כעס יונה — קיקיון ה’
פסוקים
וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־יְהֹוָ֜ה וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהֹוָה֙ הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃ וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽה־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃ וַיְהִ֣י׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃
פירוש רש”י
4:1: וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה. אָמַר: עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הָעַכּוּ״ם שֶׁאֲנִי נְבִיא הַשֶּׁקֶר: 4:2: הֲלֹא זֶה דְבָרִי. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה לֹא תַּחֲרִיבֵם וְאֶהְיֶה שַׁקְרָן בְּעֵינֵיהֶם: 4:6: וַיְמַן. לְשׁוֹן הַזְמָנָה: | לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ. מֵחוֹם הַשֶּׁמֶשׁ: | קִיקָיוֹן. עֵשֶׂב הַגָּדֵל לְמַעְלָה בַּעֲנָפִים רַבִּים וּמֵצִיל, וְכָךְ שְׁמוֹ: 4:7: וַתַּךְ. הַתּוֹלַעַת אֶת הַקִּיקָיוֹן. בִּמְקוֹם שֶׁיֹּאמַר לְזָכָר וַיַּךְ, יֹאמַר לְשׁוֹן נְקֵבָה וַתַּךְ: 4:8: חֲרִישִׁית. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מַשְׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ וְהִיא חַמָּה מְאֹד. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: שְׁתִיקָא: | וַיִּתְעַלָּף. פשמיי״ר בְּלַעַ״ז: 4:10: לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ. בַּחֲרִישָׁה וּזְרִיעָה וְהַשְׁקָאַת מַיִם: | שֶׁבִּן לַיְלָה. כְּמוֹ בֶּן לַיְלָה, לֹא גָדַל אֶלָּא לַיְלָה אֶחָד: 4:11: אֲשֶׁר לֹא יָדַע וגו׳. קְטַנִּים: | וּבְהֵמָה רַבָּה. בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים וְדַעְתָּן כִּבְהֵמָה, שֶׁאֵינָם מַכִּירִים מִי בְּרָאָם:
פירוש רד”ק
4:1: וירע. שרשו ירע וכן וירע בעיני ה’ תרע עינו וכן כל אשר במשקלם ולא כדברי רבי יהודה ואיך ידע יונה ועדיין לא הגיע מ’ יום אמר לו האל יתברך ברוח נבואה כי שב ממה שגזר עליהם כיון ששבו מדרכם הרעה: | ויחר לו. כמו שפירשנו בעבור ישראל שלא שבו מדרכם הרעה: 4:2: ויתפלל. יונה התפלל קח נא את נפשי ואמר בתחלת תפילתו אנא ה’: | הלא זה דברי. מה שהייתי חושב ומדבר עם לבי כי הייתי מפחד שישובו ותנחם על הרעה ותהיה תשובתם גורמת רעה לישראל: | אנה. כתיב בה”א: | עד היותי. בעוד היותי וכן עוד זה מדבר: | קדמתי לברוח. קודם שתבא אלי נבואתך בזה פעם שנית: | ונחם. קמץ כי הוא בינוני מבנין נפעל: 4:3: ועתה, קח נא את נפשי. שלא אראה ברעת ישראל כמו שאמר משה רבינו ע”ה מחני נא מספרך וכן אמר הרגני נא הרוג: 4:4: ויאמר ה’ ההיטב חרה לך. אם חרה לך מאד ולא אמר לו עוד אלא רוצה לומר עוד אראך אות שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים והיטב ענינו חוזק הענין וכן ואכות אותו טחון היטב שברו היטב ויש מפרשים אם הטוב שאני עושה להם חרה לך וי”ת כמו מאד הלחדא: 4:5: ויצא, מקדם לעיר. ישב לו במקום שהוא מזרח לעיר עד אשר יראה אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם: 4:6: וימן. הצמיחו לפי שעה ואעפ”י שעשה לו סוכה לצל אולי יבשו עצי הסוכה כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום ועשה עמו אות זה להשכילו בגזרת ה’ וכי רחמיו על כל מעשיו: | וקיקיון. הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל ובמשנה ולא בשמן קיק ואמרו בגמרא מאי קיק ריש לקיש אמר קיקיון דיונה אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ואבי פשקי רבי פי’ בין בצעי המים הוא גדל ועל פום חנוון מדלן יתיה פי’ על פתחי החנויות מדלין אותו לצל ומפרצדוהי עבדין משחא, פירש מגרעיניו עושין שמן ופי’ רבינו שמואל בן חפני שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו”א ופי’ צלוליבא מצאתי בתשובת הגאונים אילן סרק ויש במקומינו הרבה ועושה גרעינים ועושין מהן שמן וכל מי שיש לו צנה הרבה שותה ממנו ושמו בלשון ערבי אלכרו”ע: | מרעתו. מחום השמש שהכהו שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל: 4:7: וימן. הזמין התולעת לפי שעה במקום הקיקיון: | בעלות. בבית: | ותך את הקיקיון. תולעת לשון נקבה וכן כי תאכלנו התולעת: | ותך. רוצה לומר שחתכו למטה ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך יבשו עליו שהיו לו לצל והנה יום אחד היתה לו השמחה ולמחרת בעלות השחר הוכה ויבש: 4:8: ויהי, וימן. הזמין הרוח לפי שעה להוסיף לו צרה על צרתו כחום השמש ופי’ חרישית חזקה שנעשו בני אדם כחרשים בנשיבתה ות”י שתיקתא ורוח קדים היא חמה ותך השמש הרוח והשמש: | ויתעלף. יגעה נפשו ונבהלה מאד עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו כמו שפי’ תתעלפנה בספר עמוס וכן בדברי רבותינו ז”ל שמא יתעלפ’: 4:9: ויאמר. מבואר הוא: 4:10: ויאמר ה’ אתה חסת על הקיקיון. ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו כן האל ית’ חס על נינוה מפני כבודו כי הנבראים הם כבודו כמו שכתוב מלא כל הארץ כבודו וכ”ש מין האדם כמו שכתוב ולכבודי בראתיו ואף על פי שפירשנו זה על ישראל מכל מקום על מין האדם מדבר כמו שאמר יצרתיו אף עשיתיו אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם אמר הפסוק על ישראל: | אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. הדבר שיעמול בו האדם הוא עצב יותר באבדו ואעפ”י שהאל ית’ לא עמל ביצירת הנבראים דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים: | שבין לילה היה ובין לילה אבד. בין כמו בן וכן בן נון ובן לילה כמו בן לילה כמו בן חדש בן עשרים ופי’ בן לילה כי בלילה אחת צמח ובלילה האחרת אבד בסוף הלילה כי בעלות השחר הוכה וייבש: 4:11: ואני לא אחוס, הרבה מי”ב רבוא אדם. יותר מי”ב רבוא אדם ורבוא הוא עשרת אלפים ומלת משתים במאריך המ”ם והשי”ן איננה דגושה: | אדם. כולל זכרים ונקבות: | אשר לא ידע. שהם קטנים ולא ידעו בין ימינם לשמאלם ואין בהם חטא ואין להם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר והבהמה אין לה עונש וזכות ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול וכל שכן על רבים:
פירוש מלבי”ם
4:1: השאלות: (א-ג) מה זה חרה ליונה ולא ידע זאת, שבעבור זה שלחו ה’ כדי להשיבם בתשובה ושעי”כ תבוטל הגזרה? ומה זה שאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, מה בכך הלא בזה מלא שליחותו בצד היותר טוב, שבהפך עת ילך הנביא בשליחותו והעם לא ישובו אז אמר בכיוצא בו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו’, והיה לו לשמוח כי רבים השיב מעון?: | וירע אל יונה, פי’ הרי”א הרעה הנז’ פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ”ש וירא אלקים את כל מעשיהם כי שבו ועדן החזיקו בעבודות זרות, ובכ”ז נחם ה’ על הרעה, מזה הבין שה’ השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי’ שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדן עובדי ע”ז: 4:2: הלא זה דברי, ר”ל עוד בהיותי על אדמתי בא”י טרם שהלכתי אל נינוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר”ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע”ז ובכ”ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה ר”ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע”כ לא רציתי ללכת בשליחות: 4:3: ועתה ה’, אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ”ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח נא את נפשי, בשאני גרמתי זאת: 4:4: השאלות: מז”ש ההיטב חרה לך שהיא שאלה שאין לה הבנה כלל, ויונה לא השיב על זה דבר, כמו אחרי זה שאמר היטב חרה לי עד מות!?: | ויאמר ה’ ההיטב חרה לך, א”ל למה חרה לך מפני שיחשבו אותך כנביא שקר על שלא נתקיימה נבואתך, וכי הייתי מתנבא על דבר טוב שיחרה לך שלא נתקיים הנבואה, שאם היה הנבואה על היטב ולא נתקיימה אז יוחזק הנביא לנביא שקר כי היעוד הטוב הבא ע”י נביא מוכרח שיתקיים בכל אופן אף שהעם ירעו מעשיהם, משא”כ ביעידת הרע שאם ישובו בתשובה תבטל הגזרה ולא יכזב הנביא בזה, וכמו שהתבאר בדברי ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ”ח): 4:5: השאלות: למה ישב מקדם לעיר לראות מה יהיה בעיר, הלא כבר ידע כי נחם ה’ על הרעה?: | וישב וכו’ עד אשר יראה מה יהיה בעיר, שחשב שאעפ”י שבטלה הגזרה ולא תהיה מהפכה הכוללת בכ”ז א”א שלא יהיה איזה רושם ויהיה איזה רע בעיר וכמו מעשה העגל שכתב וינחם ה’ על הרעה ובכ”ז ויגוף את העם אשר עשו את העגל, וכן פי’ הרי”א: 4:6: השאלות: (ו-יא) מה היה ענין הקיקיון, וההוכחה שהוכיח לו ה’ ממנו: | וימן אלהים קיקיון כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ”ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד הצד שעמדה שם השמש, והוצרך לישב בבקר תחת קיר מזרחי ובצהרים לא היה צל כלל והקיקיון עשה צל למעלה על ראשו להציל לו היינו לראשו שהיה מוכן לפגע מחום השמש, וישמח יונה על הקיקיון כי יונה דן מזה שרצון ה’ שישב מקדם לעיר כי יתילד שם איזה דבר בעיר ומעכב אותו אשר שלומת רשעים יראה: 4:7: ותך את הקיקיון שחתכתו למטה בשרשו ועי”כ נתיבש: 4:8: רוח קדים חרישית שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד: 4:9: ההיטב חרה לך על הקיקיון, שאל אותו וכי זה דבר טוב, בעבור קיקיון שהוא דבר קל מאד חרה לך, ויאמר היטב חרה לי ר”ל ראוי שיחרה לי מפני שהוא עד מות שע”י חסרון הקיקיון הנני הולך למות כי נולד לו קדחת מרוב תבערת החום עד שהתעלף והגיע עד שערי מות: 4:10: ויאמר ה’ אתה חסת על הקיקיון, מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א”ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש: 4:11: ואני לא אחוס על נינוה שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה והגם שרבים עובדים ע”ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ בצד ימין, כמ”ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על חסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה קבל מענה ג”כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע”ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה לא יענשו על זה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “ויאמר ה’ הטוב חרה לך” — דיאלוג פילוסופי על גבולות החמלה
- אפיון - נבואה וחלום | יונה בסכה, קיקיון גדל ומת — פעולה אלוקית חינוכית בטבע
- אפיון - חרטה ותשובה | תשובת נינוה — עיר שלמה שבה בצום ובתפילה מסכנת כליון
- אפיון - מסע ומנוסה | מנוסת יונה — בריחה מפקודת ה’, ים ודג ותשובה
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ואני לא אחוס על נינוה”: השאלה הסופית ופתוחה. ה׳ מסיים בשאלה ולא בתשובה. הספר מחנך את יונה — ואת הקורא.
ניווט
- קודם: יונ_003_001 - יונה בנינוה — ויאמינו אנשי נינוה
- אחרי: