מה ה’ דורש ממך — ריב ה’ ותקווה
פסוקים
שִׁמְעוּ־נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר־יְהֹוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת־הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ׃ שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת־רִ֣יב יְהֹוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מ֣וֹסְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהֹוָה֙ עִם־עַמּ֔וֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח׃ עַמִּ֛י מֶה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי׃ כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם׃ עַמִּ֗י זְכׇר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהֹוָֽה׃ בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהֹוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה׃ הֲיִרְצֶ֤ה יְהֹוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃ הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ ק֤וֹל יְהֹוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ׃ ע֗וֹד הַאִשׁ֙ בֵּ֣ית רָשָׁ֔ע אֹצְר֖וֹת רֶ֑שַׁע וְאֵיפַ֥ת רָז֖וֹן זְעוּמָֽה׃ הַאֶזְכֶּ֖ה בְּמֹ֣אזְנֵי רֶ֑שַׁע וּבְכִ֖יס אַבְנֵ֥י מִרְמָֽה׃ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׁירֶ֙יהָ֙ מָלְא֣וּ חָמָ֔ס וְיֹשְׁבֶ֖יהָ דִּבְּרוּ־שָׁ֑קֶר וּלְשׁוֹנָ֖ם רְמִיָּ֥ה בְּפִיהֶֽם׃ וְגַם־אֲנִ֖י הֶחֱלֵ֣יתִי הַכּוֹתֶ֑ךָ הַשְׁמֵ֖ם עַל־חַטֹּאתֶֽךָ׃ אַתָּ֤ה תֹאכַל֙ וְלֹ֣א תִשְׂבָּ֔ע וְיֶשְׁחֲךָ֖ בְּקִרְבֶּ֑ךָ וְתַסֵּג֙ וְלֹ֣א תַפְלִ֔יט וַאֲשֶׁ֥ר תְּפַלֵּ֖ט לַחֶ֥רֶב אֶתֵּֽן׃ אַתָּ֥ה תִזְרַ֖ע וְלֹ֣א תִקְצ֑וֹר אַתָּ֤ה תִדְרֹֽךְ־זַ֙יִת֙ וְלֹא־תָס֣וּךְ שֶׁ֔מֶן וְתִיר֖וֹשׁ וְלֹ֥א תִשְׁתֶּה־יָּֽיִן׃ וְיִשְׁתַּמֵּ֞ר חֻקּ֣וֹת עׇמְרִ֗י וְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה בֵית־אַחְאָ֔ב וַתֵּלְכ֖וּ בְּמֹעֲצוֹתָ֑ם לְמַ֩עַן֩ תִּתִּ֨י אֹתְךָ֜ לְשַׁמָּ֗ה וְיֹשְׁבֶ֙יהָ֙ לִשְׁרֵקָ֔ה וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖י תִּשָּֽׂאוּ׃ אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאׇסְפֵּי־קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין־אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם׃ עַל־הָרַ֤ע כַּפַּ֙יִם֙ לְהֵיטִ֔יב הַשַּׂ֣ר שֹׁאֵ֔ל וְהַשֹּׁפֵ֖ט בַּשִּׁלּ֑וּם וְהַגָּד֗וֹל דֹּבֵ֨ר הַוַּ֥ת נַפְשׁ֛וֹ ה֖וּא וַֽיְעַבְּתֽוּהָ׃ טוֹבָ֣ם כְּחֵ֔דֶק יָשָׁ֖ר מִמְּסוּכָ֑ה י֤וֹם מְצַפֶּ֙יךָ֙ פְּקֻדָּתְךָ֣ בָ֔אָה עַתָּ֥ה תִהְיֶ֖ה מְבוּכָתָֽם׃ אַל־תַּאֲמִ֣ינֽוּ בְרֵ֔עַ אַֽל־תִּבְטְח֖וּ בְּאַלּ֑וּף מִשֹּׁכֶ֣בֶת חֵיקֶ֔ךָ שְׁמֹ֖ר פִּתְחֵי־פִֽיךָ׃ כִּי־בֵן֙ מְנַבֵּ֣ל אָ֔ב בַּ֚ת קָמָ֣ה בְאִמָּ֔הּ כַּלָּ֖ה בַּחֲמֹתָ֑הּ אֹיְבֵ֥י אִ֖ישׁ אַנְשֵׁ֥י בֵיתֽוֹ׃ וַֽאֲנִי֙ בַּיהֹוָ֣ה אֲצַפֶּ֔ה אוֹחִ֖ילָה לֵאלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י יִשְׁמָעֵ֖נִי אֱלֹהָֽי׃ אַֽל־תִּשְׂמְחִ֤י אֹיַ֙בְתִּי֙ לִ֔י כִּ֥י נָפַ֖לְתִּי קָ֑מְתִּי כִּֽי־אֵשֵׁ֣ב בַּחֹ֔שֶׁךְ יְהֹוָ֖ה א֥וֹר לִֽי׃ זַ֤עַף יְהֹוָה֙ אֶשָּׂ֔א כִּ֥י חָטָ֖אתִי ל֑וֹ עַד֩ אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤יב רִיבִי֙ וְעָשָׂ֣ה מִשְׁפָּטִ֔י יוֹצִיאֵ֣נִי לָא֔וֹר אֶרְאֶ֖ה בְּצִדְקָתֽוֹ׃ וְתֵרֶ֤א אֹיַ֙בְתִּי֙ וּתְכַסֶּ֣הָ בוּשָׁ֔ה הָאֹמְרָ֣ה אֵלַ֔י אַיּ֖וֹ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ עֵינַי֙ תִּרְאֶ֣ינָּה בָּ֔הּ עַתָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְמִרְמָ֖ס כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃ י֖וֹם לִבְנ֣וֹת גְּדֵרָ֑יִךְ י֥וֹם הַה֖וּא יִרְחַק־חֹֽק׃ י֥וֹם הוּא֙ וְעָדֶ֣יךָ יָב֔וֹא לְמִנִּ֥י אַשּׁ֖וּר וְעָרֵ֣י מָצ֑וֹר וּלְמִנִּ֤י מָצוֹר֙ וְעַד־נָהָ֔ר וְיָ֥ם מִיָּ֖ם וְהַ֥ר הָהָֽר׃ וְהָיְתָ֥ה הָאָ֛רֶץ לִשְׁמָמָ֖ה עַל־יֹשְׁבֶ֑יהָ מִפְּרִ֖י מַעַלְלֵיהֶֽם׃ רְעֵ֧ה עַמְּךָ֣ בְשִׁבְטֶ֗ךָ צֹ֚אן נַחֲלָתֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֣י לְבָדָ֔ד יַ֖עַר בְּת֣וֹךְ כַּרְמֶ֑ל יִרְע֥וּ בָשָׁ֛ן וְגִלְעָ֖ד כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃ כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃ יִרְא֤וּ גוֹיִם֙ וְיֵבֹ֔שׁוּ מִכֹּ֖ל גְּבוּרָתָ֑ם יָשִׂ֤ימוּ יָד֙ עַל־פֶּ֔ה אׇזְנֵיהֶ֖ם תֶּחֱרַֽשְׁנָה׃ יְלַחֲכ֤וּ עָפָר֙ כַּנָּחָ֔שׁ כְּזֹחֲלֵ֣י אֶ֔רֶץ יִרְגְּז֖וּ מִמִּסְגְּרֹֽתֵיהֶ֑ם אֶל־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ יִפְחָ֔דוּ וְיִֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃ מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃
פירוש רש”י
6:1: אֶת הֶהָרִים. אֶת הָאָבוֹת. | הַגְּבָעוֹת. הָאִמָּהוֹת. 6:3: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ. תֵּן לִבְּךָ לְהַכִּיר מַה טּוֹב עָשִׂיתִי לְךָ. | וּמָה הֶלְאֵתִיךָ. בַּעֲבוֹדָתִי. | עֲנֵה בִי. הָעֵד בִּי. 6:4: כִּי הֶעֱלִיתִיךָ. אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי לְךָ כָּל הַטּוֹבָה הַזֹּאת, לֹא הֶלְאֵתִיךָ בַּעֲבוֹדָה גְדוֹלָה וּבְקָרְבָּנוֹת גְּדוֹלִים. | אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מֹשֶׁה לְאַלְפָא מְסוֹרַת דִּינִין וְאַהֲרֹן לְכַפָּרָא עַל עַמָּא וּמִרְיָם לְאוֹרָאָה לְנָשִׁיָא״. 6:5: וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. ״מָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״ (במדבר כ״ג:ח), שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי כָּל אוֹתָן הַיָּמִים. | מִן הַשִּׁטִּים. שֶׁחֲטָאתֶם לִי שָׁם, דְּעוּ צִדְקוֹתַי שֶׁלֹּא מָנַעְתִּי טוֹבָתִי וְעֶזְרָתִי מִכֶּם עַד הֵבֵאתִי אֶתְכֶם לַגִּלְגָּל וְכָבַשְׁתִּי לִפְנֵיכֶם שָׁם אֶת הָאָרֶץ. 6:6: אִכַּף. אֶהְיֶה כָּפוּף. 6:7: נַחֲלֵי שָׁמֶן. לִמְנָחוֹת. | הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי. קָרְבָּן לְפִשְׁעִי. 6:8: הִגִּיד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ אָדָם מַה טּוֹב לְךָ לַעֲשׂוֹת. | וְהַצְנֵעַ לֶכֶת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הֱוֵי צָנוּעַ לְמֵיהַךְ בְּדַחֲלָא דְאֱלָהָךְ״. דָּבָר אַחֵר: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, לֹא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם מְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ וּבָא לְפַיְּסוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אֵינִי מִתְרַצֶּה לְךָ עַד שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁבִּזִיתָנִי לִפְנֵיהֶם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין חָפֵץ אֶלָּא שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. 