שירת העבד השנייה — ויאמר לי עבדי אתה
פסוקים
שִׁמְע֤וּ אִיִּים֙ אֵלַ֔י וְהַקְשִׁ֥יבוּ לְאֻמִּ֖ים מֵרָח֑וֹק יְהֹוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃ וַיָּ֤שֶׂם פִּי֙ כְּחֶ֣רֶב חַדָּ֔ה בְּצֵ֥ל יָד֖וֹ הֶחְבִּיאָ֑נִי וַיְשִׂימֵ֙נִי֙ לְחֵ֣ץ בָּר֔וּר בְּאַשְׁפָּת֖וֹ הִסְתִּירָֽנִי׃ וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃ וַאֲנִ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ לְרִ֣יק יָגַ֔עְתִּי לְתֹ֥הוּ וְהֶ֖בֶל כֹּחִ֣י כִלֵּ֑יתִי אָכֵן֙ מִשְׁפָּטִ֣י אֶת־יְהֹוָ֔ה וּפְעֻלָּתִ֖י אֶת־אֱלֹהָֽי׃ וְעַתָּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה יֽוֹצְרִ֤י מִבֶּ֙טֶן֙ לְעֶ֣בֶד ל֔וֹ לְשׁוֹבֵ֤ב יַֽעֲקֹב֙ אֵלָ֔יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל (לא) [ל֣וֹ] יֵאָסֵ֑ף וְאֶכָּבֵד֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה וֵאלֹהַ֖י הָיָ֥ה עֻזִּֽי׃ וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔ב (ונצירי) [וּנְצוּרֵ֥י] יִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ כֹּ֣ה אָֽמַר־יְהֹוָה֩ גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֑וּ לְמַ֤עַן יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נֶאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצׇּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃ לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכׇל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃ לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּֽי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַהֲלֵֽם׃ וְשַׂמְתִּ֥י כׇל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃ הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃ רׇנּ֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְגִ֣ילִי אָ֔רֶץ (יפצחו) [וּפִצְח֥וּ] הָרִ֖ים רִנָּ֑ה כִּֽי־נִחַ֤ם יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וַעֲנִיָּ֖יו יְרַחֵֽם׃ וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃ הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃ הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃ מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃ שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְהֹוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃ כִּ֤י חׇרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִסֻתֵ֑ךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃ ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאׇזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃ וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃ וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵבֹ֖שׁוּ קֹוָֽי׃ הֲיֻקַּ֥ח מִגִּבּ֖וֹר מַלְק֑וֹחַ וְאִם־שְׁבִ֥י צַדִּ֖יק יִמָּלֵֽט׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה גַּם־שְׁבִ֤י גִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח וּמַלְק֥וֹחַ עָרִ֖יץ יִמָּלֵ֑ט וְאֶת־יְרִיבֵךְ֙ אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב וְאֶת־בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ׃ וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת־מוֹנַ֙יִךְ֙ אֶת־בְּשָׂרָ֔ם וְכֶעָסִ֖יס דָּמָ֣ם יִשְׁכָּר֑וּן וְיָדְע֣וּ כׇל־בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ הֵ֤ן בַּעֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם׃ מַדּ֨וּעַ בָּ֜אתִי וְאֵ֣ין אִ֗ישׁ קָרָ֘אתִי֮ וְאֵ֣ין עוֹנֶה֒ הֲקָצ֨וֹר קָצְרָ֤ה יָדִי֙ מִפְּד֔וּת וְאִם־אֵֽין־בִּ֥י כֹ֖חַ לְהַצִּ֑יל הֵ֣ן בְּגַעֲרָתִ֞י אַחֲרִ֣יב יָ֗ם אָשִׂ֤ים נְהָרוֹת֙ מִדְבָּ֔ר תִּבְאַ֤שׁ דְּגָתָם֙ מֵאֵ֣ין מַ֔יִם וְתָמֹ֖ת בַּצָּמָֽא׃ אַלְבִּ֥ישׁ שָׁמַ֖יִם קַדְר֑וּת וְשַׂ֖ק אָשִׂ֥ים כְּסוּתָֽם׃ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים׃ אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ פָּתַֽח־לִ֣י אֹ֔זֶן וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי׃ גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק׃ וַאדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ יַֽעֲזׇר־לִ֔י עַל־כֵּ֖ן לֹ֣א נִכְלָ֑מְתִּי עַל־כֵּ֞ן שַׂ֤מְתִּי פָנַי֙ כַּחַלָּמִ֔ישׁ וָאֵדַ֖ע כִּי־לֹ֥א אֵבֽוֹשׁ׃ קָרוֹב֙ מַצְדִּיקִ֔י מִֽי־יָרִ֥יב אִתִּ֖י נַ֣עַמְדָה יָּ֑חַד מִי־בַ֥עַל מִשְׁפָּטִ֖י יִגַּ֥שׁ אֵלָֽי׃ הֵ֣ן אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ יַעֲזׇר־לִ֔י מִי־ה֖וּא יַרְשִׁיעֵ֑נִי הֵ֤ן כֻּלָּם֙ כַּבֶּ֣גֶד יִבְל֔וּ עָ֖שׁ יֹאכְלֵֽם׃ מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א יְהֹוָ֔ה שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹהָֽיו׃ הֵ֧ן כֻּלְּכֶ֛ם קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת לְכ֣וּ׀ בְּא֣וּר אֶשְׁכֶ֗ם וּבְזִיקוֹת֙ בִּֽעַרְתֶּ֔ם מִיָּדִי֙ הָיְתָה־זֹּ֣את לָכֶ֔ם לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן׃ שִׁמְע֥וּ אֵלַ֛י רֹ֥דְפֵי צֶ֖דֶק מְבַקְשֵׁ֣י יְהֹוָ֑ה הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם׃ הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃ כִּי־נִחַ֨ם יְהֹוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כׇּל־חׇרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהֹוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃ הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִ֨שְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ׃ קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן׃ שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ׃ כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים׃ עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְהֹוָ֔ה ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין׃ הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים׃ וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃ אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ וַתִּשְׁכַּ֞ח יְהֹוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַ֘יִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָ֒רֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כׇּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃ מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃ וְאָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ רֹגַ֣ע הַיָּ֔ם וַיֶּהֱמ֖וּ גַּלָּ֑יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ וָאָשִׂ֤ם דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה׃ הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהֹוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית׃ אֵין־מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים יָלָ֑דָה וְאֵ֤ין מַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ מִכׇּל־בָּנִ֖ים גִּדֵּֽלָה׃ שְׁתַּ֤יִם הֵ֙נָּה֙ קֹרְאֹתַ֔יִךְ מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ׃ בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כׇּל־חוּצ֖וֹת כְּת֣וֹא מִכְמָ֑ר הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת־יְהֹוָ֖ה גַּעֲרַ֥ת אֱלֹהָֽיִךְ׃ לָכֵ֛ן שִׁמְעִי־נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת וְלֹ֥א מִיָּֽיִן׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהֹוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת־כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת־קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא־תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃ וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ בְּיַד־מוֹגַ֔יִךְ אֲשֶׁר־אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ שְׁחִ֣י וְנַעֲבֹ֑רָה וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ וְכַח֖וּץ לַעֹבְרִֽים׃
פירוש רש”י
49:1: מִבֶּטֶן קְרָאָנִי. מִשֶּׁאֲנִי בַּבֶּטֶן עָלְתָה לְפָנָיו בְּמַחֲשָׁבָה לִהְיוֹת שְׁמִי יְשַׁעְיָה, לְהִנָּבֵא יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת: 49:2: וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה. לְהוֹכִיחַ אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהִתְנַבְּאוֹת עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת: | בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי. שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרַע לִי: | לְחֵץ בָּרוּר. מְמוֹרָט, קלי״ר בלע״ז: | בְּאַשְׁפָּתוֹ. כְּלִי נַרְתֵּק הַחִצִּים, שֶׁקּוֹרִין קוייכר״א בלע״ז: 49:4: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי. כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁאֲנִי מוֹכִיחָם וְאֵינָם שׁוֹמְעִים: | אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה׳. הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינָהּ מֵאִתִּי, אֶלָּא מֵאִתָּם: 49:5: לוֹ יֵאָסֵף. אֵלָיו יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה: 49:6: נָקֵל מִהְיוֹתְךָ וגו׳. מַתָּנָה קְטַנָּה הִיא בְּעֵינַי, שֶׁתְּהֵא לְךָ זֹאת לְבַדָּהּ, שֶׁתְּהֵא לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת יַעֲקֹב וּלְהָשִׁיב אֵלַי נְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִנְנִי מוֹסִיף לְךָ עוֹד וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לְהִנָּבֵא עַל מַפַּלְתָּהּ שֶׁל בָּבֶל, שֶׁהִיא שִׂמְחָה לְכָל הָעוֹלָם: | וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ (משלי ז:י) ״וּנְצֻרַת לֵב״, שֶׁלִּבָּם מֻקָּף יֵצֶר הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה כְּעִיר נְצוּרָה מָצוֹר הַצָּרִים עָלֶיהָ: 49:7: לִבְזֹה נֶפֶשׁ. נֶפֶשׁ בְּזוּיָה: | לִמְתָעֵב גּוֹי. לְמִי שֶׁהַגּוֹי מְתַעֲבוֹ: | מְלָכִים יִרְאוּ אוֹתוֹ וְקָמוּ: | אֲשֶׁר נֶאֱמָן. לִשְׁמוֹר הַבְטָחָתוֹ שֶׁהִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם עַל הַמַּלְכִיּוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְגוֹ׳״ (בראשית טו:יז): | קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הוּא וַיִּבְחָרֶךָּ: 49:8: בְּעֵת רָצוֹן. בְּעֵת תְּפִלָּה, שֶׁאַתָּה מִתְרַצֶּה וּמִתְפַּיֵּס לְפָנַי (ברכות ח א): | וּבְיוֹם יְשׁוּעָה. שֶׁתְּהֵא צָרִיךְ לִישׁוּעָה: | וְאֶצָּרְךָ. וְאֶשְׁמָרְךָ: | לִבְרִית עָם. לִהְיוֹת עַם בְּרִית לִי: | לְהָקִים אֶרֶץ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַבְּחוּרָה לִי בְּכָל הָאֲרָצוֹת: 49:9: לַאֲסוּרִים צֵאוּ. לְעֵת אֲשֶׁר אוֹמַר לַאֲסוּרֵי גוֹלָה צֵאוּ: | שְׁפָיִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״נַגְדִּין״, נַחֲלֵי מַיִם: 49:10: שָׁרָב. חוֹם: 49:11: וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ. כְּלַפֵּי שֶׁאָמַר (ישעיהו לג:ח) עַל יְדֵי חֻרְבָּנָהּ ״שָׁבַת עוֹבֵר אֹרַח״, עַכְשָׁיו יָשׁוּבוּ וְיֵלְכוּ בּוֹ עוֹבְרִים וְשָׁבִים: | וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן. כְּלַפֵּי שֶׁאָמַר (ישעיהו לג:ח) ״נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת״, נִתְקַלְקְלוּ מֵאֵין מְתַקֵּן אוֹתָם, עַכְשָׁיו וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן – יְתַקְּנוּ קִלְקוּל הַדְּרָכִים וְיַגְבִּיהַ אוֹתָם כַּמִשְׁפָּט בְּחִלּוּקֵי אֲבָנִים וְעָפָר: 49:12: מֵאֶרֶץ סִינִים. ״מֵאַרַע דָּרוֹמָא״ (תרגום יונתן): 49:13: כִּי נִחַם ה׳ אֶת עַמּוֹ׃ 49:14: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן. הִיא הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁשְּׁכַחְתִּיהָ: 49:15: הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ. עוֹלָל שֶׁלָּהּ: | מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ. מִלְּרַחֵם עַל בֶּן בִּטְנָהּ: | גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה. אֲפִילּוּ אִם אֵלֶּה תִּשְׁכַּחְנָה, אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: 49:16: עַל כַּפַּיִם. עַל כַּפַּי רוֹאֶה אֲנִי כְּאִלּוּ אַתְּ חֲקוּקָה עַל כַּפִּי לִרְאוֹתֵךְ וּלְזָכְרֵךְ תָּמִיד. דָּבָר אַחֵר: עַל כַּפַּיִם – מֵעַל עַנְנֵי כָּבוֹד, כְּמוֹ (איוב לו:לב) ״עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר״: 49:17: מִהֲרוּ בָּנָיִךְ. לָשׁוּב: 49:19: תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב. תְּהִי צָרָה מֵרֹב יוֹשְׁבִים שֶׁיָּבֹאוּ לְתוֹכֵךְ, יְהִי לָהֶם הַמָּקוֹם צַר מִלִּבְנוֹת לָהֶם בָּתִּים: 49:20: בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ. בָּנִים שֶׁהָיִית שְׁכוּלָה מֵהֶם: | גְּשָׁה לִּי. הִתְקָרֵב לְצַד אַחֵר בִּשְׁבִילִי וְאֵשֵׁבָה: 49:21: גַּלְמוּדָה. שולד״א בלע״ז: | וְסוּרָה. מוּסֶרֶת מִכָּל אָדָם, הַכֹּל אוֹמְרִים עָלַי: סוּרוּ מִמֶּנָּה: 49:22: יָדִי… נִסִּי. סִימָן לְהָבִיא גָּלִיּוֹת: | נִסִּי. פירקא בלע״ז, כמו ״וְכַנֵּס עַל הַגִבְעָה״ (ישעיהו ל:יז), וְהוּא סִימָן קִבּוּץ, וְנוֹתְנִין בְּרֹאשָׁהּ בֶּגֶד: | בְּחֹצֶן. איישיל״א בלע״ז, וְדוֹמֶה לוֹ בְּעֶזְרָא: ״וגַם (אני) חָצְנִי נָעַרְתִּי״ (נחמיה ה:יג): 49:24: הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ. כִּסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָקַחַת מֵעֵשָׂיו מַלְקוֹחַ שִׁבְיוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הַצַּדִּיק? 49:25: וְאֶת יְרִיבֵךְ. וְעִם מְרִיבַיִךְ אֲנִי אָרִיב: 49:26: וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ. הַבַּבְלִיִּים לְחַיַּת הַשָּׂדֶה אֶת בְּשָׂרָם. מוֹנַיִךְ – לְשׁוֹן ״אַל תּוֹנוּ״ (ויקרא כה:יד), אוֹנָאַת דְּבָרִים, הַמְקַנְתְּרִים אוֹתָךְ בְּגִדּוּפֵיהֶם: | וְכֶעָסִיס. מֶתֶק יַיִן: | דָּמָם יִשְׁכָּרוּן. כֵּן יִשְׁכְּרוּ מִדָּמָם אוֹתָם הָרְגִילִים לִשְׁתּוֹת דָּם, וּמִי הֵם אֵלּוּ? עוֹף הַשָּׁמַיִם. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 50:2: מַדּוּעַ בָּאתִי. לְהִתְקָרֵב אֲלֵיכֶם, וְאֵין אִישׁ – מִי מִכֶּם פּוֹנֶה אֵלַי? 50:3: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם. צְבָא הַשָּׁמַיִם, שָׂרֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כְּשֶׁאֲנִי בָּא לִפָּרַע מִן הָאֻמָּה (מכילתא בשלח שירה ב): 50:4: נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים. יְשַׁעְיָה הָיָה אוֹמֵר: ה׳ שְׁלָחַנִי וְנָתַן לִי לָשׁוֹן הָרָאוּי לְלַמֵּד, כְּדֵי לָדַעַת לָעוּת אֶת הָעֲיֵפִים וּצְמֵאִים לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר: | לָעוּת. מְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּמַחֲלוֹקֶת ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״ (תהלים קיט:קכו), לִקְבּוֹעַ לָהֶם עִתִּים: | יָעִיר לִי אֹזֶן. מְעוֹרֵר אֶת אָזְנִי בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ: | לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. בְּמִשְׁפַּט הַלִּמּוּדִים, הָאֱמֶת וְהַנְּכוֹחָה: 50:5: פָּתַח לִי אֹזֶן. וְהִשְׁמִיעַנִי ״אֶת מִי אֶשְׁלַח״ (ישעיהו ו:ח), שָׁלַחְתִּי אֶת עָמוֹס וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ פְּסִילוּס, שָׁלַחְתִּי אֶת מִיכָה וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא דְּנַחֲמוּ נַחֲמוּ (פסיקתא דרב כהנא טז ד): | וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי. מִלֵּילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, וְלֹא נְסוּגוֹתִי אָחוֹר, אֶלָּא ״וָאוֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי״ (ישעיהו ו:ח): 50:6: גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים הוּא אָמַר לִי: ״יְשַׁעְיָה, בָּנַי סַרְבָנִים הֵם, בָּנַי טַרְחָנִים הֵם, עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּכְעוֹס עֲלֵיהֶם״. אָמַרְתִּי לוֹ: ״עַל מְנָת כֵּן״ (פסיקתא דרב כהנא טז ד): 50:7: וַה׳ אֱלֹהִים יַעֲזָר לִי. אִם יָקוּמוּ עָלַי: 50:8: קָרוֹב מַצְדִּיקִי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לִי, לְזַכּוֹתִי בַּדִּין: 50:9: עָשׁ. תּוֹלַעַת הַבְּגָדִים: 50:10: בְּקוֹל עַבְדּוֹ. בְּקוֹל הַנְּבִיאִים: | אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים. אֲפִלּוּ צָרָה בָּאָה עָלָיו, יִבְטַח בְּשֵׁם ה׳, כִּי הוּא יַצִּילֵהוּ: 50:11: הֵן כֻּלְּכֶם. שֶׁאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים בְּקוֹל נְבִיאָיו: | קֹדְחֵי אֵשׁ. עֶבְרָתוֹ עֲלֵיכֶם: | מְאַזְּרֵי זִיקוֹת. מַחֲזִיקֵי זִיקוֹת, הֵן גִּצִּין וְגַחֲלֵי אֵשׁ הַנִּזְרָקִין בַּקֶּלַע. וְיֵשׁ לוֹ דֻגְמָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי: ״זִיקוּקִין דְּנוּר״ (ברכות נח ב), ״כָּךְ וְכָךְ זִיקָתָא פָּסִיק לָן״ (בבא מציעא צד א): | לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם. לְפִי דַרְכְּכֶם תִּלְקוּ: | מִיָּדִי. תְּהֵא גְמוּלְכֶם זֹאת לָכֶם: 51:1: אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. מִמֶּנּוּ: | וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר. שֶׁנּוֹקְבִין וְחוֹצְבִין בָּהּ אֶת הַבּוֹרוֹת, אֲשֶׁר נֻקַּרְתֶּם בָּהּ: | נֻקַּרְתֶּם. לְשׁוֹן ״נִקְרַת הַצּוּר״ (שמות לג:כב), ״יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל״ (משלי ל:יז). וּמִי הוּא הַצּוּר? הוּא אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וּמִי הִיא הַמַּקֶּבֶת? הִיא שָׂרָה אֲשֶׁר חוֹלֶלְתְכֶם, אֲשֶׁר יְלַדְתְכֶם, לְשׁוֹן ״כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה״ (ישעיהו סו:ח): 51:2: תְּחוֹלֶלְכֶם. אֲשֶׁר תֵּלֵד אֶתְכֶם: | כִּי אֶחָד קְרָאתִיו. כִּי אֶחָד הָיָה, יְחִידִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר הִגְלֵיתִיו שָׁם מֵאַרְצוֹ וּמִמּוֹלַדְתּוֹ, קְרָאתִיו – רִבִּיתִיו וְגִדַּלְתִּיו, לְשׁוֹן ״קְרִיאֵי הָעֵדָה״ (במדבר א:טז), וּכְשֵׁם שֶׁהוּא הָיָה יָחִיד וְגִדַּלְתִּיו, כֵּן אֲגַדֵּל אֶתְכֶם שֶׁאַתֶּם יְחִידִים לִי: 51:3: וְעַרְבָתָהּ. אַף הוּא לְשׁוֹן ׳מִדְבָּר׳, כְּמוֹ ״בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה״ (ירמיהו ב:ו), אֶלָּא שֶׁהָעֲרָבָה כְּבָר הָיָה בָּהּ יִשּׁוּב וְהֻחְרְבָה: | תּוֹדָה. קוֹל הוֹדָיָה: 51:4: כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא. דִּבְרֵי נְבִיאִים תּוֹרָה הוּא, וְהַמִּשְׁפָּטִים סוֹפָן לִהְיוֹת מַרְגּוֹעַ וּמְנוּחָה לָעַמִּים, אֲשֶׁר אֶהְפּוֹךְ לָהֶם שָׂפָה בְרוּרָה לְעָבְדֵנִי (צפניה ג:ט): | אַרְגִּיעַ. אָנִיחַ: 51:5: יִשְׁפֹּטוּ. יְיַסְּרוּ, יושטיצ״א בלע״ז: 51:6: שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ. שָׂרֵי צְבָאוֹת הָאֻמּוֹת שֶׁבַּשָּׁמַיִם: | נִמְלָחוּ. נִתְבַּלּוּ, כְּמוֹ (ירמיהו לח:יב) ״בְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים״, בֶּגֶד הַנִּשְׁחָת. לָשׁוֹן אַחֵר: נִמְלָחוּ – נִתְבַּלְבְּלוּ, לְשׁוֹן מַלָּחֵי הַיָּם שֶׁמְּבַלְבְּלִין הַמַּיִם בַּמְּשׁוֹטוֹת מַנְהִיגֵי הַסְּפִינָה, וְכֵן ״מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ״ (שמות ל:לה): | וְהָאָרֶץ. שִׁלְטוֹנֵי הָאָרֶץ: | וְיֹשְׁבֶיהָ. שְׁאָר הָעָם: | וִישׁוּעָתִי. לְעַמִּי לְעוֹלָם תִּהְיֶה. דָּבָר אַחֵר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ מַמָּשׁ, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֶל הָאָרֶץ וּרְאוּ כַּמָּה הֵם חֲזָקִים וּבְרִיאִים, וְאַף עַל פִּי כֵן יִבְלוּ, וְצִדְקָתִי וִישׁוּעָתִי יִהְיוּ לְעוֹלָם. הֲרֵי שֶׁצִּדְקָתִי בְּרִיאָה וַחֲזָקָה יוֹתֵר מֵהֶם: 51:8: עָשׁ וְסָס. מִינֵי תוֹלָעִים הֵם: 51:9: עוּרִי עוּרִי. תְּפִלַּת הַנָּבִיא הִיא: | רַהַב. מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ ״רַהַב הֵם שָׁבֶת״ (ישעיהו ל:ז): | מְחוֹלֶלֶת. לְשׁוֹן הֶרֶג חָלָל: | תַּנִּין. פַּרְעֹה: 51:11: וּפְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן. לְשׁוֹן תְּפִלָּה, וּמוּסָב עַל עוּרִי עוּרִי: 51:12: מִי אַתְּ. בַּת צַדִּיקִים כְּמוֹתֵךְ, מְלֵאָה זְכֻיּוֹת, לָמָּה תִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ אֲשֶׁר סוֹפוֹ לָמוּת? 51:13: וַתִּשְׁכַּח ה׳ עֹשֶׂךָ. וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עָלָיו: | הַמֵּצִיק. מוֹשְׁלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַמְשַׁעְבְּדִים בָּכֶם: | כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן. נִזְדַּמֵּן: | וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק. מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ: 51:14: מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ. אֲפִלּוּ נְקָבִין קָשִׁין עָלָיו, וְצָרִיךְ הוּא לְהִפָּתֵחַ בְּהִלּוּךְ הַמֵּעַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת לַשַּׁחַת, וְכֵיוָן שֶׁמִּהַר לְהִפָּתֵחַ צָרִיךְ הוּא לִמְזוֹנוֹת רַבִּים, שֶׁאִם יֶחְסַר לַחְמוֹ אַף הוּא יָמוּת: | צֹעֶה. לְשׁוֹן דָּבָר הָעוֹמֵד לִהְיוֹת נִירוֹק, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹאָב שֶׁדִּמָּהוּ הַנָּבִיא לְיַיִן (ירמיהו מח:יא) ״הַשֹּׁקֵט אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי״, וְנֶאֱמַר שָׁם ״וְשָׁלַחְתִּי לוֹ צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ״. דָּבָר אַחֵר: מִהַר צֹעֶה – אוֹתוֹ הָאוֹיֵב הַמֵּצִיק, שֶׁהוּא עַכְשָׁיו חֲגוּר מָתְנַיִם, חֲלוּץ כֹּחַ, יְמַהֵר לְהִפָּתֵחַ וְלִהְיוֹת חַלָּשׁ: | צֹעֶה. חוֹגֵר, כְּמוֹ (ישעיהו סג:א) ״צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ״: | וְלֹא יָמוּת. הַמָּסוּר בְּיָדוֹ לַשַּׁחַת, אֲבָל הַלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן מִדְּרַשׁ אַגָּדָה הוּא בִּפְסִיקְתָּא רַבָּתִי (פסיקתא רבתי לג:): 51:15: רֹגַע הַיָּם. לְשׁוֹן ״עוֹרִי רָגַע״ (איוב ז:ה), פרונצ״א בלע״ז: 51:16: לִנְטֹעַ שָׁמַיִם. ״לְקַיָּמָא עַמָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוֹן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא״ (תרגום יונתן): | וְלִיסֹד אָרֶץ. ״וּלְשַׁכְלָלָא כְּנִישְׁתָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוֹן כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא״: 51:17: קֻבַּעַת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״פַּיְלֵי״, וְהוּא שֵׁם כּוֹס. וְלִי נִרְאֶה: קֻבַּעַת – אֵלּוּ הַשְּׁמָרִים הַקְּבוּעִים בְּתַחְתִּית הַכְּלִי, וּמָצִית יוֹרֶה עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ״ (תהלים עה:ט): | הַתַּרְעֵלָה. הוּא מַשְׁקֶה הַמְטַמְטֵם וּמַתִּישׁ כֹּחַ הָאָדָם כְּאָסוּר וְקָשׁוּר וּמְעֻטָּף, כְּמוֹ ״וְהַבְּרוֹשִׁים הָרְעָלוּ״ (נחום ב:ד), ״וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת״ (ישעיהו ג:יט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן ׳עִטּוּף׳, וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת סה א) מָדִיּוֹת רְעוּלוֹת – מִין סַרְבָּל נָאֶה לְהִתְעַטֵּף בּוֹ: | תַּרְעֵלָה. אינטומישמנ״ט בלע״ז: | מָצִית. אגושטי״ר בלע״ז: 51:19: שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ. צָרוֹת כְּפוּלוֹת, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם: | מִי אֲנַחֲמֵךְ. מִי אָבִיא לָךְ לְנַחֲמֵךְ וְלוֹמַר: אַף אֻמָּה פְּלוֹנִית הִיא לָקְתָה דֻּגְמָתֵךְ? 51:20: עֻלְּפוּ. לְשׁוֹן ׳עֲיֵפוּת׳, כְּמוֹ (עמוס ח:יג) ״תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת בַּצָּמָא״, פשמי״ר בלע״ז: | כְּתוֹא מִכְמָר. הֶפְקֵר כְּתוֹא זֶה שֶׁנָּפַל לְמִכְמָר. תּוֹא כְּמוֹ ״וּתְאוֹ וָזָמֶר״ (דברים יד:ה): 51:21: וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן. שִׁכֻרֶת מִדָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא מִיָּיִן: 51:22: יָרִיב עַמּוֹ. אֲשֶׁר יָדִין דִּין עַמּוֹ: 51:23: מוֹגַיִךְ. מְנִיעֵיךְ וּמְטַלְטְלֵיךְ, כְּמוֹ ״וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג״ (שמואל א יד:טז). קרושלי״ר בלע״ז: | שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה. עַל גַּבֵּךְ:
פירוש רד”ק
49:1: שמעו איים. פירוש יושבי איים, ואלה דברי הנביא על עצמו, ואמר שמעו והקשיבו על העמים שהם מרחוק כאלו הם אצלו לפי שהתנבא אליהם פורענות העתידה לבא עליהם, שהרי התנבא על סנחריב מלך אשור כמה פעמים והתנבא על בבל ועל מואב ועל דמשק ועל מצרים ועל דומה ועל צור וצידון: | ה’ מבטן קראני. אל תתמהו עלי אם אני מתנבא רעות עליכם כי אני מזומן לנבואה מן הבטן, והוא על הדרך שפירשנו בפסוק ופושע מבטן: 49:2: וישם פי. לא אוכל למנוע עצמי מלהתנבאות כי הוא שם פי כחרב חדה לדבר העתידות בחתוך לשון בלא מורא: | בצל ידו החביאני. שלא יוכלו להרע לי ישראל אע”פ שדברתי עליהם רעות: | וישימני לחץ ברור. לירות בלשוני למרחוק לאומות: | באשפתו הסתירני. לפי שדמה עצמו לחץ דמה סתרי האל לאשפה שהחצים נסתרים שם, ואמר חרב חדה כנגד ישראל שהם קרובים אליו, ובחרב יכה אדם לקרוב ולא לרחוק, ואמר חץ כנגד האומות שהם רחוקים ובחץ יורה אדם למרחוק, ופירוש ברור מרוק ומרוט עד שהוא זך וברור: 49:3: ויאמר לי עבדי אתה. שאתה מזומן לשליחותי כעבד לאדון שאמרתי הנני שלחני: | ישראל. יאמר בכלל ופרט אתה ישראל שאתפאר בך כאדון המתפאר בעבדו הנאמן: 49:4: ואני אמרתי. בראותי כי לא שבו ישראל בתשובה בתוכחתי אמרתי לריק יגעתי, וכפל הענין במלות שונות: | משפטי ופעלתי. הם את השם שהוא שלחני אליהם ולא הועלתי ועמו אריב על זה: 49:5: ועתה אמר: לשובב יעקב אליו, לפיכך יצרני להיות לו לעבד ולהשיב יעקב אליו בתוכחתי ושיאסוף ישראל לו, כלומר לעבודתו ואם לא יועיל בדור הזה די לי שאכבד בעיני ה’ ויודיעני סודותיו ועתידותיו והוא היה עזי שלא ירעו לי, וכתוב ולא יאסף באל”ף ופירוש הכתוב בתמיה: 49:6: ויאמר נקל. נפעל עומד והקו”ף בצרי, ופירו’ בתמיה והוא חסר ה”א התמה כאלו אמר הנקל למה אמרת כי לריק יגעת וכי נקל הוא מהיותך לי עבד לא די לך בזה אע”פ שלא ישמעו אליך אנשי דוריך די לך שעשית שליחותי, ועוד להקים את שבטי יעקב מנפילתם בגלות בין העמים ולא די לך שהתנבאת על הטובה שאני עתיד להביא עליהם: | ונצורי ישראל להשיב. פירוש להשיב אותם לקדמותם, ונצורי פירוש חרבות כמו ובנצורים ילינו: | ונתתיך לאור גוים. פי’ כי נבואותיך יהיו לעתיד לאור גוים שיראו שיתקיימו נבואותיך ישובו לדרך טוב ויאירו בך להיות ישועתי עד קצה הארץ, כי בתשועת ישראל יהיו נושעים גם כן הגוים אחר מלחמות גוג ומגוג, כמו שאמר יבאו כל בשר להשתחוות לפני, ואמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך: 49:7: כה אמר ה’, גואל ישראל. מגלות העמים כי עתידות הם אלה הפרשיות הבאות אחר זה: | קדושו. שיתקדש בהם בנפלאות שיראה בהוציאו אותם מהגלות: | לבזה נפש. אמר האל בעבור ישראל שהוא בזוי נפש ומתעב אותו כל גוי והוא עבד מכמה מושלים עוד יראה שיראוהו מלכים ויקומו מפניו ושרים וישתחוו לו: | למען ה’ אשר נאמן. למען ה’ שהוא בעזרת ישראל יעשו זה, כמו שאמר זכריה יחזקו עשרה אנשים וגומר, נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם: | אשר נאמן. בדברו ובהבטחתו שהבטיח את ישראל ולמען קדוש ישראל אשר בחר בך: 49:8: כה אמר ה’ בעת רצון. יאמר האל לישראל בעת שתעשה רצוני אני עניתיך בזעקך אלי מצרה אם באה עליך: | וביום ישועה. פי’ וביום שתהיה צריך לישועתי עזרתיך ואצרך, וכן אעשה בכל דור ודור שאשמרך מן הכליה אע”פ שאתם חייבים לפעמים מכל מקום אצרך עד שאתנך לברית עם וזה לעתיד לימות המשיח שתהיה צריך להיות לברית עם ר”ל לקיום עם, כמו שאמר יקימך ה’ לו לעם קדוש: | להקים ארץ. פירוש להקים חרבות ארץ ישראל ולהנחילך נחלות שהיו שממות כל זמן הגלות, וכן תרגם יונתן בעת רצון כמו שפירש בעדן דאתון וגומר, ותרגם להקים ארץ לאקמא צדיקיא דשכבין בעפרא: 49:9: לאמר לאסורים צאו. שהם בגלות כמו אסורים שאין להם כח לצאת מתחת ממשלת הגוים, וכן דמה הגלות לחשך: | ירעו. שימצאו בכל מקום ספקם בצאתם מהגלות: | ובכל שפיים. מקומות הגבוהים, וכן וילך שפי, וזכר שפיים כי אין דרך למצוא מרעה לבהמות בהרים כי אינם מקום מים כן המקומות שלא ימצא בהם הולך דרך ספקו אבל הם ימצאו בהם ספקם: 49:10: לא ירעבו. בכל הדרך לא יהיה להם רעב וצמא כי האל יזמין להם כי יפתח להם במדבר מעינות ויצמיח להם גם כן עצי מאכל עם פירותיהם, וזה דרך נס ופלא, כמו שאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות: | שרב. כמו אכלני חרב תרגום שרבא: | מבועי. שרשו נבע בכל מקום שילכו במדבר יהיו נובעים להם מים: 49:11: ושמתי. כמו שאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, וזה יהיה כמשמעו דרך נס כדי שלא יעלו וירדו בדרכים, או הוא דרך משל רוצה לומר שלא יגעו ולא יעפו בדרכים כי העליה והירידה תיגע ההולך והאל יחזק כחם שלא ייעפו. ואמר | הרי ומסילתי. בכנוי המדבר והוא האל רוצה לומר שהוא יחדש הדרכים ההם במדברות מקום שאין שם דרך, כמו שאמר והיה שם מסלול ודרך וגומר: 49:12: הנה אלה. זכר ארבע הפאות שישראל מפוזרים בכולם, ואמר על פאת מזרח מרחוק לפי שארץ ישראל באמצע הישוב בקרוב והיא רחוקה מפאת מזרח יותר כי היא נטה לפאת מערב בארץ, לפיכך אמר על מזרח מרחוק: | ומים. הוא המערב: | מארץ סינים. הוא הדרום כמו שתרגם יונתן מארע דרומא, כי הסינים שוכנים שם, והסינים הוא מבני כנען, כמו שכתוב, ופירש רב סעדיה ז”ל אטרא בלפוון: 49:13: רנו שמים. דרך משל כאלו כל העולם שמח בצאת ישראל מהגלות: | ופצחו. כתיב יפצחו קרי והענין אחד, ופירוש הרמת קול בשמחה, וזכר הרים בפני עצמם ואף על פי שהם בכלל ארץ לפי שהם עיקר בריאת הארץ והחלק הקיים שבה ועוד כי המתכות בהרים: 49:14: ותאמר ציון. זכר ציון לפי שהיא ראש ממלכת ישראל וכאלו העיר מתאוננת על בניה שגלו ממנה, וכל ישראל בניה ולא יושביה לבד כי אליה היו באים כל ישראל לעבוד את ה’: | עזבני. שכחני. אמרה זה לאורך הגלות הזה שידמה שעזבה האל ושכחה: 49:15: התשכח אשה עולה. בנה הקטן כי היא מרחמת עליו יותר בעבור שאין לו כח לבקש פרנסתו כמו הגדול, וכפל הענין ואמר מרחם בן בטנה, וכן אמר גם כן על הקטן כמו עול וכן או בן יגח או בת יגח, אם בנים ואם בנות, אמר התשכח אשה עולה שלא תרחם בן בטנה זה לא יהיה: | גם אלה תשכחנה. פעמים שגם אלה הנשים תשכחנה בניהן כשיש בהן מדת אכזריות כי ימצא בהן אבל הן מעטות אבל אני רחום ולא אשכחך לעולם: 49:16: הן על כפים. פירש רב סעדיה ז”ל כמו עננים וכן נשא לבבינו אל כפים, והנכון כמשמעו, וכן תרגם יונתן, כלאו את חקוקה לפני שאזכרך תמיד: | חומותיך. פירוש חומותיך ההרוסות: 49:17: מהרו. עבר במקום עתיד כמו ימהרו וכן הוא המנהג בנבואות ברוב: | מהרסיך ומחריביך. והם הפושעים יצאו ממך שיכלו שלא יהיה בך עוד רשע ופושע כי הם היו סבת ההריסה והחרבן: 49:18: שאי סביב עיניך. כי מכל פאה יבאו כולם כל בניך מכל הפאות: | חי אני. זו ההבטחה שלא תשוב אחור כמו בי נשבעתי בהקבץ כל ישראל אליך יהיו לך כמו העדי והקשורים לכלה: 49:19: כי חרבותיך ושוממותיך. שאת דואגת עליהם לא תדאגי עוד: | כי עתה תצרי מיושב. כל החרבות והשוממות יהיו מיושבות עד שתצרי מרוב יושבים: | תצרי. תדחקי: | ורחקו מבלעיך. משחיתיך ירחקו בקצה הארץ שלא יבא עוד בגבוליך משחית: 49:20: עוד, שכליך. שאת שכולה מהם יהיו רבים בתוכך עד שיאמר כל אחד לחברו צר לי המקום גשה לי ואשבה, כלומר גש הלאה בעבורי שאוכל לשבת כל כך יהיו רבים היושבים, ויונתן תרגם רוח לי ואתיב: 49:21: ואמרת, וגלמודה. יחידה: | גולה וסורה. מצד בנים שגלו וסרו ממנה וכן כאלה נובלת עליה, וסורה שם תאר כמו וסורי בארץ יכתבו: | איפה הם. מאיפה כלומר מאיזה מקום באו, או פירוש איפה היו: 49:22: כה אמר, בחצן, זרוע או כנף הבגד וכן חצני נערתי: 49:23: והיו, אמניך. מגדליך כמו כאשר ישא האומן את היונק: | וידעת. אז תדעי כי אני ה’ ובידי הכל להשפיל ולהרים ואם היית שפלה ימים רבים תהיי רמה על כל העמים ואני הוא אשר לא יבושו קוי כי אם קויתם אותי ימים רבים בגלות לא אבדה תקותכם ולא יהיה לכם עוד בשת מן האומות שהיו אומרים כי אין לכם תקוה: 49:24: היקח מגבור. אלה הם דברי האומות איך יוקח מגבור מלקוח שלקח ועוד כי הוא שבי צדיק כי בצדק ובמשפט לקחו איך ימלט מידו משני פנים האחד שהוא גבור והאחד שהוא צדיק בשביו כן ישראל איך יצאו מתחת רשותינו: 49:25: כי כה. ענה הקדוש ברוך הוא: | גם שבי גבור יוקח. כי אני גבור מכם שאקחנה מידכם, ומה שתאמרו צדיק אינו כי אם עריץ כי בכח ובעריצות לקחתם אותו לא בצדק ובמשפט כך פירשו אדוני אבי ז”ל: | יריבך. שם תאר והיו”ד נוספת כיו”ד יקום, כלומר המריב אותך בגלות ואושיע בניך מתוכם: 49:26: והאכלתי את מוניך. אונסיך, כמו ולא יונו עוד נשיאי את עמי ותרגומו ולא ינסון: | את בשרם. על דרך איש בשר זרוע יאכלו: | וכעסיס. יין ענבים או יין רמונים נקרא כן לפי שיוצא על ידי סחיטה וכתישה, מן ועסותם רשעים, וכן מעסיס רמונים יטפו ההרים עסיס: | דמם. מדמם, ותרגם יונתן ית בשר דהוו מונין לך וגו’: 50:1: כה אמר ה’ אי זה ספר כריתות אמכם. הנה אמר ירמיהו שלחתיה ואתן את ספר כריתות אליה, פירשו המפרשים כי ירמיה דבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות שלא יהיה מהם עוד מלך כי בקבוץ גליות נאמר ועבדי דוד נשיא להם, ואמר ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו שקצף עליה אבל לא נתן לה ספר כריתות לפי שעתיד להחזירה אליו כן יהודה עתיד להחזיר המלכות לו, ונוכל לפרש גם כן לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל ועוד שמשגלו לא יצאו ממקום גלותם וארך להם הגלות מאד הרי הם כאלו נתן להם ספר כריתות ובני יהודה שבו לארצם אחר שבעים שנה וישבו בארצם ארבע מאות ועשרים שנה, ואע”פ שיהודה לא גלה עדין הנביא דבר על העתיד ונחמה שמנחם את ישראל שהם בזה הגלות שישובו כי לא נמכרו כי אם בעונותיהם ובשובם האל ישיב שבותם, ואמר כנגד יהודה אי זה ספר כריתות, כלומר כי קרובים אתם לשוב אלי כאשר שבתם פעם אחרת כי אין ביני וביניכם ספר כריתות ובשובכם ישובו גם כן שאר השבטים כי דוד ימלוך על ישראל כלו, וכן אמר יחזקאל הנה אני לוקח את עץ יהודה אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חביריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד, ואע”פ שנתן להם ספר כריתות כבר היה הכריתות גדול וארך גלות מאד והנה ישיב אותם עם שבט יהודה, והאם היא הכנסיה והכלל והבנים הם הפרט והנה לא נמכרתם ואינכם צריכים לכסף בפדותכם אלא עונותיכם היו דמי המכירה והתשובה תהיה כסף הפדות: 50:2: מדוע. אתם מעכבים הגאולה כי אני מזומן לקבל אתכם בתשובה אם תשובו, ולמה היה זה כי באתי ואין איש עונה אלי: | קראתי. שובו אלי ואשובה אליכם: | ואין עונה. מכם: | הקצור קצרה ידי מפדות. וכי חשבתם לאורך גלותיכם כי לקוצר ידי הוא זה שלא פדיתי אתכם עד עתה אין זה אלא בשבילכם שלא שבתם אלי, והביאה והקריאה הם דברי הנביאים כמו שכתבנו בכמה מקומות כי האל מקבל השבים בכל עת קראם אליו בלב שלם הוא קרוב אליהם ונכון לקבלם: | הן בגערתי. איך תחשבו כי מקוצר ידי הוא זה שלא נגאלתם עד עתה והנה אחריב הים בגערתי כמו שעשיתי בים סוף בגערה לבד, וכן כתיב ויגער בים סוף ויחרב, והגערה שהוליך רוח קדים ששם את הים לחרבה: | אשים נהרות מדבר. כשארצה אוביש הנהרות כמו שעשיתי בירדן שהובשתי אותו עד שעברו ישראל וממקום המעבר עד הים יבש הנהר כמו שאמר והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו והנה מתה הדגה שהיתה בנהר כשתמו המים ובאשה, ומה שאמר על הירדן נהרות והוא אחד משני נהרות אחרים הנשפכים לתוכו, וכן אמר על זה אתה הובשת נהרות איתן, כמו שפירשתי בספר תהלים: 50:3: אלביש. וכן עשיתי במצרים בהפסד האויר להם שהלבשתי להם השמים קדרות שהיה להם חשך שלשת ימים: | ושק אשים כסותם. כאלו שק היה כסותם שלא ראו אור, והשק הוא שחור ועם כל זה עשיתי כן אוכל לעשות להוציאכם מהגלות ואע”פ שאתם בתוך עמים רבים, וזכר המים והאויר לפי שהם יסודות ואם ביסודות יעשה חפצו כל שכן בנבראים מהם, ויש לפרש עוד אלביש שמים קדרות על קדרות השמש והירח, או על העננים כמו שנאמר עליהם והשמים התקדרו עננים ורוח, אלא שנכון הוא לפרש הכל במה שעשה בעבור ישראל, ויתכן לפרש הפסוקים האלה דרך משל דמה טובות העמים שהיה להם בשפע כמו הים והנהרות, ואמר שיחריב אותם ויוביש אותם כלומר שיפסיק טובתם בעבור הרעה שעשו לישראל והענין כמו שפירשנו בפסוק ושמתי נהרות לאיים ואגמים אוביש: 50:4: אדני אלהים. אלה דברי הנביא אמרם על עצמו, אמר נתן לי לשון למודים לשון אנשים מורגלים בלשון כמו למוד מדבר וכן אמר למעלה וישם פי כחרב חדה, שתקן לשוני לדבר צחות מהרה כאדם הרגיל בדבר לדעת דברי השם ולעות בו את מי שהוא עיף, ר”ל צמא לשמוע את דבר ה’ כמו לשתות היעף במדבר ר”ל הצמא, וכן בארץ ציה ועיף בלי מים, ופי’ לעות לאמר דבר בעתו: | יעיר בבקר בבקר. אולי היו נבואותיו במראות הלילה והיה כאלו האל העירו בבקר להנבואה, או פי’ בבקר בבקר יום אחר יום כי לא היתה הפסקה בנבואתו שיהיה בלא נבואה חדש או ימים: | יעיר לי אזן. הנה תקן פי לדבר ואזני לשמוע כלמודים, כמו שאמר ה’ אלהים נתן לי לשון למודים: 50:5: אדני, אלהים. אמר שני פעמים ה’ אלהים ועוד אמר וה’ אלהים, הן ה’ אלהים, לפי שהיה מדבר על הנבואה והנבואה תבא לנביא באמצעות המלאכים הנקראים אלהים: | לא מריתי. ללכת בשליחותו ולא נסוגותי אחור שלא אלך אלא אמרתי הנני שלחני: 50:6: גוי. ואעפ”י שאתבזה בעבור השליחות לא נמנעתי בעבור זה אלא ברצון הלכתי ואין זה כדברי ירמיה שאמר ואמרתי לא אזכרנו וגומר, ומה שאמר גוי נתתי למכים אפשר שהיה זה אבל לא מצאנו זה בכתוב, ואפשר שיהיה פי’ הפסוק כן אפילו היו מכים ומורטים אותי אני אקבל ברצון לאהבת האל: | למרטים. מורטים שער לחייו וזקנו: 50:7: ואדני אלהים יעזור לי. אם הכו אותי, ואמר יעזור לי שלא יתנני בידם להמיתני, ואם לא הכוהו פי’ יעזור לי בהקים דברי נבואתי על כן לא נכלמתי באמרי בפרהסיה דברי נבואתי כי ידעתי כי לא אבוש כי יתקיימו דברי: | כחלמיש. פי’ האבן החזק: 50:8: קרוב מצדיקי. שיצדיק דברי וישים אותם אמת וקרוב הוא אלי תמיד הוא מחדש נבואות אלי גם שונה הוא אלי קצת נבואות כמו דבר סנחריב וכיון שהוא שונה אלי תמיד על כל פנים יקיים אותם אם לא יעשו הם תשובה שתשוב אחור דברו וינחם על הרעה, או פי’ קרוב כי בקרוב יצדיק דברי: | מי יריב אתי. שלא יהיה כמו שנבאתי: 50:9: הן ה’ אלהים. מי הוא ירשיעני בדבריו, ולא אמר מי שלא ימצא מי שירשיעהו כי רבים היו מרשיעים אותו אלא אמר מי הוא שירשיעני כבגד יבלה, ופי’ ירשיעני, כמו והרשיעו את הרשע, אשר ירשיעון אלהים: | כלם. כל העומדים כנגדי לסתור את דברי: 50:10: מי בכם. אחר שיש מרשיעים אותי מי שהוא בכם ירא את ה’ ישמע אלי וגם מאשר הלכו בחשך עד עתה ישוב מדרכו הרעה ויבטח בשם ה’ וטוב לו: 50:11: הן כלכם. רוצה לומר רובכם, כי באמת יראי האל היו בהם אלא מאותם שהיה קורא להם אשר הלך חשכים שישובו לו אמר ידעתי שלא תשובו כי כלכם אתם שהייתם בדרך רעה עד עתה קדחי אש אתם ר”ל קדחי אש באף האל, כמו כי אש קדחה באפי אבל אותו פעל עומד וזה פעל יוצא, וכן יוצא כי אש קדחתם באפי: | מאזרי זיקות. כפל הענין במלות שונות ומוציאי אש מן העצים ומן האבנים יקראו מאזרי זיקות: | זיקות. הם ניצוצי האש, ויונתן תרגם מגרן באשתא, כתרגום והשלחתי בכם ואגרי בכון: | לכו באור אשכם. אש בערתם ואותו האש תאכלנה כי העון יכלה אתכם: | מידי היתה זאת. הרעה לכם שתשכבון למעצבה, והשכיבה הזאת שאמר כמו שכיבת החולי או המות, כלומר שלא יהיה בכם כח לקום לפני אויביכם: | אשכם. האל”ף בסגול והשי”ן רפה: 51:1: שמעו דבר ה’. כנגד הטובים יראי ה’: | הביטו אל צור חצבתם. פי’ חצבתם ממנו זה אברהם: | ואל מקבת בור נקרתם. נקרתם בו זהו שרה, דמה רחם האשה לבור, ופירש מקבת נקיבת הבור, כאלו אמר אל בור נקובה שנקרתם בה ממנה, והחכם רבי משה בן עזרא פי’ צור שרה, כי היא הנפעלה, והמקבת אברהם כי הוא הכלי הפועל בצור: | נקרתם. מן העיני האנשים ההם תנקר: 51:2: הביטו. עתה פי’ המשל: | תחוללכם. תחולל אתכם, ותחולל עתיד במקום עבר כאלו אמר חוללה אתכם, וענינו מן חיל כיולדה, אמר הביטו אליהם ולכו בדרכיהם וראו מה עשיתי להם: | כי אחד קראתיו. ואמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך, אחד הי’ ואחר כן ברכתיו והרביתיו, ומה שסמך לענין זה נחמת ציון פי’ אאז”ל בעבור כי בזמן שנואשו שניהם מהיות להם בן לעת זקנתם אז פקדתים ונתתי להם בן, כן ישראל אחר שיארך גלותם מאד עד שיהיו נואשים מן הגאולה אז יפקדם האל ויוציאם מן הגלות: | ואברכהו וארבהו. עתיד במקום עבר כי וארבהו בשוא וכן ואברכהו פתח הוי”ו שהוא במקום שוא: 51:3: כי נחם ה’ ציון. זכר ציון כי היא עיקר המלכות: | וערבתה. כמו מדברה, וכן במדבר בערבה, והדומים להם, ואמר נחם וישם עבר במקום עתיד כמנהגו בנבואות ברוב: 51:4: הקשיבו. ולאומי, בוי”ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלל: | כי תורה מאתי תצא. כמו שאמר בתחילת הספר כי מציון תצא תורה, כי המלך המשיח יורה העמים ללכת בדרכי ה’, וזה יהיה אחר מלחמת גוג ומגוג: | ומשפטי. כמו שאמר שם ושפט בין הגוים: | לאור עמים. שיאיר עיניהם בדרכי ה’ וישפוט ביניהם ויוכיחם שיהיו בשלום זה עם זה, כמו שאמר וכתתו חרבותיהם לאתים וגו’, זהו שאמר ארגיע, כלומר אניחם ואשקטם מעל חמתי או ממלחמה, או פירוש לאור העמים לעיני העמים ארגיע להם ומשפטי להם, כלומר שאעשה משפט בהם: 51:5: קרוב צדקי. אם ישמעו אלי בני הגלות קרוב הוא צדקי לבא: | וישעי. הרי הוא כאלו יצא, וכן אמר כי קרובה ישועתי לבא: | וזרועי עמים ישפטו. זהו מלחמת גוג ומגוג, ואמר וזרועי בלשון רבים לרוב הנקמה שיעשה בהם כאדם המכה בשתי ידיו: | אלי איים יקוו. יושבי איים יקוו אלי מהיום ההוא ואילך: | ואל זרועי. שאסמוך אותם ביד ימיני: 51:6: שאו. אם הפסוק הזה כמשמעו איך יאמר ותשועתי לעולם תהיה ואם העולם יאבד איך תהיה ישועה, וצדקה אם אין העולם נברא, ואאז”ל פירש זה יהיה ולא יהיה זה, והוא על דרך הפלגה כלומר קודם אחריב העולם משאני אבטל ישועתי וצדקתי, וכמו שאלו קיימים כן תהיה ישועתי קיימת וכן אמר ירמיהו הנביא אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב כן מזה הפסוק למדו אנשי תושיה כי נשמת האדם עומדת ודברם אמת והשמים הוא הרקיע והארץ היא המיושבת וישועת האדם וצדקתו לעולם עומדת, ר”ל כי האויר יקרה לו הפסד ושנוי, וכן הארץ כמו רעש הארץ ונפול ההרים ויבא מזה הפסד הישוב: | ויושביה. כמו כן ימותון, ואע”פ שהם מד’ יסודות זכר השנים כי באויר הם חיי הגוף ויסוד הגוף הוא העפר, וכן אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אבל הנשמה החכמה לעולם תהיה לא תמות, והרב הגדול רבי משה בר מימון ז”ל פי’ דרך משל על אבוד האומות והמרעים לישראל, אמר ראו איך נחתכו השמים ההם ושממה הארץ ההיא וימות מי שעליה ואתם נעדרים כאלו אמר שהם אשר מלאו את הארץ והיה נחשב בהם העמידה והקיום בשמים, על דרך משל וגוזמא אבדו מהר וכלו ככלות העשן ועניניהם הקיימים בקיימות הארץ יאבדו הענינים ההם כאבוד הבגד הבלה: | נמלחו. ענין השחתה, וכן ארץ מלחה לא תשב, והוא עבר במקום עתיד: | תחת. תשבר, כמו אל תירא ואל תחת: 51:7: שמעו. אמר עוד כנגד בני הגלות, וכפל הענין במ”ש אלא שחדש בו קצת הענין: | תורתי בלבם. אותם שתורתי בלבם לא בפיהם לבד כי הם יראו הישועה: | חרפת אנוש. שמחרפים אותם האומות על אחור הגלות, וכן אמר כל היום כלמתי נגדי וגומר: | ומגדופותם. גדופם כמו חרפם: 51:8: כי כבגד. זה הפסוק מסייע לפי’ הרמב”ם ז”ל: | יאכלם. הכנוי לרשעים, כלומר יאכל אותם הרע הבא עליהם כמו הבגד שיאכל אותו העש וסס הוא אחי עש ובערבי יקרא סוס כי הם יאבדו מן הארץ ואתם תהיו בה לעולם בצדקתי וישועתי שאתן לכם: 51:9: עורי עורי. שניהם מלרע: | לבשי עזך. דרך משל כמו גאות לבש: | עורי. זה מלעיל: | כימי קדם. במצרים: | עולמים. זה ימים רבים וזמנים ארוכים שעברו: | הלא רהב. זה מצרים, וכן אזכיר רהב ובבל, ואמר המחצבת שהכה אותם בעשר מכות: | מחוללת. מגזרת חיל כיולדה: | תנין. זה פרעה, וכן אמר התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו: 51:10: הלא את היא המחרבת ים. זה ים סוף, כמו שאמר וישם את הים לחרבה, ושנה הענין ושלש במלות שונות: | השמה. מלעיל בשני פשטין כי הוא פעל עבר והוא במקום אשר שמה, וכן הבאה מצרימה שבעים, אשר באה, כי לא תבא ה”א הידיעה על העוברים: 51:11: ופדויי. כמו שעשית מקדם כן תעשה עוד עם גלות ישראל ועוד כמו שעברו גאולים בים סוף ובאו לארצם כן פדויי ה’ ישובו מהגלות: | ובאו ציון ברנה. וי”ו ופדויי במקום כן, כי יש וי”ו להשוות דברים כמו שכתוב בספר מכלל, וכן וי”ו ושפתי רננות יהלל פי כמו שפירשנו בספר תהלים, וכן ושמועה טובה תדשן עצם, ובספר משלי כמו אלה הווי”ן רבים: | ושמחת עולם על ראשם. דרך משל כי ילכו קוממיות ראש נשוי בשמחה: | ישיגון נסו. ושל מעלה מזה בפרשה חזקו ידים ישיגון ונסו ושם כתבנו הסימן שהוא וי”ו נו”ן: 51:12: אנכי אנכי הוא מנחמכם. אמר מנחמכם לשון רבים ואמר מי את ותיראי לשון נקבה ואחר כך אמר ותשכח ותפחד לשון זכר כי כן מנהג המקרא כשמדבר כנגד כנסת ישראל וכשמדבר בלשון רבים מדבר כנגד הפרטים וכשמדבר בלשון יחיד מדבר כנגד הכלל וכשמדבר בלשון נקבה מדבר כנגד הכנסה: | ימות. כי בן תמותה הוא ואם יצר לך היום לא יצר לך מחר: | חציר. פירוש כחציר, וכן גור אריה יהודה והדומים לו רבים: 51:13: ותשכח. אחר שהוא בורא העולם היה לך לחשוב כי יש כח בידו להצילך מיד בן אדם ואיך פחדת מבן אדם ולא זכרת האל שאם תשוב אליו ותבקש מלפניו הוא יצילך מידו: | נוטה ויסד. פירשתי כמה פעמים: | כאשר כונן להשחית. ולמה אתה מפחד ממנו שוב לאל ולא תפחד ממנו כי בן אדם אם עלתה חמתו וכונן להשחית לא יעשה ולא יספיק לו כדבר סנחריב ואיה חמתו הלכה כענן: 51:14: מהר צועה. לא תזיקך חמת המציק כי עתה ימהר הגולה להפתח מבית גלות והוא ישראל שהוא גולה בין העמים, ולשון צועה הוא ענין טלטול ונוע ממקום למקום יש בטלטול השבי ויש בטלטול אחר, וכן לשון גלות כי גולה אתה למקומך אינו טלטול השבי, ולשון צועה יש בו פעל עומד כמו זה מהר צופה, וכן את צועה זונה, ויש שהוא פעל יוצא כמו ושלחתי לו צועים וצעהו צועה ברוב כחו: | ולא ימות לשחת. לא ימות בגלות שהוא לו כמו קבר, ועל הכלל מדבר כי אם ימותון בגלות יחידים יעלו בתחיית המתים, אבל באמרו ולא ימות על הכלל יאמר, כלומר שלא ישאר שם כי על כל פנים יצא ויפתח ממאסר הגלות: | ולא יחסר לחמו. בעודו בגלות אף על פי שהוא שבוי האל מזמין לכם בין הגוים אויביהם ושוביהם טרפם וצרכם בכבוד, או פירוש ולא יחסר לחמו בצאתו מהגלות בדרך כמו שאמר לא ירעבו ולא יצמאו, ובדרש מפרש הפסוק כן איך תפחד מבן אדם שימות והנה בעודו בחיים הוא דבר חלוש מאד אפילו נקביו קשים עליו צריך למהר הוא ולהפתח בהלוך המעים כדי שלא ימות לשחת, כיון שמהר להפתח צריך למזונות שאם יחסר לחמו ימות, ויונתן תרגם כן מותי וגו’: 51:15: ואנכי ה’. שיש בידי כח להוציאך מהגלות ואנכי רגע הים כ”ש שאגער בעמים המחזיקים בכם: | רוגע. תרגם יונתן כמו גוער דנזיף בימא, ויש לפרשו כמו בוקע, וכן עורי רגע וימאס, בכחו רגע הים, והנה גערתי בים סוף לעברכם: | ויהמו גליו. במקום הבקיעה, ולא יכלו לעבור עד שעברו ישראל, וכן והמו גליו ולא יכלו: | ה’ צבאות שמו. והוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל: 51:16: ואשים. הנה שמתי דברי בפיך להיות לי לעם, וכן ודברי אשר שמתי בפיך: | ובצל ידי כסיתיך. שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך כי לא שמתי אותם בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותם כמו שאמר בפיך ובלבבך לעשותו: | לנטוע שמים. וכל זה אכסה עליך בגלות עד שיבא עת לנטוע שמים וליסוד ארץ וזהו קבוץ גליות שיהיו ישראל עולם חדש, וכן אמר הנני בורא השמים החדשים והארץ החדשה ולא תזכרנה הראשונות וגו’: | ולאמר לציון עמי אתה. פירוש לבני ציון וזכר ציון כי היא עיקר המלכות, ויונתן תרגם לקיימא עמא וגו’ כבעמוד: 51:17: התעוררי: קבעת. שמרי הכוס: | התרעלה. הרעדה, או פירושו סם המות אמר די לך בגלות כבר שתית כוס התרעלה עד השמרים גם מצית אותה עד שלא נשאר בכוס אפילו טפה כלומר כל הרעות הכתובות הגיעו עליך ודי לך קומי מהגלות התעוררי והתעוררי: 51:18: אין מנהל לה. בעודה בגלות לא היה כח ביד בני הגולה לנהל האחד חברו ולהחזיק בידו ולסמכו מהרעה כי כולם היו שוים בה: 51:19: שתים הנה. הרעות הקורות אותך בהיותך בארצך קרוב לגלות שתים רעות היו השוד והשבר והם הרעב והחרב כי השוד הוא החרב והשבר הוא הרעב אלה הרעות היו לך מלבד רעות הגלות שסבלת זה כמה שנים: | קראתיך. בנוע האל”ף: | מי אנחמך. איזה עם שלקה כמותך שאוכל לנחמך בו: 51:20: בניך עלפו שכבו. מענין על ראש יונה ויתעלף ענין עיפות ורסוק האברים עד שלא יוכל לעמוד על עצמו כמו שאמר בקינות ירמיה שכבו לארץ חוצות נער וזקן: | כתוא מכמר. כתוא שהוא שוכב במכמר שלכדו אותו בו, ותוא היא החיה הנזכרת בתורה ותאו וזמר בהפוך האותיות כמו כבש וכשב והוא שור הבר ומכמר הוא רשת, וכן יפלו במכמוריו רשעים, וכן ופורשי מכמורת: 51:21: לכן, ושכורת ולא מיין. פירוש ושכורת הצרות ולא מיין: 51:22: כה אמר אדניך. הוא יהיה אדוניך ולא העכו”ם והוא אלהיך שיקח משפטך מן העכו”ם: | יריב עמו. יקח ריב עמו ומשפטם מן הגוים, וכן ריבו אלמנה: 51:23: ושמתיה ביד מוגיך. שרשו יגה מן כי ה’ הוגה: | לנפשך. אמר נפשך ואמר גוך כי הנפש מעונה בעינוי הגוף: | וכחוץ. פירוש כמו השוק שהכל עוברים עליו וכל זה סבלת לאהבתי לפיכך אמר ותשימי:
פירוש מלבי”ם
49:1: שמעו, מעתה יסב פניו ממה שנבא על גאולת בבל ע”י כורש (מן סימן מ”ג י”ד, עד פ”ה) ויתחיל נבואתו על הגאולה העתידה שמעו איים אלי כי נבואה זאת נוגעת עד קצה הארץ וגם הקשיבו לאמים אשר יהיו מרחוק ר”ל אשר יהיו באחרית הימים: | ה’ מבטן קראני והזמין אותי לנבאות על הגאולה, ממעי אמי ההבדל בין מבטן ובין ממעי אמי, כי העובר קשור תחלה במעי האם, ואח”כ כשיגדל מעט יפרד מן המעים ויצוף אל הבטן למעלה, ומציין כי בעוד היה בבטן אמו טרם יצא לחוץ כבר קראהו ה’ וצוה לו שילך בשליחותו לנבאות על ישראל, ולא זאת לבד כי גם בהיותי במעי אמי דבוק במעיה שהוא קודם שנרקם צורת הולד מאז כבר הזכיר שמי, שאהיה אנכי המוכן לשליחות, כאומר בעת נקלטה הטפה הזרעיית במעי האם מאז קרא ה’ בשמו, ואחר זאת בעת נפרד ממעי האם והיה בבטן העליון אז קרא אותו בעצמו ושלחו שילך בשליחות, (והכונה כי להשגת הנבואה צריך הכנה טבעיית והכנה הרגליות, שיהיה מוכן ע”ז מצד טבעו ושיכין א”ע לזה מצד הרגלו במצות ומע”ט, אמר כי היה מוכן ע”ז בטבעו מעת קליטת ההריון, והכין א”ע לזה בבחירתו מעת נפרד מן המעיים הגם שלא יצא עדיין מבטן אמו, ודוגמא לזה בירמיה (א’ ה’) כמו שפרשתי שם): 49:2: וישם פי כחרב חדה, החרב חותכת מקרוב, והחץ מורה גם מרחוק, החרב אוחזים אותה בהיד, והחץ מונחת באשפת החצים, אומר כי שם פי כחרב חדה החותכת מקרוב, כן הייתי מיסר ומוכיח במו פי ומליצותי החדות והחותכות את ישראל, ואחז אותי בידו ויען שנגד החרב קרבים למלחמה אמר כי החביאו בצל ידו בעת שאחזו בידו אחזו באופן שיהיה נחבא תחת הצל של היד לבל יראוהו (והנמשל כי יען היו דבריו בשם ה’ לא הביטו בו שהוא היוסר אותם בחרב לשונו כי בשם ה’ נבא) וגם שם אותי לחץ ברור ומלוטש, שהייתי מורה נבואתי גם לעמים רחוקים וזמנים עתידים כחץ המורה למרחוק, והסתירני באשפתו ששם מקום החצים, עד שלא הרגישו בו שהוא מוכן לירות: 49:3: ויאמר לי עבדי אתה, ויקרא אותי בשם עבדו, בהיותי מוכן לעבודתו בדבר הזה, ישראל, הנביא מסב עתה פניו אל ישראל, אומר אתה ישראל, דע כי בך אתפאר, מה שאני אומר שה’ קרא אותי עבדי ההתפארות הזה לא אוכל להתפאר רק בך ועל ידך, כי עבודתי הוא להחזירך בתשובה, ועת אפעול זאת, עת תשוב ישראל, אז אתפאר להקרא עבד ה’, כי השלמתי עבודתי - לא כן אם לא תשוב בתשובה שאז לא אוכל להקרא עבד ה’, כי עבודתי לא נשלמה: 49:4: ואני אמרתי, ומטעם זה אמרתי בלבי כי לריק יגעתי, אחר שראיתי שישראל אינם שבים בתשובה, א”כ לא מלאתי שליחותי, לתהו והבל כחי כליתי, היגיעה מציין המעמד בעת העבודה, וכחי כליתי מציין המעמד שאחרי כלות העבודה, למשל מי ששכרו אותו לחפור אחרי מטמון ונקבו שכרו בסתם, והוא חפר ולא מצא את המטמון, הנה יגיעתו היה לריק כי לא מצא את אשר בקש, ובכל זאת לא כלה כחו לתהו כי יקבל שכרו, אבל אם שכרוהו בתנאי שלא ישלמו לו שכרו רק אם ימצא המטמון וחפש ולא מצא, אז יגע לריק, וגם כחו כלה לתהו עפ”ז אומר שחשב שיגע לריק אחר שלא הועיל בתוכחתו להחזירם בתשובה, וגם כלה כחו להבל ותהו, כי לא יקבל עתה שום שכר אחר שלא השלים שליחותו. | אכן משפטי הדלתות מגבילים ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה’, אני אמרתי לתהו והבל כחי כליתי אכן פעלתי את אלהי ר”ל ה’ בחסדו השלים לי מה שלא השלמתי אני בעבודת השליחות, כי אני אמרתי לריק יגעתי שיגיעת העבודה עצמה וכל התוכחות שאמרתי היה דבר ריק כי לא פעל מאומה, אבל משפט הנהגתי הלא היא מאת ה’, והוא בכחו סבב הדבר שהתוכחות והנבואות האלה יהיו לתועלת רב כמו שיבאר, וכן מה שחשבתי כי כליתי כחי להבל, שלא אקבל שכר על עבודה זאת, אבל שכר פעולתי הוא את אלהי, והוא סבב שיגיע לי מן העבודה הזאת שכר גדול, כמו שמבאר: 49:5: ועתה, מתחיל לבאר איך סבב ה’ את פני הדבר שיהיה תועלת ושכר לפעולתו, אומר, ה’ אמר לי, ה’ אשר יצר אתי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו, ר”ל הגם שהתכלית אשר בעבורו יצר אותי ה’ מבטן לעבד לו, היה מיוחד רק לדבר פרטי ועבודה מיוחדת, שהוא לשובב יעקב אליו בתשובה, וישראל שהם הגדולים שבהם שא”צ להחזירם בתשובה לו יאסף אפעול בתוכחה שיתאספו לו לעבוד אותו באגודה אחת שכם אחד, זה היה עקר עבודתי שיחד ה’ לי מעת יצירתי, ובעבודה הזאת אמרתי כי לריק יגעתי כי לא השלמתיה כי ישראל לא שבו אל ה’ ולא שמעו לתוכחתי, מ”מ אחר כי ואכבד בעיני ה’, אחר שנכבדתי בעיני ה’ ע”י שראה רוב ההשתדלות והיגיעה שהיה לי, ואלהי היה עזי על ידי מעשי הטובים: 49:6: ויאמר, לכן אמר לי ה’ אל תדאג על שלא השגת התכלית שבעבורו נוצרת, ולא נשלמה העבודה שיחדתי לך שהוא להשיב ישראל בתשובה, כי לגדולה מזה אתה מוכן עתה, ויחדתי לך עתה תכלית גדול ועבודה נכבדת מאד, על כי נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב, העבודה המיוחדת לך עד עתה להקים שבטי יעקב, הוא דבר נקל וקטן וכאין נחשב נגד העבודה שנתתי בידך עתה, כי עתה ונתתיך לאור גוים, עתה לא יהיה תכלית שליחותך ענין פרטי שהוא להשיב הדור ההוא בתשובה רק ענין גדול כללי, כי אתה נמשחת לבשר ענוים הבשורות הגדולות והנחמות העתידות, בעת הישועה הכללית שתהיה באחרית הימים, אשר לאור נבואתך ילכו גוים רבים, והדלתות מגבילים, נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב כי נתתיך להיות ישועתי עד קצה הארץ, ונקל מהיותך לי עבד נצורי ישראל להשיב (כי נתתיך) לאור גוים, כי עבודתו המיוחדת בנבואה שנבא על ישראל היו לשני ענינים א. להקים שבטי יעקב שהוא להקימם מנפילתם הגופניות שהיו אז גולים ומפוזרים אחרי גלות סנחריב, ורצה ה’ כי ישעיהו בתוכחותיו ישיבם אל מכונם ולארצם ולהצלחתם ב. נצורי ישראל להשיב, להשיב את ישראל בהצלחה הנפשיית שע”ז נתיחד להם שם ישראל, ושישיבם בתשובה לה’ ואחר ששני הענינים האלה לא עלו בידו, אמר לו ה’ כי לעומת זה תהיה שליחותו בשני הענינים האלה שליחות כולל לכל העולם, ונגד ההצלחה הנפשיית יהיה לאור גוים שיאיר להם האמונה האמתיית שילכו כולם באור ה’, ונגד ההצלחה הגופניית תהיה ישועת ה’ מתפשטת עד קצה הארץ (והמכוון בדבריו אלה תראה כמ”ש למעלה קאפיטל י”ב,) כי מאז נתפזרו עשרת השבטים ע”י סנחריב מעת ההיא התחילה עת הגאולה, והוא שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות שהנדחים האלה יתקבצו וישובו לבצרון אסירי התקוה, והגלות החיל הזה היה בשנת שש לחזקיהו, ומעת ההיא התחילה נבואת החוזים על הגאולה, ואם היו ישראל שבים אז בתשובה שלמה היתה הגאולה ההיא מגעת תיכף בשנת ט”ו לחזקיהו שאז נפל אשור והיה אז העת שישובו הנדחים האלה, וע”כ הסמיך נבואתו על הגאולה והקיבוץ אל מפלת סנחריב כמו שתראה למעלה (קאפיטל י”א י”ח כ”ז). כי כל הנבואות (שנבא בחלק הראשון נבא קודם מפלת סנחריב, ואז צפה ברוח ה’ כי יש תקוה שיתאספו הנדחים תיכף לארצם ויגאלו, וזה תלוי בתנאי אם ישובו בתשובה, ולשליחות זה היה ישעיהו מיוחד כל הזמן ההוא בעוד חזקיהו חי, שכל הזמן ההוא היה תקוה שיהיה חזקיהו משיח אלהי יעקב, כמו שזכרו חכמינו במקומות רבים, אבל דבריו לא עשו פרי, כי הדור ההוא בין יהודה שנשארו, בין השבטים שגלו (כי לשניהם יחד נבואתו כמ”ש וישם פי כחרב חדה אל הקרובים וישימני לחץ ברור אל הרחוקים) לא שבו בתשובה, ומתוך כך לא שבו ג”כ לארצם, והבית נחרב אח”כ בעון הנשארים, ואבד כל חזון. כמו שראה ישעיהו בעצמו זאת גם בימי חזקיהו, ונבא ע”ז למעלה (כ”ד ט”ז) ואז חשב ישעיהו כי יגע לריק וכלה כחו להבל, אבל ה’ אמר לו דע כי לא יגעת לריק כי הנבואות האלה כולם שנבאת על שוב הנדחים יתקיימו באחרית הימים, ואז לא תהיה הישועה פרטית כמו שהיתה אם היתה באה בימי חזקיהו, רק תהיה ישועה כללית, שתחת שרצה להקים שבטי יעקב שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור, תחת זה תהיה ישועתי עד קצה הארץ, ותחת שרציתי להשיב הדור ההוא בתשובה, כמ”ש ונצורי ישראל להשיב ודבר זה לא עלה בידך, תהיה לאור גוים, ותאיר בהצלחה הנפשיית לכל העולם. כי אם היתה הגאולה בימי חזקיהו לא היתה כללית כ”כ, ולא היתה האמונה האמתיית מתפשטת כ”כ כמו שיהיה באחרית הימים כמ”ש כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה. ומבואר כי אחרי מות חזקיהו שאז ראה שהיה יגיעו לריק (או אולי אחרי שנבא עליו הנבואה שלמעלה קאפיטל ל”ט, שהיה זה בחטא חזקיהו כמ”ש שם), מאז התיאש הנביא וראה כי השבטים הנדחים לא ישובו עתה, ומאז משחו ה’ לבשר ענוים את הגאולה הגדולה העתידה הכללית, שנבא מן קאפיטל מ”ם עד סוף הספר) ומעתה מתחיל את נבואתו על העתיד, אשר דבריו אלה הם כענין הוצעה להם שאחר שנבא גאולת כורש יספר איך שלחו ה’ לבשר נחמות גדולות עתידות. 49:7: כה אמר ה’ גאל ישראל קדושו, המוכן לגאלם בקדושת מעשיהם בנסים גדולים לבזה נפש שיעור הכתוב, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי, לישראל שהם עתה בזוים ומתועבים שרים ישתחוו לבזה נפש ר”ל כי ישראל מבוזים המה בין ההודיים עובדי עכו”ם מצד שלשה ענינים א. מצד נפשם, שחושבים שנפשם בזויה ושפלה, ונגד מה שהנפש האלהית נקראת כבוד בכתבי הקדש חושבים שנפשם שפלה וממקור משחת. ב. מצד גופם, שחושבים אותם למתועבים ומשוקצים עד שנזהרים מליגע בהם ועז”א למתעב גוי, גוי הוא הגויה שחושבים שגויתם מתועב ג. מצד מדרגתם וקנינם, שהם עבד משלים, שאינם דומים כעבד שי”ל מושל אחד, רק כעבד של מושלים רבים, שמוכרח לעבוד את כולם עבודת פרך, ועתה נגד בזה נפש ומתעב גוי, יהיה מעלתם גדולה בכבוד גדול, עד כי מלכים יראו וקמו עד כי מלכי הודו יקומו לפניהם מרוב כבוד, ונגד עבד מושלים יהיה ההפך כי השרים ישתחוו להם, וזה יהיה למען ה’ אשר נאמן ר”ל זה יהיה מפני שני דברים א. מפני ההבטחה כי ה’ נאמן לקיים הבטחתו. ב. מפני קדושת מעשיהם אשר מצד זה יבחר בם עצמם מפני צדקתם, ועז”א קדוש ישראל ויבחרך. ור”ל כי הגאולה תבא, או עוד לפני זמן הקצוב, אם ייטיבו מעשיהם, או אם לא ייטיבו מעשיהם יבא עכ”פ בזמן המיועד כי נאמן ה’ לקיים הבטחתו, ועז”א או שיהיה למען ה’ אשר נאמן, וזה בכלות הזמן, או שיהיה למען קדש ישראל ע”י מעשיהם בעת אשר יבחרך מפני טוב מעשיך 49:8: כה אמר ה’ בעת רצון עניתיך, זה מגביל נגד שני הדברים שאמר בפסוק הקודם, או שתהיה הגאולה קודם זמן הקצוב אם ייטיבו מעשיהם ותהיה עת רצון, ועז”א בעת רצון עניתיך, או לכל הפחות יעזרו בזמן המיועד אשר לא יעבור, ועז”א וביום ישועה עזרתיך, והוא ביום המיועד לישועה שהוא בבוא יום המיועד ואצרך גם במשך ימי הגלות אצרך בהשגחה מיוחדת בל תכלה בין העכו”ם, עד שאתנך לברית עם שיקים ה’ א. הברית שכרת עם ישראל. ב. להקים ארץ שהיא הארץ הקדושה ג. להנחיל נחלות שממות שהוא שישיב להנחיל מקומות נחלות השוממות עתה, והם העזרות והמקדש שהם נחלת ה’ לשבתו: 49:9: לאמר, מבואר במ”ש למעלה (מ”ב ז’) כי שבט יהודה ובנימין הם נתפזרו וגלו תחת יד עכו”ם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל, כמ”ש שם להוציא ממסגר אסיר, ועשרת השבטים שהגלו לחלח וחבור אינם תחת עכו”ם ואין עליהם עול שעבוד, אבל הם נסגרים במקומות מסוגרים שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחשך שלא יראם אדם כמש”ש מבית כלא ישבי חשך, ועל שבט יהודה אומר לאמר לאסירים צאו, ועל עשרת השבטים אמר, לאמר לאשר בחשך הגלו, כי אז יגלו מקומם, ולהם אצ”ל צאו כי אינם אסירים על דרכים ירעו מדמה אותם בשובם למנוחתם, כצאן אשר ה’ ירעה אותם כמ”ש (למעלה מ”ם) כרועה עדרו ירעה, ולפעמים צריך להנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקם מן השוללים, לעומת זה אמר על דרכים ירעו כי כל עוברי דרך לא יגעו בם, ולפעמים צריך להנהיגם אחר המדבר מפני שאינו מוצא מרעה, לעומת זה אמר ובכל שפיים מרעיתם, שבכל הר גבוה ימצא מרעיתם, ור”ל שישובו מן הגולה בפרהסיא: 49:10: לא ירעבו, ההולך בדרך רחוקה יחסר לו לחם או מים או יכהו שרב ושמש, ועז”א לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כי ינהגם ה’ ברחמים עד שלא ינהגם במקום שהשמש שולטת שם, ועל מבועי מים ינהלם עד שלא יצמאו: 49:11: ושמתי, וגם לא יצטרכו לבקש דרך כי גם ההרים יהיו לדרך, ולא תחשוב שיהיה דרך לא כבושה, כי מסלתי ירמון, שיהיה מסלה כבושה, עד שכולם ידעו כי הם מסילותי המיוחדות לי: 49:12: הנה אלה, פה מתחיל ענין חדש רוצה לצייר כי קיבוץ גלויות יוקדם לבנין ציון, וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאד, מצייר בצד אחד, איך כל הגלויות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע, שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים החידוש הזה הנפלא, בצד אחר מציין את ציון איך היא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה, עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה. יאמר, ראה נא, הנה אלה גולי המזרח מרחוק יבאו (כי עשרת השבטים שגלו למזרח גלו למקום רחוק כנ”ל (מ”ג ה’) ואלה גולים צפון ומערב, באים מצפון ומים ואלה גולי דרום, באים מארץ סינים, ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי 49:13: רנו שמים וגם גילי ארץ ואף ההרים הפרטים כבר פצחו רנה כי הגיעה הבשורה עד יושבי ההרים לאמר, כי נחם ה’ עמו וכי ראה ענים ורחם עליהם הכל רוננים, רק לבד. 49:14: ותאמר ציון, ציון עדן אומרת עזבני ה’ ציון אינה יודעת מכל זה, ומתאבלת בעת ההיא לאמר, איך עזבני ה’, ולא לבד שעזבני מלפני החטא, כי גם נדמה לי כאילו ה’ שכחני ואינו זוכר בי עוד (כי העזיבה תהיה מפני החטא, ואז עדן זוכר בהנעזב אבל השכחה היא מפני המיאוס ואז לא יזכור בו עוד כלל): 49:15: התשכח, גם זה מדברי ציון, ציון אומרת וכי תשכח אשה את עולה, וגם אם יצוייר כי תשכח את עולה הגדול שאין צריך אליה עוד ותשכח את האהבה אם עזבה אותו, אבל היצוייר כי תשכח אשה מרחם בן בטנה בן בטנה הוא היונק שדי אמו, אשר הוא מלבד האהבה יעורר גם רחמים כי הוא צריך לאמו, ואם תשכח את האהבה הכי תשכח את הרחמים מלרחם על בן בטנה הקטן, ואתה ה’ אם שכחת את אהבתך איך שכחת מלרחם, באשר אני נעזב ובאין סומך בלעדך כן תאמר ציון הבעל אשר הרחיק נדוד יתראה עתה אל האלמנה המתאבלת, אומר אליה - דעי כי גם לו יצוייר כי אלה תשכחנה, גם אם שתי הנשים אלה שהזכרת, שהם האשה שי”ל עולל גדול והאשה שי”ל יונק אם גם אלה שתיהן תשכחנה ילדיהם, בכל זאת אנכי לא אשכחך כי לא אוכל לשכחך, כי. 49:16: הן על כפים חקתיך אנכי חקותי את שמך על כפי ידי, אשר מדי אשתמש בידי אזכור את שמך (והנמשל שכל פעולותיו ומעשיו הם אמצעיים מובילים אל התכלית הגדול שהיא התשועה המובטחת), וגם את חומתיך (חקתי) נגדי תמיד, הם חקוקים נגד פני לאות ולטוטפות, ולא לבד עתה רק תמיד, ר”ל מה שחקתי אותך על כפים, ואת חומתיך נגד פני זה היה תמיד מעת הגלות עד עתה ומה שעזבתי אותך עגונה אלמנה זה ימים רבים, לא היה זה מחמת שכחה, ולא אני אשם בדבר, רק בניך בעצמם הם סבבו זאת, כי אם. 49:17: מהרו בניך, אם היו בניך ממהרים לשוב בתשובה אז מהרסיך ומחריביך ממך יצאו כבר היו יוצאים אויביך אשר הרסו אותך ממך זה מימים רבים, אם היו בניך רוצים, ואם מהרו לשוב מחטאתיהם - אבל העבר אין, עתה. 49:18: שאי נא סביב עיניך, אל תביטי אל צד אחד רק סביב סביב כי בא הקיבוץ פתאום מארבע רוחות השמים, וראי איך כלם נקבצו באו לך והם שני דברים מפליאים א. הקבוץ מן הפיזור הגדול, וזה כולם נקבצו. ב. שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה וזה באו לך. אבל אל תדאגי לאמר והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה, גם מזה אל תדאגי, חי אני נאום ה’ כי כלם כעדי תלבשי ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמ”ש לבשו כרים הצאן, כי המקום השמם הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו, אמנם עת שאחר שכבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים ואמר שכולם תלבשי כעדי כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת, וגם תקשרים ככלה, כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין אלהים, אשר על ידם ארס אותך באמונה: 49:19: כי חרבתיך, ואל תחשובי כי ביתך צר ומקומך קטן מהכיל כל היושבים הרבים האלה, כי (תלבשי בם) את חרבתיך שכל מקומות החרבות והשממות יתלבשו מן היושבים האלה, ויותר מזה כי עתה אשר תצרי מיושב, (ורחקו מבלעיך הוא מאמר מוסגר, אומר מה שתצרי יהיה מיושב מן יושבים תתמלאו לא מן מחריבים כמו שהיית מלא מהם עד עתה כי מבלעיך ירחקו עתה ממך, אבל עתה כי תצרי מיושב) לא ימצאו הגולים עוד מקום לשבת בתוכך אז 49:20: עוד יאמרו, ר”ל אז בני שכוליך הם הבנים שהיית שכולה מהם עד הנה, שהם בני הגולה, עוד זאת יאמרו באזניך עתה צר לי המקום גשה לי ואשבה המקום שלך צר לי ואיני יכול להכנס אל תוכו, ולכן גשה אתה והתקרב אלי, למען אשב בתוכך, ר”ל כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א”י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה, ותתפשט עד חוצה לארץ, כמ”ש לקמן (נ”ד) הרחיבי מקום אהלך, וזה במשל שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים לכנס אל תוכה: 49:21: ואמרת בלבבך, אז תשאלי שלש שאלות, ומדמיה במשל אשה שמתו לה כל בניה והיתה גלמודה אח”כ בלא בעל, וגולה ממקום למקום ולא מצאה מנוח לכף רגלה כי אין איש מאסף אותה הביתה, ואח”כ באו אליה בנים מעבר הים, אשר התיחסו אליה שנולדו ממנה, ואז תשאל שלשה השאלות הנאמרות פה א. מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה שתחלה תשאל על מניעות הלידה, שא”א כלל שנולדו הבנים האלה ממנה, אחר שהיתה שכולה שמתו כל בניה, וגם היתה גלמודה אח”כ בלא בעל, ואיך נולדו הבנים האלה לה ב. גלה וסורה ואלה מי גדל תשאל על מניעת הגידול, שגם לו יצוייר שילדתי בנים מי גדלם ואומן אותם הלא אני הייתי גולה וסורה, והוא שהייתי גלה ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה רק הייתי סורה ממקום למקום, וא”כ אלה מי גדל ג. הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, תשאל על מניעת ביאתם לפה, גם לו יצוייר שנולדו ממני ונגדלו מעצמם מי הביאם לפה למקומי, הלא אני נשארתי לבדי, רחוק מהם, ואלה מאפוא הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לפה (והנמשל כי ירושלים היתה שכולה שנהרגו בניה והלכו שבי לפני צר, ומאז ישבה גלמודה, וא”כ תתפלא מי ילד לה בנים, כי חשבה שכל בניה נהרגו ונשבו. שנית תשאל גם אם נשארו אז קצת מהם, הלא היו גולים ומדולדלים ומי גדלם אלפים שנה ואיך לא ספו תמו מן בלהות. שלישית תשאל, ואף אם נתקיימו עד עתה מי קבץ פזוריהם ומי הוציאם חפשי ויביאם לציון): 49:22: כה אמר ה’, משיב לה שלשה תשובות על שלשה השאלות האלה כסדר מלמטה למעלה מה ששאלת אלה איפה הם, והוא מי קבץ את הגולה והביאם לפה דע כי מזרה ישראל יקבצנו. כי אני אשא אל גוים ידי, וארמוז להם שיביאו בני הגולה לארצם, ואל עמים כבר בארתי כי גוים פחותים מן עמים, ואומר כי הגוים יהיה די להם בנשיאת היד לרמז שיביאו בני הגולה והעמים לא ישמעו תיכף עד שאשא להם נס מלחמת גוג ומגוג אשר שם יפלו בנופלים, ואז והביאו בניך בחוצן הוא הכסא שנושאים בו את השרים, ובנותיך שיראים לשבת בכסא הזה על כתף תנשאנה ויביאו אותם לארצם: 49:23: והיו, על השאלה השנית ששאלת אלה מי גדל, אחר שהיית גולה וסורה, ואיך התקיימו משך זמן הרב הזה, משיב אני לך, כי הנה אל הגידול צריך שני דברים א. להניק את הולד עד יגמל. ב. לאמנו ולגדלו מעת נעתק משדים, הנה המלכים יהיו אומניך והשרות שלהם יהיו מניקותיך, והמליצה שהם יגינו בעדך מכל פגע, עד שתגדלו, ויאמנו ויגדלו אותך כאומן את היונק עד לבסוף, שאז אפים וכו’. | וידעת ועל השאלה השלישית אשר שאלת, מי ילד לי את אלה אחר שהיית שכולה וגלמודה, שכל בניך נלקחו לשבי ולעבדים ומי הוציאם חפשיים, משיב אני לך כי עתה וידעת כי אני הוא ה’, אשר ביכלתי לעשות זאת, אשר לא יבשו קוי מפני שיפלא בעיניהם לאמר 49:24: היקח מגבור מלקוח, אחר שישראל נשבו ונלקחו לעבדים ביד גבורים האפשר ליקח את השבי והמלקוח מידם, וזה הוא השאלה ששאלת אחר שאני שכולה וגלמודה והוא שבניך היו מלקוח ושבי ביד גבורים מי ילד לי את אלה, כי איך אפשר ליקח מגבור מלקוח, עתה לא יבשו קוי משאלה הזאת, יען. 49:25: כי כה אמר ה’ גם שבי גבור יקח, והוא הוציא אותם מיד שבי ועבדות והנה יש הבדל בין שבי למלקוח, המלקוח הוא מה שהאויב לוקח לעצמו לעבדים ושפחות, והשבי הוא בארץ שביו ולא נלקח לעבד, והנה המלקוח אי אפשר שימלט כי הוא תחת רשות אדוניו רק אפשר שיוקח מאת אדוניו בחזקה אחר שמחזיק אותו לעבד שלא במשפט, אבל זה רק אם המלקוח הוא ביד חלש, אבל היקח מגבור מלקוח אם המלקוח הוא ביד גבור הלא בלתי אפשר לקחתו מידו, ובשבי יהיה בהפך שא”א שילקח בחזקה כי השבי הוא כדין, שהעם המנוצח יהיה בשביה, אחר שאין מחזיקים אותם לעבדים, ואינם מלקוח רק שבי, רק אפשר שימלט אחר שאינו תחת רשות אדוניו, אבל תשאלו האם שבי צדיק ימלט אם נשבה השבי בצדק מפני חטאו ומרדו שזה קרא שבי צדיק הלא א”א גם שימלט ור”ל שישראל שמקצתם היו מלקוח עבדים ושפחות ומקצתם היו שבי ביד עכו”ם שאלו שהמלקוח הגם שהוא שלא כדין הלא הוא ביד גבור ומי יקחנו מידו, והשבי אחר שהוא שבי צדיק כי נשבו בדין ואיך ימלטו. וה’ משיב להם גם שבי גבור יוקח ר”ל לא לבד שהשבי ימלט, כי השבי קל לו להמלט אחר שאין שומרים אותו, כי אחר שהוא שבי גבור לא שבי צדיק, ר”ל אחר שנשבו שלא כדין רק בגבורה ובכח, גם יוקח בחזקה מיד שוביו וגם מלקוח עריץ ימלט, שלא לבד שמלקוח גבור יוקח בחזקה, כי גם מלקוח עריץ שהוא יותר מגבור, גם ימלט מעצמו מידו ואת יריבך ר”ל אל תירא שיקרה לך כדרך העבד הבורח מאדוניו שאדוניו בא ורב עמו ותובעו לדין, כי את יריבך אנכי אריב בעדך, שאני אטעון נגדם שאני קניתיך לעבד תחלה כי לי בני ישראל עבדים, ונגד מ”ש גם שבי גבור יוקח אומר כי את בניך אנכי אושיע ואקחם מיד שובם: 49:26: והאכלתי את מוניך את בשרם אותם שהיו מוניך עד הנה באונאת דברים לאמר כי אבדה תקותך הם יאכלו את בשרם של יריבך, ר”ל הם ילחמו עם בעלי ריבך, וידעו כל בשר א. כי אני ה’ מושיעך למעלה מן הטבע בכח ה’ אשר לו היכולת ב. וגאלך אביר יעקב, שאעשה זאת למען הקשר שי”ל עם יעקב, ועל ידי צדקתך: 50:1: כה אמר ה’ איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, המגרש את אשתו מביתו, יהיה או מפני שמאס בה, או מפני שמרדה כנגדו, ויש הבדל ביניהם, אם משלחה מפני שמאס בה משלחה לחלוטין ונותן בידה ספר כריתות ואז אין לה לצפות שישוב אליה עוד, אבל אם שלחה מפני שמרדה כנגדו מגרשה מביתו רק לפי שעה, ואינו נותן בידה ספר כריתות ועת תיטיב מעשיה ישיבה לביתו, ע”ז שואל אמכם אשר שלחתיה איזה ספר כריתות שלה, הלא שלחתיה בלא ספר כריתות וזה אות כי לא שלחתיה מפני שמאסתי בה רק מפני שמרדה נגדי ולא נפסק הקשר בינינו, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, המוכר את בניו, יהיה או מפני שמאס באשתו ועי”כ מאס גם בבניו ובזה אין תקוה, או מפני שהוצרך למעות לשלם נושיו, ובזה ג”כ אין תקוה כי מאין יפדה אותם אחר שאין לו דמי פדיונם, ואחר שברר ה’ כי לא שלח את אם הבנים מפני שמאס בה, לא נשאר לומר רק שמכר את בניה לשלם נושיו, לכן אמר מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, למי התחייבתי ממון? | הן בעונותיכם נמכרתם, ההבדל בין עון ופשע, שהעון הוא מצד השכל שמסיתו לכפור במצות ה’, והפושע הוא מורד בה’ ופורק עולו ואינו מנצח בטענות כפיריות ומינות המעוה הוא בעל מום בגופו ששכלו נפגע בו ואינו מבין בין טוב לרע, והפושע שכלו שלם ויודע מה טוב ומה רע רק מורד באלהיו, והנה הבן שחטא נגד אביו ע”י מרד אין לו תקוה, אבל אם חטא מצד שהוא משוגע, אביו מרחם עליו ולוקח לו רופא לרפאותו, ועז”א הן בעונותיכם נמכרתם לא מצד המרד, רק ששכלכם נטרף ויש לכם תקוה כי ארפא סכלותיכם, אבל בחטא האשה נגד בעלה יהיה בהפך אם הוא מצד השגעון הוא מום בגופה ואין לה תקנה, ואם הוא מצד המרד י”ל תקנה אם תשוב ממרדה, ועל זה אומר ובפשעיכם שלחה אמכם. כי אם הייתם נמכרים בפשעכם ושלוח אמכם היה בעונותיכם לא היה תקוה, (והנרצה בזה, כי מצאנו שמעריך יחוס ה’ עם עמו כיחוס אב לבנים, ומצאנו שמעריך אותם ה’ כיחוס איש ואשתו. יחוס האב על הבן הוא מצד התולדה וכן יהיה יחוס ה’ בדרך זה מצד התולדה מצד שהנפש חלק אלוה ממעל, ויחוס האיש אל האשה הוא מצד קשר בחיריי שנעשה ביניהם, וכן ייחוס ה’ לישראל בדרך זה נעשה על ידי קבלת התורה שקבלו מצותיו כמו שכתוב וארשתיך לי בצדק ובמשפט. יחוסו אלינו כאב לבנים הוא עם כל אחד ואחד מצד תולדתו ומחצב נפשו. ויחוסו כאיש לאשתו נתהוה עם כלל האומה שנתן לה תורתו, ואומר כי יחוסו אלינו כאיש לאשתו מהחיוב שנתחייב לנו ע”י יחוס זה מכסות ומזון וכדומה נפסק ע”י הפשעים, ומצד זה יש תקנה עדיין, כי אחר שיחוס זה נתהוה ע”י קבלת התורה כ”ז שמאמינים עדיין בשרשי הדת, הגם שמרדו נגדו יש תקנה אם ישובו ממרדם, לא כן אם היה נפסק ע”י עונות שהיו כופרים בתורה בכללה. וגם אומר שיחוסו השני כאב לבנים נפסק ע”י עונות וטעות השכל, ובזה בהכרח ירחם האב על בנו להאיר עיניו ולהשיבו אל האמת, ויש תקנה): 50:2: מדוע, וא”כ מדוע באתי ואין איש, אחר שלא מאסתי באמכם, ואתם חנם נמכרתם ובקל אשיב אתכם אלי, היה ראוי שתיכף שבאתי אליכם תרוצו אחרי לבקש פני ומדוע ואין איש, ולא זאת לבד כי גם קראתי אתכם והתחלתי לפייס אתכם ומ”מ ואין עונה | הקצר קצרה ידי מפדות, אחר שלא נמכרתם בעבור שהייתי צריך לממון רק חנם נמכרתם הלא אוכל לפדות אתכם ואם תאמרו שהקונים שלכם לא ירצו לקחת ממון בעד פדיוניכם ויעכבו אתכם בחזקה האם אין בי כח להציל אתכם ביד חזקה, הן בגערתי הלא בגערה לבד אחריב את הים ונהרות אשים כמדבר אשר לא יצוייר בו מים כלל, והדגה שבהם תתקלקל תחלה מחסרון המים ואח”כ תמות בצמא: 50:3: אלביש, ומה שיחרב הים ויבש לא יהיה מחמת חום השמש כי זה יהיה בעת שאלביש השמים קדרות כי יתקדרו בעבים ועננים, וגם שק אשים כסותם שיהיו מלאים ערפל וגשם כאילו התכסו בשק (והנמשל שיחריב ארצות העכו”ם אשר כים יהמיון ושריהם אשר כנהרות ישאון והדגה שהם העכו”ם יושבי ארצם יכלו, וזה לא יהיה מצד הוראת המערכת והשמים, כי זה יהיה בעת שהשמים מצדם יריקו גשמי ברכה לעבדי ה’): 50:4: ה’ אלהים, חוזר לדבריו מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, ואם תאמרו כי לא שמעתם שיקרא ה’ אתכם, הלא ה’ נתן לי לשון למודים וצחות הלשון לעורר אתכם לעבודתו, והנה המליץ ללאומים ונביא לגוים צריך שיושלמו לו שלשה תנאים א. שיהיה לו לשון מדברת גדולות, עד שיוכל להמליץ נשגבות על כל דבר נשא ונעלה, ועז”א שנתן לי לשון למודים לדעת לעות ולדבר את יעף דבר, את דבר יעף ונשא וגבוה, אוכל לדבר ולהמליץ אותו בקל ב. שימצא בו כח זה תמיד לא בעת מבלתי עת, ועז”א יעיר בבקר בבקר ג. שידבר דבריו במראה ולא בחידות, ויוכל לכלכל דבריו לפי שכל השומעים והבנתם, ועז”א יעיר לי אזן לשמע כלמודים ששמעתי הנבואה מפיו כפי כח הלמודים והתלמידים וכפי השגתם: 50:5: ה’ אלהים, וגם לא תוכל לאמר כי אף שה’ נתן לי לשון למודים, אנכי מעלתי בשליחותי ולא קראתי אתכם בדבר ה’, כי תיכף שה’ אלהים פתח לי אזן בפתח כל שהוא תיכף אנכי לא מריתי והלכתי בשליחותי, ואל תאמרו כי אף שהלכתי מכל מקום עד שבאתי אל העם יראתי לדבר בפניהם ונסוגותי לאחורי, לא כן, כי אחור לא נסוגתי ולא יראתי מפני איש: 50:6: גוי, ולא זאת כי גם אם יודע לי שיכו אותי הכנותי גוי אל המכים, ולא זאת לבד, כי החזרתי את פני להם שימרטו את לחיי (כי על הגיו מכים מלאחריו), ולא זאת לבד, כי גם פני לא הסתרתי מכלמות ורק כי גם בעת ירקו בפני לא הסתרתי פני בידי בל יגיע הרוק בפני כי עמדתי כנגדם בדבר ה’: 50:7: וה’ אלהים, אומר באמת לפי עזות הדור היה בקל שהיו מכים אותי ומורטים לחיי, כי רק יען שה’ אלהים עזר לי רק זאת היתה הסבה שלא נכלמתי, וע”כ אחר שראיתי השגחת ה’ עלי בפרטות שלא יגיע לי כלימה מאחרים, שמתי פני כחלמיש וידעתי בעצמי שלא אבוש מפני עצמי ג”כ, כי ראיתי שיש לי עזר מה’: 50:8: קרוב מצדיקי, יש הבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא בדברים שיש בהם טענות ומענות, והמשפט הוא בדבר מבואר מי שיש לו ריב נגד חברו יגשו אל השופט ושפטום, אבל מי שיש לו משפט נגד חברו הולך אליו בעצמו ותובעו את המגיע לו במשפט, עז”א מי שירצה לריב אתי שיש לו טענות ודו”ד נגדי נלך אל השופט, אבל הלא קרוב מצדיקי ואני אצא צדיק בדיני, ומי בעל משפטי מי שאומר שי”ל כנגדי משפט מבואר ופסק דין, יגש אלי בעצמו ויתבע תביעתו, אבל ידעתי שזה דבר שאי אפשר שאהיה אני הרשע בדיני, כי 50:9: הן ה’ יעזר לי מי הוא ירשיעני, ומי יזכה בוכוח וטענות נגד נבואתי, הן כלם כבגד יבלו בליית הבגד תהיה ע”י רוב התשמיש בו, ושיאכל הבגד מן העש זה יהיה ע”י שאין משתמשים בו, לכן נגד בעל הריב, שיבא נגדו בריב וטו”מ, אומר כי יבלה כבגד הנבלה אם מרבים להשתמש בו, כן אם ישתמשו בטענותיהם וראיותיהם וירבו להפך אותם יבלו כבגד, ונגד בעל המשפט שירצה לבא נגדו בדבר מבואר אומר כי לא יוצרך להתוכח נגדו כלל, כי דבריו דברי אלהים חיים, וכשיניח את דברי בעל המשפט ולא יגע בהם יאכל ע”י העש, מפני ששום אדם לא יגע במשפטו הכוזב והבדוי: 50:10: מי בכם, יען שהדור ההוא לא היו מאמינים בדברי הנביא ובאו כנגדו בטענות ווכוחים, כמ”ש מי יריב אתי, מי בעל משפטי, ולא נמצא רק אחד בעיר שהאמין בהחלט לאשר דבר בשם ה’, אומר מי הנמצא בכם ירא ה’ אשר שמע בקול עבדו, אז הגם שהלך חשכים יבטח בשם ה’, אבל אתם קדחי אש, לכו באור אשכם זה סדר הכתוב. ובאורו, שמדמה את המאמינים להנביא והפוקרים בדבריו, לשני אנשים שישבו במדבר בליל חשך ואפלה, האחד בוטח בה’ שיצילהו מכל פגע ואינו מדליק נר ובכל זה אף שיושב באופל ישכב לבטח ולא יפחד כי לבו נכון בה’. והשני שאינו בוטח בה’ ירא לשבת בחשך ומדליק אור ונופח באש פחם עד שיכוה וישחרו פניו מן הפחמים, ומ”מ לא הועיל בזה מאומה כי בכל זה שוכב בעוצב ופחד ומתירא מן הלילה והמדבר. כן הדבר הזה, מי הנמצא בכם איש אשר הוא ירא ה’, ושומע בקול עבדו ומאמין לדברי הנביא, האיש ההוא הגם שלא הדליק אור לחקור אחר דבר הנביא ולבדוק את דבריו לאור האבוקה רק הלך חשכים כסומא הנשען על פקח ואין נוגה לו כי לא חקר על דברי הנביא כלל מ”מ ירויח בשתים. א. כי יבטח בשם ה’, שעי”כ לבו בוטח בה’ ותנוח נפשו בבטחונה ב. התכלית בעצמו שעי”כ וישען באלהיו באמת שע”י הבטחון שבוטח ימצא משען בה’, וה’ המושיע חוסיו יהיה למשען לו, אבל 50:11: הן אתם כלכם שאתם רוצים להדליק אור לחפש אחר דברי הנביא ואחר שאין לכם שמנים ופתילות טובים להאיר לכן אתם קדחים אש ע”י עצים יבשים וקוצים כסוחים שתפיחו ניצוצות אש בהם ומאזרים ומסבבים את האש בזיקות וניצוצות עד שההפסד שתקבלו מן הניצוצות והזיקות, רב מן התועלת (ר”ל שאין לכם מופתים אמתיים לבחון בם דברי הנביא רק מופתים מתעים והקדמות כוזבות אשר דומים כזיקים שאינם מאירים רק משחירים פני המפיח בהם): | לכו באור אשכם זה הקטן ובזיקות אשר בערתם, לכו וחקרו והתפלספו בשכליכם הקצר מהשיג אור האמת, אבל בכל זאת מידי היתה זאת לכם למעצבה תשכבון, ר”ל בכל זאת אני נותן לכם הבטחה מידי כי הגם שהדלקתם אור לא תשכבו בטח, כמו האיש ירא ה’, רק תשכבו בעוצב, כי תגששו כעור קיר הספקות, ולא תמצאו מרגוע לנפשכם: 51:1: שמעו אלי רדפי צדק, בהנהגה שבין אדם לאדם מבקשי ה’ בהנהגה שבין אדם למקום הביטו, אומר הגם שאתם מועטין בין בתוך בני עמכם שכולם רשעים, ובין בתוך בני העולם שהמה עכו”ם, מ”מ אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל, כמו שהיה הענין באברהם שהיה ג”כ יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו והיה לאב המון גוים, הביטו אל צור חצבתם אם נחצב אבן מן הצור הגדול, ורוצים לדעת אם האבן הזה נחצב מן הצור הזה, יבחן בשתי בחינות א. שידמו את החלק אל הכל, אם מראהו צבעו וקשיו דומה להצור הגדול שנחצב ממנו באיכותו, שיראו אם איכיות האבן הקטן ממנו דומה אל הגדול. ב. בכמותו שישובו להניח חלק הנחצב בתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם יראו שהוא שוה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם. על הדמות האיכיות אמר הביטו אל צור חוצבתם, כי ההדמות הזה יעשו עם כל הצור. ועל הדמות הכמות אומר הביטו אל מקבת בור נקרתם, כי ההדמות הזה יעשו עם הנקב שנקר שם, ומבאר את כונתו, נגד צור חוצבתם אומר 51:2: הביטו אל אברהם אביכם, כמו שהוא היה יחיד ועמד נגד תועים רבים כן תהיו אתם, ונגד מקבת בור נקרתם אומר הביטו אל שרה תחוללכם כי שרה היתה ראויה להיות עקרה בטבעה וילדה בנים נגד הטבע, כן אתם הגם שמצד הטבע א”א שתשיבו העכו”ם אל האמונה, יהיה זה כנגד הטבע, כי אחד קראתיו בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם, גם היה בטבעו להיות אחד אשר לא יתרבה, ומ”מ ואברכהו וארבהו אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעז”א ואברכהו אם להוליד בנים שעז”א וארבהו: 51:3: כי נחם, וכן תקוו אתם כי ה’ ינחם ציון אשר היא גלמודה יחידה עתה, גם ה’ ינחם כל חרבתיה, כל ארץ ישראל שהם חרבות ציון הנלוים לה, וישם מדברה ההבדל בין מדבר ובין ערבה, שהמדבר היא ארץ שממה, והערבה הם מקומות שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים, הערבה היא בתוך המדבר כערך הגנות ומקומות הנטועים בתוך הישוב, כי צמחים כאלה תוציא המדבר עז”א שמדברה ישם כעדן, וערבתה יהפך כגן אשר בעדן, (והנמשל מקום החרב מבני אדם יתהפך לישוב טוב ומובחר, ומקום המיושב מרשעים עובדי כוכבים יתהפך למושב צדיקים) ונגד שהיה מדבר שמם ששון ושמחה ימצא בה, ונגד שהיה ערבה מיושב מעכו”ם ימצא בה תודה וקול זמרה שישבחו את המקום: 51:4: הקשיבו, וא”כ אתם עמי הקשיבו אלי ואל תפקרו עוד בדברי הנביא, והנה יקראו בשם עם מצד ההנהגה, ובשם לאום מצד הדת, אומר האזינו לאומי אלי כי תורה מאתי תצא, האזינו לתורתי כי מאתי תצא תורה לכל העולם, והקשיבו עמי אלי, ר”ל אל הנימוס וההנהגה שמסרתי בין אדם לחברו כי משפטי לאור עמים ארגיע, כי אני אניח משפט והנהגה ונימוס שלאורו ילכו עמים רבים: 51:5: קרוב צדקי, עד עתה שהיו רואים שלות הרשעים ויסורי הצדיקים היו מתרעמים נגד הנהגת ה’, מדוע אינו משלם שכר ועונש, אבל קרוב הזמן שיתגלה צדקי בזה, בעת יצא ישעי וזרעי עמים ישפטו עת יצא מכח אל הפועל ויתגלה ישעי לצדיקים וזרעי אשר ישפטו את הרשעים אלי איים יקוו יש הבדל בין תקוה ותוחלת, שהתקוה תהיה גם בבלתי הבטחה ובבלתי זמן מוגבל, אבל המיחל ממתין על זמן ודבר מוגבל הובטח אליו או שיודע שיבא, אומר אלי יקוו איים בדרך תקוה לא בדרך יחול כי לא הבטחתי להם להושיע אותם, אבל אל זרועי וגבורתי בעונש הרשעים ייחלון, כי ע”ז הגבלתי זמן והבטחתי ע”י הנביאים כי יבא יום ה’ הגדול והנורא ואל תתיאשו מן התקוה והתוחלת הזה ע”י שיעברו ויסופו דורות רבות ולא יראו בישועה, כי 51:6: שאו לשמים עיניכם, גם לו יצוייר שיבא עת אשר תשאו עיניכם לשמים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו כי בפעם אחד התמוטטו עמודי תבל כולו, עד שהשמים נמלחו כעשן והארץ תבלה כבגד עם יושביה אשר ג”כ ימותו בהכרח, גם עת תראו זאת, גם אז אל תאמרו כי אבדה תקוה ונכזבה תוחלת כי גם לו יצוייר שהשמים והארץ ישובו אל רחם התהו, בכל זאת ישועתי לעולם תהיה, יען כי צדקתי לא תחת שהצדקה שלי שבה אני מביא את הישועה מצד הצדקה והחסד לא תחת ותפחד מן הכליון הגדול הזה כי הצדקה לא תביט על מעשה הנפעלים מקבלי הצדקה וזכותם, כי היא תושיע בחסד חנם, וא”כ גם הישועה המסובבת מאתם לעולם תהיה, ולכן 51:7: שמעו אלי אתם יודעי צדק, במעשים שבין אדם לחברו, עם תורתי בלבם באמונות ודעות וחיוב העבודה נגד המקום, אל תיראו חרפת אנוש, מה שאנוש הקטן יחרף אתכם על תקותכם והיחול שלכם, ויש הבדל בין חרפה וגידוף, כי הגידוף פורט תמיד מה שמגדף דבר שיש בו קדושה, והמאמרים מגבילים, אתם יודעי צדק בדברים שבין אדם לחברו אל תיראו חרפת אנוש שמחרף הנהגתכם במדות ובצדק, ואתם עם תורתי בלבם מגדפתם אל תחתו שמגדפים את תורתכם הקדושה: 51:8: כי, המחרף אתכם יהיה דומה כבגד אשר יאכלם עש, והמגדף תורתכם יהיה דומה כצמר יאכלם סס, שמכלהו בטרם שהגיע להיות בגד וממססו לגמרי, כן תוקדם ענשו ויהיה גדול ביתר שאת, אבל צדקתי תתקיים לעולם וישועתי תבא באחד מן הדורות ותתקיים לדור דורים: 51:9: עורי עורי, מספר ווכוח שבין ישראל להשם, שישראל טוענים אל השם על שמאחר ישועתם והלא בימי קדם עשה עמהם נסים ונפלאות הגם שלא היו ראוים להם, ומדוע לא יעשה כן עתה והשם משיב להם ומברר שהם משונים מדורות הקודמים, ולכן לא זכו לישועה. ישראל אומרים, את זרוע ה’, (הוא הכח הפועל נפלאות בלא עזר התחתונים ובלא זכות, כי זה ההבדל בין זרוע ה’ ובין יד ה’) עורי נא גם עתה, והגם שאין אנו זכאים עתה, עורי כימי קדם בעת יצ”מ שאז ג”כ פעלת בלא זכות, עורי כמו בדורות עולמים, עת היו ישראל בא”י הלא את היא המחצבת רהב, את מצרים מחוללת תנין, זה פרעה, הלא את היא אשר עשית זאת, הלא את בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות ע”ז: 51:10: הלוא את היא המחרבת ים, גם קריעת י”ס להציל את ישראל, לא היה ע”י צדקתם רק את עשית זאת בחסד, בכח הזרוע לבד, השמה מעמקי ים, בארתי בפי’ התורה כי נס קריעת ים סוף היה כפול א. יבשת המים, שעז”א המחרבת ים. ב. מה שהושם הים העמוק דרך ישר לעבור גאולים, שעז”א השמה מעמקי ים דרך: 51:11: ופדויי ה’ ישובון, ר”ל הגם שאין אנו זכאים לזה, הגם שלא תהיה פדייתנו על ידי מעשינו, ישובו פדויי ה’ בחסדו, ובאו ציון (בארתי למעלה ל”ה י’): 51:12: אנכי, משיב להם ה’, אתם אומרים עורי זרוע ה’, כאילו אני נשתניתי ממה שהייתי בימי קדם, לא כן, כי אנכי אנכי הוא, אני הוא מי שהייתי, אני לא נשתניתי אנכי אנכי הוא מנחמכם גם עתה כמו מקדם, רק את נשתנית ממה שהיית, לך אני אומר מי את? כי איני מכירך כלל, אינך עוד העם אשר היית בימי קדם, העם אשר פדיתים ממצרים, כי הם לא פחדו מזרוע בשר רק בטחו בישועתי, ואת ותיראי מאנוש ימות, כי 51:13: ותשכח ה’ עשך, כי אם לא היית שוכח את ה’ איך יראת מאנוש ימות הלא עושך הוא נוטה שמים ויסד ארץ ובידו להושיע, ולא זאת לבד, כי פחדת בתמידות מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית, כי החמה הוא הכעס הנסתר בלב ולא יצא עוד מכח אל הפועל, (כי התגלות הכעס נקרא אף, קצף, עברה, ודומ’) ור”ל מפני חמת המציק שהיא חמתו שלא גלה אותה עדיין כלל, כבר פחדת ממנה כאשר וכאילו כנן להשחית כאילו כבר גמר ההשחתה, שהגם שהמציק לא התחיל להרע לך כלל היה בעיניך כאילו השחית אותך כבר עד לכלה, והלא היה לך לחשוב ואיה חמת המציק הלא חמתו זאת נסתרת בלבו, עדן רחוק הדבר שיוציאנה אל הפועל, ומדוע פחדת? כי גם לו יצוייר אשר. 51:14: מהר צעה להפתח, שימהר להפתח החמה העצורה וסוערה בבטנו טרם ימות האויב לשחת או טרם יחסר לחמו, כי על הרוב תקדים לו המיתה או העוני טרם יוציא חמתו אל הפועל, אבל גם אם ימהר לפתוח החמה מבטנו טרם ימות או יעני, מ”מ למה פחדת, הלא 51:15: ואנכי ה’ אלהיך, אשר הוא רגע ומניח סערת הים גם בעת אשר יהמו גליו, ואם סערת הים ורגשותיו אקים לדממה, איך לא אשבית שאון אנוש רמה וקצפו: 51:16: ואשם, והלא אנכי שמתי דבר הבטחתי בפיך, מה שהבטחתי להושיעך, ועד שתבא הישועה בהכרח בצל ידי כסיתיך בל תכלה למען אקים דברי אשר הבטחתי, ומבאר מה הם הדברים ששמתי בפיך. הוא לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון, ר”ל שגם אם יצוייר שיהיה דבר זה שהיא גאולת ציון קשה כבריאת שמים וארץ, שמתי דברי בפיך, כי גם זאת אעשה לנטוע שמים חדשים וארץ חדשה ולאמר לציון עמי אתה, והמליצה שא”א שחקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בידי מעשות זאת, כי אז אבטל חקותיהם, ואיסד שמים חדשים, בלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון עמי אתה, ולכן אני אומר לך 51:17: התעוררי התעוררי, אתה, תחת שאמרת לי עורי עורי לבשי עז זרוע ה’ אני אומר התעוררי קומי ירושלם כי בך הדבר תלוי אשר שתית ר”ל כי ישראל שתו שני כוסות א. כוס החמה שקצף ה’ עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם. ב. כוס התרעלה שהוא העונש והיסורין שגזר עליהם ע”י שהיה עליהם בחמה, והנה את כוס החמה לא שתו את כולו, כי לא העיר ה’ כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות, אבל את כוס התרעלה שהוא העונש שנגזר עליהם שתו את כולו, וז”ש אשר שתית מיד ה’ את כוס חמתו, כי כוס זה שתו מיד ה’ בעצמו, אבל לא שתו אותו כולו, אבל הכוס השני, את קבעת כוס התרעלה שתית, שתית הכוס כולו וגם השמרים הנקבעים בתחתיות הכלי, וגם מצית אותו עד קצהו: 51:18: אין מנהל לה, בציור הזה שמדמה אותה כשכורה משני הכוסות ששתתה, כוס החמה והתרעלה, תפס משל השכור הנופל בשכרותו שהדרך הוא שבנו הגדול מחזיקו שלא יפול, ובנו הקטן מנהלו לביתו, והיא בשכרותה אין לה מנהל שינהלה לביתה מכל בנים ילדה שהם בניה הקטנים, ואין מחזיק בידה להקימה מנפילתה מכל בנים גדלה שהם הבנים הגדולים וזה בא יען כי. 51:19: שתים הנה קראתיך, המקרים אשר השיגוך היו כפולים, עד שלא נשאר מי שינוד לך, כי תחלה באו עליך השד והשבר בעת שבא עליך השודד מבחוץ לשדוד ממונך, בא עליך ג”כ השבר פנימה, עד שהיתה הצרה מבית ומחוץ, ואח”כ בא עליך הרעב והחרב, שאלה שניהם ג”כ באים מבית ומחוץ, כמ”ש (ירמיהו י״ד:י״ח) אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה חללי רעב, עד שאין לו מקום לא בבית ולא בשדה, וא”כ במי אנחמך כי למי קרה שבר גדול כזה, ועל ידי השבר הגדול הזה 51:20: בניך עלפו, שתחת שבניך הגדולים והקטנים יקימו אותך מן השכרות וינהלו אותך, הם עצמם שתו שני הכוסות האלה עצמם ששתית ונשתכרו כמוך, עד שעלפו ושכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, שהגם ששכבו בחוץ נדמו כתוא השוכב במכמר ורשת, כן לא יכלו לזוז ממקומם וממה נשתכרו? אומר כי הם מלאים חמת ה’ שהוא כוס החמה, וגם גערת אלהיך שהוא כוס התרעלה והעונש, משני כוסות האלה נשתכרו גם הם: 51:21: לכן, אחר שאין מושיעך מבניך, שמעי נא זאת עניה (על ידי כוס החמה) | ושכרת מצרות ולא מיין רק על ידי כוס התרעלה, ר”ל שנשתכרת מעוני וצרות: 51:22: כה אמר אדניך ה’, ומצד זה יושיע לך, ואלהיך יריב עמו שמצד זה ישלם גמול למוגיך (מצד שהוא אדוניך ה’ אומר לך כי) הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, ר”ל הכוס הפורענות שאמר למעלה את קובעת כוס התרעלה שתית מצית, שאת הכוס הזה שתתה כולו עם שמריו, ולא נשאר תוך הכוס מאומה, רק שאת עודך מחזקת בידך את הכוס הריקן שהוא הכלי המחזיק העונש, שהוא הגלות, כי העונש שבתוך הכלי שהם היסורים כבר קבלת עד קצהו אקח את הכלי הזאת הריקנית מידך, כי תצא מן הגולה וגם אל תירא מן הכוס השני שהוא כוס החמה שהוא לא התרוקן עדיין, ועוד נמצא המשקה המרה בתוכו, כי את חמתי לא כליתי בך, ופן אתן לך לשתות יתר הכוס, כי אני מבטיחך כי את קבעת כוס החמה הקובעת שנשאר בתחתית הכוס לא תוסיפי לשתותה עוד ומי ישתה הקובעת הזאת הנשארת בכוס? 51:23: ושמתיה ביד מוגיך, הם העכו”ם אשר הוגו וצערו ומגגו אותך (וזה מגביל נגד ואלהיך יריב עמו), ובמה תזכה שאקח קובעת של כוס החמה מידך ואתנהו אל ידם אומר כי זה יען אשר הם אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך כי העכו”ם בארץ הודו רצו לתת לישראל חיריות בגופם בתנאי שישעבדו את נפשם ונשמתם לעכו”ם, וז”ש שהם אמרו לנפשך ונשמתך שחי ונעבורה עליך, אבל את בחרת יותר בעינוי הגוף מן עינוי הנפש, ותשימי כארץ גוך ששמת את גוך דומה כארץ שיעבור עליו כל הרוצה לעבור, ולא לבד במקום שאין אנשים עוברים שמה, כי גם שמת אותו כחוץ והיא רחבה שאחורי הבתים שהוא מוכן לעברים שיעברו שמה אנשים תמיד כן שמת גוך מרמס לכל העוברים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | שירת העבד השנייה — “ויאמר לי עבדי אתה ישראל” — זהות עבד ה׳ ושליחות
- אפיון - עונש וגלות | “נחמו ה׳ את עמו” — הנחמה מגיעה אחרי הגאולה מן הגלות
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/גָדֵל (Strong’s H1432) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א,יחזקאל,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “אשר בך אתפאר” — ה׳ מתגלה בעולם דרך ישראל עבדו. לפי מלבי”ם: “קצר מהכיל” (מט:כ) — אחרי השיבה ציון תהיה מלאה עם כל-כך שתצטרך להרחיב גבולות.