יום ה’ הגדול — גזר דין יהודה
פסוקים
דְּבַר־יְהֹוָ֣ה׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־צְפַנְיָה֙ בֶּן־כּוּשִׁ֣י בֶן־גְּדַלְיָ֔ה בֶּן־אֲמַרְיָ֖ה בֶּן־חִזְקִיָּ֑ה בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ אָסֹ֨ף אָסֵ֜ף כֹּ֗ל מֵעַ֛ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אָסֵ֨ף אָדָ֜ם וּבְהֵמָ֗ה אָסֵ֤ף עוֹף־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּדְגֵ֣י הַיָּ֔ם וְהַמַּכְשֵׁל֖וֹת אֶת־הָרְשָׁעִ֑ים וְהִכְרַתִּ֣י אֶת־הָאָדָ֗ם מֵעַ֛ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עַל־יְהוּדָ֔ה וְעַ֖ל כׇּל־יוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְהִכְרַתִּ֞י מִן־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶת־שְׁאָ֣ר הַבַּ֔עַל אֶת־שֵׁ֥ם הַכְּמָרִ֖ים עִם־הַכֹּהֲנִֽים׃ וְאֶת־הַמִּשְׁתַּחֲוִ֥ים עַל־הַגַּגּ֖וֹת לִצְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶת־הַמִּֽשְׁתַּחֲוִים֙ הַנִּשְׁבָּעִ֣ים לַֽיהֹוָ֔ה וְהַנִּשְׁבָּעִ֖ים בְּמַלְכָּֽם׃ וְאֶת־הַנְּסוֹגִ֖ים מֵאַחֲרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַאֲשֶׁ֛ר לֹא־בִקְשׁ֥וּ אֶת־יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א דְרָשֻֽׁהוּ׃ הַ֕ס מִפְּנֵ֖י אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־הֵכִ֧ין יְהֹוָ֛ה זֶ֖בַח הִקְדִּ֥ישׁ קְרֻאָֽיו׃ וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ זֶ֣בַח יְהֹוָ֔ה וּפָקַדְתִּ֥י עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְעַ֥ל כׇּל־הַלֹּבְשִׁ֖ים מַלְבּ֥וּשׁ נׇכְרִֽי׃ וּפָקַדְתִּ֗י עַ֧ל כׇּל־הַדּוֹלֵ֛ג עַל־הַמִּפְתָּ֖ן בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא הַֽמְמַלְאִ֛ים בֵּ֥ית אֲדֹנֵיהֶ֖ם חָמָ֥ס וּמִרְמָֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהֹוָ֗ה ק֤וֹל צְעָקָה֙ מִשַּׁ֣עַר הַדָּגִ֔ים וִֽילָלָ֖ה מִן־הַמִּשְׁנֶ֑ה וְשֶׁ֥בֶר גָּד֖וֹל מֵהַגְּבָעֽוֹת׃ הֵילִ֖ילוּ יֹשְׁבֵ֣י הַמַּכְתֵּ֑שׁ כִּ֤י נִדְמָה֙ כׇּל־עַ֣ם כְּנַ֔עַן נִכְרְת֖וּ כׇּל־נְטִ֥ילֵי כָֽסֶף׃ וְהָיָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אֲחַפֵּ֥שׂ אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם בַּנֵּר֑וֹת וּפָקַדְתִּ֣י עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַקֹּֽפְאִים֙ עַל־שִׁמְרֵיהֶ֔ם הָאֹֽמְרִים֙ בִּלְבָבָ֔ם לֹא־יֵיטִ֥יב יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יָרֵֽעַ׃ וְהָיָ֤ה חֵילָם֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וּבָתֵּיהֶ֖ם לִשְׁמָמָ֑ה וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְלֹ֣א יֵשֵׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְלֹ֥א יִשְׁתּ֖וּ אֶת־יֵינָֽם׃ קָר֤וֹב יוֹם־יְהֹוָה֙ הַגָּד֔וֹל קָר֖וֹב וּמַהֵ֣ר מְאֹ֑ד ק֚וֹל י֣וֹם יְהֹוָ֔ה מַ֥ר צֹרֵ֖חַ שָׁ֥ם גִּבּֽוֹר׃ י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא י֧וֹם צָרָ֣ה וּמְצוּקָ֗ה י֤וֹם שֹׁאָה֙ וּמְשׁוֹאָ֔ה י֥וֹם חֹ֙שֶׁךְ֙ וַאֲפֵלָ֔ה י֥וֹם עָנָ֖ן וַעֲרָפֶֽל׃ י֥וֹם שׁוֹפָ֖ר וּתְרוּעָ֑ה עַ֚ל הֶעָרִ֣ים הַבְּצֻר֔וֹת וְעַ֖ל הַפִּנּ֥וֹת הַגְּבֹהֽוֹת׃ וַהֲצֵרֹ֣תִי לָאָדָ֗ם וְהָֽלְכוּ֙ כַּֽעִוְרִ֔ים כִּ֥י לַֽיהֹוָ֖ה חָטָ֑אוּ וְשֻׁפַּ֤ךְ דָּמָם֙ כֶּעָפָ֔ר וּלְחֻמָ֖ם כַּגְּלָלִֽים׃ גַּם־כַּסְפָּ֨ם גַּם־זְהָבָ֜ם לֹא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת יְהֹוָ֔ה וּבְאֵשׁ֙ קִנְאָת֔וֹ תֵּאָכֵ֖ל כׇּל־הָאָ֑רֶץ כִּֽי־כָלָ֤ה אַךְ־נִבְהָלָה֙ יַעֲשֶׂ֔ה אֵ֥ת כׇּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃ הִֽתְקוֹשְׁשׁ֖וּ וָק֑וֹשּׁוּ הַגּ֖וֹי לֹ֥א נִכְסָֽף׃ בְּטֶ֙רֶם֙ לֶ֣דֶת חֹ֔ק כְּמֹ֖ץ עָ֣בַר י֑וֹם בְּטֶ֣רֶם׀ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֗ם חֲרוֹן֙ אַף־יְהֹוָ֔ה בְּטֶ֙רֶם֙ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֔ם י֖וֹם אַף־יְהֹוָֽה׃ בַּקְּשׁ֤וּ אֶת־יְהֹוָה֙ כׇּל־עַנְוֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מִשְׁפָּט֖וֹ פָּעָ֑לוּ בַּקְּשׁוּ־צֶ֙דֶק֙ בַּקְּשׁ֣וּ עֲנָוָ֔ה אוּלַי֙ תִּסָּ֣תְר֔וּ בְּי֖וֹם אַף־יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י עַזָּה֙ עֲזוּבָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לִשְׁמָמָ֑ה אַשְׁדּ֗וֹד בַּֽצׇּהֳרַ֙יִם֙ יְגָ֣רְשׁ֔וּהָ וְעֶקְר֖וֹן תֵּעָקֵֽר׃ ה֗וֹי יֹ֥שְׁבֵ֛י חֶ֥בֶל הַיָּ֖ם גּ֣וֹי כְּרֵתִ֑ים דְּבַר־יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֗ם כְּנַ֙עַן֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךְ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ וְֽהָיְתָ֞ה חֶ֣בֶל הַיָּ֗ם נְוֺ֛ת כְּרֹ֥ת רֹעִ֖ים וְגִדְר֥וֹת צֹֽאן׃ וְהָ֣יָה חֶ֗בֶל לִשְׁאֵרִ֛ית בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה עֲלֵיהֶ֣ם יִרְע֑וּן בְּבָתֵּ֣י אַשְׁקְל֗וֹן בָּעֶ֙רֶב֙ יִרְבָּצ֔וּן כִּ֧י יִפְקְדֵ֛ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם וְשָׁ֥ב (שבותם) [שְׁבִיתָֽם]׃ שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדֻּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם׃ לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבׇזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גּוֹיִ֖ יִנְחָלֽוּם׃ זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ נוֹרָ֤א יְהֹוָה֙ עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֣י רָזָ֔ה אֵ֖ת כׇּל־אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקוֹמ֔וֹ כֹּ֖ל אִיֵּ֥י הַגּוֹיִֽם׃ גַּם־אַתֶּ֣ם כּוּשִׁ֔ים חַֽלְלֵ֥י חַרְבִּ֖י הֵֽמָּה׃ וְיֵ֤ט יָדוֹ֙ עַל־צָפ֔וֹן וִֽיאַבֵּ֖ד אֶת־אַשּׁ֑וּר וְיָשֵׂ֤ם אֶת־נִֽינְוֵה֙ לִשְׁמָמָ֔ה צִיָּ֖ה כַּמִּדְבָּֽר׃ וְרָבְצ֨וּ בְתוֹכָ֤הּ עֲדָרִים֙ כׇּל־חַיְתוֹ־ג֔וֹי גַּם־קָאַת֙ גַּם־קִפֹּ֔ד בְּכַפְתֹּרֶ֖יהָ יָלִ֑ינוּ ק֠וֹל יְשׁוֹרֵ֤ר בַּֽחַלּוֹן֙ חֹ֣רֶב בַּסַּ֔ף כִּ֥י אַרְזָ֖הֿ עֵרָֽה׃ זֹ֞֠את הָעִ֤יר הָעַלִּיזָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד אֵ֣יךְ׀ הָיְתָ֣ה לְשַׁמָּ֗ה מַרְבֵּץ֙ לַֽחַיָּ֔ה כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשְׁרֹ֖ק יָנִ֥יעַ יָדֽוֹ׃ ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃ לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהֹוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃ שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר׃ נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה׃ יְהֹוָ֤ה צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת׃ הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּֽירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם׃ לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקׇבְצִ֣י מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
