ימדדו ויכינו אותו לסימן כי עוד יעשו כן לעתיד בבא הגואל ויחיו המתים יכינו אותו לסימן שהרואים זאת הצורה יחיו בבנין הבית לעתיד וזה ראיה לתחיית המתים: 43:11: ואם נכלמו. אם יהיו נכלמים מכל אשר עשו הודע אותם תכונת הבית וצורתו וכתוב לעיניהם והם יראו בנין הבית לעתיד ויעשו אותו ואם לאו לאו: | וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם. ישמרו אותם בלבם ויאמינו כי כן יהיה ויעשו אותם הבניינים והצורות והתורות לעתיד ואם לא ישמרו אותם בלבם ולא יאמינו לא יעשו אותם כי כן מדת הקדוש ברוך הוא ישלם לאדם מדה כנגד מדה כל המאמין בביאת גואל יזכה לגאולה ואם לא יאמין לא יזכה וכן אם יאמין בתחיית המתים יזכה לתחייה ואם לא יאמין לא יזכה ולא נוכל לפרש ועשו אותם בבית שני שעלו בני גולה של בבל כי הרבה דברים יש בבנינה זו שלא היו כן בבית שני ועל כרחך בנינה זו עתידה ואמר כן ועשו אותה ראיה גדולה לתחיית המתים: | צורת הבית. מה שלפנים מחומת הר הבית בכלל: | ותכונתו. תכונת בנינו בלשכות ובתאים: | ומוצאיו ומבואיו. בשערים הנזכרים: | וכל צורותיו. צורת כל בית בפ”ע: | ואת כל חקותיו. מה שראוי להשתמש בבתים ובשלחנות ובלשכות: | וכל צורותיו. צורת הכרובים והתמורים: | וכל תורותיו. חלק העזרות לכהנים ולישראל ולנשים: 43:12: זאת תורת הבית. זאת הנזכרת למעלה: | על ראש ההר. הר הבית והוא ההיכל יהיה בראש ההר כמו שכתוב בענין: | כל גבולו סביב סביב. כל גבול ההר סביב הוא קדש הקדשים כנגד ירושלם כי ירושלם כולה קדש כמו שנאמר והיתה העיר קדש אבל ההר הוא קדש קדשים ובהר עצמו מקום מקדש מזבח והדביר הוא קדש הקדשים כמו שכתוב למעלה: | הנה זאת תורת הבית. הנזכרת למעלה בפרט ובפסוק זה בכלל: 43:13: ואלה מדות המזבח. רז”ל פירשו הפסוק כן וחיק האמה זה יסוד ואמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות וזה גב המזבח זה מזבח הזהב ויונתן תרגם ואילין משחת מדבחא באמיא באמתא דהיא אמה ופשך ותשויתא אמתא ואמתא פותיא וגדנפא מקף לה על ספתיה סחור סחור זרתא חדא ודין טקוס מדבחא. ובמסכת מדות שנינו המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים עלה אמה ונכנס אמה זהו יסוד נמצא שלשים על שלשים עלה חמש ונכנס אמה זהו סובב נמצא שמנה ועשרים על שמנה ועשרים עלה שלש וכנס אמה זהו מקום קרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא ששה ועשרים על ששה ועשרים מקום הלוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא ארבעה ועשרים זהו מקום המערכה אמר רבי יוסי מתחילה היה שמנה ועשרים על שמנה ועשרים וכונס ועולה במדה זו עד שנמצא מקום המערכה עשרים על עשרים וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות מן הצפון וארבע אמות מן המערב כמין גומא שנאמר והאריאל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רחב רבוע יכול שאינו אלא שתים עשרה על שתים עשרה כשהוא אומר על ארבעת רבעיו מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח הנה תראה כי רז”ל פירשו כי מדות המזבח הם מדות מזבח בית שני. ודעת יונתן אינו כדעתם כמו שתראה ונוכל לפרש כי מדה אחרת יהיה למזבח העדות ואמר ואלה מדות המזבח כמו שאומר והולך עד ויאמר אלי בן אדם ופירוש באמות באמות הידועות בנבואה זו שכל אמה מהם אמה וטופח שהם ששה טפחים כי אמה בסתם בת חמשה טפחים וזאת המדה היתה בת ששה טפחים וכן אמר בתחילת נבואה זו שש אמות באמה וטפח כמו שפירשנו וחיק האמה ואמה רחב באמצע המזבח היה גובה אמה ורחב אמה והוא מקום המערכה: | וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. גבול האמה היה גבוה זרת אחד ופירוש וגבולה מסגרת כמו שתרגם יונתן גדנפא: | וזה גב המזבח. זה שספר הוא גב המזבח שהוא מקום המערכה שהיה גבוה על המזבח אמה לפיכך קראו גב: 43:14: ומחיק הארץ. מאמצע הארץ ומהשוה בה אשר בין העזרה העליונה לתחתונה שהמזבח היה בנתים ומקום מעמד הכהנים המקריבים על המזבח קורא עזרה כמו שקרא גם כן מקום מעמד ישראל עזרה והעליונה היא מהמזבח כלפי אולם והתחתונה מהמזבח כלפי מזרח ואמר שמאמצע הארץ שהוא מקום המזבח עד העזרה התחתונה