מלחמת עמון — שגריר מושפל
פסוקים
וַֽיְהִי֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מׇת מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ חָנ֥וּן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד׀ עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹנֵיהֶ֗ם הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַחֲמִ֑ים הֲ֠ל֠וֹא בַּעֲב֞וּר חֲקֹ֤ר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהׇפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ׃ וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם׃ וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם׃ וַיִּרְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֥י נִבְאֲשׁ֖וּ בְּדָוִ֑ד וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵי־עַמּ֡וֹן וַיִּשְׂכְּרוּ֩ אֶת־אֲרַ֨ם בֵּית־רְח֜וֹב וְאֶת־אֲרַ֣ם צוֹבָ֗א עֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י וְאֶת־מֶ֤לֶךְ מַֽעֲכָה֙ אֶ֣לֶף אִ֔ישׁ וְאִ֣ישׁ ט֔וֹב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִ֑ד וַיִּשְׁלַח֙ אֶת־יוֹאָ֔ב וְאֵ֥ת כׇּל־הַצָּבָ֖א הַגִּבֹּרִֽים׃ וַיֵּֽצְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַאֲרַ֨ם צוֹבָ֤א וּרְחוֹב֙ וְאִֽישׁ־ט֣וֹב וּמַעֲכָ֔ה לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃ וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֤ה אֵלָיו֙ פְּנֵ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה מִפָּנִ֖ים וּמֵאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכֹּל֙ בְּחוּרֵ֣י (בישראל) [יִשְׂרָאֵ֔ל] וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם׃ וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַיַּעֲרֹ֕ךְ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ וַיֹּ֗אמֶר אִם־תֶּחֱזַ֤ק אֲרָם֙ מִמֶּ֔נִּי וְהָיִ֥תָה לִּ֖י לִישׁוּעָ֑ה וְאִם־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ יֶחֶזְק֣וּ מִמְּךָ֔ וְהָלַכְתִּ֖י לְהוֹשִׁ֥יעַֽ לָֽךְ׃ חֲזַ֤ק וְנִתְחַזַּק֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיהֹוָ֔ה יַעֲשֶׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינָֽיו׃ וַיִּגַּ֣שׁ יוֹאָ֗ב וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה בַּאֲרָ֑ם וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃ וּבְנֵ֨י עַמּ֤וֹן רָאוּ֙ כִּֽי־נָ֣ס אֲרָ֔ם וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפְּנֵ֣י אֲבִישַׁ֔י וַיָּבֹ֖אוּ הָעִ֑יר וַיָּ֣שׇׁב יוֹאָ֗ב מֵעַל֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּבֹ֖א יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיַּ֣רְא אֲרָ֔ם כִּ֥י נִגַּ֖ף לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּאָסְפ֖וּ יָֽחַד׃ וַיִּשְׁלַ֣ח הֲדַדְעֶ֗זֶר וַיֹּצֵ֤א אֶת־אֲרָם֙ אֲשֶׁר֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וַיָּבֹ֖אוּ חֵילָ֑ם וְשׁוֹבַ֛ךְ שַׂר־צְבָ֥א הֲדַדְעֶ֖זֶר לִפְנֵיהֶֽם׃ וַיֻּגַּ֣ד לְדָוִ֗ד וַיֶּאֱסֹ֤ף אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וַיָּבֹ֖א חֵלָ֑אמָה וַיַּעַרְכ֤וּ אֲרָם֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַיָּ֣נׇס אֲרָם֮ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּהֲרֹ֨ג דָּוִ֜ד מֵאֲרָ֗ם שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֔כֶב וְאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף פָּרָשִׁ֑ים וְאֵ֨ת שׁוֹבַ֧ךְ שַׂר־צְבָא֛וֹ הִכָּ֖ה וַיָּ֥מׇת שָֽׁם׃ וַיִּרְא֨וּ כׇֽל־הַמְּלָכִ֜ים עַבְדֵ֣י הֲדַדְעֶ֗זֶר כִּ֤י נִגְּפוּ֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּשְׁלִ֥מוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּעַבְד֑וּם וַיִּֽרְא֣וּ אֲרָ֔ם לְהוֹשִׁ֥יעַ ע֖וֹד אֶת־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ וַיְהִי֩ לִתְשׁוּבַ֨ת הַשָּׁנָ֜ה לְעֵ֣ת׀ צֵ֣את הַמְּלָאכִ֗ים וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֡ד אֶת־יוֹאָב֩ וְאֶת־עֲבָדָ֨יו עִמּ֜וֹ וְאֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיַּשְׁחִ֙תוּ֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּצֻ֖רוּ עַל־רַבָּ֑ה וְדָוִ֖ד יוֹשֵׁ֥ב בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃
פירוש רש”י
10:2: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד. וּמַהוּ הַחֶסֶד, כְּשֶׁהָיָה דָוִד בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי שָׁאוּל, בָּאוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֶחָיו (שמואל א כב:ד): ״וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב״, וַיֹּאמֶר לוֹ יֵשֶׁב נָא אָבִי וְאִמִּי עִמָּךְ, וַהֲרָגָם, חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶם שֶׁבָּרַח וְנִמְלַט לְאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן אֵצֶל נָחָשׁ, (במדרש רבי תנחומא בוירא אליו): 10:3: הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ. הַנִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁדָּוִד מְכַבֵּד אֶת אָבִיךָ, הֵם מֻזְהָרִים לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם, וְהוּא יִדְרֹשׁ שְׁלוֹמְךָ: 10:4: מַדְוֵיהֶם. חֲלוּקֵיהֶם: | שְׁתוּתֵיהֶם. הָעֲגָבוֹת: 10:16: וְשׁוֹבַךְ שַׂר צְבָא הֲדַדְעֶזֶר. עַל שֵׁם שֶׁהָיָה גִבּוֹר וְעָרִיץ מְאֹד הִזְכִּירוֹ בִּשְׁמוֹ: 11:1: לְעֵת צֵאת הַמַּלְאָכִים. יֵשׁ עֵת בַּשָּׁנָה שֶׁדֶּרֶךְ הַחַיָּלוֹת לָצֵאת, כְּשֶׁהָאָרֶץ מְלֵאָה קָמוֹת, וְהַסּוּסִים מוֹצְאִים תְּבוּאָה בַּשָּׂדֶה לֶאֱכוֹל:
פירוש רד”ק
10:2: כאשר עשה אביו עמדי חסד. אמרו כי כשהיה בורח דוד ובאו אליו אביו ואמו ואחיו ואמר וינחם את פני מלך מואב הרגם מלך מואב אחר שהיו עמו חוץ מאחד מהם שברח לארץ בני עמון והחייהו נחש מלך בני עמון, ובדרש עוד לא תדרוש שלומם וטובתם אתה מוצא במי שבא אליהם במדת רחמים סוף בא לידי בזיון ואיזה זה שנאמר אעשה חסד עם חנון וגו’ סוף בא לידי בזיון ויקח חנון את עבדי דוד וגו’ ונצטרך להלחם עם ארבע אומות בני עמון וארם צובא ואיש טוב ומלך מעכה מי גרם לו לדוד כל זה שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב”ה לא תדרוש שלומם וטובתם אמר לו הקב”ה לדוד אתה עובר על תורתי אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמהם חסד אל תהי צדיק הרבה מכאן שלא יהא אדם מוותר על התורה: | אל אביו. כמו על אביו וכן אל ההרים לא אכל: 10:3: המכבד. תחשוב כי לטובה ולנחמך שלחם לא שלחם אלא לרגל את הארץ: | ולהפכה. כתרגום ולבדק’ כי בודק הדבר יפה הופך הענין מצד אל צד: 10:4: מדויהם. כתרגומו לבושיהון כמו מדו בד ואם אינם שרש אחד: | בחצי. בחצי לבושיהם כי עד השתות חצי הלבוש: | עד שתותיהם. עגבותיהם כמו חשופי שת ות”י עד אתר בית בהתתהון ואחד הוא כי הוא מקום המבושים: 10:5: עד יצמח זקנכם. ולא אמר לגלח החצי האחר כי לא היה מנהגם לגלח הזקן ואפילו במספרים אלא השפם לבד אלא אם כן משום צער ואבל כמו שאמר מגולחי זקן וקרועי בגדי’ וחרפה הוא גלוח הזקן אלא שנהגו כן באלה הארצות אשר אנחנו שם: | יצמח. פועל עומד מן הדגוש וכן ושערך צמח: 10:6: נבאשו. נתעבו כמו שיתעב האדם הדבר הנבאש: 10:7: ואת כל הצבא הגבורים. כמו העם המלחמה או פי’ הצבא והגבורים: 10:8: ורחוב. פירושו וארם רחוב וארם צובא שזכר עומד במקום שנים: | ומעכה. ארם מעכה או מלך מעכה: | לבדם. להודיע כי מלך בני עמון וכלם היו מבפני’ ויצאו לערוך מלחמה ואלה בני ארם הנשכרים והנזכרים היו בשדה לערוך מלחמה עם ישראל גם כן וכאשר בא יואב והצבא עד פתח השער ויצאו בני עמון היו לו בני עמון מבפנים וארם שהיו בשדה מאחור: 10:9: כי היתה אליו פני המלחמה. אמר היתה על המלחמה ואף על פי שזכר פני וכמוהו קשת גבורים חתים קול נגידים נחבאו ופי’ פני הגבורים שהם פני המלחמה שהולכים לפנים וכן תירגם יונתן ארי תקיפו עלוהי עבדי קרבא: | בחורי. בשו”א הבי”ת והוא מן הקלים ובחורי ישראל הכריע וכן בחורים שהם בפתח הבית מן הדגושי’: 10:10: ביד אבשי. בשוא הבי”ת ובמסר’ בסיפרא לית כותיה וכל דברי הימים כותיה: 10:11: והיתה לי לישועה. בחסרון היו”ד שהיא במקום למ”ד הפועל מהמכתב: 10:12: בעד עמנו. שלא יהיו לחרב ולשבי: | ובעד ערי אלהינו. שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו ואם יעשו כן לא יהיו ערי אלהינו אלא ערי אלהים אחרים: | וה’ יעשה הטוב בעיניו. אנחנו נתחזק בכל כחינו למלחמה וה’ יעשה הטוב בעיניו כי לה’ התשועה: 10:16: ושובך. ובדברי הימים כתיב ושופך והבי”ת והפ”א קרובים במוצא והם ממוצא אחד וכן בזר פזר: 10:17: חלאמה. הוא חלם הנזכר והה”א כה”א מצרימה והאל”ף נוספת למשך: 10:18: שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים. ובדברי הימים שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי מה שאמר בזה הספר שבע מאות רכב ר”ל רכב בחור ולא מנה שאר הרכב ובדברי הימים מנה את כל הרכב שהיו שבעת אלפים ובזה הספר מנה הפרשים ולא מנה הרגלים ושם מנה הרגלים ולא מנה הפרשים: | שר צבאו. שר צבא הדרעזר הנזכר למעלה: 11:1: לעת צאת המלאכים. האלף נוספת למשך ופירושו לסוף השנה שהיא תשובת השמש אל הנקודה ההיא וחשבון שנה זו מזמן שיצאו אלה המלכים הנזכרים להלחם וי”מ לעת צאת העם שדרך המלכים לצאת עם חיילותיהם והיא עת שהקמות בשדות והסוסים מוצאי’ לאכול והראשון נכון בעיני:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | עמון מבזה שגרירי דוד — “ויגלח את חצי זקנם” — מלחמה מתבקשת מכבוד
- אפיון - עונש וגלות | ארם ועמון מובסים; “יואב וישב ירושלים” — הצלחה מוחלטת בחוץ לפני החטא
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/רְחֹב (Strong’s H7340) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יהושע,שמואל ב,נחמיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“כי אמרו: שנא אותנו”: השגרירים שוכרים ארמים — עוד עם נגד דוד. כל ניסיון לצור קשר עם שכנים נכשל. “יואב וישב ירושלים” (יא:א): הפסוק האחרון לפני החטא — הנגיד החוזר, בעוד המלך בבית.