משאות לגויים — על שלושה פשעים ועל ארבעה
פסוקים
דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר־הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל־יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י׀ עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ׃ וַיֹּאמַ֓ר׀ יְהֹוָה֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלַ֖͏ִם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י דַמֶּ֔שֶׂק וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־דּוּשָׁ֛ם בַּחֲרֻצ֥וֹת הַבַּרְזֶ֖ל אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּבֵ֣ית חֲזָאֵ֑ל וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בֶּן־הֲדָֽד׃ וְשָֽׁבַרְתִּי֙ בְּרִ֣יחַ דַּמֶּ֔שֶׂק וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מִבִּקְעַת־אָ֔וֶן וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מִבֵּ֣ית עֶ֑דֶן וְגָל֧וּ עַם־אֲרָ֛ם קִ֖ירָה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י עַזָּ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־הַגְלוֹתָ֛ם גָּל֥וּת שְׁלֵמָ֖ה לְהַסְגִּ֥יר לֶאֱדֽוֹם׃ וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּחוֹמַ֣ת עַזָּ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנֹתֶֽיהָ׃ וְהִכְרַתִּ֤י יוֹשֵׁב֙ מֵֽאַשְׁדּ֔וֹד וְתוֹמֵ֥ךְ שֵׁ֖בֶט מֵֽאַשְׁקְל֑וֹן וַהֲשִׁיב֨וֹתִי יָדִ֜י עַל־עֶקְר֗וֹן וְאָֽבְדוּ֙ שְׁאֵרִ֣ית פְּלִשְׁתִּ֔ים אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵי־צֹ֔ר וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־הַסְגִּירָ֞ם גָּל֤וּת שְׁלֵמָה֙ לֶאֱד֔וֹם וְלֹ֥א זָכְר֖וּ בְּרִ֥ית אַחִֽים׃ וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּח֣וֹמַת צֹ֑ר וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנוֹתֶֽיהָ׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י אֱד֔וֹם וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־רׇדְפ֨וֹ בַחֶ֤רֶב אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת רַחֲמָ֔יו וַיִּטְרֹ֤ף לָעַד֙ אַפּ֔וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ שְׁמָ֥רָהֿ נֶֽצַח׃ וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בְּתֵימָ֑ן וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בׇּצְרָֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֔וֹן וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־בִּקְעָם֙ הָר֣וֹת הַגִּלְעָ֔ד לְמַ֖עַן הַרְחִ֥יב אֶת־גְּבוּלָֽם׃ וְהִצַּ֤תִּי אֵשׁ֙ בְּחוֹמַ֣ת רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ בִּתְרוּעָה֙ בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֔ה בְּסַ֖עַר בְּי֥וֹם סוּפָֽה׃ וְהָלַ֥ךְ מַלְכָּ֖ם בַּגּוֹלָ֑ה ה֧וּא וְשָׂרָ֛יו יַחְדָּ֖ו אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־שׇׂרְפ֛וֹ עַצְמ֥וֹת מֶלֶךְ־אֱד֖וֹם לַשִּֽׂיד׃ וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּמוֹאָ֔ב וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֣וֹת הַקְּרִיּ֑וֹת וּמֵ֤ת בְּשָׁאוֹן֙ מוֹאָ֔ב בִּתְרוּעָ֖ה בְּק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ וְהִכְרַתִּ֥י שׁוֹפֵ֖ט מִקִּרְבָּ֑הּ וְכׇל־שָׂרֶ֛יהָ אֶהֱר֥וֹג עִמּ֖וֹ אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־מׇאֳסָ֞ם אֶת־תּוֹרַ֣ת יְהֹוָ֗ה וְחֻקָּיו֙ לֹ֣א שָׁמָ֔רוּ וַיַּתְעוּם֙ כִּזְבֵיהֶ֔ם אֲשֶׁר־הָלְכ֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בִּֽיהוּדָ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃ הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃ וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כׇּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גׇּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשׇׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃ וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃ וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ׃ הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָֽעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃ וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃ וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃ וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
1:1: אֲשֶׁר הָיָה בַנּוֹקְדִים. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: דַּהֲוָה מָרֵי גִיתִין, כְּמוֹ “וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד” (מלכים ב ג:ד): | שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ. שְׁנָתַיִם קוֹדֶם שֶׁנִּתְנַגַּע עֻזִּיָּה יוֹם שֶׁנִּתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים” (ישעיהו ו:ד), וְאוֹמֵר “כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ וְגוֹ’” (זכריה יד:ה): 1:2: מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג. מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הַדִּבּוּר יוֹצֵא: | וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרוֹעִים. וְיִצְדוֹן מְדוֹרֵי מַלְכַיָּא וְיֶחֱרוֹב תַּקִּיף כַּרְכֵיהוֹן: 1:3: עַל שְׁלֹשָׁה פִשְׁעֵי וְגוֹ’. דִּכְתִיב “הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר” (איוב לג:כט), וְאִם יוֹתֵר יוֹתֵר, וְכָאן כָּךְ הוּא: כְּבָר נָהַגְתִּי עִמָּהֶם כְּמִדּוֹתַי