רצח איש-בשת ועונש הרוצחים
פסוקים
וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן־שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ׃ וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי־גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן־שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָאֶחָ֨ד בַּעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם־בְּאֵר֔וֹת תֵּחָשֵׁ֖ב עַל־בִּנְיָמִֽן׃ וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַיִּהְיוּ־שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחׇפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת׃ וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי־רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל־בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצׇּהֳרָֽיִם׃ וְ֠הֵנָּ֠ה בָּ֜אוּ עַד־תּ֤וֹךְ הַבַּ֙יִת֙ לֹקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל־הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ׃ וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא־שֹׁכֵ֤ב עַל־מִטָּתוֹ֙ בַּחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֙הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּ֥לְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָ֖ה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃ וַ֠יָּבִ֠אוּ אֶת־רֹ֨אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת אֶל־דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּה־רֹ֣אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת בֶּן־שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יְ֠הֹוָ֠ה לַאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת־רֵכָ֣ב׀ וְאֶת־בַּעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי־יְהֹוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכׇּל־צָרָֽה׃ כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה־מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא־הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי־ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה׃ אַ֞ף כִּֽי־אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת־אִישׁ־צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן־הָאָֽרֶץ׃ וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃
פירוש רש”י
4:2: הָיוּ בֶן שָׁאוּל. הָיוּ לְבֶן שָׁאוּל, כְּמוֹ (שמואל א יג:ח): ״לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל״, אֲשֶׁר לִשְׁמוּאֵל: 4:3: וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים. כְּשֶׁמֵּת שָׁאוּל, שֶׁעָזְבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת פְּלִשְׁתִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה, אָז בָּרְחוּ הַבְּאֵרוֹתִים: 4:4: וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ אֵיךְ נִשְׁבַּת מַלְכוּת מִבֵּית שָׁאוּל, הוּא וּבָנָיו נֶהֶרְגוּ, וְזֶה הַנִּשְׁאָר, הֲרָגוּהוּ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וּבְנוֹ שֶׁל יְהוֹנָתָן נָפַל וַיִּפָּסֵחַ: | נְכֵה רַגְלַיִם. שְׁבוּר רַגְלַיִם: 4:6: וְהִנֵּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת. עִם תַּגָּרִים לוֹקְחֵי חִטִּים: 4:10: לְתִתִּי לוֹ בְּשׂוֹרָה. אֲשֶׁר דִּמָּה לְשַׂמְּחֵנִי, לְמַעַן תִּתִּי לוֹ שְׂכַר בְּשׂוֹרָתוֹ:
פירוש רד”ק
4:2: היו בן שאול. כמו לבן שאול או עם בן שאול כתרגום או שרי שזכר עומד במקום שנים כאילו אמר שרי בן שאול ומנחם פירשו היו כמו שברו וכן נהייתי ונחליתי ור”ל המיתו אותו וספר ענין זה הנה להודיע כי אלה שהרגו בן שאול כבר היו עמו ושריו היו לפיכך לא נשמרו מהם בני הבית בבוא’ תוך הבית ובחדר משכבו וחשבו שכדי לדבר עמו נכנסו ומה שאמר ויברחו הבארותי’ לא ספר על מה ברחו אולי היו להם דברי מריבה עם שאול או עם בנו ועתה שבו אליו אולי השלימו עמו טרם בואם ובאו עד לביתו ולא נשמרו מהם ויהיה פי’ לוקחי חטים לזה הפי’ שבאו עם לוקחי חטים לדבר עם בן שאול ולפי’ שפיר’ מנחם המיתו יהיה פי’ הענין כן כי אלה השרים הרגו בן שאול ולא אמר זה על איש בשת אלא על בן אחר שהי’ לשאול והרגו אותו או בחיי שאול או אחרי מותו לפיכך ברחו גתימ’ והיו שם גרים עד היום הזה שבאו להרוג איש בשת למצוא חן בעיני דוד ולשוב לנחלת’ בארו’ וכשבאו לבית איש בשת התנכרו ועשו עצמם כלוקחי חטים וכת”י כזבני חטין ונכנסו לביתו לחדר משכבו והרגוהו ובני הבית לא נשמרו מהם כי אמרו שידברו עמו לקחת חטים ממנו: | כי גם בארות תחשב על בנימן. כמו אל בנימן וכן ותתפלל על ה’ כמו אל ה’ על שפן הסופר כמו אל ומה שאמר כי גם בארות והנה בארות נחשבת בתוך ערי בנימן אם כן מה הוא גם אולי היתה על הגבול והיו חושבים בני אדם כי אינה לבנימן הודיע כי גם היא תחשב לבנימן וכל זה להודיע כי משבט בנימן היה שהי’ משבט שאול יצאו לו מכלים ביתו וממלכתו ומה שספר גם כן הנה ענין מפיבושת בן יהונתן להודיע כי במות איש בשת לא נשאר לבית שאול יורש עצר וראוי למלכות כי מפיבשת בן יהונתן נפל ונעשה נכה רגלים ולשאול לא נשאר כי אם בני רצפה הפלגש: 4:5: כחם היום. בכ”ף: | את משכב הצהרים. ת”י שנת מלכיא כלומר כי מנהג המלכים לישן בצהרים: 4:7: ויבאו הבית. נראה כי אחר שהכוהו ויצאו להם חזרו לבית להסיר את ראשו להביאו לדוד כי הם הרגוהו כי חשבו למצוא חן בעיני דוד בזה הדבר: 4:10: ואהרגהו. והוא לא הרגו אלא כיון שצוה לאחד מהנערים להרגו כאילו הוא הרגו, ומה שאמר ואוחזה בו אפשר שדוד אחז בו והנער הכהו: | אשר לתתי לו בשורה. אשר חשב שאתן לו שכר בשורה וכת”י דהוה מדמי למיתן ליה מתנת בשורתיה: 4:12: ויתלו על הברכה. כדי שיראום בני אדם וידעו כי דוד ביושר לבבו נקם נקמת בית שאול ואף על פי שהיו אויביו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | דוד מוציא להורג את רוצחי איש-בשת — אינו מקבל שכר על דם
- אפיון - מנהיגות במשבר | נפילת בית שאול: ללא אבנר — המלך חלש; ללא הגנה — נרצח בשנתו
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בֹּשֶׁת (Strong’s H378) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִ/בֹּאר (Strong’s H877) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“בנקמי נפשי מיד כל צרה”: דוד מזכיר שהרג את המלאך שבישר מות שאול. עקביות: לא נהנה ממות משיח ה׳. “ויתלו על הברכה בחברון”: גוויות הרוצחים מוצגות — דוד שולח מסר ברור על משמעת.