ירמיהו ועול הברית — “ארור האיש אשר לא ישמע”
פסוקים
הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ שִׁמְע֕וּ אֶת־דִּבְרֵ֖י הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את וְדִבַּרְתֶּם֙ אֶל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וְעַל־יֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָר֣וּר הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמַ֔ע אֶת־דִּבְרֵ֖י הַבְּרִ֥ית הַזֹּֽאת׃ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶ֡ם בְּי֣וֹם הוֹצִיאִֽי־אוֹתָ֣ם מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֩יִם֩ מִכּ֨וּר הַבַּרְזֶ֜ל לֵאמֹ֗ר שִׁמְע֤וּ בְקוֹלִי֙ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אוֹתָ֔ם כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּ֖ה אֶתְכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ לְמַ֩עַן֩ הָקִ֨ים אֶת־הַשְּׁבוּעָ֜ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם לָתֵ֤ת לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֛ב וּדְבַ֖שׁ כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאַ֥עַן וָאֹמַ֖ר אָמֵ֥ן׀יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י קְרָ֨א אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לֵאמֹ֑ר שִׁמְע֗וּ אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ כִּי֩ הָעֵ֨ד הַעִדֹ֜תִי בַּאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם בְּיוֹם֩ הַעֲלוֹתִ֨י אוֹתָ֜ם מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַשְׁכֵּ֥ם וְהָעֵ֖ד לֵאמֹ֑ר שִׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹא־הִטּ֣וּ אֶת־אׇזְנָ֔ם וַיֵּ֣לְכ֔וּ אִ֕ישׁ בִּשְׁרִיר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וָאָבִ֨יא עֲלֵיהֶ֜ם אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֧י הַבְּרִית־הַזֹּ֛את אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי לַעֲשׂ֖וֹת וְלֹ֥א עָשֽׂוּ׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י נִֽמְצָא־קֶ֙שֶׁר֙ בְּאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּבְיֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ שָׁ֩בוּ֩ עַל־עֲוֺנֹ֨ת אֲבוֹתָ֜ם הָרִאשֹׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר מֵֽאֲנוּ֙ לִשְׁמ֣וֹעַ אֶת־דְּבָרַ֔י וְהֵ֣מָּה הָלְכ֗וּ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעׇבְדָ֑ם הֵפֵ֤רוּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ וּבֵ֣ית יְהוּדָ֔ה אֶת־בְּרִיתִ֕י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אֶת־אֲבוֹתָֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא אֲלֵיהֶם֙ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יוּכְל֖וּ לָצֵ֣את מִמֶּ֑נָּה וְזָעֲק֣וּ אֵלַ֔י וְלֹ֥א אֶשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְיֹֽשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְזָֽעֲקוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מְקַטְּרִ֖ים לָהֶ֑ם וְהוֹשֵׁ֛עַ לֹא־יוֹשִׁ֥יעוּ לָהֶ֖ם בְּעֵ֥ת רָעָתָֽם׃ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָ֑ה וּמִסְפַּ֞ר חֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלַ֗͏ִם שַׂמְתֶּ֤ם מִזְבְּחוֹת֙ לַבֹּ֔שֶׁת מִזְבְּח֖וֹת לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל׃ וְאַתָּ֗ה אַל־תִּתְפַּלֵּל֙ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּשָּׂ֥א בַעֲדָ֖ם רִנָּ֣ה וּתְפִלָּ֑ה כִּ֣י׀ אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֗עַ בְּעֵ֛ת קׇרְאָ֥ם אֵלַ֖י בְּעַ֥ד רָעָתָֽם׃ מֶ֣ה לִידִידִ֞י בְּבֵיתִ֗י עֲשׂוֹתָ֤הּ הַֽמְזִמָּ֙תָה֙ הָרַבִּ֔ים וּבְשַׂר־קֹ֖דֶשׁ יַעַבְר֣וּ מֵעָלָ֑יִךְ כִּ֥י רָעָתֵ֖כִי אָ֥ז תַּעֲלֹֽזִי׃ זַ֤יִת רַֽעֲנָן֙ יְפֵ֣ה פְרִי־תֹ֔אַר קָרָ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁמֵ֑ךְ לְק֣וֹל׀ הֲמוּלָּ֣ה גְדֹלָ֗ה הִצִּ֥ית אֵשׁ֙ עָלֶ֔יהָ וְרָע֖וּ דָּלִיּוֹתָֽיו׃ וַיהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ הַנּוֹטֵ֣עַ אוֹתָ֔ךְ דִּבֶּ֥ר עָלַ֖יִךְ רָעָ֑ה בִּ֠גְלַ֠ל רָעַ֨ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבֵ֣ית יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֥וּ לָהֶ֛ם לְהַכְעִסֵ֖נִי לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל׃ וַיהֹוָ֥ה הוֹדִיעַ֖נִי וָאֵדָ֑עָה אָ֖ז הִרְאִיתַ֥נִי מַעַלְלֵיהֶֽם׃ וַאֲנִ֕י כְּכֶ֥בֶשׂ אַלּ֖וּף יוּבַ֣ל לִטְב֑וֹחַ וְלֹֽא־יָדַ֜עְתִּי כִּֽי־עָלַ֣י׀ חָשְׁב֣וּ מַחֲשָׁב֗וֹת נַשְׁחִ֨יתָה עֵ֤ץ בְּלַחְמוֹ֙ וְנִכְרְתֶ֙נּוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים וּשְׁמ֖וֹ לֹא־יִזָּכֵ֥ר עֽוֹד׃ וַיהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ עַל־אַנְשֵׁ֣י עֲנָת֔וֹת הַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֖ לֵאמֹ֑ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א תָמ֖וּת בְּיָדֵֽנוּ׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י פֹקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם הַבַּחוּרִים֙ יָמֻ֣תוּ בַחֶ֔רֶב בְּנֵיהֶם֙ וּבְנ֣וֹתֵיהֶ֔ם יָמֻ֖תוּ בָּרָעָֽב׃ וּשְׁאֵרִ֕ית לֹ֥א תִהְיֶ֖ה לָהֶ֑ם כִּי־אָבִ֥יא רָעָ֛ה אֶל־אַנְשֵׁ֥י עֲנָת֖וֹת שְׁנַ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃ צַדִּ֤יק אַתָּה֙ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָרִ֖יב אֵלֶ֑יךָ אַ֤ךְ מִשְׁפָּטִים֙ אֲדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ מַדּ֗וּעַ דֶּ֤רֶךְ רְשָׁעִים֙ צָלֵ֔חָה שָׁל֖וּ כׇּל־בֹּ֥גְדֵי בָֽגֶד׃ נְטַעְתָּם֙ גַּם־שֹׁרָ֔שׁוּ יֵלְכ֖וּ גַּם־עָ֣שׂוּ פֶ֑רִי קָר֤וֹב אַתָּה֙ בְּפִיהֶ֔ם וְרָח֖וֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶֽם׃ וְאַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ יְדַעְתָּ֔נִי תִּרְאֵ֕נִי וּבָחַנְתָּ֥ לִבִּ֖י אִתָּ֑ךְ הַתִּקֵם֙ כְּצֹ֣אן לְטִבְחָ֔ה וְהַקְדִּשֵׁ֖ם לְי֥וֹם הֲרֵגָֽה׃ עַד־מָתַי֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְעֵ֥שֶׂב כׇּל־הַשָּׂדֶ֖ה יִיבָ֑שׁ מֵרָעַ֣ת יֹֽשְׁבֵי־בָ֗הּ סָפְתָ֤ה בְהֵמוֹת֙ וָע֔וֹף כִּ֣י אָֽמְר֔וּ לֹ֥א יִרְאֶ֖ה אֶת־אַחֲרִיתֵֽנוּ׃ כִּ֣י אֶת־רַגְלִ֥ים׀רַ֙צְתָּה֙ וַיַּלְא֔וּךָ וְאֵ֥יךְ תְּתַחֲרֶ֖ה אֶת־הַסּוּסִ֑ים וּבְאֶ֤רֶץ שָׁלוֹם֙ אַתָּ֣ה בוֹטֵ֔חַ וְאֵ֥יךְ תַּעֲשֶׂ֖ה בִּגְא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃ כִּ֧י גַם־אַחֶ֣יךָ וּבֵית־אָבִ֗יךָ גַּם־הֵ֙מָּה֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔ךְ גַּם־הֵ֛מָּה קָרְא֥וּ אַחֲרֶ֖יךָ מָלֵ֑א אַל־תַּאֲמֵ֣ן בָּ֔ם כִּֽי־יְדַבְּר֥וּ אֵלֶ֖יךָ טוֹבֽוֹת׃ עָזַ֙בְתִּי֙ אֶת־בֵּיתִ֔י נָטַ֖שְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִ֑י נָתַ֛תִּי אֶת־יְדִד֥וּת נַפְשִׁ֖י בְּכַ֥ף אֹיְבֶֽיהָ׃ הָיְתָה־לִּ֥י נַחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּ֑עַר נָתְנָ֥ה עָלַ֛י בְּקוֹלָ֖הּ עַל־כֵּ֥ן שְׂנֵאתִֽיהָ׃ הַעַ֨יִט צָב֤וּעַ נַֽחֲלָתִי֙ לִ֔י הַעַ֖יִט סָבִ֣יב עָלֶ֑יהָ לְכ֗וּ אִסְפ֛וּ כׇּל־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה הֵתָ֥יוּ לְאׇכְלָֽה׃ רֹעִ֤ים רַבִּים֙ שִׁחֲת֣וּ כַרְמִ֔י בֹּסְס֖וּ אֶת־חֶלְקָתִ֑י נָ֥תְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה׃ שָׂמָהּ֙ לִשְׁמָמָ֔ה אָבְלָ֥ה עָלַ֖י שְׁמֵמָ֑ה נָשַׁ֙מָּה֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י אֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֥ם עַל־לֵֽב׃ עַֽל־כׇּל־שְׁפָיִ֣ם בַּמִּדְבָּ֗ר בָּ֚אוּ שֹֽׁדְדִ֔ים כִּ֣י חֶ֤רֶב לַֽיהֹוָה֙ אֹֽכְלָ֔ה מִקְצֵה־אֶ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אֵ֥ין שָׁל֖וֹם לְכׇל־בָּשָֽׂר׃ זָרְע֤וּ חִטִּים֙ וְקֹצִ֣ים קָצָ֔רוּ נֶחְל֖וּ לֹ֣א יוֹעִ֑לוּ וּבֹ֙שׁוּ֙ מִתְּבוּאֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵחֲר֖וֹן אַף־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עַל־כׇּל־שְׁכֵנַי֙ הָֽרָעִ֔ים הַנֹּֽגְעִים֙ בַּֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־הִנְחַ֥לְתִּי אֶת־עַמִּ֖י אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל הִנְנִ֤י נֹֽתְשָׁם֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה אֶתּ֥וֹשׁ מִתּוֹכָֽם׃ וְהָיָ֗ה אַֽחֲרֵי֙ נׇתְשִׁ֣י אוֹתָ֔ם אָשׁ֖וּב וְרִחַמְתִּ֑ים וַהֲשִׁבֹתִ֛ים אִ֥ישׁ לְנַחֲלָת֖וֹ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצֽוֹ׃ וְהָיָ֡ה אִם־לָמֹ֣ד יִלְמְדוּ֩ אֶת־דַּֽרְכֵ֨י עַמִּ֜י לְהִשָּׁבֵ֤עַ בִּשְׁמִי֙ חַי־יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֤ר לִמְּדוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י לְהִשָּׁבֵ֖עַ בַּבָּ֑עַל וְנִבְנ֖וּ בְּת֥וֹךְ עַמִּֽי׃ וְאִ֖ם לֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ וְנָ֨תַשְׁתִּ֜י אֶת־הַגּ֥וֹי הַה֛וּא נָת֥וֹשׁ וְאַבֵּ֖ד נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
11:5: אָמֵן ה׳. שֶׁיְּהֵא אָרוּר: 11:7: הָעֵד הַעִדֹתִי. לְשׁוֹן הַתְרָאָה: 11:8: וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית. הָאָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּבְּרִית עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ: 11:12: עָרֵי יְהוּדָה. מֵעָרֵי יְהוּדָה: 11:14: רִנָּה וּתְפִלָּה. ״בְּבָעוּ וּבְצָלוּ״ (תרגום יונתן): 11:15: מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי. מָה לְעַם סְגֻלָּתִי לָבֹא עוֹד בְּבֵיתִי: | עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה. לַעֲשׂוֹת הִיא מְזִמַּת עֲצַת חֲטָאִים שֶׁלָּהּ: | הָרַבִּים. שֶׁבָּהֶם: | וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלֶיךָ. אַף הַמִּילָה בִּטְּלוּ מִבְּשָׂרָם, שֶׁעַל יָדָהּ הָיוּ מְקֻדָּשִׁים לִי (מנחות נג:): | כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי. כְּשֶׁאַתֶּם עוֹבְרִים עֲבֵרָה אַתֶּם שְׂמֵחִים: 11:16: לְקוֹל הֲמוּלָּה. לְשׁוֹן שָׁאוֹן עַם רַב שֶׁיָּבֹא עֲלֵיהֶם: | וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו. וְרִצְּצוּ אֶת עֲנָפָיו: 11:18: וַה׳ הוֹדִיעַנִי. כָּךְ אָמַר הַנָּבִיא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹדִיעַנִי אֶת פּוּרְעָנוּתָם: 11:19: וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף. אֲשֶׁר יוּבַל לִטְבוֹחַ: | יוּבַל. לְפִי שֶׁאֲנִי מוֹדִיעָם הָרָעָה, הֵם אוֹמְרִים לְהָרְגֵנִי: | כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף. דּוּנָשׁ וִיהוּדָה בֶּן קוּרִישׁ פֵּתְרוּהוּ: כְּכֶבֶשׂ וּפָר אֲשֶׁר יוּבַל לִטְבוֹחַ. וְאַלּוּף כְּמוֹ ״שְׁגַר אֲלָפֶיךָ״ (דברים כח:ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְאַלּוּף, יֵשׁ לָנוּ כַּיּוֹצֵא בוֹ: ״שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה״ (חבקוק ג:יא); ״כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף״ (ישעיהו לח:יד). וּמְנַחֵם פֵּתֵר כֶּבֶשׂ אַלּוּף – כֶּבֶשׂ גָּדוֹל (עיין בתהלים נח בפירוש רש״י); וְיוֹנָתָן מְסַיְּעוֹ, שֶׁתִּרְגֵּם: ״כְּאִימַר בְּחִיר״: | נַשְׁחִיתָהּ עֵץ בְּלַחְמוֹ. ״נִרְמֵי סְמָא דְּמָוְתָא בְּמִכְלֵיהּ״ (תרגום יונתן): 11:20: אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם. אֶת אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הָיָה מְקַלֵּל: 11:23: אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת. כְּמוֹ עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת: 12:1: צַדִּיק אַתָּה ה׳ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ. כְּשֶׁאֶתְוַכֵּחַ עִמְּךָ, יָדַעְתִּי כִּי תִצְדַּק בִּדְבָרֶיךָ, אַךְ חָפֵץ אֲנִי לְדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָךְ, לְהוֹדִיעֵנִי דַּרְכֶּךָ (שמות לג:יג): | מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה. שֶׁנָּתַתָּ גְּדֻלָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע וְתַצְלִיחֵהוּ לְהַחֲרִיב בֵּיתֶךָ. דָּבָר אַחֵר: עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הָיָה צוֹעֵק וְקוֹרֵא תִּגָּר (ירמיה יא:כא): | שָׁלוּ. לְשׁוֹן ״שַׁלְוָה״ (תהלים קכב:ז): 12:3: וְאַתָּה ה׳ יְדַעְתָּנִי. גַּם עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הָעוֹמְדִים עָלַי עָזְרֵנִי, כִּי אַתָּה יְדַעְתָּנִי: | הַתִּיקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה. נַתְּקֵם מִן הַחַיִּים לָמוּת, דִּישְׁטָאקָאלוּ״שׁ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״עַד הַתִּיקְנוּ אוֹתָם מִן הָעִיר״ (יהושע ח:ו): | וְהַקְדִּישֵׁם. הַזְמִינֵם: 12:4: עַד מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כָּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ. עַד כָּאן דִּבְרֵי הַנָּבִיא, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָתוֹ: מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף: | תֶּאֱבַל. תֶּחֱרַב: | סָפְתָה. פוֹנִיד״א בְּלַעַ״ז: | כִּי אָמְרוּ. יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת: | לֹא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ. אֵין גָּלוּי לְפָנָיו מַה יִהְיֶה בְּסוֹפֵינוּ: 12:5: כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ. קְרוֹבֶיךָ, הַכֹּהֲנִים כְּמוֹתְךָ, וְאַנְשֵׁי עִירְךָ בָּאִים לְהָרְגֶךָ. אֶת רַגְלִים. עִם רַגְלִים, פִּיאוֹנִיד״ש בְּלַעַז: | וְאֵיךְ תִּתְחָרֶה אֶת הַסּוּסִים. לָרוּץ אֶת הַסּוּסִים; כְּלוֹמַר: וּמָה קְרוֹבֶיךָ הַכֹּהֲנִים בָּאִים לְהָרְגְךָ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּקוּמוּ לְהוֹרְגְךָ שָׂרֵי יְהוּדָה; וְזֶהוּ קִצְפִּי עֲלֵיהֶם, וְזוֹ הִיא הַצְלָחַת הָאוֹיֵב. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּנָא תְּיוּבְתָּא וְגוֹ׳״. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין צו.): אִם עַל שְׂכַר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת שֶׁרָץ נְבוּכַדְנֶצַּר לִכְבוֹדִי בִּימֵי מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן אַתָּה תָּמֵהַּ, שֶׁהִרְבֵּיתִי גְדֻלָּתוֹ כָּל כָּךְ, מָה תִּתְמַהּ עוֹד כְּשֶׁתִּרְאֶה שִׁלּוּם שָׂכָר שֶׁאֲשַׁלֵּם לַצַּדִּיקִים שֶׁרָצוּ לְפָנַי כַּסּוּסִים! | תִּתְחָרֶה. אַאֲטִיר״שׁ בְּלַעַ״ז: | וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם. אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ שָׁם הִלְאוּךָ: | וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן. שָׂרֵי יְהוּדָה. וּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן מָשָׁל הוּא, לְפִי שֶׁהוּא מְקוֹם אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים, וְכֵן לִמְּדָנוּ יוֹנָתָן בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת; וְכָאן תִּרְגֵּם: ״וְאַכְדֵּין אַתְּ מְדַמֵּי לְקָבֵל חֵיוַת בָּרָא דִּי בְּרוּם יַרְדְּנָא״, וְהִנֵּה ״כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן״ (ירמיה מט:יט; נ:מד) תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת: ״כְּאַרְיֵה דְּסָלִיק מֵרוּם יַרְדְּנָא״: 12:6: קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא. קְבוּצַת אֲנָשִׁים: 12:7: יְדִידוּת נַפְשִׁי. עַם סְגֻלָּתִי: 12:8: נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ. עָלְתָה לְפָנַי צַעֲקַת חֲמָסֶיהָ: 12:9: הָעַיִט צָבוּעַ. הַה״א תָּמוּהַּ, לְכָךְ הוּא נָקוּד פַּתָּ״ח: הֲכִי הֵם עוֹף צָבוּעַ, מְגֹאָל בְּדָם, שֶׁשְּׁאָר הָעוֹפוֹת נֶאֱסָפִים עָלָיו? דָּבָר אַחֵר: הָעַיִט צָבוּעַ עוֹף אֶחָד שֶׁהוּא צָבוּעַ וְכָל הָעוֹפוֹת נֶאֱסָפִים עָלָיו לְאוֹכְלוֹ שֶׁשּׂוֹנְאִים אוֹתוֹ: | הָעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ. שֶׁמָּא עוֹף שָׁמַיִם הֵם אֵלּוּ הַחַיָּלוֹת, הַגְּדוּדִים הַקַּלִּים אֲשֶׁר סְבִיבֶיהָ?! | הֵתָיוּ. בֹּאוּ: 12:10: רוֹעִים רַבִּים. רָאשֵׁי גְיָסוֹת שֶׁל חֵיל נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה ״אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רוֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם״ (ירמיה ו:ג): | בֹּסְסוּ. לְשׁוֹן ״מִרְמָס״ (ישעיה י:ו); וְכֵן ״וְהָיוּ כַגִּבּוֹרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת״ (זכריה י:ה): | חֶלְקַת. קַנְפַנְיָ״א בְּלַעַ״ז: 12:11: אָבְלָה עָלַי. לְפָנַי: 12:13: זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ. הִתְפַּלְלוּ וְלֹא נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתָם. לָמָּה? לְפִי שֶׁלֹּא נָרוּ לָהֶם נִיר תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לְכָךְ זָרְעוּ אֶל קוֹצִים (ירמיה ד:ג). סֵפֶר שֶׁנָּקוּד בּוֹ זִרְעוּ, בְּחִירִ״ק הַזַּיִ״ן, שִׁבּוּשׁ הוּא: | נֶחְלוּ. לְשׁוֹן חוֹלִי, נֶחְלוּ בְּמַכְאוֹבָם וְצָעֲקָתָם לְפָנַי, וְלֹא יוֹעִלוּ: | מִתְּבוּאֹתֵיכֶם. מִמַּעֲשֵׂיכֶם: 12:14: שְׁכֵנַי הָרָעִים. מִצְרַיִם, עַמּוֹן וּמוֹאָב וְצוֹר וְצִידוֹן, שֶׁהָיוּ שְׁכֵנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַזִּיקִין אוֹתָם: 12:15: אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים. כֻּלָּן לָקוּ סָמוּךְ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, וּבְכֻלָּם נֶאֱמַר ״וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת״ בְּסֵפֶר זֶה (ירמיה כט:יד; ל:ג, יח; לא:כב; לג:ז, יא, כו; מח:מז; מט:ו, לט): 12:16: אִם לָמוֹד יִלְמְדוּ. אִם יַאֲמִינוּ בַּה׳: | וְנִבְנוּ. לְשׁוֹן בִּנְיָן:
פירוש רד”ק
11:1: הדבר. לאמר שיאמרו אותו לאיש יהודה ומהו הדבר שיאמר שמעו את דברי הברית הזאת ודברי הברית הם כתובים בתורת משה ברכות וקללות אם תשמעו אם לא תשמעו וכתב בסוף אלה דברי הברית אשר צוה ה’ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ובחורב אמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ואמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע ונאמר ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה ודברי הברית הם שישמעו לקול ה’ ויעשו מצותיו והוא יהיה להם לאלהים והם יהיו לו לעם ובאמרו הזאת כמו שכתוב בתורה: 11:2: ודברתם. אתה ונביאי האמת האחרים עמך כי היה צפניה שנתנבא בימי יאשיהו ואולי היו אחרים אמר לו שיאמרו דברי הברית לאיש יהודה וליושבי ירושלם וזכר להם הברית לפי שהברית הוא דבר קיום אפילו בין אדם לחברו אם יעשו תנאים ביניהם יעשו ברית לקיים התנאים ביניהם כל שכן בין האל ובין בני האדם שראוי לקיים הברית: | אל איש יהודה. כולל לכלם כאחד וכן הלשון לומר לשון יחיד על רבים דרך כלל כמו ויהי לי שור וחמור ואיש ישראל נגש ורבים כמוהם: | ועל יושבי ירושלים. כמו ואל יושבי ירושלם וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו ותתפלל על ה’ כמו אל ה’ והדומים להם וי”ת ודברתם ותמללון נראה שהיה קורא ודברתם בקמץ התי”ו ואנחנו מצאנו בכל הספרים המדויקים ודברתם בסגול התי”ו: 11:3: ואמרת. עוד תאמר אליהם הדברים בקללה בארור כמו שנאמרו בתורה בסיני ובערבות מואב תדבר להם עוד לשון ארור אולי יפחדו וישובו: 11:4: אשר ביום הוציאי. בהר סיני בעת שהוצאתים מארץ מצרים כי לחמשים יום שיצאו ממצרים נעשה זה הברית: | ביום. פי’ במקום עת וזמן כמו והיה ביום ההוא שרש ישי וחרה אפי בו ביום ההוא: | מכור הברזל. שהיו הם במצרף הצרוף כמו שצורפין הכסף והזהב בכור: | ועשיתם אותם. המצות וזהו שמעו בקולי המצות שיצום: 11:5: למען. ואען ואמר אמן ה’, אמת יהיה זה שיהיה ארור מי שלא ישמע אל דברי הברית וה’ לשון קריאה ותפלה כלומר ה’ כן יהיה: 11:6: ויאמר. הוסיף עוד והזהירו לקרא אליהם את כל הדברים ופירש לו כי מה שאמר אל איש יהודה שלא ימתין להם עד שיבאו לירושלם אלא שילך הוא בערי יהודה ויקרא באזניהם כל הדברים ויאמר להם בלשון ארור ויתרה בהם אולי ישובו וכן מה שיאמר ליושבי ירושלם יאמר להם בחוצות בפרהסיא כנגד כל העם: 11:7: כי העד. באבותיכם התרתי כשהעלתי אותם מארץ מצרים וכן בכל דור ודור עד היום הזה השכם והעד ששלחתי להם הנביאים להתרות בכל בקר ובקר בכל יום ויום תמיד: 11:8: ולא שמעו את כל דברי הברית. הקללות שהן תנאי הברית אם לא ישמעו זהו שאמר אשר צויתי לעשות ולא עשו צויתי להם לקיים דברי ולא קיימו ובכלל קיום הברית עשה ולא תעשה וקיום הברית קורא מעשה: 11:9: ויאמר ה’ אלי נמצא קשר. יראה מן הדומה כי נבואה זו נאמרה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר כלומר מרדו בי אחר ששבו בימי יאשיהו: 11:10: שבו על עונות אבותם הראשונים. דור אמון ומנשה ואחז וכל הפסוקים עד מה לידידי מבוארים הם ופירוש והלכו ערי יהודה יושבי ערי יהודה וכן וכל הארץ באו מצרימה ופסוק ואתה אל תתפלל פירשנוהו למעלה ולמעלה אמר כי אינני שומע אותך והנה אמר כי אינני שומע בעת קראם אלי הוסיף לומר כי אפילו הם יקראו אלי לא אשמע אליהם אלא אנקם מהם כל כך הרבו לעשות הרע בעיני להכעיסני שלא אוכל למלט אותם מהפורענות: 11:14: בעד רעתם. על רעתם וכן בעד השלח יפלו והדומים להם רבים: 11:15: מה לידידי בביתי. אמר הנביא מה לידידי בביתי קרא האל ידידי לפי שהוא היה מאוהבי האל אמר מה לו עוד בביתי ר”ל בבית המקדש כלומר להשרות שכינתו שם: | עשותם המזמתה הרבים. כעשות כנסת ישראל התועבה את רבים כלומר עם אלהים אחרים כמו שאמר למעלה כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וכיון שהיא הניחה אל אחד ועשתה מזמה את הרבים ועבדה אותם מה לו לידידי בביתי ואמר בביתי כמו שאמר לידידי כי ידיד הנביא הוא ולא ידידם וכן בית המקדש בית הנביא הוא ולא ביתם: | ובשר קדש יעברו מעליך. חוזר לכנסת ישראל ואומר לה את מקרבת קרבנות לרבים שהם אלהים אחרים, ובשר קדש, בשר מזבח ה’ שהוא קדש אותן קרבנות הקדש עוברים מעליך כאילו אינם מוטלים עליך לעשותם: | כי רעתכי אז תעלוזי. ולא שיש לך בשת ורוע לב מזה כי בעת שתעשי הרעות אז תעלוזי ותשמחי וי”מ ובשר קדש כמו ואנשי קדש וכמו יבא כל בשר להשתחות שפירושו בני אדם כלומר החסידים אנשי קדש עברו מעליך לפיכך את עושה הרעות: | המזמתה. הכפל לחזק הענין וכן ישועתה עזרתה: | רעתיכי. היו”ד נוספת כיו”ד נעוריכי תחלואיכי וי”ת הפסוק כן מה לעמא דהוה חביב וגו’ כבעמוד, ובמדרש בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב”ה לאברהם עומד בבית המקדש ואמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו אמר לו עשותה המזמתה אמר לו שמא מעוטם חטאו אמר לו הרבים אמר לו היה לך לזכור בשר המילה אמר לו ובשר קדש יעבור מעליך אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה אמר לו כי רעתיכי אז תעלוזי אמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה אמר לו זית רענן וגו’: 11:16: זית רענן. המשילה לזית לפי שהוא רענן כל זמן וכל ימות השנה עליו לחים: | יפה פרי תאר. פירש יפה פרי ויפה תואר ויפה שזכר עומד במקום שנים ר”ל שפריו יפה ותארו יפה אמר לכנסת ישראל מתחלה קרא ה’ שמך זית רענן כשהיית עושה רצונו היית כמו זית רענן לא יבול עלהו ר”ל שההצלחה היתה תמידה עמך ואת היית עושה מעשים טובים ויפים דומים לפרי זית אשר בדשנו והוא שמנו יכבדו אלהים ואנשים: | לקול המולה גדולה. ועתה גרמו עליך עוניך להביא גוים רבים ישמעו קול המולתם שהיא גדולה ועל ידם הצית אש עליה כאילו אמר עליך כי כן דרך המקרא לדבר בפסוק אחד לנכח ושלא לנכח כמו שמעו עמים כולם כי יבשו מאלים אשר חמדתם וה’ הודיעני אז הראיתני והדומים להם רבים: | ורעו דליותיו. ואותם הגוים ישברו דליות הזית שהיית נמשלת בו. ואדוני אבי ז”ל פירש עליה כמו עלה זית ר”ל הצית אש בעליה פי’ בעלי הזית שהיו רעננים ולחים עתה יצית אש בהם וכנה הזית בלשון נקבה ואף על פי שהוא לשון זכר כמו שאמר רענן דליותיו והנה מצאנו גפן בלשון זכר גפן בוקק ומצאנוהו בלשון נקבה לגפן אדרת כן יהיה זית כמוהו ועוד לפי שהמשיל בו כנסת ישראל שהוא בלשון נקבה זכר הזית שהוא משל לה גם כן בלשון נקבה כאילו זכר הכנסה ואחר כך שב לדבר בלשון זכר בלשון עצמו ואמר דליותיו: | המולה. כתוב בוי”ו עם הדגש וכמוהו מעטים נמצאו באותיות אהו”י עם הדגש זכרנום בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו ופי’ המולה כמו מלה כמו אין מלה בלשוני וכן קול המולה כקול מחנה ופי’ הצית הבעיר כמו ויצת אש בציון והדומים לו, ורעו פי’ וישברו כמו ירעוך קדקד ורעו את ארץ אשור בפתחיה: | דליותיו. פירוש ענפיו וקראו בזה הלשון ר”ל מלשון ארוממך ה’ כי דליתני שפירושו רוממתני וזכר הענפים הנה בזה הלשון ר”ל שאפילו הענפים הרמים ישברו והוא משל על ירושלם ובית המקדש ויונתן תרגם הפסוק כן הא כאילן זיתא וגומר כבעמוד: 11:17: וה’ צבאות הנוטע אותך. לפי שהמשילה לזית אמר עליה לשון נטיעה כלומר שהשכינך בארץ טובה כמו שעשה לך טובה בעשותך טובה כן דבר עתה אליך על ידי הנביאים שעתיד לבא עליך בגלל רעת בית ישראל ובית יהודה על בית ישראל דבר רעה ובאה להם ועליך גם כן דבר רעה ותבא לך: 11:18: וה’ הודיעני. פירש אדוני אבי ז”ל הודיעני שהיו חושבים להאכילני סם המות כמו שאמר בפסוק שאחר זה אמר הודיעני נא ואדעה אז ידעתי כי לא הייתי יודע כי לא היה עולה על לבי כי אני לא הרעותי להם אם אני מוכיח אותם לטובתם אני עושה: | אז הראיתני מעלליהם. כי בזה הראיתני מעלליהם הרעים אם לי היו רוצים לעשות כן קל וחומר לאחרים ואמר הודיעני ואמר הראיתני שלא לנכח ולנכח כאחד וכמוהו רבים במקרא כמו שכתבנו למעלה: 11:19: ואני ככבש אלוף. כמו ואלוף חסר וי”ו החבור וכן שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם ואלוף הוא שור כמו אלופינו מסובלים וכן במשקל אחר שגר אלפיך וי”ת כאימר בחיר פירש אלוף תאר לכבש שהיה נבחר כמו אלוף תימן אמר הנביא אני הייתי עמהם קודם שהודיעני האל זה כמו הכבש או השור שיובילו אותו לבית המטבחים לטבח אותו והוא כשמוליכין אותו אינו יודע כי לשוחטו מוליכין אותו כן אני היו מוליכין אותי קרובי ומיודעי לאכול עמהם לא הייתי יודע כי להמיתני מוליכין אותי והנה אם לא הודיעני האל היו ממיתים אותי ומה היו חושבים עלי ואומרים נשחיתה עץ בלחמו ופי’ כתרגום נרמי סמא דמותא במיכליה ואמר נשחיתה במקום נשימה כי התשומה הזאת היתה השחתה, ועץ פירוש עץ מות כלומר עץ שהוא סם המות וכן ויורהו ה’ עץ אמרו שהוא עץ מר והיה נס בתוך נס: | בלחמו. במאכלו כי לחם כלל לכל מאכל: | מארץ חיים. מן העולם הזה וי”ת מארעא דישראל: | לא יזכר עוד. פירש בחיים וכפל הענין במלות שונות: 11:20: וה’ צבאות שופט צדק. שפטני מהם כי אתה שופט בצדק: | בוחן כליות ולב. כי אתה בחנת לבם וכליותם והודעתני מחשבותם כדי שאשמר מהם: | אראה נקמתך. כלומר שלא אמות עד שאראה שתקח נקמה מהם: | כי אליך גליתי את ריבי. אין לי אח וקרוב לגלות את ריבי כי הם חשבו להמיתני, אליך גליתי את ריבי ואתה תקח משפטי מהם ובאמרו גליתי דברה תורה כלשון בני אדם כי גלוי וידוע לפניו וכת”י גליתי אמרית: 11:21: לכן, ולא תמות בידינו. ואיך אמר ירמיהו וה’ הודיעני והרי היו אומרים לו על פניו כי ימיתוהו אם יתנבא אלא שירמיהו לא היה חושש למה שהיו אומרים בפניו כי חשב כי זה דרך הפחד והגזום כי לא יתכן שימיתוהו בגלוי ולא היה מפחד מזה אך שימיתוהו בסתר על ידי סם זה היה יכול להיות כי היה דבר שלא היה נודע כי יש סם שמאכיל אותו שלא ימות מיד אלא עד שמנה או עשרה ימים ואם ימות על הדרך הזה לא היו אומרים כי על ידי סם המות מת: 11:22: לכן כה אמר ה’, הבחורים ימותו בחרב. הבחורים שיבטחו בגבורתם ויצאו להלחם ימותו בחרב: | בניהם ובנותיהם ימותו ברעב. בעיר וזכר הבנים ולא האבות כי האבות אם ישיגו דבר מאכל יאכלו הם כי חייהם קודמים לחיי בניהם ולא עוד אלא שיאכלו בשר בניהם ובנותיהם מפני הרעב: 11:23: ושארית. אנשי ענתות ילקו יותר משאר ישראל לפי שהיה להם להחזיק יד ירמיהו שהם קרוביו ובני עירו והם היו אומרים להמיתו אם ינבא בשם ה’: | שנת פקדתם. שנת החרבן שהיתה שנת תשע עשרה לנבוכדנצר שפקד האל עליהם את עונם וחרבה הארץ וגלו הנשארים מן החרב ומן הרעב ואמר כי אנשי ענתות לא תהיה להם שארית ואף על פי שנגזרה עליהם גזרה שלא תהיה להם שארית בעת שחלה עליהם הגזרה ולכדו האויבים את העיר עשו תשובה והיתה להם שארית וכן אמרו רז”ל וכן מצאנו בשוב גלות בבל אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה: 12:1: צדיק אתה ה’ כי אריב אליך. שאריב אליך כלומר שאם אומר שאריב אליך לא יתכן שאתה צדיק ואין לי לחלוק בזה: | אך משפטים אדבר אותך. אך אדבר עמך כאדם הנשפט על חברו ונושא ונותן בטענות הנדונין כי אני נבוך בזה: | מדוע דרך רשעים צלחה. כי היו בישראל רשעים מצליחים וכתרגם יונתן זכאי את ה’ מלמידן וגו’ כבעמוד: 12:2: נטעתם. משל על הצלחתם שהיא קיימת והולכת וגדלה ובאמרו נטעתם הראה כי טובת הרשעים תבא להם מאת האל לא שהיא להם דרך מקרה וכן אמר בתורה ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו כתרגומו: | שרשו. מבנין פעל הכבד אשר על דרך המרובע וכן בל שרש בארץ גזעם: | קרוב אתה בפיהם. אם יקראוך בתפלה או יזכרוך בשבועה לשקר הוא כי אתה רחוק מכליותיהם ואינם חושבים כי בידך טובתם ושאתה המטיב והמריע וי”ת קריבין פתגמי אוריתך וגו’ כבעמוד: 12:3: ואתה ה’ ידעתני תראני. ואתה ראה אותי במה שאני: | ובחנת לבי אתך. בחנת לבי שהוא אתך לא כלבם שאתה רחוק ממנו אם כן למה הם בטוב ואני ברע: | התיקם כצאן לטבחה. כמו עד התיקנו אותם מן העיר אמר אלו השלוים הרשעים התיקם ממקום רבצם לרעתם כצאן לטבחה: | והקדישם. והזמינם: | ליום הריגה. ליום שיהיה בו הרג רב והוא יום החרבן הזמינם לחרב ולא יהיה להם מקום להנצל מן ההרג ואז יודע לעולם כי רשעתם גרמה להם אבל עתה יש מבוכה בהצלחתם: 12:4: עד מתי תאבל הארץ. עד מתי יהיה זה שהוקדשו אלה ליום הריגה כשתאבל הארץ והוא יום החרבן: | ועשב כל השדה ייבש. זה על דרך הפלגה וכן ספתה בהמות ועוף ומפני מה תאבל ותשחת הארץ מרעת יושבי בה כי אמרו הדין נותן שלא ינצלו אלה הרשעים השלוים מיום הריגה כי הם אומרים בשלותם לא יראה אחריתנו אם יאמרו להם נביאי האמת האל יביא אחריתכם לרע אף על פי שאתם שלוים עתה והם אומרים לא יראה האל אחריתנו כי אינו משגיח בנו ובמעשינו ואינו יודע מה אחריתנו: | ספתה. ענין כליון כמו האף תספה צדיק עם רשע אלא שהוא פעל יוצא וזה פעל עומד והנה שאל ירמיהו על הצלחת הרשעים ולא השיבו האל: 12:5: כי את רגלים. פי’ אדוני אבי ז”ל כי זה הפסוק תשובת שאלתו שלא יהרהר אחר מדות הקב”ה אמר ועל מה ששאלתני אני משיבך זה המשל כי אני רואה אותך שרצת עם רגלים כמותך והלאוך כי רצו יותר ממך ולא היה בך יכולת להשיגם והלאוך במרוצתם להשיגם: | ואיך תתחרה את הסוסים. ואיך תתערב עם הסוסים לרוץ עמהם וזה פירוש המשל הנה אתה בין בני אדם כמותך ואינך יודע דעתם וסודתם שהרי אמרו להאכילך סם המות ולא ידעת ולא הרגשת בהם אם לא הודעתיך ואתה איך תרצה לדעת דעתי וסודותי בהנהגת העולם בהצלחת הרשעים ורעת הצדיקים בעולם הזה לפיכך שתוק ואל תהרהר אחר מדותי והוסיף לו עוד על המשל לדבר לו על הענין עצמו וכלל בו מראש הפסוק ענין עצמו ואמר לו אני רואה אותך חלוש ונלאה בשליחותי וצריך שתחזק עצמך ולבך כי אני רואה כי רצת את רגלים כמותך והם אנשי ענתות שהם בני משפחתך ובמדרגה אחת עמך לענין גדולה והם הלאוך והפחידוך להמיתך ואיך תתחרה את הסוסים כשתלך לירושלם שהם שרים גדולים וגם המלך שם איך תתנהג עמם צריך אתה שתתחזק שלא תפחד מהם ותדבר להם שליחותי בלא מורא והוסיף לו עוד ואמר ובארץ שלום אתה בוטח פירוש אתה בוטח באנשי ענתות שהיה ראוי שתהיה לך ארץ שלום והיה לך לבטוח בהם שיצילוך מיד המבקשים להרע לך כי הם קרוביך ובני עירך ומדרך העולם שהקרובים ובני עיר אחת שנתגדלו ביחד להגן זה על זה ושיתאהבו האחד על חברו עד שיתמסרו למות על אהוביהם או קרוביהם ואתה לא תוכל לעשות זה כי הם מערימים אליך להמיתך: | ואיך תעשה בגאון הירדן. כלומר במקום שמתגאין גלי הירדן והוא משל על שרי יהודה וירושלם והמשילם לגאון הירדן לפי שהוא הנהר שבתוך ארץ ישראל כי פרת בגבול ארץ ישראל הוא ויתכן לפרשו על נבוכדנצר שעתיד להעמיד חיילותיו בארץ ישראל מעבר לירדן ואמר לו לירמיהו אם אתה מפחד מהם שהם מעטים איך תעשה במי שהוא דומה לגאון הירדן ויונתן גם כן פירש הפסוק לפי תשובת השאלה מיושב על הענין וכן תרגמו דנא תיובתא לירמיה וגומר כבעמוד: 12:6: כי גם, בגדו בך. כי היית בוטח בהם ואמרו להאכילך סם המות: | קראו אחריך מלא. קבוץ כלומר התקבצו אחריך ליראך ולבהלך אם תתנבא להם וכן מלא רעים קבוץ רעים שיתקבצו אחרי האריה: | אל תאמן בם. אם יקרבוך וידברו אליך טובות אל תאמן בם כי שקר הם דוברים כי דעתם כדי שתקרב אצלם ותהיה בבתיהם לאכול ולשתות עמהם ודעתם להאכילך או להשקותך סם המות וי”ת ודאת ירמיהו בעי עליהון רחמין וגומר כבעמוד ורבינו האי פירש מלא מן המלות שמפרשין אותן בהפכן כלומר חסר בכל דבר כמו שאומרים לסמיא סגי נהור ואדוני אבי ז”ל פי’ מלא מן אשר מלאו לבו אומרים עליך שלא בפניך שאין לך שום יראה בעולם שהם אומרים לך לא תנבא בשם ה’ ולא תמות בידינו ואתה מוסיף עוד להנבא ולא תפחד מן המיתה: 12:7: עזבתי את ביתי. אמר האל כאדם הנוהם על אבדתו את ביתי זה בית המקדש נחלתי זה ישראל כמו שאמר יעקב חבל נחלתו: | ידידות נפשי. אהבתיה אהבה עזה ועתה בעונותיה נתתיה בכף אויביה: 12:8: היתה כאריה ביער. כששואג האריה ביער ונותן קולו וישמעו העוברים ושבים הקול יעזבו דרך היער או הסמוך לו כן עזבתי אני את נחלתי כי היתה לי כמו האריה ביער השואג בלילה ונתינת קולה ושאגתה היא צעקת העשוקים מפני החמס או נתינת קול עובדי עכו”ם בבתי האלילים כמו שנאמר במעשה אליהו עם אחאב ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר הבעל עננו ואומר ויקראו בקול גדול: | על כן שנאתיה. ונתשתיה כי נלאתי נשוא עוד מעשיה הרעים: 12:9: העיט. שניהם הה”א בפתח כי היא לשאלה ופירש אדוני אבי ז”ל הפסוק כן העיט צבוע בדם חללים יהיה סביב על נחלתי שבחרתי לי ואחר שישבע העיט יבאו כל חיות השדה לאכול כמו שנאמר לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה אמר לעופות אחר שתשבעו אתם לכו אספו כל חית השדה בעבור כי כן מנהג העופות יבאו על החללים תחלה כי הם יראו בעופפם כמו שאמר באשר חללים שם הוא והחיות רואות העופות צבועים מדם החללים ויתורו ממקומם: | התיו. הה”א תמורת אל”ף אתיו אקחם יין שובו אתיו וענינו כמו באו והחיות הן משל על האומות שבאו עם נבוכדנצר להחריב לירושלם כאילו עשו להם אות והרימו להם נס שיבאו והוא משל העיט הצבוע לחיות והוא דבר הנבואה: 12:10: רעים רבים. מלכי גוים שבאו עם נבוכדנצר והמלך כמו הרועה לצאן וכתרגם יונתן מלכין סגיאין קטלו עמי: | כרמי. ישראל כמו שאמר כי כרם ה’ צבאות בית ישראל: | בססו. רמסו: 12:11: שמה. נבוכדנצר ואף על פי שלא זכרו הרי זכר רועים רבים והוא היה בראש והוא שם החלקה לשממה: | אבלה עלי שממה. שם תאר כנסת ישראל שהיא שממה התאבלה עלי על שממותיה לאמר שאני השימותיה: | כי אין איש שם על לב. למה החרבה כי אין איש מהם שם על לב דברי ותוכחותי שהייתי מוכיח אותם ע”י הנביאים ולא שמו על לבם ולא שמעו אליהם וי”ת הרי לית אנש דמשוי דחלתי על לבא: 12:12: על כל שפים במדבר. מקום מרעה הבהמות יקרא מדבר כמו שפירש ושפים הם המקומות הגבוהים כמו הרים וגבעות גם לשם שהוא מן הישוב באו שדדים: | חרב לה’ אכלה. כמו אוכלת אמר בזה ובזה כמו אש אכלה אבל ברוב יאמר על משקל פעלת וההרג הוא אכילת החרב כמו וחרבי תאכל בשר כזה וכזה תאכל חרב: | מקצה ארץ ועד קצה הארץ. כי גם בשאר המקומות תהיה כי בכולם פשטה יד נבוכדנצר וחרבו הוא לה’ כי הוא העיר את חרבו עליהם והנביא התנבא על אחת מהן טרם בא לה הפורענות כמו שכתוב בזה הספר וזהו שאמר אין שלום לכל בשר: 12:13: זרעו חטים וקוצים קצרו. אמר הנביאים זורעים חטים בכם ישראל שאתם נקראים חלקתי כמו שאמר למעלה והנה הנביאים זרעו בחלקם חטים הם דברי הנבואה: | וקוצים קצרו. כי לא צמחו להם בחלקה כי אם קוצים אלו הם מעשים רעים שדומין לקוצים: | נחלו לא יועילו. ונחלו הנביאים על זה כי לא הועילו מעשיהם: | ובשו מתבואותיכם. היה להם לנביאים בשת מתבואותיכם שהיו מיחלים שיהיו חטים והיו קוצים ונחלו הנביאים על זה מחרון אף ה’ מפחדם מחרון אף ה’ העתיד לבא עליכם מפני מעשיכם הרעים ואמר ירמיהו משל זה על החלקה כמו שאמר ישעיהו משל דומה לו על הכרם שאמר ויטעהו שורק ויקו לעשות ענבים ויעש באושים וישראל הם שנקראו כרם ה’ וחלקת ה’. ואדוני אבי ז”ל פירש זרעו ישראל חטים והוא משל על הממון הרב שהיו שולחים למלכי מצרים שיהיו להם לעזרה ושיבואו לעזרתם מפני מלך בבל ובטחונם על משענת קנה רצוץ זהו וקוצים קצרו נחלו ולא יועילו נחלו מרוב ממון שנתנו ולא היה להם בו שום תועלת ופי’ בשו מתבואותיכם צווי כלומר יש לכם ליבוש מתבואותיכם שהם קוצים ויונתן תרגם לא תהון דמין לדזרעו חטין וגומר כבעמוד: 12:14: כה אמר ה’ על כל שכני הרעים. הם פלשתים ועמון ומואב וצור וצדון שהיו שכנים לארץ ישראל והיו מריעים להם ואמר שכני כי ישראל הם חלקתו וכרמו והנה הם שכניו: | הנוגעים. פירוש להרע וכן כל הנוגע בהם הנוגע באיש הזה כתרגומו דינזק וכן הנגעים דמנזקין: | הנני נתשם. גם הם יגלו כמו עמי לפיכך אל ישמחו לגלותם: | אתוש מתוכם. אותם שגלו מביניהם אתוש מתוכם בשובי שבות עמי: 12:15: והיה, אשוב ורחמתים. כמו שנבא עליהם ירמיהו כשנבא על גלותם נבא גם כן על שובם כמו שנאמר והשבתי את שבות מואב ואמר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון ואמר כי כששבו יהודה ובנימין מגלות בבל שבו גם הם: 12:16: והיה, את דרכי עמי. הדל”ת מעמדת בגעיא והמסרה ל’ געיא: | בשמי חי ה’. כי מעת ששבו ישראל מגלותם לא עבדו עכו”ם ולא נשבע בבעל ואם הם ילמדו דרכיו בזה ובזה הוא בטול עכו”ם: | כאשר למדו. כי באמת ישראל לא למדו לעבוד עכו”ם כי אם משכניהם: | ונבנו בתוך עמי. כי הרבה נתגיירו מהם בשובם מגלותם ושכנו בתוך בני ישראל, ונבנו יהיה להם בנין ביניהם כלומר עמידה וקיום וכן תרגם יונתן ויתקימון: 12:17: ואם, ואבד. שלא ישובו עוד לארצם ומה שאומר בנבואת בני עמון ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון אותם שלמדו דרכי ישראל או עדיין לא שבו כדברי רבי יהושע במחלקתו של רבן גמליאל בברכות:
פירוש מלבי”ם
11:2: שמעו את דברי הברית הוא כלל דברי התורה שכרת עליו ברית כמ”ש לעברך בברית ה’ אלהיך ובאלתו, שמעו תחלה תזכירם שישמעו מעצמם מאהבה, ודברתם אתה וכל השומעים מאהבה ידברו ליתר העם ויפחידום בפחד העונש לבלתי שומע: 11:3: ואמרת, תודיע העונש, כי ארור האיש שהוא ארור מעצמו, כי בעזבו דברי הברית יעזוב ה’ אותו: 11:4: אשר, יבאר ארבעה טעמים על חיוב שמירת הברית, א. אשר צויתי את אבותיכם הבנים מחויבים לשמור מצות שקבלו אבותם עליהם ועל זרעם אחריהם, ב. שהיה הצוי ביום הוציאי אותם מארץ מצרים ומצד זה נתחייבו לשמור פקודתי כי כשהוצאתים מבית עבדים הם עבדים לי וע”מ זה הוצאתים, ג. שתליתי בזה התנאי שעל ידי שתשמעו בקולי והייתם לי לעם ומבואר שבעוזבם הברית לא עמי אתם ואיני אלהיכם: 11:5: ד. למען הקים את השבועה וכו’ לתת להם ארץ זבת חלב ודבש ששבועת הארץ היה בתנאי אם ישמרו את דברי הברית, ואם לא תשמרו תגלו מן הארץ בהכרח ואען ואומר אמן ה’, הנביא ענה אמן כמקבל ע”ע לקיים את דברי הברית, ור”ל שאף שאם ישראל יעזבו בריתך אנכי אקיימהו וא”כ לא נתבטלה השבועה להיות לנו לאלהים ולתת לנו את הארץ כל עוד שנמצא אחד מבני אבותיהם שאינו מפיר את הברית ומקיימו: 11:6: ויאמר ה’ עתה עשאהו שליח לקרוא זאת בחוצות ירושלים בפרהסיא כקורא ומזהיר על העונש המיועד: 11:7: כי העד, כי כבר העדתי באבותיכם והתראה זאת היתה תיכף ביום העלותי ונמשכה עד היום הזה, ולא תאמר שהיה לפרקים רק השכם והעד, ובכ”ז ולא שמעו לא קבלו הדברים, וגם לא הטו את אזנם, ואביא עליהם וכו’ בא להודיע ההבדל בין מרי הראשונים ובין מרי הדור הזה והבדל ענשם, כי הדור שלפניו היה מרים שבטלו את התורה בשב ואל תעשה, ר”ל שלא רצו לשמוע אל דברי התורה ולא רצו לקיים מצותיה, והיה ענשם על שאני צויתי לעשות והם לא עשו, ולא קיימו מצות התורה, ובזה גרוע עון הדור של ירמיה כמו שיבאר: 11:9: ויאמר ה’ אלי, הראה לו ה’ כי הדור הזה גרוע יותר, כי נמצא בם קשר, שהם לא לבד כי שבו על עונות אבותם הראשונים אשר מאנו לשמוע את דברי, הם מוסיפים עליהם שהראשונים חטאו רק בשב ואל תעשה, והמה הלכו אחרי אלהים אחרים לעבדם, שזה בקום ועשה, ושחוץ מה שלא חגו חגי ה’ ולא נתנו מעשרותיו הם עושים חגים לע”א ונותנים תרומות ומעשרות לכהני האליל, ובזה הפרו את בריתי שלא לבד שלא קיימוהו עוד הפרוהו ובטלוהו לגמרי אחר שבחרו להם אלהים אחרים: 11:11: לכן, הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה, ר”ל כי ה’ מקדים תמיד רפואה למכה, כי תכלית המכה אינה למען הכות רק להשיבם בתשובה ובשובם ירפא להם, וזה רק במי שחוטא מצד התאוה, לא כן הם יביא עליהם מכה שאין לה רפואה, מפני שהם עשו קשר ובחרו אלהים אחרים שהם לא ישובו בתשובה, כי אם יביא עליהם יסורין יתלו שזה בא מפני שלא עבדו את הע”א, כמ”ש שאם יזעקו אלי ולא אשמע אליהם יתלו שהעבודת אלילים הענישה אותם על שלא עבדוה כראוי וילכו לזעוק אל הע”א: 11:12: והלכו ערי יהודה כל עיר ועיר שביהודה תלך לזעוק אל הע”א שלה, וישבי ירושלם כל שכונה ושכונה מירושלים בפ”ע ילכו לזעוק אל הע”א המיוחדת להם, ועז”א וזעקו אל האלהים אשר המה מקטרים להם, ואז יראו כי לא יושיעו להם הגם שזעקו לכולם: 11:13: כי מספר, מבאר הטעם מדוע ילכו כל ערי יהודה, כי כל עיר יש לו ע”א אחרת, ומספר חוצות זה טעם למה ילכו יושבי ירושלים מזבחות לבושת, היה להם שני מיני ע”א, הבעל היה בדמות זכר והבושת היה דמות נקבה, והיה בשתה וערותה מגולה שכן היה עבודתה: 11:14: ואתה, ה’ אומר לירמיה תפלתם לא אקבל, ואתה שתפלתך מקובלת לפני אצוך אל תתפלל בעד הדור, ואל תשא בעדם, כש”ץ המתפלל ונושא רנה ותפלה עם הציבור והם עונים אחריו, אחר שאינני שומע בעת קראם אלי איני רוצה שאתה תמליץ בעדם: 11:15: מה לידידי בביתי, ה’ אמר אל ירמיה אל תתפלל בעד העם הזה ומה אתה עושה בביתי למה באת להתפלל בעדם, ולהקריב בעדם קרבנות כי ירמיה היה כהן עובד עבודה עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך הלא הכנסיה תעשה מזימה הרבה ותועבות גדולות ואיך תתפלל בעדם ומסב פניו אל הכנסיה, וכי בשר קדש יעברו מעליך! וכי במה שתביא בשר קדש שהוא הקרבנות עי”כ יעברו המזימות והתועבות מעליך.? וכי בזאת תנקה מן המזימה, הלא אין אתה חוזר בתשובה בעת הבאת בשר קדש, כי רעתכי אז תעלזי, לא תשמחי על הקרבן שתביא, רק על הרעה שתעשי, ואחר הקרבן תשמחי שנית לעשות הרעה בשמחה: 11:16: זית רענן, בעת נטע ה’ אותך, אז קרא שמך שאתה זית רענן יפה פרי תאר, שהוא ג’ מעלות, הגבוהים שאמר עליו יפה תואר, ששברו את העם עצמו והוליכום לגולה: 11:17: וה’ צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה, והרעה הזאת שגזרו עליך בקול המולה גדולה, דבר עליך ה’ צבאות, הוא גזר להצית בך אש, ולא מצד שנשתנה מחשבתו עליך בעת הצית אש מבעת שנטע אותך, כי מה שדבר עליך רעה היה מצד שנטע אותך, כי תכלית הנטיעה היה שתעשה פרי קדש הלולים ואתה עשית פרי מות ומשכלת, וז”ש בגלל רעת בית ישראל, כמו שיעקור בעל הגן נטיעה אשר נטע אם יראה כי יעש באושים אשר עשו להם, ר”ל תחלה עשו הרעה להם להנאתם, ואח”כ עשו להכעיסני, ואח”כ עשו לקטר לבעל, שאח”ז דבקו בבעל והאמינו בו: 11:18: וה’ הודיעני, שעורו וה’ דבר עליך רעה וה’ הודיעני, שבעת דבר עליך רעה הוא ג”כ הודיעני את הגזרה ואדעה, ואז ג”כ הראיתני מעלליהם, וראיתי שראוים הם לגזרה זאת כפי מדת מעלליהם הרעים, וגם אז הראני מה שרוצים לעשות לי, שאז ראיתי שאני ככבש אלוף, שתחת שאני השתדלתי להתפלל בעדם רצו הם להרגני, והייתי דומה לכבש המלומד ללכת אחרי בעליו שבעת יובל לטבוח הולך מעצמו בלא דעת כי רגיל ללכת אחרי בעליו ואינו נזהר ממנו, כן לא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות להרגני, ורצו להרגני באופן שלא יודע כלל שנהרגתי על ידם, כי אמרו נשחיתה עץ בלחמו ניתן בלחמו עץ משחית ר”ל סם המות, ובזה נכריתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד, כי הנביא הנהרג ע”י חרב, שמו נזכר בכל דור שנהרג על קידוש השם אבל הוא יומת באופן שלא יודע לאיש: 11:20: וה’ צבאות שאתה שופט צדק ובוחן כליות ולב, ר”ל א”א שיצא מאתך דין מעוקל מצד הטיית הדין עצמו כי אתה שופט צדק, ולא מצד שלא תדע אמתת הדבר ע”י שהיה זה רק במחשבתם, כי אתה בוחן כליות, אבקש מאתך אראה נקמתך מהם, איני מבקש נקמתי רק נקמתך, כי אליך גליתי את ריבי, כי ריבי היה אליך ובעבורך, וכן מה שרצו להרגני בריבי היה בעבור שנבאתי בשמך וא”כ בזה תנקום מהם את נקמתך: 11:21: לכן כה אמר ה’ על אנשי ענתות המבקשים את נפשך ולא בעבור שיש להם דו”ד עמך רק בעבור שאמרו לא תנבא בשם ה’: 11:22: לכן הנני פוקד עליהם כי הוא ריב ה’, הבחורים היוצאים להלחם בניהם שישארו בעיר ימותו ברעב המצור: 11:23: ושארית לא תהיה, להזקנים כי אביא עליהם רעה מיוחדת בעת החורבן: 12:1: צדיק (אחר ששמע שאמר ה’ שיביא עליהם רעה שנת פקודתם, דהיינו שיביא עליהם רעה בזמן החורבן שהוא שנת הפקודה, התפלל שיקדים ה’ את עונשם, אחר שה’ הראהו מעלליהם שבעבורם (בעבור מה שרוצים להמיתו) יוחרב הבית) צדיק אתה ה’ כי אריב אליך, ר”ל אם אריב אליך ואטעון עבורי מדוע דרכי אינה צלחה, בזה תצדק אתה, שעל השאלה של צדיק ורע לו יש תשובה מי יודע שהוא צדיק באמת, ומי יודע אם עשה כל המוטל עליו (כי העבודה לה’ אין לה שיעור אם נחשוב כפי ערך מעלת הנעבד וכפי החוב המוטל עלינו לעומת טובותיו הכוללים והמיוחדים), אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, שעל שאלת רשע וטוב לו אין לך שום תשובה שהלא הרשע רשעתו גלויה, וא”ת כדעת המשיבים ע”ז, ששלות הרשע אינה שלוה פנימית כי לבו מלא פחד וקול פחדים באזניו, וכמו שכן היה שטת אליפז בזה, ע”ז משיב הלא שלו כל בוגדי בגד שי”ל גם שלוה פנימית בלב, שגדר השלוה הוא בלב, וא”ת כי סוף הרשע לאבדון ולא יאריך ימים בהצלחתו ע”ז משיב הלא נטעתם גם שורשו, וא”ת שבניו יכרתו (כמו שהיה דעת בלדד וצופר) ע”ז משיב הלא ילכו גם יעשו פרי שזרעם מתקיים, וא”ת שהשם ממתין מלהענישם אולי ישובו בתשובה עז”א הלא קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, שהרשע שמאמין בעונשי ה’ ובשרשי האמונה וחוטא מפני תאותו יש תקוה שיתחרט אח”כ על מעשיו, אבל אחר שאתה רחוק מכליותיהם ואין מאמינים בך כלל אין תקוה שישובו: 12:3: ואתה ה’ ידעתני, ר”ל וא”כ ראוי שתקדים ענשם ע”מ שרוצים להרגני, כי אתה ידעתני תראני ובחנת לבי אתך, כפל דבריו לאמר שה’ יודע את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי הבנת האדם סותרות זא”ז ובכ”ז שתיהן יצדקו בחק הבורא יתברך, והוא, א. מצד הידיעה הקדומה שיודע מראשית את כל העתיד ידיעה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, ועז”א ידעתני בלשון עבר, ידעתני מכבר, ב. ועם כ”ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשית הזאת תראני עתה ובחנת לבי אתך, הוקדם הראיה לראות את מעשיו עתה לפי מה שהם מקושרים בבחירה ובזמן ותראה שלבי הבוחר במעשי שלם אתך, וא”כ התיקם כצאן לטבחה אל תמתין עד שתתמלא סאתם רק הענישם תיכף, וקבע שני מיני עונשים, א. כצאן לטבחה, שבוחרים הצאן השמנים ביותר לצורך המשתה, כן תבחר גדוליהם איש איש ביחוד לטובתו, ב. ואח”כ הקדישם כולם ליום הרגה מבלי יותר מהם איש, (דרך הכובש תחלה יבחר השרים וראשי המורדים להרגם במיתות קשות ואח”כ יהרוג את כולם ביום הרגה): 12:4: עד מתי תאבל הארץ, הלא בעד עונותיהם תאבל הארץ הוא חורבן הדומם ועשב כל השדה ייבש שהוא הצומח, וגם ספתה בהמות ועוף שהוא בע”ח, וכ”ז מרעת יושבי בה, כי אמרו, ר”ל ואל תאמר שבסבת חורבן הארץ ישובו בתשובה, הלא יאמרו לא יראה את אחריתנו, ר”ל שמכחישים ידיעת ה’ בשפלים וכ”ש ידיעת העתיד ואומרים שאינו רואה אחריתם להכרית כלל ואין השגחה ושכר ועונש: 12:5: כי, (משיב לו ה’) מה שאתה חושב שרק אנשי ענתות הם הרוצים להמית אותך, ושבעבורם לבד חרבה הארץ, ושאם יסופו ישמעו ישראל אליך, הוא טעות, נהפך הוא, שאם רצתה את רגלים וילאוך ולא תוכל לעמוד כנגדם, ואיך תתחרה את רוכבי הסוסים הקלים יותר במרוצתם, ר”ל את אנשי ירושלים, ובארץ שלום (אשר שם), אתה בוטח (רצת וילאוך), ואיך תעשה בגאון הירדן, ששם ארץ מסוכנת, ר”ל בירושלים ששם העזות גובר יותר, ורבו עונותיה: 12:6: כי גם אחיך ובית אביך שהם הכהנים בני אהרן שהם נמצאים בירושלים גם המה בגדו בך, ולא בסתר כי גם הם קראו אחריך מלא לקבץ את העם עליך להרגך, וגם אם ידברו אליך טובות בפיהם, אל תאמן בם, וא”כ לא תפעל בתוכחותיך גם בירושלים, ולכן עזבתי את ביתי, ואהיה מוכרח להחריב את בהמ”ק, ואת ידידות נפשי לא לבד שעזבתיה, כי מסרתיה בעצמי בכף אויביה, משנאתי אותה, ומבאר הטעם ששנאה תחת אשר אהבה, כי היתה לי נחלתי כאריה ביער, מדמה אותה במשלו כמי שגדל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו, (כמ”ש בב”ק ט”ז וסנהדרין ב’ שהארי אינו בן תרבות), ור”ל שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מדת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת, ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה’ ועל נביאיו להרגם, על כן שנאתיה, ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה: 12:9: העיט צבוע נחלתי לי, וכי הם דומים כהעיט הצבוע שעשיתי בן תרבות, שהוא י”ל שתי מעלות, א. שהוא צבוע ויפה מאד בנוצותיו, ב. העיט סביב עליה שהוא מלומד עם אנשים עד שכולם עומדים עליה סביב להשתעשע בו ואינו מזיק, הלא הוא דומה כאריה שאין בו שעשועים והוא מזיק, לכן לכו אספו כל חית השדה להלחם עם הארי הטורף הזה, ואל תחשבו כי חזק הוא רק התיו לאכלה אותו, כי הוא חלש כשה לאכול: 12:10: רועים רבים שהם מלכי האומות, שחתו כרמי את הגפנים שלו, ואח”כ שנעשה חלקת השדה בלא גפנים בוססו את חלקתי והשחיתו האדמה, ואח”כ נתנוהו למדבר כמ”ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח (ושילש דבריו נגד ג”פ שבא נבוכדנצר על יהודה): 12:11: שמה לשממה, מוסיף שהמדבר שם אותה לשממה ר”ל שהיא שממה כ”כ עד שהמדבר ייחד את החלק הזה שתהיה החלק היותר שמם שבו, כמ”ש (יחזקאל ל׳:ז׳) ונשמו בתוך ארצות נשמות, אבלה עלי שממה, הנה היא מתאבלת עלי כאילו אני עשיתי לה כל זאת, אבל באמת מה שנשמה כל הארץ לא אני גרמתי זאת רק הסבה לזה מפני שאין איש שם על לב לשוב בתשובה: 12:12: על כל גם על הרים הגבוהים אשר במדבר שאין שם איש באו שודדים לחפש אם נסתרו הבורחים שם, כי חרב וכו’ ולא ימצא מקום להסתתר שם, ועי”כ אין שלום לכל בשר, כי לא ימלט להם שריד: 12:13: זרעו חטים, הנביאים זרעו חטים ר”ל דברו מוסר ותוכחה שיצמח פרי תבואה, אבל הם לא השרישו הקוצים והתאות מלבם וצמחו הקוצים (ע”ד מ”ש למעלה ד’, נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים) נחלו, אח”כ בא עליהם חולי ויסורין להשיבם לה’ ע”י יסורין, וגם בזה לא יועילו, ולכן בשו מתבואתיכם, שנהפכו לקוצים (זה נגד קוצים קצרו), ובושו מחרון אף ה’ להכפיל יסוריהם (וזה נגד נחלו לא יועילו): 12:14: כה אמר ה’ על שכני הרעים, האומות שהיו שכנים לא”י הנוגעים בנחלה שעזרו לעשות רע לישראל, הנני נתשם כי אח”כ בא נבוכדנצר עליהם והגלם, ואת בית יהודה שאחרי שגלו התיישבו במקומות שסביב א”י אתוש מתוכם כי הגלו שנית עם האומות שישבו שם: 12:15: והיה, ואח”כ תשוב כל אומה למקומה, כמו שנבא ירמיהו בסוף ספרו: 12:16: והיה אם למד ילמדו ר”ל עקר מה שיגלה את האומות ואת ישראל בתוכם הוא כדי שילמדו מישראל אמונת האמת בהיותם גולים ונכנעים כמוהם, ואם ילמדו להשבע בשמי ויכירו דת האמת אז ונבנו, כמ”ש אשוב ורחמתים: 12:17: ואם לא ישמעו אז ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד ר”ל לא תהיה הנתישה על מנת לטעות שנית רק ע”מ לאבד:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | ירמיהו מנגיד: “ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת” — ברית סיני כבסיס
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ירמיהו מקונן “מדוע דרך רשעים צלחה” — ה׳ עונה בהרחבת השליחות
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שָׁפָט (Strong’s H8202) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
ייחוד: גילוי מזימה להרוג את ירמיהו — “לא נדעה כי חפרו שוחה לנפשי”. גם אנשי עירו ענתות קשרו עליו.