לְוַתֵּר לָהֶם עַל ג’ פְּעָמִים, וְאִם יֵשׁ יוֹתֵר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל הַמְרֻבֶּה הַמּוּעָט: | וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. עַל פֶּשַׁע רְבִיעִי אֵין עָלַי עוֹד לַהֲשִׁיבוֹ רֵיקָם מִלְּהָשִׁיב לוֹ גְּמוּל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּשָׁעִים הַרְבֵּה, עַתָּה אֶת זֶה אֶפְקֹד עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר דָּשׁוּ יוֹשְׁבֵי גִלְעָד הַסְּמוּכִין לָהֶם: | בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: בְּמוֹרִיגָא דְפַרְזְלָא, וְהוּא כְּעֵין שׁוֹפִינָ”א שֶׁקּוֹרִין לִימָ”א, שֶׁעָשׂוּי חֲרוּצִים חֲרוּצִים וְרוֹדִים בָּהֶם בְּנֵי אָדָם בְּיִסּוּרִים, וּבָהֶם מְחַתְּכִין אֶת קַשֵּׁי הַתְּבוּאָה לַעֲשׂוֹתָן תֶּבֶן: 1:4: חֲזָאֵל. וּבֶן הֲדַד מַלְכֵי אֲרָם וְרֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק: 1:5: בִּקְעַת אָוֶן. מָקוֹם הוּא בַּאֲרָם: | וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט. וְעָבִיד שֻׁלְטָן, כְּמוֹ “לֹא יָסוּר שֵׁבֶט” (בראשית מט:י), עַל שֵׁם שֶׁהַמּוֹשֵׁל רוֹדֶה אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת: | מִבֵּית עֵדֶן. מָקוֹם: | קִירָה. מָקוֹם, וְשָׁם הִגְלָם סַנְחֵרִיב בִּימֵי אָחָז, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיַּעַל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶה אֶת אֲרָם קִירָה” (מלכים ב טז:ט). כָּל הַפּוּרְעָנוּת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לָבֹא חֶרֶב עַל הָעַכּוּ”ם, נְבִיאִים שֶׁהָיוּ קוֹדֶם סַנְחֵרִיב כְּגוֹן יְשַׁעְיָה וְעָמוֹס נִבְּאוּ עַל חֶרֶב סַנְחֵרִיב, וְיִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל נִבְּאוּ עַל חֶרֶב נְבוּכַדְנֶאצַּר: 1:6: עַזָּה. מִפְּלִשְׁתִּים הָיְתָה: | גָּלוּת שְׁלֵמָה. גָּלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁתְּהֵא הַגָּלוּת שְׁלֵמָה שֶׁלֹּא יִמָּלֵט אִישׁ, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים עַל הַדְּרָכִים וְתוֹפְשִׂין הַנִּמְלָטִים וּמַסְגִּירִין אוֹתָם, וְכֵן עָשׂוּ אַנְשֵׁי צוֹר, וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת בְּחוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּאַגָּדַת הַאֲזִינוּ: עַזָּה מִן הַדָּרוֹם, צוֹר מִן הַצָּפוֹן, דַּמֶּשֶׂק מִן הַמִּזְרָח, עֲרָבִיִּים מִן הַמַּעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר “מַשָּׂא בַּעֲרָב בַּיַּעַר בַּעֲרָב תָּלִינוּ” (ישעיהו כא:יג): 1:8: אַשְׁדּוֹד. אַשְׁקְלוֹן עֶקְרוֹן סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֵם: | וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי. אַכֶּה וְאֶשְׁנֶה: 1:9: וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. אֲשֶׁר הָיָה בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם” (מלכים א ה:כו), וְהָיוּ קוֹרִין זֶה לָזֶה אָחִי, שֶׁנֶּאֱמַר “מָה הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי אָחִי” (מלכים א ט:יג): 1:11: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו. שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ” (במדבר כ:יח), וְגַם עוֹדֶנּוּ טוֹרֵף אַפּוֹ וְשׁוֹמֵר עֶבְרָתוֹ וְלֹא חָזַר בּוֹ: | וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ. הֶחֱזִיק בָּהּ וְלֹא הִנִּיחָהּ: 1:12: אַרְמְנוֹת בָּצְרָה. בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱדוֹם הִיא, וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב, וְנִמְשְׁכָה אַחַר אֱדוֹם, וְהִיא הֶעֱמִידָה לוֹ מֶלֶךְ בְּמוֹת מֶלֶךְ הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר “יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה” (בראשית לו:לג): 1:13: בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד. הִשְׁחִיתוּ אוֹתָהּ וְגַם הָרוֹתֵיהֶם בִּקְּעוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר יוֹרֵשׁ שֶׁיְּעַרְעֵר עַל הַנַּחֲלָה, וְכֵן אוֹמֵר “לִבְנֵי עַמּוֹן כֹּה אָמַר ה’ הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם” (ירמיהו מט:א): 2:1: עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת וְגוֹ’. פַּעַם אַחַת נָפַל מֶלֶךְ אֱדוֹם בְּיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וְשָׂרְפוּ עַצְמוֹתָיו וּטְחָנוּם בְּקִירוֹת הַבַּיִת, וְתָבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹנָאַת הַמֶּלֶךְ שֶׁנָּהֲגוּ בוֹ בִּזָּיוֹן: 2:2: קְרִיּוֹת. שֵׁם מָקוֹם, כְּדִכְתִיב “עַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה” (ירמיהו מח:כד): | בְּשָׁאוֹן. קוֹל הֲמוֹן מִלְחָמָה: 2:6: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק. הַדַּיָּנִין הָיוּ מוֹכְרִים אֶת מִי שֶׁהָיָה זַכַּאי בַּדִּין בְּכֶסֶף שֹׁחַד שֶׁהָיוּ מְקַבְּלִים מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ: | וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת (לקמן ח:ו) בְּדִיל דְּיֶחְסְנוּן, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: מַטִּין מִשְׁפַּט הָאֶבְיוֹן כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִמְכּוֹר שָׂדֵהוּ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּין שְׂדוֹת הַדַּיָּנִין, וְזֶה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ בְּדָמִים קַלִּים כְּדֵי לִגְדּוֹר וְלִנְעוֹל כָּל שְׂדוֹתָיו יַחַד וְלֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם: 2:7: הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ. עַל עֲפַר אֶרֶץ שֶׁהֵם הוֹלְכִים עֲלֵיהֶם כָּל שְׁאָפָם וְכָל מַחֲשַׁבְתָּם בְּרֹאשׁ דַּלִּים הוּא אֵיךְ יִגְזְלוּ אוֹתָם וְיִטְּלוּ אֶת שֶׁלָּהֶם, שְׁאִיפָה גּוֹלוּשִׁי”ר בְּלַעַ”ז: | וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְגוֹ’. הַחֲלָשִׁים נוֹטִים מִדַּרְכָּם וְהוֹלְכִין דֶּרֶךְ עֲקַלְתוֹן מִפְּנֵי יִרְאָתָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר “יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶךְ” (איוב כד:ד): | אֶל הַנַּעֲרָה. הַמְאוֹרָסָה: 2:8: וְעַל בְּגָדִים חֲבוּלִים יַטּוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: עַל מְטַוָּת שַׁוְּיָין דְּמַשְׁכּוֹן מִסְתַּחֲרִין, זוֹקְפִין מִלְוֶה עַל הָעֲנִיִּים וּמְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם וְעוֹשִׂים בִּגְדֵיהֶם מַצָּעוֹת וּמְסֻבִּין עֲלֵיהֶם בַּהֲטָיָה בְּעֵת סְעוּדָתָם: | בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם אֵצֶל מִזְבֵּחַ: | יַטּוּ. לְשׁוֹן מְסִבָּה, שֶׁכָּל מְסִבַּת סְעוּדָה בַּהֲטָיָה הִיא, שֶׁהוּא נִסְמָךְ עַל שְׂמֹאלוֹ: | וְיֵין עֲנוּשִׁים. שֶׁעוֹנְשִׁים אוֹתָם מָמוֹן וְשׁוֹתִים בּוֹ יַיִן: 2:9: כָּאַלּוֹנִים. קֵיישְׁנִ”שׁ בְּלַעַ”ז: | וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל. שָׂרִים הָעֶלְיוֹנִים: | וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. שָׂרִים הַתַּחְתּוֹנִים. דָּבָר אַחֵר: הַצִּרְעָה הָיְתָה מְסַמֵּא עֵינֵיהֶם מִלְמַעְלָה וּמְסָרַסְתָּן מִלְּמַטָּן: 2:11: לִנְזִרִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: לְמַלְפִין, שֶׁהָיוּ פְרוּשִׁין מִדַּרְכֵי עַם הָאָרֶץ וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן פְּרִישָׁה: | הַאַף אֵין זֹאת. בִּתְמִיהָּה, כְּלוֹמַר כְּלוּם אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַכְחִישׁ אֶת זֹאת: 2:12: וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן. שֶׁלֹּא יוֹרוּ אֶתְכֶם, שֶׁהַשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהוֹרוֹת. וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: וְאַטְעֵיתוּן יָת מַלְפֵיכוֹן בְּחַמְרָא: | לֹא תִנָּבְאוּ. לְעָמוֹס צִוָּה כֵּן אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל: “חוֹזֶה בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה” (לקמן ז:יב): 2:13: מֵעִיק. תַּרְגּוּם שֶׁל מֵצִיק: | תַּחְתֵּיכֶם. אֶת חֲנִיַּתְכֶם: | תָּעִיק הָעֲגָלָה. מִכּוֹבֶד מַשָּׂא שֶׁעָלֶיהָ: 2:15: וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט. אֶת נַפְשׁוֹ: 2:16: עָרוֹם יָנוּס וְגוֹ’. עַרְטִילַאי בְּלֹא כְּלִי זַיִן:
פירוש רד”ק
1:1: דברי עמוס. כתבו רז”ל כי כשמתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו, וכן עמוס דבר על עצמו כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל, ומה שהשיב לו, וכן דברי ירמיהו כי הוא דבר בדברי עצמו, וכן דברי קהלת, וכן אמרו רבותינו שלשה נביאים לפי שהיתה נבואתם דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן, ר”ל בעצמן שדברו דברי עצמן והתחילה נבואתן דברי: | אשר היה בנוקדים מתקוע. רועה היה והרועה יקרא נוקד. או מי שמתעסק במקנה. כמו ומישע מלך מואב היה נוקד ונקרא נוקד לפי שרוב הבהמות יש להם כתמים שחורים או לבנים מן נקוד וטלוא, ואמר בנוקדים ולא היה אומר נוקד ר”ל כי גדול שבנוקדים אשר היה בתקוע. ותקוע היא עיר גדולה בנחלת בני אשר: | אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם. כבר כתבנו בתחילת הספר כי ירבעם ועזיה מלכו בזמן אחד והושע האריך ימים יותר שנבא גם בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ואמר אשר חזה על ישראל כי רוב נבואתו היתה על ישראל ושמרון לא זכר על יהודה כי אם מעט, ובדרש כשאמר הקב”ה את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר לו ישעיה הנני שלחני אמר את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי שנאמר בשבט יכו על הלחי את השופט, שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פילוס’ אמרו לא היה לו להקב”ה לאשרוי שכינה אלא על הדין פילוס’, פירש קטיע לישנא, אמר ר’ פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו: | שנתים לפני הרעש. הרעש הזה היה בימי עזיהו כמו שנאמר בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה, ואמרו בדרש כי אותו היום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש, ואמר כי תחלת נבואת עמוס היתה שנתים לפני הרעש, וזכר זה בעבור שהתנבא על הרעש טרם באו, כמו שאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ: 1:2: ויאמר. אמר מציון ומירושלם כי שם שכינתו, והענין כפול במלות שונות וכן ישאג ויתן קולו, וענין השאגה ונתינת הקול דרך משל על הנבואה, כמו שאמר אריה שאג מי לא יירא ה’ אלהים דבר מי לא ינבא: | ואבלו. ונבואה זו תהיה שיאבלו נאות הרועים מעצירת הגשמים: | ויבש ראש הכרמל. ר”ל מיטב הכרמל, והכרמל הוא שם כלל למקום זרע שדות וכרמים והטוב והדשן שבו יאבל כל שכן הר הזה: | שבו ואבלו. ענין השחתה והפסד, כמו שאמר ע”כ תאבל הארץ והדומים להם, ויש לפרש הפסוק דרך משל והוא תחלת דברים למה שאמר אחר כך כה אמר ה’, וכן תירגם יונתן ד”מ ויצדון מדורי מלכיא ויחרב תקוף כרכיהון: 1:3: כה אמר ה’, התנבא תחלה על הגוים שהם שכנים לארץ ישראל והרעו לישראל בהיותם בארצם והאל יתברך ינקם מהם ואחר כך התנבא על ישראל שהשחיתו מעשיהם ויגלו מארצם בעונש עונותם מלבד מה שלקו בארצם בחרב וברעב ובדבר, ועתה החל בדמשק ואמר: | על שלשה פשעי דמשק. הנה דמינו כי האל יתברך לא יעניש האדם על עון ראשון שני ושלישי כי זה ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע, ואמר אליהוא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וברביעית יענישו. והנה לא ישגיח על אומות העולם לטובה ולרעה כי אם בעבור ישראל אלא אם כן יהיה חמס גדול בדבר כדור המבול וסדום ועמורה כי החמס מפסיד הישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם, והנה דמשק הרעו לישראל שלש פעמים בימי בעשא מלך ישראל ובימי אחאב ובימי יהורם בן אחאב אעפ”י שנלחם בישראל לא נחשב לו לפי שלקו ארם בימיו בבואם בארץ ישראל אבל השלישית הוא בימי יהואחז בן יהוא שנאמר כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש, והרביעית שבא על יהודה בימי אחז ואז נענש על כלם שבא עליו מלך אשור ותפש דמשק והגלה את ארם קירה ואת רצין המית, וכל זה ניבא עמוס שנאמר ושברתי בריח וגו’. וגלו עם ארם קירה. ונבואה זו ניבא עמוס ס”ה שנה קודם בואה, כמו שאמר בנבואת ישעיה ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם כמו שפי’ שם. ופירוש | לא אשיבנו, לא אשיבנו אל סליחתי שסלחתי לו שלש פעמים והייתי משיב אותו בכל פעם אל סליחתי אם לא היה שב אל פשעו אבל אחר ששב עוד על פשעו אענישנו על כלם, והזכיר הקשה שבהם והוא על דושם בחרצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד וגו’. ופירוש את הגלעד, כתרגומו ית יתבי ארע גלעד שהיו עושין דרך נקמה ובזיון היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון שנאמר וישם במגרה ובחריצי הברזל: 1:4: ושלחתי אש. הוא משל על האויב. כמו כי אש יצאה מחשבון. חזאל ובן הדד הם מלכי ארם: 1:5: ושברתי. שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמד לפני האויב: | מבקעת און. היא עיר גדולה בארם. וכן בית עדן, ואעפ”י שדמשק היתה ירושה ממלכי דוד בית עדן גם כן היתה מושב המלכים. לפיכך אמר ותומך שבט מבית עדן, כי תומך שבט הוא המלך, כמו לא יסור שבט מיהודה. כי מנהג המלך להיות שבט בידו תמיד והוא סימן שהוא רודה בעם. וכן ראינו באחשורוש ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו: | קירה. אל קיר, והוא שם עיר בארץ אשור. וכן כתוב בספר מלכים ויגלה קירה: 1:6: כה אמר. על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, אמרו כי זאת הנבואה ניבא על חורבן בית שני כי היו פלטים מגלות טיטוס והיו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה לא”י הפלשתים היו לוקחים אותם ומסגירים אותם ביד אדום כי טיטוס ומחנהו אדומים היו רובם. וזהו גלות שלמה שלא נשארה פלטה להם שלא גלו כי בחרבן בית ראשון לא ראינו זה, וזכר עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה כמו שכתוב, ואמר כי רובם שבו לדת ישראל, ואשר לא שבו עליהם נאמר ואבדו שארית פלשתים: 1:7: ושלחתי. מבואר הוא: 1:8: והכרתי, והשיבותי ידי. כי אחר שיכלו עזה ואשדוד ואשקלון עוד אשיב ידי על עקרון להשחיתה ובה יאבדו ארץ פלשתים: | ואבדו שארית. ואבדו על הפרט שארית על הכלל: 1:9: כה אמר ה’, לאדום. גם זה בגלות בית שני, כי צר סמוכה ג”כ לא”י לפיכך אמר על הסגירם: | ולא זכרו ברית אחים. הם ידעו כי אדום לא זכרו הברית לישראל הראויה להיות בין אחים והיו אכזרים לישראל, והם הסגירום בידם וישראל ואדום אחים, וכן שלח משה למלך אדום כה אמר אחיך ישראל. וי”מ אחים שלמה וחירם מלך צר שהיה ברית ביניהם: 1:11: כה אמר, על רדפו בחרב אחיו. י”מ על עשו ויעקב שברח יעקב מפניו, וי”מ כשעברו ישראל על אדום במדבר. ואמר ויצא אדום לקראתו בעם כבד, והנכון שהוא על חורבן בית שני כמו שפירשנו שתי הפרשיות אשר לפני זאת: | ושחת רחמיו. רחמי האח על אחיו שהוא דרך העולם והוא שחת הרחמים ובטלם: | ויטרף לעד אפו. האף שהיה לעשו על יעקב לעד היה כי עד הדורות האחרונים היה וטרף ישראל בכל זמן שהיה הכח בידו ואפו הוא הטורף, או תחסר בית השמוש ר”ל באפו, וכפל הענין במ”ש. ואמר ועברתו שמרה הה”א נחה והכינוי על העברה והמלה מלעיל מפני סמיכותה למלת נצח שהיא מלעיל: 1:13: כה אמר, על בקעם הרות הגלעד. בני עמון היו שכנים לארץ הגלעד והיו בוקעים ההרים שהיו מגבול ארץ הגלעד ומרחיבים בהם גבולם והיו משיגים גבול הגלעד, והשגת גבול הוא עון גדול שהרי הוא אחד מן הארורים הכתובים בתורה ארור מסיג גבול רעהו, והרות כמו הרים, קובץ מן הר בלשון זכרים הרים ובלשון נקבות הרות, ויש לפרש הרות הערים הבצורות יכנה אותם בלשון הר, וכן והרותיהם תבקע, הנני אליך הר המשחית, וכן אמר בנבואת ירמיהו לבני עמון כה אמר ה’ הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, וזכר שם ארץ גד והנה זכר ארץ הגלעד והכל מעבר הירדן מזרחה, ויש לפרש גם כן הרות הגלעד הנשים ההרות, וכן ההרותיה בקע והרותיה תבקע, כמו שאמר והריותיו יבקעו, וזה על מיעוט החמלה בהם, כמו שאמר ועולליהם ירטשו, ואם העוללים היו הורגים וההרות מבקעים כל שכן האחרים, וזהו שאמר למען הרחיב את גבולם שלא ישאר שריד מישראל, וזהו שאמר ירמיהו הבנים אין לישראל אם יורש אין לו: 1:14: והצתי, בתרועה ביום מלחמה. וכן אמר בנבואת ירמיהו והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה: | בסער ביום סופה. המשיל חוזק המלחמה והלכדם מהרה לרוח סערה, וסופה הוא רוח סערה, והענין כפול במ”ש: 1:15: והלך מלכם בגולה. כן אמר בנבואת ירמיהו מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו: 2:1: כה אמר ה’, על שרפו עצמות מלך אדום לשיד. הוא מה שנאמר בספר מלכים ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל. והקצף היה ממלך אדום על ישראל מהיום ההוא והלאה מפני שמלך מואב שרף את בן מלך אדום במלחמה שהוא היה שם עמהם כמו שפירשנו שם. לפיכך הענישו האל יתברך על זה, ופירוש לשיד שריפה גמורה עד שהיו אפילו העצמות אפר כמו השיד, וכן היו עמים משרפות שיד, ויונתן תירגם על דאוקיד גרמי מלכא דאדום וסדינון כגירא בביתא, פירוש שסד ביתו באותו אפר דרך נקמה ובזיון: 2:2: ושלחתי, הקריות. שם עיר בערי מואב: 2:3: והכרתי, מקרבה. מקרב הקריות כי היתה עיר המלוכה שלו: | עמו. ר”ל עם מלך מואב: 2:4: כה אמר ה’. עתה התנבא על יהודה וישראל שהרעו מעלליהם והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט, ובימי מלכי יהודה הרעים היו חוטאים והקדוש ברוך הוא נפרע מהם מעט מעט לא להחריב ירושלם אבל אחר חזקיהו שהיה טוב אמר האל יתברך וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ואחריו מנשה שעשה הרע בעיני ה’ מכל אשר היה לפניו והנה נשא האל ולא רצה להחריב ירושלם, וכן אמון הרבה אשמה ונשא האל יתברך יהואחז ויהויכין כי לא מלכו אלא ג’ חדשים, והנה יהויכין היה השלישי ונשא האל והנה הם ג’ ונשא האל יתברך, צדקיהו עשה הרע בעיני ה’ ועליו נאמר ועל ארבעה לא אשיבנו. ולא אבה עוד לסלוח, וחרב הבית בימיו ועליו אמר כי על אף ה’ היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותה מעל פניו: | על מאסם את תורת ה’, לא אמר כי זה העון הוא הרביעי אלא אמר כי ברביעי הענישם הש”י על מה שעשו הם ואבותיהם שמאסו את תורת ה’, וכתב הגאון רב סעדיה ז”ל את תורת השם המצות השמעיות וחקיו המצות השכליות: | ויתעום כזביהם. הם דברי נביאי השקר: | מאסם. האל”ף נקרא בקמץ חטף, ואמר ביהודה על מאסם תורת השם, וישראל גם כן מאסו את תורת ה’ בכל הרע אשר עשו, אלא אמר ביהודה כן לפי שעמהם היתה כתובה בבית המקדש ומאסו אותה ולא פנו אליה עד אשר נשכחה מפיהם, כי חדוש היתה אצלם כשמצאוהו בימי חלקיה הכהן: 2:5: ושלחתי אש. הוא נבוכדנצר: 2:6: כה אמר ה’, על מכרם בכסף צדיק. אמר אעפ”י שעברו על שלשה עבירות חמורות והם עכו”ם גלוי עריות ושפיכות דמים לא נתחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם ע”י מלך אשור אלא על החמס והוא הרביעי ועליו הענישם על כל מה שעשו, וכן בדור המבול אעפ”י שהיו בידם כמה עבירות לא הענישם אלא על החמס שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכל שכן כשהחמס בא ע”י השופטים שהיה להם להעמיד הצדק והם ע”י השוחד מטים הדין, וזהו שאמר על מכרם בכסף צדיק, ופירוש צדיק שהוא צדיק בדינו וכן ויסלף דברי צדיקים, וגם הם צדיקים בדברי אחרים כי ברוב טועני האמת הם צדיקים ברוב דבריהם, וכן העניים ברוב לא יטענו אלא האמת: | בעבור נעלים. אפילו בעבור נעלים שיתנו לשופט יטה דין האביון שהיה זכאי בדינו ונותן השוחד הוא זכאי במשפטיהם, וי”ת בדיל דיחסנון, ולא הבנתי דעתו ורש”י ז”ל פירש דעתו כן מטים משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לנעול ולגדור כל שדותיו ולא יפסיק זה ביניהם זהו בעבור נעלים לשון נעילה, דבר אחר מחייבין את הזכאי כדי שיצטרך העני למכור שדהו בקנין גמור שהוא בנעל שנאמר שלף איש נעלו: 2:7: השואפים על עפר ארץ בראש דלים. השופטים הם השואפים ומביטים ומכוונים שיהיה עפר ארץ בראש דלים שמשימים שוטרים תחתיהם אם לא יתנו העניים על פיהם יקחום בשער ראשם ויפילום בארץ וירמסום והנה עפר הארץ בראש הדלים, וענין זה הפסוק כענין מה שאמר מיכה ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה, וענין השואפים כמו השואפים אביון ויונתן תירגם דשייטין בעפרא וגו’: | ודרך ענוים יטו. שיטו דינם במשפטיהם בשוחד שנותנים בעלי דינם העשירים, ודרך פירושו משפט ועסק האדם כמו את הדרך אשר ילכו בה ויאחז צדיק דרכו והדומים להם, וכן תירגם יונתן ודין חשכיא מסטן: | ואיש ואביו ילכו אל הנערה. ולא יבוש הבן מאביו לבעול בעולת אביו וזהו חלול שם קדשי שאמרתי להם קדושים תהיו כי קדוש אני השם מקדישכם וכיון שאתם מחללים קדושתכם הרי אתם מחללים את שם קדשי שקדשתי אתכם ואתם נקראים בשמי כי עם קדוש אתם לה’ אלהיך: 2:8: ועל בגדים חבלים יטו. שהם חובלים הבגדים מאשר לא יתנו על פיהם ויאכלו וישתו עליהם בבתי עכו”ם, ופירש יטו יטו עצמם להסב אצל כל מזבח ועל המאכל ועל המשתה וההסיבה נקראת הטייה לפי שמטה אדם עצמו כשוכב וכן במשנה יטו ויקראו והטיתי לקרות: | ענושים. שהם עונשים אותם כסף וזהב וישתו בו בית אלהיהם: 2:9: ואנכי השמדתי את האמרי. מפני חקותם הרעים שהיו להם השמדתי אותם מפניכם ואתם עזבתם את חקותי הטובים ולקחתם חקות האמורי, וכבר הזהרתי אתכם בתורה ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, וזכר האמרי כי הוא החזק שבשבע האומות כמו שאמר אשר כגובה ארזים גבהו, ואעפ”י כן השמדתי אותו מפניכם ולא בחרבכם ולא בקשתכם אלא אני השמדתיו משרשו: | וחסון. תקיף כמו והיה החסון לנעורת: | ואלונים. כתרגומו בלוטין קשטניי”ר בלע”ז: 2:10: ואנכי העליתי, וקודם שאביא אתכם אל הארץ הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לא חסרתם דבר והרגלתי אתכם בחקותי שלא תלמדו חקות ארץ האמרי כשתבאו לרשת אותה. או טעם לרשת דבק עם העלתי אתכם מארץ מצרים: 2:11: ואקים. עוד עשיתי עמכם טובה גדולה שלא עשיתי עם כל עם כדי שתהיו נבדלים מכל עם ותהיו דבקים בי שהשריתי רוח נבואה בכם, ועל זה אמר משה ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וטעם מבניכם אפילו הנערים כשמואל וירמיה כ”ש הזקנים שיש בהם חכמה: | ומבחוריכם לנזירים. אפילו הבחורים שדרכם ללכת אחר תאות הבשר והיין נתתי בהם רוח טהרה שינזרו מן היין ויהיו קדושים לי כי היין הוא המביא האדם לרדוף אחר תאות הבשר ובכל זה הפרשתי אתכם מכל עם כדי שתהיו קדושים ולא תטמאו בטומאת עמי הארץ: | האף אין זאת בני ישראל נאם ה’. כי כל זה שאמרתי לכם התוכלו לכחש שאינו כן: 2:12: ותשקו. לא די שאתם לא נזהרתם במה שהזהרתי אתכם ולא פקחתם עיניכם למה שעשיתי עמכם אלא שהנביאים והנזירים שהיו לכם לאות לקדושתכם בטלתם אותם ומנעתם אותם מקדושתם שהיה לכם ללמד מהם: | ותשקו את הנזירים יין. כלומר פתיתם אותם בדברים עד ששמעו לכם לשתות יין ולבטל קדושתם, וכן על הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו, וטעם צויתם רוצה לומר בהכרח מנעתם אותם מלהנבא לכם ומלהזהירכם בשמי: 2:13: הנה אנכי מעיק תחתיכם. במקומכם אעיק לכם שלא תוכלו לברוח ולהנצל. מעיק ענין צוקה וצרה וכן מפני עקת רשע, ותרגום צרה עקתא, ואמר כאשר תעיק העגלה על דרך משל כי העגלה אינה בעלת חיים שתעיק ותציר. ואמר עמיר ולא אמר משא אחר כי מפני הנפח הוא מיצר יותר נושא העמיר מנושא משא אחר, ואמר עמיר שם כלל עמרים רבים: 2:14: ואבד מנוס, לא יאמץ כחו. לא יהיה בו יכולת להאמץ כחו במחשבתו כי יפחד ויבהל ויאבד כחו: 2:15: ותפש הקשת לא יעמוד. לא יעמוד כנגד האויב כי לא יהיה בו כח לדרוך קשתו: | וקל ברגליו לא ימלט. פירוש לא ימלט נפשו כמו שאמר ואבד מנוס מקל כי לא יוכל לברוח, ושנה הענין במ”ש לחזק, גם רוכב הסוס לא ימלט נפשו עם הסוס שהוא קל לרוץ, כי שקר הסוס לתשועה כשלא ירצה האל: 2:16: ואמיץ לבו בגבורים. כי הגבורה בלב ואף הוא ירך לבבו ולא יעמוד כנגד האויב אלא ינוס ערום וטעם ערום שיפשוט בגדיו שלא יכבדו עליו וינוס קל מהרה:
פירוש מלבי”ם
1:1: דברי עמוס אשר היה בנוקדים, הרי”א השיג בכאן על המורה (פל”ב ח”ב) שהניח יסוד מוסד שא”א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי”א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא”כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר”ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ”מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה’ את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה’ רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה’ היו בריאת יש מיש ע”י המרת הצורות כמו שבארתי במק”א, ולכן לא יבחר ה’ להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ”ש אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה’ לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע”י הכנסתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה’ ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי”א על שלא תמצא הנבואה באו”ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא”א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב”ם שא”א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ”כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה’ ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ”כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ”ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי”א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה’ מציון ישאג ואח”כ אמר כה אמר ה’ ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ”ש ויאמר ה’ מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר”ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה’ מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ”ז נתחזק לנביא אמת ע”י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה’ מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ”ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי”כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה’, (ומ”ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע”ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי”ש): 1:2: ויאמר כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש, אז נבא על הרעש, שה’ ישאג מציון, כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א”י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב’ הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ”ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן: 1:3: כה אמר ה’, אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א”י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה’ בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכל זאת לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ”ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא”י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זאח”ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בספר מלכים, ואמר על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנו את גמולו? אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פי’ הרד”ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והרי”א פי’ שר”ל שלשה פשעים הידועים שהם ע”ז וג”ע וש”ד שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו? והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף: 1:4: ושלחתי אש, שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח”כ יכבוש שער העיר ואח”ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות, ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח”כ. 1:5: ושברתי בריח דמשק בריח של מבצר העיר, ואח”כ והכרתי יושב מבקעת און שהיו סביב דמשק, ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ”ע תחת מלכות ארם וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפ”ע, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה: 1:6: כה אמר ה’, עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א”י במערב, על שלשה פשעי עזה שהם ע”ז וג”ע וש”ד שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול? על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ”ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש: 1:7: ושלחתי אש בחומת עזה, עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש: 1:8: והכרתי יושב מאשדוד שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב”פ לכן אמר והשיבותי ידי, וגת לא חשב כי היתה ליהודה: 1:9: כה אמר ה’, ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי: 1:10: ושלחתי אש, כי נחרבה ע”י נ”נ ואח”כ ע”י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל: 1:11: כה אמר ה’, על שלשה פשעי אדום ע”א וג”ע וש”ד ועל ארבעה וכו’ על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו, ע”י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי”א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע”י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י”ל עברה כללית על כלל ישראל ע”י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי”ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור: 1:12: ושלחתי אש בתימן שהוא מאדום, ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו’ כמש”פ שם: 1:13: על שלשה פשעי בני עמון, ע”ז וג”ע וש”ד כנ”ל ועל ארבעה וכו’ על בקעם חרות הגלעד, פי’ מהרי”א מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם, ורש”י ז”ל פי’ הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם, ולשני הפי’ יובן מ”ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ”ש למען הרחיב את גבולם: 1:14: והצתי, יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה, וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי: 1:15: מלכם ילך בגולה, וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז”א הוא ושריו: 2:1: על שלשה פשעי מואב פי’ מהרי”א שהתחיל נבואתו על דמשק שנלחמו בגלעד באכזריות חמה, ואח”כ בעזה וצור שעזרו לאדום, ואח”כ באדום עצמו שהרעו לישראל, ואחר זה נבא שיעניש את האומות שהיו סבה לכל זאת, שבני עמון היו הסבה לרעה שעשו דמשק, כי הם התחילו ללחום בגלעד ולקחת את גבולה ועי”כ ערב לב דמשק לבא אחריהם להשמיד ולהחרים, והסבה לרעת בני אדום שנגררו אחריהם פלשת וצור, היה מה ששרפו עצמות מלך אדום לשיד כי אדום היה בברית עם ישראל, ובימי יהורם ויהושפט הלך אדום עמהם להלחם עם מואב, ואז תפס מלך מואב את בן הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו (ולכן קראו פה מלך אדום) ויעלהו עולה על החומה וישרפהו לשיד, ושם כתיב ויהי קצף על ישראל, שפי’ שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב, ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל וכמ”ש (במלכים ב ח׳:ט״ז) שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנת חמש ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יהודה, ומאז התחיל להרע לישראל ושמר לו איבת נצח, ומואב היה הסבה לזה ולכן נענש, ועז”א (ירמיהו מ״ח:ל״ה) במפלת מואב והשבתי למואב מעלה במה ומקטיר לאלהיו, שזה מדה כנגד מדה: 2:2: ושלחתי, ואכלה ארמנות הקריות, ערים המבצרים שבמואב, ומת בשאון מואב ר”ל שלא ילחם כלל רק בשמעו קול השאון והתרועה ימות מרוב הפחד, ומוסיף שימות בשמעו קול שופר, ולא יתחזק להלחם כלל, כמ”ש (ירמיהו מ״ח:ל״ט) איך הפנה עורף מואב בוש והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו. 2:4: (ד-ה) כה אמר ה’, הגם שהענשתי את כל האומות שהרעו לישראל אעניש גם את יהודה על שלשה פשעי יהודה שהם ע”ז ג”ע וש”ד שהיה ביניהם, ועל ארבעה וכו’ על מאסם את תורת ה’, ועי”כ את חקיו לא שמרו, שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה”ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה, והסבה לזה היה כי ויתעום כזביהם שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה, שהגם שהם כזבים החזיקו בם מצד שהלכו אבותם אחריהם, ונקבעו ביניהם בירושת נחלה מאבות לבנים ולכן יקבלו ג”כ ענשם ושלחתי אש בירושלים: 2:6: כה אמר ה’ על שלשה פשעי ישראל שהם עשרת השבטים שחטאו בע”ז וג”ע וש”ד, ועל ארבעה החטא הרביעי היה הוספה על כל הג’ פשעים, שבכ”א הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות וערבו עמו חטאים אחרים, הנה בחטא ש”ד הוסיפו מה שמכרו בכסף צדיק שע”י כסף שלקחו מכרו את הצדיק בדינו להריגה, אם השופטים ע”י שוחד ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מות ע”י שלקחו כסף, ולא בכסף הרבה כי גם מכרו אביון להריגה בעבור נעלים, בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר והשופטים דנוהו בעד שוחד מנעלים למיתה: 2:7: השואפים, ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה ששואפים ותאבים על עפר ארץ, לקחת עפר ארץ של הדל, ר”ל מעט כברת ארץ שיש לו, וזה יקחו בראש דלים, עם ראשם של הדלים, שע”י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר, ועי”ז דרך ענוים יטו, יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי ש”ד קל בעיניהם, ובענין ג”ע איש ואביו ילכו אל הנערה המאורשה, שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה למען חלל את שם קדשי: 2:8: ועל, ובענין ע”ז על בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח, יחבלו בגדי העניים ויקדישו אותם למזבח הבעל לפרוש אותם אצל המזבח ולהסב עליהם באכלם מזבחי אליליהם, וכן היין שישתו בבית ע”ז לכבוד האלילים (כמ”ש אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם) הוא יין ענושים, שיקחו ממון מאת הצדיקים הענושים מהם בעונש ממון לשתות ממנו יין לע”ז, באופן שאם חטא ע”ז מעורב חטא גזל ושוד עניים ואנקת אביונים: 2:9: ואנכי, הנה ה’ בטובו הכין הכנות שלא יטמאו בשקוצים אלה שהם ע”ז וג”ע, והיה בזה שתי הכנות, א] שהשמיד את האמורי מפניהם, שזה היה כדי שלא ילמדו ישראל מהם לעשות כתועבות האלה, כמ”ש בריש פרשת עריות כמעשה א”מ וכו’ וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, ומפרש בספרא (סי’ קל”א) שהמצרים וביחוד מקום שגרו שם ישראל, וכן האמוריים וביחוד מקומות שכבשום ישראל היו מקולקלים בכל התועבות האלה, ולכן הוציאם ממצרים והשמיד את האמוריים שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. וכמ”ש בתו”כ שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם כמ”ש בפי’ שם. וא”כ איך תתעבו אתם בתועבות אלה אשר מפני זה השמדתי את האמורי. ולא תאמר שהאמורי נשמד בדרך הטבעי וע”י כיבוש שהיו ישראל חזקים מהם, לא כן כי היה כגובה ארזים גבהו במלוכה ושלטנות, וחסון הוא כאלונים מצד הכח והגבורה וגם הגובה מציין השר שלהם ממעל, שהמערכה והמזל שלהם היה גבוה ומוצלח בעת ההיא והוא בעצמו הוא חסון ותקיף והיה לו מבצרי מעוזים וגבורי חיל, וההשמדה עצמה היתה ג”כ למעלה מדרך הטבע, כי ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת שנמחו הפירות והשרשים ואבד כל זכר למו: 2:10: ואנכי, וגם לתכלית זה העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, שמפני שהיה בלבם מחשבת פיגול אשר למדו מן המצריים ולא היה יכול להביאם תכף לרשת ארץ ארץ האמורי שהיה מתירא פן ישובו לעשות כתועבות מצרים כמ”ש כי אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שקוציהם וכו’ לכן הניעם ארבעים שנה במדבר, עד שמתו הדור הקודם במדבר והדור החדש ראו מעשי ה’ והשגחתו ונצרפו ונזקקו במדבר (כמ”ש בארצות השלום דרוש ב’ על פסוק אלה מסעי ב”י), וא”כ הלא הכינותי הכנות לבל תטמאו בע”ז ובג”ע ותועבות מצרים וכנען: 2:11: ואקום, ההכנה השנית עשיתי לזה, שלתקן שלא תהיו נמשכים אחרי ע”ז, הקימותי מבניכם לנביאים, שהנביא היה דבוק ברוח ה’ בלא אמצעי וע”י שראו הנבואה שרויה ביניהם ידעו שה’ משגיח עליהם בלי אמצעי, ולא היו צריכים לדרוש אל המתים והחמנים לדעת מהם עתידות, כמ”ש לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וכו’ כי הגוים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך נביא מקרבך מאחיך וכו’, ולמען יפריש אותם מג”ע הקימותי מבחוריכם לנזירים, שתכלית הנזירות הוא להפרש מעריות, כמ”ש למה נסמכה פ’ סוטה אצל פ’ נזיר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר א”ע מן היין, האף אין זאת בני ישראל, ר”ל הלא לא לבד שלא שמרתם מצותי וחטאתם בע”ז וג”ע, האף ההכנות שישמרו אתכם מחטאים אלה תבטלו? עד שגם זאת אין ביניכם לא נביאים ולא נזירים, שעל ידם יתפשט באומה האמונה בה’ והפרישות מעריות, כי: 2:12: ותשקו את הנזירים יין שלא ימצא איש יורה דרך הפרישות, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו כדי שלא ימצא רוח קדשי בישראל ולא דורש האמונה האמתיית ומזהיר על ע”ז, לכן. 2:13: הנה אנכי מעיק תחתיכם. כמו שבעגלה שהיא מלאה עמיר עושים מעקב סביבה שלא יפלו העמרים מתוכה והעמרים נדחקים ומצומצמים בעגלה ע”י המעקה בל יוכלו ליפול מתוכה, כן אסובב אתכם בל תוכלו לצאת ממקומכם להמלט מחרב אויב: 2:14: ואבד, לא תוכלו לא לברוח כי יאבד מנוס מקל, ולא לעמוד במלחמה נגד האויב כי גם החזק בטבע לא יאמץ כחו, לא ישאר כחו בחזקתו כי יפול בו רפיון בכחו ומורך לב ולא יוכל להלחם, וגם הגבור לא לבד שלא יוכל להלחם לנצח את האויב, כי גם לא תועיל לו גבורתו שימלט נפשו עכ”פ ושיציל א”ע מן המות ע”י המלטה בגבורתו: 2:15: ותופש, והגם שלפעמים יעמדו המורים בקשת לעכב בפני האויב מעט זמן עד שבתוך כך ינוס הקל ברגליו, אבל עתה תופש הקשת לא יעמד כלל רק יברח תכף, ועי”כ קל ברגליו לא ימלט, ר”ל שהתופש קשת לא ימלט ע”י עמידתו נגד האויב את הקל ברגליו, שיהיה לו זמן לברוח, כי לא יעמוד כלל. וגם רוכב הסוס לא ימלט נפשו, הגם שלהם הניסה קלה יותר: 2:16: ואמיץ לבו בגבורים, וגם אם ימצא בין הגבורים אחד שלבו אמיץ יותר מכולם, לא יועיל לו אמצות לבו רק מה שערום ינוס ביום ההוא ויציל את נפשו ע”י ניסה לא על ידי מלחמה ולא שימלט ממונו ובגדיו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “על שלושה פשעים ועל ארבעה” — נוסחה קבועה לגזר-דין; מדמשק עד ישראל
- אפיון - נבואה וחלום | עמוס מגיע מתקוע לבית-אל ממלכת הצפון — נביא שנשלח לחוץ לתחומו
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/לְ/מִלְכֹּם (Strong’s H4445) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,מלכים ב,צפניה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“עקב מוכרם בכסף” (ב:ו): עמוס הוא נביא הצדק החברתי — מכירת עני, עגמת הדלים, אנשי השלטון השאננים.
ניווט
- קודם:
- אחרי: עמ_003_001 - הנה ה’ עושה דבר — תוכחות ישראל