1:2: אָסֹף אָסֵף. לְשׁוֹן ׳כִּלָּיוֹן׳, כְּמוֹ (שופטים יח:כה) ״וְאָסַפְתָּ אֶת נַפְשֶׁךָ״ דְּמִיכָה. וְאָלֶ״ף חֲסֵרָה בְּתֵיבָה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ לִכְתֹּב ״אֶאֱסֹף״, אֲבָל יֵשׁ כָּאֵלֶּה הַרְבֵּה, כְּמוֹ ״לֹא יָהֵל שָׁם עֲרָבִי״ (ישעיהו יג:כ), שֶׁהוּא כְּמוֹ ״לֹא יֶאֱהַל״. 1:3: וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים. הֵם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. 1:4: אֶת שְׁאָר הַבַּעַל. שֶׁלֹּא תְהֵא שְׁאֵרִית לְזִכְרוֹנוֹ. | הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים. ״פַּלְחֵיהוֹן עִם כּוּמְרֵיהֶם״. 1:5: וְאֶת הַנִּשְׁבָּעִים לַה׳. וְחוֹזְרִים וְנִשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם, בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם. עוֹשִׂין עֲבוֹדָה זָרָה עִקָּר, לוֹמַר: אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין בִּשְׁבוּעַת ה׳, הֲרֵינִי נִשְׁבָּע לְךָ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. 1:7: הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו. זִמֵּן חֵילוֹתָיו לְיוֹם מוֹעֵד. 1:8: מַלְבּוּשׁ נָכְרִי. תַּכְשִׁיטֵי עֲבוֹדָה זָרָה. 1:9: הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּמְהַלְכִין בְּנִימוּסֵי פְלִשְׁתָּאֵי״, שֶׁלֹּא הָיוּ דּוֹרְכִים עַל מִפְתַּן דָּגוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְגוֹ׳״ (שמואל א ה:ה). 1:10: מִשַּׁעַר הַדָּגִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִתְּרַע נוּנַיָּא״. וְשַׁעַר הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וְכָךְ שְׁמוֹ. | מִן הַמִּשְׁנֶה. מִשַּׁעַר הָעוֹפוֹת שֶׁהוּא שֵׁנִי לוֹ. 1:11: יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ. ״נַחֲלָא דְקִדְרוֹן״, שֶׁעֲמֻקָּה כְּמַכְתֶּשֶׁת זֶה, תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: מִשַּׁעַר הַדָּגִים – זוֹ עַכּוֹ הַנְּתוּנָה בְּחֵיקוֹ שֶׁל הַיָּם, שֶׁשָּׁם נְצוֹדִים דָּגִים הַרְבֵּה. | מִן הַמִּשְׁנֶה. לוֹד, שֶׁהִיא מִשְׁנֶה לִירוּשָׁלַיִם. | מֵהַגְּבָעוֹת. זוֹ צִפּוֹרִי, שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים כְּצִפּוֹר. | יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ. זוֹ טְבֶרְיָא, שֶׁעֲמוּקָה מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. | כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנָעַן. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲרֵי אֲתַר כָּל עַמָּא דְּדָמֵי עוֹבָדֵיהוֹן לְעוֹבְדֵי עַמָּא דְאַרְעָא דִכְנָעַן״. | כָּל נְטִילֵי כֶסֶף. ״כָּל עֲתִּירֵי נִכְסַיָּא״ טְעוּנֵי מַשָּׂא כֶּסֶף וְזָהָב, כְּמוֹ (משלי כז:ג) ״כֹּבֶד הָאֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל״, לְשׁוֹן ׳מַשָּׂא׳. 1:12: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת. אֲדַקְדֵּק בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם. | הַקֹּפְאִים. הַצָּפִים עַל שִׁמְרֵיהֶם. ״וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל״ (מלכים ב ו:ו) מְתַרְגְּמִינַן: ״וּקְפָא פַרְזְלָא״. | הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה׳. לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. | וְלֹא יָרֵעַ. לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ. 1:14: מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. הַגִּבּוֹר יִצְרַח שָׁם בְּקוֹל מַר. 1:15: יוֹם שׁוֹאָה. לְשׁוֹן ׳שִׁמָּמוֹן׳. | וּמְשׁוֹאָה. שִׁמָּמוֹן יוֹתֵר. 1:17: וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם. לְיִשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים אָדָם. | וּלְחֻמָּם. בְּשָׂרָם. וּלְשׁוֹן עַרְבִי, בָּשָׂר קוֹרִין ׳אַל לַחַם׳. | כַּגְּלָלִים. רְעִי. 2:1: הִתְקוֹשְׁשׁוּ. הִתְלַקְּטוּ וְאִסְפוּ יַחַד, כְּמוֹ ״לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ״ (שמות ה:יב). | וָקוֹשּׁוּ. מַעֲשֵׂיכֶם. הַשְׁווּ מַעֲשֵׂיכֶם לְדַעַת קוֹנְכֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ: קַשֵּׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קַשֵּׁט אֲחֵרִים. עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן ׳הֶקֵּשׁ׳, אָדָם הַמַּשְׁוֶה עַצְמוֹ וּמְיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ. | הַגּוֹי לֹא נִכְסָף. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּלָא חֲמַד לְמֵיתַב לְאוֹרָיְתָא״. 2:2: בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק. לִפְנֵי בֹּא הַגְּזֵירָה. | כְּמֹץ עָבַר. הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, כְּמֹץ הָעוֹבֵר מִלִּפְנֵי רוּחַ, וּכְעָשָׁן הָעוֹבֵר מִלִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל ״עָבַר יוֹם״. כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תֶּהֱווֹן דָּמַן לְכְמוֹצָא דְּנָשֵׁב בֵּיהּ רוּחָא, וּכִתְנָנָא דְּעָדֵי מִן קֳדָם יוֹמָא״. נֻסָּח אַחֵר: כְּטוּלָא דְּעָדוֹ וְכוּ׳״, זֶהוּ לְשׁוֹן ׳צֵל׳. 2:4: כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה. כִּי אִם תַּעֲשׂוּ כֵּן, אֶפְקֹד עַל שְׁכֵנֵיכֶם הָרָעִים – פְּלֶשֶׁת וְעַמּוֹן וּמוֹאָב, כְּמוֹ שֶׁהַנָּבִיא מְסַדְּרָן וְהוֹלֵךְ. | בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ. אַשְׁדּוֹד שְׁמָהּ, וּבַצָּהֳרַיִם אֲשֶׁר יָשֹׁד בָּהּ קֶטֶב יְגָרְשׁוּהָ וּתְהִי שְׁדוּדָה. דָּבָר אַחֵר: בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ – מְקוֹם מִרְעֵה צֹאן הָיָה, וְצָהֳרַיִם קָשֶׁה לָצֵאת בּוֹ צֹאן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם״ (שיר השירים א:ז). 