אהבתי אתכם אמר ה’ — קובל הכוהנים
פסוקים
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ כִּי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָ֩נִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃ מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמׇרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהֹוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃ וְכִי־תַגִּישׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחׇנֵּ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃ כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכׇל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמׇרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אׇכְלֽוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מׇשְׁחָ֖ת לַאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃ וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים׃ אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת־הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב׃ הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִֽי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו׃ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בְּרִיתִ֣י׀ הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַשָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא׃ תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֺֽן׃ כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָֽה־צְבָא֖וֹת הֽוּא׃ וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְגַם־אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכׇל־הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹׁמְרִ֣ים אֶת־דְּרָכַ֔י וְנֹשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה׃ הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ׃ בָּגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתוֹעֵבָ֛ה נֶעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבִירוּשָׁלָ֑͏ִם כִּ֣י׀ חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת־אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַכְרֵ֨ת יְהֹוָ֜ה לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשֶׂ֙נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאׇהֳלֵ֖י יַעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַיהֹוָ֖ה צְבָאֽוֹת׃ וְזֹאת֙ שֵׁנִ֣ית תַּעֲשׂ֔וּ כַּסּ֤וֹת דִּמְעָה֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְהֹוָ֔ה בְּכִ֖י וַאֲנָקָ֑ה מֵאֵ֣ין ע֗וֹד פְּנוֹת֙ אֶל־הַמִּנְחָ֔ה וְלָקַ֥חַת רָצ֖וֹן מִיֶּדְכֶֽם׃ וַאֲמַרְתֶּ֖ם עַל־מָ֑ה עַ֡ל כִּֽי־יְהֹוָה֩ הֵעִ֨יד בֵּינְךָ֜ וּבֵ֣ין׀ אֵ֣שֶׁת נְעוּרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ בָּגַ֣דְתָּה בָּ֔הּ וְהִ֥יא חֲבֶרְתְּךָ֖ וְאֵ֥שֶׁת בְּרִיתֶֽךָ׃ וְלֹא־אֶחָ֣ד עָשָׂ֗ה וּשְׁאָ֥ר ר֙וּחַ֙ ל֔וֹ וּמָה֙ הָאֶחָ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ זֶ֣רַע אֱלֹהִ֑ים וְנִשְׁמַרְתֶּם֙ בְּר֣וּחֲכֶ֔ם וּבְאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶ֖יךָ אַל־יִבְגֹּֽד׃ כִּֽי־שָׂנֵ֣א שַׁלַּ֗ח אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִסָּ֤ה חָמָס֙ עַל־לְבוּשׁ֔וֹ אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם בְּרוּחֲכֶ֖ם וְלֹ֥א תִבְגֹּֽדוּ׃ הוֹגַעְתֶּ֤ם יְהֹוָה֙ בְּדִבְרֵיכֶ֔ם וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה הוֹגָ֑עְנוּ בֶּאֱמׇרְכֶ֗ם כׇּל־עֹ֨שֵׂה רָ֜ע ט֣וֹב׀ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֗ה וּבָהֶם֙ ה֣וּא חָפֵ֔ץ א֥וֹ אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַמִּשְׁפָּֽט׃
פירוש רש”י
1:1: מַשָּׂא דְבַר ה׳. פורפור״ט בְּלַעַ״ז, דָּבָר הַנִּמְסָר לְמַלְאָכִי לָשֵׂאת אוֹתוֹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. | בְּיַד מַלְאָכִי. כְּבָר הָיָה מָסוּר בְּיָדוֹ זֶה יָמִים רַבִּים. מִכָּאן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּבְרַיְתָא דִּמְכִילְתָּא, שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים עָמְדוּ עַל הַר סִינַי, וְשָׁם נִמְסְרוּ לָהֶם הַנְּבוּאוֹת. וְכֵן (ישעיהו מח:טז) אוֹמֵר: ״מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, וְעַתָּה ה׳ אֱלֹהִים שְׁלָחַנִי״. 1:2: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. לָתֵת לוֹ אֶת ״אֶרֶץ חֶמְדָּה צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם״ (ירמיהו ג:יט) – אֶרֶץ שֶׁצָּבִין כָּל צִבְאוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בָּהּ. 1:3: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. לְדוֹחֲפוֹ אֶל אֶרֶץ שֵׂעִיר מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. וּמִנְהָג שֶׁבָּעוֹלָם, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, לַבְּכוֹר הוּא בּוֹרֵר לוֹ מָנָה יָפָה. | וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה. אֵינָן דּוֹמִין לְהָרֵי יִשְׂרָאֵל. | לְתַנּוֹת מִדְבָּר. מְעוֹן תַּנִּים. 1:4: כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ. וְאִם יֹאמְרוּ מַחֲרִיבֵי הַמִּקְדָּשׁ: מִתְּחִלָּתֵנוּ רָשִׁים הָיִינוּ, אֲבָל מֵעַתָּה שֶׁהֶעֱשַׁרְנוּ מִבִּזַּת יְרוּשָׁלַיִם נָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת שֶׁלָּנוּ – כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳. 1:5: יִגְדַּל ה׳ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל. יַרְאֶה גְּדֻלָּתוֹ מֵעַל לִגְבוּלֵנוּ לְהוֹדִיעַ כִּי אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״יִסְגֵּא יְקָרָא דַה׳, וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל״. 1:6: בֵּן. יֵשׁ עָלָיו לְכַבֵּד אָב, וְכֵן עֶבֶד אֲדוֹנָיו. וְאַתֶּם קְרוּיִין בָּנִים וַעֲבָדִים, וְעַתָּה אִם אָב אֲנִי לָכֶם אַיֵּה כְבוֹדִי. | אָמַר ה׳ צְבָאוֹת לָכֶם. אַתֶּם הַכֹּהֲנִים הַבּוֹזִים אֶת שְׁמִי. | וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ. כְּלוֹמַר יָדַעְתִּי שֶׁתֹּאמְרוּ לִי: ״בַּמֶּה בָזִינוּ״? הֲרֵי הַבִּזָּיוֹן. 1:7: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי וְגוֹ׳: וַאֲמַרְתֶּם. כְּלוֹמַר, וְאִם תֹּאמְרוּן: ״בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ״? – גָּאַלְנוּ לְךָ אֶת לֶחֶם מִזְבְּחֶךָ. אֲנִי מֵשִׁיב לָכֶם, כִּי בְּזֹאת גֵּאַלְתֶּם אוֹתִי בְּאָמְרְכֶם: ״שֻׁלְחַן ה׳ נִבְזֶה הוּא״. בּוֹזִים הָיוּ לַחֲלֹק אִישׁ בְּאָחִיו בַּמְּנָחוֹת וּבַקֳּדָשִׁים, וְאוֹמֵר: מֵאַחַר שֶׁהוּא אָסוּר לָנוּ לַחֲלֹק מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה וְזֶבַח כְּנֶגֶד זֶבַח, וְטֹרַח וְעָמָל הוּא לַחֲלֹק כָּל מִנְחָה וּמִנְחָה בִּשְׁבִיל כַּזַּיִת אוֹ כַּפּוֹל הַמַּגִּיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. 1:8: אֵין רָע. וְכִי אֵין דָּבָר זֶה רָע? 1:9: וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי. וְעַתָּה אַתֶּם הַכֹּהֲנִים הָעוֹשִׂים הָרַע הַזֹּאת, אֵיךְ יַעֲלֶה בִּלְבַבְכֶם לִהְיוֹת שְׁלוּחֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים? הֲרֵי מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹאת הָרָעָה. | הֲיִשָּׂא. אֶת פְּנֵיכֶם לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה מִפִּיכֶם, וְלָחֹן אֶת שׁוֹלְחֵיכֶם? 1:10: מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם. הַלְוַאי וְיָקוּם אִישׁ טוֹב בָּכֶם שֶׁיִּסְגֹּר דַּלְתֵי מִקְדָּשִׁי לְבִלְתִּי הָבִיא שָׁם קָרְבָּן מְתֹעֵבָה הַזֹּאת. | וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם. בָּאִישִׁים שֶׁאֵינִי מִתְרַצֶּה בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: ״הָגֵף לִי אֶת הַדֶּלֶת הַזּוֹ״ – אֵין תוֹבֵעַ עָלֶיהָ שָׂכָר; ״הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה״ – אֵין שׁוֹאֵל עָלֶיהָ שָׂכָר. וְאַתֶּם – מִי בָּכֶם שֶׁסָּגַר דְּלָתַי חִנָּם? וְלֹא הֵאַרְתֶּם מִזְבְּחִי חִנָּם. קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא עֲשִׂיתֶם חִנָּם דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּשָׂכָר. לְפִיכָךְ אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם. 1:11: גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: דְּקָרוּ לֵיהּ אֱלָהָא דֶּאֱלָהַיָּא. אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲבוֹדָה זָרָה יוֹדֵעַ (שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹהַּ) שֶׁהוּא עַל כֻּלָּם. וּבְכָל מָקוֹם מִתְנַדְּבִים לִשְׁמִי, אַף הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּכָל מָקוֹם, הֲרֵי הֵן לִי כְּמִנְחָה טְהוֹרָה. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְכָל עִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי, אֲנִי מְקַבֵּל צְלוֹתְכוֹן, וּשְׁמִי רַבָּא מִתְקַדַּשׁ עַל יְדֵיכוֹן, וּצְלוֹתְכוֹן כְּקָרְבַּן דָּכֵי קֳדָמַי״. וְכֵן פֵּרַשׁ הַמִּקְרָא: וְלָמָּה אַתֶּם מְחַלְּלִין שְׁמִי? וַהֲלֹא גָּדוֹל הוּא בַּגּוֹיִם. וַאֲנִי אַהֲבָתִי וְחִבַּתִּי עֲלֵיכֶם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִין לְפָנַי, וְאַף בַּגּוֹלָה, מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ הוּא לִשְׁמִי. | וּמִנְחָה טְהוֹרָה. הוּא לִי, כִּי עַל יֶדְכֶם שְׁמִי נוֹרָא בַּגּוֹיִם, וְאַתֶּם מְחַלְּלִין אוֹתִי וְאֶת שְׁמִי. 1:12: וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ. נִיבוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ הַשָּׁגוּר בְּשִׂפְתוֹתֵיכֶם, זֶהוּ: ״תָּמִיד נִבְזֶה אָכְלוֹ״ – אַתֶּם אוֹמְרִים עָלָיו. כְּלוֹמַר, כְּבָר הוֹצֵאתֶם עָלָיו דִּבָּה זוֹ, וְנִיב זֶה הֶחֱזַקְתֶּם לְמִזְבְּחִי. | אָכְלוֹ. מַאֲכָלוֹ. 1:13: וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה. בְּהֵמָה כְּחוּשָׁה, וְאָנוּ עֲנִיִּים וְאֵין יְכֹלֶת לְהַשִּׂיג לְמִבְחַר נְדָרִים. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא דְאַיְתִינָא מְלִיאוּתָנָא״. | וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ. זוֹ אַחַת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת שֶׁל תִּקּוּן סוֹפְרִים. ״הִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ״ – ״אוֹתִי״ נִכְתַּב, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב וּכְתָבוֹ ״אוֹתוֹ״. ״וְהִפַּחְתֶּם״ וְהִדְאַבְתֶּם – לְשׁוֹן ״מַפַּח נָפֶשׁ״ (איוב יא:כ). | אוֹתִי. וְאֶת שֻׁלְחָנִי. 1:14: נוֹכֵל. מִתְנַכֵּל בְּמִרְמָה, בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר לְפָנַי, לֵאמֹר: ״אֵין לִי טוֹבָה מִזּוֹ״. | וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר. אַיִל הֶהָגוּן לְעוֹלָה, וְהוּא נוֹדֵר זֶבַח. | מָשְׁחָת. בַּעַל מוּם, כְּמוֹ (ויקרא כב:כה) ״מָשְׁחָתָם בָּהֶם״. 2:1: אֲלֵיכֶם. הַכֹּהֲנִים, אֲנִי מְצַוֶּה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא תַּקְרִיבוּ אֵלֶּה עַל מִזְבְּחִי. 2:2: וְאָרוֹתִי. וְקִלַּלְתִּי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם – מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ לָכֶם: הַדָּגָן, וְהַתִּירוֹשׁ, וְהַיִּצְהָר. | וְגַם אָרוֹתִיהָ. וּבֶאֱמֶת אֵין לִתְלוֹת הַדָּבָר עַל תְּנַאי שֶׁתָּלִיתִי בְּ״אִם לֹא יִשְׁמַע״, כִּי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא תִשְׁמְעוּ. לְפִיכָךְ אֲנִי מֵעַתָּה אָרוֹתִיהָ. 2:3: וְזָרִיתִי פֶרֶשׁ. שֶׁל בְּהֵמוֹת חַגֵּיכֶם עַל פְּנֵיכֶם. כְּלוֹמַר, לֹא תְקַבְּלוּ שָׂכָר מֵאִתִּי כִּי אִם לְרָעָה, לְבֹשֶׁת, וְאֶגְעַר לָכֶם אֶת זֶרַע הַשָּׂדֶה. | וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו. פֶּרֶשׁ בְּהֵמוֹת קָרְבְּנוֹתֵיכֶם יִשָּׂא אֶתְכֶם אֵלָיו, לִהְיוֹת זוֹלְלִים וְנִבְזִים כָּמוֹהוּ. 2:4: לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי. שֶׁאֲנִי חָפֵץ שֶׁתִּתְקַיְּמוּ (אִתִּי) בַּבְּרִית שֶׁכָּרַתִּי לְשֵׁבֶט לֵוִי. 2:5: הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר לְפִינְחָס ״אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״ (במדבר כה:יב), וְהֻבְטַח לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. הֲרֵי שֶׁיְּהֵא זַרְעוֹ בַּחַיִּים. | וָאֶתְּנֵם לוֹ. שֶׁיְּקַבְּלֵם בְּמוֹרָא, וְכֵן עָשָׂה וַיִּירָאֵנִי. | נִחַת. לְשׁוֹן ׳חִתַּת׳ – נִתְיָרֵא. 2:6: בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. אַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס. וְכֵן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, הֵשִׁיבוּ כָּל שִׁבְטֵיהֶם מֵעָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״ (שמות לב:כו). 2:7: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן. עֲלֵיהֶם מוּטָל לִשְׁמֹר דַּעַת. לָמָּה? שֶׁהֲרֵי תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, שֶׁכְּבָר דָּבָר זֶה מָסוּר לָהֶם: ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ (דברים לג:י). | כִּי מַלְאַךְ. שְׁלוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְשָׁרֵת לְפָנָיו וְלִכָּנֵס לִפְנִים בִּמְחִיצָתוֹ. 2:10: לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. בְּרִית שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אֲבוֹתֵינוּ בְּסִינַי. 2:11: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה. אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ לַה׳, ״רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ״ (ירמיהו ב:ג). | וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּבָבֶל, וַאֲפִלּוּ הַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵפֶר (עזרא ט). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא. 2:12: עֵר וְעֹנֶה. עֵר בַּתַּלְמִידִים, וְעֹנֶה בַּחֲכָמִים. ״עֵר״ – לְשׁוֹן ׳אָדָם חָרִיף׳. | וּמַגִּישׁ מִנְחָה. וְאִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה. 2:13: שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ. הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוֹכַחְתִּי הַרְבֵּה, הִיא קָשָׁה – שֶׁנָּשָׂא נָכְרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ הוּא פָּנוּי. וְזֹאת שֵׁנִית, קָשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁהַנָּשׂוּי יִשְׂרְאֵלִית נָשְׂאוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַנָּכְרִיּוֹת, לְפִי שֶׁנִּתְפַּחֲמוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת בָּרָעָב וּבַגּוֹלָה, וְנִתְגַּנּוּ עֲלֵיהֶם. וְהָיָה מוֹשִׁיבָהּ בְּבֵיתוֹ צְרוּרָה כְּאַלְמְנוֹת חַיּוֹת, וְהַנָּכְרִית הָיְתָה גְּבֶרֶת. | כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח. שֶׁהָיוּ בָּאוֹת לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ וּבוֹכוֹת לְפָנָיו, וְאוֹמְרוֹת: ״מָה חָטָאנוּ, וּמַה מָּצְאוּ אֲנָשֵׁינוּ בָּנוּ עָוֶל? הִנְּנוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ לְהִבָּדֵק כְּסוֹטוֹת״. | מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת וְגוֹ׳. עַד שֶׁאֵינְכֶם כְּדַי שֶׁאֶפְנֶה אֶל מִנְחַתְכֶם וְלָקַחַת רִצּוּי מִיֶּדְכֶם. | וַאֲנָקָה. לְשׁוֹן ׳אֲנָחָה׳, שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ. דמוניש״א בְּלַעַ״ז. וְאָב לְכֻלָּם: ״הֵאָנֵק דֹּם״ (יחזקאל כד:יז). וְאִם ״אֲנָקָה״ לְשׁוֹן ׳צְעָקָה׳, הֵיכָן הַדְּמָמָה? וְתַרְגּוּמוֹ: ״דְּמִדַּנְקִין״. וְכֵן תִּרְגֵּם (שם כ״ד) ״וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם״ – ״וּתְדַנְקוּן״. לְשׁוֹן אָדָם הַנּוֹהֵם וּמִצְטַעֵר בְּעַצְמוֹ. 2:15: וְלֹא אֶחָד עָשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וְחַוָּה תְּחִלָּה. | וּשְׁאָר. הָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת לִי הָיוּ. מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן יָצְאוּ כֻּלָּם. | וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ. הָאֶחָד שֶׁבַּזּוּג מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא עֲלִילוֹת לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא בַּת זוּגוֹ, שֶׁהוּא זֶרַע אֱלֹהִים. מָה הוּא תּוֹעֵבָה שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתָהּ? וְזֶהוּ לְשׁוֹן תַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן, אֶלָּא שֶׁיּוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ כִּי אִם זֶרַע אֱלֹהִים״. וְהַפֵּרוּשׁ נָכוֹן, אִם לֹא שֶׁ״הָאֶחָד״ נָקוּד בְּטַעַם זָקֵף. נוֹתֵק טַעַם הַזָּקֵף אֶת תֵּבַת ״מְבַקֵּשׁ״ מִלְּהִתְחַבֵּר עִם ״וּמָה הָאֶחָד״, וְסָמְכוֹ אֵצֶל ״זֶרַע אֱלֹהִים״. וְיֵשׁ פִּתְרוֹן עַל פִּי הָאַגָּדָה, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ נוֹשְׂאֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶל הַנָּבִיא, אָמְרוּ לוֹ: ״וְלֹא אַבְרָהָם עָשָׂה כֵן, שֶׁנָּשָׂא הָגָר עַל אִשְׁתּוֹ״? וְאָמַר לָהֶם: ״וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ״ – לֹא דַעְתּוֹ כְּדַעְתְּכֶם, לֹא נָתַן בָּהּ עֵינָיו, דַּעַת אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ״ – מָה הָיְתָה דַּעְתּוֹ? אָמַר לָהֶם: ״לִהְיוֹת לוֹ זֶרַע אֱלֹהִים״. וְתַרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן הֻכְשַׁר בְּעֵינַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן ׳אַחֵר׳, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאָדָם יָכוֹל לְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן שִׁירַיִם, כְּמוֹ (דניאל ז:ז) ״אָכְלָה וּמַדְּקָה, וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: ״וּשְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת״ – חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁפֵּרַשׁ. אֲבָל לְשׁוֹן שֶׁ׳אַחֵר׳ מְשַׁמֵּשׁ, אֵין ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ. | וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם. וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד רוּחֶךָ. 2:16: כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח. וְרַבּוֹתֵינוּ חֲלוּקִין בָּהּ בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין. יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים: אִם שָׂנֵאתָ, שַׁלַּח אוֹתָהּ בְּגֵט וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר. | וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ. אֲבָל זֹאת – כְּלוּם הוֹגֶנֶת לַעֲשׂוֹת, שֶׁתִּפְרֹס עָלֶיהָ טַלִּיתְךָ לְהַחֲזִיקָהּ לְךָ כְּאִשְׁתְּךָ, וְהֶחָמָס פָּרוּשׂ עַל אוֹתָהּ טַלִּית, שֶׁבְּלִבְּךָ עָלֶיהָ שִׂנְאָה, וְאַתָּה מַקְנִיטָהּ וּמְצַעֲרָהּ תָּמִיד? 2:17: בְּאָמְרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע וְגוֹ׳: אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט. לְפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, וְצַדִּיקִים מְעֻנִּים וְנִכְשָׁלִים, אוֹמְרִים אַתֶּם בִּלְבַבְכֶם אַחַת מִשְּׁתֵּי דְרָכִים הַלָּלוּ: ״כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינָיו״, אוֹ אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן לִפָּרַע. וְכֵן פִּתְרוֹן לְשׁוֹן הַמִּקְרָא: ״כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינָיו״ – לְכָךְ הוּא מַצְלִיחַ אוֹתָם. ״אוֹ״ אִם אֵין זֹאת, ״אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט״ שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע מֵהֶם.
פירוש רד”ק
1:1: משא דבר ה’ אל ישראל ביד מלאכי. חגי זכריה ומלאכי הם שנבאו בבית שני ובחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם ובמלאכי לא נכתב ואפשר שהיה האחרון שבהם וכן יראה כי לא נזכר בדבריו בנין הבית כמו שנזכרו חגי וזכריה כמו שכתוב והתנביאו חגי וזכריה בר עדוא נביאיא ואמר יושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאיה וזכריה בר עדוא ורז”ל אמרו מלאכי זה עזרא ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר: | אל ישראל. פי’ להוכיחם על מעשיהם כי הדור העולה מבבל היו רובם מחזיקים במעשים שאינם טובים שהיו נושאים נשים נכריות כמו שהוכיחם עזרא בזה וכן מלאכי הוכיחם בזה כמו שאמר ובעל בת אל נכר וכן בחלול שבתות לא היו נזהרים ובדברים אחרים כמו שכתוב בספר עזרא: 1:2: אהבתי אתכם, ואמרתם במה אהבתנו. פי’ ואם תאמרו במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב אחים היו בני יצחק אוהבי ובחרתי ביעקב ובזרעו אחריו אף על פי שהם מכעיסים אותי ונתתי לזרע יעקב הארץ אשר נשבעתי לאברהם וליצחק: 1:3: ואת עשו שנאתי. לפי מעשיו ומעשה זרעו אחריו ולא רציתי שיחלקו עם אחיו יעקב בארץ כנען ונתתי לו ירושה הר שעיר ולזרעו אחריו וכשהרבו להרע לישראל ושמחו בחרבנם ובגלותם שנאתים: | ואשים את הריו שממה. לפי שנקראת ארצו הר שעיר אמר הריו ואף על פי שארצכם היתה שממה גם כן אתם שבתם אליה והנכם יושבים בה אבל הם לא ישובו לארצם לעולם כי לעולם תהיה שממה ולתנות מדבר הנה תראו כי אהבתי זרע יעקב ושנאתי זרע עשו: | לתנות מדבר. שישכנו בארצם תנים ובנות יענה כמו במדבר: 1:4: כי תאמר אדום רששנו. ואם תאמר עדת אדום רששנו אף על פי שאנו רשים ודלים וארצנו חרבה עוד נשוב ונבנה חרבות כמו שעשו ישראל: | כה אמר ה’ צבאות המה יבנו ואני אהרוס. אם יבנו אני אהרוס: | וקראו להם גבול רשעה. כלומר לארצם יקראו כל העולם גבול רשעה כי ברשעת יושביה היא חרבה לעולם כי גדלה רשעתם לפני השם שבגדו באחיהם בני יעקב והאל יתברך צוה לישראל לא תתעב אדומי כי אחיך הוא והם הרעו להם בכל אשר יכלו ושמחו בחרבנם ובגלותם כמו שנאמר בנבואת עובדיה לפיכך זעם ה’ אותם עד עולם: | וי”ו ונשוב כוי”ו וישא אברהם את עיניו והדומים להם ויונתן פירשה עם תוספת שהוסיף ארי יימרון אדומאי אתמסכיננא כען עתרנא נתוב ונבני חרבתא: 1:5: ועיניכם תראינה. פי’ תראינה בחורבנה: | ואתם תאמרו יגדל ה’. פי’ ואתם אז תאמרו מעל לגבול ישראל יגדל ה’ כלומר תתנו שבח וגדולה שאתם בגבולכם יושבים וגבולם חרב וגבולכם יקרא גבול ישראל וגבולם גבול רשעה: 1:6: בן יכבד אב ועבד אדוניו. פירוש יירא את אדוניו כמו שאמר איה מוראי ובאמרו בן יכבד אב ועבד אדניו זהו מדרך השכל המפורסם שראוי לבן לכבד את אביו והעבד מוכרח לירא את אדוניו: | לכם הכהנים בוזי שמי. הפך כבוד הבן לאב הוכיח תחלה לכהנים שהיה להם להוכיח ולהורות כמו שאמר ובאת אל הכהנים הלוים ולא די שאין אתם מוכיחים אלא שאתם סומכים ידי הרעים שמביאים קרבן נבזה: | ואמרתם במה בזינו את שמך. והתשובה באמרם שלחן ה’ נבזה הוא אלא שהקדים לזכור הגיאול שעושים והוא שאומר מגישים וגו’: 1:7: מגישים, לחם מגואל. קרבן כמו את לחם אלהיך לחם אלהיך לחם אשה קרבני לחמי מגואל מתועב ומטונף והוא הפסח והעור והחולה: | ואמרתם במה גאלנוך. ואיך תאמרו במה גאלנוך אם תגאלו בדם מזבחי הרי אתם מגאלים אותי: | שלחן ה’. הוא המזבח וכן אמר ביחזקאל על המזבח זה השלחן אשר לפני ה’: | נבזה הוא. שמקריבים שם הדם והחלבים שהם דברים נבזים ואינם משימים אל לבם למה צוה האל יתברך להקריב דם וחלבים: 1:8: וכי תגישון. כשמביאים לכם שה עור לזבוח ולהקריבו אתם אומרים אין זה רע וטוב הוא להקריבו כי השלחן נבזה והקרבן אינו רע שיהיה נבזה ואתם מגישים אותו על מזבחי והיה עליכם לומר למביאים אותו זה רע הוא להקריבו כמו שכתוב בתורה עורת או שבור וגו’ לא תקריבו אלה לה’ ואתם נושאים פני המביאים ומקבלים הפחות ותאמרו אין רע: | הקריבהו נא לפחתך. איך תוכלו לומר שאיננו רע להקריבו לפני ואם תקריבהו לפחתך בשר ודם הירצך באותה המנחה או הישא פניך בעבורה אם תבקש ממנו דבר אבל ישנאך בעבורה ויכעס עליך פחתך מן פחת יהודה וסגול הפ”א תחת פתח גדול והוא המושל והשלטון כתרגום שלטונך: 1:9: ועתה. אם תשובו אליו ותחלו פניו בלב עדיין יחון אתכם וייטיב לכם ואמר ויחננו כי הנביא יש לו צרה בצרתם ועוד לכלול עצמו בכלל ישראל כמו שאמר משה רבינו ע”ה וסלחת לעונינו ולחטאתינו ומהאל יתברך למד דבר זה שאמר לו עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי: | מידכם היתה זאת. זאת המארה שהיא לכם כמ”ש למטה וגם ארותיה מידכם היא זאת המארה שאתם עושים רע בעיני ה’ לפיכך הוא שולח בכם מארה: | הישא מכם פנים. וכי סבורים אתם שישא פנים לאחד מכם שלא יוכיחכם על מעשיכם הרעים והוא לא ישא פנים ולא יקח שוחד וי”ת היתנסבון לכון אפין וכן אונקלוס תרגם אשר לא ישא פנים דלית קדמוהי מיסב אפין לא ראוי ליחס לו נשיאות פנים: 1:10: מי גם בכם. שאתם רעים מי יתן שיהיה בכם איש אחד שיתן אל לבו דבר הקרבנות הנבזים: | ויסגור דלתים. יסגור דלתי העזרה שלא יביא שם אדם קרבן כי טוב הוא שלא יביאו קרבן משיביאוהו נבזה: | ולא תאירו על מזבחי חנם. ולא תבעירו כמו נשים באות מאירות אותה פירוש ובחנם תבערו אש על המזבח כי הקרבן שתקריבו עליו לא לרצון יהיה לכם ולא למביאים אותו זהו שאמר אין לי חפץ בכם כי מעשיכם רעים ומנחתכם אינה רצויה אפילו היתה טובה כל שכן שהיא רעה ואין לי חפץ ורצון לא במנחתכם ולא בכם: 1:11: כי ממזרח שמש ועד מבואו. כל היישוב הוא ממזרח למערב ואיננו כן מצפון לדרום כי איננו מיושב כולו: | גדול שמי בגוים. כי אף על פי שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסבה הראשונה אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיו אמצעיים ביני ובינם ואמרו רז”ל דקרו ליה אלהא דאלהין: | ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי. אם הייתי מצוה אותם כמו שצויתי אתכם היו מקטירים ומגישים לשמי ועוד כי מנחה טהורה היו מגישים לא כמו שאתם עושים שאתם מגישים מנחה טמאה ונבזה או פירושו אף על פי שהם מקטירים ומגישים לעכו”ם דעתם לשמי: 1:12: ואתם מחללים אותו. הפך הגוים שהם מכבדים ומגדלים שמי וכי יש חלול גדול מזה שתאמרו שלחן ה’ מגואל הוא שפירושו נבזה הוא: | וניבו נבזה אכלו. ניבו דברו כמו ניב שפתים ר”ל דברו של הכהן המקריב מה הוא שאומר תמיד נבזה אכלו כלומר לחם המזבח ואכלו שהוא חלב ודם מגואל ונבזה הוא ויש מפרשים וניבו מענין תנובה וי”ת בסיר הוא ובסירן מתנתא מיניה: 1:13: ואמרתם. עתה יוכיח ישראל המביאים הקרבן תאמרו בהביאכם השה לעזרה הנה מתלאה כלומר יאמר כל אחד לחבירו בהביאו הקרבן כמה אני יגע ולואה מזה השה שנשאתי על כתפי ר”ל שהוא שמן ובעל בשר: | והפחתם אותו. והפילו אותו על הקרקע דרך בזיון וכן תרגם יונתן ושניקתון יתיה כמו וינער ה’ שתרגומו ושניק ה’ ויש מפרשים אותו מענין מפח נפש שענינו דאבון נפש כלומר תכאיבו ותדאיבו נפש בעל השה כי גזלתם אותו כמו שאמר והבאתם גזול. ואדוני אבי ז”ל פירש והפחתם מענין נופח באש פחם כלומר הם אומרים כי יגעים הם ונלאים מטורח הקרבן שנשאו על כתפם לומר שהוא שמן ובעל בשר והוא בהפך כי כל כך הוא כחוש ודל בשר שאם תנפחו בו יפול לארץ ותרגם יונתן הנה מתלאה הא דאיתינא מליאותנא: 1:14: וארור נוכל. חושב מחשבה רעה ועושה בערמה וכן מן הדגוש אשר נכלו לכם ויתנכלו אותו להמיתו וכן תרגום להרגו בערמה למקטליה בנכילו: | ויש בעדרו זכר. פי’ זכר תמים וכן כצמר יהיו כצמר לבן דבר הלמד מענינו ורבים כמוהם: | ונודר וזובח משחת. זכר הנודר לפי שיש קרבן שהוא כשר לנדבה ואינו כשר לנדר כמו שרוע וקלוט לפיכך אמר ונודר כי אפילו לנדר מביאין קרבן משחת משחת ר”ל שיש בו מום ענין השחתה כמו כי משחתם בהם אלא שהוא שם וזה פעול: | כי מלך גדול אני. ואיך תבזו אותי: | ושמי נורא בגוים. ואתם שאהבתי אתכם מכל הגוים לא תיראו ממני: 2:1: ועתה. הכהנים לפי שהם מקבלים הקרבן המשחת מיד המביאים אותו והיה להם למנוע אותם ולהורותם כי אין זה הקרבן ראוי להקריב לפני כמו שמנעה אותו התורה: 2:2: בכם. במקבלים ובמביאים: | את ברכותיכם. שברכתי אתכם אחר בנין הבית כמו שכתוב אמר אחר שאתם מבזים אותי בקרבנותיכם אהפוך לכם הברכה למארה: | וגם ארותיה. כלומר עד עתה ארותי הברכה שנתתי לכם מעת שהחלותם לבזותי בהבאת הקרבנות ועתה אוסיף עוד במארה אם לא תשמעו: 2:3: הנני גוער לכם. ענין השחתה כמו גערת גוים לכם בעבורה: | וזריתי פרש. וזריתי מלעיל והוא מבנין הדגוש כמו מזרה ישראל פרש זבל הבהמות כמו ואת פרשה אמר תחילה פרש ואחר כך פירש ואמר פרש חגיכם והוא כמו כבשים ר”ל כי בהמות הקרבנות יקראו חגים וכן אסרו חג בעבותים חגים ינקופו חלב חגי ונקרא הקרבן חג לפי שרוב הקרבנות קרבים בחג ור”ל בזה הענין כמו שאתם מבזים אותי בקרבנות כן אבזה אתכם בהם כי הדבר הנבזה שבבהמות והוא הפרש אזרה אותו על פניכם: | על פניכם. כלומר אשים אתכם לבשת ולבזיון מפני הרעב שאשחית הזרע שתזרעו ואתם תשארו בחסרון לחם ותהיו לבשת בין הגוים אשר סביבותיכם כי ברעב יהיו לבשת כמו שאמר ושבעתם אותו ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים והרי אתם לבשת ולבזיון כאלו זריתי פרש על פניכם: | ונשא אתכם אליו. העון ישא אתכם אל הבזיון הזה מדה כנגד מדה אתם בזיתם אותי ותהיו נבזים ויונתן תרגם הא אנא נזיף לכון בעללת בר זרעא וגו’: 2:4: וידעתם, להיות בריתי את לוי. לפיכך אני מצוה אתכם כל כך לפי שארצה שתהיה בריתי עם שבט לוי שקיימתי: 2:5: בריתי היתה אתו. עם ראש השבט לכהונה והוא אהרן קדוש ה’ ופנחס אשר קנא לאלהיו ובפנחס נאמר הנני נותן לו את בריתי שלום ונאמר לו עוד והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם והחיים נתן לו כי מצאנו לו חיים יותר משלש מאות שנה אפילו למי שאמר כי פנחס אינו אליהו שהרי מצאנו אותו שהיה בפלגש בגבעה כמו שכתוב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עמד לפניו בימים ההם והיו לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר משלש מאות שנה: | ואתנם לו מורא. החיים והשלום נתתי לו בעבור מורא שיראני: | ומפני שמי נחת הוא. שרשו חתת ופירושו נשבר ונדכה מפני שם ה’ ויונתן תרגם ויהבית ליה אולפן אוריתי שלים וגו’: 2:6: תורת אמת היתה בפיהו. כמו שהיתה תורת ה’ בפיו שהיה מורה אותה לרבים כן היתה בלבו זהו תורת אמת שלא היה אחד בפה ואחד בלב זהו ועולה לא נמצא בשפתיו: | בשלום ובמישור הלך אתי. בשלום שהיה דבק בי לעשות חפצי על דרך יעשה שלום לי ובמישור שהלך בדרכי בני אדם בדרך ישרה ובשניהם הוא אתי כי באלה חפצתי לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ: | ורבים השיב מעון. שהיה מורה התורה תמיד לכל ורבים שמעו לו והשיבם מעון: 2:7: כי שפתי כהן ישמרו דעת. כי כן יאות לכל כהן שישמרו שפתיו דעת המצות והחקים להורותם בשפתיו לישראל כמו שאמר בתורה ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה’ אליהם ביד משה ונאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך יבקשו ישראל תורה מפיהו: | כי מלאך ה’ צבאות הוא. כי הוא שליח האל יתברך להורות דברי האל לישראל ותרגם יונתן ארי משמש קדם ה’ צבאות הוא: 2:8: ואתם סרתם מן הדרך. מדרך הכהנים הראשונים: | הכשלתם רבים בתורה. הפך רבים השיב מעון: | ברית הלוי. ברית שהיתה אתו כמו שאמר: 2:9: וגם אני. נבזים ושפלים לכל העמים כמו שאתם מבזים אותי כן נתתי אתכם נבזים שהעם שאתם נושאים להם פנים ולא תרצו להוכיחם כדי שיאהבו אתכם אתן אתכם בעיניהם נבזים ושפלים כמו שאומרים בני אדם סהדי שקרי אאגורייהו זילי כפי אשר אינכם שומרים את דרכי מדה כנגד מדה אתם בוזים אותי שאינכם שומרים דרכי ונתתי אתכם נבזים ושפלים: | ונושאים פנים בתורה. אתם נושאים פנים לגדולים בדבר התורה שאמרה לא תקריבו את אלה לה’ וכשהם מביאים קרבן בעל מום תיראו מלהוכיחם ולומר להם קרבן זה פסול הוא: 2:10: הלא אב אחד לכולנו. עתה שב להוכיחם הנביא על עבירה אחרת שנשאו נשים נכריות כמו שכתוב בספר עזרא ואפי’ מי שהיתה לו אשה מישראל היה נושא עליה אשה נכרית ואוהבה יותר מן הראשונה ועל זה אמר הלא אב אחד לכולנו כי כולנו בני יעקב כאיש כאשה וכולנו אחים אם כן מדוע נבגד איש באחיו ועוד אמר הלא אל אחד בראנו כלומר באל אחד אנו מאמינים שהוא בראנו לא כאלהי העמים שאתם נושאים נשים מהם לחלל ברית אבותינו כי ברית אבות הוא שלא לבגוד באשתו כי אברהם אבינו אע”פ שלא היו לו בנים משרה לא בגד בה שישא אשה אחרת עליה עד שהיא מרצונה אמרה לו בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וכן יצחק אבינו אע”פ שהיתה רבקה עקרה לא נשא אחרת עליה, וכן יעקב אבינו לא נשא מרצונו אשה על נשיו עד שהן נתנו לו רשות מדעתן: 2:11: בגדה, ובירושלם. כלומר אפי’ בירושלם שהוא מקום בית המקדש עשו התועבה הזאת: | קדש ה’ אשר אהב. דבוק האיש והאשה הוא קדש לה’ דכתיב ודבק באשתו, וצוה לישראל שיהיו קדושים והקדוש הוא שלא ישלחו עצמם אל כל אשה כמו שעושים הגוים, ובסוף העריות אמר קדושים תהיו, וישראל ג”כ נקראו קדש כמו שאמר קדש ישראל לה’, והנה הם מחללים אותו הקדש שהיא בת ישראל ונושאים נכריות עליהן זהו ובעל בת אל נכר כלומר בת שעובדת עכו”ם הפך מה שאמר אל אחד בראנו, ורז”ל פירשו כי כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לעכו”ם דכתיב ובעל בת אל נכר וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על העכו”ם: 2:12: יכרת ה’, ער ועונה. כלומר שלא ישאר בביתו חי שלא יהיה בביתו מי שיענה הקורא שם, וער הפך המת שהוא ישן כמו שאמר פן אישן המות ישנתי אז ינוח לי, וי”ת ער ועונה בר ובר בר, ורז”ל פירשו אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה’ צבאות כי גם מן הכהנים נשאו נשים נכריות כמו שכתוב בספר עזרא: 2:13: וזאת שנית תעשו. שנית למה שזכר תחלה בזיון המזבח בבעל מום אמר עוד שנית תעשו למזבח שאתם גורמים כסות דמעה את מזבח ה’ שבאות נשיכם הישראליות ובוכות עליו לפני על החמס שאתם עושים להן שאתם נושאים עליהן נשים נכריות והנכריות אהובות והישראליות שנואות והם באות לפני בבכי ואנקה ומכסות את המזבח דמעה: | מאין עוד פנות אל המנחה. דין הוא שלא אפנה עוד אל מנחותיכם שתקריבו על המזבח כי במזבח עשיתם קרבן בעל מום וגזול, ודמעת הנשים המעידים עליכם רעותיכם ואינו מן הדין שאפנה אל מנחותיכם: | ולקחת רצון מידכם. שיהיה לרצון לכם: 2:14: ואמרתם. ואם תאמרו: | על מה. על דבר נשותינו לא יקבל מנחותינו, והתשובה: | על כי ה’ העיד. הוא העיד בינך ובינה שאין אתה אוהב אותה ואין לבך עמה והוא עד עליך אשר אתה בגדת בה: | והיא חברתך. והיא היתה חברתך מקדם מימי נעורים, והנכון לפרש כי שני ענינים אמר היא חברתך אעפ”י שאיננה אשת נעוריך כל שכן כשהיא אשת נעוריך שיש לך לאהוב אותה יותר ולא למאסה כמו שאמר בישעיה ואשת נעורים כי תמאס, ואמר אחר כך ואשת בריתך כי כרתה ברית בינך ובינה כשלקחתה לאשה תהיה אשת נעורים או אינה אשת נעורים ואתה נושא עליה אשה אחרת נכרית זו היא בגידה גדולה כי אם היתה ישראלית זהו מנהג העולם לישא אשה על אשה ושיהיו לו נשים רבות אם ירצה אבל לקחת נכרית זו היא רעה רבה שתראה לעיניה נכרית גברת כמוה או יותר ממנה ודין הוא שתבכנה עליכם נשותיכם: 2:15: ולא אחד עשה. אברהם שהיה אחד ואב לכל הבאים אחריו באמונתו לא עשה כמו שאתם עושים כי לא רדף אחר התאוה ולא בעל אפילו בשרה אלא כדי להשאיר זרע אלהים, כלומר שצוה אלהים יתברך להשאיר זרע כמו שאמר פרו ורבו: | ושאר רוח לו. יתרון הרוח היה לו, ולפיכך לא רדף אחר התאוה ולא בעל אלא למצות פריה ורביה, ואדוני אבי ז”ל פי’ כי הם דברי העם לנביא והם דברי תמיה, אמרו לו והלא אברהם אבינו ע”ה שהיה אחד ולא עשה כן כמו שאנחנו עושים שהניח אשתו ובעל הגר שפחתו ואעפ”י ששאר רוח לו והיה נביא, והנביא הוא משיב להם: | ומה האחד מבקש זרע אלהים. כלומר כשבעל הגר לא בעל אלא כדי לבקש זרע לפי שלא היה לו זרע משרה אשתו, ואעפ”כ הוא לא בגד בשרה אשתו כי ברצונה וברשותה עשה הדבר אבל אתם תשמרו ברוחכם ולא יבגוד אחד מכם באשת נעוריו להניח ולבעול בת אל נכר, ופירוש ושאר רוח לו ענין יתרון ומעלה כמו יתר שאת ויתר עז כי כמו שיש בשרש יתר ענין השאר וענין מעלה ושבח כן יש בשרש שאר ענין השאר וענין יתרון ומעלה כלומר יתרון רוח ומעלה היה לו לאברהם: | אל יבגוד. כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח במקום אחד, ות”י הלא חד הוה אברהם יחידי וגו’, והנה התשובה היתה אליהם מן הנביא כמו שהקשוהו והוכיח להם שאינם עושים כהוגן: 2:16: כי שנא שלח. אם שנא אחד מכם אשתו ישלחנה, כתרגומו ארי אם את שניאת לה פטרה, כלומר טוב הוא שישלחנה בגט ותלך ותנשא לאיש אחר שיאהבנה אבל שתחזיק בה ותשנאנה בלבבך זו היא בגידה גדולה, זהו שאמר וכסה חמס על לבושו שהוא מראה שהוא אוהב אותה ודבק בה כלבושו שהוא דבק בבשרו ולא יפשיטנו כן הוא לא ירצה לשלחה ושונאה, זהו החמס שמכסה על לבושו: 2:17: הוגעתם ה’. על דרך משל מדבר על לשון בני אדם כי הוא ית’ לא ייעף ולא ייגע: | או איה אלהי המשפט. או אם אינו כן כי לא טוב בעיניו עושה רע איה אלהי המשפט למה אינו עושה בהם משפט:
פירוש מלבי”ם
1:1: משא, חז”ל נחלקו מי היה הנביא הזה ולדברי כולם נתנבא אחר בנין הבית והיה חותם הנביאים כמו שיתבאר בסוף הספר: 1:2: אהבתי אתכם, מפני שיש לה’ אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם, הודיע להם שעקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד מבלי השקף על האהבה הקדומה, שהיא אינה מתיחסת אליהם רק אל אבותיהם, אבל אני אהבתי אתכם בעצמכם, ואמרתם במה אהבתנו, מי יכריע שהאהבה היא מיוחסת אלינו בעצמנו, ובמה יודע אפוא שאינו בעבור אהבת האבות הקדומה, ע”ז משיב הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב, ואם האהבה היא רק בעבור האבות הלא יש חלק גם לעשו באהבה זו ומדוע אוהב רק את יעקב, ולבל יאמרו שהאהבה היא משני הפנים יחד, שאוהב אותם בעצמם מצד מעשיהם עם צירוף מעשה אבותיהם ואהבתם, ועדיין לא תתיחס אליהם לבד רק אליהם בצירוף אהבת אבותיהם, ע”ז משיב הלא. 1:3: את עשו שנאתי, שהגם שיצוייר שלא יאהב את עשו מפני שחסר אצלו האהבה מצד מעשיו, ואהבת האבות לבדה לא תספיק שיאהב אותו רק אם תצטרף אל זה אהבתו אותו בעצמו, בכ”ז הלא ראוי עכ”פ שלא ישנא את עשו אחר שיש לו קצת אהבה אליו מצד אהבת אבותיו, וע”כ שהאהבה לישראל הוא רק מצד עצמותם וזה תבטל אהבת האבות שיש לעשו חלק בה ויתהפך אצל עשו לאיבה ושנאה אחר שלא הכשיר את מעשיו, ומביא ראיה ששנא את עשו ממה שאשים את הריו שממה: 1:4: כי תאמר אדום, ולבל יאמרו שכ”ז אין ראיה שהוא בסבת השנאה שיש לה’ על עשו, שיש לומר שהוא מסבת המערכת והמזל שאין מצליח לעשו, או שהוא במקרה, ואין מזה ראיה רק שאינו אוהב את עשו להשגיח עליו השגחה מיוחדת לבטל ממנו רעת המערכת, אבל לא מוכח מזה שהוא שונא אותו ועושה לו רע בפועל, וז”ש כי תאמר אדום רששנו, שזה לא בא מאת ה’ ושנאתו רק רוששנו מצד הטבע או המזל, ונשוב ונבנה חרבות, כשיעלה מזלנו משפלותו או כשנגבר חיל מצד הטבע, כה אמר ה’, משיב להם המה יבנו ואני אהרוס, הגם שלפי הטבע יחוייב שיבנו, אני אהרוס מצד ההשגחה משנאתי אותם, וקראו להם, עד שיקראו להם שסבת הריסותם הוא משני טעמים, א] מצד ששם גבול של הרשעה, שנגד גבול של ה’ ששם מעון הקדושה והצדק ושם צוה ה’ את הברכה, שם הוא גבול של מעון הרשעה והרע וחלק עזאזל ששם יהיה תמיד חורב ושממה, ב] מצד שהם העם אשר זעם ה’ עליהם עד עולם ע”י מעשיהם הרעים: 1:5: ועיניכם תראינה את הנקמה שיעשה ה’ באדום, ע”ד ושלומת רשעים תראה, ואתם תאמרו יגדל ה’ מעל לגבול ישראל, שכמו שתשפל הרשעה וגבולה יהיה חורבת שממה, כן גדל ה’ בכבודו מעל לגבול ישראל, כי כשזה קם זה נופל, ע”ד אמלאה החרבה: 1:6: בן, יאמר הנה הבן יכבד אב ויזהר בכבודו מצד האהבה אשר יאהב את אביו, ועבד (יכבד) אדוניו מפני המורא מצד שהוא מושל עליו וירא מענשו, שלכן לא יעשה דבר השנוא בעיניו, ואם אב אני ע”י שאתם כבנים לפני, עובדים מאהבה, איה כבודי? ואם אדונים אני, שאינכם במדת האהבה, ועכ”פ הלא צריכים אתם להתירא מעונשי באשר אני האדון של כל העולם, ואיה מוראי? שני השאלות האלה אמר ה’ צבאות לכם הכהנים, ומפרש שני השאלות השאלה אם אב אני איה כבודי אמר ה’ לכם הכהנים בוזי שמי, והשאלה השנית אם אדונים אני איה מוראי (אמר ה’ לכם הכהנים). 1:7: מגישים על מזבחי לחם מגואל, ר”ל שמצד הכבוד ואהבת ה’ אין ראוי שתבזו את שמי שזה הפך הכבוד, ומצד המורא אין ראוי שתגישו לחם מגואל שראוי לכם לירא מעונש, ועל שני השאלות האלה אמר ואמרתם במה בזינו את שמך? ואמרתם במה גאלנוך? שאתם מכחישים זאת, ע”ז מברר להם, שבזו את שמו, ושהקריבו לחם מגואל, ונגד במה בזינו את שמך משיב באמרכם שלחן ה’ נבזה הוא, שאתם אומרים שהזבח הבא על שולחן ה’ ר”ל על המזבח (כמ”ש יחזקאל זה השלחן אשר לפני ה’), הוא דבר נבזה, שמקריבים עליו דברים בזויים חלב ודם, ובזה אתם מבזים את שמו וכבודו, ונגד השאלה במה גאלנוך, משיב. 1:8: וכי תגישון עור לזבוח וכי זה אין רע, ויותר מזה וכי תגישו פסח וחולה שמומו ניכר יותר מעור הכי זה אין רע, הלא בזה תגישו לחם מגואל אחר שהבע”מ לא ירצה לקרבן, הקריבהו נא לפחתך, אם תקריבו מנחה כזאת לפני פחת יהודה שהוא ב”ו, הירצך וכי יקבל מנחה כזאת לרצון, או הכי ישא פניך גם אם אתה איש שראוי לנשיאת פנים לא ישא עוד פניך אחר שיחר אפו אליך עבור בזיון הזה: 1:9: ועתה, אם ב”ו לא יקבל מנחה כזאת איך תחשבו כי תחלו נא פני אל במנחה הזאת ויחננו בתמיה?, וזה נגד מ”ש הירצך, ונגד מ”ש הישא פניך, מפרש אחר שמידכם היתה זאת שאתם הכהנים הסבותם שיקצף עליכם במה שהבאתם לפניו בע”מ ואיך ישא מכם פנים: 1:10: מי גם בכם ויסגר דלתים, מוסיף