יר_007_001 - דרשת שער המקדש — היכל ה' היכל ה' היכל ה'

דרשת שער המקדש — “היכל ה’ היכל ה’ היכל ה‘“

פסוקים

הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲמֹ֗ד בְּשַׁ֙עַר֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה וְקָרָ֣אתָ שָּׁ֔ם אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וְאָמַרְתָּ֞ שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהֹוָ֗ה כׇּל־יְהוּדָה֙ הַבָּאִים֙ בַּשְּׁעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת לַיהֹוָֽה׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַעַלְלֵיכֶ֑ם וַאֲשַׁכְּנָ֣ה אֶתְכֶ֔ם בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ אַל־תִּבְטְח֣וּ לָכֶ֔ם אֶל־דִּבְרֵ֥י הַשֶּׁ֖קֶר לֵאמֹ֑ר הֵיכַ֤ל יְהֹוָה֙ הֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה הֵיכַ֥ל יְהֹוָ֖ה הֵֽמָּה׃ כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃ גֵּ֣ר יָת֤וֹם וְאַלְמָנָה֙ לֹ֣א תַעֲשֹׁ֔קוּ וְדָ֣ם נָקִ֔י אַֽל־תִּשְׁפְּכ֖וּ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְאַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים לֹ֥א תֵלְכ֖וּ לְרַ֥ע לָכֶֽם׃ וְשִׁכַּנְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתֵיכֶ֑ם לְמִן־עוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם׃ הִנֵּ֤ה אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים לָכֶ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י הַשָּׁ֑קֶר לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל׃ הֲגָנֹ֤ב׀רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֔ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָֽא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כׇּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃ הַֽמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י לְכוּ־נָ֗א אֶל־מְקוֹמִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשִׁיל֔וֹ אֲשֶׁ֨ר שִׁכַּ֧נְתִּֽי שְׁמִ֛י שָׁ֖ם בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה וּרְאוּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי ל֔וֹ מִפְּנֵ֕י רָעַ֖ת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְעַתָּ֗ה יַ֧עַן עֲשׂוֹתְכֶ֛ם אֶת־כׇּל־הַמַּעֲשִׂ֥ים הָאֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וָאֲדַבֵּ֨ר אֲלֵיכֶ֜ם הַשְׁכֵּ֤ם וְדַבֵּר֙ וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֔ם וָאֶקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם וְלֹ֥א עֲנִיתֶֽם׃ וְעָשִׂ֜יתִי לַבַּ֣יִת׀ אֲשֶׁ֧ר נִֽקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֗יו אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים בּ֔וֹ וְלַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבוֹתֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְשִׁלֽוֹ׃ וְהִשְׁלַכְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑י כַּאֲשֶׁ֤ר הִשְׁלַ֙כְתִּי֙ אֶת־כׇּל־אֲחֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כׇּל־זֶ֥רַע אֶפְרָֽיִם׃ וְאַתָּ֞ה אַל־תִּתְפַּלֵּ֣ל׀ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְאַל־תִּשָּׂ֧א בַעֲדָ֛ם רִנָּ֥ה וּתְפִלָּ֖ה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּ֑י כִּֽי־אֵינֶ֥נִּי שֹׁמֵ֖עַ אֹתָֽךְ׃ הַאֵינְךָ֣ רֹאֶ֔ה מָ֛ה הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ הַבָּנִ֞ים מְלַקְּטִ֣ים עֵצִ֗ים וְהָאָבוֹת֙ מְבַעֲרִ֣ים אֶת־הָאֵ֔שׁ וְהַנָּשִׁ֖ים לָשׁ֣וֹת בָּצֵ֑ק לַעֲשׂ֨וֹת כַּוָּנִ֜ים לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֗יִם וְהַסֵּ֤ךְ נְסָכִים֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֖עַן הַכְעִסֵֽנִי׃ הַאֹתִ֛י הֵ֥ם מַכְעִסִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הֲל֣וֹא אֹתָ֔ם לְמַ֖עַן בֹּ֥שֶׁת פְּנֵיהֶֽם׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה אַפִּ֤י וַחֲמָתִי֙ נִתֶּ֙כֶת֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה עַל־הָאָדָם֙ וְעַל־הַבְּהֵמָ֔ה וְעַל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְעַל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֑ה וּבָעֲרָ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה׃ כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃ כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם (הוציא) [הוֹצִיאִ֥י] אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃ כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּ֠ה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכׇל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃ וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹא־הִטּ֣וּ אֶת־אׇזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים׃ לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כׇּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃ וְל֤וֹא שָֽׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם׃ וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם׃ גׇּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל־שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהֹוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת־דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ׃ כִּי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃ וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְלֹא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם׃ וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃ וְהִשְׁבַּתִּ֣י׀ מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחׇרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהֹוָ֡ה (ויציאו) [יוֹצִ֣יאוּ] אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלָ֖͏ִם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃ וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִהְיֽוּ׃ וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכׇל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב׃ מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלַ֖͏ִם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ת מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא־כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל־רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב (במרצותם) [בִּמְר֣וּצָתָ֔ם] כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה׃ גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר (וסוס) [וְסִיס֙] וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהֹוָֽה׃ אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים׃ הֹבִ֣שׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר־יְהֹוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחׇכְמַ֥ת מֶ֖ה לָהֶֽם׃ לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת־נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃ וַיְרַפּ֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר בַּת־עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם׀שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃ הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַעַבְרֽוּם׃ עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהֹוָֽה׃ קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃ מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֔יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כׇּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ כִּי֩ הִנְנִ֨י מְשַׁלֵּ֜חַ בָּכֶ֗ם נְחָשִׁים֙ צִפְעֹנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם לָ֑חַשׁ וְנִשְּׁכ֥וּ אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ מַבְלִ֥יגִיתִ֖י עֲלֵ֣י יָג֑וֹן עָלַ֖י לִבִּ֥י דַוָּֽי׃ הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י מֵאֶ֙רֶץ֙ מַרְחַקִּ֔ים הַֽיהֹוָה֙ אֵ֣ין בְּצִיּ֔וֹן אִם־מַלְכָּ֖הּ אֵ֣ין בָּ֑הּ מַדּ֗וּעַ הִכְעִס֛וּנִי בִּפְסִלֵיהֶ֖ם בְּהַבְלֵ֥י נֵכָֽר׃ עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ וַאֲנַ֖חְנוּ ל֥וֹא נוֹשָֽׁעְנוּ׃ עַל־שֶׁ֥בֶר בַּת־עַמִּ֖י הׇשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי שַׁמָּ֖ה הֶחֱזִקָֽתְנִי׃ הַצֳּרִי֙ אֵ֣ין בְּגִלְעָ֔ד אִם־רֹפֵ֖א אֵ֣ין שָׁ֑ם כִּ֗י מַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א עָֽלְתָ֔ה אֲרֻכַ֖ת בַּת־עַמִּֽי׃ מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי׃ מִֽי־יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽרְחִ֔ים וְאֶֽעֶזְבָה֙ אֶת־עַמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה מֵאִתָּ֑ם כִּ֤י כֻלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים עֲצֶ֖רֶת בֹּגְדִֽים׃ וַֽיַּדְרְכ֤וּ אֶת־לְשׁוֹנָם֙ קַשְׁתָּ֣ם שֶׁ֔קֶר וְלֹ֥א לֶאֱמוּנָ֖ה גָּבְר֣וּ בָאָ֑רֶץ כִּי֩ מֵרָעָ֨ה אֶל־רָעָ֧ה׀יָצָ֛אוּ וְאֹתִ֥י לֹא־יָדָ֖עוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אִ֤ישׁ מֵרֵעֵ֙הוּ֙ הִשָּׁמֵ֔רוּ וְעַל־כׇּל־אָ֖ח אַל־תִּבְטָ֑חוּ כִּ֤י כׇל־אָח֙ עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב וְכׇל־רֵ֖עַ רָכִ֥יל יַהֲלֹֽךְ׃ וְאִ֤ישׁ בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יְהָתֵ֔לּוּ וֶאֱמֶ֖ת לֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ לִמְּד֧וּ לְשׁוֹנָ֛ם דַּבֶּר־שֶׁ֖קֶר הַעֲוֵ֥ה נִלְאֽוּ׃ שִׁבְתְּךָ֖ בְּת֣וֹךְ מִרְמָ֑ה בְּמִרְמָ֛ה מֵאֲנ֥וּ דַעַת־אוֹתִ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י צוֹרְפָ֖ם וּבְחַנְתִּ֑ים כִּי־אֵ֣יךְ אֶֽעֱשֶׂ֔ה מִפְּנֵ֖י בַּת־עַמִּֽי׃ חֵ֥ץ (שוחט) [שָׁח֛וּט] לְשׁוֹנָ֖ם מִרְמָ֣ה דִבֵּ֑ר בְּפִ֗יו שָׁל֤וֹם אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ יְדַבֵּ֔ר וּבְקִרְבּ֖וֹ יָשִׂ֥ים אׇרְבּֽוֹ׃ הַעַל־אֵ֥לֶּה לֹא־אֶפְקׇד־בָּ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אִ֚ם בְּג֣וֹי אֲשֶׁר־כָּזֶ֔ה לֹ֥א תִתְנַקֵּ֖ם נַפְשִֽׁי׃ עַל־הֶ֨הָרִ֜ים אֶשָּׂ֧א בְכִ֣י וָנֶ֗הִי וְעַל־נְא֤וֹת מִדְבָּר֙ קִינָ֔ה כִּ֤י נִצְּתוּ֙ מִבְּלִי־אִ֣ישׁ עֹבֵ֔ר וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ ק֣וֹל מִקְנֶ֑ה מֵע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְעַד־בְּהֵמָ֔ה נָדְד֖וּ הָלָֽכוּ׃ וְנָתַתִּ֧י אֶת־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם לְגַלִּ֖ים מְע֣וֹן תַּנִּ֑ים וְאֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מִבְּלִ֥י יוֹשֵֽׁב׃ מִֽי־הָאִ֤ישׁ הֶחָכָם֙ וְיָבֵ֣ן אֶת־זֹ֔את וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר פִּֽי־יְהֹוָ֛ה אֵלָ֖יו וְיַגִּדָ֑הּ עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ נִצְּתָ֥ה כַמִּדְבָּ֖ר מִבְּלִ֥י עֹבֵֽר׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה עַל־עׇזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיהֶ֑ם וְלֹא־שָׁמְע֥וּ בְקוֹלִ֖י וְלֹא־הָ֥לְכוּ בָֽהּ׃ וַיֵּ֣לְכ֔וּ אַחֲרֵ֖י שְׁרִר֣וּת לִבָּ֑ם וְאַֽחֲרֵי֙ הַבְּעָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לִמְּד֖וּם אֲבוֹתָֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַעֲנָ֑ה וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי־רֹֽאשׁ׃ וַהֲפִֽצוֹתִים֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ הֵ֖מָּה וַאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִתְבּ֥וֹנְנ֛וּ וְקִרְא֥וּ לַמְקוֹנְנ֖וֹת וּתְבוֹאֶ֑ינָה וְאֶל־הַחֲכָמ֥וֹת שִׁלְח֖וּ וְתָבֽוֹאנָה׃ וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה עָלֵ֖ינוּ נֶ֑הִי וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֙ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃ כִּ֣י ק֥וֹל נְהִ֛י נִשְׁמַ֥ע מִצִּיּ֖וֹן אֵ֣יךְ שֻׁדָּ֑דְנוּ בֹּ֤שְׁנֽוּ מְאֹד֙ כִּֽי־עָזַ֣בְנוּ אָ֔רֶץ כִּ֥י הִשְׁלִ֖יכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵֽינוּ׃ כִּֽי־שְׁמַ֤עְנָה נָשִׁים֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה וְתִקַּ֥ח אׇזְנְכֶ֖ם דְּבַר־פִּ֑יו וְלַמֵּ֤דְנָה בְנֽוֹתֵיכֶם֙ נֶ֔הִי וְאִשָּׁ֥ה רְעוּתָ֖הּ קִינָֽה׃ כִּי־עָ֤לָֽה מָ֙וֶת֙ בְּחַלּוֹנֵ֔ינוּ בָּ֖א בְּאַרְמְנוֹתֵ֑ינוּ לְהַכְרִ֤ית עוֹלָל֙ מִח֔וּץ בַּחוּרִ֖ים מֵרְחֹבֽוֹת׃ דַּבֵּ֗ר כֹּ֚ה נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְנָֽפְלָה֙ נִבְלַ֣ת הָאָדָ֔ם כְּדֹ֖מֶן עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וּכְעָמִ֛יר מֵאַחֲרֵ֥י הַקֹּצֵ֖ר וְאֵ֥ין מְאַסֵּֽף׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַל־כׇּל־מ֖וּל בְּעׇרְלָֽה׃ עַל־מִצְרַ֣יִם וְעַל־יְהוּדָ֗ה וְעַל־אֱד֞וֹם וְעַל־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ וְעַל־מוֹאָ֔ב וְעַל֙ כׇּל־קְצוּצֵ֣י פֵאָ֔ה הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֤י כׇל־הַגּוֹיִם֙ עֲרֵלִ֔ים וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל עַרְלֵי־לֵֽב׃ שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֶל־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל־תֵּחָ֑תּוּ כִּי־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃ כִּֽי־חֻקּ֥וֹת הָעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּי־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵי־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד׃ בְּכֶ֥סֶף וּבְזָהָ֖ב יְיַפֵּ֑הוּ בְּמַסְמְר֧וֹת וּבְמַקָּב֛וֹת יְחַזְּק֖וּם וְל֥וֹא יָפִֽיק׃ כְּתֹ֨מֶר מִקְשָׁ֥ה הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְדַבֵּ֔רוּ נָשׂ֥וֹא יִנָּשׂ֖וּא כִּ֣י לֹ֣א יִצְעָ֑דוּ אַל־תִּֽירְא֤וּ מֵהֶם֙ כִּי־לֹ֣א יָרֵ֔עוּ וְגַם־הֵיטֵ֖יב אֵ֥ין אוֹתָֽם׃ מֵאֵ֥ין כָּמ֖וֹךָ יְהֹוָ֑ה גָּד֥וֹל אַתָּ֛ה וְגָד֥וֹל שִׁמְךָ֖ בִּגְבוּרָֽה׃ מִ֣י לֹ֤א יִרָֽאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכׇל־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכׇל־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ׃ וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא׃ כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם׃ וַיהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃ כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵאַרְעָ֛א וּמִן־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃ עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחׇכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃ לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה (ארץ) [הָאָ֑רֶץ] בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃ נִבְעַ֤ר כׇּל־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כׇּל־צוֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא־ר֥וּחַ בָּֽם׃ הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃ לֹֽא־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲקֹ֗ב כִּֽי־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל שֵׁ֖בֶט נַחֲלָת֑וֹ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ אִסְפִּ֥י מֵאֶ֖רֶץ כִּנְעָתֵ֑ךְ (ישבתי) [יֹשֶׁ֖בֶת] בַּמָּצֽוֹר׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֥י קוֹלֵ֛עַ אֶת־יוֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וַהֲצֵרֹ֥תִי לָהֶ֖ם לְמַ֥עַן יִמְצָֽאוּ׃ א֥וֹי לִי֙ עַל־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃ אׇהֳלִ֣י שֻׁדָּ֔ד וְכׇל־מֵיתָרַ֖י נִתָּ֑קוּ בָּנַ֤י יְצָאֻ֙נִי֙ וְאֵינָ֔ם אֵין־נֹטֶ֥ה עוֹד֙ אׇֽהֳלִ֔י וּמֵקִ֖ים יְרִיעוֹתָֽי׃ כִּ֤י נִבְעֲרוּ֙ הָרֹעִ֔ים וְאֶת־יְהֹוָ֖ה לֹ֣א דָרָ֑שׁוּ עַל־כֵּן֙ לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ וְכׇל־מַרְעִיתָ֖ם נָפֽוֹצָה׃ ק֤וֹל שְׁמוּעָה֙ הִנֵּ֣ה בָאָ֔ה וְרַ֥עַשׁ גָּד֖וֹל מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן לָשׂ֞וּם אֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה שְׁמָמָ֖ה מְע֥וֹן תַּנִּֽים׃ יָדַ֣עְתִּי יְהֹוָ֔ה כִּ֛י לֹ֥א לָאָדָ֖ם דַּרְכּ֑וֹ לֹֽא־לְאִ֣ישׁ הֹלֵ֔ךְ וְהָכִ֖ין אֶֽת־צַעֲדֽוֹ׃ יַסְּרֵ֥נִי יְהֹוָ֖ה אַךְ־בְּמִשְׁפָּ֑ט אַל־בְּאַפְּךָ֖ פֶּן־תַּמְעִטֵֽנִי׃ שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃

פירוש רש”י

7:4: הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳. ״תְּלָת זִמְנִין בְּשַׁתָּא אַתּוּן מִתְחֲזִין קֳדָמוֹהִי״: 7:9: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְגוֹ׳. בִּתְמִיהָּ, וְכִי אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ וְיוֹעִיל הַהֵיכָל לָכֶם? 7:11: הַמְעָרַת פָּרִיצִים הָיָה. בְּעֵינֵיכֶם הַבַּיִת הַזֶּה? בִּתְמִיהָּ: | הִנֵּה רָאִיתִי. שֶׁכָּךְ הוּא בְּעֵינֵיכֶם: 7:14: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁילוֹ. בִּימֵי עֵלִי (שמואל א ד:יא-יח): 7:15: כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי וְגוֹ׳. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: 7:18: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים. דְּפוּס הַכּוֹכָב: | לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם. כּוֹכָב הַגָּדוֹל הָיוּ קוֹרִין מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, לְשׁוֹן מַלְכָּה; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לְכוֹכֶבֶת שְׁמַיָּא״: 7:20: נִתֶּכֶת. יוֹרֶדֶת וּמַגַּעַת; כְּמוֹ ״וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״ (שמות ט:לג) ״לָא מְטָא״ (תרגום אונקלוס): 7:21: עוֹלוֹתֵיכֶם. שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים כָּלִיל (ויקרא א:ח-ט), טוֹב לָכֶם שֶׁתּוֹסִיפוּ אוֹתָם עַל שַׁלְמֵיכֶם וְתַקְרִיבוּ אוֹתָם שְׁלָמִים וְתֹאכְלוּ הַבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי אֵינָם מְקֻבָּלוֹת לְפָנַי, וְלָמָּה תַפְסִידוּם? 7:22: בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם. תְּחִלַּת תְּנַאי לֹא הָיְתָה אֶלָּא ״אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה״ (שמות יט:ה). 7:24: בִּשְׁרִירוּת לִבָּם. בְּמַרְאֵה לִבָּם; לָשׁוֹן ״אֲשׁוּרֶנּוּ״ (במדבר כד:יז): 7:25: יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ: 7:29: גָּזִּי נִזְרֵךְ. תַּלְשִׁי שְׂעָרֵךְ; כְּמוֹ ״וַיָּגָז שַׂלְוִים״ (במדבר יא:לא); ״וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ״ (איוב א:כ). לָשׁוֹן אַחֵר: נִזְרֵךְ כִּתְרֵךְ, לְשׁוֹן גְּדֻלָּה; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״רַבְרְבִיךְ״, וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: | וַיִּטֹּשׁ. וַיַּעֲזֹב: 7:31: בָּמוֹת הַתֹּפֶת. הוּא הַמֹּלֶךְ (מלכים ב כג:י), שֶׁהָיָה שֶׁל נְחֹשֶׁת, וּמַסִּיקִין אוֹתוֹ מִתַּחְתָּיו וְיָדָיו פְּשׁוּטוֹת וְנִסָּקוֹת, וְנוֹתְנִין אֶת הַיֶּלֶד עַל יָדָיו וְהוּא נִכְוֶה וְנוֹהֵם, וְהַכּוֹמְרִים הָיוּ מַקִּישִׁין בְּתוּפִּים שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הָאָב קוֹל הַבֵּן וְיִכָּמְרוּ רַחֲמָיו (בראשית מג:ל). תֹּפֶת עַל שֵׁם הַתּוֹף: | הִנֹּם. עַל שֵׁם נַהֲמַת הַבֵּן (תנחומא בובר, ואתחנן הוספה ב): | לֹא צִוִּיתִי. בְּמִצְווֹת שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּנֵיהֶם לְקָרְבָּן, וְלֹא דִבַּרְתִּי לְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים. וּכְשֶׁדִּבַּרְתִּי לְאַבְרָהָם לִשְׁחוֹט אֶת בְּנוֹ (בראשית כב:ב), לֹא עָלְתָה עַל לִבִּי שֶׁיִּשְׁחוֹט, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ צִדְקוֹ: 7:33: וְאֵין מַחֲרִיד. אֶת הָעוֹפוֹת מֵעַל הַפְּגָרִים: 8:2: וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ. וְהַכַּשְׂדִּים יִשְׁכְּנוּ לָצוּר עַל הָעִיר בְּקִבְרֵי הַשָּׂרִים, שֶׁהָיוּ נָאִים כְּפַלָּטִין (סנהדרין צו:): | לְדֹמֶן. לְזֶבֶל: 8:3: וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רוֹאִים אֶת הַמֵּתִים נְתוּנִין בְּבִזָּיוֹן, צָרַת הַחַיִּים גְּדוֹלָה הֵימֶנָּה, וְיִבְחֲרוּ אֶת הַמָּוֶת: 8:4: הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ. הֲטוֹב לָהֶם שֶׁיַּפִּילוּ אֶת עַצְמָם לִנְפִילָה שֶׁאֵין לָהֶם תְּקוּמָה: | אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב. לִכְשֶׁיִּרְצוּ לָשׁוּב מֵרָעָתָם, לֹא יָשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִגְּזֵרָתוֹ (ספר במדבר מב). דָּבָר אַחֵר: אַף אִם יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, לֹא תִתְקַיֵּם בְּיָדָם, כִּי יְמַהֲרוּ לָשׁוּב לְרִשְׁעָתָם (ספר במדבר מב); וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אִם לְמֵיתַב, גְּלֵי קֳדָמַי דְּלָא יְתוּבוּן״: 8:5: מְשׁוּבָה נִצַּחַת. מְשׁוּבַת עוֹלָם; כְּמוֹ ״נֶצַח״ (ירמיה טו:יח): | הֶחֱזִיקוּ. אָחֲזוּ: | בַּתַּרְמִית. בְּמִרְמָה: 8:6: לֹא כֵן. לֹא בַּדִּין, כְּמוֹ ״כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד״ (במדבר כז:ז): | כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרֻצוֹתָם. בַּדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן חוֹטְאִים, וְחוֹזְרִים וְחוֹטְאִים. מְרוּצָתָם – קוֹרְשִׁ״י בְּלַעַ״ז: | שׁוֹטֵף. אֵישְׁפְּרִידִי״ן בְּלַעַ״ז: 8:7: חֲסִידָה. צִיגוֹנִיאָ״ה בְּלַעַ״ז: | מוֹעֲדֶיהָ. עֵת עָבְרָם אֶל אִיֵּי הַיָּם מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וְעֵת שׁוּבָם: | שָׁמְרוּ. הִמְתִּינוּ: | וְתוֹר וְסִיס וְעָגוּר. ״וְשַׁפְנִינָא וְכוּרְכְיָא וּסְנוּנִיתָא״ (תרגום יונתן). כּוּרְכְיָא – גְּרוּאָ״ה בְּלַעַ״ז, סְנוּנִית – אֲרוּנְדִּילָ״א בְּלַעַ״ז: 8:8: אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר. הִנֵּה חָכְמַתְכֶם לַשֶּׁקֶר בָּכֶם, לְרַפְּאוֹתְכֶם עַל נְקַלָּה: | עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סוֹפְרִים. נְבִיאֲכֶם: 8:9: הוֹבִישׁוּ חֲכָמִים. כְּמוֹתְכֶם. וּמַהוּ הַבֹּשֶׁת? – הִנֵּה בִדְבַר ה׳ מָאֲסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם: 8:11: וַיְרַפּוּ. כְּמוֹ ״וַיְרַפְּאוּ״ (ירמיה ו:יד): 8:12: הוֹבִישׁוּ. בֹּשֶׁת וּכְלִימָּה תָּבֹא לָהֶם: | גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ. אֵינָם מִתְבַּיְּשִׁים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, לָתֵת לֵב לָשׁוּב: 8:13: אָסֹף אֲסִיפֵם. לְשׁוֹן כְּלָיָה, כְּמוֹ ״אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (צפניה א:ב): | אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן. לֹא יִוָּתֵר דָּבָר: | וְהֶעָלֶה נָבֵל. לְשׁוֹן כָּמוֹשׁ, פְּלֵיישְׁטִי״שׁ בְּלַעַ״ז; כְּמוֹ ״וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה״ (ישעיהו לד:ד), ״כָּאֵלָה נוֹבֶלֶת עָלֶיהָ״ (ישעיהו א:ל): | וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם. כָּל זֹאת תִּהְיֶה לָהֶם עַל כִּי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם: 8:14: וְנִדְּמָה שָׁם. וְנִדּוֹם שָׁם, נֵשֵׁב שָׁם דּוֹמִים וַאֲבֵלִים: | מֵי רֹאשׁ. ״כָּס דִּלְוָוט בִּישׁ כְּרֵישֵׁי חִיוָן״ (תרגום יונתן); ״רֹאשׁ פְּתָנִים״ (דברים לב:לג) הוּא אֶרֶס שֶׁבְּשִׁנָּיו: 8:16: מִדָּן נִשְׁמַע. ״עַל דְּפַלְחוּ לְעֶגְלָא דִּבְדָן״ (תרגום יונתן; סנהדרין צו.): | נַחְרַת סוּסָיו. עֲטִישׁוֹת נְחִירָיו: | מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו. צַהֲלַת מִשְׂחַק סוּסָיו; וּמָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר סוּסִים נִקְרָאִים אַבִּירִים: ״מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו״ (שופטים ה:כב), לְשׁוֹן ״סוּס דּוֹהֵר״ (נחום ג:ב). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״מִקָּל פְּסִיעוֹת גַּבְרוֹהִי״: 8:17: נְחָשִׁים צִפְעֹנִים. לְסוֹף שִׁבְעִים שָׁנָה נַעֲשֶׂה צֶפַע, וְאוֹטֵם אָזְנוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לְקוֹל חֶבֶר הַמְלַחֲשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ…״ (תהלים נח:ה-ו); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ (ראה שוחר טוב נח:ב): 8:18: מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן. כְּמוֹ הִבְלַגְתִּי, וְשֵׁם דָּבָר הוּא מישאיטינמנ״ץ בְּלַעַ״ז, כְּלוֹמַר אִם אָמַרְתִּי אַבְלִיגָה וְאֶתְאַפֵּק עֲלֵי יָגוֹנִי: | עָלַי לִבִּי דַוָּי. מִקּוֹל נְבוּאוֹת הַנִּגְלוֹת אֵלַי בְּפֻרְעָנִיּוֹת הַבָּאוֹת: 8:19: הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי. אֲנִי שׁוֹמֵעַ שֶׁסּוֹפָן לִצְעֹק בְּאֶרֶץ מַרְחַקִּים. וְלָמָּה כָּל זֹאת? הֲלֹא ה׳ בְּצִיּוֹן, וְאִם יָשׁוּבוּ אֵלָיו יִמָּצֵא לָהֶם! 8:20: עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ. צִפִּינוּ לְעֶזְרַת מִצְרַיִם וְלֹא בָאָה; אָמַרְנוּ: יַעֲבֹר הַקָּצִיר וְיִהְיוּ פְנוּיִין וְיָבֹאוּ, וְהִנֵּה עָבַר זְמַן הַקָּצִיר בְּאִיָּר, וּזְמַן הַקָּיִץ בְּתַמּוּז, וְלֹא בָאוּ (בבא מציעא קו:): 8:21: קָדַרְתִּי. לְשׁוֹן שַׁחֲרוּת וְאֹפֶל: | שַׁמָּה. תִּמָּהוֹן: | הֶחֱזִיקַתְנִי. אֲחָזַתְנִי: 8:22: הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד. שֶׁהַצֳּרִי בָּא מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי״ (ירמיה מו:יא); כְּלוֹמַר: וְכִי לֹא הָיוּ לָהֶם אֲנָשִׁים צַדִּיקִים מִמִּי לִלְמֹד, וְיֵיטִיבוּ דַרְכֵיהֶם? | אֲרֻכַת. רְפוּאַת אִינְפְּלַשְׁטְרָ״א בְּלַעַ״ז: 9:1: עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. כְּנֵסִיּוֹת בּוֹגְדִים: 9:2: וַיַּדְרְכוּ. לָשׁוֹן זֶה נוֹפֵל בְּהַזְמָנַת הַקֶּשֶׁת לִירוֹת חֵץ; וְקֶשֶׁת הִיא אַרְבַּלִישְׁטְ״א בְּלַעַ״ז, וּבָרַגְלַיִם דּוֹרְכִין אוֹתָהּ, לְכָךְ קוֹרֵא אוֹתָהּ דְּרִיכָה. וְהַנָּבִיא הִמְשִׁיל לְשׁוֹנָם לְקֶשֶׁת שֶׁקֶר, שֶׁדָּרְכוּ לְשׁוֹנָם קֶשֶׁת בְּשֶׁקֶר: | מֵרָעָה אֶל רָעָה. מֵעֲבֵירָה אֶל עֲבֵירָה: 9:3: עָקוֹב יַעֲקֹב. אָרוֹב יֶאֱרֹב: 9:4: הַעֲוֵה נִלְאוּ. יָגְעוּ וְטָרְחוּ לְעַוֵּת אֶת דַּרְכָּם: | הַעֲוֵה. כְּמוֹ ״הַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ״ (שמות ח:יא): לְהַעֲווֹת: 9:5: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה. כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִים, חוֹשְׁבִין מַחְשְׁבוֹת מִרְמָה; וּבְמִרְמָה הֶחְלִיפוּ יִרְאָתִי וּמֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי: | בְּמִרְמָה. בִּשְׁבִיל הַמִּרְמָה: 9:6: הִנְנִי צוֹרְפָם. בְּיִסּוּרִין: | מִפְּנֵי בַת עַמִּי. ״מִן קֳדָם חוֹבֵי כְּנִישְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל״ (תרגום יונתן): 9:7: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם. מָשׁוּךְ; כְּמוֹ ״זָהָב שָׁחוּט״ (מלכים א י:טז), וְכֵן ״וְשַׁחֲטָה שִׁטִּים״ (הושע ה:ב) טְרֵיי״ט בְּלַעַ״ז. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא: לְשׁוֹן שְׁחִיטָה מַמָּשׁ, טְרַאנְקָא״ט בְּלַעַ״ז; וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּגִיר דִּי מַחְרִיף״: | וּבְקִרְבּוֹ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּבְמָעוֹהִי״: 9:9: עַל הֶהָרִים. עַל חֻרְבַּן הֶהָרִים: | וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר. נְוֵה רוֹעִים שֶׁבַּמִּדְבָּרוֹת. נְאוֹת לְשׁוֹן ״נָוֶה״, וְכֵן ״נְאוֹת אֱלֹהִים״ (תהלים פג:יג), וְכֵן ״לְבֵיתְךָ נָאֲוָה קֹדֶשׁ״ (תהלים צג:ה): | נִצְּתוּ. לְשׁוֹן ״צִיָּה״ (ירמיה ב:ו), וְכֵן ״נִצְּתָה״ (ירמיה ט:יא): | נָדְדוּ הָלָכוּ. סוֹפָן לֵילֵךְ. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה; מִגָּלוּת צִדְקִיָּהוּ עַד פְּקִידַת כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיוּ, וְרֶמֶז לַדָּבָר: עַד בְּהֵמָה. חֶשְׁבּוֹנָהּ בְּגִימַטְרִיָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם; וְהַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (ראה יומא נד.): 9:10: לְגַלִּים. ״דְּגוֹרִין״ (תרגום יונתן): 9:11: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם. שֶׁיָּבִין זֹאת, וּמִי הַנָּבִיא אֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה׳ אֵלָיו: | וְיַגִּידָהּ. וּמִי יַגִּיד עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וּבָא כָּל הַפֻּרְעָנוּת הַזֶּה: 9:14: לַעֲנָה. עֵשֶׂב מַר: | מֵי רֹאשׁ. אֶרֶס נָחָשׁ: 9:18: כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ. אֶת שׁוֹכְנֵיהֶם. וְיֵשׁ עוֹד לוֹמַר: כִּי הִשְׁלִיכוּ הָאוֹיְבִים אֶת מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ לָאָרֶץ: 9:20: לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ. מִן הַשּׁוּק; כְּמוֹ ״וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק״ (מלכים א כ:לד): 9:22: אַל יִתְהַלֵּל חָכָם. אַל תִּתְהַלְּלוּ לוֹמַר: ״חֲכָמִים אֲנַחְנוּ״ (ירמיה ח:ח); הִנֵּה בִּדְבָרַי מְאַסְתֶּם וְחָכְמַת מַה לָכֶם (ירמיה ח:ט); אִם הִשְׂכַּלְתֶּם וִידַעְתֶּם אוֹתִי, אָז תִּתְהַלְּלוּ בְּחָכְמַתְכֶם: 9:23: השכל. כמו ״הַכְבֵּד״ (שמות ח:יא) (אגטליינ״ט בלע״ז): 9:24: עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל כָּל מוּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָרְלָה, אֲפִלּוּ עָרְלַת לֵב (בראשית רבה מו, ה): 9:25: עַל מִצְרַיִם וְגוֹ׳. שְׁכֵינֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ, וְלָקוּ אַחֲרֶיהָ בְּסָמוּךְ לָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל (יחזקאל כט:ב-יב); וּמְפֹרָשׁ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו): | קְצוּצֵי פֵאָה. לְשׁוֹן קָצֶה: הַמּוּקְצִין בִּפְאַת מִדְבָּר: 10:2: אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ. וְאָז מֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ – מֵחַמָּה לוֹקָה וּמִמְּאוֹרוֹת לוֹקִין: 10:3: חָרָשׁ. אֻמָּן: | מַעֲצָד. דּוֹלְדוֹיִירָ״א בְּלַעַ״ז: 10:4: מַסְמְרוֹת. קְלוֹיִ״שׁ בְּלַעַ״ז: | וּמַקָּבוֹת. קוֹרְנָס, מַרְטִי״ל בְּלַעַ״ז: | יָפִיק. יִכְרַע בִּרְכָּיו, לְשׁוֹן ״פּוּקָה״ (שמואל א כה:לא) ״וּפִיק בִּרְכַּיִם״ (נחום ב:יא): 10:5: כְּתֹמֶר מִקְשָׁה. מַקִּישׁ אוֹתוֹ בְּקוּרְנָס עַד שֶׁזּוֹקֵף לוֹ קוֹמָה כְּדֶקֶל: | אַל תִּירְאוּ מֵהֶם. אִם תִּפְרְשׁוּ מֵהֶם, כִּי לֹא יָרֵעוּ לָכֶם: | וְגַם הֵיטִיב אֵין אוֹתָם. אִם תַּעַבְדוּם. הֵיטִיב כְּמוֹ ״לְהֵיטִיב״ (ירמיה לב:מא): 10:7: לְךָ יָאָתָה. לְךָ נָאֶה: 10:8: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ. הַגּוֹיִים. וּמָה הִיא הָאַחַת מוּסַר הֲבָלִים שֶׁל עֵץ שֶׁלָּהֶם וְיִתְיַסְּרוּ עָלָיו. יִבְעֲרוּ לְשׁוֹן שְׁטוּת, וְכֵן וְיִכְסָלוּ: 10:9: מְרֻקָּע. מְרֻדָּד: 10:10: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת. לָמָּה? כִּי הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, לְכָךְ יָכוֹל לְאַמֵּת דְּבָרָיו. אֲבָל בָּשָׂר וָדָם – אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת, וּמֵת אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אוֹ יוֹרֵד מִנְּכָסָיו, וְאֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם (פסיקתא רבתי יד): 10:11: כִּדְנָה תֵאמְרוּן. אִגֶּרֶת הִיא שֶׁשָּׁלַח יִרְמְיָה לִיכָנְיָה וְגָלוּתוֹ בַּגּוֹלָה, לְהָשִׁיב לַכַּשְׂדִּים אֲרָמִית תְּשׁוּבָה, אִם אוֹמְרִין לָהֶם לַעֲבוֹד לַעֲבוֹדָה זָרָה (תנחומא, שופטים יב): 10:12: נָטָה. טינדי״ש בְּלַעַ״ז: 10:13: לְקוֹל תִּתּוֹ. בְּעֵת בֹּא קוֹל שֶׁהוּא נוֹתֵן הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם: | נְשִׂיאִים. עֲנָנִים: | בְּרָקִים. פְלַנְדוֹרִי״שׁ בְּלַעַ״ז: 10:14: נִבְעַר. לְשׁוֹן ״אִישׁ בַּעַר״ (תהילים צב:ז), וְכֵן נִבְעֲרוּ הָרוֹעִים: | נִסְכּוֹ. לְשׁוֹן ״מַסֵּכָה״ (שמות לב:ד): 10:15: בְּעֵת פְּקֻדָּתָם. כְּשֶׁאֶפְקֹד עֲלֵיהֶם: 10:17: אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ. הַחְבִּיאוּ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּנוֹשִׁי מֵאַרְעָא סְחוֹרְתִּיךְ״, כְּמוֹ ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה״ (הושע יב:ח); וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ כִּנְעָתֵךְ – לְשׁוֹן הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת, וְאִסְפִּי – לְשׁוֹן שְׁחִיָּה: שְׁחִי וְהַשְׁפִּילִי יוֹתֵר מִשִּׁפְלוּת אֶרֶץ אֶת הַכְנָעָתֵךְ, אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם, הַיּוֹשֶׁבֶת עַתָּה בַּמָּצוֹר: 10:18: קוֹלֵעַ. כְּזֶה שֶׁהוּא זוֹרֵק אֶבֶן בַּקֶּלַע: | לְמַעַן. אֲשֶׁר יִמְצְאוּ שְׂכַר פְּעֻלָּתָם: 10:19: נַחְלָה. לְשׁוֹן חוֹלִי: | וְאֶשָּׂאֶנּוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וַאֲסוֹבְרַנִיהּ״; אֲשׁוֹפְרִיר״לוֹי בְּלַעַ״ז: 10:20: יְצָאוּנִי. יָצְאוּ מִמֶּנִּי; יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֶרֶת כֵּן: 10:21: הָרֹעִים. הַמְּלָכִים: | לֹא הִשְׂכִּילוּ. לֹא הִצְלִיחוּ בְּמַלְכוּתָם; כְּמוֹ ״בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל״ (משלי יז:ח, שמואל א יד:מז): | מַרְעִיתָם. צֹאן מַרְעִיתָם: 10:23: לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ. כִּי יֵצֶר הָרַע שֶׁבָּרָאתָ בּוֹ מַטֵּהוּ מִן הַדֶּרֶךְ. דָּבָר אַחֵר: יָדַעְתִּי ה׳ כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ, אֵין בְּיַד כָּל אָדָם כֹּחַ לְהַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ, וְאִם לֹא עַל פִּיךָ, אֵין כֹּחַ בְּיַד אוֹיֵב לְהַחֲרִיב בֵּיתֶךָ: 10:24: אַךְ בְּמִשְׁפָּט. בְּיִסּוּרִין: | בְּמִשְׁפָּט. יוּשְׁטִיצָ״א בְּלַעַ״ז: | אַךְ בְּמִשְׁפָּט. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּרַם בְּדִין חֲשׁוּךְ״: | אַל בְּאַפְּךָ. פֶּן תְּהֵא כְלָיָה: 10:25: אָכְלוּ. דְוֹורִירוֹ״נְט בְּלַעַ״ז, וְכֵן וַאֲכָלֻהוּ:

פירוש רד”ק

7:1: הדבר. אמר בזה הענין הדבר אשר היה אל ירמיהו מה שלא אמר כן בפרשיות הקודמות אלא כה אמר ה’ לפי שאמר לו זאת הנבואה בשער בית ה’ לפיכך אמר הדבר אשר היה להודיע כי מה שעמד בשער בית ה’ מאת ה’ נאמר לו דבר זה שיעשה כן: 7:2: עמוד בשער בית ה’. הוא שער מזרחי כי הוא המיוחד שבשערים: | הבאים בשערים האלה. שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח: 7:3: כה אמר, ואשכנה אתכם. אעמידכם בשכונכם במקום זה ולא תגלו ממנו וכמוהו החייתם כל נקבה העמדתם אותן בחיים: 7:4: אל תבטחו לכם אל דברי השקר. לשון בטחון נקשר עם מלת אל ועם מלת על בזה הפסוק הוא אל דברי ובפסוק הנה אתם בוטחים הוא על: | היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה. אלו דברי השקר שאומרים להם נביאי השקר המתעים אותם או הם היו אומרים לנביא והוא ירמיהו והיו אומרים לו לא יחריב היכלו בעבור העון ולא תחרב העיר הזאת ואמר שלשה פעמים היכל ה’ לפי שהיו שלשה אולם והיכל ודביר כן פירוש אדוני אבי ז”ל ופירש כי פסוק ארץ ארץ ארץ תשובת דבריהם אמר הרי ההיכלות שאתם אומרים לפני חשובים כמו הארץ כיון שאתם חוטאים לפני ומבזים ההיכלות ויונתן תרגם לא תתרחצון לכון וגומר כבעמוד ויתכן כי הכפל לחזק כי כן מנהג הלשון לכפול המלות לחזק הענין פעם בשתי מלות פעם בשלש: | עשו תעשו. מקור בוי”ו כמו בה”א: 7:6: גר יתום. כמו שמש ירח בחסרון וי”ו החבור וזכר אלה והוא הדין לאחרים אלא זכר אלה לפי שהם עשוקים ברוב לחולשתם: | במקום הזה. בכל מקום הוא רע ובמקום הזה הוא יותר רע שהוא מקום השכינה: | לרע לכם. אתם רעים כי לרע לכם הוא הליכתכם אחרי אלהים אחרים כי בזמן שאתם עושים זה אתם נופלים לפני אויביכם: 7:7: ושכנתי, למן עולם ועד עולם. למזמן רב שנתתיה לכם מימי אברהם נתתיה לכם עד עולם ר”ל כל ימי עולם אם ילכו בניכם בדרכי: 7:8: הנה, לבלתי הועיל. כי אתם רואים כי אין תועלת באותם הדברים: 7:9: הגנוב. התחשבו שתעשו מעשים רעים ותנצלו מעונשם בעבור שתבאו ותעמדו לפני בבית הזה כאשר אתם אומרים אחר שתעשו כל התועבות האלה ותבאו בבית הזה ואמרתם נצלנו ופירוש אתם אומרים נצלנו בעבור שתשובו לעשות את כל התועבות האלה: 7:10: ובאתם. מפורש הוא: 7:11: המערת פריצים. וכי תחשבו הבית הזה כמו מערת פריצים וכן הוא בעיניכם הבית הזה מה שתחשבו שאתם נצולים בבאכם אליו הוא כפל עונכם שתעיזו פניכם לבא אלי אחר עשותכם מה שמנעתי לעשותו אין זה אלא פריצות ועזות מצח וקשי לב שתעשו הפך רצוני ותבאו לפני זה מרד גדול והכעסה: | גם אנכי הנה ראיתי. לא תחשבו כי אני לא אראה מחשבותיכם הרעות כי איני כמו בן אדם שיכול אחד לגנוב לבבו ולהראות לפניו מה שאין בלבו כי אני ראיתי לבבכם וראיתי כי בבאכם אלי אין לבבכם אלי אלא בלבבכם שתעשו עוד את התועבות אשר עשיתם מתחילה ומה שאמר מערת כי כן דרך הפריצים בעשותם הרעות להאסף יחד חוץ לעיר באחת המערות להסתר שם מבני אדם ומה שתאמרו כי לא אחריב ביתי בעבור מעשיכם כמו שאמר היכל ה’ כמו שפירשנו למעלה אלה הם דברי שקר: 7:12: כי לכו נא. ראו מה עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל שהחרבתי אותו וסלקתי שכינתי ממנו וגלה הארון ממנו והיה עם פלשתים ולא חששתי לכבודי אחר שהיו הם מבזים אותו כן אעשה בבית הזה לפיכך אל תבטחו אל דברי שקר כאלו, ושלשת הפסוקים הבאים אחר זה הפסוק מבוארים הם: 7:15: את כל זרע אפרים. עשרת השבטים שגלו וכנה אותם לאפרים לפי שהמלכות היתה לאפרים ביום שנחלקה המלכות ומשם ואילך נקראו עשרת השבטים בשם אפרים: 7:16: ואתה, תשא. ענין הגבהת הקול כמו וישא עשו את קולו: | רנה. צעקה כמו ויעבר הרנה קומי רני: 7:17: האינך, ובחוצות ירושלם. שלא יבושו להכעיסני בגלוי בשוקים וברחובות: 7:18: הבנים. כל בני הבית מתעסקים בעבודה זו לשכר שיקבלו בעבודה: | לעשות כונים. מיני מאכלים שהיו מכינים ומגישים למלאכת השמים וכן עשינו לה כונים וכן ואת כיון צלמיכם ואולי קראם כונים לפי שמכונין לבן ודעתן אליהם לעשותן ולתקנן היטב ויונתן תרגם כונים כרדוטין: | למלכת השמים. חסר אל”ף ופי’ כמו מעשה השמים כלומר לכוכבים וי”מ למלכת השמים לשון מלוכה ר”ל לכוכב גדול שבשמים ויונתן תרגם לכוכבת שמיא: 7:19: האותי. הם עושים להכעיסני וכי סבורים הם שהם מכעיסים אותי כי לא תחול בי מדת כעס ולא מדה אחרת אינם מכעיסים אותי אלא עצמן כי עליהם יחול הכעס וחרון אף: | למען בשת פניהם. שיבושו במעשיהם הרעים כי אני איני ראוי שאכעס במעשיהם אפילו תחול בי שום מדה מה שלא תחול כי לא יזיקו לי מעשיהם הרעים ולא יטיבו לי מעשיהם הטובים כמו שאמר אליהוא לאיוב אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו או מה מידך יקח לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך ומה שאמר בתורה כעסוני בהבליהם הכעיסוני בפסיליהם דברה תורה כלשון בני אדם אבל הוא יתברך אין בו מדת כעס ולא מפחיתות המדות המצויות בבני האדם כמו הכעס וזולתו: 7:20: לכן, אפי וחמתי. כי הם עשו להכעיסני והכעס יחול עליהם ואף וחמה ואמר נתכת לרוב מרוצתה לבא עליהם כדבר הנתך ובאמרו נתכת לשון נקבה וזכר גם כן אף שהוא לשון זכר כי כן הוא דרך לשון הקודש להיות זכר הפועל עם השם הדבוק בו יהיה ראשון או אחרון כמו ותדבר מרים ואהרן ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי ותאכל היא והוא גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני: | ובערה. אמר בערה ולא זכר האש לפי שהחמה ענין חמימות וטבע האש אשר באדם מוליד הכעס והחמה: 7:21: כה אמר ה’ צבאות. זכר העולות שהן כליל וזכר הזבחים שהם השלמים שמהם יאכלו הבעלים בשר ולא זכר חטאת ואשם כי לא היו מתודים מחטאתם ולא שבים ועוד כי במזיד היו חוטאים ואין על המזיד קרבן אלא היו מביאים עולות להראות עצמם שהם עובדים את ה’ בנראה והשלמים היו מביאין לאכול בשר עם הראות במעשיהם עבודת האל ואמר מה לכם להביא זבחיכם ולהוסיף עוד עליהם עולות ותחשבו כי יהיו לרצון לי כמו שכתוב בהם ונרצה לו לכפר עליו וזה לא יהיה כי אם אין מעשיכם רצוין לפני עולות וזבחים ג”כ לא יהיו רצוין: | ספו. ענין תוספת שני שרשים בענין אחד יסף וספה וכן ספות חטאת על חטאת לספות עוד ואפשר גם כן ספו משרש יסף בשקל שבו רדו והציווי הזה אינו למצוה רצונית אלא כאומר לחברו עשה מה שתעשה כי לא יועילך: 7:22: כי לא דברתי, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. י”מ כי הוא המצוה הראשונה והוא מה שצוה אותם במרה שנאמר בו שם שם לו חק ומשפט והוא מה שאמרו רז”ל שבת ודינין במרה איפקוד ולא צוה על דבר עולה או זבח ויש לפרש גם כן כי עקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג וצוה בשרפת האימורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחלב ודם ויהיה נזהר שלא יהיה שוגג במצוה כל שכן מזיד והתמידים גם בנין הבית לעבודה אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק רבינו משה ז”ל להעתיק הדעות הזרות ובנין ההיכלות שהיו לשם עכו”ם רצה להעתיקם לעבודת האל ושימחה שם עכו”ם מהם: 7:23: כי אם. מבואר הוא: 7:24: ולא שמעו, במועצות. פירוש בעצה שלהם לא בעצתי כמו שפירש בשרירות לבם הרע ושרירות פירוש הבטת לבם מענין ישר על אנשים למה שלבם פונה אליו וי”מ תוקף לבם מענין שריר וקים בדברי רז”ל ויונתן תרגם הרהור לבהון: | ויהיו לאחור. ומה היה ענשם שהיו לאחור ולא לפנים כלומר שהיה מארה במעשה ידיהם ולא ברכה ויונתן תרגם ואחזרו לפולחני קדל וגו’ כבעמוד: 7:25: למן היום. כי בכל דור ודור היו בהם פושעים ורוב הדורות היו רובם פושעים ואף על פי שהייתי מזהירם תמיד על ידי הנביאים: | יום. כלומר יום ויום: | השכם ושלוח. בכל בקר ובקר כי רוב ההזהרה תהיה בבקר קודם שילך אדם למלאכתו ושליח הייתי שולח בהשכמה הנביאים להזהירם: 7:26: ולא הטו את אזנם, הרעו מאבותם. בכל דור ודור רובם הרעו מאבותם כמו מנשה ואמון שהיו אחרונים הרבו אשמה מן הראשונים: 7:27: ודברת, ולא ישמעו. ידעתי כי לא ישמעו אליך ואפילו לא יענוכה כשתקרא להם אע”פ כן הזהירם, יענוכה נכתב בו ה”א המבטא אחר כ”ף הנמצא וכן וחסידיך יברכוכה והדומין לו: 7:28: ואמרת, מפיהם. אפילו מפיהם אבדה ונכרתה שלא יאמרו אמת בפיהם כל שכן בלבבם כי רוב בני אדם מדברים בפיהם מה שאין כן בלבבם להראות עצמן טובים ואינם הפך מי שנאמר עליו ודובר אמת בלבבו אבל אלה אפילו בפיהם אין אמת: 7:29: גזי נזרך. גדול השער נקרא נזר לפי שהנזיר היה מגדל שערו וענין גזי נזרך כענין קרחי וגזי על בני תענוגיך והשליכי הנזר שהיה לך לפאר גזי אותו והשליכי בעפר לאבל ואמר לשון נקבה על הכְּנסה ויונתן תרגם תלישי על רברבך דיגלון: | את דור עברתו. הדור הזה ששפך עליהם עברתו וחמתו ויונתן תרגם ית דרא די עברו על מימריה: 7:30: כי עשו, שמו שקוציהם. אחז ומנשה עשו זה כמו שכתוב ובני יהודה עמהם: 7:31: ובנו, אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי. לא היה רצוני בזה ולא צויתי להם שישרפו לי בניהם ובנותיהם ואם צויתי על בשר בהמה לשרוף לפני לא צויתי להם שישרפו בניהם ובנותיהם והם שורפים אותם לאל אחר ואינם מרחמים עליהם לרוב אהבתם העכו”ם ויונתן תרגם דלא פקידית באוריתי ולא רעוא קדמי ורז”ל פירשו אשר לא צויתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור ויעלהו לעולה ודעתם שהעלהו לשמים: 7:32: לכן, וקברו בתופת מאין מקום. כי לא היה לפני זה מקום לקבורה: 7:33: והיתה. אותם שלא יוכלו לקבור מאין מקום או שילאו הקוברים מרוב הרוגים: 7:34: והשבתי, לחרבה תהיה הארץ. ובמקום קול שמחה יהיה קול יללה קול בכי וצעקה: 8:1: בעת ההיא, ויוציאו. כתיב וקרי יוציאו והענין קרוב כי פירוש ויוציאו שיוציאו לא שיצאו מעצמם וזה הענין לא ספר הכתוב בחרבן ירושלם בספר מלכים שהוציאו הכשדים עצמות המלכים והשרים והכהנים והנביאים מיושבי ירושלם מקבריהם אלא הנביא שנבא עליהם שיהיה כך והיה כך ואע”פ שלא ספר הכתוב וזה יהיה העונש להם אחר מיתתם כמו שנאמר: 8:2: אשר אהבום ואשר עבדום. וכן אמר על יהויקים כשהתנבא עליו עונשו לא יהיה לו יושב על כסא דוד ונבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה וכן אמר בפושעי ישראל יהיו מושלכים בחוצות ירושלם ורז”ל אמרו בעון חיים מתים נחטטים וסמכו זה בפסוק והיתה יד ה’ בכם ובאבותיכם זה חטוטי שכבי והביאו גם זה הפסוק לא יאספו ולא יקברו והקשו אליו הפסוק הבא אחריו ונבחר מות מחיים כלומר למה היה נבחר מות מחיים אם המתים נחטטים ואם היה עונש המתים היה להם כפרה וזה ונבחר מות אלא אם הוא עונש החיים ובעון החיים מתים נחטטים למה אמר ונבחר מות מחיים ופירש נבחר מות לרשעים שלא יחיו בעולם הזה ויחטאו ויפלו בגיהנם: | לדומן. לזבל יהיו כלומר כי לעולם יהיו על פני האדמה כי לא יקברו ולרוב עמידתם על פני האדמה ירקבו וישובו עפר וזבל: 8:3: ונבחר. המתים יהיה ענשם מה שאמר שיהיו נחטטים מקבריהם והחיים והם השארית הנשארים שלא יהרגו ויגלו יבחרו בגלותם מות מחיים כי יהיו ביד גוי נבל עבדים לעם אכזרים שלא ירחמו עליהם וטוב מותם מחייהם: | בכל המקומות הנשארים. בכל מקום שיהיו הנשארים כמו הפוך הנשארים בכל המקומות אשר הדחתים שם כמו ותשם בפוך עיניה וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף באו מצרימה אל יוסף לשבר לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק: 8:4: ואמרת, היפלו ולא יקומו. טעמו דבק עם הפסוק הבא אחריו מדוע שובבה כלומר למה זה החזיקו כל כך במעשיהם הרעים ומאנו לשוב וכי נפלו בעונש מעשיהם שלא קמו אחר כן כלומר כמה פעמים נפלו בעונש מעשיהם ואחר כן בשובם קמו וכי סבורים הם שאם ישובו הם למוטב לא ישוב האל מחרון אפו עליהם היה שום פעם עד עתה שנפלו ולא קמו אחר כן או אם ישוב ישראל ממעשיו הרעים ולא ישוב האל מחרון אפו זה לא היה אם כן מדוע שובבה ויונתן תרגם היפלון ולא יקומון וגומר כבעמוד: 8:5: מדוע שובבה. בא הנה עם לשון נקבה כי רצונו על הכנסה כמו שפירשנו וכן וחטאת עמך העם אשר בקרבה יושבת לבטח שובבה ענין מרד וכן בנים שובבים משובה ישראל: | העם הזה ירושלם. חסר הנסמך העם זה עם ירושלם וכמוהו רבים כמו שפירשנו בחלק הדקדוק מספר מכלל: | משובה נצחת. פתח באתנח ופירוש עולמים מן נצח, משובה שם משובה ישראל תאר: | החזיקו בתרמית מאנו לשוב. ידמה כי לעולם ירצו להחזיק בה. בתרמית כמו מרמה: 8:6: הקשבתי. מאמר הנביא כשאני הולך ביניהם אני מקשיב ומאזין להם אם אחד מדבר טוב ואם לא: | כן. טוב וכשר כמו כן בנות צלפחד דוברות: | אין איש נחם. נפעל עומד כי הוא קמוץ גם מלת אין מורה עליו: | כלה שב במרוצתם. וכתוב במרצותם לשון רבות והכתוב דרך כלל והקרי דרך פרט כלם הולכים ושבים במרוצתם לעשות כסוס שוטף במלחמה ולרוב המרוצה אמר שוטף שהוא כמו נחל שוטף במרוצתו במלחמה יונתן תירגם הקשבתי מאמר האל יתברך אציתי וגלי קדמי: 8:7: גם חסידה. אפילו העופות שאין להם שכל בכח הדמיון שיש להם יש להם ידיעה להתרחק מן הנזק ולהתקרב אל הטוב ושומרים מנהגם ומה שגדלו עליו ועמי שיש להם שכל לא ידעו את משפט ה’ שהיה להם לדעת מן השכל גם לשמרו לפי מה שהנהיגו אותם מורי התורה ומה שנחלו בו מן אבותם דור אחר דור ואמר להם ירמיהו זה כדרך שאמר ישעיהו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ועוד זכר חסידה וזכר בשמים לפי שהיא מקננת בישוב במגדלים הגבוהים ובמדבר בעצים הגבוהים כמו שאמר חסידה ברושים ביתה לפיכך אמר בשמים שהוא גובה האויר כמו שאמר גדולות ובצורות בשמים דרך נשר בשמים והחסידה מנהגה לשכון בימי הקור והחורף במקום אחד ובימי הקיץ והחום במקום אחר וזהו מועדיה שאמר ולא תשנה מנהגה ועמי משנים משפט ה’ שידעוהו בשכל אם ירצו וגדלו עליו אבותיהם והם ואינם רוצים להחזיק בו: | ותור וסיס ועגור. גם כן שמרו את עת באנה במקום אחד בזמן ידוע ובזמן אחר במקום ידוע הכל לפי השתנות התקופות והזמנים ושומרות חקן ומנהגן ולא ישנוהו ולא כן עמי, חסידה פירשו רז”ל זו דיה לבנה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה כלומר במזונות שמחלקה להם וי”מ שהיא שקורין לה ציגוניא: | ותור. ידוע: | וסוס. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד וכן נמצא כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו כסיס עגור כן אצפצף ות”י וכורכיא ובדברי רבותינו ז”ל קם ריש לקיש צוח כי כרוכיא ופירש רש”י ז”ל גרוא”ה בלע”ז: | ועגור. תרגם יונתן וסנוניתא ובדברי רבותינו ז”ל אימת סנונית על הנשר ופי’ רבינו האי קטא”ף בערבי והוא הדרור שקורין בלע”ז רונדינ”א וי”מ הוא העוף המצפצף מלות מעטות כלשון בני אדם כשמלמדין אותו גיי”ט בלע”ז: 8:8: איכה תאמרו חכמים אנחנו. בחכמות החיצונות ועוד תורת ה’ אתנו כלומר אצלנו היא כתובה: | אכן לשקר עשה עט. אם תורת ה’ אתכם מה תועיל אם לא תקיימו אותה מי שעשה הקולמוס לכתוב אותה לחנם עשה אותו וכן שקר סופרים הסופרים כתבו אותה לחנם כי אחרי שאין אתם מקיימין אותה הרי היא כאילו אינה כתובה. לשקר לחנם כמו אך לשקר שמרתי: 8:9: הובישו. כי שקר עשו כשיראו שלא תועיל להם חכמתה אז בכח יהיה להם בשת פנים ויראו כי אם התעסקו בתורה וקיימו אותה היתה מועילה להם להצילם מהרעות הבאות עליהם ואחר שבדבר ה’ מאסו ולא רצו ללמוד התורה ולעשותה מה חכמה להם לא תועיל החכמה מבלי התורה וחכמת סמוך למלת מה כלומר מה מועיל ממה שיש להם חכמה אם אין להם התורה: 8:10: לכן אתן, ליורשים. כלומר למי שיחזיקהו בהם בגלות כאילו הם יורשים: | כי מקטון ועד גדול. כל זה הענין הוא כתוב למעלה עם שאר הפסוקים הבאים אחר זה במלות שונות כי כל הכופל ענין ישנה במלות למעלה מקטנה ועד גדולה והנה מקטון ועד גדול למעלה כלו בוי”ו והנה כלה בה”א ואחד הוא: 8:11: וירפו. למעלה וירפאו באל”ף נעה והנה וירפו בבעלי הה”א והענין אחד ענין רפואה למעלה את שבר עמי והנה את שבר בת עמי: 8:12: הובישו. פירשנוהו למעלה כי פירושו בתמיה, למעלה גם הכלים והנה הכלם מבנין נפעל ומפורש הוא והכלים שהוא מבנין הפעיל פירש למעלה עם שאר הפסוקים ולמעלה בעת פקדתים פירשנו פקדתי אותם והנה בעת פקדתם שם והענין אחד: 8:13: אסוף אסיפם נאם ה’. שניהם לשון כליון אסף מקור מן ואספת נפשך ונפש ביתך אסיפם מן יחדו יסופו אלא שמלת אסיפם מבנין הפעיל והוא יוצא ויסופו מבנין הקל והוא עומד הכל יכלה עד שלא ימצאו ענבים בגפן ולא תאנים בתאנה וזכר אלו שני המינים כי הם עקר הפירות ואותם שירבה אדם מהם יותר משאר הפירות כמו שאמר בברכה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואמר בקללה יאכל גפנך ותאנתך: | והעלה נבל. אפילו העלה יבול טרם זמנו כדי להרבות רעתם: | ואתן להם יעברום. מה שנתתי להם רוב הפירות וברכתי פרי אדמתם יעברו מהם שיאכלום האויבים מ”ם יעברום במקום מהם וכן חזקתני ותוכל חזקת ממני תמלאמו נפשי תמלא מהם בני יצאוני יצאו ממני והמפרשים פירשו בעבור שנתתי להם תורה ומצות ועברו עליהם בעונש זה אסיפם וכן דעת יונתן ותרגם הפסוק כן שיצאה אשצינון אמר ה’ וגומר כבעמוד: 8:14: על מה אנחנו יושבים. בכפרים ובערי המישור כבטוחים ועל מה עזר יש לנו: | ונדמה. ענין שתיקה כלומר אין לנו להתלונן ולהתרעם על מה באה עלינו הצרה כי ה’ אלהינו הדימנו כי חטאנו לו ונדמה שרשו דמה והוא מן הקל ממשקל ישם וישרק מה אקוב ידמו כאבן ולדעת אדוני אבי ז”ל שרשו נדם הדימנו שרשו דמם מבנין הפעיל והה”א בשוא ופתח ויהיה ענין שתיקה כלומר הוא השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כי חטאנו לו ואיך נעיז פנינו לנגדו או יהיה ענין כריתה כמו ידמו לשאול ונדמו נאות השלום: | וישקנו מי רוש. סם המות מסחיטת עשב לפיכך אמר מי וענינו כתרגומו ואשקנא כס דלוט ביש כרישי חיון והפסוק מאמר הנביא בלשון ישראל: 8:15: קוה לשלום. מקור כלומר ואם נקוה לשלום מהאויב ואין טוב ואיננו השלום שהוא טוב: | לעת מרפה. בה”א כמו באל”ף אם קוינו לעת רפואה ממכאוב הצרות: | והנה בעתה. צרות גדולות שמכאיבים ושמכעיסים אותנו ויונתן תרגם ולעידן סליחות חובין והא פורענות חטאין כענין רפאה נפשי כי חטאתי לך: 8:16: מדן נשמע. לפי שהיה קצה ארץ ישראל זכרו ויונתן תרגם על דפלחו לעגלא די בדן מלך במשריתיה יסק עליהון ויגלה יתהון: | נחרת סוסיו. עטישת סוסיו ונקראת העטישה כן על שם הנחירים שהם נקבי האף: | מקול מצהלות אביריו. על הסוסים אמר אביריו ומצהלות ענין השמעת קול הסוסים בצהלה ושמחה כמו שנאמר על הסוס וישיש בכח ויונתן תרגם מקל פסיעות גבורוהי: 8:17: כי הנני משלח בכם. פירושו כתרגומו הא אנא מגרי בכון עממין קטולין כחיוון חורמנין דלית להון לחשא ויקטלון יתכון אמר ה’: 8:18: מבליגיתי עלי יגון. ענין התחזקות כמו ואבליגה מעט ורבי יונה פירש המלה הזאת מורכבת מפועל ופועלת כי מהפועל אומר מבליגי ומהפועלת מבליגיתי והורכבה המלה משניהם ופי’ אמר הנביא אנשים ונשים המחזקים אותי עלי יגון אומר להם שלא אוכל להתחזק כי עלי לבי דוי ור’ אחי רבי משה פירש המלה שם מבליגית בשקל מרבית שהיה בתשלומו מרביתי ובמשקלו מבליגיתי אמר הנביא התחזקי עלי יגון כלומר שארצה להתחזק על יגוני לא אוכל כי עלי לבי דוי ומה שאמר עלי לבי דוי על צרתי מוסף על צרת ישראל שאני מוכיחם ולא ישמעו לי וזהו שאמר עלי: 8:19: הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים. צועקים מפחד האויב הבא מארץ מרחקים ואומרים השם אין בציון אם מלכם אין בה אם כן איך יבא עלינו האל ה’ שכינתו בציון ומלך יש בציון ואיך ישלוט בה האויב והאל משיבם מדוע הכעיסוני איך יחשבו להנצל בהיותי בציון והם הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר רוצה לומר בהבלי אל נכר, מרחקים המ”ם בפתח: | היי’. האל”ף נחה ויונתן תרגם השם אין בציון נבייא אוכח יתהון וגומר כבעמוד: 8:20: עבר קציר. קציר הוא זמן שיושע אדם בו מפני הבצורות ואדם שמח בבא הקציר כמו שכתוב כשמחה בקציר וכן זמן הקיץ אדם שמח בפירות הקיץ ואומר זה דרך משל כלומר עברו הזמנים שחשבנו להושע בהם ולא נושענו: 8:21: על שבר. הוא מאמר הנביא על עצמו שהשבר לשבר ישראל ויונתן פי’ שהוא מאמר ירושלם שתרגם אמרת ירושלם על תבר כנשתא וגו’ כבעמוד ואכרום פי’ מן נתכרכמו פניו: 8:22: הצרי אין בגלעד. אמר דרך משל אם אין צרי בגלעד אם רופא אין שם לרפאות עמי ממכות וגלעד היה מקום הצרי כמו שאמר גם כן עלי גלעד וקחי הצרי והיא רפואה לחלאים קשים כמו נשיכת הנחש וזולתו כלומר לא יהיה להם שלום מזאת הצרה וכי אין חסיד ביניהם שיכפר האל בעדו: | ארוכת. רפואת ויונתן תרגם אמר ירמיהו נבייא וגומר כבעמוד: 8:23: מי יתן ראשי מים. מי יתן שיהיה ראשי כלו מים ויזוב דרך עיני בבכי וכן תהיה עיני מקור דמעה שלא יפסק: | את חללי בת עמי. מי שבוכים עליו נעשה כפעול לבכי ואם לא ישיגנו כן דרך לשון העברי וכן אמר ויבך אותו אביו וכן ולבכותה וכן נעשה זה השמוש בלשון אחר וזולתי העברי לפי שבעבורו נעשה הבכי הרי הוא כאילו מקבל הפעולה: 9:1: מי יתנני מלון אורחים. במדבר ישבתי, מלון לעוברי אורח שילינו שם בלילה ואמר הנביא שיתאוה להיות שוכן באותו המלון שלא יראה עוד את ישראל כי לא יוכל לראות רעתם: | עצרת בוגדים. שהם נעצרים יחד לדבר בגד ושקר וכן ת”י סיעת שקרין ואדוני אבי ז”ל פירש מלות בוגדים מן יורש עצר זה יעצר בעמי: 9:2: וידרכו. מבנין הפעיל משפטו וידריכו וכמוהו בא וידבקו גם המה: | לשונם. היא קשת דרוכה וחציהם דבר שקר ודבר מר: | ולא לאמונה גברו בארץ. מה שהם מתגברים ומתחזקים על החלשים לא לאמונה שישפטו משפט אמת ושימנעו העושקים: | כי מרעה אל רעה יצאו. יש לפרשו על המעשים יוצאים ממעשה רע למעשה רע ר”ל כי כל ימיהם במעשה רע עוסקים עתה בזה ועתה בזה ובכל זה לא נתנו אל לבם שעה אחת לדעת את ה’ ויש לפרשו על העונש מרעת אויב זה יוצאים לרעת אויב אחר או לוקים שנה זו בשדפון ושנה זו בירקון או בארבה ועם כל זה לא נתנו לבם לשוב ממעשיהם הרעים ולדעת את ה’: 9:3: איש מרעהו, עקוב יעקב. ענין התרמית והערמה כמו ויעקבני זה פעמים ויעקב העי”ן בשוא לבדו וכל שאר יעקב שום בר נש העי”ן בשוא ופתח: 9:4: ואיש, יהתלו. דגש הלמ”ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק: | למדו לשונם. הרגילו כמו פרא למוד מדבר: | העוה נלאו. להתעווה ולעשות מעשה עול ובא על דרך תאונים הלאת: 9:5: שבתך. אמר האל יתברך מה יועיל שבתך בתוך מרמה כלומר בתוך עם מרמה שלא תוכל להשיבם אליך: | במרמה. כל כך גדלו במרמה עד שמאנו לדעת אותי לא יוכלו להניח דרכם הרעה ויונתן תרגם יתבין בבית כנישתהון וגומר כבעמוד: 9:6: לכן, הנני צורפם. בצרות שאביא עליהם אראה אם ישארו סיגים או אם ישובו כסף נבחר מפני הצרות: | כי איך אעשה מפני בת עמי. כי איך אעשה שלא אצרפם מפני שהיא בת עמי לא אוכל שלא אצרפם כי איך אניחם ברעתם והם נקראים עמי ויו”ת איכדין אעביד מן קדם חובי כנישתא דעמי: 9:7: חץ שוחט. כן כתיב וקרינן שחוט והכתיב ר”ל כמו שוחט שהוא הורג כן הורגים הם בני אדם בלשונם הרע שהם הולכי רכיל והקרי שחוט ר”ל נמשך אפיל”ט בלע”ז רוצה לומר שהוא נמשך על המשחזת לחדדו ויונתן תרגם כגיר די מחריף כמו סכינא חריפא בדברי רבותינו ז”ל שפירשו מחודד ודק החתיכה ומה שפי’ בו גם כן לשון משיכה הוא ג”כ מדברי רבותינו ז”ל שאמרו התיז את הראש בבת אחת פסולה ואמרו מנא הני מילי אמר קרא חץ שחוט לשונם ואמר תנא דבי ר’ ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם מרמה דבר ואדוני אבי ז”ל פירש שחוט שם תאר כמו שוחט וכן במשקלו אדם עשוק בדם נפש כמו עושק: | מרמה דבר. כל אחד מהם ידבר מרמה לחברו ומפרש מה היא המרמה בפיו שלום את רעהו: 9:8: העל אלה. מבואר הוא: | לא אפקוד בם. והשנים הראשונים אין כתוב בם והענין אחד: 9:9: על ההרים, נאות מדבר. ההרים מקום מרעה הצאן והעזים ברוב או זכר הרים להשמיע קולו למרחוק וכן נאות מדבר רוצה לומר אהלי המדבר כי נאות מדבר פירושו אהלים ומשכנים כמו נדמו נאות השלום וכן בוי”ו נוה משלח ונעזב נות כרות רועים ואמר מדבר כי יש מדבר שיש בו מקום מרעה כמו וינהג את הצאן אחר המדבר ותרגם אונקלוס בתר שפר רעיא דמדברא וכן על פני דרך המדבר ואמר הנביא בראותו חרבן הארץ שישא בכי ונהי לקינה במקומות המרעה כי נתרבו מבלי איש עובר אין צריך לומר שאין אהלים תקועים לרועים אלא אפילו איש אין עובר שם לרעות מקנה ולא נשמע קול מקנה כי כלם נדדו הלכו בשבי ובאמרו מעוף השמים הוא דרך גוזמא להפליג הדבר או נאמר זה לענין חרבן הארץ כמשמעו כי רוב העופות לא ישכנו במדבר כי אם במקומות שימצאו זרע ופירות ופרחי האילנות: | נצתו. ענין חרבן וכן נצתו כמדבר ושרשו יצת ובדברי רז”ל ר’ יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים וגו’ מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמה בגימטריא נ”ב הוו רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיים בה גפרית שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה: 9:10: ונתתי, לגלים. גלי אבנים מהבתים והחומות שנהרסו: | מעון תנים. משכן התנים ומגורם ות”י תנין ירודין: 9:11: מי האיש החכם ויבן את זאת. יבין מדעתו והנביא יגיד התשובה והשאלה כמו שנאמרה לו מפי ה’: 9:12: ויאמר ה’, לפניהם. לא בשמים היא ולא מעבר לים היא: 9:13: וילכו, שרירות. פירשנוהו למעלה: | למדום אבותם. הרגילו בהם האבות וראו אבותם עובדים אותם ועבדום הם גם כן אחריהם והאבות הם הדורות הרשעים שעברו: 9:14: לכן, מאכילם. בא הכנוי קודם הידיעה שהוא את העם הזה כמו ותראהו את הילד אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר והדומים להם שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו והמשיל הצרות ללענה ורוש והם סמי המות ובאמרו מי רוש לפי שהוא מי סחיטת העשב שקורין רוש גם יש שהוא מראש הפתן ואמרו כי לפיכך נקרא ראש כי ברוב עושין אותו מראש הפתן: 9:15: והפיצותים, עד כלותי אותם. רובם: 9:16: כה אמר, התבוננו. בפורענות הקרוב לבא ומעתה קראו למקוננות, בפתח הלמ”ד ר”ל המקוננות הידועות: | ואל החכמות. שהן חכמות בדברי הספד וקינה: | ותבואינה. הראשון בתנועת האל”ף בסגול והשני ותבואנה בהעלם האל”ף בתנועה ושני המשקלים נמצאים בנחי העין במסרה: 9:17: ותמהרנה ותשנה. בהעלם האל”ף מהמכתב: | עלינו. מאמר הנביא בכלל ישראל: | ותרדנה עינינו דמעה. כלומר לקול נהיין והספדן נבכה ופי’ דמעה בדמעה כי תרדנה פעל עומד ומרב הבכי דמה הענין כאילו העין נתכת ויורדת בדמעה וכן עיני ירדה מים ויונתן תרגם וישגרן עיננא דמעין: | ועפעפינו. הם אישוני העינים וכפל הענין במלות שונות ויונתן תרגם וגלגלי עיננא יגרון מיא: 9:18: כי קול נהי נשמע מציון. וכן נשמע משאר המקומות אלא קודם שנכבשה ציון היו חושבים להשגב בציון וירושלם שאם תשאר להם ירושלם עוד היו נבנות שאר הערים שנכבשו וחוזרין לישובן כמו שעשו בימי סנחריב שכבש הכל זולתי ירושלם וכיון שנשארה ירושלם נשאר הכל ולא גלו ולא עזבו ארץ ישראל אבל כיון שנכבשה ירושלם אין עוד תקנה ואז היה קול הנהי נשמע ואומרים איך שדדנו בושנו מאד: | כי עזבנו ארץ. ארץ בקמץ בזקף והוא אחד מי”ד ארץ שהם זקפין קמצין: | כי השליכו משכנותינו. כאילו משכנותינו השליכו אותנו חוצה או בא על דרך ולא תקיא הארץ אתכם ואין בשת גדול מזה שיצא אדם מוכרח מביתו לפיכך בושנו מאד: 9:19: כי שמענה. כי המספד והנהי בנשים ברוב כי הן רכות הלב יותר מן האנשים: 9:20: כי עלה. הארמון הוא הבית הגבוה ובהסגר שערי הארמון אין דרך להכנס בו אלא שיעלה הנכנס בו דרך החלונים וזה דבר רחוק כי הם גבוהים לפיכך לא יסגרו חלוני הארמון אלא יהיו פתוחים תמיד ואמר דרך משל כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו כלומר כי באה לנו הצרה פתאום שלא היינו נשמרים ממנה ואע”פ שהיו נביאי האמת אומרים זה אלינו תמיד לא היינו שומעים אליהם ולא עלה על לבנו שתהיה ואם תהיה שתהיה גדולה כזאת: | עולל מחוץ. כי דרך העוללים לשחוק בשוק והבחורים ברחובות והנה הם נכרתים משם: 9:21: דבר כה נאם ה’. אמר האל לנביא דבר ואמור כה נאם השם כמו כה אמר ה’ אלא שנאם הוא שם המאמר: | כדומן. כבר פירשנוה למעלה: | וכעמיר מאחרי הקוצר. ששכחו הקוצר ונשאר מאחריו ואין מאסף אותו כן יהיו פגריהם כנשכחים על פני השדה ואין קובר אותם: 9:22: כה אמר ה’. אם יש בכם חכמים אל יתהללו בחכמתם כי לא תועילם כיון שלא ידעו את ה’ ולא הלכו בדרכיו חכמת מה להם וכמו שאמר חכמים המה להרע וכן אם יש בכם גבורים אל יתהללו בגבורתם כי לא תועילם להצילם מן המות או מן השבי וכן אם יש בכם עשיר אל יתהלל בעושרו כי לא יפדהו מן החרב כי הוא ועושרו יאבדו וזכר אלו התכונות השלש כי החכם ינצל פעמים רבות בתחבולותיו ובערמתו וכן הגבור ינצל בגבורתו ובכחו וכן העשיר יפדה נפשו מיד האויב בעשרו כן מנהג העולם ברוב ואמר להם הנביא כי לא ינצלו באלה השלש שדרך העולם להנצל בהם אלא במה ינצלו אותם שינצלו: 9:23: השכל וידוע אותי. פירוש בהשכל אותי וידוע אותי והשכל האל הוא שישכיל כי הוא אחד קדמון ואינו גוף והוא בורא הכל ומשגיח על הכל ומנהיג כל העולם בחכמתו עליונים ותחתונים וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות חסד משפט וצדקה כי כן עושה אותם הוא: | בארץ. כלומר עם בני העולם וההולך בדרכיו הוא יודע אותו כמו שאמר אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו כי דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא הוא הדעת אותי נאם ה’ הנה כי מעשה המשפט והצדקה הוא ידיעת האל ובזה נצולו דניאל וחבריו שגלו בחרבן הארץ עם גלות יהודה ונצלו מן הקלון והבזיון שהיה מגיע לשאר השבוים והיו נכבדים וגדולים בארץ גלותם לפי שהיו צדיקים וחסידים ולא היה להם דרך להנצל מן הגלות כי איך ישארו בארץ ג’ או ד’ או אפילו י’: | כי אם בזאת. בזאת התכונה שתהיה לו תכונה נפשית להשכיל ולדעת אותי ומה שאמר כי אני ה’ טעם למה שאמר וידוע אותי כי בכלל וידוע אותי עשות חסד ומשפט וצדקה כמו שפירשנו לפיכך פי’ ואמר כי אני ה’ עושה חסד אלה הם דרכי ומדותי שאני מתנהג בהם בעולמי: | באלה חפצתי. שיעשה אותם האדם וחי בהם ומה שאמר בארץ וחסדו וצדקתו גם כן בשמים כמו שאמר ה’ בהשמים חסדך אמר בארץ לפי שחסדו וצדקתו בארץ גלויה לבני אדם כלם ומה שבשמים אינו גלוי כי אם לחכמים הנה פירשתי לך שני הפסוקים האלה לפי ענין הפרשה דבקים בעניניה באר היטב והחכמים אשר ראינו ספריהם פירשו אלה שני הפסוקים לענין נאות אבל לא הדביקום לענין הפרשה. והחכם רבי אברהם ב”ר חייא המכונה צאחי”ב אלצי”רטא פירש אלו שלש התכונות בחכמה יקנה האדם החכמה ויקרא חכם וכשיהיה מוסיף על קנינו ומתגבר בה נקרא גבור והמעדיף על זה נקרא עשיר ואשר מגיע אל עומק החכמה נקרא משכיל והכתר על ראש החכמות והמגדל הבנוי עליהם הוא דעת אלהים שאין האדם רשאי להתהלל כי אם בה כמה שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל בידיעת האל ובלמוד תורתו אשר היא חסד ומשפט וצדקה בם ראוי שיתהלל המתהלל. והחכם הגדול מורה צדק רבי משה בר מימון זצ”ל פי’ כן ואמר תחלה כי שם החכמה נופל בלשון עברי על ארבעה ענינים נופל על השגת האמתיות אשר תכלית כונתם השגתו יתברך שמו אמר והחכמה מאין תמצא ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה וכל חכם לב בכם וכל אשה חכמת לב ונופל על קנות מעלות המדות וזקניו יחכם בישישים חכמה ונופל על הערמה וההתחכמות הבה נתחכמה לו ולפי זה הענין אמר ויקח משם אשה חכמה ומזה הענין חכמים המה להרע ואפשר שיהיה ענין החכמה מורה על הערמה ושימוש המחשבה פעמים יהיה החכמה ההיא וההתחכמות לקנות מעלות שכליות או לקנות מעלות מדות אמר שאין שלמות הקנין ולא שלימות בריאות הגוף ולא שלמות המדות הטובות אין כל זה שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו והשלמות שראוי להתהלל בו הוא ידיעת האל יתברך שהיא החכמה האמיתית ופי’ גם כן שלשת השמות חסד ומשפט וצדקה חסד הוא ההפלגה בגמילות הטובה וכולל שני ענינים האחד לגמול טוב למי שאין לו חק עליו כלל והשני להטיב למי שראוי לך להטיב לו יותר ממה שהוא ראוי וצדקה הוא היושר לתת לכל אחד כפי הראוי לו ומשפט לדון במה שראוי על הנכון יהיה נקמה או יהיה טוב ואמר שאין ראוי לאדם להתהלל לא בחכמה ולא בגבורה ולא בעושר כי אם בהשכל וידוע האל שהיא החכמה והגבורה ולא בזה לבד אלא גם בידיעת מדות האל ותאריהם והם לעשות חסד משפט וצדקה כמו שאני עושה אותם והוא ית’ לפי המציאו הכל נקרא חסיד ולפי שרחמיו על העניים ר”ל הנהגתו בב”ח בכחותיהם יקרא צדיק ולפי מה שיתחדש בעולם מן הטובות כפי מה שמחייב אותם הדין הנמשך אחר החכמה יקרא שופט והוסיף עוד ואמר בארץ להודיע כי השגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא כמו שמשגיח בשמים כפי מה שהם: 9:24: הנה ימים באים. קרובים לבא וזכר אלה האומות בעבור ישראל כי אלו הם אשר הרעו לישראל ועוד כי אלו האומות החריב נבוכדנצר וגם הוא וזרעו לקו באחרונה לפי שהרעו לישראל יותר מדאי: | על כל מול בערלה. על כל מול אלו ישראל שהם מולים ועל אשר בערלה אלו האומות שזוכר ועל שזכר עומד במקום שנים: 9:25: על מצרים ועל יהודה. כי ישראל מלכות אפרים החריב מלך אשור כבר ויהודה החריב נבוכדנצר וכל שאר הגוים שזכר: | ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר. זה קדר וממלכות חצור אשר הכה נבוכדנצר כמו שהתנבא ירמיהו ונבואתו כתובה בסוף הספר ופירוש קצוצי פאה שוכנים בקצה הפאה כלומר רחוקים במדבר והדבר הרחוק יקרא קצה ויקרא פאה כי קצה ופאה רחוקי הגבול בכל דבר וקצה וקצץ בענין אחד: | כי כל הגוים. עתה פירש מול ופירש בערלה כי בערלה אמר על העכו”ם שהם ערלים ומול אמר על ישראל כי אף על פי שהם מולי בשר הם ערלי לב וראוין ליענש ולא אמר על העכו”ם שיהיו ענושים בעבור הערלה כי לא נצטוו עליה אלא בעבור ישראל אמר כלומר הרי שבו ככל הגוים שהם ערלים שלא נבדלו מן האומות במילתם אלא שיבדלו מהם גם כן במעשיהם וכיון שמעשיהם כמעשה העכו”ם והם ערלי לב לא תועילם מילת הבשר והרי הם כאילו לא מלו כי מילת הבשר נתנה לברית ולאות להיות סגולה מכל העמים לעבוד את ה’ כמו שאמר לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונחתם אות בבשרם למען יזכרו תמיד כי הם נבדלים מן האומות והואיל והתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם הרי הם כהם כאילו הפרו הברית והאות ואינו להם לאלהים כי בחרו תחתיו אלהים אחרים לפיכך אמר אחר זה אל דרך הגוים אל תלמדו וגומר: 10:1: שמעו. מבואר הוא: 10:2: כה אמר ה’ אל דרך הגוים. כמו את דרך הגוים וכמוהו אספרה אל חק ה’ וירדפו אל מדין אמר אל תלמדו דרך העכו”ם כיון שאתם מולים לאות ולברית ביני וביניכם שמרו את דרכי ולא דרכי העכו”ם: | ומאותות השמים אל תחתו. ואם תאמר נעבוד הכוכבים כדרך העכו”ם כי הם שולטים בארץ ואותותם נראים להטיב ולהרע כמו השמש שיש לו ממשל בארץ בתבואות ובפירות כמו שכתוב וממגד תבואות שמש ואם נעבוד אותו ירבו תבואותינו ואם לא נעבדנו ירע לנו ויחסרו תבואותינו ונירא גם כן מקדרותו שהוא סימן רע לעולם אל תחתו ממנו ומזולתו מן הכוכבים כי הם עבדי עושי דברי ואם תעבדו האדון לא תצטרכו אל העבד ואם תעבדו העבד יכעס האדון וישלח מארה בתבואותיכם הפך מחשבתכם: | כי יחתו הגוים מהמה. אע”פ שיחתו העכו”ם מהמה אתם אל תחתו כי אם תעבדוני אין להם רשות להרע לכם ולא תזיק לכם קדרותם ואם הם דרך הנהגתם בעולם יהיה קיום העולם ולפעמים יבא הפסד בפרטים בדרך מהלכם זהו לשאר העמים כמו שאמר אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים אם להטיב אם להרע ואתכם לקח אם תעבדוהו בלב שלם יצילכם מכל נזק משפטי הכוכבים וגם העכו”ם לא תועילם עבודתם להם כי האדון ראוי ליעבד לא העבד לפיכך לא תצילם עבודתם אותם מנזקם: 10:3: כי חקות העמים. ראו אל מה הביאם עבודה זו כי מעבודת הכוכבים באו אל עבודת הצלמים כי יאמרו להם כהניהם צלם הזה נעשה במקום השמש ולכבודו נעשה והעובדו כאילו עובד השמש כמו צלם הזהב שעשה נבוכדנצר לשמש וכן יעשו הצלמים לשאר הכוכבים ואלו הם חוקות ששמו להם לחק כהני הצלמים והרגילו אותם בזה הדעת עד שארכו השנים בזה הדעת עד שיחשבו ההמון כי זה הצלם מטיב ומריע וזה הוא הבל ודבר שאין בו ממש כי הצלם הזה עץ הוא ומיער כרתו העושה אותו והוא מעשה ידי חרש שתקנו במעצד והוא שקורין אותו דולדוייר”א בלע”ז וזה הצלם אין לו פעולה בעצמו ואיך ייטיב ואיך ירע כאשר יחשבו אלה הסכלים וזה הבל שאין כמוהו: 10:4: בכסף ובזהב ייפהו. לפי שהוא עץ חופה אותו בכסף ובזהב כדי שיהיה יפה ונאה בעיני הרואים ויכנס בלבם לעבדו: | יחזקום. טסי הכסף וזהב יחזקו אותם על העץ במסמרות והמקבות שיכו בהם עליהם עד שלא יפיק כלומר שלא יצא מתכונתו ולא יכשל מענין ופיק ברכים ויש לפרשו מענין ותפק לרעב ויהיה זה פעל עומד רוצה לומר שלא יצא ממקומו: 10:5: כתמר מקשה. כמו התמר שהוא שוה אין בגופו עוות כי ענפיו הם למעלה וכל גופו שוה וכן מעשה מקשה שוה כן הצלם עומד זקוף שוה בדמות אדם ולא ידברו כי אין בקרבם רוח מניעה כל שכן מדברות וזהו שאמר נשוא ינשוא אם יסיעום ממקום למקום ינשאו כי הם לא יצעדו ברגליהם ואחר שהם כך אל תבטחו בהם ואל תיראו מהם כי לא ירעו: | וגם היטב אין אותם. אין עמם כח להטיב, תומר כמו תמר וכן בא בחולם והיא יושבת תחת תומר, ינשוא הפוך כי הראוי ינשאו וכן נשוא לשוא עריך כמו נשאו: 10:6: מאין כמוך. ממה שאנו רואים ויודעים שאין כמוך לא בעליונים ולא בתחתונים ידענו כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה ואמר אתה ואמר שמך להודיע כי הוא שמו ושמו הוא: 10:7: מי לא ייראך. ביו”ד האיתן לבד ופ”א הפעל נעלמת מהמכתב ונמשכת היו”ד בגעיא להורות על יו”ד הנפקדת אמר מי לא יראך לפי שאמר אל תיראו מהם אמר אותם אין ראוי לירא מהם אבל אתה מי לא יראך אפילו העכו”ם העובדים האלילים ראוי להם שייראוך כי אתה מלך עליהם: | כי לך יאתה. המלוכה לא לאחר כלומר ראויה היא לך וליחס אותה אליך לא לאחר כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אומרים מאין כמוך ואינם עובדים הכוכבים אלא להיותם אמצעיים בינך ובינם ואמר חכמי הגוים כי הם יודעים כי הפסל אינו כלום ואם יעבדו הכוכבים לא יעבדום אלא מפני שהם משרתיך להיותם אמצעיים אף על פי כן הם חוטאים כי אין צריך אמצעי בין האל ובין האדם כי רם ה’ ושפל יראה אבל ההמון חושבים כי הפסילים מטיבים ומריעים מפני שהורגלו בעבודתם ואמר ובכל מלכותם כי המלכים ברוב הם חכמים גם יש עמהם חכמים ויודעים ומכירים כי מלכות בן אדם היא מלכות נפסקת ואין מלכות קיימת כי אם לה’: 10:8: ובאחת. חכמי העכו”ם כאחת יבערו ויכסלו שהם מיסרים העם לעבוד הפסילים שהם הבלים ועץ כי הוא מרוקע בכסף וזהב ואין לו פעולה בעצמו כי הוא עשוי מן השפל שבנמצאות והוא הדומם כי הנמצאות שלשה חי צומח דומם: 10:9: כסף מרוקע. מן וירקעו את פחי הזהב והם מרקעין הטסים לחפות בו פסל העץ ליפותו ועוד מטריחים עצמם להביא כסף טוב מתרשיש וזהב מאופז אעפ”י שהם רחוקים מאלה המקומות ועוד לובשים אותם בתכלת וארגמן מרוקם במלאכת החכמים במלאכה וכל זה להראות בעיני ההמון יפים ושיכנס בלבם יראתם ושיאמינו בהם ויעבדום: 10:10: וה’ אלהים אמת. אלה האלהים שעושין לעבדם הם שקר והם מתים כי אינם אלהים ואין יכולת בהם אבל ה’ אלהים אמת שהוא אדון על כל האלהים והם הכוכבים הוא לבדו אמת אלהים ויכול על הכל ושופט הכל ואשר זולתו אינם אמת אע”פ שהם אלהים כי אין כחם אלא ממנו והוא לבדו היכול האמיתי והשופט האמיתי שאין כחו והנהגתו תלוים ביד אחר: | הוא אלהים חיים. הוא החי האמתי שאין חייו תלויין באחר כי חייו ממנו וכל החיים זולתו חייהם ממנו ואמר חיים בלשון רבים כמו אלהים קדושים הוא דרך כבוד והוא מלך עולם ותכירו זה כי מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו ואין יכולת בהם שינצלו ממנו כשיקצוף עליהם ולא יוכלו להכיל ולסבול זעמו ורעש הארץ הוא משל לחרבן יושבי הארץ איזה גוי שיהיה ויוכלו להכיר כי מאתו הוא שמודיע אותם תחילה קודם בא הפורענות ביד עבדיו הנביאים: | תרעש הארץ. נוכל לפרש גם כן כמשמעו שתשקע עיר ויושביה פעמים ברעש הארץ: 10:11: כדנה תאמרון להום. זה מאמר האל שלח ירמיהו לבבל בני הגולה שיענו זה לכשדים כשיאמרו להם שיעבדו אלהיהם יענו אותם אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה וכתב להם המאמר הזה בלשון ארמי שיאמרו אותו לכשדים בלשונם ומה שאמר כדנה תאמרון להום שהוא אזהרה להם לישראל גם כן בלשון ארמי כדי שלא לחלוק בפסוק שיהא חציו עברי וחציו ארמי ואמר להום במ”ם כי פעמים בא כן במ”ם כמו שנמצא בעזרא וכן אמרין להום אף על פי שברוב יבוא בנו”ן: | אלה. לשון עברי ולשון ארמי גם כן מצאנוהו בעזרא אלה מאניא בכתוב הוא אלה וקרי אל ואל ואלה אחד כמו הארצות האל ואמר אלה לפי שהם נראין לבני האדם אף על פי שהם גבוהים: | וארקא. פי’ ארץ ובדברי רז”ל ארבע שמות נקראו לה כנגד ארבע תקופותיה ארץ תבל אדמה ארקא וי”ת הפסוק כן כבעמוד ולא האריך בלשון הארמי כי עדין לא הפסיק הענין עד ה’ צבאות שמו, הכל הוא מענה שיאמרו להם בני ישראל כי אנחנו לא נעבוד אלה האלהות שלא עשו שמים וארץ אלא אלהים שעשה ארץ בכחו והם יבינו העברי ויאמרו להם בלשון ארמי אבל פתח הדברים שלח להם ירמיה בלשון ארמי וכן פי’ יונתן בזה הענין עשה ארץ בכחו כדין תימרון להום אנחנא פלחין לדעביד ארעא בחיליה ואמת הוא שלא עבדו ישראל ע”א משגלו ומה שהשתחוו לצלם שהעמיד נבוכדנצר אנוסים היו ואעפ”כ היו ענושים בזה בימי המן לולי שרחם עליהם האל כמו שאמרו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם: 10:12: עושה ארץ בכחו. למי שעשה הארץ בכחו אנחנו עובדים וזכר בכחו על הארץ לפי שהגלגלים רצים עליה סביב תמיד בכח שאין לו הפסק הבא מאתו יתברך ובאותו הכח עומדת הארץ תלויה בינתים לא תזוז אילך ואילך אפילו כחוט השערה כמו שכתוב תולה ארץ על בלימה לא ידע אדם במה אלא שהחכם מתבונן כי מכח הסבוב היא עומדת בנתים בלא שום סמיכה אף על פי שיש טעם אחר כי בטבעה הוא שתעמוד באמצע לפי שהיא כבדה אף על פי כן האל שם בה זה הטבע ומכחו הוא הכל: | מכין תבל בחכמתו. תבל הוא מקומות הישוב מן הארץ והכין אותם האל בחכמתו בנהרות נמשכים ובמעינות נוזלים שלא יתכן הישוב מבלעדיהם ויצמחו בהם כל עשב וכל עץ פרי הצריכים לישוב אדם ולבהמה וכל התועלות הנמצאות בה הכל עשה בחכמה: | ובתבונתו נטה שמים. שנטה אותם כאהל לשבת תחתיו כמו שאמר וימתחם כאהל לשבת והאהל הוא כחצי כדור ואין אנו משיגים מן השמים אלא חצי כדור אשר על הארץ אלא שאנחנו מתבוננים שיש חצי כדור אחר כי עגולים הם ונטיתם ומהלכם ומרוצתם ממזרח למערב וממערב למזרח הכל נעשה בתבונתו שלא תושג: 10:13: לקול תתו. וכן אנחנו עובדים אותו לקול תתו המון מים בשמים והוא האויר הנקרא רקיע כי ידענו כי הוא הנותן מטר כמו שאמר הנותן מטר על פני ארץ ולא האלילים, כמו שאמר היש בהבלי הגוים מגשימים אם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא אלהינו והנה אנחנו ישראל שאנו חלק ה’ יתברך ועמו מודים בו כי בידו לעשות כל מה שזכר לא יתנו השמים המטר כי אין בהם מים אלא הוא נותן אותם בהם אחר שיעלה נשיאים מקצה הארץ כמו שאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, והמים לא יעלו מן הארץ אלא אד הוא שיעלה מן הארץ שמעלה אותו האל בטבע ששם בו והאל יתנהו מים באויר בכח שנתן בו וזהו שאמר לקול תתו המון מים בשמים: | ויעלה נשיאים. וי”ו ויעלה כוי”ו וירד מעשות החטאת והעולה שפי’ אחר שירד מעשות העולה נשא ידיו על העם ויברכם וכן הן אתה קצפת ונחטא אחר שחטאנו קצפת וכן ויעלה נשיאים אחר שמעלה נשיאים נותן המים כי בעבור במקום מיוחד שבו ישוב האיד מים ובאמרו מקצה הארץ זה מאמר הפלוסופים שאומרים שהאדים עולים מפאתי צפון ודרום זהו מקצה הארץ הפאות הרחוקות מן הישוב, ארץ כתיב הארץ קרי והענין אחד: | ברקים למטר עשה. ועוד פלא גדול עושה בירידת המטר שיורדים ברקים עם המטר והברק אש ואין המים מכבין אותו ומה שאמר לקול תתו הוא נהימת התחלת המטר שמשמעת קול וכן אמר כי קול המון הגשם: | ויוצא רוח מאוצרותיו. זכר המטר וזכר הרוח כי בסבת הנשיאים שמעלה מן הארץ יהיה המטר ויהיה הרוח כי שני אדים הם שעולים מן הארץ שקורא אותם נשיאים לנשיאתם מעל הארץ האחד לח והוא הנקרא אד וממנו יהיה המטר והאחד יבש וממנו יהיה הרוח והוא הנקרא קיטור ומה שאמר באוצרותיו לפי שהיא מרחפת ואינה נראית כדבר הנתון באוצר: 10:14: נבער כל אדם מדעת. מדעת חכמתו שעושה הדברים בחכמה: | הוביש כל צורף מפסל. וכל צורף יבוש לפסלו שלא יוכל לעשות זה וקורא אותו אלוה יש לו להוביש כי שקר נסכו לשקר חפה אותו בזהב כי לא יועיל כלום אלא להטעות העם והוא שקר: | כי לא רוח בם. באלילים והוא נסך וחפה אותם בזהב ובכסף ללא צורך: | נסכו. ענין כסוי וחפוי כמו המסכה הנסוכה ואת קשות הנסך: 10:15: הבל. בעת פקדתם יאבדו, כמו שאמר למעלה יאבדו מארעא ופקדתם היא פקודת בבל שפקד האל עליה עונה והחריבוה מדי ופרס ואז באה פקודת האלילים גם כן שאבדו מאלהותם ומעבודתם כמו שאמר כרע בל קורס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה וגו’ כלומר ששברו אותם ונשאו על הבהמות רוצה לומר הכסף והזהב שבהם: 10:16: לא כאלה חלק יעקב. לא כמו אלה האלילים שהם חלקם אין חלק יעקב כאלה כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ואנחנו לא נעבוד בלתו כי הוא יוצר הכל ואין זולתו נוצר ונברא ובחר ישראל לנחלה שיעבדוהו ויהיה הוא חלקם והם נחלתו וחלקו ואף על פי שגלינו לא עזבנוהו ובעבור שעזבנוהו בארצינו גלינו ממנה וזה אנחנו מכירים ומודים ה’ צבאות שמו שהוא אדון צבאות מעלה ומטה והאדון ראוי לעבוד לא הכוכבים שהם צבאותיו כל אלה הדברים שלח ירמיהו הנביא לזקני ישראל אשר בגלות בבל שגלו ראשונה עם יהויכין שיענו הדברים האלה לכשדים אם ירצו לפתותם בעבודת האלילים. והחכם הכוזרי פירש בעת פקודתם יאבדו אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס כדבר המזויף שאם יחפשו עליו יהיו מוצאים התחבולה אבל הענין האלהי כל אשר תחפש עליו תמצאו כזהב: 10:17: אספי מארץ כנעתך. יאמר כנגד בבל אל תתגאו עתה על ישראל בשביל שגלו ביניכם כי לא בצדקתכם ולא תאמרו להם שיעבדו אלילים בעבור שאתם עתה מושלים באומות כי הנה קול ה’ אומר לך בבל אספי מן הארץ כנעתך ההכנעה שהיית מכנעת העמים אספי אותה ההכנעה כי לא תכניעי עוד וענין אספי כענין אסוף ידך וי”ת כנושי מארעא סחורתך פירש כנעתך מן כנענים נכבדי ארץ: | ישבת במצור. את שאת יושבת במקום חזק ואת חשבת שלא תשלוט בך אומה, מצור ענין חוזק כמו ותכן צור מצור לה וכתרגם יונתן דיתבא בתוקפא בקירון כריכן וי”מ מן ובנית מצור ופי’ את שאת עתידה לשבת במצור. יושבתי כתיב בתוספת יו”ד כמו אוהבתי לדוש וקרי יושבת והענין אחד: 10:18: כי כה אמר ה’, קולע. כמו שמשליכין אבן בקלע יושלכו כל גוי וגוי ממקומו ויגלו כולם לא ישראל בלבד לפיכך אל תרחיבו פה עליהם וכן נבא עליהם ירמיהו לאדום ולמואב וכן השאר כמה שכתוב בפעם הזאת כי כלם לקו על ידי נבוכדנצר ואחר כך לקה הוא ונלכדה בבל בתחלת מלכות בן בנו: | והצרתי להם למען ימצאו. אשר דברתי עליהם על ידי עבדי הנביאים למען ידעון כי מאתי הכל, והצרתי ענין צרה וצוקה, והחכם ראב”ע פירש כן כי ה’ יביא עליהם קולעים ויצר להם מקומם הטעם להיותם נחברים במקום אחד למען ימצאו אותם הקולעים ואדוני אבי ז”ל פירש סמוך לפסוק הבא אחריו למען ימצאו צרות עד שיאמר כל אחד מהם אוי לי על שברי כי ישראל לוקין והצרתי מלעיל הטעם ברי”ש וי”ת ואעיק להון בדיל דיקבלון חוביהון: 10:19: אוי לי על שברי. אמר הנביא לפי שדבר בפורענות יושבי הארץ ר”ל שאר האומות העתידה לבוא אמר בין כך ובין כך אוי לי על שברי כי ישראל לוקים תחלה: | נחלה מכתי. החי”ת בשו”א לבדו נחלה פירוש נכאבת כלומר מכה קשה היא וחשבתי שזה חלי שאוכל לסבול אותו ולא אוכל כי אהלי שדד: 10:20: אהלי. המשיל ירושלם לאהל וערי יהודה כמיתרים לאהל: | בני יצאוני. כי העם כבנים לנביא שמיסר אותם כאב המיסר את בנו אם ישמעו אליו: | יצאוני. יצאו ממני כלומר שגלו עם יהויכין וכן חזקתני ותוכל חזקת ממני: | אין נוטה עוד אהלי. אם אומר עוד יהיה מלך שיטה האהל ששדד ראיתי כי איננו ואין מקום יריעות האהל שנפלו כי האהל עשוי מיריעות: 10:21: כי נבערו הרועים. לפיכך אין נוטה עוד האהל והרועים הם יהויכין וצדקיהו שהיו מלכים והמלך יקרא רועה וכן תרגם יונתן ארי אטפשו מלכיא: | לא השכילו. לא הצליחו כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והדומין לו ויהויכין וצדקיהו בעבור שלא דרשו את ה’ כמו יאשיהו על כן לא הצליחו במלכות כמו שהצליח הוא כמו שכתוב עליהם ועל מרעיתם נפוצה הצאן שהיו רועים והם ישראל נפוצו בגלות: 10:22: קול שמועה. הקול שאנחנו שומעים ורעש גדול בשמועות מבהילות כמו הרעש בא מארץ צפון כלומר ששמענו שנסע נבוכדנצר ממקומו זה היה הקול אבל לא היו אומרים לאיזה מקום יבא ואמר הנביא שראה בנבואה כי יבא לשום את ערי יהודה שממה: 10:23: ידעתי ה’. פירושו כמו שפי’ אדוני אבי ז”ל כי על נבוכדנצר נאמר שהיה דעתו על בני עמון כמו שאמר כי עמד מלך בבל על אם הדרך כי הוא היה דעתו על בני עמון בנסעו ממקומו וכאשר היה על אם הדרך והיה לשני דרכים האחת לבני עמון והאחת לירושלם עמד בדעתו כאילו חוזר בו מדעתו שהיה בתחילה והאל החליף רוחו ושנה את קסמיו לבא אל ירושלם בעבור צדקיהו שעבר על שבועתו וחלל את השם ואמר הנביא ידעתי ה’ לא לאדם בקמץ הלמ”ד לידיעה לאדם הידוע והוא נבוכדנצר: | לא לאדם דרכו. כלומר אינו ברשותו כי אתה תשנה רצונו: | לא לאיש הולך. וכן לא לאיש הולך בעולם שהולך בדרך אין לו דרכו להכין צעדו כי לא ידע מה יבואנו ואין ההכנה בידו כמו שאמר דוד מה’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ: 10:24: יסרני ה’ אך במשפט. פירושו כמו שפירש רבי יונה כי הנביא מדבר בלשון ישראל בלשון יחיד דרך כלל ואמר בראותו נבוכדנצר בא לארץ יהודה לשום הכל שממה אמר ידעתי כי זה מוסר שאתה מיסר אותנו טוב שתיסרנו אך במשפט כפי שנוכל לסבול אל באפך פן תמעיטני כי אם תיסרני באפך תמעיטני מהיות גוי וכן ת”י איתי עליהון ייסורין וגו’ כבעמוד וכן ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך: 10:25: שפוך חמתך. אם יש לך אף וחמה שפוך אותם על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות הממלכות אשר בשמך לא קראו כי ישראל אף על פי שחטאו לפניך לא יצאו מתחת רשותך מכל וכל ולא נתערבו עם עם אחר אלא הם נבדלים מכל העכו”ם ומחזיקים ברוב המצות וקוראים בשמך ומתפללין לפניך ואף על פי שאין לבם נכון ישובו עוד בתשובה כי לא אבדה תקוה מהם ועוד היום יש בהם חסידים: | משפחות. כמו גוים כי האומה תקרא משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה: | כי אכלו. ואע”פ שהם שבט אפך על ישראל אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה וראוין הם ליענש ועליהם שפוך חמתך: | ואת נוהו השמו. כתרגומו וית מדוריהן אצדיאו ויתכן לפרש כי על בית המקדש אמר ודבר על העתיד:

פירוש מלבי”ם

7:2: עמד בשער בית ה’ כי היתה הנבואה מיוחדת אל הבאים בשער להקריב קרבנות, ועז”א שמעו דבר ה’ הבאים בשערים האלה להשתחות לה’ וחושבים כי הקרבנות וההשתחויה הוא עיקר המעשה הנרצה: 7:3: כה אמר ה’ לא הביאה להעזרה הוא המעשה הטוב והנרצה, רק המעשים הטובים הם תנאי אל הביאה לעזרה, וז”ש היטיבו דרכיכם תחלה ואז ואשכנה אתכם במקום הזה (ואמר ואשכנה אתכם ר”ל אתכם עצמכם אשכן פה, שעל ידכם אשכון בבית לא על הבית רק עליכם, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם), אבל אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, אל תאמרו, כי היכל ה’ הוא היכל ה’ ר”ל אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה’ ונבנה לשם ה’ עי”כ הוא היכלו, ר”ל שעי”כ ישכן בו, לא כן כי היכל ה’ המה, ר”ל דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנז’ בכתוב הקודם) הם היכל ה’, ועל ידם ישכן שם בקדש, ומפרש (ה-ו-ז) כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ע”י שתעשו משפט בין איש ובין רעהו וכו’ אז ושכנתי אתכם במקום הזה כי מעשיכם הטובים הם המעון לשכינת ה’, היכל ה’ המה, וע”י כן תשכנו גם אתם בארץ עד עולם ולא תגלו ממנה, (ומ”ש גר יתום ואלמנה לא תעשקו, הוא מאמר מוסגר כאומר אם תעשו משפט כ”ש שלא תעשקו גר יתום ואלמנה, וכ”ש שלא תשפכו דם נקי וכו’, כי בהפך אם לא תעשו משפט סוף שתעשקו ויותר מזה שתשפכו דם נקי, ויותר מזה שתעבדו אלהים אחרים, ור”ל כי העושה הטוב בעבור שהוא טוב בעצמו שלא מיראת עונש כ”ש שימנע א”ע מהרע שיודע שיגיע לו ממנו נזק, וז”ש שאם תעשו משפט כ”ש שלא תעשקו ותשפכו דם נקי לרע לכם ר”ל שעי”ז בודאי יגיע לכם רע): 7:8: הנה, אבל אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל, כי לפעמים יבטח על שקר בעבור תועלת, שיעשה עבירה שירויח על ידה ממון וא”כ בטח על התועלת שהגיע לו מזה הגם שהדבר שקר, אבל אתם בוטחים על דבר שהוא שקר וגם אין בו תועלת: 7:9: (ט-י) הגנב רצח וכו’ ובאתם ועמדתם, וכי אפשר שאתם תתמידו לעשות כל העבירות וע”י שתעמדו בבית הזה יען אשר שמי נקרא עליו תאמרו נצלנו ולא ישיגנו עונש, שתחשבו, א. שאחפה על הבא אל ביתי, ב. שלא אחריב הבית יען ששמי עליו, ויותר מזה כי לא תבואו שם ע”מ לשוב רק ע”מ לחזור לעשות הרע ותסמכו על זכות הבית לעשות כל התועבות, עד שתאמרו שלא לבד שע”י הבית תשיגו סליחה על העבר כי גם על העתיד למען עשות את כל התועבות האלה בעתיד, עד שע”י המקדש תתירו לעצמכם לעשות כל תועבה: 7:11: המערת, אתם מחשיבים ביתי כמערה שהפריצים מתחבאים שם בל ימצאום, כי כן ע”י הבית תרצו להסתיר מעשיכם, כי הנה כן היה הבית הזה בעיניכם, שאם תראו איש משתחוה לאלהיו שם, תחשבו אותו לצדיק גמור, ותועבותיו יסתרו מעיניכם, אבל גם אם יסתר מעיניכם שאינכם יודעים נסתרות, הלא גם אנכי הנה ראיתי, ואני רואה תעלומות, ומי יסתר מפני?, ואם תחשבו שבכל זה לא אחריב ביתי, זה טעות: 7:12: כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שם שכנתי שמי בראשונה והחרבתיו מפני רעת עמי ישראל, וכ”ש זה שהוא השני שאין הקביעות כ”כ כמו הראשון, (ועז”א אצל שילה שכנתי שמי, ואצל בהמ”ק אמר אשר נקרא שמי עליו ר”ל שאין שמי שוכן רק נקרא עליו לבד, כי כבר נסתלקה שכינה ע”י עונותיכם): 7:13: ועתה שהחטא יותר גדול, א. שהיה לכם ללמוד משילה, ב. יען עשותכם את כל המעשים האלה גנוב רצוח שלא היה בשילה, ג. ואדבר השכם ודבר שג”כ לא היה בשילה: 7:14: ועשיתי, לכן אעשה לבית, יען אשר אתם בטחים בו וחוטאים ע”י הבטחון הזה, וגם למקום שהוא לכל א”י שאחריב אותה: 7:15: והשלכתי אתכם לגולה כמו שהגליתי עשרת השבטים: 7:16: ואתה, ר”ל לך צויתי רק שתעמוד בשער בית ה’ שהם באים להשתחוות ותוכיחם, אבל לא שאתה תתפלל בעדם, וגם אם ירצו המה להתפלל ואתה תהיה הש”ץ לשאת בעדם רנה ותפלה, כדרך שהש”ץ מרנן והקהל עונים אחריו, לא תעשה זאת, וגם אל תפגע בי שאעשה בזכותך כי אינני שמע אתך כלל, כי איך תוכל לבקש ולהתפלל בעדם: 7:17: האינך רואה, א. מה המה עושים גוף המעשה, ב. איכות המעשה שאין עושים בצנעה רק בפרהסיא בערי יהודה ובערי ירושלים, ולא שיעשו זה יחידים, כי הבנים מלקטים עצים שכולם עוסקים בדבר, וגם מלאכה שאחד יכול לעשותה כמו עשיית הכונים הם מחלקים אותה ביניהם האבות והבנים והנשים כדי שיהיה לכולם חלק במעשה, ואין עושים זאת לתיאבון רק למען הכעיסני: 7:19: האותי הם מכעיסים, הלא ה’ לא יתפעל והכעס הנאמר אצל ה’ הוא מה שהמקבל מקבל עונש ובו יתראה רושם הכעס לא בה’, וז”ש הלוא אתם, הם מקבלים הכעס ומתפעלים ממנו לא אנכי, כי מה שהם עושים למען הכעיסני הוא למען בשת פניהם, כי עי”ז הנה אפי וחמתי נתכת למטה על המכעיסים, ועי”כ יוחרב המקום הזה, וכל אשר בו אדם ובהמה וצומח פרי העץ ופרי האדמה, והאש יהיה תמיד כי לא תכבה, (והנה בעת החולי יקבלו תרופה מהמאכלים והעשבים, אבל בשיהיה החמה גם על הצומח ויתעפשו יכלה האדם והבהמה באין תרופה): 7:21: כה אמר ה’, שב לענין הראשון, מ”ש אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ה’, אין ה’ רוצה בקרבנותיכם, רק ספו וכלו והשביתו את עלותיכם עם זבחיכם, בל תביאו עולות וזבחים לה’ ואכלו אתם את הבשר: 7:22: (כב-כג) כי לא דברתי ולא צויתי את אבותיכם וכו’ כי אם את הדבר הזה, ר”ל בעת שדברתי וצויתי את אבותיכם בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים שיביאו עולה וזבח כי כל ספר תו”כ מלא הלכות מהבאת הקרבנות, לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק בציוי של הקרבנות רק את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי, שעקר ציוי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עקר המבוקש של הקרבן, שמעו בקולי, ר”ל בתכליות של הקרבנות כונתי ג’ דברים, א. שישמעו בקולי כמ”ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ב. והייתי לכם לאלהים שהקרבנות הם כעין אות ביני וביניכם שאתם עמי ואנכי אלהיכם, כאילו אקבל מכם עבודה ומנחה כאשר יקבל המלך מן עמו, ג. והלכתם בכל הדרך שהיה ענינם להזכיר אתכם ללכת בדרכי ה’, כמו קרבנות נדבה ועליה לרגל למען תלמד ליראה את ה’, ובקרבנות חובה חטאות ואשמות שיזכור החוטא את חטאו ולא ישוב עוד לכסלה, ובכ”ז לא צויתי עניני הקרבנות לתועלתי רק לתועלתכם למען ייטב לכם: 7:24: ולא שמעו, ר”ל ותכליות אלה שכונתי בציוי הקרבנות לא השגתי, שהגם שהרבו להביא קרבנות לא הביאום לתכלית הנרצה, לא עמ”ש שמעו בקולי כי לא שמעו וגם לא הטו את אזנם כלל, ולא שילכו בדרך אשר צויתי אותם כי הלכו במועצות שלא היה החטא בשגגה רק אחרי העצה והסכמת השכל ועם שרירות הלב והמינות, ולא שאהיה להם לאלהים כי היו לאחור ולא לפנים, ר”ל שהכונה האלהית היתה שילכו העם בשלמותם ממדרגה למדרגה לפנים עד שישרה שכינתו עליהם בתמידות ויהיה להם לאלהים, אבל הם היו לאחור ששבו לאחוריהם ממדרגה שהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד המדרגה השפלה שירדו ממדרגת המין האנושי ונמשלו כבהמות, כמ”ש בפי’ ישעיה (א’ ד’) על מ”ש נזורו אחור, ולא הלכו כלל לפנים, שלא תאמר שהיו כמי שהולך אל השלמות וחוזר לאחוריו ושוב חוזר לפניו כי הם היו לאחור, כי כן היה למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה לא הלכו אף פעם אחת לפנים, ולא תאמר שלא הוכחתים ע”י הנביאים, כי ואשלח אליהם, ולא נביא אחד רק את כל עבדי הנביאים, ולא פעם א’ לפרקים רק יום יום השכם ושלח, ובכ”ז ולא שמעו וגם לא הטו את אזנם, שאם היו עכ”פ מטים אזן ולא שומעים הייתי אומר שלא הוטבו הדברים בעיניהם אבל הם לא רצו כלל לבחון דברי הנביאים, וגם אם הראו להם עונשי ה’ ומופתיו הקשו את ערפם ולא הסבו אותו לאחוריהם לראות, ובזה הרעו מאבותם, כי אבותיהם הלכו במועצות בשרירות לבם הרע, רצה לומר שחקרו והתיעצו על דרכם ונטו לשרירות לבם אחרי החקירה, והם לא רצו לדרוש ולהאזין ואף לא לראות בעיניהם: 7:27: ודברת, אחר שתדבר אליהם ולא ישמעו ויתרחקו ממך, ואז תקרא שיתקרבו אליך ולא יענוך, אז ואמרת אליהם זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה’ אלהיו שדבר עליהם מצד הערת השכל, וגם לא לקחו מוסר אחר שייסרם בעונשין, א”כ אבדה האמונה, מלבם וגם נכרתה מפיהם, שאין אף מעשה אבותיהם בידיהם, לכן גזי, תלשי שער ראשך לסימן היאוש ואבילות, ושאי קינה, בפרהסיא על שפים כי אין לך תקוה, ועקר הקינה יהיה על שמאס ה’ ויטוש, שלא היתה הנטישה לפי שעה לבד כי היתה מחמת מאוס ואם מאיסה לית סבר, וזה היה בסבת ע”א: 7:30: כי עשו בני יהודה וכו’ ויותר מזה ששמו שקוציהם בבית כמושיב צרתה בצדה, ויותר מזה שקבלו ע”ע עבודות חמורות לע”א שבנו במות התופת לשרוף את בניהם אשר אנכי לא צויתי שיעשו לי עבודות כאלה, ולא תאמר שלא צויתי מפני שחשבתי שלא ישמעו לי לעשות זאת אבל הדבר עלה על לבי לצוות בעד שאדע שישמעון, כי לא עלתה על לבי כי היא עבודה משוקצת אצלי: 7:32: מאין מקום, עד שלא ישאר מקום לקבר עוד, ואז והיתה נבלת העם למאכל כי לא ימצאו מקום קבר: 7:34: והשבתי, כי הדרך הוא שאחרי המלחמות הגדולות והרג רב יתהוו זווגים רבים מהאלמנות שנהרגו בעליהם ואנשים שמתו נשיהם וישתדלו לקחת נשים ולהוליד בנים לישב את הארץ החרבה, כמ”ש (לקמן ל”ג) עוד ישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה וכו’ כי אשיב שבות הארץ כבראשונה, עתה לא יהיה כן כי לחרבה תהיה הארץ: 8:1: בעת ההיא לא לבד שלא יקברו המתים אז כי גם יוציאו העצמות מקבריהם: 8:2: ושטחום לשמש וכו’ אשר אהבום, כי היה להם עבודות חלוקות, היו אצלם אלהות שאהבו אותם ויחסו להם השפע והטוב והיופי וכל הצלחות ויש שיראו מפניהם, כי יחסו להם כל רע חולי ודבר וחרב והיו עובדים אותם בקרבנות וזבחי אדם לשכך חמתם ולהסיר הרעה, עז”א אשר אהבום ואשר עבדום, שהוא מאהבה או מיראה ויש שהיו דורשים מהם לדעת עתידות ונסתרות ויש שהלכו אחריהם להתדמות למדותיהם ודרכיהם שהיו מיחסים להם ויש שהשתחוו להם לבד, לרוממם ולכבדם לא יאספו, דרך לאסוף עצמות השרים לארונות נכבדים, והם לא יאספו ויותר מזה שגם לא יקברו כלל: 8:3: ונבחר, והגם שיראו בזיון המתים יבחרו יותר במות מבחיים, וזה יהיה לכל השארית מן המשפחה שעבדו ע”א, ולא לבד בא”י כי גם בכל המקומות אף בח”ל, וזה יהיה לכל הנשארים באין הבדל: 8:4: היפלו, (ה’ אומר) וכי היו נופלים בלי תקומה אם ישוב ולא ישוב שנית, ר”ל כי השב מדרך הרע לדרך הטוב נקרא שב מדרכו, ואם חוזר ושב אל דרך הרע הנהו שב שנית, וישראל שבים וחוזרים ושבים, שבים מדרך הרע וחוזרים ושבים אליו, ועי”ז אין תקומה למפלתם ה’ שואל. מדוע שובבה, שהם שבים תשובה נצחת, ר”ל שהם שבים לנצח מדרכם, שבים מדרך הרע אל הטוב ושוב שבים מדרך הטוב אל דרך הרע, מה הסבה לזה? משיב, שזה הוא מפני שהחזיקו בתרמית ומאנו לשוב, רק ששבים תשובה של רמאות, אומרים ששבים והוא רמאות וזיוף כי לבם על דרכם הרע, כי הנה הקשבתי השם אומר אני הקשבתי דברי תשובתם ואשמע ואבין כי לא כן ידברו הוידוי שמתודים בעת התשובה אינה כראוי ונכון, אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי, ר”ל כי בבוא עליהם פורעניות אז הם שבים מדרכם, אבל אין מתחרטים על רוע מעשיהם מצד עצמם, עד שיתודה על מעשיו הרעים מצד עצמם, רק מתחרטים ומתאוננים על הנזק שהגיע להם ע”י מעשיהם, כגנב שנתפס במחתרת ואינו מתחרט על מה שגנב רק ע”מ שנמצא, ולכן כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה, הם דומים לסוס שבעת יפגע את האויב במלחמה וירוץ לאחור עקר תכלית מרוצתו לאחור הוא כדי שיוכל לחזור וליפול על האויב בכח יותר נמרץ, כן מה ששבים מן עונותיהם אינו על מנת שלא לשוב ושלא לעשותם עוד רק על מנת שישובו לעשותם שנית ביתר שאת עת ינוח להם מצרותיהם: 8:7: גם, הם גרועים אפי’ מבע”ח, שהעופות הנוסעים מרגישים בטבע עת החורף והשלג, עת שלא ימצאו מחסה ומזון, ומתרחקים אז אל ארצות החמות ולא ישובו עד בוא האביב, ועמי לא ידעו את משפט ה’, להבין את הרעה אשר יביא ה’ עליהם המשפט לפני בואה, ולדעת זמן העונש ולעזוב דרכם הרע לפני בוא יום המשפט: 8:8: איכה תאמרו, הדור ההוא היו אומרים כי התורה והמצוה הוא דבר הנתון בשכל האדם, ר”ל שאמרו שא”א שיקבל אדם תורה ומצות בקבלה או בנבואה ושיקבל עליו דברים שאינו משיג בשכלו, והתורה והמצוה אינו דבר הבא אל האדם מחוצה לו ע”י תורה כתובה בספר ובדיו רק היא נמצאת בתבונתו ובהרגש לבו, וז”ש איכה תאמרו חכמים אנחנו שהחכמה נמצאת אתכם בטבע ובשכל, ותורת ה’ אתנו התורה נמצאת אתנו בטבע הנפש והשכל, אכן אך לשקר עשה עט, אבל העט שעשה כותב התורה לכתוב בה תורה מקובלת מה’, עשה לשקר, כי לא יקבל אדם תורה ע”י נבואה וקבלה, וכן שקר סופרים, כל הנביאים שכתבו ספרים ע”פ ה’ בנבואה הוא שקר, כן אתם אומרים ומכחישים העקר של נבואה ותורה מן השמים, משיב להם הובישו חכמים, כבר התבאר שהחכמה שעקרה היא ידיעת ההנהגה בין טוב ורע, ולדעת מה טוב ומה רע בכל פרטי המדות וההנהגה, א”א שישיג האדם ארחותיה מעצמו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, וא”א שידע האדם בארחות הנהגת הנפש מה חכמה ומה סכלות, ואיך וכמה ומתי ישתמש בכחות נפשו לעשות או שלא לעשות, (כמו שהתבאר בארך בספר משלי) וחקי החכמה כולם נתנו מה’ ע”י נביא ונכתבו בספר התורה, וא”כ אלה שמאסו בדבר ה’ אין להם היסודות שעליהם תשען החכמה, שיסוד החכמה אינה בשכל האדם רק בתורת ה’, וז”ש הובישו חכמים שאחר שמאסו בדבר ה’ א”כ חכמת מה להם, מהיכן ישיגו חקי החכמה ומי יודיעוה להם, אחר שאינם נודעים מעצמם: 8:10: (י-יב) לכן אתן את נשיהם לאחרים ר”ל כי מי שלא נפל ברשת הכפירה, הגם שיחטא מצד התאוה יוכל להרפא ע”י מוסרי הנביאים ותוכחת התורה, אבל אחרי שמאסו בדבר התורה וכופרים בנבואה אין להם תקנה, שאם ירצו להתרפאות ע”י שיפקח עיני שכלו לראות כי חולה הוא בחולי הנפש, הלא הוא נדמה לו שהוא בריא אולם כמ”ש וירפאו את שבר עמי על נקלה, ואם ירצה להתרפאות ע”י מוסרי הנביאים שיבוש מדרכו, הלא יכחיש את הנבואה, ועל זה אמר הובישו וכו’ גם בוש לא יבושו, וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה (ו’ י”ג ט”ז): 8:13: אסף אסיפם, החוזה שם דבריו בפי מדברים שונים, הנביא והעם מדברים ומתוכחים, וה’ מדבר ג”כ עמהם, (ה’ אומר), אני אאסוף אותם, שיתאספו להתיעץ מה לעשות, ובאר שהאסיפה תהיה מפני שרצוני לעשות עמהם סוף וכלה (דברי העם) הלא אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, ואין אוכל להשיב נפש, (תשובת השם) ואתן להם יעברום, איך אתן להם ענבים ותאנים, הלא יעברו את מה שנתתי להם, שהוא התורה והמצוה: 8:14: על מה, (דברי העם),הנאספים אומרים על מה אנחנו יושבים ואין אנו מכינים עצה וגבורה למלחמה? האספו ונבא אל ערי המבצר להלחם משם עם האויב, (תשובת הנביא), ונדמה שם, אבל שם בערי המבצר נשתוק ולא נעשה מאומה, כי ה’ אלהינו הדמנו, מדמה אותם שם לאבלים היושבים ודוממים, ותחת שדרך להשקות את האבלים כוס תנחומים השקנו מי ראש, וזה יען שחטאנו לה’: 8:15: קוה לשלום, (דברי העם),הלא ראוי לקוות לשלום, ומדוע אין טוב?,(תשובת הנביא),מפני שהיה ראוי לקוות לעת מרפא, שהחולים בחולי הנפש יעסקו ברפואה ובתשובה, והנה בעתה כי עודם מחזיקים ברעתם: 8:16: (דברי העם) , מדן, ר”ל כי בברכת יעקב לבניו אמר, יהי דן נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, שבני דן היו מלומדים ללחום עם רוכבי סוסים (ולכן היה דן המאסף לכל המחנות כי דרך הרוכבים ליפול על אחורי המחנה ברדפם אחריהם), עפ”ז ישאלו איך היה עתה להפך שנחרת סוסי האויב נשמע מדן, ובכ”ז לא נשך הנחש עקבי סוס ורוכבו, כי מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ, וגם באו לתוך הארץ ויאכלו ארץ ומלואה? (תשובת ה’) , כי הנני משלח בכם, מה שאתם חושבים שדן דומה כנחש נהיה בהפך, כי אני השולח בכם נחשים צפענים שהם קשים מנחש והם נשכו אתכם עצמכם, לא את סוסיכם: 8:18: מבליגיתי, (דברי העם), עתה אני רואה שמה שהתחזקתי עלי היגון, והייתי חושב שיש תקוה, זה בא מצד כי עלי לבי דוי, שאני דומה כחולה שהמדוה נוגע עד לבו, שאז אינו מרגיש בחליו כלל, וזה עצמו שאינו מרגיש בחליו הוא סימן שאבדו הרגשותיו ונגע החולי עד הנפש: 8:19: הנה קול שועת בת עמי (דברי השם),יספר הויכוח שהיה לו עם עשרת השבטים שהם עתה בארץ מרחקים מעבר לנהרי כוש והם היו מצפים להגאל ולשוב אל ארץ אבותם ונשמע להם הבשורה הרעה מגלות יהודה וחורבן בהמ”ק, שעי”ז אבד מהם תקוה, (עשרת השבטים אומרים) , הה’ אין בציון, הלא בציון מקום שכינת ה’ וראוי שיושעו בדרך הנס וההשגחה ע”י ה’ מעוזם, וגם אם עזב ה’ אותם והסתיר פנים, האם מלכה אין בה וראוי שינצלו בדרך הטבע ע”י מלחמה? (תשובת השם) מדוע הכעיסוני בפסיליהם שבא להם עונש השגחיי, א. על שהמירו אותו באלהים אחרים, ב. שהמירוהו בהבלי נכר, כמ”ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, כמש”פ שם: 8:20: (דברי עשרת השבטים) , עבר, הלא כבר עבר קציר וגם הקיץ ובכ”ז אנחנו לא נושענו עדיין, ועתה אחרי צפינו לישועה ימים רבים, הנה על שבר בת עמי שהם שבט יהודה, השברתי לגמרי כי מעתה אין עוד תקוה? ושילש לשונו נגד ג’ פעמים שבא נ”נ על ירושלים והגלה אותם: 8:22: (תשובת ה’) , הצרי, וכי היו שבט יהודה צריכים לרפואתם סמים ותרופות מארץ מרחקים, הלא הצרי, שבו ירפאו נמצא בגלעד ששם מקום הצרי, וכן הרופא המסדר איך יקחו את הצרי ואיך ירפאו בו ג”כ נמצא שם, וא”כ מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? ר”ל הלא רפואת העם תלוי בשייטיבו מעשיהם וישובו ללכת בתורת ה’ ובקרבם נמצא בין התורה והמצוה שנתתי לפניהם שהוא הצרי, בין הנביאים והחכמים המישרים ומלמדים אותם דרכי ה’ שהוא הרופא, ומדוע לא נרפאו? וא”כ הם עצמם אשמים בדבר, שלא אבו להרפא מחלים: 8:23: (דברי הנביא) , מי יתן וכו’, מי יתנני וכו’, יאמר בצד אחד כי מרוב אהבתו את עמו מתאוה לבכות יומם ולילה על חלליהם, ובצד השני יאמר כי משנאתו את מעשיהם הרעים מתאוה להתרחק מהם אל המדבר, מי יתן שראשי יהיה מים שיהיה מלא מי דמעה, ושעיני יהיו מקור דמעה, שמן המקור ההוא יזלו לחוץ כדי שאוכל לבכות יומם ולילה, והטבעיים כתבו כי התמדת הבכי מיבש את המוח עד שיכלו הדמעות, ע”כ מבקש שהגם שיבכה יומם ולילה יהיה ראשו מיסוד המים, שיביע תמיד דמעות אל המקור שהם העינים: 9:1: מי יתנני, מי יתן אותי שאני בעצמי אהיה מלון ארחים במדבר, עד שבבואי במדבר אלין במלוני בעצמי, והיא מליצה נשגבה שאמצא שם צרכי בעצמי מבלי צירוף איש אחר, ואעזבה את עמי ללכת להתבודד במדבר, כי כלם מנאפים, ובכ”ז הם עצרת בגדים הם מתעצרים לפני ה’ לעבוד ולהתפלל, אבל הוא בבגידה, כי לבם מלא און, כמ”ש לא אוכל און ועצרה (ישעיהו א׳:י״ג) עי”ש: 9:2: וידרכו, ר”ל כי בנים זרים ילדו בשני מיני התולדות המיוחדים לאדם, א. התולדות אשר יוליד מצד שהוא בעל חי, שהוא הולדת בנים להשאיר מינם, כולם מנאפים ובנים זרים ילדו, ב. התולדות שיוליד מצד שהוא מדבר, שהם דבוריו ומשפטיו והיקשיו שהם תולדות הנפש המדברת, שגם בזה ילדו בנים כחשים (ר”ל שפגמו ברית הלשון וברית המעור), וידרכו את לשונם, חושב בחטא הלשון שני ענינים, א. מה שנוגע בין אדם למקום, ב. מה שנוגע בין אדם לחבירו, נגד מה שבין אדם למקום דרכו לשונם קשתם שקר, הלשון יצייר תמיד הדבור התבוניי, ויצייר את הלשון כקשת, כי כמו שבקשת ינצחו את אויבים בשער, כן יערכו בלשון ווכוחים וינצחו את אויבי האמת בדעות ואמונות, והראיות והמופתים שבם יתוכח הם חצי הקשת הזה, שבם יורה אל לבם לבטל דעותיהם, אבל הם דרכו קשתם שקר, ר”ל שיעמידו מופתים שקרים וראיות כזבים, ולא לאמונה, ר”ל שלפעמים ינצחו במופתים מזויפים כדי להעמיד את האמונה, כמו שעשו המדברים שהביא המורה שהעמידו מופתים מבודים להעמיד אמונות נחלו מאבותיהם, אבל הם גברו בארץ עם חצי שקר אלה לא להעמיד אמונה אמתית, כי מרעה אל רעה יצאו, הם דומים כמי שמעמיד מופתים נגד אמונת הפרסיים שהאמינו בשניות כדי להעמיד אמונת ההודיים שהאמינו בארבע אלהות, שהגם שיצאו מרעה א’ שהוא אמונת השניות נפלו באחרת, כי בין כך וכך אתי לא ידעו ואין מכירים אמונת האחדות והאמתיית: 9:3: איש, (בדברים שבין אדם לאדם) הבגידה רבה ביניהם כ”כ עד שאני מצוה לכל איש שישמר מרעו בל יגלה לו סודו ולא תבטחו גם על אח, וגם על כל אח אף אח מאב ואם, והטעם שלא יבטח על אח כי כל אח עקב יעקב וירמה, ושישמר מן הרע כי הרע רכיל יהלך ויגלה סודותיו, (ור”ל הגם שא”צ להשמר מן האח שלא יעשה לו רעה בפועל, עכ”פ אין לבטוח עליו להשיג מאתו טובה, ומן הריע לא לבד שלא יבטיח עליו כי גם צריך להשמר מרעתו): 9:4: ואיש, ר”ל והגם שאיש מרעהו ישמרו בכל זאת איש ברעהו יהתלו, להוציא עליו רכיל ודבה שלא שמע ממנו כלל, כי כ”ז שדרכם שלא לשקר לא יוכל להוציא דבה רק אם שמע ממנו איזה דבר שאז יעוה ויעקש את דבריו להוסיף או לגרוע דבר לספר אותו באופן שיגיע נזק לחבירו, וכשישמר ממנו לא יוכל לילך עליו רכיל כיון שאין בדבורו שום דבר אמת, אבל הם יהתלו להוציא דבה הגם שלא דבר עמו כלל כי אמת לא ידברו כלל, כי למדו לשונם דבר שקר לגמרי שאין בו אף קצת אמת, כי כבר נלאו להעוה ולעקם הדברים, שזה טורח רב אצלם, רק בודים מלבם שקרים גמורים: 9:5: שבתך בתוך מרמה, שעור הכתוב, אתה מרמה, שבתך הוא בתוך, מצייר את המרמה כעצם מופשט, אשר שם שבתו תוך לב האנשים האלה, ר”ל כי שכונת המרמה היא תמיד בפה הרמאי ובלשונו לא בלבו, כי האדם לא ירמה א”ע רק את חברו, כי בלבו יודע האמת, אבל עתה תשב אתה מרמה בתוך הלב לא בשפה ולשון, (כי בשפה ולשון לא ירמאו כלל כי בם ידברו שקרים גלוים) רק בלב ירמאו, כי ירמאו את עצמם, ומבאר כי בערמה מאנו דעת אותי, שמראים א”ע בענין ידיעת דרכי ה’ ואמתתו, שהגם שיוכלו להגיע אל ידיעת האמת הם אינם רוצים לדעת את ה’, וזה מרמה צפונה בקרב איש ולב עמוק לרמאות א”ע בעניני האמונה: 9:6: לכן הנני צורפם ובחנתים, אחר שאצרוף אותם באש להסיר הסיגים אבחן אותם שנית אם נצרפו כהוגן, כי איך אעשה מפני בת עמי, מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג, כי גם אחרי הצירוף ר”ל אחרי האש והיסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה, לכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם: 9:7: חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ר”ל כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדבורים, והדבורים הם כחצים, אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה, המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים, והלשון נמשלת כחץ שחוט ומשוך, שא”א עוד לעכב אותו, ומפרש כי מרמה דבר, מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור, המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, ר”ל שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל א”ע לדבר אמת, כי הגם שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו: 9:8: העל אלה, וא”כ ראוי שאפקוד בין מצד המעשים עצמם, שעז”א העל אלה לא אפקד, בין מצד הנקמה על תכונת רוע נפש הפועל כזאת ורוע טבעו, ועז”א אם בגוי אשר כזה וכנ”ל: 9:9: על ההרים, ר”ל על הפורענות שבאה עליהם לא אבכה כי בהפך בם תתנקם נפשי, וכגמול ידם יעשה להם, רק על ההרים שהם לא חטאו, עליהם אשא בכי ונהי, והמאמר מקביל על ההרים אשא בכי כי נצתו מבלי איש עובר, שדרך הוא שיעברו אנשים על ההרים לטייל שם, ועל נאות מדבר [אשא] קינה כי לא שמעו קול מקנה, כי בנאות מדבר שם מרעה עדרים תמיד, ועתה מעוף השמים וכו’, נדדו הלכו: 9:10: ונתתי ר”ל רק על ההרים ועל נאות מדבר אשא קינה, לא על ירושלים וערי יהודה שאתן אותם בעצמי שממה, כמ”ש אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי: 9:11: מי האיש החכם, שיודע חקי החכמה ויבן את זאת בתבונתו, או אשר דבר פי ה’ אליו בנבואה, ויגידה, כי הנביא הוא שליח להגיד דברי ה’ אל העם, על מה אבדה הארץ, השאלה הוא על אבדת הארץ ושממותה עד שדומה שאבדה מן הישוב לגמרי, כי הגם שענש ה’ את ישראל בעבור עונותיהם, לא היה ראוי שתאבד הארץ לגמרי עד שלא תהיה ראויה לישוב כלל, שזה מורה שקצף עליהם קצף עולם ואין להם תקוה עוד לשוב אל ארצם כשייטיבו מעשיהם, וכמ”ש וראו את מכות הארץ וכו’ גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכו’ ואמרו על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת, וז”ש ע”מ נצתה כמדבר עד שאינה ראויה לישוב כלל? ויאמר ה’ ובאה התשובה ע”ז מאת ה’, שהסבה לזה כי עזבו את תורתי, ר”ל כי בשמירת התורה יש ג’ מדרגות זו למטה מזו, א. אשר דבק בתורת ה’ באהבה וחשק נפלא, ונגד זה אמר שעזבו תורתי אשר נתתי לפניהם, שתהיה לפניהם לשעשועים ואהבת נפש, ב. למטה מזה אשר ישמור המצות מצד שה’ צוה עליהם ויירא מפחד ענשו מצד מורא המצוה, ונגד זה אמר לא שמעו בקולי, כשומע לקול פקודת האדון המצוה, ג. למטה מזה, מי שעושה עכ”פ מצד המנהג וההרגל מצות אנשים מלומדה, לנגד זה אמר ולא הלכו בה, מצד ההילוך וההרגל ונגד זה בחרו באלהים אחרים בכל ענינים אלה, נגד האהבה והחשק אל הדבר, אמר וילכו אחרי שרירות לבם הרע, שעבדו הע”א מצד שרירות לבם וחפץ הלב, ונגד המנהג וההרגל, אמר וילכו אחרי הבעלים אשר למדום אבותם, ולפ”ז בין שכלם בין הרגל מעשיהם הטה אותם מתורת ה’ אל עבודת נכר ואין להם עוד תקנה: 9:14: לכן, הנני מאכילם לענה, כמו שזנו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים אותה: 9:15: והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם כמו שעבדו אלהים לא ידעום ולא שערום אבותם: 9:16: כה אמר ה’ התבוננו, ר”ל ההרג והאבדון אשר השיגם עתה, אינו דומה כמו בעתים אחרים שהנשארים נשארו בארצם ולא היה להם רק לשאת קינה ולבכות על אלה שנהרגו לבד, כי עתה עקר הקינה והבכי הוא על הנשארים שהם עתידים לרעות רבות וצרות, לכן התבוננו היטב על מעשיכם, לחשוב מחשבות לרפא את המחלה אשר חלו בה אלה אשר הם חיים עודנה, לא לבכות על המתים שכבר מתו, ובעת אשר תקראו למקוננות ותבאנה לקונן על המתים, שלחו ג”כ אל החכמות ותבאנה, אשר הם יתיעצו בחכמתן מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם: 9:17: ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי, ועת יתיעצו המקוננות עם החכמות אז לא ישאו נהי על המתים, רק עלינו על החיים, וגם לא יאחרו הדבר רק ימהרו לעשות זאת, כמו שממהרים לעסוק ברפואות החולה אשר עוד רוח חיים בו ואשר הוא מסוכן מאד, ותרדנה וכו’ (העפעפים יציינו העינים הסגורות ע”י העפעף), עת נפקח עינינו להביט על החללים השוכבים לפנינו תרדנה עינינו דמעה, אבל עת נשמש בעפעפינו שהוא שנעצים את עינינו ולא נביט על אשר לפנינו רק לעיין במחשבותינו על אחריתנו, אז יזלו מים בשפע רב, לא דמעות לבד, כי אז נראה בעין השכל כי נבחר מות מחיי הבוז והקלון האלה: 9:18: כי קול נהי מבאר מדוע ישלחו אחרי החכמות, מפני שקול הנהי אשר נשמע מציון, היה מה שאמרו איך שודדנו, שנשאו נהי על השוד והשבר שקרה להם בעבר, וזה אינו עקר הנהי שצריכים לקונן כי עקר הנהי צריך להיות על החיים עודנה, כי בושנו מאד כי עזבנו ארץ לצאת בגולה, ולא למקום קרוב, כי השליכו משכנותינו לשכון במקום רחוק כמ”ש וישליכם אל ארץ אחרת, והבושה והרע שישיג את החיים עליו צריך לספוד ולבכות: 9:19: כי שמענה חוץ מזה שמענה אתן נשים המקוננות דבר ה’, שהוא ילמד אתכם איך לקונן ולשאת נהי, וע”פ מה שתשמעו דבר ה’ למדנה בנותיכם נהי למדו אתהן אופן הנהי והקינה, כי אתן תולים את הדבר במקרה וכשתשמעו דבר ה’ תדעו לקונן על שהיה הדבר בהשגחה: 9:20: כי, ר”ל המורגל בפיכן בקינתכם הוא לאמר שעלה המות בחלונינו, ר”ל אתם מציירים כאילו המות עלה מעצמו וכאילו בא כגנב הבא בהצנע דרך החלון, ואתם מקוננות שעלה אל החלונות ומשם בא אל הארמונות להכרית עולל ובחורים: 9:21: דבר כה נאום ה’, ר”ל ואני מצוכם בשם ה’ לא כן תדברו בקינתכם, אל תאמרו שהמות עשה זאת, ושבא דרך חלון כגנב, רק דבר ואמור בקינה, שכה נאום ה’, ה’ דבר כה, והוא שלח את המשחית ולא בא מעצמו, ולא בא דרך חלונות רק ה’ דבר שתפול נבלת האדם על פני השדה, כדומן וכעמיר, ר”ל העמיר נופל ע”י הקוצר ולעומת זה מאספים אותו הביתה, והדומן נופל מעצמו ואין מאסף אותו, ונבלתם תפול כעמיר שיהיה ע”י הקוצר שהוא האויב, ועכ”ז ואין מאסף כי יהיה כדומן על פני השדה: 9:22: כה אמר ה’, מוסב למעלה שא”ל שידברו כה נאום ה’ שהדבר נעשה ע”י פקודת ה’, באר הטעם שכה אמר ה’ שאל יתהלל חכם בחכמתו שידעו שאין חכמה ואין עצה ואין גבורה לנגד ה’, ומה שהאדם חושב להנצל ע”י חכמתו ותחבולותיו או ע”י עשרו שיפדה א”ע בממון או ע”י גבורתו כ”ז לא יועיל אם ה’ יעץ עליהם רעה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אולם יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר, אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו, שהוא אם ישתמש בחכמתו להשכיל וידוע אותי כי אני ה’, שע”י שיודע חקי החכמה ישיג לדעת את ה’, ובגבורתו ועשרו הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ שע”י גבורתו יעשה משפט לעשוקים, וע”י עשרו יעשה חסד וצדקה, כי באלה חפצתי והוא התכלית המבוקש אצלי, (ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנאו ע”י בחירתו, כי זה ישיג מאת ה’, שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר, והוא דומה כמי שי”ל פקדון מאת אחרים ומתהלל בו, שההילול אינו של המתהלל, רק עקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד, אבל אם משתמש בג’ מתנות אלה לדעת את ה’ ולעשות חסד משפט וצדקה, שזה תלוי בבחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו, וז”ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו, ועז”א כי באלה חפצתי, כי אצל ה’ לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל ומי יעכב בידו, ע”ד ונפשו אותה ויעש אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה’ שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי): 9:24: הנה וכו’ ופקדתי על כל מול בערלה ר”ל שיפקוד על המולים ועל הערלים יחדיו, ומפרש. על מצרים שהם ערלים, ועל יהודה שהם מולים, ועל אדום עמון ומואב שהם ערלים, ועל כל קצוצי פאה היינו בני קטורה בני ישמעאל, כי כל הגוים ערלים, שאף מילת בני ישמעאל וקטורה לערלה תחשב כמ”ש חז”ל נדרים (דף ל”א), וכל ישראל אף שהם מולים בבשר ערלתם הם ערלים ערלת הלב, ומן סמיכות הענין שהזהירם בל יחתו מאותות השמים נראה שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים לא על המולים, לעומת זה א”ל בשם ה’ כי הוא יפקוד על שניהם מולים וערלים, כי גם ישראל ערלי לב, ולכן יזהיר אותם בל יאמינו בדרכי האצטגנינים כי ישראל הם תחת השגחת ה’: 10:2: אל דרך, אם לא תלמדו אל דרך הגוים ללכת בדרכיהם, אז מאותות השמים לא תחתו ע”י שיחתו הגוים מהמה, כי אתם נתונים תחת השגחת ה’ לא תחת המערכה רק בעת שתלמדו דרך הגוים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה, וכן אל תחשבו כי הפסילים מועילים להפיק רצון מן הכוכבים: 10:3: כי חקות העמים לעשות פסילים וכונים למלכת השמים, הבל הוא, כי עץ הוא ובלתי פועל על העליונים, כי עץ יספר גנאי הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, נגד החומר, אומר כי עץ שהוא חומר של עץ, ואינו איזה עץ מיוחד, רק עץ מיער ככל העצים, ונגד הפועל, אומר מעשה ידי חרש, ולא ע”י כלי מיוחד רק במעצד: 10:4: בכסף, נגד הצורה החיצונית, אומר בכסף ובזהב רק ייפהו מלמעלה לנוי ואין הכסף מגופו רק במסמרות יחזקום שלא יפיק מן העץ: 10:5: כתומר, ונגד הצורה הפנימית, אומר שאין בו צורת הנפש המדברת כי הם כתומר מקשה ולא ידברו, ולא צורת הנפש החיונית שהיא התנועה, כי נשוא ינשוא ולא יצעדו מעצמם ונגד התכלית שתחשוב שיש בידה להרע או להיטיב, אמר אל תחשוב שירעו בבחירתם ולכן תירא מהם, אל תיראו כי לא ירעו, וגם לא תחשוב שיושג על ידם איזה טוב והצלחה מצד הסגולה ככל דברים הסגוליים, כי גם היטיב אין אותם: 10:6: מאין כמוך ה’, ר”ל אבל אתה ה’ כולל כל השלמיות עד שלא נמצא שלם כמוך, כי גדול אתה, הגדול הוא מאמר המצטרף, שהוא גדול נגד הקטן ממנו ויצוייר ג”כ גדול ממנו, אבל אתה גדול אתה בעצמך לא בערך מצטרף, וכן רק אתה גדול, מצד שאתה ראשית הסבות ואחרית המסובבים, וגדול שמך בגבורה, ר”ל יש מי שהוא גדול בעצמו אבל אין פעולות יוצאות ממנו לחוץ, כמו חכם גדול המשיג כל הדברים אבל אין לו יכולת להמציאם, ויש שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כמו גבור גדול ששמו גדול ע”י גבורתו ויכלתו עם היותו בלתי גדול בעצמו כי אינו משכיל על הדברים כמו שהם, אבל אתה גדול מצד עצמך וחכמתך שאתה מקור החכמה, וגדול שמך ע”י הגבורה והיכולת, (ור”ל כי יש שהיו מציירים את ה’ כחכם אשר סדר את כל הדברים בחכמתו, אבל לא יחסו לו היכולת להוציא הדברים אל הפועל, ולכן יחסו לו עוזרים רבים בהנהגה, ובחרו אלהות הרבה שהם לדעתם הפועלים והמנהיגים לפי החכמה שיסד הוא, עד שה’ הוא כחכם המסדר ופוקד הכל והם הגבורים המביאים הכל אל הפועל, ויש שאמרו בהפך שלו הגבורה ולא החכמה ר”ל שלו היכולת להוציא הכל אבל הוא צריך ליועצים, ושאותות השמים הם מורים על העצות והגזרות שיוצאות מאת יועציו, ומצד שני הפנים האלה היו מתיראים מאותות השמים ועובדים אלהים אחרים, אם בחשבם שלהם הכח לגמר ההנהגה, אם בחשבם שלהם עצת ההנהגה בעצמה, נגד זה אמר כי גדול אתה בחכמת סידור כל הדברים וגם גדול שמך בגבורה להוציא את הכל ולהנהיג את הכל לבדך ואין עוזר לך לא בעצה ולא בגבורה), וא”כ מי לא יראך מלך הגוים, אחר שהכל יוצא מאתך א”כ היראה רק לך יאתה כי בין לענין החכמה ובין לענין הגבורה והיכולת יודעים זאת בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם שאין כמוך, החכמים משיגים חכמתך, והמלכים יכלתך: 10:8: ובאחת יבערו ויכסלו, מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך, שכולם יודעים זאת, כמ”ש כי בכ”מ מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגוים, רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי מוסר הבלים עץ הוא, ר”ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי ב”ת, בכ”ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד, והנהגה המוסריית שבה א”א שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א”א לומר שהמוסר שלה ר”ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית, ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש, ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה”ז ראוי למוסר יותר שלם: 10:9: כסף מרוקע, משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה, הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות כי יובא מתרשיש, והזהב המאופז על הכסף הוא מעשה חרש, ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל, וגם תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים, מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל וה’ אלהים אמת, גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאת הדבר עצמו בפועל, ור”ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות, אבל התהלות הנאמרים על ה’ הם מסכימים אל מציאותו, ומפרש הוא אלהים חיים ומלך עולם, ר”ל מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל מקצפו, כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ”ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיה אז בכמה ארצות, ועז”א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות תרעש הארץ רק מקצפו תרעש הארץ: 10:11: כדנה תאמרון להום, אחר שהם מודים שה’ הוא ברא את השמים ואת הארץ א”כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר ?, ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מ”מ אחר ששמיא וארקא לא עבדו, ר”ל השמים והארץ שאנו בם, א”כ יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, ר”ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו, ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם?: 10:12: עושה, אבל ה’ הוא עשה ארץ ושמים אלה, הארץ בכלל עשה בכחו וגבורתו, והתבל שהוא חלק הארץ המיושב הכין בחכמתו שיהיה ראוי לישוב בני אדם, ושכולם ימצאו בם כל צרכיהם, ואת השמים נטה עליהם כאהל בתבונתו, (ואמר עושה ארץ בלשון הווה כי הוא עושה ומכין תמיד ומחדש בכל יום מעשי בראשית על ידי השגחתו התמידית): 10:13: לקול, וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי’ ל”ו ל”ז) מן הקול הקורא ומפרסם השגחתו, מה שיתן המון מים בשמים, שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש”ש), ויעלה נשיאים מקצה הארץ שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים, ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול ע”י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה’ כי ברקים למטר עשה, בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי”ז מוצא רוח מאוצרותיו, יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי”כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע: 10:14: נבער, וכל חוקרי הטבע הם נבערים מלדעת איך ערך את החקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער שעי”כ ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במדה במשקל, והנה כשהיו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים השתדלו לתת על כל דבר חק טבעיי, ואלה שלא השיגו לתת חקים טבעיים תלו הדברים בדברים נעלמים וכחות עליונים, והגיעו מזה אל עבודת הפסילים, אבל כשיראו חכמת ה’ ויכלתו בענינים הכוללים ומתמידים כמו התהוות המטר והרעמים והברקים שם נבער כל אדם מלדעת זאת ע”פ החקירה, וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם, כי הגשם ירד תמיד בעתו, אבל הוביש כל צורף מפסל, שאם יתפלל אליו על הגשמים אז ידע כי שקר נסכו ר”ל שיראה בו ג’ חסרונות, א. שאין לו לצפות שימלא תפלתו כי מה שיבטיחו נביאי הבעל בשמו הוא שקר, ב. שאין בו אף איזה רוח חכמה או חיים שישפט עי”ז שיש בו כח אלהות, כי אין רוח בם, ג. שלא ימצא בו אף איזה כח טבעיי סגוליי כמו שנמצא בכמה דברים כחות סגוליים כמו באבן המאגנעט וכדומה, כי הבל המה מעשה תעתועים, וחוץ מזה בעת פקודתם יאבדו ואז יתברר שאינם כלום, (וזה מקביל, נגד מ”ש וה’ אלהים אמת, אמר כי שקר נסכו נגד אלהים חיים, אמר ולא רוח בם. נגד מלך עולם, אמר הבל המה. נגד מקצפו תרעש הארץ, אמר בעת פקודתם יאבדו): 10:16: לא כאלה, שב למ”ש בתחלת הענין אל דרך הגוים אל תלמדו, כי חלק יעקב אינו דומה לאלה, הם גם לדעת עובדיהם אינם יוצר, וה’ הוא היוצר, הם גם לדעת עובדיהם אין ממונים רק על דבר אחד פרטי, וה’ יוצר הכל, וכן אין לירא מפניהם מפני שנחשב שה’ מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם, כי ישראל שבט נחלתו, שאין נתונים תחת המערכה, ושמו ה’ צבאות שהוא מושל על כל הצבאות לעשות בהם כחפצו, ולכן אספי מארץ כנעתך, ר”ל למה תכנע לעמים אחרים, ואל צבא השמים, אספי ההכנעה שלך מן הארץ את בת יהודה היושבת במצור: 10:18: כי כה אמר ה’, מה שבא עליך רעה אינו מן המערכה רק מה’, הוא אמר הנני קולע אזרוק אותם בכף הקלע חוץ מגבולם, ושם אציר להם, למען ימצאו את ה’ בבקשתם אותו, כמ”ש והפיץ ה’ אתכם בעמים וכו’ ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת: 10:19: אוי לי, עפ”ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע”י ה’ וע”י שסרו מאתו, אוי לי על שברי, ר”ל שיש להשבר שלי שני חסרונות, א. השבר החיצון, ב. מה שנחלה מכתי שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד ואני אמרתי אך זה חלי ר”ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר”ל חולי אחת פרטיית, ואוכל לישא ולסבול אותו, אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי אהלי שודד, וגם אם ארצה לטעת אהל אחר כל מיתרי נתקו המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא בני יצאו ממני ואינם עוד במציאות עד שאין נוטה עוד אהלי, כ”ז מפרש השבר החיצון עתה מפרש מ”ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית: 10:21: כי נבערו הרועים ולא דרשו את ה’, וזה הסבה שלא השכילו את מעשיהם לשמור האהל והצאן וע”כ מרעיתם נפוצה, (ויען דמה אותם לצאן ורועים תפס לשון אהל שנופל על אהל רועי): 10:22: קול שמועה, מבואר ביחזקאל (כ”א כ”ד) כי נבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם ולהפיל גורל אם ילך על בני עמון או ירושלים, ונפל הקסם על ירושלים, זאת רואה הנביא בחזיונו ומתפלל אל ה’ שישים פניו אל בני עמון לא אל ירושלים, וז”ש הנה באה קול שמועה שנ”נ יצא ממקומו, ואח”כ בא רעש גדול שמגמת מהלכתו הוא לשום את ערי יהודה שממה, והלא ידעתי ה’, כי לא לאדם דרכו, ר”ל בין בחירת הדרך לאיזה דרך ילך אינו לאדם רק לה’, וגם אם יבחר בדרך, לא איש הולך והכין את צעדו, גם ההליכה והצעד הוא מה’, וא”כ תוכל לעכבהו שלא יבחר דרכו לירושלים רק לרבת בני עמון, ואף שבחר כבר בדרך זה תוכל לעכב צעדיו שלא יוכל ללכת, וא”כ אבקש יסרני ה’ אך במשפט, אחר שאתה רוצה ליסר אותנו על עוננו יהיה היסור רק כפי המשפט וכמדת החטא, ולא באפך, כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, ותחת שילך לירושלים ילך לרבת בני עמון, ושם שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שהם רבת בני עמון, וגם על משפחות הפרטיים שנמצאו בהם שידעו שיש אלהים, מ”מ בשמך לא קראו, כי יקראו בשם הבעל כי אכל את יעקב פעם אחר פעם, אכל ושוב אכלוהו שנית, ואחר שאכלו להנאתו כלה אותו לגמרי והשים את נוהו, ויל”פ זה על רבת בני עמון שהיו ג”כ מצוררי יהודה, או על נ”נ שבא ג”פ על ירושלים כמ”ש גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשמונה עשר, ולכן שלש דבריו ג”פ:

דמויות

• ירמיהו (הנביא)

מיקום

• ירושלים

אפיונים

• אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ שולח ירמיהו “עמוד בשער בית ה׳” — נבואה ציבורית מאתגרת
• אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מצווה ירמיהו מה לאמר: “הטיבו דרכיכם” — ולא לסמוך על “היכל ה׳”
• אפיון - עונש וגלות | “עשיתם את הבית הזה מערת פריצים” — ביקורת חריפה על הסתמכות על המקדש ללא מוסר
• אפיון - חרטה ותשובה | וידוי חטא מפורש — “חטאתי/חטאנו” כצעד ראשון בדרך התשובה
• אפיון - קינה ואבל | קינה מילולית — שיר אבל מובנה על מת או חורבן

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

לפי רש”י: “היכל ה׳ היכל ה׳” — שלוש פעמים, הדגש: אל תאמינו שהמקדש יגן עליכם ללא תשובה.

CT-014: נביא מול הממסד — ירמיהו מאתגר את האמונה הפופולרית בחוסן המקדש.

ניווט

• קודם: יר_004_005 - שאו נס ציונה — הצרה מן הצפון
• אחרי: יר_011_001 - ירמיהו ועול הברית — ארור האיש אשר לא ישמע