שובו עדי בכל לבבכם
פסוקים
וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכׇל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד׃ וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃ מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהֹוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשׇׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וַיְקַנֵּ֥א יְהֹוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן יְהֹוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בׇאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהֹוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
2:13: וְאַל בִּגְדֵיכֶם. כִּי אֵינִי חָשׁ לִקְרִיעַת בִּגְדֵיכֶם. דָּבָר אַחֵר קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל תִּצְטָרְכוּ לִקְרֹעַ בִּגְדֵיכֶם מֵחֲמַת אֵבֶל: | וְנִחָם עַל הָרָעָה. נֶהְפַּךְ לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת: 2:14: מִי יוֹדֵעַ. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עָוֹן יָשׁוּב וְנִחָם: | וְהִשְׁאִיר. הֶחָסִיל וְהַגָּזָם אַחֲרָיו בְּרָכָה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה תָּבֹא בְּרָכָה בַּפֵּרוֹת: 2:16: קִבְצוּ זְקֵנִים. מִמִּשְׁקְלוֹת ״שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי״ (מלכים א יח:יט) לְשׁוֹן רָפֵי וְקַל: 2:17: לְחֶרְפָּה. לְגִדּוּפִין: | לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לְשׁוֹן מָשָׁל וּשְׁנִינָה: 2:18: וַיְקַנֵּא ה׳ לְאַרְצוֹ. לְשׁוֹן ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי״ (במדבר יא:כט) נִכְנְסָה בְּלִבּוֹ צָרָתָהּ וְנִלְחַם בְּמִלְחַמְתָּהּ וְנִתְעַסֵּק בְּצָרְכֶיהָ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן ׳הַתְרָאָה׳, הִתְרָה בַּגּוֹבַאי עַל עִסְקֵי אַרְצוֹ: 2:19: חֶרְפָּה. גִּדּוּף שֶׁיִּקְרְאוּ אֶתְכֶם חַסְרֵי לֶחֶם: 2:20: וְאֶת הַצְּפוֹנִי. יֵשׁ לְפוֹתְרוֹ עַל חֵיל הָאַרְבֶּה וְעָלָיו נוֹפֵל לְשׁוֹן הִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה. דָּבָר אַחֵר הָעָם הַבָּא מִצָּפוֹן מַלְכֵי אַשּׁוּר וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים זֶה יֵצֶר הָרָע שֶׁצָּפוּן בִּלְבָבוֹ שֶׁל אָדָם: | הַקַּדְמוֹנִי. הַמִּזְרָחִי. וְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁפֵּרְשׁוּ בְּיֵצֶר הָרָע דָּרְשׁוּ שְׁנֵי הַיָּמִים הַלָּלוּ בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְכֵן פֵּרְשׁוּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׂם פָּנָיו בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְהֶחֱרִיבָם. וּלְפִי הַתַּרְגּוּם שֶׁפֵּרְשׁוּ עַל חֵיל מֶלֶךְ אַשּׁוּר צָרִיךְ לוֹמַר פָּנָיו (אֶל) הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי מִקְצָת חֵילוֹ אֶשְׁלַח לְמִזְרָח וּמִקְצָתוֹ לְמַעֲרָב: | צַחֲנָתוֹ. בָּאְשׁוֹ יוֹרֶה עָלָיו שֶׁהוּא לְשׁוֹן זֹהַם וְטִנּוּף: | כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. רָאָה שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּגְּדוֹלִים: 2:21: אַל תִּירְאִי אֲדָמָה. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם תָּשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה: 2:23: אֶת הַמּוֹרֶה. אֶת נְבִיאֵיכֶם הַמּוֹרִים אֶתְכֶם לָשׁוּב אֵלַי כְּדֵי לְצַדֵּק אֶתְכֶם: | מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. כְּמוֹ ״יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״ (דברים יא:יד): | בָּרִאשׁוֹן. בְּנִיסָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹרֶה הִיא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה הַיּוֹרֶדֶת עַל הַזֶּרַע וְהוּא בְּמַרְחֶשְׁוָן, אוֹתָהּ שָׁנָה בְּנִיסָן זָרְעוּ כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית שֶׁגָּדְלָה הַתְּבוּאָה בְּאַחַד עָשָׂר יוֹם: 2:24: וְהֵשִׁיקוּ. לְשׁוֹן הַשְׁמָעַת קוֹל כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ יוֹרֵד מִן הַגַּת אֶל תּוֹךְ הַיֶּקֶב וְהוּא הַבּוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת:
פירוש רד”ק
2:12: וגם עתה. טעם וגם רוצה לומר אם לא תשובו לפני באו גם עתה אחרי באו אני מזהיר בכם שתשובו ואמר עתה כי קרוב היה עת באו בהנבא הנביא כמו שאמר כי בא יום ה’ כי קרוב: | בכל לבבכם. שלא תהיה התשובה בלב ולב שתראו דרכי התשובה בנגלה ובנסתר לא תשובו והתשובה תהיה בנסתר כי היא העיקר: | ובצום ובכי ובמספד. בנראה להכניע הלבבות ושיראו איש את חברו צם בוכה וסופד ויכניע לבבו אם לא שב מעצמו: 2:13: וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. אם תקרעו לבבכם ותסירו ממנו כל מחשבה רעה אינכם צריכים לקרוע בגדיכם כמו שאדם קורע בגדיו על הצער והצרה: | כי חנון ורחום הוא. כן מדותיו כמו שכתוב בתורה שהוא מנחם על הרעה לשבים וכן כתוב וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו: 2:14: מי יודע ישוב. יש מפרשים מי יודע אולי ישוב האל יתברך ונחם ואעפ”י שאמרנו כי ממדותיו הוא שנחם על הרעה ואין ספק בזה אעפ”י כן אם רבו העונות לא ינחם עד שיענש מעט או רב לפיכך אמר מי יודע או יהיה פירושו מי שיודע דרכי התשובה ישוב ונחם האלהים על הרעה הזאת ויונתן תירגם מאן ידע דאית ביה חובין יתיב מנהון ויתרחם עלוהי: | והשאיר אחריו ברכה. והאל יתברך ישאיר אחר הארבה ברכה שאם ישובו בעדנו ידיחנו האל יתברך וישאיר בצומח ברכה שלא ישחת הכל והנשאר יהיה לברכה ותעשו ממנו מנחה ונסך לה’ אלהיכם כנגד מה שאמר הכרת מנחה ונסך מבית ה’: 2:15: תקעו. פירשנוהו למעלה: 2:16: אספו עוללים ויונקי שדים. שיתענו גם הקטנים וכן יונקי שדים יתענו שלא ינקו ויהיו כלם באסיפה אחת ויבכו הקטנים ויונקי שדים לרעבונם והגדולים יכנעו לבכיתם וישובו והאל יתברך ברחמיו ירחם לצעקת הקטנים: | יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. אפילו החתן שהיה לו לשמוח עם אשתו יצא מחדרו וכן הכלה תצא מבית חופתה והוא החדר שזכר או פירוש מחופתה מהחליים והעדיים שחופפין עליה בימי החתונה וכלם יהיו באסיפה אחת ויבכו החתן והכלה עמהם תחת שמחתם וכל אלה הדברים שוברים לבו של אדם וה’ ירחם ויונתן תירגם ויפוק חתנא מאדרון בית משכביה וכלתה מבית גנונהא: 2:17: בין האולם