יש_028_001 - אוי לעטרת גאות שכורי אפרים

אוי לעטרת גאות שכורי אפרים

פסוקים

ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃ הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶ֠רֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃ בְּרַגְלַ֖יִם תֵּרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃ וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃ וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃ וְגַם־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃ כִּ֚י כׇּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃ כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃ כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ אֲשֶׁ֣ר׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃ וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהֹוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהֹוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה (שיט) [שׁ֣וֹט] שׁוֹטֵ֤ף כִּי־[יַֽעֲבֹר֙] (עבר) לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃ וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ׃ וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס׃ מִדֵּ֤י עׇבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק־זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה׃ כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃ כִּ֤י כְהַר־פְּרָצִים֙ יָק֣וּם יְהֹוָ֔ה כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַעֲשׂ֤וֹת מַעֲשֵׂ֙הוּ֙ זָ֣ר מַעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נׇכְרִיָּ֖ה עֲבֹדָתֽוֹ׃ וְעַתָּה֙ אַל־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי־כָלָ֨ה וְנֶחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה צְבָא֖וֹת עַל־כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי׃ הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃ הֲלוֹא֙ אִם־שִׁוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֥יץ קֶ֖צַח וְכַמֹּ֣ן יִזְרֹ֑ק וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ׃ וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ׃ כִּ֣י לֹ֤א בֶחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל־כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט׃ לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַ֠ם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹ֥א יְדֻקֶּֽנּוּ׃ גַּם־זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣א עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה׃ ה֚וֹי אֲרִיאֵ֣ל אֲרִיאֵ֔ל קִרְיַ֖ת חָנָ֣ה דָוִ֑ד סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל־שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ׃ וַהֲצִיק֖וֹתִי לַאֲרִיאֵ֑ל וְהָיְתָ֤ה תַֽאֲנִיָּה֙ וַאֲנִיָּ֔ה וְהָ֥יְתָה לִּ֖י כַּאֲרִיאֵֽל׃ וְחָנִ֥יתִי כַדּ֖וּר עָלָ֑יִךְ וְצַרְתִּ֤י עָלַ֙יִךְ֙ מֻצָּ֔ב וַהֲקִימֹתִ֥י עָלַ֖יִךְ מְצֻרֹֽת׃ וְשָׁפַלְתְּ֙ מֵאֶ֣רֶץ תְּדַבֵּ֔רִי וּמֵעָפָ֖ר תִּשַּׁ֣ח אִמְרָתֵ֑ךְ וְֽ֠הָיָ֠ה כְּא֤וֹב מֵאֶ֙רֶץ֙ קוֹלֵ֔ךְ וּמֵעָפָ֖ר אִמְרָתֵ֥ךְ תְּצַפְצֵֽף׃ וְהָיָ֛ה כְּאָבָ֥ק דַּ֖ק הֲמ֣וֹן זָרָ֑יִךְ וּכְמֹ֤ץ עֹבֵר֙ הֲמ֣וֹן עָרִיצִ֔ים וְהָיָ֖ה לְפֶ֥תַע פִּתְאֹֽם׃ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ תִּפָּקֵ֔ד בְּרַ֥עַם וּבְרַ֖עַשׁ וְק֣וֹל גָּד֑וֹל סוּפָה֙ וּסְעָרָ֔ה וְלַ֖הַב אֵ֥שׁ אוֹכֵלָֽה׃ וְהָיָ֗ה כַּֽחֲלוֹם֙ חֲז֣וֹן לַ֔יְלָה הֲמוֹן֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּבְאִ֖ים עַל־אֲרִיאֵ֑ל וְכׇל־צֹבֶ֙יהָ֙ וּמְצֹ֣דָתָ֔הּ וְהַמְּצִיקִ֖ים לָֽהּ׃ וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ יַחֲלֹ֨ם הָרָעֵ֜ב וְהִנֵּ֣ה אוֹכֵ֗ל וְהֵקִיץ֮ וְרֵיקָ֣ה נַפְשׁוֹ֒ וְכַאֲשֶׁ֨ר יַחֲלֹ֤ם הַצָּמֵא֙ וְהִנֵּ֣ה שֹׁתֶ֔ה וְהֵקִיץ֙ וְהִנֵּ֣ה עָיֵ֔ף וְנַפְשׁ֖וֹ שׁוֹקֵקָ֑ה כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֗ה הֲמוֹן֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּבְאִ֖ים עַל־הַ֥ר צִיּֽוֹן׃ הִתְמַהְמְה֣וּ וּתְמָ֔הוּ הִשְׁתַּעַשְׁע֖וּ וָשֹׁ֑עוּ שָׁכְר֣וּ וְלֹא־יַ֔יִן נָע֖וּ וְלֹ֥א שֵׁכָֽר׃ כִּֽי־נָסַ֨ךְ עֲלֵיכֶ֤ם יְהֹוָה֙ ר֣וּחַ תַּרְדֵּמָ֔ה וַיְעַצֵּ֖ם אֶת־עֵינֵיכֶ֑ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־רָאשֵׁיכֶ֥ם הַחֹזִ֖ים כִּסָּֽה׃ וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַ (הספר) [סֵ֛פֶר] לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא׃ וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה׃ לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חׇכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר׃ ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵיְהֹוָ֖ה לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יֹֽדְעֵֽנוּ׃ הַ֨פְכְּכֶ֔ם אִם־כְּחֹ֥מֶר הַיֹּצֵ֖ר יֵחָשֵׁ֑ב כִּֽי־יֹאמַ֨ר מַעֲשֶׂ֤ה לְעֹשֵׂ֙הוּ֙ לֹ֣א עָשָׂ֔נִי וְיֵ֛צֶר אָמַ֥ר לְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א הֵבִֽין׃ הֲלוֹא־עוֹד֙ מְעַ֣ט מִזְעָ֔ר וְשָׁ֥ב לְבָנ֖וֹן לַכַּרְמֶ֑ל וְהַכַּרְמֶ֖ל לַיַּ֥עַר יֵחָשֵֽׁב׃ וְשָׁמְע֧וּ בַיּוֹם־הַה֛וּא הַחֵרְשִׁ֖ים דִּבְרֵי־סֵ֑פֶר וּמֵאֹ֣פֶל וּמֵחֹ֔שֶׁךְ עֵינֵ֥י עִוְרִ֖ים תִּרְאֶֽינָה׃ וְיָסְפ֧וּ עֲנָוִ֛ים בַּֽיהֹוָ֖ה שִׂמְחָ֑ה וְאֶבְיוֹנֵ֣י אָדָ֔ם בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל יָגִֽילוּ׃ כִּי־אָפֵ֥ס עָרִ֖יץ וְכָ֣לָה לֵ֑ץ וְנִכְרְת֖וּ כׇּל־שֹׁ֥קְדֵי אָֽוֶן׃ מַחֲטִיאֵ֤י אָדָם֙ בְּדָבָ֔ר וְלַמּוֹכִ֥יחַ בַּשַּׁ֖עַר יְקֹשׁ֑וּן וַיַּטּ֥וּ בַתֹּ֖הוּ צַדִּֽיק׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר פָּדָ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם לֹֽא־עַתָּ֤ה יֵבוֹשׁ֙ יַעֲקֹ֔ב וְלֹ֥א עַתָּ֖ה פָּנָ֥יו יֶחֱוָֽרוּ׃ כִּ֣י בִ֠רְאֹת֠וֹ יְלָדָ֞יו מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲרִֽיצוּ׃ וְיָדְע֥וּ תֹֽעֵי־ר֖וּחַ בִּינָ֑ה וְרוֹגְנִ֖ים יִלְמְדוּ־לֶֽקַח׃ ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֤וֹת עֵצָה֙ וְלֹ֣א מִנִּ֔י וְלִנְסֹ֥ךְ מַסֵּכָ֖ה וְלֹ֣א רוּחִ֑י לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת חַטָּ֖את עַל־חַטָּֽאת׃ הַהֹֽלְכִים֙ לָרֶ֣דֶת מִצְרַ֔יִם וּפִ֖י לֹ֣א שָׁאָ֑לוּ לָעוֹז֙ בְּמָע֣וֹז פַּרְעֹ֔ה וְלַחְס֖וֹת בְּצֵ֥ל מִצְרָֽיִם׃ וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם מָע֥וֹז פַּרְעֹ֖ה לְבֹ֑שֶׁת וְהֶחָס֥וּת בְּצֵל־מִצְרַ֖יִם לִכְלִמָּֽה׃ כִּֽי־הָי֥וּ בְצֹ֖עַן שָׂרָ֑יו וּמַלְאָכָ֖יו חָנֵ֥ס יַגִּֽיעוּ׃ כֹּ֣ל הֹבִ֔אישׁ עַל־עַ֖ם לֹא־יוֹעִ֣ילוּ לָ֑מוֹ לֹ֤א לְעֵ֙זֶר֙ וְלֹ֣א לְהוֹעִ֔יל כִּ֥י לְבֹ֖שֶׁת וְגַם־לְחֶרְפָּֽה׃ מַשָּׂ֖א בַּהֲמ֣וֹת נֶ֑גֶב בְּאֶ֩רֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה לָבִ֧יא וָלַ֣יִשׁ מֵהֶ֗ם אֶפְעֶה֙ וְשָׂרָ֣ף מְעוֹפֵ֔ף יִשְׂאוּ֩ עַל־כֶּ֨תֶף עֲיָרִ֜ים חֵילֵהֶ֗ם וְעַל־דַּבֶּ֤שֶׁת גְּמַלִּים֙ אֽוֹצְרֹתָ֔ם עַל־עַ֖ם לֹ֥א יוֹעִֽילוּ׃ וּמִצְרַ֕יִם הֶ֥בֶל וָרִ֖יק יַעְזֹ֑רוּ לָכֵן֙ קָרָ֣אתִי לָזֹ֔את רַ֥הַב הֵ֖ם שָֽׁבֶת׃ עַתָּ֗ה בּ֣וֹא כׇתְבָ֥הּ עַל־ל֛וּחַ אִתָּ֖ם וְעַל־סֵ֣פֶר חֻקָּ֑הּ וּתְהִי֙ לְי֣וֹם אַחֲר֔וֹן לָעַ֖ד עַד־עוֹלָֽם׃ כִּ֣י עַ֤ם מְרִי֙ ה֔וּא בָּנִ֖ים כֶּחָשִׁ֑ים בָּנִ֕ים לֹא־אָב֥וּ שְׁמ֖וֹעַ תּוֹרַ֥ת יְהֹוָֽה׃ אֲשֶׁ֨ר אָמְר֤וּ לָרֹאִים֙ לֹ֣א תִרְא֔וּ וְלַ֣חֹזִ֔ים לֹ֥א תֶחֱזוּ־לָ֖נוּ נְכֹח֑וֹת דַּבְּרוּ־לָ֣נוּ חֲלָק֔וֹת חֲז֖וּ מַהֲתַלּֽוֹת׃ ס֚וּרוּ מִנֵּי־דֶ֔רֶךְ הַטּ֖וּ מִנֵּי־אֹ֑רַח הַשְׁבִּ֥יתוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֥עַן מׇאׇסְכֶ֖ם בַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַֽתִּבְטְחוּ֙ בְּעֹ֣שֶׁק וְנָל֔וֹז וַתִּֽשָּׁעֲנ֖וּ עָלָֽיו׃ לָכֵ֗ן יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ הֶעָוֺ֣ן הַזֶּ֔ה כְּפֶ֣רֶץ נֹפֵ֔ל נִבְעֶ֖ה בְּחוֹמָ֣ה נִשְׂגָּבָ֑ה אֲשֶׁר־פִּתְאֹ֥ם לְפֶ֖תַע יָב֥וֹא שִׁבְרָֽהּ׃ וּ֠שְׁבָרָ֠הּ כְּשֵׁ֨בֶר נֵ֧בֶל יוֹצְרִ֛ים כָּת֖וּת לֹ֣א יַחְמֹ֑ל וְלֹֽא־יִמָּצֵ֤א בִמְכִתָּתוֹ֙ חֶ֔רֶשׂ לַחְתּ֥וֹת אֵשׁ֙ מִיָּק֔וּד וְלַחְשֹׂ֥ף מַ֖יִם מִגֶּֽבֶא׃ כִּ֣י כֹֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֗ל בְּשׁוּבָ֤ה וָנַ֙חַת֙ תִּוָּ֣שֵׁע֔וּן בְּהַשְׁקֵט֙ וּבְבִטְחָ֔ה תִּֽהְיֶ֖ה גְּבוּרַתְכֶ֑ם וְלֹ֖א אֲבִיתֶֽם׃ וַתֹּ֨אמְר֥וּ לֹא־כִ֛י עַל־ס֥וּס נָנ֖וּס עַל־כֵּ֣ן תְּנוּס֑וּן וְעַל־קַ֣ל נִרְכָּ֔ב עַל־כֵּ֖ן יִקַּ֥לּוּ רֹדְפֵיכֶֽם׃ אֶ֣לֶף אֶחָ֗ד מִפְּנֵי֙ גַּעֲרַ֣ת אֶחָ֔ד מִפְּנֵ֛י גַּעֲרַ֥ת חֲמִשָּׁ֖ה תָּנֻ֑סוּ עַ֣ד אִם־נוֹתַרְתֶּ֗ם כַּתֹּ֙רֶן֙ עַל־רֹ֣אשׁ הָהָ֔ר וְכַנֵּ֖ס עַל־הַגִּבְעָֽה׃ וְלָכֵ֞ן יְחַכֶּ֤ה יְהֹוָה֙ לַחֲנַנְכֶ֔ם וְלָכֵ֥ן יָר֖וּם לְרַחֶמְכֶ֑ם כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י מִשְׁפָּט֙ יְהֹוָ֔ה אַשְׁרֵ֖י כׇּל־ח֥וֹכֵי לֽוֹ׃ כִּי־עַ֛ם בְּצִיּ֥וֹן יֵשֵׁ֖ב בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם בָּכ֣וֹ לֹֽא־תִבְכֶּ֗ה חָנ֤וֹן יׇחְנְךָ֙ לְק֣וֹל זַעֲקֶ֔ךָ כְּשׇׁמְעָת֖וֹ עָנָֽךְ׃ וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ וְלֹא־יִכָּנֵ֥ף עוֹד֙ מוֹרֶ֔יךָ וְהָי֥וּ עֵינֶ֖יךָ רֹא֥וֹת אֶת־מוֹרֶֽיךָ׃ וְאׇזְנֶ֙יךָ֙ תִּשְׁמַ֣עְנָה דָבָ֔ר מֵאַחֲרֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר זֶ֤ה הַדֶּ֙רֶךְ֙ לְכ֣וּ ב֔וֹ כִּ֥י תַאֲמִ֖ינוּ וְכִ֥י תַשְׂמְאִֽילוּ׃ וְטִמֵּאתֶ֗ם אֶת־צִפּוּי֙ פְּסִילֵ֣י כַסְפֶּ֔ךָ וְאֶת־אֲפֻדַּ֖ת מַסֵּכַ֣ת זְהָבֶ֑ךָ תִּזְרֵם֙ כְּמ֣וֹ דָוָ֔ה צֵ֖א תֹּ֥אמַר לֽוֹ׃ וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר־תִּזְרַ֣ע אֶת־הָאֲדָמָ֗ה וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָאֲדָמָ֔ה וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן יִרְעֶ֥ה מִקְנֶ֛יךָ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כַּ֥ר נִרְחָֽב׃ וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ אֲשֶׁר־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃ וְהָיָ֣ה׀ עַל־כׇּל־הַ֣ר גָּבֹ֗הַּ וְעַל֙ כׇּל־גִּבְעָ֣ה נִשָּׂאָ֔ה פְּלָגִ֖ים יִבְלֵי־מָ֑יִם בְּיוֹם֙ הֶ֣רֶג רָ֔ב בִּנְפֹ֖ל מִגְדָּלִֽים׃ וְהָיָ֤ה אוֹר־הַלְּבָנָה֙ כְּא֣וֹר הַחַמָּ֔ה וְא֤וֹר הַֽחַמָּה֙ יִֽהְיֶ֣ה שִׁבְעָתַ֔יִם כְּא֖וֹר שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים בְּי֗וֹם חֲבֹ֤שׁ יְהֹוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמּ֔וֹ וּמַ֥חַץ מַכָּת֖וֹ יִרְפָּֽא׃ הִנֵּ֤ה שֵׁם־יְהֹוָה֙ בָּ֣א מִמֶּרְחָ֔ק בֹּעֵ֣ר אַפּ֔וֹ וְכֹ֖בֶד מַשָּׂאָ֑הֿ שְׂפָתָיו֙ מָ֣לְאוּ זַ֔עַם וּלְשׁוֹנ֖וֹ כְּאֵ֥שׁ אֹכָֽלֶת׃ וְרוּח֞וֹ כְּנַ֤חַל שׁוֹטֵף֙ עַד־צַוָּ֣אר יֶחֱצֶ֔ה לַהֲנָפָ֥ה גוֹיִ֖ם בְּנָ֣פַת שָׁ֑וְא וְרֶ֣סֶן מַתְעֶ֔ה עַ֖ל לְחָיֵ֥י עַמִּֽים׃ הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־יְהֹוָ֖ה אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהֹוָ֜ה אֶת־ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד׃ כִּֽי־מִקּ֥וֹל יְהֹוָ֖ה יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה׃ וְהָיָ֗ה כֹּ֚ל מַֽעֲבַר֙ מַטֵּ֣ה מֽוּסָדָ֔הֿ אֲשֶׁ֨ר יָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙ עָלָ֔יו בְּתֻפִּ֖ים וּבְכִנֹּר֑וֹת וּבְמִלְחֲמ֥וֹת תְּנוּפָ֖ה נִלְחַם־[בָּֽם] (בה)׃ כִּֽי־עָר֤וּךְ מֵֽאֶתְמוּל֙ תׇּפְתֶּ֔ה גַּם־[הִ֛יא] (הוא) לַמֶּ֥לֶךְ הוּכָ֖ן הֶעְמִ֣יק הִרְחִ֑ב מְדֻרָתָ֗הּ אֵ֤שׁ וְעֵצִים֙ הַרְבֵּ֔ה נִשְׁמַ֤ת יְהֹוָה֙ כְּנַ֣חַל גׇּפְרִ֔ית בֹּעֲרָ֖ה בָּֽהּ׃ ה֣וֹי הַיֹּרְדִ֤ים מִצְרַ֙יִם֙ לְעֶזְרָ֔ה עַל־סוּסִ֖ים יִשָּׁעֵ֑נוּ וַיִּבְטְח֨וּ עַל־רֶ֜כֶב כִּ֣י רָ֗ב וְעַ֤ל פָּרָשִׁים֙ כִּֽי־עָצְמ֣וּ מְאֹ֔ד וְלֹ֤א שָׁעוּ֙ עַל־קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־יְהֹוָ֖ה לֹ֥א דָרָֽשׁוּ׃ וְגַם־ה֤וּא חָכָם֙ וַיָּ֣בֵא רָ֔ע וְאֶת־דְּבָרָ֖יו לֹ֣א הֵסִ֑יר וְקָם֙ עַל־בֵּ֣ית מְרֵעִ֔ים וְעַל־עֶזְרַ֖ת פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ וַיהֹוָ֞ה יַטֶּ֣ה יָד֗וֹ וְכָשַׁ֤ל עוֹזֵר֙ וְנָפַ֣ל עָזֻ֔ר וְיַחְדָּ֖ו כֻּלָּ֥ם יִכְלָיֽוּן׃ כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־יְהֹוָ֣ה׀אֵלַ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֶהְגֶּה֩ הָאַרְיֵ֨ה וְהַכְּפִ֜יר עַל־טַרְפּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר יִקָּרֵ֤א עָלָיו֙ מְלֹ֣א רֹעִ֔ים מִקּוֹלָם֙ לֹ֣א יֵחָ֔ת וּמֵהֲמוֹנָ֖ם לֹ֣א יַעֲנֶ֑ה כֵּ֗ן יֵרֵד֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת לִצְבֹּ֥א עַל־הַר־צִיּ֖וֹן וְעַל־גִּבְעָתָֽהּ׃ כְּצִפֳּרִ֣ים עָפ֔וֹת כֵּ֗ן יָגֵ֛ן יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט׃ שׁ֗וּבוּ לַאֲשֶׁ֛ר הֶעְמִ֥יקוּ סָרָ֖ה בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֚י בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִמְאָס֗וּן אִ֚ישׁ אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וֶאֱלִילֵ֖י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֥וּ לָכֶ֛ם יְדֵיכֶ֖ם חֵֽטְא׃ וְנָפַ֤ל אַשּׁוּר֙ בְּחֶ֣רֶב לֹא־אִ֔ישׁ וְחֶ֥רֶב לֹא־אָדָ֖ם תֹּאכְלֶ֑נּוּ וְנָ֥ס לוֹ֙ מִפְּנֵי־חֶ֔רֶב וּבַחוּרָ֖יו לָמַ֥ס יִהְיֽוּ׃ וְסַלְעוֹ֙ מִמָּג֣וֹר יַעֲב֔וֹר וְחַתּ֥וּ מִנֵּ֖ס שָׂרָ֑יו נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁר־א֥וּר לוֹ֙ בְּצִיּ֔וֹן וְתַנּ֥וּר ל֖וֹ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ הֵ֥ן לְצֶ֖דֶק יִמְלׇךְ־מֶ֑לֶךְ וּלְשָׂרִ֖ים לְמִשְׁפָּ֥ט יָשֹֽׂרוּ׃ וְהָיָה־אִ֥ישׁ כְּמַחֲבֵא־ר֖וּחַ וְסֵ֣תֶר זָ֑רֶם כְּפַלְגֵי־מַ֣יִם בְּצָי֔וֹן כְּצֵ֥ל סֶלַע־כָּבֵ֖ד בְּאֶ֥רֶץ עֲיֵפָֽה׃ וְלֹ֥א תִשְׁעֶ֖ינָה עֵינֵ֣י רֹאִ֑ים וְאׇזְנֵ֥י שֹׁמְעִ֖ים תִּקְשַֽׁבְנָה׃ וּלְבַ֥ב נִמְהָרִ֖ים יָבִ֣ין לָדָ֑עַת וּלְשׁ֣וֹן עִלְּגִ֔ים תְּמַהֵ֖ר לְדַבֵּ֥ר צָחֽוֹת׃ לֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד לְנָבָ֖ל נָדִ֑יב וּלְכִילַ֕י לֹ֥א יֵאָמֵ֖ר שֽׁוֹעַ׃ כִּ֤י נָבָל֙ נְבָלָ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְלִבּ֖וֹ יַעֲשֶׂה־אָ֑וֶן לַעֲשׂ֣וֹת חֹ֗נֶף וּלְדַבֵּ֤ר אֶל־יְהֹוָה֙ תּוֹעָ֔ה לְהָרִיק֙ נֶ֣פֶשׁ רָעֵ֔ב וּמַשְׁקֶ֥ה צָמֵ֖א יַחְסִֽיר׃ וְכֵלַ֖י כֵּלָ֣יו רָעִ֑ים ה֚וּא זִמּ֣וֹת יָעָ֔ץ לְחַבֵּ֤ל (ענוים) [עֲנִיִּים֙] בְּאִמְרֵי־שֶׁ֔קֶר וּבְדַבֵּ֥ר אֶבְי֖וֹן מִשְׁפָּֽט׃ וְנָדִ֖יב נְדִיב֣וֹת יָעָ֑ץ וְה֖וּא עַל־נְדִיב֥וֹת יָקֽוּם׃ נָשִׁים֙ שַׁאֲנַנּ֔וֹת קֹ֖מְנָה שְׁמַ֣עְנָה קוֹלִ֑י בָּנוֹת֙ בֹּֽטְח֔וֹת הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִֽי׃ יָמִים֙ עַל־שָׁנָ֔ה תִּרְגַּ֖זְנָה בֹּטְח֑וֹת כִּ֚י כָּלָ֣ה בָצִ֔יר אֹ֖סֶף בְּלִ֥י יָבֽוֹא׃ חִרְדוּ֙ שַֽׁאֲנַנּ֔וֹת רְגָ֖זָה בֹּטְח֑וֹת פְּשֹׁ֣טָֽה וְעֹ֔רָה וַחֲג֖וֹרָה עַל־חֲלָצָֽיִם׃ עַל־שָׁדַ֖יִם סֹפְדִ֑ים עַל־שְׂדֵי־חֶ֕מֶד עַל־גֶּ֖פֶן פֹּרִיָּֽה׃ עַ֚ל אַדְמַ֣ת עַמִּ֔י ק֥וֹץ שָׁמִ֖יר תַּעֲלֶ֑ה כִּ֚י עַל־כׇּל־בָּתֵּ֣י מָשׂ֔וֹשׂ קִרְיָ֖ה עַלִּיזָֽה׃ כִּֽי־אַרְמ֣וֹן נֻטָּ֔שׁ הֲמ֥וֹן עִ֖יר עֻזָּ֑ב עֹ֣פֶל וָבַ֜חַן הָיָ֨ה בְעַ֤ד מְעָרוֹת֙ עַד־עוֹלָ֔ם מְשׂ֥וֹשׂ פְּרָאִ֖ים מִרְעֵ֥ה עֲדָרִֽים׃ עַד־יֵ֨עָרֶ֥ה עָלֵ֛ינוּ ר֖וּחַ מִמָּר֑וֹם וְהָיָ֤ה מִדְבָּר֙ לַכַּרְמֶ֔ל (וכרמל) [וְהַכַּרְמֶ֖ל] לַיַּ֥עַר יֵחָשֵֽׁב׃ וְשָׁכַ֥ן בַּמִּדְבָּ֖ר מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה בַּכַּרְמֶ֥ל תֵּשֵֽׁב׃ וְהָיָ֛ה מַעֲשֵׂ֥ה הַצְּדָקָ֖ה שָׁל֑וֹם וַֽעֲבֹדַת֙ הַצְּדָקָ֔ה הַשְׁקֵ֥ט וָבֶ֖טַח עַד־עוֹלָֽם׃ וְיָשַׁ֥ב עַמִּ֖י בִּנְוֵ֣ה שָׁל֑וֹם וּֽבְמִשְׁכְּנוֹת֙ מִבְטַחִ֔ים וּבִמְנוּחֹ֖ת שַׁאֲנַנּֽוֹת׃ וּבָרַ֖ד בְּרֶ֣דֶת הַיָּ֑עַר וּבַשִּׁפְלָ֖ה תִּשְׁפַּ֥ל הָעִֽיר׃ אַשְׁרֵיכֶ֕ם זֹרְעֵ֖י עַל־כׇּל־מָ֑יִם מְשַׁלְּחֵ֥י רֶגֶל־הַשּׁ֖וֹר וְהַחֲמֽוֹר׃

פירוש רש”י

28:1: שִׁכּוֹרֵי אֶפְרַיִם. שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּכְּרִין בְּיַיִן טוֹב שֶׁל מְדִינַת פְּרוּגִיתָא, כִּדְאָמַר (שבת קמז ב): מַיָּא דְּדוֹרְמַסְקִית וְחַמְרָא דִּפְרוּגִיתָא קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: | וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ. וּמַצַּב מַטַּע תִּפְאַרְתּוֹ יִהְיֶה צִיץ הַפֶּרַח שֶׁלּוֹ נוֹבֵל. הֵם תְּאֵנִים הַמְקֻלְקָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּבְרָכוֹת (ברכות מ ב) עַל הַנּוֹבְלוֹת, וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשׁוּלֵי כַּמְרָא, וְצִיץ נֵץ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (במדבר יז:כג) ״וַיָּצֵץ צִיץ״ – ״וְאָנֵץ נֵץ״: | אֲשֶׁר נְטוּעִים עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים. הִיא כִּנֶּרֶת, שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ מְתוּקִים, וְשָׁם הֵם הוֹלְמִים עַצְמָן בְּיָיִן: | הֲלוּמֵי יָיִן. ״כְּתוּשֵׁי חֲמַר״. וְיֵשׁ עוֹד לִפְתּוֹר צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל וְגוֹ׳: צְבִי הַתִּפְאֶרֶת שֶׁעַל רֹאשׁ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, הַמְּשׁוּחִין בְּגֵאוּת רָאשֵׁי שְׁמָנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו:ו) ״רֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ״. גֵּיא לְשׁוֹן ׳גַּאֲוָה׳, כְּמוֹ (ישעיהו טז:ו) ״מוֹאָב גֵּיא מְאֹד״ (וְאוֹתוֹ הַצִּיץ כְּצִיצַת נוֹבֵל תִּהְיֶה). הֲלוּמֵי יָיִן. כָּךְ קוֹרְאָן עַל שֵׁם שִׁכְרוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (עמוס ו:ו) ״הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יָיִן״: 28:2: הִנֵּה יֵשׁ רוּחַ חָזָק וְאַמִּץ לַה׳, שֶׁהוּא כְּזֶרֶם בָּרָד וְשַׂעַר קֶטֶב מְרִירִי: | הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד. יַנִּיחֵהוּ עַל אַרְצָם בְּיָדוֹ הַחֲזָקָה, וְיַפִּיל הַנּוֹבְלוֹת מִן הַתְּאֵנִים: 28:4: כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ. כְּבִשּׁוּלָהּ שֶׁל תְּאֵנַת צִיץ נֹבֵל: | בְּטֶרֶם קַיִץ. עֵת בִִּשּׁוּל שְׁאָר הַתְּאֵנִים, אֲשֶׁר מִתּוֹךְ שֶׁהִיא בְּכוּרָה קוֹפֵץ עָלֶיהָ וּבוֹלְעָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ, כָּךְ ״וַיִּשְׁקֹד עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״ (דניאל ט:יד): 28:5: בַּיּוֹם הַהוּא. כְּהִתָּם הַפּוֹשְׁעִים: | יִהְיֶה ה׳ צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי. לַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בָּהּ: 28:6: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט. יִהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹרוֹת מִשְׁפָּט: | לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה. יִהְיֶה לְאוֹתָן שֶׁהֵם מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה, מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה (מגילה טו ב): 28:7: וְגַם אֵלֶּה. יוֹשְׁבֵי מִשְׁפָּט וּמְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שֶׁבַּדּוֹר הַזֶּה, כְּלוֹמַר: טוֹבִים וַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶן, בַּיַּיִן שָׁגוּ, כִּי עַתָּה אֵין טוֹב בָּהֶם: | שָׁגוּ בָּרֹאֶה. הִלְעִיגוּ בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם בְּמַאֲכַל מַעֲדַנִּים, שֶׁרָאוּהוּ עֹנֶג לָהֶם: | פָּקוּ פְּלִילִיָּה. הִכְשִׁילוּ הַמִּשְׁפָּט: | פָּקוּ. לְשׁוֹן ״פִּיק בִּרְכַּיִם״ (נחום ב:יא), ״פּוּקָה״ (שמואל א כה:לא): 28:8: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת. שֶׁלָּהֶם, שֶׁל זִבְחֵי מֵתִים הֵם, שֶׁהֵם כְּקִיא צוֹאָה: | בְּלִי מָקוֹם. אֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתָּן: 28:9: אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה. שֶׁמָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁאֵין יוֹדְעִין לְהָבִין, כִּי הַגְּדוֹלִים פָּנוּ לְדֶרֶךְ רָעָה? | גְּמוּלֵי מֵחָלָב. בְּדוּלֵי מֵחָלָב: | עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. לְשׁוֹן ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם״ (בראשית יב:ח). דָּבָר אַחֵר: בְּדוּלִים מִן הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חָלָב, וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם מוּסָרִים מִלִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: 28:10: כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו. נָבִיא מְצַוֶּה לָהֶם מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהֵם יֵשׁ לָהֶם צַו שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּנֶגֶד צַו זֶה; וְחוֹזֵר הַנָּבִיא וּמוֹכִיחָם, וְהֵם תָּמִיד אוֹמְרִים: ״יֵשׁ לָנוּ צַו לְצַו שֶׁלָּנוּ חָשׁוּב מִשֶּׁלְּךָ״: | קַו לָקָו. יֵשׁ לָהֶם קַו מִשְׁקוֹלֶת מִשְׁפְּטֵי רֶשַׁע כְּנֶגֶד קַו הַצֶּדֶק: | זְעֵיר שָׁם. הַנָּבִיא אוֹמֵר לָהֶם: עוֹד מְעַט תָּבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה, וְהֵם אוֹמְרִים: ״זְעֵיר שָׁם, יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ״ (ישעיהו ה:יט) לְיָמִים מוּעָטִין: 28:11: בְּלַעֲגֵי שָׂפָה. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן לְעָגִים, וְכֵן (ישעיהו לב:ד) ״עִלְּגִים״, שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן הָפוּךְ שֶׁאֵינוֹ מְיֻשָּׁר לְהִשָּׁמַע: | יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה. כָּל הַמְדַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר נְבוּאָה וְתוֹכָחָה, דּוֹמֶה לָהֶם לְלָשׁוֹן נִלְעָג, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָבִין בּוֹ: 28:12: אֲשֶׁר אָמַר הַנָּבִיא לָהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה – לִהְיוֹתְכֶם בְּשַׁלְוָה, הָנִיחוּ לֶעָיֵף – שֶׁלֹּא תִגְזְלוּהוּ, זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הַמַּרְגֵּעָה: 28:13: וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה׳ וגו׳. כְּמִדָּתָם יִמְדּוֹד לָהֶם, יִגְזוֹר שֶׁדְּבָרוֹ עֲלֵיהֶם צַו שֶׁל אֻמּוֹת הַמִּשְׁתַּעְבְּדִים בָּם עַל צַו, פְּקוּדָה עַל פְּקוּדָה, עֲבוֹדָה עַל עֲבוֹדָה,קַו שֶׁל פֻּרְעָנוּת כְּנֶגֶד קַו שֶׁל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם, קַו לָקָו תִּקְוָה חִלּוּף תִּקְוָה, יְקַוּוּ לְאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ (איוב ג:ט): | זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. לְיָמִים מוּעָטִים תָּבֹא עֲלֵיהֶם, וְהֵם יִתְמַעֲטוּ שָׁם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם: 28:14: מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה. הָאוֹמְרִים לָצוֹן בְּלָשׁוֹן מָשָׁל, כְּגוֹן: 28:15: כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת. שֶׁלֹּא יָבֹא עָלֵינוּ: | עָשִׂינוּ חֹזֶה. גְּבוּל שֶׁלֹּא יַעַבְרֶנְהוּ, וְכֵן ״מְחוֹז חֶפְצָם״ (תהלים קז:ל), וְכֵן ״מֶחֱזָה אֶל מֶחֱזָה״ (מלכים א ז:ה), כֻּלָּם לְשׁוֹן ׳גְּבוּל׳ הֵם וְחִיצוֹנוֹ שֶׁל דָּבָר, אשומיי״ר בלע״ז: | שִׁיט שׁוֹטֵף. מַכָּה הַמִּתְהַלֶּכֶת בָּאָרֶץ: | לֹא יְבוֹאֵנוּ. לֹא יָבֹא עָלֵינוּ: | שַׂמְנוּ כָזָב. שַׂמְנוּ עֲבוֹדָה זָרָה: | מַחְסֵנוּ. מַחֲסֶה שֶׁלָּנוּ: | וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. בְּעֲבוֹדָה זָרָה בָּטַחְנוּ לְהַסְתִּירֵנוּ: 28:16: הִנְנִי יִסַּד לְשׁוֹן עָבָר הוּא, כְּמוֹ (אסתר א:ח) ״יִסַּד הַמֶּלֶךְ״, וְכֵן צָרִיךְ לְפוֹתְרוֹ: הִנְנִי הוּא אֲשֶׁר יִסַּד כְּבָר. (בְּצִיּוֹן אֶבֶן כְּבָר) נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה לְפָנַי, וְהֶעֱמַדְתִּי מֶלֶךְ מָשִׁיחַ, שֶׁיְּהֵא בְּצִיּוֹן לְאֶבֶן בֹּחַן, לְשׁוֹן מִבְצָר וְחֹזֶק, כְּמוֹ (ישעיהו לב:יד) ״עֹפֶל וָבַחַן״, וּכְמוֹ ״הֵקִימוּ בְחוּנָיו״ (ישעיהו כג:יג): | מוּסָד מוּסָּד. הָרִאשׁוֹן פַּתַּח לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק, מוּסָד שֶׁל מוּסָד, שֶׁהוּא מוּסָד גָּמוּר: | הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. הַמַּאֲמִין דָּבָר זֶה לֹא יְמַהֲרֶנָּה, לֹא יֹאמַר: ״אִם אֱמֶת הוּא, יְמַהֵר לָבֹא״: 28:17: וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו. לִפְנֵי בֹּא אוֹתוֹ מֶלֶךְ אָבִיא עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹת לְהָתֵם הַפּוֹשְׁעִים שֶׁבָּכֶם, וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט יִסּוּרִין לִהְיוֹת לְקָו, כְּלוֹמַר: אָשִׂים קַו מִדַּת יִסּוּרִין לְהָבִיא עֲלֵיכֶם, וְאֶת צְדָקָה אָשִׂים שֶׁתְּהֵא מִשְׁקֹלֶת הַמְיַשֶּׁרֶת בִּנְיַן הַבּוֹנִין בַּחוֹמוֹת, כְּלוֹמַר: שֶׁתְּהֵא צְדָקָה מְהַלֶּכֶת לִפְנֵיהֶם וּמְיַשֶּׁרֶת דַּרְכֵיהֶם, שֶׁיִּכְלוּ הַפּוֹשְׁעִים וְנוֹתְרוּ הַצַּדִּיקִים: | וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב. אוֹתוֹ כִּסּוּי שֶׁאֲמַרְתֶּם כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ, יָבֹא בָרָד וִיטַאטְאֵנוּ. וְיָעָה לְשׁוֹן ׳טִאוּט׳, כְּמוֹ ״אֶת הַיָּעִים״ (מלכים א ז:מ) שֶׁגּוֹרְפִין בָּהֶן אֵפֶר הַכִּירוֹת: | וְסֵתֶר, שֶׁאֲמַרְתֶּם עָלָיו וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ הַמַּיִם יִשְׁטְפוּהוּ, כְּלוֹמַר: אָבִיא הֲמוֹן אֻמּוֹת שֶׁיִּשְׁבְּרוּ מַצֵּבוֹתֵיכֶם וּפְסִילֵיכֶם. וְלָשׁוֹן מִשְׁפָּט הָאָמוּר כָּאן יושטיצ״א בלע״ז: 28:18: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת. וְיִתְבַּטֵּל הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת. כָּל ׳כַּפָּרָה׳ לְשׁוֹן ׳קִנּוּחַ׳ וְ׳סִלּוּק דָּבָר׳, וְכֵן ״אֲכַפְּרָה פָנָיו״ (בראשית לב:כא): | וְחָזוּתְכֶם, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: עִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה: | שׁוֹט שׁוֹטֵף. אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לֹא יְבוֹאֶנּוּ, וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס: 28:19: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. כְּלוֹמַר, תָּדִיר תָּדִיר אָבִיא עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹת: | וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה. זְוָעָה לְכָל הַשּׁוֹמְעִים לְהָבִין שְׁמוּעוֹת פֻּרְעָנוּת הַקָּשׁוֹת שֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם, כָּל הַשּׁוֹמְעִים יָזוּעוּ: 28:20: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ. כִּי אָבִיא עֲלֵיכֶם שׂוֹנֵא דּוֹחֵק אֶתְכֶם, אֲשֶׁר לֹא תוּכְלוּ לְהַסְפִּיק עֲבוֹדָתוֹ, כְּשֶׁיַּצִּיעַ מַצָּעוֹ עֲלֵיכֶם יִקְצַר לוֹ מֵהִשְׂתָּרֵעַ הַשּׁוֹכֵב עָלָיו: | מֵהִשְׂתָּרֵעַ. מִהִשְׁתַּטֵּחַ לְהַאֲרִיךְ אֵיבָרָיו, אישטנדליי״ר בלע״ז: | וְהַמַּסֵּכָה צָרָה. הַנָּסִיךְ שֶׁיִּמְשׁוֹל עֲלֵיכֶם יִהְיֶה מְקוֹמְכֶם דָּחוּק לוֹ בְּהִתְכַּנְּסוֹ לְתוֹכוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ (יומא טב) עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה לַהֵיכָל (דברי הימים ב לג:ז): קָצַר הַמַּצָּע הַזֶּה מֵהִשְׂתָּרֵעַ, מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים. וַאֲנִי פֵּרַשְׁתִּיו לְפִי פְּשׁוּטוֹ, וּבְדֶרֶךְ זֶה תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְאַף מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ יֵשׁ לְיַשְּׁבוֹ עַל אֹפֶן הַדִּבּוּר, כְּלוֹמַר: לָמָּה אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם פֻּרְעָנוּת זוֹ? לְפִי שֶׁקָּצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ אֲנִי לְבַדִּי עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח:כז) ״הִנֵּה הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ״, וְכָל שֶׁכֵּן בְּהַכְנִיסְכֶם מַסֵּכָה עִמִּי, כִּבְיָכוֹל צַר לָנוּ הַמָּקוֹם: 28:21: כִּי כְהַר פְּרָצִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲרֵי כְּמָא דְזָעוּ טוּרַיָּא כַּד אִתְגְּלִי יְקָרָא דַה׳ בְּיוֹמֵי עֻזִּיָּה מַלְכָּא (ישעיהו ו:ד), וּכְנִיסִין דַּעֲבִיד לִיהוֹשֻׁעַ בְּמֵישַׁר גִּבְעוֹן (יהושע י:יב) וְכוּ׳, כֵּן יִתְגְּלֵי לְאִתְפָּרְעָא מִדְּעַבְדִין וְכוּ׳״: | זָר מַעֲשֵׂהוּ. יִדְמֶה לָכֶם לְזָר, כִּי יָבוֹא עֲלֵיכֶם פֻּרְעָנוּת קָשָׁה: | וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ. לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ ׳עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה׳, לבורי״ר בלע״ז: 28:22: וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ. לֵאמֹר ״כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת״ (ישעיהו כח:טו): | מוֹסְרֵיכֶם. יִסּוּרִין: 28:24: הֲכֹל הַיּוֹם לְשׁוֹן תְּמִיהָה הוּא, לְכָךְ נָקוּד חֲטַף פַּתַּח: | יַחֲרֹשׁ. מִי שֶׁחוֹרֵשׁ לִזְרוֹעַ, וְכִי הַחוֹרֵשׁ כְּדֵי לִזְרֹעַ לְעוֹלָמִים חוֹרֵשׁ? אִם כֵּן, מַה יּוֹעִיל? אַף הַנְּבִיאִים מוֹכִיחִים אֶתְכֶם לְהַחֲזִירְכֶם לְמוּטָב, הַלְּעוֹלָמִים יוֹכִיחוּ וְלֹא יוֹעִילוּ? | יִפְתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ. וְכִי לְעוֹלָם לֹא יִזְרַע, אֶלָּא תָּמִיד יִפְתַּח אֶת הָאֲדָמָה בְּאִתִּים וּבִכְלֵי מַחֲרֵשָׁה? וִישַׂדֵּד לְשׁוֹן עֲבוֹדַת שָׂדֶה. יִפְתַּח וִישַׂדֵּד – בִּתְחִלָּה הוּא עוֹשֶׂה תְּלָמִים רְחָבִים וְסוֹף הוּא עוֹשֶׂה תְּלָמִים קְטַנִּים בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא: 28:25: הֲלוֹא כֵּן דֶּרֶךְ הַחוֹרֵשׁ: כֵּיוָן שֶׁחוֹרֵשׁ, מַשְׁוֶה פְּנֵי הָאֲדָמָה וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ: | וְהֵפִיץ קֶצַח. אִם קֶצַח בָּא לִזְרוֹעַ, זוֹרְעָהּ בִּתְפוּצָה, וְאִם כַמֹּן בָּא לִזְרוֹעַ, זוֹרְעוֹ בִּזְרִיקָה. קֶצַח מִין אֹכֶל הוּא: | וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ. וְאִם תְּבוּאָה בָּא לִזְרֹעַ, כָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ: זוֹרֵעַ הַחִטִּין בְּאֶמְצַע הַחֲרִישָׁה, וְהַשְּׂעוֹרָה זוֹרֵעַ סָבִיב לָהֶם לָהֶם, וְהַכּוּסְמִין זוֹרְעָהּ עַל גְּבוּלֵי הַשָּׂדֶה וּמְצָרָיו. שׂוֹרָה לְשׁוֹן ׳שְׂרָרָה׳, זוֹרֵעַ בָּאֶמְצַע, וְנִמְצָאָה שׂוֹרָה עַל הַשְּׂעוֹרִין וְהַכּוּסְמִין: 28:26: וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ׳. אַף מִי שֶׁאֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ, לֹא לָנֶצַח יִשְׁלַח נְבִיאִים לְהוֹכִיחוֹ. אַחֲרֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לַתּוֹכָחָה, הוּא יְיַסְּרֶנּוּ בְּמִשְׁפְּטֵי יִסּוּרִין כְּדֵי שֶׁתּוֹעִיל עֲמַל תּוֹכַחְתּוֹ שֶׁהוֹכִיחַ, כָּזֶה שֶׁמַשְׁוֶה פְּנֵי הָאָרֶץ לִזְרוֹעַ כְּדֵי שֶׁתִּצְלַח עֲמַל חֲרִישָׁתוֹ שֶׁחָרַשׁ: 28:27: בֶחָרוּץ. הוּא עֵץ עָשׂוּי חֲרִיצִים חֲרִיצִים, וּשְׁמוֹ ״מוֹרַג״ (ישעיהו מא:טו), וּמְחַתֵּךְ בּוֹ הַקַּשִּׁין לִהְיוֹת תֶּבֶן: | כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח. לְפִי שֶׁזַּרְעוֹ נוֹחַ לָצֵאת מִתּוֹךְ קַשִּׁין שֶׁלּוֹ, וְכֵן עַל כַּמֹּן לֹא יָסִבּוּ אוֹפַן עֲגָלָה לְדוּשׁוֹ, לְפִי כִּי קַל הַקֶּצַח לְחוֹבְטָהּ בַּמַטֶּה וְהַכַּמֹּן בַּשָּׁבֶט: 28:28: לֶחֶם יוּדָק. וְאֶת מִי דָּקִים בִּדְבָרִים קָשִׁין? אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל תְּבוּאָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ נוֹחָה לֵחָבֵט: | כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ. הֲרֵי ׳כִּי׳ זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן ׳אֶלָּא׳: לֹא לָנֶצַח כּוֹתְשִׁין עָלָיו, לְפִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִכְתְּשׁוּ גַּרְעִינֵי הַזֶּרַע לִהְיוֹת נִדָּשִׁין לִכָּתֵת עַל יְדֵי הֶחָרוּץ וְאוֹפַן הָעֲגָלָה: | וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו. וּכְשֶׁמְּסַבְּבִין עָלָיו אוֹפַנֵּי עֲגָלָה לְדֻקּוֹ וּלְדוּשׁוֹ, אֲפִלּוּ הַגִּלְגַּל הוּמַם וּמִשְׁתַּבֵּר, וְכֵן שְׁאָר כְּלֵי הָעֲגָלָה עִמּוֹ הַמַּפְרִישִׁים אֶת הַתְּבוּאָה מִקַּשֶּׁיהָ לֹא יְדֻקֶּנּוּ, וְהַחִטִּים אֵינָם נִדֹּקִּין לִהְיוֹת נִטְחָנִין. אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ – כְּמוֹ ״עָשֹׂה יַעֲשֶׂה״ (יחזקאל לא:יא), ״צָנוֹף יִצְנֹף״ (ישעיהו כב:יח), וְאָלֶ״ף זוֹ בָּאָה בִּמְקוֹם הֵ״א, כְּמוֹ ״וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט״ (דברי הימים ב כ:לה) כְּמוֹ הִתְחַבֵּר, אַף כָּאן הָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ, וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 28:29: גַּם זֹאת מֵעִם וגו׳. גַּם זֹאת, כְּדֶרֶךְ דָּשֵׁי תְּבוּאָה וְחוֹבְטֵי קֶצַח וְכַמֹּן, מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצָא: | הִפְלִיא עֵצָה. לְהַרְאוֹתְכֶם רְמָזִים בְּדֶרֶךְ חִדּוּשׁ מָשָׁל נִפְלָא וּמְכֻסֶּה, כִּי כַּאֲשֶׁר הַכַּמּוֹן וְהַקֶּצַח אֵינָם מַכְבִּידִין עֲלֵיהֶם בִּמְדוּשָׁה רַבָּה, לְפִי שֶׁהֵם נֶחְבָּטִין בְּקַל, כָּךְ אִלּוּ הֱיִיתֶם מְמַהֲרִין לְקַבֵּל מוּסָר, לֹא הָיָה מַכְבִּיד עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹת; וְאַתֶּם קָשִׁים לְקַבֵּל תּוֹכָחוֹת כַּתְּבוּאָה הַקָּשָׁה לָדוּשׁ, לְכָךְ יַכְבִּיד עֲלֵיכֶם הַרְבֵּה, וְלֹא לָנֶצַח לְכִלָּיָה יָרִיב וִידַקֶּה, כַּאֲשֶׁר ״לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ״ (ישעיהו כח:כח), וְיִכְלוּ חִצֵּי מַכּוֹתָיו וְאַתֶּם לֹא תִכְלוּ, דֻּגְמַת הֲמִימַת הַגַּלְגַּל וְהָעֲגָלָה וְהַחִטִּין לֹא יִדֹּקּוּ; וְאִלּוּ הֱיִיתֶם נוֹחִים לִכְלוֹת, לֹא הָיָה בּוֹדֵק אֶתְכֶם בְּיִסּוּרִין קָשִׁין, כַּפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפֶה, הוּא מְנַקֵּשׁ עָלֶיהָ (בראשית רבה לד ב): 29:1: הוֹי אֲרִיאֵל. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מַדְבְּחָא דַה׳״, וְאַף יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מג:טז): ״וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״, עַל שֵׁם אֵשׁ שֶׁל מַעְלָה שֶׁהָיְתָה רוֹבֶצֶת כַּאֲרִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסֵדֶר יוֹמָא (כא ב). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עַל הַהֵיכָל, שֶׁהָיָה צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו: | קִרְיַת חָנָה דָוִד. ״דְּאִתְבְּנֵי בְּקַרְתָּא דִּשְׁרָא בַּהּ דָּוִד״ (תרגום יונתן): | סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה. וְתָמִיד עֲוֹנוֹתֵיכֶם הוֹלְכִים וַחֲזָקִים, עַד שֶׁחַגִּים שֶׁלָּכֶם יִנְקֹפוּ וְיִכָּרְתוּ, לְשׁוֹן ״נוֹקֵף זַיִת״ (ישעיהו יז:ו): 29:2: וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל תְּהֵא מֻקֶּפֶת חַלְלֵי חֶרֶב, כְּמִזְבֵּחַ הַמֻּקָּף זִבְחֵי בְּהֵמָה: 29:3: כַדּוּר. כְּשׁוּרָה שֶׁל גְּיָסוֹת מַקִּיפוֹת: | מֻצָּב. לְשׁוֹן ׳כַּרְקוֹם׳, הַמֻּצָּב עַל הָעֲיָרוֹת (גיטין כח ב): | מְצֻרוֹת. לְשׁוֹן ׳מָצוֹר׳: 29:4: מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי. יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ דִּבּוּר הַיּוֹצֵא מִפִּיךְ יוֹצֵא מִתַּחַת הַקַּרְקַע: | אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף. לְהִתְחַנֵּן אֵלַי, וּמִתּוֹךְ תְּחִנָּתֵךְ יִכָּמְרוּ רַחֲמַי: | צִפְצוּף. הוּא לְשׁוֹן קוֹל לַחַשׁ כְּקוֹל עוֹפוֹת דַּקִּים: 29:5: וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ. אֻכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב, שֶׁיִּהְיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ וְיֵעָשׂוּ אָבָק: | וְהָיָה. הַדָּבָר הַזֶּה: | פֶתַע פִּתְאֹם. מִקְרֶה פִּתְאוֹם: 29:6: מֵעִם ה׳ צְבָאוֹת תִּפָּקֵד. וְאַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁפְּלִי וּתְצַפְצֵף אִמְרָתֵךְ, תִּפָּקֵד אֲרִיאֵל מֵאִתִּי לְהוֹשִׁיעָהּ בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְגוֹ׳: 29:7: וְהָיָה כַּחֲלוֹם. שֶׁדּוֹמֶה שֶׁרוֹאֶה וְלֹא רָאָה, כָּךְ יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם יִדְמוּ לִכְבּוֹשׁ וְלֹא תַעֲלֶה בְּיָדָם: | וְכָל צֹבֶיהָ. הַמַּצִּיבִים עָלֶיהָ מַצָּב וּמַשְׁחִית, שֶׁקּוֹרִין צנבי״ל בלע״ז, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א יד:טו): ״הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרָדוּ״: 29:8: שׁוֹקֵקָה. תְּאֵבָה, וְכֵן ״אֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״ (בראשית ג:טז): | כֵּן יִהְיֶה וגו׳. לֹא יַשִּׂיגוּ תַּאֲוָתָם אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: 29:9: הִתְמַהְמְהוּ. הֱווּ מְתוּנִים לְהִתְבּוֹנֵן לַחֲשׁוֹב עַל מַעַלְלֵיכֶם: | וּתְמָהוּ. וְתִהְיוּ תְמֵהִים עַל קִלְקוּלְכֶם: | הִשְׁתַּעַשְׁעוּ. לְשׁוֹן ״עֵינָיו הָשַׁע״ (ישעיהו ו:י), הָיוּ עִוְּרִים מֵרְאוֹת: | שָׁכְרוּ. עַצְמְכֶם וְלֹא מִיַּיִן, לָמָּה? 29:10: כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה׳ וגו׳ – לְשׁוֹן ״מֶזֶג״, כְּמוֹ ״מָסְכָה יֵינָהּ״ (משלי ט:ב), אוֹ לְשׁוֹן ׳נְסִיכוּת׳: הִשְׁלִיט בָּכֶם רוּחַ תַּרְדֵּמָה. עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה נִבָּא, שֶׁהָיוּ חוֹזִים בַּכּוֹכָבִים: 29:11: חֲזוּת הַכֹּל. כָּל מַה שֶׁהֱיִיתֶם חוֹזִים בַּמַּזָּלוֹת, יִהְיֶה מְכֻסֶּה מִכֶּם כְּדִבְרֵי אִגֶּרֶת הַחֲתוּמָה בְּשַׁעֲוָה, אֲשֶׁר יִתְּנוּהָ לִקְרוֹתָהּ לְיוֹדֵעַ לִקְרוֹת אִגֶּרֶת, וְאָמַר: ״לֹא אוּכַל״, שֶׁהֲרֵי אֵין אֲנִי רוֹאֶה בְּתוֹכָהּ לְפִי שֶׁהִיא חֲתוּמָה: 29:12: וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ וּפוֹתְחִין חוֹתָמָהּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לְשׁוֹן אִגֶּרֶת, וְאוֹמְרִין לוֹ ״קְרָא נָא זֶה״, וְאָמַר ״לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר״. כָּךְ כְּשֶׁתַּשְׁבִּיעַ שַׂר הָאֵשׁ יֹאמַר ״לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הַדָּבָר מִמֶּנִּי״, וּכְשֶׁתַּשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵירוֹ יֹאמַר ״אֵינִי מַכִּיר אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה שֶׁאַתָּה מַשְׁבִּיעֵנִי בּוֹ, שֶׁאֵין זֶה שְׁמִי״. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר יִרְמְיָה ״הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם״ (ירמיהו כא:ד), זֶה הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים (מדרש תהלים לו ה): 29:13: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״חֲלַף דְּאִתְרַבְרַב עַמָּא הָדֵין״, כְּלוֹמַר: נִגְּשׁוּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָן עַד לַשָּׁמַיִם, הֵם מַרְאִין עַצְמָן כִּמְכַבְּדִין אוֹתִי בְּפֶה וְשָׂפָה, וְאֶת לִבָּם הִרְחִיקוּ מִמֶּנִּי: | וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי. לֹא בְּלֵב שָׁלֵם, כִּי אִם בְּמִצְוַת הָאֲנָשִׁים הַמְּלַמְּדִים אוֹתָם. הִתְרָאוּ כְּנִכְנָעִים מִלְּפָנָיו כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ בְּפִיכֶם: 29:14: לָכֵן הִנְנִי. הוּא אֲשֶׁר יוֹסִיף לְהַפְלִיא פֶּלֶא נוֹסָף עַל פֶּלֶא, כִּסּוּי עַל כִּסּוּי, אֹטֶם עַל אֹטֶם. וּמַהוּ הַפְּלֵא וָפֶלֶא? וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו – קָשֶׁה סִלּוּקָם שֶׁל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְכָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, שֶׁכֻּלָּן אֵינָן אֶלָּא הַפְלָאָה אַחַת, ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכּוֹתְךָ״ (דברים כח:נט), וְכָאן שְׁתֵּי הַפְלָאוֹת (איכה רבה א לז): 29:15: לַסְתִּר עֵצָה. כְּמוֹ ׳לְהַסְתִּיר עֵצָה׳: 29:16: הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב. תַּהְפּוּכוֹת שֶׁלָּכֶם, הֲזֹאת אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר? שֶׁאֵין הַחֹמֶר יָכוֹל לוֹמַר לְעֹשֵׂהוּ לֹא עֲשָׂנִי, כָּךְ אֵינְכֶם יְכוֹלִין לוֹמַר שֶׁאֵינִי מֵבִין מַעֲשֵׂיכֶם: | כְּחֹמֶר וגו׳. לָשׁוֹן תְּמִיהָה הוּא, וְיֵשׁ תְּמִיהוֹת הַמִּתְקַיְּמוֹת: | לְעֹשֵׂהוּ. כְּמוֹ ׳עַל עוֹשֵׂהוּ׳, וְדֻגְמָתוֹ: ״וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יד:ג), ״פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ״ (שופטים ט:נד): | וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין. אָמַר עַל יוֹצְרוֹ ״לֹא הֵבִין מַה בְּיִצְרוֹ״? וַהֲלֹא הוּא בָּנָה אֶת הַמַּטְמוֹנִיּוֹת וְהַחֲדָרִים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת! 29:17: הֲלוֹא עוֹד מְעַט בְּיָמִים מוּעָטִין נָקֵל בְּעֵינַי אִם תָּשׁוּבוּ אֵלַי: | וְשָׁב לְבָנוֹן. שֶׁהוּא יַעַר עֵצִים, לִהְיוֹת כַּרְמֶל, וְיִשּׁוּב שָׂדוֹת וּכְרָמִים: | וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״קִירְוִין סַגִּיאִין יֵיתִיב״. וְאַגָּדָה בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה כד א): חוּרְשִׁין דְּבַר אִינָשׁ, יִשּׁוּב עָרִים וּבְנֵי אָדָם רָצוּף וּמָלֵא כַּיַּעַר הַזֶּה, שֶׁהוּא מָלֵא עֵצִים: 29:18: וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא וגו׳. וְתִבָּטֵל הַקְּלָלָה הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה, ״כִּי נָסַךְ ה׳ עֲלֵיכֶם וגו׳ וַתְּהִי לָכֶם חֲזוּת הַכֹּל וגו׳ וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו״ (ישעיהו כט:י): 29:19: עֲנָוִים. סַבְלָנִים, שֶׁסָּבְלוּ עֻלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְזֵרוֹתָיו: 29:20: כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן. הַשּׁוֹקְדִים וּמִתְבּוֹנְנִים הֵיאַךְ יִפְעֲלוּ אָוֶן: 29:21: מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר. הֵם נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר: | וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן. ״וּלְדְמוֹכַח לְהוֹן בָּעַן לֵיהּ תַּקְלָא״ (תרגום יונתן). לְשׁוֹן ׳מוֹקֵשׁ׳: | וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק. ״וְאַסְטִיאוּ בְּשֶׁקֶר דִּין זַכָּאִין״ (תרגום יונתן): 29:22: אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. מֵאוּר כַּשְׂדִּים: | לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב מֵאָבִיו: | וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. מֵאֲבִי אָבִיו, שֶׁאֵין נִמְצָא פְּסוּל בְּמִטָּתוֹ, וּמִטָּתוֹ שְׁלֵמָה: 29:23: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו. אֲשֶׁר יִהְיוּ מַעֲשֵׂי יָדַי, כְּלוֹמַר: צַדִּיקִים בְּקִרְבּוֹ, כִּי בִרְאֹתוֹ בְּקִרְבּוֹ אֲשֶׁר יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי, כְּגוֹן חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (דניאל ג), לְכָךְ לֹא יֶחֱוָרוּ פָּנָיו: 29:24: וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח. לָשׁוֹן ״וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם״ (דברים א:כז), אוֹתָם שֶׁהָיוּ מִתְלוֹנְנִים וְנִרְגָּנִים עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים יִלְמְדוּ לֶקַח: 30:1: סוֹרְרִים. סָרִים מִן הַדֶּרֶךְ: | לִנְסֹךְ מַסֵּכָה. לְהַמְשִׁיל עֲלֵיהֶם מוֹשֵׁל, וְלֹא רוּחִי וְדַעְתִּי בַּדָּבָר; וּמַהוּ הַנִּסּוּךְ? הוּא פַּרְעֹה: 30:2: הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם. עַל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה, ״אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם״ (מלכים ב יז:ד): | לָרֶדֶת מִצְרַיִם. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת (קידושין סט א). דָּבָר אַחֵר: יְרִידָה הִיא לָהֶם: | וְלַחְסוֹת. לְהִתְכַּסּוֹת, אבריאי״ר בלע״ז: 30:4: כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו. שֶׁל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִיחוּת לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: | חָנֵס. הִיא תַּחְפַּנְחֵס: 30:5: כֹּל הוֹבִאישׁ. כֻּלָּם בִּיְּשׁוּ אֶת עַצְמָן לִקְנוֹת לָהֶם אֲדוֹנִים חִנָּם, וְעַם הָאָרֶץ לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ: | עַל עַם. בִּשְׁבִיל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ: | לְחֶרְפָּה. גִּדּוּף, דישטרב״ר בלע״ז: 30:6: מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב. ״מַטְלִין עַל בְּעִירְהוֹן בְּאוֹרַח דָּרוֹמָא״ (תרגום יונתן), לְפִי שֶׁאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ הַגִּדּוּף וְהַחֶרְפָּה שֶׁמְּחָרְפִין אוֹתָן: רְאוּ אֶת אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין מַשָּׂאוֹת מָמוֹנָם עַל בַּהֲמְתָּם לְהוֹלִיךְ שֹׁחַד לְמִצְרַיִם חִנָּם, וּמְסַכְּנִין עַצְמָן בַּמִּדְבָּרוֹת אֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה וְכוּ׳: | אֶפְעֶה. מִין נָחָשׁ רַע הוּא, וְאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם שְׁנַיִם זָכָר וּנְקֵבָה, וְהֵם יוֹלְדִים לְשִׁבְעִים שָׁנָה (בכורות ח א), וְאַף שָׂרָף מְעוֹפֵף מִין נָחָשׁ הוּא, וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף, אֶלָּא קוֹפֵץ וּמְדַלֵּג רָחוֹק מְאֹד וְזוֹרֵק לַהַב מִפִּיו: | חֵילֵיהֶם. מָמוֹנָם: | דַּבֶּשֶׁת. חֲטוֹטְרָא, חלדרוב״א בלע״ז, יֵשׁ לוֹ לַגָּמָל בִּמְקוֹם טְעִינַת הַמַּשָּׂא, וְעַל שֵׁם שֶׁמִּתְרַקֶּבֶת תָּמִיד וְסָכִין שָׁם דְּבַשׁ לִרְפוּאָה קְרוּיָה דַּבֶּשֶׁת, כְּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא מְצִיעָא (בבא מציעא לח ב): דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ חָזֵי לִכְתִישָׁא דְּגַמְלֵי: 30:7: לָזֹאת. לְמִצְרַיִם: | רַהַב הֵם. גַּסֵּי הָרוּחַ: | שָׁבֶת. עַם בָּטֵל וּמִתְגָּאִים חִנָּם. דָּבָר אַחֵר: שָׁבֶת – רַהְבָּם וְגַסּוּתָם שֶׁלָּהֶם רָאוּי הוּא לִשְׁבּוֹת: 30:8: חֻקָּהּ. חֲקוֹק אוֹתָהּ, הַנְּבוּאָה הַזֹּאת: 30:9: עַם מְרִי הוּא. יִשְׂרָאֵל: 30:10: חֲלָקוֹת. חַנְפִיּוּת: | חֲזוּ. הִנָּבְאוּ: 30:11: הַטּוּ. אוֹתָנוּ׃ | מִנֵּי אֹרַח. חֲפֵצִים אָנוּ בִּנְבוּאַת שֶׁקֶר: 30:12: בַּדָּבָר הַזֶּה. בִּנְבוּאַת אֱמֶת: | וְנָלוֹז. מְגֻנֶּה וְלֵיצָן: 30:13: כְּפֶרֶץ. שֶׁל חוֹמָה שֶׁנָּפַל: | נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה. מְגוּלָּה לִכָּנֵס בָּהּ, בְּחוֹמוֹת מִשְׂגַּבְּכֶם. נִבְעֶה לְשׁוֹן ׳גִּלּוּי׳, כְּמוֹ בְּעוֹבַדְיָה (עובדיה א:ו): ״נִבְעוּ מַצְפּוּנָיו״ – ״אִתְגַּלְיָין מַטְמְרוֹהִי״. וְדוּנָשׁ פָּתַר נִבְעֶה ׳בְּלִיטָה׳, שֶׁהַחוֹמָה נַעֲשֵׂית כְּמִין אֲבַעְבּוּעוֹת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים וְקִלְקוּל טִיט רָעוּעַ: 30:14: נֵבֶל יוֹצְרִים. נוֹד שֶׁל חֶרֶס: | וְלֹא יִמָּצֵא. בִּמְכִתַּת שְׁבָרָיו חֶרֶס גָּדוֹל שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַחְתּוֹת בּוֹ אֵשׁ מִיָּקוּד וְלִשְׁאוֹב בּוֹ אֵשׁ מִן הַהֶסֵּק, כָּל שְׁאִיבַת אֵשׁ נוֹפֵל בָּהּ לְשׁוֹן ׳חֲתִיָּה׳: | וְלַחְשֹׂף מַיִם. לִדְלוֹת, וְכֵן (חגי ב:טז) ״לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה״, וְכֵן ״חֶשְׂפִּי שׁוּבָל״ (ישעיהו מז:ב) דְּלִי מַיִם מִן שְׁבִילֵךְ, אשפוייש״נט בלע״ז: | מִגֶּבֶא. גּוֹב מָלֵא מַיִם: 30:15: כִּי כֹה אָמַר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָכֶם זֶה יָמִים: אֵין אַתֶּם צְרִיכִים לְבַקֵּשׁ לָכֶם מָעוֹז מִצְרַיִם וּלְאַבֵּד מָמוֹנְכֶם, כִּי בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה בְּלֹא שׁוּם טֹרַח, אִם תִּשְׁמְעוּ לִי: | בְּשׁוּבָה. לְשׁוֹן יִשּׁוּב וּמַרְגּוֹעַ, וְכֵן ״שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י:לו): | בְּהַשְׁקֵט הַבָּא לָכֶם מֵאִתִּי, וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם: 30:16: עַל סוּס נָנוּס. נִתְקַשֵּׁר בְּמַלְכֵי מִצְרַיִם, וְנָבִיא מִשָּׁם סוּסִים קַלִּים לָנוּס: 30:17: אֶלֶף אֶחָד מִכֶּם מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִן הָאוֹיְבִים, אוֹ כֻּלְּכֶם מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ. | אִם נוֹתַרְתֶּם. כְּמוֹ ׳אֲשֶׁר נוֹתַרְתֶּם׳: | כַּתֹּרֶן. עֵץ גָּבוֹהַ תָּקוּעַ בָּאָרֶץ, כְּמִין תֹּרֶן הַסְּפִינָה שֶׁקּוֹרִין מש״ט בלע״ז: | וְכַנֵּס. אַף הוּא כְּלוֹנָס גָּבוֹהַּ שֶׁנּוֹתְנִים בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּכְשֶׁרוֹאֶה הַצּוֹפֶה גְּיָסוֹת בָּאִין, נוֹתֵן עָלָיו סוּדָר, וְהָרוּחַ מוֹלִיכוֹ, וְהוּא סִימָן שֶׁיָּנוּסוּ אוֹ יִתְקַבְּצוּ: 30:18: וְלָכֵן. עַל שֶׁלֹּא אֲבִיתֶם לִשְׁמוֹעַ: | יְחַכֶּה ה׳ לַחֲנַנְכֶם אֵינוֹ מְדַלֵּג לָכֶם עַל הַגְּזֵרָה הָרָעָה שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיכֶם, כְּדֵי לְמַהֵר וּלְהָבִיא הַטּוֹבָה, אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַמְתִּין עַד בֹּא קִצָּהּ: | וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם. יִתְרַחֵק לְרַחֶמְכֶם: | כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה׳. וְיִפָּרַע תְּחִלָּה מִן הַמּוֹרְדִים בּוֹ: | אַשְׁרֵי כָל חוֹכֵי לוֹ. לַנֶּחָמוֹת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ, כִּי לֹא יִפּוֹל דָּבָר: 30:19: כִּי. עוֹד יָמִים בָּאִים אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בְּצִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, צַדִּיק יִהְיֶה: | בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה. לֹא תִצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְכִי, כִּי לְקוֹל זַעֲקֶךָ עָנָךְ: 30:20: לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ. לֹא תִהְיוּ כְּרוּכִים אַחַר תַּעֲנוּגִים כַּאֲשֶׁר אַתֶּם עַתָּה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״ (עמוס ו:ו), ״הִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״ (ישעיהו כב:יג): | וְלֹא יִכָּנֵף. לֹא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בִּכְנַף בְּגָדָיו, כְּלוֹמַר, לֹא יַסְתִּיר מִמְּךָ פָּנָיו: | מוֹרֶיךָ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל: 30:21: וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה וְגוֹ׳. לֹא כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים עַתָּה, שֶׁאַתֶּם מוֹאֲסִים בִּדְבָרוֹ וְאוֹמְרִים ״לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכוֹחוֹת״ (ישעיהו ל:י), כִּי אִם אָזְנֶיךָ יִהְיוּ נְטוּיוֹת אַף אַחֲרֶיךָ לִשְׁמוֹעַ דָּבָר מֵאִתִּי, אוּלַי יָבֹא נָבִיא וְיוֹרְךָ דֶּרֶךְ לָלֶכֶת בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל: 30:22: אֲפֻדַּת. נוֹי: | כְּמוֹ דָוָה. יִהְיוּ מְאוּסִים בְּעֵינֶיךָ כְּנִדָּה (שבת פב א): 30:23: וְנָתַן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת מְטַר זַרְעֲךָ: | וְשָׁמֵן. לְשׁוֹן ׳דָּבָר שָׁמֵן׳, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן ׳שֶׁמֶן׳, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ לְמַטָּה, וְנָקוּד קָמַץ: | כַּר נִרְחָב. עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכָּרִים שְׁמֵנִים וּרְחָבִים: | כַּר. כֶּבֶשׂ. לָשׁוֹן אַחֵר: מִישׁוֹר נִרְחָב, כְּמוֹ (בראשית יב:י) ״כִּכַּר הַיַּרְדֵּן״, וּכְמוֹ (ויקרא כג:יד) ״כַּרְמֶל״ – כַּר שֶׁהוּא מָלֵא תְּבוּאָה: 30:24: וְהָאֲלָפִים. שְׁוָרִים: | בְּלִיל חָמִיץ. כְּמוֹ ״עַל בְּלִילוֹ״ (איוב ו:ה), קַשִּׁין וְתֶבֶן מְחֻמָּצִין וּמְחֻזָּקִין בַּתְּבוּאָה שֶׁבְּתוֹכָם יֹאכֵלוּ: | אֲשֶׁר זֹרֶה הַתְּבוּאָה פַּעֲמַיִם: אַחַת בָּרַחַת וְאַחַת בַּמִּזְרֶה, כְּדֵי לְנַקּוֹת הַתְּבוּאָה. לְפִיכָךְ יִהְיֶה הַתֶּבֶן בָּלוּל בַּתְּבוּאָה שֶׁזּוֹרֶה בַּמִּזְרֶה אֵצֶל הַקַּשִּׁין: | רַחַת. פיל״א בלע״ז: | מִזְרֶה. וו״ן בלע״ז, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא משפטים יז): בְּלִיל – לְשׁוֹן ׳בָּלוּל׳, שֶׁיְּהֵא הָאֹכֶל בָּלוּל בַּתֶּבֶן: 30:25: יִבְלֵי מָיִם. נַהֲרֵי מַיִם, כְּמוֹ (ירמיהו יז:ח) ״וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו״: | בְּיוֹם הֶרֶג רָב. שֶׁיְּהֵא טֶבַח גָּדוֹל (בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר), וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּיוֹם קְטוֹל רַב בְּמֵיפַל רַבְרְבִין״: 30:26: שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. שִׁבְעָתַיִם – שֶׁבַע שְׁבִיעִיּוֹת כְּאוֹר שֶׁל שִׁבְעַת הַיָּמִים, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שְׁבִיעִיּוֹת, הָעוֹלִים לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה (רש”י פסחים סח א): 30:27: שֵׁם ה׳ גְּבוּרָתוֹ, שֶׁתְּהֵא לוֹ לְשֵׁם, מַה שֶׁיַּעֲשֶׂה סַנְחֵרִיב: | בָּא מִמֶּרְחָק. לְהַאֲמִין מַה שֶׁהִבְטִיחַ זֶה יָמִים רַבִּים: | מַשָּׂאָה. הֵ״א יְתֵירָה, וְאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ מַשָּׂא, לְפִיכָךְ נְקוּדָה רָפִי: 30:28: כְּנַחַל שׁוֹטֵף. אֲשֶׁר הָעוֹבֵר בּוֹ יֶחֱצֶה בּוֹ עַד צַוָּארוֹ, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם כֹּחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי שֶׁטֶף הַמַּיִם: | לַהֲנָפָה. ׳לְהָנִיף׳, אווני״ר בלע״ז: | בְּנָפַת שָׁוְא. לֹא לְהוֹעִיל לָהֶם, וְהֵם סְבוּרִים לְהוֹעִיל: | רֶסֶן. פרומבי״א פרינ״ק בלע״ז: 30:29: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם. בְּלֵיל הַפֶּסַח תָּבֹא לָכֶם שִׂמְחָה זוֹ: | כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג. כְּמוֹ שֶׁאֲמַרְתֶּם שִׁיר שֶׁל הַפְּסָחִים בְּמִצְרַיִם. וְנִרְאֶה מִקְרָא זֶה כְּאִלּוּ בָּא לְלַמֵּד עַל סַנְחֵרִיב וְלִמֵּד עַל פַּרְעֹה, שֶׁאָמְרוּ הַלֵּל בְּלֵיל אֲכִילַת פְּסָחִים (מדרש תהלים א כ): | כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל. וְתִשְׂמְחוּ בְּמַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב כְּשִׂמְחַת מְבִיאֵי בִּכּוּרִים, שֶׁהָיָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם לָבוֹא בְהַר ה׳, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת בִּכּוּרִים (בכורים ג ד): 30:30: וְנַחַת זְרוֹעוֹ. אֵין זֶה לְשׁוֹן ׳נוֹחַ׳, אֶלָּא לְשׁוֹן ׳נוֹחַת׳, פושלמנ״ט בלע״ז, כְּמוֹ: ״וַיָּנַח בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיִם״ (שמות י:יד). הַנָּחַת גְּבוּרָתוֹ ירְאֶה בְּלַהַב אֵשׁ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ אֻכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב: | נֶפֶץ. לְשׁוֹן שִׁבּוּר יוֹתֵר: | וָזֶרֶם. קִלּוּחַ מָטָר סוֹחֵף: 30:31: מִקּוֹל ה׳ יֵחַת אַשּׁוּר. אָזְנַיִם פָּתַח לָהֶם, וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת וּמֵתוּ (סנהדרין צה ב): | בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה. אַשּׁוּר אֲשֶׁר הָיָה רָגִיל לְהַכּוֹתְךָ בְּשִׁבְטוֹ: 30:32: וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה. כָּל מַעֲבָרוֹת תֹּקֶף יְסוֹדוֹת אֻכְלוּסָיו, כָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְרוּ שָׁם וְהִשְׁחִיתוּם; וּבְיוֹם מַפַּלְתָּם יָנִיחַ ה׳ עֲלֵיהֶם עַל שְׁמוּעַת מַפַּלְתָּם וְהֵם יִהְיוּ בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת, וְכֹה פִּתְרוֹן הַמִּקְרָא בְּסֵרוּס: וְהָיָה בְּתֻפִּים וּבְכִנּוֹרוֹת כָּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יַנִּיחֵם ה׳ עָלָיו וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפַת שָׁוְא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד נִלְחַם בָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (פסיקתא דרב כהנא ח:): תְּנוּפַת קְצִיר הָעוֹמֶר עָמְדָה לְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ מִלְחָמָה, כִּי לֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הָיָה: 30:33: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל. יוֹם שֵׁנִי לִבְרִיאַת עוֹלָם, יוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְמוֹל וְאֵין לוֹ שִׁלְשׁוֹם: | תָּפְתֶּה. גֵּיהִנֹּם (בראשית רבה ד ו), שֶׁכָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ נוֹפֵל שָׁם (עירובין יט א): | לַמֶּלֶךְ הוּכָן. לְצוֹרֶךְ סַנְחֵרִיב וְחֵילוֹ: | מְדֻרָתָהּ. לְשׁוֹן אֵשׁ נִסֶּקֶת, מַעֲרֶכֶת עֵצִים עַל הָאֵשׁ קְרוּיָה מְדוּרָה: | נִשְׁמַת ה׳. נְפִיחַת רוּחוֹ: | בֹּעֲרָה. בּוֹעֶרֶת: 31:1: הוֹי. עַל הוֹשֵׁעַ וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הַיּוֹרְדִים מִצְרַיְמָה לְעֶזְרָה, אֲשֶׁר שָׁלְחוּ ״מַלְאָכִים אֶל סוּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם״ (מלכים ב יז:ד): | וְעַל סוּסִים. הַבָּאִים מִשָּׁם, שֶׁהֵם קַלִּים לָרוּץ: | יִשָּׁעֵנוּ. (כְּמוֹ ״וְלֹא שָׁעוּ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל״), כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה חִזְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יח:ה-ז): ״בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח… וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר״: 31:2: וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר. אֲשֶׁר אָמַר ״וְהֶשִׁיבְךָ ה׳ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת״ (דברים כח:סח), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ (שם) ״לֹא תוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹתָהּ״, וְאַתָּה הָלַכְתָּ מִדַּעְתְּךָ, סוֹפְךָ לֵילֵךְ בְּגָלוּת עַל כָּרְחֲךָ: | וְקָם. עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁהֵם בֵּית מְרֵעִים, וְעַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר הֵם לָהֶם לְעֶזְרָה: 31:3: יַטֶּה יָדוֹ. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹמֵךְ הַכֹּל בְּיָדוֹ, וּכְשֶׁיַּטֶּה אוֹתָהּ יִפְּלוּ, כָּזֶה שֶׁאוֹחֵז דָּבָר בְּכַפּוֹ, וּכְשֶׁהוּא מַרְכִּין כַּפּוֹ הוּא נוֹפֵל. כָּךְ וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (מכילתא בא שירה ט), וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״יָרִים יַד מְחַת גְּבוּרְתֵּיהּ״: 31:4: כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה. הֲמִיַּת קוֹל, כְּמוֹ ״וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה״ (ישעיהו נט:יא): | אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים. יֵאָסְפוּן עָלָיו בִּקְרִיאַת קוֹל הָמוֹן: | מְלֹא רוֹעִים. אֲסִיפַת רוֹעִים, וְכֵן ״קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא״ (ירמיהו יב:ו), וְכֵן ״יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן״ (איוב טז:י), כֻּלָּם לְשׁוֹן ׳קִבּוּץ׳: | לֹא יַעֲנֶה. לֹא יִכָּנַע, לֹא יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עָנִי, וְכֵן ״לַעֲנֹת מִפָּנַי״ (שמות י:ג), וְכֵן ״וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל״ (הושע ה:ה): | כֵּן יֵרֵד. וְלֹא יִפְחַד מֵהֲמוֹן הָאֻמּוֹת: 31:5: פָּסֹחַ. דִּלּוּג, וְיֵשׁ עוֹד לְפָתְרוֹ לְשׁוֹן ׳חַיִּס׳ (מכילתא בא פסחא יא): | וְהִמְלִיט. יוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַצָּרָה, לְשׁוֹן ׳הַמְלָטָה׳, אישקמוציי״ר בלע״ז: 31:6: שׁוּבוּ. לְמִי שֶׁהֶעֱמַקְתֶּם מַחֲשָׁבוֹת הֵיאַךְ לָסוּר מִמֶּנּוּ, וְסַרְתֶּם מֵעָלָיו, עַתָּה שׁוּבוּ אֵלָיו: 31:9: וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר. וְחָזְקוֹ מֵרֹב פַּחַד יֶחֱלָשׁ: | וְחַתּוּ מִנֵּס. מִפְּנֵי הַנִּסִּים, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל: | אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן. שָׁם יִהְיֶה הָאֵשׁ מוּכָן לְשָׂרְפָם: 32:1: הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ. הֵן אֵין מִשְׁפַּט מֶלֶךְ לִמְלוֹךְ, כִּי אִם לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט צֶדֶק: | וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ. וְעַל מִי יֵשׁ לוֹ לִמְלוֹךְ? עַל שָׂרִים אֲשֶׁר לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ. וְאָמַר הַנָּבִיא זֹאת עַל אָחָז שֶׁהָיָה רָשָׁע, אֲבָל חִזְקִיָּהוּ בְּנוֹ יִמְלוֹךְ, וּכְדַאי הוּא: 32:2: וְהָיָה אִישׁ. הַגִּבּוֹר בְּיִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא חִזְקִיָּה, יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל: | כְּמַחֲבֵא רוּחַ. כְּמַחֲסֵה סֶלַע, שֶׁנֶּחְבָּאִים בּוֹ מִפְּנֵי רוּחַ, וְנִסְתָּרִים שָׁם מִפְּנֵי חֹרֶב, כֵּן יִבְטְחוּ בּוֹ הַנּוֹתָרִים מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: | בְּצָיוֹן. לְשׁוֹן ׳יֹבֶשׁ׳, צִיָּה: | כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. בִּמְקוֹם שֶׁמֶשׁ, שֶׁהָאָרֶץ עֲיֵפָה שָׁם וַחֲרֵבָה, וּתְאֵבָה לַצֵּל: 32:3: וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים. לֹא כְּמוֹת שֶׁהֵם עַכְשָׁיו ״אָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע״ (ישעיהו ו:י), לְשׁוֹן ׳טוּחַ׳: 32:4: וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת. לֹא כְּמוֹ שֶׁעַכְשָׁיו ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם״ (ישעיהו ו:י): | וּלְשׁוֹן עִלְּגִים וְגוֹ׳. וְלֹא כְּמוֹ שֶׁעַכְשָׁיו, ״כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה״ (ישעיהו כח:יא): | עִלְּגִים. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַוֵּן דִּבּוּרוֹ לִהְיוֹת צַח, קָרוּי ׳עִלֵּג׳ וְ׳נִלְעָג׳: 32:5: וּלְכִילַי. רַמַּאי, נוֹכֵל, חוֹרֵשׁ רָעִים: | שׁוֹעַ. לְשׁוֹן ׳אָדוֹן׳, שֶׁהַכֹּל שׁוֹעִין וּפוֹנִין אֵלָיו: 32:6: נְבָלָה יְדַבֵּר. מְדַבֵּר, לָשׁוֹן הוֹוֶה הוּא: | יַעֲשֶׂה אָוֶן. יְקַבֵּץ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, כְּמוֹ (דברים ח:יז) ״עָשָׂה לִי הַחַיִל הַזֶּה״: | לַעֲשׂוֹת חֹנֶף. חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ יוּכַל לַעֲשׂוֹת חֲנוּפָה. ׳חֹנֶף׳ שֵׁם דָּבָר, לְכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה, וְנָקוּד פַּתַּח: | וּמַשְׁקֵה צָמֵא יַחְסִיר. לְפִי פְּשׁוּטוֹ, שֶׁגּוֹזְלִין הָעֲנִיִּים. וְתַרְגּוּמוֹ: ״פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא דְּאִינּוּן כְּמַיָּא לְצָחְיָא מְדַמָּן לְבַטָּלָא״: 32:7: וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט. לְחַבֵּל אֶבְיוֹן בְּמִשְׁפָּטוֹ, מִשְׁפָּט זֶה לְשׁוֹן תְּחִלַּת דְּבָרִים בְּמִשְׁפָּט; כְּשֶׁמְּדַבֵּר הָאֶבְיוֹן טַעֲנוֹתָיו, זֶה יוֹעֵץ מְזִמּוֹת לְהַכְשִׁילוֹ בְּנִכְלָיו. ׳מִשְׁפָּט׳ מְשַׁמֵּשׁ שְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת: תְּחִלַּת טַעֲנוֹת דשריינמנ״ט בלע״ז, וּגְמַר הַדִּין יואיימנ״ט בלע״ז, וּמִשְׁטָר שֶׁשּׁוֹטְרִין אוֹתוֹ בְּיִסּוּרִין יושטיצ״א בלע״ז: 32:8: עַל נְדִיבוֹת יָקוּם. בִּשְׁבִיל נְדִיבוֹתָיו תִּהְיֶה לוֹ תְּקוּמָה: 32:9: נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת. ״מְדִינָן דְּיָתְבָן שַׁלְיָן״ (תרגום יונתן): | בָּנוֹת בֹּטְחוֹת. ״כַּרְכִּין דְּיָתְבִין לְרוּחְצָן״ (תרגום יונתן): 32:10: יָמִים עַל שָׁנָה. כְּמוֹ ״סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה״ (ישעיהו כט:א), וְתָמִיד עֲוֹנוֹתֵיכֶם מִתְגַּבְּרִין, וְסוֹף תִּרְגַּזְנָה אֵלּוּ שֶׁהֵן עַכְשָׁיו לָבֶטַח, כִּי יִכְלֶה מֵהֶם בָצִיר הָעֲנָבִים, וְאֹסֶף הַתְּבוּאָה לֹא יָבוֹא אֶל הַבַּיִת: | אֹסֶף. שֵׁם דָּבָר, לְכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה, וְנָקוּד פַּתַּח: 32:11: רְגָזָה. כְּמוֹ ׳לִרְגֹּז׳: | פְּשֹׁטָה. כְּמוֹ ׳לִפְשֹׁט׳: | וְעֹרָה. כְּמוֹ ׳לַעֲרוֹת׳, לְשׁוֹן ״עֶרְיָה״ (מיכה א:יא): | וַחֲגוֹרָה. כְּמוֹ ׳לַחֲגוֹר׳, לְכָךְ טַעֲמוֹ לְמַעְלָה. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״שְׁלַחוּ אִיתְעַרְטִילוּ וְאִסְרוּ עַל חַרְצִין״, מִתּוֹךְ שֶׁיִּפְשְׁטוּ וְיִתְעָרְמוּ מִבִּגְדֵיהֶם, לֹא יַחְגְּרוּ עַל בִּגְדֵיהֶם, כִּי עַל מָתְנֵיהֶם: 32:12: עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים. יְטַפְּחוּ עַל לִבָּם: | עַל שְׂדֵי חֶמֶד. עַל שְׂדוֹת חֶמְדָּתָן (מועד קטן כז ב). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (איכה רבה פתיחתא כד): עַל חַכְמֵי סַנְהֶדְרָאוֹת, שֶׁהֵם כְּשָׁדַיִם הַמֵּינִיקִים יִסְפְּדוּ, וְעַל עִיר חֶמְדָּתָן שֶׁתֵּחָרֵשׁ כְּשָׂדֶה, וְעַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ גֶפֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ״ (תהלים פ:ט): 32:13: קוֹץ שָׁמִיר. ״הוּבֵאִי וּבוּר״, כִּי כָּל חֻרְבָּן זֶה יִהְיֶה עַל כָּל בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ וְעַל קִרְיָה עַלִּיזָה, יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהִיא ״מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ״ (איכה ב:טו): 32:14: כִּי אַרְמוֹן. הֵיכַל הַמֶּלֶךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה נֻטַּשׁ: | וַהֲמוֹן עִיר גָּלָה: | עֹפֶל וָבַחַן. בֵּית מִקְדָּשִׁי, שֶׁהָיָה לָהֶם לְמִבְצָר: | הָיָה בְעַד מְעָרוֹת. יִהְיֶה בְּתוֹךְ חֻרְבּוֹת. מְעָרוֹת לָשׁוֹן ״עָרוּ עָרוּ״ (תהילים קלז:ז), וּבְעַד כְּמוֹ ״הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט״ (איוב כב:יג): | עַד עוֹלָם. עַד עֵת קֵץ. עֹפֶל וָבַחַן – שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן ׳מִבְצָר׳: | מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים. לְתַאֲוַת יִשְׁמָעֵאל וּלְמִרְעֶה אֱדוֹם וַחֲיָלוֹתָיו: 32:15: עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ. יִשְׁפּוֹךְ עָלֵינוּ, כְּמוֹ ״וַתְּעַר כַּדָּהּ״ (בראשית כד:כ). לְשׁוֹן ׳שְׁפִיכָה׳ נוֹפֵל עַל הָרוּחַ, כְּמוֹ ״וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִד רוּחַ חֵן״ (זכריה יב:י), וְכֵן ״אֶשְׁפּוֹךְ רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר״ (יואל ג:א): | לַיַּעַר יֵחָשֵׁב. ״קִירְוִין סַגִּיאִין״, כַּיַּעַר הַזֶּה שֶׁהוּא מָלֵא עֵצִים: 32:16: וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט. בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא כְּמִדְבָּר: | וּצְדָקָה בַּכַּרְמֶל. הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּהֵא בְּאוֹתָן הַיָּמִים כַּכַּרְמֶל: 32:19: וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיָּעַר. עַל כָּרְחֲךָ אֵין ׳בָּרַד׳ זֶה שֵׁם דָּבָר, שֶׁהֲרֵי נָקוּד חֶצְיוֹ קָמַץ וְחֶצְיוֹ פַּתַּח בִּלְשׁוֹן ׳פָּעַל׳, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ לְשׁוֹן ׳פְּעוּלָה׳, כְּמוֹ ׳וְרָחַץ׳ וְ׳יָשַׁב׳ וְ׳עָמַד׳, וּבָרַד וְיִבְרוֹד אֶת בְּרִידַת הַיַּעַר, וְיִהְיֶה הַבֵּי״ת שֶׁל ׳בְּרֶדֶת׳ מִן יְסוֹד כְּמוֹ ׳עֲטֶרֶת׳ ׳עֲקֶרֶת׳, כְּלוֹמַר: וְיַמְטִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת מְטַר פַּחֵי הָרְשָׁעִים שֶׁהֵם עַכְשָׁיו בְּנוּיִים וּמְלֵאִים עָרִים כְּיַעַר: | וּבַשִּׁפְלָה. שֶׁנִּשְׁפְּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד עַכְשָׁיו: | תִּשְׁפַּל הָעִיר. מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל פָּרַס, וְדֻגְמָא כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיֵחוֹת בַּרְדָּא וְיִקְטוֹל מַשְׁרְיַית עַמְמַיָּא״: 32:20: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִצְלִיחָה זְרִיעַת צִדְקַתְכֶם כְּזוֹרְעִים עַל מָיִם, מֵעַתָּה תִּקְצְרוּ וְתַאַסְפוּ תְּבוּאַת שְׂכַרְכֶם הַטּוֹב. תְּשַׁלְּחוּ רֶגֶל הַשּׁוֹר לָדוּשׁ הַתְּבוּאָה, וְהַחֲמוֹר לְהָבִיא אֶל הַבַּיִת. כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן, כְּלוֹמַר: תְּקַבְּלוּ שְׂכַר פְּעֻלַּתְכֶם הַטּוֹבָה:

פירוש רד”ק

28:1: הוי עטרת גאות. עתה דבר על אנשי דורו במלכות אפרים על השבטים שלא גלו עדין והיו מתענגים בטובה שהיתה להם והיה כל עסקם במאכל ובמשתה ובתענוג בשמן המבושם עד שבאים לידי שכרות ומקיאים ויוצאים כדרך השכורים והיו נמשכים אחר הנאות העולם ושכחו האל ומצותיו כמו שאמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וגומר, ואמרו רבותינו ז”ל חמרא דפרוגיתא ומיא דדורמסקית הם קפחו עשרת השבטים מישראל, ואמר הנביא עליהם הוי ואוי עטרת גאות על דרך משל כי מן הגאוה היו עושין עטרות להם והיו מתפארים בעשרם ובתענוגם ודמה חמדתם והתפארותם כציץ העשב או האילן שהוא יפה בצאתו וכשהרוח נושבת בו הוא נובל ונופל לארץ והנה נשחת יפיו ושב עפר כן יהיה צבי תפארת אפרים ועטרת גאותם ואמר אפרים כי היא ראש מלכות ישראל, וצבי פירושו חפץ וחמדה ופאר כמו צבי היא לכל הארצות, ואמר אשר על ראש גיא שמנים פירוש עטרת הגאות וציץ התפארת שהוא על ראש גיא השכורים האלה שהם הלומי יין כלומר מוכי היין שהיין מכה אותם לארץ שנופלים שכורים מתגוללים בקיאם ובצואתם: וקרא | ראש גיא שמנים. על דרך הפלגה מרוב השמן המבושם שיוצקים על ראשם כאלו היא גיא מליאה מים ועתה אומר להם מה סוף תענוגם ואמר: 28:2: הנה חזק ואמיץ לה’. הנה יום חזק לה’ שיבא עליהם כזרם ברד שמפיל האילנות ומשברם: | שער קטב. וכשער, וכ”ף כזרם עומדת במקום שנים, ושער הוא אומר על רוח סערה שקוטב וכורת הכל, ועוד המשילו לזרם מים כבירים שיבאו וישטפו כל אשר יעבור עליהם ויפילו האילנות הגבוהים לארץ כן זה היום החזק והאמיץ: | הניח לארץ. כמו יניח עבר במקום עתיד וכמוהו רבים אמר שזה היום החזק יניח עטרת גאותם לארץ ביד כלומר בחזקה: 28:3: ברגלים תרמסנה. ולא די שיניח עטרת גאונם לארץ אלא שירמסנה ברגלים לאחר שתפול לארץ וזה כלו משל לרוב שפלותם, ואמר תרמסנה לשון רבות ואמר עטרת יחידה ואמר עטרת דרך כלל ואמר תרמסנה דרך פרט על כל עטרותיהם רוצה לומר כל הדברים שהם מתגאים בהם וכן כי תקראנה מלחמה: 28:4: והיתה ציצת. נזכר בלשון זכר ציץ ובלשון נקבה ציצית וכן נץ ונצה, וציצת אינו סמוך אלא התי”ו תבא במקומות רבים במקום ה”א כמו עגלת שלשיה, אל תתני פוגת לך, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, ולפי שזכר הציץ בלשון זכר ובלשון נקבה אמר והיתה, ואמר נובל עוד דמה ציץ תפארתם לבכורה בטרם קיץ ואמר כבכורה בטרם קיץ כלומר התאנה הבכורה בטרם שיצאו פירות הקיץ כלומר הבכורה שתבא בתחילה בני אדם קופצין עליה לקחתה והרואה אותה בתחילה לוקח אותה: | בעודה בכפו יבלענה. כלומר בזמן שתהיה בכפו תכף יבלענה מרוב חמדתו אותה כן יהיה עושר אפרים וטובה יבלעם האויב במהרה: | כבכורה. מפיק ה”א ואינה לכנוי רק היא לתפארת הקריאה וכמוהו ותעלומה יוציא אור וגולה על ראשה, ואדוני אבי ז”ל פירש בכפו ענף כמו וכפתו לא רעננה כלומר כשיראה אותה בענף יבלענה מרוב תאותו לה: 28:5: ביום ההוא. שיגלו עשרת השבטים כמו שאמר באותו עת יהיה ה’ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו והם יהודה ובנימן שנשארו ומלך עליהם חזקיהו שעשה הישר בעיני ה’ ובשנת שש לחזקיה גלו השבטים, ואמר לעטרת צבי הפך לעטרת גאות שאמר על השבטים וכפל הענין ואמר לצפירת תפארה לחזק הענין כי עטרה וצפירה אחד וצבי ותפארה אחד ומנהג המקרא הוא לכפול הענין במלות שונות לחזק הענין, וצפירה הוא ענין סבוב לפיכך נקראה העטרה או מצנפת הראש צפירה לפי שהיא סביב הראש, ובמשנה הקופה משיעשה בה שתי צפירות והם מה שעושין מן הגומא סביב הקופה ואמר שהאל יהיה להם לכבוד ולתפארת בימי חזקיהו: 28:6: ולרוח משפט. ויהיה האל לרוח משפט למי שיהיה יושב על המשפט והוא חזקיהו שיהיה מלך ויושב על כסא מלכות לעשות משפט ואמר כי האל יהיה לו לרוח משפט כלומר שהאל יתן לו דעת ובינה לעשות משפט אמת, ואמר רוח כמו שאמר ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה כי החכמה והבינה מחלקי הרוח שהיא הנשמה: | ולגבורה. שיהיה להם האל לגבורה וכן יהיה להם לשלום במחנה אשור בעבורם ולא הוצרכו לגבורת אדם כי האל יהיה להם לגבורה, וכן כשנלחמו אויביהם והשיבו מלחמה להם עד שער עריהם הבצורות האל היה להם לגבורה ובגבורתו נצחו אויביהם כמו שכתוב הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר, ויונתן תרגם שני הפסוקים כן בעדנא ההיא יהא וגו’, וכן רבותינו ז”ל פירשו הענין הזה בימי המשיח לעתיד ואמרו לעושים צביונו של הקדוש ברוך הוא ולצפירת תפארה למצפון תפארתו: 28:7: וגם אלה. אלה אומר על יהודה ובנימן אמר כמו שאמר על השבטים שכורי אפרים הלומי יין כן אמר על יהודה ובנימן כי אפילו הם ביין שגו ובשכר תעו וזה היה בימי אחז וכן היו אלה ראויים לגלות כמו אלה אלא שעתיד למלוך מלך עליהם שישיבם אל הדרך הטובה והוא חזקיהו: | כהן ונביא. הכהן והנביא שהיה להם להורות התורה הם שגו כמוהם במשתה ובתענוג העולם, ונביא אינו אומר על נביאי האמת כי אם על נביאי השקר שהיו ביניהם והם היו מתעים אותם ומתירים להם התענוג ואומרים להם שלום יהיה לכם אל תיראו עשו מה שתרצו, וי”ת כהנא וספר רוצה לומר תלמיד: | נבלעו מן היין. נשחתו מרוב שתיית היין ותעו מן הדרך הנכונה מרוב שתיית השכר: | שגו ברואה פקו. רואה שם בפלס יורה ומלקוש ופירש שגו בנבואה בנבואת נביאי אמת שגו ולא הלכו בה, ואדוני אבי ז”ל פירש אפילו בדבר הנראה לעין הם שגו בו: | פקו פליליה. כשלו מן ופיק ברכים שפירושו מכשול אמר כשלו במשפט ולא שפטו דין אמת הכהן והנביא שהיה להם להורותם התורה ולשפטם המשפט משפט אמת: | פליליה. מן ונתן בפלילים: 28:8: כי כל שלחנות. אפילו שלחן הכהנים מלאו קיא צואה פי’ קיא וצואה חסר וי”ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון אמר שהם שותים עד שמשתכרים ומקיאים כי כן דרך השכור כמו שאומר כהתעות שכור בקיאו והנה הם מקיאים דרך פיהם ויוצאים דרך נקביהם ממעל ומתחת: | בלי מקום. עד שאין מקום נקי במקום משתיהם אלא הכל מלא קיא וצואה: 28:9: את מי. אחר שהם משתכרים וכל עסקם במאכל ובמשתה ומשתכרים המורה שיבא להורותם למי יורה דעה ולמי יבין שמועה מה ששמע הנביא מאת האל לצותם ולהורותם ולהבינם ולמי יורה דעה ולמי יבין שמועה והנה הם אינם בני דעה והשכל והרי הם כנערים שמתלכלכים בעצמן ואין להם דעת ללכת למקום מוקצה להפנות: | גמולי מחלב עתיקי משדים. הם הנערים הקטנים אחר שנשלמה יניקתם כמו ויגדל הילד ויגמל, עד יגמל הנער והנערים כשתשלם יניקתם מתחילין לדבר ואין להם עדין מתבונת האדם והבדל מן הבהמה אלא הדבור כי אין להם עדין דעת כן הם אלה הגדולים כקטנים ופי’ עתיקי משדים, מוסרים מן השדים כמו שאמר ויעתק משם, ואמר גמולי עתיקי בדרך הסמיכות על אות השמוש כמו לנביאי מלכם, האלהי מקרוב, השכוני באהלים: 28:10: כי צו לצו. צו הוא שם כמו מצוה ולא נאמרה המצוה בזה הלשון במקום אחר, ורוצה בו באמרו צו מצוה קטנה, אמר כי הם כמו הנערים ולנערים יצוה אדם אותם מעט מעט וילמדם כדי שיקבלו כי אין להם לב לקבל אלא דברים מעטים וכן פי’ קו לקו והקו הוא קו הבנין והבנאי מטה אותו עד שיעשה אותו טור אחד ואח”כ יסלקהו ויטהו לעשות טור אחר, וכן יעשה מעט מעט עד שישלים הקיר, וכן הוא הלמוד וההרגל לנערים, וכן צריך שילמד הנביא לעם הזה כי הם מעטי הבינה ועוד כי הם נלאים לשמוע דבר ה’ בעבור שאינם חפצים בו, ואחר שאמר צו לצו קו לקו וכפלה לחזק הענין ואמר זעיר שם זעיר שם כלומר יאמר להם מעט בדבר זה ומעט בדבר זה ואע”פ כן אינם מקבלים: 28:11: כי בלעגי שפה. אמר הנביא שידבר אל העם הזה ידמה שידבר להם בלעגי שפה כמו הלועג בשפתותיו שלא יוכלו בני אדם להבין את דבריו היטב או כמי שידבר בלשון אחרת כן עושין עצמן שלא יבינו דברי הנביא: 28:12: אשר אמר אליהם. והנביא לא יאמר להם אלא דברים טובים שינוחו בהם אם ישמעו ויאמר להם זאת המנוחה אם תשמעו אל דברי ה’ ותעשו מצותיו תהיה לכם מנוחה בארצכם ולא תגלו ממנה, והיה אומר לכהניהם ונביאיהם הניחו לעיף ישראל שהוא עיף ויגע בצרות רבות שיבאוהו הניחו לו והורוהו דבר ה’ בו ינוח ולא תתעוהו בשקרותיכם ובפחזותכם: | ולא אבוא שמוע. נכתב באל”ף, וכן ההלכוא אתו וכן מלת הוא: 28:13: והיה להם דבר ה’. שלא רצו לשמוע מעט מעט היה להם למכשול עון מעט מעט מדה כנגד מדה: | למען ילכו וכשלו אחור. כלומר כשיחשבו ללכת לפנים יכשלו לאחור ותהיה בהם יד אויביהם ונשברו ונוקשו ונלכדו: 28:14: לכן שמעו. אנשי לצון, שאתם מתלוצצים על דבר ה’ ולא תחשבוהו לכלום: | מושלי העם הזה אמר כנגד שרי יהודה שהם כמושלים על העם הזה כי אחז המלך לא היה עושה התועבות ההם אם השרים היו מוחים בידו אבל כשהנביא היה מוכיחם ומודיעם הפורענות העתידה לבוא עליהם היו מתלוצצים ואומרים כרתנו ברית את מות: 28:15: כי אמרתם. שאתם מתיאשים מן הפורענות ואומרים דרך ליצנות כרתנו ברית את מות שלא יבוא לנו, וכן שוט האויב כשיעבור בעולם לא יבא אלינו: | חוזה. שם כמו רואה שפירשנו, כלומר מחזה עשינו עמו כאדם המתראה פנים עם בעל דינו לעשות שלום עמו: | כי שמנו כזב. והם נביאי השקר: | כזב מחסנו. הם לא היו אומרים כזב ושקר אלא הנביא קורא אותו מחסה כזב, והם דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם על שקר: | שיט. כתוב ביו”ד וקרי שוט בוי”ו ואותיות אהו”י מתחלפות: | עבור. כתוב בלא יו”ד והוא מקור וקרי יעבור ביו”ד האיתן, והענין אחד: 28:16: לכן כה אמר ה’. יסד שם תאר, ואף על פי שהוא פתח, אמר הנני מיסד בציון אבן והוא המלך המשילו באבן גדולה שנותנין אותה ליסוד הבנין, וכן פינות הבית עושים מאבנים גדולות לקיים הבנין, ואמר שימלוך מלך טוב בציון שתנצל ציון על ידו מן האויב והוא חזקיהו שיחזיר העם בתשובה ויבער הרשעים, ופי’ בחן מבצר מן הקימו בחוניו עופל ובחן: | יקרת. שם כמו יקר, והתיו, במקום ה”א ואיננו סמוך כמו שפירש’ במלת ציצת: | מוסד מוסד. הראשון שם והשני פעול והוא דגוש עם הוי”ו, ופי’ יסוד חזק שביסודות יהיה זה היסוד והוא חזקיהו והוא המאמין לא יחיש לפי שרובם לא היו מאמינים בדברי הנביא בימי אחז לפיכך אמר המאמין לא יחיש המאמין שיש בכם לא יחיש וימהר לראות זאת הנבואה אבל על כל פנים יראה אותה ואם לא תהיה כל כך בקרוב לא תרחק: 28:17: ושמתי. על יד זה המלך שיקום אשים משפט לקו לא כמו שהוא עתה שאין משפט ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ אבל בימי המלך הזה יהיה המשפט במישור כמו הקו שנוטין אותו לישר הבנין, וכמו המשקלת והוא אבן הבדיל או העופרת שמעבירים אותו על הבנין גם כן לראות אם הוא ישר ועל פי המשקלת ההיא מישרים הבנין כן תהיה הצדקה במישור: | למשקלת. שם בפלס משמרת ומפני האתנח נקמצה הקו”ף: | ויעה ברד. המשיל האויב לברד ולמים שוטפים כמו שאמר למעלה כזרם מים כבירים שוטפים, ויעה מגזרת יעים שהם המנקות שמנקה אדם בהם הבית ואותו הכזב שהיו אומרים כי שמנו כזב מחסנו הברד יסיר אותו המחסה ואותו סתר שקר שאמרתם ובסתר נסתרנו אותו הסתר ישטפו אותו מים והוא רמז למחנה אשור שיבא כמים כבירים שוטפים, כמו שאמר למעלה את מי הנהר העצומים והרבים, ואמר וחלף ביהודה שטף ועבר וגומר כמו שאמר ויעל על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם ואז נשטפו הרשעים אשר ביהודה שהיו משימים סתרם ומחסם השקר והכזב: 28:18: וכפר. יתבטל ויוסר, כמו ואיש חכם יכפרנה: | וחזותכם. שאמרתם עשינו חוזה לא תקום כמו שחשבתם, וכן שוט שוטף שאמרתם לא יבאנו לא כמו שאמרתם אלא שתהיו לו למרמס: 28:19: מדי עברו. מעת שיעבור אותו השוט יקח אתכם: | כי בבקר בבקר יעבור. כלומר בכל יום ויום כי מעת נסעו לבא לארץ ישראל לא ינוח ביום ובלילה כמו שאמר למעלה לא ינום ולא יישן, ומה שאמר בבקר בבקר והמחנה היה הולך ביום ובלילה כי בלילה לא היו נראים אלא בכל בקר ובקר היו נראים בארץ שהיו באים אל ירושלם: | והיה רק זועה הבין שמועה. כשיבינו שמועתו יזועו וירעדו ויפחדו ממנה כי עתה אינם מאמינים: | זועה. תנועה, כמו ולא קם ולא זע ממנו כי המפחד ירעד ויזוע וינוע גופו: 28:20: כי קצר המצע. פעל עבר כי חציו קמץ וחציו פתח, וכן צרה פעל עבר כי הוא מלעיל אמר דרך משל כאדם ששוכב על מצע והוא קצר ואינו יכול לפשוט רגליו ולהשתרע בו, וכן כאדם שיתכסה בשכבו במכסה שהיא צרה ולא יכול להתכנס ולהתאסף תחתיה כן יהיה ישראל כי מחנה אשור יתפשט בארצם והנה רחב ארצם תשוב צר וקצר, כמו שאמר מלא רחב ארצך עמנו אל, ולא נשאר להם מכל ארצם אלא ירושלם והיתה צרה וקצרה מהתכנס כולם בתוכה: | מהשתרע. מענין שרוע וקלוט שהוא ענין יתרון: | כהתכנס. כשירצה להתכנס תחתיה לא יוכל, התכנס ענין אסיפה, כמו נדחי ישראל יכנס: 28:21: כי כהר פרצים. כמלחמה שנלחם דוד בפלשתים בבעל פרצים והיה שם הר, כמו שכתוב ויעלו בבעל פרצים, ואותו הדבר היה פלא גדול שהכה אותם דוד בעם אשר היו אתו אז ועליהם נאספו כל פלשתים, ואמר דוד פרץ ה’ את אויבי לפני כפרץ מים, כלומר מאת ה’ היתה זאת וכמו אותו המעשה שהיה גדול שקם ה’ ונלחם בהם כן יקום עתה וילחם בישראל, וכמו מלחמת יהושע בגבעון שהיה פלא גדול ואמר ויהומם ה’ כן יהום עתה ה’ את ישראל ולא יהיה בהם כח לעמוד כנגד אויביהם, ומה שאמר כעמק בגבעון ר”ל כמו שעשה בעמק אילון ובגבעון: | לעשות מעשהו זר מעשהו. כשיקום לעשות מעשהו זר בישראל ואמרו זר מעשהו כי לא עשה כזה מתמול שלשום, וכפל הענין במלות שונות כי זר ונכריה אחד ומעשהו ועבודתו אחד כתרגום מעשה עובדא, ואאז”ל פי’ זר מעשהו כי בהר פרצים ובגבעון קם בעזרת ישראל להנקם מאויביהם אך עתה זה יהיה בהפך כי מישראל ינקם עתה, וי”ת הפסוק כן ארי וגו’: 28:22: ועתה אל תתלוצצו. כמו שאמר עליהם אנשי לצון ולרוב הפעלה בפעל יבא בלשון התפעל, כמו מתנקש בנפשי, מתדפקים על הדלת, והדומים להם, יחזקו בשו”א החי”ת והזי”ן: | מוסריכם. יסוריכם, אמר השמרו לכם שלא תתלוצצו עוד על דברי ה’ פן יהיו יסוריכם חזקים הכל לפי מעשיכם כי הפורענות עתידה לבא כי שמעתי מאת ה’ כי כלה ונחרצה, הכלה שתהיה נחרצה תהיה, כלומר גמורה, וכן כליון חרוץ כליון גמור: 28:23: האזינו. אמר להם דרך משל, ואמר להם שיאזנוהו וישמעוהו, וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין: 28:24: הכל היום יחרש החרש. דמה משפטי האל ומצותו על ידי הנביאים למשפטי החרישה והזריעה, ונפרש תחילה המליצה ואחר כך נפרש המשל, אמר החורש שהוא חורש אדמתו כדי לזרעה יחרוש כל היום לא יעשה אלא מה יעשה אחר שחרש קצת היום יפתח ויתיר שוריו וישדד אדמתו, כלומר יכתוש הרגבים, וזהו וישדד שהולך בשדה וכותת הרגבים במקום שימצאה: 28:25: הלא אם שוה פניה. אם כמו כאשר, וכן אם יהיה היובל, אמר כאשר ישוה פני האדמה שכתת הרגבים ישוה פני הניר כדי שיפול הזרע בשוה: | והפיץ קצח וכמון. כי לכל אחד מן הזרעים יש משפט היאך יזרע והקצח והכמון צריך לזרען במקום שהעפר כתות הרבה ודק מאד: | שורה. מדה, כמו במשקל ובמשורה שפירושו מדה, ושורה תאר לדבר הנתן במדה, והיא בלשון נקבה לפי שהיא תאר לחטה שהיא לשון נקבה, ואמר וכן ישים החטה בזריעתו במקום שהוא יודע מן האדמה שהוא מקום טוב לזריעת החטה יזרענה שם במדה לא יוסיף על המקום ההוא ולא יגרע מן האדמה שהיא טובה, וכן שעורה גם כן נסמן שיש לו סימן במקום זריעת השעורים, וכוסמת גם כן ישימנה בגבולה הידוע לו, וכן לכל זרע וזרע כמשפטו ובמקום הראוי לו, אבל זכר אלו שהן עיקר מאכל האדם והבהמה, וכן הקצח והכמון הם מיני תבלין צריכים למאכל האדם, כן הוא משפט הזריעה, ושורה ונסמן וגבולתו ענין אחד, ואמר הענין במלות שונות כמנהג, וקצח הוא זרע שחור והוא ממיני התבלין, וכמון ידוע והוא הנקרא קומי”ן בלע”ז: 28:26: ויסרו למשפט. האל יסר הזורע משפט הזריעה והורהו, כאלו אמר ואלהיו יסרו למשפט ויורנו, כלומר שנתן חכמה זו לבדו בלבו ואאז”ל פירש הפסוק כן ואמר ויסרו למשפט על דרך משל כמו שמיסר המכה אמר שיכה הזורע הרגבים הקשים כדי לשוות פני הקרקע כמשפטו, כמו שאמר אחר כך אלהיו יורנו, פירוש ימטירנו מענין יורה ומלקוש, כלומר הזורע יזרע כמשפט ואח”כ יקוה לאל שיתן מטר ויצמחו הזרעים: 28:27: כי לא בחריץ. פי’ הוא לוח עץ ואבנים דקות תחובות תחתיו לדוש, אמר כמו שיש חלוק בין הזרעים בעת הזריעה ומשפט זה אינו כמשפט זה כן בעת האסיפה: | כי לא בחרוץ יודש קצח. ואופן עגלה על כמון יוסב. יוסב בוי”ו עם הדגוש, ופירוש ולא אופן עגלה, ולא שזכר עומד במקום שנים פירוש כי הקצח והכמון הם מיני זרעים דקים ולא ידושו אותם לא בחרוץ ולא בעגלה אלא במטה יחבטו, ומטה ושבט אחד: 28:28: לחם יודק, אבל הלחם רוצה לומר מה שעושין ממנו הלחם והם החטים והשעורים והכוסמין יודק על ידי החרוץ והעגלה, ומה שאמר יודק כמו יודש אלא אמר יודק על התבן שעל הזרע שיודק בדישה עד שיתגלה הזרע שבתוכו: | כי לא לנצח. אף על פי כן לא ידושו לעולם אלא זמן קצוב יש להם שיבין האדם הדש בחרוץ או בעגלה מה שהוא מודש, ואדוש האל”ף בו נוספת וראשונה בחיר”ק ושניה בפת”ח והוא מקור: | והמם גלגל עגלתו. כמו אופן עגלה שזכר כי אופן ועגלה אחד הוא כי אם יעשה זה זמן רב אופן עגלה יהום ויכתת הזרע וכן בחרוץ גם כן ישמר שלא יעבירנו על התבואה זמן רב כדי שלא ידיקו פרשי החרוץ הזרע, ופרשיו הם השנים מהחרוץ שבהם נכתת התבן מעל הזרע ואם יעשה זה זמן רב אפילו הזרע יהיה שבור ומכותת, וכנוי ידושנו וידוקנו על הלחם שזכר, ופעל ידושנו שהוא לשון יחיד על האופן, וכן פעל ידוקנו על החרוץ: 28:29: גם זאת. לפי שאמר בתחילת הפרשה קולי ואמרתי אמר אל תחשבו כי זה אמרתי לכם מלבי כי גם זאת החידה כמו הדברים האחרים שאני אומר לכם מעם ה’ צבאות יצאה שהפליא בזה עצה והגדיל בו תושיה, כי המשל הזה הוא נפלא וגדול ותושיה היא החכמה והתורה כי החכמה יש במשל הזה, ועתה נפרש המשל החורש הוא האל יתברך והאדמה הוא ישראל, וכמו שהחורש יתקן האדמה כדי שתהיה נכונה לקבל הזרע כן האל יתברך תקן ענין ישראל כדי שיהיו נכונים לקבל דבריו, תחילה הוציאם ממצרים שהיו בה כשדה שאינו עבוד ומעלה קוצים כן היו הם במצרים במעשים רעים שדומים לקוצים והוא שלח להם משה נביאו אחר ששלח להם אהרן ונביאים אחרים, כמו שאמר בנבואת יחזקאל ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגו’, ואחר ששלח להם משה ועשה להם אותות ומופתים עד שהאמינו, כמו שאמר ויאמן העם והוציאם בכסף וזהב והכה אויביהם במכות הידועות והראה להם עמוד הענן ביום ועמוד האש לילה והעבירם בים ביבשה ונער פרעה וחילו, וכל זה הוא תקון האדמה לקבל הזרע שיקבלו מצותיו וחקותיו, וכן אמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע, ותקון האדמה ושווי פניה לא יעשה אותו החורש כל היום כן האל לא יראה הנפלאות ההם בכל עת, ואחר תקון האדמה התחיל לזרוע בה והוריד שכינתו לעיניהם בהר סיני בקולות וברקים ולפידים והשמיע להם דבריו עד שכולם היו במדרגת נביאים אבל לא היו כולם שוים, כמו שאמרו רבותינו ז”ל משה מחיצה בפני עצמו ואהרן מחיצה בפני עצמו, וכן כולם איש איש לפי שכלו, והטובים בשכלם והם דקי העיון הם הנמשלים למקום שהוא מיטב האדמה דקת העפר שראוי לזרוע בה הקצח והכמון שהם זרעים דקים ואינם מאכל בפני עצמם אלא לטעם, כל זה הוא דקות הענין ומעוט ההגשמה, וכן קבלו דקי העיון שבהם והשכילו הדברים הדקים הרוחניים, והחטה והשעורה והכסמת, גם בדברים גסים יש בהם זה דק מזה, וכן במקבלין יש בהם שעיונו טוב זה מזה כמו שהחטה טובה דקת המאכל מהשעורה והכוסמת וצריך לה מקום טוב מן האדמה לזורעה בו, וכן השעורה והכוסמת כל אחד לפי מה שהוא כן כל אחד מהדברים הדקים העיוניים יש לו משפט בפני עצמו, וכן במקבליהם ומשכיליהם כל אחד יש לו משפט, וכמו שהזורע מקוה בזרעו שתוציא לו האדמה מגרגיר אחד כמה גרגירים כן קוה האל מישראל שיוסיפו על מה שהורם וישכילו ויבינו דבר מתוך דבר, כי כמו שטבע האדמה להוציא יותר על מה שנזרע בה כן טבע האדם להוציא יותר בכח הנפש המשכלת שנתנה בו להוסיף מה שילמדוהו, וכן אמר שלמה תן לחכם ויחכם עוד וגומר, ויסרו למשפט הוכיחם תמיד, והמטר לאדם הוא המעורר לאדם והם הנביאים, והנה האל שלח להם נביאים תמיד לעוררם ולהשכילם, והם כמו המטר באדמה כמו שאמר אלהיו יורנו, ועוד כי הזרע יעמוד באדמה זמן קצוב עד זמן צמיחתו וגמר בשולו ואחר כך יקצור אדם אותו וידושנו להוציא המאכל וליהנות בו כן ישראל אחר שנתן הזרע בהם, והם החכמה והתורה והמצות ונתקיימו בהם והורגלו בהם, וזה כנגד זמן עמידת הזרע באדמה היה ראוי שימצא הזורע תוספת ויראה הטוב שבו לעיני כל, כמו שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, והיה להם להשכיל ולהטיב מעשיהם עד שיאמרו העמים עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והדישה הוא מאמר הנביא ואזהרתו להוציא הפרי הטוב, והם המעשים הטובים והמשכילים ראוים שיספיק להם מעט האזהרה כמו הקצח והכמון שיחבטו אותו בשבט, והעם ראוים לאזהרה גדולה וחזקה כמו הזרעים הגסים החטה והשעורה והכוסמת שצריך לדושם בחרוץ ואופן עגלה, ואעפ”כ לא יהיה זה לנצח כן הנביאים לא יעשו אזהרתם לנצח כי כמו שהזרע יהיה נשבר ונפסד ברוב הדישה כן דברי הנביא הם נפסדים ברוב האזהרה אחר שאינם מקובלים, והנה נשארו באדמה ללא תועלת, כי ישראל כל מה שיזהירם הנביא יוסיפו לחטוא והנה הדברים נשחתים אחר שלא יהנו מהם ולא ישיבו בעבורם מדרך הרעה והנה הם הפך המבוקש מהם והתקוה בהם ויאמרו העמים עליהם עם סכל ואין לב הפך מה שנאמר עליהם כשהיו שומרים דרך ה’ רק עם חכם ונבון, ויונתן תרגם כן כל היום בכל עדן מתנבין וגו’: 29:1: הוי אריאל אריאל. המזבח נקרא אריאל, וכן בספר יחזקאל ומהאריאל ולמעלה קרנות ארבע, וכן תרגם יונתן ווי מדבחא מדבחא דבני בקרתא דשרא בה דוד, ורבותינו ז”ל אמרו שההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, שנאמר הוי אריאל מה הארי הזה צר מאחריו ורחב מלפניו וכו’, וכפל אריאל כדרך הנוהים שכופלים דבריהם כי הנביא היה נוהם עליו, ואמר עליו הוי. ופירוש | קרית חנה דוד. כתרגומו, או יהיה אריאל השני סמוך לקרית, וקרית אינו סמוך אלא התי”ו במקום ה”א במוכרת, כמו חלת מצה אחת, חמת למו, ציצת נובל והדומים להם, וטעם שזכר דוד בספור הזה לפי שלדוד נראה מקום המזבח תחילה בהר המוריה והיה קרבנו שם ונעתר שם באש ונעצרה המגפה, אבל מה שמקריבים עתה שם אינו לרצון כמו שאמר עולותיכם לא לרצון כיון שמעשיהם רעים גם זובחים גם כן לאלהים אחרים והשוחט שם נחשב לו כאלו נוקף ועורף, וכן אמר זובח השה עורף כלב, לפיכך אמר חגים ינקופו הכבשים שישחטו נחשב להם כאלו עורפים אותם, תרגום וערפתו ותנקפיה: | חגים. כמו כבשים, וכן אסרו חג בעבותים, ומה שאמר ספו שנה על שנה, פירוש מה שתוסיפו לבוא לבוא שנה בשנה לזבוח זבחים אינם זבחים: 29:2: והציקותי לאריאל. קרא שם העיר ירושלם אריאל על שם המזבח אשר בה, ואמר שיציק לה, וכן היה כי כל סביבותיה תפש מלך אשור: | והיתה תאניה ואניה. שיבכו בעיר ירושלם על אחיהם הנהרגים בערים סביבותיהם וגם יפחדו על עצמם: | והיתה לי כאריאל. ירושלם תהיה לי כמו המזבח שמוקף זבחים כן תהיה היא מוקפת הרוגים בערים אשר סביבותיה, ומה שאמר לי כי כמו שזבחי המזבח הם לי שמקריבים אותן כן דם ההרוגים הוא לי כי ברצוני נעשה כמו שקרא מלך אשור שבט אפי ומטה זעמי: 29:3: וחניתי. כשיחנה מלך אשור על ירושלם אני הוא שאחנה עליה כי במצותי וברצוני יעשה מה שיעשה, וכן וצרתי והקימותי. ופי’ | כדור. סבוב, וכן במשנה הכדור והאמום, ונקרא כן לפי שהוא עגול, וחסר כ”ף או בי”ת השמוש, וחניתי עליך סביביך, כמו הכדור, וכן כדור אל ארץ רחבת ידים, ובמשקל אחר כמלך עתיד לכדור: | וצרתי. מענין כי תצור אל עיר: | מוצב. מגדל עץ שמעמידים על העיר ללכדה: | מצורות. מן ובנית מצור, ואע”פ שלא נכתב בפרשה ההיא שבנה מלך אשור על ירושלים מצור אבל אמר הנביא לא יבא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה, ומה שאמר לא יבא רוצה לומר לא יכנס לתוך העיר שיכבשנה, ומה שאמר לא יורה ולא יקדמנה ולא ישפוך לא עשה אבל הכינו אותה היום לירושלם ולשפוך מחר גם הקימו מגדל עץ ומצור להלחם מחר ובלילה הכם מלאך ה’ והופרה עצתם, וי”ת וצרתי עליך מוצב ואבני עלך כרקום כמו שתרגם אונקלוס ובנית מצור ותבני כרכומין, ותרגם והקימותי עליך מצורות ואצבר עלך מליתא כמו שתרגם ולא ישפוך עליה סוללה לא יצבר עלה מליתא: 29:4: ושפלת. אז תשפילי, אמר כנגד ירושלם רוצה לומר היושבים בה: | מארץ תדברי. אמר תדברי בשפל קול כאלו יצא הקול מתחת הארץ, וכן אמר גם תשח כאלו תצא מעפר, וכפל הענין במלות שונות כמנהג, ועוד כפל ואמר והיה כאוב מארץ קולך וגומר, ופירוש כאוב כי בעלי האוב ישמיעו קול נמוך מתחת הארץ, כמו שפירשנו בספר שמואל בפרשת בעלת אוב: | תצפצף. על האמירה, כמו תי”ו תשח, אמר כל כך יהיה הקול נמוך עד שלא ידמה דבור אדם אלא צפצוף העופות, והענין הזה אמר על אליקים ושבנא ויואם שאמר אל רבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם הזה, ואלה הדברים קול נמוך אמרו לו כדי שלא ישמעו הם, ואומר ויעמד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית כדי שישמעו העם: 29:5: והיה כאבק. כמו האבק הדק שילך בנפיחה הפה כן יהיה המון זריך שיכלו במהרה, ופירוש זריך הזרים החונים עליך והוא מחנה אשור, וכפל הענין עוד ואמר וכמוץ עובר וגומר: | לפתע פתאום. הלמ”ד לשמוש בי”ת, כמו בפתע פתאום, וכן הרגתי לפצעי, לפניכם לחרב, והדומים להם, כלומר יבא פתאום שברם כי בבקר מצאום כולם פגרים מתים, ופתע כמו פתאום, וכפל הענין במלות שונות לחזק: 29:6: מעם. אומר איך תהיה זאת הגזרה הגדולה פתאום לפי שתבא מעם ה’ צבאות, והמשיל המגפה לרעם ולרעש וכו’: 29:7: יהיה כחלום חזון לילה. מה שרואה אדם בחלומו יקרא חזון ואע”פ שאיננו נבואה, ותרגם יונתן כמחלם הרהור ליל, וזה מפרש בפסוק הבא לפניו: | על אריאל. על העיר שהמזבח בתוכה כמו שפירשנו: | צוביה. כמו צובאיה: | ומצדתה. בחולם, ופי’ אנשי מצודתה, כלומר בונין מצודות עליה ללכדה: 29:8: והיה כאשר יחלום. כמו שהאדם רעב שישן ובשנתו רואה שהוא אוכל והוא מה שהיה מהרהר בעוד שהיה ער והנה בהקיצו רקה נפשו כמו שהיתה קודם השינה, כי כל חולם לא ימצא דבר בהקיצו מכל מה שהיה חולם, וכן הצמא והנה עיף, כמו הצמא לפי שהעיף מן הדרך צמא נקרא העיף צמא, וכן הארץ הצמאה כצל סלע כבד בארץ עיפה: | שוקקה. מתאוה, מן ואל אישך תשוקתך, והוא תאר מן המרובע על משקל כפרה סוררה: 29:9: התמהמהו ותמהו. זאת הנבואה בימי אחז אמר התמהמהו ותמהו כנגד אנשי יהודה, ופירושו התעכבו, כמו ויתמהמה, והעכוב הזה במחשבה, אמר האריכו במחשבותיכם והחשבו בלבבכם בעכוב כדי שתתבוננו בדבר ואחר שתתבוננו בדבר תמהו בעצמכם איך נהיתה בכם הרעה הזאת שתניחו דברי אלהים חיים שאומרים לכם נביאי האמת ואתם מתפתים בדברי נביאי השקר אשר השתעשעו ושועו ופירש אדוני אבי ז”ל התעוררו ועורו אחרים, מענין ועיניו השע, והם נביאי השקר, התעורו ועורו אתכם מלראות הנכונה: | שכרו ולא יין. הם נביאי השקר, ואמר לא יין למעלה אמר תעו בשכר אינו אומר בזה הפסוק שאינם משתכרים אלא אומר כי גם בעת שאינם שותים הם שכורים כי לא ישכילו ולא יבינו כמו השכור, וכפל הפסוק בענין במלות שונות, כי נעו כמו שכרו, כי השכור יניע ויניד גופו הנה והנה עד שנופל: 29:10: כי נסך. כסה, כמו והמסכה הנסוכה, ואת קשות הנסך שהוא ענין כסוי, כלומר כסה אתכם בכח תרדמה שהפיל עליכם עד שאתם חשובים כנרדמים שאין אתם שומעים למי שיקרא לכם: | ויעצם. ויסגור, וכן מן הקל עוצם עיניו כסה עליכם וסגר עיניכם שלא תראו ולא אתכם לבדכם אלא הנביאים שהם נביאי שקר: | ואת ראשיכם החוזים כסה. והם הם המעצמים את עיניכם עד שלא תראו, ומה שאמר כי נסך ה’ עליכם כלומר כל כך הוא הכסוי חזק עד שידמה כי מה’ הוא, או פירושו על דרך השמן לב העם הזה כמו שפירשנו: 29:11: ותהי לכם חזות הכל. נבואת הכל, כלומר נבואת כל נביאי ה’ המתנבאים לכם הוא לכם כמו הספר החתום שאם יתנו האגרת ליודע לקרותם יאמר לא אוכל כי חתום הוא, ימצא זאת העילה לפי שאין רצונו לקרותה כי אם היה רצונו לקרותה היה אומר פתח אותו ואקראנו, כן החכמים שבכם אומרים כי יש בדברי השם דברים סתומים לפיכך לא יתנו לב להם ואם היה רצונם לשמוע ולהבינם יאמרו לנביא פרש לנו זה הדבר הסתום: 29:12: ונתן הספר לאשר לא ידע ספר. ואמר לא ידעתי לקרות ספר, ואפילו יהיה פתוח, כי הכסילים שבכם ימצאו עילה אין אנחנו מבינים דברי אלהים אמרו לחכמינו והנה חכמיהם ונביאיהם יטעום הנה כי בין זה ובין זה הספר לא יקרא, כן דברי ה’ לא ישמעו ביניכם לא לחכמים ולא לכסילים, ויתכן לפרש חזות הכל שלא יהיה חזות סמוך, ויהיה הכל כמו לכל ופירוש הנבואה היא לכולכם בין לחכמיכם בין לכסיליכם כדברי הספר החתום: | על אשר לא ידע. כלומר אל אשר לא ידע, כמו וילך אלקנה הרמתה על ביתו, וכמו ותתפלל על ה’ כמו אל, ויונתן תרגם הספר החתום שדבריו סתומים וחתומים: 29:13: ויאמר ה’. כי נגש, יש מחלוקת בקריאת המלה הזאת יש קוראים אותה בשי”ן הנקודה לצד ימין כמו נגש יוסף ורחל ענין קריבה, וכן הוא לפי המסרה אשר עליו שאמר לית כוותיה בספרא, ואם בשי”ן הנקודה בצד שמאל הנה אחר כמוהו נגש והוא נענה, אבל י”ת בסי”ן כמו והנוגשים אצים שתרגם חלף דאתרברב, וכן נמצא במקצת ספרים נגש בסי”ן, ופירוש הפסוק לקריאת נגש בשי”ן כן, ויהיה טעם יען נמשך אל לכן שאמר בפסוק אחר, אמר בעבור שעשו זה לכן הנני יוסיף, אמר הנה הם קרובים אלי בנראה ומכבדים אותי בפיהם ומרחקים לבם ממני, ולקריאת נגש בסי”ן יתפרש לפי דעת המתרגם בעבור שהם גדולים בעיניהם ומראים עצמם כנוגשים אל שאר העם לכבד את ה’ בפיהם ולהתפלל לפניו, ואנחנו נפרש נגש נדחק כמו נגש והוא נענה, יאמר כי בעת שיש להם צרה יכבדוני בפיהם ומקרבים אלי פיהם ושפתותיהם ומרחקים ממני לבם ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה כי מי שאינו עושה אלא מה שמצווה לבד ואינו מוסיף מעצמו אינו עושה הדבר מחפצו מרצונו: 29:14: לכן הנני יוסיף. פעל והוא בחירק כמו בצרי, וכן הנני יוסיף על ימיך, תומיך גורלי בחירק. ואמר יוסיף רוצה לומר עוד על מה שהבאתי עליכם עוד אביא רעה גדולה עליכם: להפליא: להביא רעה עליהם עד שיפלא בעיני הרואה, על דרך ותרד פלאים, לפיכך כפל ואמר הפלא ופלא: | ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו. בגלות ובטלטול תאבד חכמתם שהם חכמים אבל חכמתם לרע להם ולא להטיב, כמ”ש חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו, או פי’ ואבדה כי כשתבא להם הרעה תאבד חכמתם שלא יהיה להם עצה ותחבולה להנצל ממנה ולא תועיל להם אז חכמתם: 29:15: הוי המעמיקים. מעמיקים במחשבתם להסתיר עצתם מהאל, כלומר כי הם חושבים כי ה’ אינו משגיח בעניני הארץ לפיכך עושים כל רצונם, כי אומרים כי אין רואה ואין יודע, ופירוש במחשך כאלו מעשיהם במקום חשך כנגד בני אדם שאין רואים אותם כן חושבים כל מעשיהם בסתר ובגלוי לא יראם האל, וכן תרגם יונתן במחשך כדבקבלא: | לסתיר. כמו להסתיר: 29:16: הפככם אם. כענין אמת, כמו ואם בריאה יברא ה’, ואם ללצים הוא יליץ, והדומים להם, שפירשתי אותם כך בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו, אמר באמת הפככם נקל בעיני כחומר היוצר יחשב לפני, כמו היוצר שהחומר בידו שיעשה ממנו כלי אחד ואחר כך שב לעשות כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר כן נקל הפככם בידי כי אתה בידי כמו החומר ביד היוצר, והיאך אתם אומרים כי אינני רואה מעשיכם: | כי יאמר מעשה לעושהו. בתמיה, וכי יאמר מעשה לעושהו לא עשאני ומה לו להפוך אותי מכלי אל כלי וכפל הדבר במלות שונות, ואמר ויצר אמר ליוצרו לא הבין: | ויצר. הוא שם לכלי הנוצר ביד היוצר, ולמ”ד לעושהו ליוצרו במקום בעבור כלמ”ד אמרי לי: 29:17: הלא עוד. הלא עוד במעט זמן תראו ההפך שאני עושה בכם, ואמר מעט מזער כפול ענין במלות שונות להמעיט הזמן, והנבואה נאמרה בימי אחז ואמר שזה יהיה בקרוב בימי חזקיהו: | ושב לבנון לכרמל. לבנון הוא יער הלבנון שיש בו ארזים גבוהים ונשאים: | והכרמל. הוא מקום שדות התבואה וכרמים ועצים שפלים, וזה המשל אמר על הגאים הרמים שהיו בימי אחז שישובו שפלים בימי חזקיהו עד שלא יהיה להם רשות לדבר ישובו על כרחם לדרך הטובה, והכרמל והם השפלים והענוים שהיו בימי אחז ולא היה כח בידם להוכיחם בימי חזקיהו יהיו נשאים כארזי יער הלבנון ויוסיפו בכבוד ובגדולה עד שידמו לארזי הלבנון כמו שאמר ויספו ענוים בה’ שמחה: 29:18: ושמעו. אותם שהיו חרשים יבואו עתה לשמוע דברי הספר והם היו עורים לראותם, כמו שאמר למעלה ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום, ומאפל ומחשך שיהיה להם, רוצה לומר הצרה תראנה הנבואה שתתקיים שהיו עורים בם כשהיה מוכיחם הנביא: 29:19: ויספו. הם יהיו בצרה והענוים יוסיפו לשמוח בהשם שהיו מאמינים בו קודם בא הצרה עתה יוסיפו לשמוח כשיראו שתתקיים להם הנבואה ולרשעים הצרה ולהם הרוחה והכבוד, וכפל הענין במלות שונות, ואמר ואביוני אדם, כלומר האביונים שבאדם שהיו בירושלם והם הענוים: 29:20: כי אפס. ישמח ויגילו כשיראו אפיסת העריצים והלצים ושקדי און שהם לא היה להם רשות לדבר לפניהם ולא להוכיחם כשיראו בפורענותם יגילו, כמו שאמר באבוד רשעים רנה, פירוש שוקדי און מתעסקים ומהירים אל האון ומתכוונים תמיד איך יעלו אותה: 29:21: מחטיאי. כשאדם מוכיחם בדברים חושבים הדבר עליו לחטא כאלו הכה אותם, וכן למוכיח בשער יקושון, מי שמוכיחם בשער, כלומר ברבים כדי שיוסרו ישימו לו מום ויכשילוהו בדרכיו, כלומר יזמינו לו כל רע וילשינו עליו למלך ומטים הצדיק בתהו והבל, ות”י ואסטיאו בשקר דין זכאין: | יקושון. מנחי העי”ן והוא מענין מוקש, ויהיה יקש וקוש בענין אחד, וכת”י בען ליה תקלא, ויש לפרש יקושון מענין קש ומשרשי שהוא שרש קשש, וכן התקוששו וקושו, מן לקושש קש, כי כמו שמקושש עצים או קשים לוקט מכאן ומכאן ואוספן יחד כן מחרף האדם מלקט מומיו מזה ומזה ואומרן לו, כן הם עושים מי שמוכיחם אומרים לו חרפה וגדופין מלקטים ואומרים לו הלא אתה עשית כך וכך במקום פלוני או בזמן פלוני, ועוד עשית כך ואיך תעשה עצמך מוכיח: 29:22: לכן. אל בית יעקב אשר פדה את אברהם פי’ הפסוק כן ה’ אשר פדה את אברהם אמר אל בית יעקב שלא יבוש יעקב, והענין כי כולם בני יעקב וכאשר יש בהם אנשים רשעים הרי יעקב אביהם כאלו בוש ממעשיהם אלו היה חי כאדם שהוא צדיק שיצא בנו לתרבות רעה שהוא בוש ונכלם ממעשיו, וטעם אשר פדה את אברהם כי כמו שהיה אברהם אבינו דר בין רשעים ופדה ה’ אותו מידם והוציאו מארצם כן היו הענוים שזכר למעלה בין הרשעים ולא היה בידם יכולת להחזיק בדרכי ה’ בפרהסיא, אמר עתה יבא זמן וזהו בימי חזקיהו שיחזיקו בגלוי בדרכי ה’: | והקדישו קדוש יעקב. והם יקראו בית יעקב באמת ולא יבוש יעקב ממעשיהם אלא ישמח ממעשה ילדיו בימי חזקיהו שישובו לדרך טובה ויכלו הרשעים במלחמות שקדמו ואותם שישארו מהם שלמדו ממעשיהם ולא היו רשעים כהם אותם שהיו תועי רוח ורעים ישובו לדרך טובה ולא יבוש יעקב ממעשיהם אלו היה חי: | פניו יחורו. יתלבנו, מתרגום לבן חיור, והבוש יתלבנו פניו, וכן בדברי רז”ל המלבין פני חברו ברבים: 29:23: כי בראותו. פי’ בראות יעקב ילדיו שהם ילדיו ובניו באמת בלכתם בדרך הטובה ובראותו מעשה ידיו בקרבו והוא מה שאעשה במחנה אשור הבא בארצו ובראותו כי יקדישו ילדיו שמי על הנס הגדול: | והקדישו את קדוש יעקב. שיאמרו בהקדישם שמו קדוש יעקב ואלהי ישראל שהוא אביהם אז לא יבוש יעקב אבל ישמח, וכל זה דרך משל כמו שפירשנו, ופירוש יעריצו יתנו לו בתהלתם הכח והמערצה שהכם במחנה אשור בלילה מאה ושמונים וחמשה אלף ולא הועילה להם גבורתם וכחם ורוב חילם, ומה שסמך קדושת האל ליעקב בכל מקום לא עשה כן לשאר האבות כמו שאמר קדוש יעקב, ואמר כי כה אמר ה’ צבאות קדוש ישראל אביר יעקב, ואמר קדוש ישראל מושיעך, ואמר גאלכם קדוש ישראל ואמר קדוש ישראל ויוצרו, ואמר גואל ישראל קדושו, ואע”פ שמקצתם יש לפרש על כלל ישראל מכל מקום יש בהם שאין להם דרך לפרשם אלא על יעקב עצמו, ואמר זה לפי שיעקב ראה קדושת האל במראה הנבואה במחזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: 29:24: וידעו. אותם שהיו תועי רוח מתחלה בראותם הנס הגדול הזה ידעו בינה כלומר יתבוננו במעשה האל וידעו כי הוא משגיח במעשה האדם וידעו כי כל אשר היו אומרים להם הנביאים נביאי השם היה אמת, וכפל הענין במלות שונות, ואמר ורוגנים הם תועי רוח, ולקח הוא התורה, כמו כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו: 30:1: הוי בנים סוררים. הנה אמר בתחלת הספר שישעיהו נבא בימי עוזיהו יותם אחז ולא ראינו במלכים אלה שבקשו עזר ממצרים, כמו שאמר באלה הפרשיות והוכיחם בזה, ואם נאמר כי נתנבא על דור צדקיהו שהיה אחריו ואמר עליהם הוי שישלחו למצרים לעזרה וכן עשו, ולא יראה כן לענין הפרשיות שהוא אומר אחרי כן בתשועה שנעשית בימי חזקיהו, לפיכך נאמר כי בימי אחז היה זה ואע”פ שלא נכתב זה בספר מלכים ולא בדברי הימים, או בימי חזקיהו עצמו שלא היו שרי יהודה טובים כי בהכרח גדול השיבם חזקיהו למוטב, והנה מלך אשור עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם, ואילו היו טובים לא בא להם כן, וזהו הנכון לפי ענין אלו הפרשיות הסמוכות, ומה שאמר בכל פרשה מהם קדוש ישראל לפי שנקדש בישראל בדבר מחנה אשור, ואמר הוי בנים סוררים אוי להם לאותם שנקראו בנים, כמו שכתוב בנים אתם לה’ אלהיכם, אבל הם סוררים כפרה סוררה ונוטים מדרך הטובה ועוזבים אביהם שבשמים וכשתבא אליהם צרה לא ישובו אליו ולא יבקשו ממנו עזר אלא מבקשים עזר מאויביהם ובכל אשר הם עושים לא ישאלו פי נביא לשאול את פי ה’ על כל מעשיהם אלא עושים בעצת עצמם: | ולא מני. והעצה אינה ממני, וכפל הענין במלות שונות ואמר ולנסוך מסכה: | ולא רוחי לא מרוחי ולא מדברי: | ולנסוך מסכה. כמו לעצות עצה כי העצה בסוד ובסתר, וכן לנסוך מסכה ענין כסוי וסתר העצה, וכת”י ולאתמלכא מלך ולא שאלן בנביי, או פירוש ולנסוך מסכה שחושבים להתכסות בצל מצרים: | למען ספות חטאת על חטאת. לא די להם בעונם ובחטאתם אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו שנתלה באדון אחר על פניו: 30:2: ההולכים. הולכים מארצם לרדת מצרים לבקש להם עזר ואמר לרדת כי ההולך מירושלים הוא יורד: 30:3: והיה מעוז פרעה. שחשבתם שיהיה לכם מעוז יהיה לכם לבשת שלא תעזרו בו ותכלמו מעצתכם: | והחסות בצל מצרים. חסות שם בפלס גלות: 30:4: כי היו שריו. שרי יהודה או הכנוי למלך יהודה: 30:5: כל הבאיש. בשני נחין האל”ף והיו”ד, וכבר כתבנוהו עם חביריו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו, והוא מענין בשת, ופי’ הכל בושו ממנו ונכלמו כשהלכו על עם לא יועילו למו: | על. במקום אל, כמו ותתפלל על ה’ וילך אלקנה הרמתה על ביתו, והדומים להם: 30:6: משא בהמות נגב. נבואה זו שנתנבא שיצאו בהמות הנגב, ר”ל חיות המדבר שיאכלו ההולכים לבקש עזר ממצרים, ונגב, פי’ ארץ יבשה וחרבה, כמו ארץ הנגב נתתני, והוא מדור חיות הרעות יקרא נגב מצרים לפי שהיא דרומית לא”י: | בארץ צרה וצוקה. אותה הדרך שהם הולכים בה היא צרה וצוקה שישכנו בה חיות רעות, ואמר שיצא מהם לביא וליש אפעה ושרף מעופף אל אשר ישאו אל כתף עירים חיליהם שנושאים ממון על העירים ועל הגמלים לתת למלך מצרים שיעזרם ממלך אשור: | דבשת. היא חטטרת הגמל והיא סובלת המשא כמו הכתף בחמור: | על. פי’ שהוא כמו אל עם וי”ת משא כמו צמד פרדים אדמה, אמר מטלין על בעירהון באורח דרומא: 30:7: ומצרים. לכן קראתי לזאת פי’ קראתי לזאת ירושלם: | רהב הם שבת. החוזק שלהם הוא שבתם בעיר ירושלם ולא יכלו לבקש עזר ממצרים כי לא יועילו להם, ורהב פי’ חוזק, כמו ורהבם עמל ואון, וי”ת בכן ערעית מנהון קטילין: 30:8: עתה. אמר האל לנביא בוא כתוב אותה הנבואה על לוח אתם, ר”ל אתם שתראו מה שתכתוב על לוח ואחר כך חקה אותה הנבואה על ספר כדי שתהיה עדות ליום אחרון, ופי’ לעד עד עולם כדי שיראו הם והבאים אחריהם כי לא לחנם הבאתי אליהם פורענות אלא בעבור עונם כי עם מרי הוא וכבר העידותי בהם יום יום ע”י נביאי ולא אבו שמוע, לפיכך כתוב התוכחה והרעה העתידה לבא עליהם כדי שתהיה לעדות: | חקה. הה”א במפיק וענינו חקוק אותה, ולדעת יונתן אין ה”א חקה במפיק ולא ה”א כתבה שתרגם עול כתב על לוח ביניהון ועל שיטין דספר רשום: 30:9: כי עם מרי. כחשים. תאר האחד כחש והוא מן הדגושים ולולי החי”ת היה דגוש בשקל אכר אכריהם, ופירוש עם מרי כתרגומו עם סרבן שמורים באל ובמצותיו: | בנים כחשים. שהם היו בני האל וכחשו בו שאיננו אביהם כי אינם שומעים אליו כי הבן שאיננו שומע לאביו הרי הוא כאלו מכחש בו שאינו אביו: 30:10: אשר אמרו לרואים. ולחוזים, הם נביאי ה’: | נכוחות. דברים ישרים: | חלקות. כמו שאומרים נביאי השקר שמחליקים להם ואומרים שלום יהיה לכם עשו כתאותיכם: | מהתלות. הם אינם אומרים שהם מהתלות אבל הנביא קורא לדברי נביאי השקר מהתלות שהם מהתלים בהם ואומרים להם אל תיראו, והם אומרים לנביאי ה’ חזו לנו כדברי אלו הנביאים שרואים לנו שלום וטוב והם אינם יודעים כי הם מהתלות ולא דברים ישרים: 30:11: סורו מני דרך. מני ארח, שניהם הנו”ן בצר”י, אומרים לנביאי ה’ סורו מן הדרך הזה ומן הארח הזה שאתם רוצים שנלך בו ולא נעשה כתאות לבנו השביתו מפנינו מה שאתם אומרים לנו בכל יום ויום בשם קדוש ישראל: 30:12: לכן. בדבר הזה, בדבר נביאי ה’ שמוכיחים אתכם ללכת אל הדרך הטובה: | בעשק ונלוז. ותבטחו בממונכם שהוא מעושק וגזל: | ונלוז. פירוש מוטה, כלומר דין מוטה, כלומר שתטו משפט דין העשוקים בממון שתקחו מהעושק והנה ממונכם חמס ועשק ואתם בוטחים ונשענים עליו שתושעו בו שתשלחו שחד למלך מצרים לעזור לכם מיד מלך אשור, כמו שאמר למעלה ישאו על כתף עירים חיליהם, ואמר קדוש ישראל על הבוטחים בו כי הבוטחים בו ומקדישים שמו הוא יהיה בעזרם ואתם שבוטחים בהם תפלו כפרץ נופל: 30:13: לכן. כפרץ נופל, אחר שנפל הבנין הוא פרץ כי הפרץ לא יפול אלא נאמר על שם סופו, וכן וטחני קמח, והנה פירש אחריו מה הפרץ ואמר נבעה בחומה נשגבה: | ונבעה. הוא מקום נפוח בקיר והוא מענין שחין אבעבועות וכאשר בקיר מקום נפוח הוא קרוב ליפול, ואמר בחומה נשגבה לפי שתכבד החומה שהיא גבוהה על מקום הנפח שהיא באמצעיתה או למטה ממנה ותפול פתאום ותשבר לכובד גבהותה, וכמו שאותו מקום הנפוח הוא גורם לנפילת החומה הנשגבה כן יהיה לכם העון הזה שאתם מבקשים עזר ממצרים יגרום לכם מפלתכם נפילה גדולה בשבר גדול מאין מרפא כנפילת החומה הנשגבה שישברו אבנים בנפילתה מפני שנחבטת חביטה רבה מפני גבהותה, וכן המשיל לענין אחר בחומה נשגבה מפני חשבו להם פרעה מלך מצרים שיהיה להם כמו חומה נשגבה מפני האויב: 30:14: ושברה. האל ישבור אותה החומה שאתם חושבים להשגב בה ישבור אותה: | כשבר נבל יוצרים. כמו שישבר נבל יוצרים שהוא כלי חרש כי העושה כלי חרש יקרא בסתם יוצר ויהיה זה השבר כמו שישבור כלי היוצר בלי חמלה שאין בדעתו להשאיר ממנה מכתת אחת לחתות בם אש מיקוד. או לחשוף בה מים מגבא אלא ישברהו עד שיהיה כתות כתיתות דקות, והמקום שיוקדת בו האש נקרא יקוד, וכן בדרך העולם לקחת אש מיקוד במכתת חרש, ולחתות כמו לקחת, וכן היחתה איש אש בחיקו, וגבא יקרא מקום שיקוו בו מעט מים וכן בצאותיו וגבאיו ואין אדם יכול לקחת ממנו בכלי כי אם בשבר כלי שיכול לסמוך שפתי השבירה בקרקע הגבא ויקח מעט מים שבו וכאשר יקח המים מן הגבא הנה נשאר הגבא חשוף ומגולה, לפיכך אמר ולחשוף, וכן לחשוף חמשים פורה לקחת כל התירוש עד שלא ישאר ביקב כלום, וי”ת ולחשוף ולמדלח ענין דלוח מים: 30:15: כי כה אמר ה’ בשובה ונחת. כפל ענין במלות שונות, וכן כפל עוד ואמר בהשקט ובבטחה, אמר אני אמרתי אם תשמעו לי כי בנחת תושעון ולא תצטרכו ללכת לטרוח לבקש עזר כי אם שתשבו בעירכם וזאת תהיה גבורתכם, ר”ל כי ה’ נלחם לכם ולא אביתם: 30:16: ותאמרו לא כי על סוס ננוס. אם יבא האויב יש אתנו סוסים וננוס עליהם מפני האויב עד יעבור ואחר כן נשוב לארצינו: | ועל קל נרכב. סוס או גמל קל, וכדבריכם כן יהיה שתנוסון אבל לא המנוסה שחשבתם שתנצלו מיד האויב כי אם תרכבו אתם על קל רודפיכם יקלו מכם וישיגו אתכם: 30:17: אלף אחד. אמר אחד ואע”פ שאין צריך אלא אמר כן לפי שהאל”ף הוא אחד במעלה הרביעית ואחד הוא אחד במעלה הראשונה ואמר שהרב ינוס מפני המעט: | מפני גערת חמשה תנוסו. כולכם: | עד אם נותרתם. אם במקום אשר, כי ימצא במקום אשר, כמו עד אם דברתי דברי, ובמקום כאשר כמו אם יהיה היובל לבני ישראל, ואם מזבח אבנים תעשה לי, והדומים להם, אמר כל כך תנוסו הנה והנה עד שהנשארים בכם יהיו מעטים בין רבים, כמו התורן על ראש ההר שיראה יחידי מרחוק, וכן כמו הנס על הגבעה, והענין כפול כי הנה יפרשו על התרן: 30:18: ולכן יחכה ה’ לחננכם. יחכה פעל יוצא, כלומר יבטיחכם שתחכו לו לחננכם שעוד יחון אתכם ויסעד אתכם, ובענין הזה על אשר יחלתני, יש מפרשים הפסוק הזה עם הפרשה הבאה אחריו עתידה, והנכון שהוא מענין הפרשה שמדבר על דורו של חזקיהו ועל הרעים שבהם שמבקשים עזר ממצרים אמר עד הפסוק הזה, והפסוק הזה כנגד הטובים חזקיהו וסיעתו: | לחננכם. לחנן אתכם, לחנן בשקל אין גחלת לחמם: | ירום לרחמכם. ירום וינשא על מחנה אשור לרחם אתכם: | כי אלהי משפט ה’. ולא יספה הצדיקים עם הרשעים: | אשרי כל חוכי לו. כי הם יוצלו: 30:19: כי עם בציון ישב. לא כשאר ערי יהודה שנתפשו ביד מלך אשור בעבור שלא היו חוסים באל: | בירושלם בכה לא תבכה. אתה העם אשר בירושלם שלא יצתה ממנה לבקש עזר ממצרים בכה לא תבכה כמו שבוכים האחרים שנתפסו כי האל יחנך לקול זעקך: | כשמעתו ענך. כאשר שמע זעקך ענה אותך, וזהו שקרא חזקיהו בגדיו והתכסה בשק ובא בית ה’ והתפלל שם וענה אותו האל על ידי ישעיהו הנביא ואמר אל תירא מפני הדברים אשר שמעת וגו’: 30:20: ונתן לכם ה’. המפרשים פירשו כמו ואם נתן, כמו כי אינך יוצא, שפירושו כי אם אינך יוצא, וצמית והלכת, ואם צמית והלכת והדומים להם, ויהיה לזה הפי’ וי”ו ולא יכנף כפ”א רפ”א בלשון ישמעאל, אמר אם עד עתה נתן לכם לחם צר ומים לחץ לא יהיה עוד זה כי לא יכנף עוד מוריך, ויהיה מוריך כמו מטרך מן יורה ומלקוש, ופי’ לא יכנף לא יאסף ולא יעצר, והדומה לו בדברי רז”ל כנופיא לאסיפת העם ולעצירתם, ואז בימי חזקיהו היה להם בצורת ובשר להם אותה בשבע, כמו שאמר אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס ובשנה השלישית זרעו וקצרו וגו’, או פירוש ולא יכנף ולא ירחף בכנף הארץ, כלומר לא יהיה רחוק מכם המטר אלא קרוב שיהיו עיניכם רואות תמיד, ויש לפרש מוריך מן ולא שמעתי לקול מורי, ואמר זה על חזקיהו, ואם יו”ד מוריך לרבים יהיה חזקיהו ושריו, ר”ל שלא ישלח שלוחים בכנף הארץ כמו שעשה אחז ששלח למלך אשור לעזור לו במלחמת רצין ופקח אבל חזקיהו יהיה בטוח במקומו ולא יצטרך אל עזר אדם ועיניך יראו אותו תמיד בירושלם שיורה אותך הדרך הטובה והישרה, ויונתן פירש הפסוק על מחנה אשור שתרגם הפסוק כן ויהב ה’ לכון נכסי שנאה וגומר, ונכון הוא פירושו: | ומים לחץ. בא בסמיכות עם המ”ם, כמו מ”ם ברכים: 30:21: ואזניך. אפילו יקרא אותך המורה מאחריך, ויאמר לך זה הדרך לכו בה תשמענה אזניך ותקשבנה כל שכן כשיורה אותך פנים בפנים, ר”ל שיהיו דורו של חזקיהו בימים ההם חפצים לשמור התורה והמצות ושומעים לקול מוריהם אפילו יקראו אותם מאחריהם: | כי תאמינו וכי תשמאילו. כשתרצו להטות אל הימין או אל השמאל לא תעשו אלא הדרך הישר נגד עיניכם לכו בה לא תטו ימין ושמאל ממצות התורה, תאמינו, כמו כי תימינו האל”ף תמורת היו”ד: 30:22: וטמאתם. כשידבר כנגד העם ידבר פעם לשון יחיד דרך כלל ופעם לשון רבים דרך פרט, ופירוש וטמאתם תתנו אותו כמו טמא, כי כן אמר חזקיה על הפסילים שעשה אחז אביו, אמר ללוים והוציאו את הנדה מן הקדש, ואמר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה’, ואמר ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה, והנדה והטומאה הם הפסילים והמסכות: | אפדת. כמו וחשב אפדתו, כתרגומו ענין תקון: | תזרם. תזרם למקום רחוק: | כמו דוה. כמו הנדה שתשב במקום רחוק מבעלה בימי נדת דותה: | צאי תאמר לו. תאמר לפסל צאי חוצה, וי”מ צא כמו צואה ותשלכנה לחוץ, וכן הוא במסרה לית לשון טנוף: 30:23: ונתן. יתן לך האל מטר לצורך זרעך אשר תזרע, וכן יתן לך לחם תבואת האדמה כי לא יבא בו שדפון וירקון ולא יאכלנו הארבה, ועוד יהיה לחם ארצך דשן ושמן וגם מקנך ירעה כמו כן: | כר נרחב. כי הכל יהיה מלא תבואה וירעה המקנה ברחב, כר הוא מקום מרעה: | מקניך. כתוב ביו”ד אפשר שהוא לרבים, או הוא תמורת למ”ד הפעל: 30:24: והאלפים. השורים, כמו שגר אלפיך: | והעירים. הם עולי החמורים: | עובדי האדמה. שעובדים בהם האדמה: | בליל חמיץ יאכלו. מרוב התבואה שיהיה להם יאכילו השורים והחמורים המספא הנקי שינקו אותם להם ויזרו ויבררו כמו החטים למאכל האדם: | בליל. הוא המספוא, כמו אם יגעה שור על בלילו: | חמיץ. נקי לפי ענינו, וגם יש לו דומה בלשון ערבי, וי”ת בליל פטים: | זורה. בינוני משלא נזכר פעלו מן הדגוש לפיכך הוא בסגול: | ברחת. רחת מן רוח לפי שמזרין בה ומנקים הקש מן התבואה: 30:25: והיה. לענין שאמר שיתן מטר על פני האדמה אמר כל כך יהיה שפע המים עד שההרים והגבעות יבאו בהם מים ויהיה זה ביום הרג רב בנפול מגדלים: | ביום. כמו בעת, כמו ביום הכותי כל בכור, יום צעקתי בלילה נגדך, וכן כל ביום ההוא שאומר על עתידה: | הרג רב. הוא מה שהכה האל במחנה אשור כי אחר כן ברכם האל ליושבי ירושלם ויהודה בכל טוב, ופי’ בנפול מגדלים שרים גדולים, וכן ת”י רברבין, כמו שאומר ויכחד כל גבור חיל ונגיד במחנה אשור: 30:26: והיה אור הלבנה. רוב המפרשים פירשו פסוק זה לעתיד, ויש שפירשו כמשמעו ואיננו נכון, ויש שפירשו משל לרוב הטובה שתהיה לעתיד בימי המשיח, וכן הוא, אבל יתכן לפרשו גם כן משל בימי חזקיהו שיהיה להם טובה רבה אחרי מות מחנה אשור והתשועה ממנו היתה גדולה, וכמו שקורא הצרה חשך ואפלה, כמו שאומר שמש וירח קדרו והכוכבים אספו נגהם והפסוקים הדומים להם לזה, כך יקרא התשועה אורה, כמו שאומר ליהודים היתה אורה ושמחה לא שהוסיף להם אור השמש ואור הלבנה אלא הישועה היא האורה וכן לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף עוד, והדומים לזה, ושבעתים ר”ל אורות גדולות רבות, כמו שבעתים יוקם קין, ר”ל נקמות רבות לא שני פעמים שבעה לבד, כי חשבון שבע ושבעה יבא להגדיל החשבון, כמו שבע יפול צדיק וקם, שבע כחטאתיכם, והדומים להם: | כאור שבעת הימים. דרך משל כאלו אור שבעת ימי השבוע יהיו כאחד בתוספת האחד על חבירו: | ביום חבוש ה’ את שבר עמו. אם לעתיד ביום קבוץ גליות או אחר מלחמת גוג ומגוג ועליו יתפרש לזה הפי’ הפסוק שלפני זה ביום הרג רב שלא תהיה אחר המלחמה ההיא צרה בעולם, וכאלו יהיה כל העולם אורה, ואם בימי חזקיהו אחרי מות מחנה אשור, ולענין הפרשיות האלו לפני הפסוקים הבאים האלה ולאחריהם יראה הענין הזה בימי חזקיהו כמו שפי’, וכן דעת הגדול רבינו משה מימון ז”ל, ופירוש כאור שבעת הימים, שבעת ימי חנכת שלמה: 30:27: הנה שם ה’. שם ה’ שחרפו מלאכי מלך אשור הנה הוא בא להנקם ממנו, ומה שאמר ממרחק לפי שהיה חושב מלך אשור כי האל הוא כאלו הוא במרחק ממנו ולא יוכל להרע לו, לפיכך אמר כי הנה הוא בא ממרחק: | בוער אפו. שאפו בוער על מלך אשור ועל מחנהו: | וכובד משאה. הה”א אינה כנוי לנקבה כי היא רפה, ואמר כובד משאה כלומר כבד יהיה עליהם לסבול המשא הכבדה ההיא שישא האל עליהם: | שפתיו מלאו זעם. ולשונו וגו’, כפל הענין במלות שונות ושפתיו ולשונו הם דברי הנבואה שהתנבא הנביא עליהם: 30:28: ורוחו. ודבורו, וכן ת”י ומימריה כמו שאמר שפתיו ולשונו כן אמר ורוחו, או יהיה פירוש ורוחו מלאכו והוא המלאך שהכה במחנה אשור יהיה להם כנחל שוטף שישטפה: | עד צואר יחצה. כמו מי הנהר שהגיע לאדם עד צוארו שאין לו דרך לצאת מהם אלא יטבע בתוכם או הוא קרוב להיות טובע, וכן מחנה אשור כמעט כלו כולם כי לא נשארו אלא מעט כשעור הראש אצל הגוף: | להנפה גוים בנפת שוא. מקור, כמו להניף, פירוש רוחו יבא להניף הגוים אשר במחנה אשור בהנפת שוא, ונפה היא הכברה שמניפין בה התבואה ואותה אינה לשוא אלא לברר הבר מן התבן, אבל זאת הנפה שיניף האל בה הגוים תהיה נפת שוא שלא ישמר בה דבר צורך אלא הכל ילך לשוא ולאבוד, ויהיה גם כן רוחו לעמים האלה כמו רסן מתעה כי הרסן שמשימין בפי הבהמה הוא מישר הבהמה שתלך דרך ישרה למקום שרוצה הרוכב אבל זה הרסן ישים האל על לחיי העמים להתעותם לא לישרם ויוליכם לאבדון: 30:29: השיר. באותו היום שתהיה המגפה במחנה אשור יהיה לכם יושבי ירושלם שיר ושמחה כמו הלילה שמתקדש בו החג והוא הלילה של חג ששמחים בו ואומרים בו שיר כן יהיה לכם זה ביום מפלת מחנה אשור שתשמחו ותשירו ותהללו לאל שעשה לכם נס גדול, והשיר הזה הוא בפה והשמחה היא בלב, לפיכך אמר ושמחת לבב, ואמר כהולך בחליל, כי ההולך בחליל באמת יש לו שמחת לבב, ואמר הולך כי המחול הוא שהולכים רבים איש ביד חברו סביב סביב והחליל מכה בתוכם: | לבא בהר ה’. שיבאו בהר ה’ שהוא בית המקדש לשיר ולהלל שם אל צור ישראל שהיה צורם וחזקם עם מלך אשור, ורז”ל פירשו כי בליל פסח היתה מגפת מחנה אשור, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג שאומרים בו שירה והלל זהו ליל הפסח: 30:30: והשמיע ה’. כשבא מלאך ה’ בא בקול רעם שהבהילם ויצאה נשמתם: | ונחת. מתרגמינן וירד ונחת, ונחה הוא שם הירידה ר”ל שיוריד האל זרועו עליהם, ר”ל מכתו: | ולהב אש אוכלה. פירשו רז”ל שרפת נשמה וגוף קיים כמו שפירשנו בפסוק ותחת כבודו יקד יקוד: | נפץ וזרם. כאלו ירדו עליהם ברקים מנפצים ומשברים וזרם מטר ואבן ברד כן יכלו במהרה: 30:31: כי מקול ה’. בשבט יכה, האל יכה אותו בשבטו, או פירוש אשור שהיה מכה בשבט עתה יחת וישבר שהרי קראו שבט, כמו שאמר הוי אשור שבט אפי, וכן ת”י: 30:32: והיה כל מעבר מטה מוסדה. בכל מקום שיעבור במחנה המטה שיסד האל לו שיניחנו עתה על מלך אשור, בתפים ובכנורות ותהי המלחמה שלחם ה’ עליו בתפים ובכנרות לא בכלי מלחמה ומה שאמר בתופים ובכנורות כי באבוד רשעים רנה, וכאלו המלאך מנגן בשעה שמכה אותם: | ובמלחמות תנופה. כפל ענין כי המנגן מניף בידו: | מוסדה. שם והה”א רפה: | נלחם בה. בה כתוב ר”ל במחנה כי הוא בלשון נקבה, כמו המחנה האחת, אם תחנה עלי מחנה, וקרי בם ר”ל באנשי המחנה: 30:33: כי ערוך מאתמול. בשור”ק כמו בחול”ם: | תפתה. הוא גיהנם, אומר כי ערוך הוא להם מאתמול קודם מותם שהנביא התנבא בטרם בא הגזרה על נפילתם ובמות גופם תמות גם כן נפשם ותהיה בגיהנם, ותפתה, זכרו בפסוק בלשון זכר ובלשון נקבה: | גם הוא למלך הוכן. גם למלך אשור הוכן התפתה אע”פ שהיה מתגאה ומתנשא בעצמו ואומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, לפיכך אמר גם כן העמיק הרחיב האל העמיק והרחיב תפתה למחנה הגדול הזה שיכנסו כולם שם: | מדורתה. מדורת התפתה תהיה גדולה לשרוף נפשות הרשעים האלה כי יש שם אש ועצים רבים ונשמת ה’ שהיא כנחל גפרית להם הם שם כמדורה שבוערת בה שלא תכבה: | בוערה. דולקה ופי’ נשמת ה’ ההבל היוצא מהפה שיקרא נשימה: | וכן אמר נפשו גחלים תלהט. וכל הענין הזה דרך משל על הגזרה שהביא האל עליהם קשה ורעה, וכן אמר על אבדון נפשות הרשעים מדורתם אש ועצים הרבה והעמיק והרחיב הכל דרך משל: 31:1: הוי. ועל סוסים ישענו, על סוסי מצרים: | ולא שעו על קדוש ישראל. ולא בטחו, וכן ישעה האדם על עושהו: 31:2: וגם הוא חכם. וגם האל חכם ויודע מחשבותם כי לא דרשו אל ה’ וירדו אל מצרים לעזרה בעבור כי דעתם ומחשבותם כי לא ייטיב ה’ ולא ירע, ולכן לפי מחשבתם הביא עליהם רע להראותם כי ייטיב וירע ולא תועיל להם מה שחשבו להעזר במצרים: | ואת דבריו לא הסיר. מה שנבאו הנביאים בשמו לא הסיר אותם הדברים אלא הקים אותם למען ידעו כי האל משגיח בעניני בני אדם ומדבר עם הנביאים ושולח אותם להוכיח בני אדם, ובראותם שיבא עליהם הרע שדברו להם הנביאים בשם ה’ ידעו כי רואה אותם: | וקם על בית מרעים. אלו ישראל: | ועל עזרת פועלי און. אלו מצרים: 31:3: ומצרים אדם ולא אל. אין בידם לעזור אם לא ירצה האל כי אין בידו הטוב או הרע שיבא לו כי האדם אומר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה: | וסוסיהם. גם כן שהיו בוטחים בהם ישראל בשר ולא רוח, ופי’ ולא מלאך ושקר הסוס לתשועה ואיך יעזרום מצרים והם לא יעזרו לעצמם כי ה’ יטילהו עליהם: | וכשל עוזר. מצרים: | ונפול עזור. ישראל: | ויחדו. הוא מלך אשור ושבט אפו ומטה זעמו כי גם בזו נשבה מלך אשור ובאותו השבי והבזה בא ירושלם כשחנה עליהם, ועל זה נאמר יגיע מצרים וסחר כוש וגו’, וי”ת ולא אל ולא רוח: 31:4: כי כה אמר ה’. הנה אשור ומצרים יכליון באשר לא ידעוני והנה תדעו כי יריע השם לאשר ירצה, וכן יטיב לאשר ירצה והם יושבי ירושלם, כי מלך אשור שהשחית את ישראל ויהודה ומצרים ובא להשחית ירושלם ולא יהיה כח בידו לפי שלא ירצה האל: | כי כה אמר ה’ אלי. אמר הנביא כי כן אמר לו האל כי יבא האל על המחנה ההוא כמו הארי על טרפו ויהגה כמו ישאג: | אשר יקרא כתרגומו דמזדמן: | מלא רעים. אסיפת רועים, כמו קראו אחריך מלא, והדומים לו, ענין אסיפה וקבוץ ולשאג האריה יבאו הרועים מפה ומפה להציל הטרף מידו אם יוכלו, והוא האריה מקול הרועים לא יחת ולא יעזוב בעבורם טרפו: | ומהמונם לא יענה. פי’ לא יכנע, כמו לענות מפני, והדומים לו: | כן ירד ה’ צבאות. על המחנה שבא לצבא על הר ציון ועל גבעתה, וציון הוא לשון נקבה, כמו ציון היא דורש אין לה, או פירוש לצבא כי האל ירד עליה לצבא צבא כנגד צבא מחנה אשור: 31:5: כצפרים עפות. לשון נקבה, כמו כל צפור טהורה, וכתב אאז”ל המשיל מלאך ה’ אשר הכה מחנה אשור לאריה בגבורתו ולצפרים עפות למהירותו: | והציל. מקור החירק הה”א, וכן והמליט, וכמו כן למען הרגיע את הארץ, והדומים לו כתבו בספר מכלל: 31:6: שובו. אומר כאשר העמיקו לעשות סרה שובו, והם בני ישראל שהרשיעו לעשות שובו מדרככם הרעים שובו טרם בא היום שתשובו על כל פנים כאשר תראו המעשה הגדול שיעשה האל במחנה אשור ויותר יהיה לכם גמול טוב אם תשובו קודם לכן ותאמינו לדברי הנביא: 31:7: כי ביום ההוא. שיכה האל מחנה אשור ויראו כי לא בחרב איש יפול ידעו כי יד ה’ עשתה זאת וימאסו כל איש אלילי כספו וידעו כי הבל המה וה’ הוא האלהים ואין עוד, והאלילים שעשו לכם ידיכם תכירו שהוא חטא ושגיאה גדולה שעלתה בדעתיכם כי הם לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה ולא הצילו המחזיקים בהם שהרי נתפשו כל ערי יהודה ונצלה ירושלם לפי שהחזיקו בה’ והתפללו לפניו שיושיעם מיד מלך אשור: 31:8: ונפל. כי המלאך לא איש ולא אדם: | ונס לו מפני חרב. פי’ ונס לו מלך אשור כמפני חרב כאלו שולפי חרב ירדפו אחריו כשיראה המגפה הגדולה במחנהו ינוס לו: | ובחוריו. המעט הנותרים, למס יהיו, שימס לבבם מפני פחדם: 31:9: וסלעו. ואל סלעו ומגדלו החזק יעבור כי לא יבטח בעצמו עד היותו שם מרוב פחד, ויש מפרשים אפילו סלעו יעבור מרוב פחד ויברח לו יותר רחוק, והראשון נכון, וי”ת ושלטנוהי מן קדם דחלא יעדון: | וחתו מנס שריו. כמו מנס שיפחד אדם ויחת כשיראה נס החיילות כן יחתו שריו השרידים מהמגפה אשר יראו: | אשר אור לו. זה האור וזה התנור יש לו בירושלם שישרפם, וי”מ אשר אור לו בציון ותנור על המזבח שהוא בבית המקדש, כלומר לכבוד מזבחו ומקדשו יהיה זה: 32:1: הן לצדק. זה המלך הוא חזקיהו ימלוך לעשות צדק ומשפט לפיכך תהיה תשועה זו בימיו, וכן השרים ישורו למשפט וצדק, ולמ”ד לשרים להורות על העצם ויספיק זולתה, כמו הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום, לאמות חמש, והדומים להם שכתבנו בספר מכלל: 32:2: והיה איש. איש זה חזקיהו יהיה לבני דורו מחסה: | כמחבא רוח. כמקום שנחבא אדם שם מפני הרוח או שנסתר אדם שם מפני זרם מטר כן יסתרו בני דורו בו בצדקתו להנצל מרעת מלך אשור: | כפלגי מים בציון. יהיה להם כפלגי מים שימצא אדם במקום ציה, או כצל סלע כבד בארץ עיפה, פי’ בארץ צמאה, וכן בארץ ציה ועיף בלי מים, והוא המדבר שהוא מישור אין שם מים ואין שם צל ויצרו ההולכים בו שמכה אותם כל היום שרב ושמש ואם ימצאו מים וכן אם ימצאו סלע גדול שינוחו לצלו מפני השמש ישיבו נפשם אליהם בו, כן היה חזקיהו שהיו ישראל בצער בשבי ובבזה בימי אביו, וכבד גדול, כמו עמך הכבד הזה: 32:3: ולא תשענה. מענין ועיניו השע, שני שרשים והענין אחד, אמר כי באותו זמן לא יהיו עורים וחרשים לדברי ה’ אלא יראו וישמעו ויקבלו דברי ה’, וכן אמר למעלה ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר וגו’, כי עד הזמן הזה היו עורים וחרשים כמו שאומר ויעצם את עיניכם: 32:4: ולבב נמהרים. שהיו עד עתה נמהרים עתה יבינו לדעת דבר ה’, ונמהרים הם הכסילים, כמו ועצת נפתלים נמהרה, אמרו לנמהרי לב, אמר אותם שהיו עושים עצמם פתאים ועלגים להבין דבר ה’, כמו שאמר כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה, ואחרי התשועה הגדולה הזאת ישובו להיות רואים ושומעים ומבינים ומדברים צחות: 32:5: לא יקרא עוד. אינו אומר עוד כל ימי עולם אלא עוד כל ימי חזקיהו, וכן הוא אומר ועמלו לא יזכור עוד, ר”ל כל זמן שהיין בו, ואמר זה בעבור כי היו מתחלה מחניפים הרשעים ומיפים להם מעשיהם בפניהם וקוראים לנבל נדיב ולכילי שוע, ואמר כי עוד כל ימיו לא יראו מפני הרשעים ולא יחניפום עוד אלא לכל אחד יאמרו מה שיש בו, והנדיב הוא האיש שהוא בעל נפש טובה ונתן מה שנותן בעין טובה, ונבל הפכו שהוא אדם פחות ולא יתן אלא בהכרח ובעין רעה: | ולכילי. שנותן במדה לא יותר דבר בשום פנים ועינו צרה אבל אינו פחות כמו הנבל: | ושוע. הוא ותרן בממונו מאד שמח במתנותיו והוא יותר במעלה מהנדיב: 32:6: כי. צריך להפריש בין הנבל והנדיב כי מעשיהם וענינם בהפך, כי נבל ידבר בפיו נבלה ויחשב בלבו לעשות און כי הלב אינו עושה אלא חושב, ואמר יעשה כי הוא חושב תמיד עד שיבא לידי מעשה, וכן אמר לעשות חונף ולדבר אל ה’ תועה, יחשב לדבר בעבור דבר התועה שאומר שאינו משגיח בבני אדם לפיכך יגזול כשיוכל כי חושב כי אין משפט ואין ה’ רואה את הארץ ואינו מפחד כי אם מבני אדם: | להריק נפש רעב. כי העניים שהם רעבים וצמאים אין להם עוזרים ברוב והנבל יריק נפשם, כלומר יגזול מהם מאכלם והרי הוא כאלו יריק נפשם ויוציאם, וכן יחסיר משקה: 32:7: וכילי. בצר”י הכ”ף, והוא כמו ולכילי שזכר בחיר”ק הכ”ף, ודבר על הנבל שהוא עושה מעשה נבלה ועתה מדבר על הכילי שמחשבתו רעה אבל אינו כמו הנבל, כי הנבל יעשה מעשה הרעה, אבל הכילי אינו רע כל כך שיעשה מעשה אבל חושב ומדבר רע על החלושים העניים ובאמרי שקר שמדבר יועץ לחבל העניים, וכן במשפט האביון ידבר לחייב אותו בדין ולהענישו זהו שאמר ובדבר אביון משפט, כאלו אמר בדבריו על אביון במשפט לחבלו ולהשחיתו, ופי’ כליו רעים מדותיו, ואומר כמו שהוא צר עין ודעת חסרה ורעה כן כליו רעים וחסרים וכשימכור ימכור במדה חסרה: | זמות. דבריו נבלות כמו כי זמה עשו: 32:8: ונדיב. נכלל בכללו השוע, והנה הוא הפך הכילי כי הוא זמות יעץ והנדיב נדיבות יעץ: | והוא על נדיבות יקום. בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה: 32:9: נשים. כתרגומו מדינן, וכן בנות כרכין, אמר כנגד ערי יהודה שהיו חושבות להיות שאננות ובטוחות אמר להן אע”פ שאתם בוטחות עתה עוד תרגזנה: 32:10: ימים על שנה. כמו עם שנה, וכן ויבאו האנשים על הנשים, ר”ל שנה עם שנה, כלומר לא שנה אחת לבד אלא שנה אחר שנה תרגזנה כי האויב ישחית הקציר והבציר ואחר כן יגלה אותם ותהינה הערים חרבות: | אסף. אסיפת התבואה , ונבואה זו אפשר לפרשה עתידה על חרבן ארץ ישראל כלה וחרבן בית המקדש בימי צדקיהו או חרבן בית שני, וכן ת”י כי ארמון נוטש בית מקדשא חריב, ויהיה נחמת עד יערה עלינו רוח ממרום וגו’, וכל הפרשה עתידה בימי המשיח, או תהיה נבואה זו על חרבן ערי ישראל וגלותם בימי הושע בן אלה, ויהיה פירוש ארמון נוטש על שמרון שהיה ארמון מלך ישראל וגם על ערי יהודה שתפשם מלך אשור, ותהיה נחמת עד יערה עלינו וכו’ בימי חזקיהו אחר מגפת מחנה אשור: 32:11: חרדו שאננות. אמר חרדו שהוא צווי דברים לפי שענינו על העם אשר בתוך הערים: | רגזה. צווי הנקבות בא בנו”ן ה”א פעמים בנו”ן לבדה כמו קראן לו ופעמים בה”א לבדה כמו רגזה, וכן פשוטה ועורה וחגורה, ויש אומרים כי ארבעתם מקור, ועורה מן ערום ועריה: | וחגורה. פירוש ויחגור שק: 32:12: על שדים סופדים. על שדים שהיו צומקים מהרעב, וכן יהיו סופדים | על שדי חמד על גפן פוריה כלומר על לחם ויין שאין להם שדי חמד שדי חמדה שהיו מתחילה ועתה הם בורים, וכן גפן פוריה שהיתה מתחילה ועתה בוקקה: 32:13: על אדמת עמי. וכן יהיו סופדים על אדמת עמי שתעלה ותצמיח קוצים ושמירים, ואע”פ שאמר על שדי חמד לא פירש מה הם, ועתה פירש קוץ ושמיר תעלה: | קוץ שמיר. חסר וי”ו השמוש כמו קוץ ושמיר, וכן שמש ירח, ראובן שמעון, מלך שרים והדומים להם: | כי על כל בתי משוש. כי גם עליהם יהיה ההספד שהיו בתי משוש מתחילה, וכן קריה שהיתה עליזה מתחילה: 32:14: כי ארמון. פירשנוהו: | עופל ובחן. מגדלים גבוהים וחזקים יהיו: | בעד מערות. יהיו עוד למערות שידורו בה חיות השדה: | בעד. במקום למ”ד השמוש, כי תבא זאת המלה בענין אותיות השמוש, וכן בא במקום מ”ם בעד החלון: | משוש פראים. שישמחו בם פראים במדבר, פרא למוד מדבר, מרעה עדרים מחיות השדה: 32:15: עד יערה. עד ישפך עלינו רוח רצון ממרום, כלומר יהיה זה החרבן עד ירצה האל וישפוך רצונו עלינו ואז יהיה המדבר לכרמל: | רוח. רצון ה’ כמו אל אשר יהיה שמה הרוח: | והיה מדבר לכרמל. מה שהוא מדבר יהיה כרמל שהוא מקום זרע ושדות תבואה ועצי מאכל: | והכרמל ליער יחשב. ברוב עצים כלומר יעלו ישראל ממדרגה למדרגה, וכרמל כתב והכרמל קרי, והענין אחד: 32:16: ושכן. כתרגומו: 32:17: והיה מעשה. בעבור מעשה הצדקה שיעשו יהיה להם שלום, ובעבור עבודת הצדקה יהיה להם השקט ובטח עד עולם, והפסוק כפול בענין במלות שונות, כי עבודת פירוש מעשה, כתרגום מעשה עובדא, וכן עובדי פשתים שריקות, אבל יונתן תרגמו עבודה ממש ומפלחי צדקתא: 32:18: וישב. הפסוק כפול בענין במלות שונות ופשוט הוא: 32:19: וברד. חציו קמץ וחציו פתח והוא פעל עבר ואם היה שם יהיה כולו קמוץ, אמר כשיברד יפול הברד ביער שלא יזיק לצמחים ועצי מאכל ברדת שם כמו ברד: | ובשפלה תשפל העיר. לא יזכר שום שפלות בעיר ירושלם אלא אם כן יזכרו השפלה שהיא העיר אבל לא שפלות מעלה כי לא תשפל מעלת ישראל, ויש מפרשים שתשב פרזות שיבנו בתים בבקעה כי לא יצטרכו לבנות בהר מגדלים חזקים: 32:20: אשריכם זורעי על כל מים. על כל מקום מים כי בכל מקום שתזרעו תמצאו מים: | משלחי רגל השור והחמור. כל כך יהיה השבע גדול עד שישלחו השורים והחמורים לרעות בשדות:

פירוש מלבי”ם

28:1: הוי, החזיון של קאפיטל זה ושאח”ז סובב על המון התלאות שעברו על שבט יהודה ע”י מלך אשור, ומפלתו לסוף, והכתובים (מן פסוק א’ עד ה’) המדברים על עשרת השבטים, הם רק הוצעה אל מטרת חפצו שינבא על יהודה מפסוק ה’ ואילך כאומר מלכות אפרים כבר שבת ובטל, אבל מלכות יהודה אשר מחשבת ה’ עליהם לטובה, גם הם ביין שגו ובשכר תעו, וגם עליהם יעבר כוס, עד יערה עליהם רוח ממרום. ובזה נבא אל הביאור, אומר הוי, קורא אני, הלא עטרת גאות של שכרי אפרים היא המלכות שלהם, (וקראה עטרת גאות, ר”ל שאינה עטרת תפארת באמת רק עטרת גאות הלב והתנשאות רוח המדמה על שקר) וציץ נבל היא מליצה על ארצם השמנה מאד המגדלת פירות משובחים על ראש מקומות השמנים, (וקראם ציץ נובל לגנאי על שלא נתקיים בידם) הנה שני אלה, מלכותם, וארצם, הם מכבר הלומי יין נשברו ונאבדו על ידי שרדפו אחרי היין והשכרות: 28:2: הנה, (מכאן עד פסוק ה’ הוא מאמר מוסגר לספר איך נשבת מהם מלכותם וארצם): | חזק יש לה’ דבר חזק ואמיץ, (אמיץ הוא מציין התמדת החוזק בלי לאות והפסק, והמאמר מגביל חזק כזרם ברד, ואמיץ כזרם מים כבירים) חזק כזרם ברד שהוא שובר ארזים, ושער קטב היא רוח סערה קוטבת וכורתת את הכל ממקומו, ואם תתחבר עם הברד הזורם רוח סערה גדולה אז יעקור את הכל ואמיץ כזרם מים כבירים שטפים, כי הברד שובר אבל אינו שוטף הדבר ממקומו, אבל אם יבא אחריו זרם מים אז הם שוטפים את כל אשר שבר הברד וישאוהו למקום רחוק, ומשל הברד אל ההרג והשמד שעשו בני אשור בארצם, ומשל הזרם, הוא אל אשר הגלו את הפליטה אל נהר גוזן וערי מדי, הניח הזרם ברד ומים כבירים, הניח תחלה את העטרת גאות לארץ בידו, ואח”כ 28:3: ברגלים תרמסנה, והנמשל של הניח לארץ ביד, הוא על שהעביר העטרה מן המלך, והנמשל של ברגלים תרמסנה שהעביר המלכות לגמרי ע”י שהגלה אותם מארצם, ושני אלה מגבילים נגד זרם ברד, וזרם מים כבירים, שע”י הזרם ברד שהוא משל אל ההריגה נפלה עטרת המלוכה, וע”י זרם מים כבירים שהוא משל אל הגלות נרמסה העטרה לגמרי, עד שא”א להחזירה ע”י מלך אחר, אחר שכולם הלכו שבי לפני צר ור”ל כי שלשה פעמים בא סנחריב על אפרים ובשני פעמים הראשונים נשאר להם עדיין פליטה אבל בפעם השלישית היו למרמס עד לכלה: 28:4: והיתה, אחר שספר איך נפלה עטרת גאות, מספר מפלת הציץ נובל שהוא משל אל ארצם, הוא היה דומה כבכורה בטרם קיץ ומצייר בזה ג’ ענינים א. שהם הגלו תחלה ונתבשלו לפני הזמן כפרי המתבכרת טרם בא הקיץ, ב. שנדמו בזה להבכורה אשר יראה הרואה אותה הגם שאינו בעליה ילקטנה, ג. כי בעודה בכפו בעודה בידו טרם הגיעה אל פיו, וגם יבלענה בפעם אחד בלי לעיסה מתוך החביבות, כן ירשו אותה זרים אשר לא להם המשפט, והחריבו אותם בעודם משורשים בארצם בעודם יושבים לבטח, (עד כאן מאמר המוסגר מעתה שב אל דבריו בפסוק א’), אומר הנה עטרת וציץ נובל של אפרים הם מכבר הלומי יין, אבל לעומת זה לשבט יהודה, הנה. 28:5: ביום ההוא, של מפלת אפרים, עטרת צבי לעומת עטרת גאות של אפרים יהיה עטרת חמדה, ולעומת ציץ נובל הצומח וכלה, יהיה צפירת תפארה, אור השחר הצומח והולך עד נכון היום, לשאר עמו היא מלכות יהודה: 28:6: ולרוח לעומת שהצלחת המדינה תלויה בשני דברים א. בשהמלך הלובש העטרת יעשה משפט בין איש לחברו, שאז ילבש עטרת צבי, הנה ה’ יהיה לו לרוח משפט, כי ברוח ה’ יעשה משפט ב. שיהיו לה גבורי כח עושי מלחמה ישמרו אותה מאויב חיצוני, אומר כי ה’ יהיה למשיבי מלחמה אלה לרוח גבורה להתגבר נגד האויב המחריב את ארצם, ובזה יהיה להם לצפירת תפארה בל יוחרב ארצם וידמה לציץ נובל, אמנם הלא 28:7: גם אלה, שאר עמו וגבוריו שזכר והם שבט יהודה ביין שגו ולא לקחו מוסר מאפרים שהיו הלומי יין, (תחלה ביין שגו היא שגיאה מועטת ואח”כ בשכר שהוא יין המשכר תעו הרבה) וגם כהן ונביא המורים את העם שגו לשתות שכר, עד כי נבלעו מן היין הנביא נשחת כח נבואתו והמדמה שלו ע”י היין ועי”כ שגו בראה ויחזו משאת שוא ומדוחים, וכן הכהנים תעו מן השכר תעו בהוראה ופקו פליליה והטו משפט, (המאמרים מגבילים): 28:8: כי כל שלחנות מלאו קיא וצואה, משכרותם, ואין להם לזה מקום מיוחד מוצנע, רק מטנפים א”ע בכל מקום בגלוי: 28:9: את מי, מסיים את דבריו, אומר אחר שכבר הוכחתי אותם פעם אחר פעם ע”י הנביאים, וגם כבר ראו מה שקרה לאפרים ולא לקחו מוסר, אשאל את מי יורה הכהן המורה דעה ולמי יודיע הנביא שמע הנבואה, וכי לגמולי מחלב הוא מורה דעה אשר אינם מבינים את הלימוד בפעם הראשון ולכן צריך להבינם וללמדם אלף פעמים? ושיעור הכתוב וכי לגמולי מחלב יורה דעה, עד 28:10: כי צו לצו, עד שצריך לצוות מה שכבר צוה ולחזור ולצוות מה שכבר צוה שני פעמים, וגם לא די בזה רק צריך עוד לציין בקו כדרך שמלמדים לתינוקות על ידי קוים וציורים, את הדבר שכבר ציין להם בקו, ואח”כ לציין ולצייר שנית, ולא ללמד ולצייר דברים רבים בפעם אחד רק זעיר שם זעיר שם, מעט בענין זה ומעט בענין אחר כמי שהמנהג בלימוד שמלמדים לתינוקות: 28:11: כי דברי הנביא נדמה להם כאילו מדבר בלעגי שפה שאין מבינים את דבריו, (ור”ל המדבר בלשון אחרת אף שבקי בצחות הלשון, וכן מי שנלעג בלשונו אף שמדבר בשפת עמו, קשה להבין דבריו, וכ”ש המדבר בלשון אחרת, וגם אינו יודע צחות הלשון ההוא, וכן נדמה להם דבר הנביא המדבר לשון הקדש צח ומזוקק שבעתים): 28:12: אשר, ר”ל כי הבלתי שומע לתוכחה יהיה או מפני שאינו מבין, או מפני שהמוכיח מבקש ממנו שיקבל עליו דברים הקשים על טבע האדם כמו לסגף גופו, לפזר ממונו, ואחרי שבאר שא”א שלא יבינו דברי הנביא שכופל ומשלש ומסביר להם בלשון עמו הצח, מבאר כי אינו מבקש מהם דבר גדול, רק אמר להם בזאת תמצאו מנוחת הגוף ומרגעה לנפש אם רק תניחו לעיף הנאנח מיד עושקיו כח, בל תגזלו ותעשקו, ואעפי”כ ולא אבוא שמוע?: 28:13: והיתה, אמנם אף שאין רוצים לשמוע דבר ה’, מ”מ יהיה להם דבר ה’ ציוי אחר ציוי ואזהרה אחר אזהרה פעם אחר פעם ויסביר להם דבריו אחת אחת למען ילכו וכשלו אחור כי ההולך בשגגה ואינו יודע שיש מכשול בדרכו הולך לפנים, אבל היודע שיש מכשול והולך במזיד הוא נכשל לאחוריו, כי הוא הנסוג מדרך הידוע הטוב, לאחור, ובזה נשבר בלי תרופה, ר”ל ה’ ישלח נביאיו עליהם כדי שעי”כ יגדל עונשם בהיותם מזידים, וכשלו ונוקשו, מכשול הוא באבן והמוקש הוא ע”י פח יקוש שטמנו לו אחרים בכונה, ומשל המכשול על שחוטא מצד עצמו, ומשל המוקש על שחוטא ע”י מסיתים ונביאי השקר: 28:14: לכן, אחר כי רצון ה’ לנבאות ולהזהיר אתכם גם אם אינכם שומעים לכן שמעו דבר ה’ אתם אנשי לצון, עוסקים בלצנות הגם שאתם מושלים על עם ה’ בירושלים עיר הקדש: 28:15: אמרתם, מבאר הלצנות שלהם, כרתנו, ממליץ כי המות הוא שליח של השאול והאבדון אשר יצעק הב הב ולא ישבע, והם אמרו כי כרתו ברית עם המות בל ימיתם, וסימן שיתקיים הברית עשו עם השאול שהוא השולח את המות, בל ירצה במיתתם, והנמשל, כי מלך מצרים הוא משל המות, והרכוש הנמצא במדינה הוא משל השאול כי הוא השולח את המות עליהם שע”י שרוצה ברכושם לשלול שלל הוא בא להחריב את ארצם, והם כרתו ברית את מלך מצרים, ואין להם לירא כי ישוב והפר את בריתו ע”י שיתן עינו ברכושם, כי רכושם בעצמו הוא החוזה והאות לקיום הברית, כי כבר שלחו לו כל אוצרותם ורכושם לדורון (כמ”ש לקמן למ”ד) ישאו על כתף עירים חיליהם) ובזה הם בוטחים בעזרת מלך מצרים, שגם שוט שוטף כי יעבור אף שיהיה שוט כללי ומחריב ארצות, ואף שיעבור בארצות מ”מ לא יבוא אלינו כי שמנו כזב מחסנו, שקר הוא גדול מכזב כי כזב הוא אמת בשעתו רק שאינו מתקיים, ושקר אין לו מציאות גם בשעתו, ומסתור הוא גדול ממחסה, ואמר על צד ההלצה, הכזב בו יחסו א”ע חסיה מועטת, והשקר שאין בו ממש כלל חושבים כי יהיה להם למסתור ומגדול עוז מפני אויב והנמשל כי בטחו על מצרים וחסו בו והוא רצה לעזרם רק היה להם כמו אכזב ולא יכול להושיע להם בסוף, וגם בטחו על אשור שנתנו לו מנחה ושוחד וחשבו זה למסתר גדול, וזה היה שקר תיכף כי היה לבבו עליהם לרעה: 28:16: לכן, (נבואה זאת נמשכה עד סי’ כ”ט פסוק ט’, ותוכן ענינה, תחלה מספר כי חזקיה המלך ימרוד במלכות אשור (ט”ז) ובטחונם על מצרים לא יקום (י”ז י”ח) ואשור יעבור בארצם (י”ח י”ט) אבל לסוף יפול (י”ט כ’ כ”א) עפ”ז אמר להם דברי תוכחה (כ”ג כ”ט) ושוב חוזר לספר הצרות שיגיע להם תחלה ע”י מלך אשור (סי’ כ”ט א’ ד’) ומפלתו לבסוף (ה’ ט’) ובזה נבאר הכתובים) הנני אשר יסדתי בציון אבן, מדמה במליצתו כי בית יהודה הורס ונחרב, וה’ יתחיל לבנותו מחדש, ויניח תחלה אבן למוסדות שעליו יבנה הבית והוא המלך חזקיה (ומליצתו מוגבלת ג”כ נגד מה שאומר ויעה ברד מחסה כזב, המחסה כזב ימוש ממקומו וכנגדו יבנה בית נאמן לבית יהודה) אבן בחן, מצייר באבן הזה שלש בחינות א. מצד חמרו יהיה אבן בוחן וחזק אשר נבחן ונתנסה שהוא אבן טוב לא מורכב מעפר וחול וחלקים זרים ב. מצד ערכו וצורתו אחר שישימו אותו לראש פנה יהיה אבן יקר כאבן ספיר ואקדח למען יהיה פנת יקרת ג. מצד תכליתו יהיה מוסד מוסד, עליו יניחו כל היסודות, יהיה יסוד היסודות, ומחזיק הבנין בכללו, והנמשל כי המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה לצדיק גמור נקי מתאות וזך המחשבות, ב. מצד יחוסו, אחר יהיה לראש פנה שיהיה מזרע בית דוד היקרים, ג. שיהיה יסוד היסודות ילבש עצה וגבורה והוא יחל להושיע את ישראל המאמין בדבר זה לא יחיש וימהר, כי לא יהיה זה תיכף כי תחלה יעברו צרות רבות: 28:17: ושמתי, אחר שצייר את יסוד הבנין, מתחיל לצייר את הבנין בעצמו, הנה דרך הבנאים, אחר שיניחו האבן פנה, ימדדו בקו המדה אורך הבנין ורחבו, ואחר שבונים בגובה יחזיקו בידם אנך ואבן משקולת לראות אם החומה שוה בגובהה, עפ”ז אומר כי משפט שבין אדם לחבירו שיעשו אז, זה יהיה הקו, ולפיהם יתארך ויתרחב הבנין שהיא בית יהודה לארכו ולרחבו, והצדקה שהיא המע”ט שבין אדם למקום היא תהיה המשקולת שעפ”י יעלה הבנין בגובה נכח היושבי בשמים, (וממליץ שע”י המשפט יצלחו בדרך טבעי וע”י הצדקה יצלחו בהשגחה נפלאת מעל שמים למעלה מן הטבע) ויעה, אחר שיבנו בנין מבצר יבטלו את המחסה שאין בה ממש, ולא יבטחו על אשור ומצרים וסתר מים ישטפו, הברד שובר ומניח במקומו והמים שוטפים ונושאים את הדבר, וממליץ כי הסתר שעליו בטחו יותר יהיה בטולו גם כן יותר עד שלא ישאר ממנו רושם כלל: 28:18: וכפר, וממילא יושבת בריתם עם אשור ומצרים, ויהיו למרמס אל מחנה אשור שיעבור בארץ יהודה: 28:19: מדי עברו, בכל עת שיעבור יקח אתכם, כי בעת כבש את העמים היושבים בסוריא בא בכל פעם לארץ יהודה היושבים על טבור הארץ, ואל תחשבו שלא יעבור בתמידות, כי בכל בקר יעבר, ויתעכב אצלכם ביום ובלילה והיה רק זועה, אחר שספר תכיפת הצרות שיביא עליהם אומר אבל דעו כי מה שאביא עליכם את מלך אשור לא יהיה תכליתו למען יגל אתכם מעל אדמתכם כמו לעשרת השבטים, כי לא יהיה תכליתו רק זועה הבין שמועה, להחריד ולזעזע אתכם למען תבינו שמועה אשר תשמעו מאת ה’, למען תטו אזן לדברי הנביאים: 28:20: כי קצר המצע, מצייר מפלת אשור סביב לירושלים, כמי שמכניס ארח אל ביתו ומשכיבו במטה שהמצע שתחתיו קצרה בארכה, והמכסה שמכסה בו היא צרה ברחבה אם ירצה לפשוט את גופו לארכו לא יוכל מפני שהמצע שתחתיו קצר ואין לו על מה להניח רגליו, ואם ירצה להכניס את רגליו אל גופו לא יוכל מפני שהמכסה שעליו צרה ואין לו במה שיתכסה מלמעלה, והנמשל יבאר בפסוק שאח”ז: 28:21: כי כהר, ה’ יביא על האויב שפטים ממעל ומתחת, מתחתיו תרגז הארץ ברעש, וה’ יקום עליו כמו שקם בהר פרצים שנפרץ ההר ע”י רעש הארץ ונבקע ומש ממקומו, וזה הנמשל של קצר המצע מהשתרע, שהמצע שתחתם שהיא הארץ לא יוכל להתפשט עליו ולברוח, כי סביבו יהיה מלא פרצות ובקעים מרעש הארץ, ונגד והמסכה צרה כהתכנס אומר שאם ירצה להכניס א”ע ולעמוד צפופים במקומו, הנה כעמק בגבעון ירגז שימטיר עליו אבני אלגביש ואש מלמעלה כמו שהמטיר על הכנעני בעמק בגבעון (יהושע י’) ואין לו מכסה מלמעלה להגן עליו מן הברד, באופן שלא יוכל לא לברוח ולא להשאר במקומו, לעשות מעשהו המאמרים מגבילים, כהר פרצים יקום לעשות מעשהו אשר יהיה זר ודבר שאינו מורגל אף שרעש הארץ הוא ענין טבעי, וכעמק בגבעון ירגז לעבד עבדתו אשר נכריה עבדתו, כי המטרת אש מן השמים הוא דבר יוצא מן הטבע וע”ז קראו עבודה, ולא יקרה כלל במציאות וע”ז קראו נכריה (כמ”ש בבאור המלות) 28:22: ועתה, בתוך הזמן הזה אל תתלוצצו אתם אנשי לצון, פן יהיה מוסריכם חזקים יותר בחטאתכם, כי שמעתי שה’ עושה כלה והכלה הזאת נחרצה ונגזרה מאת ה’: 28:23: האזינו ושמעו קולי, הנביא יפתח במשל פיו, לחוות דעת, איך היסורין הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות, הם הכרחיים בטבע הבריאה, בלעדם לא יגיע האדם אל השלמות אשר בכחו להשיג, וכולם מתחייבים מן החכמה העליונה להיות אמצעים מובילים את הכלל אל תכליתו הכללי שהוא השלמות האנושי, ואת הפרט האישי אל תכליתו הפרטי איש ואיש לפי מעשיו ואושרו האמתי, והמשל הזה יתחלק לשני חלקים, חלק הראשון (כ”ד כ”ו) ידבר על יסורין הכללים הבאים אל תכלית המין בכללו, וחלק השני (כ”ז כ”ט) ידבר על יסורין הבאים על אישים מיוחדים לצורך תכלית אישיי מיוחד, על הראשון אמר האזינו קולי, ועל השני אמר הקשיבו אמרתי, כי בו ידבר מאמר פרטי אל אישים פרטיים (ועיין בבאור המלות): 28:24: הכל היום, מתחיל לדבר על יסורין הבאים אל האומה בכללה, כי הם מוכרחים מטבע היצירה, כמו שכל מין האדם בהכרח שיעברו עליו חולאים רבים ומכאובים בימי הגידול והצמיחה, כמו עת צמיחת השינים וכדומה, והיה זה בהשגחה למען יכיר האדם כי יש עולם אחר, וכי נברא לתכלית אחרון נעלה מן השלמות הראשון שהוא שלמות עה”ז, כמו שבאר זאת בחבה”ל שער הכניעה, כן היה מן ההכרח להעביר על כלל האומה הישראלית אשר בחר בם לסגולתו, כמה חולאים ויסורין בם הוצרפו ככסף בתוך כור להסיר מהם חלאת התאות וסוגי החומר ושמריו, ולהגביר כחות השכל והנפש, שזה היה תכלית גלות מצרים ויתר הגליות כמו שבארתי בחבורי עה”ת בכ”מ, והנה החוזה נשא על זה משל נאות מאד מטבע החרישה והזריעה, כי ידוע שבפי החכמים והחוקרים נמשלה הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח, שכמו שהשדה כחנית להוציא פרי תבואה, אם יעבדו עבודתה, כן הנפש כחנית ומוכנת להשכיל ולקנות האושר אם יזרעו בה זרע החכמה והדעת, וכמו שהאדמה אם לא יתעסקו בה בחרישה וזריעה, תשאה שממה, כן הנפש הבלתי נחרשת ונזרעת או אם מלאה קוצים ודרדרים לא תעשה פרי, כמו שכתוב נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳), על שדה איש עצל עברתי (משלי כ”ג) והנה עבודת האדמה תחלק לשני ענינים חרישה וזריעה. כן יהיה בעבודת חלקת הנפש. והנה החרישה בעבודת האדמה נמצא בה ג’ ענינים, שפרט הנביא פה כמ”ש יחרוש יפתח וישדד, א. להסיר הקוצים והדרדרים ויתר דברים המעכבים גידול התבואה, שעז”א יחרוש, כמו שאמר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים, ב. לפתוח האדמה שתכיל הזרע, ועז”א יפתח, ג. לכתוש ולכתת הרגבים שתעשה שדה, ועז”א ישדד, ושלשה הענינים האלה צריך בהחרישה אשר בנפש, כי יען שעיר פרא אדם יולד, הנה טרם תהיה מוכנת להכיל זרע החכמה והמוסר, צריך, א. להסיר הקוצים והדרדרים שהם התאוות והציורים הרעים אשר הובילו אל תוכה המדמה והמתעורר בימי הילדות, וכ”ז שהם צומחים על אדמת הנפש לא יוכלו הזרעים היקרים שהם החכמה והמוסר לצמוח ולעשות פרי, כי ינקבום התאוות הרעות ויכלו אותם, ב. צריך לפתוח כחות הנפש ההיוליים ע”י מדות טובות וציורי המוסר למען תהיה מוכן לקבל זרע החכמה, ג. לכתוש הרגבים וחלקת סלעים וצורים אשר לא יעובד בם ולא יזרעו, וכ”ז יושג ע”י היסורין שיביא ה’ על האומה בכללה לדכאות כחות החומר להסיר התאוות והמדות הרעות ולהכניע כל כחות הנפש לדכאם ולכתשם במכתש בתוך הריפות, והנה עכ”פ כמו שהחורש את האדמה אחר שהחרישה היא רק הכנה להגיע ע”י אל התכלית שהיא הזריעה, הלא לא יחרוש לעולם, כי בהכרח שישיג את התכלית שהיא הזריעה, כן היסורין שיביא ה’ על האומה אחר שהם רק אמצעיים אל התכלית הנרצה להכין הנפש אל שתקבל זרע החכמה והיראה, בהכרח כי לא יהיה לעולם, רק ישיג על ידם את התכלית להחזיר את העם בתשובה ואז היסורין יחדלו, וע”ז נשא משלו לאמר הכל היום יחרוש החורש לזרוע, כי בשלמא החורש רק לעדור ולחפור את הקרקע, שהחרישה היא תכליתו האחרון יוכל לחרוש תמיד, אבל החורש לזרוע, שתכליתו היא הזריעה הכל היום יחרוש ויפתח וישדד, שהם שלשה ענינים של החרישה כנ”ל לא כן, רק. 28:25: הלוא אם שוה פניה, אז יתחיל את הזריעה והפיץ קצח, עתה מתחיל לצייר את הענין השני שהיא הזריעה, הנה ראינו כי הזריעה תשתנה לפי איכות המין הנזרע, הקצח ע”י הפצה והכמון ע”י זריקה, וכן מקום הנחת הזרעים וסדרם ג”כ תשתנה לפי מיני הנזרעים, החטה ישים באמצע ושעורה סביב לה, וכוסמת ישים על הגבול, כך הגם שהחרישה שהיא הגליות והיסורין יביא ה’ על כלל האומה בשוה, מ”מ הזריעה שהוא לימוד התורה והנבואה תשתנה לפי הכנת המקבלים, המוכנים אל החכמה די להם ברמז מעט, והע”ה צריך לשנות ולכפול ולבאר להם צו לצו קו לקו, וכן החכמים ישכילו תוכות החכמות ופנימיותיהם וסודותיהם, והע”ה לא ידעו רק הספורים והמלבושים שבם יתלבשו הדברים השכליים האלהיים: 28:26: ויסרו, עתה באר הנמשל, כמו שהחרישה צורך הזריעה:כן ויסרו, מה שייסר ה’ את האדם, הוא למשפט ולתכלית כדי שעי”ז אלהיו יורנו, שע”י המוסר ישיב לב לשמוע כלמודים, ויצליח לקבל זרע החכמה היראה המוסר והדעת: 28:27: כי לא בחרוץ, מתחיל לבאר החלק השני מן המשל לבאר ענין היסורין הבאים על האישים הפרטיים, שלפעמים הצדיקים מעונים ומדוכאים, ונשא ע”ז משלו מן התבואה, שגם אחר שהצליחה הזרע, ותעש פרי תבואה, הלא החטה והדגן וכל מיני תבואה יצאו מעורבים במוץ ופסולת, וצריך דישה וטחינה להסיר המוץ ולנקותו עד שיהיה קמח נקי, כן גם הנפש אשר זרועיה תצמיח, והוכנה לקבל דת ומוסר, לפעמים יתערבו עם למודיו למודים זרים משובשים ורעיונות כוזבות, מצד השכל והמדמה, וצריך להסיר התבן מן הבר, ולברר האמת מן השקר. והנה כמו שבמיני התבואה נמצאים מוץ ופסולת הדבוקים דבוק שכניי, המוסרים ע”י דישה או חביטה, ופסולת הדבקים דבוק עצמיי, הבלתי מוסרים רק ע”י טחינה בריחים ורקידה בנפה. כן השבושים והדעות הזרות, אשר ישתרשו בנפש, מהם הבאים ע”י כח המדמה קלים ההסרה ע”י משפט השכל, ומהם שבושי השכל עצמו ע”י למודים מטעים פילוסופיים והקדמות מוטעים קשים ההסרה, וצריך שצדיק באמונתו יחיה, ולא יסיר ממנה. ומצד זה יבואו יסורין על אישים פרטים אשר כבר קבלו חקי החכמה והדעת איש ואיש לפי ענינו. ובענין זה היסורין שבאו על עם ה’ במצרים בימי הילדות טרם קבלו התורה היו כענין החרישה לקבל הזרע שהוא התורה והיסורין הבאים עליהם אח”כ הם כענין הדישה או הטחינה להסיר מהם מחשבות הכוזבות והאמונות הזרות מצד אשר בילדי נכרים ישפיקו, והם יהיו לפי מדרגות הדור ואנשיה הפרטיים, ובזה נבא אל הבאור. אומר כי לא בחרוץ יודש קצח, הן הדישה הבאה להסיר המוץ הנדבק דבוק שכניי תוסר בקל, ומינים רבים גם הדישה לא תהיה ע”י חרוץ או אופן עגלה כמו שצריך בדישת דגן וחטה כי הקצח יחבט במטה והכמון יוסר ממנו הקליפה עוד בקלות יותר, כן לפעמים יתקנו מעשיהם במוסר קל ותוכחה בדברים וא”צ ליסורין, אם ירצה להסיר רק המוץ החיצוני הבלתי נדבק: 28:28: לחם יודק, אבל אם ירצו לעשות לחם, שאז צריך להסיר הקליפה הדבקה עם הדגן והחטה דבוק עצמיי, לא די בדישה, רק צריך להדיקו במכתשת וטחנו בריחיים או דכו במדוכה, כי גם הדישה בגלגל וחרוץ הצריך להסיר מן הדגן המוץ החיצוני לא יועיל להסיר הקליפה, כי לא לנצח אדוש ידושנו הדישה המסירה המוץ של הדגן מלמעלה, לא יהיה לנצח, כי הוא לא יועיל רק על תיקון הראשון להסיר המוץ, לא להדיקו ולטחנו באופן שיוסר הקליפה, כי גם אם המם גלגל עגלתו ופרשיו מ”מ לא ידוקנו באופן שיודק לקמח ויוסר הקליפה כי לזה צריך מכתשת או ריחים, וכן מי שנדבקו בו השבושים והמחשבות הרעות דבוק עצמיי טבעיי, לא די לו בתוכחה לבד וצריך להביא עליו יסורין שהם בדמיון הדיכה והטחינה עד שיתברר הקמח מן הסובין: 28:29: גם זאת, באור המשל השני, אומר כי גם זאת יצאה מאת ה’ אשר הפליא עצה, ר”ל כי אנו רואים במעשה ה’ ובכלל המציאות רב הכמות ורב האיכות, כי אנו רואים שהמציאות מתפשטת עד בלי גבול, כמ”ש מה רבו מעשיך ה’, ובכ”ז אנו מרגישים ג”כ פליאות רבות מחכמתו העליונה בכל נקודה ונקודה, עד שכל חלק וחלק מכלל המציאות הוא בב”ת בערך החכמה הנפלאה הצפונה בקרבו. כמ”ש כולם בחכמה עשית. ר”ל שעם רבוים בכמות הם מלאים חכמה ופליאה. וכן אמר מה גדלו מעשיך ה’ ובכל זאת מה עמקו מחשבותיך, עד שאיש בער לא ידע ולא יבין את זאת. וכן אמר פה שהפליא וכסה עצה וחכמה בהמציאות אשר ברא עד שעצתו נפלאת ומכוסית לרוב, לא יביטו בה רק החוזים ברוח ה’, ובכ”ז הגדיל תושיה שהוא המציאות בעצמה בחיצוניותיו גדול בכמות ורב מאד עד שבהמציאות הגדולה הזאת אם נעמיק בו, יתגלה לנו העצה שהיא התכלית הידוע לו הנפלא והמכוסה בכל דבר. כמו שתראה איך בתקוני הלחם בכל פרטיו, מכוסה בצעיף המשל תקוני הלחם הנפשי, והסרת ן המוץ והתבן בכח הנפש: 29:1: הוי אריאל, (מתחיל לבאר הנמשל של המשל הקודם בפרטות, כי לא לעולם יחרוש החורש לזרוע, ולא לעולם יתמידו הצרות, רק יכריחם לשוב בתשובה, ואז יושעו) אריאל אריאל אומר ירושלים החשובה אם מצד עצמה, שהוא חוזק ישראל וגבורתם, אם מצד מלכה קרית חנה בה דוד הצדיק, וא”כ היה לך לעסוק ביראת ה’ ועבודתו, ותהי להפך כי ספו שנה על שנה, תוסיפו שנים כאילו עקר חייכם רק להוסיף שנים לא לקנות בהם איזה שלמות, ובמשך השנים האלה שני חייכם חגים ינקופו, יקיפו תמיד ימי חג ושמחות של הבל אבל דעו כי אחרי אשר. 29:2: והציקותי לאריאל, עד שיצוק בצוקת נפש (פערצווייפלונג) עד כי והיתה תאניה תתאונן על חטאיה ורוע מזלה אז והיתה לי, לעבוד אותי כאריאל, כראוי לאריאל עיר הקדש (וזה הנמשל של הכל היום יחרוש): 29:3: וחניתי, (משל השני של לחם יודק) אחנה סביבך בחיילותי אח”כ וצרתי עליך עד שתבא במצור, אחר כך והקימתי ן עליך מצרת לתפוש העיר וללכדה, עד כי 29:4: ושפלת, כאילו תדברי מארץ מרוב שפלך, (ומעפר עיין בבאור המלות) והיה, שמלבד שפלת המקום יהיה קולך דומה כקול האוב, שאינו דבור אדם חי רק מגוף מת שנזרק בו נשמה לפי שעה, וגם לא יהיה דבור אדם כלל רק אמרתך תצפצף כצפצוף העוף, ואז 29:5: והיה כאבק דק, האבק הוא פירוד המורכב לחלקים דקים, ויש בו ב’ מעלות נגד המוץ עובר א. שהם חלקי המורכב לא כן המוץ שהוא רק הפסולת, ב. ששוכבים במקומם לא כן מוץ עובר, שהוא המוץ אשר תדפנו רוח, וז”ש כי מחנה סנחריב שהם המון זריך שימותו סביב לירושלים וישארו שם פגריהם, יהיו דומים כאבק והמון עריצים שהם הגבורים והוא מלך אשור וקצת שריו שנשארו ולא מתו, יהיו דומים כמוץ עבר שישאהו הרוח אל ארצו ונפל בחרב בניו בארצו, וכ”ז יהיה לפתע פתאום בלילה אחת יען כי 29:6: מעם ה’ צבאות תפקד, גזרה זאת על אשור, ברעם ורעש, הם שני הענינים שזכר למעלה (כ”ח כ”א) כהר פרצים יקום ה’ שהוא הרעש, וכעמק בגבעון ירגז שהוא הרעם, ולא יהיה בחשאי רק בקול גדול, וילוה אל זה סופה עם להב אש, שהסופה תבער הלהב כמ”ש למעלה (יו”ד ט”ז) והיה אור ישראל לאש, (גם צייר בזה ג’ מחנות שראה אליהו, רוח, רעש, אש (מלכים א י״ט:י״ב) ונגד המחנה הד’ של דממה דקה אמר כי פה יהיה בקול גדול): 29:7: והיה כחלום, כמו החולים שבבקר יראה שאין בו ממש, וביחוד חזון לילה החלום שאינו אמתי רק בא ע”י חזיונות לילה וכח המדמה, שמלבד שאין ממש בעצמותו לא ישאר ממנו שום רושם והתפעלות כלל, כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על אריאל (זה נגד וחניתי כדור עליך) וכל צביה (נגד וצרתי עליך מוצב) ומצדתה (נגד והקמותי עליך מצורות) והמציקים לה (נגד והציקותי לאריאל): 29:8: והיה כאשר יחלם, הרעב והצמא ע”י שיתאוו לאכילה ושתיה, ידמה להם בחלום שאוכלים ושותים, ויש הבדל בין הרעב החולם ובין הצמא החולם, כי במעמד הרעבון בעת יתלהב החום הטבעי ע”י מזי רעב, תאבד האיצטומכא תאות האכילה, ולא ירגיש רק העיפות והחלישות שנפשו ריקה, לא תאוה למאכל, כי הקדחת תזין את הגוף כידוע אבל הצמא עת תתלהב בו הקדחת ע”י התפעלות החלום, תגדל אצלו מלבד הרגשת העיפות גם תאות השתיה, כמ”ש והוא עיף כמו הרעב החולם, ונוסף לזה כי גם נפשו שוקקה ותאוה לשתיה, כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון ידמו כשני החלומות הנזכר, שהגוים שהתחברו אל מחנה סנחריב לשלול שלל, והם נשארו בחיים, נדמו כרעב החולם, כי שבו לביתם ריקם כאשר באו אבל סנחריב עצמו ומחנה אשור, שמלבד שלא שללו כחפצם עוד נאבדו ונאבד מלכותם, נדמו כצמא החולה, שעוד תגדל הצמאון ורשף הבוער בו ע”י הדמיון אשר התעהו בחלום: 29:9: התמהמהו, אומר אל בני יהודה הבאים בבקר לראות מפלת סנחריב, מצייר כאילו יתמהמהו תחלה מלקרוב אל המחנה הנופלת ויתמהו כי לא יאמינו למחזה עיניהם, ואחרי ישתעשעו ויפנו שנית ושעו ופנו פעם אחר פעם כאיש הבלתי מאמין לזרות אשר יראו עיניו, כי ישאלו זה לזה לאמר איך אפשר כי בני אשור שכרו ולא שתו יין, ויותר מזה כי נעו כשיכור בקיאו והם לא שתו שכר, ומי הממם במהומה ורעש? וישכרו וישנו שנת עולם?: 29:10: כי נסך, עפ”ז יתחיל להתוכח עם אנשי דורו אשר לא האמינו עד עתה לדברי החוזים והנביאים, אומר הנה ה’ נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה, כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, וע”י כך עצם את עיניכם אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה’ ומעשהו, אבל איך תחשבו, כי הרוח תרדמה הזה את הנביאים ואת החזים ראשיכם ומנהיגכם כסה? האם בעבור שאתם ישנים שנת הכסילות והעורון האם בעבור זה תחשבו, כי גם הנביאים והחזים עיניהם טחים מראות: 29:11: ותהי, וע”י שחשבתם כי כמו שעיניכם עצומים, כן גם הנביאים עינם השע, עי”כ נהיה לכם דומה חזות של הכל ונבואת כל הנביאים כדברי ספר החתום ר”ל אתם חושבים שגם הנביא הגם שמכיר ענין שליחותו מ”מ אינו יודע פירוש נבואתו ובאורה, כי ה’ חתם על הספר והאגרת אשר נתן ביד הנביא להובילו אל העם, בחותמו מלמעלה, עד שגם מוליך הספר שהוא הנביא אין לו רשות להסיר החותם ולפתוח האגרת, ועפ”ז אתם שואלים, הלא אם יתנו את האגרת הזה אל יודע הספר שהוא הנביא בעצמו לאמר קרא נא זה, הגם שהוא אם יהיה לו רשות להסיר החותם היה ביכלתו לקרות את האגרת מ”מ הלא יענה לאמר לא אוכל לקרות מה שבתוכו מצד כי חתום הוא בטבעת המלך, ואין לי רשות לפתחו, ועתה איך: 29:12: ונתן הספר, איך יתנו אותו מעתה אל איש מן ההמון אשר גם אם יסירו החותם ויפתחו האגרת מ”מ לא יוכל לקרות בו מטעם אחר מצד שאינו יודע ספר ולשון למודים הרצון בזה, הם חושבים כי הנבואה נאמרה אל הנביא במשל וחדות סגורה מלמעלה בחותם צר, כמ”ש הלא ממשל משלים הוא, והנביא הגם שהוא חכם ומבין בכל חזון לא יוכל לדעת תוכן דברי הנבואה מצד שהוא חתום בחדות ורמזים, וכ”ש שא”א שיבינה האיש ההמוני שגם אם יגידו לו הדבר בלא חדה לא יבין דברים נשגבים היוצאים מפי עליון, ובזה באו להכחיש שא”א שידע האדם ויבין דברות אלהים חיים, די לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יכיל להחויה: 29:13: ויאמר ה’ יען כי נגש העם הזה, הנה הם חושבים כי בטענות כאלה הם נגשים אלי ומתקרבים לה’, במה שהם מגדילים ומעריצים את דבר ה’ שהוא למעלה משכל האדם והשגתו, אבל באמת רק בפיו ובשפתיו הם מכבדים אותי בזה, כי בזה הם מרחקים את לבבם ממני, כי עי”ז ידמו שא”א שישכיל האדם גם מצות אלהים ותורתיו, וכאילו כל הנרצה מן המצוה והתורה הוא רק מעשים חיצונים בלא מחשבה וכונה, אחר כי מחשבת עליון שגבו מיצור חומר לדעתם, וכל פקודי ה’ הם גויות חומריות אין רוח השכל והמדע בם, ולכן ותהי יראתם אתי גם יראתם הוא רק מצות אנשים ורק מלומדה ומורגלת, ר”ל כי יש יעשה המצות רק מצד שכן הורגל מנעוריו והונהג עליהם, מבלי כונה ומחשבה ובכ”ז יודע שהם מצות ה’, אבל הם לא יעשום מפני שצום ה’ כלל רק מפני שכן צוום הוריהם ואבותיהם, וגם זאת מבלי דעת איזה טעם להמצוה רק מצד הלימוד וההרגל כי ע”י טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצוה ה’ לאדם מצות וחקים, ושיוכל האדם לעמוד על כונת המצות וטעמיהם הישרים: 29:14: לכן, כמו שהם אומרים שדברי מופלאים ומכוסים ונעלמים, כן אוסיף להפליא ולכסות הכל מאתם עד שלא ישיגו את דברי, וגם החכמה המקובלת באומה בטעמי המצות והשכלתם ובדרכי ה’ הישרים תאבד מאתם, וכן בינת הנבונים שהיו משיגים את דברי בתבונת לבם מעצמם תסתתר (כי באמת היה להם לדעת שדברי ה’ אל העם תורותיו מצותיו ונבואתו לא נאמרו לפי כח המשפיע רק כפי הכנת ושכל המקבל, כמו שהמלמד יורה את הנער כפי שכלו לא כפי רוחב לב המורה): 29:15: הוי, אחר שהתוכח עם הכת שהיו אומרים שאין האדם מבין דברי ה’, מתחיל להתוכח נגד הכת אחרת שהיו אומרים שאין ה’ מבין דברי האדם ועניניו, והכחישו את הנבואה לגמרי באמרם כי מן הנמנע שישגיח ה’ על מעשי בני אדם וינבאם, ובאו ג”כ ע”ז מצד גדולת השם ורוממתו, אמרו אחר שהראיה לא תצוייר רק ע”י כלי הראות שהם חושים גשמיים, והשם אין לו כלים גשמיים לחוש בהם, א”א שיראה את המוחשים הנתלים בזמן ובמקום, ובאין ספק הרבו הכת הזה להתפלסף על ענין זה, כטענת הפילוסופים היונים בחכמת מה שאחר הטבע, שטענו על ענין זה ארבע טענות, א. שריבוי הידיעה תחייב ריבוי בעצמות היודע, וה’ הוא אחד לא יושג בו שינוי וריבוי בשום פנים, וז”ש הוי המעמיקים מה’ שעמקו בחקירתם מצד שהוא ה’ אחד ולא יתרבה, ב. טענו שיתחייב שיולד בו ידיעה חדשה ע”י העצה החדשה שהוליד האדם, שהוא בוחר ויועץ בבחירה חפשיית, ויתחייב שינוי בהעצם הבלתי משתנה, וז”ש לסתיר עצה, ג. טענו שיתחייב מזה שישתלם היודע בהידוע ושיתעצם היודע בהידוע ואיך יתעצם האור עם החשך, העליון הבלתי ב”ב עם החמרי האפל, וז”ש והיה במחשך מעשיהם, ד. טענו אחר שהידיעה תוקדם לה הראיה החושיית הכליית, שהשכל יפשיט מושגיו מן החושים כידוע בחכמת הנפש, ואחר שה’ אין רואה בעינים חומרים א”כ אינו יודע, וז”ש ויאמרו מי ראנו וממילא ומי ידענו?: 29:16: הפככם, משיב להם על טענותיהם אלה, שכל אלה הטענות הגיעו אל הפילוסופים מצד שהם מדמים שהזמן והמקום והשגת החושים שהם תנאי השכלת שכל האדם, הם תנאי כל משכיל בכלל, ובזה ישפטו מן השגת האדם והשכלתו הבלתי משיג רק בחוש, על השגת כל שכל בכלל, וזה טעות גדול, כי השגת השכל מצד עצמו בלתי נתלה בתנאי החושים כלל, והשכל הבב”ת ישיג הכל כאחד השגה פשוטה בלתי נתלית בזמן ומקום ומשיגיהם כלל, כי הזמן והמקום אינם תנאי הדברים כמו שהם בעצמם, רק כמו שהם מוחשים, כידוע בחכמת בקור השכל, והשכל הבלתי משכיל ע”י חוש, ישיג עצמי הדברים העבר והוה ועתיד בהשגה פשוטה בלתי משתנית ולא מתרבית מצד שהוא יודע א”ע, עד שישיג ה’ את כל הנמצא מראש ועד סוף בהשגה אחת מבלי יחייב זה ריבוי ושינוי בעצמותו ומבלי יעצרו המקום והזמן בעדו, כי המקום והזמן הם רק אצל השגתנו הנגבלת לראות דרך הזכוכיות האלה, ועקר ההשגה מצד השכל בעצמו צריך באמת שתוקדם הידיעה להראיה, שידע תחלה הדברים מצד עצמם, וע”י ידיעה זאת יראה אותם היינו שישיגם גם כפי תנאיהם שישיג אותם הרואה בחוש, אשר גם ידיעה זו מוכרח שנמצאת אצל היוצר עין והנוטע האזן, שבהכרח יודע איך ישמש האדם בכלים האלה, ואיך יראה וישמע ויחוש לפי תנאי השגתו אשר הגביל ה’ לו, אמנם ה’ ידע זאת לא ע”י שהוא רואה בחוש, רק ע”י שיודע, באופן שהידיעה קודמת אל הראיה, ומה שאצל האדם הראיה קודמת אל הידיעה, הוא באמת הפך הסדר, וזה חסרונו מצד שהוא בעל חומר וז”ש הפככם אצלכם באמת הדבר מהופך, והשגה שלכם הפוכה מן ההשגה השכליית האמתיית הנקיה, אבל האם היוצר כחומר יחשב, הכי בעבור שהחומר השגתו מהופך, ולא ישיג רק אחר שיראה, הכי יחוייב שימצאו תנאים אלה גם בהיוצר, ואיך תביאו ראיה מהשגתכם להשגת ה’ אבל איך תכחישו שה’ לא ידע וישיג את האדם טבעו ותכונתיו, כי כמו שבלתי אפשר שיאמר מעשה לעשהו לא עשני כן אי אפשר שהיצר יאמר ליוצרו שלא הבין אותו, כי כמו שהעושה משנה מקרי החומר העשוי, והשינוי הזה מעיד על פועל משנה, שזה נקרא עושה כן היוצר משנה עצם החומר אשר יצרו, ועושה צורתו המתדבקת (כי זה ההבדל בין יוצר ובין עושה) ובהכרח יבין וישיג עצם הדבר אשר יצר ועניניו העצמיים, כמ”ש אם יוצר עין הלא יביט. והקדמות אלה מבוארים במו”נ (חלק ב’) ובחכמת מה שאחר הטבע: 29:17: הלא, תראו איך דברי הנביאים יתקיימו ולא יפול מדבריהם ארצה, עוד מעט מזער, זמן קרוב, ושב לבנון הלבנון מלא עצי סרק, והוא משל אל הרשעים ישוב לכרמל שהוא שדה תבואה ופירות, ר”ל הרשעים ישאו פרי קדש ומע”ט, והכרמל יש לו חסרון שהוא רך וחלוש, יחשב בתקפו כמו היער שעליו חזקים ואדירים ר”ל והצדיקים יהיו חזקים ותקיפים: 29:18: ושמעו, ואז יסורו שתי הכתות שהתוכח עמהם עד הנה, הכת שהזכיר (פסוק י”א ט”ו) שהיו אומרים שדברי הנביא כספר החתום בלתי מובנים, אז החרשים ישמעו ויבינו דברי ספר והכת שהזכיר (ט”ו) שאמרו שאין ה’ רואה במחשך מעשה האדם, עתה, לא לבד שיכירו שה’ יודע ורואה כחשכה כאורה, כי גם עיני עורים שהם בני אדם תראינה אז מאפל וחשך, וישיגו השגה נבואיית הבלתי נתלית בכלים חושיים: 29:19: ויספו, יש הבדל בין ה’ שמורה על שהוא בורא העולם ומנהיגו בטבע ובין קדוש ישראל שמורה על השגחתו הפרטיית ואותותיו ומופתיו, וכן יש הבדל בין שמחה שמורה על שמחה תמידית ובין גיל שמורה דבר מתחדש וכן יש הבדל בין ענוים שמורה צדיקים ובין אביוני אדם שמורה ההמון עם. עפ”ז אומר הצדיקים והענוים שהם אינם צריכים למופתים ושינוי טבע, שמאמינים גם בה’ מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בהנהגה התדירית, הם כמו ששמחו עד עתה בה’ כן יוסיפו לשמוח בהנהגתו, ואביוני אדם ההמון שהם לא שמחו בה’ כי אין מכירים את ה’ בהנהגתו המתמדת, הם יגילו גילה חדשה ע”י קדוש ישראל שהם הנסים והנפלאות שיתחדשו אז: 29:20: כי, עד עתה היו נמצאים שלש סבות שהכשילו את העם, עד שהחרשים לא שמעו דברי ספר, והענוים לא שמחו בה’ א. העריצים שהם המושלים החזקים שמנעו את העם מעבודת ה’ בהכרח וכפאום לעבוד ע”ז, ועתה אפס עריץ ב. הלצים שהיו מסיתים את העם בדברי לצנות מה’, עתה כלה לץ, ג. שקדי און העושים עבירות בפרהסיא, ומהם למדו יתר העם לעשות כמוהם, ועתה נכרתו שקדי און עתה מבאר, נגד הלצים אומר. 29:21: מחטיאי אדם בדבר, שהחטיאו ע”י דברים ולצנות וטענות, נגד שוקדי און אמר ולמוכיח בשער יקשון שאם הוכיח אותם המוכיח על האון הקישו אותו נגד העריץ אמר ויטו בתהו צדיק חפשו עלילות על הצדיקים להרגם ולאבדם: 29:22: לכן, שיעור הכתוב כה אמר ה’ אשר פדה את אברהם אל בית יעקב, כי אברהם בעת התחיל לפרסם אמונת האל, היה יחידי בין עמים רבים עובדי כוכבים, ונרדף ונשטם מהם, עד שהשליכוהו לאור כשדים, ובכ”ז הצילו ה’ ופדאו, וכן יעזור לעם הזה השרידים וכמ”ש (לקמן נ”א) הביטו אל אברהם אביכם כי אחד קראתיו לא עתה יבוש יעקב מעצמו ולא עתה פניו יחורו, ע”י אחרים (כי זה ההבדל בין בושה והחורת פנים) ומפרש נגד לא עתה פניו יחורו מאחרים, שעד עתה הכלימוהו לאמר שסרה השגחת ה’ מאתו, אבל עתה 29:23: כי בראתו ילדיו, יראה ג”כ כי מעשה ידי ואותותי ומופתי בקרבו, כי מעשה ידי ונפלאותי יתנוססו על ילדיו לכבוד ותפארת ונגד לא עתה יבוש יעקב מעצמו, כי עד עתה התבושש ממעשיו הרעים, אבל עתה יראה כי ילדיו יקדישו שמי ע”י מעשיהם הטובים עתה מבאר נגד מ”ש יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב שע”י קדושת מעשיהם יוקדש שם ה’ (כמ”ש בהערה למעלה ה’ ט”ז) ונגד מ”ש מעשה ידי בקרבו, ע”י הנסים שאעשה, ועי”כ ואת אלהי ישראל יעריצו יראו הכל יכלתו וכחו הבב”ת: 29:24: וידעו תעי רוח, הם התועים מדרכי הבינה ע”י שכלם ומופתים מזויפים, שהם שחסר להם בינה להבין דבר מתוך דבר במופתים אמתיים לא מטעים, הם ידעו אז בינה | והרוגנים נקראים הרוגנים בזדון לא מצד טעות השכל, שאינם חוקרים כלל רק מריבים בזדון על דבר ה’ ולהם חסר לקח שיקחו ויקבלו דבר החכמה, הם ילמדו לקח לקחת דברי החכמה ולהאמין בה: 30:1: הוי בנים סוררים, מדרך הישרה פעם אחר פעם א. חטאו לעשות עצה שהוא נגד ציוי ה’, כמו שיבאר בפסוק שאח”ז ב. חטאו לנסוך מסכה לקבל עליהם משרה שהוא ג”כ נגד רוח ה’ ורצונו, למען יוסיפו חטא על חטא עתה מבאר דבריו. נגד מ”ש לעשות עצה. 30:2: ההלכים לרדת מצרים, לשאול עזר מפרעה, ובתוך כך ירדו כמה אנשים להשתקע שם, ופי לא שאלו כי הוא נגד ציוי התורה, שהזהירה בל נשוב למצרים (רמב”ם ה’ מלכים פרק ה’), נגד לנסוך מסכה אמר לעוז מבעוז פרעה גם בזה נואלו בשתים א. שחשבו למצוא עוז ועזר מפרעה, אשר לא יושיע להם באמת, כמ”ש אח”כ. ב. ולחסות בצל מצרים שקבלו עליהם משרת מצרים להסתופף תחת צילו, ולהיות לו עבדים נושאי מנחה: 30:3: והיה, הבושה הוא מה שמתבייש מעצמו, והכלמה הוא מה שנכלם מאחרים, אומר מעוז פרעה יהיה לכם בעצמכם לבשת כי תראו אחר כך שלא יועיל לכם, והחסות בצל מצרים יגרום לכם כלמה מאחרים, שהשפלתם עצמכם למס עובד בחנם: 30:4: כי שריו, של מלך מצרים ששלח לעזרתכם היו ונשארו בצוען ועיר המלוכה, ר”ל שלא זזו ממקומם ולא הלכו לעזרתכם כלל, אבל מלאכיו הם השלוחים ששלח לגבות מכם המנחה והמס שהבטחתם לו בעבור העזר חנם יגיעו הם יגיעו עד תחפנחס כי לשם נשלחה המנחה, וילכו לקבלה מיד הנושאים: 30:5: כל הבאיש, כל הבושות קבלו על עצמם בעבור עם מצרים אשר לא יועילו למו, לא לעזר ר”ל לא יועילו בענין שיהיה איזה עזר ואף לא יועילו להועיל שיגיעו מזה איזה תועלת אחר, אבל יועילו לבושת וגם לחרפה, שיסובב על ידם: 30:6: משא, שיעור הכתוב בהמות נגב וכו’ משא לביא ליש מהם, שהם הוליכו את המנחה דרך מדבר החול, הנמצא בין ארץ מצרים ובין סוריא, והמוליכים את המנחה מתו רבים בדרך מחיות רעות שטרפו מהם, ומכל מקום לא חדלו מלהוליך מנחתם, אומר בהמות נגב בעת המיית המדבר הנגוב והיבש שהוא בעת המיית מדבר החול, כהמות ים לגליו בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה, בעת ההיא משא לביא ליש מהם נשאו הלביא והליש משא מהם מאת מוליכי המנחה והמשאת למלך מצרים שהלביא והליש וכן האפעה והשרף טרפו והשחיתו מהם, ובכ”ז לא שבו מדרכם, רק ישאו על כתף עירים חיליהם, מצייר כי עירים שהם צעירי הגמלים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים, העד שהעירים הנושאים נעשו גמלים זקנות, ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח”כ על דבשת הגמלים, וגם החיל שלהם כבר תם והתחילו לקחת האוצרות שאצרו מימי קדם למשמרת, עד שנשאו לבסוף אוצרותם, וכל זאת היה על ובעבור עם לא יועילו: 30:7: ומצרים, ר”ל וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה, הלא מצרים הבל וריק יעזרו מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך. ר”ל מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד, אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים, באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה. והכונה מצרים בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך ריק יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת רהב הם, (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם רהב, שמתגאים יותר על מה שיש בכחם ומצד שריק יעזורו קראתים שבת, הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה: 30:8: עתה בוא כתבה על לוח, הוא שיכתב הדבר על לוח קטן שישאר אתם למשמרת ולזכרון להם בעצמם, וחוץ מזה על ספר חקה, שיחקוק אותם מחוקק בעט ברזל שישאר קיים גם לדורות הבאים:ומבאר נגד כתבה על לוח אתם ותהי ליום אחרון, שישאר להם בעצמם לזכרון עד יום אחרון שהוא יום המות, ונגד על ספר חקה, אומר לעד עד עולם, שישאר למשמרת עד עולם לימים הבאים: 30:9: כי עם מרי הוא, ר”ל כי יש מי ששומע תורת ה’ וגם מאמין בה’, ובכ”ז מחליף ומימר מצותיו מצד תאות לבו, ויש מי שמכחיש בכלל לאמר זה לא צוה ה’ וזה גרוע יותר, ויש עוד גרוע מזה שאינו רוצה לשמוע דברי התורה כלל, וז”ש עם מרי הוא, ויותר מזה שהם בנים כחשים המכחישים וכופרים, ויותר שהם בנים אשר לא אבו שמוע כלל: 30:10: אשר אמרו לראים, הרואים הם הנביאים המוכיחים על דברים שבין אדם לאדם, להם אמרו לא תראו ותביטו על ענינים אלה להוכיח עליהם ולחזים המוכיחים על דברים שבין אדם למקום וצופים במראות אלהים אמרו לא תחזו לנו נכחות, שהם דברים המקבילים נכח ה’, עתה מבאר דבריו (והמאמרים מגבילים) אל הראים אמרו דברו לנו חלקות, דברים חלקים וחנופה כהאי דבר חוזאי שא”ל פרע ליה בית השחיטה, אל החזים אומרים חזו מהתלות, הם דברי צחוק כמו נביאי השקר שאמרו דברים שאין בהם ממש: 30:11: סורו, (גם מאמרים אלה מגבילים) אל הרואים אמרו סורו אתם בעצמכם מני דרך לעשוק ולגזול, וגם הטו את אחרים מני ארח, (גם אתם סורו מדרך הגדול הקבוע שהם השרשים והיסודות, ועי”כ תטו את אחרים גם מארחות הקטנות, למשל אם השופט והמורה מניח יסוד שמותר לגזול ולחמוס הוא סר מדרך הגדול הנימוסי הקבוע, ואם אח”כ ע”י החק הזה יעותו רבים משפט בדברים פרטים הם מטים מארחות הפרטים בין איש לרעו) ואל החוזים אמרו השביתו מפנינו את קדוש ישראל הנה כל המצות שבין אדם למקום הם מיוסדים על הקוטב שה’ הוא קדוש ישראל ורוצה שנתקדש כמוהו להדמות לדרכיו, כמ”ש והייתם קדושים כי קדוש אני (כנ”ל ה’ ט”ז) ולכן השביתו שם זה מפנינו, בל תזכר לנו עוד שם קדוש ישראל, כי אין לו תועלת בקדושתנו וקשר וחבור עמנו בקדושה הזאת: 30:12: לכן כה אמר קדוש ישראל הוא השם אשר מאסתם בו, יען מאסתם בדבר הזה בדברי הנביאים ותבטחו בעשק בין אדם לחברו ונלז מן הדרך שבין אדם למקום, ותשענו עליו שלא לבד שבטחתם בלב על עשק ונלוז כי גם תשענו עליו משענת חזקה בפועל: 30:13: לכן יהיה העון הזה דומה לכם כפרץ נפל, החומה הבנויה בלא יסוד חזק עת ירופף יסודה ותתחיל לטבוע בצד האחד עד שתבקע החומה באמצעיתה, אז כל שהבנין יותר חזק כן הוא יותר מוכן אל הנפילה והשבירה כידוע, כי בנין של עץ לא ישבר במהרה כ”כ ולא תגדל מפלתו, וזה קרא פרץ נופל הוא שם תואר לבנין הזה פרץ של בנין הנופל אשר הפרץ הזה נבעה ומתגלה בחומה נשגבה וחזקה, אשר החומה הזאת תגדל מפלתה בכמה ענינים א. בזמן מפלתה, כי פתאום לפתע יבא שברה עד שלא יוכלו להכן שום הכנות להציל בה איזה דבר ב. איכות מפלתה ושברונה, כי. 30:14: שברה, יהיה דומה כשבר נבל יוצרים, שעת ישבר אז כתות לא יחמל, לא יחמול היוצר מלכתתה עד אשר תשוב לעפרה למען יעשה ממנו כלי חרש אחר, והכתיתה תהיה כ”כ עד שלא ימצא בין השברים הנכתתים אף חרש אחד שישתמש בו לחתות אש, ואף חרש יותר קטן שיוכל לחשוף ממנו מעט מים מגבא של מים מכונסים, והנמשל כי חומתם הנשגבה אחר שבנאו אותה על יסוד רעוע שהוא עושק ונלוז תפול בהכרח מהר, וגם תשבר ותתפוצץ עד עפר: 30:15: כי כה אמר ה’, ה’ היה ברצונו ליסד לכם מוסד מוסד ואתם לא אביתם בשובה ונחת ר”ל כי ההצלה מן האויב תהיה בשני אופנים, או שיושע רק הוא לבדו וינצל, או שעוד יתגבר הוא על האויב וינצחנו ושובה ונחת, מורה מנוחת הגוף שינוח ולא יעשה מאומה. והשקט ובטחה, מורה שקיטת הנפש ובטחון הלב בה’ (עיין באור המלות). ה’ אמר אם תרצו כי תושעון מן האויב ותנצלו ממנו, זה יהיה ע”י שובה ונחת ע”י שתנוחו ולא תעשו מאומה רק תסמכו על ה’ אז תושעון ואם תרצו מדרגה גדולה מזאת והוא שעוד תתגברו על האויב בגבורה, זה יהיה ע”י השקט ובטחה, שהוא אם תבטחו בטחון חזק על ה’ גם בלבבכם ונפשכם אז זאת תהיה גבורתכם לעשות נוראות לכבוש את האויב, ואתם לא אביתם לשמוע, רק 30:16: ותאמרו, (המאמרים מגבילים) נגד הישועה וההצלה מן האויב אמרתם זה לא יהיה ע”י ישיבה ומנוחה רק ע”י כי על סוס ננוס וע”י ננצל מפניו (ולכן הלכתם למצרים לסוסים ולפרשים) על כן תנוסון באמת כמו שאמרתם ונגד הגבורה לכבוש את האויב אמרתם שזה לא יהיה ע”י השקט ובטחון רק ע”י שעל קל נרכב לרדוף את האויב, על כן יהיה ההפך כי יקלו רדפיכם, עד כי 30:17: אלף אחד, מכם ינוסו מפני גערת אויב אחד, ומפני גערת אויבים חמשה, תנוסו כולכם, עד שתותרו כתורן על ראש ההר, ההר הוא גבוה מן הגבעה, ותורן הוא העץ הגבוה שעל הספינה הנראה למרחוק, והנס הוא הוילון שפורשין על התורן, התורן מציין הבדידות, כמו שהתורן הוא עץ בודד בהספינה, והנס מציין הסימן לאסיפת מלחמה, שכן נושאים הנס לסימן קיבוץ למלחמה בכ”מ, עפ”ז אומר אם תנוסו אל ראש הרים הגבוהים וצורי היעלים שם תעמדו לבדכם בדד כתורן, אבל עת תרדו מן ההר אל הגבעה שאצלו כבר תהיו כנס לנס עמים שיתקבצו עליכם למלחמה, עד שתצטרכו להדמות לצבי או לעופר על הרי בתר: 30:18: ולכן, בעבור שלא שמעתם בקולו, יחכה ה’ וימתין זמן רב לחננכם, לא יחונן אתכם במהרה רק אחר זמן רב, ולא לבד שלא יחונן אתכם מצד החן והחנינה, כי גם לכן ירום לרחמכם, גם אחר שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות, שאז דרכו לרחם, ואינו יכול לראות בצרות עמו, ובצרתם לו צר, מ”מ ירום לגבהי שמים ויעלים עיניו מכם לבל יצטרך לרחם עליכם (כמי שאינו יכול לראות צרת אוהבו ובכ”ז אינו רוצה להושיעו ומסתיר פניו בל יראהו) והטעם שיחכה וימתין עם החנינה והרחמים כי אלהי משפט ה’ ובהכרח תקבלו תחלה משפט העונש על עוניכם ומ”מ אשרי כל חוכי לו מי שיחכה וימתין עד תשועת ה’, יושע לבסוף, כמו שמבאר: 30:19: כי עם בציון ישב, הגם שאתם לא אביתם לשמוע לישב בשובה ונחת ולא לעשות מאומה, מ”מ ימצא עם בציון אשר ישב בשובה ונחת כדבר ה’ ולא יסמוך על עזרת מצרים, ולא לבד בציון מקום המלכות, גם בירושלם בכל העיר ועם הזה ישב ולא ינוס מן האויב, והוא עם חזקיהו, ותחת שאתכם לא ירחם ה’, אל העם הזה אומר בכו לא תבכה שלא יצטרכו לבכות עד שיעוררו רחמיו כי גם יחונן אותם מצד החנינה לקול זעקך בלבד, כשמעתו ענך ר”ל לא ימתין כלל על הזעקה, רק ברגע שתזעק כבר יקדים לענות, כענין והיה טרם יקראו ואני אענה, עד שידמה זעקת העם כאילו הם רק עונים קול ה’ שקדם לזעקתם, וידמה לה’ כשמעתו כאילו הוא שומע ענך וענייתך, כקול הד העונה דבר ה’: 30:20: ונתן, ע”ד שאמר הנביא לחזקיהו (לקמן ל”ז) אכול השנה ספיח ובשנה השלישית זרעו כרמים, וז”ש בתחלה יתן ה’ לכם לחם צר בצמצום, כי האויבים החריבו כל שדי תבואה, ובכ”ז ולא יכנף ויעופף מוריך היורה ומלקוש הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון כי יהיו גשמים בעתם, ותחזור הברכה, והיו עיניך רואות את מוריך ומלמדיך, הנביא שיורה אותך דרך הישרה לא תעלים עוד עיניך ממנו כמ”ש למעלה אשר אמרו לרואים לא תראו רק תביט אליו ללכת בדרכיו: 30:21: ואזניך, מצייר איך המורה דרך שהוא הנביא ילך לפניהם לנחותם בדרך ה’, והעם ילכו אחריו ומביטים על דרכו, ואם לפעמים גם המורה דרך יתעה להימין או להשמאיל מן הדרך הישר, אז תשמענה אזניך דבר מאחריך בעת כי תאמינו או תשמאילו לטעות מן הדרך הישר אשר יאמר לכם זה הדרך לכו בו כי ה’ ישגיח בפרטות שלא תתעו על ידי טעות הנביא, ויעורר אתכם על דרך הישר בעצמו, אז: 30:22: וטמאתם, תחזיקו אותם כדבר טמא, ואת אפודת הגם שהוא רק נוי ע”ז ותכשיטיה שאין חמורים כ”כ תזרם יהיו זר אצלכם כאשה דוה שמטמאה עפ”י דין תורה ולא זאת לבד כי גם צא וצואה תאמר לו שיהיו משוקצים בעיניכם כצואה שהטבע משקצתו: 30:23: ונתן, ועי”כ ונתן מטר זרעך כמ”ש אם תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים וכו’. | מטר זרעך יתן לכל יחיד מטר בפ”ע כפי שהוא צריך לשדהו, וגם אשר תזרע את האדמה, שיתן לו המטר לפי הזרע ולפי האדמה, כי יש זרעים צריכים יותר מטר מאחרים, וכן יש שדות שצריכים מטר יותר מאחרים ולחם תבואת האדמה מצייר לשד השמן שיונקים הצמחים מן האדמה, שהוא הלחם והמזון של התבואה, שהצומח לוקח לחמו מדשן האדמה ולחותה, וה’ יתן להצומח את לחמו ומזונו עד שיהיה הצומח דשן ושמן (עיין בבאור המלות) ירעה מקניך גם מקניך הרועה במרעה ירעה ביום ההוא תיכף ומיד כר נרחב ועל מישור גדול, כי מרעה הבהמות ישגא תיכף, ואמר נרחב, כי עד עתה הסתירו הבהמות במקום צר מפני האויב: 30:24: והאלפים, הם השורים הגדולים שהם עבדי האדמה וא”א לראותם במרעה כי נצרכים לעבודה, (ואפילו העירים החמורים הקטנים שאין צרכם לעבודה כ”כ כמו האלפים) הם בליל חמיץ יאכלו תבואה נקיה אשר זורה ברחת ובמזרה מן המוץ והפסולת וזה יהיה מרוב הברכה: 30:25: והיה, לעומת שתחלה סתמו כל מעיני מים ואספו התעלה והבריכה העירה בל ימצא האויב מים לשתות כנזכר (בדה”ב ב’) עתה על כל הר ואפילו גבעה שאין דרכה להיות שם מעינות, יהיה שם פלגי מים, וזה יהיה ביום הרג רב שיהרג האויב ולא יראו עוד מפניו, ומגדלים העשוים למלחמה יפלו, כי לא יצטרכו להם עוד: 30:26: והיה, ידוע שהצרה נמשלה ללילה ועת ההרוחה נמשל להיום, וההרוחה שבא לאדם בעת הצרה נמשל לאור הלבנה הזורח באמצע הלילה, אבל ההצלחה הזורחת על ראשו בעת הטובה והשלוה נמשלה לאור החמה, עפ”ז ממליץ, כי גם אור הלבנה שהיא תחלת הישועה שיבא אחרי הצרות הגדולות והלילה האפלה הזאת, תאיר באור גדול כאור החמה, עד שישכחו הצרות תיכף ויהיה דומה כאילו לא היה לילה וצרה כלל, ואור החמה היינו בעת ההצלחה אח”כ תהיה האור גדול שבעתים היינו הרבה פעמים יותר, עד שידמה כאור שבעת הימים הידועים, שהם שבעת ימי בראשית, שאז זרח האור על המציאות אשר התחדש כולו בימים האלה, ויופיע על תבל חדש וברואים חדשים, כן אור ההצלחה יזרח עתה על תבל חדש אשר תתחדש להם ביפיה והדרה, כאילו נתחדש להם המציאות כולו מרוב טוב וזה יהיה ביום חבוש ה’ את שבר עמו, מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, וצריך תחלה לחבוש השבר, ואח”כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ, כן יחבוש השבר הפנימי, ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית: 30:27: הנה, עתה יספר לצייר ענין אשור ביאתו ומפלתו, בציור מליציי נשגב מאד, מצייר את ה’ אשר הביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, בשני ציורים מתנגדים זל”ז, ציור אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו, שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו, וציור אחר איך בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה, ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד אומר שם ה’ בא ממרחק (שהוא נמשל על ביאת סנחריב ע”י ה’ שהביאו) אפו בער באש, מציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים וכבד משאת העשן היוצא מן הנחיריים הבוערים, גם שפתיו מלאו זעם וקללה שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו, ולשונו, בפנים תחת השפה בוער כאש אוכלת, מרוב הכעס: 30:28: ורוחו, אבל כ”ז היה בחיצוניותו של הגוף, אבל רוחו הפנימי הוא דומה כנחל שוטף לכבות את האש הבוער, והרוח הזה עד צואר יחצה מציירו כגוף שעד הצואר הוא נחל שוטף ומן הצואר ולמעלה הוא אש בוער להבה ועשן, ועד מקום הצואר עצמו יחצה ויבדיל בין חציו אש שלמעלה וחציו מים שלמטה, והכונה שהגם שנדמה ה’ כאילו היה כועס על ישראל רוחו הפנימי ומחשבתו היה אך טוב וחסד ופלג אלהים מלא גשם נדבות לכבות את האש והחמה, להנפה גוים עד שמה שהיה נראה שבא באש וחמה היה רק למראה עינים להטעות את הגוים שהם מחנה סנחריב שידמה להם כי רוצה להניף ולישב אותם בנוף ואקלים שוא, שהיא ירושלים יפה נוף, שבאמת היה שוא להם והיה רק רסן מתעה על לחייהם אשר הוליך אותם אל תהו לא דרך: 30:29: השיר, מפלת מחנה סנחריב היה בליל פסח, בעת שוררו ישראל הלל במקדש על אכילת הפסח מצייר כי כפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור, בעת אשר יהיה לכם השיר כליל התקדש חג אז והשמיע ה’ את הוד קולו וכו’ כליל, יש שמחה מצד הזמן כמו שמחת הרגל, ויש שמחה מצד הענינים המסובבים מן הזמן כמו השמחה בעליה לרגל בעבור שיראה יֵרָאֶה את פני האדון ה’, אומר השמחה היתה כפולה, א. כליל התקדש החג, ב. ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה’ בעלייתו לרגל להראות אז אל צור ישראל, הנה בעת החל השיר הזה והשמחה הזאת, אז: 30:30: והשמיע ה’ את הוד קולו, להבעית את מחנה אשור בקול, וגם נחת זרועו יראה עדן לא הכם בזרועו רק הראם את הנחת זרועו להפחידם בזעף אף וכו’: 30:31: כי, רק מקול ה’ אשר הפחידו בעת ההיא כבר היה די שיחת וישבר אשור אשר בשבט יכה, (כמ”ש למעלה י’ בשבט יככה) הקול ההוא שהשמיע ה’ בעת שהחלו ישראל השיר בעת התקדש חג גם מפניו כבר נחת אשור ונשבר זה היה תחלה. אבל אח”כ: 30:32: והיה, בעת שנהיה כל מעבר מטה מוסדה ר”ל כל מעברות ומקומות של מטה ושבט המוסד והחזק שהוא כל מקומות של שבט יהודה, אשר יניח ה’ (גבורתו) עליו על השבט החזק הזה, עת שכל מעברות ומקומות מטה יהודה היו בתופים ובכנורות, מרוב שמחת הפסח ששמחו בכל הרחובות והשוקים על שמחת החג, אז כן גם ה’ ובמלחמות תנופה נלחם בם במחנה אשור, תחת אשר תחלה בעת ששרו בירושלים שיר החג לבד לא לחם עדיין את אשור רק הבעיתו בקול, עתה עת התפשטה שמחת הקרבן בכל רחובות ירושלים, (כי היו קוראים הלל בכל מקומות וחבורות שאכלו הפסח) גם ה’ הגדיל מלחמתו על אשור: 30:33: כי, ואם תשאל מה היה סופו של סנחריב המלך בעצמו, משיב כי ערוך מאתמול תפתה, כי בניו הכוהו בחרב, וחז”ל קבלו בזה (סנהדרין צ”ה) כי הכין את בניו להקריב אותם לע”ז ולכן קדמו להרגו, והנה המקום שבו הקריבו הבנים לע”ז היה נקרא תופת כמ”ש (ירמיה ז’ ל”א) ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, מספר כי תופת זה שהכין סנחריב לבניו היה בשביל עצמו כי עי”ז נהרג, עז”א כי ערוך מאתמול תפתה, שבו רצה לשרוף בניו לע”ז, אבל גם היא למלך הוכן, שלכן בניו הרגוהו, למלך אשר העמיק והרחיב את התפתה, והגם כי מדורתה אש ועצים הרבה לשרוף את בניו לע”ז אבל נשמת ה’ ורצונו בערה בה כנחל גפרית, עד שנשרף בו עושה המדורה בעצמו כנחל הנמשך ובוער למרחוק: 31:1: הוי הירדים (הדלתות מגבילים) הירדים מצרים לעזרה ולא שעו על קדוש ישראל, ויבטחו על רכב כי רב ואת ה’ לא דרשו כי לפעמים הגם שיבטח האדם בה’ מ”מ יבקש אמצעיים טבעים ולא יסמך על הנס, וזה אין בו עון לכל אדם, רק אדם שיודע שגם האמצעיים ישיג מה’ ומלומד בנסים לו יחשב גם זה לחטא, מצד הזה דבר תחלה אמר הוי היורדים מצרים לבקש עזרה ממצרים, וישענו על הסוסים שיתנו להם לצורך המלחמה שהם אמצעיים טבעיים, ולמה לא שעו על קדוש ישראל, כי שם קדוש ישראל נקרא בו השם מצד השגחה הפרטית והאותות והמופתים אשר יעשה לצורך ישראל, והיה להם לסמוך הכל על השגחת ה’ הפרטיית אמנם יש צד שני, שלא לבד שישען האדם על אמצעיים טבעיים, כי גם יבטח עליהם והיינו שמסיר בטחונו מה’ לגמרי וחושב כי הכל תלוי בכח היד ובפעולתיו, וזה חטא גדול, וזה שהוסיף כי גם ויבטחו בבטחון גמור על רכב כי רב בכמות ועל פרשים כי עצמו מאד באיכות וגם את ה’ ששם ה’ מורה על הנהגתו הכללית לא דרשו כי כחשו בה’ לגמרי, וישימו כל בטחונם על עזרת בשר ועז”א לא דרשו, כי כחשו בו בהחלט: 31:2: וגם הוא חכם, תחת שאתם חושבים לבקש תחבולות נגד גזרת ה’ עליכם, הוא חכם יותר להוציא גזרתו אל הפועל, ויבא (המאמרים מגבילים), ויבא רע וקם על בית מרעים, ואת דבריו לא הסיר, (וקם) על עזרת פועלי און, ר”ל הרע שגזר עליכם הביאו והוציאו אל הפועל וקם על בית מרעים שהם שבט אפרים הרעים וחטאים ומה שאתם חושבים להסיר דבריו ולבטלם ע”י שקראתם מלכי מצרים לעזור לכם, ה’ לא הסיר דבריו בעבור זה וקם גם על עזרת פועלי און שהם המצרים הגם שלא גזר עליהם רע, קם גם עליהם כדי שלא יסיר דברו אשר גזר על אפרים, והמצרים רצו להסיר דבריו ולבטלם: 31:3: ומצרים, אומר א”כ אחר שהלוחם נגדכם הוא האל יתברך, וכלי הנשק אשר בידו הם מלאכי רוח עושי דברו, אם תרצו להסיר דבריו ע”י עזר שתבקשו, צריך שגם העוזר יהיה אל כמוהו, וגם כלי הנשק שלו יהיו מלאכי רוח, לא כן מצרים שאינם אל, וסוסיהם שבם ילחמו אינם רוח כי מצרים אדם וסוסיהם בשר, והלוחם נגדם הוא ה’, הלא אך כשיטה ידו מעט יכשל העוזר ונפל העזור ממילא ויכליון כלם יחדו ועתה איך הסכלתם בבטחונכם על מצרים. לעמת זה אראכם מה גדול כוח העזר הבא ע”י האל להבוטחים בו שהם יושבי ציון וירושלים: 31:4: כי כה אמר ה’ אלי, מציין ישועת ה’ את ירושלים בשתי פנים, כי בצד האחד למטה בארץ לא נעשה שום הכנה למלחמה, ותחת שסנחריב צר עם כל מחנהו ישבו אנשי ירושלים בטח ולא עשו מאומה, ומצד זה מצייר את ה’ שוכן ירושלים כאריה וככפיר היושב לבטח על טרפו, והגם שיקראו ויקבצו עליו מלא רועים לא יזוז ממקומו ולא יעשה כל מאומה, ולא יחרידוהו ממקומו לא בעבור שיחת מקולם וצעקתם, ולא בעבור שיענה ויכנע מהמונם וקבוצם הרב, כן ירד ה’ לצבא על הר ציון, ר”ל ירידתו לארץ למטה שזה מצייר ענינו בעיר ירושלים למטה היה דומה בענין זה, שישב בטח כארי, בלתי מתירא ובלתי זז ממקומו, וכן לא הכין צבא מלחמה ולא עשה מאומה, רק ישבו בטח כארי וכלביא מי יקימנו, אבל לעומת זה נשקיף ענין ה’ מה שעשה למעלה במרום קדשו, בזה מדמהו במשל אחר: 31:5: כצפרים עפות, כצפור עת רוצים לגזול קנה שאז יעופו חיש קל להציל קנם, כן יגן ה’ על ירושלם, בעופו למעלה על במתי עב להציל קן רבצו, והיתה ההצלה בשתים א. גנון והציל, שהיה למגין שלא יקרב האויב אל הקן, ב. פסוח והמליט, שפסח וקפץ על מחנה האויב והמליט מידו את השלל שכבר היה בידו מכבר, וכונת המליצה שהגם שבארץ לא עשו שום הכנה טבעיית למלחמה וזה היה בבטחון שלא יקרב אל גבולם, הנה בשמים נלחמו בם בני רשף ויצילו את ציון בענין נשגב למעלה מן הטבע, וא”כ אחר שאתם רואים כי לא מצרים וסוסיהם יושיעו לכם, רק ה’ הוא האל המושיע, א”כ: 31:6: שובו, אתם בני ישראל! לאשר העמיקו סרה להאל אשר העמקתם לסור מאתו, אליו שובו כי אז תושעון, כי הלא כל הרעה באה לכם רק בעבור שסרתם מאתו, ואם תשובו אליו, תדעו: 31:7: כי ביום ההוא ישליך איש את אליליו אשר עשו לכם ידיכם והכינו לכם לחטא ועון וחסרון תיכף שישליכו אליליהם, אז 31:8: ונפל אשור בחרב לא איש, רק ע”י ה’, וגם חרב לא אדם תאכלנו, כי לפעמים יפול האויב על ידי ה’, שהוא יסבב מפלתו, אבל אחר שיפול ע”י ה’, אז תאכלנו חרב אדם, כמו שהיה ברוב מלחמות ישראל שה’ הפיל אויביהם לפניהם והם השמידום בחרב כי הוא נהרג ע”י מלאך ה’. וגם אמר שנפל בחרב לא איש, כי איש כולל גם המלאך, כי נפילתו היה ע”י ה’ לבדו, ונאכל בחרב לא אדם רק ע”י המלאך, שאינו אדם, ונס לו מפני חרב, ר”ל כי הנופל ע”י ה’ אין לו לנוס אח”כ בסור הסכנה, וגם אינו נותן מס אח”כ, אבל אחר שהמגפה אשר יגוף בם היה בעבור חזקיה ועמו, הוכרח לנוס אח”כ מפני חרבו של חזקיהו, וגם בחוריו היו למס לישראל: 31:9: וסלעו, הסלע שלו שהוא המבצר היה למס ע”י המגורה, אשר יעבר בו כאילו המשור והמגירה גזרה וחלקה את הסלע לחצאים, ר”ל שאח”כ נכבשו כל מבצריו, ושריו חתו מנס תחת שעד עתה הרימו הם נס על כל העמים למלחמה, עתה פחדו עת ראו נס מלחמה, נאם ה’ אשר אור לו בציון, מציין כאילו היה אור ישראל לאש, שהאור שהאיר לחזקיה היה אש לאכול את מחנה סנחריב עד שהאור והנוגה היה בציון ששם ישב חזקיהו והתנור להבעיר היה בירושלים העיר שסביב לירושלים נפל סנחריב ונשרף, כאילו האור שהאיר בציון החים את התנור וכבשן האש שהוא ירושלים, אשר מחומו נשרפו מחנה סנחריב שחנו סביבה: 32:1: הן, וכ”ז היה בזכות חזקיהו, הוא לא מלך בעבור מלחמות וכיבוש עמים, רק בעבור הצדק, ובעבור שישגיח על השרים, שינהיגו שררתם במשפט, (המשפט הוא לפי הדין וזה ביד השרים, והצדק הוא לפי הזמן והמקום לפנים משורת הדין, וזה ביד המלך לבדו): 32:2: והיה איש, ע”י כן יהיה חזקיה הגם שהוא איש טבעי ונמצא נברא ומורכב מד’ יסודות, מ”מ ישלוט על כל הד’ יסודות הוא יהיה כמחבא רוח כדבר שמתחבאים בו מפני יסוד הרוח הסוער וסתר זרם כדבר שיש בו מסתר נגד הזרם שהוא רעת יסוד המים, כפלגי מים המועילים בציון במקום ציה וחום אשר המים מגינים נגד יסוד האש, כן יגין הוא בפני רעת היסוד ההוא כצל סלע כבד המגין בארץ עיפה במקום שיסוד העפר רע ומזיק והארץ עיפה והסלע כבד הנמצא שם מגין על רעת יסוד ההוא, כן יגין בפני רעת יסוד העפר: 32:3: ולא תשעינה, לעומת שאמר (למ | עלה ז | , ) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, ואמר שם שזה ימשך עד שאו ערים מאין יושב, ואז מצבת בם זרע קדש מצבתה, והם יראו וישמעו ויבינו, שהוא בימי חזקיה אמר שעתה תתקיים נבואה זאת, כי לא תשעינה עיני רואים נגד עיניו השע, ואזני שמעים, נגד אזניו הכבד: 32:4: ולבב נמהרים, נגד השמן לב העם הזה, ולא שיבין לקנתר וללעוג רק יבין כדי לדעת, ומוסיף לא לבד שיבינו בעצמם, כי גם לשון עלגים תמהר לדבר צחות וללמוד לאחרים (גם לעומת שאמר שיעמוד נגד היזק הד’ יסודות, אמר כי גם החושים ראיה שמיעה דבור וכחות השכל יתחזקו ע”י): 32:5: לא יקרא, לא תהיה חנופה עוד לאמר לרע טוב ולטוב רע, כי זה מורה פחיתת הדור, והנה הנבל הוא הרע בנגלהו ובמצפונו, לשמים ולבריות, אבל הכילי הוא הנוכל בערמה ורעתו צפון בלב אבל ישמרהו מגלותו, וכן הנדיב גדול מן השוע, אומר כי תחת שעד עתה היו חונפים לקרוא לנבל נדיב, מעתה לא לבד שלא יקרא לנבל נדיב, כי גם לכילי שאינו רע כ”כ כמו הנבל לא לבד שלא יקרא לו נדיב, אף גם לא יאמר לו שוע שהיא מדרגה קטנה מן הנדיב: 32:6: כי נבל, חושב פחיתת הנבל בשני ענינים, א. שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו נבלה ידבר בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו ולבו יעשה און, שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו ב. שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם, א. באמונות, ב. במעשים שבין אדם למקום, ג. במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר לעשות חנף, המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה’, נגד האמונות אומר לדבר אל ה’ תועה שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, להריק נפש רעב ולגזול את של חברו: 32:7: וכלי, הגם שהכילי אין רע כ”כ כמו הנבל, וטוב ממנו בשני ענינים, א. שרעתו אינה גלויה כ”כ ב. שאינו חוטא רק במצות שבין אדם לחברו, לא באמונות ובמצות שבין אדם למקום, מ”מ אינו ראוי שיקרא נדיב. א. כי כליו ונכלותיו ומחשבותיו רעים ב. כי הוא זמות יעץ שיעץ עצות בסתר לחבל עניים באמרי שקר, והוא בצד זה גרוע מן הנבל שכלבו כן פיו, אבל הנוכל הזה שמסתיר רעתו יחבל עניים ע”י שקרים, וגם בעת ידבר אביון משפט, אף שמשפטו ברור וידוע טוען טענות שקרים וגוזל ע”י כן חלק חברו, ואיך א”כ יקרא נדיב, הלא 32:8: ונדיב, הוא בהפך, כי נדיבות יעץ, עצת לבו ומצפונו הוא מלא נדיבות לותר משלו והוא על נדיבות יקום, מבאר במ”ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו רק בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה, עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע אל ידו אל הדבר הטוב בעיניו, באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו, רק שצריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים, כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו: 32:9: נשים שאננות, מליצה זו מתאחדת עם מה שאמר (עמוס ו׳:א׳) הוי השאננים בציון והבוטחים בהרי שמרון, כי השאנן הוא היושב שקט, אף שאינו בוטח בגבורתו הוא שאנן מצד שאין לו מלחמה עם שום אדם, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו הגם שאינו שאנן ויש לו מלחמה, ובני ציון לא היו בוטחים בגבורתם אז, אבל היו שאננים כי סנחריב לא לחם אתם, ובני הר שומרון שהם שבט אפרים לא היו שאננים כי מלך אשור לחם אתם אבל היו בוטחים על גבורתם, וכן קרא פה לבני ציון ויהודה נשים שאננות, ולבני אפרים בנות בוטחות, כי מלכות יהודה התחילה בימי דוד ושלמה, ואחר כך נפרדה מאתה מלכות אפרים בימי רחבעם, ובזה דמתה יהודה כאשה שילדה בת מולכת שהיא אפרים ואפרים כבת צעירה במלכותה מציון: 32:10: ימים על שנה, תיכף אחרי כלות השנה באחד בתשרי עוד ימים מועטים אחריו, תרגזנה בטחות ירגזו בני אפרים הנקראים בנות בוטחות, כי בעת שכלה בציר בסוף הקיץ, הגם שבצרו שדותיהם בסוף השנה והיו עדיין בשלוה, מ”מ אסף בלא יבא לא יאספו תבואתם הביתה, כי לפני חג האסיף יבא האויב עליהם: 32:11: חרדו, ואתם שאננות שהם שבט יהודה הגם שעליכם לא בא האויב, מ”מ חרדו גם אתם שאננות על רגזה של בטחות, כי הרוגז של הבוטחות שהם בני אפרים נוגע גם אליכם, וצריכים גם אתם לחרוד פן גם עליכם יבא האויב, כי הבת הבוטחת שהיא אפרים היא עתה פשוטה האויב פשט מלבושיה החיצונים, ואח”כ ועורה פשט מאתה גם הכתונת עד שנשארה ערומה, רק וחגורה על חלצים לכסות בשר ערוה: 32:12: על שדים, מצייר כי במעמד הזה שהם ערומים מבגדיהם ספדים עתה על שדים, שהלואי היתה כבת קטנה ערומה שיונקת עכ”פ שדי אמה, והוא במשל הלואי היו להם שדותיהם שימצאו שם לחם אם אין להם לבוש, ומפרש מה הם השדים על שדי חמד, שחסרים להם, אם תשאל איפה הם שדותיהם? אומר, כי 32:13: על אדמת עמי קוץ ושמיר יעלה, עד שיהיו השדות חרבים: | כי על ר”ל לפעמים תשחת הארץ ע”י שהאויב מתפשט בכפרים ועל השדות, אבל פה יהיה בהפך כי הטעם שיעלה על אדמתם קוץ ושמיר יהיה מפני שכבר קדם הקוץ ושמיר על כל בתי משוש, וגם על קריה עליזה ברבת עם, שהערים החרבו תחלה כי גלו יושביהם ועי”כ יהיו השדות שוממים יען שאין איש בארץ לעבדם ולשמרם: 32:14: כי ארמון, המאמרים מגבילים, נגד מ”ש שעלה קוץ ושמיר על כל בתי משוש, אומר הטעם כי ארמון נטש מיושביו, ונגד מ”ש שעלה קוץ ושמיר על קריה עליזה, אומר הטעם כי המון עיר עזב עפל, שיעור הכתוב בעד מערות היה עפל ובחן משוש פראים עד עולם הפראים והעדרים שגרו עד הנה במערות, עתה לקחו הפראים לעצמם בעד המערות שדרו בהם, דירות טובות מאלה שמעתה הם גרים בעופל ובחן במבצרים חזקים, והחזיקו בבתים האלה להיות שלהם עד עולם. שתחת שהיו עד הנה במערות ישישו עתה בהמבצרים והעדרים ירעו שם, וזה ימשך, 32:15: עד יערה, וישפך עלינו רוח רצון ממרום שירצה ה’ להושיענו, ואז והיה מקום החרב עתה כמדבר מלא תבואות ככרמל, והכרמל שהיא ארץ יהודה שלא חרבה יהיה אז מלא אנשים כיער המלא עצים: 32:16: ושכן, המשפט בין אדם לחברו ישכן גם במדבר שיתהפך אז לשדה תבואות וישמרו משפט שלא יקריבו שדה בשדה, והצדקה בין אדם למקום תשב בקביעות בכרמל שהיא ירושלים ובנותיהם שם יעבדו את ה’: 32:17: והיה, עבודה היא כבדה ממעשה, והשקט ובטח הוא מדרגה יותר גדולה מן שלום, (כמ”ש בבאור המלות), והנה הצדקה שהם המצות שבין אדם למקום, נחלקים לשני ענינים, יש מצות שכליות, הבאות לקבוע אמונה או מוסר, והאדם עושה אותם בנפש חפצה מפני שמכיר תועלתם וזה קרא מעשה הצדקה, ושכר המעשה הזאת יהיה שלום, ויש מצות חוקיים שאין טעמן נודע כמו הקרבנות ועניניהם, והוא עושה אותם מצד עבודה כעבד השומע מצות אדונו הגם שאינו מכיר טעמם ותועלתם, וזה קרא עבדת הצדקה, ושכר מצות אלה יהיה גדול יותר, שהוא השקט ובטח שהוא גדול משלום וגם עד עולם בלי הפסק: 32:18: וישב עמי בנוה שלום, הנוה שהם דירת הצאן יהיה שלום באין בוזז ושולל וגם המנוחות שהם הערים הפרזים יהיו שאננים באין קול המיה משבית המנוחה, והמשכנות שהם ערי המבצר יהיו מבטחים בחזקם, עיין באור המלות: 32:19: וברד ברדת היער, היער והשפלה שניהם היו בחלק יהודה, השפלה שהוא מחלק של יהודה (יהושע ט”ו ל”ג) החריב סנחריב, כי לכיש ולבנה שהחריב סנחריב (לקמן ל”ז ח’) היו מערי השפלה (יהושע ט”ו ל”ט מ”ב), וכן היער שהחריבו היה בגבול ההוא (לקמן ל”ז כ”ד מיכה ז’ י”ד. יחזקאל כ”א ב’). עפ”ז אומר ברד היינו בעת ירד הכל ונחרב, ומפרש ברדת היער, בעת ירד ונחרב היער, ובשפלה בחלקו של יהודה תשפל העיר ששפלו כל הערים אשר בשפלה, וירדו ממדרגתם, בעת ההיא שנחרב הכל: 32:20: אשריכם, דורו של חזקיה הנשארים אשר יזרעו על כל מקום מוצאי מים וזריעתם תצמיח לשלח שמה רגל השור והחמור כמ”ש (למעלה ז’) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון וכו’ והיה למשלח שור ולמרמס שה, שהשפלה תחרב אבל ההר ישאר כי לא יבא האויב שמה:

דמויות

• ישעיהו (הנביא)

מיקום

• ירושלים
• שומרון

אפיונים

• אפיון - נבואה וחלום | אוי לאפרים ולירושלים — תוכחה על שכרות ועצת חכמים שמתהפכת
• אפיון - עונש וגלות | “ברית עם מות” — ביקורת הסכמי אשור המדיניים של יהודה

הערות

מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: הַקּוֹץ (Strong’s H6976) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי רד”ק: “כי לא במהרה יבין” (כח:יט) — עונש שאינו מובן מיד; מצוקה מלמדת רק כשכבר מאוחר. לפי מלבי”ם: “צו לצו קו לקו” (כח:י) — ישעיהו מחקה את לגלוג מנהיגי יהודה ומחזיר אותו כנבואת עונש.

ניווט

• קודם: יש_024_001 - אפוקליפסת ישעיהו — ה’ מבוקק הארץ
• אחרי: יש_033_001 - ה’ ישפטנו ה’ מחוקקנו — חזון הגאולה