“שאו נס ציונה” — הצרה מן הצפון

פסוקים

הַגִּ֣ידוּ בִֽיהוּדָ֗ה וּבִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ הַשְׁמִ֔יעוּ וְאִמְר֕וּ (ותקעו) [תִּקְע֥וּ] שׁוֹפָ֖ר בָּאָ֑רֶץ קִרְא֤וּ מַלְאוּ֙ וְאִמְר֔וּ הֵאָסְפ֥וּ וְנָב֖וֹאָה אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃ שְׂאוּ־נֵ֣ס צִיּ֔וֹנָה הָעִ֖יזוּ אַֽל־תַּעֲמֹ֑דוּ כִּ֣י רָעָ֗ה אָנֹכִ֛י מֵבִ֥יא מִצָּפ֖וֹן וְשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃ עָלָ֤ה אַרְיֵה֙ מִֽסֻּבְּכ֔וֹ וּמַשְׁחִ֣ית גּוֹיִ֔ם נָסַ֖ע יָצָ֣א מִמְּקֹמ֑וֹ לָשׂ֤וּם אַרְצֵךְ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרַ֥יִךְ תִּצֶּ֖ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ עַל־זֹ֛את חִגְר֥וּ שַׂקִּ֖ים סִפְד֣וּ וְהֵילִ֑ילוּ כִּ֥י לֹֽא־שָׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה מִמֶּֽנּוּ׃ וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה יֹאבַ֥ד לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ וְלֵ֣ב הַשָּׂרִ֑ים וְנָשַׁ֙מּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְהַנְּבִאִ֖ים יִתְמָֽהוּ׃ וָֽאֹמַ֞ר אֲהָ֣הּ׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אָכֵן֩ הַשֵּׁ֨א הִשֵּׁ֜אתָ לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וְלִירוּשָׁלַ֣͏ִם לֵאמֹ֔ר שָׁל֖וֹם יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְנָגְעָ֥ה חֶ֖רֶב עַד־הַנָּֽפֶשׁ׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא יֵאָמֵ֤ר לָעָם־הַזֶּה֙ וְלִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם ר֣וּחַ צַ֤ח שְׁפָיִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר דֶּ֖רֶךְ בַּת־עַמִּ֑י ל֥וֹא לִזְר֖וֹת וְל֥וֹא לְהָבַֽר׃ ר֧וּחַ מָלֵ֛א מֵאֵ֖לֶּה יָ֣בוֹא לִ֑י עַתָּ֕ה גַּם־אֲנִ֛י אֲדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּטִ֖ים אוֹתָֽם׃ הִנֵּ֣ה׀ כַּעֲנָנִ֣ים יַעֲלֶ֗ה וְכַסּוּפָה֙ מַרְכְּבוֹתָ֔יו קַלּ֥וּ מִנְּשָׁרִ֖ים סוּסָ֑יו א֥וֹי לָ֖נוּ כִּ֥י שֻׁדָּֽדְנוּ׃ כַּבְּסִ֨י מֵרָעָ֤ה לִבֵּךְ֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְמַ֖עַן תִּוָּשֵׁ֑עִי עַד־מָתַ֛י תָּלִ֥ין בְּקִרְבֵּ֖ךְ מַחְשְׁב֥וֹת אוֹנֵֽךְ׃ כִּ֛י ק֥וֹל מַגִּ֖יד מִדָּ֑ן וּמַשְׁמִ֥יעַ אָ֖וֶן מֵהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃ הַזְכִּ֣ירוּ לַגּוֹיִ֗ם הִנֵּה֙ הַשְׁמִ֣יעוּ עַל־יְרוּשָׁלַ֔͏ִם נֹצְרִ֥ים בָּאִ֖ים מֵאֶ֣רֶץ הַמֶּרְחָ֑ק וַֽיִּתְּנ֛וּ עַל־עָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה קוֹלָֽם׃ כְּשֹׁמְרֵ֣י שָׂדַ֔י הָי֥וּ עָלֶ֖יהָ מִסָּבִ֑יב כִּי־אֹתִ֥י מָרָ֖תָה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ דַּרְכֵּךְ֙ וּמַ֣עֲלָלַ֔יִךְ עָשׂ֥וֹ אֵ֖לֶּה לָ֑ךְ זֹ֤את רָעָתֵךְ֙ כִּ֣י מָ֔ר כִּ֥י נָגַ֖ע עַד־לִבֵּֽךְ׃ מֵעַ֣י׀ מֵעַ֨י׀[אוֹחִ֜ילָה] (אחולה) קִיר֥וֹת לִבִּ֛י הֹמֶה־לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַחֲרִ֑שׁ כִּ֣י ק֤וֹל שׁוֹפָר֙ (שמעתי) [שָׁמַ֣עַתְּ] נַפְשִׁ֔י תְּרוּעַ֖ת מִלְחָמָֽה׃ שֶׁ֤בֶר עַל־שֶׁ֙בֶר֙ נִקְרָ֔א כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה כׇּל־הָאָ֑רֶץ פִּתְאֹם֙ שֻׁדְּד֣וּ אֹֽהָלַ֔י רֶ֖גַע יְרִיעֹתָֽי׃ עַד־מָתַ֖י אֶרְאֶה־נֵּ֑ס אֶשְׁמְעָ֖ה ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ כִּ֣י׀ אֱוִ֣יל עַמִּ֗י אוֹתִי֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בָּנִ֤ים סְכָלִים֙ הֵ֔מָּה וְלֹ֥א נְבוֹנִ֖ים הֵ֑מָּה חֲכָמִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לְהָרַ֔ע וּלְהֵיטִ֖יב לֹ֥א יָדָֽעוּ׃ רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּה־תֹ֖הוּ וָבֹ֑הוּ וְאֶל־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ין אוֹרָֽם׃ רָאִ֙יתִי֙ הֶהָרִ֔ים וְהִנֵּ֖ה רֹעֲשִׁ֑ים וְכׇל־הַגְּבָע֖וֹת הִתְקַלְקָֽלוּ׃ רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֖ה אֵ֣ין הָאָדָ֑ם וְכׇל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נָדָֽדוּ׃ רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֥ה הַכַּרְמֶ֖ל הַמִּדְבָּ֑ר וְכׇל־עָרָ֗יו נִתְּצוּ֙ מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִפְּנֵ֖י חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שְׁמָמָ֥ה תִֽהְיֶ֖ה כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְכָלָ֖ה לֹ֥א אֶעֱשֶֽׂה׃ עַל־זֹאת֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְקָדְר֥וּ הַשָּׁמַ֖יִם מִמָּ֑עַל עַ֤ל כִּֽי־דִבַּ֙רְתִּי֙ זַמֹּ֔תִי וְלֹ֥א נִחַ֖מְתִּי וְלֹא־אָשׁ֥וּב מִמֶּֽנָּה׃ מִקּ֨וֹל פָּרָ֜שׁ וְרֹ֣מֵה קֶ֗שֶׁת בֹּרַ֙חַת֙ כׇּל־הָעִ֔יר בָּ֚אוּ בֶּעָבִ֔ים וּבַכֵּפִ֖ים עָל֑וּ כׇּל־הָעִ֣יר עֲזוּבָ֔ה וְאֵין־יוֹשֵׁ֥ב בָּהֵ֖ן אִֽישׁ׃ (ואתי) [וְאַ֨תְּ] שָׁד֜וּד מַֽה־תַּעֲשִׂ֗י כִּֽי־תִלְבְּשִׁ֨י שָׁנִ֜י כִּֽי־תַעְדִּ֣י עֲדִֽי־זָהָ֗ב כִּֽי־תִקְרְעִ֤י בַפּוּךְ֙ עֵינַ֔יִךְ לַשָּׁ֖וְא תִּתְיַפִּ֑י מָאֲסוּ־בָ֥ךְ עֹגְבִ֖ים נַפְשֵׁ֥ךְ יְבַקֵּֽשׁוּ׃ כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים׃ שׁוֹטְט֞וּ בְּחוּצ֣וֹת יְרוּשָׁלַ֗͏ִם וּרְאוּ־נָ֤א וּדְעוּ֙ וּבַקְשׁ֣וּ בִרְחוֹבוֹתֶ֔יהָ אִם־תִּמְצְא֣וּ אִ֔ישׁ אִם־יֵ֛שׁ עֹשֶׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט מְבַקֵּ֣שׁ אֱמוּנָ֑ה וְאֶסְלַ֖ח לָֽהּ׃ וְאִ֥ם חַי־יְהֹוָ֖ה יֹאמֵ֑רוּ לָכֵ֥ן לַשֶּׁ֖קֶר יִשָּׁבֵֽעוּ׃ יְהֹוָ֗ה עֵינֶ֘יךָ֮ הֲל֣וֹא לֶאֱמוּנָה֒ הִכִּ֤יתָה אֹתָם֙ וְֽלֹא־חָ֔לוּ כִּלִּיתָ֕ם מֵאֲנ֖וּ קַ֣חַת מוּסָ֑ר חִזְּק֤וּ פְנֵיהֶם֙ מִסֶּ֔לַע מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב׃ וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַךְ־דַּלִּ֖ים הֵ֑ם נוֹאֲל֕וּ כִּ֣י לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵיהֶֽם׃ אֵֽלְכָה־לִּ֤י אֶל־הַגְּדֹלִים֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אוֹתָ֔ם כִּ֣י הֵ֗מָּה יָֽדְעוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵיהֶ֑ם אַ֣ךְ הֵ֤מָּה יַחְדָּו֙ שָׁ֣בְרוּ עֹ֔ל נִתְּק֖וּ מוֹסֵרֽוֹת׃ עַל־כֵּן֩ הִכָּ֨ם אַרְיֵ֜ה מִיַּ֗עַר זְאֵ֤ב עֲרָבוֹת֙ יְשׇׁדְדֵ֔ם נָמֵ֤ר שֹׁקֵד֙ עַל־עָ֣רֵיהֶ֔ם כׇּל־הַיּוֹצֵ֥א מֵהֵ֖נָּה יִטָּרֵ֑ף כִּ֤י רַבּוּ֙ פִּשְׁעֵיהֶ֔ם עָצְמ֖וּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶֽם׃ אֵ֤י לָזֹאת֙ (אסלוח) [אֶֽסְלַֽח־]לָ֔ךְ בָּנַ֣יִךְ עֲזָב֔וּנִי וַיִּשָּׁבְע֖וּ בְּלֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וָאַשְׂבִּ֤עַ אוֹתָם֙ וַיִּנְאָ֔פוּ וּבֵ֥ית זוֹנָ֖ה יִתְגּוֹדָֽדוּ׃ סוּסִ֥ים מְיֻזָּנִ֖ים מַשְׁכִּ֣ים הָי֑וּ אִ֛ישׁ אֶל־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ יִצְהָֽלוּ׃ הַעַל־אֵ֥לֶּה לֽוֹא־אֶפְקֹ֖ד נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאִם֙ בְּג֣וֹי אֲשֶׁר־כָּזֶ֔ה לֹ֥א תִתְנַקֵּ֖ם נַפְשִֽׁי׃ עֲל֤וּ בְשָׁרוֹתֶ֙יהָ֙ וְשַׁחֵ֔תוּ וְכָלָ֖ה אַֽל־תַּעֲשׂ֑וּ הָסִ֙ירוּ֙ נְטִ֣ישׁוֹתֶ֔יהָ כִּ֛י ל֥וֹא לַיהֹוָ֖ה הֵֽמָּה׃ כִּי֩ בָג֨וֹד בָּגְד֜וּ בִּ֗י בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וּבֵ֥ית יְהוּדָ֖ה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּֽחֲשׁוּ֙ בַּיהֹוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לוֹא־ה֑וּא וְלֹֽא־תָב֤וֹא עָלֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה וְחֶ֥רֶב וְרָעָ֖ב ל֥וֹא נִרְאֶֽה׃ וְהַנְּבִיאִים֙ יִהְי֣וּ לְר֔וּחַ וְהַדִּבֵּ֖ר אֵ֣ין בָּהֶ֑ם כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לָהֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֔וֹת יַ֚עַן דַּבֶּרְכֶ֔ם אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הִנְנִ֣י נֹתֵן֩ דְּבָרַ֨י בְּפִ֜יךָ לְאֵ֗שׁ וְהָעָ֥ם הַזֶּ֛ה עֵצִ֖ים וַאֲכָלָֽתַם׃ הִנְנִ֣י מֵבִיא֩ עֲלֵיכֶ֨ם גּ֧וֹי מִמֶּרְחָ֛ק בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהֹוָ֑ה גּ֣וֹי׀ אֵיתָ֣ן ה֗וּא גּ֤וֹי מֵֽעוֹלָם֙ ה֔וּא גּ֚וֹי לֹא־תֵדַ֣ע לְשֹׁנ֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע מַה־יְדַבֵּֽר׃ אַשְׁפָּת֖וֹ כְּקֶ֣בֶר פָּת֑וּחַ כֻּלָּ֖ם גִּבּוֹרִֽים׃ וְאָכַ֨ל קְצִֽירְךָ֜ וְלַחְמֶ֗ךָ יֹֽאכְלוּ֙ בָּנֶ֣יךָ וּבְנוֹתֶ֔יךָ יֹאכַ֤ל צֹֽאנְךָ֙ וּבְקָרֶ֔ךָ יֹאכַ֥ל גַּפְנְךָ֖ וּתְאֵנָתֶ֑ךָ יְרֹשֵׁ֞שׁ עָרֵ֣י מִבְצָרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖נָּה בֶּחָֽרֶב׃ וְגַ֛ם בַּיָּמִ֥ים הָהֵ֖מָּה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה לֹא־אֶעֱשֶׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם כָּלָֽה׃ וְהָיָה֙ כִּ֣י תֹאמְר֔וּ תַּ֣חַת מֶ֗ה עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ לָ֖נוּ אֶת־כׇּל־אֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר עֲזַבְתֶּ֤ם אוֹתִי֙ וַתַּעַבְד֞וּ אֱלֹהֵ֤י נֵכָר֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם כֵּ֚ן תַּעַבְד֣וּ זָרִ֔ים בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א לָכֶֽם׃ הַגִּ֥ידוּ זֹ֖את בְּבֵ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְהַשְׁמִיע֥וּהָ בִיהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֔את עַ֥ם סָכָ֖ל וְאֵ֣ין לֵ֑ב עֵינַ֤יִם לָהֶם֙ וְלֹ֣א יִרְא֔וּ אׇזְנַ֥יִם לָהֶ֖ם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽעוּ׃ הַאוֹתִ֨י לֹא־תִירָ֜אוּ נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אִ֤ם מִפָּנַי֙ לֹ֣א תָחִ֔ילוּ אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חׇק־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יַעַבְרֶ֑נְהוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁוּ֙ וְלֹ֣א יוּכָ֔לוּ וְהָמ֥וּ גַלָּ֖יו וְלֹ֥א יַעַבְרֻֽנְהוּ׃ וְלָעָ֤ם הַזֶּה֙ הָיָ֔ה לֵ֖ב סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֑ה סָ֖רוּ וַיֵּלֵֽכוּ׃ וְלֽוֹא־אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם (וירה) [יוֹרֶ֥ה] וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ שְׁבֻעֹ֛ת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמׇר־לָֽנוּ׃ עֲוֺנוֹתֵיכֶ֖ם הִטּוּ־אֵ֑לֶּה וְחַטֹּ֣אותֵיכֶ֔ם מָנְע֥וּ הַטּ֖וֹב מִכֶּֽם׃ כִּֽי־נִמְצְא֥וּ בְעַמִּ֖י רְשָׁעִ֑ים יָשׁוּר֙ כְּשַׁ֣ךְ יְקוּשִׁ֔ים הִצִּ֥יבוּ מַשְׁחִ֖ית אֲנָשִׁ֥ים יִלְכֹּֽדוּ׃ כִּכְלוּב֙ מָ֣לֵא ע֔וֹף כֵּ֥ן בָּתֵּיהֶ֖ם מְלֵאִ֣ים מִרְמָ֑ה עַל־כֵּ֥ן גָּדְל֖וּ וַֽיַּעֲשִֽׁירוּ׃ שָֽׁמְנ֣וּ עָֽשְׁת֗וּ גַּ֚ם עָבְר֣וּ דִבְרֵי־רָ֔ע דִּ֣ין לֹא־דָ֔נוּ דִּ֥ין יָת֖וֹם וְיַצְלִ֑יחוּ וּמִשְׁפַּ֥ט אֶבְיוֹנִ֖ים לֹ֥א שָׁפָֽטוּ׃ הַעַל־אֵ֥לֶּה לֹֽא־אֶפְקֹ֖ד נְאֻם־יְהֹוָ֑ה אִ֚ם בְּג֣וֹי