ושפכתי את רוחי על כל בשר
פסוקים
וְהָיָ֣ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁפּ֤וֹךְ אֶת־רוּחִי֙ עַל־כׇּל־בָּשָׂ֔ר וְנִבְּא֖וּ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנוֹתֵיכֶ֑ם זִקְנֵיכֶם֙ חֲלֹמ֣וֹת יַחֲלֹמ֔וּן בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם חֶזְיֹנ֖וֹת יִרְאֽוּ׃ וְגַ֥ם עַל־הָעֲבָדִ֖ים וְעַל־הַשְּׁפָח֑וֹת בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֶשְׁפּ֖וֹךְ אֶת־רוּחִֽי׃ וְנָֽתַתִּי֙ מֽוֹפְתִ֔ים בַּשָּׁמַ֖יִם וּבָאָ֑רֶץ דָּ֣ם וָאֵ֔שׁ וְתִֽימְר֖וֹת עָשָֽׁן׃ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ יֵהָפֵ֣ךְ לְחֹ֔שֶׁךְ וְהַיָּרֵ֖חַ לְדָ֑ם לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהֹוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃ וְהָיָ֗ה כֹּ֧ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֛א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה יִמָּלֵ֑ט כִּ֠י בְּהַר־צִיּ֨וֹן וּבִירוּשָׁלַ֜͏ִם תִּהְיֶ֣ה פְלֵיטָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה וּבַ֨שְּׂרִידִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה קֹרֵֽא׃ כִּ֗י הִנֵּ֛ה בַּיָּמִ֥ים הָהֵ֖מָּה וּבָעֵ֣ת הַהִ֑יא אֲשֶׁ֥ר (אשוב) [אָשִׁ֛יב] אֶת־שְׁב֥וּת יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְקִבַּצְתִּי֙ אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וְה֣וֹרַדְתִּ֔ים אֶל־עֵ֖מֶק יְהוֹשָׁפָ֑ט וְנִשְׁפַּטְתִּ֨י עִמָּ֜ם שָׁ֗ם עַל־עַמִּ֨י וְנַחֲלָתִ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר פִּזְּר֣וּ בַגּוֹיִ֔ם וְאֶת־אַרְצִ֖י חִלֵּֽקוּ׃ וְאֶל־עַמִּ֖י יַדּ֣וּ גוֹרָ֑ל וַֽיִּתְּנ֤וּ הַיֶּ֙לֶד֙ בַּזּוֹנָ֔ה וְהַיַּלְדָּ֛ה מָכְר֥וּ בַיַּ֖יִן וַיִּשְׁתּֽוּ׃ וְ֠גַ֠ם מָה־אַתֶּ֥ם לִי֙ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן וְכֹ֖ל גְּלִיל֣וֹת פְּלָ֑שֶׁת הַגְּמ֗וּל אַתֶּם֙ מְשַׁלְּמִ֣ים עָלָ֔י וְאִם־גֹּמְלִ֤ים אַתֶּם֙ עָלַ֔י קַ֣ל מְהֵרָ֔ה אָשִׁ֥יב גְּמֻֽלְכֶ֖ם בְּרֹאשְׁכֶֽם׃ אֲשֶׁר־כַּסְפִּ֥י וּזְהָבִ֖י לְקַחְתֶּ֑ם וּמַֽחֲמַדַּי֙ הַטֹּבִ֔ים הֲבֵאתֶ֖ם לְהֵיכְלֵיכֶֽם׃ וּבְנֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְנֵ֣י יְרוּשָׁלַ֔͏ִם מְכַרְתֶּ֖ם לִבְנֵ֣י הַיְּוָנִ֑ים לְמַ֥עַן הַרְחִיקָ֖ם מֵעַ֥ל גְּבוּלָֽם׃ הִנְנִ֣י מְעִירָ֔ם מִ֨ן־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִׁבֹתִ֥י גְמֻֽלְכֶ֖ם בְּרֹאשְׁכֶֽם׃ וּמָכַרְתִּ֞י אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם בְּיַד֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמְכָר֥וּם לִשְׁבָאיִ֖ם אֶל־גּ֣וֹי רָח֑וֹק כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ קִרְאוּ־זֹאת֙ בַּגּוֹיִ֔ם קַדְּשׁ֖וּ מִלְחָמָ֑ה הָעִ֙ירוּ֙ הַגִּבּוֹרִ֔ים יִגְּשׁ֣וּ יַֽעֲל֔וּ כֹּ֖ל אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָֽה׃ כֹּ֤תּוּ אִתֵּיכֶם֙ לַחֲרָב֔וֹת וּמַזְמְרֹֽתֵיכֶ֖ם לִרְמָחִ֑ים הַֽחַלָּ֔שׁ יֹאמַ֖ר גִּבּ֥וֹר אָֽנִי׃ ע֣וּשׁוּ וָבֹ֧אוּ כׇֽל־הַגּוֹיִ֛ם מִסָּבִ֖יב וְנִקְבָּ֑צוּ שָׁ֕מָּה הַֽנְחַ֥ת יְהֹוָ֖ה גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ יֵע֙וֹרוּ֙ וְיַעֲל֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֶל־עֵ֖מֶק יְהוֹשָׁפָ֑ט כִּ֣י שָׁ֗ם אֵשֵׁ֛ב לִשְׁפֹּ֥ט אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֖ם מִסָּבִֽיב׃ שִׁלְח֣וּ מַגָּ֔ל כִּ֥י בָשַׁ֖ל קָצִ֑יר בֹּ֤אֽוּ רְדוּ֙ כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת הֵשִׁ֙יקוּ֙ הַיְקָבִ֔ים כִּ֥י רַבָּ֖ה רָעָתָֽם׃ הֲמוֹנִ֣ים הֲמוֹנִ֔ים בְּעֵ֖מֶק הֶחָר֑וּץ כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהֹוָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הֶחָרֽוּץ׃ שֶׁ֥מֶשׁ וְיָרֵ֖חַ קָדָ֑רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נׇגְהָֽם׃ וַיהֹוָ֞ה מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ וַֽיהֹוָה֙ מַחֲסֶ֣ה לְעַמּ֔וֹ וּמָע֖וֹז לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם שֹׁכֵ֖ן בְּצִיּ֣וֹן הַר־קׇדְשִׁ֑י וְהָיְתָ֤ה יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ קֹ֔דֶשׁ וְזָרִ֥ים לֹא־יַֽעַבְרוּ־בָ֖הּ עֽוֹד׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכׇל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית יְהֹוָה֙ יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים׃ מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וֶאֱד֕וֹם לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה מֵֽחֲמַס֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁפְכ֥וּ דָם־נָקִ֖יא בְּאַרְצָֽם׃ וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלַ֖͏ִם לְד֥וֹר וָדֽוֹר׃ וְנִקֵּ֖יתִי דָּמָ֣ם לֹֽא־נִקֵּ֑יתִי וַיהֹוָ֖ה שֹׁכֵ֥ן בְּצִיּֽוֹן׃
פירוש רש”י
3:1: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן. לֶעָתִיד לָבֹא: | עַל כָּל בָּשָׂר. עַל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לִבּוֹ רַךְ כַּבָּשָׂר דֻּגְמַת ״וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״ (יחזקאל לו:כו): 3:3: וְתִמְרוֹת עָשָׁן. זְקִיפוּת מַעֲלֵה עָשָׁן בְּגֹבַהּ: 3:4: יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ. לְבַיֵּשׁ אֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה: 3:5: וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא וְגוֹ׳ כַּאֲשֶׁר אָמַר. וְהֵיכָן אָמַר ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ״ (דברים כח:י): | וּבַשְּׂרִידִים. בַּשְּׁאֵרִית אֲשֶׁר יוֹתִיר: | אֲשֶׁר ה׳ קוֹרֵא. לְשׁוֹן קְרוּאִים לִסְעוּדָה אוֹ לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ לְשׁוֹן ׳הַזְמָנָה׳: 4:2: אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט. אֵרֵד עִמָּם בְּעֹמֶק הַדִּין, יְהוֹשָׁפָט מִשְׁפָּטִי יָהּ: 4:3: יַדּוּ גוֹרָל. כְּמוֹ ״וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״ (איכה ג:נג): 4:4: הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים. זֶהוּ הַגְּמוּל שֶׁנָּתַן שְׁלֹמֹה לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר עֶשְׂרִים עִיר (מלכים א ט): | קַל מְהֵרָה. לְשׁוֹן ׳זְרִיזוּת׳: 4:8: לַשְּׁבָאִים וְגוֹ׳. לִבְנֵי שְׁבָא: | כִּי ה׳ דִּבֵּר. וְהֵיכָן דִּבֵּר ״עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״ (בראשית ט:כה) כֵּן מְפֹרָשׁ בִּמְכִילְתִּין: 4:9: קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה. אִם תּוּכְלוּן אַתֶּם לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדִּי: 4:10: אִתֵּיכֶם. קלטר״ש בְּלַעַ״ז: | וּמַזְמְרוֹתֵיכֶם. שרפש״א בְּלַעַ״ז: 4:11: עוּשׁוּ. כְּמוֹ ׳חוּשׁוּ׳ כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״יִתְכַּנְּשׁוּן״, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן ׳עֶשֶׁת בַּרְזֶל׳ הַמְכֻנָּס יַחַד מש״א בְּלַעַ״ז וְאֵין תָּי״ו בּוֹ יְסוֹד: | שָׁמָּה הִנְחַת ה׳ גִּבּוֹרֶיךָ. שָׁם בִּקְבוּצַת עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט יִשְׁבּוֹר גְּבוּרַתְכֶם כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לְשׁוֹן אֲרָמִי הוֹרָדָה אוֹ לְשׁוֹן חֲתַת וְהַנּוּ״ן בּוֹ נוֹפֵל כְּמוֹ (דניאל ב:כה) ״הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא״, שֶׁאֵין בּוֹ אוֹת שֹׁרֶשׁ אֶלָּא עַל: 4:13: שִׁלְחוּ מַגָּל וְגוֹ׳. שִׁלְחוּ חֲרָבוֹת אוֹתָם הַהוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתִי לְחַבֵּל אֶת אוֹיְבֵי ה׳: | כִּי בָשַׁל קָצִיר. כְּלוֹמַר כִּי הִגִּיעַ עִתָּם וְדִמָּה הַדָּבָר לְקָצִיר שֶׁקּוֹצְרִים אוֹתוֹ בְּמַגָּלוֹת כְּשֶׁגָּמַר בִּשּׁוּלוֹ: | בֹּאוּ רְדוּ כִּי מָלְאָה גַת. מִן הָעֲנָבִים בֹּאוּ וְדִרְכוּ אוֹתָם כְּלוֹמַר נִתְמַלָּא סְאַת עֲוֹנָם. רְדוּ לְשׁוֹן כְּבִישָׁה וְרִדּוּי כְּמוֹ ״וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם״ (בראשית א:כח): | הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים. קוֹל קִלּוּחַ הַיְקָבִים הַיּוֹרֵד תּוֹךְ הַבּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגִּתּוֹת נִשְׁמָע: 4:14: בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ. שֶׁשָּׁם חָרוּץ שֶׁהַמִּשְׁפָּט אֱמֶת וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״מֵישַׁר פִּלּוּג דִּינָא״: 4:15: אָסְפוּ נָגְהָם. הִכְנִיסוּ אוֹרָם: 4:16: מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג. מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ לְצִיּוֹן: | וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִפָּרַע מִשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה (שָׂרֵי הַכַּשְׂדִּים) וְאַחַר כָּךְ מִן (הַכַּשְׂדִּים): | מַחֲסֶה. לְשׁוֹן ׳כִּסּוּי׳, וּבְלַעַ״ז אבריאיי״ל: 4:18: אֲפִיקֵי. מְקוֹם מוֹצָא מַיִם: | וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים. כְּמַשְׁמָעוֹ ״וּמַשְׁקֵי יָת מֵישַׁר שִׁטִּים״. וּמִדְרָשׁוֹ יְכַפֵּר עַל עֲוֹן פְּעוֹר (עיין זכריה יד): 4:19: מִצְרַיִם וְגוֹ׳. סְמָכָן זֶה לָזֶה לְפֻרְעָנִיּוֹת אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאִלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה אֱדוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא:טז) ״כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב יוֹאָב עַד הַכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם״ וּכְתִיב (שם יז-כא) ״וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדוֹמִיִּים וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה וְגוֹמֵר וַהֲדַד שָׁמַע כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבוֹתָיו וְגוֹמֵר״ וּבָאַחֲרוֹנָה ״וַיְהִי לְשָׂטָן לִשְׁלֹמֹה״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֲכַלֶּה זוֹ וָזוֹ: | מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה. בִּשְׁבִיל חָמָס שֶׁעָשׂוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לִבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ אֶת דָּמָם: 4:21: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי. וְאַף אִם אֲנַקֶּה אוֹתָם מִשְּׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם וּמֵרָעוֹת שֶׁעָשׂוּ לִי, דָּמָם שֶׁל בְּנֵי יְהוּדָה לֹא אֲנַקֶּה מֵהֶם. אֵימָתַי תִּהְיֶה זֹאת, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן:
פירוש רד”ק
3:1: והיה אחרי כן. כמו והיה באחרית הימים, ואמר אחרי כן לפי שאמר וידעתם כי בקרב ישראל אני אמר עתה תדעו ולא ידיעה שלמה כי עוד תשובו ותחטאו לפני אבל אחרי זאת הידיעה יבא זמן שתדעו אותי ידיעה שלמה ולא תחטאו עוד והוא לימות המשיח שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’: | אשפוך רוחי על כל בשר. פי’ בישראל כמו שאמרו במקום אחר כל בשר ואינו לכל בעלי חיים אלא האדם לבדו, ואומר ויברך כל בשר יבא כל בשר כן פרט הנה כל בשר על ישראל הראויים להיות רוח הקדש עליהם. ואמר כל ר”ל הגדולים והקטנים כמו שאמר כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ורוחי היא רוח דעה והשכל כמו שאמר ונחה עליו רוח ה’ ואחר כך פירש רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה’, ומפני שיזדכך שכלם ויגבר במקצתם כח הדברי עד שיתנבאו כי לא אמר כי כלם יתנבאו אלא ונבאו בניכם ובנותיכם, ובשפיכות הרוח אמר על כל בשר אבל בנבואה לא אמר כל אלא ונבאו בניכם ובנותיכם, ואמר זקניכם בחוריכם לא כלם והוא ע”ד שכתב החכם הגדול הרב ר’ משה בן מימון ז”ל כי לא תבא לאדם הנבואה ואפילו עם התלמדות אלא אם כן קדם לו טבע בעת היצירה, והבנים והבנות יתנבאו בנערותם כמו שמואל הנביא והנבואה תהיה להם במראה החלום כמו שאמר חלומות חזיונות, וכן היתה נבואת רוב הנביאים. כמו שאמר אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכן יהיו בהם מעלות זה למעלה מזה כמו שהיו בנביאים שעברו עד שאולי יהיה בהם כמשה רבינו ע”ה. והנה זכר שלשה מעלות אשר בשנות האדם ימי הנערות וימי הבחרות וימי הזקנה: 3:2: וגם על העבדים. כמו שאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגם אותם לפי שיעמדו בארץ ישראל ויעבדו את ישראל תהיה להם רוח דעה והשכל, וענין שפיכות הרוח ר”ל שתהיה בהם רוח לרוב כענין השפיכה. וכן אמר ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים: 3:3: ונתתי מופתים. באותו הזמן אתן מופתים על העתיד לבא והמופתים יהיו בשמים ובארץ הדם בארץ לרוב ההרג שיהיה. אש ותמרות עשן בשמים והם הברקים השורפים בנפלם והשרפה תעלה עשן והם יהיו מופת על מגפת הגוים הבאים עם גוג ומגוג על ירושלם: | ותמרות עשן. עמודי עשן. ולפי שהתמר עץ גבוה וישר ושוה ידמו הדבר הגבוה והישר אליו לפיכך אמר ותמרות עשן על עמודי העשן, וכן בדברי רז”ל על העשן אמרו משתעלה תמרתו ואמרו בית אבטינס היו על מעשה הקטרת ולא רצו ללמד ושלחו והביאו אומנים מאלכסנדריא והיו יודעים לפטם כמותם ולא היו יודעים להעלות העשן כמותם שהללו מתמר ועולה כמקל והללו מפצל לכאן ולכאן, ואלה הברקים שירדו שלא בטבעם או השמש שיהפך לחשך והירח לדם פירשו המפרשים כמשמעו כי באותו הזמן יהיו אלה המופתים. וכן דעת החכם רבי אברהם אבן עזרא ז”ל ואמר כי קדרות המאורות הוא מופת על מלחמות עצומות וקדרות המאורות יהיה באותו הזמן לפני בא יום ה’ והיא יום מגפת גוג ומגוג והעמים אשר אתו והסימנים האלה יהיו מופתים על הדבר הזה. ופירוש והירח לדם הוא קדרות הירח וכשיהיה הקדרות שלם יהיה הירח שחור וכשלא יהיה הקדרות שלם יהיה אדום כדם ז”ש והירח לדם, והרמב”ם פירש כי זה והדומים לו הוא על דרך משל על הצרות שיבאו על העמים והמופתים שאמר בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן וכן השמש יהפך לחשך והירח לדם כל זה הוא משל אל הצרות והמלחמות כמ”ש על הארבה לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. וכן יאמר על מפלת גוג ומגוג שמש ירח קדרו וכוכבים אספו נגהם, ולפירוש הרמב”ם ז”ל מה שאמר לפני בא יום ה’ היה לו לומר בבא יום ה’. ואפשר שאמר שהצרה הזאת תהיה לישראל ויהיה להם האור לחשך לפני בא יום מפלתו של גוג ומגוג שיעלה עם עמים רבים על ירושלם עד שילחמו עליה ויצא חצי העיר בגולה וזה הוא החשך כמו שאמר בנבואת זכריה לא יהיה אור יקרות וקפאון ויום מפלת גוג ומגוג הוא יום ה’ הגדול והנורא כמו שאמר בארבה כי גדול יום השם ונורא מאד: 3:4: השמש. פירשנוהו: 3:5: והיה כל אשר יקרא. כי אז במלחמת גוג ומגוג תהיה צרה גדולה לישראל זמן מועט, כמו שאמר על אותו הזמן חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואז יפלו רבים מישראל והקדושים ויראי האל באמת ימלטו. כמו שאמר בנבואת ישעיה והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם. וכן אמר. כל אשר יקרא בשם ה’ והוא שיקראוהו באמת. כמו שאמר קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והם שרידים אשר ה’ קורא כי הם יקראוהו באמת והוא יקרא אותם עבדי ואוהבי: | כי בהר ציון. כי שם יעלו הגוים: | ובשרידים. והפלטה תהיה בשרידים. או יהיה פי’ קורא קריאת הגדולה והכבוד וכן שלישים וקרואים קרואי העדה וקראתי לעבדי לאליקים. ויונתן תירגם קורא זמין: 4:1: כי הנה. כי הנה זה יהיה בימים ובעת אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם והם ימות המשיח וזכר יהודה וירושלים אע”פ שכל ישראל ישובו לפי שהמשיח יהיה משבט יהודה זכר יהודה. וזכר ירושלים לפי שהיא ראש הממלכה, גם זכר ירושלם כי שם תהיה מלחמת גוג ומגוג: | אשוב. כתוב בוי”ו מן הקל. כמו ושב ה’ את שבותך ענין הנחה והשקט, וקרי אשיב ביו”ד מן הכבד ענין השבה: 4:2: וקבצתי. ואז באותו הזמן אקבץ את כל הגוים, וטעם וקבצתי שאתן בלבם שיבאו עם גוג ומגוג, וכן אמר בנבואת יחזקאל והביאותיך אל הרי ישראל: | והורדתים אל עמק יהושפט. כי שם תהיה המלחמה וזה העמק היה למלך יהושפט אולי בנה שם או עשה שם מעשה ונקרא על שמו, והעמק לעיר ירושלם. או נקרא עמק יהושפט על שם המשפט. כמו שאמר ונשפטתי עמם שם וכן ת”י למישר פלוג דינא: | ונשפטתי. אכנס במשפט עמם ואוכיחם על אשר הרעו לישראל בגלותם ביניהם: | אשר פזרו בגוים. טיטוס ומחנהו שהחריבו ארץ ישראל ופזרו יושביה בין הגוים: 4:3: ואל עמי. כמו ועל, וכן ויך את הפלשתי אל מצחו כמו על: | ידו גורל. היו משליכים גורל ביניהם על ישראל זה יהיה שלך וזה יהיה שלי: | ידו. משפטו יידו מן לידות את קרנות הגוים ומפני פגישת שני יודי”ן כאחד חסרו היו”ד פ”א הפעל והוטלה תנועת’ על יו”ד אית”ן, ופירוש ישליכו כמו אשליך עליהם גורל: | בזונה. בשכר הזונה: 4:4: וגם מה אתם לי. מה לי ולכם שבאתם בארצי שאתם שכני והיה לכם להטיב לעמי ולא עשיתם כן אלא כאשר ראיתם שבאו עליהם מלכי האומות התחברתם עמהם לשלול שלל ולבוז בז, ויונתן תרגם ואף מה אתון חשיבין קדמי: | גלילות. כמו גבולים: | הגמול. הה”א ה”א השאלה וגמול הוא תחלת הטובה שמטיב אדם לחבירו או תחלת הרעה. כמו כי גמל עלי. כי גמלת עלינו, ויש להשבת הטובה או הרעה, וכשנקשר הענין בלשון שלום הוא להשבת גמול כמו שאמר הגמול אתם משלמים עלי ואם גומלים אתם עלי היא התחלת הרעה, אמר מה זה שאתם מריעים לי אם תחשבו להנקם ממני שהרעתי לכם מתי הרעותי לכם, ואם תאמרו כי אתם מעצמכם גומלים לי עתה רעה כי מי שירע לישראל מחשבתו להרע לי כי הם בני אם כן הוא קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם: 4:5: אשר כספי וזהבי לקחתם. כי כספם וזהבם של ישראל לי הוא כי אני נתתיו להם: 4:6: ובני יהודה. בעודם בארצם הייתם גונבים את הקטנים ומוכרים אותם לבני היונים שהם רחוקים מארץ ישראל למען לא ישובו עוד לארצם, או אמר זה בגלותם שבאו עם אויביהם והיו לוקחים הבנים ומוכרים אותם ליונים: 4:7: הנני מעירם. כי עוד ישובו לארצם אעפ”י שמקום גלותם רחוק ישובו לארצם הם או בניהם או גם הם גם בניהם הם בתחיית המתים ובניהם שיהיו בזמן הישועה: 4:8: ומכרתי. כלומר אמסרם בידם והם ימכרום לשבאים שהם רחוקים מארצם יותר מהיונים: | לשבאים. בתנועת האלף בחיר”ק והיו”ד נחה, שבאים הם בני שבא והם מזרחית ודרומית לארץ ישראל ולצר וצידון ופלשת והם רחוקים מאד מאלה הארצות: 4:9: קראו זאת. כאלו כרוז יעבור אליהם ויעירם לבא למלחמה זאת על ירושלם: | קדשו. הזמינו, כמו ויקדש את ישי ואת בניו: 4:10: כתו אתיכם לחרבות. כלי המלחמה. והאתים הם שחופרים בהם, והמזמרות הם שחותכים בהם הזמורות. אמר כל כלי ברזל השיבו אותם לכלי מלחמה כי גדולה תהיה זאת המלחמה ובזמן השלום שיהיה אחר זאת המלחמה אמר בנבואת ישעיה בהפך זה, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות: 4:11: עושו ובאו. הקבצו מן עש כסיל וכימה שהוא חבור כוכבים, וכן תרגם יונתן יתכנשון וייתון: | ונקבצו. צווי שלם עם נו”ן הבנין: | הנחת ה’ גבוריך. הורד מתרגום וירד ונחת: | גבוריך. הם המלאכים. על דרך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ועל דרך מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא: 4:12: יעורו. מבואר הוא: 4:13: שלחו מגל. המשיל הגוים ההם לתבואה שבשלה והגיע זמנה לקצור שישלח אדם את המגל לקצרה כן הגוים האלה הגיע זמנם למות בחרב בעמק הזה: | בואו רדו. רדו בעמק הזה כי הוא כמו הגת שמלאה ענבים שראוי לדרוך אותם כן אתם בית ישראל דרכו אלה הגוים בזה העמק ושלחו בהם החרב: | השיקו היקבים. שהם מלאים עד שיצוף היין על פניהם ונשפך היין על פניהם והוא משל לשפיכת הדם. וכן הם באה עתם למות כי רבה רעתם שעשו לישראל הם ואבותיהם: 4:14: המונים המונים. הכפל לחזק הענין: | בעמק החרוץ. קורא אותו חרוץ כי שם יהיו הגוים חרוצים וחתוכים, או כי שם יחרוץ ויחתוך משפטם כמו שקרא אותו עמק יהושפט. וכן ת”י עמק החרוץ פלוג דינא כמו שתרגם עמק יהושפט: 4:15: שמש. חשכו וקדרו להם ולמעלה פירשנוהו: 4:16: וה’ מציון ישאג. כי שם שכינתו בירושלם וכאלו משם ישאג ויתן קולו עליהם ולקולו ירעשו שמים וארץ, והכל דרך משל, אמר גם רעש יהיה ביום ההוא בארץ ישראל כמו שנאמר בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה: | וה’ מחסה לעמו, מאלה הגוים גם מהרעש שלא יזיקם: 4:17: וידעתם, והיתה ירושלם קדש. כמו הקדש שאסור לזרים: | וזרים לא יעברו בה עוד. להרע להם כמו שעשו עד היום, גם אפשר שלא יכנסו זרים בירושלם כי תגדול קדושתה לעתיד, וכמו שההיכל אסור להכניס שם ואפילו ישראל כן תהיה כל העיר קדש שלא יכנסו בה זרים מאומות העולם: 4:18: והיה ביום ההוא. בעת ההיא אחר כלות הגוים שמה תהיה טובה גדולה לישראל והמשיל הטובה שתהיה להם בהזמנה מבלי עמל ויגיעה כאלו ההרים יטפו להם עסיס והגבעות תלכנה חלב, וענין תלכנה חלב מרוב ההזלה וההגרה כנה ההליכה לגבעות ואף על פי שהחלב הוא ההולך והנגר, וכן ילכו מים כנה ההליכה לאפיקים, ועל הדרך הזה ותרדנה עינינו דמעה, והאפיקים הם העמקים שנגרים בהם המים: | ומעין מבית ה’ יצא. זהו כמשמעו כמו שכתוב בנבואת יחזקאל: | והשקה את נחל השטים. כתרגומו מישר שיטין, כי העמק יקרא נחל בין יש בו מים בין אין בו מים, כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל, ובדברי רז”ל היושבת בנחל, והגאון רב סעדיה ז”ל פירש נחל השטים הוא הירדן כי הירדן הוא קרוב למקום הנקרא שטים לפיכך סמכו אליו: 4:19: מצרים. זכר מצרים ואדום מצרים בעבור הישמעאלים ואדום בעבור מלכות רומי, ואלה שתי האומות הנה הגוברות זה ימים רבים ותהיינה עד עת הגאולה והיא חיותא רביעאה במראות דניאל, וזכר מצרים בעבור ישמעאלים כי אשת ישמעאל היתה מצרית, שנאמר ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, וכן אמו הגר המצרית, לפיכך יחס האומה הזאת למצרים, וזכר אדום בעבור מלכות רומי, וכן עשה ישעיה בפרשת קרבו גוים שהיא על חרבן רומי כמו שפירשנו שם, ואמר זה בעבור כי מלכות רומי רובם אדומים ואעפ”י שנתערבו בהם עמים רבים כמו שנתערבו גם כן במלכות ישמעאל נקראים על העיקר, ומלך קיסר אדומי היה, וכן כל המלכים אחריו אשר היו ברומי ושתי האומות האלה הרעו לשבט יהודה ובנימן שגלו ביניהם ושפכו דמם כמים בארצם, ואדום שהיא מלכות רומי היא שהחריבה בית שני ע”י טיטוס הרשע ושפכו דמם והגלו אותם בין האומות, ועל גלותינו זה נאמר הפסוק הזה לפיכך לא זכר אלא יהודה כי עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא שבו עד היום לא היו ברשות שתי האומות האלה: | נקיא. נכתב באלף, וכן אל תתן עלינו דם נקיא, ובא על דרך נחי האלף נשיא נביא: | בארצם. הכנוי לבני יהודה או למצרים ואדום: 4:20: ויהודה. מצרים ואדום יהיו שממה לא ישבו לעולם אבל יהודה לעולם תשב: 4:21: ונקיתי. מכספם וזהבם שלקחו אנקה האומות כי גם ישראל יקחו מהם לעתיד ויהיו להם לשלל אבל דמם ששפכו לא אנקה אותם אלא נפש תחת נפש נפש השופכים או בניהם אחריהם, כי בכל כסף וזהב שבעולם שיתנו כופר נפשותם לא יהיו נקיים מדמם ששפכו, ויונתן הדביק טעם דמם עם ונקיתי שתרגם ודאתפרעית דמהון מן עממיא תוב אנא עתיד לאתפרעא אמר ה’ דאשרי שכינתיה בציון: | וה’ שוכן בציון. טעמו למה שאמר למעלה ויהודה לעולם תשב, אמר וה’ שוכן בציון גם כן לעולם כי לעולמי עד תהיה שכינתו בציון אחר שתשוב שם בימות המשיח, וכן חתם יחזקאל נבואתו ושם העיר מיום ה’ שמה:
פירוש מלבי”ם
3:1: והיה אחרי כן, מוסב על מה שאמר שיבא עת שידעו את ה’ בידיעה ברורה שה’ יהיה בקרבם שוכן בשכינה מתמדת שזה יהיה באחרית הימים, ינבא מה שיהיה בימים ההם, והנה מהרי”א הוכיח מזה שגם הנבואה הראשונה הוא על ד’ מלכיות, וד’ מיני ארבה הוא משל ומליצה אל ד’ מלכיות שונות אשר יאכלום בכל פה, ולכן דמה את הארבה כעם רב וגוי עצום וכסוסים ופרשים ומרכבות וחיילות מזוינים לוחמים וכובשים שהכל יצדק כפי הנמשל, אולם פשטות כל הנבואה מורה שלא כפירושו, אם לא נאמר כי מדי נבא אל הארבה שהיה באמת בימים ההמה, שוטטה ברוחו פי שנים גם נבואת הד’ מלכיות שדומה אליו במספר הארבעה, אולם למ”ש אין כל קושיא מסמיכת הנבואה הזאת שנמשך למ”ש וידעתם כי בקרב ישראל אני, שזו נבואה עתידה, ועל זה אמר שבאחרית הימים שתרבה ידיעת ה’ למטה תתער גם אתערותא דלעילא וישפוך את רוחו עליהם, אשפך את רוחי על כל בשר, רוח ה’ כולל כל המעלות הנפשיות כמ”ש ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה’, שכל שפע רוחנית שתחול על האדם מאת ה’, בין על כח הגוף בגבורה בין על כח המדמה בעצה והשערה אמתיית, בין על כח בשכל חכמה ובינה, בין השפע הנבואיית ברוח דעת ויראת ה’ אשר למעלה מהשכל, יכונה בשם רוח ה’, ואז ישפוך רוחו על כל בשר בשפע רב ועצום כשופך מים שהם מתפשטים בכל מקום ויכסו את הכל בשוה, אולם בכ”ז יהיה הבדל ביניהם לפי הכנת המקבלים, והוא ונבאו בניכם ובנותיכם, כי יש שלש מדרגות, א] הנבואה הגמורה, ב] החזון שהוא למטה מהנבואה שיראה מחזות בהקיץ ע”י שיחול השפע על כח דמיונו, ג] החלום הצודק שהוא למטה מן השפע, ומעורב בו תערובות תבן וסיגים יותר מן החזון, כמ”ש הנביא אשר אתו חלום יספר חלום וכו’ מה לתבן את הבר (ירמיהו כ״ג:כ״ח), ובזה יאמר שהבנים והבנות הצעירים שהם נולדו בדור המשיח המוכן לרוח אלהי, הם ינבאו נבואות גמורות, והזקנים שהם נולדו בדור קדום רחוק מדור המשיח, לא יושפע עליהם רק החלומות הצודקים שהוא למטה מן החזון וכ”ש מהנבואה, והבחורים שהם נולדו ג”כ לפני בא המשיח ולידתם היה קרוב לזמנו יותר מן הזקנים, הם חזיונות יראו שהוא שפע ממוצע בין הנבואה והחלום: 3:2: וגם על העבדים ועל השפחות אשר יהיו בימים ההמה, אשפך את רוחי הגם שלא ישיגו חלומות צודקים וכ”ש מה שלמעלה מזה, יחול עליהם רוח עצה וגבורה ויראת ה’ וכדומה מהמעלות הנפשיות: 3:3: ונתתי מופתים. אחר שבאר שאז תתגלה דעת ה’ בארץ ע”י הנבואה ורוה”ק, אומר כי גם יכירו את ה’ ע”י חידוש האותות והמופתים היוצאים מן הטבע. והמופתים יהיו כוללים בשמים ובארץ, וזה יהיה ע”י שני ענינים, א] ע”י פורעניות הרשעים שיהיה דם ואש ותמרות עשן, המופת בארץ יהיה ע”י דם, שהוא החרב שתהיה בחיל גוג ומגוג כמ”ש בס’ יחזקאל, והמופת בשמים יהיה ע”י אש שימטיר עליו אש וגפרית ואבני אלגביש עד שיעלה העשן מרוב התבערה, עד כי. 3:4: השמש יהפך לחשך, כי השמש משפיע האורה ואז יהפך לחשך מפני השריפה והעשן שיצאו מחומו הבוער, כמ”ש הנה יום בא בוער כתנור וכו’, והירח המושל על הליחות יהפך לדם תחת מים, ר”ל שסדרי המערכה ישתנו להורות על הריגות ושריפות וחורבן וכ”ז יהיה לפני בא יום ה’ הגדול שהוא יום הדין הגדול: 3:5: והיה, והמופת השני יהיה ע”י הצלת הצדיקים שכל מי שיקרא בשם ה’ ימלט ולא תשלוט עליו הרעה, וזה יהיה בשני אופנים, כי בהר ציון ובירושלים שם תהיה פליטה, ששם ינצלו כולם כמ”ש והיה הנשאר בציון וכו’ כל הכתוב לחיים בירושלים, וגם בשאר מקומות ששם לא ינצלו כולם, תהיה פליטה בשרידים אשר ה’ קורא, שהם הצדיקים. כל הקורא את ה’ ומתפלל אליו: 4:1: כי הנה, באר מתי יהיו הדברים המוזכרים, שזה יהיה בעת שיהיה בדעתי להשיב את שבות יהודה ר”ל באחרית הימים, שהגם שגם עשרת השבטים יגאלו אז, שבט יהודה הוא העקר בעיניו: 4:2: וקבצתי את כל הגוים, שאז יסבב ה’ שיתקבצו כל הגוים במלחמת גוג ומגוג שנבא עליה יחזקאל, והתבאר שם שאז יתעוררו בני אדום להלחם על בני ישמעאל ואח”כ ילחמו בני ישמעאל על בני אדום, וזה יהיה ע”י ה’, להוריד אותם אל עמק יהושפט, כן קורא את גיא וההמון גוג ששם יפלו בנופלים ומבאר מדוע קורא אותה בשם עמק יהושפט על כי ונשפטתי עמם שם ששם אבא עמהם במשפט על עמי ונחלתי ישראל, על הרעות שעשו להם, שהגם שה’ גזר עליהם גלות הם עזרו לרעה והוסיפו על המדה בשני דברים, א] אשר פזרו בגוים, שע”י רובי הגירושין והשמדות שלא מצאו מנוחה גם בארצות אויביהם נפזרו לכל קצוי ארץ, ב] מה שהחזיקו בם כאילו הם שלהם וקנין כספם, בין במה שאת ארצי חלקו, כאילו קנו את הארץ לנחלה ע”י שחשבו שישראל עבדיהם וכל מה שקנה עבד קנה רבו: 4:3: ואל, בין מה שהחזיקו גם בגופם כקנין כסף וידו גורל עליהם מי יקחם לעבד ושפחה והיו נקלים בעיניהם כ”כ עד שנתנו את הילד בזונה, שאם היו לישראל בן ובת נתנו את הילד לאתנן זונה ואת הילדה מכרו ביין: 4:4: וגם, והנה האומות שמסרתי אותם בידם כמו אשור ובבל הם רק הפריזו על המדה, אבל עקר הדבר שעשו להם רעה היה בגזרת ה’, אבל מה אתם לי אתם צור וצידון וכל גלילות פלשת? שלא מסרתי את ישראל בידכם כלל מי צוה אתכם להרע להם? הגמול אתם משלמים לי, וכי גמלתי אתכם רעה שבעבורה אתם משלמים לי גמול רעה תחת רעה, מה הרעה אשר עשיתי לכם? ויש הבדל בין גומל גמול ובין משלם גמול, המשלם גמול הוא שקבל רעה מחברו על ידי איבה ושנאה שיש לו עליו והוא משלם כמדתו רעה תחת רעה, אבל הגומל גמול יצוייר גם שלא קבל רע ממנו רק שעושה לו רע מצד האיבה שיש לו עליו, ועל זה אמר ואם גומלין אתם עלי אחר שאני לא עשיתי עמכם רע עד שתשלמו לי גמול רעה תחת רעה, רק שאתם עושים רע מצד האיבה שיש לכם על ישראל הגם שלא הרעו לכם, קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם, א”כ לא אמתין לכם עד העת האחרון ויום הדין העתיד כמו שאמתין ליתר אומות, רק אמהר להשיב גמולכם במהרה עוד בזה”ז, שבימי אלכסנדר מוקדון חרבו צור וצידון ופלשת והושמו תל עולם שממה: 4:5: אשר, מפרש הרעות שעשו לישראל, שחוץ ממה שכספי וזהבי לקחתם שאני לא מסרתי לכם ממונם כמו שמסרתי לנבוכדנצר רק אתם לקחתם אותו מעצמכם, חוץ מזה עוד הוספתם רשע, כי. 4:6: בני יהודה מכרתם לבני היונים בעת החורבן, למען הרחיקם מעל גבולם. שהוא גרוע ממה שלקחתם הכסף להנאתכם ומכרתם לעבדים בשביל ריוח מחירם, כי זה שמכרתם אותם למקום רחוק היה בעבור איבה ושנאה, לכך אשיב גמולכם באותו מדה בעצמה שעשיתם לישראל (שזה גדר השבה שמשיב לו הדבר הזה בעצמו): 4:7: הנני מעירם מן המקום, שבעת שבאו היונים והחריבו צור וצידון הביאו את בניהם ובנותיהם לארץ יון ושם קנו אותם היהודים שהגלו שם מיד בני יון, והם מכרו אותם לבני שבא שהוא גוי רחוק להרחיקם ג”כ מעל גבולם, נמצא נענשו ע”י היהודים עצמם אשר מכרו, ובאותה מדה שהרעו להם: 4:9: קראו, עתה חוזר לענין של מעלה שאמר שיקבץ את הגוים אל עמק יהושפט, ומצוה שיקראו זאת בגוים בגזרת עירין פתגמא, ויקדשו מלחמה וכבר בארתי (ביחזקאל סי’ ל”ב וסי’ ל”ח ל”ט), שלעתיד יתעוררו אומות אדום לכבוש את הארץ ויעשו הרג רב בבני מצרים שהם מאמונות הישמעאלים, ואז יתעוררו הישמעאלים לקחת נקמת אחיהם מיד האדומים ויהרגו בם הרג רב ואבדון, ויחזרו האדומיים שנית להלחם עם בני ישמעאל ויהרגו בם, וזה יהיה בשלש פעמים שתהיה מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים. ועל זה אמר שתחלה במלחמה הראשונה העירו הגבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה הגבורים והיודעים תכסיסי מלחמה הם יהיו הלוחמים, בפעם השני לא יהיו עוד גבורים ואנשי מלחמה כי כולם יפלו בנופלים, ואז. 4:10: כתו אתיכם לחרבות, כי אוחזי חרב נפלו כולם ותחתיהם ילכו האכרים עובדי האדמה ויעשו מן אתיהם ומזמרותיהם חרבות ורמחים חדשים, והם לא יהיו גבורים רק החלש יאמר גבור אני, בפעם השלישית שגם אלה יסופו במלחמה, אז. 4:11: עושו ובאו כל הגוים מסביב, ר”ל הגוים וההמון הנשארים ילכו כולם להלחם שלישית אדום מול ישמעאל, בלא שום גבורה כלל, כי שמה הנחת ה’ גבוריך, ולא יהיה עוד גבור במציאות כלל: 4:13: שלחו. מפרש שנית השלש מלחמות הנזכר, בפעם הראשון ידמו כתבואה העומדת בקמותיה ולא נקצרה עדיין כי עד עתה ישבו כולם בשלוה על אדמתם, ומצוה להקוצרים שישלחו מגל לקצור את התבואה, כי בשל קציר והגיע העת לקצרו ר”ל שנתמלא סאתם. בפעם השני מדמה אותם לענבים שכבר נבצרו והמה מונחים בגת ועדיין לא נדרכו להוציא היין מתוכם ומצוה להדורכים, באו רדו אל הגת לדרכו כי מלאה גת והגיע עת הדריכה. בפעם השלישית מדמה אותם לענבים שכבר נדרכו רק שעדיין לא המשיכו את היין ולא הבדילוהו מן החרצנים והזגים, ומצוה השיקו היקבים שימשיכו את היין אל היקב ששם נותנים את היין הנדרך מן הגת, ומפרש הנמשל כי רבה רעתם, ולכן צריך לדרכם ולרמסם, כמ”ש פורה דרכתי לבדי וכו’ ואדרכם באפי וכו’: 4:14: המונים המונים, ר”ל מה שיתאספו המונים המונים אל עמק יהושפט, הוא מפני שיהיו בעמק החרוץ, כי עמק יהושפט נקרא בעת המשפט, שאז חוקר על דינם ושופט לדעת אם זכאי אם חייב, אבל אז יקרא בשם עמק החרוץ, שכבר נחרץ ונגמר הדין שהם חייבים כליה, ולכן קרוב יום ה’ וימהר לכלותם בעמק החרוץ אחר שהדין נחרץ ונגמר: 4:15: שמש וירח קדרו, ר”ל שאז יתבטלו הוראות השמימיות והכוכבים אספו נגהם ולא יפעלו במסיבת המערכת: 4:16: וה’ מציון ישאג, שמשם תצא הנהגה והמשפט, והנה השאגה הוא קול גדול הפך קול נמוך, והנתינת קול אינו מציין קול גדול רק שלא ידום ויתן קולו, ובציון ששם עקר שכינתו ישאג בקול גדול עד שיתפרסם לכולם, ובירושלים שאינה קדושה כציון הגם שלא ישאג בקול גדול בכ”ז לא ידום רק יתן קולו שהוא ההנהגה האלהית, וע”י השאגה הזאת ירעשו שמים וארץ ותתבטל הנהגת הטבע אשר בארץ והנהגת מערכת השמים, וה’ מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל מצד שהם עמו יהיה להם מחסה להצילם מכל רע שלא תבא עליהם, ומצד שהם בני ישראל ששם זה מורה שהם למעלה מן הטבע כמ”ש כי שרית עם אלהים, יהיה להם מעוז שהם יתגברו בעז ה’ שזה יותר ממחסה: 4:17: וידעתם, ואז תדעו בידיעה ברורה שאני ה’ אלהיכם, שזה מ”ש למעלה וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה’ אלהיכם, שוכן בציון הר קדשי, ר”ל כי בקרב ישראל אני מצד שכינתי המתמדת בציון, וגם ירושלים תהיה קדש וזרים לא יעברו בה עוד, כי ציון תוקדש יותר עד שגם ישראל ישמרו מלהכנס שם שלא לצורך: 4:18: והיה ביום ההוא תתרבה השפע והברכה ביתר שאת עד שההרים יטפו עסיס מרוב הפירות המתוקים, והגבעות תלכנה חלב מרוב הבקר והצאן, וכל אפיקי יהודה ילכו מים שעד עתה היה חסרון מים בין בכללות א”י בין בירושלים שלא היו מעינות בירושלים, ואז לא לבד שיהיה מים ביהודה כי גם מעין יצא מבית ה’ משם יפתח מקור נפתח ויתפשט לחוץ עד שישקה את נחל השטים, ולדעת ר’ סעדיה הוא הירדן שהוא קרוב לשטים, ולרש”י הוא כמשמעו, ועל המעין הזה כבר נבא יחזקאל וזכריה, וע”ד הרמז שמשם תצא התורה והאמונה הנמשלה למים, לכל העולם, ויען שבשטים פרצו בזנות ובע”ז לבית פעור והיה ראשית חטאת לבית ישראל, מציין שהמעין הקדוש יטהר את הטומאה אשר התחלה בנחל השטים ויעביר הרעות הזרות והתאוות: 4:19: מצרים, הוא כולל מאמיני דת הישמעאלים שראש המחריבים בית ראשון היה אשור ובבל שהם נכנסו אחר כך תחת אמונת מצרים, ומשם תהיה המלחמה הראשונה של גוג ומגוג שבני אדום יעלו עליהם ויחריבום כמ”ש בנבואות יחזקאל, ואז לשמה תהיה, ואח”כ יעלו הישמעאלים על בני אדום שהם החריבו בית שני ע”י הרומיים, שהם ראש לאומות אדום, ועל זה אמר שאדום תהיה למדבר שממה כמו שפירשתי ביחזקאל (סי’ ל”ב וסי’ ל”ח ל”ט), וכ”ז יהיה מחמס בני יהודה בשתי החורבנות: 4:20: ויהודה לעולם תשב, שתחלה נפרדו אפרים מיהודה ומירושלים, ואז יתחברו ויהודה לא יגלה לעולם וירושלים לא תחרב עוד לדור ודור: 4:21: ונקיתי דמם לא נקיתי, מפני שבמלחמת גוג ומגוג לא נכללו רק אומות אדום וישמעאל וכל השייכים לאמונתם, והלא יש כמה עמים שאין שייכים להם והם ג”כ שפכו דמם של ישראל, אומר שאח”כ אנקה גם את דמם אשר לא נקיתי עדיין במפלת גוג, שהוא הדם ששפכו האומות שלא ישתתפו במלחמת גוג ומגוג, וזה יהיה אחר שה’ שוכן בציון שאז ינקה גם דמים האחרים ויעשה בהם משפט:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “ונבאו בניכם ובנותיכם” — נבואה אוניברסלית: עבדים, זקנים, נשים
- אפיון - עונש וגלות | “ועמק יהושפט” — דין גויים על פיזור ישראל
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עָסִיס (Strong’s H6071) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,יואל,עמוס,שיר השירים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ושפכתי את רוחי על כל בשר”: הנבואה הרחבה ביותר על הנבואה עצמה. ה׳ לא יגביל נבואה לנביאים בלבד. “כתו אתיכם לחרבות”: ניגוד לישעיהו ב (“כתו חרבותם לאתים”) — הגויים מגיעים להילחם, לא לשלום.
ניווט
- קודם: יו_002_012 - שובו עדי בכל לבבכם
- אחרי: