יאשיהו מוצא ספר התורה — ברית גדולה
פסוקים
בֶּן־שְׁמֹנֶ֤ה שָׁנָה֙ יֹאשִׁיָּ֣הוּ בְמׇלְכ֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ יְדִידָ֥ה בַת־עֲדָיָ֖ה מִבָּֽצְקַֽת׃ וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ בְּכׇל־דֶּ֙רֶךְ֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יו וְלֹא־סָ֖ר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ וַיְהִ֗י בִּשְׁמֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ יֹאשִׁיָּ֑הוּ שָׁלַ֣ח הַ֠מֶּ֠לֶךְ אֶת־שָׁפָ֨ן בֶּן־אֲצַלְיָ֤הוּ בֶן־מְשֻׁלָּם֙ הַסֹּפֵ֔ר בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲלֵ֗ה אֶל־חִלְקִיָּ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל וְיַתֵּ֣ם אֶת־הַכֶּ֔סֶף הַמּוּבָ֖א בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר אָסְפ֛וּ שֹׁמְרֵ֥י הַסַּ֖ף מֵאֵ֥ת הָעָֽם׃ (ויתנה) [וְיִתְּנוּ֗הוּ] עַל־יַד֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה הַמֻּפְקָדִ֖ים (בבית) [בֵּ֣ית] יְהֹוָ֑ה וְיִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ לְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁר֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה לְחַזֵּ֖ק בֶּ֥דֶק הַבָּֽיִת׃ לֶחָ֣רָשִׁ֔ים וְלַבֹּנִ֖ים וְלַגֹּֽדְרִ֑ים וְלִקְנ֤וֹת עֵצִים֙ וְאַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב לְחַזֵּ֖ק אֶת־הַבָּֽיִת׃ אַ֚ךְ לֹא־יֵחָשֵׁ֣ב אִתָּ֔ם הַכֶּ֖סֶף הַנִּתָּ֣ן עַל־יָדָ֑ם כִּ֥י בֶאֱמוּנָ֖ה הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃ וַ֠יֹּ֠אמֶר חִלְקִיָּ֜הוּ הַכֹּהֵ֤ן הַגָּדוֹל֙ עַל־שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר סֵ֧פֶר הַתּוֹרָ֛ה מָצָ֖אתִי בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן חִלְקִיָּ֧ה אֶת־הַסֵּ֛פֶר אֶל־שָׁפָ֖ן וַיִּקְרָאֵֽהוּ׃ וַיָּבֹ֞א שָׁפָ֤ן הַסֹּפֵר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּ֥שֶׁב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֗אמֶר הִתִּ֤יכוּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֣א בַבַּ֔יִת וַֽיִּתְּנֻ֗הוּ עַל־יַד֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה הַמֻּפְקָדִ֖ים בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיַּגֵּ֞ד שָׁפָ֤ן הַסֹּפֵר֙ לַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר סֵ֚פֶר נָ֣תַן לִ֔י חִלְקִיָּ֖ה הַכֹּהֵ֑ן וַיִּקְרָאֵ֥הוּ שָׁפָ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ הַמֶּ֔לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֖י סֵ֣פֶר הַתּוֹרָ֑ה וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֡ן וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָ֠ן וְאֶת־עַכְבּ֨וֹר בֶּן־מִיכָיָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר׃ לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־יְהֹוָ֜ה בַּעֲדִ֣י וּבְעַד־הָעָ֗ם וּבְעַד֙ כׇּל־יְהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֛י הַסֵּ֥פֶר הַנִּמְצָ֖א הַזֶּ֑ה כִּֽי־גְדוֹלָ֞ה חֲמַ֣ת יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר־הִיא֙ נִצְּתָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְע֜וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ עַל־דִּבְרֵי֙ הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת כְּכׇל־הַכָּת֥וּב עָלֵֽינוּ׃ וַיֵּ֣לֶךְ חִלְקִיָּ֣הוּ הַ֠כֹּהֵ֠ן וַאֲחִיקָ֨ם וְעַכְבּ֜וֹר וְשָׁפָ֣ן וַעֲשָׂיָ֗ה אֶל־חֻלְדָּ֨ה הַנְּבִיאָ֜ה אֵ֣שֶׁת׀ שַׁלֻּ֣ם בֶּן־תִּקְוָ֗ה בֶּן־חַרְחַס֙ שֹׁמֵ֣ר הַבְּגָדִ֔ים וְהִ֛יא יֹשֶׁ֥בֶת בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם בַּמִּשְׁנֶ֑ה וַֽיְדַבְּר֖וּ אֵלֶֽיהָ׃ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם כֹּה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִמְר֣וּ לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה אֶל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְעַל־יֹֽשְׁבָ֑יו אֵ֚ת כׇּל־דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר קָרָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ תַּ֣חַת׀ אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֙עַן֙ הַכְעִיסֵ֔נִי בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וְנִצְּתָ֧ה חֲמָתִ֛י בַּמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃ וְאֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה הַשֹּׁלֵ֤חַ אֶתְכֶם֙ לִדְרֹ֣שׁ אֶת־יְהֹוָ֔ה כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּ אֵלָ֑יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמָֽעְתָּ׃ יַ֠עַן רַךְ־לְבָ֨בְךָ֜ וַתִּכָּנַ֣ע׀ מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֗ה בְּֽשׇׁמְעֲךָ֡ אֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֩רְתִּי֩ עַל־הַמָּק֨וֹם הַזֶּ֜ה וְעַל־יֹשְׁבָ֗יו לִֽהְי֤וֹת לְשַׁמָּה֙ וְלִקְלָלָ֔ה וַתִּקְרַע֙ אֶת־בְּגָדֶ֔יךָ וַתִּבְכֶּ֖ה לְפָנָ֑י וְגַ֧ם אָנֹכִ֛י שָׁמַ֖עְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לָכֵן֩ הִנְנִ֨י אֹסִפְךָ֜ עַל־אֲבֹתֶ֗יךָ וְנֶאֱסַפְתָּ֣ אֶל־קִבְרֹתֶ֘יךָ֮ בְּשָׁלוֹם֒ וְלֹא־תִרְאֶ֣ינָה עֵינֶ֔יךָ בְּכֹל֙ הָרָעָ֔ה אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מֵבִ֖יא עַל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיָּשִׁ֥בוּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָֽר׃ וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּאַסְפ֣וּ אֵלָ֔יו כׇּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְהֹוָ֡ה וְכׇל־אִ֣ישׁ יְהוּדָה֩ וְכׇל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם אִתּ֗וֹ וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַנְּבִיאִ֔ים וְכׇל־הָעָ֖ם לְמִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּקְרָ֣א בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בְּבֵ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיַּעֲמֹ֣ד הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַֽל־הָ֨עַמּ֜וּד וַיִּכְרֹ֥ת אֶֽת־הַבְּרִ֣ית׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה לָלֶ֜כֶת אַחַ֤ר יְהֹוָה֙ וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֜יו וְאֶת־עֵדְוֺתָ֤יו וְאֶת־חֻקֹּתָיו֙ בְּכׇל־לֵ֣ב וּבְכׇל־נֶ֔פֶשׁ לְהָקִ֗ים אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים עַל־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וַיַּעֲמֹ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם בַּבְּרִֽית׃ וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֩הוּ֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵ֣י הַמִּשְׁנֶה֮ וְאֶת־שֹׁמְרֵ֣י הַסַּף֒ לְהוֹצִיא֙ מֵהֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֵ֣ת כׇּל־הַכֵּלִ֗ים הָֽעֲשׂוּיִם֙ לַבַּ֣עַל וְלָאֲשֵׁרָ֔ה וּלְכֹ֖ל צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַֽיִּשְׂרְפֵ֞ם מִח֤וּץ לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּשַׁדְמ֣וֹת קִדְר֔וֹן וְנָשָׂ֥א אֶת־עֲפָרָ֖ם בֵּֽית־אֵֽל׃ וְהִשְׁבִּ֣ית אֶת־הַכְּמָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְקַטֵּ֤ר בַּבָּמוֹת֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמְסִבֵּ֖י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִ֣ים לַבַּ֗עַל לַשֶּׁ֤מֶשׁ וְלַיָּרֵ֙חַ֙ וְלַמַּזָּל֔וֹת וּלְכֹ֖ל צְבָ֥א הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיֹּצֵ֣א אֶת־הָאֲשֵׁרָה֩ מִבֵּ֨ית יְהֹוָ֜ה מִח֤וּץ לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ אֶל־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן וַיִּשְׂרֹ֥ף אֹתָ֛הּ בְּנַ֥חַל קִדְר֖וֹן וַיָּ֣דֶק לְעָפָ֑ר וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶת־עֲפָרָ֔הּ עַל־קֶ֖בֶר בְּנֵ֥י הָעָֽם׃ וַיִּתֹּץ֙ אֶת־בָּתֵּ֣י הַקְּדֵשִׁ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הַנָּשִׁ֗ים אֹרְג֥וֹת שָׁ֛ם בָּתִּ֖ים לָאֲשֵׁרָֽה׃ וַיָּבֵ֤א אֶת־כׇּל־הַכֹּֽהֲנִים֙ מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְטַמֵּ֣א אֶת־הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר קִטְּרֽוּ־שָׁ֙מָּה֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מִגֶּ֖בַע עַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וְנָתַ֞ץ אֶת־בָּמ֣וֹת הַשְּׁעָרִ֗ים אֲשֶׁר־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שַׂר־הָעִ֔יר אֲשֶֽׁר־עַל־שְׂמֹ֥אול אִ֖ישׁ בְּשַׁ֥עַר הָעִֽיר׃ אַ֗ךְ לֹ֤א יַעֲלוּ֙ כֹּהֲנֵ֣י הַבָּמ֔וֹת אֶל־מִזְבַּ֥ח יְהֹוָ֖ה בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם כִּ֛י אִם־אָכְל֥וּ מַצּ֖וֹת בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃ וְטִמֵּ֣א אֶת־הַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֖ר בְּגֵ֣י (בני) [בֶן־]הִנֹּ֑ם לְבִלְתִּ֗י לְהַעֲבִ֨יר אִ֜ישׁ אֶת־בְּנ֧וֹ וְאֶת־בִּתּ֛וֹ בָּאֵ֖שׁ לַמֹּֽלֶךְ׃ וַיַּשְׁבֵּ֣ת אֶת־הַסּוּסִ֗ים אֲשֶׁ֣ר נָתְנוּ֩ מַלְכֵ֨י יְהוּדָ֤ה לַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ מִבֹּ֣א בֵית־יְהֹוָ֔ה אֶל־לִשְׁכַּת֙ נְתַן־מֶ֣לֶךְ הַסָּרִ֔יס אֲשֶׁ֖ר בַּפַּרְוָרִ֑ים וְאֶת־מַרְכְּב֥וֹת הַשֶּׁ֖מֶשׁ שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ וְאֶת־הַֽמִּזְבְּח֡וֹת אֲשֶׁ֣ר עַל־הַגָּג֩ עֲלִיַּ֨ת אָחָ֜ז אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ׀ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֶת־הַֽמִּזְבְּחוֹת֙ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מְנַשֶּׁ֗ה בִּשְׁתֵּ֛י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְהֹוָ֖ה נָתַ֣ץ הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֣רׇץ מִשָּׁ֔ם וְהִשְׁלִ֥יךְ אֶת־עֲפָרָ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃ וְֽאֶת־הַבָּמ֞וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם אֲשֶׁר֮ מִימִ֣ין לְהַר־הַמַּשְׁחִית֒ אֲשֶׁ֣ר בָּ֠נָ֠ה שְׁלֹמֹ֨ה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֜ל לְעַשְׁתֹּ֣רֶת׀ שִׁקֻּ֣ץ צִידֹנִ֗ים וְלִכְמוֹשׁ֙ שִׁקֻּ֣ץ מוֹאָ֔ב וּלְמִלְכֹּ֖ם תּוֹעֲבַ֣ת בְּנֵֽי־עַמּ֑וֹן טִמֵּ֖א הַמֶּֽלֶךְ׃ וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּב֔וֹת וַיִּכְרֹ֖ת אֶת־הָאֲשֵׁרִ֑ים וַיְמַלֵּ֥א אֶת־מְקוֹמָ֖ם עַצְמ֥וֹת אָדָֽם׃ וְגַ֨ם אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ אֲשֶׁ֣ר בְּבֵֽית־אֵ֗ל הַבָּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יָרׇבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱטִ֣יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל גַּ֣ם אֶת־הַמִּזְבֵּ֧חַ הַה֛וּא וְאֶת־הַבָּמָ֖ה נָתָ֑ץ וַיִּשְׂרֹ֧ף אֶת־הַבָּמָ֛ה הֵדַ֥ק לְעָפָ֖ר וְשָׂרַ֥ף אֲשֵׁרָֽה׃ וַיִּ֣פֶן יֹאשִׁיָּ֗הוּ וַיַּ֨רְא אֶת־הַקְּבָרִ֤ים אֲשֶׁר־שָׁם֙ בָּהָ֔ר וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָֽעֲצָמוֹת֙ מִן־הַקְּבָרִ֔ים וַיִּשְׂרֹ֥ף עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ וַֽיְטַמְּאֵ֑הוּ כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר קָרָא֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר קָרָ֔א אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ וַיֹּ֕אמֶר מָ֚ה הַצִּיּ֣וּן הַלָּ֔ז אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֣י רֹאֶ֑ה וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אַנְשֵׁ֣י הָעִ֗יר הַקֶּ֤בֶר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א מִֽיהוּדָ֔ה וַיִּקְרָ֗א אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתָ עַ֖ל הַמִּזְבַּ֥ח בֵּֽית־אֵֽל׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ הַנִּ֣יחוּ ל֔וֹ אִ֖ישׁ אַל־יָנַ֣ע עַצְמוֹתָ֑יו וַֽיְמַלְּטוּ֙ עַצְמוֹתָ֔יו אֵ֚ת עַצְמ֣וֹת הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁר־בָּ֖א מִשֹּׁמְרֽוֹן׃ וְגַם֩ אֶת־כׇּל־בָּתֵּ֨י הַבָּמ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ בְּעָרֵ֣י שֹׁמְר֗וֹן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֜וּ מַלְכֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְהַכְעִ֔יס הֵסִ֖יר יֹאשִׁיָּ֑הוּ וַיַּ֣עַשׂ לָהֶ֔ם כְּכׇל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּבֵֽית־אֵֽל׃ וַ֠יִּזְבַּ֠ח אֶת־כׇּל־כֹּהֲנֵ֨י הַבָּמ֤וֹת אֲשֶׁר־שָׁם֙ עַל־הַֽמִּזְבְּח֔וֹת וַיִּשְׂרֹ֛ף אֶת־עַצְמ֥וֹת אָדָ֖ם עֲלֵיהֶ֑ם וַיָּ֖שׇׁב יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיְצַ֤ו הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר עֲשׂ֣וּ פֶ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּכָּת֕וּב עַ֛ל סֵ֥פֶר הַבְּרִ֖ית הַזֶּֽה׃ כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ כִּ֗י אִם־בִּשְׁמֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ יֹאשִׁיָּ֑הוּ נַעֲשָׂ֞ה הַפֶּ֧סַח הַזֶּ֛ה לַיהֹוָ֖ה בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְגַ֣ם אֶת־הָאֹב֣וֹת וְאֶת־הַ֠יִּדְּעֹנִ֠ים וְאֶת־הַתְּרָפִ֨ים וְאֶת־הַגִּלֻּלִ֜ים וְאֵ֣ת כׇּל־הַשִּׁקֻּצִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נִרְאוּ֙ בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בִּעֵ֖ר יֹאשִׁיָּ֑הוּ לְ֠מַ֠עַן הָקִ֞ים אֶת־דִּבְרֵ֤י הַתּוֹרָה֙ הַכְּתֻבִ֣ים עַל־הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר מָצָ֛א חִלְקִיָּ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וְכָמֹ֩הוּ֩ לֹא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ בְּכׇל־לְבָב֤וֹ וּבְכׇל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכׇל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ׃ אַ֣ךְ׀ לֹא־שָׁ֣ב יְהֹוָ֗ה מֵחֲר֤וֹן אַפּוֹ֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁר־חָרָ֥ה אַפּ֖וֹ בִּֽיהוּדָ֑ה עַ֚ל כׇּל־הַכְּעָסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִכְעִיס֖וֹ מְנַשֶּֽׁה׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה גַּ֤ם אֶת־יְהוּדָה֙ אָסִיר֙ מֵעַ֣ל פָּנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וּ֠מָאַסְתִּ֠י אֶת־הָעִ֨יר הַזֹּ֤את אֲשֶׁר־בָּחַ֙רְתִּי֙ אֶת־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְאֶ֨ת־הַבַּ֔יִת אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתִּי יִֽהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָֽׁם׃ וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יֹאשִׁיָּ֖הוּ וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ בְּיָמָ֡יו עָלָה֩ פַרְעֹ֨ה נְכֹ֧ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֛יִם עַל־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר עַל־נְהַר־פְּרָ֑ת וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיְמִיתֵ֙הוּ֙ בִּמְגִדּ֔וֹ כִּרְאֹת֖וֹ אֹתֽוֹ׃ וַיַּרְכִּבֻ֨הוּ עֲבָדָ֥יו מֵת֙ מִמְּגִדּ֔וֹ וַיְבִאֻ֙הוּ֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וַֽיִּקְבְּרֻ֖הוּ בִּקְבֻרָת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח עַם־הָאָ֗רֶץ אֶת־יְהֽוֹאָחָז֙ בֶּן־יֹ֣אשִׁיָּ֔הוּ וַיִּמְשְׁח֥וּ אֹת֛וֹ וַיַּמְלִ֥יכוּ אֹת֖וֹ תַּ֥חַת אָבִֽיו׃
פירוש רש”י
22:8: סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי. טְמֹן תַּחַת הַנִּדְבָּךְ, שֶׁהִטְמִינוּ שָׂם כְּשֶׁשָּׂרַף אָחָז אֶת הַתּוֹרָה. 22:13: דִרְשׁוּ אֶת ה’ בַּעֲדִי. רָאָה כָּתוּב יוֹלֵךְ ה’ אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ. 22:14: אֶל חֻלְדָּה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה מְרַחֶמֶת יוֹתֵר מִן הָאִישׁ, לְכָךְ לֹא שָׁלַח אֶל יִרְמְיָהוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יִרְמְיָהוּ לֹא הָיָה שָׂם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. | בַּמִּשְׁנֶה. בְּבֵית אוּלְפָּנָא. שַׁעַר יֵשׁ בָּעֲזָרָה שֶׁשְּׁמוֹ שַׁעַר חֻלְדָּה בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת. וְיֵשׁ שֶׁפּוֹתְרִים ‘בַּמִשְׁנֶה’, חוּץ לַחוֹמָה, בֵּין שְׁתֵּי הַחוֹמוֹת, שֶׁהִיא מִשְׁנֶה לָעִיר, (בַּמִּשְׁנֶה. הָיְתָה לוֹמְדָה הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לַזְּקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר, וְהִיא הִיא הַמִּשְׁנֶה, הג”ה דר”ע). בַּמִּשְׁנֶה. (מֵ’אֵלֶּה הַדְּבָרִים’ עַד ‘לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל’, דְּהַיְנוּ סֵפֶר דְּבָרִים הַקָּרוּי מִשְׁנֵה תּוֹרָה, וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים הַנִּכְפָּלִים בַּתּוֹרָה דָּרְשָׁה בָּרַבִּים, וְגִלְּתָה הָעֳנָשִׁים וְהַגָּלֻיּוֹת הַנִּכְפָּלִים לָעוֹבְרִים עַל סוֹדוֹ וְרִמְזֵי הַתּוֹרָה. סוֹד מֵישָׁרִים). 22:20: וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם. וּמַהוּ הַשָּׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּחֻרְבַּן הַבָּיִת. 23:3: עַל הָעַמּוּד. מְקוֹם מַעֲמַד הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. 23:4: וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה. סְגָנֵי כְּהֻנָּה, שֶׁהֵם שְׁנִיִּים לַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. | שֹׁמְרֵי הַסַּף. אֲמַרְכָּלִים הַמְמֻנִּים עַל כָּל צָרְכֵי הַבַּיִת, וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם. | בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן. (תַּרְגּוּם:) בְּמֵישָׁר קִדְרוֹן. | וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. אֶל מָקוֹם טָמֵא, אֲשֶׁר טִמֵּא שָׁם אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם, וְשָׂרַף עָלָיו אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת. 23:5: וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת. וְאוֹתָן שֶׁקִּטְּרוּ בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. 23:7: אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים. בָּתֵּי הַזִּמָּה. | אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים. יְרִיעוֹת. 23:9: לֹא יַעֲלוּ. הַכֹּהֲנִים שֶׁקִּטְּרוּ בַּבָּמוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, לֹא יַעֲלוּ עוֹד לְשָׁרֵת עַל מִזְבַּח ה’. | כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת. כְּלוֹמַר כִּי אִם בְּדָבָר זֶה לֹא יָצְאוּ מִכְּהֻנָּתָם, שֶׁמֻּתָּרִין לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. | אָכְלוּ מַצּוֹת. מְנָחוֹת, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַקֳּדָשִׁים. 23:10: הַתֹּפֶת. הוּא הַמֹּלֶךְ, וְעַל שֵׁם שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים מַקִּישִׁים בְּתֻפִּים, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הָאָב אֶת נַהֲמַת הַבֵּן כְּשֶׁהוּא נִכְוָה בִּידֵי הַצּוּרָה שֶל עֲבוֹדָה זָרָה מֹלֶךְ, קְרָאוּהוּ תֹּפֶת. 23:11: אֶת הַסּוּסִים. אוֹתָם הַמִּשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, הָיוּ לָהֶם סוּסִים מוּכָנִים לָצֵאת לִקְרַאת הַחַמָּה בַּבֹּקֶר. | נְתַן מֶלֶךְ. כָּךְ שְׁמוֹ. | אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים. לֹא יָדַעְתִּי מָה הֵם. 23:12: וַיָּרָץ מִשָּׁם. וּבִעֲרָם מִשָּׁם. 23:13: לְהַר הַמַּשְׁחִית. הַר הַזֵּיתִים, הוּא הַר הַמִּשְׁחָה, וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ עַל יְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שִׁנָּה שְׁמוֹ לִגְנַאי. 23:17: מַה הַצִּיּוּן הַלָּז. רָאָה קֶבֶר, מִצִּדּוֹ אֶחָד עָלָה קִמְּשׁוֹנִים וַחֲרוּלִים, וְצִדּוֹ אֶחָד הֲדַסִּים וּבְשָׂמִים, וְתָמַהּ עָלָיו וְאָמַר מַה זֶּה. וְהֵשִׁיבוּ: | הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים. וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר שֶׁצִּוָּה לְבָנָיו שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ אֶצְלוֹ. 23:19: אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. שֶׁהָיָה יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁחָזְרוּ מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַל יְדֵי יִרְמְיָהוּ. 23:22: לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה. לֹא נִתְקַבְּצוּ רֹב עַם בְּכָל פֶּסַח כְּמוֹ שֶׁנִּתְקַבְּצוּ בָּזֶה. | מִימֵי הַשֹּׁפְטִים. מִימֵי שְׁמוּאֵל, כָּתוּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דה”ב לה יח), לְפִי שֶׁאַף שְׁמוּאֵל הֶחֱזִיר יִשְׂרָאֵל לְמוּטָב, וְקִבְּצָם הַמִּצְפָּתָה. דָּבָר אַחֵר: לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם, (אֲבָל) מִשֶּׁמָּלְכוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה, לֹא עָשׂוּ פֶּסַח כָּל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁנֶּחְלְקָה הַמַּלְכוּת לִשְׁנַיִם מִיָּרָבְעָם, וְהָיוּ הוֹלְכִים לָעֵגֶל שֶׁבְּבֵית אֵל וּבְדָן, עַד עַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהֶחֱזִירָם יִרְמְיָהוּ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם יֹאשִׁיָּהוּ, וּבָאוּ כֻּלָּם לִירוּשָׁלַיִם. 23:24: הַתְּרָפִים. צוּרוֹת שֶׁמְּדַבְּרִים עַל יְדֵי כְשָׁפִים, וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָן צָרִיךְ לְכַוֵּן שָׁעָה אַחַת בְּשָׁנָה, וְשָׁנָה אַחַת רְאוּיָה לְכָךְ. 23:30: וַיִּמְשְׁחוּ. לֹא הָיָה צָרִיךְ מְשִׁיחָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יְהוֹיָקִים אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן.
פירוש רד”ק
22:4: ויתם את הכסף. וישלים כלומר ישלים לגבותו, ויתנוהו לעושי המלאכה כי היה צריך הבית חזוק ובנין לפי שנהרס מימי יהואש שחזק בדק הבית עד היום ההוא שהיו רכ”ד שנה ובסדר עולם מאתים ושמנה עשרה: | שומרי הסף. שומרי כלי בית המקדש וי”ת אמרכלים והם הגזברים וכבר פירשנו כל הענין הזה בבדק יהואש: 22:5: ויתנה. כתיב וקרי ויתנוהו הכתוב אומר על חלקיהו וה”א הכנוי על המגבה והקרי ויתנוהו על שומרי הסף שיתנוהו הכסף והה”א וי”ו הכנוי על הכסף: | המופקדים בית ה’. כמו בבית: 22:8: על שפן הסופר. כמו אל שפן וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו: | ספר התורה מצאתי בבית ה’. דרשו כי אחז שרף את התורה והטמינו מפניו ספר תורה אחד והטמינוהו תחת הנדבך ועכשיו מצא חלקיה ספר התורה הזה ורחוק הוא זה שחזקיהו שבא אחריו שרבץ תורה בישראל איך לא הוציאו וכמה ספרי תורה הניח חזקיהו במותו אלא מנשה מלך זמן רב שהרי מלך נ”ה שנה ועשה הרע בעיני ה’ כתועבות הגוים ובנה מזבחות לע”ג בבית ה’ והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה כי כלם היו פונים אל אלהים אחרים ואל חקות הגוים ובנ”ה שנה נשתכחה התורה ועכשיו כאשר צוה יאשיהו לחפש בית ה’ לכל אשר ימצא שם בדק ולהוציא הכסף המובא בית ה’ והיה חלקיהו מחפש בבית ה’ ובבית קדש הקדשים ובדביר מצא ס”ת שהיה מונח במקומו מצד הארון וכן הוא אומר בדברי הימים ובהוציאם את הכסף המובא בית ה’ מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה’ ופתח וקראו ונתנו אל סופר המלך שיביאהו אל המלך שיקרא בו ויראה איך שכחו התורה המונעת כל המעשים הרעים שהיו עושים בישראל ואם תאמר והרי מנשה עשה תשובה כמ”ש בדברי הימים כשהגלו אותו שרי מלך אשור והוליכוהו בבל אמר ובהצר לו חלה את פני ה’ ויכנע מאד ויתפלל אליו ויעתר לו וישיבהו ירושלם וידע מנשה כי ה’ הוא האלהים ואמר שהסיר את אלהי הנכר ואת הסמל מבית ה’ ויאמר ליהודה לעבוד את ה’ אם כן היאך לא החזיר את התורה ליושנה ולא קרא בה ואיך היה אצל חלקיה ואצל אחרים חדוש דברי התורה אפשר כי הגלות שגלה מנשה היה בזקנותו ואחר שעשה תשובה לא האריך ימים כל כך אלא שידע ושמע כי ע”ג רע בעיני ה’ כמו שהעידו בו הנביאים בעודו ברשעו והע”ג בער כשעשה תשובה ולא נתן אל לבו לחפש ספר התורה ויאשיהו היה קטן בימי מנשה בן שש שנים ולא למד תורה עדיין ואמון אביו היה רשע ואחז בדרכי אביו הרעים שגדל בהם ובשוב מנשה מרשעו לא הכין הוא את לבבו כמו שכתוב ולא נכנע מלפני ה’ כהכנע מנשה אביו ומפני זה היה חדוש אצלם ספר התורה אבל למה שמצינו בסדר עולם ובדברי רז”ל כי בשנת כ”ב למנשה גלה ואחר כך עשה תשובה וסמכו זה למה שכתוב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב וכמה מלך אחאב כ”ב רצה לומר כי מנשה הרע כאחאב ואחאב עשה הרע כ”ב שנה כל ימי מלכותו ומנשה עשה הרע ג”כ כ”ב שנה הנה ל”ג שנים היה מנשה בתשובה והוא רחוק ואיך היה זה שעמד ל”ג שנים בתשובה רוב ימי מלכותו ולא דרש ספר התורה זה רחוק מאוד: 22:11: ויהי כשמוע המלך. אמרו כי מצאו הספר נגלל בפרשת תוכחות יולך ה’ אותך ואת מלכך וגו’ כי שם נרמז ענין גלות שומרון וגלות יהודה עם מלך יהודה כמו שבארנו שם ואולם חלקיה קרא זה אל שפן לסבב שיקראהו שפן אל מלך ויקח עצה להסיר ממנו זה הרע לפי מה שאפשר: 22:12: ואת עכבור. ובדברי הימים ואת עבדון ושני שמות היו לו וכמוהו רבים: 22:13: נצתה בנו. נדלקה בנו כמו הנני מצית בך אש מדליק: | על דברי הספר. כמו אל: 22:14: אל חולדה הנביאה. אמרו בדרש כי מבני בניה של רחב היתה ולמה הלכו אל חולדה ולא הלכו אל ירמיה יש מרבותינו ז”ל שאמרו מפני שהנשים רחמניות ומהם אמרו כי ירמיה לא היה שם כי הלך להחזיר עשרת השבטים ואמרו כי ירמיה היה אז נביא שהרי תחלת נבואתו היתה בי”ג שנה ליאשיה וזה הענין היה בשנת י”ח אלא שלא היה שם בירושלם אז כשמצאו התורה אולי היה בענתות או במקום אחר וחולדה היתה יושבת בירושלים לפיכך שלח אליה ואמרו רבותינו ז”ל כי שלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו והם ירמיה וצפניה וחולדה כי ירמיה היה מתנבא בשוקים וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אל הנשים: | בן חרחס. בסמ”ך: | במשנה. כתרגו’ בבית אולפנא: 22:16: אשר קרא מלך יהודה. צוה לקראם כאילו קראם וכן ויבן שלמה את הבית והדומים להם וכן הוא בדברי הימים אשר קרא לפני מלך יהודה ובדברי רז”ל אשר קרא מלך יהודה וכי מלך יהודה קראם והלא שפן קראם אלא מכאן לשומע כעונה: 22:20: אספך. בחירק בשקל אויבך ויבא גם כן בסגול על משקל אצרך בבטן: | על אבותיך. כמו אל: | ונאספת אל קברותיך בשלום. והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו מהו בשלום שלא חרב בית המקדש בימיו וכן הוא מפרש והולך ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא אל המקום הזה: | קברותיך. ר”ל קברות אבותיך: 23:2: והכהנים והנביאים. ת”י וכהניא וספריא תרגם הנביאים סופרים כלומר תלמידים לפי שלא היו שם נביאים אחרים שהרי המלך שלח אל חולדה מלמד שלא היו שם נביאים אחרים וכן תרגם שופט ונביא דיין וסופר ונוכל לפרש נביאים כמשמעו כי ירמיה וצפניה בן כושי היו נביאים בזמן ההוא ואוריהו בן שמעיהו אפשר שהיה נביא גם כן בזמן ההוא ולא היו בירושלם בעת שמצא חלקיה הכהן את ספר התורה ועתה כאשר שלח המלך לאסף איש יהודה באו גם כן הנביאים לירושלים: 23:3: על העמוד. כתרגומו על אסטונא וכבר פי’ למעלה בדבר יהואש ובדברי הימים ויעמוד המלך על עמדו כלומר במקום שהיה רגיל לעמוד שם: | עדותיו. בהנעת הוי”ו: | ויעמוד כל העם בברית. עמדו והתחזקו בפיהם ובלבם בברית וכן היעמוד לבך אם תחזקנה ידיך ות”י וקבילו כל עמא עליהון קימא: 23:4: ואת כהני המשנה. שהיו שניים לכהן גדול וכת”י וית סגן כהניא: | שומרי הסף. פירשנוהו: | להוציא מהיכל ה’. והלא מנשה הוציא הכל כשעשה תשובה כמו שאומר בדברי הימים ויסר את אלהי הנכר ואת הסמל מבית ה’ וגו’, אלא שאמון החזירם שם ובשנת שתים עשרה למלכו החל לטהר ולהעביר את השקוצים כמו שאומר בדברי הימים אבל לא כלה עד שנת שמנה עשרה אחר שמצא הספר כמו שאמר הנה: | בשדמות קדרון. כתרגומו במישר קדרון: | ונשא את עפרם בית אל. כי שם היה עיקר הע”ג שהיה שם העגל וטמא אותו המקום שהיה בו העגל והמזבח ונשא עפר שריפת הבעל והאשירה וכליהם ששרף בירושלם בשדמות קדרון נשא את עפרם שם: 23:5: והשבית את הכמרים. האנשים העובדים לפני הבעל נקראין כמרים וכן תרגום הכהנים שהם עובדי ע”ג כומריא ומה שאמר שם הכמרים עם הכהנים ושניהם עובדי ע”ג אלא שמשתנין בלבושיהם כי הכמרים הם לובשים שחורים לפיכך נקראו כמרים מענין עורנו כתנור נכמרו ואומר כי הכמרים האלה נתנו אותם מלכי יהודה לזו העבודה ויאשיהו בטל הע”ג ובטל העובדים מעבודתם והחזירם למוטב: | ויקטר בבמות. ויקטר כל אחד מהמלכים וכת”י ואסיקו בוסמין על במתא: | ומסבי. כמו ובמסיבי: | ואת המקטרים. פירוש והשבית ג”כ את המקטרים לבעל לשמש ולירח: 23:6: על קבר בני העם. העם שהיו עובדים להם בחייהם השליך עפר השריפה על קבריהם לבזיונם כלומר ראו מה שהייתם עובדים בחייכם כדי שיוסרו החיים וכן אומר בדברי הימים ויזרק על פני הקברים הזובחים להם והוא חסר הנסמך קברי הזובחים להם כמו העם המלחמה וי”ת לקבר גליא וגליא שם ע”ג וכן בדברי רבותינו ז”ל בית גליא קורין לה בית כריא: 23:7: ויתץ את בתי הקדשים. ת”י ית בתי הקדש טעותא והענין מורה עליו אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה אבל וגם קדש היה בארץ ויעבר את הקדשים מן הארץ תרגם כמשמעו נפקת ברא כי אם היה הקדשים זה ענין זמה מה ענין בבית ה’ אבל האשרה שעשה מנשה בבית ה’ עשה שם בתים לנשים שיארגו יריעות לכבוד האשרה: | בתים לאשרה. יריעות היו אורגות שם והיריעות היו בתים לאשרה כמו בתים לבדים אפשר שהיו אותן יריעות תלויות סביב האשרה והיה לאשרה בית ומקום וי”ת די נשיא מייתין תמן מכולין לאשירתא ופי’ בעל הערוך כמו מכילתא שהם מדות: 23:8: ויבא את כל הכהנים. אלה הכהנים היו מזרע אהרן ותרגם אותם יונתן כומריא לפי שנעשו כומרים לע”ג והביא אותם לירושלים והחזירם בתשובה: | ויטמא. שם אותם מקום טומאה להשליך שם נבלות וכל טומאה להרחיק הע”ג מלב העם: | אשר פתח שער. כמו ואשר פתח השער וכמוהו שמש ירח ופי’ נתץ את במות השערים והבמה אשר היתה פתח שער יהושע שר העיר גם כן נתץ אולי היתה גדולה משאר הבמות לפיכך זכר אותה לבדה: | אשר על שמואל איש בשער העיר. כלומר הבא איש בשער העיר היתה זאת הבמה לשמאלו וכן ת”י במיעליה תרע קרתא: 23:9: כי אם אכלו מצות. פירשו רבותינו ז”ל הרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין ומה שאומר מצות פי’ מנחות שהיו נאפות מצות והוא הדין לכל הקדשים: 23:10: וטמא את התופת. שם מקום שהיו מעבירין שם בניהם למולך היה שם המקום תופת ואמרו כי נקרא כן כי היו מרקדים ומכים בתופים בשעת העבודה כדי שלא ישמע האב צעקת בנו כשהיו מעבירין אותו באש וינהם לבו עליו ויקחהו מידם והמקום הזה היה גיא שהיה לאדם הנקרא הנם ונקרא גי הנם וגי בן הנם והכתיב בזה בני הנם והקרי בן הנם כי לבני הנם היה זה הגיא או לאחד מהם וטמא יאשיהו אותו המקום כלומר שם אותו מקום טומאה להשליך שם נבלות וכל טומאה שלא יעלה עוד על לב איש להעביר עוד את בנו ואת בתו באש למולך ומעשה המולך פירשו בדרש אמרו רז”ל אף על פי שהיו כל בתי ע”ג בירושלים המולך היה חוץ לירושלים והיה עשוי צלם חלול נתון לפנים משבעה קנקנים וכל מי שמקריב סלת פותחין לו אחד מהם תורין ובני יונה פותחין לו שנים כבש פותחין לו ג’ איל פותחין לו ד’ עגל פותחין לו חמשה שור פותחין לו ששה וכן מי שהיה מקריב בנו פותחין לו שבעה והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחבירו והיו מסיקין אותו באש והכומרים נוטלין את התינוק ונותנין תוך ידיו של מלך והתינוק מוציא נפשו ולמה נקרא תפת והנם תפת שהיו מנהמין בתופים שלא ישמע אביו קול הנער וירחם עליו ויחזור בו הנם שהיה התינוק מנהם וקול נהמותיו עולה, דבר אחר הנם שהיו הכומרים אומרים הנה לך יערב לך יתבסם לך: 23:11: וישבת את הסוסים. ובטל גם כן זה המעשה שהיו עושים מלכי יהודה שהיו עובדים לשמש ונתנו שם סוסים שהיו מוכנים לזאת העבודה שהיו רוכבים עליהם והולכים לקראת השמש בבקר בזרחה והיו הולכים לקראתו ממקום שהיה מבוא בית ה’ עד לשכת נתן מלך וזהו שאמר מבוא בית ה’ אל לשכת נתן מלך ובוא הוא שם כמו מבוא וכן תרגם ממעלנא דבית מקדשא דה’: | לשכת נתן מלך הסריס. כמשמעו וכת”י גוזאה וכבר פירשנו זה הענין בפסוק ויתן לה המלך סריס אחד: | אשר בפרורים. פירוש מגרשי הערים ותרגום ירעשו מגרשות יזועון פרורים ובדברי רז”ל בבל וכל פרורהא ונתן מלך זה היה פקיד על מגרשי העיר: | מרכבות השמש. מרכבות הסוסים שהיו הולכים בהם לקראת השמש: 23:12: הגג עלית אחז. חסר הנסמך הגג גג עלית אחז וכן הארון הברית הארון ארון הברית וסמך גג העליה לאחז אולי הוא בנה אותו לזאת העבודה: | וירץ משם. מן הקל והוא פעל יוצא כלומר הריצם משם ויש לפרשו ענין שבר ונתיצה כמו כי בך ארוץ גדוד לדעת רבים ואפשר שיהיה שרשו רצץ ויהיו לו חברים רבים בענינו ות”י ופלינון מתמן ר”ל ביערם משם נ”א וארחיק מתמן: 23:13: להר המשחית. הר הזיתים ונקרא הר המשחה ולגנאי מפני הע”ג שהיה שם קראו הר המשחית וכן תרגם יונתן לטור זיתיא: | אשר בנה שלמה. והיאך לא ביערו אותם אסא ויהושפט שביערו כל ע”ג אשר היתה בארץ ישראל לפניהם ע”ג בערו אבל הבמות לא בערו כי היו אז מקריבים עליהם לאל כי בכלם נאמר והבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות ויאשיהו נתץ גם כן הבמות כיון שנעשו מתחלה לע”ג או כדי שלא יקריבו עליהם אפילו לשם שמים שכיון שהיה בית המקדש קיים אסורות היו הבמות לפיכך כתוב עליו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה’ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כי המלכים אשר היו לפניו לא הסירו הבמות אף על פי שהיו מלכים טובים: 23:14: עצמות אדם. עצמות עובדי ע”ג שהיה מוציא אותם מקבריהם ונותנם במקום האשרות והמצבות לבזיון ושרפם שם: 23:17: מה הציון הלז. נראה כי הנביא הזקן צוה לבניו שיעשו על הקבר ציון גדול שיהא ניכר בין הציונים האחרים כי ידע כי תתקיים נבואת הנביא כמו שאמר כי היה יהיה הדבר והנביא אמר מה שיעשה יאשיהו שיוציא העצמות מקבריהם וישרפו אותם לפיכך צוה להם שיהיה ציון אותו הקבר ניכר בין האחרים כי עצמות נביא האמת ידע שלא יוציאו מקברו לפיכך שאל יאשיהו מה הציון הלז, ובדרש ראה שצדו אחד עלו בו חרולים וקמשונים וצדו אחד עלו בו הדסים ועשבי בשמים לפיכך תמה ושאל מה הציון הלז והיה זה כי צדיק ורשע היו נקברים בו נביא אמת ונביא השקר: | ויאמרו אליו אנשי העיר. קבלה היתה בידם כי מעת שנקבר שם הנביא עד הזמן ההוא יותר משלש מאות וחמשים שנה אלא קבלה היתה בידם בן מפי אב: | הקבר איש האלהים. חסר הנסמך הקבר קבר איש האלהים וכן הארון הברית: | על המזבח בית אל. בא בה”א הידיעה עם הסמוך שלא כמנהג וכמוהו הלשכות הקדש היתד הארג והדומים להם שכתבנו בספר מכלול: 23:18: וימלטו. כי בקבר אחד היו עצמותיו אצל עצמות הנביא אשר בא משומרון הוא הנביא הזקן נביא השקר ובבית אל היה יושב אז אבל משומרון בא שם כמו שפירשנו למעלה במקומו: 23:19: אשר בערי שומרון. והלא הכותיים היו יושבים בשמרון וישראל גלו מהם אלא הבמות היו עדיין קיימים וגם שארית נשארה בארץ אחר גלות ישראל מפוזרים בארץ זעיר שם זעיר שם והיו עובדים ע”ג עדיין כמו שאמר ויזבח את כל כהני הבמות אשר שם וכן אמר בדברי הימים כי מאפרים וממנשה היה שם שארית בימי יאשיהו וכן בימי חזקיהו היה שארית בארץ מזבולון ומאשר ומשמעון ואפרים ומנשה ורבותינו ז”ל אמרו כי ירמיהו החזיר מעשרת השבטים ומלך עליהם יאשיהו: 23:22: כי לא נעשה כפסח הזה. תכלית הספור הוא זה כי מלת כי נותן טעם למה שקדם וכן כי נתן ה’ בידינו את כל הארץ ר”ל כי עשו הפסח כמו שצוה אותם יאשיהו ונתקבצו כלם לירושלם וארך הספור ההוא כמו שכתוב בדברי הימים וסוף הספור כי לא נעשה כפסח הזה: | מימי השופטים. ובדברי הימים כתיב מימי שמואל הנביא וזמן אחד הוא כי שמואל בימי השופטים היה ובימיו החלה המלוכה בישראל ומה שאמר כי לא נעשה כפסח הזה שהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה’ וכן אמר בשמואל וינהו כל בית ישראל אחרי ה’ ואמר ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את השם לבדו וגם פסח שעשה חזקיהו רבים מישראל שלא היו שם ולא עוד אלא שהיו מלעיבים ברצים שהיה שולח חזקיהו ואף אותם שהיו בירושלים רבים היו טמאים ואכלו את הפסח בטומאה: 23:24: ואת התרפים. כתרגומו צלמניא והם צלמים עשויים לדעת העתידות וכבר פירשנוהו עוד בספר שמואל: 23:25: אשר שב אל ה’. שחרד לדברי תורה ועשה ככל הכתוב בה והסיר הבמות לא השאיר אחד ולא הקריבו בימיו כי אם בבית המקדש לבדו והמלכים אשר לפניו אף על פי שהיו בהם טובים לא הסירו הבמות כמו שאמר עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות ונמצא באסא דברים אשר לא כן שנשען על מלך ארם והוציא כסף וזהב מאוצרות בית ה’ ושלח לו ונאמר וגם בחליו לא דרש את ה’ ויהושפט גם כן היה עוזר למלכי ישראל הרשעים ונתחתן עמהם וחזקיה ג”כ נאמר עליו ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה ועל ירושלים אבל יאשיהו נאמר עליו ככל תורת משה ויש מחלוקת בזה בדברי רז”ל מהם אמרו כי יאשיהו חטא אלא שעשה תשובה גדולה אשר שב אל ה’ וגו’ ומהם אמרו שלא חטא אלא מה אני מקיים אשר שב אל ה’ שכל דין שדן מבן שמנה ועד י”ח החזירו להם שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה תלמוד לומר ובכל מאודו שהחזיר להם משלו: 23:29: פרעה נכה. כתרגומו פרעה חגירא שהיה נכה רגלים: | וילך המלך יאשיהו לקראתו. להלחם אתו לפי שהיה עובר בגבולו בכרכמיש על פרת והוא היה הולך להלחם על מלך אשור שכבש כרכמיש ממלך ארם ושלח לו מה לי ולך מלך ישראל לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי כמו שכתוב בדברי הימים ולא שמע אל דברי פרעה נכה ואמרו רבותינו ז”ל מאי דרש יאשיהו וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום כיון שהיו עושין רצונו של מקום והוא לא היה יודע שכל דורו עובדי ע”ג היו אלא שהיו עושין בסתר שהרי בימי יאשיהו היה ירמיהו מוכיח כי מספר עריך היו אלהיך יהודה: | וימיתהו במגידו כראותו אותו. בכ”ף בבקעת מגידו היתה המלחמה כמו שאומר בדברי הימים ופי’ כראותו אותו כשראה אותו שדעתו להלחם עמו שהתרה בו וראה אותו לבוש כלי מלחמה כמו שאומר בדברי הימים כי להלחם בו התחפש ונענש יאשיהו לפי שלא שמע יאשיהו אליו כי מפי אלהים היה אומר לו כמו שאומר בדברי הימים ולא שמע אל דבר נכה כי ירמיהו התנבא בזה וכן אמרו רז”ל כי אלהים האמור ביאשיהו קדש ומהם אמרו כי חדל לך מאלהים אשר עמי ע”ג ובעוד פרעה שם נלחם בכרכמיש על פרת לקח הש”י נקמת יאשיהו ממנו שצר שם ימים רבים עד השנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו ובא עליו נבוכדנצר והוא שהתנבא ירמיהו למצרים על חיל פרעה נכה מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמיש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל וגו’ ואומר והיה היום ההוא לה’ צבאות יום נקמה להנקם מצריו היא נקמת המלך יאשיהו: 23:30: בקבורתו. בקברות המלכים כמו שאומר בדברי הימים בקברות אבותיו ומה שאמר בקבורתו אפשר שהוא כרה לו קבורה בחייו: | וימשחו אותו. מפני מה משחו אותו והלא אין מושחין מלך בן מלך ולא משחו שלמה אלא מפני מחלוקתו של אדוניהו ואת יהואש מפני מחלוקתו של עתליה ויהואחז גם כן משחו מפני מחלוקתו של יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים ומשחו יהואחז אע”פ שהיה קטן ממנו מפני שהיה ממלא מקום אבותיו ויהויקים לא היה ממלא מקום אבותיו כך פירשו רבותינו ז”ל ויהויקים שהיה גדול מיהואחז שתי שנים ראו מהפסוקים שנאמר בן עשרים ושלש יהואחז במלכו וכתיב בן עשרים וחמש יהויקים במלכו ולא מלך יהואחז אלא ששה חדשים והנה מצאנו בדברי הימים ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום והנה לא נזכר שם יהואחז והם אמרו כי יוחנן הוא יהואחז וקראו בכור שהיה בכור למלכות ושלום הוא צדקיהו ואמר השלישי צדקיהו שהיה שלישי לבני יאשיהו ואמר עליו הרביעי שלום שהיה רביעי למלכות יאשיהו וקראו שלום ששלמה מלכות בית דוד בימיו ואני פרשתי בדברי הימים כי שלום הוא יהויכין ובזכרו בן הבן בסדר הבנים רבים כמוהו בספ’ והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב כי יוחנן היה בכור ולא מלך ושלום הוא יהואחז והנה יהואחז היה במות אביו בן כ”ג וצדקיה שהיה גדול ממנו בן כ”ד ויהויקים בן כ”ה והנה במלוך צדקיהו לפי זה החשבון היה בן ל”ה והכתוב אומר בן כ”א צדקיהו במלכו אלא שהמליכו יאשיהו אביו בחייו שלש שנים לפני מותו וכשמת יאשיהו לא רצו העם במלכותו והמליכו את יהואחז שהוא שלום וזה שאמר ויקח עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחו אותו וימליכו אותו תחת אביו נראה כי בחזקה המליכוהו והביא ראיה ממה שכתוב בירמיה בראשית ממלכת יהויקים וגו’ ואומר עשה לך מוסרות ומוטות וגו’ ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה והיאך היה צדקיהו מלך בראשית ממלכת יהויקים אלא שהיה נודע בגוים כי יאשיה המליך צדקיהו בחייו אלא שלא רצו בו עם הארץ אחרי מות אביו ואנחנו נפרש זה הענין בספר ירמיה בע”ה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | יאשיהו כורת ברית “לעשות… בכל לב ובכל נפש” — חידוש ברית עם כל העם
- אפיון - נבואה וחלום | חולדה הנביאה מנבאת: “הרעה” תבוא — אך לא בימי יאשיהו
- אפיון - עונש וגלות | ביטול עבודה זרה מהמקדש, מגבעות, ממות ומשדות — ניקוי מקיף
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/מִיָּמִן (Strong’s H4326) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ספר התורה”: שאלה מרכזית: האם זה כל חמישה חומשים או רק דברים? לפי רד”ק ורמב”ן: ספר התורה שלם שהוסתר בימי מנשה. “ויקרע את בגדיו” — קריאת התורה הלמה אותו.
חולדה הנביאה: הנביאה שנדרשה — לא ירמיהו שחי באותה תקופה. חז”ל: הנשים מרחמות יותר.