6:9: קוֹל ה׳ לָעִיר יִקְרָא. ״קָל נְבִיָּא דַה׳ עַל קַרְתָּא״ מַכְרִיזִין לָהֶם תְּשׁוּבָה. | וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ. וְתוּשִׁיָּה קוֹרֵא לָהֶם הַנָּבִיא אֲשֶׁר רוֹאֶה אֶת שְׁמֶךָ, אֲשֶׁר נוֹתֵן לֵב לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת דְּרָכֶיךָ. וְתוּשִׁיָּה מוּסָב עַל מִקְרָא שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ. | שִׁמְעוּ מַטֶּה וּמִי יְעָדָהּ. הַטּוּ אֹזֶן וְשִׁמְעוּ מַטֵּה הַפֻּרְעָנוּת אֲשֶׁר תִּרְדֶּה אֶתְכֶם שֶׁהַנְּבִיאִים מַתְרִים בָּכֶם, וְשִׁמְעוּ מִי הוּא אֲשֶׁר יִיעֵד אוֹתוֹ הַפֻּרְעָנוּת אִם יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְקַיֵּם מַה שֶּׁגּוֹזֵר. וְיוֹנָתָן לֹא כֵן תִּרְגֵּם. | (וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ. מִכָּאן שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹמֵר בְּכָל יוֹם מִקְרָא הַמִּתְחִיל וּמְסַיֵּם כְּמוֹ שֶׁמִּתְחִיל וּמְסַיֵּם שְׁמוֹ הַתּוֹרָה מַצִּילוֹ מִגֵּיהִנֹּם). 6:10: עוֹד הָאֵשׁ בֵּית רָשָׁע אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. הֵ״א הָאֵשׁ נְקוּדָה פַּתָּח לְפִי שֶׁהִיא תֵּמַהּ, וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ עוֹד לְשׁוֹן אֹרֶךְ יָמִים הוּא, הָאֵשׁ כְּמוֹ הֲיֵשׁ (וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים א׳ ב׳) מָצִינוּ אִישַׁי אֲבִי דָוִד בִּמְקוֹם יִשַׁי אַף כָּאן אֵשׁ בִּמְקוֹם יֵשׁ וְכֵן (בִּשְׁמוּאֵל ב׳ י״ד:י״ט) ״אִם אֵשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִאיל״ אִם יֵשׁ לְהַאֲמִין וּלְהַשְׂמִאיל, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם כֵּן ״הַאִית״ שֶׁיַּעֲלֶה בִּלְבַבְכֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם בֵּית רָשָׁע לְאֹרֶךְ יָמִים וְאוֹצְרוֹת רֶשַׁע. | וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה. מִדָּה קְטַנָּה שֶׁעֲשִׁירֵיכֶם מְרַמִּים בָּהּ הָעֲנִיִּים וּמְבִיאִין אוֹתָן לִידֵי רָזוֹן, וְהוּא זְעוּמָה בְּאַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 6:13: הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ. הֶאֱנַשְׁתִּי מַכּוֹתֶיךָ חֲזָקוֹת וְחוֹלוֹת וַאֲנוּשׁוֹת. | הַשְׁמֵם. לְהַשְׁמִימְךָ עַל חַטֹּאתֶיךָ. 6:14: וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ. הַמַּאֲכָל שֶׁתֹּאכַל אַכְנִיס בּוֹ מְאֵרָה בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם וְיִגְרוֹם לְךָ חֹלִי שֶׁתְּהֵא חוֹלֶה וְהוֹלֵךְ שָׁחוֹחַ, וְכֵן מְפָרֵשׁ אוֹתוֹ בְּסִפְרֵי מִנַּיִן אַף בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם תַּלְמוּד לוֹמַר וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ בְּפָרָשַׁת וְהָיָה עֵקֶב בְּמִדְרַשׁ תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ. וְאַף יוֹנָתָן תִּרְגֵּם כֵּן ״וִיהֵי לָךְ לְמַרְעָא מְתָא בִּמְעֵיךְ״. | וְתַסֵּג. אֶת אוֹיְבֶיךָ הַמּוֹלִיכִים בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ בַּשְּׁבִי וְלֹא תְפַלְּטֵם, וְאִם תְּפַלְּטֵם סוֹפָם לַחֶרֶב. וּמִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם שָׁמַעְתִּי וְתַסֵּג לְתַאֲוַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא תַפְלִיט, לֹא יִהְיֶה לְךָ כֹּחַ לִפְלֹט שִׁכְבַת זֶרַע וְאִם תְּפַלְּטֵם סוֹפָהּ לַחֶרֶב אֶתֵּן אֶתְכֶם. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם לָשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. 6:16: וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי. וְיָדַעְתִּי כִּי לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי כִּי יִשְׁתַּמֵּר עַל יְדֵיכֶם וּבֵינֵיכֶם כָּל חֻקּוֹת עָמְרִי וְאַחְאָב. | וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ. אַתֶּם תְּקַבְּלוּן עֲוֹן הַחֶרְפָּה שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְחָרְפִין אֶת עַמִּי שֶׁהֵעִידָה בָּהֶם תּוֹרָה עַל כָּךְ (דברים כ״ה:י״ד) ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה״ וְהֵם אֵינָם שׁוֹמְרִים. 7:1: אַלְלַי לִי. הַנָּבִיא מְקוֹנֵן עַל עַצְמוֹ אוֹי לִי שֶׁהָעֳמַדְתִּי לְנָבִיא בָּעֵת הַזֹּאת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים בַּדּוֹר. | כְּאָסְפֵּי קַיִץ. נָקוּד חֲטַף קָמַץ שֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן פּוֹעֵל כְּמוֹ ׳יוֹשֵׁב׳ אוֹמֵר אֶלָּא לְשׁוֹן מִפְעָל כְּמוֹ (ישעיהו ל״ג:ד) ״אֹסֶף הֶחָסִיל״ כַּאֲסִיפַת קַיִץ וְהֵם סוֹפֵי תְאֵנִים שֶׁהֵן רָעוֹת, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״כְּסִיּוּפֵי קַיְטָא״. | כְּעוֹלְלוֹת בָּצִיר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּעוֹלְלָן בָּתַר קְטוּף״. | אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל. כְּתַרְגּוּמוֹ ״לֵית גְּבַר דְּבֵיהּ עוֹבָדִין טָבִין״. | בִּכּוּרָה. תְּאֵנָה טוֹבָה הַמִּתְבַּשֶּׁלֶת בְּעִתָּהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ ״לְטָבְיָא חֲמֵדַת נַפְשִׁי״. 7:2: וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן. אָדָם יָשָׁר בִּבְנֵי אָדָם אָיִן. | יָצוּדוּ חֵרֶם. יָצוּדוּ בְּחֶרְמָם וּבִמְצוּדָתָם. 7:3: עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב. עַל שְׂכַר הָרָעַת כַּפֵּיכֶם אַתֶּם מְקַוִּים שֶׁיֵּיטִיב לָכֶם. | הַשַּׂר שׁוֹאֵל. שֹׁחַד. | וְהַשּׁוֹפֵט. הַדָּן אֶת הַדִּין גַּם הוּא בְּשִׁלּוּם אוֹמֵר לְשׁוֹפֵט חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא גַּזְלָן וּמְחֻיָּב בַּדִּין, שַׁלֵּם לִי גְּמוּלִי בָּזֶה וַאֲנִי אֲזַכֶּה אוֹתְךָ בְּדִין אַחֵר. | וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ. הַמֶּלֶךְ אוֹ הַנָּשִׂיא אוֹמֵר בַּדִּין רְצוֹן נַפְשׁוֹ, הַוַּת נַפְשׁוֹ דְּבַר הַהֹוֶה לִרְצוֹנוֹ. וּלְנַפְשׁוֹ כְּמוֹ (ירמיהו ט״ו:א) ״אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה״ וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תַּחְמוּדֵי נַפְשֵׁיהּ״. | וַיְעַבְּתוּהָ. עֲשָׂאוּהָ קְלִיעָה שֶׁל חֵטְא בֵּין שְׁלָשְׁתָּן כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה, שֶׁהָעֲבוֹת מְשֻׁלֶּשֶׁת הִיא, כָּךְ מָצָאתִי בְּתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי ״עֲבַדְנוּהָ כִּקְלִיעָה דְחוֹבִין״. 7:4: טוֹבָם כְּחֵדֶק. ״טָבָא דְאִית בְּהוֹן קָשֶׁה לְמֵיפַּק מִן יְדֵיהּ כַּד מִן חֲדָקָא״ קָשֶׁה לָצֵאת מִיָּדוֹ כְּמוֹ הַקּוֹצִים הַנִּסְבָּכִין בַּצֶּמֶר. | יָשָׁר מִמְּסוּכָה. יָשָׁר שֶׁבָּהֶם רַע מִמְּסוּכַת קוֹצִים וּמְסוּכָה כְּמוֹ (ישעיהו ה:ה) ״הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ״. | יוֹם מְצַפֶּיךָ. יוֹם שֶׁאַתָּה מְצַפֶּה בּוֹ לְטוֹבָה תָּבֹא פְּקֻדָּתְךָ. | מְבוּכָתָם. עִרְבּוּלֵיהוֹן כְּמוֹ (שמות י״ד:ג) ״נְבֻכִים הֵם״ מְהוּמָתָם. 7:5: אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ. כְּמַשְׁמָעוֹ, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה אַל תֶּחֱטָאוּ וְתֹאמְרוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבֵנוּ וְהוּא יִמְחוֹל לָנוּ. | מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ. נִשְׁמָתְךָ הִיא תָּעִיד בְּךָ. | פִּתְחֵי פִיךָ. דִּבְרֵי פִיךָ פְּתִיחוֹת פִּיךָ. 7:7: וַאֲנִי בַּה׳ אֲצַפֶּה. הַנָּבִיא אוֹמֵר כֵּן. 7:8: אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי. בָּבֶל וְעִיר הַחַיֶּבֶת רוֹמִי (ספרים אחרים: בָּבֶל וּפָרַס הַחַיֶּבֶת). 7:11: יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ. מוּסָב עַל הָאֹמְרָה אֵלַי וְעוֹד הִיא אוֹמֶרֶת אֵלַי יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ שֶׁאַתְּ מְצַפָּה לוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם יִרְחַק חֹק זְמַנּוֹ יַאֲרִיךְ וְלֹא יָבֹא לְעוֹלָם. 7:12: יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבֹא. הַנָּבִיא אוֹמֵר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאַתֶּם מַלְעִיגִים עָלָיו לֵאמֹר בָּטֵל וְהָלַךְ לוֹ, יוֹם הַהוּא שָׁמוּר וְנָצוּר וְלֹא בָּטֵל עָדֶיךָ יָבֹא בָּבֶל לְהַחֲרִיבֵךְ. | לְמִנִּי אַשּׁוּר. אֲשֶׁר הוּא רֹאשׁ לִמְרֵעֵינוּ. | וְעָרֵי מָצוֹר. כְּלוֹמַר וְעַד עָרֵי מָצוֹר, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וּדְמִן חוּרְמִינֵי רַבְּתָא״. | וְיָם מִיָּם. וְהַיּוֹשְׁבִים עַל יָם הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר הוּא בַּמַּעֲרָב. | וְהַר הָהָר. כְּמוֹ וְיוֹשְׁבֵי הָהָר וְיוֹנָתָן לֹא כֵן תִּרְגֵּם. | יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ. הַנָּבִיא מְבַשְּׂרוֹ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ יוֹם כָּמוּס וּמוּכָן לִבְנוֹת גִּדְרוֹת חָרְבוֹתֵיהֶן, יוֹם הַהוּא יִרְחַק וִיבַטֵּל מֵעֲלֵיכֶם חֹק גְּזֵרוֹת הַבַּבְלִיִּים וּפַרְסִיִּים. | יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבֹא. ״בְּעִדָּנָא הַהִיא יִתְכַּנְּשׁוּן גָּלְוָותָא דְיִשְׂרָאֵל דְּמִן אַתּוּר וְגוֹ׳״. 7:13: וְהָיְתָה הָאָרֶץ. אֶרֶץ הַבַּבְלִיִּים וּפַרְסִיִּים. 7:14: שֹׁכְנִי לְבָדָד. שֶׁיְּהֵא שׁוֹכֵן בֶּטַח בָּדָד. | יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דַּהֲווֹ צָדִין בְּחוּרְשָׁא יִתְיַתְבוּן כְּכַרְמְלָא״, אוֹתָן שֶׁהָיוּ שׁוֹמְמִים כִּיעָרִוֹת יִשְׁכְּנוּ לְבָדָד בְּתוֹךְ כַּרְמֶל שֶׁהוּא מָקוֹם מְיֻשָּׁב. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ שֹׁכְנִי לְבָדָד בַּיְּעָרִים לֹא יִרְאוּ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה כִּבְתוֹךְ כַּרְמֶל. 7:17: כְּזוֹחֲלֵי אָרֶץ. הֵם נְחָשִׁים הַזּוֹחֲלִים עַל גְּחוֹנָם בַּעֲפַר הָאָרֶץ. | יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם. יֶחֶרְדוּ מֵרֹב דֹּחַק אִסּוּרֵיהֶם וּמַסְגֵּר כִּלְאָם. 7:20: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תִּתְיְהַב קוּשְׁטֵיהּ דְּיַעֲקֹב לִבְנוֹהִי כְּמָה דְקַיָּמְתָּא לֵיהּ בְּבֵית אֵל טָבוּת אַבְרָהָם לְזַרְעֵיהּ בַּתְרוֹהִי כְּמָה דְקַיָּמְתָּא לֵיהּ בֵּין בִּתְרַיָּא תִּדְכַּר לָנָא עֲקֵדַת יִצְחָק״, תִּתֵּן לָנוּ בֶּאֱמֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לְיַעֲקֹב הָאֱמֶת לָנוּ דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לְיַעֲקֹב ״כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ״ (בראשית כ״ט). | חֶסֶד לְאַבְרָהָם. שְׂכַר חֶסֶד אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר צִוָּה לְבָנָיו ״לִשְׁמֹר דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, וּלְכָךְ לֹא נֶאֱמַר וְחֶסֶד אֶלָּא חֶסֶד הָאֱמֶת שֶׁתְּאַמֵּת לָנוּ אֶת הַבְטָחַת יַעֲקֹב הִיא תִּהְיֶה תַשְׁלוּם גְּמוּל חַסְדּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. | אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ. בַּעֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה׳ יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ וְגוֹמֵר״.
פירוש רד”ק
6:1: שמעו. אמר הנביא כנגד ישראל שמעו מה שאמר לי האל ית’ ומה שאמר קום ריב את ההרים כמו אל ההרים וכן והראה את הכהן כמו אל הכהן רוצה לומר הראה ריבך אליהם וכן אמר לגבעות שתשמענה קולך וטעם ההרים והגבעות על דרך האזינו השמים ותשמע הארץ שמעו שמים והאזיני ארץ כי היא שמעה את כל דברי ה’ והריב הוא עם ישראל שיתוכח עמהם האל יתברך על הטובות שעשה להם והם גמלו לו רעה וי”ת ההרים אבהתא והגבעות אמהתא כלומר שישמעו האבות שהם אברהם יצחק ויעקב והאמהות שרה רבקה רחל ולאה מה שגמלו בניהם לאל ית’: 6:2: שמעו הרים, והאיתנים. הם ההרים או הגבעות שהם החזקים אשר ביסוד העפר והם מוסדי ארץ וי”ת שמעו אבהתא ית דינא דה’ ועקריא יסודי ארעא: 6:3: עמי מה עשיתי לך. מה רעה עשיתי לך: | ומה הלאיתיך. הה”א בסגו”ל והאל”ף בציר”י ופי’ מה מצוה צויתי לך שתלאה לעשותה: | ענה בי. העד בי אם עשיתי: 6:4: כי העליתיך. אבל עשיתי לך טובות שהעליתיך מארץ מצרים שהיית שם בעבודה קשה: | ומבית עבדים. פי’ מארץ מצרים כמו אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ופי’ מבית עבדים ממקום שהייתם בו עבדים או פי’ שהם היו עבדים ואתם הייתם עבדים לעבדים ומצרים מבני חם היו ונאמר עבד עבדים יהיה לאחיו: | ואשלח לפניך. לפני צאתך שלחתי לך בעבודתך מבשרים שבשרו לך בא הגאולה להניח לך מרגזך והמבשרים היו שלשה נביאים משה ואהרן ומרים וי”ת ושלחית קדמך תלתא נְבִיִין וגו’: 6:5: עמי זכר נא, ומה ענה אותו. אחר שהזהרתיו שלא יקלל אתכם: | מן השטים ועד הגלגל. וזכר גם כן מן השטים שחטאתם שם והייתם חייבין כליה וכפר להם במקצת החוטאים שהמית במגפה: | עד הגלגל. מה עשה לכם האל ית’ שהעבירכם את הירדן ביבשה: | למען דעת צדקות השם. הכל זכור מפי הקבלה ומפי תורת משה למען שתדע צדקות ה’ שעשה עמך ותטיב מעשי: ות”י הלא גבורן אתעבידא לכון ממישר שטין עד בית גלגלא: 6:6: במה אקדם ה’. אם יאמר אחד מכם באיזו מנחה אקדם את ה’ שירצה בה ובמה אכף לו: | האקדמנו בעולות ובעגלים. פי’ ויהיו העולות עגלים בני שנה טובים ונבחרים: | אכף. שרשו כפוף והוא מבנין נפעל: 6:7: הירצה. זכר הנבחרים במין הבשר לאכול ואמר עוד שמא ירצה ברוב המנחה והוא מה שאמר באלפי אלים ברבבות נחלי שמן וזה על דרך הפלגה כמו נהרי נחלי דבש וחמאה: | האתן בכורי פשעי. או שמא לא ירצה במנחות ובהמות אלא במי שחביב עלי מבני והוא בכורי שאתננו לו למנחה בעבור פשעי שיכפרנו לי בהעלותי אותו לפניו וכפל הענין במלות שונות ואמר פרי בטני חטאת נפשי כלומר אם אתן פרי בטני בעבור חטאת נפשי. ותרגם יונתן פרי בטני חביב מעי כלומר האהוב והחביב שבבני: 6:8: הגיד לך אדם מה טוב. זהו מענה על השאלה אמר אין חפצי בעולות כי אם בעשות הטוב כמו שאמר שמואל הנבי’ הנה שמוע מזבח טוב: | עשות משפט. יכלול כל המצות שבין אדם לחברו כמו נזקי ממון ודברים אחרים גם העריות בכלל שנאמר את משפטי תעשו וכתיב אחריו ערות אביך וערות אמך וגו’: | ואהבת חסד. הוא גמילות חסדים ויעשה יותר מן הראוי לו: | והצנע לכת עם אלהיך. הוא יחוד האל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו ואמר והצנע כי הדבר הזה מסור ללב והוא דבר צניעות וי”ת והוי צנוע להלכא בדחלתא דה’. ורבותינו ז”ל פי’ כי עשות משפט אלו הדינים אהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זה הוצאת המת והכנסת כלה הרי דברים ק”ו ומה דברים שאין דרכן לעשותם בצנעה אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותם בצנעה על אחת כמה וכמה: 6:9: קול ה’ לעיר יקרא. קול ה’ הוא דבר הנביא כי בשם ה’ הוא מתנבא: | לעיר. כמשמעו כלומר לבני העיר קורא להם לשוב בתשובה והעיר הוא ירושלם או שומרון, וי”מ לעיר כמו להעיר כלומר להעיר אותם לתשובה: | ותושיה יראה שמך. ואיש תושיה וכן ואני תפלה ואני איש תפלה אמר הנביא כשאני קורא דבריך בתוך העיר מי שהוא איש חכמה ביניהם הוא לבדו יראה בתוך לבבו את שמך הנכבד וכי ראוי להכנע מפניו כשהנביא מזכיר שמו ומזכיר את דברו ושאר האנשים לא יחושו והוא איש תושיה אומר להם: | שמעו מטה. כלומר מטה הפורעניות ואמר שמעו כמה קשה גזרה זו: | ומי יעדה. ושמעו מי יעד זאת הגזרה להביאה כי מי שיעדה יוכל להביאה כמו שיעדה כי היכולת בידו וה”א יעדה כנוי לגזרה שהיא כמשל מטה שהיא מטה כמו המטה המכה ותושיה שם לחכמה ושרשו ישה מענין יש כי אין בעולם השפל דבר עומד אלא היא לפי’ נקראת תושיה שעומדת בישותה לעולם יעדה הזמינה לבא כמו ואם לבנו ייעדנה מן המועד אשר יעדו: 6:10: עוד האש. חסר יו”ד. ופירושו כמו היש עוד כמו שת”י האית בבית רשיעא וה”א האש פתוחה כי היא לשאלה כמו האיש אשר כמוני יברח וכן אמרה המסרה ב’ פתחין חד חסר וחד מלא ולדעת המתרגם פירוש כן ראו היש עוד בית רשע אוצרות רשע ופי’ עוד עדיין אחר שקרא קול ה’ כלומר ראו כי לא פנו אל קול ה’ הקורא וראו כי עדיין תמצאו בבית רשע אוצרות רשע ובית רשע חסר בי”ת השמו”ש כמו בבית וכן הנמצא בית ה’ והדומים להם ויש לפרש האיש כמשמעו כלומר ראו אם יש בבית רשע אוצרות רשע כי לא שב מרשעו מפני קול ה’ הקורא: | ואיפת רזון זעומה. איפת רזון תמצאו בבית הרשע שהיא זעומת האל יתברך כמו שאמר עמוס להקטין איפה ולהגדיל שקל: | איפת רזון. זו היא איפה קטנה שהיא רזה וחסרה: | רזון. שם בשקל קלון חרון. וי”ת ומכילן דשקר מייתין לויט: 6:11: האזכה. כלומר כל אחד ואחד היה לו להשיב אל לבו ולאמר האזכה במאזני רשע ובכיס אבני מרמה: | אבני מרמה. הם משקלות המרמה כמו שאמר בתורה לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה כשיקח דבר ישקול בגדולה וכשימכור דבר ימכור בקטנה: 6:12: אשר עשיריה. עשירי העיר שזכר שומרון או ירושלם: | מלאו חמס. מלאו בתיהם חמס: | ויושביה. אף שאינם עשירים דברו שקר שאין להם תחבולה לקנות ממון רב להנאה מועטת: | ידברו שקר, ולשונם רמיה בפיהם. ולשונם בפיהם היא רמיה והוא תואר בפלס שביה עניה: 6:13: וגם אני. כמו שאתה החלית העניים והעשוקים במרמותיך כן אני החליתי אותך בהכות אותך מכה קשה: | השמם על חטאתיך. השמותיך על חטאתיך או פי’ ענין תמיה כלומר אתמיה בני אדם ברוב הכותי אותך על חטאתיך השמם מקור וי”ת ואף אנא אייתיתי עלך מרע ומחא אצדינך על דחטתא: 6:14: אתה תאכל. מאכליך יהיה למארה שלא תשבע ממנו: | וישחך בקרבך. הכנעתך תהיה בקרבך כלומר בארצך קודם שתגלה: | וישחך. שם שרשו ישח בפלס וישעך תתן לנו וי”ת ויהא עלך מרע במעך: | ותסג ולא תפליט. תסיג האשה להריון ולא תפליט הולד אלא ימות במעיה: | ואשר תפלט לחרב אתן. ואשר תלד לא ישמחו בו כי יפול בחרב האויב ותסג בסמ”ך כמו בשי”ן וכן ארור מסיג גבול רעהו: 6:15: אתה. מבואר הוא: | תדרוך. בחולם לקריאת בן אשר ובחטף קמץ לקריאת בן נפתלי: | ותירוש. על שם סופו כמו וטחני קמח כי לא ידרוך האדם התירוש אלא הענבים: 6:16: וישתמר. אעפ”י כן לא תוסרו בכל הרע שאני מביא עליכם ועדיין חק עמרי משתמר בכסות עזבו חקותי ואמר וישתמר לשון יחיד ואמר חקות לשון רבים רוצה לומר כל חק וחק: | וחרפת עמי תשאו. מה שהייתם מחרפים עמי שהם העשוקים תקבלו עונש אותה החרפה שיחרפו אתכם הגוים: 7:1: אללי לי. מלעיל הטעם באל”ף אם רשעתי אללי לי מלרע הטעם בלמ”ד וענינו כמו אוי ורבי אחי רבי משה פי’ לשון יללה האל”ף מקום יו”ד כמו ישי ואשי אמר הנביא אוי לי ברעות ישראל כי הם לא שמעו בתוכחתי והאל נפרע מהם ואוי לי מרעתם ואוי לי מצרתם: | כי הייתי כאספי קיץ. נשארתי בדבר מועט הנשאר אחר שלקטו ואספו פירות הקיץ או כעוללות שנשארו בגפן אחר שכלה הבציר: | אין אשכול לאכול. איני מוצא בגפן אשכל אחד לאכול כי כבר נבצר כלומר אין חסיד וישר שאלמוד מעשיו: | בכורה אותה נפשי. כלומר אם תמו החסידים והישרים אותה נפשי שיעמוד עתה אחד מבני הדור שילמד דרכי החסידים והישרים והוא הבכורה במשל: | כאספי. שם רבים מן אסף החסיל: 7:2: אבד חסיד, חרם. רשת כמו משטח חרמים תהיה מצודים וחרמים אמר יצודו כל אחד אחיו להרגו כמו הצייד שצד העופות ברשת: 7:3: על הרע כפים להיטיב. הרע מקור וכן הטיב אמר יתנו דעתם על הרע אשר בכפיהם להטיבו ולחזקו וזה דרך צחות לומר לשון על הפכו לענין אחד וכן כי ייטיב אל אבי את הרע עליך וכן ההיטב חרה לך זה הלשון לחזק הענין ואמר כי בזה יחזיקו הרע בכפיהם לקחת שוחד להטות דין: | השר שואל. כי לא ישאל המלך שוחד בפיו כי יתבייש מזה אלא השר שואל בעבורו: | והשופט בשלום. השופט ג”כ ידו עמהם ויש לו חלק בשוחד וזהו שלום שהוא גמול כמו באו ימי השלום וכן במשקל אחר ורודף שלמונים והנה השופט מטה הדין כדי שיגמול לו המלך טובה בממון שלוקח בהטיית הדין והגדול גם כן מי שהוא גדול בחצר המלך והוא תחת השר גם הוא דובר עם בעל הדין לתת שוחד ויפסקו הדין כרצונו וזהו הות נפשו כלומר שברון נפשו ואבדה מן העולם כמו יעז בהותו והות רשעים ויונתן תרגם תחמודי נפשיה: | ויעבתוה. חזקוה בין כולם חזקו הטייה בשוחד שלוקחים ויעבתוה ענין חוזק כמו החבל החזק שנקרא עבות ואדוני אבי ז”ל פירשו כי כל עבות מג’ חוטים וכן ועבות העגלה שהיא משלש רצועות והיא החזקה וכן פירשו רבותינו ז”ל עבות ג’ עלין בקו אחד וכן אמר ויעבתוה לפי שהם שלשה מחזיקי העולה והטיית הדין השר והשופט והגדול: 7:4: טובם כחדק. הטוב שבהם הוא כמו החדק שהוא הקוץ שהוא מכאיב כל הנוגע בו וי”ת טבא די בהון קשה למיפק מן ידיה כד מן חדקא: | וישר ממסוכה. והישר שבהם הוא קשה יותר מן המסוכה שהוא גדר הכרמים שעושים מקוצים וי”ת ודקשיט בהון מסגיות סייג ביש: | ממסוכה. בסמ”ך כמו בשי”ן מן הלא אתה שכת בעדו הנני סך את דרכך בסירים: | יום מצפיך. יום נביאי השקר שהם מצפיך ונביאיך שהיו מבטיחים אותך על שקר עתה תראה היום ההוא מה הוא אם הוא טוב ואם רע: | כי הנה פקדתך באה. כלומר פקודת עונך: | עתה תהיה מבוכתם. מבוכת נביאי השקר רוצה לומר ערבובם מן נבוכים הם בארץ: 7:5: אל תאמינו ברע. בדור הזה אין אדם יכול להאמין ברעו: | באלוף. בגדול רוצה לומר באחיו הגדול: | משוכבת חיקך. גם מאשתך צריך אתה שתשמור פתחי פיך שאם תדבר רע על חבריך בפניה תגלהו: | פתחי. רבים, מן פתח דבריך יאיר: 7:6: כי בן מנבל אב. הבן היה לו לנשא האב ולכבדו ובדור הזה הוא משפילו ומבזהו וכן בת קמה באמה כלה בחמותה וגו’, וכל זה הפך הנכונה והמנהג: 7:7: ואני בה’ אצפה. דברי הנביא על לשון ישראל כמו שאמר אחריו אל תשמחי אויבתי לי ואחרי שאמר מיכה דברי הפורענות סיים נבואתו בדברי נחמה ואמר ואני בה’ אצפה, כלומר אף על פי שאני גולה מארצי על עונותי עוד אצפה בה’ שיוציאני מן הגלות וכפל הענין במילות שונות ואמר אוחילה לאלהי ישעי: | ישמעני אלהי. שבטחתי בו שישמעני בגלות: 7:8: אל תשמחי אויבתי לי. אפשר שהיו”ד לכנוי אף על פי שהמלה מלעיל אמר אויבתי כנגד הרשעה שארך גלות ישראל ברשותה יותר מאלף שנה וחושבת כי אבדה תקות ישראל והיא שמחה לאידה ואמר כנגדה על תשמחי לי שאת אויבת לי וכת”י לא תחדין בעלת דבבותי: | כי נפלתי קמתי. אם נפלתי בגלות עוד אקום, ואמר קמתי עבר במקום עתיד כדרך הנבואות כי מה שאומר האל יתברך שיהיה הוא קיים כאלו היה: | כי אשב בחשך ה’ אור לי. אם אשב בגלות בחשך כלומר בצרה גדולה שהיא נמשלת לחשך אני בוטח בה’ שיהיה עדיין אור לי ויוציאני מחשך לאור: 7:9: זעף ה’ אשא. בגלותי אני נושא וסובל זעף ה’ ומצדיק עלי את הדין: | כי חטאתי לו. ואסבל עד אשר יריב ריבי עם הגוים שלחצוני: | ועשה משפטי. שיקח נקמתי מהם: | בצדקתו. שיעשה לי עוד צדקה, ותרגום יונתן אמרת ירושלם לווט מן קדם ה’ קבלית: 7:10: ותרא אויבתי. כמו שפיר’ למעלה. וכן תרגם יונתן: | ותרא. מלרע כמו ירא פרעה תרא אשקלון: | אויבתי. מלעיל בשני פשטין כמו הראשון אמר אויבתי שתראה שיוציאני האל יתברך לאור יהיה לה בשת ממה שהיתה אומרת לי בגלות איה ה’ אלהיך: | עיני תראינה בה. הנו”ן דגושה שלא כמנהג אלא אם כן תהיה נו”ן ה”א הפעולה אמר עיני תראה באויבתי כחפצי ורצוני כי עתה בבא לי הגואל תהיה למרמס כטיט חצות וכן ובאויבי ראתה עיני: 7:11: יום לבנות גדריך. אמר כנגד האויבת יום שחשבת לבנות גדריך בבית ישראל כשתבוא עם גוג ומגוג בארץ ישראל יום ההוא ירחק חק היום ההוא יהיה לך להפוך וירחוק חקך שיהיה לך באומות ובישראל והיית מושלת עליהם והמפרשים פירשו הפסוק כנגד ישראל וכן ת”י בעדנא ההיא יתבנין כנשתא דישראל וגו’: 7:12: יום הוא ועדיך יבא. אותו יום תשועת ישראל יום הוא לה’ ועדיך יבא האויב להשחיתך: | למני אשור וערי מצור. זכר אשור שגלו שם ישראל תחילה: | למני. כמו למן כמו מני אפרים: | ערי מצור. כמו ערי מבצר כלומר שלא ימלטו מפני חזקה וכן ותבן צר מצור לה והדומים לו רבים: | ולמני מצור. ומן ערי המצור ועד הנהר זהו נהר פרת כי פרת הוא גבול א”י ומשם ואילך ארץ העמים: | וים מים. ועד שזכר עומד במקום שנים רוצה לומר ועד ים שהוא מצד מערב: | והר ההר. ועד הר ההר והוא הר ההר שמת שם אהרן והוא אחד מגבולי א”י כמו שאמר מהר ההר תתאו לבא חמת וזכרו בתורה בחולם והנה בפתח ואחד הוא רוצה לומר יחריבו ארץ אויביהם שהוא סביבות גבול ארץ ישראל שהיו להם שכנים רעים והרעו לישראל בכל כחם, ויש מפרשים ולמני מצור כמו מצרים וכן דללו וחרבו יאורי מצור כל יאורי מצור כמו מצרים ויונתן תרגם בעדנא ההיא יתכנשון גלוותא דמן אתור וגו’ תרגם ולמני הורמני וכן תרגם מני אשכנז מני טורי הורמני: 7:13: והיתה הארץ. ארץ העמים. על יושביה כמו עם יושביה וכן ויבואו האנשים על הנשים והדומים להם: | מפרי מעלליהם. שהרעו לישראל: 7:14: רעה עמך בשבטך. אמר הנביא כנגד האל ית’ שיוציא ישראל מהגלות וירעם בשבטו כמו שהרועה ירעה צאנו וינחם לאטם בשבטו: | שכני לבדד. כמו שוכן. וכן היושבי בשמים והדומים לו לבדד שיהיה לבדו בארצו ואין עם אחר אתו: | יער בתוך כרמל. ישכנו ביער כמו בתוך הכרמל כי כרמל הוא מקום ישוב שדות וכרמים ואילנות ואמר כי אז ישכנו לבטח ביער שהוא מקום חיות ולא יפחדו מהם כמו שהאדם שוכן בתוך כרמל וכן אמר וישכנו ביערים: | ירעו בשן וגלעד. שהוא מעבר לירדן והיא ארץ מקנה שמנה וטוב ירעוה כימי עולם: 7:15: כימי צאתך. עונה האל יתברך לנביא אמור להם כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וטעם צאתך שיצאו אבותיהם כאלו יצאו הם: 7:16: יראו גוים. הגוים שיאספו על ירושלם עם גוג ומגוג יראו הנפלאות ויבושו מכל גבורתם שבטחו על גבורתם לבא על ירושלם: | ישימו יד על פה. שלא יהיה להם מענה: | אזנים תחרשנה. שיהיו מבוהלים ממה שישמעו מטוב ישראל הרחוקים מארצם: 7:17: ילחכו עפר כנחש. עפר רגלי ישראל ילחכו כמו הנחש ההולך על גחונו שלוחך עפר שהוא מאכלו: | כזוחלי ארץ. כפל הענין במילות שונות כי הנחשים זוחלי ארץ הם שהולכים על בטנם או פירוש שאר המינים שהם זוחלי ארץ כתולעים וכיוצא בהם כן ישתטחו לפני ישראל: | ירגזו ממסגרותיהם. אותם שיסגרו בעריהם מפחד ישראל שם ירגזו: | אל ה’ אלהינו יפחדו. כי ידעו כי אין זולתו: | ויראו ממך. כנגד ישראל יראו חסר יו”ד פ”א הפעל ויו”ד האיתן נמשכת בגעי”א: 7:18: מי אל כמוך. דברי הנביא כנגד האל יתברך: | לשארית נחלתו. לאותם שישארו בבוא הגואל: | לא החזיק לעד אפו. אף על פי שהיו חייבים שלא יצאו מהגלות לרוע מעשיהם שעשו לא יפנה לעד אל מעשיהם: | כי חפץ חסד הוא. כמו שכתוב בתורה ורב חסד וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה: 7:19: ישוב. אמר ישוב ירחמנו ואמר ותשליך כן דרך המקרא במקומות רבים לנכח ושלא לנכח בפסוק אחד וכן אמר עונותינו ואמר חטאתם יכבוש כאדם שכובש דבר תחת רגליו שלא יראה וזהו שאמר ותשליך במצולות ים: | נושא. כאדם שמסלק דבר ממקומו: | במצולות. בשורק הצד”י והמצולה הוא עומק הים: 7:20: תתן אמת ליעקב. החסד הוא לאברהם שנתן לו בחסדו הארץ ולבניו אחריו ובניו הם בני יעקב והאמת הוא ליעקב כי אחר שנתנה לאברהם ולבניו האמת הוא לקיים המתנה לבניו כי הוא אלהי האמתי ולא ישוב דבריו הטוב אחור: | אשר נשבעת לאבותינו. כלל שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב כי לשלשתם נשבע:
פירוש מלבי”ם
6:1: שמעו נא, אחר שאמר (למעלה ג’ א’) שמעו נא ראשי בית יעקב, שרצה להתוכח עם ישראל לפניהם והם יהיו השופטים בדבר, כמ”ש הלא לכם לדעת את המשפט, והם לא רצו לשמוע, יאמר להם שה’ בחר תחתיהם שופטים אחרים שישמעו טענתו וריבו ווכוחו, שהם ההרים והגבעות בפניהם יתוכח, וה’ אמר להנביא קום ריב את ההרים, ר”ל שיריב ריב ה’ בפניהם, ותשמענה הגבעות קולך הגם שראשי בית יעקב אינם רוצים לשמוע, הגבעות הם ישמעו קול הנביא: 6:2: שמעו הרים, והאתנים, היינו ההרים התקיפים שהם מוסדי ארץ שהם מימות הבריאה שהיו היסוד לארץ בעת נולדה הארץ מן התהום. | כי ריב, יש לו ריב עמם על שחטאו כנגדו, ועם ישראל יתוכח להראות שהוא צדיק בריבו: 6:3: עמי יספר הוכוח שיש לו עמם, מה עשיתי לך רעות, בהפך זכור הטובות שעשיתי לך, ומה הלאתיך, נגד הטובות שעשיתי עמך היית מחוייב הודאה ועבודה עבורם, הכי הלאיתיך עבורם בעבודה קשה: 6:4: כי העליתיך, מפרש מה עשיתי לך, הטובה הראשונה היה שהעליתי אותך מארץ מצרים, והגם שהיה לפני זמן המוגבל והיית עוד בבית עבדים בכ”ז פדיתיך, לפני הזמן, ואשלח לפניך את משה שהייתם נזונים בזכותם כמ”ש המן בזכות משה וכו’, והיו מורים אתכם הדרך הטובה, משה לאנשים ומרים לנשים ואהרן כהן ה’: 6:5: (ה-ח) עמי, עתה מפרש מה הלאיתיך, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, שרצה שבלעם יקטרג על ישראל ויקללם, ומה ענה אותו בלעם שטוב בעיני ה’ לברך את ישראל מפני שההשגחה דבוקה בם לטובה, ועי”ז יעץ בלעם לבלק להכשילם בבנות מואב שעי”ז תסור השגחת ה’ מהם, ומזה תראה כי לא הלאיתיך, ומביא ע”ז מה שנעשה אז מן השטים ועד הגלגל, שיעור הכתובים וסדרם, מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה’ הגיד לך אדם מה טוב וכו’, ושני הפסוקים במה אקדם ה’ וכו’ הירצה ה’ באלפי אילים וכו’ באו כמאמר מוסגר כמו שיבואר, וענינו, שאחרי שחטאו ישראל בשטים ע”י עצת בלעם, נחמו על מעשיהם, ושאלו במה יתרצה ה’ לכפר פשע ולהתם חטאת, וחשבו כי יצטרכו לפייסו בקרבנות גדולות עד שיקריבו את בניהם ופרי בטנם לכפר חטאתם, ואז מן השטים ועד הגלגל הגיד לך אדם, והודיע להם תשובה על שאלתם מה טוב, שאין ה’ רוצה בעבודות קשות כי אם עשות משפט וכו’, ר”ל כי אז הואיל משה באר את התורה וכתב להם את משנה התורה והגיד להם מה טוב ומה ה’ דורש מאתם שאינו דורש עבודות קשות וקרבנות וזבחים, (כי בספר משנה תורה לא האריך בדיני הקרבנות) ואינו רוצה רק שיעשו משפט וחסד, וזה היה מן השטים ועד הגלגל, כי בשטים החל משה לבאר להם את משנה התורה ואחרי מות משה עד בואם לגלגל שנעשו להם נסי הירדן וראו ששב שכינת ה’ להיות אתם, דבר ה’ אל יהושע וצוהו על משמרת התורה ושמירת מצותיה ולא הלאה אותם בשום עבודה קשה, עד שבאו לגלגל ששם צוה שימולו שנית ושיעשו את הפסח, שהיה עבודה קשה, אבל עד שבאו לגלגל לא בקש מהם שום דבר עבודה, וז”ש מן השטים ועד הגלגל הגיד לך אדם מה טוב ושה’ אינו דורש מעמך שום דבר עבודה קשה כי אם עשות משפט וכו’, למען דעת צדקות ה’ ובזה תדע צדקות ה’ שאינו מכביד על האדם עבודות קשות להלאותו: 6:6: (במה אקדם ה’, מספר במאמר מוסגר, מה שאמרו ישראל אז אחרי שנכשלו בשטים בבעל פעור, הם שאלו, במה אקדם ה’ באיזה מנחה ונדבה אקדמה פניו מצד שהוא ה’ מהוה כל המציאות, עוד שאלו (במה) אכף לאלהי מרום אחר שחטאתי לפניו ואצטרך לכפוף קומתי ולהכנע ולבקש סליחה, במה אכף לפניו מצד שהוא אלהי מרום, שמצד דינו הקשה נקרא בשם אלהים, והוא אלהי מרום, והחוטא לפניו ראוי לעונש גדול, ומפרש נגד מ”ש במה אקדם ה’ האקדמנו בעולות במה שאביא אליו עגלים בני שנה לעולה: 6:7: הירצה ה’, הלא לא ירצה גם באלפי אילים שטובים מעגלים, וגם ברבבות נחלי שמן שאביא לנסכי העולות?, ועתה מפרש נגד מ”ש במה אכף לאלהי מרום, האתן בכורי פשעי, הלא ראוי שבעד פשעי שהוא המרד במזיד אתן בני הבכור לקרבן, ובעד חטאת נפשי שהוא השוגג אתן פרי בטני שהם בנים הקטנים, כן שאלתם אז): 6:8: הגיד חוזר למעלה שעל שאלתכם זאת, הגיד לך מן השטים ועד הגלגל, מה טוב ובמה תתרצה אל ה’, הגיד ר”ל שהגיד לך, א] מה שטוב לך מצד שאתה אדם, במצות שבין אדם לחברו, מה שטוב לפני האדם עצמו בחיים המדיניים, וגם הגיד מה ה’ דורש ממך במצות שבין אדם למקום, ומפרש נגד הגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד, שזה הטוב לך מצד שאתה אדם שהמשפט ישמור החיים המדיניים מן הגזל והעשק, ועשיית החסד בזה יעזור איש לאחיו, ונגד מה ה’ דורש ממך אמר והצנע לכת עם אלהיך, מה שאתה צריך ללכת עם אלהיך (כמו את האלהים התהלך נח), שזה שורש המצות שבין אדם למקום שילך עם אלהים, ללכת בדרכיו ולהתקדש בקדושתו, כמ”ש והייתם קדושים כי קדוש אני, זה יהיה בהצנע ובסתר, כי הם דברים שבינך ובין קונך ובזה טובה הצניעות בל יזיד וירים לבו בעניני החקירה באלהות וכן בל יתחכם על מצותיו, רק ילך בהצנע לכת עם אלהים: 6:9: קול ה’ שיעור הכתוב קול ה’ ותושיה יקרא לעיר יראה שמך, וכונתו עמ”ש ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה, שתחלה היתה נקראת בשם שלם, כמ”ש ומלכי צדק מלך שלם, ואברהם הוסיף לה שם יראה, ע”ש שה’ יראה וישגיח תמיד על העיר הזאת, ועתה יזכיר הנביא את ירושלים, שתזכור ששמה יראה כי עיני ה’ בה תמיד, ותשמור את עצמה מלמרות עיני כבודו, וז”ש קול ה’ וגם תושיה שהיא התורה, הם קראו לעיר הזאת ששמה יראה, כי ה’ הסכים על השם הזה וכתבו בתורתו וא”כ שמעו מטה ומי יעדה, אחר שה’ משגיח על מעשיכם שמעו את המטה שהוא העונש המיועד על עונותיכם ומי יעד את העונש הלא הוא ה’ אשר לו היכולת להעניש, ר”ל כי מה שתקשו ערפכם יהיה או מצד שתחשבו שאין ה’ רואה מעשיכם, על זה אמר יראה שמך, או שתחשבו שאין רצונו להעניש על זה אמר שמעו מטה, או שתחשבו שאין ביכלתו להעניש, על זה אמר מי יעדה: 6:10: עוד האש, עפ”ז ישאל וכי עוד יש בבית רשע אוצרות רשע? הכי לא יירא מעונשי ה’ הרואה במעשיו, ואיפת רזון זעומה גם האיפה הקבועה מן הרוזנים, הממונים לפקח על המדות והם קובעים את האיפה שתהיה איפת צדק, גם איפה זו היא זעומה שה’ זועם