שתים אמות רוצה לומר באורך ורוחב אמה אחת ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה ארבע אמות ורחב האמה לא ידענו איזו מן העזרות קורא קטנה העליונה או התחתונה ואיזו מהן קורא גדולה מכל מקום אמר כי מזו לזו היו ארבע אמות והוא מקום המזבח שנאמר עליו ההריאל ארבע אמות והנה זה שטח המזבח מלמטה על הארץ ד’ אמות בארץ וברוחב וכן בגובה והוא הנקרא הראל כלומר בית אל לפי שהיו עובדים בכל מקום לאלהים אחרים על ההרים הגבוהים וזה שהיה הראל לא היה גבהו אלא ד’ אמות לפיכך אמר ד’ אמות בסתם וכולל לשטחו וגבהו ובסוף ארבע אמות בגובה היה מתרחב המזבח והיו יוצאין אבני המזבח לחוץ ואותו המקום הוא הנקרא אריאל ואמרו רבותינו ז”ל כי נקרא המזבח אריאל לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים היתה רבוצה בו כארי וזה המקום שנקרא אריאל היו שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב רבוע אל ארבעת רבעיו וממנו ולמעלה היו ארבע הקרנות ומדת מקום המערכה זכר למעלה: 43:15: וההראל. מבואר הוא ומהאראיל וכן והאראיל כתב ביו”ד בין האל”ף והלמ”ד וקרי היו”ד בין הריש והאל”ף והענין אחד: 43:17: והעזרה ארבע עשרה ארך. לא ידענו על אי זו עזרה אמר על הגדולה או על הקטנה: | והגבול. כמו שפירשנו מסגרת וכמו שת”י גדנפא: | חצי האמה. חצי אמה גובה המסגרת שהיה לה לעזרה סביב: | והחיק לה אמה סביב. לא ידענו מה היה משמש זה החיק בעזרה: | ומעלתהו פנות קדים. המעלות שהיו עולים בהם למזבח היו פונים לצד מזרח ומעלותהו כמו ומעלותיו וכן מקום גבורהו כמו גבוריו: | פנות. מקור והנה כתוב ולא תעלה במעלות על מזבחי אפשר שהיו המעלות עשויות כמין כבש או פירושו שהיו עולים בו חוץ לעזרה ודעת יונתן שהיו עולים לעזרה שתרגם ודרגן דסלקין ליה לאתפנאה למדינתא וי”ת כל חיק בזו הפרשה תשויתא ר”ל מקום שוה ותרגם העזרה מסמתא ולא ראיתי למלה הזאת חבר ולפירוש רז”ל יהיה פירוש העזרה כבנין המזבח עצמו וקורא לו מלבן מן המלבנות עזרה כי מלבנות היה עשוי המזבח כמו שאמרו תני לוי כיצד בונים את המזבח מביא מלבן שהוא שנים ושלשים על שנים ושלשים וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו יסוד וחוזר ומביא מלבן שהוא שלשים על שלשים וגבוה חמש ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו סובב וחוזר ומביא מלבן שהוא כ”ח על כ”ח וגבוה שלש אמות ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו מקום המערכה וחוזר ומביא מלבן שהוא אמה על אמה וגבוה אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן וכן לכל קרן וקרן ופירוש מפולמות לחות כמו דגים מפולמות: 43:18: ויאמר אלי בן אדם כה אמר ה’ אלה חקות המזבח ביום העשותו. ביום שתשלם מלאכתו יעלו עליו קרבן זה כמו שעשו במשכן ביום שמיני למלואים: | ולזרוק עליו דם. ת”י ולמזרק עלוהי דם נכסת קודשיא: 43:19: ונתת. ליחזקאל אומר שהוא כהן ואמר שהוא יתן הקרבן לכהנים להקריבו והוא יזרוק הדם ויכפר על המזבח כי לעתיד יהיה הוא כהן גדול ואע”פ שיהיה אהרן שם או יהיה הוא משנה לו וגם זה הפסוק יורה על תחיית המתים לעתיד ולדברי רז”ל שאמרו כי זה המזבח הוא אשר עשו בבית שני אפשר כי יחזקאל היה מעולי הגולה אלא שאומרים בקבלה שקברוהו בארץ בבל ועוד כי סדר הקרבנות שעשו עולי הגולה אינו כסדר זה והם בנו המזבח קודם ההיכל: | מזרע צדוק. כבר פירשנו למעלה למה זכר צדוק: | פר בן בקר לחטאת. וכן במלואים שעשה משה: 43:20: ולקחת. העזרה היא הנזכרת שהיתה לפני המזבח וכן מפורש למעלה פנות העזרה למזבח: | ואל הגבול. אל גבול העזרה הנזכרת: | וחטאת אותו וכפרתהו. כתרגומו ותדכי יתיה ותכפר עלוהי: 43:21: ולקחת את הפר החטאת. נסמך עם ה”א הידיעה כמו המזבח הנחושת והדומים לו: | ושרפו במפקד הבית. ושרפו השורף במפקד הבית ות”י באתר דחזי בביתא ולא זכר באיזה מקום מן הבית אבל אמר מחוץ למקדש רוצה לומר מחוץ לעזרה אבל לפנים מחומת הר הבית היה ולשון במפקד כמו במצות כמו והוא פקד עלי במפקד יחזקיהו רוצה לומר במקום מן הבית שמצוים הכהנים לשרוף בו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכן פר שעשה משה