2:5: חֶבֶל הַיָּם. ״סְפַר יַמָּא״. וּלְשׁוֹן ׳חֶבֶל׳ – מִדַּת הַקַּרְקַע הִיא, שֶׁמּוֹדְדִין בְּחֶבֶל. כְּלוֹמַר הַסְּמוּכִים לַיָּם. | גּוֹי כְּרֵתִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַמָּא דְמְחֻיָּבִין לְאִשְׁתְּצָאָה״. וּמִי הֵן יוֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם? כְּנָעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי פְּלִשְׁתִּים יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָאַחֲרוֹן בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּתוֹךְ מִצְרֵי תְּחוּמֶיהָ. וְאַף שֶׁדּוֹרְשׁוֹ יוֹנָתָן לְכִלָּיָה, ״גּוֹי כְּרֵתִים״ – מְדִינָה הִיא בַּפְּלִשְׁתִּים וּשְׁמָהּ כְּרֵתִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּצִקְלָג: ״אֲנַחְנוּ פָשַׁטְנוּ עַל נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה״ (שמואל א ל:יד), וְתִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַל דָּרוֹם כְּרֵתִי״. וּלְמַטָּה כָּתוּב: ״בְּכָל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה״ (שם ל:טז). 2:6: נְוֹת כְּרֹת רוֹעִים. נְוֵה עֲרַאי שֶׁיִּכְרוּ בָּהּ הָרוֹעִים לֶחֶם בַּבֹּקֶר. כְּרֹת לְשׁוֹן ״וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה״ (מלכים ב ו:כג). 2:7: וְהָיָה חֶבֶל לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה. וְהָיָה אוֹתוֹ הַגְּבוּל גּוֹרָל לִשְׁאֵרִית בְּנֵי יְהוּדָה. חֶבֶל זֶה לְשׁוֹן ׳גּוֹרָל׳ הוּא, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וִיהֵי עַדְבָּא לִשְׁאָרָא דְבֵית יְהוּדָה״. 2:8: אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי. כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה לְצַד אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְהָיוּ עוֹבְרִין דֶּרֶךְ עַמּוֹן וּמוֹאָב, וְרוֹאִים יִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְגוֹנְחִים וְצוֹעֲקִין, הָיוּ מוֹנִין אוֹתָן וְאוֹמְרִים: מַה לָּכֶם לִהְיוֹת סְגוּפִים? מַה תִּבְכּוּ? הֲלֹא לְבֵית אֲבִיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים – ״בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם״ (יהושע כד:ב). | וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם. וַיִּתְגָּאוּ עַל גְּבוּלָם. 2:9: כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה. גַּם אַתֶּם לְקַדְמַתְכֶם תָּשׁוּבוּ. לוֹט אֲבִיכֶם לֹא מִסְּדוֹם הָיָה? | מִמְשַׁק חָרוּל. הַשְׁמָעַת קוֹל, כְּמוֹ ״מַשַּׁק גֵּבִים״ (ישעיהו לג:ד). וְאַף מֵ״ם הָרִאשׁוֹנָה יְסוֹד הִיא בַּתֵּבָה, כְּמוֹ ״מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ״ (יחזקאל כח:יד). ״מִמְשַׁק חָרוּל״ – הַשְׁמָעַת קוֹל חֲרוּלִים הַגְּדֵלִים שָׁם מֵאֵין עוֹבֵר, וְהֵן נוֹקְשִׁין זוֹ עַל זוֹ וּמַשְׁמִיעוֹת קוֹל. | וּמִכְרֵה מֶלַח. מְקוֹם כְּרִיַּת מֶלַח. 2:11: כִּי רָזָה. הִתִּישׁ כֹּחָם. | וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ. כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ יִרְאָתָן. 2:12: גַּם אַתֶּם כּוּשִׁים. כְּשֶׁגָּלוּ שָׁם יִשְׂרָאֵל מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כּוּשׁ. 2:13: עַל צָפוֹן. אַשּׁוּר בַּצָּפוֹן אֵצֶל בָּבֶל. | נִינְוֵה. הוּא רֹאשׁ לְאַשּׁוּר. 2:14: כָּל חַיְתוֹ גוֹי. כָּל בֶּהֱמוֹת הַגּוֹיִם. | קָאַת וְקִפֹּד. עוֹפוֹת. | בְּכַפְתּוֹרֶיהָ. פומל״ש שֶׁבְּרֹאשׁ הַגָּג. | חֹרֶב בַּסַּף. הַחֻרְבָּן יִהְיֶה נִכָּר בְּסִפֵּי הַבַּיִת. | קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן. קוֹל הָעוֹפוֹת מְצַפְצְפִים בַּחֲלוֹנוֹת. | כִּי אַרְזָה עֵרָה. כִּי אֲרָזֶיהָ עִקֵּר וְשֵׁרַשׁ, כְּמוֹ ״עָרוּ עָרוּ״ (תהלים קלז:ז). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְטַלְלָהּ סָתְרוּ״ – הוּא גַּג הַבַּיִת הַסָּפוּן בְּאֶרֶז, שֶׁאֲפִלּוּ בָּתֵּי אֲבָנִים מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים שֶׁל עֵץ. 2:15: וְאַפְסִי. וְאֶפֶס זוּלָתִי. 3:1: הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה. עַד עַכְשָׁיו דִּבֵּר בְּנִינְוֵה, וְעַכְשָׁיו חוֹזֵר עַל יְרוּשָׁלַיִם: הוֹי, שֶׁתְּהֵא לְבַז וּלְסְחִי כְּרֹאִי, וּתְהֵא מְגֹאֶלֶת בִּצְחַן עֲוֹנָהּ. מֹרְאָה – כְּמוֹ ״מֻרְאָתוֹ״ (ויקרא א:טז), ״וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי״ (נחום ג:ו). | הָעִיר הַיּוֹנָה. כְּיוֹנָה פּוֹתָה אֵין לֵב. 3:3: זְאֵבֵי עֶרֶב. הַמְּמַהֲרִים לֶאֱכֹל טַרְפָּם בַּלַּיְלָה. | לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. לֹא הִשְׁאִירוּ אַף הָעֲצָמוֹת לִגְרֹם לַבֹּקֶר. 3:4: חָמְסוּ תּוֹרָה. לֹא הוֹרוּ אוֹתָהּ לְשׁוֹאֲלֵיהֶם. 3:5: ה׳ צַדִּיק. הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, כִּי צַדִּיק הוּא וְאֵין עַוְלָה לְפָנָיו. | מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר. נוֹתֵן לָאוֹר, דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. | וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת. וְכָל זֶה לֹא נָתְנוּ שׁוֹפְטֵי עָוֶל שֶׁבְּתוֹכָהּ אֶל לִבָּם לְהִתְבַּיֵּשׁ מִן הַצַּדִּיק הַשּׁוֹכֵן בֵּינֵיהֶם. 3:6: הִכְרַתִּי גוֹיִם. הֵבֵאתִי פֻּרְעָנוּת עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּדֵי שֶׁתִּרְאוּ וְתִירָאוּ, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּם וְהוֹלֵךְ: ״אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי״. 3:7: וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ. וְלֹא יֶחֶרְבוּן מְדוֹרֶיהָ. | כָּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ. וְלֹא יִכָּרֵת מִמֶּנּוּ כָּל הַטּוֹב אֲשֶׁר צִוִּיתִי לְהָבִיא עָלֶיהָ. 3:8: קוּמִי לְעַד. שֶׁאָקוּם לְהִתְוַעֵד עֲלֵיכֶם.
פירוש רד”ק
1:1: דבר ה’ אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה. י”א כי חזקיה זה חזקיה מלך יהודה ואפשר אלא שאין בזה ראיה אבל באמת גדולים היו אבותיו לפיכך נזכרו ושלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו ירמיהו צפניה חולדה וארז”ל כי ירמיה היה מתנבא בשוקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל הנשים ונבואתו היתה קודם ששבו יאשיהו ויהודה מרעתם: 1:2: אסוף אסף. אסף מקור מן אסף והוא ענין כליון כמו ואספת את נפשך ונפש ביתך אסף איתן מבנין הפעל מנחי העי”ן מענין ספו תמו והקל הוא פועל עומד והכבד יוצא וכן אסף אסיפם אמר שיכלה כל חי מעל פני האדמה ר”ל מעל ארץ ישראל ואמר כלל ואחר כך פירש: 1:3: אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים ודגי הים. ומה שאמר עוף השמים ודגי הים הוא על דרך הפלגה כמו שאמר בירמיה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו וכן אמר בהושע כחית השדה וכעוף השמים ודגי הים יאספו ויתכן כמשמעו כי רוב העופות לא ישכנו במדבר כי אם במקום היישוב שימצאו זרעים ופירות ופרחי אילנות וכשיחרב יישוב אחד ילכו ליישוב אחר וכן פירשנו בירמיה ובהושע וכן דגי הים לא ישרצו ברוב כי אם בימים שהם קרובים ליישוב: | והמכשלות את הרשעים. ימצאו המכשלות את הרשעים שיכשלו בהם כלומר יזדמנו להם כלומר יצאו לקראתם צרות שיכשלו בהם שימותו ויונתן תרגם דסגיאת תקלת רשיעין ואחר כך אמר והכרתי את האדם וכן אמר מתחילה אסף אדם ואם כן למה פרט את הרשעים לפי שהמשילם לעופות שהרשעים לא ימלטו מן המכשולות שהם החרב והרעב והדבר והשאר שאינם רשעים גמורים וכן הצדיקים יגלו והארץ תשאר שממה מאין אדם ובהמה: 1:4: ונטיתי ידי, את שאר הבעל. מה שנשאר עדיין בעבודת הבעל כי בני יהודה לא החזיקו כל כך בעבודת הבעל כמו בני ישראל כי אחאב החזיק בעבודת הבעל ואחריו שאר מלכי ישראל ואפשר כי מה שאמר והכרתי הוא על ידי יאשיהו המלך שבער הכל כמו שכתוב או אמר על חרבן הארץ כי מלכי יהודה אחר יאשיהו עשו הרע בעיני השם ואמר שהאלילים יכלו עם עובדיהם כמו שכתוב בתוכחות התורה ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם: | את שם הכמרים עם הכהנים. הכמרים הם לובשי שחורים לשם עכו”ם והכהנים הם המשרתים לפני עכו”ם ויאבד שמם וזכרם מן העולם: 1:5: ואת המשתחוים הנשבעים לה’ והנשבעים במלכם. פעם משתחוים לה’ ופעם למלכם שהיא העכו”ם שהמליכוה עליהם והנה הם משתתפים עם האל יתברך דבר אחר לעבדו והכתוב אומר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם וי”ת דמקיימין בשמא דה’ תייבין ויימין בשום פת כומריהן נ”א פת כריהון: 1:6: ואת הנסוגים. כמו לא נסוג אחור לבנו כלומר שלא הלכו בדרכיו ולא שמרו תורתו: | ואשר לא בקשו את ה’. ואף על פי שלא עבדו עכו”ם אלא שאומרים בלבבם לא ייטיב ה’ ולא ירע ומה תועלת לדרוש אותו ולבקש מלפניו כל אלה שזכר הם בכלל העונש שימצאום המכשולות ויכלו ואליהם הוא אומר: 1:7: הס מפני ה’ אלהים. ר”ל דום והשתותק מפניו שהייתם סבורים שלא יביט אל מעשיהם הסו מפניו כי קרוב יומו שיביא עליכם: | זבח. חללי הרשעים: | הקדיש קראיו. זימן לאותו זבח קראיו והם עוף השמים וחית השדה לאכול החללים כמו שאמר בתוכחות התורה והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ: 1:8: והיה ביום זבח. על השרים ועל בני המלך כי הם העושקים דלים כי יש לאל ידם הם יפלו בחרב ביום זבח והוא יום החרבן וכן כתיב וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה: | ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. פי’ אדוני אבי ז”ל כשהיו רואים לשום אדם שהיה להם כח עליו מלבוש נאה היו גוזלים אותו ממנו ולובשים אותו והחכם ר’ אברהם ע”א ז”ל פי’ מלבוש נכרי כנגד כל העם דרך גאות שלא ילבש אדם במלבושיהם וי”מ מלבוש עכו”ם וי”ת ועל כל דמתרגשין למפלח לטעותא וי”מ אנשים שמראים עצמם פרושים וחסידים ולובשים מלבוש נכרי שלא כשאר העם כדי שיכירום במלבושיהם שהם פרושים ודרכיהם רעים: 1:9: ופקדתי על כל הדולג על המפתן. פי’ אדוני אבי ז”ל על עבדי השרים או על נערי המלך כשהיו רואים בבית העני חפץ שיחמדוה שהוא נאה יכנסו בבית העני במרוצה זהו שידלגו על מפתן בית העני מרוב חפזם לקחתו ויביאו אותו אל אדוניהם זהו הממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה והחכם רבי אברהם ע”א ז”ל פי’ על מפתן הבית בית אדוניהם מרוב שמחתם שבאים למלא בית אדוניהם חמס ומרמה וי”ת על כל דמהלכין בנימוסי פלשתאי ר”ל שלא היו דורכים על המפתן של בית עכו”ם כמו הפלשתים שנאמר בהם על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון ובדרש רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מצינו שהחמירו ישראל בעכו”ם יותר מאומות העולם באומות כתיב על כן לא ידרכו כהני דגון אבל בישראל כתיב הדולג על המפתן: 1:10: והיה, משער הדגים. שער שהיה בירושלם שהיה נקרא שער הדגים כמו שנאמר בעזרא ועל שער הדגים ומגדל חננאל ואולי היו מוכרין שם דגים: | ויללה מן המשנה. היא בית המדרש כמו שנאמר בספר מלכים והיא יושבת בירושלים במשנה ותרגם יונתן בבית אולפנא: | ושבר גדול מהגבעות. מקומות הם בירושלם או סמוך לה כמו גבעת גרב הנזכר בספר ירמיה ויונתן תרגם קל צווחתא מתרע נוניא ויללה מן עפלא ותברא רבא מן גובשתא נ”א מן גבעתא: ובמדרש אגדה שער הדגים זה עכו שנתונה בחיקם של דגים ויללה מן המשנה זה לוז שהוא שכן לירושלם ושבר גדול מהגבעות זה צפורי שיושבת בראשי ההרים: 1:11: הלילו יושבי המכתש. מקום עמוק בירושלם, וי”ת יתבי בנחלא דקדרון ובמדרש אגדה יושבי המכתש זו טבריא שהיא עמוקה מכל א”י: | כי נדמה כל עם כנען. סוחר כמו כנען בידו מאזני מרמה כנענים נכבדי ארץ. נדמה נכרת כמו נדמה נדמה מלך ישראל נדמו עמי וי”ת כנען כמשמעו ארי אתבר כל עמי דעובדיהון דמן לעובדי עמא דארעא דכנען: | נטילי כסף. נושאי הכסף והם הסוחרים כמ”ש עובר לסוחר וי”ת כל עתירי נכסיא: 1:12: והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות. כמו שמחפש אדם הדבר בנר שהוא חופש יפה כן אחפש את ירושלם לבער כל הפושעים שבה וכן אמר נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ות”י אפקד בלושין ויבלשון ית ירושלם כמו שמבלשין בנברשתא: | הקופאים על שמריהם. שהם שקטים בבתיהם על ממונם כמו היין שהוא שקט על שמריו הדבר השוכן ומקובץ ביחד כמו המים הקופאים והחלב הקופא נקרא קפאון שהוא עומד ואינו נע ות”י דשלן שליוא על נכסיהון: | לא ייטיב ה’ ולא ירע. אין הטוב והרע