אֲשֶׁר־כָּזֶ֔ה לֹ֥א תִתְנַקֵּ֖ם נַפְשִֽׁי׃ שַׁמָּה֙ וְשַׁ֣עֲרוּרָ֔ה נִהְיְתָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ הַנְּבִאִ֞ים נִבְּא֣וּ בַשֶּׁ֗קֶר וְהַכֹּֽהֲנִים֙ יִרְדּ֣וּ עַל־יְדֵיהֶ֔ם וְעַמִּ֖י אָ֣הֲבוּ כֵ֑ן וּמַֽה־תַּעֲשׂ֖וּ לְאַחֲרִיתָֽהּ׃ הָעִ֣זוּ׀ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן מִקֶּ֙רֶב֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וּבִתְק֙וֹעַ֙ תִּקְע֣וּ שׁוֹפָ֔ר וְעַל־בֵּ֥ית הַכֶּ֖רֶם שְׂא֣וּ מַשְׂאֵ֑ת כִּ֥י רָעָ֛ה נִשְׁקְפָ֥ה מִצָּפ֖וֹן וְשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃ הַנָּוָה֙ וְהַמְּעֻנָּגָ֔ה דָּמִ֖יתִי בַּת־צִיּֽוֹן׃ אֵלֶ֛יהָ יָבֹ֥אוּ רֹעִ֖ים וְעֶדְרֵיהֶ֑ם תָּקְע֨וּ עָלֶ֤יהָ אֹֽהָלִים֙ סָבִ֔יב רָע֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־יָדֽוֹ׃ קַדְּשׁ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ מִלְחָמָ֔ה ק֖וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה בַֽצׇּהֳרָ֑יִם א֥וֹי לָ֙נוּ֙ כִּֽי־פָנָ֣ה הַיּ֔וֹם כִּ֥י יִנָּט֖וּ צִלְלֵי־עָֽרֶב׃ ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה בַלָּ֔יְלָה וְנַשְׁחִ֖יתָה אַרְמְנוֹתֶֽיהָ׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּרְת֣וּ עֵצָ֔הֿ וְשִׁפְכ֥וּ עַל־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם סֹֽלְלָ֑ה הִ֚יא הָעִ֣יר הׇפְקַ֔ד כֻּלָּ֖הּ עֹ֥שֶׁק בְּקִרְבָּֽהּ׃ כְּהָקִ֥יר (בור) [בַּ֙יִר֙] מֵימֶ֔יהָ כֵּ֖ן הֵקֵ֣רָה רָעָתָ֑הּ חָמָ֣ס וָ֠שֹׁ֠ד יִשָּׁ֨מַע בָּ֧הּ עַל־פָּנַ֛י תָּמִ֖יד חֳלִ֥י וּמַכָּֽה׃ הִוָּֽסְרִי֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם פֶּן־תֵּקַ֥ע נַפְשִׁ֖י מִמֵּ֑ךְ פֶּן־אֲשִׂימֵ֣ךְ שְׁמָמָ֔ה אֶ֖רֶץ ל֥וֹא נוֹשָֽׁבָה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עוֹלֵ֛ל יְעוֹלְל֥וּ כַגֶּ֖פֶן שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הָשֵׁב֙ יָֽדְךָ֔ כְּבוֹצֵ֖ר עַל־סַלְסִלּֽוֹת׃ עַל־מִ֨י אֲדַבְּרָ֤ה וְאָעִ֙ידָה֙ וְיִשְׁמָ֔עוּ הִנֵּה֙ עֲרֵלָ֣ה אׇזְנָ֔ם וְלֹ֥א יוּכְל֖וּ לְהַקְשִׁ֑יב הִנֵּ֣ה דְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָ֥ה לָהֶ֛ם לְחֶרְפָּ֖ה לֹ֥א יַחְפְּצוּ־בֽוֹ׃ וְאֵת֩ חֲמַ֨ת יְהֹוָ֤ה׀מָלֵ֙אתִי֙ נִלְאֵ֣יתִי הָכִ֔יל שְׁפֹ֤ךְ עַל־עוֹלָל֙ בַּח֔וּץ וְעַ֛ל ס֥וֹד בַּחוּרִ֖ים יַחְדָּ֑ו כִּֽי־גַם־אִ֤ישׁ עִם־אִשָּׁה֙ יִלָּכֵ֔דוּ זָקֵ֖ן עִם־מְלֵ֥א יָמִֽים׃ וְנָסַ֤בּוּ בָֽתֵּיהֶם֙ לַאֲחֵרִ֔ים שָׂד֥וֹת וְנָשִׁ֖ים יַחְדָּ֑ו כִּֽי־אַטֶּ֧ה אֶת־יָדִ֛י עַל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י מִקְּטַנָּם֙ וְעַד־גְּדוֹלָ֔ם כֻּלּ֖וֹ בּוֹצֵ֣עַ בָּ֑צַע וּמִנָּבִיא֙ וְעַד־כֹּהֵ֔ן כֻּלּ֖וֹ עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר׃ וַֽיְרַפְּא֞וּ אֶת־שֶׁ֤בֶר עַמִּי֙ עַל־נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם׀שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם׃ הֹבִ֕ישׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם־בּ֣וֹשׁ לֹֽא־יֵב֗וֹשׁוּ גַּם־הַכְלִים֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֧וּ בַנֹּפְלִ֛ים בְּעֵת־פְּקַדְתִּ֥ים יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֡ה עִמְדוּ֩ עַל־דְּרָכִ֨ים וּרְא֜וּ וְשַׁאֲל֣וּ׀ לִנְתִב֣וֹת עוֹלָ֗ם אֵי־זֶ֨ה דֶ֤רֶךְ הַטּוֹב֙ וּלְכוּ־בָ֔הּ וּמִצְא֥וּ מַרְגּ֖וֹעַ לְנַפְשְׁכֶ֑ם וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נֵלֵֽךְ׃ וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ צֹפִ֔ים הַקְשִׁ֖יבוּ לְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַקְשִֽׁיב׃ לָכֵ֖ן שִׁמְע֣וּ הַגּוֹיִ֑ם וּדְעִ֥י עֵדָ֖ה אֶת־אֲשֶׁר־בָּֽם׃ שִׁמְעִ֣י הָאָ֔רֶץ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מֵבִ֥יא רָעָ֛ה אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה פְּרִ֣י מַחְשְׁבוֹתָ֑ם כִּ֤י עַל־דְּבָרַי֙ לֹ֣א הִקְשִׁ֔יבוּ וְתוֹרָתִ֖י וַיִּמְאֲסוּ־בָֽהּ׃ לָמָּה־זֶּ֨ה לִ֤י לְבוֹנָה֙ מִשְּׁבָ֣א תָב֔וֹא וְקָנֶ֥ה הַטּ֖וֹב מֵאֶ֣רֶץ מֶרְחָ֑ק עֹלֽוֹתֵיכֶם֙ לֹ֣א לְרָצ֔וֹן וְזִבְחֵיכֶ֖ם לֹא־עָ֥רְבוּ לִֽי׃ לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִכְשֹׁלִ֑ים וְכָ֣שְׁלוּ בָ֠ם אָב֨וֹת וּבָנִ֥ים יַחְדָּ֛ו שָׁכֵ֥ן וְרֵע֖וֹ (יאבדו) [וְאָבָֽדוּ]׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֛ה עַ֥ם בָּ֖א מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן וְג֣וֹי גָּד֔וֹל יֵע֖וֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָֽרֶץ׃ קֶ֣שֶׁת וְכִיד֞וֹן יַחֲזִ֗יקוּ אַכְזָרִ֥י הוּא֙ וְלֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ קוֹלָם֙ כַּיָּ֣ם יֶהֱמֶ֔ה וְעַל־סוּסִ֖ים יִרְכָּ֑בוּ עָר֗וּךְ כְּאִישׁ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עָלַ֖יִךְ בַּת־צִיּֽוֹן׃ שָׁמַ֥עְנוּ אֶת־שׇׁמְע֖וֹ רָפ֣וּ יָדֵ֑ינוּ צָרָה֙ הֶחֱזִקַ֔תְנוּ חִ֖יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה׃ אַל־[תֵּֽצְאוּ֙] (תצאי) הַשָּׂדֶ֔ה וּבַדֶּ֖רֶךְ אַל־[תֵּלֵ֑כוּ] (תלכי) כִּ֚י חֶ֣רֶב לְאֹיֵ֔ב מָג֖וֹר מִסָּבִֽיב׃ בַּת־עַמִּ֤י חִגְרִי־שָׂק֙ וְהִתְפַּלְּשִׁ֣י בָאֵ֔פֶר אֵ֤בֶל יָחִיד֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ מִסְפַּ֖ד תַּמְרוּרִ֑ים כִּ֣י פִתְאֹ֔ם יָבֹ֥א הַשֹּׁדֵ֖ד עָלֵֽינוּ׃ בָּח֛וֹן נְתַתִּ֥יךָ בְעַמִּ֖י מִבְצָ֑ר וְתֵדַ֕ע וּבָחַנְתָּ֖ אֶת־דַּרְכָּֽם׃ כֻּלָּם֙ סָרֵ֣י סוֹרְרִ֔ים הֹלְכֵ֥י רָכִ֖יל נְחֹ֣שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל כֻּלָּ֥ם מַשְׁחִיתִ֖ים הֵֽמָּה׃ נָחַ֣ר מַפֻּ֔חַ (מאשתם) [מֵאֵ֖שׁ תַּ֣ם] עֹפָ֑רֶת לַשָּׁוְא֙ צָרַ֣ף צָר֔וֹף וְרָעִ֖ים לֹ֥א נִתָּֽקוּ׃ כֶּ֣סֶף נִמְאָ֔ס קָרְא֖וּ לָהֶ֑ם כִּֽי־מָאַ֥ס יְהֹוָ֖ה בָּהֶֽם׃

פירוש רש”י

4:5: וְאִמְרוּ תִּקְעוּ שׁוֹפָר. הַזְהִירוּ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, שֶׁיִּתְקְעוּ בְּשׁוֹפָר לִבְרוֹחַ: | מַלְאוּ. לְשׁוֹן אֲסִיפָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא: ״אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים״ (ישעיהו לא:ד); ״קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא״ (ירמיהו יב:ו); ״יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן״ (איוב טז:י): 4:6: שְׂאוּ נֵס. לִבְרוֹחַ לְצִיּוֹן: | הָעִיזוּ. הֵאָסְפוּ, כְּמוֹ ״שְׁלַח הָעֵז״ (שמות ט:יט): 4:7: עָלָה אַרְיֵה. נְבוּכַדְנֶצַּר (מגלה יא.): | מִסֻּבְּכוֹ. דֶּרֶךְ אַרְיֵה לֵישֵׁב בְּמַאֲרַב סִבְכֵי הַיַּעַר (ישעיה י:לד); אשפיישי״ש בְּלַעַז: | תִּצֶּינָה. לְשׁוֹן ״צִיָּה״ (ירמיה ב:ו): 4:8: עַל זֹאת. מַה הוּא זֹאת? כִּי לֹא שָׁב וְגוֹ׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁדִּבֵּר לְמַעְלָה בִּנְבוּכַדְנֶצַּר עַל הַחֻרְבָּן, כָּאן חָזַר לְדַבֵּר בְּמִיתַת יֹאשִׁיָּהוּ: | כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף וְגוֹ׳. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁב יֹאשִׁיָּהוּ בְּכָל לֵב, נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים ב כג:כו) ״לֹא שָׁב ה׳ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה״: 4:9: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא. בְּיוֹמוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ יִתְמְהוּ: לָמָּה עָלְתָה בּוֹ כָּל כָּךְ? וְהֵם אֵין יוֹדְעִין שֶׁאֵין דּוֹרוֹ חוֹזֵר יָפֶה; כְּשֶׁבָּא לְבַעֵר אֶת עֲבוֹדָה זָרָה מֶה הָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר עוֹשִׂין? חוֹקְקִין צוּרַת עֲבוֹדָה זָרָה עַל דַּלְתוֹתֵיהֶן, חֶצְיָהּ בְּדֶלֶת זֶה וְחֶצְיָהּ בְּדֶלֶת זֶה; כְּשֶׁהָיָה פּוֹתְחוֹ לֹא הָיְתָה נִכֶּרֶת, וּכְשֶׁהָלַךְ מִשָּׁם סוֹגְרָהּ וְהִיא מִתְחַבֶּרֶת: 4:10: הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ. אַטִינְטַא״ר בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי״ (בראשית ג:יג); שֶׁנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר נִבָּאִים לָכֶם: שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם: 4:11: לָעָם הַזֶּה. עַל הָעָם הַזֶּה, כְּשֶׁיִּגְלוּ כֻּלָּם: | צַח שְׁפָיִים. מְכַבֵּד וּמְטַאטֵא אַף אֶת שְׂדוֹת יִבְלֵי הַמַּיִם, לְשִׁיתָם מִדְבָּר. לָשׁוֹן אַחֵר: צַח לְשׁוֹן ״צָמָא״, דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״צְחוּתָא״: | דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי. אוֹתוֹ רוּחַ בָּא. וְגַם לוֹא לִזְרוֹת מוֹץ מִגֹּרֶן, אהבוניי״ר בְּלַעַז, כְּמוֹ ״וְאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה״ (ירמיה טו:ז): | וְלוֹא לְהָבַר. וְלִנְקוֹת תְּבוּאָה הוּא בָּא, כְּלוֹמַר: לֹא לְטוֹבָה כִּי אִם לְרָעָה, לְהַגְלוֹת אֶת אֲנָשִׁים (וְנָשִׁים) טַף וּבְהֵמָה: 4:12: רוּחַ מָלֵא. מֵאֵלֶּה הַפֻּרְעָנוּת יָבוֹא לִי רוּחַ מָלֵא, רוּחַ שָׁלֵם, שֶׁלֹּא אֶחְזוֹר בּוֹ וְלֹא אֶנָּחֵם. רוּחַ טַלְנ״ט בְּלַעַ״ז: | מִשְׁפָּטִים. לְשׁוֹן וִכּוּחַ: 4:13: וְכַסּוּפָה. אִיקוֹמָאטְרוֹבִילוֹ בְּלַעַ״ז: 4:14: אוֹנֵךְ. חֲמָסֵךְ: 4:15: כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן. ״אָרֵי קַל נְבִיָּא מִתְנְבָן עֲלֵיהוֹן דְּגָלוֹן עַל דְּפָלְחוּ לָעֲגָלָה דִּבְדָן וּמְבַשְּׂרָן בְּשׁוֹרָן בַּיְּשָׁן יָתוּן עֲלֵיהוֹן עַל דְּאִשְׁתַּעֲבְדוּ לְצַלְמָא דָּקִים מִיכָה בְּטוּרָא דְּבֵית אֶפְרַיִם״. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר גָּלוּ הָעֲגָלִים מִיְּמוֹת סַנְחֵרִב, עֲדַיִן עֲווֹנָם קַיָּם. גְּדוֹלָה הִיא עֲבֵרָה שֶׁשּׁוֹבֶרֶת לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ: לְפָנֶיהָ מִיְּמוֹת אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיִרְדֹּף עַד דָּן״ (בראשית יד:יד), כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לַעֲבֹד שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה; וּלְאַחֲרֶיהָ בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן: | וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן. אָוֶן שֶׁבֶר: 4:16: נוֹצְרִים. נוֹתְנֵי מָצוֹר עֲלֵיהֶם: 4:17: שָׂדַי. כְּמוֹ שָׂדֶה: | אוֹתִי מָרָתָה. הִקְנִיטָה; כְּמוֹ ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט:כד) – מַרְגְּזִין: 4:18: עָשׂוּ אֵלֶּה. לַעֲשׂוֹת אֵלֶּה לָךְ: 4:19: אוֹחִילָה. לְשׁוֹן חִיל וְרֶתֶת: | קִירוֹת. אַנְטִינָ״שׁ בְּלַעַ״ז: | שָׁמְעַת נַפְשִׁי. מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד (חגיגה טו.) בָּאַתְנִי בְּשׂוֹרַת קוֹל מִתְּרוּעַת מִלְחָמָה: 4:20: שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר. חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם עַל גָּלוּת יְכָנְיָה: | רֶגַע יְרִיעוֹתָי. רֶגַע שֻׁדְּדוּ יְרִיעוֹתָי: 4:21: עַד מָתַי אֶרְאֶה. הָאֲסִיפוֹת הָאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים נֵס, לְהִקָּבֵץ לָבֹא לְהִלָּחֵם: 4:24: הִתְקַלְקָלוּ. נִתְּקוּ וְנִזְרְקוּ מִמְּקוֹמָן; וְעִם ״קַלְקַל בַּחִצִּים״ (יחזקאל כא:כו) חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 4:26: וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל. אֶרֶץ הַנְּטוּעַ כָּל טוֹב כַּכַּרְמֶל נִהְיָה מִדְבָּר. מִדְרַשׁ אַגָּדָה: רָאִיתִי הֶהָרִים אֵלּוּ הָאָבוֹת, וְכָל הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ אִמָּהוֹת (ראש השנה יא.), כְּלוֹמַר זְכוּתָן תַּמָּה, אֵין הָאָדָם, זְכוּת מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עָנִיו מִכָּל הָאָדָם (במדבר יב,ג), וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל אֵלִיָּהוּ: 4:27: וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה. בְּיוֹשְׁבֶיהָ, כִּי אוֹתִיר פְּלִיטִים שֶׁיֵּלְכוּ בַּגּוֹלָה: 4:28: תֶּאֱבַל. תֶּחֱרַב: | זַמּוֹתִי. לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה: | עַל כִּי דִבַּרְתִּי. הַפּוּרְעָנוּת הַזֶּה, וַאֲקַיְּמֶנָּה: | וְלֹא אָשׁוּב. וְלֹא אֶנָּחֵם, לַחְשֹׁב מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת עֲלֵיהֶם: 4:29: וְרוֹמֵה. כְּמוֹ ״רָמָה בַיָּם״ (שמות טו:א): | בָּאוּ בֶעָבִים. בַּיְּעָרוֹת עָבִים, מְקוֹם סִיכּוּךְ קוֹצִים לְהִטָּמֵן: | וּבַכֵּפִים עָלוּ. ״סֶלַע״ (ירמיה כג:כט) מְתֻרְגָּם ״בְּכִיפַיָּא״: 4:30: כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי. לְהִתְנָאוֹת וְלִמְצֹא רַחֲמִים לִפְנֵי הַשּׁוֹדֵד: | תִּקְרְעִי בַפּוּךְ. לְשׁוֹן קְרִיעָה, שֶׁהַפּוּךְ נִרְאֶה כְּמַרְחִיב קֶרַע הָעַיִן; כָּךְ שָׁמַעְתִּי. וְגַם מְנַחֵם לֹא חָלַק, בְּמַחְבֶּרֶת קֶרַע: | פּוּךְ. לְשׁוֹן כָּחוֹל (שבת ח,ג): | עוֹגְבִים. הַמְּשַׂחֲקִים עִם הַנָּשִׁים בְּצִדֵּי מִינֵי נִיאוּף; כְּמוֹ ״וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם״ (יחזקאל כג:כ): | נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ. מְבַקְּשִׁים לְהָרְגֵךְ: 4:31: כְּמַבְכִּירָה. כְּאִשָּׁה הַמְּבַכֶּרֶת תְּחִלַּת לֵידָתָהּ: | תִּתְיַפֵּחַ. תְּיַלֵּל וְתִצְעַק גְּנִיחוֹת; קונפליינ״ט בְּלַעַ״ז; כְּמוֹ ״וִיפֵחַ חָמָס״ (תהלים כז:יב) – לְשׁוֹן דִּבּוּר: | אוֹי נָא לִי. כָּךְ אוֹמֶרֶת: 5:3: ה׳ עֵינֶיךָ הֲלוֹא. הֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה לְהֵיטִיב, וְלָמָּה בָּגְדוּ אֵלֶּה בָּךְ וְאֵין מְבַקְּשִׁין אֱמוּנָה? | הִכִּיתָה אוֹתָם. וְלֹא נַעֲשׂוּ חוֹלִים עַל הַמַּכָּה, לָשׂוּם עַל לִבָּם לָשׁוּב מֵרָעָתָם: | קַחַת. כְּמוֹ לָקַחַת: 5:4: וַאֲנִי אָמַרְתִּי. הַנָּבִיא אוֹמֵר כָּךְ. אַךְ דַּלִּים הֵם מֵחָכְמָה, אֵלּוּ שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמָּהֶם: | נוֹאֲלוּ. לְשׁוֹן ״אֱוִיל״ (ירמיה ד:כב), כְּתַרְגּוּמוֹ: ״אִיטְפַּשׁוּ״: 5:5: אֵלְכָה לִי אֶל הַגְּדוֹלִים. הֵם יִשְׁמְעוּ; אַךְ לֹא הוֹעַלְתִּי, וְגַם הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֲלֵיהֶם: 5:6: אַרְיֵה. מַלְכוּת בָּבֶל: | זְאֵב. מַלְכוּת מָדַי: | נָמֵר. מַלְכוּת אַשּׁוּר: | יִטָּרֵף. בֶּאֱדוֹם (אסתר רבה, פתיחתא ה): | זְאֵב עֲרָבוֹת. לְשׁוֹן ״עֲרָבָה וְשׁוּחָה״ (ירמיה ב:ו): זְאֵב הַמִּדְבָּר: | שׁוֹקֵד. מְמַהֵר, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם לְשׁוֹן שְׁמִירָה, כְּמוֹ ״לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתַי״ (משלי ח:לד). וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם לְשׁוֹן אֲרִיבָה: 5:7: אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ. בִּתְמִיהָּ: שֶׁמָּא לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ?! וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ אֵי כְּמוֹ אַיִן. אֲשֶׁר בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם כָּל טוֹב: | יִתְגּוֹדָדוּ. יִתְקַבְּצוּ גְדוּדִים: 5:8: סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ. בְּכָל בֹּקֶר הָיוּ. מַשְׁכִּים – לְאוֹר בֹּקֶר בְּהַשְׁכָּמָה: | יִצְהָלוּ. לָשׁוֹן זֶה נוֹפֵל עַל הַסּוּסִים: ״מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו״ (ירמיה ח:טז). לְשׁוֹן צַהֲלָה – אֵישְׁיוּדְמִינְ״ט בְּלַעַ״ז: 5:10: בְשָׁרוֹתֶיהָ. לְשׁוֹן מִישׁוֹר, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן חוֹמָה עִם ״אֲדַלֵּג שׁוּר״ (תהלים יח:ל), אַךְ לֹא יִתָּכְנוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ צִי״שׁ בְּלַעַ״ז, שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁי כֶּרֶם, לִהְיוֹת נֶחְשָׁבִים עִם הַחוֹמוֹת וְלֹא עִם הַמִּישׁוֹר. וַאֲנִי אוֹמֵר שָׁרוֹתֶיהָ לְשׁוֹן שׁוּרוֹת הַכֶּרֶם. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם בְּשָׁרוֹתֶיהָ ״בְּקִירוֹהָא״, וּנְטִישׁוֹתֶיהָ ״בְּרָנִיתָהָא״: 5:12: וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא. ״לָא מִן קֳדָמוֹהִי אַתְיָא עֲלָנָא טָבְתָא״ (תרגום יונתן): 5:13: וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְנָבִיֵּי שִׁקְרָא יְהוֹן לְלָמָא״; כְּלוֹמַר: הַנְּבוּאָה שֶׁנִּיבָּאִים לָנוּ נְבִיאֵי שֶׁקֶר בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּבְרֵיהֶם יֵהָפְכוּ לְהֶבֶל, וְהַדִּבֵּר שֶׁל קְדֻשָּׁה, שֶׁהֵם אוֹמְרִים לָנוּ בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינָן בָּהֶם: | כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם. הַנָּבִיא אוֹמֵר לָאוֹמְרִים זֹאת, כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם, כַּאֲשֶׁר אָמַר ה׳ לִי. וּמָה אָמַר ה׳ לִי? יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגוֹ׳: 5:14: וַאֲכָלָתַם. וְתֹאכַל אוֹתָם: 5:15: אֵיתָן. תַּקִּיף (מכילתא בשלח ויהי ו): | גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא. מִימֵי קֶדֶם הִתְחִיל לִמְרוֹד בִּי, בְּדוֹר הַפְּלַגָּה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר (בראשית יא:א-ט; פסחים צד.-צד:): 5:16: אַשְׁפָּתוֹ. מְקוֹם נַרְתֵּק הַחִצִּים: 5:17: יְרוֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ וְגוֹ׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: יְרוֹשֵׁשׁ בֶּחָרֶב אֶת עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה: | יְרוֹשֵׁשׁ. יְמַסְכֵּן: | בַּחָרֶב. עַל יְדֵי גְּיָסוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״ (ויקרא כו:ו): 5:22: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ. הֲלֹא הַיָּם, שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג מִפְּנֵי הַפּוּרְעָנוּת וְאֵינוֹ מְצַפֶּה לְקִבּוּל שָׂכָר, יָרֵא מִפָּנַי, וְאֵינוֹ עוֹבֵר הַגְּבוּל אֲשֶׁר שַׂמְתִּי סְבִיבָיו: | תָּחִילוּ. לְשׁוֹן פַּחַד: | וַיִּתְגָּעֲשׁוּ. גַּלָּיו, וּמְרוֹמֵם לַעֲבוֹר הַגְּבוּל וְלֹא יוּכָלוּ לַעֲבוֹר: | וְהָמוּ גַלָּיו. שָׁאוֹן קוֹל גָּדוֹל (ישעיהו יג:ד): | וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ. הַגַּלִּים לֹא יַעַבְרוּ הַגְּבוּל: 5:24: יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. כַּתַּרְגּוּם: ״בְּכִיר וְלָקִישׁ״: | שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר. שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, שֶׁחָקַק לָנוּ בָּהֶן שְׁתֵּי חֻקּוֹת קָצִיר: חֹק הָעֹמֶר וְחֹק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם (ויקרא רבה כח, ג): | יִשְׁמָר לָנוּ. שֶׁיְּהֵא הַקָּצִיר בִּזְמַנּוֹ: 5:25: הִטּוּ אֵלֶּה. הִטּוּ הַחֻקּוֹת הָאֵלֶּה מֵעֲלֵיכֶם; שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִים לָכֶם, וְאַתֶּם כָּלִים בָּרָעָב: 5:26: יָשׁוּר. יֶאֱרֹב, וְכֵן ״לְמַעַן שׁוֹרְרָי״ (תהילים ה:ט); לְשׁוֹן ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ (במדבר כד:יז): | כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים. כַּאֲשֶׁר יִשּׁוֹךְ הַיָּקוֹשׁ שֶׁעוֹשִׂין לִלְכּוֹד צְבָיִים בַּיַּעַר, כְּשֶׁרַגְלוֹ בָּא לְתוֹכוֹ, וְהוּא נוֹשְׁכוֹ וּמַחֲזִיקוֹ בְּרַגְלוֹ, וְנִלְכָּד; וְקוֹרִין לוֹ פִּיי״ד בְּלַעַז: | הִצִּיבוּ מַשְׁחִית. צִינְבִּי״ל בְּלַעַ״ז; כֵּן עוֹשִׂין אוֹרְבִים עַל עִיר אוֹ עַל דֶּרֶךְ: | הִצִּיבוּ. כְּמוֹ ״מַצַּב פְּלִשְׁתִּים״ (שמואל א יג:כג) (סא״א): 5:27: כִּכְלוּב. הוּא מָקוֹם שֶׁמְּפַטְּמִין בּוֹ עוֹפוֹת; וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״כְּבֵית פִּיטְמָא״; וּבְלַעַ״ז פְרַנְ״ק: 5:28: עָשְׁתוּ. לְשׁוֹן ״עֶשֶׁת שֵׁן״ (שיר השירים ה:יד), גּוּף עָב; וּבְלַעַז אִישְׁפִּישׁוֹרְ״ט: | עָבְרוּ דִבְרֵי רָע. אִם בָּאת רָעָה אוֹ עֲבֵירָה לְיָדָם לֹא נָטוּ מִמֶּנָּה, אֶלָּא עָבְרוּ בָהּ וַעֲשָׂאוּהָ: | לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם. לְמַעַן יַצְלִיחוּ: 5:30: שַׁמָּה. תִּמָּהוֹן: | וְשַׁעֲרוּרָה. דָּבָר מְגֻנֶּה לַכֹּל. וּמַהוּ דְּבַר הַתִּמָּהוֹן? הַנְּבִיאִים נִבְּאִים שֶׁקֶר וְאוֹמְרִים: הֱווּ גּוֹזְלִין וְאוֹנְסִין, וְהַכֹּהֲנִים שֶׁהֵם שׁוֹפְטֵי הָעָם וְנוֹגְשֵׂיהֶם יִרְדּוּ אֶת הָעָם עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, כְּלוֹמַר: לְאַחֲרֵיהֶם, כְּמוֹ ״וְהַמֶּלֶךְ עוֹבֵר וְכָל הָעָם עוֹבְרִים עַל יָדוֹ״ (שמואל ב טו:יז-כג) (רוֹדֵף) (ס״א דְּדָוִד) אַחֲרָיו, אַף כָּאן עַל יְדֵיהֶם – אַחֲרֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים: 6:1: הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן. לָלֶכֶת לְעָרֵיכֶם, לִשְׁמֹר מִבְצָרֵיכֶם: | בֵּית הַכֶּרֶם. שֵׁם מָקוֹם הוּא: | שְׂאוּ מַשְׂאֵת. נֵס, לְהִקָּבֵץ וּלְהִלָּחֵם עַל נַפְשְׁכֶם: 6:2: הַנָּוֶה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי. הֶחֱרַבְתִּי תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן; לְשׁוֹן ״וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם״ (ירמיה כה:לז); ״נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן״ (ירמיה מז:ה): 6:3: רוֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם. מָשָׁל הוּא: מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם: | רָעוּ. אָכְלוּ: | אֶת יָדוֹ. אֶת מְקוֹמוֹ; סְבִיבָיו: 6:4: קַדְּשׁוּ. זַמְּנוּ: | אוֹי לָנוּ. לְעֵת פְּנוֹת הַיּוֹם: | כִּי פָנָה הַיּוֹם. כַּאֲשֶׁר פָּנָה לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ הָאוּר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ (תענית כט.): 6:6: כִּרְתוּ עֵצָה. לֹא מַפִּיק הֵ״א, וְהוּא לְשׁוֹן ׳עֵץ׳, שֶׁאֵין לְשׁוֹן ׳כְּרִיתָה׳ נוֹפֵל עַל הָ״עֵצָה״ (שמואל ב טז:כ). וְעֵצָה הָאָמוּר כָּאן – לְשׁוֹן הַרְבֵּה עֵצִים, כְּמוֹ ״דָּגָה״ (שמות ז:יח) – לְשׁוֹן דָּגִים הַרְבֵּה: | הָעִיר הָפְקַד. שֶׁבָּאָה פְּקֻדָּתָהּ: 6:7: כְּהָקִיר. לְשׁוֹן מָקוֹר: | בַּיִר. בְּאֵר: | כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ. כֵּן נוֹבַעַת רָעָתָם; תָּמִיד מוֹסִיפִים וּמְחַדְּשִׁים: | חֳלִי וּמַכָּה. ״עַל כֵּן אַיְתֵיתִי עֲלָהּ מְרַע וּמְחָא״ (תרגום יונתן): 6:8: הִוָּסְרִי. קַבְּלִי מוּסָר: | פֶּן תֵּקַע. פֶּן תִּנָּתֵק. הוֹקַע לְשׁוֹן חִבּוּר: ״וְהוֹקַע אוֹתָם״ (במדבר כה:ד), וְיֵשׁ לְשׁוֹן הֲסָרַת הַחִבּוּר, וְהַרְבֵּה תֵּיבוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת כֵּן: 6:9: עוֹלֵל. גְּרַפָּאִי״ן בְּלַעַ״ז. לְאַחַר שֶׁבָּצְרוּ הַכֶּרֶם וְנִשְׁאֲרוּ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים בָּאִים וְעוֹלְלִים אוֹתָם, כֵּן יָבוֹזּוּ וְיַחְזְרוּ וְיָבוֹזּוּ: | הָשֵׁב יָדְךָ. אַתָּה, הַשּׂוֹנֵא, הָשֵׁב יָדְךָ לִשְׁלוֹל שֵׁנִית, כְּבוֹצֵר הַמֵּשִׁיב יָדוֹ עַל סַלְסִלּוֹת – הַמְּסַלְסֵל וּמְחַפֵּשׂ הָעוֹלֵלוֹת. וְכֵן הָיְתָה: מִשֶּׁהִגְלָה אֶת יְהוֹיָקִים וַהֲרָגוֹ וְהִמְלִיךְ אֶת יְכָנְיָה, חָזַר לְסוֹף שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְהִגְלָהוּ, חָזַר לְסוֹף עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהִגְלָה אֶת צִדְקִיָּהוּ (מלכים ב כד-כה): | סַלְסִלּוֹת. רְבִירְקְדוּרְ״שׁ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ״ (משלי ד:ח) – כָּךְ פֵּרְשׁוֹ דּוּנַשׁ. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן ״סַל״ (שמות כט:ג); פַּנִירְ״שׁ בְּלַעַ״ז: 6:10: וְאָעִידָה. לְשׁוֹן הַתְרָאָה: | עֲרֵלָה. אֲטוּמָה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עֲרֵלָה: | לְחֶרְפָּה. מְחָרְפִין אוֹתוֹ: 6:11: וְאֶת חֲמַת ה׳ מָלֵאתִי. לִבִּי מָלֵא נְבוּאָה לָבוֹא חֲמַת ה׳ עֲלֵיהֶם: | הָכִיל. כְּמוֹ ״לְהָכִיל״ (יחזקאל כא:לג), אשופרי״ר בְּלַעַ״ז: | שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל. לִשְׁפֹּךְ עַל הַיּוֹנְקִים: | בַּחוּץ. בַּשּׁוּק: | מְלֵא יָמִים. קָרוֹב לַמָּוֶת, וְהוּא יֶתֶר עַל זָקֵן: 6:12: שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו. יוּסַבּוּ לַאֲחֵרִים: 6:13: בּוֹצֵעַ בָּצַע. אוֹנֵס מָמוֹן: 6:14: עַל נְקַלָּה. קַל הוּא לִנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר לְהוֹצִיא מִפִּיהֶם וְלוֹמַר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם (ירמיה ד:י), וּבַדָּבָר הַזֶּה מְרַפְּאִין בְּדִבּוּרָם אֶת הַשֶּׁבֶר הֶעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶן: 6:15: הוֹבִישׁוּ. ״עֲלֵיהוֹן לְמִיבְהַת״ (תרגום יונתן): | הַכְלִים. כְּמוֹ לְהַכְלִים: | גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ. אֵינָם מִתְבַּיְּשִׁין מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים: 6:16: מַרְגּוֹעַ. מְנוּחָה: 6:17: וַהֲקִימֹתִי עֲלֵיכֶם צוֹפִים. הוּא שֶׁמַּעֲמִידִין אֲנָשִׁים עַל הַמִּגְדָּלִים עֵת הַחֵרוּם אִישׁ צוֹפֶה, וְרוֹאֶה: אִם גַּיִס בָּא לָעִיר, תּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר וּמַזְהִיר אֶת הָעָם לְהֵחָלֵץ וְלָבֹא עַל הַחוֹמָה; אַף אֲנִי הֶעֱמַדְתִּי נְבִיאִים הַמַּשְׁמִיעִים אֶתְכֶם אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַבָּאָה, לְהִזְדָּרֵז וּלְתַקֵּן דַּרְכֵיכֶם שֶׁתְּנַצְּלוּ, וְהוּא כְּשׁוֹפָר תְּקִיעוֹת הַצּוֹפֶה, הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל הַשּׁוֹפָר הַזֶּה וְהֵחָלְצוּ: | וְהַקִימֹתִי. פֵּירוּשׁ: הֶעֱמַדְתִּי לָהֶם כְּבָר; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וַאֲקִימִית״, צוֹפִים גִּיט״שׁ בְּלַעַ״ז: 6:18: אֶת אֲשֶׁר בָּם. אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר בְּיָדָם: 6:19: פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם. שְׂכַר מַחְשְׁבוֹתָם: | וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ. הֲרֵי זֶה דּוּגְמַת ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה״ (שמות טו:ב), שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר הָיָה לִי לִישׁוּעָה; אַף כָּאן הָיָה לוֹ לוֹמַר וְתוֹרָתִי מָאֲסוּ בָהּ. וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן: 6:20: לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה. אֲשֶׁר אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי, אֲשֶׁר מִשְּׁבָא בָּאָה: | לֹא עָרְבוּ. לֹא נָעֲמוּ: 6:23: יַחֲזִיקוּ. יִקְחוּ, כְּמוֹ ״וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ״ (שמות ד:ד), וְכֵן ״צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ״ (ירמיה ו:כד) – אֲחָזַתְנוּ: 6:25: מָגוֹר. יִרְאָה. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן אֲסִיפָה, כְּמוֹ ״מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב״ (יחזקאל כא:יז); וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 6:26: וְהִתְפַּלְּשִׁי. הִתְגַּלְגְּלִי: | אֵבֶל יָחִיד. אֵבֶל שֶׁל בֵּן יָחִיד, מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּן יָחִיד וּמֵת: | מִסְפַּד תַּמְרוּרִים. לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק נָקוּד מִסְפַּד בְּפַתָּח, וְאֵינוֹ נָקוּד מִסְפֵּד (ירמיה מח:לח) בְּצֵירֵי: | עָלֵינוּ. כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלֶיךָ: 6:27: בָּחוֹן נְתַתִּיךָ. לְיִרְמְיָה נֶאֱמַר: חָזָק נְתַתִּיךָ בְּתוֹכָם. וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם. שֶׁתּוֹכִיחֵם וְהֵם לֹא יִשְׁמְעוּ. בָּחוֹן. לְשׁוֹן חוֹזֶק, כְּמוֹ ״עֹפֶל וָבַחַן״ (ישעיהו לב:יד); ״הֵקִימוּ בְחוּנָיו״ (ישעיהו כג:יג): 6:28: סָרֵי סוֹרְרִים. סָרִים מִן הַדֶּרֶךְ: | הוֹלְכֵי רָכִיל. בֵּין הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל: מַטִּילֵי אֵיבָה בֵּין שְׁנֵי שָׂרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כֹּחַ לְהִתְגָּרוֹת יַחַד; כָּךְ שָׁמַעְתִּי. וַאֲנִי אוֹמֵר: הוֹלְכֵי רָכִיל הֵם, וַחֲזָקִים כַּנְּחֹשֶׁת וּבַרְזֶל לְהַחֲזִיק כְּזָבֵיהֶם. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם רָכִיל זֶה לְשׁוֹן נוֹכֵל: ״מְהַלְּכִין בִּנְכִילוּ כְּמָא דְמְעָרֵב נְחָשׁ עִם פַּרְזְלָא״. וְנוֹכֵל הוּא לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (בראשית לז:יח): 6:29: נָחַר מַפּוּחַ. מָשָׁל הוּא: כְּשֶׁצּוֹרְפִים כֶּסֶף נוֹפְחִין בַּמַּפּוּחַ, וְנוֹתְנִין תָּמִיד עוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ הַכּוּר וּמוֹעִיל לִצְרוֹף; אֲבָל אַתֶּם, בָּאתִי לִצְרוֹף אֶתְכֶם – הַמַּפּוּחַ נָחַר וְנֶחְרַךְ מִכֹּחַ הָאֵשׁ, וְתַם הָעוֹפֶרֶת כֻּלּוֹ. נָחַר לְשׁוֹן ״חָרָה אַפּוֹ״ (איוב לב:ב) ״וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל) אישר״ש בְּלַעַ״ז: | לַשָּׁוְא. עַל חִנָּם צָרַף הַצּוֹרֵף כִּי לֹא הוֹעִיל: | וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. מִדַּרְכָּם הָרָעָה; כְּלוֹמַר: יָגְעוּ הַנְּבִיאִים לְהוֹכִיחַ וְלֹא הוֹעִילוּ: | נִתָּקוּ. פּוֹרְצְטְרַאקִי״ץ בְּלַעַ״ז, (נוסח אחר וְרָעִים כְּמוֹ רְשָׁעִים סא״א): 6:30: כֶּסֶף נִמְאָס. שֶׁאֵינוֹ נִצְרָף בְּשׁוּם יְגִיעָה:

פירוש רד”ק

4:5: הגידו. אומר לשומעים נבואתו שיגידו איש לחברו שמלך בבל עתיד לבא עליהם מפני רוע מעלליהם השמיעו ע”י כרוז ולהשמיע יותר יתקעו בשופר: | קראו מלאו. צווי מהדגוש והוא קל הלמ”ד והיה ראוי להדגש ופירושו אספו כמו מלא רעים קראו אחריך מלא שפירושו ענין אסיפה וכל זה כדי שיאספו אל ערי המבצר ועוד ישאו נס במגדל ציון כדי שיראוהו מרחוק וינוסו ויאספו אל ערי המבצר או לירושלם ואע”פ שכלם עתידים להכבש ערי המבצר וירושלם אמר להם זה להצלת זמן מועט או אמר להם זה לפי מחשבתם שינצלו: 4:6: שאו נס ציונה. אל ציון כלומר במגדל ציון כי הוא מקום גבוה ויראוה למרחוק: | העיזו. כמו שלח העז את מקנך ענין המנוסה והאסיפה אל העיר: | מצפון. מבבל שהוא צפון לארץ ישראל: 4:7: עלה אריה מסבכו. זהו מלך בבל והמשילהו לאריה שאין עומד לפניו כן נבוכדנצר כבש כל הארצות ולא עמד איש בפניו ופי’ המשל לפניו ומשחית גוים, מסבכו היא סכתו שהוא שוכב בה תמיד ולפי שנעשית מסבכי עצים נקראת כן: | תצינה. תחרבנה כמו גלים נצים וכן ת”י קרוין צדין ואאז”ל פי’ תצמחנה מענין הנצו הרמונים ויהיה לפי זה הפתרון שנים שרשים וענין אחד והערים החרבות יצמיחו דשאים ועשבים: 4:8: על זאת. כי לא שב חרון אף השם ממנו כי לא שבנו אליו וחרון אפו לא שב ממנו אלא עתיד לבא עלינו: 4:9: והיה ביום ההוא, יאבד לב המלך ולב השרים. כי דרך המלך והשרים לחזק לב העם בבא עליהם אויב והם יאבד לבם ויהיו נבהלים בבא עליהם השבר הגדול והמלך הוא צדקיהו: | הכהנים. הם כהני הבמות ואז יהיו נשמים כי בטלה עבודתם והנביאים נביאי השקר יתמהו כי שקר נבאו לעם שהיו אומרים להם שלום יהיה לכם וכת”י יתמהו ישתעממון כמו שתרגם אונקלוס ובתמהון לבב ובשעמימות לבא והוא אבדת הלב והבהלה: 4:10: ואמר, אכן השא השאת. כיון שאתה מאריך אף לנביאי השקר המטעים אותם ומשיאין אותם שלום שלום הרי הוא כאילו אתה משיא אותם ויחשבו רוב העם כי ה’ דבר אתם והם על שני הסעיפים אם ישמעו לי ואם ישמעו להם ורובם נוטים אחריהם לפי שהם רבים או פי’ כמו אני ה’ פתיתי את הנביא ההוא שענינו הערת חפץ כדי לגלות שקריהם ורעתם שעושין בסתר ועוד נפרש זה הענין בספר יחזקאל בפסוק והנביא כי יפותה וי”ת בכן הא נביאי שקרא מטען לעמא הדין וליתבי ירושלם ובאמרו לעם הזה ולירושלם פירוש ולעם הזה לעם שזכר וזכר בפרט ירושלם לפי שהיא העקר ורבינו סעדיה פירש השאת רוצה לומר גלות נביאי השקר המשיאים אותם וכן אני ה’ פתיתי את הנביא בארתי עליו שהוא מפותה ומליצה זו כמו והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע: | ונגעה חרב עד הנפש. והנה חרב האויב נגעה עד הנפש כלומר שהחלו להרוג בעם לא שבי ולא בזה לבד אלא אף הורגים ואיך יאמרו שלום יהיה לכם וי”ת הא חרבא מקטלא בעמא: 4:11: בעת ההיא. בעת יבא האויב אמר להם הנה האויב בא עליהם כמו רוח צח העובר על שפיים שהם מקומות הגבוהים כמו ההרים והגבעות או כמו רוח העובר במדבר שבאלה המקומות יעבור הרוח מאין מונע כי בישוב כשתעבור הרוח תמצא מונעים הרבה שלא תעבור הבתים והכותלים והגדרות אבל בשפיים ובמדבר לא תמצא מונע כן האויב בא ואין מונע אותו ואיזה דרך בא דרך בת עמי וזה הרוח לא ימצאו בו שום נחת רוח כמו רוח שזורים בו התבואה ומבררים אותה מן המוץ על ידי הרוח הנה הרוח כשלא תהיה חזקה יותר מדאי אע”פ שתזיק לדברים תועיל לדברים אבל הרוח הזה שנמשל בו האויב לא יבא לישראל אלא להרע להם ולא ימצאו בו שום דבר טוב וזהו שאומר אחר כן רוח מלא מאלה זהו הרוח יותר חזק מאלה כלומר מרוח שהוא לזרות ושהוא להבר ופירושו רוח צח זך ובהיר כמו דודי צח ואדום צחו מחלב רוצה לומר שהאויב הוא ככל רצונו בעם רב בסוסים ופרשים לבושי מכלול כולם או פי’ רוח צח רוח יבש מן והשביע בצחצחות נפשך כלומר שיבש הארץ ויחריבנה וי”ת ברוח טיהרין על רישי וגו’ כבעמוד: 4:12: רוח מלא. חזק כלומר יבא הרוח מלא בכל כחו וכן על הדרך הזה מלא ידו בקשת: | יבא לי. מאמר הנביא במקום ישראל עתה קודם בואו: | גם אני אדבר משפטים אותם. פי’ על ישראל ובאמרו גם אני לרבות על משפט הנבואה ותוכחותיה אדבר גם אני מעצמי משפט תוכחה עמם ואולי ישובו בהרבותי תוכחתי עליהם וי”ת על דטעו בתר נביאי שיקרא וגו’ כבעמוד: 4:13: הנה כעננים. כמו שהעננים עולים מן הארץ כמו שנא’ ואד יעלה מן הארץ ועולים קל מהרה כן יעלה האויב על ארץ ישראל ואומר יעלה כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: | וכסופה. היא הרוח החזקה שהולכת במרוצה ובחזקה כן ילכו מרכבותיו: | קלו מנשרים. כי הנשר קל לעוף משאר עופות ועף בגובה האויר יותר מכלם וכן אמר כאשר ידאה הנשר: | כי שודדנו. כי לשדוד אותנו יבא: 4:14: כבסי. לא תהיה תשובתך בנראה לבד אלא אף בנסתר וזהו שאמר לבך כמו שאמר למעלה ולא שבה אלי בכל לבה כי אם בשקר וכן אמר הנה ג”כ תלין בקרבך מחשבות אונך זהו כי תשובתה לא היתה מלב ומה שאמר תלין לשון זכר והוא מדבר כנגד נקבה שהיא ירושלם כבר פירשנו למעלה כי כשמדבר הנביא כנגד כנסת ישראל ידבר פעם לשון זכר פעם לשון נקבה כי הנקבה כנגד הכנסה והזכר כנגד העם וכן כשמדבר כנגד ירושלם והנה אמר הנה כבסי למען תושעי ולמעלה אמר כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית ובאותו פסוק כתבנו תשובת השאלה: | ואונך. מענין עמל ואון ובאה הוי”ו נחה כמו עולתה ועולתה פעם נחה פעם נעה וענין תלין אינו לינת הלילה אלא השקידה על הדבר תמיד כי כן נמצא בלשון הקדש לשון לינה בזה הענין כמו ובהמרותם תלן עיני בצוארו ילין עז והדומים להם וי”ת עד אימתי יורכון ויתקיימון עבדי אונס דבגויך: 4:15: כי קול מגיד מדן. אומר כי מדן יבא מי שיגיד ביאת האויב וזכר דן כי הוא גבול ארץ ישראל כמו שנא’ מדן ועד באר שבע וכן הר אפרים ואון פי’ עמל ורעה כמו עמל ואון והפסוק כפול בענין במלות שונות כי משמיע כמו מגיד וי”ת הפסוק כן ארי קל נבייא דמתנבן עליהון וגו’ כבעמוד: 4:16: הזכירו לגוים. ומה הוא הקול המגיד שאומר בעבור הגוים הנה השמיעו על ירושלם כי נוצרים באים וגו’ ולמ”ד לגוים כמו בעבור כלמ”ד אמרי לי אחי הוא והדומים להם ופירוש נוצרים חיל נבוכדנצר ונקראו על שמו וי”ת נוצרים כמו בוצרים בבי”ת שתרגם משרית עממיא חטופין כקטופין אתן מארע רחיקא ותרגם לא תבצור לא תקטף: | ויתנו על ערי יהודה קולם. כלומר השמיעו על ירושלם כי כבר נתנו על ערי יהודה קולם ובמהרה יגיעו לירושלם ופירוש נתינת הקול תקיעת השופרות והחצוצרות בחיל: 4:17: כשמרי שדי. כמו שדים או שדות ובא בחסרון מ”ם כמו וקרע לו חלוני שהוא כמו חלונים וחשופי שת כמו וחשופים והדומים להם או היו”ד תמורת הה”א והוא כמו שדה אבל י”ת לשון רבים כנטרי חקלן ופירוש כשומרי שדי כמו שומרי השדות מהבהמות שלא יכנסו בו לרעות שצריך שיעמדו סביב השדה שלא תכנס בו הבהמה משום צד כן באו האויבים סביב ירושלם כי בכל ערי יהודה שהם סביבה חנו כי פירוש עליה על ירושלם ועליה ר”ל סביב לה בסמוך כמו ועליו מטה מנשה והדומים להם: | כי אותי מרתה. אותי פירוש דברי על יד הנביאים כי דברו כמו עצמו וכן ממרים הייתם עם ה’ פירוש את פי ה’ כי לשון מרי יקשר במלת את עם דבר כמו מריתם את פי ולא מרו את דברו כי ענין מרי הוא שנות והחליף הדבר והמצוה או יהיה פירוש אותי כמו בי כי יבא בקשר הבי”ת כמו כי מרו בך ימרו בי וי”ת ארי על ממרי סריבת: 4:18: דרכך ומעלליך. הדרך שהלכת בה והמעשים שעשית הם גרמו לך כל זה הרע שבא האויב להחריב ארצך: | עשו. מקור והוא במקום עבר כאילו אמר עשה או עשו: | זאת רעתך. רעתך גרמה כי מר וקשה הדבר הרע הבא עליך עד כי נגע עד לבך וי”ת דא בשתא ומרדא אייתי וגו’ כבעמוד: 4:19: מעי מעי אוחילה. הכפל כדרך הנוהים שכופלים דבריהם וכן ראשי ראשי, אוחילה מענין חיל כיולדה אמר הנביא אצעק מכאב מעי כלומר שאחזני חיל וכאב במעי על הרעה הבאה לנו וכן קירות לבי אוחילה ואם תאמרו אצעק פעם ואחריש פעם הומה לי לבי: | לא אחריש. לא אוכל להחריש כי לבי הומה לי תמיד: | שמעת נפשי. אמר למה לא אוכל להחריש כי את נפשי שמעת קול שופר ואמר נפשי ולא אמר אזני כי עדיין לא שמעו אזניו כי עדיין לא בא האויב אבל נפשו שמעה בנבואה ידבר כנגד נפשו כלומר את נפשי גרמת לי שלא אוכל להחריש כי את שמעת קול שופר תרועת מלחמה וכתיב שמעתי ביו”ד ואחד הוא עם הקרי כי שמיעתו היא שמיעת הנפש ומה שאמר קירות לבי הוא דרך השאלה לפי שבלב דפנות בחללים שיש בו וי”ת אמר נבייא וגו’ כבעמוד: 4:20: שבר על שבר. שבר השבטים בא בתחלה ועתה בא שבר יהודה: | נקרא. ענין מקרה אע”פ שהוא באל”ף: | שדדו אהלי. כנה הבתים החשובים והארמונים הגבוהים באהלים כאילו היו אהלים ויריעות נטויות שנקל לכבשם כמו האהלים כן הם שדדו פתאם ורגע: 4:21: עד מתי. השומרים מנהגם לעמוד במגדלים הגבוהים ובהרים הרמים וכשרואין האויבים באים מרימים הנס כדי שיראוהו העם ויתקעו בשופר כדי שישמעו העם ויהיו נזהרים ואמר הנביא עד מתי יהיה זה הלא תשוב מחרון אפך על עמך ישראל, וענהו האל: 4:22: כי אויל עמי. כי אילו היו חכמים ומכירין הדרך הטובה וידעו אותי כי אני המטיב להם והמריע לפי מעשיהם לא היו רואין נס ושומעים קול שופר: | בנים סכלים. לפי שנקראו בני האל כמו שאמר בנים אתם לה’ אלהיכם ואמר אלה הבנים סכלים המה ולא נבונים המה כלומר תבונתם וחכמתם אינה נחשבת תבונה וחכמה אלא סכלות כיון שלא ידעו את ה’ כמו שאמר במקום אחר הנה בדבר ה’ מאסו וחכמת מה להם וכן אמר ישעיהו הנביא ובילדי נכרים ישפיקו והחכמה השלמה אינה כי אם עם תורת ה’ כמו שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואחר שאינם יודעים את ה’ ולא עושים מצותיו חכמתם היא ערמה ותחבולה להרע לא להטיב אבל התורה מלמדת את האדם לעשות הטוב והישר: 4:23: ראיתי. אמר הנביא ראיתי בנבואה את הארץ: | והנה תהו ובהו. כתרגומו צדיא וחרובא כיון שהיא שממה ואין יושבין עליה הרי היא כתהו ובהו כמו בתחילת בריאתה שנאמר והארץ היתה תהו ובהו: | ואל השמים. כמו ואת השמים וכן אספרה אל חק כמו אספרה את חק וירדפו אל מדין כמו את מדין והדומים להם ויונתן הוסיף הבטתי אסתכלית לשמיא וכל זה דרך משל מרוב הצרה כאילו קדרו השמים ורעשו ההרים והגבעות וכן ועוף השמים נדדו אמר דרך הפלגה מרוב חרבן הארץ כלו העופות משם ולא יעופו באותה הארץ: 4:24: ראיתי, התקלקלו. ענין קלקול ידוע בדברי רז”ל ואדוני אבי ז”ל פי’ ענין קלות כלומר רעשו מרוב קלותם כי כבדותם יעמידם: 4:25: ראיתי, אין האדם. האדם שהיו בארץ אינם והם ישראל: 4:26: ראיתי. הכרמל שהוא מקום תבואה ועץ פרי ראיתי אותו כמו המדבר: | עריו. סמך הערים לכרמל שאמר עריו לפי שהערים סבת הישיבה בהם שדות וכרמים ועץ פרי והם נקראים בכלל כרמל: | נתצו. ענין נתיצה והריסה ויונתן תרגם כמו הפוך צדיא כמו שתרגם נצתו אולי היה לומר כן אבל אנחנו מצאנו נתצו התי”ו קודם לצדי: 4:27: כי כה אמר, וכלה לא אעשה. כמו שהבטחתים בתורה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם: 4:28: על זאת תאבל. תשחת וכן אבל פירוש נשחת: | על כי דברתי זמותי. כי מה שדברתי אל הנביאים כאשר חשבתי לא נחמתי עד הנה ולא אשוב ממנה עוד כי כאשר חשבתי ודברתי כן יהיה על זאת ראוי שתאבל הארץ: | וקדרו השמים. זה דרך משל לרוב הצרה כמו שפירשנו: 4:29: מקול פרש ורמה קשת. לשון יחיד על רבים דרך כלל כמו ויהי לי שור וחמור ורומה קשת יורה החצים בקשת אמר כשישמעו קול הפרשים והקשתות שיהיו מחנה רב וישמעו קולם מרחוק יברחו ויצאו מהערים להשגב במקומות הגבוהים: | בורחת כל העיר. בורחים כל אנשי העיר וכן אמר וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו ואינו אומר על עיר מיוחדת באמרו כל העיר אלא רוצה לומר כל אנשי עיר ועיר: | באו בעבים. במקומות הגבוהים כעבים על דרך הפלגה או פירוש בעבים ענין עובי רוצה לומר ביערים העבים והמסובכים באילנות להסתר שם וכן תירגם יונתן עלו למערק בחורשיא ותרגום יער חורשא: | ובכפים עלו. בסלעים תרגום סלע כיפא: | כל העיר עזובה. רוצה לומר כל עיר ועיר כמו שפירשנו לפיכך אמר ואין יושב בהן איש: 4:30: ואת שדוד. יש אומרים שהוא חסר כ”ף הדמיון ענינו ואת כשדוד ואין צורך לכל זה כי לכנסת ישראל ידבר פעם לשון נקבה פעם לשון זכר וכל אחד מהן נכון כמו שפירשנו בפסוק ותעשי הרעות: | מה תעשי. כשיבא לך השוד והשבר מה תעשי כלומר במה תנצלי כי תלבשי עתה שני ותתיאשי מן הפורענות ולא תחושי לרעה העתידה לבא עליך ולא תכנעי והיה לך להכנע מפני האל וללבוש שקים כדרך הנכנע ושב מחטאתו לא תלבש שני ולעדות עדי זהב כמו שאמר עליהם ישעיהו הנביא והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן וגומר והיו אומרים עוד כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה שוט שוטף כי יעבור לא יבאנו וגומר והנה אתה רואה שהיו מתיאשים מן הפורענות והמשילה גם כן לזונה כמו שפירשנו וכמו שדרך הזונה ללבוש בגדים נאים ולהתיפות ולקרוע בפוך עיניה כדי שיחשקו בה החושקים כן כנסת ישראל היתה מתדמה במעשה האומות לעבוד את אלהיהם וללבוש בלבושיהם להתגדל ולהתפאר בפניהם בבגדים נאים ובמרכבות נאות כדי שיאהבו אותה ויאמרו הרי היא כמוני ויאהבוה והנביא אומר לה מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו אמר להפך בא מה שחשבתם כי אתם סלקתם בטחונכם מעלי ובטחתם באומות והתדמיתם להם במעשיכם כדי למצא חן בעיניהם ויהיו חושקים בכם והנה מאסו בכם עד שיבקשו נפשותיכם להרג ולאבד: | תקרעי. כתרגומו תכחלין ואמר בלשון קריעה כי היא קורעת עיניה מרוב התמדתה לכחול אותם: | עוגבים. חושקים וכן ת”י קצו בך רחמך וכן ותעגב על מאהביה והדומים לו בזה הלשון ענין חשק: 4:31: כי קול כחולה. חולה שם תואר בפלס טובה מענין חיל כיולדה ומשרשו ואמר דרך משל כי בת ציון תרים קול כמו האשה היושבת על משבר תחיל תזעק בחבליה ועוד הגדיל הענין והמשילה למבכירה והיא האשה היולדת ראשונה כי חבליה קשים מחבלי אשה אחרת ופירוש צרה שהיא צועקת צרה כמבכירה: | תתיפח. מענין ויפח לקץ שהוא ענין הגיון תהגה ותהמה ותקונן על הרוגיה ואומרת אוי נא לי כי עיפה נפשי אמרה נפשי כנגד בת ציון אוי נא לי כי עיפה מסבול הצער הגדול לרוב הורגים שמצאוני וי”ת דמשתטחא ופרסא ידהא אמרה ווי כען לי וענין תפרש כפיה תשבר ידיה כמו פרשה ציון בידיה כי כן דרך המצטער לפרש כפיו אחת באחת לרוב הצער: 5:1: שוטטו. חפשו ובקשו והנה אמר דוד בספר תהלים נתנו נבלת עבדך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ הנה כי היו בירושלם חסידים ועבדי האל ואיך אמר ירמיה אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה פירש אדוני אבי ז”ל כי ירמיה אמר בחוצות ירושלם ואמר ברחובותיה כי החסידים שהיו בירושלם היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחוצות מפני הרשעים ורז”ל פירשו כיון שנהרגו ע”י אויבים אף על פי שהיו רשעים וחייבי מיתה נתכפר להם במיתתן וקרי להו עבדיך וחסידך: | אם תמצאו איש. ר”ל איש טוב וגדול במעשים וכן הלא איש אתה וכן אם גבר דליה עובדין טבין: 5:2: ואם חי ה’. כי ברוב הם נשבעים באלהים אחרים כמו שאמר וישבעו בלא אלהים ואם יהיה שישבעו בי להראות עצמן שהם יראי שמי ונשבעים בשמי לשקר הם נשבעים בשמי ואני היודע: 5:3: ה’ עיניך הלא לאמונה. אמר הנביא תמיה על זה הענין אמר דרך קריאה ה’ עיניך הלא לאמונה כלומר השגחתך בעולם הלא לאמונה כלומר לדבר קיים לא לדבר בטל והנה הכית אותם על מעשיהם הרעים ולא חלו כלומר לא כאבו ולא הרגישו בעצמם כי אתה המכה אותם בעונם אם כן מה הועילה השגחתך בהם ודומה למה שאמר לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו וכן מה שאמר ישעיה הנביא על מה תכו עוד תוסיפו סרה: | כליתם מאנו קחת מוסר. הבאתם עד קרוב לכליה אף על פי כן מאנו קחת מוסר ואם נביאיך מזהירים אותם חזקו פניהם מסלע ולא בשו מפניהם מאנו לשוב לאמונה ענין קיום כמו אמונה אומן במקום נאמן וי”ת ה’ הלא גלי קדמך וגומר כבעמוד: 5:4: ואני אמרתי. אמר הנביא נסיתי אותם בעניני התוכחה הקטנים והגדולים אמרתי כלומר חשבתי בעצמי כשהוכחתי העם ולא קבלו אמרתי אך דלים הם נואלו כי ברוב דלת העם אין להם דעת ובינה כמו הגדולים לפי שהם כורמים ויוגבים וכל עסקיהם עבודת האדמה ולא יתעסקו בדברי מוסר ובתורה ובחכמה לפיכך לא קבלו תוכחת כי נואלו ואין להם דעת כי לא ידעו דרך ה’ משפט אלהיהם: 5:5: אלכה לי אל הגדולים. כי לפי שהם גדולים ועשירים ואינם מתעסקים במלאכה יש להם פנאי ללמוד תורה וחכמה וברוב הם בעלי מוסר ודעת ולמדו תורה ומשפט אלהיהם ואולי תועיל בהם תוכחתי כי יבינו וישכילו למה שאומר להם והנה כשדברתי עמהם יחדיו שברו עול התורה אע”פ שידעוה נתקו עולה מעליהם ונתקו מוסרותיה ואמר יחדו ר”ל כולם מצאתים כן וכן ת”י ברם אינון כחדא מרדו וגו’ כבעמוד: 5:6: על כן הכם. על ששברו עול התורה מעליהם הכם אריה מיער המשיל האויב לאריה שיוצא מן היער לטרוף ולזאב שיוצא לעת ערב ובא סמוך לישוב כדי לטרוף הנמצא יחידי כי אינו בעל לב חזק כמו הנמר וכל שכן כאריה לפיכך ירא לצאת ברוב אלא לעת ערב לפיכך אמר זאב ערבות ואמר זאב ערבות ישדדום שלם נקוד על דרך החסר או הוא מבנין מרובע כמו ישודד מצבותיו ובא כמשפטו והוא הנכון האריה משל למלך כמו שהאריה מלך החיות הזאב משל לחיל ונמר לשרי החיל וכן תירגם יונתן מלך במשירתיה יסק עליהון וגו’ כבעמוד ויש מפרשים ערבות כמו במדבר בערבה: | נמר שקד. כמו שוא שקד שומר ענין השתדלות על הדבר וההתמדה בו: | מהנה. ר”ל מהערים: 5:7: אי לזאת אסלח לך. מלת אי לשון קריאה והוא הפוך בלשון ערבי י”א מה טובה יש בך שאומר לזאת אסלח לך כלומר בעבור זה הטובה ואיננו מוצא בך טובה רק רעות רבות בניך עזבוני וגו’ והקריאה כנגד ירושלם: | ואשבע אותם וינאפו. על דרך וישמן ישורון ויבעט: | יתגודדו. יתקבצו גדודים ולא ישובו איש מחברו וכן תירגם יונתן מסתייעין: 5:8: סוסים מוזנים. כתיב בוי”ו וקרי ביו”ד ואותיות אה”וי מתחלפות והוא כמו הפוך מזונים מן מזון אמר הנה הם כמו הסוסים שנתנו להם מזן רב בלילה והם שבעים בתאותם בבקר יצאו ויצהלו וצהלתם היא נתינת קולם ובשמחה אורי”ליר בלע”ז כן הם ינאפו בלילה עם נשי רעיהם וימלאו תאותם ובבקר יוצאים שמחים מתהללים ברעתם: | אל אשת רעהו. בעבור אשת רעהו: | משכים. שם וכן כטל משכים הולך כלומר בהשכמה בבקר: 5:9: העל אלה. אם על אלה הרעות לא אפקוד אי אפשר שלא אענישם על הרעות הגדולות האלה וכפל הענין במלות שונות ואמר: | ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי. ונפשו הוא והוא נפשו וכן נשבע ה’ בנפשו כמו בי נשבעתי ויונתן פי’ בנפשי כלומר ברצוני תרגם ואם עמא דכדין עבדיהון לא אתפרע מנהון כרעותי: | ואם בגוי אשר כזה. זה עם וי”ו השמוש ואם והבאים אחר זה בפרשיות האחרות אם בלא וי”ו השמוש בגוי שיהיה כזה העם או פירוש אם בגוי אשר כזה מעשיהם כתרגומו: 5:10: עלו בשרותיה. בחומותיה תרגום חומה שורא והכנוי לירושלם והצווי עלו ושחתו כנגד האויבים ויונתן תירגם בשרותיה בקרוהא: | הסירו נטישותיה. הם שיני החומה ויונתן תירגם כמו ארמנותיה בירניתהא: | כי לא לה’ המה. עתה כבר היו לה’ שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה אבל עתה אין חומותיה לה’ שיגן עליהם כי עם העיר עזבוהו והוא עזבה והתירה לאויב ויש מפרשים הסיר נטישותיה כמו ואת הנטישות הסר התז שהם סעיפי האילנות המתפשטים ובאמרו וכלה לא תעשו אינו אומר על החומה שהרי נתצוה כלה כמו שאמר ואת חומות ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אלא פי’ וכלה לא תעשו בעם: 5:11: כי בגוד. לפיכך תקחו נקמתם מהם ובדין אני מצוה לכם שתשחיתום כי הם בגדו בי: 5:12: כחשו בה’ ויאמרו לא הוא. פירוש לא הוא שישגיח עלינו ויראה במעשינו ואם נעשה כחפצנו לא תבא עלינו רעה בעבור זה וחרב ורעב לא נראה אע”פ שמפחידין אותנו נביאיו על זה שקר הם אומרים כי לא תבא להם נבואה מאת האל כי הוא אינו רואנו ואינו יודענו ועל הדרך הזה תירגם יונתן כדיבו במימרא דה’ ואמרו וגו’ כבעמוד: 5:13: והנביאים. הנביאים שמטעים אותם ואומרים שלום יהיה לכם יהיו לרוח כלומר כמוץ לפני רוח: | והדיבר אין בהם. כיון שהדבר אין בהם כלומר רוח הקדש איך ידעו הם כך וכך אלא שהם סומכין בחלומותיהם או בקסמיהם ומבטיחים העם לטוב כדי שימצאו חן בעיניהם כשמיפין להם מעשיהם ואומרים לא תבא עליכם רעה ובעונש זה יכלו ויהיו לרוח: | כה יעשה להם. על דרך כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כלומר כך וכך רעה יעשה להם וי”ת ונבייא שקרא יהון וגו’ כבעמוד: 5:14: לכן כה אמר. את הדבר הזה שאתם אומרים עלי לא הוא ולא נבואתי והנה דברי מגיעים אליך: | הנני נותן דברי בפיך, והעם הזה עצים ואכלתם. ובזה יכירו כי נבואתי מגעת אליך שיתקיימו עליהם דברי לרעה כמו שאתה אומר ויהי דבריך להם כמו האש לעצים שתאכל אותם ומה שאמר דברכם כמדבר כנגד העם ואמר בפיך כמדבר כנגד הנביא הרי הוא כאומר אמור להם יען דברכם את הדבר הזה כי הנני נותן דברי בפיך לאש והעם הזה עצים ואכלתם ויונתן פירש דברכם כנגד הנביאים שתרגם חלף דאתנביתון ית פתגמא הדין: 5:15: הנני מביא עליכם, בית ישראל. קריאה: | ממרחק. כי בבל היא רחוקה מארץ ישראל: | גוי איתן. חזק שלא תוכל להלחם כנגדו: | גוי מעולם הוא. מזמן רב הוא גוי זה חזק ושאר הגוים הם יראים אותו ולא תוכל להעזר עם גוי זולתו: | גוי לא תדע לשונו. ולא תבין מה יאמר וזה יותר קשה מאויב שמבין אדם לשונו וכן אמר בתורה בקללות גוי אשר לא תשמע לשונו: | ולא תשמע. ולא תבין והענין כפול במלות שונות: 5:16: אשפתו. כי חצי האשפה ימיתו כל מי שיגע בהם וכאילו כלם קבורים באשפה ואמר כקבר פתוח שמוכן להשליך בו המתים: | כלם גבורים. כי הם מלומדי מלחמה ואין לכם מפלט להנצל מידם: 5:17: ואכל. לחמך כלל כל מאכל והאכילה הנזכרת בפסוק יש אכילה היא איכות המאכל ויש אכילת החרב כמו שתרגם יונתן ויבוז חצדך וגו’ כבעמוד: | ירושש. ענין רש ושבר וענין הרישות נופל ג”כ בהריסת הערים כמו כי תאמר אדום רששנו ונשוב ונבנה חרבות: | בחרב. בעת החרב או טעם בחרב למעלה לבניך ולבנותיך כאילו אמר יאכלו בניך ובנותיך בחרב ומה שאמר בניך ובנותיך כי כמו כן יאכל האבות אלא שאמר בתורה ואכל פרי בטנך וזה להכאיב נפש האבות שישחטו בניהם לעיניהם והם הקטנים שמתים בעון אבותם: 5:18: וגם בימים ההמה. כשיבא האויב ויאכל זה וזה כמו שכתוב לא אעשה אתכם כלה כי אתן בלב האויב להשאיר לכם פלטה: 5:19: והיה כי תאמרו. מדבר כנגד העם כמו שדבר עד הנה, ושב לדבר כנגד הנביא שיענה להם תשובת השאלה כאשר עזבתם וגו’ והשאלה והתשובה תהיה אחר שיבא האויב ויגלה העם: | כן תעבדו זרים. מדה כנגד מדה אתם עבדתם אלהי נכר בארצכם תעבדו עם נכר בארץ לא לכם: 5:20: הגידו. אומר לכל השומעים דברו שיאמרו להם זאת התוכחה דבר חול גבול הים: 5:21: שמעו נא. מבואר הוא: 5:22: האותי. איך לא תיראו מפני והנה יש לי שני עדים שלא תוכלו להכחיש כי האחד הוא בכלל העולם והאחר הוא בכם לבדכם אשר הוא בכלל העולם הוא דבר הים כי בראשית בריאת העולם היו המים מכסים הארץ כולה כי כן היה טבעם אחר כן אמרתי שיקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה והנה בהקוות המים שהיו על פני כל הארץ אל מקום אחד היו שופעים על המקום ההוא נצבים כמו נד והיה להם לפי טבעם לרדת ולהתפשט על פני כל הארץ כבתחלה אלא שאני אמרתי לו עד פה תבא ולא תוסיף והאמירה היא הרצון ושמתי החול על שפתו גבול לו שלא יעברנהו והנה החול אין חומה גבוה שתעמוד בפני המים ולא עוד אלא שגלי הים מתגעשים והומין ובאים עד השפה כאילו יעברו עליה כפי טבעם ולא יוכלו לפי שאני מנעתי טבעם בזה ובזה תוכלו להכיר כי אני משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצוני ואיך לא תיראו אותי ולא תחילו מפני ולא תעלו בדעתכם שאני יכול לעשות בכם כרצוני אם תעברו מצותי אם כן ראוי לקרוא אתכם עם סכל ואין לב שלא תבינו זה או אם תבינו ויש לכם לב להבין אם כן לבבכם סורר ומורה שאתם מכירים וכופרים כי הנה שמתי בכם עד כי בעשותכם רצוני אני נותן גשמיכם בעתם יורה במרחשון ומלקוש בניסן ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו ובימי הקציר לא ירד לכם מטר וזהו שאמר שבועת חקות קציר ישמור לנו ובהיותכם מיוחדים בין שאר האומות בזאת הברכה איך לא תשימו זה על לב כי אני משגיח עליכם ואיך תכחשו בי ותאמרו לא הוא ואם תאמר למה לא נתן להם לעדים האותות והמופתים הכתובים כמו קריעת ים סוף והירדן וזולתן משנוי הטבע שאי אפשר להם מבלתי מכוין ומשגיח הופך הטבע כרצונו נאמר כי כל האותות והמופתים יוכלו להכחיש בהם אם ירצו כי לא היו אלא פעם אחת בזמן אחד ואותם שלא היו בזמן ההוא יוכלו להכחיש בהם אם יהיו כופרים בתורה אבל זה העד היות החול גבול לים הוא חק עולם לא סר ולא יסור כל ימי היות עולם ובזה לא יוכלו להכחיש שהרי רואים בעיניהם ושומעים באזניהם רואים ביאת גלי הים עד השפה ולא יעבור החול שהוא שפה לים ושומעים התגעשות הגלים והמייתם כאילו בבאם יעברו הכל ויכסו פני הארץ זה דבר שלא יוכל אדם להכחיש: | תחילו. מן חיל כיולדה: | יעברנהו. הנו”ן נוספת כמו כל היום יברכנהו: | ויתגעשו. גליו שאומר בסוף, ויעברנהו גם כן בנו”ן נוספת: 5:23: ולעם, סרו וילכו. סרו מהדרך הטובה והלכו להם בשרירות לבם וי”ת על דסטו מבתר פולחני גלו: 5:24: ולא אמרו, נירא נא. נו”ן נא נקראת רפ”א אע”פ שמלת נירא נקראת מלעיל: | הנותן גשם. ואחר כך פירוש יורה ומלקוש בעתו אבל למה שכתב ויורה בוי”ו השמוש הנותן גשם בשאר עתי השנה לצורך הגנות ולשתות ולשאר צרכי האדם והבהמות ונתן גם כן יורה ומלקוש לצורך התבואה כל אחת בעתו: | שבועות חקות קציר ישמור לנו. אותם שבועות מחקות קציר ישמור לנו שלא ירד מטר בימי הקציר שלא יפסיד הקציר וזהו חק הקציר ומשפטו וגם שתהיה רוח טובה נושבת בימי הקציר לזרות ולהבר הוא חק הקציר ומשפטו גם כן לפיכך אמר חקות ומה שאמר שבועות ולא אמר ימי הקציר לפי שאנו סופרים שבעה שבועות עד חג השבועות לפיכך תלה ימי הקציר בשבועות ויונתן תרגם בזמן קיים שביעיא דבזמן חצדא נטר לנא: 5:25: עונותיכם. והיה לכם לאמר בלבבכם כי אלה הרעות הבאות עליכם עונותיכם הטו אתכם שהרי כשהייתם עושים רצון האל היה נותן לכם גשם בעתו וכל דבריכם באים על הנכונה אם כן מי מנע הטוב מכם ומי הביא עליכם הרע אלא עונותיכם וחטאתיכם: 5:26: כי נמצאו, ישור כשך יקושים. יביט כל אחד בדרכו אם יעבור אדם שיגזלו ממנו מה שעמו ויביט כאדם המניח יקושים ומציב משחית ללכד העופות כן יביטו הם ויראו ויארבו והציבו משחית אנשים ילכדו ולא עופות ומשחית יקרא הפח שלוכד העופות כן הם מציבים ומארבים מזה ומזה ללכוד אנשים ולגזול מהם מה שעמהם: | ישור. יביט כמו אשורנו ולא קרוב: | כשך. הוא מקור כמו כהניח או תאר והוא כמו מניח מן וחמת המלך שככה שפירושו נחה ושך הוא פעל יוצא ושככה פעל עומד: | יקושים. שם כמו מוקשים ויונתן תרגם ארי אשתכחו בעמי חייבין וגומר כבעמוד: 5:27: ככלוב מלא עוף. כלוב כלי עשוי מנסרין מגדלין בהם עופות ומפטמין אותם שם וכן ת”י כבית פיטמא ודומה לו והנה כלוב קיץ סל עשוי מנסרים והמשילם לכלוב מלא עוף כמו שהכלוב ממלאים אותו עופות כפי מה שהוא ונותנים לתוכו מאכלם ומשקה ואוכלין שם תמיד כן בתי אלה הרשעים מלאים מרמה ר”ל ממון מקובץ במרמה ובאין ומתעדנין בו: | על כן גדלו ויעשירו. על כן שבא להם ממון זה בלי עמל ויגיעה גדלו בנכסים והעשירו: 5:28: שמנו עשתו. על דרך משל כמו וישמן ישורון ויבעט כלומר הרבו בנכסים גם יש בו קצת המליצה כי העשירים ברוב הם שמנים ודשנים. עשתו זכו מן עשת שן כי השמן עור בשרו זך וכן תרגם יונתן עתרו אף קנו ניכסין: | גם עברו דברי רע. לא דים בעשרם אלא הרבו לגזול ולחמוס עד שעברו כל דברי איש רע כלומר יותר הרעו לעשות משאר אנשים רעים עד שעברו עליהם ברעתם ויונתן תרגם אף עברו על פתגמי אוריתא עבדו דביש דין יתום לא דנו ופירוש דין יתום כלומר משפט היתום והאדם החלוש לא שפטו ולא לקחו משפטם מעושקיהם: | ויצליחו. ואף על פי כן ויצליחו: | ומשפט אביונים. כפל ענין במלות שונות: 5:29: העל אלה. פירושו כתרגומו העל אילין לא אסער וגומר כבעמוד: 5:30: שמה ושערורה נהיתה. שמה ענין תימה כמו כאשר שממו עליך רבים כלומר דבר תימה הוא מה שנהיה בארץ מרעות שעושין ודבר טנוף ולכלוך וזהו פירוש שערורה ענין טנוף ולכלוך כמו התאנים השוערים וכת”י שמה תימה יש נוסחאות תיימא והוא לשון כליון כמו מתם תיימי מיא בדברי רז”ל ותרגום שערורה ושנו: 5:31: הנביאים. עתה פירש מה היא השמה והשערורה שנהיתה בארץ נבאו בשקר לעם ויאמרו שלום יהיה לכם ובזה מטים העם לדרך רע: | נבאו בשקר והכהנים ירדו על ידיהם. ענין לקיחה מן רדה הדבש כלומר יקחו השחד לעות המשפט יקחו אותם על ידיהם כרודה הדבש בידו שהוא טוב וערב וי”מ אותו ענין ממשלה מן כי הוא רודה לא תרדה בו ר”ל הכהנים רודים בעם על ידי הנביאים ומצותם ומטים המשפט כרצונם: | ועמי אהבו כן. ר”ל רוצים בכל זה לפי שהם מיפים להם מעשיהם הרעים: | ומה תעשו לאחריתה. כלומר לאחרית שמה ושערורה שזכר כלומר אם השערורה יפה בעיניכם עתה מה תעשו לאחריתם כי תדעו כי מרה תהיה באחרונה: 6:1: העיזו. הניסו כמו שלח העז מקנך אמר לבני בנימן שהם בירושלם אתם בנימן נוסו והניסו את אשר לכם מקרב ירושלם כל שכן משאר עריכם כי אפילו ירושלם תלכד ומה שאמר העיזו הוא דרך גוזמא כי אין להם מקום אנה ינוסו שם אלא כאומר אם יש לכם מקום שתנוסו נוסו והניסו מקרב ירושלם כי גם היא תלכד וירושלם היתה ליהודה ובנימן ומה שאמר לבנימן ולא אמר ליהודה כאדם שנוהם על קרוביו תחלה כי הוא כואב עליהם יותר ממה שהוא כואב על אחרים והוא היה מענתות בארץ בנימן והם היו קרוביו בני משפחתו כמו שאמר לו עליהם כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך ויונתן תרגם העיזו גלו: | ובתקוע תקעו שופר. תקוע שם מקום הוא שנאמר וישלח יואב תקוע ואמר דרך צחות ובתקוע תקעו לשון נופל על לשון כמו ועקרון תעקר ואמר תקעו שופר להניס העם אל העיר: | ועל בית הכרם שאו משאת. מגדל שבונים בכרם אחד גבוה לשמור כל הכרמים אשר סביבותיו ואותו נקרא בית הכרם וכן הוא אומר ויבן מגדל בתוכו ואמר שישאו בו משאת שיראו הרחוקים הלהבה וינוסו ומשאת כמה משיאין משואות במשנה: | נשקפה. נראתה ונגלתה עתה תבא: | מצפון. היא בבל שהיא לצפון: 6:2: הנוה והמענגה דמיתי. פעל יוצא כמו אם היה מן הדגוש דמיתיך רעיתי כלומר דמיתי בת ציון לאשה הנוה והמעונגה והנה אני רואה שיבאו עליה רועים ועדריהם להחרידה ופירוש הנוה האשה השוכנת בנוה שלה שוקטת ומעונגה ונוה תאר לנקבה בפלס דוה ורבי יהודה חיו”ג פירש הנוה כמו נאוה באל”ף מן נאוו לחייך בתורים ענין יופי ונוי וכן תרגם יונתן ומפנקא ואדוני אבי ז”ל פירש דמיתי כרתי כמו נדמו עמי: 6:3: אליה. המשיל המלכים הבאים אליה להחריבה לרועים והעדרים הם חייליהם וצבאותם וכמו זה רבים במקרא והמשיל המלכים והמנהיגים לרועים והעם לצאן כמו הוי רועה אוילי ונתתי להם רועים כלבי והדומים להם וכת”י לה ייתון מלכים ומשרייתהון: | רעו איש את ידו. את מקומו וכן רועות על ידיהן כלומר מלך אחד או שר יצור על עיר או על ערים וכן האחר עד כלותם לכבוש את הארץ: 6:4: קדשו עליה מלחמה. אומר איש לחברו מהרועים זמנו מלחמה על ציון כלומר אף על פי שרעו איש את ידו כולם זמנו עצמם למלחמה על ציון: | קומו ונעלה בצהרים. ואמר בפסוק שאחריו קומו ונעלה בלילה זכר צהרים ולילה לפי שהם זמני הפגעים כמו שאמר מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים אמרו בזמנים קשים להם עולה עליהם אמר הנביא אוי לנו כי פנה היום כלומר בצהרים שאומרים אויבנו לרעה הוא לנו ולא לטובה כי צהרים קשה לרוב החום ועתה יפה לרוב האורה ואנחנו נקח ממנו הרע ולא הטוב כי לנו חשך היום זהו כי פנה היום כלומר האור פנה לו לדרכו והצללים הם נוטים ומתפשטים כי אין לנו אורה אלא חשכה: 6:5: קומו, ארמנותיה. שהם חושבים להשגב בהם נשחיתה אותם: 6:6: כי כה אמר ה’. כלומר מאת ה’ היתה זאת כי הוא רוצה להשחיתה והעיר את רוחם לבא אליה וכאילו אמר להם כרתו עצה, עצה כמו עץ והה”א איננה לכינוי כי היא רפה אמר כרתו עצים לעשות מהם דיק ולשפוך סוללה על ירושלם והם האבנים שמשליכין בדיק וכדומה לו על העיר לנתוץ חומותיה ומגדליה ולדעת יונתן סוללה הוא תל גבוה שתרגום סוללה מליתא והוא ששופכין עפר ועצים תוך החפירות אשר סביב העיר עד שממלאים אותם מעפר ועצים תלים סביב לעיר על מלוי החפירות כדי לעלות מהם לחומה והוא הנקרא סוללה: | היא העיר הפקד. היא העיר שהפקד עונה אף על פי שהאריך לה הקב”ה לא יאריך לה עוד כי כלה עשק בקרבה בכל העיר ימצא אדם עשק בקרבה כלומר אפילו בתוך העיר עושקים אין צריך לומר חוץ לעיר בדרכים: 6:7: כהקיר ביר. כהקיר מן מקור ביר כמו באר אמר כמו שהבאר מימיה נובעין תמיד בלי הפסק כן הקרה רעתה וזהו שאמר על פני תמיד ומה שאמר תמיד כלומר שאני רואה ומשגיח לעד לא כמו שהם אומרים אין ה’ רואה אותנו: | חלי ומכה. אמר חמס ושוד חלי ומכה ישמע בה שמחלים העניים ומכים אותם כמו שנאמר ופני עניים תטחנו או פירושו עונש החמס והשוד שהם עושים אני מביא עליהם חלי ומכה וכן ת”י כגובא דמקיים מוהי וגומר כבעמוד: 6:8: הוסרי, פן תקע נפשי ממך. שאם לא תוסרי יפרד רצוני ממך שלא ארצה לך תקע נפשי ממך כמו ותקע כף ירך יעקב ענין הסרת הדבר ממקומו ושרשו קעע או יקע: | לא נושבה. כאילו לא נושבה מעולם כך תהיה שממה ויונתן תרגם כארע דסדום דלא אתותבת: 6:9: כה אמר ה’, עולל. מקור מן הדומה למרובע כי שרשו עלל אמר כמו שמעללין הגפן אחר שבצרו אותה שישובו על העוללות הנשארות ויבצרו אותם כן יעשו האויבים כי שארית ישראל הוא כמו העוללות בגפן ועוד פירש ואמר השב ידך כבוצר על סלסלות כל אחד מהאויבים יאמר לחבירו השיב ידך לבוז ולשלול כמו שהוא בוצר ומשים בסלסלים ומשיב ידו פעם אחר פעם עד שיעולל הגפן כולה ויונתן פירש השב ידך דברי הנביא כנגד האל ותתיב מחתך עליהון כדקטיף על סלסלין, סלסילות כמו סלים שרשו סלל והדגש לאות סלי חורי ובסלסלות נכפלה גם כן פ”א הפעל: 6:10: על מי, ואעידה. ענין הזהרה כמו העד בעם העד העיד בנו האיש בלשון עדות כי המזהיר באחד מזהיר בו בפני עדים כדי שלא יכחיש בו אחר כן: | ולא יוכלו להקשיב. הם עושים עצמן כאילו ערלה אזנם ואין בהם יכולת להקשיב: | לחרפה. כי מה שהוא חרפה לאדם לא ירצה לשמעו כן הוא להם דבר ה’: 6:11: ואת חמת. חמת ה’ היוצאת על ישראל מלאתי ממנה עד שנלאתי להכילה: | שפוך על עולל. לשפוך החמה על עולל: | בחוץ. כלומר שיהרגו האויבים העוללים בחוצות בלי חמלה וכן נשפכה החמה על סוד בחורים יחדיו ולא תועיל להם כחם סוד ר”ל סיעה שמתחברים יחד בסוד אחד ובעצה אחת ולא יועילם כל זה: | איש עם אשה. כלומר עם אשתו: | זקן עם מלא ימים. כי לא יחמלו על זקן ומלא ימים הוא יותר מהזקן ת”י ואת חמת ה’ וית נבואת ה’ בתקוף מן קדם ה’ איתמליתי: 6:12: ונסבו, שדות ונשים. וכן שדותיהם תהינה לאחרים: 6:13: כי מקטנם. כמו שחטאו כולם כן ילקו כולם: | מנביא. נביא השקר ויונתן תרגם ומספר ר”ל סופר מזהיר העם וכן כהן כהן הבעל או מכהני הלוים כי גם הם היו רעים: 6:14: וירפאו. נביאי השקר והכהנים רפאו את שבר עמי: | על נקלה. כלומר על אמירה נקלה שאין בו ממש: | לאמר שלום שלום ואין שלום. הם אמרו שלום והנה אין שלום כי הנה האויב בא יום יום: 6:15: הובישו. פירוש בתמיה כשעשו תועבה לא הובישו: | גם הכלים לא ידעו. פירוש לא הרגישו בכלימה שיכלימם אדם על רוע מעשיהם: | לכן יפלו בנופלים. נביאי השקר וכהני הבעל יפלו בעת שיפלו שאר הנופלים מישראל וזה יהיה בעת פקודתם שאפקוד עליהם חטאתם והוא יום חרבן הבית והעיר: 6:16: כה אמר ה’ עמדו על דרכים. פירוש עמדו בדעתיכם על הדרך הטוב ועל הדרך הרע וראו בבינתכם ואמר זה כמו שאמר אליהו לעובדי הבעל עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה’ הוא האלהים לכו אחריו וכן אמר להם הנה נביאי האמת אומרים לכם הוסרו ושובו מדרכיכם הרעים ואל תנתנו ביד אויב ונביאי השקר אומרים לכם טוב הוא הדרך שאתם אוחזין לא תסורו ממנו ומה שהנביאים מפחידים אתכם כי תנתנו ביד אויב אל תיראו כי שלום יהיה לכם ועתה בחנו בשכלכם איזה הוא הדרך הטוב גם שאלו בעבור נתיבות עולם כמו שאמר משה רבינו עליו השלום שאל אביך ויגדך כן אמר להם שאלו נתיבות עולם כלומר שאלו בעבור הדרכים אשר מעולם כלומר הדורות שעברו ותמצאו כי מי שאחז דרך האמת בא לו הטוב ומי שאחז דרך שמורים אתכם נביאי השקר בא לו הרע לפי שאחז בדרך השקר ומשני פנים אלה תוכלו להכיר איזה הדרך הטוב ולכו בה או מדרך השכל או מדרך הקבלה: | ומצאו מרגוע לנפשכם. ובזה תמצאו מרגוע נפש ונחת רוח בשתי הסעיפים וכשאמרתי לכם זה אמרתם לא נלך ולא נחקור על הדרכים כי מה שאנו אוחזין הוא טוב