לאמר שגם חוץ מן המנחה גם בכם מצדכם ראוי לסגור דלתים בל תבואו אל ביתי, ואם באתם לשם ראוי שלא תאירו מזבחי חנם, ומפרש נגד מי גם בכם ויסגור דלתים כי אין לי חפץ בכם, ואיני רוצה שתבואו אל ביתי, ונגד לא תאירו מזבחי חנם מפרש כי מנחה לא ארצה מידכם, אף אם לא היתה בעל מום, וגם זה מגביל נגד מ”ש הירצך או הישא פניך, ונגד הישא פניך וכמ”ש הישא מכם פנים אמר מי גם בכם שחושב שאשא לו פנים בעבור שהוא חשוב אצלי ויסגור דלתים ולא יבא אל ביתי כי אין לי חפץ בכם, ונגד מ”ש הירצך אמר ולא תאירו מזבחי כי מנחה לא ארצה מידכם: 1:11: כי ממזרח שמש ועד מבואו, הגם שכל האומות עובדים ע”ז, בכ”ז גדול שמי בגוים, שכולם יודעים שיש סבה ראשונה עלוון על כולם וקרי ליה אלהא דאלהיא רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הנגשים אל המלך והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך, וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו, וז”ש ובכל מקום מקטר מגש לשמי, שמי שהוא מוגש לשמי הוא מוקטר, ר”ל שהם מקטירים קרבנות למי שהוא מוגש וקרוב לשם ה’, ומי שחושבים בו שהוא מוגש לשם ה’ הוא מוקטר, היינו שמקטירים אליו, ומצד זה מקטירים לצבא השמים שחושבים שהם מוגשים וקרובים לשם ה’, והם מקטירים אליהם מנחה טהורה ונקיה, לא בעל מום ודברים בלתי טהורים ונכבדים, וזה מצד כי גדול שמי בגוים, עד שיכבדו כל המוגש לשמו והקרוב אליו: 1:12: ואתם מחללים אותו, תחללו שם ה’ באמרכם שלחן ה’ מגואל הוא, שהגם שאתם מקריבים אליו בעצמו לא להמוגשים לשמו, וא”כ השלחן שלו שהוא המזבח הוא המוגש לשמו וראוי שתכבדו אותו, ואתם אומרים שהוא מגואל, וניבו נבזה אכלו, ר”ל כי היה בשלחן ה’ שהוא המזבח שני ענינים, א] דברים הקרבים על המזבח לה’ כמו חלב ודם הקרבנות ועל זה תאמרו שהוא מגואל, ב] הפירות והתנובה שלו, דהיינו הבשר קדש הנאכל לכהנים, כמו בשר החטאת והאשם, והנאכל לבעלים כמו בשר קדשים קלים, שאוכלים אותו משלחן גבוה, כמ”ש כהנים משלחן גבוה קאכלי, וזה ניבו ר”ל תנובתו ופרי השלחן, ע”ז תאמרו כי נבזה אכלו, אתם מבזים מאכל בשר קדש והוא נבזה בעיניכם: 1:13: ואמרתם, פי’ הרי”א שהיו נופחים את הקרבן, שהיו נופחים רוח בין עור לבשר שיתראה שמן, וכשהביאו על כתיפו היה אומר הנה מתלאה, ר”ל היה לי תלאה ויגיעה רבה לשאתו מרוב כבדו, ובאמת והפחתם אותו והוא מלא רוח, וחוץ ממה שהבאתם קרבן כחוש ונפוח, והבאתם ג”כ גזול שהיא מצוה הבאה בעבירה, ואת הפסח ואת החולה שהם פסולים לקרבן, והבאתם עמו את המנחה שהיא מנחת נסכים שהמנחה תורה שהקרבן נרצה לה’ לריח ניחוח, הארצה אותה מידכם אחר שגוף הקרבן פסול: 1:14: וארור נוכל, הכלי המתנכל לחשוב נכלי און ע”י כליתו, ויש בעדרו זכר ואין לו אמתלא שאין לו קרבן אחר, ונודר וזובח משחת לה’, הוא מתנכל לרעה בג’ ענינים, א] שהיה ראוי שינדב את הזכר הנמצא בעדרו, דהיינו שיאמר הרי זו שזה מקרי נדבה, והוא נודר, ואומר הרי עלי קרבן, וממתין עד עת שלא ימצא הזכר בעדרו, ב] שהיה ראוי שיעלהו עולה שהיא כולל כליל, והוא זובח, היינו שמביא זבחי שלמים שהבשר לבעלים, ג] שראוי עכ”פ שיהיה הקרבן תמים, והוא מביא משחת, שהוא הבע”מ, א”כ הנוכל הזה ארור יהיה, כי מלך גדול אני, ולפי גדולת המלך יגדל עונש המחלל כבודו, ושמי נורא גם בגוים, ואיך לא יחת ממני איש מבני ישראל: 2:1: ועתה אליכם המצוה הזאת, עתה אני מצוה אתכם שתשגיחו ע”ז ושתזהירו את העם: 2:2: אם לא תשמעו, מצד שאני מזהיר אתכם, ואם לא תשימו על לב, מצד הערת השכל שמחייב זאת, לתת כבוד לשמי, ושלחתי בכם את המארה שאמרתי ארור נוכל מארה זאת אשלח בכם, וארותי את ברכותיכם, מה שאתם מברכים את העם בברכת כהנים אחר הקרבת הקרבן שנא’ ע”ז ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם שעל ידכם יברך ה’ את העם, אבל עתה שאתם מסלקים שמי מבני ישראל ומחללים אותו אהפך ברכותיכם לקללה. וגם כבר ארותיה אחר שאינכם שמים על לב: 2:3: הנני גוער לכם את הזרע, באשר הובטחו ע”י חגי (ב’ י”ח י”ט) וזכריה (ח’) שמעת התחילו בבנין המקדש והקרבת הקרבנות תהיה הברכה בהזרע אשר יזרעו. ועתה שלא שמרתם משמרת הקרבנות כראוי אגער בשבילכם את הזרע בל תצמח לברכה. | וזריתי פרש על פניכם, שאחר שהקרבנות פסולים לא נשאר מהם רק הפרש שאתם מכניסים להיכל מצואת הנקרבי’ ומאפרם, זאת אזרה על פניכם, וכן פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגיכם ונשא אתכם אליו, יכלה וישרוף אתכם שתהיו דומים אל הפרש והאפר: 2:4: וידעתם כי מה ששלחתי אליכם את המצוה הזאת, הוא מפני שאתם מחויבים במצוה זו מכבר להיות בריתי את לוי שעל תנאי זה כרתי ברית עם לוי, ר”ל ברית הכהונה והלויה, ומפרש. 2:5: בריתי אשר היתה אתו היה משני הצדדים, שמצדי היה ברית החיים והשלום, שע”י הברית הבטחתי לו חיים ושלום. כמ”ש הנני נותן לו את בריתי שלום, כמ”ש ושמרו משמרתך וכו’ ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר ח׳:י״ט) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (שם), והברית מצדו היה ואתנם לו מורא וייראני הוא שיירא אותי יראת הרוממות מפני גדולתי. וגם מפני שמי נחת הוא שיחרד מפני ביראת העונש: 2:6: תורת. וע”י יראת ה’ שיקבע בלבו ישמור דברי ה’ בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה. בענין התורה תורת אמת היתה בפיהו, התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני, ועולה לא נמצא בשפתיו. במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה. ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע”מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים. והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת. ר”ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא”א לדעתה מעצמו רק ע”י קבלה. ואמר שקבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם. כמו דברים המושגים ע”י החושים או מושכלות ראשונות אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ. ובזה יצוייר עולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז”א שעולה לא נמצא בשפתיו. ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי. אם בדברים שבין אדם לאלהים בשלום ובמישור הלך אתי. לא נטה ממצות ה’ לחלק עליהם. ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה. ואם במה שנוגע לאחרים רבים השיב מעון בתוכחותיו ומוסריו. ומפרש נגד מה שלמד את העם בין בתורה בין בהנהגה. 2:7: כי שפתי כהן ישמרו דעת שהלמודים שלמד לאחרים בשפתיו. שלמד את העם מדברים שחקר עליהם בשכלו שזה גדר הדעת שמורה על דברים שידעם מעצמו בידיעה ברורה, וזה מיוחס להשפתים כנ”ל, שעז”א כי שפתי כהן. הם היו שומרים דעת, לידע הכל בידיעה ברורה ונגד דברים שקבל בקבלה בעניני חכמה שאין עליה מופתי הדעת שזה מיוחס אל הפה. | תורה יבקשו מפיהו. כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו. | כי מלאך ה’ צבאות הוא. כי הוא שליח ה’ ומלאכו. אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני. אם לשמור דעת קדושים ברוח ה’ עליו: 2:8: ואתם. הייתם להפך בשני אלה. אם במה שנוגע בינו לבין עצמו סרתם מן הדרך. ואם במה שנוגע להישיר את העם וללמדם חקי התורה הכשלתם רבים בתורה והוראה שלכם. וא”כ שכחתם ברית הלוי שעל שני דברים אלה כרתי אתו ברית: 2:9: וגם אני. לכן נגד מה שהיה הלוי מכובד בעיני העם והיה ביניהם כמלאך ה’ מרומם ומקודש. | נתתי אתכם נבזים בעיני העם. וגם אתם שפלים באמת לכל העם. כי ירדתם ממעלתכם כפי השיעור אשר אינכם שומרים את דרכי. (כמ”ש סרתם מן הדרך). ונושאים פנים לתורה (כמ”ש הכשלתם רבים בתורה) שכפי שהוספתם לרדת ממדרגת הלוי וכהונתו כן ירדתם במורד בבזיון ובשפלות: 2:10: הלוא. אחר שהוכיחם על עניני הקרבנות מתחיל להוכיחם על שהיו נושאים נשים נכריות. והיו בזה שתי רעות א] שנשאו בת אל נכר. ב] שנשים הנכריות היו כגבירות ונשיהם הישראליות היו כשפחות בעיניהם להנכריות. והנה בלקחם נשים מבני עמם היה בזה זווג הגון, אם מצד קורבת המשפחה שכולם בני אבות המובחרים, אם מצד קורבת הדת והאמונה ששניהם מאמינים באל אחד. ובזה התחברו והיו לבשר אחד וילדו זרע אלהים כמוהם אבל כשלקחו בת אל נכר פגמו באחדות המשפחה. ועז”א הלא אב אחד לכולנו. וגם באחדות האמונה, ועז”א הלא אל אחד בראנו ר”ל כולנו בני ישראל בני אב אחד ומאמינים באל אחד, לא כן עובדי אלילים שהם ממשפחות שונות ומאמינים באלהים שונים, ואיך תקחו בת אל נכר שבזה תפגמו באחדות המשפחה, ועז”א מדוע נבגד איש באחיו, וגם באחדות האמונה ועז”א לחלל ברית אבותינו שכרתו ברית לאל אחד: 2:11: בגדה יהודה, הוא נגד הבגידה במשפחה. | ותועבה נעשתה בישראל, הוא נגד מה שנשאו נשים עובדות אלילים שחוץ מן הבגידה הוא מעשה תועבה, וזה נעשה בין בישראל ובין בירושלם שגם שם היה להם נשים נכריות, ובאר כי חלל יהודה קדש ה’ במה שאהבה ובעל בת אל נכר שיש בזה בגידה במה שאהב, ותועבה במה שבעל בת אל נכר: 2:12: יכרת ה’ לאיש אשר יעשנה ער ועונה ר”ל שלא ימצא בביתו מי שהוא ער מן השינה כי כולם יישנו שינת עולם ואף לא ימצא המתנמנם קצת עד שיוכל לענות אם יקראו אותו ויעוררוהו משנתו. וכמ”ש חז”ל ה”ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני, ויכוין בזה או על שינת המות. או כמ”ש חז”ל שפי’ על תרדמת הנפש המשכלת, כמ”ש לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ששכל החכמים הוא ער לגמרי, ושכל התלמידים הגם שהוא מתנמנם מ”מ אם מעוררים אותו הוא עונה ומתעורר. וכן אם הוא כהן לא יהיה בביתו מגיש מנחה לה’. כי הילדים ילכו אחרי אמותיהם הנכריות ולא יהיה להם חלק לא בתורה ולא בעבודה: 2:13: וזאת שנית תעשו. חוץ מזה תעשו עון אחר מה שהנשים העבריות הם מעונות תח”י הנכריות והם מכסות את המזבח בדמעות ובכי ואנקה עד שא”א עוד שיפנה אל המנחה שלכם ולקחת רצון מידכם כי הם מוסרות עליכם דין לשמים לפני המזבח, וכמ”ש שלמה בתפלתו כי יחטא איש לאיש ונשא בו אלה וכו’ ובא אלה לפני מזבחך ואתה תשמע השמים וכו’: 2:14: ואמרתם על מה מדוע חטא זה גדול כ”כ, משיב על כי העיד ה’ בינך ובין אשת נעוריך שה’ הוא העד ביניכם. אם בתחלה ה’ הוא העד על הקשורים שנעשה ביניכם שארסת אותה בחופה וקדושין לפני ה’, והוא עד כי נעשה הדבר בפניו ואם עתה הוא העד והמתרה בך על כי אתה בגדתה בה. ועברת על מה שנתקשרת לנגדה והיא לא בגדה בך, לא בדברי מצה ומריבה כי היא חברתך, ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה כי היא אשת בריתך ולא מעלה מעל בברית האישות: 2:15: ולא אחד עשה ושאר. מביא ראיה על חטאם בזה מבריאת האדם. שה’ כשברא את האדם לא בראם זכר ונקבה נפרדים זה מזה כמו שברא יתר בע”ח כי אדם נברא תחלה לבדו וחוה היתה אחת מצלעותיו והיתה עמו תחלה גוף אחד (כמ”ש חז”ל דו פרצופים נבראו) וז”ש וכי לא אחד עשה ושאר, ה’ עשה את האדם גוף אחד עם שארו זו אשתו שניהם היו מחוברים יחד בעת שנעשה אדם. | ועשה רוח לו. להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד. באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד. לא כיתר בעלי חיים שהיו שנים שנים בין בבשר בין ברוח. ולמה עשה כן. ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו? הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו בין בבשר שתהיה מעמו ומבית אבותיו. בין ברוח שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת. כמ”ש הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו. כמו שהאדם ואשתו היו תחלה בשר אחד ורוח אחד. וז”ש ומה האחד. ר”ל ומה מורה האחד והאחדות הזה שצריך להיות בין הזוג. משיב שהיא מבקש זרע אלהים. שע”י האחדות שביניהם בבשר וברוח עי”ז הזרע שיולד מן הזוג הזה יהיה זרע אלהים לא זרע כלאים שעטנז כזרע הבהמה שאין שומרים היחס והאחדות רק כזרע אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלמו בצלם אלהים וע”כ ונשמרתם ברוחכם. תשמור את רוח התאוני. | ובאשת נעוריך אל יבגד שהרוח שלכם לא יבגד באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהב אחרת תמורתה אחר שכונת הבריאה היה שיהיה לשניהם רוח אחד רוח אהבה ורצון. 2:16: כי שנא אמנם אם הרוח שלכם שנא את האשה ואינו מרוצה הימנה ולא תוכל לכלוא את הרוח מלשנוא, הלא שלח אמר ה’ צבאות. הלא אמר בתורה שאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו. | וכסה חמס על לבושו. והשלוח הזה הוא יכסה את החמס אשר על לבושו, ר”ל שהגם שגם זה הוא חמס. בכ”ז הוא חמס מכוסה ונסתר. לא כן אם מחזיקה בביתו ומתעמר בה בשנאה זה הוא חמס גלוי מאד. אבל טוב מזה ומזה אם ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו כלל. בל יצטרך לבא לידי שנאה ושלוח: 2:17: הוגעתם את ה’ בדבריכם. אחר שהוכיחם על רוע המעשים בא להוכיחם על רוע מחשבותם במחשבת מינות וכפירה. אומר אתם מיחסים יגיעה אל ה’ כאילו יש לאות ויגיעה לפניו ואינו יכול להשגיח על פרטי המעשים לשלם לכל איש כמפעלו. ומפרש באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה’ ר”ל אתם מביאים ראיה משלות הרשעים ויסורי הצדיקים שאין השגחה ואין דין וחשבון, כי תאמרו שבע”כ צ”ל אחת משתי אלה או שיש השגחה רק שעושה רע טוב בעיני ה’ ולכן אין מעניש את העושה הרע. | או, אחר שזה שקר. יקשה איה אלהי המשפט. ולמה לא יעניש את העושה רשעה כפי המשפט והצדק. (ומ”ש ובהם הוא חפץ ר”ל או שהרע אינו רע רק טוב בעיני ה’, או אם הוא רע הוא חפץ ברע ואינו חפץ בטוב כלל או איה אלהי המשפט) כן אתם שואלים ומתוכחים. ע”ז יצא להשיב להם בסימן הבא:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “עד מתי — מתי אשובו?” — ה׳ תובע מהכוהנים כבוד; ברית הכהונה
- אפיון - עונש וגלות | “ועתה אליכם המצוה הזאת הכוהנים” — נזיפה ישירה בכוהנים המקריבים פגומים
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מי גם בכם ויסגור דלתיים”: מלאכי לא מסתיר — הוא אומר לכוהנים שעדיף שיסגרו את הבית מלהכלים אותו. “מגורש שמי בגויים”: אירוניה — ה׳ מכובד יותר בגויים מאשר מהכוהנים שלו.
ניווט
- קודם:
- אחרי: מל_003_001 - הנני שולח מלאכי — יום ה’ הגדול