עליה, כי גם הרוזנים יחוקקו חקקי און: 6:11: האזכה וע”י שקבעו איפה קטנה יעשו גם השקל מזויף, שלפי שהקטינו את האיפה יקטינו הקונים את השקל, ובכ”ז לא יזכו בזה, כי ע”ז אמר אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה’ גם שניהם, ר”ל אף שנמצאו שניהם יחד, שע”י שיש אבן ואבן יעשה המוכר איפה ואיפה שמי שנותן לו שקל קטן מזויף נותן לו לעומתו איפה קטנה, ובכ”ז היא תועבה בעיני ה’ הגם שנמצאו שניהם, לא יזכה בזה לאמר שהקטין השקל בעבור שכנגדו הקטין האיפה או בהפך, כי ה’ הזהיר על אבן ואבן ועל איפה ואיפה בכל אופן, וז”ש הכי אזכה עי”כ במאזני רשע, ובמה שיש בכיס אבני מרמה להקטין גם השקל ע”י שהקטינו האיפה, אחר שה’ שונא גם שניהם: 6:12: אשר עשיריה מלאו חמס, כי הם מעותים בין מדת האיפה בין מדת השקל כמ”ש להקטין איפה ולהגדיל שקל, ויושביה דברו שקר ולשונם רמיה בפיהם הדבור הפשוט הוא שקר גלוי, והדבור התבוניי שזה מיוחס אל הלשון הוא רמיה, שבו ירמאו ברמאות עד שאין השקר ניכר: 6:13: וגם אני החליתי הכותך, וע”כ התמדתי להכותך במטה, כמ”ש שמעו מטה ומי יעדה עד שהחליתי אותך, ובאשר כ”ז לא הועיל, ולכן השמם על חטאתיך צריך אני להשמם אותך עד שתהיה שממה לגמרי: 6:14: אתה, מפרש מ”ש החליתי הכותך, שהגם שאתה תאכל ולא תשבע בכ”ז וישחך בקרבך תשוחח המאכל אותך בקרבך שהוא חולי שבא מרוב השביעה והאכילה היתרה. | ותסג תשתדל להחזיר את רכושך ותבואתך ולהפליטו מידי האויב, ובכ”ז לא תפליט מידו, וגם אשר תפלט מיד האויב לחרב אתן יהרגוך עי”ז בחרב: 6:15: אתה תזרע וכן יהיה קללה גם בפרי האדמה ופרי העץ, שתזרע תבואה וקטניות ולא תקצור, וגם שתדרוך זית לא תסוך השמן כי האויבים יאכלוהו: 6:16: וישתמר, עתה מפרש מ”ש השמם על חטאתך, שהגם שהחליתי הכותך לא הועיל לך מאומה כי בכ”ז ישתמרו חקות עמרי שהוסיף חקים רעים על חטאי ירבעם, וגם ישתמרו כל מעשה בית אחאב שהוסיפו עוד ברע ואתם תלכו במועצותיהם, לכן השמם על חטאתיך, וז”ש למען תתי אותך לשמה שתהיה שממה לגמרי, וחרפת עמי תשאו ר”ל ואתם תסבלו עונש על חרפת עמי שאתם גרמתם זאת שיהיו לחרפה ע”י מעשיכם הרעים: 7:1: אללי לי, הנביא מקונן על שפלת הדור, שכל החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ ולא נשאר רק הוא לבדו אשר עודו רד עם אל, ומדמה את הדור שלפניו ככרם של גפנים או של תאנים, שכבר עבר זמנם, והוא דומה בין התאנים כאספי קיץ שכבר נלקחו התאנים הבכורות ונשאר הוא לבדו כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, ודומה בין הענבים כעוללות שנשארו אחרי הבציר, ונגד עוללות בציר אמר אין אשכול לאכול, ונגד אספי קיץ אמר (אין) בכורה (לאכול) אשר אותה נפשי, לאכול אשכול או בכורה ואין: 7:2: אבד מפרש נגד אין אשכול לאכול, אבד חסיד מן הארץ שהחסיד שעשה כל מעשהו יותר על החיוב בין במצות שבין אדם למקום בין במצות שבין אדם לחברו וזה נדמה כאשכול המלא ענבים כן היה מלא פרי צדקה ומשפט, וכמ”ש חז”ל אשכול איש שהכל בו, זה נאבד מן הארץ, ונגד בכורה אותה נפשי אמר וישר באדם אין שיהיה עכ”פ איש העושה עפ”י היושר במצות שבין אדם לחברו, ועל זה אמר באדם, ר”ל במצות הנוהגות מאדם לאדם ג”כ אין, כי בהפך כולם לדמים יארבו, לשפוך דם, ואיש יצוד את אחיהו בחרם ופח יקוש ללכוד אותו: 7:3: על הרע, סדר הכתוב, על הרע כפים השר שואל והשופט להיטיב בשלום, ר”ל הגם שתראה שהשר והשופט שואל על הרע כפים, דהיינו ששואל וחוקר ודורש על הרע שנעשה בכפים, בל תחשוב ששואל ע”ז כדי לעשות משפט ולהעניש את עושה הרע, רק שואל כדי להיטיב את הרע בשילום, ר”ל ע”י שישלם לו שוחד וע”י התשלומין שיקבל מאת עושה רע ייטיב עם עושה הרע ולא יענישהו, והנה השר היה ממונה ליסר עושה עול, והשופט היה ממונה לעיין בדינו כפי המשפט, ושניהם השר והשופט קבלו תשלומין, והיטיבו עם עושה הרעה, ועוד היה עליהם הגדול שהוא הראש על כולם והמופלא שבסנהדרין וכשלא מצאו משפט אצל השר והשופט הלכו אל הגדול והגדול דובר הות נפשו הוא (להיטיב בשלום) ר”ל שהגדול רוצה ג”כ לקחת שוחד, לכן הוא דובר שהרע הזה הוא הות נפשו של עושה הרע. ר”ל שראוי להמית אותו ושתבא הוות ושבר על נפשו, אבל רק דובר כן, ור”ל השר והשופט שואל, והגדול דובר הוות נפשו הוא, וכ”ז להיטיב בשלום, בין שאלת ודרישת השר והשופט ובין מה שהגדול דובר ומחליט שהרע כפים ראוי להוות ושבר, כ”ז רק כדי שישלמו להם שוחד שע”י ייטיבו את הרע, ובזה ויעבתוה, שאז יסכימו השלשה שהם השר והשופט והגדול להיטיב את הרע, ויעשו עבות שאין עבות פחות משלשה כמ”ש חז”ל, ר”ל אז יעשו פסק דין בכל תוקף בחוט המשולש אשר לא ינתק לאשר הדבר בחוזק שאין מגיע עונש לעושה הרע: 7:4: טובם כחדק ישר ממסוכה, גם האיש הטוב הנמצא ביניהם אינו טוב בעצמו, רק הוא דומה במשלו כחדק שהוא ישר נגד המסוכה, שהמסוכה הוא הגדר והסכך שעושים מקוצים וחדק, והחדק בעצמו הוא מלא עקמומית, וכשעושים ממנו מסוכה מעקמים אותו יותר ויסתבך ויתפתל יותר עד שהחדק הוא ישר בערכו, וכן הטוב שבהם הוא ג”כ נפתל ועקש, רק שהוא ישר בערך בני דורו שהם עקומים כמסוכה, יום מצפיך פקודתך באה ביום פורעניות המוכן למצפיך, ר”ל על האומות שמצפים לראות ברעתך, ביום המוכן לפורעניותם, הלא ביום ההוא באה פקודתך, פקדו את עוניך ותקבל עליהם עונש, באופן שיום המוכן לפורעניות האומות שכני א”י נפקדו גם ישראל על עונם, עד שעתה תהיה מבוכתם, שהעם כולו שאמר עליהם כולם לדמים יארובו וכו’ יהיו נבוכים ויהיה מבוכה ביניהם: 7:5: אל, ר”ל והמבוכה תהיה גדולה ביניהם כ”כ עד שיתחלק לבם איש מאחיו עד שלא יאמינו גם בריע שעד עתה האמין באהבתו, ולא יבטחו באלוף שהוא השר המלמד אותו ומורהו הדרך, וגם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי יחדל גם שלום הבית: 7:6: כי בן מנבל אב, עד שגם צאצאי בטן יקומו על הוריהם שזה מורה על תכלית הנבוכה והשחתת העם, עד שיופסק כל קשר אהבה ואחוה, וכ”ש שלא ימצא שלום המדיני ביניהם: 7:7: ואני, אומר הנביא עם שפלות הדור הזה והשחתתם ורוע מצבם ומעמדם המדיני והביתי אין תקוה עתה. רק אני בה’ אצפה שהמצפה הוא לזמן רחוק, שאצפה על הבטחת ה’ שעוד ישוב יגאלנו באחרית הימים, אוחילה ר”ל ובציפוי הזה שאני מצפה על הגאולה העתידה באחרית הימים, יש שני ענינים, או שייחל וימתין עד בוא העת המיועד וקץ הימין, שאז מוכרח שתבא הגאולה בכל אופן, וע”ז יפול לשון יחול, שהמיחל ממתין על דבר שיבא בברור, כמו שממתין על הבקר שיבא בודאי בכלות הלילה, ועל זה אמר אוחילה לאלהי ישעי שהוא על עת הישועה, או שיצוייר שתבא הגאולה גם לפני זמן המיועד אם ישובו בתשובה ויבקשו פניו ויהיה עת רצון, כמ”ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש”פ שם, ועל זה אמר ישמעני אלהי ר”ל שישמע תפלתי בעת רצון גם לפני זמן המיוחל: 7:8: אל, לכן אל תשמחי אויבתי לי על מה שאני בגלות, כי נפלתי קמתי מה שנפלתי לעמקי בור עי”ז אקום ואתעודד, כי עי”ז אושע, וגם כי אשב בחשך של הצרות ה’ אור לי, אם אין לי אור הגשמי שהוא אור ההצלחה החומריית יש לי אור ה’ שהוא אור הדת והאמונה, אור התקוה בישועת ה’: 7:9: זעף, כי ע”י הנפילה הלזו זעף ה’ אשא כי חטאתי לו ועי”כ ימרקו החטאים ויכופר עון, עד אשר יריב ריבי עד שבעת הגאולה אז יריב ריבי ועשה משפטי מן המעיקים לי והלוחצים אותי, ואז יוציאני לאור ואראה בצדקתו, כי עד הזמן ההוא האור מצדקת ה’ נמצא רק שאני יושב בחשך ועיני עצומות מראות צדקות ה’, ואז יוציאני לאור ואראה צדקת ה’ ואורו וישועתו, ואז אבין למפרע הצדקה שעשה עמי ושהיה הכל צדקה וחסד לטובתי: 7:10: ותרא אויבתי וגם אויבתי תרא זאת אז, ואז תכסה בושה, כי היא האומרה אלי כל משך זמן הגלות איו ה’ אלהיך, למה הסיר השגחתו מאתכם, ואז תרא שה’ היה עמי כל ימי גלותי ולא הסתיר פניו ממני ושהכל היה בהשגחתו למען ייטיב לי באחרית הימים, אבל עיני תראינה בה, כשאני נושא עיני להביט בה תראינה עיני בה בדרך בזיון, שאני רואה גם עתה הגם שהיא עתה מצלחת ועושה חיל, אני רואה כי תהיה למרמס כטיט חוצות, שהצלחתה היא לרעתה למען תאבד באחרית, ולמען תהיה למרמס, וזאת אני רואה בה, גם עתה בימי שלותה: 7:11: (יא-יב) יום, מסב פניו אל כנ”י, והמאמרים מקבילים, יום לבנות גדריך יום הוא, יום ההוא ירחק חק ועדיך יבא, ר”ל היום המוכן לבנות את גדריך (שבגדרות צאן הנבנות יתקבצו צאן פזורה) יום הזה יום הוא ר”ל הוא יום קבוע ועומד לפני ה’, וגם ר”ל שיום הזה הוא יום ואין לילה עמו, כי הימים שלפניו יהיה לילה ולא יום, ישוב ויאמר, הגם כי יום ההוא ירחק חק שבאמת חקו וזמנו ירחק לעתים רחוקות ובאחרית הימים, בכ”ז עדיך יבא כמ”ש אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, למני אשור יבא אל הגליות השבים מני אשור וערי מצור אשר שם הגלו בימי סנחריב, ולמני מצור היינו הגלות אשר בארץ מצרים ועד נהר פרת, כמ”ש ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, וכמ”ש והחרים ה’ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, וים הגליות שגלו בצד מערב שהוא הגליות שנעשו ע”י הרומים הם יבאו מים, וגולי הצפון יבוא מהר ההר שהוא בצפון א”י: 7:13: והיתה ואז תהיה הארץ ר”ל כדור הארץ כולו, לשממה על יושביה כי יפקד עון יושב הארץ עליה, וז”ש מפרי מעלליהם: 7:14: רעה עמך, כאשר ראה החוזה אריכות ימי הגלות התפלל אל ה’ שירחם עליהם במשך העתים האלה, אומר אל ה’ רעה עמך בשבטך, גם אם תצטרך להכות אותם במשך ימי גלותם, רעה עמך, בהשגחתך כרועה צאנו ירעה, ולא תכם במקל חובלים רק בשבטך תוכיחם בשבט אנשים, לא במטה ובמקל, צאן נחלתך שוכני לבדד יער, (רעה) בתוך כרמל, הנה הם שוכנים לבדד, ר”ל נפרדים מכל פועלי און ובכ”ז הם ביער מלא חיות רעות טורפות, אבקש רעה אותם בתוך כרמל שהוא מלא תבואה, (ר”ל שתשגיח עליהם שיהיה להם כל צרכיהם) עד יבא העת שירעו בשן וגלעד כימי עולם ר”ל שישובו לארץ ישראל: 7:15: כימי, (תשובת ה’) כימי צאתך מארץ מצרים שהיו ג”כ מעונים ולחוצים, והצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים כן אראנו נפלאות לעתיד לבוא: 7:16: יראו עד שהגוים שיראו זאת בעיניהם יבשו מכל גבורתם, שיראו שגבורתם הבל וריק אחר שה’ עושה נפלאות ולא בכח יגבר איש, ישימו יד על פה בל ידברו דבר, כי לא יוכלו לבטא בשפתים הנוראות האלה שיהיו למעלה משכל האנושי, אזניהם, ר”ל ולא ישימו יד על אזן כמו ביציאת מצרים שנאמר שמעו עמים ירגזון, כי אזניהם תחרשנה, והנמשל שלא למשמע אזן ישמעו רק בעיניהם יראו את מעשה ה’ ונפלאותיו: 7:17: ילחכו עפר כנחש, ומוסיף כזוחלי ארץ, כי הנחש ירים ראשו לפעמים, ומוסיף ירגזו ממסגרותיהם, שלא יהיה כזוחל שיוכל לזחול לכל מקום שרוצה, כי הם יהיו סגורים בעריהם מפני הפחד שיפול עליהם, והפחד הזה לא יהיה מפני מלחמה והרג רב רק אל ה’ אלהינו יפחדו מפני גדלו ורוממתו, ועי”כ ויראו ממך כי ה’ אתך: 7:18: מי אל כמוך, בסיום דבריו יתן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה’ פשע עמו, אומר אתה אל! מי כמוך, נושא עון ר”ל הגם שתחלה יסרתם בעונם, אבל לשארית נחלתו להדור שישארו בקץ הימין להם הוא נושא עון ועובר על פשע, והנה בי”ג מדות אמר נושא עון ופשע וחטאה שהנשיאה הוא שישא ויסבול אותו ולא יעניש עליו ובכ”ז הוא שמור אצלו לעת מצוא, כמ”ש ונקה לא ינקה, ובזמן העתיד יהיה שינוי שאת הפשע שהוא המרד שאינו עון, ר”ל שלא נעשה ע”י מינות ועוות השכל יעביר לגמרי, ורק את העון לא יעביר מן המציאות וישאר כמו שהיה מקודם שהיה נושא וסובל אותו ולא העבירו, והנה מדת ארך אפים נסתבב ע”י שנושא עון ופשע ואינו מעבירו לגמרי רק שסובל אותו ומאריך אף שלא להעניש תיכף, ולעתיד שאת הפשע יעביר לגמרי לא ימצא מדת ארך אפים רק על העון שאותו לא יעביר רק ישא אותו ויאריך אף, ובזה הוסיף לא החזיק לעד אפו, שגם על העון שעליו מאריך אפים והעון שמור אצלו, לא יחזיק את האף לעד, וזה יהיה ע”י שני מדות אחרות שיתעוררו שהם מדת רחום ומדת רב חסד, ועל זה אמר כי חפץ חסד הוא וימחול מצד החסד, וגם. 7:19: ישוב ירחמנו וימחול מצד הרחמים, וע”י המדות האלה יכבוש עונותינו, לא ישא את העון כמשא וסבל, רק יכבוש אותו שלא יגיע שום עונש עליו בעתיד, (וכבר ידעת בפלוגתא חד אמר כובש וחד אמר נושא, ועון עצמו אינו נמחק), ותשליך במצולות ים כל חטאתם אבל החטא שהוא הבא בשוגג או בסבת התאוה שלא מצד המרד או המינות תשליך אותו במצולות ים שלא ימצא כלל: 7:20: תתן, אחר שחשב כל המדות בא אל מדת אמת ומדת נוצר חסד לאלפים, ואמר שמדת אמת הוא שתקיים הבטחתך, תתן האמת וההבטחה שהבטחת ליעקב שהבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, שר”ל אחרי הגלות שתדבק לעפר נפשם אז יקום לעזרה למו ויפרצו בנחלה בלי מצרים ותקיים הבטחה זו מצד מדת אמת שלך, וגם תתן החסד שהבטחת לאברהם (שאל אברהם לא נתחייב עדיין מצד הבטחה קודמת ונקרא חסד, ואל יעקב שכבר נתחייב לקיים השבועה שנשבע לאברהם ויצחק נקרא אמת) עד שתשמור אשר נשבעת לאבותינו הגם שהשבועה היא מימי קדם תצור חסד לאלפים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “ריב ה’ עם עמו” — ה׳ תובע ישראל: “עמי מה עשיתי לך?”
- אפיון - ברית עם אלוקים | “מי אל כמוך נושא עון… תשליך במצולות ים כל חטאותם” — תפילת אמון
- אפיון - חרטה ותשובה | וידוי חטא מפורש — “חטאתי/חטאנו” כצעד ראשון בדרך התשובה
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מה ה’ דורש ממך”: הנוסחה המפורסמת ביותר של הנבואה. שלושה יסודות: משפט, חסד, צניעות. עולם הערכים המקראי בנוסחה אחת.
ניווט
- קודם: מי_004_001 - והיה באחרית הימים — בית לחם אפרתה
- אחרי: