אנכי אנכי הוא — כורש רועי

פסוקים

וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע יַעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל־תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ כִּ֤י אֶצׇּק־מַ֙יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶאֱצָאֶֽיךָ׃ וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם׃ זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַיהֹוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם־יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה׃ כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֧ה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹאֲל֖וֹ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים׃ וּמִי־כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֙הָ֙ לִ֔י מִשּׂוּמִ֖י עַם־עוֹלָ֑ם וְאֹתִיּ֛וֹת וַאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ׃ אַֽל־תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל־תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל־יָדָֽעְתִּי׃ יֹצְרֵי־פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ וַחֲמוּדֵיהֶ֖ם בַּל־יוֹעִ֑ילוּ וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵ֗ׄמָּׄהׄ בַּל־יִרְא֛וּ וּבַל־יֵדְע֖וּ לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ׃ מִֽי־יָצַ֥ר אֵ֖ל וּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל׃ הֵ֤ן כׇּל־חֲבֵרָיו֙ יֵבֹ֔שׁוּ וְחָרָשִׁ֥ים הֵ֖מָּה מֵאָדָ֑ם יִֽתְקַבְּצ֤וּ כֻלָּם֙ יַעֲמֹ֔דוּ יִפְחֲד֖וּ יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד׃ חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֙הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם־רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא־שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף׃ חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתׇאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת׃ לִכְרׇת־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ־ל֖וֹ בַּעֲצֵי־יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל׃ וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חׇם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגׇּד־לָֽמוֹ׃ חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ־אֵ֔שׁ עַל־חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף־יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר׃ וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ (יסגוד) [יִסְגׇּד־]ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה׃ לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃ וְלֹֽא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַ֠ף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד׃ רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹא־יַצִּ֤יל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי׃ זְכׇר־אֵ֣לֶּה יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד־לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי׃ מָחִ֤יתִי כָעָב֙ פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶעָנָ֖ן חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ׃ רׇנּ֨וּ שָׁמַ֜יִם כִּֽי־עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֗ה הָרִ֙יעוּ֙ תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ פִּצְח֤וּ הָרִים֙ רִנָּ֔ה יַ֖עַר וְכׇל־עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי־גָאַ֤ל יְהֹוָה֙ יַעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל יִתְפָּאָֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ גֹּאֲלֶ֔ךָ וְיֹצֶרְךָ֖ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהֹוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ לְבַדִּ֔י רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ (מי אתי) [מֵאִתִּֽי]׃ מֵפֵר֙ אֹת֣וֹת בַּדִּ֔ים וְקֹסְמִ֖ים יְהוֹלֵ֑ל מֵשִׁ֧יב חֲכָמִ֛ים אָח֖וֹר וְדַעְתָּ֥ם יְסַכֵּֽל׃ מֵקִים֙ דְּבַ֣ר עַבְדּ֔וֹ וַעֲצַ֥ת מַלְאָכָ֖יו יַשְׁלִ֑ים הָאֹמֵ֨ר לִירוּשָׁלַ֜͏ִם תּוּשָׁ֗ב וּלְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ תִּבָּנֶ֔ינָה וְחׇרְבוֹתֶ֖יהָ אֲקוֹמֵֽם׃ הָאֹמֵ֥ר לַצּוּלָ֖ה חֳרָ֑בִי וְנַהֲרֹתַ֖יִךְ אוֹבִֽישׁ׃ הָאֹמֵ֤ר לְכ֙וֹרֶשׁ֙ רֹעִ֔י וְכׇל־חֶפְצִ֖י יַשְׁלִ֑ם וְלֵאמֹ֤ר לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ תִּבָּנֶ֔ה וְהֵיכָ֖ל תִּוָּסֵֽד׃ כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֮ לִמְשִׁיחוֹ֮ לְכ֣וֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַ֣קְתִּי בִימִינ֗וֹ לְרַד־לְפָנָיו֙ גּוֹיִ֔ם וּמׇתְנֵ֥י מְלָכִ֖ים אֲפַתֵּ֑חַ לִפְתֹּ֤חַ לְפָנָיו֙ דְּלָתַ֔יִם וּשְׁעָרִ֖ים לֹ֥א יִסָּגֵֽרוּ׃ אֲנִי֙ לְפָנֶ֣יךָ אֵלֵ֔ךְ וַהֲדוּרִ֖ים (אושר) [אֲיַשֵּׁ֑ר] דַּלְת֤וֹת נְחוּשָׁה֙ אֲשַׁבֵּ֔ר וּבְרִיחֵ֥י בַרְזֶ֖ל אֲגַדֵּֽעַ׃ וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ אוֹצְר֣וֹת חֹ֔שֶׁךְ וּמַטְמֻנֵ֖י מִסְתָּרִ֑ים לְמַ֣עַן תֵּדַ֗ע כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה הַקּוֹרֵ֥א בְשִׁמְךָ֖ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לְמַ֙עַן֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּחִירִ֑י וָאֶקְרָ֤א לְךָ֙ בִּשְׁמֶ֔ךָ אֲכַנְּךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃ אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים אֲאַזֶּרְךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי׃ לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔הֿ כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה עֹשֶׂ֥ה כׇל־אֵֽלֶּה׃ הַרְעִ֤יפוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִמַּ֔עַל וּשְׁחָקִ֖ים יִזְּלוּ־צֶ֑דֶק תִּפְתַּח־אֶ֣רֶץ וְיִפְרוּ־יֶ֗שַׁע וּצְדָקָ֤ה תַצְמִ֙יחַ֙ יַ֔חַד אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה בְּרָאתִֽיו׃ ה֗וֹי רָ֚ב אֶת־יֹ֣צְר֔וֹ חֶ֖רֶשׂ אֶת־חַרְשֵׂ֣י אֲדָמָ֑ה הֲיֹאמַ֨ר חֹ֤מֶר לְיֹֽצְרוֹ֙ מַֽה־תַּעֲשֶׂ֔ה וּפׇעׇלְךָ֖ אֵין־יָדַ֥יִם לֽוֹ׃ ה֛וֹי אֹמֵ֥ר לְאָ֖ב מַה־תּוֹלִ֑יד וּלְאִשָּׁ֖ה מַה־תְּחִילִֽין׃ כֹּה־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְיֹצְר֑וֹ הָאֹתִיּ֣וֹת שְׁאָל֔וּנִי עַל־בָּנַ֛י וְעַל־פֹּ֥עַל יָדַ֖י תְּצַוֻּֽנִי׃ אָֽנֹכִי֙ עָשִׂ֣יתִי אֶ֔רֶץ וְאָדָ֖ם עָלֶ֣יהָ בָרָ֑אתִי אֲנִ֗י יָדַי֙ נָט֣וּ שָׁמַ֔יִם וְכׇל־צְבָאָ֖ם צִוֵּֽיתִי׃ אָֽנֹכִי֙ הַעִירֹתִ֣הֽוּ בְצֶ֔דֶק וְכׇל־דְּרָכָ֖יו אֲיַשֵּׁ֑ר הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ לֹ֤א בִמְחִיר֙ וְלֹ֣א בְשֹׁ֔חַד אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה יְגִ֨יעַ מִצְרַ֥יִם וּֽסְחַר־כּוּשׁ֮ וּסְבָאִים֮ אַנְשֵׁ֣י מִדָּה֒ עָלַ֤יִךְ יַעֲבֹ֙רוּ֙ וְלָ֣ךְ יִֽהְי֔וּ אַחֲרַ֣יִךְ יֵלֵ֔כוּ בַּזִּקִּ֖ים יַעֲבֹ֑רוּ וְאֵלַ֤יִךְ יִֽשְׁתַּחֲווּ֙ אֵלַ֣יִךְ יִתְפַּלָּ֔לוּ אַ֣ךְ בָּ֥ךְ אֵ֛ל וְאֵ֥ין ע֖וֹד אֶ֥פֶס אֱלֹהִֽים׃ אָכֵ֕ן אַתָּ֖ה אֵ֣ל מִסְתַּתֵּ֑ר אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִֽׁיעַ׃ בּ֥וֹשׁוּ וְגַֽם־נִכְלְמ֖וּ כֻּלָּ֑ם יַחְדָּו֙ הָלְכ֣וּ בַכְּלִמָּ֔ה חָרָשֵׁ֖י צִירִֽים׃ יִשְׂרָאֵל֙ נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהֹוָ֔ה תְּשׁוּעַ֖ת עוֹלָמִ֑ים לֹא־תֵבֹ֥שׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמ֖וּ עַד־ע֥וֹלְמֵי עַֽד׃ כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְ֠הֹוָ֠ה בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ לֹא־תֹ֥הוּ בְרָאָ֖הּ לָשֶׁ֣בֶת יְצָרָ֑הּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ לֹ֧א בַסֵּ֣תֶר דִּבַּ֗רְתִּי בִּמְקוֹם֙ אֶ֣רֶץ חֹ֔שֶׁךְ לֹ֥א אָמַ֛רְתִּי לְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב תֹּ֣הוּ בַקְּשׁ֑וּנִי אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ דֹּבֵ֣ר צֶ֔דֶק מַגִּ֖יד מֵישָׁרִֽים׃ הִקָּבְצ֥וּ וָבֹ֛אוּ הִֽתְנַגְּשׁ֥וּ יַחְדָּ֖ו פְּלִיטֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם לֹ֣א יָדְע֗וּ הַנֹּֽשְׂאִים֙ אֶת־עֵ֣ץ פִּסְלָ֔ם וּמִֽתְפַּלְלִ֔ים אֶל־אֵ֖ל לֹ֥א יוֹשִֽׁיעַ׃ הַגִּ֣ידוּ וְהַגִּ֔ישׁוּ אַ֥ף יִֽוָּעֲצ֖וּ יַחְדָּ֑ו מִ֣י הִשְׁמִ֩יעַ֩ זֹ֨את מִקֶּ֜דֶם מֵאָ֣ז הִגִּידָ֗הּ הֲל֨וֹא אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ וְאֵֽין־ע֤וֹד אֱלֹהִים֙ מִבַּלְעָדַ֔י אֵל־צַדִּ֣יק וּמוֹשִׁ֔יעַ אַ֖יִן זוּלָתִֽי׃ פְּנוּ־אֵלַ֥י וְהִוָּשְׁע֖וּ כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ כִּ֥י אֲנִי־אֵ֖ל וְאֵ֥ין עֽוֹד׃ בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כׇּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כׇּל־לָשֽׁוֹן׃ אַ֧ךְ בַּיהֹוָ֛ה לִ֥י אָמַ֖ר צְדָק֣וֹת וָעֹ֑ז עָדָיו֙ יָב֣וֹא וְיֵבֹ֔שׁוּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֥ים בּֽוֹ׃ בַּיהֹוָ֛ה יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃

פירוש רש”י

44:1: וְעַתָּה שְׁמַע. לָשׁוּב לְתוֹרָתִי, יַעֲקֹב עַבְדִּי: 44:3: כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא. כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יוֹצֵק מַיִם עַל צָמֵא, כֵּן אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ: 44:4: וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר. בְּתוֹךְ עֲמָלֵק, עַל יְדֵי גֵרִים שֶׁיִּתְוַסְּפוּ עֲלֵיהֶם. ׳בֵּין חָצִיר׳ הוּא עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו ״וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה״ (ישעיהו לד:יג): 44:5: זֶה יֹאמַר לַה׳ אָנִי. אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים: | וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב. אֵלּוּ קְטַנִּים, בְּנֵי רְשָׁעִים: | זֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה׳. אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה: | וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. אֵלּוּ הַגֵּרִים מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. כָּךְ שְׁנוּיָה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן (אבות דרבי נתן לו א): 44:7: וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא. וּמִי יִקְרָא שֶׁהוּא כָּמוֹנִי, וְיַגִּיד וְיַעֲרֹךְ לִי אֶת כָּל מַה שֶּׁהָיָה מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְעַד עַתָּה? | עַם עוֹלָם. כָּל בְּרִיּוֹת: | וְאֹתִיּוֹת. דִּבְרֵי מוֹפֵת: | וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה. וְאֶת הָעֲתִידוֹת לָבֹא יַגִּידוּ, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה עַתָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא חָרַב הַבַּיִת, וְלֹא גְּלִיתֶם, וְלֹא נוֹלַד כּוֹרֶשׁ, וַאֲנִי מְבַשֵּׂר אֶתְכֶם עָלָיו: 44:8: וְאַל תִּרְהוּ. אֵין לוֹ דִּמְיוֹן, וּפִתְרוֹנוֹ לְפִי הָעִנְיָן כְּמוֹ ׳אַל תֵּחַתּוּ׳ מִלְּהוֹדִיעַ אֶת שְׁמִי לְבֵין הָעֲוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: | הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ. מֵהַר סִינַי, וְהִגַּדְתִּי לָכֶם שָׁם שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי: | וְאַתֶּם עֵדָי. שֶׁפָּתַחְתִּי לָכֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים וְהֶרְאֵיתִי אֶתְכֶם שֶׁאֵין אַחֵר, וְאַתֶּם עֵדַי בַּדָּבָר הַזֶּה שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי: | וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְלֵית דְּתַקִּיף אֶלְהֵן דְּמִן קֳדָמִי מִתְיְהֵב לֵיהּ תַּקִּיף״: | בַּל יָדָעְתִּי. לְשׁוֹן ״וָאֵדָעֲךָ בְשֵׁם״ (שמות לג:יז), ״יָדַע לֶכְתְּךָ״ (דברים ב:ז), ״אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר״ (הושע יג:ה): 44:9: וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה. הַפְּסִילִים הֵם עֵדִים עַל בֹּשֶׁת עוֹבְדֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִין שֶׁאֵינָן לֹא רוֹאִין וְלֹא יוֹדְעִין, וְהָיוּ עוֹבְדִין לָהֶם: | לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. הָעוֹבְדִים לָהֶם: 44:10: נָסָךְ. לְשׁוֹן יְצִיקָה וּמַסֵּכָה, וְהַנּוּ״ן בַּתֵּיבָה יְסוֹד הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן נוּ״ן שֶׁל ׳נָשַׁךְ׳ וְשֶׁל ׳נָגַף׳: 44:11: הֵן כָּל חֲבֵרָיו. שֶׁל אוֹתוֹ יוֹצֵר וְנוֹסֵךְ פְּסִילִים, הַמִּתְחַבְּרִים אֵלָיו לַעֲבוֹד אֶת יְצִירָתוֹ וְנִסְכּוֹ, יֵבֹשׁוּ: | וְחָרָשִׁים הֵמָּה. אוֹתָם יוֹצְרִים וְנוֹסְכִים מִבְּנֵי אָדָם הֵם, קַל וָחֹמֶר לִיצִירָתָם שֶׁהִיא הֶבֶל: 44:12: חָרַשׁ בַּרְזֶל. חָרָשׁ שֶׁל בַּרְזֶל: | מַעֲצָד. הוּא אֶחָד מִכְּלֵי הַנַּפָּחִים: | וּפָעַל. הַפֶּסֶל. בַּפֶּחָם. קרבו״ן בלע״ז: | וּבַמַּקָּבוֹת. מרטי״ל בלע״ז: | יִצְּרֵהוּ. לְשׁוֹן ׳צִיּוּר׳: | וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם רָעֵב וְגוֹ׳. גַּם הוּא הַיּוֹצֵר חֲסַר כֹּחַ וְחַלָּשׁ הוּא, שֶׁאִם יִרְעַב אֵין בּוֹ כֹּחַ, אוֹ אִם לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף לְאַלְתַּר. קַל וָחֹמֶר שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת לַעֲזוֹר: 44:13: חָרַשׁ עֵצִים. וְאִם בָּא לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁל עֵץ, וְחָרַשׁ עֵצִים הוּא, כָּךְ דַּרְכּוֹ: | נָטָה קָו. כְּדֶרֶךְ הַנַּגָּרִים, וְעַל פִּי הַקָּו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, מְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בְּמַסּוֹר, שֶׁקּוֹרִין דאלאור״א בלע״ז. יְתָאֲרֵהוּ. יְיַפֵּהוּ: | יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת. וּמַחְלִיקוֹ בְּרָהִיטְנִי וְאִזְמֵל; מַקְצֻעוֹת תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אִיזְמֵלַיָּא״: | וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ. לְשׁוֹן ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ (יהושע טו:ט), אִם בָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ צִיּוּרִים עֲגוּלִים, מְסַבֵּב אוֹתוֹ בַּמְּחוּגָה, קונפ״ש בלע״ז: | כְּתִפְאֶרֶת אָדָם. הִיא הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת בַּעְלָהּ: 44:14: תִּרְזָה וְאַלּוֹן. מִינֵי אִילָנֵי סְרָק: | וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר. עוֹשֶׂה לוֹ חִזּוּקִים, בֵּין לְחִזּוּק בֵּין לְנוֹי, בְּמִינֵי עֵצִים הַמְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה בְּמַרְאֵיהֶן: | נָטַע אֹרֶן. כְּשֶׁמּוֹצֵא יִחוּר וְנֶטַע הָרָאוּי לְכָךְ, נוֹטְעוֹ לְכָךְ, וְהַגֶּשֶׁם מְגַדְּלוֹ: | אֹרֶן. לְשׁוֹן ׳נֶטַע יוֹנֵק׳, פלנצו״ן בלע״ז: 44:15: וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר. וְהָיָה אוֹתוֹ עֵץ מִקְצָתוֹ לְצָרְכֵי אָדָם לְבָעֵר: | וַיִּקַּח מִן הָעֵצִים. וַיָּחָם גּוּפוֹ לְנֶגְדָּם: | אַף יַשִּׂיק. מֵהֶם תַּנּוּר וְאוֹפֶה לָחֶם: | אַף יִפְעַל אֵל. מִן הַנּוֹתָר: 44:19: וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ. חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ: | וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה בּוֹ לֵאמֹר זֹאת: | לְבוּל עֵץ. לְרִקְבוֹן עֵץ: 44:20: רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ. לִבּוֹ אֲשֶׁר הוּתַל, הִטָּהוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ רוֹעֶה שֶׁל אֵפֶר הַדְּמוּת, שֶׁנִּשְׂרַף חֶצְיוֹ וְנַעֲשָׂה אֵפֶר. הַשּׁוֹטֶה הַזֶּה הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא לוֹ לְרוֹעֶה וּלְמְפַרְנֵס. דָּבָר אַחֵר: רוֹעֶה אֵפֶר לְשׁוֹן ׳רֵיעוּת׳, עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֲחֵרִים וּמְחַבֵּר אֵלָיו עֲבוֹדַת אֲחֵרִים שֶׁהִיא אֵפֶר: | וְלֹא יַצִּיל. הַנִּתְעֶה אֶת נַפְשׁוֹ לֵאמֹר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי, וְיִפָּרֵד מֵעָלָיו: 44:21: לֹא תִנָּשֵׁנִי. לֹא תִּהְיֶה שָׁכוּחַ מִיִּרְאָתִי: 44:22: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ. בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר, גַּם עַתָּה שׁוּבָה אֵלַי: 44:23: פִּצְחוּ. לְשׁוֹן פִּתְחוֹן פֶּה: 44:24: וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן. מֵאָז ״וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״ (בראשית כה:כב) הָיִיתִי לְךָ לְעֶזְרָה וּבְחַרְתִּיךָ: | נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי: 44:25: מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים. לְפִי שֶׁאֲנִי נָטִיתִי שָׁמַיִם, לְפִיכָךְ אֲנִי יָכוֹל לְהָפֵר אוֹתָם: | בַּדִּים. הֵם הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים עַל יְדֵי אֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וְעַל שֵׁם שֶׁפְּעָמִים הַרְבֵּה שֶׁהֵם מְכַזְּבִים קוֹרִין אוֹתָם ׳בַּדִּים׳, שֶׁאֲנִי מַחֲלִיף הַשָּׂרִים שֶׁלְּמַעְלָה וְטוֹעִין אֵלּוּ הַנִּשְׁאָלִין בָּהֶם. וּלְפִי שֶׁאִצְטַגְנִינֵי בָּבֶל הָיוּ חוֹזִים בַּכּוֹכָבִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעיהו מז:יג) ״יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעוּךְ הוֹבְרֵי שָׁמַיִם״, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר שֶׁיָּפֵר אוֹתוֹת בַּדֵּיהֶם, כִּי אֲנִי הוּא שֶׁהֵפַרְתִּי אוֹתוֹת בַּדֵּי מִצְרַיִם: 44:26: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ. מֹשֶׁה: | וַעֲצַת מַלְאָכָיו. מַלְאָךְ אֶחָד אָמַר לְיַעֲקֹב ״יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ״ (בראשית לב:כח), וְקִיַּמְתִּי דְּבָרָיו; אַף כָּאן אֲקַיֵּם עֲצַת נְבִיאַי הָאוֹמֵר עַל יְרוּשָׁלִַם תּוּשָׁב: 44:27: הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי. הָאוֹמֵר לְבָבֶל: הִתְיַבְּשִׁי (קהלת רבה יב ח): | וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ. לְפִי שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל נְהָרוֹת, מְדַמֶּה הֲרִיגַת אֻכְלוּסֶיהָ לְיֹבֶשׁ נְהָרוֹת: 44:28: רֹעִי. מֶלֶךְ שֶׁלִּי: 45:1: לִמְשִׁיחוֹ. כָּל שֵׁם גְּדֻלָּה קְרוּיָה ׳מְשִׁיחָה׳, כְּמוֹ ״לְךָ נְתַתִּיהָ לְמָשְׁחָה״ (במדבר יח:ח). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵל אֲנִי לְךָ עַל כּוֹרֶשׁ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת מְגִילָּה (מגילה יב.): | לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם. לְהַרְקִיעַ וּלְרַדֵּד לְפָנָיו גּוֹיִם, לְרַד – לִשְׁטוֹחַ: | וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ. לְשׁוֹן חַלָּשׁוּת הוּא זֶה וְשֶׁבֶר כֹּחַ, כִּי חֲגוֹרַת מָתְנַיִם הוּא זֵרוּז כֹּחַ, כְּמוֹ ״אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ״ (איוב מ:ז), ״וְאַתָּה תֵאָזֹר מָתְנֶיךָ״ (ירמיהו א:יז). ״וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה״ (איוב יב:כא) לְשׁוֹן שִׁבְרוֹן כֹּחַ: | לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי בָּבֶל; שְׁעָרִים הוּא חֲלַל פֶּתַח הַשַּׁעַר, דְּלָתַיִם הֵם הַפּוֹתְחִים וְנוֹעֲלִין בָּהֶן אֶת הַשַּׁעַר: 45:2: וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְשׁוּרַיָּא אֶכְבּוֹשׁ״, כְּמוֹ ״הֲדַר הֲדַרְנָא״ (שבת עז:), עַל שֵׁם שֶׁסּוֹבֶבֶת הַחוֹמָה אֶת הָעִיר. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ הֲדוּרִים: אוֹרְחוֹת מְקֻלְקָלוֹת אֲיַשֵּׁר לְפָנָיו: 45:3: הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ. עֲדַיִן לֹא נוֹלַדְתָּ, וַאֲנִי קוֹרֵא לְךָ שֵׁם כּוֹרֶשׁ: 45:4: לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב. שֶׁתּוֹצִיאֵהוּ מִגָּלוּת בָּבֶל: | וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לֹא עָשִׂיתָ רְצוֹנִי, כִּי אֲנִי אָמַרְתִּי ״הוּא יִבְנֶה עִירִי״ (ישעיהו מה:יג), וְהוּא כְּשֶׁעָמַד אָמַר ״מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ״ (עזרא א:ג), רְשׁוּת נָתַן לָהֶם לֵילֵךְ, וְכָל הַטֹּרַח פָּרַק מֵעַל צַוָּארוֹ: 45:7: יוֹצֵר אוֹר. לַצַּדִּיקִים: | וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. לְבָבֶל, וְכֵן עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע: 45:8: הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם וְגוֹ׳. ״צֶדֶק״ הָאָמוּר בַּמִּקְרָא מוּסָב עַל הַנֶּזֶל וְעַל הָרְעִיפָה. הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם צֶדֶק וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, כְּלוֹמַר: מֵאִתִּי יָבֹא הַצֶּדֶק לְהֵיטִיב לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם: | בְּרָאתִיו. בָּרָאתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: 45:9: הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ. נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה עַל חֲבַקּוּק, שֶׁעָתִיד לַעֲמוֹד וְלִקְרוֹא תִּגָּר עַל אֹרֶךְ הַצְלָחָתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר: ״עַד אָנָה ה׳ שִׁוַּעְתִּי וְגוֹ׳״ (חבקוק א:ב), ״וְתַעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם״ (חבקוק א:יד). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִישַׁעְיָה: לָמָּה זֶה בָּא לָרִיב אִתִּי, סָבוּר הוּא שֶׁאֵינִי שָׂם עַל לֵב לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי לְעֵת מְלֹאת אֲשֶׁר ״תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ (ויקרא כו:לד)? | אֵין יָדַיִם לוֹ. אֵין מָקוֹם לוֹ: 45:10: הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה תּוֹלִיד. כָּסָבוּר הוּא לִהְיוֹת מְרַחֵם עַל הַבֵּן יוֹתֵר מֵאָבִיו. דָּבָר אַחֵר: הוֹי בֵּן הָאוֹמֵר לְאָב ״לָמָּה הוֹלַדְתָּ?״ דּוֹמֶה הוּא לָזֶה שֶׁהוּא רָב אֶת יֹצְרוֹ: 45:11: הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי וגו׳. ה״א נְקוּדָה קָמַץ, לָמַדְתָּ שֶׁאֵינָהּ תְּמִיהָה. וְכֵן פֵּרְשׁוּ: אִם בָּאתֶם לִשְׁאוֹל לִי, אַתֶּם הַנְּבִיאִים, שְׁאָלוּנִי עַל אוֹתוֹת שָׁמַיִם וּמוֹפְתִים אֲשֶׁר אַתֶּם רוֹאִים נוֹלָדִים בָּאָרֶץ, עֲלֵיהֶם הֱיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מַה הֵם, אֲבָל עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי יְשָׁרִים, שֶׁבִּשְׁבִילָם יָצַרְתִּי אֶת הַכֹּל, אַתֶּם בָּאִים לְצַוּוֹתִי וְלִקְרֹא לְפָנַי תִּגָּר? | תְּצַוֻּנִי. תָּמוֹהַּ הוּא, וְכִי עֲלֵיכֶם לְצַוּוֹת עַל בָּנַי? אֲנִי כְּבָר בָּרָאתִי לָהֶם הַיְּשׁוּעָה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה לְפָנַי. כֵּיצַד? ״אָנֹכִי הַעִירוֹתִיהוּ בְצֶדֶק״ (ישעיהו מה:יג) עַל כּוֹרֶשׁ הוּא אוֹמֵר: 45:12: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינַי: 45:14: יְגִיעַ מִצְרַיִם וְגוֹ׳. הֲרֵי הוֹדַעְתִּי אֶתְכֶם בַּמֶּה אוֹשִׁיעַ אֶת בָּנַי מִיַּד בָּבֶל, כִּי כּוֹרֶשׁ לְכָךְ הֶעִירוֹתִהוּ בְּצִדְקִי. וְעוֹד אֲנִי מוֹדִיעֲכֶם תְּשׁוּעַת סַנְחֵרִיב בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ, כַּאֲשֶׁר יָשׁוּב (ישעיהו לו:לו) מֵעַל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ יָבֹא לִירוּשָׁלַיִם, וְחֶמְדַּת כָּל אוֹצְרוֹת כּוּשׁ וּמִצְרַיִם שֶׁיֵּלְכוּ לַעֲזוֹר אֶת כּוּשׁ בְּיָדוֹ, וְיָבֹא עִם אוֹתוֹ הַשָּׁלָל וְיִפּוֹל בִּירוּשָׁלַיִם, וְחִזְקִיָּהוּ וְעַמּוֹ יָבֹזּוּ אֶת הַכֹּל. כֵּן מְפוֹרָשׁ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כג) שֶׁעַל סַנְחֵרִיב נֶאֱמַר: | אַנְשֵׁי מִדָּה. גּוֹבְהֵי קוֹמָה: | עָלַיִךְ. יְרוּשָׁלַיִם: | בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ. שֶׁהֱבִיאָם שָׁם סַנְחֵרִיב שְׁלוּלִים בְּקוֹלָרִים, וּלְאַחַר מַפַּלְתּוֹ עָמַד חִזְקִיָּהוּ וּפָטַר אֶת כָּל הַשְּׁבוּיִים, וְנִתְגַּיְּרוּ וְהִכִּירוּ מַלְכוּת שָׁמַיִם: | אַךְ בָּךְ אֵל. יְהוּ מוֹדִים שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ אֶלָּא ה׳ לְבַדּוֹ: 45:15: אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר וְכֵן יֹאמְרוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָכֵן הֲבִינוֹתָנוּ, כִּי לִגְבּוֹת חוֹבוֹתֵיהֶן שֶׁל עַמְּךָ אַתָּה מִסְתַּתֵּר מִלְּהַרְאוֹת נִצְחוֹנְךָ, כִּבְיָכוֹל אֵין בְּךָ יְכֹלֶת, וּבְהִתְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ. כָּךְ מְפוֹרָשׁ בַּמְּכִילְתָּא (מכילתא בשלח ויהי א): 45:16: חָרָשֵׁי צִירִים. אֻמָּנֵי צִיּוּרִים שֶׁל פְּסִילִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וּמַזָּלוֹת: 45:18: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ. כִּי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ: 45:19: לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי. כְּשֶׁנָּתַתִּי אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא אָמַרְתִּי עַל תֹּהוּ עַל חִנָּם: לְזֶרַע יַעֲקֹב בַּקְּשׁוּנִי, כִּי אִם לְקַבֵּל שָׂכָר גָּדוֹל: | אֲנִי ה׳ דֹּבֵר צֶדֶק. מֵאַחַר שֶׁפָּתַחְתִּי לָהֶם בִּדְבַר צִדְקִי לְהוֹדִיעָם מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַר כֵּן הִגַּדְתִּי לָהֶם מֵישָׁרִים חֻקַּי וְתוֹרָתִי, שֶׁקּוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר לָהֶם (שמות יט:ה) ״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ׳ וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה וּמַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹ׳״: 45:20: הִתְנַגְּשׁוּ. לְשׁוֹן ׳הַגָּשָׁה׳, וְהַנוּ״ן טְפֵלָה בּוֹ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר ׳הִתְנַגְּפוּ׳: | פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם. אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מֵחַרְבּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר: | לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם. לְהָבִין דַּעַת: 45:21: הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם. מִי בִּפְסִילֵיכֶם אֲשֶׁר הִשְׁמִיעַ מִקֶּדֶם לְהָבִיא אֱלֹהֵיכֶם תְּשׁוּעָה, אִישׁ אִישׁ לְעוֹבְדָיו? | הֲלֹא אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד. שֶׁאֲנִי מוֹדִיעַ מַה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לְעַמִּי, וַאֲקַיֵּם דְּבָרִי: 45:22: פְּנוּ אֵלַי. וְהַנִּיחוּ פְּסִילֵיכֶם, כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וּבְכָךְ תִּוָּשְׁעוּ: 45:23: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי. וְיָצָא מִפִּי צְדָקָה לְקַבֵּל כָּל הַשָּׁבִים אֵלַי, דָּבָר דִּבַּרְתִּי וְלֹא יָשׁוּב. וּמַהוּ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר יָצְאָת מִפִּי? כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, וַאֲנִי אֲקַבְּלֵם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְגוֹ׳״ (צפניה ג:ט): 45:24: אַךְ בַּה׳ לִי אָמַר. הַמִּקְרָא זֶה מְסֹרָס, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: אַךְ לִי בַּה׳ אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַגּוֹיִם יִשְׁתַּחֲווּ לְפָנָיו, אַךְ לִי לְבַדִּי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בַּה׳ הֻבְטַח לִי צְדָקוֹת וָעֹז, וְלֹא יָבוֹאוּ מַכְחִישֵׁי תּוֹרָה לְחַלֵּל כְּבוֹדִי: | עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ וגו׳. כָּל הַנֶּחֱרִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹאוּ עָדָיו לְהִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּחַיֵּיהֶם וְיֵבֹשׁוּ: | הַנֶּחֱרִים. הַמִּתְגָּרִים: 45:25: בַּה׳ יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ. בְּהַבְטָחַת מִשְׁעַן אַהֲבָתוֹ יִמְצְאוּ צְדָקָה וְיִתְפָּאֲרוּ בְּמָעוֹז: | וְיִתְהַלְלוּ. פורוונטי״ר בלע״ז:

פירוש רד”ק

44:1: ועתה שמע. אע”פ שאני מחלל אתכם ומכה אתכם בעונותיכם עוד איטיב לכם טובה גדולה ועתה שמע הנחמה הטובה כי אתם עבדי בין שאר העכו”ם ובך בחרתי מכולם והעבד הטוב אע”פ שיחטא לפעמים לא יגרשהו אדוניו אלא מיסרו ובאחרונה אחר שיהיה נוסר כמה פעמים וינחם העבד וישוב לעבוד את אדוניו בישרת לבב וייטיב לו אדוניו טובה רבה: 44:2: כה אמר ה’, עושך. כמו אשר עשה את משה ואת אהרן שפירושו אשר הגדילום ולמדם, או יהיה פירוש עושך, כמו בוראך יוצרך מבטן, פי’ החכם רבי אברהם אבן עזרא כי רמז ליעקב כמו שאמר בבטן עקב את אחיו כלומר מי שיצר יעקב בבטן בכח שאחזה ידו בעקב עשו אחיו שלא כדרך שאר העוברים כי אין העובר מוציא ידו מן השליא כל שכן שיתפוש בידו וזה היה מעשה נס ומי שהיה עם אביכם בבטן יהיה עמכם בגלות שהוא מקום צר לכם כמו הבטן לעובר, ויתכן לפרש ויוצרך מבטן כמו שפי’ בוראך, וטעם מבטן כי בעת צאת הבן מן הבטן יכניסהו בברית האל וימול אותו לשמונת ימים: | יעזרך. שיעזרך והוא אומר לך אל תירא: | וישורון. ידוע שהוא ישראל ונקרא כן לפי שהוא ישר בין העמים: 44:3: כי אצק. כי כמו שאני יוצק מים על מקום צמא כן אצק רוחי על זרעך, וכן אמר יואל אשפוך רוחי על כל בשר וכל בשר אינו ר”ל אלא ישראל לבד כמו שאמר ונבאו בניכם ובנותיכם, וכן אצק עליהם ברכתי, ובאמרו על זרעך ועל צאצאיך כי הנביא היה מתנבא כנגד דורו והיה מבטיח הישועה על בניהם שתבא הגאולה בימיהם, והמשיל דבר המים לשני ענינים לרוחי וברכתי האחד לענין הנפש שישראל צמאים בגלות לדבר הנבואה שפסקה זה כמה שנים וכן אמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה’ והבטיח לרוות את הצמא כמו שהמים מרווים המקום הצמא והיבש ואמר אצק רוחי על זרעך, ולענין הגוף שישראל צמאים בגלות לישועה ולכל הטוב שהבטיחם האל בשובם לארצם ועל זה אמר וברכתי על צאצאיך, ובאמרו על יבשה ר”ל יבשה וצמאה כי כל הארץ נקראת יבשה על דרך כלל כמו שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ אבל זהו פרט למקום הצמא והיבש מן הארץ: 44:4: וצמחו בבין חציר. בי”ת בבין המשמשת הוא לתוספת באור כי מספיק היה אם אמר בין חציר וכמוהו בי”ת בתוך, אמר יצמחו ישראל בטובה כאלו היו נזרעים בין חציר וזה על דרך משל והחציר הוא צומח במהרה ולזה המשילם לחציר לרוב מהירות צמיחתם לא לעמידה כי החציר לא יעמוד כמו שאמר כי כחציר מהרה ימלו לפיכך אמר אחר כך כערבים על יבלי מים שעומדים בלחותם כל הימים: 44:5: זה יאמר. כי הנשארים בישראל כולם יהיו קדושים וכולם יקראו שהם לה’ ושהם מזרע יעקב כמו שאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו’, וכן אמר והיה כל אשר יקרא בשם ה’ ימלט: | יכתוב ידו לה’. יאמר בפיו ויכתוב בידו לה’ ר”ל כי הוא לה’, ויונתן תרגם יקרב קרבניה, ובאמרו זה וזה לפי שיבא מזה אחד ומזה אחד כמו שכתוב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל: | יכנה. יכנה עצמו בשם ישראל כי לא יזכר שם עצמו אלא יאמר ישראל אני: 44:6: כה אמר ה’ מלך ישראל וגואלו. כי כשיגאלנו יהיה הוא מלך ישראל לבדו שלא יהיו ברשות מלכי העכו”ם והוא אדון צבאות מטה ומעלה ובידו הכל והיכולת בידו להוציאם מהגלות אני ראשון אף לצבאות מעלה העומדים שלא ישתנו אף להם אני ראשון ואני בראתים ואני אחרון הם יכלו ואני קיים ומבלעדי אין אלהים לבטל אמונת העובדים לשמש ולירח ולככבים אין באחד מהם שהוא אלהים אלא במצותי וברשותי הם מנהיגים מה שמנהיגים: 44:7: ומי כמוני. ומי שהוא אלהים כמוני יקרא העוברות והעתידות ויגידה ויערכה לי מה שהיה משומי עם עולם כלומר מבריאת העולם, והנה יאמר משומי כלומר כי אני שמתי הנבראים בעת שבראתים כל אחד ואחד בגבולו העליונים למעלה והתחתונים למטה וכן יאמר לי האותיות אשר תבאנה ואינו כפל לשון אלא פירוש האותיות העתידות לבא בזמן קרוב ואשר עתידות לבא בזמן רחוק, ולמו תרגם יונתן כמו לנו ויש לפרשו כמשמעו, ופי’ בעבורם כלומר יגידו כדי לצדק עצמם, ויש מפרשים ואותיות דברי מופת וה”א יגידה ויערכה על ההוה שעבר מבריאת העולם עד הנה: 44:8: אל תפחדו. אמר לישראל אל תפחדו מאלהים אחרים ואל תיראו מהם וכן אמר ירמיהו אל תראו מהם כי לא יריעו וגם היטב אין אותם: | ואל תרהו. פירוש לפי מקומו כמו אל תפחדו, ויונתן תרגם לא תדחלון ולא תתברון כמו לא תירא ולא תחת הלא מאז שהשמעתיך והגדתי העתידות לבא ובאו ואתם עדי כי לכם שלחתי נביאי ועמכם עשיתי ניסים ונפלאות ואתם יודעים אם יש אלוה מבלעדי כמו שאמר משה רבינו או הנסה אלהים לבא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות וגו’ לעיניכם, כמו שאמר הנה ואתם עדי: | ואין צור בל ידעתי. כי אין למעלה ממנו ידוע כי כל הידועים כולם אצלי, או פירוש אין צור שלא ידעתי והם אינם יודעים אותם על האמת כי אינם אלוה, ואמר זה על המלאכים ועל הגלגלים, ויונתן תרגם ולית דתקיף אלהן דמן קדמי מתיהב ליה תקוף: 44:9: יוצרי פסל. האומנים שעושים ויוצרים הפסל כולם תהו כי מעשיהם תהו והפסילים שהם חמודיהם שהם חומדים ואוהבים אותם והם לא יועילו להם למה חומדים אותם: | ועדיהם המה. ואם תאמרו לו אין אנו יודעים שלא יועילו עדיהם המה הפסילים הם עדים בעצמם שלא יועילו כי לא יראו ולא ידעו וכיון שאינם רואים ואינם שומעים ויודעים היאך יועילו לאחרים: | למען יבושו. יזכרו זה למען יבושו מעבדתם אותם, וי”מ ועדיהם המה ר”ל הם מעידים על עצמם כי אין להם כח כי אם תשרפם לא יוכלו למלט עצמם כל שכן אחרים: 44:10: מי יצר אל. מי יעשה מעשה תהו כזה שיטרח לתהו וישים כספו להבל היש שגעון כזה: | נסך. כסהו או לשון יציקה: 44:11: הן כל חבריו. המתחברים אליו לעשותו או לעבדו, או פירוש חבריו כמשמעו שהפסל תהו והמתעסקים בו הם תהו כמוהו כמ”ש יוצרי פסל כולם תהו הנה הם חברים לפסל בדבר תהו: | וחרשים המה מאדם. אינם מלאכים ושרפים העושים זה האל אלא אומנים מבני אדם שעושים שאר מלאכות ועושים אותו אל, זה דבר תימה: | יתקבצו כולם. פירוש כל עובדי הפסל יתקבצו וישאו ויתנו במעשיהם מהו ויסתכלו בו אם יעשו זה יש להם שיפחדו מהאל על מה שעשו ויבשו מעצמם ממעשיהם שהוא תהו שיתבוננו בו: 44:12: חרש. סמוך לברזל כי הרי”ש פתוחה, ספר עתה במעשה הפסל איך טורחים להבל מי שהוא אומן ברזל יעשה מעצד ויעשה המקבת כי כל אומן צריך לכלי ברזל יעשו הפסל מעץ או מאבן או מברזל או בדיל או כסף או שאר מתכות בכלי ברזל יעשו אותם: | מעצד. כלי ברזל שחותך בו חרש עצים והוא שקורין דולודיר”א בלע”ז או אייש”א: | ופעל בפחם ובמקבות. אותו החרש פעל בפחם שנופח בו לחמם הברזל שיעשה ממנו הכלי ופעל במקבות שיעשה אותם שיצור בהם הפסל זהו שאמר יצרהו ופעל במקבות שיצרהו בהם, יצרהו שרשו יצר ופ”א הפעל נבלעת בדגש: | ויפעלהו בזרוע כחו. בכל כחו הוא פועל בו כי יקוה בפעולתו שכר טוב וענינו בזרוע בכחו, ובי”ת בזרוע משמשת במקום שנים, או פירוש כמו הפוך בכח זרועו וכן מקום שם קבר: | גם רעב ואין כח. עד שמרוב חשקו במלאכה כשיגיע עת האכילה לא ירצה לקום מהמלאכה והוא רעב ופועל עד שלא ישאר בו כח וכן צמא ולא יקום אפילו לשתות והנה הוא עיף וצמא ורעב ועם כל זה פועל מרוב חשקו במלאכה: 44:13: חרש עצים. גם כן סמוך והרי”ש פתוחה: | נטה קו. המדה: | יתארהו. יגבלהו כלומר ישים גבול בעץ בשרד והוא חוט הצבע שמסמן בו הנגר מה שרוצה לכרות מן העץ וכן ותאר הגבול, והצבע ההוא יקרא שרד והקו שאמר הוא החוט שצובע אותו בשרד: | יעשהו במקצעות. ואחר שסמן אותו יתקנהו במקצעות ומקצעות הם שני כלים דומין במלאכתם לאחד קורין לו פלאנ”א ולאחר סימנ”ט שמקלף בהם הנגר פני העץ ומחליקו, ותרגום ואת הבית יקציע יקלף ותרגום יונתן במקצעות באזמילא ואלו הכלים עשויין כמו אזמלים: | ובמחוגה יתארהו. מחוגה, קונפא”ש בלע”ז ובו יעשו הצורות ותאר הדברים המצויירים, יתארהו הראשון אל”ף בחטף פתח והשני האל”ף בחטף קמץ: | כתפארת אדם. כי צורתו נאה ומפוארת משאר בעלי חיים, ות”י כתפארת אדם כתושבחת אתתא למתב בביתא כלומר כמו שהוא תפארת האשה שתשב בבית שלא תצא לחוץ כן הוא הפסל יושב בבית וכמוהו ונפש אדם מן הנשים, ואדוני אבי ז”ל פי’ כמשמעו והענין כפול ואמר ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם ולמה לשבת בית לא לצורך אחר כי הוא ממקומו לא ימיש: 44:14: לכרות לו ארזים. עד הנה ספר מעשה הפסל מעץ הטוב עתה אומר כי עוד יטריח עושה הפסל שהולך אל היער לכרות לו ארזים לעשות מהם פסל, ועוד טורח יותר מזה שנוטע נטיעה ויגדל אותה עד שתהיה ראויה לכרות ממנה עצים לעשות פסל, ראו עד היכן הגיע כח עבודתם והכל נקל בעיניהם בחשבם לקבל שכר טוב על זה והם טורחים לתהו ובהו והבל לא יתבוננו במעשיהם, ובאמרו ארזים מבקש המשובח שבהם לכרותו: | תרזה. אילן מאילני סרק, ופירשו בו שהוא שקורין לו בערבי סנאב”ר: | ואלון. הוא ערמון: | ויאמץ לו בעצי יער. לבקש מהם הטוב: | נטע ארן. שם אילן גם כן טוב למלאכה, ובדרז”ל עצי ארזים ארנים וברושים: | וגשם יגדל. יש מפרשים גשם גוף ר”ל גוף עץ, וכן בארמי גשמי יצטבע, והנכון לפרשו כמשמעו, וכן תרגם יונתן ומטרא ירבי, והוצרך לומר וגשם יגדל כי ידוע הוא כי כל צומח יגדל אותו הגשם אלא אמר שאף על פי שהוא נוטע העץ לשם עכו”ם הגשם יגדל אותו והרי הגשם בשליחות האל יתברך בא ואף על פי כן עולם כמנהגו נוהג כמו שאמרו רבותינו ז”ל בזה הענין הרי שגזל סאה של חטין וזרעה דין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין: 44:15: והיה. כי כשכורת העץ וחושב אותו לפסל החתיכות הנפסלות יהיו לו לבער ולהחם ולאפות באותם פסילי העצים: | ויחם. החי”ת נקרא בקמץ חטף והזקף ביו”ד: | ישיק. כמו יבעיר כלומר יסיק בהם את התנור: | ואפה לחם. כמו וטחני קמח: | למו. כמו לו או כמשמעו, ופי’ לפסילים אף על פי שלא זכר אלא אחד רבים הם: 44:16: חציו. ר”ל מקצתו אמר כי בחציו שמבער יהנה בשני פנים שיצלה בו צלי ויאכל עד שישבע ועוד שיחם בשרו באש: | על חציו בשר יאכל. פירוש יצלה צלי האיך יאכל בשר על חציו שיצלה בו הצלי: | ויאמר האח. שמחה וכן האח האח ראתה עינינו, יאמר הסכל הזה מתפתה בדבר הפסל וישמח בו לסכלותו בשני פנים בהנאת הגוף לשעה ובחשבו כי יהיה לו שכר טוב בעבודתו יאמר מה טוב לי זה הפסל כי אני נהנה ממקצתו בהנאת גופי ומקצתו אעבדנו ויצלני בעת צרתי: | חמותי. מלרע: 44:17: ושאריתו לאל. פירוש לפסילו זהו האל שלו: | יסגוד לו. ישתחוה כפל ענין במלות שונות כי יסגוד כמו ישתחוה כתרגומו, או פירוש יסגוד לו כריעה: | וישתחו. פשוט ידים ורגלים כמו שפירשו רז”ל, ויונתן תרגם סגיד ליה ואשתעביד ליה: 44:18: לא ידעו ולא יבינו. טח, מנחי העי”ן, ואם הוא פתח והוא פעל יוצא בחבירו והטח הוא האל על דרך השמן לב העם הזה כמו שפירשנו, או יהיה הטח יצרם הרע הגובר על שכלם: 44:19: ולא ישיב. וי”ו ולא דעת כוי”ו וישא אברהם את עיניו, או הוא כפל ענין, אמר ולא ישיב אל לבו אלה הדברים שזכר כי הם דברי תימה ואין בלבו לא דעת ולא תבונה לאמר זה כלומר לחשוב בלבו חציו שרפתי במו אש ואף וגו’: | אפיתי על גחליו. למעלה אמר אף ישיק כי שניהם יעשה אדם בעצים, או ישיק בהם את התנור ויאפה הלחם על ידי הדבקה או יאפה הלחם על הגחלים: | ויתרו. הנותר ממנו והוא שם מן יתר הגזם: | לתועבה. לדבר שתעב האל ומנע מעבוד אותם: | לבול עץ. לענף עץ, וכן כי בול הרים ישאו לו, יעקרו בול: 44:20: רועה אפר. אמר זה העושה הפסל לעבדו רועה אפר הוא כלומר מתעסק בדבר שלא יועיל לו והוא על דרך אפרים רועה רוח, וי”ת הא דחלתא פלגא קטמא: | לב הותל הטהו. הותל תאר ואם הוא פתוח ומשפטו להדגש אלא בא קל כמו התל בי, אמר יצר הרע שמהתל בו הטהו לדרך רעה והוא לא יבין ולא יציל את נפשו טרם אבדה: | ולא יאמר הלא שקר בימיני. מה שפעלתי ועשיתי בימיני שקר הוא וכת”י הלא שקרא עבדית בימיני: 44:21: זכור אלה יעקב. אם העמים עובדי פסילים לא יבינו אתה זכור הדברים האלה ולא תפותה לעובדי הפסילים: | כי עבדי אתה. מאז עבדי אתה ולא עבד הפסילים ועל כן יצרתיך להיות לי עבד, וטעם יצרתיך כמו שפירש בוראך ויוצרך, או עת שלקח ישראל לעם והוציאם מבית עבדים הוא עת היצירה, וי”ת אתקנתיך למהוי עבד פלח קדמי: | ישראל לא תנשני. לא תנשה ממני זכרני אתה ואזכרך: 44:22: מחיתי כעב פשעיך. כמו העב שנמחה במים כן מחיתי פשעיך: | שובה אלי. ומה שחטאת עד הנה מחיתי, והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב כעת העוברת בצאת השמש, וכפל הענין במלות שונות: | שובה. מלרע: | גאלתיך. עתה אגאלך מגלות בבל: 44:23: רנו שמים. על דרך משל כאלו כל העולם ישמח בצאת ישראל מהגלות: | כי עשה ה’. טובה עם עמו וגאלם: | תחתיות ארץ. היא הנקודה האמצעית אשר בארץ, והנה זכר העגולה והנקודה וזכר הדומם והצומח והחיים לא זכר כי לא ישמחו כולם כי בבל תאבל: | פצחו. ענינו הרמת קול, וזכר הרים לפי שעיקר בריאת הארץ ההרים שבה: | יתפאר. כי תפארת האל יהיה בהוציא עמו מהגלות והעמים יפארוהו בזה, וכן אמר כורש כל ממלכות הארץ נתן לי ה’: 44:24: כה אמר ה’. ויוצרך מבטן, פירשתיו: | עושה כל. עשיתי כל העולם בעת הבריאה ולא היה אלא אני לבדי ובכל יום אני עושה שאני מעמידו בכחי: | נוטה שמים. רוקע הארץ, פירשתים, ובאמרו לבדי ומאתי ר”ל כי אני ראשון לכל הנבראים ובעת הבריאה לא היה אלא אני לבדי ומאתי ומכחי היה הכל, ובבראשית רבה הכל מודים שלא נבראו מלאכים ביום הראשון שלא יהיו אומרים מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו אלא אני ה’ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ: | מאתי. מי אתי כתיב לומר מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם: 44:25: מפר אותות בדים. וכיון שהוא אדון הכל הוא מפר ומבטל כשירצה המעשים מהחכמים שהיו בבבל שהיו כוזבים באותותם שהם אותות השמים, כמו שאמר ומאותות השמים אל תחתו, או פי’ אותות שעות היום, כמו שאמר והיו לאותות, שלא הכירו הרעה שתבוא להם כמו שאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים וגו’, וקראם בדים לפי שהם כוזבים במשפט המזלות לפעמים, ובדים מן בדיך מתים יחרישו שפי’ כזביך, וכן פי’ קוסמים הם החוזים, כמו בלעם בן בעור הקוסם, כי חוזה בכוכבים היה, ובדים וקוסמים וחכמים הם כפל ענין במלות שונות, והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש בדים מגזרת בדד כי יש נשמות שיש להם כח להתבודד ויגידו העתידות ולא בדרך חכמה, וקוסמים הם חכמי המזלות וחכמים הם הרואים בכבד ובכתף: 44:26: מקים דבר עבדו. הוא ישעיהו ומלאכיו שאר הנביאים שנתנבאו על בנין בית שני: | לירושלם. בעבור ירושלם, וכן ולערי: | תושב. שישובו יושביה עליה, תושב, שרשו ישב משלא נזכר פועלו מהנוסף: | וחרבותיה. טעמו על ירושלם שזכר: 44:27: האומר לצולה. היא בבל המשיל אותה למצולת ים לשני דברים האחד שהיא מלאה מים והשני לפי שהיתה בקעה: | חרבי. כלומר יבשי, כלומר שלא ישאר כל טוב בה אלא תחרב על ידי כורש, וכן ונהרותיך אוביש דרך משל, והנה ביד האל הכל כי הוא אמר לירושלם שהיתה חרבה שתבנה ואומר לבבל שהיתה בנויה שתחרב: 44:28: האומר לכורש. בעבור כורש אומר שהוא רועה שלי כלומר שינהג את צאני והוא ישראל: | וכל חפצי ישלים. בבבל ובירושלים: | והיכל תוסד. הנה נמצא היכל זכר ונקבה כי נמצא והיכל ה’ לא יסד, ואפשר כי התי”ו תי”ו הנכח, ואמר תוסד כי בימי כרש לא עשו אלא היסוד כי בטלו העמונים את מלאכתם והיתה בטלה עד שנת שתים לדריוש: 45:1: כה אמר ה’ למשיחו לכורש. כמו שקראו רועי כן קראו משיחי כלומר מלכי כי אני המלכתיו להחריב את בבל והמלך הוא משוח או לפי שהמלוכה היתה על ידי משיחה נקרא המנוי שממנה האדם על איזה דבר בלשון משיחה, וכן ומשחת את חזאל, תמשח לנביא תחתיך, יען משח ה’ אותי, וכן למשיחו לכורש הממונה שלו כי האל מנה אותו למלך: | לרד לפניו. מקור מן הקל בשקל כשך יקושים, והוא מגזרת הרודד עמי תחתי, והוא ענין פרישה ורקיעה כתרגום וירקעו ורדידו: | אפתח. שלא יהיה בהם כח לפני כורש כי האזור חוזק המתנים: | לפתוח. כאלו הם פתוחות, וכן לא יסגרו כאלו לא יסגרו שהרי אמר דלתות נחושה אשבור: 45:2: אני לפניך. כלומר עזרי ילך לפניך: | והדורים. דרכים עקלקלות אישרם לפניך, והוא על דרך משל שלא יכשלו בבאו לבבל בשום ענין ודומה להדורים בדברי רז”ל הדורא דכנתא: | אושר. כתוב בוי”ו וקרי אישר ביו”ד, והענין אחד כי אותיות אהו”י מתחלפות: | אשבר, אגדע. כי בעזרתי תלכד בבל אף על פי שדלתותיה נחושה ובריחיה ברזל: 45:3: ונתתי לך אוצרות חשך. כי מה שאדם אוצר מכסף וזהב ואבנים טובות תחת הקרקע יאצור אדם אותם במקום שהוא חושך ומסתרים ובבבל היו אוצרות רבות כמו שקורא אותה מדהבה, כלומר בעלת הזהב: | ומטמוני. בשור”ק המ”ם השניה: | למען תדע כי אני ה’. כי זה הנצוח שאתה עושה בארצות להכניע מלכי הארצות תחתיך לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וברצוני, וכרש הכיר זה בדעתו כי מה’ היתה לו, וכן אמר כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלהי השמים, ולפי שהמלכים אשר לפניו התגאו ולא הכירו האל עד ששלח ידו בהם, כמו מלך אשור שאמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, לפיכך התבונן כורש בעצמו וראה שהראשונים שנתגאו נפלו ביד האל הכיר כי הכח לאל וידע כי בידו הכל והוא המגביה והוא המשפיל: 45:4: למען עבדי יעקב. זה שאני עושה לא למענך אלא למען עבדי יעקב וכל זה להחריב בבל שהעבידום יותר מדאי והכבידו עולם ולהוציאם מהגלות בעבור זה אני נותן לך הכח הזה: | אכנך ולא ידעתני. כי כמה שנים לפני כורש ולפני גלות ישראל התנבא הנביא על חרבן בבל, ואמר ואקרא לך בשמך, ואמר אכנך כי פעם היתה בשם כורש כמו בזאת הפרשה ופעם בלא זכר שם כרש וזהו הכנוי: | ולא ידעתני. ועדין לא היית יודע אותי כשהייתי קורא על ידי נביאי שאתה תחריב בבל: 45:5: אני ה’ אאזרך. אתן אזור במתניך עד שלא ידעתני כי כבר דברתי על ידי עבדי הנבאים עליך שאתן לך כח על ממלכות הארץ ועל בבל: 45:6: למען: וממערבה, הה”א רפה ואינה לכנוי אלא הוא שם בלשון נקבה כמו מערב שם בלשון זכר, ויתכן להיות הה”א כנוי לשמש, כי ימצא בלשון נקבה ואם היא רפה ימצא כמוה, וזכר ממזרח ומערב כי ממזרח למערב הוא הישוב השלם ולא כן מצפון לדרום: 45:7: יוצר אור ובורא חשך. מלרע: | ובורא רע. מלעיל, וזכר אור וחשך ושלום ורע דבר והפכו זכרם למשל כי כן יעשה האל יתן אור ושלום וחשך ורע לבבל ורע הפך שלום כי השלום טוב והמלחמה רע, ואמר על אור ושלום יוצר ועשה כי הם מעשה ועל חשך ורע אמר בורא כי אינה דבר כי הסרת האור היא החשך, והסרת הטוב והשלום הוא רע: | ובורא. ענין גזירה, כמו ואם בריאה יברא ה’ גזר שיהיה, ואאז”ל פירש ובורא חשך הארץ, כי היא הגורמת החשך בעולם כשתשקע השמש הארץ מסך בין השמש ובינינו לפיכך הוא החשך, ופירוש עושה שלום בין התולדות שהם הפוכות בטבעם, ובהסכמת ארבעה תולדות אלה יהיה בריאות הגוף והוא שלום ואם תכבד אחת מהם על חברתה הקרה על החמה או החמה על הקרה או הלחה על היבשה או היבשה על הלחה זהו חלי הגוף שהוא רע וזה יבא ממאכלים רעים לגוף כי אם יהיו חמים ויאכל מהם יותר מדאי תגבר יד תולדות החמה או ההפך כי כל אחת עומדת כנגד חברתה, או יבא החלי מדברים אחרים והבורא ברא הדברים והמאכלים, ואע”פ שאדם גורם לעצמו החלאים שהם על המאכלים הבורא יתברך בראם, זהו ובורא רע, ואע”פ שהוא לא בראם לרע, וכתב רבינו סעדיה יחס הטוב והרע לבריאת האל כנגד מחשבת מי שהוא מאמין בשני אלוהות אחד טוב ואחד רע, לפיכך אמר אני ה’ עושה כל אלה: 45:8: הרעיפו שמים ממעל. ענין הזלה, וכן מן הקל ושחקים יערפו טל, והוא כמו הפוך: | ירעפו. אמר זה על דרך משל על התשועה שתבא לישראל כאלו מלאכי שמים באים לעזרתם, וכן יושבי הארץ: | ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד, פירוש ויפרו ישע וצדקה שתצמיח הארץ יחד, ואע”פ שהזקף בישע דבק עם וצדקה לפיכך אמר ויפרו לשון רבים: | בראתיו. כל אחד מהם הישע והצדקה, ויונתן תרגם הפסוק על תחית המתים: 45:9: הוי רב את יוצרו. אמר זה על מלך בבל שהיה מתגאה ומתנשא כנגד האל והוציא כלי בית המקדש לשתות בהם והמשיל משל ואמר אם החומר יריב עם היוצר אותו ויאמר לו מה תעשה אני יודע יותר ממך: | חרש את חרשי אדמה. כי זה המלך חרש יתחשב עם חרשי אדמה, כי ככלי יוצר נפץ במהרה כמו שכתוב ביה בליליא אתקטיל בלשצר מלכא: | אין ידים לו. ידמה שלא עשוהו ידים: 45:10: וכן המשילו לבן שאמר לאב: | מה תוליד. או לאם: | מה תחילין. כי זה דבר שאינו, ואיך יתנשא מלך בבל על האל שהוא בידו כחומר ביד היוצר, וכן אמר על מלך אשור היתפאר הגרזן על החוצב בו: 45:11: כה אמר ה’. האותיות שאלוני, יאמר כנגד העכו”ם שאלו לי העתידות הבאות לישראל אני אגיד לכם לא כאלהיכם שאינם יודעים מאומה: | על בני. על ישראל שהם בני ופועל ידי תצוו לנביאים בעבורי שיאמרו לכם דברי והם יגידו לכם מה אני עתיד לעשות בעבור בני והכח בידי לעשות כי אני בראתי הכל: 45:12: אנכי. ואדם עליה בראתי. זכר האדם כי הוא ממונה עליה והוא ראש בריאות הארץ וכל הנבראים בה בעבורו, אמר | ידי נטו שמים, ואמר | וכל צבאם צויתי, כמו שאמר דוד כי הוא צוה ונבראו, להודיעך כי המעשה והנטיה לא היה אלא מצוה והמצוה אינה בדבור אלא רצון: 45:13: אנכי הערותיהו בצדק. הכנוי על כורש שזכר למעלה, אמר אני הוא שעשיתי כל זה העיר העירותי לכרש שיעשה צדק ויוציא ישראל מהגלות ויחריב שונאיהם ומעבידיהם, וזהו צדק: | הוא יבנה עירי. כי הוא נתן להם כסף וזהב לבנות הבית והעיר: | לא במחיר ולא בשחד. כי אם לעשות רצונו כי ידע בלבו כי אני המלכתיו, כמו שאמר נתן לי ה’ אלהי השמים, ואמר והוא פקד עלי לבנות לו בית: | וגלותי ישלח. כמו שאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והנה זאת אעשה לישראל ועוד ישועה אחרת טרם זאת וטרם גלותם והוא דבר סנחריב, ועל זה אמר: 45:14: כה אמר ה’ יגיע מצרים. וזה הענין כמו שאמר למעלה נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך, ושם פירשנו הענין, וכן פירשנו בפרשת יהיו עוד חמש ערים בארץ מצרים: | וסבאים אנשי מדה. פירוש מדה גדולה, וכן אנשי מדות: | עליך יעברו. כי מלך אשור העבירום על ירושלם: | ולך יהיו. כי לקחו ישראל כל הבזה והם היו בזיקים ובשלשלאות, ועליך | ואליך אמר לירושלים: | ואליך ישתחוו. ואליך יתפללו להתירם ממאסרם ויודו לך שאין אל אלא אתה ואין עוזר זולתך ואפס אלהים אלא אלהי ישראל: 45:15: אכן. כן יאמרו הם, או הם דברי הנביא כי כן יודו העכו”ם, וכן הוא באמת שאתה אל מסתתר שאינך נראה ואתה אלהי ישראל כי בהם נראה כחך וגבורתך בתשועה שתושיעם בעת צרתם: | מסתתר. פירשו יונתן כמו נסתר שתרגם בקושטא את אלהא אשריתא בתקוף רומא שכינתך, והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש כמשפטו שהוא מבנין התפעל אמת כי אתה אל מסתתר מסתתר מהגוי שאין לך חפץ בו ואתה אלהי ישראל מושיע: 45:16: בושו וגם נכלמו. אמר כי הכלימה יותר מן הבשת: | חרשי צירים. אומני הפסילים, ונקראו צירים שהוא ענין צירים וחבלים יאחזון כמו שנקראו עצבים, והנה הלכו בכלימה אומני הפסילים ועובדיהם כי לא הושיעום בעת צרתם הפסילים שהביאו עמהם, אבל: 45:17: ישראל לא יבושו ולא יכלמו כי הוא נושע בה’ תשועת עולמים, ופי’ עולמים זמנים ארוכים: | לא תבשו. דברי הנביא לישראל: | עד עולמי עד. כל ימי עולם: 45:18: כי כה אמר ה’. אמר כי לפי שזאת הפרשה טעם לאשר עליה שדבר בענין האלילים שלא יושיעו ולא יצילו ואין מושיע אלא האל שהוא ברא הכל: | בורא שמים. כבר פירשנו כי זה הענין זכר אותו הנביא כמה פעמים מפני האמונות הרעות שהיו בדורו: | הוא האלהים. וכיון שהוא ברא הכל הוא האלהים ר”ל השופט והמנהיג ולא הגלגלים והככבים כי אף על פי שהם מנהיגים התחתונים במצותי הם עושים ואני אלהים עליהם, כמו שכתוב הוא אלהי האלהים, ואמר זה הענין כנגד עובדי האלילים כי אין ראוי לעבוד אלא למי שהוא אדון על הכל, וכן הוא אומר יוצר הארץ לקבל כח והנהגת העליונים: | ועושה. מתקנה, כלומר הוא תקנה להיות יושבים עליה כשהקוה המים אל מקום אחד: | הוא כוננה. כונן אותה להיות הנבראים עליה פרים ורבים, כמו שאמר להם פרו ורבו, ואם הם מתמעטים הוא בפשע בני אדם שיש להם דעת להבין הטוב והרע ובעשותם הרע הם מתמעטים או זה על ידי זה במלחמה או על ידי מגפה מאת האל, כמו שנגף מחנה אשור שזכר ובעונם נגפו ונתמעטו כי האל ברא הארץ לפרות ולרבות לא ברא אותה לתהו להיות תהו מאין אדם ובהמה אלא להיות יושבים עליה ואינם מתמעטים כ”א בעונם: | אני ה’ ואין עוד. מוחץ ורופא ממית ומחיה אלא אני לבדי: 45:19: לא בסתר דברתי. כשדברתי במעמד הר סיני לא היה בסתר ובמקום ארץ חשך שלא ראה ולא שמע אדם כי נגלה נגלתי על הר סיני לזרע יעקב בקולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאד ושמעו וראו הקולות המקומות הסמוכים להר סיני ומהם שמעו אחרים ואחרים מאחרים, כי אי אפשר לענין גדול כזה שלא היה נודע בכל העולם וכל זה לא עשיתי לתהו אלא לצורך כדי שידעו כי אני הוא האלהים ואמרתי לזרע יעקב שיבקשוני, כמו שאמר אנכי ה’ אלהיך, ולא יבקשו אחר זולתי, כמו שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואמרתי לזרע יעקב והוא הדין לכל בני אדם אלא הם ואבותם היו דבקים בי יותר משאר הגוים ולקחתים סגולה מכל העמים והיה להם לשאר העמים ללמוד מהם ולא לבקש אלהים אחרים כי לא יועילום, כמו שזכר כי לא הועילו ולא הושיעו הפסילים שהיו במחנה אשור: | אני ה’ דובר. מה שדברתי והגדתי להם לזרע יעקב צדק ומישרים הוא הכל: 45:20: הקבצו. התנגשו, תהיו נגשים כלכם אלי: | פליטי הגוים. הפחותים שבגוים והם עובדי הפסילים שאי אפשר שאין בגוים חכמים ומבינים כי הבל הוא עבודת הפסילים ואם הם רבים קורא אותם פליטי, רוצה לומר פחותים, וכן פליטי אפרים אתם פירושו הפחותים שבאפרים לא ידעו אלה הנושאים את עץ פסלם לא ידעו ולא יבינו איך הוא אלוה והוא נושא אותו ומתפלל אליו, ובאמת הוא אל שלא יושיען: 45:21: הגידו. איש לחברו והגישו זה את זה לפני גדוליכם ומנהיגיכם: | אף יועצו יחדו. הם אם ידעו זה ויאמרו מי מכל אליליהם השמיע זאת מקדם טרם בואה ומי מכל פסיליהם הגידה מאז לפני שתבא זאת הגזרה שהבאתי על מחנה אשור, וכן הגזרה שהבאתי על בבל, ואמר זאת כי על שתיהן דבר בפרשה שלמעלה מזו: | הלא אני ה’. אני הוא שהגדתי על ידי עבדי הנביאים הגזרה הזאת טרם בואה: | ואין עוד אלהים מבלעדי. שהגידה אני הוא אל צדיק, כלומר נאמן בדברי ומושיע שהושעתי ירושלם ממלך אשור והושעתי ישראל מגלות בבל: 45:22: פנו אלי. כמו שראיתם ישראל נושעים בי לפי שהם פונים אלי כן אתם כל אפסי הארץ, כלומר כל הגוים מקצות הארץ ועד קצות הארץ פנו אלי גם כן ותהיו נושעים בי גם כן ותדעו כי אני אל ואין עוד: 45:23: בי נשבעתי. השבועה היא הגזירה שלא תשוב, אמר בי נשבעתי שזה יהיה באחרית הימים שיפנו אלי ויושעו כל אפסי ארץ, וזהו שאמר יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, ר”ל יצא מפי בצדקה ולא ישוב אחור אותו הדבר, ומה הוא כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כמו שאמר צפניה הנביא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’ לעבדו שכם אחד: | תשבע כל לשון. כמו שאמר ובשמו תשבע, ר”ל שלא יזכירו שם אלהים אחרים ולא יכרעו לפניו אלא לפני האל יכרעו ויתפללו ובשמו ישבעו באמת: 45:24: אך בה’ לי אמר צדקות. המפרשים פירשו כי אלה דברי הנביא, ויש מפרשים אמר הנביא אלה העתידות לא ידעתי בדרך החכמה אך בשם שאמר לי אלהי הצדקות והעוז, והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש אך בה’ לבדו צדקות ועוז ונכנסה מלת לי, והטעם בשם שדבר עמי, ואאז”ל פי’ אמר הנביא אני נשבע בה’ כי לי אמר צדקות ועוז: | עדיו יבא. כלומר בעל צדקות ועוז יקרב אליו ויבשו ויכלמו כל הנחרים בו, ר”ל כל הכועסים והקופצים בו, ויונתן תרגם ברם במימרא וגו’, והנכון אצלי בפירוש הפ’ הזה כי הוא דבק באשר למעלה ממנו אמר תשבע כל לשון אך בה’ לבדו ולא באל אחר, והראיה לפירוש זה כי תשבע אין לו קשר באותו הפסוק, כי לי שזכר איננו לו קשורה כי לא יקשר ענין שבועה בזה הדרך אלא עם בי”ת לא עם למ”ד, כמו בה’ נשבעתי, בי נשבעתי, ובשמו תשבע ואשבע לו בה’ וכן כולם: | לי אמר. ה’ צדקות ועוז, וכן האל אמר לי צדקות ועוז לתתם לאשר עבדוני, עדיו יבא ויבשו כל הנחרים בו, כל העמים שהיו נחרים בו ומאוסים בו ובעבודתו עד היום ההוא אז יבאו עדיו ויתודו לפניו ויבשו על מה שעשו, ואמר יבא בלשון יחיד ר”ל כל עם ועם, ואמר במסרה כי יבא זה אחד מן דסברין לשון רבים: 45:25: בה’ יצדקו. העמים יבשו אבל זרע ישראל יצדקו בעבודתם אותו ויתהללו בו לעיני העמים, כי הם דבקו בו אפילו בגלותם, כמו שאמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר:

פירוש מלבי”ם

44:1: ועתה, ר”ל על עונות הדור ההוא הענשתי אותם בדין וכבר נפרע חובך ועתה בא העת לרחם עליך בין בעודך בגלות, בין לגאלך שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו (ר”ל מצד שאתה עבדי מצד עבודתך, אתה יעקב, כי עבודתך אינה במעלה עליונה כ”כ, רק מצד שבחרתי בך מצד זה הנך ישראל, מושל על הטבע ואעשה עמך נפלאות): 44:2: כה אמר ה’ עשך ויצרך, היוצר הוא העושה צורת הדבר והעושה הוא הגומר את הדבר, אמר לא לבד שעשך וגמרך כי גם יצר אותך, וגם אחר שעשאך יעזרך מיום שיצאת מני בטן ומשגיח עליך תמיד, (מדמהו לולד הנוצר מן הטפה ואח”כ נגמר ואח”כ בצאתו מרחם ה’ משגיח עליו תמיד, ובענין זה מדמה לידת האומה הכללית במצרים ששם יצרה, ואשר גדלם והביאם אל השלמות בעת מ”ת ששם עשאם, ואח”כ השגיח על כל צרכיהם בא”י, ע”ד הלא הוא אביך קנך (נגד יוצר) הוא עשך (עושה) ויכוננך (מבטן יעזרך) ולכן אל תירא עבדי יעקב: 44:3: כי אצק, ר”ל הנה השפע האלהית לא תחול רק על המזומנים לה ורק על המקום הצריך אל השפע ההוא, כמו שלא יוריד ה’ את הגשמים רק בעבור שדי תרומות הצריכים למטר השמים, ומ”מ אחרי שיוריד ה’ את השפע בעבור המוכנים והצריכים לה, תרד במקרה גם על הבלתי מוכן לה, כמו שברדת הגשמים בעבור שדי תבואה ירדו במקרה גם על פני חוצות, וז”ש במשל כמו שאצק מים על צמא, על ובעבור אדמה צמאה למטר, אשר ימצא בה צמחים הצמאים לשתות מים, ועל ידי זה נוזלים על יבשה יזלו המים על כל מקום יבשה, גם על אדמה הבלתי צמאה למטר, ובלתי מוכנת וצריכה לשפע ההוא כן אצק רוחי על זרעך, (הזרע הם הבנים הגדולים והצאצאים הם הילדים הקטנים) כן בשפע האלהית שאשפיע עליך מהנבואה ורוח קדשי, אצק אותה על זרעך הגדולים המוכנים לנבואה, ועל ידי זה תרד ברכתי גם על צאצאיך הקטנים, שמרוב שפע האלהית שירד על הגדולים ברוח ה’ יתברכו גם הקטנים, (ור”ל בזכות גדולי הדור אשר יאציל ה’ מרוחו עליהם יתברכו כלל עם הגולה): 44:4: וצמחו בבין חציר, החציר י”ל שני חסרונות, א. שמתיבש מהרה לפני כל עשב ב. שגדל במקום יבש שאין בו מים, וערבים על יבלי מים י”ל שני מעלות, א. שהם חזקים ומוצקים, ב. שגדלים על מים, אומר הגם שיצמחו בבין היינו במקום הנמצא בין חציר, שסביבותם תגדל חציר, מ”מ יהיו הם דומים ביניהם כערבים על יבלי מים שי”ל שני מעלות נגד המקום של החציר והחציר עצמו (והנמשל ע”י שיצוק ה’ מים על צמא ורוחו על זרעם, הגם שיצמחו בארץ עכו”ם שהם עצמם דומים כחציר יבש, ומצד מקומם לא למטר השמים ושפע האלהית ישתו מים, יהיו הם דומים ביניהם כערבים חזקים ונטועים על יבלי מים שהוא משל השפע הרוחנית והקדושה): 44:5: זה, השפע האלהית והכרת ה’ תתרבה כ”כ עד שירבו המדרגות בהכרת ה’, עד כי ימצא, א. מי שיאמר לה’ אני, עכו”ם שיכירו את ה’ והגם שלא יקבלו תורתו יאמרו שהם לה’ ולא לאל נכר ב. ימצא מי שיקרא בשם יעקב, שהוא המון העם מזרע יעקב שישמרו יחוסם לנצור דת אבותיהם, וגם ימצאו מי שיכתב ידו לה’ הם צדיקים ההולכים לפני ה’ תמיד עד שיכתוב ידו לה’, כמו שנותן על עצמו שטר שעבוד להקדיש מעשה ידיו לעושיהם שלא לעשות בידו שום דבר חול רק מה שהוא לה’ ולשמירת מצותיו, והאיש הזה בשם ישראל יכונה, כי הוא יהיה הנהגתו למעלה מן הטבע, ר”ל בעת שיכתוב ידו לה’ אז יקרא לו ה’ בשם חדש ויכנהו בשם ישראל, לאות על שהוא שורר על הטבע בהיותו עבד ה’: 44:6: כה אמר ה’ אני ראשון, (הנביא מתוכח עתה נגד שני מיני כתות שהיו בזמנו בין העמים, הכת האחת שנתנו דופי באלהות, ועמם יתוכח עד פסוק ט’, והכת הב’ שהכחישו ההשגחה ועבדו אלילים, ועמם יתוכח מן פסוק ט’ והלאה) מדבר תחלה נגד הכת שנתנו דופי באלהות, והוא שאמרו שאינו קדמון ושאינו אחד כמבואר למעלה (מ”ג יו”ד י”א) ועז”א נגד האומרים שאינו קדמון אני ראשון ואני אחרון, ונגד האומרים שאינו אחד אומר ומבלעדי אין אלהים: 44:7: ומי כמוני יקרא, משיב לנגד הפוקרים האלה, אחר שלדעתכם נמצא עוד אלוה כמוני, כי להמכחישים קדמותו נמצא אל כמוהו קודם לו, ולהמכחישים אחדותו נמצא כמוהו עמו בזמן אחד, אומר מי אשר כמוני יקרא, מי שיקרא ויאמר שהוא אל כמוני, אומר אני לו ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ר”ל כי מציאות האל ואחדותו מבורר במופת על שני פנים, א. מן מציאות העולם (ומופת זה בנוי ע”ז הדרך, אם דבר אחד נמצא, בהכרח יש דבר אחד מחויב המציאות (כי אם לא כן ילכו הסבות ומסובבים לבלתי תכלית וזה א”א), ואחר שהעולם המוחש, או לכל הפחות אנכי בעצמי נמצא בפועל, בהכרח נמצא דבר שהוא מחויב המציאות, המחויב המציאות הזה א”א שיהיה אותו הדבר בעצמו שאני רואה (העולם, או אנכי) שהלא העולם וכן אנכי מציאותם אפשרי, ובהכרח המחויב המציאות נבדל מכל אשר השגתי, הנמצא אשר מציאותו מחויב, והוא שבלתי אפשר לחשוב כלל שיהיה מציאותו אפשרי, הוא העצם השלם בתכלית השלמות, ומוכרח שימצא בו כל התנאים האלה שיהיה אחד קדמון ודומיהם) המופת השני נלקח מן מציאות הטבע בכללה, (והוא אחר שאנו רואים כל הטבע מסודרת לתכליתים מוגבלים, מבואר שנמצא מסדר חכם אשר המציא וסדר אותה, אחר שכל חלקי הטבע נערכים באופן זה אשר יתחברו כולם להשלים זה את זה, כאשר יתחברו איברי החי להשלים ולהעמיד את כלל הגויה, בהכרח כי הנמצא הזה אשר ערך הערך הזה הוא אחד, הנמצא אשר בלתי אפשר לחשוב מציאות העולם בלעדו הוא מחויב המציאות, ומחויב המציאות הוא השלם בתכלית השלמות בהכרח, ואחר שא”א לחשוב מציאות העולם בכלל בלעדי ה’ הוא המחויב המציאות והשלם בהכרח, ובהכרח הוא קדמון יחיד ודומי’) עפ”ז אמר מי אשר כמוני יקרא ויאמר שהוא אל כמוני, אשאלנו א. ויגידה לי משומי עם עולם, יגיד לי המופת המבורר מן שומי עם עולם שהוא מן מציאות העולם והעם אשר בו, שזה מוכרח במופת שלא נמצא אל זולתי, כמו שהתבאר במופת הא’ ב. ויערכה לי משומי עם עולם שישיב על הערך הנראה משומי עם עולם שנראה איך העוה”ז נערך קצתו אל קצתו וכו’, מקושר בקשר אמיץ וערך מסודר כאיברי הגויה להעמדת הגויה הכוללת ועתה מביא מופת שלישי המבואר מן הזמן שבעבר ובהוה ובעתיד המציאות כולו עומד על סדר אחד וערך אחד, מבואר שהוא ראשון ואחרון ואין בלעדו, שאל”כ ישתנה הסדר הזה בא’ מן הזמנים בהכרח, וז”ש ואותיות דברים הבאים בהוה, וכן ואשר תבאנה דברים הבאים בעתיד הם, יגידו למו ר”ל לעם עולם הנזכר, הם יגידו לעם עולם ויבררו, כי אני קדמון ואחד: 44:8: אל תפחדו, ר”ל כי לדעת המכחישים איני יכול לשדד הטבע ולעשות נפלאות, אחר שכחי מוגבל, אבל אתם אל תפחדו, וגם אל תרהו משום רעיון כלל, כי הלא מאז השמעתיך והגדתי, בעת שהשמעתיך את דברי במעמד הר סיני הלא אז הגדתי לכם כי אין אל אחר בלעדי, ואתם בעצמכם עדי על ההשגחה הפרטיית והנפלאות שעשיתי עמכם עד עתה, ומכל זה ידעתם אתם, כי א. היש אלוה מבלעדי הפך דעת המכחישים המשנים שהיו אומרים שיש שני לי ב. ואין צור בל ידעתי הפך מה שאמרו שאיני ראשון ואחרון, והגם שלא נמצא בלעדי עתה, כבר היה או יהיה לפני או אחרי צור אשר לא ידעתי אותו: 44:9: יצרי, עתה שב להתוכח עם הכת השניה שהיו כופרים בהשגחת ה’, ועי”כ היו עובדים כוכבים ועצבים, והנה היה ביניהם שלש כתות (הכת הא’) שיחסו אלהות להפסל עצמו והיו חושבים שנמצא בו בעצמו צורה נכבדת וכח נשגב, ועליהם אמר יוצרי פסל כלם תהו, היוצרים הם הנופחים בו צורה אלהית לפי דעתם הנה הם הכת הסכלה שבכולם ותהו מעשיהם (הכת הב’) שהיו חושבים את הפסל כעין טלמסאות להוריד ע”י רוחניות ושפע איזה כוכב מיוחד והיו חושבים שהכוכבים חומדים את הדמות ההוא ומשפיעים עליו, והם לא עבדו הפסל עצמו אך שמהו כאמצעי להשיג על ידו תועלת, ועליהם אמר וחמודיהם בל יועילו, כי הכוכבים אינם חומדים את הדמות וא”כ לא ישיגו את התועלת המדומה אצלם ועדיהם המה לעומת שאמר ואתם עדי, שישראל הם עדים על גבורת ה’ והשגחתו, יאמר כי כן גם עובדי העצבים המה עדים על אליליהם שבל יראו להשגיח על עובדיהם ואף גם בל ידעו גם הם בעצמם אין להם שום ידיעה, למען יבשו עדיהם שהם עובדיהם: 44:10: מי יצר, מוסב על למען יבשו, כי מי יעשה סכלות כזה ליצור אל לעצמו אחרי שרואה שהוא בלתי מועיל, ר”ל כי עושה דבר מגונה ראוי שיהיה התועלת רב עד שישא את הכלימה שישיג בעבור מעשהו, בעבור התועלת שישיג ממנו, אבל מי יעשה שטות כזה לעשות דבר מגונה כמוהו לנסך פסל לעצמו ומבלי תועלת, (וכפל מי יצר אל ופסל נסך נגד שני הכתות, נגד הכת שאמר עליהם יוצרי פסל כולם תהו, שחושבים שהפסל עצמו יש בו אלהות, אומר מי יצר אל, ונגד הכת שאמר עליהם וחמודיהם בל יועילו, שחשבו את הדמות כצינור להגרת השפע על ידו קראו פסל ודמות מגביל אל הכוכב): 44:11: הן, עתה ידבר על הכת הג’ שנמצא ביניהם, שהיו אומרים שבאמת הפסל עצמו אינו כלום, רק שכונת הפועל את הדמות, שעושהו בשעה ידועה ויכוין ויעשה בעת עשייתו כונות ומעשים ידועים ואח”כ יתחברו אצלו חבורת אנשים ויגבילו על ידו מעשיהם וכונתם לכח מיוחד מן הצורות העליונות וכוכביהם ויזכרו ויפחדו אז מן הכחות העליונות האלה, זה יפעול בעליונים שיריקו עליהם ברכה, לא מצד הפסל רק מצד כונת האנשים, כמו שנמצא גם בקדושה שהפועל בכונה ימשיך קדושה על פועלו, לעומת זה אמר, מה יועילו לכם המעשים האלה, הן כל חבריו יבשו ההתחברות אצלו להגביל כונתם אל העליונים לא יועיל, וגם וחרשים שפעלו אותו איך יוכלו לפעול בפעולתם לעורר ע”י כחות עליונים הלא המה מאדם ומה יפעלו פעולות אדם ומחשבותיו בכוכבי מעל, והראיה כי אם יתקבצו כלם בין החרשים בין החברים אליו, ויעמדו לעומת הפסל, אז יפחדו יבשו יחד, ר”ל שהגם שיכונו א”ע לפחוד שיפחדו אז לעומת הפסל, מהכוכבים, מ”מ יבושו ג”כ, כי יראו שהבל מעשיהם: 44:12: חרש ברזל, (שווי כל דבר וערכו יתעלה לפי החומר והצורה והפועל והתכלית והאמצעיים שהובילו אל התכלית, ותחלה באר שהפסל הבל מצד צורתו, כמ”ש בל יראו ובל ידעו שהוא העדר הצורה השכליית והמרגשת, אח”כ באר שהוא הבל מצד תכליתו כמ”ש מי יצר אל לבלתי הועיל, אח”כ באר שהוא הבל מצד פועלו כמ”ש וחרשים המה מאדם, עתה מתחיל להלעיג על הפסל מצד חומרו, שבל תאמר שיש איזה מעלה אל הפסל מצד החומר שנעשה ממנו, שהוא יקר ונכבד מחומר האדם חרש ברזל יש שהיו עושים הפסל מברזל בעבור שהוא קיים ומתמיד, ויש היו עושים אותו מעץ, כי העץ נעלה מן הברזל מצד צורתו שי”ל נפש הצומחת מתחיל לדבר תחלה על פסל הברזל איך תחשבו שיש בו ממש, הלא חרש ברזל מעצד שאם היה בו אלהות הלא תנאי האלהי שיברא הוא את אחרים, לא שאחרים יפעלו בו, והלא ראשית הויית הפסל יפעול המעצד המחתך הברזל ממחצבו, ואם תאמר שהאלהות לא תתחיל בו עד אחר שנחתך והוקצב במעצד והופרש לפסל, ותחלה היה חול, הלא ופעל בפחם הלא גם אח”כ יתיכנו ע”י האש, ואיך ישלוט בו האש להתיכו וא”ת שלא תתחיל בו האלהות עד אחר שניתך וקבל צורתו, הלא אח”כ במקבות יצרהו, יעשה בו נקבים הרבה ע”י מקבות לצייר צורתו וליפותו, ואל תאמר שכל זה נדמה לנו אך למראה עינים ובאמת הפסל עושה את עצמו, והכח האלהות שבו הוא החותך במקבות ונופח באש פחם, לז”א הלא ויפעלהו בזרוע כחו הלא האומן ירגיש כי בכחו יפעול בו ושאינו עושה א”ע, וא”ת כי הכח הזה בעצמו שיש לו להאומן לפעול הוא מקבלו מן הפסל, שהוא נותן בו כח לפעול עד שהאומן מתפעל לא פועל, לז”א הלא גם רעב ואין כח, הלא רואה כי כחו טבעי, וצריך ללחם ומים לחזקו: 44:13: חרש עצים, גם החרש עצים תחלה נטה קו לשער כמה יחתוך מן הסדן לצורך הפסל, ויתארהו סביבו בשרד וצבע לבל יפחית מן השיעור הצריך הרי גם הוא אין נחתך מעצמו, וא”ת שאינו קונה הכח האלהית עד שנחתך מן הסדן והוא בפני עצמו, הלא גם אח”כ יעשהו במקצעות, וא”ת שאינו קונה הכח הזה עד שקבל צורתו ונעשה פסל, הלא גם אח”כ במחוגה יתארהו להשוותו וליפותו, ועוד הלא יעשהו כתבנית איש שבין פסל הברזל ובין של העץ איך יהיה אלהי אחר שיעשהו כתבנית יש ונמצא (כי איש כולל כל יש ונמצא וזה ההבדל בינו ובין אדם) ואם יהיה אלהי איך יקבל תבנית איזה נמצא מן הנמצאות, הלא האלהי אין לו גוף ותבנית, ויותר מזה אם יחשוב שהפסל מעולה מן האדם איך יעשהו כתפארת אדם, כאילו בזה יתפאר במה שיש לו תבנית אדם, רק שמשונה מן האדם במה שהוא מיוחד לשבת בית במה שאינו יכול לצאת החוצה כמו האדם, כי רגליהם לא ימישון, וכי זאת יתן לו המעלה: 44:14: לכרת לו, אחר שההביל את האליל מצד שאינו עושה א”ע והאומן וכלי האומנות פועלים בו, מוסיף לאמר בל תתעקש להשיב שבהעצים עצמם שמהם נעשה האליל יש בהם רוחניות וקדושה, עד שא”צ כלל לאיכות עשייתו כי קדוש הוא מעצמו מתחלתו, עז”א הלא הוא הולך לכרת לו ארזים יהיה מה שיהיה ואין ארז מיוחד לעשיית הפסל רק כל ארז שיזדמן, ואיך תאמר שהיה קדושה בהעץ עצמו, ובל תאמר שכלל מין הארז כולו יש בו קדושה, הלא ויקח גם תרזה ואלון ויאמץ אותו גם בעצי יער לחזקו בעצים פחותים בחשיבות, ולא זאת לבד כי גם נטע ארן שנוטע יער גדול של ארזים, וגדולו אינו נעשה למעלה מדרך הטבע, רק וגשם יגדל אותו בדרך הטבע: 44:15: והיה, והלא מן הארז שגדל ביער הזה לא נעשה בו שום קדושה, כי יהיה לאדם לבער ויותר מזה כי גם יהנה האדם ממנו הנאת הגוף בעת התבערה שיקח ויחם מהם, ועוד הנאה יותר קרובה מזאת, כי אף יסיק אותו בתנור ואפה לחם על גחליו, ואף יפעל אל וישתחו ואיך יהיה בו ענין קדושה ואלהות, (וכפל דבריו נגד שתי הכתות שהזכיר למעלה נגד הכת שחושבים שהפסל הוא עצמו אלהי, אמר אף יפעל אל וישתחו, ונגד החושבים שהוא רק מגביל אל הצורה הרוחניות אומר עשהו פסל ויסגד למו, ועיין באור המלות): 44:16: חציו, מוסיף לאמר שלא לבד שהיער בכללו נעשה לבער, כי גם מן העץ שהקצה לעשות ממנו פסל, הנה חציו שרף במו אש מכבר ועל חציו השני בשר יאכל עתה, (ר”ל שאינו קונה קדושה לא לפני עשייתו ולא לאחר עשייתו) וגם לא תבא מארה באכילתו שלא ישבע ממנו, כי יצלה צלי וגם ישבע, וגם אל תטעה שהבשר נצלה בנס לא ע”י העץ שהעץ אינו נשרף כלל, כי הלא אף יחם וירגיש חום, ולא תאמר שזה ג”כ רק דמיון מתעה שנדמה לו כך, כי הלא יאמר האח חמותי ראיתי אור ששתי הסגולות שיש להאש ההארה והחום ירגיש אותם בחוש, עד שיאמר האח חמותי וישמח על החום ואת האור יראה בעיניו ממש לא בדמיון: 44:17: ושאריתו, ואיך מן העץ הזה יעשה שאריתו לאל לאל עשה לפסלו כפל דבריו נגד שתי הכתות הנזכרות, הא’ שחושבים אותו לאלהות, והב’ שחושבים אותו רק לממשיך שפע מן הכחות העליונות, וז”ש או לאל עשה לאלהות או לפסלו להגביל על ידו צורת הכוכב, ומבאר או יסגד לו אם עשהו רק לפסלו, או וישתחו אם עשהו לאל ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, ועיין באור המלות: 44:18: לא ידעו, אומר הנה מה שלא ידעו ולא יבינו להרגיש הבל אמונתם אין זה פלא, כי לא ידעו יען שטח מראות עיניהם, ולא יבינו יען שטח מהשכיל לבתם, (ר”ל הידיעה תהיה מצד הבחינה והנסיון, ולא יוכל לבחון מי שהוא עור וחסרו לו החושים להכיר המוחשים וההבנה תהיה ע”י מופתי השכל והעיון והם טח מהשכיל לבותם, ואיך יבינו, אם חסרים להם כחות השכל והתבונה), וא”כ אין פלא מה שלא ידעו ולא יבינו. אבל זה פלא מדוע. 44:19: לא ישיב אל לבו, דבר פשוט כזה הלא להכיר דבר זה לא צריך לא דעת ולא תבונה, (ר”ל דעת ע”י הבחינה ונסיון, ולא תבונה ע”י מופתי השכל) כי אם רק ישיב אל לבו יאמר, הלא חציו שרפתי במו אש, ואף אפיתי (כנ”ל פסוק ט”ו ט”ז) ואיך יתרו לתועבה אעשה (וכפל דבריו אם עשהו לאלהות איך יתרו לתועבה אעשה? ואם עשהו לסגוד ע”י לכחות הרוחניים איך לבול עץ אסגוד, הלא הוא עץ הבלה ונפסד ואיך יעשה רושם בין כוכבי שמים הקיימים): 44:20: רעה אפר, ואמר הנה הרועה את האפר, ר”ל מי שאינו יודע כלל כי האדם יש בו נפש אלהית גבוה ונעלה מאד, עד שלא יצויר כלל שהאדם ישתחוה אל הדומם והצומח, כי הוא נעלה מהם ע”י כח נפשו, כי הוא אינו יודע את הנפש כלל, רק הוא רועה אפר, מנהיג את האפר והגוף, (כמו רעה אמונה, רועה רוח), עליו אין תימה כלל כי לב הותל הטהו לבו המהתל ומצחק עליו הטהו מני דרך עד שיחשוב א”ע גרוע מן פסל עץ ואבן, להכנע לפניו, ולא יציל את נפשו שיזכור איך אעשה כזאת נגד נפשי שהיא אלהית שכליית, ואיך אכניעה לפני דומם וצומח, או שיאמר עכ”פ הלא שקר בימיני, הלא השקר הוא גלוי וברור כאילו הוא חקוק על ימיני, כי השקר גלוי וברור כי אחר שהוא רועה אפר ואינו יודע מנפשו כלל, הוא באמת גרוע מן הפסל ואין עליו תימה כלל, אבל. 44:21: זכר אלה יעקב, אבל אתה יעקב הלא אתה ידעת מעלת האדם מצד צורתו, וביחוד אתה ישראל, שנפשך גבוה מאד אף ממלאכי השרת כמו שמורה ע”ז שם ישראל כי ישר אל מלאך ויוכל, וכ”ש מהעכו”ם כי עבדי אתה לא עבד אלהי נכר, וחוץ מזה שאתה עבדי מצד עבודתך אותי, הנה יצרתיך עבד לי, כי נוצרת ע”ז מצד התולדה ע”י שנתתי לך נפש עליונה אלהית, הנה אתה ישראל לא תנשני, אתה צריך ליזהר בל תשכח אותי ולעבוד אלהי נכר 44:22: מחיתי, ואעפ”י שעונותיכם מבדילים עתה ביניכם לבין אלהיכם, ולא אוכל להשכין שכינתי בתוככם, עד שהם דומים כעב וכענן המאפילים בפני קרני השמש, כן יסוככו ביני וביניכם מ”מ אמחה את הפשעים כאשר ימחה העב והענן ע”י הרוח המפזר אותם כן אמחה את פשעיך הגדולים שדומים כעב ואת חטאתיך השוגגים שדומים כענן שאינו מאפיל כמו העב, רק בתנאי אם תשוב אלי בתשובה, כי אז גאלתיך, אז אם תשוב הנה כבר גאלתיך, כי הגאולה מוכנת ועקר הדבר תלוי בתשובה, ואז בעת הגאולה לא יעבדו עוד לכוכבים ומזלות, כי אז 44:23: רנו שמים, השמים ירונו לה’ יען כי יתראה לכל כי עשה ה’ שה’ עשה את השמים ומנהיג את המערכת, וגם בל יתעו אז כתועים האומרים עזב ה’ את הארץ ביד ממשלת הכוכבים, כי גם יריעו תחתיות ארץ כי גם שם יתראה כבוד ה’ והשגחתו, ולא שישגיח בארץ רק השגחה כללית, כי גם הרים יפצחו רנה ואף היער וכל עץ אשר בו כי תתפשט ההשגחה על כל פרטי אישי הבריאה אף על הצומח, ובמה יכירו השגחתו? | כי גאל ה’ את יעקב, ובישראל שהם הצדיקים עוד יתפאר ע”י שיעשה להם נסים גדולים ואותות ומופתים לתפארת: 44:24: כה אמר ה’, מתחיל ענין חדש מדבר מתחלה מן גאולת בבל ויסובב דבריו מגאולה זו על הגאולה העתידה גאלך בעתיד, ויצרך מבטן בעבר, אנכי ה’ עשה כל, לא כאומרים שהעולם נברא ממנו בהכרח כצל מהשמש, וכמושכל מהמשכיל, כמו שהיה דעת אריסטו, ולא כהאומרים שהעולם בראו ה’ ע”י חומר קדום, עז”א אנכי ה’ עושה, כי הפועל בהכרח לא יקרא בשם עושה כפ”ש הפילוסוף, ואנכי ה’ עושה כל, הכל גם חומר העולם בראתי יש מאין נטה שמים לבדי לא כהאומרים שנשתלשלה הבריאה מאתו ע”י עילות ועלולים, כי אני נוטה שמים לבדי בלי מסייע רקע הארץ מאתי ר”ל ולא כהאומרים שהנהגת הארץ נמסרה בידי הטבע או מערכת השמים, כי הלוא רקיעת הארץ על המים, הלא זה בא בהכרח מאתי, כי הוא כנגד הטבע הנטוע ביסוד המים שיקיף את יסוד העפר מכל סביביו, ולא שיהיה תחתיו: 44:25: מפר, ר”ל ואחר שאני בראתי ומשגיח על העליונים והתחתונים בהנהגה בחיריית כפי רצוני הפשוט, א”כ אני הוא המפר אותות בדים ומזלות, שהגם שימצא אות במהלך המזלות שלא תבנה ירושלים אפיר אותות השמים, גם קסמים יהולל, הקוסמים שמשיגים ע”י חכמת הקסם מה יהיה בעתיד ידמו כהוללים ומשוגעים כי לא יהיה כמו שקסמו גם משיב חכמים אחור החכמים הם חכמי הטבע, אותם ישיב אחור ודעתם יסכל, ור”ל כי חכמי הטבע ישיגו מה שעתיד להיות על פי חקי הטבע, והם ילכו בבחינתם לפנים, והוא שילכו תמיד לחקור מן הסבה אל המסובב, כשראו הסבה ישפטו בדעתם שהמסובב מוכרח לבא, אם יש אש מוכרח שיבא עשן, אם יש נשיאים יבא הגשם, אמנם לפעמים יטעו ולא יהיה הדבר ולא יבא כמו ששפטו, אז ילכו לאחור, והוא שישובו אחור מן המסובב אל הסבה, למשל למה לא היה גשם ע”י הנשיאים? מפני שהיה רוח. אולם לא יצליחו בחקירתם, רק כשיהיה המנהג עפ”י הטבע, אבל אחר שאני אשדד חקי הטבע ואפיר אותם, אז החכמים ששפטו תחלה מן הסבה אל המסובב, וראו שלא בא הדבר כמו שהיה מוכרח לבא עפ”י חקי הטבע, ישובו אחור לבקש הסבה הטבעיית אשר גרמה זאת, ואז יראו כי ה’ סכל דעתם, כי יראו שאין לדבר הזה סבה טבעיית כלל, רק אצבע אלהים הוא: 44:26: מקים, ר”ל מה שישתנה בין הוראת הכוכבים, בין הוראת הקוסמים, בין הוראת הטבעיים, שכולם יהיו מורים שבבל תהיה מצלחת וירושלים מושפלת, ואני אהפך הדבר, זה יהיה מפני כי אני המקים דבר עבדו, ור”ל כי הנס יהיה מפני שני פנים א. ע”י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ”ש אליהו חי ה’ אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר”ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום. ועז”א מקים דבר עבדו שהוא הצדיק העובד אותו ב. לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז”א ועצת מלאכיו ישלים, מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה, ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא האמר לירושלם, תושב וגם שאר ערי יהודה תבנינה וגם חרבותיה של ירושלים שהוא המקדש והעזרות אקומם אני בעצמי ובכבודי: 44:27: האמר, וגם לבבל הגם שהיא מצולה ועמוקה והמים מתאספים שם בדרך הטבע אומר לה חרבי שלא יהיה בה מים, וגם נהרותיה אוביש, הגם שבדרך הטבע א”א שייבשו במדינה הזאת העומדת במצולה (והנמשל הגם שעפ”י הטבע בבל מצלחת ובצורה מ”מ יהפכנה ה’, וזה יהיה ע”י כורש, שכבש את בבל, ונתן לישראל רשות לבנות ירושלים): 44:28: האמר, כי הנס יהיה בשני פנים א. שידוד חקי הטבע. ב. שידוד חקי הבחירה והחפשיית, שיהפך ה’ לב שרים שיעשו רצונו ונס זה קשה יותר, (הגם שאצל בני אדם לא יוחשב זה לנס כ”כ, כי הבחירה חפשיית יותר מחקי הטבע) ובזה הוסיף שבזה יגדל הנס הזה בכלל, שיכריח בחירת כורש אל רצונו. | האמר לכורש רעי, אני אומר לכורש את רעי ורעיוני אגלה לו את אשר במחשבתי והוא כל חפצי יעשה, ומה יהיה החפץ הזה כי הוא יאמר לירושלם תבנה והיכל תוסד (ותפס בהיכל תוסד, כי הבנין כולו יחס אל ה’ עצמו, כמ”ש (כ”ז) וחרבותיה אקומם): 45:1: כה אמר ה’ למשיחו לכורש, אשר משח ומנה אותו למלאות דבריו אשר החזקתי בימינו להוליכו אל המלחמה והכיבוש והמשרה, למען לרד לפניו גוים שירדה בם בפרך, וגם לא יפחד שמלכיהם ילחמו נגדו, כי מתני מלכים אפתח מן חרבם החגורה על מתניהם, וגם לא יירא מערים הבצורות שיושביהם ימרדו בו, כי אפתח לפניו דלתים ר”ל אף הדלתות הפנימיות שדרכם להיות סגורים אפתח לפניו, וממילא שערים החיצונים לא יסגרו כלל, עד שכל ערים הבצורות יהיו פתוחים לפניו (עתה מתחיל דבורו): 45:2: אני, דע כי הגם שכחך חלוש מעשות הגבורה הזאת, אני לפניך אלך לכבוש הדרך לפניך, והדורים אישר דרכם היה לשום דרכים עקומים לפני המבצר לבל יוכל האויב לקרב אל השער, והיו צריכים להקיף אותם ואני אישר את ההדורים האלה, דלתות ר”ל בכיבוש הטבעי אם מתקרבים אל המבצר שוברים הבריחים ועי”כ נפתחים הדלתות, אבל אני דלתות נחושה אשבר תחלה ואחר כך ובריחי ברזל אגדע: 45:3: ונתתי, אחר שתכבוש המבצרים האלה אמסור בידך גם האוצרות הנמצאים שם, וגם המטמונים שהטמינו במסתרים, והנה ההגדלה הזאת אעשה לך מפני שני טעמים א. למען תכיר את שמי הגדול. ב. למען ישועת ישראל עז”א, א. למען תדע כי אני ה’ הקורא בשמך, (להגדילך שלא כדרך הטבע) ב. יען כי אני אלהי ישראל שיחדתי אלהותי והשגחתי עליהם, ולכן אעשה זאת: 45:4: למען עבדי יעקב, ור”ל הגם שהם קטנים מצד עבודתם ונקראים מצד זה בשם יעקב, כי לא היו צדיקים גמורים בעת ההיא, אבל מ”מ הם ישראל בחירי שע”י שבחרתים לחלקי הם נקראים ישראל בשם המעלה והגדולה והנה הנסים שיעשה ה’ תמיד לצרכו לא ינבא עליהם טרם בואם, אבל הנסים שיעשה בשביל ישראל ינבאו עליהם הנביאים טרם בואם, לז”א ויען שעשיתי זאת למען עבדי יעקב לכן ואקרא לך בשמך גם אכנך בשם הכבוד והמעלה גם בעוד אשר לא ידעתני שהוא טרם נולדת עדיין מאז נבאו נביאי עליך: 45:5: אני ה’ ואין עוד, למען יובנו הכתובים הבאים צריך להקדים הקדמה קצרה, בין עם פרס התפשטה בעת ההיא אמונת השניות, שהיו אומרים שנמצא לעולם שתי התחלות, האחת היא המוציאה את האור וההויה והטוב, והשנית היא מקור החשך וההעדר והרע, והיו אומרים ששתי ההתחלות האלה אשר ממלכת האחד תגבל בקצה ממלכת השני הם במלחמה תמידית זה בזה לפעמים ינצח האחד ולפעמים השני, עד שבאחרית ינצח האור את החשך, ובעלי הדעה הזאת היו אומרים שהחשך והמות והעורון אינו העדר רק קנין, האור והחשך הם שני קנינים מתנגדים לפי דעתם כמו הקור והחום, והיה קשה להם לצייר שיצאו דברים הפכיים מתנגדים משורש אחד, ולכן אמרו כי הטוב כולו יוצא משורש אחד כולו טוב, והרע והחשך ההעדר והמות מהתחלה אחרת כולו רע ואנחנו המאמינים נאמר לסכלים האלה, הרע והטוב האור והחשך החיים והמות אינם קנינים מתנגדים, כי החשך והמות והרע הם רק שלילות האור והחיים והטוב, ואינם דברים נוספים בגוף עצמו, רק העדרי הקנינים ממנו, ואנחנו מיחסים לה’ אך פעולת הטוב והמציאות, כי הוא מצד עצמו אך טוב, אמנם אחר שראה בחכמתו הנעלמת לברוא את העולם הזה הגשמי, אשר לא יצוייר בה הויה רק בהעדר, והחומריים לא יפעלו ויתפעלו רק ע”י שהם תמיד ממירים צורותיהם ע”י כח ההעדר המוסד בם, ימצא בעולם גם חשך ורע מות ועורון ודומיהם מהרעות, ואלה לא יתיחסו לפעולות ה’ רק מזה הצד שלא ברא את החומר בענין שלא יהיה ההפסד וההעדר כרוך בעקבו, רק גבל פעולתו, עד שעת המציא ההויה מן ההעדר לא השמיד את ההעדר מכל וכל, כי נשאר מעצמו בכח החומר מזה הצד שבעת תכלה כח ההויה אשר היא מוגבלת ישוב ההעדר היסודי ויתגלה כבתחלה, למשל בכלות הכח הטבעיי המיוסד בגוף האדם לקיומו, יסיר מר המות וההעדר הכרוך בו, וה’ לא בראו רק שהשאירו כמו שהיה, במה שלא חלק להחומר כח בלתי בעל תכלית, בלתי משתנה, אבל הלא אז לא היה חומר, אז לא היה האדם או יתר הנמצאים החומריים, אדם או נמצאים חומריים, רק נמצאים קיימים באיש בלתי משתנים, וכן עת יצר האור שהוא מגרש את ההעדר שהוא החשך, לא עשאו בכח בלתי מוגבל בלתי משתנה, רק הגבילו בתנאים מיוחדים, שעת לא ימצאו התנאים האלה לא יהיה האור, ויבא ההעדר שהוא החשך לרגליו, ויתיחס מצד זה גם החושך לבריאת ה’, מצד שברא האור משתנה מתנענע, והנה שני השמות שאנו מיחסים לה’, שהוא שם הויה ואלהים, כבר בארתי בפי’ בראשית, כי השם הויה נכוין בו אל ענינו מצד עצמו, כמו שהוא מוכן בכחו להוות ולהמציא את המציאות, והוא מזה הצד אך טוב, כי הרע וההעדר לא יצא מאת ה’ כלל, אבל שם אלהים, בו אנו מכנים אותו מצד הכחות הרבות ושונות אשר התנוצצו בכל חלקי המציאות מן המקור הזה האחד והטוב במוחלט, הנה אחר שהכחות האלה השפיעם במדה וקצב וגבול, ומזה הצד נשאר ההעדר שהיה תחלה אורב להם לירש את המקום שאחרי הגבול הוא, שבעת יכלה גבול הכח ההוא בא ההעדר תחתיו, נוכל לאמר מזה הצד שהשם אלהים יוליד גם מות ורע וחשך ודומיהם, לא מצד שהוא המציא ההעדרים האלה, כי הם נמצאים מעצמם, או אמור כי הם בלתי נמצאים, כי הם רק העדר המציאות, רק מזה הצד שהכחות אשר השפיע אל הנמצאים הם בעלי מדה וגבול, ועי”ז הניח מקום אל ההעדרים לחול אחרי הגבול ההוא, מזה הצד אמרו חכמינו האמתיים כי שם הויה מדת הרחמים ושם אלהים מדת הדין, כי מצד שהוא פועל וממציא הוא רק רחמים וטוב, כי את הרע לא המציא, ואינו במקורו שימציאהו, אך מצד שגבל ומדד את אשר המציא נמצא בו מדת הדין, ומצא הרע וההעדר מקום לחול. והנה אין ספק בעיני, כי כמו שהאריך החוזה עת נבא על בבל וגלותו להתוכח ולהוכיח נגד עובדי האלילים והפסילים אשר עבדו אותם הכשדים בעת ההיא, כן לא נמנע עת נבא על ממלכת כורש מלך פרס וביאת ישראל תחת רשותו מלהתוכח נגד אמונת השניות וטענותיהם, אשר נמשכו אחריה קהל גדול בארץ פרס בעת מלכות כורש, כנודע, ולכן אמר אני ה’ ואין עוד וגם זולתי אין אלהים, בין מזה הצד שאני ממציא הנמצאים ומהוה אותם שע”ז מורה שם ה’, ובין מזה הצד שאני נותן גבול ומדה להנמצאים שמזה הצד אני נקרא בשם אלהים, אין זולתי ואני אחד בכל הצדדים האלה בתכלית האחדות, הגם שמצד שם ה’ ימשכו הטוב והמציאות, ומצד שם אלהים ופעולתו יסתבב גם רע והעדר, מ”מ הכל שורש אחד והתחלה אחת להם, ומה שאאזרך ונתתי לך תוקף הגם שאתה לא ידעתני ולא הכרת אמונתי עד עתה היה כונתי למען יתפרסם אמונת האחדות: 45:6: למען ידעו ממזרח שמש וממערבה, ממקום זריחת האור ומקום שקיעתו יכירו כל העולם כי אפס בלעדי, וגם כי אני רק שורש הטוב והמציאות הרע לא יצא מאתי, ועל זה אמר אני ה’ ואין עוד לא נמצא רק התחלה פועלת הטוב והמציאות וההויה, ואין עוד, כי התחלה פועלת רע והפסד והעדר וחשך לא נמצא כלל, ואם תשאל ואיך יהיה זה, ומי המציא הרע והחשך? אומר. 45:7: יוצר אור ובורא חשך, ויש הבדל בין בריאה ליצירה, הבריאה היא הוצאת עצם הדבר, והיצירה היא הוצאת המקרים הדבוקים בו, וידוע בחכמת מה שאחר הטבע שכל עצם נושא מקרים הוא משתנה בהכרח מצד מקריו, כי המקרים ישתנו וימירו צורותיהם, בכל פעם, הגם שהעצם הנושא אותם נשאר ולא ישתנה, ואם היה בורא האור, לא היה מקום להחשך, רצוני אם היה ענין האור עצם בלתי מקבל מקרים לא היה משתנה ולא יצוייר חשך, אבל ע”י שיצר אור, והוא שעצם האור הוא עצם בעל מקרים, עי”כ ימצא החשך שהוא העדר האור מקום, עת ישנה האור מצבו ע”י התנועה שהוא מקרה קרה אל עצמו, ומצד זה יאמר ג”כ שה’ ברא את החשך, הגם שההעדר לא נברא כי אינו קנין (ולכן לא אמר עליו יוצר או עושה חשך כי אינו דבר, רק הוא לא דבר רק בורא, ששם זה הונח על העצם המופשט ערום ממלבושיו שהם המקרים אשר בם יתראה לנו, והחשך מצד שהוא העדר עצמותו הוא החשך בעצמו, ואינו נושא מקרים, וכן עצמות הרע הוא הרע וההעדר, לא דבר אחר, ולא נדע לתאר את ההעדר רק שהוא העדר, ומזה הצד יצדק עליו לאמר שהחשך והרע הם ברואים), אבל נאמר שה’ ברא את החשך והרע, ע”י שיצר את האור והשלום שהוא המציאות וההויה, ר”ל ע”י שברא המציאות עצם בעל מקרים שמצד זה הוא משתנה בהכרח, עד שיבואו החשך והרע בעקבות האור והשלום שהיא המציאות, עי”כ ברא חשך ורע, ובכל זאת אני ה’ עשה כל אלה, בל תשאל למה ברא חשך ורע, ר”ל למה הניח לו מקום בהמציאות, ולא המציא את הנמצאים באופן שישמד ההעדר לגמרי, עז”א כל זה עשה ה’ המהוה המציאות, כי לולא זה לא היה אפשר לעשות ולגמר המציאות כפי שרצה חכמתו ורצונו יתברך כנ”ל ובכל זאת הכל עשה מצד הטוב כמ”ש אני ה’ עושה כל אלה, מצד שרצה להמציא ולהוות נמצאים. לא מצד הרע, רק לא היה אפשר שיתגלה הטוב הזה באופן אחר, (ועיין במו”נ פע”ג מח”א ופרק יו”ד מח”ג וספר האמונות לרס”ג מאמר א’ פ”ד ויתבארו לך הדברים היטב): 45:8: הרעיפו, אחר שברר שהטוב והרע יוצאים משורש אחד כולו טוב, ואך לתכלית הטוב שהוא המציאות, בא לברר ג”כ כי כן הוא ג”כ מצד ההנהגה שבו תפול ג”כ השאלה הזאת, במה שראינו שהוא מטיב ומריע, משיב כי ה’ ישפיע תמיד אך טוב וחסד, כי הוא אך עצם הטוב, והרע יבא מצד המקבל שלא הכין א”ע לקבל הטוב ההוא, ונשא משלו מן המטר היורד מלמעלה שאם לא תהיה הארץ מוכנת לקבל טיב המטר אם לא חרשו וזרעו ישוב המטר לה לרוע, לרפשה וללכלכה מבלי צורך, ובכ”ז לא יאמר שה’ הרע להארץ ההיא שלא תקבל תועלת המטר, רק היא עצמה אשמה בדבר כי לא הוכנה לקבל הטוב היורד על כל המוכנים לו, וז”ש במליצתו הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק, שחקים הם גבוהים משמים, ומצייר השחקים הגבוהים נוזלים צדק בשפע רב אל השמים שלמטה, ומשם ירעיף מימי הצדק טפות טפות אל הארץ, (הציור הוא כי תצטמצם השפע מטה מטה לפי ערך המקבלים התחתונים שאינם יכולים לקבל נזילות מי השפע בשפע רב כמו השמים) אבל הארץ לא תקבל תועלת מן השפע ההוא אם לא תפתח את פיה לקבלו, והוא אם הוחרשה ונפתחה ונזרעה זרע, כי רק אם תפתח ארץ אז ויפרו ישע, וכן הוא בנמשל כי הצדק הוא יורד מלמעלה שהוא שפע הצדק מאת ה’, אבל לא תשיגנו הארץ רק אם תכין לקראתו זרע הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום, שאז תפרה ישע וצדקה תצמיח יחד, המליצה תציין כי בהחל הצדקה לצמוח כבר תפרה הישע פרי, ע”י המטר העליון שהוא הצדק האלהי, כי אני ה’ בראתיו והכינותיו באופן זה שיהיה הכל תלוי בהכנת המקבלים: 45:9: הוי רב את יצרו חרש, עתה שב להשיב על השאלה הנופלת על עיקר הדבר הזה, כי עוד נשוב ונשאל, אמת כי לא היה באפשר להמציא העולם הגשמי באופן אחר רק שישאר מקום לההעדר והרע והחשך, כי אם היה בורא אותו בענין שלא ישתנה כלל ולא יופסד לא היה עולם גשמי, והאדם לא היה אדם מורכב מבשר גידים ועצמות רק מלאך או רוחני, אבל עוד תשאל השאלה מדוע ברא את האדם שיהיה אדם, ואת העולם הגשמי שיהיה עולם גשמי, עד שמוכרח שימצא במציאות רע והעדר, ומדוע לא עשאם באמת בענין מעולה ממה שהם, ע”ז משיב שזה דומה כאילו הכלי חרש יריב עם יוצרו, מדוע יצר אותו שיהיה כלי חרש ולא כלי של זהב, וז”ש הוי רב את יוצרו חרש, מי שרב ומתלונן על יוצרו שיצרו להיות חרש את חרשי אדמה ולא יצרו שיהיה זהב וספיר, או שיאמר החומר ליוצרו וישאלנו מדוע ברא אותו בלא ידים למשמש בהם, וז”ש היאמר חמר ליצרו מה תעשה אותי על אופן שאהיה כלי ולמה פעלך אין ידים לו? למה לא עשיתני בכלי התנועה והמשמוש, והתשובה מבוארת שחומר הכלי חרש הוא חרש לא זהב, וכן הכלי שיעשה ממנו אינו מוכן להיות לו ידים ורגלים כבע”ח, וכן א”א לשאול מדוע לא ברא את האדם מן חומר אחר בלתי מורכב, כי הלא בראו מחומר זה ויהיה דומה כשאלה הראשונה שישאל החרש למה לא עשאו מחומר הזהב, וכן א”א שישאל גם אם בראו מחומר מורכב מדוע לא בראו שלא יהיה נפסד ומת לעולם, כי החומר הזה אינו מוכן לקבל צורת הנצחיות, כי זה ידמה כשאלה השנית שישאל הכלי מדוע לא עשה לו ידים וכלי התנועה: 45:10: הוי, ואם תוסיף לשאול ומדוע עשה כלים מן החומר הזה, ואם החומר הזה שנברא ממנו האדם אינו מוכן שיקבל צורה אחרת רק צורת האדם אשר ימות בהכרח ויקבל שאר רעות מצד טבע חומרו, לא היה לו לעשות דבר מן החומר הזה ולא לברא את האדם, משיב שזה דומה למי שאומר להאב למה תוליד ולהאשה למה תחילין חבלי יולדה, טוב שלא נברא האדם משיברא, וזה סכלות, כי ה’ ברא מכל חומר הצורה היותר טובה אשר היה באפשרי להמציא אל החומר ההוא לפי הכנתו, וחומר האדם הנולד מן הזרע והדם קבל הצורה היותר טובה לפי הכנת החומר ההוא אשר א”א שלא ימות ולא יחלה, ומ”מ המציאות הזה טוב לו מן ההעדר, והוא לו טובה וחסד, (ותבין הדברים האלה היטב אם תקרא את דברי המורה (פרק י”א וי”ב חלק ג’) ומ”ש בפרושי לספר איוב, בפתיחה למענה איוב השלישית): 45:11: כה אמר ה’, עתה שב אל הענין שהתחיל בו מגאולת בבל ע”י כורש, שהפסיק באמצע לאמר שה’ הוא אך פועל טוב למוכנים לה ומאתו לא תצא הרעות, מזה יסבב עתה כי גם הגלות והרעות שעברו על ישראל ישיבם ה’ עתה לטוב וחסד, אומר הנה האותיות שאלוני ישראל הם שואלים אותי על דברים הבאים עליהם, שואלים על הגלות והיסורים שסבלו בבבל למה הבאתי עליהם הצרות האלה, ואני אומר וכי על בני ועל פועל ידי תצוני, בודאי ירחם האב על בניו ויסבב שישוב הכל לטובתם ולתועלתם, כי: 45:12: אנכי עשיתי ארץ, ר”ל זה שנסתפק פן לא יעזור ה’ אותנו לא יצוייר רק, או בחסרון הרצון שלא ירצו לעזור לנו, או בחסרון היכולת שלא יוכל לעזור, ושניהם א”א, כי הלא אנכי עשיתי ארץ, תחלה גמרתי את כדור הארץ בכל תקוניו מהדומם והצומח והחי, ואח”כ אדם עליה בראתי, שלא בראתי את האדם עד שהיתה הארץ עשויה וגמורה בכל נמצאיה למען ימצא האדם בה כל צרכיו, כי אם היה האדם נברא ביום השלישי למשל, היו חסרים לו המאורות ובע”ח שנבראו לתועלתו, וזה מורה על שרצונו הוא להטיב אל האדם ולהכין לו כל צרכיו כמו שהכינותים לו קודם שנברא, ואם על היכולת לעזור, הלא אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי ואני מושל על כל צבא מעלה, ובכח הרצון והיכולת הגדול הזה באתי עתה להושיע לישראל, כי בכח רצוני הטוב 45:13: אנכי העירתיהו בצדק, העירותי גם רצון כורש לעשות צדק לישראל, ובכח היכולת הבב”ת כל דרכיו אישר להכין לפניו כל האמצעיים אל התכלית הנרצה לי, והוא שהוא יבנה עירי וגלותי ישלח, וזה יעשה רק על ידי שנתתי זאת בלבו כי יעשה זאת לא במחיר הדלתות מגבילות, הוא יבנה עירי לא במחיר, וגלותי ישלח לא בשחד כי דרך שישלמו מחיר להבונה בנין, והוא יבנה לא במחיר, ודרך לתת שחד להמשלח רצוצים חפשים, והוא ישלחם בלא שחד: 45:14: כה אמר ה’, ר”ל ועתה תראה הטובה אשר תצמח מן הגלות והרעות שעברו עליך, כי עתה יגיע מצרים ממונם, וסחר כוש סחורתם, וסבאים אשר הם אנשי מדה, והמאמרים מגבילים, יגיע מצרים וסחר כוש עליך יעברו ולך יהיו, ר”ל עליך יעבורו לסחורה ויהיו שלך, וסבאים אנשי מדה אחריך ילכו בזקים יעברו, הסבאים בעצמם ילכו אחריך לשרתך, ואם יעבורו ממקום למקום בארצך יעבורו בזקים כמו שנוהגים את העבדים וכל אלה אליך ישתחוו ויותר מזה כי אליך יתפללו, הגם שאין האדם מתפלל אל האדם רק לאלהים יחשיבו אותך כאמצעי בינם לבין האלהים עד שייחדו תפלתם לך כמו שמתפלל אל אל, כי יאמרו הנה אנו רואים כי אך בך אל האל אין שכינתו רק בך לא בעם אחר, וגם אפס אלהים אחר זולתו, כי אלהי העכו”ם אלילים: 45:15: אכן, רואים אנו עתה, כי אתה רק אל מסתתר אתה דומה כמי שמסתיר א”ע מחברו בל יראנו ומ”מ הוא רואה את חברו, כן תסתתר בעונות ישראל לפי שעה עד שאין רואים השגחתך עליהם אבל באמת אתה רואה אותם ומשגיח עליהם מבין החרכים כי אתה אלהי ישראל המושיע להם גם בעת ההיא: 45:16: בושו וגם נכלמו, הבושה הוא מה שמתבייש בעצמו, והכלמה הוא מה שנכלם מאחרים, ועת יכניע האדם א”ע לאיש שפל ונבזה לבעבור שיושיענו ויושיענו באמת, אז ישיג כלמה מאחרים כי הכניע א”ע לאיש נבזה, אבל לא יבוש בפ”ע כי הוא השיג הישועה אשר קוה ממנו ואם מכניע את עצמו לאדם נכבד בעבור יושיענו ולא מלא שאלתו, אז יתבייש בפ”ע כי לא השיג בקשתו, אבל לא יכלם מאחרים, ואם מכניע א”ע לאיש שפל ונבזה ולא מלא שאלתו, אז יבוש מעצמו וגם יכלם מאחרים, וז”ש בושו וגם נכלמו יחדו הם יבושו מעצמם כי לא השיגו שאלתם וגם יכלמו מאחרים על שהשתחוו לפסל מתועב כזה, ולא לבד שיכלמו לפי שעה, רק כי יחדו הלכו בכלמה חרשי צירים בכלמה הזאת ילכו תמיד: 45:17: ישראל נושע בה’, הדלתות מגבילים, ישראל נושע (לא תבושו) בה’ (לא תכלמו) תשועת עולמים (עד עולמי עד) אומר ישראל הבוטחים בה’ יושעו תשועת עולמים, ומבאר יען שיהיו נושעים מה’ וישיגו התשועה שקוו לכן לא יבושו בפ”ע, (הפך חרשי צירים אשר יבושו) ויען שתשועתם תהיה מה’ האל הגדול לא יכלמו מאחרים, (הפך חרשי צירים אשר יכלמו), ויען שתשועתם תהיה תשועת עולמים לכן לא יבושו ויכלמו עד עולמי עד, (הפך חרשי צירים אשר הלכו בכלמה לעולם): 45:18: כי כה אמר ה’, מביא שלשה ראיות על שיש לבטוח בה’ הגם שהוא אל מסתתר כי הוא משגיח על האדם בהכרח (ראיה א’) מן בריאת העולם, הנה בעת שברא את השמים והארץ מצאנו שהשמים לא שינה בם דבר, רק כמו שנבראו בראשית הבריאה שבראם יש מאין כן נשארו ולא שינה בם דבר, כמ”ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והבריאה היא בריאת עצם הדבר יש מאין) ולא נזכר עוד שהוסיף בהם שום תיקון, אבל הארץ אחרי שנבראה עם השמים יש מאין, הוסיף בה לתקנה ולהשלימה בכל ששת ימי המעשה במה שהוציא עליה האור והרקיע שהם העננים והימים והיבשה והצומח והחי, עד שנעשית ראויה לישוב בני אדם, ומבואר שכל התקונים האלה שהוסיף בה מבריאת היבשה והצומח והחי, היה בעבור האדם שנברא אחרון לכולם שיוכל להתקיים עליה, כי לא היה אפשר קיומו אם היתה הארץ נשארה תהו ובהו כמו שהיתה בראשית הבריאה, (וידוע ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, בריאה היא ראשית הבריאה יש מאין, ויצירה היא תיקון הצורה המתדבקת, ועשיה הוא גמר צורתו וכונן הוא הגמר האחרון וז”ש הנה ה’ בורא השמים ר”ל השמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ונעשה בהם גמר התיקון, כי לא מצאנו במ”ב רק שברא השמים, אבל הוא האלהים (ר”ל הכחות הרבות שהשפיע על המציאות) אשר הוא יצר הארץ ועשה הוא כוננה, כי בארץ מלבד הבריאה הראשונה יצר אותה אח”כ בצורתה, ע”י שאמר יקוו המים ותראה היבשה, ואח”כ עשה ע”י שברא עליה עשב ודשא, ואח”כ כוננה וגמר את הכל מבריאת החי עד האדם, ומזה מבואר כי לא תהו בראה, לא רצה שתשאר תהו כמו בתחלת בריאתה שהיתה הארץ תהו, כי אז היה די הבריאה לבד, ולא היה צריך היצירה והעשיה שהם התקונים שהוסיף בה, רק לשבת יצרה מה שיצרה והוסיף לתקן צורתה זה מעיד שעקר כונתו היה לשבת שיהיה עליה ישוב בני אדם, ומבואר איך השגיח על הארץ ביחוד בתקונה לצורך הישוב ולתועלת ב”א שימצאו בה כל חיית ידם, ומזה מבואר כי אני ה’ ואין עוד ואני המשגיח גם בארץ מתחת: 45:19: לא בסתר, (ראיה הב’) ממתן תורה, שבזה הראה השגחתו המיוחדת על מין האדם, ודבר זה א”א להכחישה כי לא בסתר דברתי כי היה הדבור בפרהסיא לפני שש מאות אלף רגלי, וגם לא היה הדבור הזה במקום ארץ חשך אשר יוכלו לומר שלא ראו בעיניהם כי היה בעצם היום, עד שראו המראה הגדולה בעיניהם, ושמעו הדברות באזניהם ושם ראו איך אני משגיח על מין האנושי ביחוד. (ראיה ג’) מן המצות בעצמם, התורה והמצוה שנתתי לפני ישראל הם בעצמם מעידים איך אני משגיח על האדם בהשגחה מיוחדת פרטיית, כי המצות אינם דומים כמצות הכומרים עובדי הכוכבים שהמה דברים שאין בהם תועלת וטעם, כי אני לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, לא נתתי להם מצות שאין בהם טעם ותועלת, כי התורה מקפת על שני מיני השלמיות של האדם א. על ההנהגה בין אדם לחברו, אני ה’ דבר צדק הודעתי להם דרכי הצדק בין אדם לחברו, ב. על האמונות והדעות אני מגיד מישרים, עד שנראה מבואר איך שהתורה כוללת ומישרת כל מעשי בני אדם (והנה הראיה ממעשה בראשית תעיד על ההשגחה על האדם להצליחו בחיים הזמניים, שכן הכין לפניו כל אלה בששת ימי הבריאה, והראיה ממתן תורה מעידה על ההשגחה להישירו בחיים הנצחיים): 45:20: הקבצו ובאו אתם פליטי הגוים שהם השארית אשר ישארו באחרית הימים מן הגוים שעבדו הפסל והמסכה לכם אני אומר התקבצו תחלה איש איש מארצו ואח”כ התנגשו יחד להועץ ולחקור ולדרוש על האמת, ואז הלא תראו כי לא ידעו הנשאים את עץ פסלם, כי הנושאים עץ פסלם לא ידעו בעצמם מה ולמי ולמה הם עובדים העבודה הזאת, הפך מן התורה אשר שם ה’ לפני בני ישראל שהודיעם טעמי המצות ועניניהם, כמ”ש לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, וגם מה שמכונים את תפלתם להעלותו ע”י הפסל אל הכוכבים ולהוריד רוחניות הכוכב על הפסל, יראו כי הם מתפללים אל אל לא יושיע: 45:21: הגידו והגישו, הגידו טענותיכם והגישו אותם לפני, ואם לא תוכלו לעשות זאת עכ”פ יועצו יחדו בינם לבין עצמם ויראו בעצמם האמת, מי השמיע זאת מקדם מי מאלהיהם אשר המה עובדים להם שהשמיע כזאת, ליתן תורה בפרסום או עכ”פ מי מהם מראש הגידה בינו לבין עצמו תורה ומצות כאלה אף שלא השמיע בפרסום (וזה מגביל נגד מ”ש לא מראש בסתר דברתי, אבל מי השמיע זאת מקדם, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אבל מי מראש הגידה) הלא אני ה’ ואין אלהים מבלעדי, ר”ל מה שדברתי התורה בפרהסיא כמ”ש לא מראש בסתר דברתי זה עד כי אין אלהים מבלעדי כמ”ש וידעת היום והשבות אל לבבך וכו’ כי במ”ת ראו זה בעצמם, כמ”ש אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו. ומה שלא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני רק המצות כולם באו להשלים את האדם באמונות ודעות ובמעשים כנזכר לעיל, מזה נודע כי צדיק ומושיע אין זולתי, רק אני נתתי מצות להצדיק ולהושיע את האדם כמ”ש אני ה’ דובר צדק מגיד משרים, לכן 45:22: פנו אלי, אתם כל אפסי ארץ למה תפנו אל האלילים, הלא מהם לא תשיגו ישועה, לא תשועת הגוף ולא תשועת הנפש, אלי פנו ואז תושעו כי אני אל ואין עוד ואך אני ביכלתי להושיע, אולם בל תחשבו כי לא תוכלו לפנות אלי כי לא אקבל אתכם ולא נתתי התורה והמצות רק לישראל, לכן אמר 45:23: בי נשבעתי א. שנשבעתי בשמי הגדול ולא אחזור משבועתי. ב. כי יצא מפי צדקה גם זולת השבועה הלא גם אם רק יצא מפי, הלא יצא מפי צדקה וכל דבר צדקה וחסד אשר הבטחתי אף בלא שבועה איני משנה בשום אופן (כי הדבר שיגיד לרעה ישנה אם ישובו העם בתשובה לא הדבר שיגיד לטובה כמ”ש כ”פ) וא”כ הלא הוא דבר ולא ישוב ולא ישתנה בשום אופן והוא שנשבעתי אשר לי תכרע כל ברך, שאקבל את כל העמים תחת אמונת האמת, עד שכל ברך תכרע לי ולא לבד לפרקים, רק לי תשבע כל לשון, שכולם יקבלו על עצמם בשבועה לעבוד אותי ולא לאל אחר, וא”כ פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ: 45:24: אך, אומר הנה ה’ נשבע לקבל כל העכו”ם אל אמונתו האמתית, רק יהיה ההבדל בין עם ה’ ובינם, בדבר אחד, כי בה’ לי אמר צדקות ועז, שיעור הכתוב אך אמר, בה’ (יהיה) לי צדקות ועוז, ר”ל לי לישראל יהיה בה’ בין צדקות בין עז, שחוץ ממה שיהיה לי צדקות ע”י שנעבוד אותו ונשמור מצותיו יהיה לנו גם עז, והוא שלא נבוא בתורת חסד כאשר יבואו העכו”ם, רק נבוא בעז וכח, יהיה ההבדל ביני ובינם ומבאר דבריו כי עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו העכו”ם אשר נחרו בו עד הנה והכחישו באלהותו, הן גם הוא עדיו יבא לעבדו, אבל יבושו ממה שנחרו בו עד הנה, אבל 45:25: בה’ יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל, שהם מלבד שיצדקו בה’ ע”י מע”ט שיעשו, עוד יתהללו על שלא הכחישו בו מעולם, לא העכו”ם שיבושו:

דמויות

מיקום

ירושלים

אפיונים

אפיון - נבואה וחלום | “כה אמר ה׳ לכורש משיחו” — ישעיהו מנבא את שם כורש ~150 שנה לפני זמנו
אפיון - ברית עם אלוקים | “אנכי ה׳ ואין עוד” — הכרזת יחידות ה׳ נגד כל האלילים

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי רד”ק: “קורא ממזרח שחר” (מו:יא) — כורש “כנשר” מרחוק, ה׳ שלחו. לפי מלבי”ם: נבואת כורש בשמו — ראיה לנשגבות הנבואה. מלבי”ם מדגיש שאי-אפשר לפרש כנבואה לאחר המעשה.

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

יש_044_001 - אנכי אנכי הוא — כורש רועי