כי נער ישראל ואהבהו — אהבת ה’ הנצחית

פסוקים

כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ וּמִמִּצְרַ֖יִם קָרָ֥אתִי לִבְנִֽי׃ קָרְא֖וּ לָהֶ֑ם כֵּ֚ן הָלְכ֣וּ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַבְּעָלִ֣ים יְזַבֵּ֔חוּ וְלַפְּסִלִ֖ים יְקַטֵּרֽוּן׃ וְאָנֹכִ֤י תִרְגַּ֙לְתִּי֙ לְאֶפְרַ֔יִם קָחָ֖ם עַל־זְרוֹעֹתָ֑יו וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כִּ֥י רְפָאתִֽים׃ בְּחַבְלֵ֨י אָדָ֤ם אֶמְשְׁכֵם֙ בַּעֲבֹת֣וֹת אַהֲבָ֔ה וָאֶהְיֶ֥ה לָהֶ֛ם כִּמְרִ֥ימֵי עֹ֖ל עַ֣ל לְחֵיהֶ֑ם וְאַ֥ט אֵלָ֖יו אוֹכִֽיל׃ לֹ֤א יָשׁוּב֙ אֶל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאַשּׁ֖וּר ה֣וּא מַלְכּ֑וֹ כִּ֥י מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ וְחָלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם׃ וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשׁוּבָתִ֑י וְאֶל־עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵֽם׃ אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי׃ לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָנֹכִי֙ וְלֹא־אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר׃ אַחֲרֵ֧י יְהֹוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי־ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם׃ יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל־בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ סְבָבֻ֤נִֽי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם־אֵ֔ל וְעִם־קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן׃ אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כׇּל־הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם־אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל׃ וְרִ֥יב לַֽיהֹוָ֖ה עִם־יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל־יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ׃ בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃ וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃ וַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י הַצְּבָא֑וֹת יְהֹוָ֖ה זִכְרֽוֹ׃ וְאַתָּ֖ה בֵּאלֹהֶ֣יךָ תָשׁ֑וּב חֶ֤סֶד וּמִשְׁפָּט֙ שְׁמֹ֔ר וְקַוֵּ֥ה אֶל־אֱלֹהֶ֖יךָ תָּמִֽיד׃ כְּנַ֗עַן בְּיָד֛וֹ מֹאזְנֵ֥י מִרְמָ֖ה לַעֲשֹׁ֥ק אָהֵֽב׃ וַיֹּ֣אמֶר אֶפְרַ֔יִם אַ֣ךְ עָשַׁ֔רְתִּי מָצָ֥אתִי א֖וֹן לִ֑י כׇּל־יְגִיעַ֕י לֹ֥א יִמְצְאוּ־לִ֖י עָוֺ֥ן אֲשֶׁר־חֵֽטְא׃ וְאָנֹכִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בׇאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד׃ וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְאָנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה׃ אִם־גִּלְעָ֥ד אָ֙וֶן֙ אַךְ־שָׁ֣וְא הָי֔וּ בַּגִּלְגָּ֖ל שְׁוָרִ֣ים זִבֵּ֑חוּ גַּ֤ם מִזְבְּחוֹתָם֙ כְּגַלִּ֔ים עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃ וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃ וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃ הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו׃ כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃ וְעַתָּ֣ה׀ יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעֲשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃ לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃ וְאָנֹכִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃ אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת׃ כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רׇם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃ וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ־שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל־דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר׃ אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃ שִׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ׃ אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ֖ בְּכׇל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃ אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃ צָרוּר֙ עֲוֺ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ׃ חֶבְלֵ֥י יוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא־בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּי־עֵ֥ת לֹֽא־יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים׃ מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶ֜יךָ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קׇֽטׇבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃ כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ין אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהֹוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כׇּל־כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃ תֶּאְשַׁם֙ שֹׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃ שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שׇׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהֹוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

פירוש רש”י

11:1: וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי. עַל יְדֵי נְבִיאַי לְהִדָּבֵק בְּתוֹרָתִי, וְהֵם מֶה עָשׂוּ (שמות ד:כב): 11:2: קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם. כָּל מַה שֶׁהַנְּבִיאִים קוֹרְאִים לָהֶם לְלַמְּדָם דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, כֵּן הֵם הָפְכוּ עֹרֶף לִבְרֹחַ מִפְּנֵיהֶם: | לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ. דֶּרֶךְ הַמִּקְרָא לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ ״כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי״ (הושע ד:ז), וְ״כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה״ (שמות א:יב): 11:3: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם וגו׳. שָׁלַחְתִּי לִפְנֵיהֶם מַנְהִיג הַמַּרְגִּילָם בְּנַחַת (שמות יג:כא): | קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו. זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר יא:יב): ״כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק״: | תִרְגַּלְתִּי. כְּמוֹ ׳הִרְגַּלְתִּי׳, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן: | וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים. יוֹדְעִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁדָּשׁוּ בְּעָקֵב, עָשׂוּ עַצְמָם כְּלֹא יוֹדְעִים. וְאַגָּדָה בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, ויחי ו) דָּרְשׁוּ כְּלַפֵּי בְּנֵי יוֹסֵף: כְּשֶׁהֱבִיאָם לִפְנֵי יַעֲקֹב לְבָרְכָם, רָאָה יַעֲקֹב רְשָׁעִים עֲתִידִים לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם – יָרָבְעָם וְאַחְאָב, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, ״וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה״ (בראשית מח:ח). בִּקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים וְשָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יַעֲקֹב וּבֵרְכָם. זֶהוּ וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי רוּחִי עַל יַעֲקֹב לְצֹרֶךְ אֶפְרַיִם, וְלָקְחָם עַל זְרוֹעוֹתָיו: 11:4: בְּחַבְלֵי אָדָם. הָיִיתִי מוֹשְׁכָם תָּמִיד בַּחֲבָלִים רַכִּים אֲשֶׁר יִמְשֹׁךְ בָּהֶם אָדָם אֶת בְּנוֹ, כְּלוֹמַר בִּמְשִׁיכַת רַחֲמִים, וְכֵן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: | וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם. כְּאִכָּרִים הַטּוֹבִים הַמְּרִימִים עֹל בִּידֵיהֶם עַל יְדֵי לְוָחִים לְהָקֵל מֵעַל הַפָּרָה הַחוֹרֶשֶׁת, כֵּן הָיִיתִי עִמָּם בְּכָל צָרָה לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶן. (ל”א סא”א) כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם – כְּאִכָּרִים הַמְּרִימִים עֹל מֵעַל צַוַּאר הַשּׁוֹר עַל יְדֵי שֶׁמַּאֲרִיכִין אֶת הַכְּלוֹנָס שֶׁהָעֹל נִתַּן בְּרֹאשׁוֹ, לְהָקֵל מֵעַל הַפָּרָה הַחוֹרֶשֶׁת, כֵּן הָיִיתִי עִמָּם בְּכָל צָרָה לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּאִיכָּרָא טָבָא וּמוֹרִיךְ בִּלְחֵיאָתְהוֹן״. | וְעַל לְחֵיהֶם. לְשׁוֹן לֶחִי שֶׁל מָבוֹי: | וָאַט אֵלָיו אוֹכִיל. הִטֵּיתִי לוֹ כֹּחַ לְהָכִיל עֹל הַיִּסּוּרִין, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם עַל שֵׁם שֶׁסִּפֵּק לָהֶם מְזוֹנוֹת בַּמִּדְבָּר: 11:5: לֹא יָשׁוּב אֶל אֶרֶץ מִצְרַיִם. הִבְטַחְתִּיו ״לֹא תוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד וְגוֹ׳״ (שמות יד:יג), וּמַה הוֹעִיל? הֲרֵי עַל כָּרְחוֹ אַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ. הֲרֵי חָטְאוּ וְגָרְמוּ לָהֶם לִהְיוֹת עֲבָדִים לְאַשּׁוּר, עַל כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב. 11:6: וְחָלָה חֶרֶב. וְתָנוּחַ חֶרֶב בְּעָרָיו: | וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכְלָה. וְכִלְּתָה גִבּוֹרָיו וְתֹאכְלֵם: | מִמּוֹעֲצוֹתֵיהֶם. נָקוּד שְׁנֵי טְעָמִים, בּוֹ הַטִּפְּחָא בּוֹ הַסִּלּוּק, לְפִי שֶׁהוּא דִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן ״לְהֵחַלּוֹ״ דְּ״לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו״ (ויקרא כא:ד), וְכֵן ״לְדֹרֹתֵיכֶם״ דְּ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ״ (שמות ל:לא): 11:7: וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי. כְּשֶׁהַנְּבִיאִים מְלַמְּדִים אוֹתָם לָשׁוּב אֵלַי, תְלוּאִים הֵם אִם לָשׁוּב אִם לֹא לָשׁוּב; בְּקֹשִׁי יְשׁוּבוּן אֵלַי: | וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם. וְאֶל הַדָּבָר אֲשֶׁר עָלָיו יִקְרָאוּהוּ הַנְּבִיאִים יַחַד, לֹא יְרוֹמְמוּהוּ עַמִּי וְלֹא יֵאוֹת לַעֲשׂוֹתוֹ. וְיֵשׁ מְפָרֵשׁ ״וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ״ – פְּגָעִים קָשִׁים יִפְגְּעוּם, וְ׳אֶל׳ כְּמוֹ ״יֵשׁ לְאֵל יָדִי״ (בראשית לא:כט), וְאֵין זֹאת, שֶׁהֲרֵי נָקוּד בְּפַתַּח, וְאִם הָיָה וְאֵל שֵׁם דָּבָר הָיָה נָקוּד בְּצֵירֵי. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּמַרְעָא קַשְׁיָא יִתְעָרְעוּן״, עָשָׂה אֶל (סא”א: עַל) לְשׁוֹן ׳קָשֶׁה׳, וְלִי נִרְאֶה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי כַּהֹגֶן: | יַחַד לֹא יְרוֹמֵם. ״כַּחֲדָא לָא יְהַכּוּן בְּקוֹמָא זְקוּפָא״ (תרגום יונתן): 11:8: אֲמַגֶּנְךָ. אֶמְסָרְךָ בְּיַד אוֹיְבֶיךָ, כְּמוֹ ״אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ״ (בראשית יד:כ): | נִכְמְרוּ. נִתְחַמְּמוּ, לְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְכֵן ״עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ״ (איכה ה:י): 11:9: לֹא אָשׁוּב. מִדִּבְרֵי הַטּוֹב אֲשֶׁר אָמַרְתִּי (ויקרא כו:מד) ״לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים״ לִהְיוֹת מַשְׁחִית אֶת אֶפְרָיִם: | כִּי אֵל אָנֹכִי. הַמְקַיֵּם דְּבַר טוֹבָתִי, וְאֵין מִדָּתִי לְהִנָּחֵם עַל הַטּוֹב: | בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. אַחֶרֶת, כְּבָר הִבְטַחְתִּי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתִי בְּקִרְבְּךָ בִּירוּשָׁלַיִם, וְלֹא אַשְׁרֶה אוֹתָהּ עוֹד עַל עִיר אַחֶרֶת. וְיֵשׁ מְפָרֵשׁ בְּעִיר לְשׁוֹן ׳שִׂנְאָה׳, כְּמוֹ (שמואל א כח:טז) ״וַיְהִי עָרֶךָ״: 11:10: כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג. עוֹד יִשְׁאָג לָהֶם כְּאַרְיֵה שֶׁיֵּצְאוּ מִן הַגָּלֻיּוֹת וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו: | וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם. ״וְיִתְכַּנְּשׁוּן גָּלְוָותָא מִמַּעֲרָב״ (תרגום יונתן): 12:1: סְבָבוּנִי. כְּבָר בְכַחַשׁ וּבְמִרְמָה אֶפְרַיִם וּבֵית יִשְׂרָאֵל, מַלְכֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְכָל הָעָם, אֲבָל יְהוּדָה עוֹדֶנּוּ רָד עִם אֵל, מוֹשֵׁל עוֹד בְּיִרְאַת אֱלֹהִים. רָד כְּמוֹ (במדבר כד:יט) ״וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב״, עוֹד מַלְכֵיהֶם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 12:2: רוֹעֶה רוּחַ. לְשׁוֹן ׳רֵיעַ׳, מִתְחַבֵּר לְדִבְרֵי רוּחַ לְהָעֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁמֶן שֶׁלָּהֶם לְמִצְרַיִם מוֹבִילִים לָתֵת שֹׁחַד לְמִצְרַיִם לַעֲזוֹר אוֹתִי: 12:3: וְרִיב לַה׳ עִם יְהוּדָה. אֲלֵיהֶם הוּא מַגִּיד אֶת דִּבְרֵי רִיבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ אֲחֵיהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִתְמְהוּ בְּפָקְדוֹ עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו: 12:4: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו. כָּל זֶה עָשִׂיתִי לוֹ, אָחֲזוֹ בְּעַקֵבוֹ סִימָן שֶׁהוּא יִהְיֶה לוֹ גְּבִיר (בראשית כז:כט): 12:5: בָּכָה. הַמַּלְאָךְ: | וַיִּתְחַנֶּן לוֹ. כְּשֶׁאָמַר לוֹ ״לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי״ (בראשית לב:כז), הַמַּלְאָךְ הָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ: ״הַנַּח לִי עַכְשָׁיו, סוֹפוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגָּלוֹת עָלֶיךָ בְּבֵית אֵל, וְשָׁם יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, וְהוּא וַאֲנִי נַסְכִּים לְךָ עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַכְךָ יִצְחָק״. וְאוֹתוֹ מַלְאָךְ שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה (בראשית רבה עז:ג), וְהָיָה מְעַרְעֵר עַל הַבְּרָכוֹת: 12:6: וַה׳ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה׳ זִכְרוֹ. כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי מֵאָז כֵּן אֲנִי עַתָּה, וְאִם הֱיִיתֶם הוֹלְכִים עִמִּי בְּתָמִימוּת כְּיַעֲקֹב אֲבִיכֶם (בראשית כה:כז), הָיִיתִי נוֹהֵג עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר נָהַגְתִּי עִמּוֹ: 12:7: וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב. בְּהַבְטָחָתוֹ וּבְמִשְׁעַנְתּוֹ שֶׁהוּא מַבְטִיחֲךָ אַתָּה יָכוֹל לִסְמֹךְ וְתָשׁוּב אֵלָיו, רַק ״חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר״ (מיכה ו:ח) וּמֻבְטָח אַתָּה לְקַוּוֹת לְיִשְׁעוֹ תָּמִיד: 12:8: כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה. אַתֶּם סְמוּכִים עַל בִּצְעֲכֶם, שֶׁאַתֶּם סוֹחֲרִים וְרַמָּאִים, וְעַל עָשְׁרְכֶם אַתֶּם אוֹמְרִים: ״אַךְ עָשַׁרְתִּי״ (הושע יב:ט), וְלֹא אֶעֱבֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָָּרוּךְ הוּא: 12:9: מָצָאתִי אוֹן לִי. אוֹן – כֹּחַ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן זצ״ל: ״מָצָאתִי אוֹן לִי״ – מָצָאתִי לִי שְׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי מַלְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל, ״וַיֵּלְכוּ גַם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ וְגוֹ׳ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים״ (בראשית נ:יח). ״אוֹן לִי״ – דִּינֵי שְׁטָר, כְּמוֹ ״כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ״, וּכְמוֹ ״בְּאוֹנִי אֶחָד וּבְטִימִי אַחַת״ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ב ב). וְזֶה פֵּרוּשׁוֹ: ״וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי״ – יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם מִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ וְאוֹמֵר: ״אַךְ עָשַׁרְתִּי, מָצָאתִי אוֹן לִי״ – שְׁטָר אֶחָד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים לִי, שֶׁאָבִי קָנָה אוֹתָם, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלְכוּ גַם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים״, וּמַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ, וְכָל מָמוֹנָם שֶׁלִּי. לְפִיכָךְ אֵין בִּי חֵטְא אִם אֶטּוֹל כָּל אֲשֶׁר לָהֶם כִּי הֵם עַבְדַי. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? ״וְאָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ:ב) – גְּדֻלָּה הַבָּאָה לְאָבִיךָ בְּמִצְרַיִם מֵאִתִּי הָיְתָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים״ לֹא שָׁכַחְתָּ, אֲבָל ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שָׁכַחְתָּ, שֶׁהֶעֱמַדְתָּ שְׁנֵי עֲגָלִים, אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן. וּלְעִנְיַן פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, אַתָּה אוֹמֵר ״מָצָאתִי אוֹן לִי״ עַל יְדֵי עֹשֶׁק וּמֹאזְנֵי מִרְמָה. ״וְאָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ – שָׁם הִבְחַנְתִּי בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אַף אֲנִי הַיּוֹדֵעַ וְנִפְרָע מִמֹּאזְנֵי מִרְמָה הָעֲשׂוּיִין מִבְּלִי הָבִין וּמֵהַטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח כְּדֵי לְרַמּוֹת. | כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי. טוֹב לְךָ אִם אָמַרְתָּ בְּלִבְּךָ: ״כָּל מָמוֹנִי לֹא יְהֵא בּוֹ סִפּוּק לְכַפֵּר עַל עֲוֹנִי אֲשֶׁר חָטָאתִי״. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״נָבִיא אֲמַר לְהוֹן כָּל עוּתְרֵיכוֹן לָא יִתְקַיֵּם לְכוֹן בְּיוֹם תּוּשְׁלָמַת חוֹבֵיכוֹן״: | לֹא יִמְצְאוּ. לֹא יַסְפִּיקוּ, כְּמוֹ (במדבר יא:כב) ״וּמָצָא לָהֶם״. וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ כָּל יְגִיעַי – כָּל הַיְגֵעִים לְבַקֵּשׁ עֲוֹנִי וְלֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן, שֶׁאִם כֵּן הָיָה רָאוּי לִכְתֹּב כָּל יָגֵעַ בְּלֹא יוֹ״ד וְלִנְקֹד בְּצֵירֵ״י, אֲבָל עַתָּה אֵינוֹ לְשׁוֹן ׳יָגֵעַ׳ אֶלָּא לְשׁוֹן ׳יְגִיעַ׳: 12:10: עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים. אַכְרִית מִתּוֹכְךָ סוֹחֲרֵי מִרְמָה וְאוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, אַעֲמִיד מִתּוֹכְךָ תַּלְמִידִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה: | כִּימֵי מוֹעֵד. כִּימֵי מוֹעֵד הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה ״יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים״ (בראשית כה:כז): 12:11: וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים. לְהוֹכִיחַ אֶתְכֶם וּלְהַחֲזִיר אֶתְכֶם לַמּוּטָב: | וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה. נִרְאֵיתִי לָהֶם בְּכַמָּה דּוּמְיוֹת (יחזקאל א:כו). דָּבָר אַחֵר: אֲדַמֶּה לָהֶם דְּבָרַי עַל יְדֵי מְשָׁלִים כְּדֵי לְיַשְּׁבָם עַל שׁוֹמְעֵיהֶם: 12:12: אִם גִּלְעָד אָוֶן. אִם בָּא לָהֶם שֶׁבֶר וְאֹנֶס, הֵם גָּרְמוּ לְעַצְמָם, כִּי אַךְ שָׁוְא הָיוּ, וּבַגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבְּחוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: | גַּם מִזְבְּחוֹתָם. רַבִּים כְּגַלִּים שֶׁעַל תַּלְמֵי שָׂדָי, תַּלְמֵי שָׂדָי הִיא מַעֲנִית הַמַּחֲרֵשָׁה קְרוּיָה תֶּלֶם: 12:13: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וְגוֹ׳. כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר נַחֲזוֹר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁדִּבַּרְנוּ לְמַעְלָה ״וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ״ (הושע יב:ה), וְעוֹד זֹאת עָשִׂיתִי לוֹ הֻצְרַךְ לִבְרֹחַ שְׂדֵה אֲרָם יְדַעְתֶּם אֵיךְ שְׁמַרְתִּיו: | וּבְאִשָּׁה שָׁמַר. אֶת הַצֹּאן: 12:14: וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה׳ וְגוֹ׳. וְעַל שֶׁאַתֶּם מְבַזִּין אֶת הַנְּבִיאִים וּמַלְעִיגִין בְּדִבְרֵיהֶם (דברי הימים ב לו:טז), הֲלֹא בְּנָבִיא הֶעֱלָה וְגוֹ׳: 12:15: הִכְעִיס אֶפְרַיִם. לְבוֹרְאוֹ, לְבַזּוֹת אֶת נְבִיאָיו וְלִבְגֹּד בּוֹ: | תַּמְרוּרִים. הֵם לוֹ, כִּי דָּמָיו אֲשֶׁר שָׁפַךְ בְּהַחֲטִיאוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהִצָּמֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַמַּחֲטִיאוֹ לָאָדָם קָשֶׁה לוֹ מִן הַהוֹרְגוֹ, כַּאֲשֶׁר אָנוּ לְמֵדִין מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהִטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהִצָּמֵד לְבַעַל פְּעוֹר (במדבר כה:ג), וְעָנְשָׁן הַכָּתוּב יוֹתֵר מִמִּצְרִי וַאֲדוֹמִי שֶׁטְּבָעוּם בַּנָּהָר וְיָצְאוּ בַּחֶרֶב לִקְרָאתָם (ספרי דברים רנב:ג): | עָלָיו יִטּוֹשׁ. עָלָיו יַטִּילֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. | וְחֶרְפָּתוֹ. שֶׁחֵרֵף אֶת שְׁלֹמֹה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא:כו): ״וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ״, שֶׁהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים עַל אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַמִּלּוֹא, כְּדִמְפֹרָשׁ בְּחֵלֶק (סנהדרין קא, ב): | יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי הוּא הֵרַע לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִמֶּנּוּ (הושע א:ד): 13:1: כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת. כְּשֶׁקִּנֵּא יָרָבְעָם לַמָּקוֹם וְדִבֵּר כְּנֶגֶד שְׁלֹמֹה דְּבָרִים קָשִׁים וּבִרְעָדָה (סנהדרין קא ב), שֶׁהֲרֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל הָיָה שְׁלֹמֹה: | נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל. מִשָּׁם זָכָה לְהִנָּשֵׂא לִהְיוֹת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (מלכים א יב:כ): | וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל. כֵּיוָן שֶׁעָלָה לִגְדֻלָּה, וַיֶּאְשַׁם בַּעֲבוֹדָה זָרָה: | וַיָּמֹת. נִכְרַת בֵּית יָרָבְעָם (מלכים א יד:י), וְכֵן בֵּית אַחְאָב (מלכים א כא:כא). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כַּד מְמַלֵּל חַד מִדְבֵית אֶפְרַיִם רְתִיתָא אָחִיד לְהוֹן לְעַמְמַיָּא, מִתְרַבְרְבִין הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל, וְכַדּוּ דְּחָבוּ בְּפוּלְחַן טָעוּתָא מִתְקַטְּלִין״: 13:2: עַתָּה. בֵּית יֵהוּא שֶׁרָאוּ כָּל זֹאת יוֹסִיפוּ לַחֲטֹא: | כִּתְבוּנָם. כְּתַבְנִיתָם: | זוֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן. כֹּמְרֵי הַמֹּלֶךְ אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִי שֶׁזּוֹבֵחַ בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּדַאי הוּא לִהְיוֹת נוֹשֵׁק הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי דּוֹרוֹן חָבִיב הִקְרִיב לוֹ. כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּסַנְהֶדְרִין (סנהדרין סג, ב). וּמְיֻשָּׁב הוּא עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא יוֹתֵר מִתַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן: 13:3: וְכַטַּל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ. ״וּכְטַלָא דְּמוֹהִי פָּסִיק״ (תרגום יונתן): | כְּמוֹץ יְסוֹעַר מִגֹּרֶן. ״כְּמוֹצָא דְּנָשְׁבָה רוּחַ מֵאִידְרָא״: | יְסֹעַר. אֲשֶׁר סְעָרָה תִּשָּׂאֶנּוּ: 13:4: וְאָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ. וְלֹא הָיָה לְךָ לִמְרוֹד בִּי: 13:5: אֲנִי יְדַעְתִּיךָ. נָתַתִּי לֵב לָדַעַת צָרְכְּךָ וְסִפַּקְתִּיךָ: | תַּלְאוּבוֹת. אֵין לוֹ דִּמְיוֹן, וּפִתְרוֹנוֹ לְפִי עִנְיָנוֹ: תֵּל שֶׁאוֹבִין בּוֹ כָּל טוֹבָה וְאֵין מוֹצְאִין: 13:6: כְּמַרְעִיתָם. כַּאֲשֶׁר בָּאוּ לְאֶרֶץ מַרְעִיתָם וְהָיוּ שְׂבֵעִים, אָז: | שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם. כְּמוֹ ״וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה״ (שמות ז:כ), לְשׁוֹן ׳מֵרִים׳. דָּבָר אַחֵר: וַיָּרָם בְּכָאן וַיִּגְבַּהּ הוּא עַצְמוֹ: 13:7: עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר. כָּל ׳אַשּׁוּר׳ שֶׁבַּמִּקְרָא דָּגֵשׁ, וְזֶה רָפֵי, שֶׁאֵינוֹ שֵׁם מָקוֹם אֶלָּא אֶאֱרוֹב וְאֶשְׁקוֹד, כְּמוֹ ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ (במדבר כד:יז): 13:8: כְּדֹב שַׁכּוּל. כְּמוֹ ׳שׁוֹכֵל׳, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר ׳חַנּוּן׳ וְ׳רַחוּם׳, כָּךְ שַׁכּוּל. כְּלוֹמַר, כֻּלּוֹ לָבוּשׁ שִׁכּוּלִים וּמוּכָן לְשַׁכֵּל אֲנָשִׁים: | וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם. כְּדֶרֶךְ הַדֹּב אוֹחֵז צִפָּרְנָיו בֶּחָזֶה וְקוֹרֵעַ עַד הַלֵּב. לָשׁוֹן אַחֵר: סְגוֹר לִבָּם – אֶת לִבָּם הַסָּגוּר מִלְּהָבִין לָשׁוּב אֵלַי: 13:9: שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל. חִבַּלְתָּ עַצְמְךָ יִשְׂרָאֵל, כִּי בִי פָּשַׁעְתָּ, מָרַדְתָּ בְעֶזְרֶךָ, וּמִקְרָא קָצָר הוּא זֶה, וְהַמֵּבִין בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא מְיֻשָּׁב הוּא עַל הַלֵּב: | כִּי בִי. כִּי בִי הָיָה הַמֶּרֶד אֲשֶׁר מָרַדְתָּ, וְאִם תֹּאמַר מַה אִכְפַּת לְךָ? בְעֶזְרֶךָ מָרַדְתָּ כְּשֶׁמָּרַדְתָּ בִי: 13:10: אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אַיֵּה מַלְכָּךְ״. וַאֲנִי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְעָקְרוֹ מִמַּשְׁמָעוּתוֹ. ״אֱהִי״ – עוֹמֵד מִנֶּגֶד לִרְאוֹת ״אֵפוֹא מַלְכְּךָ״, שֶׁאֶעֱשֶׂה עַצְמִי רוֹאֶה מָה אַחֲרִיתְךָ. ״אֵפֹא מוֹשִׁיעֶךָ״. 13:12: צָרוּר עֲוֹן אֶפְרַיִם. לֹא וִתַּרְתִּי עָלָיו, ״צָפוּן הוּא אִתִּי״ (דברים לב:לד): 13:13: כִּי עֵת. צָרָה בָּאָה לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לַעֲמֹד וּלְהִתְקַיֵּם: | בְּמִשְׁבַּר בָּנִים. שֶׁהַיּוֹלֶדֶת יוֹשֶׁבֶת עָלָיו לֵילֵד, וּבְלַעַ״ז קוֹרִין לְמַשְׁבַּר שיל״א: | בְּמִשְׁבַּר בָּנִים. כְּמַשְׁבֵּר הֶעָשׂוּי לְלֵידַת בָּנִים: 13:14: מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם. אֲנִי הוּא שֶׁהָיִיתִי פּוֹדָם מִיַּד שְׁאוֹל וְגוֹאֲלָם מִמָּוֶת, אֲבָל עַתָּה אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אָשִׂים עַצְמִי לְדַבֵּר עָלֶיךָ דִּבְרֵי מָוֶת: | אֱהִי. קוֹטֵב עָלֶיךָ גְּזֵרַת שְׁאוֹל: | נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי. לֹא אֶנָּחֵם עַל הָרָעָה הַזֹּאת. ׳נֹחַם׳ לְשׁוֹן ׳נִחוּם׳ וְהַמֵּ״ם מִשֹּׁרֶשׁ הַתֵּבָה, כְּמוֹ מֵ״ם שֶׁל ״נֹעַם״, שֶׁהֲרֵי הַטַּעַם לְמַעְלָה וְהַחֵי״ת נָקוּד פַּתַּח, וְאִם הָיָה לְשׁוֹן ׳נָח׳ וְהַמֵּ״ם מְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לְשׁוֹן רַבִּים, הָיָה טַעְמוֹ תַּחַת הַחֵי״ת וּנְקוּדָה קָמַץ, ״נֹחָם״ (משלי כ:כט), ״רוּחָם״ (שופטים ח:ג). 13:15: כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲרֵי אִינוּן מִתְקַרְיָין בְּנִין וְעוֹבָדִין מְקַלְקְלִין אַסְגִּיאוּ״. אַחִים – לְשׁוֹן ׳דָּבָר רַע׳, כְּמוֹ (יחזקאל כא:כ) ״אֶת עֲשׂוּיָה לַבָּרָק״, ״וֶאֱמָר אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת״ (יחזקאל ו:יא). | יַפְרִיא. לְשׁוֹן ״פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה״ (דברים כט:יז). וַאֲנִי אוֹמֵר ׳אַחִים׳ לְשׁוֹן ״וַתִּרְעֶינָה בָאָחוּ״ (בראשית מא:ב), בֵּין אַחִים יַפְרִיא – מַפְרִיחַ וְצוֹמֵחַ בָּאָחוּ בֵּין אַחִים, בֵּין הַגָּדֵל בְּפַלְגֵי מַיִם אֲשֶׁר תָּמִיד יַפְרִיא. וּלְפִי שֶׁדִּמָּהוּ לְאָחוּ הוּא אוֹמֵר יָבֹא קָדִים וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ. דָּבָר אַחֵר: כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא – יָרָבְעָם הוּא בֵּן שֶׁהִפְרִיא אַחֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עַל יָדוֹ נֶחְלְקוּ לִשְׁנֵי מַמְלָכוֹת. יַפְרִיא לְשׁוֹן ״פֶּרֶא אָדָם״ (בראשית טז:יב). | יָבוֹא קָדִים. ״מֶלֶךְ תַּקִּיף כְּרוּחַ קִידוּמָא בְּמֵימְרָא דַּה׳ מֵאוֹרַח מִדְבְּרָא יִסַּק״: | הוּא יִשְׁסֶה. אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ יִשְׁסֶה אוֹצְרוֹת כָּל כְּלִי חֶמְדָּתוֹ: 14:1: תֵּאָשַׁם שׁוֹמְרוֹן. מֵעַתָּה תִּגָּלֶה אַשְׁמָתָהּ: | הָרִיּוֹתָיו. נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ: 14:2: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל. שֶׁבְּאֶרֶץ יְהוּדָה, פֶּן יִקְרֶה אֶתְכֶם כְּשׁוֹמְרוֹן. לְכָךְ נִסְמְכוּ הָעִנְיָנִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּרְדָה עָלָיו מְדִינָה, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ פּוֹלִימַרְכוֹס וְאָמַר לְהַחֲרִיבָהּ. הָיָה אוֹתוֹ פּוֹלִימַרְכוֹס בָּקִי וּמְיֻשָּׁב, אָמַר לָהֶם: טְלוּ לָכֶם יָמִים, וְאִם לָאו אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לִמְדִינָה פְּלוֹנִית וּלְחַבְרוֹתֶיהָ, וּלְאִיפַּרְכִיָּא פְּלוֹנִית וּלְחַבְרוֹתֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״תֶּאְשַׁם שׁוֹמְרוֹן״ (הושע יג:טז), וְאוֹמֵר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ כִּדְאִיתָא בְּסִפְרִי בְּפָרָשַׁת וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים: | עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר (פסיקתא דרב כהנא כד,יג): שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל בְּעוֹד שֶׁהוּא ה׳ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְאִם לָאו – אֱלֹהֶיךָ מִדַּת הַדִּין, עַד דְּלָא יִתְעֲבֵד סַנֵּגוֹרְיָא קַטֵּגוֹרְיָא: | כִּי כָשַׁלְתָּ. בָּאוּ לְךָ מִכְשׁוֹלִים בְּעַד עֲוֹנֶיךָ: 14:3: כָּל תִּשָּׂא עָוֹן. כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ סְלַח: | וְקַח טוֹב. וְלַמְּדֵנוּ דֶּרֶךְ טוֹב. דָּבָר אַחֵר: מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדֵינוּ קַח בְּיָדְךָ וְשָׁפְטֵנוּ אַחֲרֵיהֶם, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר ״מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים״ (תהלים יז:ב). דָּבָר אַחֵר: וְקַח טוֹב – וְקַבֵּל הוֹדָיָה מֵאִתָּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״טוֹב לְהֹדוֹת לַה׳״ (תהלים צב:ב): | וּנְשַׁלְּמָה פָרִים. שֶׁהָיָה לָנוּ לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ, נְשַׁלֵּם אוֹתָם בְּרִצּוּי דִּבְרֵי שְׂפָתֵינוּ (יומא פו, ב): 14:4: אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ. עוֹד זֹאת אָמְרוּ לְפָנָיו: לֹא נְבַקֵּשׁ עוֹד עֶזְרַת אָדָם, לֹא מֵאַשּׁוּר וְלֹא מִמִּצְרָיִם: | עַל סוּס לֹא נִרְכָּב. זוֹ הִיא עֶזְרַת מִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ שׁוֹלְחִים לָהֶם סוּסִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לִישַׁעְיָה (ישעיה ל:טז) ״לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס וְעַל קַל נִרְכָּב״: וְלֹא נֹאמַר עוֹד: | לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. שֶׁהֵם אֱלֹהֵינוּ: | אֲשֶׁר בְּךָ. לְבַדְּךָ תִּהְיֶה תִּקְוָתֵנוּ, הַמְרַחֵם יְתוֹמִים: 14:5: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם. אָמַר הַנָּבִיא: כָּךְ אָמַר לִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֹּאמְרוּ לְפָנַי כֵּן, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם וְאֹהֲבֵם בְּנִדְבַת רוּחִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְאַהֲבָה, אֶתְנַדֵּב לְאַהֲבָתָם, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ (תנחומא, עקב ד): 14:6: וְיַךְ. הַטַּל אֶת שָׁרָשָׁיו וְיַצְלִיחֵם. כַּלְּבָנוֹן – כְּשָׁרְשֵׁי אִילָנֵי הַלְּבָנוֹן שֶׁהֵם גְּדוֹלִים: 14:7: יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו. ״יִסְגּוֹן בְּנִין וּבְנָן, וִיהִי כְּזִיו מְנָרְתָא דְקוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרֵיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא״: | כַּלְּבָנוֹן. כְּבֵית מַקְדְּשָׁא: 14:8: יָשׁוּבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ. אוֹתָן שֶׁהָיוּ כְּבָר יוֹשְׁבִים בְּצֵל הַלְּבָנוֹן, שֶׁדִּמָּה בּוֹ יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ (הושע ו:ז), וְעַכְשָׁיו גָּלוּ מֵעִמּוֹ, יָשׁוּבוּ אֵלָיו: | זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן. ״כְּדוּכְרָן יַבְבוֹת חֲצוֹצְרָתָא דְּעַל חֲמַר עַתִּיק דְּמִתְנַסֵּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁא״, שֶׁהָיוּ תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל הַנְּסָכִים כְּשֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר: 14:9: אֶפְרַיִם. יֹאמַר: ״מַה לִּי עוֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הָעֲצַבִּים?״ וְיָשׁוּבוּ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. (מלכים א יב:כח-כט) אֲנִי אֶעֱנֶהוּ מִצָּרָתוֹ: | וַאֲשׁוּרֶנּוּ. אֶרְאֶה בְּעָנְיוֹ: | אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן. אֲנִי לוֹ נִכְפָּף לִהְיוֹת אוֹחֵז יָדוֹ בִּי, כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן הַנִּכְפָּף לָאָרֶץ שֶׁאָדָם אוֹחֵז בַּעֲנָפָיו, כְּלוֹמַר אֶהְיֶה מָצוּי לוֹ: | מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. וַהֲלֹא אֲנִי הוּא שֶׁכָּל טוֹבָתְךָ מֵאִתִּי בָּאָה: 14:10: מִי חָכָם. בָּכֶם וְיָבֵן אֵלֶּה. מִי חָכָם בָּכֶם וְיִתְבּוֹנֵן לָתֵת לֵב לְכָל אֵלֶּה וְיָשׁוּב אֵלַי: | וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. בִּשְׁבִילָם, עַל שֶׁלֹּא הָלְכוּ בָּהֶן. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן:

פירוש רד”ק

11:1: כי נער ישראל ואהבהו. בעודו נער אהבתיו והוא בהיותו במצרים לפיכך אני מתרעם עליו יותר משאר האומות כי מנערותם אהבתים והצלתים מיד אויביהם וכאשר עוברים על מצותי עלי ליסרם כאשר ייסר איש את בנו וזהו שאמר וממצרים קראתי לבני כמו שאמר בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ופירוש קראתי לבני קראתי לפרעה בעבור ישראל בני או פי’ קראתי לו בהיותו בני וטעם ממצרים כי מאותו העת החלי לקרוא אותו בני: 11:2: קראו להם. הנביאים אשר אני שולח להם קראו להם השכם והערב לשוב אל ה’: | כן הלכו מפניהם. כל עומת שהיו קוראים להם כן היו הולכים מפניהם ולא יקשיבו אל דבריהם ולא יניחו מעלליהם הרעים: | לעגלים יזבחו ולפסילים יקטרון. וכמו זה כן ירבה וכן יפרוץ: 11:3: ואנכי תרגלתי לאפרים. זכר אפרים לפי שהוא עשה העגלים אמר ואיך יגמול לי זאת כי אנכי עשיתי להם כמה טובות והרגלתים לרגלים ולא הטרחתים במצותי ובעבודתי: | תרגלתי. לשון הרגל והתיו במקום ה”א הרגלתי כן דעת המדקדקים ורבי אחי רבי משה זכרונו לברכה אמר כי הוא שם תרגלתי בפלס תפארתי ואף על פי שבאה המלה מלעיל המשקל אחד הוא ולפי שהמשילו לנער אמר עליו זה הלשון כמו שמרגילים הנער לילך מעט בלי טורח כן כשהסעתים ממסע למסע בהוציאי אותם ממצרים הסעתים מעט מעט בלי טורח הענן הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה: | קחם על זרועותיו. המנהיג שנתתי להם והוא משה לקח אותם על זרועותיו כמו שאמר כאשר ישא האומן את היונק: | ולא ידעו כי רפאתים. לא הכירו כי אני הרופא אותם מכל מחלה ומכל צרה כמו שאמר כי אני ה’ רופאיך: | קחם. בחסרון פ”א הפעל והוא כמו לקחם ויונתן תירגם ואנא במלאך וגו’: 11:4: בחבלי אדם אמשכם. לפי שהמשיל אפרים לעגלה והעגלה מושכים אותה בחבלים אמר אני משכתי את ישראל בחבלי אדם ולא בחבל עגלה שמושכין אותה על כרחה אלא כמו אשר ימשוך אדם את חבירו לאטו שלא יכריחנו ללכת על כרחו כן משכתים לאטם וזהו בעבותות אהבה שאמר אחר כך: | ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם. הייתי להם כאותם שמרחמים על העגלה שלא תהיה חורשת יותר מדי ומרימים העול מעל צוארה ותולין אותה על לחיה כדי שלא תמשוך ותנוח מיגיעה שעה או שעות ביום כן אני לא הוגעתי ישראל בחרישותם וכבר פירשנו משל החרישה והעול: | ואט אליו אוכיל. ועם כל זה אף על פי שהיה נחה מיגיעה מטים לה מאכל במקומה כן אני לישראל לא הכבדתי עולם ונתתי להם במדבר סיפוקם בלי טורח לחם ובשר ויונתן תירגם במיגדת בנין רחימין וגו’: | לחיהם. בשקל כליהם: | אוכיל. שם בשקל אופיר: 11:5: לא ישוב אל ארץ מצרים. לא היה להם לשוב אל ארץ מצרים לבקש עזר כי כבר אמרתי להם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כי אם היו שבים אלי לא היו צריכים לעזר מצרים: | ואשור הוא מלכו. ועל כרחו אשור הוא מולך עליו ועובד אותו ושולח לו מנחה בכל שנה. וכל זה למה כי מאנו לשוב כלומר לשוב אלי כי אם היו שבים אלי לא היו מלכי האומות מושלים עליהם אבל הם היו מושלים על האומות כמו שהיו עושים בימי דוד ושלמה כשהיו עושים רצוני וכן הבטחתים ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו: 11:6: וחלה חרב. תפול ותנוח כמו יחולו על ראש יואב: | וכלתה בדיו ואכלה. פי’ בדיו ענפיו והוא משל לכפרים כי כבר זכר בעריו והכפרים לערים כמו הענפים לאילן וכן יקראו בנות שהם לעיר כמו בנות לאם ויונתן תירגם ותחול חרבא וגו’: | ממועצותיהם. פי’ וכל זה יבא להם מעצתם הרעה שעזבו עבודתי לעבוד אלהים אחרים: 11:7: ועמי תלואים למשובתי. החיר”ק תחת האל”ף והיא במקום ה”א למ”ד הפעל כי שרשו תלה וכן והיו חייך תלואים לך אשר תלאום שמה אמר עמי תלואים בין הצרה והרוחה פעם תבואם צרה פעם יהיו בהרוחה וזהו למשובתי כלומר בעבור המשובה והמרד שעושים לי ויו”ד משובתי כיו”ד ושמחתים בבית תפילתי ואם לא היו מורדים היו לעולם בהרוחה ואדוני אבי ז”ל פירש מסופקים הם במצותי מלשון רז”ל אשם תלוי אמר כי ספקה להם במצותי אף על פי שהם ידעו הבירור אך למשובתי ולמרוד בי יעשו דבר זה ורש”י ז”ל פי’ למשובתי ענין תשובה אמר כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי הם תלואים אם לשוב אם לא לשוב ולא מצאנו משובה כי אם לגנאי וכן תירגם יונתן ענין תשובה: | ואל על יקראוהו. יקראוהו הנביאים תמיד לשוב אל אל עליון יתברך: | יחד לא ירומם. וכלם כאחד אין בהם שישוב לאל יתברך וירומם אותו ויגדלהו בלבו ובפיו והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש וכולם על דרך אחד לא ירומו ראש וכן בדרך המתרגם ואדוני אבי ז”ל פירש ירומם בצר”י כמו בפתח אמר לא יעלה אחד מהם למדרגה שחושב לעלות אליה: 11:8: איך אתנך אפרים. אעפ”י שחטאת מאד לפני אני מרחם ואומר איך אתנך אפרים ביד אויב: | אמגנך. אמסרך כמו אשר מגן צריך בידך: | כאדמה, כי כן היית חייב להפוך ארצך כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים לפי חטאיך הרבים אלא שנהפך עלי לבי שלא להשחית הכל ולהשאיר לך פליטה: | יחד נכמרו נחומי. נתגלגלו נחומי שאני ניחם על הרעה אשר חשבתי לעשות לך ולא אעשה וכן כי נכמרו רחמיו וכן תרגם יונתן ואונקלוס אתגוללו רחמי וי”מ נתחממו כמו כתנור נכמרו: | נחומי. שם נחום בשקל חבור צבור: | כצבאים. החיר”ק תחת היו”ד והאל”ף נחה והיא במקום וי”ו המשך: 11:9: לא אעשה, לא אשוב, אם יסרתים בעוונם לא אשוב עוד עליהם לשחתם מכל וכל: | כי אל אנכי ולא איש. כי אני ארך אפים ולא כבן אדם שלא יוכל לסבול כעסו ועושה עם אויבו כפי חמתו וכעסו או פירושו כטעם לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אמר כיון שהבטחתי אבותם להטיב להם ולזרעם אחריהם לא אשוב מהבטחתי אעפ”י שהם חטאו לפני אלא איסרם ולא אשחיתם מהיות עם: | בקרבך קדוש. ועוד שהשכנתי כבודי ביניהם מה שלא עשיתי לעם אחר ולא אחלל כבודי: | ולא אבא בעיר. פירש הגאון רב סעדיה ז”ל ולא אבא בעיר אחרת אלא בירושלם. ועל הדרך הזה תירגם יונתן ולא אחליף בקרתא אוחרי עוד ית ירושלם והחכם ר’ אברהם ן’ עזרא פירש בקרבך קדוש אף על פי שלא אבא בעיר כמו שאמר האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ ורז”ל פירשו ואמרו משום דבקרבך קדוש לא אבא בעיר אלא שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבנה ירושלם של מטה ומי איכא ירושלם למעלה אין דכתיב ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו: 11:10: אחרי ה’ ילכו. אף על פי שאסלק בעונם שכינתי מקרבם ואגלה אותם מארצם עוד יהיה זמן רב שילכו אחרי השם וידרשוהו בגלותם כמו שאמר בתחלת הספר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם: | כאריה ישאג. כמו האריה שישאג שיתאספו החיות אליו כי הוא מלך החיות כן יאספו בני ישראל לקול שאגת האל יתברך כי הוא ישאג כלומר יגלה להם לישראל בגלותם ע”י נביא או אות ומופת שישלח: | ויחרדו בנים מים. ינועו ממזרח וממערב. ואמר בנים כמו הבנים שבאים ליד האב כשקורא אותם כן יבואו אליו אל מקום המקדש שישיב שכינתו שם ואז יקראו בנים כמו שנקראו בנים אתם לה’ אלהיכם: | יחרדו. ענין תנועה כמו ויחרדו זקני העיר לקראתו מדוע חרדת אלינו את כל החרדה הזאת וזכר מים שהוא המערב והוא הדין לשאר הפאות והחכם רבי אברהם אבן עזרא ז”ל פירש מים מה שפירש אחר כן מצרים ואשור כי הם מערבית דרומית: 11:11: יחרדו כצפור ממצרים. אותם שהם במצרים יחרדו לשוב לארצם כמו הצפור החרדה לשוב אל קנה כמו שהמשיל נדוד האדם אל נדוד הצפור באמרו כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו המשיל שובו לארצו לצפור שנאמר כצפור ממצרים: | וכיונה מארץ אשור. ואותם שהם בארץ אשור יחרדו לצאת ממנה לשוב אל ארצם כמו היונה החרדה לשוב אל שובכה כמו שאמר גם כן בשיבת הגלות וכיונים אל ארובותיהם וזכר מצרים ואשור והוא הדין לשאר מקומות אלא שזכר המקומות שחשבו להעזר בהם ונכשלו בהם וגלו אליהם: 12:1: סבבוני בכחש אפרים. אבל עתה סבבו אותי בכחש ובמרמה שעושים וטעם סבבוני כי אני שוכן בקרבם והם הקיפוני סביב בית המקדש בעבודת אלהים אחרים ולא נשארו אלא שבט יהודה בתווך לפיכך אמר ויהודה עוד רד עם אל וזכר אפרים בעבור ירבעם שהיה משבט אפרים ובית ישראל שאר שבטי ישראל שהיו עמו זולתי שבט יהודה ובנימין ולא זכר בנימין כי יהודה הוא העיקר והמלך הוא משבטו: | ויהודה עוד רד עם אל. כשהחלו אפרים ושאר השבטים לעבוד העגלים עוד משל יהודה ביראת האל ובעבודתו כמו שאמר אביה מלך יהודה לירבעם ולישראל ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב וגו’ וכל הבא למלא את ידו בפר בן בקר וגו’ והיה כהן ללא אלהים ואנחנו ה’ אלהינו ולא עזבנוהו וכהנים משרתים לה’ בני אהרן וגו’: | רד. ענין ממשלה כמו מדוע אמרו עמי רדנו ופי’ רד עם אל כמו כי שרית עם אלהים או זכר ענין הממשלה לפי שכשהיה המלך עובד את ה’ היה מוכיח את העם לעבוד אלהים יתברך לבדו וכשהיה המלך עובד אלהים אחרים היה מכריח את העם לעבוד אלהים אחרים גם כן: | ועם קדושים נאמן. כפל הענין במלות שונות כי קדושים במקום אל אמר לשון רבים כמו אלהים קדושים הוא אמר כי נאמן היה יהודה עם האל יתברך ומחזיק בעבודתו אע”פי שאפרים היה עובד את העגלים, ואדוני אבי ז”ל פירש נאמן על אל יתברך ומן התימה שתירגם יונתן עם אל כמו עם אל בפתח לא ידענו אם היה קורא אותו כך שתרגם אסגיאו קדמי כדבין וגו’: 12:2: אפרים רועה רוח ורודף קדים. בעבדו העגלים דומה למי שפותח פיו אל הרוח ורועה אותו כי לא יחיה ממנו: | ורודף קדים. כפל הענין במלות שונות וזכר קדים כי היא הקשה שברוחות ומזקת לבני אדם כן הם לא די שלא הועילה להם עבודת העגלים אלא שהזיקה להם: | כל היום כזב ושוד ירבה. אינו חוזר בו מרשעו אלא כל הימים מרבה כזב שהיא עבודת העגלים וכן מרבה בשוד ושבר שיבא עונש בעבודתם ועם כל זה לא יבין ולא ישיב מעבודת העגלים לעבודת האלהים יתברך אלא מה עושה כשתבא אליו צרות האויב כרתו ברית עם אשור לעזרם וכן עם מצרים פעם עם זה פעם עם זה: | ושמן למצרים יובל. שהם מובילים השמן למצרים לשחד כי השמן בא להם למצרים ולשאר ארצות מארץ ישראל כמו שכתוב בנבואת צר יהודה וישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך ואמר בישעיה ותשורי למלך בשמן כי היתה א”י ארץ זית שמן: 12:3: וריב לה’ עם יהודה. אע”פ שאמר ויהודה עוד רד עם אל אמר אע”פ שהחזיק בעבודת האל בבית המקדש אח”כ הרעו מעלליהם כשהיו מלכיהם רעים לפיכך אמר שיש לה’ ריב ותוכחה עם יהודה ועם יעקב לפקוד עליהם כמעלליהם שהיו מלכיהם רעים כי לא זכרו חסדי עמהם ולא עם אביהם יעקב כי הכל בעבור זרעו והראתי עליו אות שיהיה לזרעו אחריו אם יתנו לבם אלי וידעו כי בעבורם נעשה אותו האות לא בעבור יעקב עצמו כי הוא לא היה אדון לעשו בימיו ומה שהראתי עליו לא היה אלא בעבור זרעו והם אינם מכירים זה כי אילו היו מכירים זה היו דבקים בי ובעבודתי ואני הייתי מקיים להם ברכת יעקב אביהם ומה הוא האות שעשיתי לו: 12:4: בבטן עקב את אחיו. כמו שאמר וידו אוחזת בעקב עשו והיה זה פלא גדול כי העובר בעודו בבטן אין לו כח ויכולת באחד מאיבריו ואף כי יבקע השליה ויתפוש בעקב העובר האחר זו פליאה גדולה וזאת עשיתי אני להיות לאות לבניו אחריו כי בסוף והוא העקב ישלטו בני יעקב בבני עשו ואע”פ שבימי דוד היתה להם ממשלה בהם כמו שאמר ויהיו אדום עבדים לדוד לא היתה הממשלה קיימת עד בסוף הימים כמו שכתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו וגו’ וכל זה לא נתנו אל לבם בניו: | ובאונו שרה את אלהים. ועוד אות אחר הראיתי לו להיות לאות לבניו אחריו כי נתתי בו כח להאבק עם המלאך ולהיותו שר כנגדו כאלו היה במערכת אחת עמו וזה האות הראיתי לו כי בניו יהיו חלק ה’ לבדו שלא ישלטו בהם כוכב ומלאך כל זמן שיעשו רצוני מאותות השמים לא יחתו כי אין להם כח ויכולת בהם כי השגחת האל יתברך דבקה בהם כל זמן שיעשו רצונו ולא יפלו תחת מקרה הזמן וכן אמר בתורה אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה’ וגו’: 12:5: וישר אל מלאך ויוכל. כפל הענין לחזק כי פלא גדול היה להאבק אדם עם מלאך ויוכל עמו כמו שאמר וירא כי לא יכול לו: | בכה ויתחנן לו. זה לא נזכר בתורה ופי’ כאלו המלאך בכה והתחנן ליעקב שישלחנו כמו שאמר ויאמר שלחני כי עלה השחר כל זה להודיע כי האל יתברך שולח המלאך לעזרת הצדיק ולעשות לו רצונו ובעבור זה לא נפרד ממנו אלא ברצונו: | בית אל ימצאנו. המלאך מצא אותו גם כן בבית אל ושם ברכו גם כן ומלת ימצאנו עתיד במקום עבר ואדוני אבי ז”ל פירשו כמשמעו שאמר לו המלאך כי בית אל ימצאנו האל יתברך בשרו כי שם יגלה לו ויקרא שמו ישראל: | ושם ידבר עמנו. דברי הנביא אמר שם בבית אל מדבר עמי ועם עמוס להוכיח את ישראל על עבודת העגל בבית אל כמו שאמר עמוס דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל וגו’ ואדוני אבי ז”ל פירש ושם ידבר עמנו דברי המלאך אמר לו כי האל יתברך ימצאנו בבית אל ושם ידבר עמנו עמי ועמך לקיים ברכתי לך ולקרא שמך ישראל לאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל והגאון רב סעדיה פירש ושם ידבר עמנו כמו בעבורינו או עלינו כמו בעבור זרע ישראל שאמר לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו’ ואמרו רז”ל כי המלאך הזה הוא מיכאל ועליו אמר המלאך הגואל אותי מכל רע וגו’: 12:6: וה’ אלהי הצבאות. אע”פ שנגלה לאביכם באל שדי לאמר לו אני אל שדי פרה ורבה עוד חדש שמו הנכבד למשה והכל בעבורכם לחדש בו אותות ומופתים להוציאכם מעבדות לחרות והוא יו”ד ה”א וי”ו ה”א והוא אלהי הצבאות אלהי צבאות מעלה שהם המלאכים והגלגלים עם כוכביהם ובשם אל ואלהים הוא משתתף עמהם אבל בזה השם אינו משתתף עם זולתו ואתם אם תעשו את רצונו הוא יהיה לכם לאלהים כמו שהוא אל אלהי הצבאות ה’ זכרו כמו שאמר זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור ועל הדרך הזה תירגם יונתן נביא אמר להון הוא ה’ אלהי הצבאות וגו’: 12:7: ואתה. אתה שאתה זרע יעקב אם תרצה באלהיך תשוב כלומר תנוח כמו בשובה ונחת תושעון: | חסד ומשפט שמור. בתנאי זה תוכל לנוח ולא תפחד מהאויב אם תשמור לעשות חסד ומשפט כי מדותיו הם כמו שאמר כי אני ה’ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה’ ואע”פ שלא הזכיר הנה צדקה הנה אמר במקום אחר שמרו משפט ועשו צדקה ואמר הנה וקוה אל אלהיך תמיד והוא צדקה ויושר שתקוה תמיד אל ה’ ואף כי תהיה לך טובה גדולה ועושר ונכסים תאמר כי מאתו הוא הכל תזכרהו תמיד ותקוה לו כמו שאמר בתורה וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל לא כאפרים שאמר אך עשרתי מצאתי און לי ויש לפרש בי”ת באלהיך תשוב במקום למ”ד ויהיה תשוב ענין תשובה וכמוהו ושלח את השעיר במדבר כמו למדבר רננו צדיקים בה’ כמו לה’ ויונתן תירגם ואת בפולחנא וגו’: 12:8: כנען בידו. ואתה אין אתה כן אלא אתה כמו הכנען והוא הסוחר אשר בידו מאזני מרמה: | לעשוק אהב. הפך חסד ומשפט שמור ויונתן תירגם לא תהוין כתגרין וגו’: 12:9: ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי. הפך וקוה אל אלהיך תמיד אינו מקוה לאל יתברך ואינו מודה שהוא נתן לו כח לעשות חיל אבל אומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה ושוכח האל יתברך שנתן לו כח לעשות כמו שכתוב בתורה ושכחת את ה’ אלהיך זהו שאמר עשרתי ר”ל עשרתי מעצמי: | און. כמו הון או פירושו כמו כח כמו ולאין אונים עצמה ירבה: | כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא. עוד רעה אחרת אומר כי הוא עושק ואומר כי בכל מה שיגע ואסף לא ימצאו לו ממון של עון וחטא: | אשר חטא. כמו וחטא וכן טוב אשר יפה כמו טוב ויפה או פירושו לא ימצאו לי עון ולא דבר אשר בו חטא לי והחטא פחות מן העון כי החטא יבא לפעמים על השגגה או פי’ עון אשר חטא אשר היה לי בו חטא כלומר שחטאתי אני עליו כי אם בא לידי ממון בעון ובגזלה לא היה בידיעתי כלומר ע”י שחטאתי אני עליו ולקחתיו בעון בידיעתי ועל הדרך הזה והשיאו אותם עון אשמה הסמיכות ר”ל עון שיאשמו עליו וי”ת ואמרו דבית אפרים וגו’: 12:10: ואנכי ה’ אלהיך מארץ מצרים. משם ידעוני אבותיך שעשיתי עמהם כמה אותות ומופתים והוצאתים מארץ מצרים מבית עבדים וכן אמר בתורה אנכי ה’ אלהיך וגו’ ועליך היה לדעת אותי ממה שעשיתי עם אבותיך וכן עמכם וכל אחריהם בזמן ששמעתם בקולי וכן אני עתיד להוציאכם מהגלות שתהיו שם כמו שעשיתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים וכלכלתי אתכם במדבר והושבתי אתכם באהלים כן אני עתיד עוד כשאוציאכם מארצות העמים להושיב אתכם באהלים במדבר בדרך ולהראותכם נפלאות עד שתשובו לארצכם בשלום כמו שכתוב אפתח על שפיים נהרות וגו’ ואומר וארץ ציה למוצאי מים ופי’ כימי מועד צאתך ממצרים וכל זה לא נתתם אל לבכם להתבונן בטובות שעשיתי עם אבותיכם ועמכם: 12:11: ודברתי על הנביאים. כמו עם הנביאים וכן ויבואו האנשים על הנשים אמר מה יכולתי לעשות לכם ולא עשיתי כדי שלא תשכחוני ומה שעשיתי עם אבותיכם הרי דברתי תמיד עם הנביאים להזהירכם מאתי והרבתי חזון להם ימים רבים: | וביד הנביאים אדמה. כלומר נתתי דמיונות ומשלים ביד הנביאים כמו המשל שאמר ישעיה כרם היה לידידי ומה שאמר יחזקאל מכורותיך ומולדותיך וכל הפרשה ומה שאמר וביד פי’ כי על ידם היה שולח להם הדמיונות והמשלים כמו אשר דבר ה’ ביד משה: 12:12: אם גלעד און. אם גלעד החל לעשות און שהם החלו לעשות הרע תחילה והם גלו תחלה: | אך שוא היו. נוכל להדביקו למעלה שיהיה טעמו על גלעד שזכר ויהיה הענין כפול במלות שונות או יהיה טעמו דבק עם בגלגל ואע”פ שהזקף במלת היו אין כל טעמי הפירושים הולכים אחרי טעמי הנקוד: | בגלגל שורים זבחו. כי בני הגלגל היו שכנים לארץ הגלעד רק הירדן היה ביניהם ולמדו ממעשיהם והחלו לעבוד עכו”ם כמו הם ולעשות און ושוא וזבחו שורים לעכו”ם במקום שעשו מזבח לה’ יתברך והשכינו שם המשכן תחילה אחר שעברו את הירדן שם זבחו שורים לעכו”ם: | גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי. לא די במזבח שעשו בגלגל לעכו”ם כי גם בנו חוץ לעיר מזבחות רבים נראים כגלי אבנים על תלמי השדות: | שדי. כמו שדים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים וכן תירגם יונתן: 12:13: ויברח יעקב. והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו: | ויעבוד ישראל באשה. אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו שמר צאנו גם כן ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים: 12:14: ובנביא העלה. ועוד עשיתי חסד עם בניו שירדו למצרים ונשתעבדו שם ושלחתי להם נביא שהעלה אותם ממצרים ברכוש רב והוא משה: | ובנביא נשמר. ארבעים שנה שהיו במדבר נשמרו ע”י נביא שנתתי להם ולא חסרו דבר וכל הטובות האלה אינם זוכרים ומכעיסים אותי בתועבות ובלא אל זהו שאמר: 12:15: הכעיס אפרים תמרורים. הכעיס אפרים את האל יתברך בתמרורים והם המזבחות שהיו כגלים וציונים וכמוהו שימי לך תמרורים ויש לפרשו ג”כ מענין מרורים ופירושו כעס תמרורים כלומר כעס רע ומר: | ודמיו עליו יטוש. דם נקי ששפך אפרים יטוש עליו אדוניו וכן חרפתו שחרף את האל יתברך בעשותו העגלים הכל ישיב לו גמולו בראשו: | יטוש. כמו והנם נטושים על פני כל הארץ. ויטוש על המחנה ענין התפשטות ואדוניו הוא הקדוש ברוך הוא ואף על פי שהוא אינו מכיר באדנותו על כרחו אדניו הוא והוא ישיב לו גמולו בראשו: 13:1: כדבר אפרים רתת. מתחלה קודם שחטא אפרים היה מוראו על העמים אשר סביבותיו כי בדברו היה אוחז רתת ורעדה השומע אותו והיה רם וגדול בשבטי ישראל כמו שנאמר עליו וזרעו יהיה מלא הגוים וזהו שאמר נשא הוא בישראל כלומר נשא ראשו בישראל וכיון שאשם בבעל מת כלומר נגף לפני אויביו כאלו מת כי אזלת ידו ועל הדרך הזה תירגם יונתן כד ממלל חד מדבית אפרים וגו’: 13:2: ועתה יוסיפו לחטוא. ועתה כשמלך ירבעם הוסיפו הם עוד לחטוא כי מתחלה כשהיו עובדים בימי השופטים היו עובדים הבעלים ושבים אל השם כשהיה עומד השופט והחזירם למוטב אבל עתה חשבו לעקור מכל עבודת אלהים יתברך שלא יעלה אדם לירושלים לעבודת בית המקדש ויעבדו לפני העגלים לעולם ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים: | ויעשו להם מסכה מכספם. והנה העגלים לא היו כסף אלא זהב אלא ר”ל מכספם שנתנו כל אחד לקנות זהב לעשות העגלים עשו להם כתבונת עצבים והם העגלים ופי’ כתבונם כמו שהתבוננו בדבר איזו צורה יעשו והסכימו לעשות עגל כמו שעשו במדבר והטעם פירשנו בספר מלכים ויונתן תירגם כתבונם כמו כתבניתם שתרגם כדמותהון ומלת כתבונם היה ראוי כתבונתם וכן וצורם לבלות שאול כמו וצורתם כי הנפרד תבונה צורה וי”א כי הם משקל אחד יאמר מהם בלא ה”א תבון צור: | מעשה חרשים כלה. כל העגל הוא מעשה ידי חרש אין דבר רוחני בו כמו שאמר וכל רוח אין בקרבו: | להם הם אומרים. בעבורם הם אומרים כהני העגל לבני אדם הבאים לזבוח זבחי אדם כלומר מי מבני אדם שירצה לזבוח: | עגלים ישקון. ישקו העגלים על פיהם כי לא תהיה עבודתם שלימה עד שישקו אותם כי כן היה מנהגם כמו שאמר וכל הפה אשר לא נשק לו ורז”ל פירשו זבחי אדם שהיו זובחים בניהם לעכו”ם זהו שאמר אדם והיו אומרים להם כומרי עכו”ם מי שיזבח בנו לעכו”ם כדי הוא להיות נושק לעגל שהרי קרבן חביב הקריב לו: 13:3: לכן יהיו כענן בקר. לפיכך ילכו לאבדון ויהיו כענן בקר וכטל שהולך בהשכמה מהרה הוא נפסק כשישיגנו חום השמש כן הם יכלו מהרה וכן יהיו כמוץ יסוער מגורן כמו המוץ והוא התבן הדק שתסערנו הרוח מהגרן כן יסוערו הם מארצם: | וכעשן מארובה. או כמו עמוד העשן היוצא מהחלון שיהיה במהרה בטל ונפסק: | יסוער. בצרי כמו בפתח והוא מהבנין שלא נזכר פעלו מהדגוש: 13:4: ואנכי ה’ אלהיך מארץ מצרים. כמו שפירשנו למעלה: | ואלהים זולתי לא תדע. לא היה לך לדעת ולעבוד אלהים אחרים זולתי כי תראו כי אין מושיע בלתי: 13:5: אני ידעתיך. היה לך שתדעני כי אני ידעתיך במדבר וספקתי צרכך במדבר במקום שאין בו שום מחיה: | בארץ תלאובות. בארץ צמאה והיא המדבר והביא אדוני אבי ז”ל ראיה למלה הזאת מלשון ערבי שאומרים לאב אל דגול ר”ל צמא האיש ויונתן תירגם בארעא דהויתון וגו’: 13:6: כמרעיתם וישבעו. כאשר באו למקום מרעיתם והוא ארץ כנען היה להם כל טוב וישבעו וירם לבם ושכחוני כמו שאמר בתורה שעתידים לעשות כן אמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו’ ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו’: 13:7: ואהי להם. כיון שהם שכחוני גם אני זנחתים ונתתים ביד העמים: | והייתי להם כמו שחל. או כמו נמר שאשור על הדרך שנכון לטרוף מה שיעבור עליו בדרך כן הייתי להם שהשלטתי בהם אויביהם ולא היה להם כח להנצל מידם עד שהיו שבים אלי והייתי מרחם עליהם: | אשור. פעול מבנין הקל וכן הצווי מהקל ואשרו בדרך בינה בשקל שאמרו זכרו: 13:8: אפגשם כדוב שכול. שהרגו בניו והוא שכול ומר נפש ואם ימצא אדם או בהמה יבקעם מהרה ובזכרו דוב שכול ולא אמר אריה או נמר שכול אומרים כי הדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר כי הולד מכוסה כולו בהולידו בשליא עבה מאד והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו: | ואקרע סגור לבם. לבם שהוא סגור ולא יבין אקרענו. וזה דרך משל כי כן יעשה האריה בטרפו יקרע הגוף עד הלב ויאכלנו וישתה דמו: | ואוכלם שם כלביא. שם בעריהם אוכלם בדבר ובחרב האויב כמו הלביא הטורף בלי חמלה גם חית השדה תבקעם בחוץ כמו שאמר בתורה והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם וגו’ ויונתן תירגם כחות שינא וגו’: 13:9: שחתך. העגל שזכר למעלה אמר הוא שחתך כי לולא זה בי היה עזרך ובאו שני בי”תי השמוש כאחד ויספיק באחד אלא ששני הקשרים נכונים בענין וזה מנהג הלשון לדבר ככה ופי’ בי היה עזרך או כי שמי היה בעזרך וכן כי שלח ברשת ברגליו כמו ברשת רגליו, וכן המנהג בשני כפ”י הדמיון כעבד כאדוניו כמוך כפרעה: 13:10: אהי. אני אהיה קיים לעולם אבל מלכך איפא שמאסת במלכותי ושאלת מלך שיושיעך ואיה הוא שיושיעך: | בכל עריך. שבאים עליהם האויבים כמו שאמרת ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו: | ושופטיך. ששמת עליך מדעתך הרי אתה רואה כי לא יועילוך מלך ושולטנים ושרים כי אם בעזרתי ויונתן תירגם אהי הפוך כמו איה שתרגם אן מלכך וגו’: 13:11: אתן לך. נתתי לך מלך באפי, כי לא ברצוני שאלתם מלך כמו שאמר אותי מאסו ממלוך עליהם ולקחתי אותו בעברתי שמת במלחמת פלשתים ולא מלך אלא שנתים ותוכלו להכיר כי אין לכם מלכות אלא מלכותי והמלך שאמנה עליכם אם יעשה רצוני תנצלו הוא ואתם מכל רע, וי”מ אתן לך על שאול כמו שפירשנו ואקח על צדקיהו שהיה המלך האחרון, וי”מ במלכי השבטים ירבעם והושע בן אלה, ומה שאמר על ירבעם באפי כי באף שהיה לו על מלכות בית דוד נתנו: 13:12: צרור. שמור הוא אצלי כמו הדבר השמור בתוך הצרור כמו שאמר איוב חתום בצרור פשעי והעון וחטאת הוא עון העגלים: 13:13: חבלי יולדה. צירים כצירי יולדה יבואו לו בצרות שאביא עליו: | והוא בן לא חכם. לפי שהמשיל חבליו לחבלי יולדה אמר כי הנולדים אינם חכמים כלומר הדורות הבאים שראו אבותיהם בצרה בעונותיהם לא היו חכמים ולא התבוננו כי אבותם בעונם מצאתם הצרה ולא שבו ממעללי אבותיהם ועשו רע כמוהם: | כי עת לא יעמד במשבר בנים. כי אם היה חכם לא היה עומד עת אחת במשבר כי במהרה היה יוצא מן המשבר לאויר העולם והמשבר הוא הרחם ויש בנים זריזים בטבעם בצאתם מן הרחם ויצאו מהרה כן הם אם היו חכמים לא היו עומדים שעה אחת בצרה כי מיד שהיו שבים אל השם יתברך היו נצלים מהצרה: | במשבר. פתוח כי הוא סמוך למלת בנים ונקרא הרחם משבר מפני חבלי היולדה ושבריה שיש לה בהיות הולד ברחם ולא יוכל לצאת מהרה: 13:14: מיד שאול אפדם. הייתי פודה אותם מיד שאול אם היו חכמים: | ממות אגאלם. כפל הענין במלות שונות: | אהי דברך מות. אבל עתה שאיננו חכם אלא נבל וכופר בטובתי לא די שלא אפדך ממות אלא אביא עליך המות בדבר ובחרב וברעב ובחיה רעה ופירושו דבריך דברי ששלחתי לך ולא שמעת בקולי הוא יגרום לך המות ואמר דברך כמו דברי כי הכנויים יפלו על הפעל ועל הפעול וכן ושמחתים בבית תפלתי שמעתי את תפלתך ויש מפרשים דבריך מן דבר לפי שסמכו למלת קטבך וכן הוא אומר מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים ויונתן תירגם יהא מימרי בהון וגו’: | אהי קטבך שאול. ואני אהיה גורם כריתתך לשאול קטבך עניין כריתה וכן מקטב ישוד צהרים ותרגום ירושלמי לחטוב עצים למקטב אעין. וקטבך בא בקמץ הקו”ף שלא כמנהג משקלו וכמוהו קטני עבה: | נוחם יסתר מעיני. הנוחם שהייתי מנחם על רעתם כמו שאמר וינחם ה’ על הרעה עתה יסתר מעיני כל כך הרבו לפשוע: 13:15: כי הוא. כי אפרים היה מפריא בין אחים עד שלא עשה העגלים היה הולך וגדל ופורה בין אחיו כמו שאמר יעקב עליו ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים ועתה שחטא יבא קדים רוח ה’ והוא מלך אשור, והמשילו לקדים שהוא רוח מזרחית כי ארץ אשור מזרחית לארץ ישראל, ועוד אמר קדים לפי שהוא רוח קשה, ואמר רוח ה’ להגדיל הרוח ולחזקו כמו כהררי אל שלהבת יה ואמר גם כן רוח ה’ לפי שהאל יתברך העיר את רוחו לבא על ישראל וכן אמר ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח פלאסר מלך אשור וגו’ וכן כתוב כשמלך מנחם בא פול על ארץ ישראל ובימי פקח בא תגלת פלאסר מלך אשור ובימי הושע בן אלה עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה: | ממדבר עולה. כי הרוח הוא תמיד במדבר או פירושו כי מדבר יש בין ארץ ישראל לארץ אשור ומפני אותו הרוח שהוא מלך אשור יבוש מקור אפרים שהוא היה מתחלה כמו עץ פורה על מים כמו שנאמר עליו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ועתה יבוש מקורו ויחרב מעינו מפני אותו הרוח: | יבוש. שרשו יבש בשקל יאות מן יאת ויחרב כמו יבש מן חרבו המים: | הוא ישסה. אותו הרוח ישסה אוצר כל כלי חמדה: 14:1: תאשם. האל”ף בשו”א לבד והוא ענין שממה וכן ויאשמו יושבי בה וזכר שומרון כי הוא ראש ממלכת אפרים וכן אמר וראש אפרים שומרון והיא נלכדה אחרונה שבארץ ישראל: | כי מרתה באלהיה. כי היא החזיקה בעבודת העגלים כי אם היו המלכים טובים היו מחזירים ישראל למוטב: | ירטשו. דרך אכזריות להפיל הקטנים בקרקע או על הקירות לבקעם וכן דרך אכזריות לבקע הנשים ההרות: | והריותיו. בשקל דליותיו: 14:2: שובה ישראל, כי כשלת בעונך. כי אתה רואה שכשלת בעונך לפיכך יש לך לשוב אל ה’ יתברך כי אין מקימך ממכשולך אלא תשובתך אליו ובאמרו עד כמו אל וכן ושבת עד ה’ אלהיך שובו עדי ואמרו רז”ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר עד ה’ אלהיך: 14:3: קחו עמכם דברים. איני שואל מכם בתשובה לא כסף וזהב לא עולות אלא דברים טובים שתתודו בהם עונותיכם ושובו אל ה’ בכל לבבכם ולא בשפתים בלבד או פירושו אחר שתשובו תתודו לפניו: | ואמרו אליו. כלומר אמרו לפניו כדברים האלה וכיוצא בהם: | כל תשא עון. כל עון תשא והוא הפוך כמו מקום שם קבר שהוא כמו מקום קבר שם או פירושו לכל תשא עון וקח טוב וקח דבר טוב או לב טוב: | ונשלמה פרים שפתינו. במקום פרים נשלמה לפניך וידוי שפתינו כי אתה רוצה בדברי תשובה יותר כי אין הקרבנות מועילות בלא וידוי העון כי בכלם נאמר והתודה אשר חטא ובשעיר המשתלח לא היה אלא וידוי דברים כי לא היה קרב ממנו דבר על גבי המזבח אלא הוידוי כמו שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגומר: 14:4: אשור לא יושיענו. והתודו לפניו ואמרו אשור שבטחנו בו עד עתה ידענו כי לא יושיענו כי אין בו כח להושיענו זולתך כי לה’ התשועה: | על סוס לא נרכב. שהיינו שולחים רוכבי סוסים אל אשור להושיענו לא נעשה עוד זה: | ולא נאמר עוד. מבואר הוא: | אשר בך ירוחם יתום. כי ידענו כי בך לבדך ירוחם היתום ומי שאין בו כח אתה תתן בו כח ותצילהו וכן תעשה לנו: 14:5: ארפא משובתם. ואם אתם תעשו כן הוא יענה אתכם אעלה ארוכה ומרפא למשובתם ולמרדם שמרדו בי עד עתה: | אהבם נדבה. אאהבם אהבת נדבה מלב טוב כי אפי שהיה לי עליו שב ממני כיון שהוא שב בתשובה אלי ואומר לשון רבים על דרך פרט ולשון יחיד על דרך כלל: 14:6: אהיה כטל לישראל. הפך מה שאמר ויבש מקורו ואמר טל לפי שאינו נפסק כן טוב האל יתברך לא יהיה נפסק מהם וזה יהיה לעתיד בשוב הגלות: | יפרח כשושנה. אמר כשושנה לפי שנמשלה כנסת ישראל לשושנה כמו שכתוב אני חבצלת השרון שושנת העמקים ואמר כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. ואם תאמר השושנה אין לה שרשים ונוחה להיעקר: | ויך שרשיו כלבנון. כמו עצי הלבנון שהם גדולים ושרשיהם רבים כן יהיו נטועים באדמתם ויתנו שרשים חזקים לא יוכלו להנתש ממקומם כמו שאמר ולא ינתשו עוד מעל אדמתם ועל דרך הזה אמר הבאים ישרש יעקב ומה שאמר ויך על דרך ומחה אל כתף ים כנרת כלומר יכו השרשים הנה והנה באורך וברוחב: 14:7: ילכו יונקותיו. וכמו שהשרשים יתנו למרחוק כן יונקותיו ילכו למרחוק כלומר יתפשטו הנה והנה והיונקות הם הענפים הרכים כמו היונק, והיונקות הם משל לטובות המתחדשות להם בכל יום ויום. או יהיה משל השרשים תורת משה רבינו עליו השלום שתהא קיימת לעד והיונקות הם הדעות המתחדשות להם בידיעת האל יתברך יום ויום: | ויהי כזית הודו. שיהא כח לחותו קיים כמו הזית שעליו לחים כל השנה כלומר שלא יפסק טובו כל הימים: | וריח לו כלבנון. כמו כריח השדה אשר ברכו ה’ כי הלבנון יש בו מינים רבים מעצים ומעשבים ויש בהם נותני ריח טוב רוצה לומר שילך שמם הטוב למרחוק: 14:8: ישובו יושבי בצלו. ישובו לארצם ויהיו יושבים בצל האל יתברך: | יחיו דגן. יחיו עצמם בכל עת במצות האל יתברך שיקיימו כמו הדגן המחיה את האדם ברוב דגן חסר כ”ף הדמיון וכמוהו לב שמח ייטיב גהה כי חטאת קסם מרי והדומים להם ואם תאמר יפסק טובם כמו הדגן הפוסק ויבש עד שיזרעו אותו פעם אחרת לא אלא ויפרחו כגפן כמו הגפן כי אחר שלקטו פירותיו אינו נפסק ויבש אלא יפרח שנה אחרת וכן בכל שנה ושנה: | זכרו כיין לבנון. ריחו כמו אזכרתה לה’ אמר ריח יין הגפן שנמשלו ישראל לו יהיה כריח יין לבנון שיש לו ריח טוב, וראיתי בספר אסף הרופא כי יין לבנון ויין חרמון ויין הכרמל ויין הרי ישראל וירושלם ויין הרי שומרון ויין הרי כפתור מצרים אלה היינות הם עליונים על כל מיני היין לריח ולטעם אף למרפא ומשל הריח יהיה השם הטוב שיהיה לישראל בכל העמים לעתיד ויש מפרשים ישובו ינוחו כמו בשובה ונחת ויש מפרשים יחיו דגן שיהיה שנוי טבע בדגן לעתיד בבא הגואל שיחיו אותו כמו הגפן ולא יצטרכו לזרוע הדגן אלא פעם אחת כמו הגפן וכיוצא בזה זכרו רבותינו ז”ל בשנוי טבע שיהיה לעתיד בחטה: 14:9: אפרים. ואז יאמרו מה לי עוד לעצבים כי בעוד שהייתי עובד אותם היה לי כל הרע ועתה שאעבוד את ה’ יהיה לי כל הטוב הזה, ואמר הקדוש ברוך הוא כשיאמר אפרים זה: | אני עניתי ואשורנו. כלומר אביט אליו בעת רצון הפך והסתרתי פני מהם ומה אומר לו: | אני כברוש רענן. אני אהיה לך כמו הברוש רענן שכופפין ראשו אצל שרשיו כן אני מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואם תאמר הברוש אינו עושה פירות ממני פריך נמצא בכל עת ובכל זמן: 14:10: מי חכם ויבן אלה. וכשהשלים הושע נבואתו אמר מי בכם חכם ויבין אלה התוכחות שדברתי עד הנה: | כי ישרים דרכי ה’. לא כאותם שאומרים לא יתכן דרך ה’ כמו שאמר ביחזקאל כי אם תשובו בתשובה שלמה לא תזכרנה לכם תועבותיכם הראשונות: | וצדיקים ילכו בם. כי יכירו וידעו כי כל דרכיו משפט, ואם יראו צדיק ורע לו או רשע וטוב לו יחשבו כי הכל אמת ודרך ישר מהאל יתברך כי הצדיק שאנו רואים אולי אינו צדיק בלבו כמו שהוא בנראה והאל בוחן לב וחוקר כליות או מיסרו לטובתו לעולם הבא שהוא עולם השכר וכן הרשע וטוב לו אולי עשה קצת טובות ומשלם לו האל יתברך בחייו כדי שיאבד ברוב רשעו לעולם הבא כמו שאמר בתורת משה רבינו עליו השלום ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: | ופושעים יכשלו בם. כי יאמרו אין מסדר ומנהיג העולם ואיננו בדרך ישר כי הצדיק יבואנו רע והרשע יבואנו טוב לפיכך אינם שבים מרשעם וילכו אחרי תאות לבם ויכשלו ויאבדו ואדוני אבי ז”ל פירש ופושעים יכשלו בם כאשר ישובו הפושעים לדרכי ה’ ולא היו רגילים בהם כמו הצדיקים יכשלו בהם כאדם שאינו יודע הדרך וזה נאמר על הפושעים שלבם עוד בדרך פשעם אך השבים בלב שלם אלהיהם יעזרם כדי שלא יכשלו והצדיקים במנהגם ילכו דרך סלולה וישרה:

פירוש מלבי”ם

11:1: כי נער ישראל, בעת שישראל היה עדיין נער רך בשנים, דהיינו במצרים, ואז ואוהבהו, וממצרים קראתי לבני אז הגם שהוא לא קרא אותי אני קראתי אותו באהבה שיבא אצלי כאב האוהב את בנו וקורא אותו שיבא אליו הגם שהבן אינו קורא אותו: 11:2: קראו להם, אבל הבעלים שהמה עובדים הוא בהפך שהם קוראים להם והבעלים כן הלכו מפניהם ומתרחקים מאתם, ומפרש קראו להם, למי? לבעלים אשר יזבחו ולפסילים אשר יקטרון ישראל קוראים אל הבעלים והם רחוקים מהם: 11:3: ואנכי תרגלתי לאפרים, אני הרגל של אפרים, היינו אני ההדום שעלי עומד אפרים ואני הרגל הנושא אותו, קחם על זרועותיו רוצה לומר אני הרגל לאפרים אשר הוא לוקח אותם (את הבעלים) על זרועותיו, מצייר שאפרים לוקח את הבעלים ונושאם על זרועותיו, ועומד עם הבעלים אשר על זרועותיו עלי ואני הרגל ומקום כפות רגליו, כי הבעלים מנושאים מן עובדיהם, ואני הוא הנושא את בריותי, ולא ידעו כי רפאתים, ובעת שימצאו רפואה מחלים חושבים כי הבעל שהוא נושא אותו רפא אותו ואינם יודעים שאני הרופא והמושיע לא הפסל: 11:4: בחבלי אדם אמשכם, בצד אחד משכתים בחבלי אדם, היינו שהבאתי עליהם אדם שהוא אשור שאסרה בחבלים ומושך אותם תחת עול סבלו, אבל בצד אחר אמשכם בעבותות אהבה, שאמשכם אלי להיות תחת רשותי והשגחתי מצד אהבתי אותם ובזה משכתים בעבותות, שהם חזקים יותר מן החבלים שימשכם אדם אליו, ומפרש איך משכם בעבותות אהבה כי אהי להם כמרימי עול על לחיהם להקל מעליהם עול המשא, ואט אליו את האוכל כמי שמרחם על בהמתו המושכת בעול והעול מכביד עליה וגם מעכב בעדה שע”י לא תוכל להשיג את האוכל המונח בארץ, ומרים את העול בל יכבד, ומקרב את האוכל אל פיה בל תצטרך לשוח אל הארץ: 11:5: לא ישוב, מפרש שה’ רצה להקל עולם, שהגם שע”י עונותיהם היו מוכרחים להיות תחת שעבוד מלך אשור, אם לא היו מורדים בו לשלוח מלאכים אל סוא מלך מצרים (שעי”ז קצף מלך אשור עליהם והגלם כנ”ל (ז’ י”א, ח’ ט’) לא היה מלך אשור מכביד את עולם, וז”ש שאני הזהרתיו ויעצתיו שלא ישוב אל ארץ מצרים לשלוח מלאכים אליו, אחר שאשור הוא מלכו, כי מאנו לשוב אחר שע”י שמאנו לשוב אל ה’ מוכרחים לעבוד את אשור כי כן נגזר עליהם ע”י עונותיהם א”כ אשור הוא מלכו, ואין נכון שיפרו ברית לשוב את ארץ מצרים ולמרוד במלך אשור: 11:6: וחלה, אבל הם לא שמעו לעצתי והתיעצו לשלוח מלאכים אל מלך מצרים ועי”כ בא עליהם מלך אשור והגלה אותם, א”כ מה שחלה חרב בעריו וכלתה בדיו וענפיו ואכלה את הכל, לא אני החייב בדבר, כי זה היה ממועצותיהם, שהם בעצמם ע”י עצתם הרעה גרמו להם כל זאת כי לא אבו לעצתי: 11:7: ועמי תלואים למשובתי המליץ יצייר נשגבות, יצייר איך מלך אשור כבש את שומרון ורוצה להשמיד ולהכרית את כולם, וה’ סר מעליהם והוא עולה אל מקומו בשמים, אבל עדן לא התרחק לגמרי רק עומד בין הארץ ובין השמים, רוצה להתרחק לגבהי מרומים מפני עונותיהם, ורוצה ג”כ שלא להתרחק מהם מצד מדת רחמיו וחסדיו, וישראל אז בעת צרה ההיא עיניהם נשואות אל ה’ ומצפים שישוב אליהם ויצילם, וז”ש ועמי תלואים למשובתי עיניהם תולות למרום ומיחלות שאשוב אליהם בצר להם, ועכ”פ יבקשו שלא אתרחק עוד יותר למעלה כדי שאהיה קרוב להם עכ”פ, וז”ש ואל על שיעור הכתוב ויקראוהו יחד אל על לא ירומם, שכל ישראל יחד יקראוהו ויבקשוהו שלא ירומם את שכינתו אל על, דהיינו למעלה למרומי שחקים להסתלק מהם לגמרי, וזה כמ”ש למעלה (ה’ ט”ו) אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, ועפ”ז צייר כי בעת הצרה וה’ רוצה לשוב אל מקומו יבקשו פניו בל יתרחק מאתם ושיהיה מוכן להצילם: 11:8: איך, (תשובת ה’) מצייר עתה בצד א’ איך ה’ ברוב רחמיו מבקש לשוב אל עיר שומרון כי יודע שאם יתרחק לגבהי שחקים יעשה אתם מלך אשור כלה ולא ישאיר שריד ופליט, בצד אחר יצייר שאינו יכול לשוב אל העיר מפני שרבה רעת שומרון כרעת סדום ועמורה, ובעת ירד ה’ לסדום ועמורה הפכם באפו ובחמתו, כמ”ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וזה היה ע”י ששלח מלאכיו שמה שאז בהיותם בתוך העיר התחייב שיהפכו אותה, וכן אם ירד אל עיר שומרון יחוייב שיהפך אותה מפני רעתה, וא”כ א”י מה לעשות שאם לא ישוב אל העיר תהפך ע”י מלך אשור, ואם ישוב אל העיר ויצילה מיד מלך אשור תהפך ע”י ה’ וז”ש, בצד א’ אני רוצה לשוב אל עיר שומרון כי איך אתנך אפרים, איך אמסור אותך ביד האויב שהוא יעשה אתכם כלה, ובצד האחר איני יכול לשוב אל העיר כי איך אתנך כאדמה אשימך כצבואים, הלא אם ארד אל העיר אצטרך להפכה בידי שמים כמהפכת סדום ואדמה וצבואים עת שבאתי לתוכם, וא”כ לא אדע מה לעשות, בצד א’ נהפך עלי לבי, שלבי נהפך לטובה אליהם להגין עליהם מחמת מלך אשור וע”כ אני רוצה לרדת, ובצד אחר יחד נכמרו נחומי, אם ארצה להתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם שיהיה להם ע”י מלך אשור וארד אל העיר להצילם, נכמרו נחומי כי אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי כאדמה וצבואים: 11:9: לא אעשה, עפ”ז יאמר ה’ שבחר דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק למעון שמים לעזבם הפקר ביד מלך אשור לכלותם כפי מה שגזר עליהם תחלה בחרון אפו, ועז”א לא אעשה חרון אפי, וכן לא ישוב להיות אתם בעיר שומרון כי אז יצטרך לשחת אותם כשחת אלהים את ערי הככר, ועז”א לא אשוב, היינו לא אשוב לעיר שומרון, כי אז אהיה מוכרח לשחת אפרים, כי אל אנכי ולא איש, זה טעם על שני הדברים, שמצד שאני אל לא אעשה חרון אפי כי חנון אני, ומצד שאני אל א”א לשוב לשומרון שעשו מעשה סדום ועמורה ואצטרך לשחתם, לכן בחר ה’ דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק מאתם לשמים רק ירד למטה להיות בתוכם לשמרם, ובכל זאת לא יבא בעיר שומרון רק יעמוד חוץ לעיר, ויוציא אותם מן העיר החוצה ללכת לגולה, וה’ ילך עמהם בראש גולים והם ילכו אחריו, וז”ש לכן התיעצתי כי בקרבך קדוש, שאשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק מאתך, ובכל זה ולא אבוא בעיר שומרון, רק אוציאם חוץ מן העיר, ואז. 11:10: אחרי ה’ ילכו, כשיהיו חוץ לעיר שם ימצאו את ה’ המוכן ללכת אל הגולה בראשם והם ילכו אחריו, והוא ישאר קדוש בקרבם להשגיח עליהם בגולה שלא ישמידם מלך אשור, כאריה ישאג, אמנם הודיע להם כי בלכתו לפניהם אל הגולה לא ישאג בקולו קול שדי רק ישאג בקול אריה, והמליצה בזה כי מלכות אשור וכן מלכות בבל שתפסה מלכות אחריו היתה נמשלת בצורת אריה, כמו שראה דניאל במראה, קדימתא כאריה, שהוא מלכות בבל, וכן ראה יחזקאל השר שלו במרכבה שפניו פני אריה כמו שפרשתי שם, ואמר עלה אריה מסבכו, ולקמן י”ג ואהי להם כמו שחל, יאמר ה’ כי יתלבש בגלות בשר האומה שהגלה את בניו שם, ובזה יתלבש בצורת אריה וכאריה ישאג, ר”ל שלא ישאג בקולו קול עז לעשות נסים גלוים רק יטה לב מלך ושרים עליהם לטובה, וישגיח עליהם בהשגחה נסתרת עד שידמה שהאריה שואג והמלך מנהיג אותם בטוב וחונן אותם, והשגחת ה’ תהיה לפי שאגת האריה, שהוא שפע השר והנהגת המלך ושריו בקול זה ישאג להושיעם. | כי הוא ישאג, אבל עוד יבא עת שהוא ישאג, היינו שלא ישאג כאריה רק ישאג בקולו קול אלהים היינו שינוסס עמהם נפלאותיו כימי קדם, ואז ויחרדו בנים מים, אז ימהרו בני אל חי הנתונים בגלות במערב לצאת מן הגולה: 11:11: וכן יחרדו כצפור לצאת ממצרים, ויחרדו כיונה לצאת מארץ אשור. כי היונה יש ממיניה שהם מכירים את מקומם במרחק רב מאד, וכן גם האובדים בארץ אשור שהם קרוים אובדים מפני שהתרחקו מאד כמ”ש (ישעיה כ”ז) גם הם יחרדו לשוב לקינם, ואז והשבתים אל בתיהם, ואביאם בחזרה לא”י: 12:1: סבבוני, אפרים שהוא השבט המולך סבבו אותי בכחש, שהיא הכפירה שכפרו בפנות האמונה ואמרו אל העגלים אלה אלהיך ישראל. | ובמרמה בית ישראל, יתר השבטים הם עסקו במרמה בדברים שבין אדם לחברו לרמאות ולהונות, כמו שיבאר כנען בידו מאזני מרמה, רק יהודה עוד רד עם אל שבימי יותם וחזקיהו משלו ביראת ה’ בעניני האמונה. | ועם קדושים נאמן שהנאמנות הוא הפך המרמה, שהוא משותף עם קדושים להיות נאמן ולא ירמו זא”ז: 12:2: אפרים, אבל אפרים הוא רועה רוח והבל בעניני האמונה, וכל היום כזב ושד ירבה בדברים שבין אדם לחברו, וברית וחוץ מזה הוא עצמו יכין לו מוקש שיגלה מארצו, כי אחר שברית עם אשור יכרתו ויהי לו הושע עבד א”כ למה שמן למצרים יובל? למה שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים שזה כדי למרוד במלך אשור? וזה היה סבת גלותם כמו שהתרעם הנביא כבר ע”ז למעלה (ז’ י”א, ח’ ט’, י”א ה’): 12:3: וריב לה’ עם יהודה, ר”ל אפרים עושה ריב עם יהודה שהוא ריב לה’, כי בימים האלה היה תגר בין אפרים ובין יהודה, וסבת הריב היה מפני שיהודה עובד את ה’ ושומר עבודת המקדש וקרבנותיו, ואפרים דבק בחטאת ירבעם ועושה מריבה על ה’, וריב הזה היה לו עם יהודה, וגם זה היה סבת מפלתו, שעי”ז לא לבד שיהודה לא שלח לו עזרה בצרה, כי גם בימי אחז הסית בו את מלך אשור, ולפקד על יעקב כדרכיו, הנה עשרת השבטים יחסו עצמם בשם יעקב שכ”מ שיאמר בספר סתם בית יעקב כיון על עשרת השבטים, וכן כ”מ שבאו ביחד שם ישראל ויהודה כיון בשם ישראל על עשרת השבטים, עפ”ז אומר על מה שאמר שי”ל ריב עם יהודה, וכן מ”ש שמרדו בה’ ועבדו את העגלים, יאמר בדרך מליצה והלצה שבזה נראה שהם רוצים לפקוד על יעקב כדרכיו, שהם רוצים להתדמות אל יעקב, ונגד מ”ש שיש להם ריב אחים עם יהודה אחיהם, אמר שיאמרו שכן עשה גם יעקב, כי. 12:4: (ד-ה) בבטן עקב את אחיו, וכן יעשו הם שעוקבים את יהודה אחיהם, ונגד מה שהקדישו את בית אל אל עבודת העגלים, אמר ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך וכו’ הנביא הודיע לנו בזה חדות מני קדם, שראינו שבעת מלך ירבעם כתיב (מלכים א י״ב:כ״ה) ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים, ויצא משם ויבן את פנואל, ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל, ואת האחד נתן בדן, והנה מה שנתן עגל אחד בדן לא יפלא אצלנו, כי בדן עמד פסל מיכה מימי קדם וחשבו כי המקום הזה הוקדש לעבודת העגל, אבל למה נתן את האחד בבית אל, וכבר בארנו שהעגל שבבית אל היה העקר אצלו, למה בחר את בית אל דוקא? ולמה בנה שני ערים אלה שכם ופנואל? כ”ז תבין במ”ש כי עשרת השבטים ייחסו עצמם ע”ש יעקב והתדמו אליו, ובאשר התנכל ירבעם להקדיש מקומות שיהיו קדושים בעיני ישראל כמו ירושלים, חשב את דרכי יעקב אבי האומה שנאבק עם המלאך בפנואל, כמ”ש ויקרא שם המקום פניאל, ומפנואל הלך לעיר שכם, ומשכם נסע לבית אל ושם בנה מזבח, ולכן בנה את שכם ואת פנואל באשר המקומות אלה יש בהם קדושה, פנואל מצד ראיית המלאך בראשונה, ושכם ששכן שם יעקב אח”ז ובנה שם מזבח, אולם בבית אל ששם נגלה אליו האלהים, ובא ההגדה במדרש כי כאשר בקש המלאך מאת יעקב שישלחנו ויעקב רצה שיסכים על הברכה התחנן המלאך שיניחהו עתה כי בבית אל שם יסכים על הברכה, והגדה זאת היתה קדמונית, ועפ”ז אמר ירבעם כי בבית אל שם נשאר המלאך הזה ושם יתגלה אל נביאי העגל ועובדיו, וז”ש לפרש מה שיעשו לפי דעתם כדרכי יעקב, א] בהריב שי”ל עם אחיהם יהודה כריב יעקב עם עשו, ב] כי באונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל כמ”ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ואז בכה המלאך ויתחנן לו ליעקב והבטיח לו כי בית אל ימצאנו ושם יסכים על הברכות, עפ”ז יאמר אפרים עתה כי שם ידבר עמנו, ר”ל שהמלאך נמצא שם עד עתה והוא המדבר עם בני יעקב שהם העובדים את העגלים בבית אל, שאמרו שהמלאך הזה ינבא אותם והוא האמצעי המשפיע אליהם ברכותיו גם עתה: 12:6: וה’ אלהי הצבאות, ע”ז משיב להם הנביא הלא עם בני ישראל אין מקבלים השפעתם מן מלאך ושר, רק הם מקבלים השפעתם מה’ בבלתי אמצעי, וה’ הוא אלהי הצבאות הוא המושל על צבאות המלאך, ה’ זכרו הוא נזכר אצלנו בשם הויה, לא בשם צבאות ומלאך ושר, וא”כ למה תבטחו על מלאך ושר משרי המערכה, הלא. 12:7: ואתה באלהיך תשוב, התנאי שתשוב אל מדרגתך הוא ע”י אלהיך אלהי ישראל לא ע”י מלאך, וזה ע”י שתשמור חסד ומשפט ולכן קוה אל אלהיך תמיד לא אל מלאך ושר: 12:8: כנען, הנה עד עתה באר מ”ש סבבוני בכחש אפרים, ובאר הכיחוש והכפירה שלהם והמינות שהיה אצלם להכחיש ההשגחה הפרטית, ולעבוד לשרי המערכת, עתה יבאר מ”ש במרמה בית ישראל מה שחטאו בין אדם לחברו במרמה ואונאה, הנה הכנען הסוחר העוסק במסחר אוחז בידו מאזני מרמה ע”י שאהב לעשק”: 12:9: ויאמר אפרים ואפרים אומר שאין זה עון, אחר שאיננו גוזל ביד חזקה רק מרויח ע”י אונאה בדרך מסחר בעמלו ויגיע כפו, והוא אומר אך עשרתי עי”כ ומצאתי און לי להרויח במסחרי, והגם שהיה לי אבן ואבן אין זה חטא כי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא, אחר שהשגתי עושר זה ע”י יגיעה במסחרי אינו נחשב לחטא מה ששקלתי במאזני מרמה: 12:10: ואנכי, משיב לו ה’ הלא אנכי ה’ אלהיך מארץ מצרים, כי ברבית ובמשקלות נזכר יציאת מצרים ור”ל כי במצרים היו עניים לא היו מלוים ברבית מדלותם, ולא היה בידם מאזני מרמה כי לא היה להם שום מסחר, ועפ”ז הזכיר בשני אזהרות האלה שיזכרו יום צאתם מארץ מצרים ושאם ילוו ברבית ויונו במשקל ישובו לענים ורישם, עפ”ז משיב ה’ להם זכרו כי אנכי ה’ אלהיך המעלך מארץ מצרים, שהיית שם בעוני וחוסר כל, ואם תוסיף לשקול במאזני מרמה עוד אושיבך באהלים כימי מועד, תשובו להיות עניים יושבי אהלים מחסרון בית ומעון כמו שהיית בימי מועד צאתך מא”מ. או שתהיו שובת ממקנה וקנין וכל ממכר מעוני וריש כמו ששובתים ממסחר בימי המועדים וימים טובים: 12:11: ודברתי על הנביאים, הנה רציתי להשיבם בתשובה ולכן הרביתי להם נביאים רבים, כי בימי אחאב עמדו כמה מאות נביאים שהיו כולם תלמידי אליהו והם דברו והוכיחו את העם, וגם הרביתי חזון, שהוא ג”כ ממיני הנבואה שידבר אל הנביאים בדבור ובחזון, וע”י דמיונות ומשלים, שעז”א וביד הנביאים אדמה אבל כ”ז לא הועיל, כי. 12:12: אם גלעד און אך שוא היו, שכבר התבאר למעלה (ו’ ח’) שכל הנביאים תלמידי אליהו נהרגו בגלעד ששם היה מושב אליהו. ושם הרגה איזבל את נביאי ה’. שע”ז אמר שם גלעד קרית פועלי און עקובה מדם, וז”ש אם גלעד מלאה און להרוג את הנביאים א”כ אך שוא ולחנם היו הנביאים האלה, כי עי”כ בגלגל שורים זבחו שכמספר בני הנביאים שהרגו זבחו שורים בגלגל לע”ז והקימו מזבחות לבעל, מזבח ופר לעולה לכל נביא אשר הרגו, וז”ש גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי שחשבו שבזה ירצו דם נביאים הנשפכים: 12:13: ויברח יעקב וכו’ ובנביא העלה וכו’ הכעיס אפרים תמרורים, שעורו, אפרים הכעיס תמרורים היינו שעל התוכחה שמוכיחים אותו על הדברים הנאמרים למעלה שהוא על הכחש והכפירה מה שעובד את העגלים, ועל המרמה שי”ל מאזני מרמה, על שני אלה משיב תשובה דרך לצנות ולעג להכעיס את המוכיחים בדברי תמרורים, שעל מה שמוכיחים אותו על המרמה, הוא מכעיס ומשיב, הלא ויברח יעקב שדה ארם, הלא מפני רמאות ומרמה ברח יעקב מפני עשו לשדה ארם, כי רמה את עשו בדבר הבכורה והברכה וא”כ הלא גם יעקב עשה מרמה, והלא ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר, שאח”כ בהיותו בבית לבן עבד בעבור אשה שהיא רחל ולבן רמה אותו ונתן לו את לאה ונתקיים המרמה בידו כי אח”כ שמר את הצאן שנית באשה אחרת, והוצרך לשמור בעד שתי נשים, וא”כ כבר היה הרמאות נהוג מימי אבותינו: 12:14: ובנביא, ונגד מה שהוכיחו אותם על הכחש והעגלים שעשו, היו משיבים שהם צריכים אל אמצעי בינם לבין ה’, שכן בעת שעשו ישראל את העגל אמרו עשה לנו אלהים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, שתחלה היה משה אמצעי בינם ובין ה’ וכאשר נעלם משה מאתם עשו את העגל שהוא ילך לפניהם ויהיה אמצעי בינם ובין ה’, ועפ”ז אמרו גם הם שהם צריכים אל העגלים שיהיו אמצעי בינם לבין ה’ בקבלת השפע, והביאו ראיה שהלא בנביא העלה ה’ את ישראל מארץ מצרים, הרי שגם יצ”מ היה ע”י אמצעי שהוא הנביא, וכן אח”כ בנביא נשמר, כי הנביא היה תמיד אמצעי בהגעת השפע, הרי שצריך אמצעי בהגעת הרוחניות למטה, וע”כ הם עושים את העגלים: 12:15: הכעיס אפרים תמרורים, בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, ודמיו. שיעור הכתוב, אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו, כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע”ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא”כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ”ז יצייר המליץ, כאילו אדוניו שהוא המלך הנרצח עמד מקברו ונוטש עליו את דמיו, שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, וישיב לו את חרפתו החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע”ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח: 13:1: כדבר, חרפתו ישיב לו אדוניו. וידבר אליו לאמר, הלא כדבר אפרים רתת בעת שדבר אפרים (שהוא המלך שאפרים היה שבטו) לעבוד את העגלים, זה היה רתת. מפני חרדה ורתת, שהתירא מצד כי נשא הוא בישראל שמצד נשיאתו התירא פן יעלה העם ירושלים ושבו אל אדוניהם אל מלך יהודה והרגוהו, ומצד יראה זו דבר לעבוד ע”א, כנזכר אצל ירבעם (מ”א י”א) והגם שעשה זה מאונס מצד רתת ויראה, בכ”ז ויאשם בבעל, היה לו זאת לאשמה ונתחייב עונש וימת, ועי”כ המיתוהו העם: 13:2: ועתה, אחר שרצחו את המלך בעבור אשם זה איך יוסיפו לחטא, כי עתה יגדל חטאתם ממה שהיה מקודם בהיות המלך חי, כי עתה יעשו להם מסכה מכספם כתבונם, שהמסכה שנעשה עד עתה לא הם עשאוהו רק המלך, ועתה יעשו להם המה. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מכספם רק מכסף המלך, ועתה יעשוהו מכספם. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מתבונתם ושכלם, ועתה יעשו להם כתבונם לפי הבנתם, הלא חטאם גדול יותר, כ”ז ישיב להם המלך הנרצח. | עצבים. יוסיף לצייר במליצתו נשגבות מצייר שהעצבים הם מעשה חרשים כולה, ר”ל שהעצבים נעשו במלאכת חרש וחושב עד שיש להם פה לדבר, ומצייר כי עצבים להם אומרים העצבים מדברים, והם אומרים אל העם שבאים לישק אותם ולכבדם, יאמרו העצבים אליהם, זובחי אדם עגלים ישקון? אלה שזבחו אדם, היינו שרצחו את המלך על שעבד את העגלים, איך הם עצמם ישקון את העגלים? הלא אחר שבאתם לישק את העגלים מבואר כי זבחתם אדם ורצחתם בחנם?: 13:3: לכן יהיו כענן בקר, לענין שימנע מאתם טובה וברכה אמר שיהיו דומים כענן בקר שנדמה שהוא ענן מביא גשמי ברכה והוא כלה והולך לו, וגם יהיו כטל משכים הולך שגם אם יקבל איזה טוב לא יאריך רק כטל שבין לילה היה ובבקר חלף הלך, ונגד שחוץ מזה עוד יביא עליהם רע בפועל ויגלם לגולה, יהיו תחלה כמוץ יסער מגורן שנושא את המוץ והדגן נשאר, כן יגלו הרשעים והטובים ישארו, ואח”כ יהיו כעשן יסוער מארובה שהרוח נושא את הכל כן יגלה את כולם: 13:4: ואנכי ה’ אלהיך, נגד מ”ש שאין ה’ משגיח עליהם בעצמו וצריכים לאמצעי בינו ובין ה’ כמ”ש ובנביא העלה ה’ את ישראל ממצרים, וע”כ שמו להם את העגלים לאמצעי מובילי השפע, משיב להם הלא אנכי ה’ אלהיך מארץ מצרים הלא משם הוצאתי אתכם בלא אמצעי, ואז אלהים זולתי לא תדע ר”ל לא שימצא אלהים זולתי שני לי. ואף מושיע אין בלתי שלא נמצא מושיע שליח מאתי להושיע כי הושעתי אתכם בעצמי בלא אמצעי: 13:5: אני, וגם במדבר אחר שהוצאתיך ממצרים אני ידעתיך בהשגחתי וידיעתי למלאת כל מחסורכם בארץ תלאבות, שלא היה אפשר שתתקיימו רק ע”י נסים מתמידים מהמן והבאר ועמוד ענן שהיו כולם רק מאתי, כי הנסים יהיו מהאל לבדו: 13:6: כמרעיתם, רק אחר שהבאתים מן המדבר לארץ מושב ושם מצאו מרעה וישבעו, ועל ידי ששבעו ע”כ וירם לבם, על כן שכחוני. כמ”ש ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך: 13:7: ואהי להם כמו שחל, ר”ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה’ עד שה’ נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא. וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכיות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשרו, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ”ש למעלה בפסוק ה’ כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון, ועז”א כנמר על דרך אשור שהוא בא על דרך א”י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ”ש נמר שוקד על עריהם: 13:8: אפגשם כדוב שכול, היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי. ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה, ואוכלם שם כלביא, בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר”ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם, שע”י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם: 13:9: שחתך ישראל, מה שאתה ישראל נשחת מביתו שדי לא אני העושה זאת רק הוא שחתך, ע”י שאתה משחית דרכך זה הוא המשחית אותך ואתה משחית א”ע: | כי בי, מה שאתה חושב כי שחתך תלוי בי, הוא מצד שהייתי בעזרך, ועי”כ כשהחלותי להסתיר פני ממך ושלא לעזור אותך אתה נשחת, ואני הסבה לזה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה: 13:10: אהי מלכך ר”ל הלא שחתך בא מצד שאין לך מלך שע”י שמרדו בהושע והלשינו אותו למלך אשור עי”כ נשחתו (כנ”ל סימן י’), אומר וכי אני אהיה מלכך? להגן בעדך בפני מלך אשור, אפוא ויושיעך בכל עריך, שיעורו אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך, בקש בכל עריך ובכל שופטיך אפוא נמצא המלך שיושיעך. | אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, ר”ל כי בימים קדמונים בימי השופטים היה ה’ מלכם בראשם ומושיעם כמו שהיה בימי שמואל ואז התקבצו ויבקשו להם מלך כי מאסו במלכות שמים כמו שהתרעם עליהם שמואל ע”ז, וה’ א”ל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, כי תחלה היו תחת השגחת ה’ למעלה מן הטבע והם בקשו להתנהג בדרך הטבע כמו שפרשתי שם באורך, וע”כ אמר להם איך תבקש עתה שאני אהיה המלך שלך, הלא מאסת במלכותי בחרת לך מלך שיושיעך בדרך מלחמה, ואמרת תנה לי מלך ושרים, וא”כ איה הוא שיושיעך: 13:11: אתן, בעת שנתתי לך מלך בימי שמואל היה באפי, כי ידעתי שסופכם להתחלק, ולעבוד את העגלים והיה זה שלא ברצוני. | ואקח בעברתי, שהושע שהיה המלך האחרון היה טוב מן המלכים אשר לפניו ולא היה ראוי שיענש מצד מעשיו רק זה היה מצד העברה הכוללת, ע”י שהיה לי עברה על הכלל (שזה גדר שם עברה) לקחתיו מכם הגם שלא חרה אפי עליו: 13:12: צרור, ר”ל אפרים אינו עוזב את עונותיו רק עונו צרור אצלו וחטאתו צפונה, והוא שומר אותם ואינו רוצה לעזבם ולשוב בתשובה: 13:13: חבלי יולדה יבואו לו, ממשיל את החבלים והצירים שבאו על האומה כחבלים הבאים ליולדה, שכל שיתרבו החבלים והצירים תגדל התקוה, כי תמלט את הולד מבטן המלאה ויופסקו החבלים. וכבר אמר כמליצה זאת (ישעיהו ל״ז:ג׳) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, שר”ל שלפי רוב החבלים נדמה שהבנים אשר בבטנה באו עד המשבר וקרובים להולד רק שהיולדה אין לה כח להוציא הבנים מרחמה ולהולידם. והנמשל שכבר רבו הצרות והחבלים עד שידמה שהגיע הזמן שיצאו בני האומה מן המצר ויולדו להיות עם נושע בה’ שזה ציור לידת האומה, רק שהיולדה חסר לה הכח העצמי שבו תדחה הטבע את העובר לחוץ, היינו שחסר לה המצות והמע”ט שעל ידם יולד העם להיות בני אל חי, ופה ימליץ שאחר שבאו להאומה חבלי יולדה, הבן אשר בבטן אינו חכם, כיתר הבנים שיש להם חכמה לצאת מן הבטן בעת הלידה ולעמוד על המשבר ששם יעמדו הבנים בעת הלידה ושם יושעו לצאת ולהולד, וז”ש הוא בן לא חכם, כי עת שהגם שהגיע העת ורגע של הלידה, והיה לו לצאת ולעמוד על המשבר ולהולד, אבל הוא לא יעמד במשבר ששם יולדו בנים ויצאו מרחם, כי ע”י שאינו חכם לא השכיל לצאת בעת הלידה ולעמוד על המשבר ונשאר כנפל בבטן אמו, והמליצה שאז היה העת שתולד האומה ותתחדש, כי כבר היה להם חבלי יולדה מרוב הצרות, רק שלא עמדו על המשבר היינו שישובו בתשובה שזה הדרך אל הלידה, וע”כ הקדים מ”ש צרור עון אפרים, שמציין את העון כדמים המותריים הצרורים בבטן המלאה ואין מניחים את הולד להולד, וכן העון והחטאת הצרור וצפון אתם עכבום מלעשות תשובה ולהולד, הגם שהיה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה: 13:14: מיד, מפרש מ”ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע”י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות, ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה’ שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש, אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות, מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות! הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר”ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם. | ואהי קטבך שאול, אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר”ל אהיה השליח שלך להגלותם, ר”ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה, נוחם יסתר מעיני, ר”ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע”י הנוחם ישיב חמה, ר”ל שע”י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות, עתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה: 13:15: כי הוא בין אחים יפריא, מוסב על הנוחם, הוא, הנוחם, לא ישא פרי רק בין אחים, בעת שישראל אחים ומתחברים זל”ז אז היה אפשרות אל הנוחם, והוא כי כבר התבאר שבימי הושע בן אלה הזניחו את עבודת העגלים, ובטלו את הפרדיסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל, רק שהיו כתות שחלקו עליו מטעם זה והלשינוהו למלך אשור (כנ”ל ח’ ד’, י’ ב’ ז’) וכן מבואר בדה”ב ל’ שחזקיה שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל ה’ והיו משחקים עליהם ומקצתם נכנעו ויבואו לירושלים, הרי היו ביניהם אז שתי כתות, ועי”ז לא הפריא שם הנוחם פריו ולא שבו כולם בתשובה, וגם ה’ לא נחם על הרעה, ועי”כ יבא קדים עי”ז יבא עליהם מלך אשור שבא אז עליהם מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, והוא רוח ה’ שה’ שלחו עליהם ממדבר עולה עליהם, יבוש מקורו כי הוא החריב את הארץ ששם היה מקור ישראל, ועי”ז יחרב מעינו המעין הנמשך מן המקור שעי”כ התפזרו לארבע רוחות השמי’ וחרבו מימי שפעם וקיומם והצלחתם, הוא ישסה אוצר, גם הוא הרוח הזה, ישסה כל אוצרותם וכל כלי חמדתם, ואין להם תקוה עוד כי אבדו ונדחו בעונם: 14:1: תאשם שומרון, כאשר שמע החוזה כי אין נוחם וה’ לא ישיב את הגזרה החרוצה בלי השנות, הוא מסב פניו אל כלל ישראל, אומר להם הלא עיקר החוטא במרד ובמעל היה שומרון עיר המלוכה שהם החזיקו בעבודת העגלים והכשילו את כלל ישראל, וישראל רק נכשלו ע”י מלכי שומרון שהכשילו אותם, וא”כ הלא יש להם תקנה בתשובה, א”כ אני אומר למה יאבדו ישראל עם שומרון, ומהראוי הוא כי תאשם שומרון היא תשא האשמה כי היא מרתה באלהיה במרי ובמרד, וראוי שהיא תענש עד שבחרב יפלו ועולליהם ירוטשו, זה מגיע להם מצד הדין כי אין להם תקנה, אבל. 14:2: שובה ישראל, אבל אתה ישראל שהם העם בכללם מבלעדי שומרון הלא אתה תוכל לשוב בתשובה, כי כשלת בעונך, כי אתה לא חטאת במרי ומרד, רק נכשלת ע”י המכשילים אותך שהם מלכי שומרון, והיית כשוגג וכאנוס ויש לך תקנה, והנה תחלה אמר שובה עד ה’, מלת עד מציין שה’ עומד רחוק מהם והם צריכים ללכת אליו עד שיגיעו עדיו, עד המקום אשר הוא שם, ר”ל שיעזבו את עונותיהם הקודמים ויתחרטו על העבר שטעו מני דרך בטעות ובאונס ומבקשים הדרך לשוב עד ה’: 14:3: קחו, מוסיף עוד שאחר שתגיעו עד ה’ ותהיו קרובים אצלו אז תוסיפו להטיב מעשיכם להבא ולעשות תשובה מאהבה עד שתקחו עמכם דברים היינו ענינים שהם ידברו ויליצו יושר עליכם וילמדו עליכם זכות, שהוא מצות ומע”ט שתעשו, ושובו שנית אל ה’, והיא התשובה מאהבה, שלא יוחשבו הזדונות לשגגות רק לזכיות, ואז לא תהיה הסליחה בעבור שיוחשב אונס ושוגג ומוטעה, רק תהיה הסליחה ע”י שיראה זכיותיהם וצדקותיהם שיקחו עמהם לדבר זכות עליהם, ובזה יסלח להם הגם שיוחשב שחטאו תחלה במזיד, בראותו שאחרי שפשעו נגדו שבו לאהבתו ועבודתו בכל לב ולא מיראת העונש רק מאהבה, ואז אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, א] שתשא כל העון, לא כמו בתחלה שלא נשא את כל העון רק מקצתו כי עדיין נשאר חטא שוגג ולא נשא רק מה שיחשוב אותו כחטא שוגג, ועתה תשא אותו גם מזה הצד שתחשוב שהוא עון מזיד ובכ”ז תשא להם, וזה יהיה ע”י שתקח טוב שתקח לנגדו טוב המעשים והזכיות, (וגם כדברי חז”ל שהעון עצמו יתהפך לזכות ויעשה מן העונות זכיות, עד שהעון יתהפך לטוב). | ונשלמה פרים שפתינו, ר”ל כי בתחלה שלא נשא כל העון רק חשב אותו כמכשול בשוגג עדיין היו חייבים להביא פרים לקרבן על השוגג, (שהצבור שחטאו ע”י שגגת הוראה צריכים להביא פר חטאת על כל שבט ושבט) אבל עתה שתעביר גם את השוגג נשלם תחת פרי החטאת בדברים שנאמר בשפתינו, ומפרש מה הן הדברים שיאמרו בשפתותיהם. 14:4: אשור נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי אשור לא יושיענו, ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי על סוס לא נרכב, ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, כי רק בך נבטח, מצד שידענו אשר בך ירוחם יתום, שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך: 14:5: ארפא, ה’ משיב להם, אני ארפא תחלה את משובתם, מדמה השובבות שלהם כמכה דבוקה בם, וארפא את המכה, שע”י התשובה ירפאו ממכתם, ואח”ז אהבם נדבה אשוב לאהבה אותם, שלא לבד שאשא להם את העבר כי אאהב אותם וזה אעשה מצד נדבת לב, אחר כי שב אפי ממנו, היינו מן משובתם, שעד עתה חרה אפי על משובתם וע”י שישוב אפי אשוב לאהבה אותם: 14:6: אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע”י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה’ הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה. | ויך שרשיו כלבנון, ר”ל והגם שהכה את שרשיו שהיו נשרשים תחלה בארצם בחוזק כלבנון, שהארזים נשרשים בעומק, והשרשים האלה הכו ונעקרו ממקומם, ואין להם שורש ומקום קבוע, בכ”ז הגם שהכו השרשים. 14:7: ילכו יונקותיו, שהם ענפים הרכים שעולים מן הארץ אצל השרשים הם ילכו ויתפשטו, ר”ל הבנים שיהיו באחרית הימים שהם היונקות שעלו אחרי השרשים הקדמונים שהכו ונתבטלו הם יהיו לעצים רעננים נושאי פרי, ויהי כזית הודו שהזית יתן שמן למאור, כן יאירו פרים באור ה’, והזית עלהו רענן בקיץ ובחורף וכן יתמידו בהצלחתם בכל הזמנים, וריח לו כלבנון ועדן יהיה להם ריח הלבנון שהיא הקדושה והטהרה המתיחסת אל הלבנון שהוא בא”י מקום הטהרה והקדושה: 14:8: ישובו, ומהם ישובו אלה שירצו להיות יושבי בצלו ר”ל בצל הלבנון, נבא שרבים מן הגולים ישובו לשבת בארץ ישראל ויקבעו דירתם בארץ הקדושה בצל הלבנון, והם יחיו דגן שיהיה להם שם דגן ללחם ביתם. | ויפרחו כגפן המתפשט למרחוק כי ירבו ויפרו שמה ויעשו פרי ותנובה. | זכרו, ר”ל זכרו של לבנון יהיה כיין לבנון, שגם אלה שלא ישובו לישב בצל הלבנון ולדור בא”י יזכרו תמיד בהלבנון כמו שזוכרים את היין של לבנון הטוב מאד ולא ימוש זכרונו מלב השותהו, כן יזכרו ההר הטוב והלבנון בכל תפלותיהם ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם: 14:9: אפרים, גם אפרים שהם עבדו ע”ז תחלה, יאמר אז מה לי עוד לעצבים, ויכיר שאין בה ממש. | אני עניתי ואשורנו, ואז אענה אותם על תפלותיהם ואשגיח עליהם מרחוק בהשגחתי, ומפרש מה שיענה להם, יאמר אליהם אני כברוש רענן אני דומה כברוש שענפיו רבים ומתפשטים ועליו רעננים תמיד עד שהיושב תחתיו ימצא מחסה מחום השמש ומסתור מזרם וממטר כי כן החוסה בי ימצא מחסה מכל פגעי הזמן בכל עת ובכל זמן, ולא תדמה שאני כברוש שאינו נושא פירות. כי ממני פריך נמצא, הפירות שנמצאים אצלך הם ממני, ר”ל שאני המשפיע גם את הטוב הגשמי והרוחני. ופריי פרי עץ חיים: 14:10: מי חכם החכמה היא המקובלת, והבינה היא מה שאדם מוציא דבר מתוך דבר. ויוכל האדם להבין מתוך בינתו גם בדברים שאין לו קבלה מרבותיו, כמו ההיקשים השכליים שיעשה האדם עפ”י הדברים הבנוים על המושכלות ראשונות והמוחשות, אמנם בדבר שאין לשכל מבוא בהם, כמו לדעת הנהגת ה’ והשגחתו וכל עניני האלהות א”א שיבינם האדם משכל אם לא יש לו הקדמות מקובלות שקבל בדרכי החכמה כמו הפנת התוריות והאמונות שקבל מפי הנביאים, ואז יוכל להבין דבר מתוך דבר מדברים שקבל בחקי החכמה, וז”ש מי חכם ויבן את אלה. וכבר התבאר אצלנו שאין על חקי החכמה מופתי הדעת, כי גדר הדעת הוא דבר שיש לו בו ידיעה ברורה, כמו דברים שהשיג בחישיו, אבל חקי החכמה לא ידעם מעצמו רק מי שהוא נבון וחקר בחקי החכמה להבין דבר מתוך דבר הוא יגיע בם לכלל דעת שידע ידיעה ברורה, ועז”א נבון וידעם, והוא כי ישרים דרכי ה’, שכל התלונת שמתלוננים על ההשגחה ממה שרואים צדיק ורע לו ורשע וטוב לו שידמה לנו רוע הסדר בהנהגה ושאין השגחה ושכר ועונש, מי שהוא מקובל בחקי החכמה שה’ משגיח ושדרכיו טוב וחסד ורחמים אז יבין וידע שדרכי ה’ מצד עצמם המה ישרים, ושרוע הסדר הנדמה לנו הוא מצד המונהגים, שהפושעים יכשלו בהדרכים הישרים מצד שלא ייטיבו צעדיהם בדרך הישר ובכ”ז אין חסרון בהדרך, רק בההולכים שאינם מישרים צעדיהם ללכת בדרכי יושר, אבל הצדיקים הם ילכו ולא יכשלו, ואמר זה נגד המתלוננים על הגלות ועל עונשי ה’ את עמו שנראה כאילו עזבם אל המקרה וההפקר, שהחכמים והמבינים ידעו שהכל הוא בהשגחה ודרכי ה’ ישרים צדיק וישר הוא:

דמויות

הושע (הנביא)

מיקום

שומרון

אפיונים

אפיון - נבואה וחלום | “כי נער ישראל ואהבהו” — פסגת נבואת האהבה: ה׳ כאב המלמד הליכה
אפיון - ברית עם אלוקים | “אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה” — חזון שיבה ופריחה
אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי

הערות

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי מלבי”ם: “ממצרים קראתי לבני” — קריאת אב לבנו; כל גלות היא רחם הולדה לגאולה חדשה. תבנית השוואה: ניגוד מלא לפרקי העונש — כאן קול אהבה ולא כעס. “איך אתנך אפרים” — ה׳ מתקשה להעניש.

ניווט

קודם: הו_003_001 - הושע קונה את גומר מחדש
אחרי:

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

הו_011_001 - כי נער ישראל ואהבהו — אהבת ה' הנצחית