במלואים נשרף וכן עגל החטאת שהקריב אהרן ביום השמיני למלואים נשרף: 43:22: וביום השני. מבואר הוא: 43:23: בכלותך מחטא. בבי”ת מבואר הוא: 43:24: והקרבתם, והשליכו הכהנים עליהם מלח. כמו שכתוב בתורה על כל קרבנך תקריב מלח: 43:25: שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום. לא היו כזה ימי המלואים של משה וגם עולי הגולה לא ראינו שעשו קרבן כזה כשבנו המזבח ואף על פי שארז”ל מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה כסדר הזה לא היו ועל כרחינו חדוש יהיה בסדר הקרבנות לעתיד: 43:26: שבעת ימים יכפרו. כתיב וקרי יכפרו ביו”ד והענין אחד אלא שבכתיב טעם שבעת ימים דבק למעלה: | וטהרו אותו. לפי שנטמא ביד גויי הארץ: | ימלאו ידו. כתיב בלא יו”ד וקרי ביו”ד ורבים כמוהו חסירי היו”ד הרבים מן הכתב ולא יחסר הענין בעבור זה ופירוש ומלאו ידיו הכינוי למזבח ופירושו כתרגומו ויקרבון קרבניהון וכזה הענין תרגם אונקלוס ומלאת יד אהרן ויד בניו והדומים לו ויש לפרש כנוי ידיו לכהן המקריב שימלא ידיו מנתחי הקרבן: 43:27: ויכלו את הימים, הכהנים יכלו שבעת ימים על זה הסדר: | והיה ביום השמיני והלאה. פירוש ביום השמיני וממנו והלאה יעשו עולות וזבחים כמו שכתוב ובכללם התמידים והנדרים והנדבות והמוספים: | ורצאתי אתכם. כתוב באל”ף במקום יו”ד וכן רפאנו את בבל וטעם ורציתי ארצה אתכם בקרבנותיכם ויהיה לרצון לפני כי מעשיכם יהיו רצויים לפני ויונתן תרגם ויתקבלון קרבניכון ברעוא קדמי אמר ה’:
פירוש מלבי”ם
43:1: ויוליכני, מן רוח מערב הוליך אותו אל השער הידוע שהוא השער שבו נכנס בפעם הראשון, ומפרש שער אשר פונה דרך הקדים שהיוצא ממנו פניו למזרח: 43:2: והנה כבוד אלהי ישראל, ראה התגלות ה’ בכבודו מצד שהוא אלהי ישראל, ששם זה מורה על הקשר שי”ל עם ישראל ועל ההשגחה הפרטיית הדבקה עמהם להנהיגם בהנהגת נסיית, ר”ל שראה שיחזור שכינתו עליהם וינוסס נס ליראיו, וכתב הרי”א שבא מדרך הקדים כי צד המזרח יתן אומר ודברים על כח ה’ ויכלתו, מצד התנועה המזרחית אשר הגלגל היומי מניע כל צבא השמים ממזרח למערב הפך תנועתם העצמית ממערב למזרח, וכמ”ש חז”ל אלמלא קול גלגל חמה נשמע קול המונה של עיר שקול הגלגל ישתיק קול המון עיר המכחישים מציאות ה’ כמ”ש בעק”י, וקולו ר”ל ואז נתגלה השגחתו לכל, אם לשמע אזן כי קולו כקול מים רבים שהוא כל מי המציאות המשמיעים קול כי אדיר במרום ה’, אם מצד ראות העין כי הארץ האירה מכבודו ע”י התגלות השכינה וכבוד ה’ לחוזים ונביאים: 43:3: וכמראה המראה, הנה יחזקאל ראה את המרכבה בג’ מיני מראות המתיחסות לג’ מיני הנהגות, א. מראות המרכבה שראה בבואו לשחת העיר, שאז יצא בחמה להחריב ולהשחית, ב. מראות המרכבה שראה בפעם הראשון על נהר כבר, ששם ראהו כיוצא ממקומו ללכת עם הגולים לארבע רוחות השמים, והגם שזה יעשה מצד רחמיו וחסדיו אשר ישמור אותם שלא יתמו בגלותם בכ”ז כל ימי הגלות ינהיג באמצעות שרי מעלה שהשכינה מתלבשת בשר של האומה שישראל נתונים תחתיו, ג. המרכבה שראה במחזה ההוא שהראהו בנין בית העתיד, שראה הנהגת ה’ בעת ישיב שכינתו לציון, שאז ינהוג הנהגה גבוה נסיית מופלאת, ויספר כי עתה בבואו שנית אל שער הקדים ראה את המרכבה בג’ מראות אלה המתחלפות, כי הודיעו לו שאחרי שיבנה המקדש בבית שני ישוב שנית להחריבו בעונות ישראל ומצד זה ראה את המראה שראה בבואו לשחת את העיר, ועוד הראהו שאח”כ יגלו ישראל שנית ויפוזרו בד’ רוחות השמים וה’ יצא עמהם במרכבתו אל הגולה לשמרם, וע”ז ראה מראות המרכבה שראה על נהר כבר, עוד הראהו שאח”כ ישוב אל המקדש השלישי אשר בו ישכון כל ימי עולם, וראה תבנית המרכבה במחזה הנהגה הפלאיית, וכבר בארתי (מ”א כ”א) מ”ש ופני הקדש המראה כמראה, היינו שפני הקדש נדמו לו אז כמראות הצובאות, אשר במראה ההוא נחקק המראה כמו במראה ואספקלריא ובאר הדבר כי התגלות מרכבת ה’ במקדש הקטן ידמה אל התגלות מרכבת ה’ והנהגתו במקדש הגדול שהוא העולם אשר ברא שהוא דמות כבודו, וכן מרכבת ה’ בעולם הגדול תדמה אל מרכבת ה’ אשר תשכון בעולם הקטן, שהוא האדם הנעשה בצלמו כדמותו, שהיחוס אשר בין האלהות השוכן באדם במקדש הלב והרוח והנפש