הבא על האדם מאתו כי לא ישגיח בתחתונים וי”ת לא רעוא קדם ה’ לאוטבא לצדיקיא ואף לא לאבאשא לרשיעיא: 1:13: והיה חילם. נכסיהם יהיו לבז: | ובנו בתים. הבתים שבנו לא ישבו בהם זמן רב כי מהרה יצאו מהם וכן הכרמים שנטעו לא ישתו יינם כי אם מעט זמן: 1:14: קרוב יום ה’, ומהר מאד. כמו מהירות והוא תאר בשקל ושבח אני את המתים: | מר צורח. מרים קול וקורא מר וכן ויבאו אל צריח מקום גבוה אמר כאלו יום ה’ קורא ומגביה קולו וקורא מר ואמר שם גבור שם יבאו גבורים להרגם או שם יהיו הגבורים נהרגים וכת”י תמן גבריא מתקטלין והחכם ר’ אברהם פי’ שם יהיה הגבור צורח מר: 1:15: יום עברה. מבואר הוא והפסוק כולו כפול בענין במ”ש לחזק הענין: 1:16: יום שופר ותרועה. שיריעו האויבים עליהם כשיכבשו הערים הבצורות: | הפנות. הם המגדלים: 1:17: והצרותי לאדם. הצרותי מלרע, לאדם הלמ”ד קמוצה פי’ והצרותי אל האדם שיהיו תוך הערים במצור שיחיו בה בלחם צר ומים לחץ: | כעפר. שהוא נשפך לרוב שאין אדם חושש על שפיכותו כן ישפך דמם בלי חמלה לרוב: | ולחומם כגללים. בשרם יהיה נשפך באשפות כמו הזבל וכן וימטר עלימו בלחומו בבשרו: 1:18: גם כספם, אך נבהלה. אותה הכלה תהיה נבהלה כלומר תהיה בבהלה פתאום וי”ת ארי גמירא ברם שיצאה: 2:1: התקוששו וקושו. ענין חפוש הדברים ולקיטתם כמו לקושש קש מקושש עצים וכן פי’ התקוששו התחפשו מומיכם וחפשו מומים אחרים אחר כך ובערו אותם וכן ארז”ל מזה הפסוק קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים ועוד אמרו נקשט גרמין עד לא נקשט אחרנין וקושו השי”ן דגושה לחסרון הכפל כמו שבו את העיר: | הגוי לא נכסף. לא נכסף ולא התאוה אל זה להתקושש ולקושש כמו נכספת לבית אביך ות”י דלא חמיד למיתב לאוריתא ואדוני אבי ז”ל כתב זה הגוי שאינו נכלם ולא יבוש ממעשיו מלשון רז”ל איכסיף באכסופי אפין: 2:2: בטרם לדת חק. בטרם שיולד חק היום הבא כלומר הגזרה התקוששו ות”י עד לא תפוק עליכון גזירת בית דינא: | כמוץ עבר יום. המאוחר מוקדם וכן היא תכונת הפסוק בטרם לדת חק יום כמוץ עבר כלומר בטרם לדת חק היום שתהיו כמוץ עובר מפני רוח או בטרם יום לדת חק והמאוחר מוקדם במקרא רבים כמו מקום שם קבר מקום קבר שם הידעת כי אז תולד הידעת אז כי תולד ומספד אל יודעי נהי ויודעי נהי אל מספד והדומים להם רבים ויונתן תרגם בחסרון מלים ותהון דמן לכמוצא דנשבא ביה רוחא וכטולא דעדי מן קדם יומא כלומר מפני השמש נוסחא אחרת וכתננא דעדי מן קדם יומא: 2:3: בקשו את ה’. אמר כנגד ענוי הארץ אשר בישראל כי אף על פי שחטאו רוב ישראל נשתיירו בהם רבים טובים ויראי אלהים כמו שאמר האל לאליהו והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו ונאמר על חרבן הארץ נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ ואף על פי שהיו עבדי האל יתברך וחסידיו נפלו בחרב עם הרעים כמו שכתוב כי עד צדק ישוב משפט: | בקשו צדק. בקשו הצדק והענוה עם האחרים כלומר השתדלו בכחכם להשיבם אל דרך טובה: | אולי תסתרו. תסתרו שלא תמותו בחרב עם הכלל אבל מן הגלות לא הבטיחם כי כבר נגזרה גזירה בימי מנשה כמו שכתוב ונאמר ליאשיהו המלך ונאספת אל אבותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה: | אף ה’. ואף על פי שיהיה יום אף ה’ עליכם אף על פי כן אל ישמחו שכיניכם הרעים לכם: 2:4: כי עזה עזובה תהיה. עזה עזובה דרך צחות לשון נופל על הלשון ואעפ”י שאינו דומה בכל האותיות: | בצהרים. זכר צהרים לפי שהקטב ישוד בצהרים ואשדוד לשון שד והרי הוא כאלו הוא לשון נופל על הלשון: | יגרשוה. יגרשו האויבים עדת אשדוד ממקומה פתאום כמו הקטב שישוד בצהרים: | ועקרון תעקר. לשון נופל על לשון דרך צחות ולא זכר גת כי ביד מלכי יהודה היתה: 2:5: הוי יושבי חבל הים. חלק כמו חבל נחלתו והוא ארץ פלשתים שהיא סמוכה לים כמו שכתוב עד ים פלשתים וקרא הוי עליהם כי תחרב ארצם: | גוי כרתים. פלשתים יקראו כרתים כמ”ש אל נגב הכרתי ונאמר הכרתי את כרתים וי”ת עמא דחייבין לאישתיצאה: | כנען ארץ פלשתים. כמו שכתוב לכנעני תחשב חמשה סרני פלשתים וגו’: 2:6: והיתה. לשון נקבה על הארץ שהיא חבל הים: | נות כרות רועים. משכן הרועים יקראוהו נוה כמו שנאמר אני לקחתיך מן הנוה והקבוץ נות כרות רועים מקום שיכרו שם הרעים להיות שם מקניהם נכלאים מן כי יכרה איש בור: 2:7: והיה חבל לשארית בית יהודה. זה החבל יהיה עדיין לשארית בית יהודה שישובו מגלות בבל וי”ת חבל השנים הראשונים ספר ימא וזה תרגם עדבא כלומר לגורל בית יהודה ולחלקם יהיה: | עליהם ירעון. על המקומות ההם אפשר שיהיה זה הפסוק ופסוק והיתה לעתיד משישובו יהודה מגלות בבל תהיה ארץ פלשתים להם למרעה צאן ופירוש ירעון ירעו צאנם וכן ירבצון אמר על הצאן שיכלאום בלילה בבתי אשקלון החרבים להרביצם שם או יהיה פסוק והיתה על זמן חורבן ארץ פלשתים אמר שישכנו שם הרועים עם צאנם מפני חרבן הארץ שלא יהיה בה ישוב ולא תהיה הארץ אלא למרעה צאן ויהיה פסוק זה והיה על זמן שיבת בני יהודה לארץ פלשתים גם כן להם למושב ויבנו שם בתים לצרכם ופי’ ירעון ירבצון דרך משל לפי שהם נמשלים לצאן וכן ת”י עליהון ירעון ועליהון יתפרנסון: | בערב ירבצון. תרגם ברמשא יביתון: 2:8: שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון. שהיו שכנים לבני ישראל ובגלותם מארצם והיו עוברים דרך עליהם והיו מחרפים אותם: | ויגדילו על גבולם. היו מגדילים פיהם בשחוק או לשונם לדבר בעברם על גבולם או פי’ היו מגדילים פיהם על גבול ישראל שהיו רואים אותו חרב: 2:9: לכן חי אני. כסדום שתהיה חרבה חרבן עולם: | ממשק חרול. לפי מקומו עניינו כמו מוצא שיצאו ויעלו שם חרולים כמו במקום החרב וי”מ המלה מענין ובן משק ביתי מענין שוק כלומר שיתקשקשון החרולים זה בזה מרובם בנשוב בהם הרוח וישמיעו קול ואדוני אבי ז”ל פי’ ענין עזיבה כלומר שתהיה הארץ נעזבה לחרולים וכת”י משמט מלוחין כמו מלוח עלי שיח והוא החרול: | ומכרה מלח. מן כי יכרה איש בור כתרגומו ומחפירין דמלח ויתכן לפרשו מענין כרי בדברי רז”ל התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה ר”ל תל מלח: | שארית עמי יבזום. כפל הענין במ”ש ואמר יתר גוי ינחלום וזה אפשר שהיה בבית שני כששבו מגלות בבל ואפשר לפרשו עתידה בימי המשיח ופסוק כי רזה את כל אלהי הארץ עוזר לזה הפי’: | יבזום. יובזו אותה גוי ביו”ד אחד לבדו והיא יו”ד השרש ויו”ד הכנוי נפלה מהמכתב ונשארה במבטה: 2:10: זאת, ויגדילו. פירשנוהו: 2:11: נורא ה’ עליהם. ה’ שהוא נורא עליהם היה כלומר על עם ה’ שזכר וכת”י דחילא דה’ אמר למפרקהון או פי’ עליהם על הגוים כלומר עוד יבא זמן שיהיה ה’ נורא עליהם ויראו ממנו ומהרע לעמו: | כי רזה את כל אלהי הארץ. יכחש את כל אלהי העמים ויכירו כלם כי ה’ לבדו הוא האלהים כמ”ש והיה ה’ למלך על כל הארץ: | רזה. מן וישלח רזון בנפשם כלומר יבטל אותם וישבית אמונתם: | וישתחוו לו. ואז ישתחוו לו ות”י ארי אמעיך: 2:12: גם אתם כושים. אמר אתם ואמר המה כי כן מנהג המקרא בכמה מקומות כמו כלם תשובו ובאו נא לכלם ולסרניכם כי יבושו מאלים אשר חמדתם והדומים להם וי”מ המה בחסרון כ”ף הדמיון כהמה כלומר אתם תהיו חללי חרבי כמוהם פי’ כעמון ומואב שזכר ואמר גם אתם כלומר אף על פי שאתם רחוקים מארץ ישראל אתם הרעותם לישראל וגם אתם תהיו חללי חרב: 2:13: ויט ידו על צפון. זה בבל שהיא מזרחית צפונית לארץ ישראל וזכרה לפי שגלו ישראל אליה ולא רחמו עליהם כראוי כמ”ש בישעיה לא שמת אליה רחמים: | ויאבד את אשור. שגלו שם עשרת השבטים: 2:14: ורבצו, כל חיתו גוי. כל הבהמות אמר כל בהמות הגוים אשר סביבותיה ירעו וירבצו בה: | גם קאת. היא הקוק: | גם קפוד. היא הקנפא”ד בערבי ובלע”ז טרטוגא”ה: | בכפתוריה. הוא הכפתור הסמוך על שני הספים שהם המזוזות וקראו כפתור לפי שעושין בו ציורים של פרחים וכפתורים שהם כמין תפוחים וכן כפתוריהם וקנותם וכן ת”י בכפתוריה בפתוח תרעיא: | קול ישורר. כתרגום יונתן קל עופא דמצפצף בכוא ואמר ישורר כי הקול שיתנו העופות הוא כמו שיר וזמיר וכן אמר מבין עפאים יתנו קול ואמר עת הזמיר הגיע וקול: | חורב בסף. חרבן יהיה בסף השער: | כי ארזה ערה. הה”א נחה ודינה במפיק וארזה ר”ל על קרוי הבתים הספונים בארץ ולפי שערה וגלה האויב הבא על נינוה קרוי הבתים לפיכך יחרב ספה שנשאר מגולה למטר ולרוח ויפול מעט מעט ות”י וטללה סתרו: 2:15: זאת העיר. היא נינוה: | אני ואפסי עוד. אפס זולתי עוד וכן ת”י ולית בר מיני עוד: 3:1: הוי מוראה ונגאלה. חזר לדבר על ירושלם מוראה פעול מהכבד והחולם מקום קמץ חטף או שורק וענינו מן ושמתיך כראי ענין טנוף ולכלוך וכן ונגאלה מזה הענין כמו וכל מלבושי אגאלתי נגואלו בדם והענין כפול במלות שונות: | העיר היונה. מענין לא תונו וכן בא פעל הקל מזה הענין עוד חרב היונה וי”מ היונה הפותה כמו ויהי אפרים כיונה פותה אין לב ות”י ווי דמוחיא ומתפרקא קרתא דמסגיא לארגזא: 3:2: לא שמעה. מבואר: | בקול. פי’ בקול המורים אותה: | לא קרבה. בצר”י הרי”ש לגזרת פעל: 3:3: שריה. שחוטפים וגוזלים העם כמו האריות הטורפים או כמו זאבי ערב שטורפים בלילה: | לא גרמו לבקר. לא הניחו לבקר אפילו הגרמים שחוטפים ואוכלים מהר כן הם השופטים חוטפים השחד ואוכלים: 3:4: נביאיה. נביאי השקר: | פחזים. קלים כלומר קלי דעת כמו אנשים רקים ופוחזים: | אנשי בוגדות. שם בפלס הסוללות באו העיר: | כהניה חללו קדש. כמו שאמר יחזקאל כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי בין קדש לחול לא הבדילו: | חמסו תורה. שלא הורו אותה לעם כמו שהיה הדין עליהם כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ולא עוד אלא כי גם הם עברו עליה והנה חמסו תורה: 3:5: ה’ צדיק בקרבה. בקרב העיר הזאת שזכר והיא ירושלים: | לא יעשה עולה. ה’ שהוא צדיק בקרבה כי שכינתו בה והוא צדיק במה שמביא מן הרעה עליהם לא יעשה עולה כי בדין עושה מה שעושה להם כמו שאמר משה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא: | בבקר בבקר. פי’ החכם רבי אברהם היה ראוי להם שלא יעשו עולה כי האל יתברך בבקר בבקר כלומר בכל יום ויום יראה להם משפטו בגוים ואף על פי כן לא יודע עול בשת כלומר ישראל שהוא עושה עול לא ידע להכלם וליבוש מלעשות עול אף על פי שהוא רואה כי האל יתברך עושה משפטו בגוים בעבור רעתם והם לא יוסרו ולא יבושו ואדוני אבי ז”ל פירש מיום שברא האל יתברך האור אמונתו קיימת לעולם כי בכל בקר ובקר מזריח האור זהו משפטו יתן לאור: | לא נעדר. אף על פי שמכעיסים אותו בני העולם: | ולא יודע עול בשת. פירוש שיאמר כמו שהאל שומר אמונתו לנו כן נשמור לו אנחנו אמונה: 3:6: הכרתי. אמרתי שני הפסוקים מבוארים: 3:7: ולא יכרת מעונה. הה”א מפיק פירוש מעון העיר שזכר והיא ירושלם כל אשר פקדתי עליה מהרעות לא יבא עליה כי תקח מוסר מן הגוים ולא עשו כן אלא אכן השכימו השחיתו כל עלילותם כלומר היו זריזים בהשכמה להשחית כל מעשיהם שהם רעי’ ואמר כל כלומר לא הניחו דבר מן הרעות שלא עשו כמו שאמר לא הפילו ממעלליהם מעונה דרך כלל כלומר מעוניה ובתי’ הגדולים: 3:8: לכן חכו. כלו’ חכו לי עד היום ההוא שאצרף אתכם כי לא תקחו מוסר עד אותו היום והוא יום קומי לעד והוא יום בא גוג ומגוג שאקום לעד כלומר לשלול כמו בבקר יאכל עד: | כי משפטי לאסוף גוים. משפט זה נתתי לעתיד שאאסוף גוים וממלכות על ירושלם ותרגם יונתן לעד למידן: | כל הארץ. ר”ל רוב אנשי הארץ כמו שכתוב וכל הארץ באו מצרימה: | לקבצי. הקוף נקרא בקמץ חטף:
פירוש מלבי”ם
1:1: דבר ה’ וכו’ בן חזקיה, יחס אותו עד ארבעה דורות שהיו אבותיו גדולים וי”א שהיה מזרע חזקיה המלך. | בימי יאשיה קודם שעשה תשובה: 1:2: אסף אסף כל, תחלה אמר דרך כלל שיאסף את כל הנמצא, ומפרש: 1:3: אסף אדם ובהמה גם עוף ודגים וכמ”ש (הושע ד’) בחית הארץ ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו, והוא בדרך מליצה. או כפשוטו שהעופות הביתות מתרחקים ממקום שמם, וגם הדגים יתרחקו מן החוף השמם שאין שם מאכל על ידי ב”א שמשליכים לים כמ”ש הרד”ק, והמכשלות, יאסף את המכשלות עם הרשעים, וי”מ שיאסף דברים המכשילים את הרשעים, ומפרש שעקר מגמתו הוא והכרתי את האדם, ר”ל כל העמים אשר על פני האדמה כי נ”נ החריב רוב האומות: 1:4: ונטיתי אחר שספר האוסף הכללי באר שיטה ידו על יהודה, והכרתי את שאר הבעל, כי כבר הכרית יאשיה את הבעל, רק שעוד נשאר ממנו שארית, והכרתי את הכמרים הם הכהנים עובדי השמש עם הכהנים כהני ה’. כי יכרית צדיק עם רשע: 1:5: ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים שהם הרשעים, ואת המשתחוים הנשבעים לה’ שהתקשרו בשבועה להשתחוות רק לה’ שהם הצדיקים, ואת הנשבעים במלכם הם הבינונים שאינם עובדים לא ה’ ולא את הבעל רק כפי שיפקוד המלך יעשו, שאם המלך עובד ה’ יעשו כמעשיו ואם עובד הבעל יטו אחריו: 1:6: ואת הנסוגים מאחרי ה’ שעבדוהו תחלה ואח”כ נסוגו ממנו, ואת אלה אשר לא בקשו את ה’ ואף לא דרשוהו כלל: 1:7: הס, אלה דברי הנביא אחר שהזכיר דבר ה’ אומר א”כ הס, ושתוק כל בשר מפני ה’ כי קרוב יום ה’ שהזמן קרוב, וגם כבר הכין הזבח (ר”ל שנגזרה הגזרה), והקדיש קרואיו שהוא נ”נ וחיילותיו: 1:8: והיה ביום זבח ה’, חושב מי שיהרג בגזרה זו, ופקדתי על השרים ועל בני המלך שאותם יהרג תחלה בגלות יכניה ואח”כ בגלות צדקיהו ועל כל הלובשים מלבוש נכרי, הממונים מאת המלך היה להם מלבושים מצויינים כמנהג השרים של העמים הסמוכים להם: 1:9: ופקדתי על כל הדולג על המפתן, הם משרתי השרים, ואמר בהלצה כמו שכהני פלשתים דלגו על המפתן עת הלכו למקום נורא להם, כן דלגו בבואם לבית אדוניהם, והם ממלאים בית אדניהם חמס ומרמה כי הם השוטרים לעשוק ולחמוס: 1:10: והיה, בהגבעות שהוא במרום הר ציון שם ישבו המלך ויועציו, ובמשנה, שהוא תחתיו במדרגה ישבו השרים, ובשער הדגים ישבו ההמון ומצייר שיהיה קול צעקה משער הדגים. ומן המשנה יהיה יללה שהוא גדול מצעקה, ומהגבעות יהיה שבר גדול, ששם יהיה עקר השבר: 1:11: הילילו, והיו עוד העשירים והסוחרים שהם לא שמו על לבם את שבר השרים כי רובם היו הולכים למרחוק במסחרם, כמנהג עם כנען שהם הצוריים שהיו כולם סוחרים והם ישבו בחלק העיר שנקרא מכתש, אמר שיילילו גם יושבי המכתש כי נדמה כל עם כנען שהם הסוחרים, ע”י שנכרתו נטילי כסף וחדל גם המסחר: 1:12: והיה בעת ההיא, מפני שהיו עוד אנשים שלא היו לא שרים ולא סוחרים רק היה להם בתים ושדות וכרמים שזה היה פרנסתם, והם ישבו במקצועות העיר נפרד מן אנשי העיר, אומר שיחפש את ירושלים בנרות, ויפקד גם על האנשים האלה הקופאים על שמריהם. כיין הסגור בכלי ושוקט על שמריו, והם אומרים בלבבם לא ייטיב ה’ ולא ירע כי השרים והסוחרים נתונים לתמורות הזמן ויפחדו מגמול ועונש, לא כן אלה שחושבים שאין הצלחתם מה’ כי פרנסתם מזומנת וכופרים בהשגחה: 1:13: והיה חילם למשסה, וישיגו עונשי ה’ גם אותם בין בחילם בין בבתיהם וכרמיהם: 1:14: קרוב אחר שהגיד דבר ה’ יאמר הנביא דעו כי יום הגדול קרוב בזמן, וממהר א”ע לבא בסבותיו קול יום ה’, מצייר כי שם עומד גבור וצורה בקול מר וצועק אלה המלות “יום ה’“! ר”ל יום ה’ בא: 1:15: יום, היום ההוא הוא יום עברה שהוא הקצף הכללי, והוא ג”כ יום צרה ומצוקה והוא יום שואה ומשואה, שהצרה תבא פתאומית: 1:16: יום שופר ותרועה, שיריעו לקראת המלחמה בכל הערים הבצורות שיכינו עצמם לקראת האויב, כ”ז קול הגבור הצורח בקול מר: 1:17: והצרותי, דברי ה’ אחרי שאני אציר לבני אדם והם לא יתנו לב לפקוח עיניהם ולשוב אלי, רק והלכו כעורים כולם, ולא יראו שסבת הצרה הוא מפני שלה’ חטאו, עי”כ יבא האויב עליהם שנית בעת החורבן ושפך דמם כעפר: 1:18: גם, ואז גם כספם לא יצילם כי בפעם הראשון הסתפק בשלל הכסף ובאש קנאתו שאז תבער קנאת ה’ על דבר כבוד שמו ובאש הזה תאכל כל הארץ כי שרף את בית ה’ ואת בית המלך, כי כלה כי ה’ יעשה כלה את כל יושבי הארץ, אבל הנביא חוזר מדבריו ואומר אך נבהלה יעשה את כל יושבי הארץ, אין דעתו לכלות רק להבהיל אותם כדי שיעשו תשובה, כמ”ש והיה גם בימים האלה לא יעשה אתכם כלה (ירמיה ה’ י”ח): 2:1: התקוששו, לכן התקוששו, לפי שדמה אותם כמוץ וכקש המפוזר אשר ישאהו רוח, יעץ אותם שיתקוששו. ר”ל שהקש המפוזר יתלקטו כאחד היינו שיתחברו לעשות תשובה, אתם הגוי לא נכסף הבלתי מרוצים לה’ (זה מגביל נגד מ”ש אח”כ בקשו את ה’ כל ענוי הארץ, ופה מדבר מן הבלתי נכספים מה’): 2:2: בטרם, התקוששו בטרם לדת חק כמוץ בטרם שיולד חק וגזרה שתהיו כמוץ שהוא עוד גרוע מקש המפוזר, הקדימו עצמכם להתחבר ולהתלקט, ואז עבר יום הפורעניות ולא יבא עליכם, בטרם, התקוששו בטרם יבא הפורעניות כדי שלא יבוא עליכם חרון אף ה’, שאף שיבא היום לא יבא החרון, ומוסיף גם ע”י שתשובו בתשובה לא יבא עליכם אף יום אף ה’: 2:3: בקשו, אחר שדבר עם הגוי לא נכסף ועם התבן והקש שהם ההמון אומר, עכ”פ הגם שההמון אינם רוצים להתקושש ולשוב בתשובה. | בקשו את ה’ אתם כל ענוי הארץ שהם הצדיקים, אשר משפטו פעלו שהלכו בחקי ה’ ומשפטיו השתדלו אתם לבקש את ה’, ע”י שתבקשו צדק וענוה, להכנע לפני ה’ בצום ותפלה שהגם שיבא חרון אף ה’ על הגוי לא נכסף, אולי תסתרו אתם ביום אף ה’ וינצלו הצדיקים: 2:4: כי עזה, באר שיום ה’ יהיה יום כולל את כל האומות (כמ”ש הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר), כי עזה שהיא מפלשתים עזובה תהיה וכו’: 2:5: הוי ישבי חבל הים, הם הפלשתים שנקראו גוי כרתים (והלשון נופל על שיכרתו), דבר ה’ עליכם, ר”ל כבר דבר ה’ ע”י יואל ועמוס וישעיה שהיו קודם לצפניה ועתה מוסיף כי והאבדתיך מן הישוב: 2:6: והיתה, עד שתהיה נות כרות רועים ששם יאכלו סעודתם: 2:7: והיתה חבל, כי ארץ פלשתים הוא מן הארץ שנפל בגורל לבני ישראל בכבוש יהושע בן נון, ועתה יהיה חבל לישראל שנית ששם ירעו צאנם ובערב ירבצו לנוח בבתי אשקלון כי יפקדם ה’ וישובו בבית שני, ואז תהיה הארץ להם לחבל: 2:8: שמעתי, וגם עמון ומואב יענשו בעבור ישראל, מואב חרפו את ישראל, ובני עמון גדפו תורתם וקדושתם, ומפרש מואב חרפו את עמי, ובני עמון גדפו ויגדילו על גבולם, כי לקחו לעצמם מגבול ישראל כמ”ש עמוס א’ י”ג ירמיה מ”ט, ובזה גדפו גם קדושת הארץ וקדושת דתם כמ”ש ביחזקאל סי’ כ”ה: 2:9: לכן חי אני כי מואב כסדום תהיה (כי מקורם מלוט שישב בשער סדום), ובני עמון כעמורה שהיה חורבנה יותר מסדום, כי בסדום ניצול לוט ושתי בנותיו. | ממשק חרול שהחרולים גדלים במקום שמם, ושם יכרו מלח כמו בערי הככר יש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, שארית עמי יבזום שיהיו ג”כ לישראל: 2:10: זאת להם, ר”ל הגם שיש ביניהם ג’ פשעים החמורים שהם ע”ז וג”ע וש”ד, העונש הזה יגיע להם על שחרפו את ישראל, כמ”ש עמוס על שלשה פשעי מואב ובני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו: 2:11: נורא, ואז ייראו את ה’, ע”י כי רזה את כל אלהי הארץ שיראו שאין ממש באליליהם, ועי”כ ייראו מה’ וישתחוו לו איש ממקומו: 2:12: גם אתם כושים, שגם אתם חרפתם וגדפתם את ישראל, וע”כ חללי חרבי המה: 2:13: ויט ידו על צפון לאבד את אשור שהרעו לישראל, וישם את נינוה לשממה וזה היה בשנה הראשונה לנ”נ שהחריב את נינוה: 2:14: ורבצו, בתוכה ירבצו עדרים, ובכפתורי הבתים ילינו קאת וקפוד, ועופות המשוררים ישוררו בחלונות, והחורב ישכון בסף הבתים כי הארזים של הקורות יהיו מגולים מרוב השממון: 2:15: זאת, שיעור הכתוב כל עובר עליה ישרק יניע ידו, ויאמר זאת העיר העליזה וכו’ איך היתה לשממה: 3:1: הוי מוראה, טרם נבוא לבאר נבואה זאת נציע הוצעה אחת, והוא, כי כבר התבאר אצלנו שמעת התחיל הגלות הראשון שהיה ע”י סנחרב, מעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות על הגאולה, ומעת ההיא היתה הגאולה אפשרית אם היו זוכים כמ”ש בפי’ ישעיה סי’ י”א וסי’ מ”ח ובכ”מ, והזמן הראשון לזה היה בימי חזקיה שאם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי, כמ”ש חז”ל שבקש הקב”ה לעשות את חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג רק שאיזה חטא גרם, ובימי מנשה באו עליהם שרי מלך אשור מבבל ויאסרו את מנשה, והתחיל מלך אשור שנית לבא על ישראל כמש”פ בנבואת נחום, ובימי יאשיה חשב ירמיה שהגיע עת הגאולה והלך להחזיר את עשרת השבטים כמ”ש חז”ל, וכן בעת שנחרבה נינוה בתחלת מלכות יהויקים לא היו יראים עוד ממלכות אשור וכל הזמן הזה היה עת מוכשר לגאולה אם היו זוכים, אבל בשביל שהתמידו לחטוא ושבו על עונות אבותם, נדחה הזמן וגבר עליהם מלך בבל והגלם בגולה, ואז היה זמן המוכשר לזה אם היו שבים בתשובה בימי בית שני, כמ”ש חז”ל שאם היו עולים כולם כחומה היו נגאלים גאולה עולמית, וגם זה לא היה כי אז התחילו הכתות ביניהם וגברה זרוע רשע, ונחרב הבית שנית, ומאז הדבר תלוי ועומד עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, אולם יש הבדל בזה שאם היתה הגאולה בימי חזקיה או בימי יאשיהו או בית שני, לא היתה גאולה כללית, ר”ל שלא היתה אז רק לישראל לבד, אבל הגאולה המקוה באחרית הימים תהיה כללית לכל העולם, כי אז יכירו כל העמים מלכות ה’ ואחדותו וישובו כולם לקרא בשם ה’ אל אחד (וכמ”ש זה באורך בישעיה סי’ מ”ח, ויתבאר עוד בנבואת חגי וזכריה), על הפנה הזאת יסד נביאנו את דבריו בסי’ זה, שאחר שהודיע חורבן נינוה, ומפלת האומות שהרעו לישראל, וניבא ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב, בא לבאר שהיה אז הזמן לזה ואם היו זוכים היו נגאלים, ועז”א הוי מוראה ונגאלה, שעיר ירושלים היא נוראה שבימי חזקיה ובימי יאשיה התיראו העמים מפניה כי היה ה’ אתה, וגם היא נגאלה כי נגאלה מכף מלך אשור, וגם היו ראוים להגאל גאולה שלמה, העיר היונה היא ירושלים שהיתה תחת יד אשור ובבל שהיה דגלו צורת יונה ונקראת ע”ש ממלכתו, והגיע זמן שתגאל, רק שהעון גורם: 3:2: לא שמעה בקול, שלא שמעה לקול המורים והנביאים לשוב אל התורה מצד הערת השכל, וגם לא לקחה מוסר לשוב אל ה’ מצד יראת העונש והיסורין, בה’ לא בטחה שתשוב אליו מצד שהוא ה’ בורא העולם, שע”ז מורה שם הויה שזה מצד הערת השכל, ונגד לא לקחה מוסר אומר אל אלהיה לא קרבה, שתקרב אליו מצד שהוא אלהיה המשגיח עליה בהשגחה פרטית, שמצד זה יש לה לירא יראת העונש ולקוות תקות גמול. ע”י הקורבה שיש לה עמו, כי גם לא התיסרה מיראת הגמול והעונש: 3:3: שריה, מבאר ארבעה מיני מנהיגים שהיה לה, השרים אשר בקרבה הם כאריות השואגים לטרף בפרהסיא, והשופטים שהם לוקחים שחד בצנעה דומים כזאבים הטורפים בערב בסתר בחשך אין רואה ואין משאירים העצמות לבקר, עד שבאור הבקר לא נודע כלל אם טרפו איזה דבר, כי גם העצמות נאכלו: 3:4: נביאיה, הם פוחזים וריקים, והם אנשי בוגדות הם אנשים לנשים הבוגדות בבעליהן ומזנות עמהם, וכהניה, שעליהם מוטל לשמור את המקדש וקדשיו. | הם חללו קדש, וגם תחת שעליהם מוטל ההוראה, הם חמסו תורה: 3:5: ה’ צדיק בקרבה, כולם רעים וחטאים ועושי עולה, רק צדיק אחד נמצא בעיר והוא ה’ הנמצא בקרבה, הוא לא יעשה עולה, והגם שהם מעותים את המשפט הוא יתן משפטו בכל בקר לאור אשר לא נעדר ואינו נפסק לעולם, כי מאיר תמיד ומוציא המשפט לאור תמיד, והיה ראוי שישובו בושת מפני ה’ הצדיק הנמצא בקרבה השונא עולה והרואה מעשיהם, ובכ”ז ולא יודע עול בושת, כי אינו יודע את ה’ ולכן לא יבוש מפניו להיות יראתו על פניו זו הבושה מכבודו המלא עולם: 3:6: הכרתי גוים, אחר שראה שלא התביישו מגדולת ה’ השוכן בקרבם, עשה תחבולה אחרת שהכרית גוים וגם עשה חורבן בעריהם, וזה היה בג’ מדרגות, תחלה נשמו פנותם, הפנות והקרן זויות שמן הצד, ר”ל צדדי המדינה וגבולותיה, ואח”כ החרבתי חוצותם, החוץ הוא אחורי הבתים שהוא יותר מן הפנות אשר בקצה המדינה, כי החריב את הדרכים בתוך המדינה והכפרים עד שאין עובר, כי נתפשט האויב במדינה, ואח”כ נצדו עריהם, נחרבו הערים בעצמם עד שנעשו מבלי איש מאין יושב: 3:7: אמרתי, ובזה חשבתי שעי”כ תיראו אותי יראת הרוממות שתראו גבורתי, או עכ”פ תקחו מוסר לירא יראת העונש בל אחריב ארצכם ג”כ, והמאמרים מקבילים, אמרתי אך תיראי אותי ולא יכרת מעונה, שע”י יראת הרוממות לא יחרב המעון והמקדש ששם שכינתי בתוככם, תקחו מוסר כל אשר פקדתי עליה, שתתיראו מן העונשים והיעודים הרעים אשר פקדתי עליה על עיר ירושלים, אכן כ”ז לא הועיל, כי כבר השכימו השחיתו כל עלילותם, שכבר השחיתו עלילותיהם טרם שעשיתי כל זאת, וא”א עוד שיטיבו מעשיהם אחר שהם נשחתים מכבר עד שא”א עוד לתקנם: 3:8: לכן, אחר שסופר רעת העם ושכל מה שהשתדל כדי שישובו בתשובה ושיהיה אז עת הגאולה לא הועיל, לכן א”א שיהיה אז זמן הגאולה, כי א”א שאני אחכה לכם ר”ל שאקוה ואמתין שאתם תיטיבו מעשיכם ועי”ז תושעו, רק אתם צריכים לחכות לי, ר”ל להמתין עד שיבא העת המיועד באחרית הימים, שאז אתעורר אני אל הגאולה העתידה כשיגיע הקץ האחרון המוגבל הבלתי תלוי במעשיכם כלל, ועז”א ליום קומי, שאז אקום אני מעצמי לגאלכם, וזה יהיה לעד, ר”ל שאז תהיה גאולה נצחית לעד שלא יהיה אחריו גלות עוד, משא”כ הגאולה שע”פ המעשים לא תהיה לעד, כי כשישובו וירעו מעשיהם תבטל הגאולה, אבל ע”ז צריכים אתם לחכות, ר”ל להמתין זמן רב, כי הקץ המוגבל רחוק מאד, ועתה מפרש איך יהיה הגאולה הזאת שיהיה לעד, כי משפטי, ר”ל שאז לא תהיה הגאולה פרטית לישראל לבד, רק משפטי והנהגתי בגאולה זאת יהיה לאסף גוים, שיתאספו כל העמים למלחמת גוג ומגוג, וע”י אסיפתם אשפך עליהם זעמי וכל חרון אפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל, וחוץ מן מה שאעניש אותם דרך נקמה אקנא ג”כ על כבוד שמי, ובאש קנאתי זאת תאכל כל הארץ, כמ”ש וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “יום עברה היום ההוא… הנה יום ה’ הגדול” — תיאור אפוקליפטי מוחלט
- אפיון - נבואה וחלום | “האספה אספה הגוי הלא נכסף” — ציווי להתאסף לפני הדין
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יֵרַע (Strong’s H3415) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב,ישעיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בֹּשֶׁת (Strong’s H378) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“Dies Irae”: “יום עברה” של צפניה הוא המקור לתפילת “יום הדין” בתרבות המערב. תיאור הכלה הכוללת — שמים, אדמה, אדם, בהמה.
ניווט
- קודם:
- אחרי: צפ_003_009 - שפה ברורה — כל העמים יקראו בשם ה’