למזבח. כי שם היו עומדים לעבוד עבודתם ובהתבטל העבודה כמ”ש הכרת מנחה ונסך שם במקום עבודתכם יבכו ויתפללו לאל יתברך בבית מקדשו ויאמרו חוסה ה’ על עמך: | חוסה. מלעיל: | לחרפה למשול בם גוים. כי כשהיה רעב בארץ ישראל היו יוצאים רבים ממנה לגור בארץ מצרים ובארץ פלשתים מפני הרעב וזה היה חרפה להם ומושלים בהם גוים בהיותם גרים בארצם : 2:18: ויקנא ה’ לארצו. התנבא הנביא כי אחר שיעשו תשובה יקבל האל יתברך תפלתם ואז יקנא לארצו שלא תהיה שממה וטעם הקנאה מפני שהיו חרפה בגוים: | לארצו. בעבור ארצו וכן המקנא אתה לי: 2:19: ויען. ענה לצועקים על יד נביאיו: | שולח לכם. שאצמיח לכם עצי השדה ועשב הארץ ויונתן תירגם מברך לכון: | ושבעתם אותו. ממנו. וכן פן תשבענו והקאותו תשבע ממנו: 2:20: ואת הצפוני ארחיק מעליכם. הארבה קרא צפוני שבא להם מפאת צפון: | והדחתיו אל ארץ ציה, ושממה. ושם ימות שלא ימצא מה יאכל לפיכך ועלה באשו: | את פניו אל הים הקדמוני. פירש המזרחי והוא ים כנרת או ים המלח שהם למזרח ארץ ישראל: | וסופו אל הים האחרון. ים המערבי והוא שקרא אותו בתורה היה הגדול שהוא למערב ארץ ישראל: | פניו. ר”ל ראשו כל כך היה רב חיל הארבה שהיה מחזיק מים המזרחי לים המערבי: | ועלה באשו. האלף בשו”א לבדו: | ותעל צחנתו. כפל הענין במילות שונות כי צחנתו כמו באשו וטעם העליה שיעלה ריחם הרע לאפי העוברים: | כי הגדיל לעשות. הארבה הגדיל לעשות רע בארץ והאל יתברך ריחם על הארץ והמיתו ורז”ל פירשו זה הפסוק לימות המשיח ואמרו ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם: | והדחתיו אל ארץ ציה ושממה. למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן: | את פניו אל הים הקדמוני. שנתן עיניו במקדש הראשון והחריבו: | וסופו אל הים האחרון. שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו: | ועלה באשו ותעל צחנתו. שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאי ישראל כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם: 2:21: אל תיראי אדמה. ארץ ישראל אל יראו יושביה: | גילי ושמחי. כנגד חגרו וספדו והלילו קדשו צום: | כי הגדיל ה’ לעשות. פי’ לעשות טובות כנגד הארבה שהגדיל לעשות רעות: 2:22: אל תראו בהמות שדי. כמו שדה כנגד מה שאמר גם בהמות שדה תערוג אליך: | כי דשאו נאות מדבר. שאמר עליהם ואש אכלה וכיון שדשאו כן מלאו האפיקים מים: | כי עץ נשא פריו. כמו שעץ נשא פריו ביישוב כן במדבר דשאו מקומות הדשאים: | חילם. כחם והוא הפרי ויונתן תירגם טענו פיריהון: 2:23: ובני ציון. כנגד מה שאמר תקעו שופר בציון: | כי נתן לכם את המורה לצדקה. כמו יורה ואמר כי נתן לכם לצדקה שעשה עמכם בעברו על פשעכם ופקד אתכם במטר וזכר המורה תחלה שהוא במרחשון אח”כ פירש עוד ואמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון, או פי’ הגשם הנקרא מורה הורידו לכם בעתו שהוא במרחשון והוריד לכם ג”כ מלקוש בעתו בחדש הראשון שהוא ניסן ושניהם מורה במ”ם כמו יורה ביו”ד ויונתן תירגם המורה הראשון ענין הוראה שתרגם הפסוק כן ובני ציון ביעו וחדו במימרא דה’ אלהכון ארי יהיב לכון ית מלפיכון לזכו ומחית לכון מטר בכיר בעדניה ולקישא בירח ניסן. ורז”ל פי’ כי יורה ומלקוש שניהם ירדו בניסן באותה שנה שאמרו אותה שנה יצא רוב אדר ולא ירדו להם גשמים וירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן אמר להם הנביא לישראל צאו וזרעו אמרו מי שיש לו קב חטים או שעורים יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות אמר להם אעפ”י כן צאו וזרעו נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבחורים ובסדקין של נמלים ושבכותלים ויצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שנייה בחמשה בניסן והקריבו עומר בט”ז בניסן ונמצא העומר המתקרב מתבואה הגדלה בששה חדשים קרב משל י”א יום, ונמצאת התבואה הגדלה בששה חדשים גדלה באחד עשר יום ועל אותו הדור נאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצרו: 2:24: ומלאו הגרנות בר. מבואר הוא: | והשיקו. כמו והציפו מן ויצף ה’ אלהים את מי ים סוף על פניהם כלומר שהיו היקבים מלאים עד שיצופו היין או השמן על פניהם. ובדברי רז”ל מי החג שנטמאו השיקן ואחר כך הקדישן טהורין הקדישן ואח”כ השיקן טמאים פי’ שקען במי מקוה עד שיצופו מי המקוה עליהם: 2:25: ושלמתי לכם את השנים. כי לא באו בשנה אחת כמו שפירש. ויונתן תירגם הפסוק הזה דרך משל נראה כי דעתו היה שהיא נבואה עתידה לימות המשיח שתרגם ואשלם לכון שניא טבתא וגו’: 2:26: ואכלתם, אשר עשה עמכם להפליא. פלא היה כי בשנה אחת שלם להם תבואת ארבע שנים, ולדברי רבותינו ז”ל שכתבנו היה הפלא יותר גדול: | ולא יבושו. לפי שהיה להם באלה השנים חרפת רעב בגוים: 2:27: וידעתם. תכירו שאני בקרבכם שומע צעקתכם ואני אלהיכם ואין עוד, לא כאלהי העמים שעבדתם כי הם לא יועילו כי תהו המה:
פירוש מלבי”ם
2:12: וגם עתה, הגם שעתה כבר בא החיל, וכבר בא היום הגדול, אל תחשבו שאין תקנה כי גם עתה נאום ה’ שובו עדי בכל לבבכם, ואמר שובו עדי הגם שאני עתה רחוק מכם (כמ”ש בהבדל בין שובו אלי ובין שובו עדי, הושע י”ד ב’) רק שתהיה התשובה בכל לבבכם, לא בלב ולב, ושיהיה בצום ובבכי ומספד שהוא הוידוי ועזיבת החטא: 2:13: וקרעו, אח”כ תקרעו לבבכם שנית, שהיא החרטה הגמורה על העבר, ואל תקרעו בגדיכם על הרעה שבא עליכם, רק תקרעו הלב על העונות, כי העונות שעשיתם הם רעים לכם יותר מן הרעה אשר מצאה אתכם בסבתם, ושובו אל ה’ שהיא התשובה השניה שאחר שתהיו קרובים אל ה’ תשובו שנית אליו מאהבה, ואז ע”י שהוא חנון ורחום ונחם על הרעה גם עתה, הגם שכבר בא הארבה והחלה הרעה: 2:14: מי יודע, הוסיף לאמר שגם אם כלל הצבור לא ירצו לשוב בתשובה, עכ”פ אני מצוה אל היחידים מי מהם מי שיודע ומבין הוא ישוב ונחם על עונותיו, והגם שתשובת היחיד לא יועיל לבטל הגזרה בכללה, עכ”פ ישאר אחריו ברכה, שישאר מנחה ונסך לה’ אלהיכם, יצייר שלפי ריבוי החוטאים והחטאים כן תרבה הרעה, ואם אחד מהם ישוב בתשובה תתמעט הפורעניות הראוי לבא כפי חלק האיש ההוא בהרעה הכללית, וישאר מנחה ונסך לבית ה’: 2:15: תקעו שופר, (עתה מתחיל ענין שלישי), שעד עתה דבר על עת ביאת הארבה ומיעץ שישובו ויבטלו הגזרה לבל יבא, ועתה ידבר על העת שכבר השחית הארבה את הארץ, ומודיע להם שגם עתה יש תקנה שיסתלק מן הארץ, ובזה מצוה שיתקעו שופר בציון להקהיל את העם (ואינו מצוה להריע בקול תרועה לעורר חרדה, שכבר יחרדו מעצמם אחר שהצרה כבר באה). | קדשו צום, תחלה צוה שהכהנים יקדשו את הצום ויקראו עצרה, ועתה יאמר שיתעוררו העם מעצמם לקדש צום אחר שכבר באה הרעה: 2:16: אספו עם, תחלה אמר אספו זקנים כל יושבי הארץ שיאספו את הזקנים שיגידו להם דברי כבושין והם יעוררו את יושבי הארץ לתשובה, ועתה שכבר הרעה במציאות יאספו העם מעצמם, והקהל שיתקהלו יתקדשו מעצמם, והעם יקבצו את הזקנים שיתפללו בעדם, כי א”צ עוד שהזקנים יעוררו ויקבצו את העם, וצוה שיאספו גם עוללים ויונקי שדים וחתן מחדרו להרבות צום ותחנונים: 2:17: בין האולם, באשר תחלה אמר שהכהנים הם יאספו את העם ופה זכר שהעם יתאספו מעצמם כנ”ל ולא זכר מה יעשו הכהנים, אמר שהם ימצאו בין האולם ולמזבח ויבכו ויתפללו, ויאמרו בתפלתם חוסה ה’ על עמך, ר”ל, א] תחוס עליהם מצד שהם עמך ואתה מלך עליהם, ב] מצד שהארץ היא נחלתך, ששם נחלה מורה על הקדושה שיש בה, ועל ששכינתך שורה עליה מצד קדושתה אל תתן אותה לחרפה מצד זה, ומפרש מצד שהם עמך אל תתן אותם למשל בם גוים כי אתה המלך והמושל עליהם, ומצד שהארץ נחלתך אל תתן אותה לחרפה כי למה יאמרו בעמים איה אלהיהם, וזה חרפה מצד שהיא נחלתך ושכינתך שרויה שם ואתה אלהיהם: 2:18: ויקנא וה’ ישמע תפלתם, ונגד מ”ש אל תתן נחלתך לחרפה שהוא שיקנא על כבוד הארץ שהיא נחלתו ויקנא ה’ לארצו, ר”ל לכבוד ארצו, ונגד מ”ש חוסה ה’ על עמך ויחמול על עמו, וכבר אמרו חז”ל במדרש רות כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה’ את עמו בעבור שמו הגדול וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה’ את עמו, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור שמו הגדול, והכהנים היו מתפללים שיעשה בעבור שמו הגדול הגם שאין ישראל ראוים, כמ”ש למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ולכן אמרו חוסה ה’ על עמך, כי יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחוסה הוא מצד שיש לו צורך אל הדבר ואינו משחיתו בעבור תועלת עצמו שהוא בעבור כבוד שמו המשותף בם, אבל אחר שעשו ישראל תשובה יעשה בעבור עמו ונחלתו ויקנא ה’ לארצו, לכן אמר ויחמול על עמו, שגדר החמלה הוא שאינו משחית את הדבר מצד שלמות הדבר עצמו לא מפני צרכו אליו, שה’ יחמול עליהם מצד שלימותם אחר שהם צדיקים, ויש בזה שבעה הבדלים, א] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול, אז היה עונה להכהנים שהם היו המתפללים שיעשה לכבוד שמו, אבל אחר שבאה התשועה בעבור עמו ונחלתו בזכות ישראל. 2:19: ויען ה’ ויאמר לעמו תהיה העניה אל העם עצמם בזכותם, ב] שאם היה עושה בעבור שמו הגדול והם אינם ראוים היל”ל הנני נותן לכם את הדגן אחר שאינו שלהם מצד מעשיהם והוא רק מתנה מאתו, אבל אחר שיעשה בעבורם כתיב הנני שולח לכם את הדגן כי היא שלהם מצד מעשיהם ורק נתעכב מלבא וה’ ישלח אותו שילך אליהם כי הוא שלהם וראוי להם לפי זכותם, ג] שאם היה עושה בעבור שמו הגדול לא יעשה להם נס חוץ מדרך הטבע ולא היה נותן להם רק הדגן שזה יגדל בדרך הטבע כשזורעים אותו, לא התירוש והיצהר שכבר נשחתו העצים (כנ”ל סי’ א’) וא”א שיוציאו פרי בדרך הטבע רק בדרך נס, ומבטיח שיעשה להם נס בזכותם שיגדל גם התירוש והיצהר” ד] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול שלא יתחלל היה נותן להם בצמצום שבזה יהיה די שלא יתחלל שמו, אבל אחר שיעשה להם בזכותם אמר ושבעתם אותו יתן להם הרבה לשובע, ה] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול לא יחוס על כבוד העם שאינם ראוים רק על כבוד שמו לבד, אבל ע”י שאעשה בזכותכם אהיה זהיר בכבודכם ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים: 2:20: ואת הצפוני, ו] שאם היה התשועה בעבור שמו לא היה מרחיק את הארבה כדי שיהיה מוכן קרוב אליהם אם יוסיפו לחטוא, אבל עתה ארחיק מעליכם את הארבה שבא מצפון, ז] שאם היה למען שמו היה משלחו על האומות לנקום מהם כבוד שמו אשר בזו וכדי שישראל יקחו מוסר כמ”ש הכרתי גוים וכו’ אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, לא כן עתה שעשיתי למענכם אדיח אותו אל ארץ ציה ושממה. את פניו מצייר אותו כי התפשט בכל הארץ מים עד ים והיה מהלכו ממערב למזרח וכשנפסקה הגזרה נתחלק לשנים, וישא החלק ממנו שעמד במזרח שזה קורא פניו, אל הים הקדמוני המזרחי, וסופו ישא אל הים האחרון המערבי, ועלה באשו כי דרך הארבה בעת שיסתלק להניח אחריו באשה וצחנה, צחנה ע”י הזרע שיניח ובאשה ע”י שימותו רבים ממנו ותבאש הארץ ויתהוה עי”ז דבר וחולאים ע”י עיפוש האויר, מבטיח כי תעל ותסתלק הבאשה והצחנה, כי הגדיל לעשות ר”ל שכבר עשה שליחותו בשלמות ועשה חרבן גדול, וגם ר”ל שכבר פעל הרבה במה שעל ידו שבו בתשובה וא”צ להוסיף עוד צרות על ידו, וחז”ל דרשוהו על היצה”ר, וכונתם כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית והיצה”ר היה הסבה אל ביאת הארבה, וע”י שיתרחק הצפוני שהוא היצה”ר הצפון בלב ומסית לחטא, יתרחק גם המסובב ממנו שהוא הארבה שבא בסבת החטא: 2:21: אל תיראי אדמה, מלת אדמה מציין גם מקום שאינו שדה תבואה רק מקום אילנות כנ”ל (א’ י’), ומבאר שאם היה התשועה בעבור שמו הגדול לא היו האילנות חוזרים כנ”ל פי”ט, אבל ע”י שהיה התשועה בזכותכם גם האדמה שהיא מקום האילנות תתן חילה בפרי העץ בדרך נס, וע”כ גילי ושמחי שגדר הגילה הוא על התחדש דבר טובה שלא עלה על דעתו כלל, ועל זה אמר כי הגדיל ה’ לעשות, כי צמיחת האילנות שנשחתו זה דבר גדול למעלה מן הטבע, ואחר שה’ הגדיל לעשות בדרך נס אל תיראי אדמה: 2:22: אל תיראי בהמות שדי שאם היתה התשועה רק בעבור שמו הגדול לא היה מחזיר את התבואה רק בישוב לא במדבר, אבל עתה שהיה בעבור ישראל דשאו נאות מדבר ג”כ, כי עץ נשא פריו הגם שזה היה דרך נס כנ”ל, כי היה תשועה כולל בכל המקומות ובכל המינים: 2:23: ובני ציון, אולם בני ציון אתם לא תשמחו על הצלחות הזמניות, רק גילו ושמחו בה’ אלהיכם, על ששב ה’ להתרצות אליכם ע”י ששבתם בתשובה לפניו זה יהיה עקר שמחתכם, וא”כ תשמחו אח”כ במה ששלח עליכם את הארבה והרעב שבזה הכריח אתכם לשוב בתשובה, וא”כ תשמחו על כי נתן לכם את המורה לצדקה, שהארבה הוא היה המורה שלמד אתכם לעשות צדקה במצות שבין אדם למקום, באופן שלבסוף תשמחו על שהביא עליכם יסורים שבזה למד אתכם להטיב מעשיכם, וע”י שלמדתם לצדקה והטיבותם מעשיכם עי”כ יוריד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון וסר הרעב מעליכם. והנה הדין הוא שאם בא כסליו ולא ירדו גשמים יתענו ב”פ בה”ב ואח”כ יתענו ז’ תעניות ואם אח”כ לא ירדו גשמים לא יתענו עוד כי אין הגשם מועיל כ”כ רק יחידים מתענים עד ניסן. וכשיצא תקופת ניסן וירדו גשמים הם סימן קללה, ועל זה אמר בני ציון גילו ושמחו שהם התענו עד ניסן והגשם בא בניסן, גשם לאילנות מורה ומלקוש לתבואה (כי זמן האילנות בפרוס פסח כמ”ש במס’ תענית) ובכ”ז הגם שכבר עבר זמן הגשמים היה ברכה בו, כי. 2:24: מלאו הגרנות בר וכו’, שזה היה ע”י ברכת ה’ למעלה מדרך הטבע: 2:25: ושלמתי לכם את השנים, וזה כמשל מלך ב”ו שלוחם על מדינה והם מנצחים אותו צריך הוא לשלם מה שהפסידו חיילותיו בעת המצור, וכן אחר שתנצחו ע”י התשובה שתעשו מאהבה, אצטרך לשלם מה שהפסידו חיילותי ואכלו מתבואת הארץ. והנה בתחלה חשב את הגזם בראש כולם כמ”ש יתר הגזם אכל הארבה, ופה חשב את הגזם לבסוף, כי בעת שהביא עליהם את הגזם בא כדין על רוע מעלליהם, רק אחר כך שהתחילו לשוב בתשובה ע”ז צריך לשלם ואם כן אין צריך לשלם מה שאכל הגזם בתחלת בואו, רק מה שאכלו הארבה והילק וחסיל שאז כבר עשו תשובה, וכן ישלם על מה שאכל הגזם לבסוף, אחר שכבר עשו תשובה, ובכל זה שמש הגזם עם יתר המינים ביחד וצריך לשלם מה שהפסידו: 2:26: ואכלתם אכול ושבוע חוץ ממה שישלם להם להרבות התבואה עד שימלא מה שהפסיד בשני הרעב ישלח להם ברכה במעים שאוכל קמעא ומתברך במעיו, וז”ש אכל ושבוע, וברכה זו הוא נס ופלא חוץ מטבע, וע”ז והללתם את שם ה’ אלהיכם אשר יחד השגחתו עליכם אשר עשה עמכם להפליא, שבזה יגדל כבוד שמו הגדול, ולא יבושו עמי לעולם, תחלה אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים, ויש הבדל בין חרפה ובושה, שהחרפה היא מאחרים והבושה הוא שבוש בעצמו, ור”ל שלא יבושו ממעשיהם הרעים כי יתהפכו העונות לזכיות ע”י שיעשו תשובה מאהבה, גם רמז על הדין המבואר בה’ תעניות שאם התחילו להתענות וירדו גשמים לא יגמרו התענית ויאכלו תחלה ואח”כ יאמרו הלל כי א”א הלל רק מתוך שובע, וזה רק אם נענו באמצע תעניתם, ובזה צייר שה’ יענה אותם באמצע התענית ויאכלו לשובע כדי שיהללו בקריאת הלל שאין נאמר רק על השובע: 2:27: וידעתם, תחלה אמר והללתם את שם ה’, והשם מורה על פרסומו למרחוק, כי בזה”ז לא ידעו את ה’ בעצמו. ר”ל שתהיה השכינה קבוע ביניהם בדרך פלאיי תמידי, ואין מהללים רק לשמו המפורסם לכל ע”י ההשגחה הכוללת, אבל עוד יבא יום לע”ל שאז תדעו בידיעה ברורה, כמשיג הדבר בחוש. | כי בקרב ישראל אני, שאני מתמיד להיות בקרבם ומתהלך בתוכם, ואיני מנהיג אותם באמצעות הטבע רק אני ה’ אלהיכם ואין עוד, שהטבע והמערכה אין לה שום כח כי הכל מונהג בהנהגה נסיית בלי אמצעי ואז ולא יבושו עמי לעולם שתחלה אמר שלא יבושו ממעשיהם הרעים, ועתה הוסיף שלא יהיה להם בושה מצד חסרון השראת השכינה, ודברים שחסרו בבית שני שהיו מורים על שאין השכינה קבועה ביניהם כמו בימי קדם ואז לא יבושו גם מצד זה, כי ישובו לקדמותם, וזה יהיה באחרית הימים בבוא זמן הגאולה העתידה כמו שיבאר בסימנים שאחריו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ובין מדרכותיו” — תשובה לא ברסוק אלא בלב; ה׳ חנון ורחום
- אפיון - מנהיגות במשבר | “אספו עם קדשו קהל” — יואל מנהיג תשובה ציבורית מאורגנת
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יֵּאֹתוּ (Strong’s H225) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“קרעו לבבכם ואל בגדיכם”: הפסוק המרכזי. הניגוד בין טקס חיצוני לפנימיות — לב קרוע, לא בגד.