מכת הארבה — שמעו זקנים והאזינו
פסוקים
דְּבַר־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה אֶל־יוֹאֵ֖ל בֶּן־פְּתוּאֵֽל׃ שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹתֵיכֶֽם׃ עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר׃ יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃ הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כׇּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃ כִּי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃ שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ׃ אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ׃ הׇכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָֽה׃ שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה אָבְלָ֖ה אֲדָמָ֑ה כִּ֚י שֻׁדַּ֣ד דָּגָ֔ן הוֹבִ֥ישׁ תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלַ֥ל יִצְהָֽר׃ הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃ הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כׇּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ חִגְר֨וּ וְסִפְד֜וּ הַכֹּהֲנִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ מְשָׁרְתֵ֣י מִזְבֵּ֔חַ בֹּ֚אוּ לִ֣ינוּ בַשַּׂקִּ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י אֱלֹהָ֑י כִּ֥י נִמְנַ֛ע מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִנְחָ֥ה וָנָֽסֶךְ׃ קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְזַעֲק֖וּ אֶל־יְהֹוָֽה׃ אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהֹוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃ עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן׃ מַה־נֶּאֶנְחָ֣ה בְהֵמָ֗ה נָבֹ֙כוּ֙ עֶדְרֵ֣י בָקָ֔ר כִּ֛י אֵ֥ין מִרְעֶ֖ה לָהֶ֑ם גַּם־עֶדְרֵ֥י הַצֹּ֖אן נֶאְשָֽׁמוּ׃ אֵלֶ֥יךָ יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א כִּ֣י אֵ֗שׁ אָֽכְלָה֙ נְא֣וֹת מִדְבָּ֔ר וְלֶ֣הָבָ֔ה לִהֲטָ֖ה כׇּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ גַּם־בַּהֲמ֥וֹת שָׂדֶ֖ה תַּעֲר֣וֹג אֵלֶ֑יךָ כִּ֤י יָֽבְשׁוּ֙ אֲפִ֣יקֵי מָ֔יִם וְאֵ֕שׁ אָכְלָ֖ה נְא֥וֹת הַמִּדְבָּֽר׃ תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֙יעוּ֙ בְּהַ֣ר קׇדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּי־בָ֥א יוֹם־יְהֹוָ֖ה כִּ֥י קָרֽוֹב׃ י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ כְּמַרְאֵ֥ה סוּסִ֖ים מַרְאֵ֑הוּ וּכְפָרָשִׁ֖ים כֵּ֥ן יְרוּצֽוּן׃ כְּק֣וֹל מַרְכָּב֗וֹת עַל־רָאשֵׁ֤י הֶהָרִים֙ יְרַקֵּד֔וּן כְּקוֹל֙ לַ֣הַב אֵ֔שׁ אֹכְלָ֖ה קָ֑שׁ כְּעַ֣ם עָצ֔וּם עֱר֖וּךְ מִלְחָמָֽה׃ מִפָּנָ֖יו יָחִ֣ילוּ עַמִּ֑ים כׇּל־פָּנִ֖ים קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר׃ כְּגִבּוֹרִ֣ים יְרֻצ֔וּן כְּאַנְשֵׁ֥י מִלְחָמָ֖ה יַעֲל֣וּ חוֹמָ֑ה וְאִ֤ישׁ בִּדְרָכָיו֙ יֵֽלֵכ֔וּן וְלֹ֥א יְעַבְּט֖וּן אֹרְחוֹתָֽם׃ וְאִ֤ישׁ אָחִיו֙ לֹ֣א יִדְחָק֔וּן גֶּ֥בֶר בִּמְסִלָּת֖וֹ יֵלֵכ֑וּן וּבְעַ֥ד הַשֶּׁ֛לַח יִפֹּ֖לוּ לֹ֥א יִבְצָֽעוּ׃ בָּעִ֣יר יָשֹׁ֗קּוּ בַּֽחוֹמָה֙ יְרֻצ֔וּן בַּבָּתִּ֖ים יַעֲל֑וּ בְּעַ֧ד הַחַלּוֹנִ֛ים יָבֹ֖אוּ כַּגַּנָּֽב׃ לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֙חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכוֹכָבִ֖ים אָסְפ֥וּ נׇגְהָֽם׃ וַיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהֹוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ׃
פירוש רש”י
1:1: אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל. בֶּן שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שֶׁפִּתָּה לָאֵל בִּתְפִלָּתוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנְּבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּאוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁאָמַר אֱלִישָׁע (מלכים ב ח:א) ״כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב וְגוֹ׳״ וּבִימֵי יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב הָיוּ. וּבַהֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת נִמְצָא יוֹאֵל וְנָחוּם וַחֲבַקּוּק הָיוּ בִּימֵי מְנַשֶּׁה: 1:2: הֲהָיְתָה זֹּאת. הָאֲמוּרָה לְמַטָּה: 1:4: יֶתֶר הַגָּזָם וְגוֹ׳. גָּזָם אַרְבֶּה יֶלֶק חָסִיל מִינֵי גּוֹבַאי הֵם וְנִתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבֹאוּ וּבָאוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וְכִלּוּ כָּל פְּרִי הָעֵץ וִירַק הַשָּׂדֶה: 1:5: עָסִיס. יַיִן הַטּוֹב: 1:6: גּוֹי עָלָה עַל אַרְצִי. הַגּוֹבַאי הַזֶּה כִּנָּהוּ כְּצָבָא גּוֹי: | וּמְתַלְּעוֹת. הֵן הַשִּׁנַּיִם הַגַּסִּין שֶׁלּוֹעֵס בָּהֶן: 1:7: לִקְצָפָה. לְמַפַּח נֶפֶשׁ: | חָשַׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ. קִלּוּף קְלִפּוֹת הָעֵץ וְהִשְׁלִיכוֹ עַד הִלְבִּינוּ זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן: 1:8: אֱלִי. ׳קִינָה׳ מְתַרְגְּמִינָן ׳אִילְיָא׳: 1:9: הָכְרַת. כְּמוֹ ׳נִכְרַת׳, הֵ״א הַנְּקוּדָה בְּחָטַף קָמַץ עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם נוּ״ן כְּמוֹ ״וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ״ (איוב ה:כג): 1:11: הוֹבִישׁוּ. הִכָּלְמוּ: | אִכָּרִים. מַנְהִיגֵי הַמַּחֲרֵשָׁה: | עַל חִטָּה וְעַל שְׂעוֹרָה. מוּסָב עַל אִכָּרִים, וְעַל הַכּוֹרְמִים אָמַר: 1:12: הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה. נִכְרְתָה פָּסַק פִּרְיָהּ: | הוֹבִישׁ. כְּמוֹ ׳יָבֵשׁ׳: 1:14: קַדְּשׁוּ צוֹם. הַזְמִינוּ צוֹם: | עֲצָרָה. אֲסִיפָה: 1:15: אֲהָהּ. לְשׁוֹן גְּנִיחַת יְלָלָה: | וּכְשׁוֹד. וּכְבִזַּת שׁוֹדְדִים: | יָבוֹא. מֵאֵת הַמָּקוֹם: 1:16: נֶגֶד עֵינֵינוּ. אָנוּ רוֹאִים: 1:17: עָבְשׁוּ. הֶעֱלוּ חֲלוּדָה וְעִפּוּשׁ בְּלַעַ״ז מוי״ישיר: | פְּרֻדּוֹת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״גַּרְבֵּי חַמְרָא״: | מֶגְרְפֹתֵיהֶם. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן ״מְגוּפָתְהוֹן״ מְגוּפַת כִּסּוּי הֶחָבִיּוֹת: | נָשַׁמּוּ אוֹצָרוֹת. שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן: | מַמְּגֻרוֹת. מְגוּרוֹת שֶׁל חִטִּין: 1:18: נָבֻכוּ. נִתְעַרְבְּלוּ וְנִסְגְּרוּ וְתָעוּ בַּיְּעָרִים וּבַמִּדְבָּרוֹת: | נֶאְשָׁמוּ. נִתְקַלְקְלוּ בְּאַשְׁמָתָן: 1:19: נְאוֹת מִדְבָּר. לְשׁוֹן ׳נָוֶה׳: 1:20: תַּעֲרוֹג. תִּצְעַק כַּאֲשֶׁר פָּתַר דּוּנַשׁ עָרַג לְאַיָּלִים נָהַם לִשְׁחָלִים וְגָעָה לַעֲגָלִים וְצָהַל לְסוּסִים צִפְצוּף לְעוֹפוֹת וְנָבַח לִכְלָבִים: 2:1: תִּקְעוּ שׁוֹפָר. לְהַשְׁמִיעָם שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה בְּטֶרֶם תְּבוֹאתָם הָרָעָה הַזֹּאת: | יוֹם ה׳. מַה שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה: 2:2: כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים. הָאַרְבֶּה וְהַגָּזָם נִפְרָשִׂים עַל הֶהָרִים כְּשַׁחַר הַנִּפְרָשׂ בְּכָל הָעוֹלָם: | כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם. לָבוֹא כָּל הַמִּינִים הַלָּלוּ זֶה אַחַר זֶה, אֲבָל מִין אַרְבֶּה לְבַדּוֹ לֹא הָיָה כְּמוֹ אוֹתוֹ שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן״ (שמות י:יד): 2:3: לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ. מַשְׁחִיתִים אֶת הַכֹּל כְּאִלּוּ אֵשׁ אוֹכֶלֶת לִפְנֵיהֶם וְלֶהָבָה מְלַהֶטֶת אַחֲרֵיהֶם: | כְּגַן עֵדֶן. הָיְתָה הָאָרֶץ לִפְנֵי בּוֹאוֹ וְאַחַר שֶׁיֵּלֵךְ הִנִּיחַ אֶת הָאָרֶץ כְּמִדְבַּר שְׁמָמָה: 2:4: כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ. בִּמְרוּצָתוֹ: 2:5: כְּקוֹל לַהַב. הָאוֹכֶלֶת קַשׁ מַשְׁמַעַת קוֹל: | עֱרוּךְ מִלְחָמָה. לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק נָקוּד חֲטַף סְגוֹל: 2:6: קִבְּצוּ פָּארוּר. שַׁחֲרוּת כַּקְּדֵרָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר״ (במדבר יא:ח). וְאָלֶף הַכְּתוּבָה יְתֵרָה הִיא וְאֵינָהּ נִקְרֵאת: 2:7: וְלֹא יְעַבְּטוּן. אֵין לוֹ דִמְיוֹן וּפִתְרוֹנוֹ לְפִי עִנְיָנוֹ לֹא יְעַקְּלוּן: 2:8: וּבְעַד הַשֶּׁלַח. כְּמוֹ בְּעַד הַחַלּוֹנִים עַל פְּנֵי כְּלֵי זַיִן יִפְּלוּ וְיַחֲנוּ: | וְלֹא יִבְצָעוּ. וְלֹא יְקַבְּלוּן מָמוֹן. וְיוֹנָתָן פָּתַר בּוֹ לְשׁוֹן ׳שְׁלִיחוּת׳ בִּשְׁבִיל שְׁלִיחוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּילִין עַצְמָן וּבֶצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ: 2:9: בָּעִיר יָשֹׁקּוּ. לְשׁוֹן הַשְׁמָעַת קוֹל כְּמוֹ ״כְּמַשַּׁק גֵּבִים״ (ישעיהו לג:ד) ״דֹּב שׁוֹקֵק״ (משלי כח) ״מִמְשַׁק חָרוּל״ (צפניה ב:ט). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם לְשׁוֹן ׳נֶשֶׁק׳ ״מִזְדַּיְּנִין״: 2:10: רָעֲשׁוּ שָׁמַיִם. בִּשְׁבִיל פֻּרְעָנוּת הַבָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל רוֹגְזִים וְרוֹעֲשִׁים: | אָסְפוּ נָגְהָם. הִכְנִיסוּ אוֹרָן: 2:11: וַה׳ נָתַן. עֲלֵיהֶם קוֹלוֹ בְּמַאֲמַר נְבִיאָיו לִפְנֵי שָׁלְחוֹ בָּהֶם אֶת חֵילוֹ זֶה: | כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ. אֲשֶׁר יִשְׁלַח בָּכֶם אִם לֹא תֵּטִיבוּן:
פירוש רד”ק
1:1: דבר ה’ אשר היה אל יואל בן פתואל. זה הנביא נתנבא תחלה על הארבה שיביא האל יתברך בארץ ישראל על עונותיהם. ואחר כך נתנבא נבואה עתידה לימות המשיח ויש אומרים כי בימי יהורם בן אחאב ניבא זה הנביא שיהיה רעב בארץ כמו שאמר כי קרא ה’ אל הרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים הד’ שנים היו ד’ מיני ארבה והג’ שנים היו הגשמים נעצרים. ובסדר עולם אמר כי בימי מנשה ניבא ואמר יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה. ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו: 1:2: שמעו זאת הזקנים. כי הם ראו יותר במה שעבר בימיהם כמו שאמר זקניך ויאמרו לך: | ההיתה זאת בימיכם. אם היתה זאת הה”א ה”א השאלה: | ואם בימי אבותיכם. כי הארבה שהיה במצרים לא היה אלא מין אחד ואף על פי שאמר בספר תהלים ויתן לחסיל יבולם ואמר וילק אין מספר הארבה היה עיקר ושני המינים באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא עת אחת. וזה היה ד’ מינים גזם ארבה ילק חסיל ובאו בד’ שנים זה אחר זה כמו שאמר יתר הגזם וגו’. וזאת הרעה לא היתה עד אותו הזמן: 1:3: עליה. על הגזרה הזאת: | לדור אחר. בניהם הבאים אחריהם. כלומר לזמן רחוק תוכלו לספר זאת הגזרה: 1:4: יתר הגזם. מה שהותיר הגזם בשנה ראשונה אכל הארבה בשנה השניה כי לא באו ד’ המינים בשנה אחת אלא זה אחר זה בד’ שנים, וכן אמר ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגו’, ויש אומרים כי נקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וארבה לפי שהוא הרב שבמינים, וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב וחסיל לפי שהוא כורת את הכל מן יחסלנו הארבה, ותרגם יונתן מותר זחלא אכל גובא מותר גובא אכל פרחא מותר פרחא אכל שמוטא: 1:5: הקיצו שכורים. אותם הרגילים להשתכר ביין עתה הקיצו משנתכם ובכו יומם ולילה כי לא תמצאו יין כי הארבה יאכל הענבים: | עסיס. היין נקרא עסיס. וכן כל משקה שיוצא על ידי כתיתה ודריכה מן ועסותם את רשעים ויונתן תרגם עסיס חמר מרת: 1:6: כי גוי. כל קבוץ מן החי יקרא גוי לפיכך אמר על הארבה גוי, וכן אמר על הנמלים עם לא עז ועל השפנים עם לא עצום: | שניו שני אריה. כאלו יש לו שנים כשני האריה: | ומתלעות לביא לו. מתלעות הם השנים הגסות והלביא גדול מן האריה ויונתן תרגם שינוהי שני אריא וניבוהי כבר אריון והנה אמר ובני לביא יתפרדו נראה כי לא יקרא הקטן לביא: 1:7: שם גפני לשמה. עבר במקום עתיד או פירש יאמר יושב הארץ בבאו שם גפני לשמה. וכן כי גוי עלה על ארצי שזכר: | ותאנתי לקצפה. כל הכנויים הם דברי יושב הארץ או הם דברי הנביא וכן ת”י שוי פרי גופני עמי לצדו ופירוש לקצפה לזעם ולמארה ות”י למפחת נפש וי”מ לקצפה לקליפה וכן מפרשים כקצף על פני המים ר”ל שיסיר הארבה הקליפה שיאכלנה: | חשוף חשפה. הכנוי לתאנה גם לגפן וכן הלבינו שריגיה ופירוש חשפה גלה אותה כלומר שהסיר קליפתה וכן ת”י מקלף קלף ורמא ופירושו השליך הקליפה לארץ באכלו הלחות שבין הקליפה לעץ או פירש חשפה והשליך שאכל העגולים והסמדר השליך לארץ והנה היא מגולה: | הלבינו. כי אחר שימוץ הארבה הלחות נשארו השריגים יבשים ולבנים: | הלבינו. פעל עומד וכן כשלג ילבינו: 1:8: אלי. אומר כנגד כנסת ישראל קונני על זאת הרעה ועשי אבל גדול כמו הבתולה שנשאת לבחור ומת בעודה נערה כי אז היא רוב שמחתם זה בזה וכשמת מתאבלת אבל כבד והיא חוגרת שק תחת עדיה וחליתה: | אלי. פירוש קונני, ויונתן תירגם ויקונן המלך ואליא מלכא: | חגורת שק. הפועל הזה נשתמשו בו בפועל ובפעול כאחד יאמר חוגר ויאמר חגור. וכן לובש ולבוש: 1:9: הכרת מנחה ונסך. אמר הכרת לשון זכר ואמר מנחה שהיא לשון נקבה לשון זכר נופל על הענין כלומר קרבן המנחה והנסך וכן אשר יעשה מאלה יעשה מלאכה: | הכרת. בנין הפעל כי הארבה הכריתו ואם פסק מהם הדגן והתירוש ממה יביאו מנחה ונסך לבית המקדש והם אין להם מה יאכלו ומה ישתו: | אבלו הכהנים. שהיו אוכלים משלחן ה’ ואין: 1:10: שדד שדה אבלה. נשחתה ושממה. כי אין בה פירות וכן אבל תירוש: | הוביש תירוש. כמו יבש והוא פעל עומד וכת”י יבישו גופניא או יהיה מענין בשת ויאמר זה על דרך משל כאלו יש לו בשת כשנפסק: | אומלל. ענין כריתה וזכר דגן תירוש ויצהר כי אלה הג’ הם רוב חיי האדם: 1:11: הובישו. צווי וכן הילילו ואמר הובישו כי ראוי לכם שתבושי כי מעשיכם וטרחכם בשדה הוא לריק: | אכרים. עובדי השדות: | כורמים. עובדי הכרמים. וטעם אכרים על חטה ושעורה וטעם כורמים על הגפן: 1:12: הגפן הובישה. יבשה וכן ת”י יביש גופניא או הוא ענין בשת כמו שפירשנו הוביש תירוש: | כי הוביש ששון. יבש כלומר נפסק כי התבואות והפירות הם ששון בני אדם וכן ת”י ארי פסקא חדוותא או יהיה ענין בשת על דרך משל: 1:13: חגרו. ר”ל חגרו שק ופירש אחר כך לינו בשקים ופירושו באו בית ה’ ושם ספדו ואמר לינו כי אפילו בלילה לא תסירו השקים מעליכם אולי ירחם ה’ עליכם ואמר משרתי מזבח ואמר משרתי אלהי שהשירות הוא כמזבח לאלהים וסמך השירות לאלהים למזבח כמו אשר ישרתו לה’ בהם: 1:14: קדשו צום. הזמינו העם לתענית ות”י גזרו תענית קראו עצרה שיהיו נעצרים העם ממלאכתם ויאספו לתפלה ובקשו וזעקו אל ה’ אולי ישמע זעקתכם ויסיר מעליכם המכה הזאת וכל זה אמר הנביא שיעשו בבא הארבה עליהם או שישובו בתשובה טרם באו והאל ברחמיו יבטל הגזרה: 1:15: אהה ליום. אמרו אהה ואוי לזה היום שיבא: | וכשוד משדי יבא. כמו שוד שיבא פתאום כן יבא זה היום משדי והנגיד פירש משדי מחזק וכן כקול מים רבים כקול שדי שודד חזק ותקיף שאין לו דרך להמלט ממנו: 1:16: הלא נגד עינינו אכל נכרת. נראה התבואה המבושלת ויבא הארבה לעינינו ויכרתנו וכיון שנכרת האכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל כי היו מביאים קרבנות בחג הקציר ושמחים שם כי גדולה היתה שמחת הקציר כמו שאמר כשמחת הקציר: 1:17: עבשו פרדות. כמו עפשו ענין עפוש כי הבי”ת והפ”א ממוצא אחד וכן במשנה הבקר לעניים כמו הפקר: | פרדות. הם גרגרי הזרע שהם תחת הארץ ואמר כי מארה אחרת תהיה כי הזרע יהיה נשחת ומעופש תחת הארץ ולא יצמח ואשר יצמח יאכלנו הארבה או יתעפשו גרגרי הזרע מפני הגשמים שלא ירדו עליהם כי ג”כ תהיה עצירה גדולה בשנים האלה: | מגרפותיהם. בסגול המ”ם והם חתיכות העפר וכן באבן או באגרוף לדעת קצת המפרשים, ויונתן תירגם אתמסיאו גרבי חמר תחות מגופתהון תרגם מגרופותיהם כמו מגופת חבית: | נשמו אוצרות. אוצרות התבואה נשמו כי אין דבר להכניס בהם והנה הם שוממים: | נהרסו ממגורות. בשורק וכפל הענין במלות שונות כי ממגורות כמו אוצרות וכן העוד זרע במגורה ופירוש נהרסו כאלו נהרסות כי לא יכניסו בהם דבר או נהרסו כי אין חושש להם לתקנם כמנהג משנה לשנה ונופלים ונשחתים והמ”ם הראשונה במלת ממגורות נוספת ג”כ מאותיות אמתי”ן ובאו שתי אותיות נוספת כאחת במלה וכן מתלאה ואדוני אבי ז”ל כתב כי המ”ם הראשונה לשמוש כאלו היתה בחירק ממגורות ופירושו מקצתם מהמגורות נהרסו וכמו מ”ם השמוש בפתח כי למבראשונה לא התקדשו למדי: | וכי הוביש דגן. פירשנוהו: 1:18: מה נאנחה בהמה. אמר דרך כלל ואח”כ דרך פרט: | נבוכו. ענין בלבול כאדם המבולבל בדעתו ולא ידע מה יעשה וכן נבוכים הם בארץ: | גם עדרי הצאן. אמר גם כי עדרי הצאן ימצאו פעמים מרעה שלא ימצאוהו הבקר לפי שהם עולים בהרים ובגבעות מה שלא יעשו הבקר ברוב: | נאשמו. האל”ף בשו”א לבדו וענינו ענין שממה וכן תאשם שומרון כמו שפירשנו: 1:19: אליך ה’. כי אין מושיע זולתך: | כי אש. כאלו אש ולהבה עברה בהם כאשר עבר הארבה בהם: | נאות מדבר. אהלי הרועים יקראו נאות והוא בחלוף וי”ו באל”ף מן נוה ויונתן תירגם דרות מדברא והוא לשון דירה או לשון דיר בדברי רז”ל נכנסות לדיר להתעשר: 1:20: גם בהמות שדה. אפילו חיות השדה שימצאו מרעה בהרים רחוק מן היישוב ולא בא שם הארבה: | תערוג אליך. מפני הצמא: | כי יבשו אפיקי מים. כי הארבה יהיה באלה השנים ועצירת הגשמים היה אף על פי כן חית השדה שהולכות למרחוק הנה והנה ימצאו מרעה במקומות הלחים מעט הנה ומעט הנה אבל לא ימצאו מים לשתות כי בעצירת הגשמים יבשו הנהרות ואפיקי מים ואף על פי שהם צריכים למאכל יותר הם צריכים למשתה: | תערוג. כל אחת ואחת והוא ענין צעקה על הצמא כמו כאיל תערוג על אפיקי מים: | ואש אכלה נאות המדבר. מקומות הדשא שהיו במדבר יבשו כאלו אש אכלה אותם וקראם נאות לפי שנוטים שם אהלים הרועים שוכני המדבר ואף על פי שהוא רחוק מן היישוב: 2:1: תקעו שופר והריעו. כפל הענין במלות שונות כי ציון הוא הר הקדש וכן אמר על ציון הר קדשי וטעם תקעו והריעו לעורר הלבבות על התשובה: 2:2: יום חשך. הצרה נמשלת לחשך כמו שהשמחה נמשלת לאורה או פירש כי מרוב הארבה חשכה הארץ כמו שאמר בארבה מצרים ותחשך הארץ: | כשחר פרש על ההרים. כמו שחר שהוא פרוש על ההרים כרגע כי שם נראה תחלה השמש בצאתו מפני גבהם כן יבא זה הארבה פרוש ופשוט על הארץ ברגע: | כמוהו לא נהיה. כי אותו של מצרים לא היה אלא מין אחד והוא הארבה והיה רב אותו המין במצרים יותר ממה שהיה עתה בארץ ישראל לפיכך אמר ואחריו לא יהיה כן והנה אמר כמוהו לא נהיה כן כי היו ארבעה מינים ושבמצרים לא היה אלא מין אחד: | לא יוסף. בצרי כמו לא יוסיף בחירק: 2:3: לפניו. במקום שיחנה נראה לפניו ולאחריו כאלו אש אכלה ולהטה כל הצומח לפיכך אמר לפניו ואחריו כי מקום חנייתו לא יראה כי הוא יכסה את עין הארץ אבל חונה במקום זה ואוכל ונוסע במקום אחר ואוכל זהו לפניו ולאחריו: | כגן עדן הארץ לפניו. לפני בא הארבה היתה הארץ כגן עדן ואחרי שיבא על הארץ ואכל כל הצומח נשארה הארץ אחריו מדבר שממה: | וגם פליטה לא היתה לו. שלא הניח דבר מן הצומח שלא אכל ויונתן תרגם ואף שיזבא לית ליה לרשיעיא: 2:4: כמראה סוסים. במרוצתו דומה למראה הסוסים: 2:5: כקול מרכבות. בפתח המ”ם: | על ראשי ההרים ירקדון. קול הליכתם כקול הליכת המרכבות ויותר להם שהולכים על ראשי ההרים ולא כן המרכבות ירקדו כי מהלך הארבה ברקידה ממקום למקום כמו שאמר לנתר בהם על הארץ: | כקול להב אש אכלה קש. כי הקש והעצים הדקים כשתאחז בהם אש משמיעים קול וכן אמר כקול הסירים תחת הסיר: | ערוך מלחמה. כעם עצום שערוך להלחם עם שכנגדו שמשמיע קול ותרועה להבהיל שכנגדו: | ערוך. העי”ן בשוא וסגול הוא פעול סמוך: 2:6: מפניו, פארור. שחרות וקדרות כמו הקדרה כן היו כל הפנים מפניו כמו ובשלו בפרור והאל”ף בתוכה למשך וכת”י כל אפיא אתחפיאו אכרום אוכמין כקדרה וי”מ קבצו פארור על דרך וכוכבים אספו נגהם ואדוני אבי ז”ל תפש עליהם כי אין לשון קבוץ בלשון אסיפה בכל מקום כי לא יאמר קבוץ ידיך כמו שיאמר אסוף ידיך ולא יאמר ויקבוץ רגליו כמו שאמר ויאסוף רגליו אל המטה ונאמר ואין איש מאסף אותי ולא יאמר מקבץ אותי וכן לא יאמר קבצו נוגהם כי הקבוץ יאמר על הדבר המפוזר והאסיפה יאמר אף על דבר שאינו מפוזר: 2:7: כגבורים ירוצון, ולא יעבטון אורחותם. כתרגומו ולא מעכבין ארחתהון ואין לו חבר במקרא וי”מ אותו מן העבט תעביטנו כמו שאמר גבר במסילתו וי”מ אותו כמו יעוותון וכן הוא בלשון ערבי: 2:8: ואיש, גבר במסילתו. לפי שהמשילם באנשים וגבורים אמר גבר אע”פ שלא יפול זה הלשון אלא על בני אדם: | ובעד השלח יפלו. השלח הוא הסייף וכן מעבור בשלח ואין משלחת במלחמה ובעד פירוש על כמו ויסגר השם בעדו וכפר בעדו יפלו כמו יחנו וכן על פני כל אחיו נפל נופלים בעמק: | לא יבצעו. כמו לא יפצעו מן פצע תחת פצע והוא פעל עומד וכן ובצעם בראש כלם והוא פעל יוצא ענין כריתה אמר אין החיל הזה כשאר אויבים שתמנעם מלבא עליך בחרב כי אלה יחנו על החרבות ולא יבצעו וזה לקלותם ויונתן תירגם שלח ענין שליחות ויבצעו ענין שונאי בצע אמר ולאתר דאינון שליחין קטלין ולא מקבלין ממון אמר אינם כשאר אויבים שתפייסם בממון: 2:9: בעיר ישקו. ענין שוק וזכר זה הלשון בארבה לפי ששוקיו הם ארוכים ועוד כי הוא הולך תמיד לא ינוח אלא מעט וכן אמר כמשק גבים שוקק בו ר”ל התמדת ההליכה וכן ובן משק ביתי ויונתן תירגם בקרתא מזדיינין: | בבתים יעלו. כי משואות אויבים ישגב האדם בבתים הגבוהים: בעד החלונים. כמו מן החלונים וכן בעד הסבכה בעד החלון אמר אינם כשאר אויבים שתסגור השער לפניהם כי מן החלונים יכנסו בבית כמו הגנב שימצא השער סגור וישתדל ליכנס מן החלונים: 2:10: לפניו רגזה ארץ. בבאו תרגז הארץ לפניו. וזה דרך משל וכן רעשו שמים וקדרו ואספו נגהם הכל משל לרוב הצרה כי כן דרך הכתוב כמו חשך השמש בצאתו והדומים לו רבים וענין אספו נגהם אספו אורם לתוכם שלא נראה וכן אסוף ידיך ויאסוף רגליו: 2:11: וה’ נתן קולו. והנה האל יתברך השמיע בא החיל הזה לפני בואו על ידי נביאיו. כדי שישובו בתשובה: | ומי יכילנו. מי יוכל לסבלו וכן מי מכלכל את יום באו:
פירוש מלבי”ם
1:1: דבר ה’, בשני סימנים הראשונים ינבא על הארבה שבא בימים ההם והחריב את הארץ: 1:2: שמעו זאת הזקנים, מדבר א] אל הזקנים שיזכרו אם נעשה כזה בדורות הקודמים ב] האזינו כל יושבי הארץ שהם יספרו הפלא הזה לבניהם אחריהם, ומפרש נגד שמעו זאת הזקנים ההיתה זאת בימיכם הגם שכבר חיו ימים רבים, ונגד האזינו כל יושבי הארץ אומר. 1:3: עליה לבניכם ספרו, שכל יושבי הארץ יספרו וימסרו המעשה הזאת בקבלה לדורות אחרונים, והוא כי. 1:4: יתר הגזם אכל הארבה, שהגם שבמצרים היה ג”כ ארבה כבד ושם נאמר שאחריו לא יהיה כן, שם היה רק מין הארבה, וכאן היו ד’ מינין, וכ”א השחית מה שהותיר הקודם לו וזה לא היה עדיין כמש”פ חז”ל: 1:5: הקיצו, (כל מאמר זה נמשך על פסוק ח’ שימליץ שזה יקונן עץ הגפן כמו שיבואר שם, וכאילו הגפן ייליל וישא קינה ויאמר) אתם השכורים שהם משוקעים תמיד בתרדמת השכרות עתה הקיצו מתרדמת היין ובכו כי אין משתה שכרון, וגם הילילו כל שותי יין, אף שאינם שכורים רק רגילים ביין דרך שתיה גם אתם הילילו על עסיס כי נכרת מפיכם ואין לכם המשקה הטובה לחככם: 1:6: כי גוי עלה על ארצי, מצייר את הארבה כגוי מצד התחברותם יחד כגוי מיוחד, והוא עצום מצד איכות כחו ואין מספר מצד רבויים שיניו האריה כחו בשיניו והביא כחו במתלעותיו, והוא י”ל שני אריה ומתלעות לביא להשחית את הכל: 1:7: שם גפני לשמה, שהשחית את הגפן ואת התאנה על ידי שחשף חשפה את הקליפה מן העץ. | והשליך את קליפת העצים, עד ששריגיה הלבינו ועי”כ נשחתו העצים: 1:8: אלי כבתולה, המליץ במליצתו מצייר כאילו הגפן והתאנה הם המיללים את הדברים הנאמרים (בפסוק ה’ ו’ ז’) שהגפן יאמר להשכורים שיבכו כי גוי עלה על ארצו של הגפן, ושם את גפנו לשמה כ”ז ידבר עץ הגפן והתאנה שנשחתו, ומצייר אותם כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא דימוי מלציי נפלא מאד, שהארבה אכל והשחית את הענפים של הגפן והתאנה ולא נשאר מהם רק הגזע, והמנהג לחבוש שק על הגזע שהוסר הקליפה ממנו, כדי לחתלו ולחממו, כדי שיצמח בדים ופאורות אחרים וזה הוא הציור של חגורת שק, ובפי החכמים יקרא האילן שלא נקצץ מימיו בשם בתולה, כמ”ש (בפ”ק דנדה) ג’ בתולות הן, בתולת שקמה כ”ז שלא נקצצה מימיה, ועפ”ז יצייר הגפן שלא נקצץ מימיו עד עתה בשם בתולה, כי עד עתה היתה בתולה, ויקרא הענפים שקצצו ממנה בשם בעל, כי הם למעלה ממנה, והבתולה הזאת עתה חגורת שק על הבעל שנקצץ והלך ממנה. ומצוה לה שתיליל היללה הנאמר למעלה כי גוי עלה על ארצי, ר”ל על הארץ שהיא גדלה עליה, והשחית את גפנה ותאנתה: 1:9: הכרת עתה יזכיר מה שיאבלו הכהנים משרתי ה’, שהם יקוננו על שהכרת מנחה ונסך מבית ה’, שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים: 1:10: שדד, מפרש נגד הכרת מנחה כי שדד שדה שהם שדי תבואה ששם גדל חטים למנחות. ונגד הכרת נסך מפרש כי אבלה אדמה שעליה היה גדל הגפן לנסכים. ומפרש נגד שודד שדה, כי שודד דגן שהוא גדל בשדה, ונגד אבלה אדמה מפרש כי הוביש תירוש אומלל יצהר שהוא היין והשמן לנסכים. וחוזר ומפרש - 1:11: נגד שודד דגן הובישו אכרים שהם העוברים בשדה תבואה ונגד הוביש תירוש מפרש הילילו כורמים שהם העובדים בכרם יין וכרם זית, וחוזר ומפרש נגד הובישו אכרים על חטה ועל שערה וכן כי אבד קציר שדה יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד הילילו כורמים מפרש. 1:12: הגפן הובישה, והתאנה אמללה שהעובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו, והנה חשב בכאן הז’ מינים שנשתבחה בהם א”י. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ”ל) והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים, במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במ”ש כל עצי השדה יבשו והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועל זה אמר כי הביש ששון מן בני אדם: 1:13: חגרו, מצוה אל הכהנים שיחגרו שק לתפלה, ושיספדו על הצרה, וזה אומר דרך כלל הכהנים, ועתה מפרש שהוא מדבר אל שתי כתות מן הכהנים, שכת א’ יחגרו שק ויתפללו, וכת אחרת ילילו ויספדו כמתיאש באין תקוה, כי היו כת כהנים צדיקים שהיו משרתי ה’ ועובדים ה’ בכונתם, והיו כת כהנים שהיו רק משרתי מזבח לעשות קרבנותיו לא משרתי ה’ כפי הכונה הרצויה, ועל זה אמר הילילו משרתי מזבח שאלה שהם רק משרתי מזבח ילילו כמתיאש כי תפלתם אינה רצויה, באו לינו בשקים משרתי אלהי אבל הצדיקים שהם משרתי ה’ בצדקתם, הם ילינו בשקים להתפלל ולעשות תשובה להשיב את הגזירה, ומפרש מדוע יתעוררו הכהנים ע”ז יותר מכל העם, כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך. שע”י הארבה נתקלקלו והתליעו החטים והושחתו היינות שהיו מביאים מהם מנחות ונסכים: 1:14: קדשו צום, מצוה עוד אל הכהנים שהם יקדשו צום ויקראו עצרה שיתאספו העם אל בית ה’, ושהם יאספו זקנים ואת כל יושבי הארץ לבית ה’ ויזעקו אל ה’, כי בעת התעניות על הצרות היו מאספים את העם ומורידים את הזקן לפני התיבה והזקן דורש לפניהם דברי כבושין כמבואר במס’ תענית: 1:15: אהה, שיזעקו ויאמרו אהה ליום מפני שני טעמים, א] מצד שקרוב היום במהרה תבא הגזירה, ב] מפני כי כשד משדי יבא שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע”י ה’ ובהשגחתו, אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה’ מי יעמוד: 1:16: הלוא נגד עינינו, הנביא מוסיף שהגם שעדיין לא בא הדבר בפועל, בכ”ז אנו כבר רואים אותו בעינינו בעין המחזה הצופה את העתיד כאילו הוה, וכבר הדבר עומד נגד עינינו שהאוכל נכרת, ושנכרת כבר מבית אלהינו שמחה וגיל, כי בעת הנסכים היו אומרים שירה בבהמ”ק, כמבואר ברמב”ם הלכות כלי המקדש: 1:17: עבשו, גם נתקלקלו ונתעפשו צבורי דגן שהיו טמוני’ בשדה באדמה מפורדים צבורים צבורים, נתעפשו תחת מגרפות האדמה הגם שאין הארבה בא לשם. ומוסיף שגם נשמו אוצרות שהיו אוצרים שם תבואה וגם נהרסו ממגורות שהם קטנים מן האוצרות ע”י שהוביש דגן: 1:18: מה נאנחה בהמה, הנביא שואל כמתמיה אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ומה היה הדבר שנאנחה בהמה? מה חטאה היא? ולמה נבוכו עדרי בקר על כי אין מרעה להם, הכי גם עדרי הצאן נאשמו? הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום? ולמה ענש ה’ את הבהמה: 1:19: אליך מוסיף לאמר, שאם תשיב שעקר העונש בא על האדם וע”י שבהמות הישוב הם ברשותו של אדם והם קנינו לכן ספו גם המה עם האדם. כי נגזר עליו אבדת בהמותיו וקניניו, משיב עדיין אליך ה’ אקרא כי אש אכלה נאות מדבר, ששם אין ישוב בני אדם, ולהבה להטה כל עצי השדה הגם שהם רחוקים מישוב בני אדם, ועי”ז. 1:20: גם בהמות שדה תערוג אליך, שע”ז תצעק גם הבהמות המדבריות שאינם ברשות האדם והיא תצעק חמס על כי יבשו אפיקי מים ואיו לה מים לשתות. | ואש אכלה נאות המדבר ואין לה מרעה, וא”כ ע”ז אליך ה’ אקרא, מה חטאו בהמות המדבריות ומדוע תענש בעון האדם?: 2:1: תקעו, (עד עתה דבר על העת שהודיע ביאת הארבה ע”י הנביא שראה גזרה זו בנבואה, ועתה מתחיל ענין שני, מדבר על העת שכבר התעורר הארבה והתחיל לבא על הארץ), תקעו שופר כדין שמתריעים על הצרות, והנה התקיע’ היתה משמשת לאסוף את העם וע”ז צוה שיתקעו בציון בכל העיר למען ישמעו כל אנשי העיר, והתרועה היתה משמשת לעורר חרדה כדי שישובו בתשובה, ועל זה אמר והריעו בהר קדשי שהוא בבהמ”ק, ועי”כ ירגזו כל יושבי הארץ ויפחדו מה’, כי בא יום ה’ כי קרוב, ר”ל כי אצל בשר ודם לא נוכל לאמר שבאה גזרתו רק אם בא ממש, כי כל עוד שלא בא, המקום מפסיק ויוכל להיות שיתעכב ולא יבא, אבל אצל ה’ כל שהזמן קרוב ואין הפסק הזמני נוכל לומר שכבר בא כי אין דבר חוצץ בעד גזרתו, ואחר שהזמן קרוב כבר בא יום ה’: 2:2: יום חשך, מצייר את היום שהוא חשך ואפלה מצד העדר האור, וגם הוא יום ענן וערפל שאינו חשך העדרי רק חשך ממשי ע”י אדים וקטורי ערפל המאפילים, ודרך החשך ההוא נראה פרישת הארבה כשחר הפרוש על ההרים בבקר, כן יתראה על ראשי ההרים נוצץ ומבריק למרחוק, והוא עם רב בכמות ועצום באיכות, אשר כמוהו לא נהיה, כי היו ד’ מינים שזה לא היה במצרים כנ”ל: 2:3: לפניו אכלה אש. מצייר מה שאוכל ומכלה את כל עץ וצמח כאש האוכל ושורף וכאלו בעת בא אש לפניו תלך ותאכל את הכל, ובלכתו לא נשאר מה שיאכל מן האש, וידמה כלהבה שהיא מלהטת אחרי האש את השרשים והאדמה, וז”ש ואחריו תלהט להבה, ומפרש כי לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה כל טוב ואחריו היא כמדבר, והוא עוד גרוע מן האש, שמן האש יש פליטה שיפליטו ויצילו כמה דברים, אבל לו לא היתה גם פליטה, כי לא הצילו שום דבר: 2:4: כמראה, מצייר ענינו כסוסים הבאים בעת מלחמה לכבוש את הארץ, והנה הסוס בעצמו יש לו גבורה לרוץ ברעם ורעש, ועל זה אמר כמראה סוסים מראהו כי כן ירוץ ברעם ורעש, ואם ירכב אדם על הסוס שאז יקרא פרש ירוץ במהירות יותר ע”י האדם המכריחו, עפ”ז אמר וכפרשים כן ירוצון, כי גם הוא י”ל עוד מכריח לרוץ שהיא פקודת ה’ וגזרתו הרוכבת עליו ואם יחברו כמה סוסים במרכבה אז ימשכו את המרכבה וישמיעו קול רעש אופן וגלגל, ועל זה אמר. 2:5: כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון, שע”י שמתחברים כאחד ישמיעו קול כקול מרכבות והגם שאין דרך מרכבה לעלות על ראשי ההרים הם ירקדו שם כקול מרכבות. | כקול, אחר שצייר ענינו בעצמו מצייר הקול שנשמע ע”י פעולתו שישחית את הכל ישמיע קול כלהב אש אוכלה קש, כי כבר צייר זה כאש ואמר שישמע הקול כקול להב אש בעת שהיא אוכלה קש, עתה יצייר איך יכוין הארבה א”ע לרדת מן ההרים אל הערים, ומצייר אותו כהכין א”ע למלחמה נגד בני אדם אשר יעכבו מהלכו, שהוא דומה כעם עצום המוכן לערוך מלחמה: 2:6: מפניו, אולם העמים יחילו מפניו ולא יערבו לבם ללחום נגדו, וכל פנים יתקבץ פארו והדרו מרוב הפחד והיגון: 2:7: כגבורים, עתה מצייר איך יכבשו את חומת העיר שתחלה ירוצון אל החומה כגבורים, כי העם יערכו מלחמה מן החומה ובפתח השער וצריך לרוץ בגבורה להגיע עד החומה ולהבריח הלוחמים, ואח”כ צריך לדעת תכסיסי מלחמה איך לעלות אל החומה, ועל זה אמר כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואז יסדרו לאנשי החיל דרך מיוחד לכל גדוד ועוד ישאירו לעצמם אורח צדדי שיוכל להטות אליו אם יצטרך ללכת אל הצד או לסבב את האויב וזה נקרא אורח ועל זה אמר איש בדרכיו ילכון שהוא הדרך הגדול וגם לא יעבטון ארחותם שהוא הארח הצדדי: 2:8: ואיש אחיו לא ידחקון, כי עוד צריך ליזהר שלא ילכו בערבוביא עד שידחק איש את אחיו ויפול, רק כל גבר במסלתו ילכון, שכ”א ילך במסלה הנכבשת לפניו לא רחוקים איש מאחיו ולא דחוקים, וכן אחר שעלו על החומה ומפילים א”ע משם למטה אל העיר הגם שעומדים מתחת בחרבות ושלחים צריך שיפלו בעד השלח ולא יבצעו שלא יזיק להם: 2:9: בעיר, עתה יצייר ענינם כשהם בעיר, שם ישוקו, וישמיעו קול ברחובות העיר, וירוצון בחומה שסביב הבתים, ויעלו בבתים ולא יכנסו דרך פתחים רק בעד החלונים: 2:10: לפניו רגזה ארץ רעשו שמים, ר”ל שיבוטל סדר המערכת כי יהיה הדבר השגחיי מאת ה’ (ובישעיהו י״ג:י״ג) על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה. שם ר”ל שה’ יסדר את המערכת וישנהו בענין שיחריב את בבל ע”י המערכת, ופה ר”ל שלא יעשה הדבר ע”י המערכת כלל רק ע”י ה’ לבד ותחלה רגזה ארץ מלפניו, וממילא רעשו שמים, כי יתבטלו ע”י ההנהגה ההשגחיית, וכן שמש וירח קדרו, כי תתבטל הוראתם והנהגתם, וכוכבים אספו נגהם כי לא יהיה להם השפעה והארה כלל: 2:11: וה’, מפרש הטעם שיבוטלו סדרי המערכה, מפני שה’ נתן קולו, והוא פקד הדבר בהשגחתו, והנה יאמר ה’ נתן קולו והכריז לפני חילו ר”ל בטרם בוא חילו הכריז והודיע לאמר, שהגם כי רב מאד מחנהו שהוא הארבה ששלח להשחית את הארץ, בכ”ז עצום עושה דברו מי שיעשה דברו אשר דבר שישובו בתשובה ויעזבו עונותיהם, הוא עצום ממחנהו ויתגבר על הארבה ויגרשנו מן הארץ, עוד נתן קולו לאמר כי גדול יום ה’ ונורא מאד היום שהגביל להעניש את החוטאים, ומי יכילנו ר”ל מי גבר יתאזר עוז לשוב בתשובה שבזה יכילנו, היינו שיוכל לסבול את היום ויכיל את הפורעניות שלא יזיק לו, והנה קול זה נתן ה’ לפני חילו, היינו ימים רבים קודם ששלח את החיל נתן קולו ע”י הנביא, כמו שנבא כ”ז בסי’ א’, ובכ”ז.
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | מכת הארבה — ארבה שדד, ילק אכל, חסיל גמר: סדרת כינויים לצבא כלה
- אפיון - נבואה וחלום | “יום ה׳ גדול ונורא” — מכת הארבה הופכת לחזון יום הדין
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יֵּאֹתוּ (Strong’s H225) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֶדֶן (Strong’s H5730) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,ירמיהו,עמוס,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-013 — בצורת ומטר מכת ארבה = אות ממים. הכלה החקלאי הוא הדרך של ה׳ לדפוק על הדלת.
ניווט
- קודם:
- אחרי: יו_002_012 - שובו עדי בכל לבבכם