תוך לבוש הגוי’, היא עצמה היחוס והערך שבו תשכון האלהות במקדש גדול שהוא האדם הגדול, שהוא כלל המציאות אשר ברא לכבודו. והמקדש אשר ראה יחזקאל בנוי בהר ה’, הוא המראה והאספקלריא שבו התראו שני הצורות הגדולות האלה, צורת העולם הגדול והקטן, ושכינת ה’ המתלבשת בעולם ובנפש, וכמי שהמסתכל במראה רואה צורת פניו, כן הסתכל במראה המקדש צורת המרכבה השוכנת בעולם הגדול, ומרכבת ה’ השוכנת בנפשו אשר ראה במחזה, ועל המרכבה שראה בפני הקדש אמר וכמראה אשר ראיתי, ר”ל אשר ראיתי עתה בבית השלישי שהיא המרכבה השלישית שראה במחזה ואמר כמראה המראה ר”ל כמראה שראה במראה (שפיגו”ל) היינו במראות הצובאות שהוא פני הקדש, שראה את המרכבה בענין שהאלהות תתגלה בכח נשגב ומשל ממשל רב, וכן ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר, שאז נראתה המרכבה בענין מורה על ההשחתה, וזה סימן על חורבן בית שני וגם ראיתי מראות אחרות המורים על הטלטול וגלות השכינה עם ישראל, שזה מורה על הגלות האחרון, כמראה אשר ראיתי על נהר כבר, וכבר בארתי למעלה כי במראה המרכבה הראשונה השיג ההנהגה ע”י החיות ועולם המלאכים, ובמראה השניה השיג ההנהגה שע”י השרפים ועולם הכסא, ובמראה השלישית שראה את העתיד השיג ההנהגה על ידי האלהות בעולם האצילות ואפל על פני, כי מזה ראה והבין שאחר שיבנה המקדש בבית שני ישוב ויחרב שנית וישראל יגלו שנית: 43:4: וכבוד ה’ בא אל הבית, אז ראה כבוד ה’ שבא אל הבית השלישי שיבנה ב”ב, ובא דרך שער הקדים, וכבר בארתי (ישעיה מ”ג ה’ ושם נ”ט י”ט) שכבוד ה’ יתגלה תחלה על גולי המזרח שהם עשרת השבטים, כמ”ש וייראו ממערב את שם ה’ וממזרח שמש את כבודו, כי כבודו יבא ממזרח עם גולי המזרח, ובמערב לא יתגלה הכבוד תחלה רק ישמעו שמו למרחוק, וע”כ ראה שכבוד ה’ בא מדרך הקדים: 43:5: ותשאני, אז נשאתהו רוח הנבואה ותביאהו אל החצר הפנימי, וראה שכבוד ה’ מלא את הבית: 43:6: ואשמע, עד עתה קבל שפע הנבואה באמצעות המלאך אשר בידו קנה המדה (כמ”ש בסי’ מ’ פ’ ג’ ד’), ועתה שמע מדבר אליו מהבית, כמ”ש וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, ואיש היה עומד אצלי, שהמלאך לא נכנס לקה”ק למקום הכבוד, רק עמד אצלו, וקבלו שניהם הדבור בשוה מן השכינה: 43:7: ויאמר אלי, את מקום כסאי, הנה יבואר (לקמן סי’ מ”ח) כי ירושלים שלעתיד תהיה רחוקה מן המקדש מ”ה מיל, וסביבות המקדש יהיה אחוזת הכהנים והלוים, אבל המלך והעם אשר בירושלים ישכנו בעיר שתבנה מ”ה מיל רחוק מן המקדש, באר לו הטעם לזה כי לעתיד ישתנה הדבר ממה שהיה במקדש הקודם, שבזמן הקודם היה עקר השכינה בשמים כמ”ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ר”ל שעקר ההנהגה היה כפי הטבע והמערכה רק שסבב את המערכת לפי רצון ההשגחה שהיתה בבית המקדש ובארץ שרגליו ומסובביו ותכלית הנהגתו היה בארץ, שלפי התכלית הזה אשר השגיח להרים קרן ישראל, משך את גלגל המערכת לסבבו ולהנהיגו לטובת ישראל ולמלא בית ה’ חיים וברכה, ולכן נקרא המקדש הדום רגליו כמ”ש ולא זרח הדום רגליו ביום אפו, ואמר ושוליו מלאים את ההיכל, אבל לעתיד גם הכסא תהיה למטה במקדש, שישכון שם שכינת קבע והנהגת המערכה תחדל לגמרי, כמ”ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, וחפרה הלבנה וכו’ כי מלך ה’ צבאות בהר ציון ובירושלים, וז”ש את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בשכינת קבע, יהיה בתוך בני ישראל שהכסא תהיה ג”כ למטה, וגם אמר שעקר השכינה לא תהיה במקדש רק בתוך ב”י שיתאספו שמה, ולכן זה יהיה לעולם כי הבית הג’ לא יחרב עוד, ולכן אצטרך להרחיק את העיר מן המקדש, כי כפי גודל קדושתו וקביעת השכינה בו תצטרך הרחקה ביותר כדי שלא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם, כמו שטמאו אותו עד הנה שהיו יושבים בעיר שהיתה קרובה אל המקדש ופגמו בקדושת המקדש, ומפרש במה טמאו אותו עד הנה המה ומלכיהם, שהמה טמאו אותו בזנותם מה שזנו לע”ז, ומלכיהם טמאו אותו בפגרי מלכיהם במותם, וזה יפורש אם כפשוטו מפני שהיו קוברים את המלכים בתוך העיר, (כמ”ש בתוספתא דב”ב קבר שהקיפוה העיר, וכו’ פחות מכאן מפנין חוץ מקבר המלך וקבר נביא, רע”א אף קבר המלך וקבר נביא מפנין, אמרו לו והלא קברי ב”ד וקברי חולדה היתה בירושלים, וכן בתוספתא דכלים עיירות המוקפות חומה מסבבים לתוכן מת וכו’ יצא אין מחזירין אותו, וכמ”ש וישכב עוזיה עם אבותיו ויקברו אותו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא, וכ”ז מורה כדעת הרמב”ם (פ”ז מה’ בהב”ח) שאם ירצו ז’ טובי העיר קוברים לתוך עיירות המוקפות חומה אם לא יצא לחוץ, ודעת הראב”ד והר”ש אינו כן, ועי’ שו”ת מהרי”ט חלק יו”ד סי’ ל”ז מ”ש בענין קבר חולדה הנביאה, וגם לדעת הראב”ד י”ל שהיו קוברים שלא ברצון החכמים) ועז”א שהיו מטמאים את המקום בפגרי מלכיהם, וגם יל”פ שקרא אותם פגרים גם בחייהם, שכמו שיהיה הגוף פגר מת אם תסתלק ממנו נפש החיונית המרגשת, כן גם בעוד נפשו הבהמיית בו יקרא מת ופגר אם חלפה ממנו נפשו האלהית הרוחנית, שאז הוא מת בערך מה שנקרא בשם אדם מדבר משכיל, שחיות הנפש השכליית הוא רק כל עוד ישמור צורתו הרוחניית, ובסור הרוחנית הזה מאתו הוא בהמה בצורת אדם, והאדם שבו מת והלך לו: 43:8: בתתם ספם, ר”ל שעד עתה היה בית המלכים קרוב לבית ה’, וסף ביתם קרוב אל סף ביתי, ורק קיר המקדש היה מפסיק ביני וביניהם ובזה טמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו, כי לפי ערך קדושת המקום יגדל החטא והטומאה, שטומאה קלה אשר לא תטמא במקום החול תטמא במקום הקדש, כמו שהשלישי פוסל את התרומה והרביעי פוסל את הקדש הגם שאין מטמאין את החולין, וכן יפגום החטא הקטן הנעשה קרוב אל המקדש, ועל ידי כן ואכל אותם באפי, ולכן יתרחק מושב הזרים מן המקדש וישבו סביב לו הכהנים והלוים, כמו שהיה במשכן שבמדבר שחנו הלוים סביב למשכן והזר הקרב יומת, וז”ש עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ותהיה העיר רחוקה מן המקדש, ועי”ז ושכנתי בתוכם לעולם, וגם דבר פה על דרך הצורה, שעקר שכינת ה’ הוא בתוך בני ישראל, שאדם העובד את ה’ הוא המקדש לשכינת עוזו אבל בזה”ז כשיבא המלך הכבוד לשכן בם בקדש ימצא הקיר מבדיל בינו וביניהם, שהיא הגויה וטומאתה המבדלת בין הנפש ובין אלוה מעוזה (כמ”ש שה”ש על פסוק פתחי לי אחותי), וגם שה’ קרוב אליהם וסף ביתו אצל סף בית גוייתם, קיר הטומאה והעונות מבדיל בינם לבין אלהיהם, לכן מצוה שירחקו את זנותם ואת פגרי מלכיהם שהם כמתים ואין הכהן עליון יכול ליכנס אל ביתם מפני הטומאה, ואז ישכון בתוכם על נפשותיהם יחול בם שכינת אלהי בקדש: 43:10: אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית, צוה לו שיגד להם שראה את הבית בנוי ומשוכלל ועומד נכון לפני ה’ רק שעונותיהם מעכבים, ולכן יכלמו מעונותיהם וימהרו לשוב בתשובה, ואז יתראה בית העתיד בכבודו, ואז ימדדו את תכנית הבית, וגם ר”ל כי בצורת הבית ובפרטי עניניו יש רמזים רוחנים הרומזים על הנהגת ה’ ההשגחיית הפלאיית הבלתי תלוי בסדר העולם הטבעי רק בהנהגת בית הנפש לבנותו ולשכללו כדוגמת הבית הגדול ולעבוד בו את העבודה הערוכה בבית הנפש על שמירת התורה והמצוה כדוגמת העבודה הערוכה בבית הגדול, והעלאת נפש החיים אל האלהים אל שיחול בם בקדש. ולפ”ז בנין הבית תלוי בבנין בית נפשם, כפי צורת הבית, וכפי מדות התורה וצורתה שעז”א הגד את בית ישראל והיל”ל הגד אל בית ישראל, שאחר הגדה בא תמיד מלת אל? רק ר”ל שתגד להם כי את בית ישראל את הבית, שבית ישראל המה הם הבית, והבית תלוי בהם, וכל עניני תכנית הבית הם מורים על הנהגת העם עפ”י התורה וחקותיה, ובזה יכלמו מעונותיהם, ומדדו את תכנית, לכוון מדות הנפש כפי מדות הבית: 43:11: ואם נכלמו מכל אשר עשו, ר”ל באשר שיבנה הבית במדות ובצורות אלה שראה יחזקאל לא יגיע זמנו עד שיגיע עת התיקון שיטהרו מעונותיהם, לכן ההודעה הזאת תלויה בתנאי אם יכלמו מכל אשר עשו וישובו בתשובה שלימה, כפי הכלל שהעושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו, ואז צורת הבית הודע אותם, כי רק אז יבנה הבית הזה ואמר פה ג’ פעמים צורת הבית כי היה להביא שלש צורות. א. הצורה המוכרחת להיות בכל בית שיבנה לה’ וא”א בלעדה, והיה בשוה במשכן ובבית ראשון ושני ובבית השלישי, והוא שיהיה בו עזרה והיכל וקדש הקדשים וכן הכלים המוכרחים להיות בכולם, מזבח העולה ומזבח הקטורת וארון ושלחן ומנורה וכדומה. ב. דברים שאינם מוכרחים ויכולים להשתנות כפי הזמן כמו שנשתנו דברים במקדש מן המשכן, ובית שני מן בית ראשון. ג. דברים שהם מיוחדים רק למקדש השלישי שיגיע שעת התיקון ולא יכלו לעשות כמוהו בימי עזרא הגם שידעו מדברי יחזקאל מפני שידעו שעדיין לא הגיע עת התיקון, רק מקצת דברים אשר קבלו מפי הנביאים שיכולים לעשותו דוגמתו, כמ”ש הרמב”ם בה’ בהב”ח, על הראשון אמר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו ר”ל הצורה המוכרחת להיות בכל בית ואת החדרים והשערים המוכרחים להיות בכולם, על הבנין המיוחד רק לעתיד ואין יכולים לעשות כמוהו בזה”ז מפני שעניניו הם חקים נעלמים שלא יתגלו עד זמן העתיד, אמר וכל צורותיו ואת כל חקתיו, שהחקים הם הדברים שטעמם נעלם, ועל הדברים שהם אמצעים בין בנין הראשון ובין בנין השלישי, אשר היו יכולים לעשותם בימי בית שני שבנאו כבית ראשון וכדברים מעין העתיד כמ”ש הרמב”ם מפני שהדברים ההם אינם חקים נעלמים רק תורות שטעמם נודע, אמר וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתב לעיניהם צוה שיכתוב צורת הבנין העתיד בספר למשמרת לדור אחרון, וישמרו ר”ל שאם ישמרו את כל צורותיו ואת כל חקתיו להתנהג כפיהם בקדושה ובטהרה ובהטבת המעשים, שיהיו מוכנים אל הצורות האלה שמורים על דבוק ה’ ושכינתו בקדש לעולם, אז ועשו אותם אז יעשו את הצורות ויבנו את בית השלישי ברוח ה’ עליהם: 43:12: זאת תורת הבית אמר שבזה יבדל הבית השלישי מן הבתים הקודמים, א. שיהיה על ראש ההר, וזה כולל, א. שההר עצמו שעליו יבנה הבית יהיה נכון בראש ההרים, (כמ”ש ישעיהו ב׳:ב׳), עד שההר יהיה בראש כולם ב. שלעומת שהבתים הקודמים היו בכתף ההר (כמ”ש חז”ל סבור למבניא בעין עיטם דמדלי טובא וכו’ ובין כתיפיו שכן) הוא יהיה בראש ההר, לא בכתפו, שזה יורה על התרוממותו על כל. ב. זאת שנית שכל גבולו סביב קדש קדשים, כי העיר תתרחק מן הבית מרחק רב וכ”ה אלף אמה שמקדש ה’ בתוכו כולו יהיה קדש ותרומת ה’ לכהנים (כמו שיתבאר לקמן סי’ מ”ה וסי’ מ”ח), ומסיים הנה זאת תורת הבית, ר”ל שבתורה הזאת צריכים להתנהג הרוצים שיבנה: 43:13: ואלה מדות המזבח, לדעת חז”ל שבוני בית שני עשו את המזבח בתבנית הזה (ולא היה רק שינוי קטן בעליית היסוד) לכן ספר המעשה המזבח בפ”ע, כי צורת המקדש הוא מיוחד רק לעתיד, אבל מדות המזבח הוא אפשרי לעשותו גם בזה”ז, והנה גובה המזבח היה עשר אמות והיה נחלק באופן זה, גובה היסוד יהיה בבית שלישי שתי אמות (ובבבית שני היא אמה אחת) וזה נקרא חיק ורחבו ל”ב אמה אחר גובה ב’ אמות נתקצר המזבח אמה מכל צד, ולא היה רחבו רק שלשים אמה, וכניסה זו נקרא בשם עזרה התחתונה או הקטנה, כי המקום שתחתיו היה קטן רק שתי אמות, משם עלה ארבע אמות ברוחב ל’ על ל’, ושטח זה נקרא סובב, (כי רוחב היסוד לא סבב מכל צד והיה מהלך רק על צפון ומערב ואמה במזרח ואמה בדרום, אבל רוחב הסובב סבב מכל צד), ואז נתקצר שנית אמה מכל צד, ונעשה כ”ח אמה על כ”ח אמה, וכניסה זו שכנס אמה נקרא בשם העזרה הגדולה, משם עלה עוד ד’ אמות עד ראש הקרנות ונקרא בשם הראל ובזה נבא אל הבאור, אמר שמדות המזבח היה באמות ר”ל שהיה במדתו שני מיני אמות, מקצתם היו באמת בת חמש ומקצתם באמת בת שש, וז”ש אמה, אמה וטפח, ר”ל מקצתם אמה סתם בת חמש, ומקצתם אמת שש שמחזיק אמת חמש ועוד טפח ומפרש וחיק האמה, ר”ל החיק שהוא עליית היסוד רחב היה באמה סתם בת חמש, וכן היה אמה רחב מה שהיה היסוד רחב אמה על הסובב היה ג”כ אמה באמה בת חמש, (וזה כדעת הרמב”ם, ודעת רש”י פ”ק דעירובין שמ”ש חז”ל דאמת יסוד בקטנה לא קאי על כניסת היסוד, ובכ”ז במזבח של העתיד מורה הכתוב שיהיה כדעת הרמב”ם) וגבולה על שפתה סביב זרת האחד נראה שגבול זה הוא באמצע המזבח שבמשכן כתיב ועשית מכבר מעשה רשת, ובבית שני היה חוט הסקרא להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים ובבנין הג’ יהיה בולט מן המזבח בנין כמדת זרת, ונקרא גבול, כי מגביל בין דמים עליונים לתחתונים, שהוא הגבול בין חצי העליון לבין חצי התחתון, ושפת ההיכר הזה היה לו רוחב זרת. וזה גב המזבח, עתה מתחיל לפרש גובה המזבח: 43:14: ומחיק הארץ היינו מהתחלת היסוד שהוא בארץ, עד העזרה התחתונה, היינו הכניסה התחתונה שנכנס המזבח אמה והתחיל הסובב היה ב’ אמות, גובה היסוד, ורחב אמה אחת, שהחיק ר”ל היסוד היה רחב אמה מן הסובב, ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה היינו מהכניסה התחתונה עד הכניסה העליונה שכנס שנית אמה למעלה מן הסובב, היה ארבע אמות גובה הסובב ורחב האמה, ששם היה ג”כ רחב אמה יותר מן אשר למעלה ששם כנס אמה: 43:15: וההראל מקום המערכה שהיה בראש המזבח נקרא הראל, ור”ל המקום שמן העזרה הגדולה שהיא כניסת הסובב עד ראש המזבח היה ארבע אמות, והגם שעד המערכה לא היה ג’ אמות, מפשר כי מהראל ולמעלה יצאו ארבע הקרנות שהיו ג”כ גובהן אמה, ועם הקרנות היה ההראל ארבע אמות, ובזה נשלמו י’ אמות של גובה המזבח וחז”ל (בפ’ איזהו מקומן) פי’ שמ”ש והראל ארבע ולא עד ההראל, שאגב משמיענו שחשבינן ארבע מן ההראל שהוא מקום המערכה ולמטה, לענין רשות דמים שמן חוט הסקרא עד מקום הקרנות ניתנים דמים העליונים, ולמטה מהם ניתנים דמים התחתונים, וזה הגיע עד אמה אחת למטה מן הסובב שהוא ד’ אמות מן ההראל שהוא מקום המערכה, אולם חשבון זה יצדק בבית שני שהיה עליית היסוד רק אמה אחת, שעליית היסוד היה באמת בת חמש, וכן אמת גובה הקרנות היה באמת בת חמש, ונשאר למטה מן הקרנות ולמעלה מן היסוד ד’ אמות למעלה וד’ אמות למטה באמת בת שש, אבל בבית השלישי שיהיה גובה היסוד ב’ אמות באמת בת ה’, א”כ אמצע המזבח הוא חצי טפח אחר ד’ אמות של מקום הקרנות. ? י”ל לשכן יהיה לעתיד הגבול של רוחב זרת באותו טפח שאחר ארבע אמות, והגבול הזה ימצע בין עליון לתחתון והיה ההראל ד’ אמות עד הגבול הזה: 43:16: והאריאל רוחב מקום המערכה היה שתים עשרה ארך על שתים עשרה רחב, פירש במשנה דמדות שמודד מדה זאת מאמצעו של מזבח, שמאמצע מקום המערכה יהיה י”ב אמה לכל צד, ועז”א אל ארבעת רבעיו והיה מצד אל צד כ”ד אמה, כי במקום המערכה נתקצר המזבח עוד שתי אמות מכל צד, אמה למקום הקרנות ואמה למקום הילוך רגלי הכהנים: 43:17: והעזרה הגדולה (כנ”ל פסוק י”ג) י”ד ארך על י”ד רחב, מאמצעו של מזבח כנ”ל: | והגבול סביב אותה חצי האמה, הוא הגבול הנזכר בפסוק י”ג, שאמר וגבולה אל שפתה זרת האחד, שיצא בנין בולט זרת שהוא חצי האמה להיות גבול בין דמים העליונים לתחתונים, והוא היה אמה למטה מן התחלת הסובב, ומפני שהבליטה הזאת לא נמשכה רק ברוחב טפח, בא לבאר שלא נטעה לומר שמה שהיה היסוד רחב אמה יותר מן הסובב (כמ”ש וחיק האמה ואמה רחב) שהיה רחב אמה מן הגבול, שיצא חצי אמה, וא”כ היה רוחב היסוד אמה וחצי, לכן אמר שהגם שהגבול היה סביב בולט חצי האמה בכל זה החיק שהוא היסוד לה רק אמה סביב ולא יותר, כי בליטת הגבול לא בא בחשבון כי לא נמשך רק ברוחב טפח, ומעלתהו פנות קדים, פי’ שהכבש שבו עולים למזבח הוא בדרום, שהעולה בו פונה לימין למזרח, כמ”ש בא לו לקרן דרומית מזרחית וכו’ שכל פנות שאתה פונה לא יהיה רק לימין ודע שמ”ש במשנה דמדות לפרש שמ”ש וההריאל עשרה אמה היה מודד מאמצע המזבח, ורוחב מקום המערכה מצד לצד היה כ”ד אמה, שמזה הוציא שהמזבח למטה היה ל”ב אמות כנ”ל, זה לא יעלה לראב”י דסתמא דמדות כוותיה, דהוא הוא ס”ל דכוליה מזבח בדרום קאי, והמזבח עם הכבש היו ס”ב אמה ואיך עמד בדרום הא כל צד הדרום בבית הג’ אינו רק חמשים אמה, דחצר הפנימי הוא מאה על מאה ? אמנם משנה זו אינה סתמית, רק ר’ יוסי קאמר לה, ור’ יוסי לשטתו דס”ל כוליה מזבח בצפון קאי, והיה מקום המזבח בצפון ובדרום היה מקום להכבש, וכן אף למ”ד שחציו בצפון וחציו בדרום נוכל לפרש כן, שאז המזבח אוכל בדרום ט”ז אמה והכבש ל’ אמה שהם מ”ו ונשאר עוד ארבע אמות עד הכותל, אבל לראב”י אאל”כ, וצ”ל שהוא היה מפרש מ”ש והאריאל שתים עשרה, היינו מצד אל צד לא מאמצעו, וס”ל שהיה רוחב ההראל שתים עשרה אמה עם מקום הקרנות והילוך רגלי הכהנים, ולפ”ז היה רחבו וארכו למטה במקום היסוד ט”ז אמה והיה יכול לעמוד עם הכבש בדרום, וראיתי בפי’ הגאון מהר”א ווילנא, שפי’ את הכתובים דפה שהיה רוחב המזבח רק י”ב אמה מצד אל צד, ולא הודיע מי הניאו לפרש פי’ נגד משנה מפורשת שפי’ שמדד מאמצעו, ועם האמור ס”ל כמ”ש הכ”מ (פ”ג מה’ עבודת יוה”כ) שדעת המרב”ם כראב”י דכוליה מזבח בדרום קאי, וכמו שסתם כן רבי ביומא (דף ל”ז) וא”א לפרש כפי’ המשנה שאמרה רבי יוסי לשטתו: 43:18: אלה חקות המזבח ביום העשותו, הודיע לו איך יהיה חנוכת המזבח לעתיד, והגם מזבח חדש אין מחנכין אלא בתמיד של שחר כמ”ש חז”ל, אבל פה יהיה חינוך כללי לכלי המקדש, והיה חינוך גם בימי עזרא שהיה הוראת שעה והיה באופן אחר, כי כבר ידעו שאין זה בית העתיד שנבא עליו יחזקאל, כי כבר הבטיח לו ה’ שבעת חינוך בית העתיד יקום יחזקאל שהיה כהן בתחיה והוא בעצמו יעשה עבודת החינוך ולכן עשו חינוך אחר כפי הוראת הנביאים באותה שעה, וכמו שכן גם במשכן היה החינוך בקרבנות שנהגו רק לפי שעה, וז”ש שביום העשותו תעשה חינוך לחנכו שיהיה ראוי להעלות עליו איברי עולה, ולזרוק עליו דם עולה וק”ק וקדשים קלים: 43:19: ונתתה אל הכהנים מזרע צדוק, כמו שיבואר (בסי’ מ”ד) שרק בני צדוק יהיו כשרים אז לעבודה, מפני שהם קרובים אל ה’ שלא עבדו ע”ז, והודיע לו ה’ כי הוא יקום בתחיה בעת ההיא והוא ימסור פר החטאת להכהנים: 43:20: ולקחת מדמו, וגם הודיע לו שהוא בעצמו יקח ויזה את הדם, הלקיחה היא הקבלה בכלי, כי מקבלה ואילך מצות כהונה, והנתינה הוא מתן קרנות, ונתת מדמו אל ארבע קרנות של המזבח, ואל ארבע פנות העזרה הוא הסובב שנקרא עזרה הגדולה (כנ”ל פסוק י”ד) ואל הגבול הוא הזרת שבלט לחוץ מן המזבח שנקרא גבול (כמ”ש וגבולה אל שפתה סביב), וחצי טפח העליון היה שייך למעלה כנ”ל וחטאת, במתן דם באצבע וכפרתהו, בשפיכת שירים ליסוד, והנה הודיעו ה’ בזה כמה פנות יקרות בענין התחיה א. שבעת חינוך המקדש כבר תתחיל התחיה, כי הבטיח ליחזקאל שהוא ימצא בעת ההיא ויחנך את המקדש, ב. שתחיה תהיה בגוף ובנפש, ושיקום בתחיה בלבוש בשר וגידין ועצמות, ושיהיה שלם בגופו כל מום לא יהיה בו, כי המלאך לא יכשר לעבודה, וכשלא יהיה שלם בגופו כאחד האדם הרי הוא בע”מ. ג. שיתחייב אז במצות כיתר בני אדם שאל”כ איך יקיים מצות לבישת בגדי כהונה וכל מצות הקרבנות, שזה לא יצוייר רק אם יקום בתחיה כאחד האדם: 43:21: ולקחת ושרפו, יהיה מתדמה עם פר המלואים בחנוכת המשכן שנתן משה על קרנות המזבח ואת הפר שרף באש מחוץ למחנה ועז”א מחוץ למקדש, שהיה מקום מוכן לשריפת הנשרפים, וז”ש במפקד הבית: 43:23: בכלותך מחטא, גם זה ביום השני, שאחר חיטוי דם שעיר החטאת יקריב פר ואיל לעולה: 43:25: שבעת ימים, ר”ל זה שנאמר ביום השני שיקריב שעיר לחטאת ופר ואיל לעולה, זה ימשך שבעה ימים, חוץ מיום הראשון שהקריבו פר: 43:26: שבעת ימים, ר”ל בשבעת ימים אלה שיקריבו שעיר ופר ואיל יכפרו את המזבח בדם השעיר, וטהרו אותו ומלאו ידיו, בהקרבת העולה, כי ביום הראשון שהקריבו פר לא מלאו ידיו, כי הפר נשרף מחוץ למחנה: 43:27: והיה ביום השמיני, מיום שהתחיל החינוך ביום הראשון, שהוא ביום השביעי מיום השני, יהיו יכולים להעלות עליו עולות ושלמים, ויתבאר לקמן (סי’ מ”ה) שיום ראשון יהיה בכ”ג אדר ויום השמיני שלו יהיה בר”ח ניסן, כמו שהיה בימי משה, שהתחילו המלואים בכ”ג אדר ויום השמיני למלואים היה בר”ח ניסן ע”ש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | כבוד ה׳ חוזר דרך שער המזרח — ה׳ מדבר ישירות מהמקדש: “זה מקום כסאי”
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ושכנתי בתוכם לעולם” — ברית שכינה עולמית; שלא כמו בית ראשון שניתן לחרוב
- אפיון - קורבן | פרטי קרבנות חנוכת המזבח — שבעה ימים; קורבנות חטאת ועולה וזבחי שלמים
- אפיון - שכינה שוכנת | כבוד ה׳ בא מדרך הקדים ומלא את הבית — חזרת השכינה במקדש הנבואי
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/רְחֹב (Strong’s H7340) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יהושע,שמואל ב,נחמיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
הניגוד לפרק י: בפרק י כבוד ה׳ עזב את המקדש בהדרגה. כאן בפרק מג הוא חוזר בדרך ההפוכה — אותה מסלול, אבל בכיוון חזרה. שלמות ספרותית נדירה.