חטאי בני עלי ונבואת איש האלוקים
פסוקים
וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כׇּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃ וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶ֘רֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵ֒לֶב֒ וּבָ֣א׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר׀[לֹא֙] (לו) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחׇזְקָֽה׃ וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהֹוָֽה׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים׀יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃ וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהֹוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקוֹמֽוֹ׃ כִּֽי־פָקַ֤ד יְהֹוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהֹוָֽה׃ וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כׇּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃ אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהֹוָֽה׃ אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהֹוָה֙ יֶחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהֹוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃ וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהֹוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃ וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃ וּבָחֹ֣ר אֹ֠ת֠וֹ מִכׇּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כׇּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כׇּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃ לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהֹוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהֹוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃ הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃ וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכׇל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חׇפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃ וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃
פירוש רש”י
2:13: וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים. הֵם קָבְעוּ לָהֶם חֹק זֶה, וְלָהֶם לֹא הָיָה לְנַחֲלָה כִּי אִם חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: 2:14: בַדּוּד. סִיר: | בַּקַּלַּחַת. יוֹרָה: | בַפָּרוּר. מַחֲבַת: 2:17: כִּי נִאֲצוּ. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן: 2:18: נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד. (תרגום:) ״כַּרְדּוּט דְּבוּץ״, וְהוּא לְשׁוֹן מְעִיל, שֶׁהֲרֵי תִּרְגֵּם יוֹנָתָן, (שמואל ב יג:יח): מְעִילֵי דְּ״כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלוֹת מְעִילִים״, (שמואל ב יג:יח): ״כַּרְדּוּטִין״: 2:19: וּמְעִיל קָטָן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. מִשָּׁנָה לְשָׁנָה: 2:20: וּבֵרַךְ עֵלִי. לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא, מְבָרְכוֹ הָיָה בְּכָל שָׁנָה: | תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל. לוֹ בֵּן, וְאָמַר לוֹ יָשִׂים ה׳ לְךָ זֶרַע וְגוֹ׳, יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לְךָ, יִהְיוּ מִן הַצַּדֶּקֶת הַזּוֹ, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: 2:22: אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן. כְּמַשְׁמָעוֹ וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (יומא ט ב): מִתּוֹךְ שֶׁשָּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, וְהֵם הָיוּ מַמְתִּינוֹת עַד שֶׁתִּרְאֶןָ קִנֵּיהֶן קְרֵבִין, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם: 2:24: אֲשֶׁר אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ מַעֲבִירִים עַם ה׳. שְׁמוּעָה שֶׁעַם ה׳ מַעֲבִירִים עֲלֵיכֶם, לְשׁוֹן ״וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״ (שמות לו:ו): מוֹצִיאִים עֲלֵיכֶם קוֹל שְׁמוּעָה לֹא טוֹבָה: 2:25: וּפִלְלוֹ. לְשׁוֹן מִשְׁפָּט, כְּמוֹ ״וְנָתַן בִּפְלִילִים״ (שמות כא:כב): | אֱלֹהִים. דַּיָּן: | כִּי חָפֵץ ה׳ לַהֲמִיתָם. שֶׁכְּבָר נֶחְתַּם גְּזַר דִּין, אֲבָל קוֹדֶם שֶׁנֶּחְתַּם גְּזַר דִּין, נֶאֱמַר (יחזקאל יח:לב): ״כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת״: 2:27: וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים. זֶה אֶלְקָנָה: | הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ. מִכָּאן שֶׁנִּתְנַבֵּא אַהֲרֹן בְּמִצְרַיִם, וּמַה הִיא הַנְּבוּאָה, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ:ז): ״וָאוֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ״: | הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי. הֲיְדַעְתֶּם כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת וְהַגְּדֻלָּה הַזֹּאת נָתַתִּי לְאַהֲרֹן: 2:29: אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן. אֲשֶׁר צִוִּיתִי בִּמְעוֹנִי: | לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית וְגוֹ׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס, וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְעַמִּי, לְעֵינֵי עַמִּי כִּבַּדְתָּ אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, וּמַהוּ הַכָּבוֹד, לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, קָדְמָה סְעוּדַתְכֶם לִסְעוּדָתִי, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק טו): ״גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִירוּן אֶת הַחֵלֶב וְגוֹ׳״: | לְהַבְרִיאֲכֶם. לְשׁוֹן סְעוּדָה, כְּמוֹ ״תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לָחֶם״ (שמואל ב יג:ה): | לְעַמִּי. מוּסָב עַל וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, הֶרְאֵיתֶם לְעַמִּי שֶׁאַתֶּם נִכְבָּדִים מִמֶּנִּי, וּבַמֶּה הֶרְאֵיתֶם,לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית מִנְחָתִי׳: 2:30: אָמוֹר אָמַרְתִּי. שְׁנֵי פְעָמִים פָּסַקְתִּי גְדֻלָּה לִבְנֵי אִיתָמָר, בִּבְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבִבְנֵי מְרָרִי נֶאֱמַר (במדבר ד:כח), ״בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״, וְעֵלִי מִבְּנֵי אִיתָמָר הָיָה, זוֹ רָאִיתִי בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלָשׁוֹן הָגוּן מִזֶּה שָׁמַעְתִּי: אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ וְגוֹ׳; מִתְּחִלָּה נָתַתִּי כְהוּנָה גְדוֹלָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ:כו): ״וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְגוֹ׳״, וּבִימֵי פִּלֶגֶשׁ שֶׁפָּקְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּרֹב הַמִּצְוֹת, וּמִי גָרַם לָהֶם, פִּנְחָס וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְסַבֵּב מֵעִיר אֶל עִיר וּלְהוֹכִיחָם, נָטַלְתִּי הַכְּהוּנָה גְדוֹלָה מֵהֶם וּנְתַתִּיהָ לְךָ, שֶׁמִּבְּנֵי אִיתָמָר אַתָּה, וְאָמַרְתִּי יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם, שֶׁכְּשֶׁפּוֹסְקִין לוֹ גְדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו עַד עוֹלָם: | כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד. אֶת בְּנֵי פִנְחָס, שֶׁכִּבֵּד אוֹתִי בְּשִׁטִּים (במדבר כה:יא), וְכֵן הָיְתָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה, כְּשֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, (מלכים א ב:כז): ״וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה׳ כִּדְבַר ה׳ אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי״, וְנַעֲשָׂה צָדוֹק כֹּהֵן גָּדוֹל תַּחְתָּיו, שֶׁהָיָה מִבְּנֵי פִנְחָס, שֶׁכֵּן נִתְיַחֲסוּ בְדִבְרֵי הַיָּמִים (א ו:לח): | וּבֹזַי יֵקָלּוּ. מֵאֲלֵיהֶם, מִשֶּׁאֶסְתַּלֵּק מֵהֶם: 2:31: וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ. הַחוֹזֶק שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בְּבֵיתִי, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: 2:32: וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן. וְרָאִיתָ צָרָתְךָ בְּצִדְּךָ בְּתוֹךְ מְעוֹנִי, כְּאִשָּׁה הָרוֹאָה צָרָתָהּ עִמָּהּ בַּבַּיִת: | בְּכָל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית עוֹלָמִים בִּימֵי שְׁלֹמֹה, וְתְהֵא טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (מלכים א ח:נו): ״לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכָּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב״, (מלכים א ה:א) ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְגוֹ׳״. (מלכים א ה:ה) ״וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה״: | וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתֶךָ. מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, אַתֶּם אֲכַלְתֶּם קָדָשִׁים לִפְנֵי זְמַנָּן, בְּטֶרֶם יַקְטִירוּן אֶת הַחֵלֶב, אַף אַתֶּם תְּמוּתוּן בְּלֹא זְמַן: 2:33: וְלַאֲדִיב. כְּמוֹ וּלְדַאִיב: | יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. בַּחוּרִים, אֵינוֹ דוֹמֶה אֶבְלוֹ שֶׁל בָּחוּר, לְאֶבְלוֹ שֶׁל תִּינוֹק: 2:34: וְזֶה לְךָ הָאוֹת. שֶׁיִּתְקַיֵּם הַדָּבָר, בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵי בָנֶיךָ, וְהִיא תִּהְיֶה לְךָ אוֹת שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַפּוּרְעָנוּת שֶׁנֶּאֱמַר לְךָ, וְהִבַּטְתָּ צָר מָעוֹן, וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים: 2:35: כֹּהֵן נֶאֱמָן. הוּא צָדוֹק: 2:36: לַאֲגוֹרַת כָּסֶף. בִּשְׁבִיל לְהִשְׂתַּכֵּר מָעָה כֶּסֶף: | לַאֲגוֹרַת כָּסֶף. הוּא מִמִּשְׁקָלוֹת: ״עֶשְׂרִים גֵּרָה״ (שמואל ל:יג): | סְפָחֵנִי. אָסְפֵנִי:
פירוש רד”ק
2:12: בני בליעל. בני רשע, ובדרש בנים שבלו שם שמים מעליהם אמרו אין מלכות בשמים וזהו שאמר לא ידעו את ה’ או פירושו לא ידעו את ה’ לא היו יודעים דרך ה’ שהיו עושים מעשה רשע בכהונתם כמו שמספר והולך מה היו עושים וי”ת גברין רשיעין לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה’: 2:13: ומשפט הכהנים. הם שמו להם זה החק והמשפט: | כבשל הבשר. בשר שלמים ומלבד משפט שהוא חזה ושוק היה נער הכהן לוקח משאר הבשר שהיה חלק הבעלים: 2:14: כל אשר יעלה המזלג. בבת אחת וזה היה חק עולה וגזל ששמו הכהנים על ישראל | והמזלג. ידוע והוא כלי ברזל יש לו שנים שמעלים בו בשר מן הקדירה: | שלש השנים בידו. שלש שם תואר סמוך כאילו אמר כי המזלג משולש בשנים וכמוהו גדול הכנפים ר”ל שכנפיו גדולים כן שלש השנים ר”ל בו שניו שלש ויהיה שלש תואר על משקל גדול ואמר שנים בלשון שנים ואף על פי שהם שלש לפי ששני האדם והבהמה הם זוגות אמר בשני הכלים בלשון זוגות ואף על פי שאינם זוגות: | והכה. במזלג שבידו היה מכה בבשר שבכיור וכל הבשר שהיה מעלה במזלג היה לוקח לו ולא היה מתרצה בחלק הכהונה הכתוב בתורה: | בכיור. כיור דוד קלחת פרור מיני קדרים הם ות”י וקבע ליה בכיורא או בדודא או בקדירא או במליסא ותרגם מזלג משיליא ותרגם ירושלמי ומזלגותיו ומחתותיו ומשיליתיה ומחתיתיה: | יעלה. מבנין הפעיל: 2:15: גם בטרם. היו לוקחים את הבשר ואוכלים קודם הקטרת האימורים וזה רעה רבה כי לא נתן להם האל אלא שיזכו משלחנו אחר שיזרקו הדם ויקטירו החלבים, ובדרש אמר להם הקב”ה מפני מה אתם אוכלים שירי מנחה ומניחים את הקומץ לזבובים מפני מה אתם אוכלים את הבשר ומניחין את החלבים שטוחין בחמה מה ישר’ אומרים להם יבא הכהן ויזרוק את הדם ויקטיר את החלב ואח”כ יקח לו הבשר מה הכהן אומר לו הדם אני זורק והחלב אני מקטיר תנה בשר לצלות לכהן: | לא יקח ממך. כך הי’ אומר לו ואח”כ הי’ לוקח גם מן המבושל או פעמים היה לוקח מן המבושל כמו שכתוב כבשל הבשר ופעמים היה לוקח מן החי לצלי ולא היה לוקח אחר כך מן המבושל: 2:16: כיום. הכ”ף כ”ף האמתית וכן השבעה לי כיום כי אותו כהיום תמצאון אותו: | ואמר לו. כתוב בוי”ו וקרי באל”ף ושניהם נכונים בענין: 2:17: כי נאצו. כמו כי נאץ נאצת ענין מיאוס ובזוי וכן תירגם יונתן ארי בזו: | את מנחת ה’. כתרגום ית קורבניא דה’: 2:18: משרת את פני ה’. למה כתב זה והלא אמר למעלה משרת את ה’ אלא לפי שספר בגנות בני עלי ספר בשבח שמואל שלא למד ממעשיהם להתעסק באכילה ובשתייה ובתענוג העולם אלא משרת את פני ה’ ומה היתה עבודתו היה מתעסק בתלמוד תורה ולדעת את ה’ וללמוד את עבודת הלויים בשיר בפה ובכלי וכל זה הוא עבודת ה’: | חגור אפוד בד. ת”י כרדוט דבוץ ותרגם כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילין כרדוטין ותרגם ומעיל קטן כמשמעו זעיר. דומה לי כי המעיל נעשה בתכונות שונות יש מעיל לעטיפה וכן מעיל שמואל שנאמר והוא עוטה מעיל וכן היה מעיל כהן גדול הבגד העליון שהיה עוטה אותו והמעיל שהיו בנות המלך לובשות היה מלבוש עשוי בתכונת מלבושי הנשים וכן האפוד עשוי בתכונות שונות של כהן גדול היה עשוי בתכונה הכתובה בתורה ואפוד של פשתן היו חוגרים אותו העובדים את ה’ והיו משתנים בו משאר בני אדם ואותו היו חוגרים בין כהן בין לוי בין ישראל כמו שכתוב בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נושא אפוד בד וכן בשמואל שהיה לוי חגור אפוד בד וכן דוד כשהיה בעבודת האל לפני הארון חגור אפוד בד כמו שכתוב ודוד חגור אפוד בד: 2:19: ומעיל קטן תעשה לו. המעיל שהיה עוטהו בעומד לכבוד היום ובאמרו קטן כלומר במדתו והוצרך לומר זה כי לא היה מנהגם לעטות מעיל אלא הגדולים אבל הקטנים לא וזה מרוב אהבתה אותו וכי היה משרת את פני ה’ עשתה לו מעיל ולא היתה מנוחתו אצלו כדי שלא יעטה אותו בימי החול אלא ממועד למועד לכבו’ היום והוא היה נער ולא היה נשמר מלעטותו לפי’ היתה מעלה אותו לו במועד ומחזירה אותו עד מועד אחר: | תעשה. כמו עשתה ורבים כמוהו או אמר תעשה כי לא עשתה לו מעיל אחד לבד אלא כמו שהיה הולך וגדל כן תעשה לו כמדתו מעיל: | והעלתה. נפתחו הה”א והעי”ן להקל על קריאת’ וקריאת המלה מלרע כי הטעם בתי”ו: 2:20: וברך. כן היה עושה בכל זמן שהיו עולים היה מברך אותם ואומר להם שישים ה’ להם זרע שיהיו עמהם כי שמואל כבר נתנוהו לה’ ותחתיו יתן להם זרע וזהו תחת השאלה אשר שאל כל אחד מהם אלקנה ואשתו והשאלה הוא שמואל ולה’ כמו מה’ או יהיה פירושו תחת השאלה אשר שאלו כי כבר נתנוהו לה’ והיו צריכין לבנים אחרים שיגדלו עמהם וישרתום לעת זקנתם וי”ת זרע בנין כשרין: | למקומו. ולא אמר למקומם נראה כי הרמתה היתה מקומו ולא מקומה כי חנה היתה משפחתה מעיר אחרת: 2:21: כי פקד. טעם למה שאמר והלכו למקומו כלומר הלכו בטוחים בברכת עלי שברכם וכן היה להם כי פקד ה’ אותה: | עם ה’. משמש כתרגומו משמש קדם ה’: 2:22: זקן מאד. אמר זה להודיע כי עלי לא היה משמש בכהונה מרוב זקנותו לפיכך היו עושין בניו מה שהיו עושי’ בדברי הכהונה ואף על פי שכהן אינו נפסל בשנים אם הזקין בשנים הרבה שירתת הוא נפסל על עלי נאמר זקן מאד מלמד שהגיע לעת הרתת: | ישכבון. כמשמעו, ויש מרבותינו ז”ל שפירשוהו שלא כמשמעו ואמרו שלא היו שוכבין עמהם אלא ע”י שהיו מעלות קרבניהון לשילה והיו הם משהים אותן ומלינים אותם חוץ לבתיהם לילה אחת מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום: | הצובאות. הנשי’ היולדות הבאות לשילה בקרבן כמו שכתוב בתורה שהיולדת צריכות קרבן ונקראו בלשון צבא וכן בלוים הבאים לעבודת אהל מועד אמר לצבוא צבא לפי שהבאים לעבודת האל לביתו באים צבא וחיל שנאספין מזה ומזה לבא שם וכן הנשים היולדות נאספות להביא קרבנותיהן לפיכך אמר הצובאו’ וכן אמר במראות הצובאות והתרגום בשניהן דאתיין לצלאה ומה שאמר בשניהם פתח אהל מועד לפי שלא היו נכנסות הנשים באהל מועד וקרא בית ה’ אשר בשילה אהל מועד לפי שלא היה עליו תקרה אלא היריעות מלמעלה: 2:23: העם אלה. הבאים לזבוח גם בני העיר שילה: 2:24: מעבירים עם ה’. שאתם מעבירים עם ה’ מלבא באהל מועד מפני החמס שאתם עושים להם בקרבנותיהם וי”ת דרננין עמא דה’ כלומ’ מעבירים עם ה’ קול עליכם ומרננים אחריכם: 2:25: ופללו אלהים. ישפטנו הדיין וי”ת אם יחוב גבר לגבר הלא ייתון לקדם דיינא וישמע מליהון ויפלי ביניהון נראה כי פירוש פללו מתרגום ובערת ותפלי: | מי יתפלל לו. מי יתפלל בעבורו כלומר מי יכנס למשפט בעבורו עם השם ית’, ויש לפרשו לשון תפלה ובקשה על דעת יונתן שתרגמו כן ממן יבעי וישתביק ליה: | כי חפץ ה’ להמיתם. על דרך השמן לב העם הזה ואמר עד אשר אם שאו ערים וכן ויחזק ה’ את לב פרעה וכן כי הקשה ה’ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו והטעם כי כשיגדיל האדם לחטוא ימנע האל ממנו דרכי התשובה כדי שיקבל עונשו והנשארים יראו וייראו אבל הרשע שלא הרבה לחטוא יפתחו לו דרכי התשובה אם רוצה לשוב ועליו נאמר כי לא אחפוץ במות המת השיבו וחיו ואפילו ירבה הרשע לחטוא אם שב אל ה’ בכל לבבו ומראה לבני אדם גם כן תשובתו שלימה ואוחז הדרך הטובה בכל נפשו ובכל מאודו באמת תקובל תשובתו שלימה ויהיה לו סיוע אלהי בתשובה אבל בוחן לבבות יודע האמת וראה בבני עלי כי לא היה לבבם שלם ואפילו ישמעו לקול אביהם ויסורו מדרכם הרעה ידע כי לא יעשו זה בכל לבם לפיכך חפץ שלא ישמעו לקול אביהם ויענשו וימותו ברשעם כדי שיאמרו בני אדם רשעים היו אלה וראוים היו לעונש הזה ויצדיקו עליהם את הדין, ורבותינו הקשו אלה הפסוקים ואמרו כתיב כי חפץ ה’ להמיתם וכתיב כי לא אחפוץ במות המת ותירצו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין: 2:26: הולך וגדל וטוב. כמו שהיה גדל כן היה מטיב דרכיו וי”ת וטוב ושמיה טב: | גם עם ה’ וגם עם אנשים. כתרגומו ותקנן אורחתיה קדם ה’ ותריצין עובדוהי בגו בני אנשא: 2:27: ויבא איש אלהים. רבותינו אמרו כי הוא אלקנה אבי שמואל כי נביא היה והיה מכלל ארבעים ושמנה נביאי’ שנתנבאו לבני ישראל: | הנגלה. מקור בתשלומו עם נון נפעל כמו נשאל נשאל דוד והה”א לתמיה’ והמפרשים פירשו הה”א לאמת הדבר כפשוטו של ענין וכן ה”א הרצחת וגם ירשת, ואדוני אבי ז”ל פירשו לתמיהה והוא קשור עם סוף הענין וכן ה”א הנגלה נגליתי אל בית אביך ובחו’ אותו כדי שתבעטו בזבחי ובמנחתי למה תבעטו בזבחי והנכון בעיני כי תצא זאת הה”א לתחלת הדברים לשמוע התשובה ואף על פי שהדבר ידוע וכן במלות השאלה כמו אי הבל אחיך ויאמר לו איכה מה זה בידך מה לך פה אליהו מה לך הים וכן הה”א שהיא לשאלה גם כן כמו הנגלה נגליתי וכן הרצחת וגם ירשת המן הסלע הזה הראית כי נכנע אחאב: | אל בית אביך. אהרן ומשה שהיו נביאי ה’ במצרים: | לבית פרעה. כתרגומו ומשעבדין לבית פרעה: 2:28: לעלות על מזבחי. משפטו להעלות מבנין הפעיל כלומר להעלות עולות: 2:29: למה תבעטו בזבחי. כי המבזה הדבר בועט בו ברגליו כך אתם תבזו הזבח והמנחה שתראו שאינם באי’ הזבחים והמנחות אלא להבריאכם והנה זה בזיון הקדשים וכאילו תבעטו בהם ותרחיקום כי בעבורכם נמנעים ישראל מלהביא: | אשר צויתי מעון. כלומר במעוני וכן הנמצא בית ה’ כמו בבית ה’: | ותכבד. שלא גערת בהם ולא מנעתם מעשות הרעות: | להבריאכם. ולא אמר להבריאם, כי אי אפשר שלא היה עלי אוכל ממה שהיו בניו אוכלים ופירוש להבריאכם להשמינכם וכן ועגלון איש בריא מאד: | לעמי. הלמ”ד כלמ”ד הרגו לאבנר והשלישי לאבשלום: 2:30: אמור אמרתי. במדרש מתחילה נתתי כהונה לאלעזר הכהן ובניו שנאמר והלבשת אותם את אלעזר בנו ובימי פלגש בגבעה שפקרו ישראל ברוב המצות ומי גרם להם פנחס ואלעזר ושאר הכהנים שהיה להם לסבוב מעיר אל עיר ולהוציאם ולא עשו כן לפיכך נטלתי כהונה גדולה מהם ונתתיה לך שאתה מבני איתמר ואמרתי שיתהלכו ביתך ובית אביך לפני עד עולם עתה חלילה לי כי מכבדי אכבד בני פנחס שכבד אותי בשטים: | ובוזי יקלו. שנאמר ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן וגו’ כדבר ה’ אשר דבר אל בית עלי ונעשה צדוק כהן גדול שהיה מבני פנחס חלילה לי שיתהלכו הם לפני כי אחר שהם בוזי דין הוא שיקלו ועל זרע עלי אמר זה ולא על שאר הכהנים אף על פי שאמר מתחלה ביתך ובית אביך ובכלל בית אביך שאר הכהנים כמו שאמר נגליתי לבית אביך והוא אהרן הכהן הוא ובניו שחטאו בכהונה סילק מהם כבוד הכהונה וברית הכהונה וכבוד הכהונה הוא להיות כהן גדול ולא היה בזרעו כהן גדול אלא טפל לאחרים כמו שאמר ספחני נא וברית הכהונה החיים והשלום כמו שאמר לפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום ואמר בריתי היתה אתו החיים והשלום ועל זרע עלי אמר וכל מרבית ביתך ימותו אנשים הפך הברית כמו שהם חללו הברית וכבוד הכהונה: | יקלו. ענין קלון ולהבדיל הענין בא קל הקו”ף ונדגשת קוף יקלו רודפיכם שהוא ענין קלות ושניהם מבנין נפעל מפעלי הכפל ואמר יקלו ולא אמר אקל כמו שאמר אכבד כי הם יקלו מעצמם בהסתירי פני מהם, ובדרש רבי ירמיה בשם רבי שמואל מצינו שהחמיר הקב”ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו בכבודו של צדיק מה כתיב ומקללך אאור בכבודו של הקב”ה כתיב ובוזי יקלו יקלו ע”י אחרים: 2:31: הנה ימים באים. כי לא חלה הקללה על זרע עלי עד שנעשה צדוק כהן גדול: | וגדעתי. פי’ והכרתי: | זרועך. חוזקך כלומר אורך החיים: | מהיות זקן. שימותו בחורים ורבו’ פירשו חכם כמו והדרת פני זקן ר”ל שלא יהיה מבית עלי סמוך בסנהדרין: 2:32: צר מעון. מעון הוא בית ה’ ופי’ צר כמו וכעסתה צרתה כי כמו שתי נשים לאיש אחד צרות זו לזו כן שני כהנים בבית המקדש צרים זה לזה לפי שכל אחד נוטל חלקו ועינו צרה בשל חבירו וצר סמוך למעון או פירושו צר במעון: | בכל אשר ייטיב. וכל הטוב אשר ייטיב ה’ את ישראל כשיבנה בית המקדש זרעך יהיה נקלה שם שיהיה גדול עליהם והם טפלים לאחרים וי”ת ותהא מסתכל בעקתא דתיתי על אנש ביתך בחובין דחבתון בבית מקדשי ובתר כן אייתי טבתא על ישראל: 2:33: לכלות את עיניך. ר”ל עיני בני בניך אשר יהיו בזמן ההוא וכן ולאדיב את נפשך נפש בני בניך שיהיו בזמן ההוא וזהו כליון עינים שיראו בב”ה כהן נגיד עליהם ויותר גדול יהיה עונש זה משימותו כלן ולא ישאר מהם זכר לפיכך אמר ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי והענין כענין שאמר דוד אל תהרגם פן ישכחו עמי והניעמו בחילך והורידמו כי זה הוא העונש הגדול שיחיו ויראו ברעתם וכן שאל משה רבינו ע”ה הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי: | ולאדיב את נפשך. הפוך מן דאבון נפש וכן תרגומו ולאפחא נפשך וכן תרגם ומדיבות נפש ומפחן נפש: | וכל מרבית ביתך. כענין אשר טפחתי ורביתי טרימינ”ט בלעז: | ימותו אנשים. בחורים וכן תירגם יונתן עולימין וכן בא באנשים באנשים זקנים כל אחד יתפרש לפי מקומו: 2:34: וזה לך האות. כשתראה שני בניך ימותו ביום אחד יתברר לך כי העתיד אשר דברתי על בניך יתקיים: 2:35: והקימותי לי כהן נאמן. אמרו כי זה היה צדוק כי לא חלה על זרע עלי הקללה עד שנעשה צדוק כהן גדול וזה היה כשהיה בורח דוד מפני אבשלום שנסתלק אביתר והיה צדוק כהן גדול שנאמר ויעל אביתר ואחר כן אמר ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר ואותו היום נתמנה כהן גדול אבל לא היה כהן גדול עד שנמשח שלמה והוא גם כן נמשח לכהן גדול וקודם היום הזה לא היה מסולק זרע עלי מכהונה גדולה שהרי היה אחיה בן אחיטוב נושא אפוד במלחמת שאול ואחימלך היה כהן גדול בנוב ואביתר בנו היה כהן גדול עד שהוקם צדוק: | כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. פי’ שיעשה כל אשר ברצוני וכן תירגם יונתן די במימרי וברעותי יעבד: | בית נאמן. פי’ קיים כמו במקום נאמן כי זרע צדוק היו כהנים גדולים וכן תמצאם מיוחסים בדברי הימים עד עזרא: | והתהלך לפני משיחי. הוא וזרעו ואמר לפני משיחי כי הכהן היה בא לפני המלך להורותו הדרך הטובה ולא היה המלך בא לפני הכהן הגדול אלא כשהיה שואל באורים ותומים כמו שכתוב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים אבל בכל עת אחר שירצה המלך לראות הכהן הגדול ולדבר עמו הכהן היה בא לפניו וכן אמר זכריה הנביא וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו ועצת שלום תהיה בין שניהם ופי’ והיה כהן על כסאו כמו לפני כסאו כמו עומדים עליו נצבים עליו שהוא כמו לפניו וי”ת וישמש קדם משיחי ונראה כי דעתו כמו שפירשנו: 2:36: להשתחוות לו. כתרגומו לאישתפלא ליה כלומר ישפיל עצמו לפניו ויבקש ממנו על מחיתו: | לאגורת כסף. בעבור אגורת כסף והאלף נוספת והוא מן עשרים גרה ותרגומו למעא דכסף כתרגום עשרים גרה עשרים מעין ויש מפרשים אותו מתרגום שכר אגרא: | וככר לחם. כתרגומו פיתא דלחמא כלומר חתיכת לחם: | ספחני נא. חברני נא כמו ונספחו על בית יעקב מהסתפח בנחלת ה’ ענין החבור והדבוק: | אל אחת הכהונות. אל אחת ממשמרות הכהנים וכן תירגם יונתן מניני כען לחדא ממטרת כהניא:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | נבואה על חורבן בית עלי — “אכרית את זרועך ואת זרוע בית אביך”
- אפיון - מנהיגות במשבר | עלי יודע על חטאי בניו אך לא מוכיחם דיו — כשל מנהיגות הורי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַרְבִּית (Strong’s H4768) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ויקרא,דברי הימים א,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “כבדת את בניך ממני” — עלי אהב את בניו יותר מכבוד ה׳. זו הביקורת המרכזית, לא החטאים עצמם.