בעינינו: 6:17: והקימותי, צופים. נביאי אמת שמזהירים אותם ואומרים להם הקשיבו לקול השופר ראו איך מבטיחין אתכם נביאי השקר על תוהו שאומרים לכם שלום יהיה לכם ועתה הקשיבו לקול שופר שתוקעים סביבותיכם בשופר מפני האויב להניס העם ויאמרו לא נקשיב וכן אמרו לא נחוש לכל זה כי אנחנו בירושלם נהיה בשלום ויונתן תרגם ואקימית עליהון וגומר כבעמוד: 6:18: לכן שמעו הגוים. שאר העמים שמעו כי אני מזהיר בכם: | ודעי עדה. ואת עדת ישראל דעי: | את אשר בם. כמו שאמר ראי את עונך וזהו את אשר בם העונות אשר באנשיך מקטנם ועד גדולם וכן תרגם יונתן ודעי כנישתא דישראל ית חוביהון: 6:19: שמעו הארץ. כי את עד ביני וביניהם ואמר הארץ ולא אמר השמים כי גם הם עדים לפי שהארץ תהיה חרבה בעונם: | פרי מחשבותם. אינו אומר שיענישם על המחשבה לבד אלא על מעשיהם שהם פרי מחשבותם שהם חושבים שאין אני רואה מעשיהם לפיכך הולכים אחר לבם למלאות תאותם: | על דברי. כמו אל דברי וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו, ואדוני אבי ז”ל פירש פרי מחשבותם המחשבות שאדם חושב ולא באו לידו על כן נמנע מעשותם עליהם אמר פרי מחשבותם אבל המחשבות שיבאו לידו ונמנע מעשותם מיראת שמים לא יצטרפו למעשים ויונתן תרגם פרי מחשבותם תושלמת עובדיהון: | ותורתי וימאסו בה. כמו ואל תורתי לא הקשיבו כי על דברי ר”ל דברי הנביאים שמזהירים אותם ותורתי ר”ל תורת משה לא די שלא הקשיבו לה כשקוראים אותה אליהם אלא גם מאסו בה שלא ירצו לקרותה ולשמעה כי בימי יאשיהו כשמצא חלקיהו ספר התורה ויקראו בה היה חדוש אצלם כי כבר שכחו אותה: 6:20: למה זה לי לבונה, וקנה הטוב. שהיו מביאין אותם מארץ רחוק לקטרת כי לא היתה נמצאת בארץ ישראל ושאר סמני הקטרת היו נמצאים בה או זכר השנים והוא הדין אחרים והקטרת היתה באה להכשיר הקרבן ואם הקרבן אין נרצה לפני ולמה תטרחו להביא הכשרון שהוא הקטרת: 6:21: לכן, אבות ובנים, שכן ורעו. זכר כן להודיע כי האב לא יזהיר הבן אם ידע וכן אם הבן ידע לא יזהיר לאב וכן האיש עם שכנו ר”ל שהוא שוכן אצל ביתו וכן עם רעו שיש לו משא ומתן או שותפות עמו אין אחד מהם מתירא ומזהיר את חברו לפיכך יאבדו כולם כי כל אחד ירצה ברעת חברו: | יאבדו. כתיב ואבדו קרי והענין אחד: 6:22: כה אמר ה’, יעור. אני הוא המעיר אותו לבא מבבל אל ירושלם ארץ רחוקה לא יהיה בלתי הערה ויעור מבנין נפעל: 6:23: קשת וכידון יחזיקו. כל אחד יחזיק בידו שני כלי זיין: | כים יהמה. כגלי הים: | ועל סוסים ירכבו. כי לא יבאו רגלים לבד אלא אף רוכבי סוסים יהיו בהם רבים ומלחמתם יותר חזקה: | ערוך כאיש למלחמה. כל אחד מהם יהיה ערוך בכלי זיין כמו איש אחד הנועד להלחם עם חברו מלחמה ערוכה שמכין עצמו בכלי זיין וברוב לא יהיו הרבים כל כך מזויינין וזה החיל יהיה כל אחד מהם ערוך למלחמה כאיש אחד ועל מי יבאו עליך בת ציון: 6:24: שמענו את שמעו. שמעו הגוי שזכר והנפרד מן שמעו שומע בפלס רומח ושמענו מאמר הנביא שכולל עצמו עם ישראל החרדים אל דבריו: 6:25: אל תצאי, תלכי. תצאי תלכי כתיב ביו”ד הנקבה מדבר כנגד הכנסה תלכו תצאו קרי מדבר כנגד הפרטים והענין אחד: | חרב. יש לאויב מבחוץ להכותכם אם תצאו: | מגור. ופחד יש בכל סביבותיכם אם תצאו ויונתן תרגם מגור מסביב מקטלא למתכנשין מסחור סחור: 6:26: בת עמי, והתפלשי באפר. התגוללי בתוך האפר ויונתן תרגם וחפו רישיכון: | אבל יחיד. אבל אדם שמת לו בנו יחידו שהוא אבל קשה: | מספר תמרורים. מספד סמוך לפיכך הוא פתוח מספד של מרירות ובמסרה ג’ פתחין והסי’ תמריא סמכין לרמוניא פירוש תמריא מספד תמרורים סמיכין מספד בית האבל רמניא כמספד הדרימון: | כי פתאום. מעתה התחילו לספוד כי לא תדעי עת בואו כי פתאום יבא עלינו: 6:27: בחון. אמר לנביא אף על פי שאתה אומר להם דברים קשים ומתנבא עליהם רעות אל תירא מהם כי בחון ומבצר נתתיך להם בחון פירושו מבצר כמו הקימו בחוניו וכן אמר לו בתחלת נבואתו הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל לפיכך אל תירא מהם וחפש אחר דרכיהם זהו שאמר ותדע ובחנת את דרכם ואמר ובחנת לשון נופל על לשון לפי שקראו בחון אמר ובחנת את דרכם ויונתן תרגם בחון בחיר: 6:28: כלם סרי סוררים. סרי בסמ”ך כמו בשי”ן השרים הם שרי סוררים כלומר שעבדיהם סוררים והשרים כמו כן סוררים והעבדים הולכי רכיל לאדוניהם לחבל עניים באמרי שקר והנה השרים עם העבדים נמשלים לנחשת וברזל שיעשו המלאכה כאחד כשהן מעורבין זה בזה והנחשת בזה המקום פירוש הברזל שקורין בלע”ז אציי”ר שמערבין אותו עם הברזל לעשות בו כלי אומנות כי לא יחתוך הברזל לבדו אלא עם זה הנחשת וכן פירש אדוני אבי כל נחושת ונחושת שבמקרא שמדבר לענין חוזק ויונתן תרגם כל רברביהון מרדין וגו’ כבעמוד: 6:29: נחר מפוח. לפי שהמשילם לנחשת וברזל שעושה אותם הנפח כלי על ידי האש המשילם עוד למלאכת הצורף כשיתיך הכסף ישים העופרת עם הכסף כדי שלא יכלה הכסף האש והנופח נופח במפוח באש לצרף הכסף והמפוח הוא משל על הנביא הנופח הוא הנביא והמפוח הוא פיו וגרונו אמר כי המפוח נשרף מרוב התמדת הנופח בו ודבור הנביא הוא הנפיחה והעופרת תם ועדיין הכסף הרע לא נתך והם ישראל הרעים שמדבר אליהם הנביא השכם והערב תמיד עד שנחר גרונו ועדיין רעים לא נתכו ועודם בקשים והעופרת משל למעשה ההשתדלות וההתמדה בדברי משל ומליצה להחזירם למוטב והנה לשוא צרף צרוף, צרוף שם תאר בשקל גדול, נחר מבנין נפעל ענין שרפה וכן וחרה נחשתה: | מאשתם. כתיב מלה אחת וקרי תרין מלין: 6:30: כסף נמאס. ואחר שלא נתקו מרעתם הנה הם ככסף נמאס וכן קראו אותם היודעים אותם ורעתם כי מאס ה’ בהם כיון שלא נתקו מרעתם ואינן חוזרים למוטב:

פירוש מלבי”ם

4:5: הגידו, מצייר ביאת האויב אל ציון פתאום, עד שלא היה להם עת להכין א”ע למלחמה, מצייר כי באה ההגדה ביהודה, ותיכף השמיעו זאת בירושלים עיר הממלכה, עד שהתפשט השמועה מן יהודה אל עיר הממלכה, (לא מן עיר הממלכה אל המדינה כדרך המלחמה הרגילה, שיודעים בעיר המלוכה תחילה, כי האויב נפל פתאום) והיתה ההכרזה הראשונה לאמר תקעו שופר בארץ שיצאו לקראת האויב אל שדה המערכה, אבל עודם משמיעים זה קראו מלאו דבריכם ואמרו לאמר אל תצאו לקראת האויב כי חזק הוא, רק האספו אל ערי המבצר להשגב שם, אבל עודם מדברים זה, תבא פקודה אחרת: 4:6: שאו נס לאמר אל תלכו אל ערי המבצר שהם חלשים נגד האויב רק ציונה העיזו ואל תעמדו בדרך בערי מבצר הקטנים רק מהרו לציון שהיא מבצר נשגב ובית המקדש מלך, מבאר תכיפות הכרוזים האלה כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול אשר לא יוכל להלחם נגדו, כי (ז-ח) עלה אמנם יאמר הגם שכבר עלה האריה מסבכו לשום ארצך לשמה והגם שודאי עריך תצינה מאין יושב בכ”ז לא ע”ז תספדו ותילילו, רק על זאת ספדו והילילו יען כי לא שב חרון אף ה’ ממנו, מציין כי האריה עלה מסבכו, כי בערים החרבות המלאים פגרי אדם ימצא שם האריה ויתר הטורפים לאכול את הפגרים ומצייר כי בעת נסע המשחית ממקומו עלה ג”כ האריה מסבכו, כאילו בכל מקום שידעו האריות וחיתו טרף כי נבוכדנצר הולך לשם הם נוסעים אחריו לאכול את החללים בערים החרבות כי יודעים שלא ישאיר תקומה לארץ אשר הוא הולך שמה, ואמר לשום ארצך לשמה ומוסיף עריך הפרטים ג”כ תצינה בדרך לא זו אף זו, כמ”ש בישעיה על פסוק ארצכם שממה ומוסיף עריכם שרופות אש: 4:9: והיה ביום ההוא, הנה במלחמה המלך והשרים יכינו עצה וגבורה למלחמה, ובעת צר להם יעמדו הכהנים בבית המקדש להתפלל, ואת הנביאים ישאלו בדבר ה’, אולם ביום ההוא לב המלך והשרים יאבד, שלא ימצאו עצה וגבורה, וגם הכהנים ישמו, והנביאים אשר ישאלו דבר ה’ מאתם יתמהו כי הם הבטיחו אותם תחלה על שקר לאמר כי שלום יהיה להם ולא ידעו עתה מה להשיב: 4:10: ואמר, על פי הדבור הזה שנביאיהם יתמהו, ממליץ כי ירמיה שהוא היה מגיד להם האמת בדבר ה’ אמר אל ה’, אהה אתה ה’ ומה יתמהו אלה, וכי אתה השא השאת לעם הזה שהם נביאי השקר, ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם, הלא כן יאמרו נביאיהם עתה שרוחך היה רוח שקר בפיהם כאילו לכן השאת להם בל ייראו מפני מלך בבל, כדי שעי”כ נגעה חרב עד הנפש, כי אם לא היו נפתים לדברי נביאיהם לא היה החרב נוגע רק אל הממון והקנינים שהיו צריכים לתת לו מנחה ושוחד ומס, לא כן על ידי הבטחת נביאיהם נגעה החרב עד נפשם להרגם, ע”ז השיב לו ה’ לאמר בעת ההיא, ר”ל אז יודע כי הרוח שבו התפארו נביאיהם היה רוח צח שפיים במדבר, המליץ השתמש פה בשיתוף שם רוח שמורה על האויר הנושב ועל הנבואה, הנה הרוח יפזר העננים ויטהר את השמים, לא כן הרוח הצח ובעת שאין האויר מלא אדים רק הוא צח ובהיר לא ימצאו בו התועלת לפזר העננים, ב. יועיל הרוח לזרות בו התבואה להסיר המוץ, לא כן הרוח הבא על שפיים במדבר ששם לא נמצא תבואה ור”ל הרוח בעיר הגם שיפזר העננים יועיל אף לזרות התבואה, ובמדבר הגם שא”צ לו יועיל לטהר האויר, להסיר הגשם, אבל רוח הצח במדבר הוא מזיק משני הפנים, כי הוא לוא לזרות מוץ מגורן כי לא נמצא שם תבואה, ולוא להבר לטהר השחקים ולהוציא אור בהיר אחר שהוא רוח צח ובנמשל כי רוח הנבואה עת יוכיח וייסר ויודיע האמת מועיל, א. אם הוא בעיר והוא עת ששומעים בקולו יסיר המוץ מן הדגן ויבדיל הרשעים והרשע מן הצדיקים, וגם בעת שאין שומעים לו והוא במדבר באין איש שומע, יועיל לטהר הרקיע שיראו מכתב אלהי’ הכתוב עליהם למעלה וידעו הגזרה החרוצה עליהם מן הרקיע, אבל הרוח שקר שבו נבאו להם נביאים חוזי שוא וקוסמי כזב היה רוח צח ובמדבר, שלא מצאו בו תועלת לא לדעת העתיד ולא לשוב בתשובה: 4:12: רוח מלא אלה דברי הנביא ירמיהו, ושיעור הכתוב, עתה גם אני אדבר משפטים אותם, רוח מלא מאלה יבוא לי הנה כעננים יעלה וכו’ (מאמר עתה גם אני אדבר משפטים הוא מאמר מוסגר) אומר לעומת הרוח צח של נביאי השקר שהוא רוח ריק מנבואה ולבלי תועלת, קורא נביא האמת עתה גם אני אדבר משפטים ווכוחים אתם אל נביאי שקר אלה והשומעים בקולם הלא רוח מלא מאלה יבוא לי, לי יבא רוח נבואה מלא מאלה (מן המשחית גוים והאריה שהזכיר תחלה שמוכנים להחריב את הארץ) הרוח שלי מלא מחזיונות אלה, והרוח הזה אומר אלי לאמר הנה כעננים יעלה המשחית הזה (ותפס מליצה זאת נגד ציור הרוח שהזכיר) ר”ל הרוח הזה לא יפזר את העננים רק יבא בקלות כענן, ומרכבותיו יהיו דומים כסופה שהוא גדול מרוח, וסוסיו יקלו לדאות על כנפי רוח יותר מנשרים, כל זה באתנו ברוח הנבואה, וא”כ אוי לנו כי שדדנו, מה ששדדנו אוי לנו ע”ז, כי אנחנו בעצמנו גרמנו לנו זאת במה שלא שמענו לקול נביא ה’ רק לקול מורה שקר: 4:14: כבסי, את ירושלם אם תרצי להושע, לא די במה שתכבס את גופך ובגדיך החיצונים, שהוא במה שתצדיק א”ע לפני בני אדם, רק את לבך כבסי מרעה, כי בזה תלוי תנאי התשובה, אבל עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך, כי גם בעת תכבסי למראה עינים הלא בקרבך ובפנימותיך תלין בהסתר מחשבות של און: 4:15: כי קול מגיד מדן שאתה שומע לקול מגיד הבא מדן שהוא הנביא שקר הבא מדן ששם עמד עגלו של ירבעם והוא ינבא לך שלום, וקול משמיע און בא מהר אפרים ששם היה עגל השני בבית אל שהיה בהר אפרים (שופטים ד׳:ה׳) ואתה מאמין בלבך לקול און שלהם ואינך רוצה לשוב בתשובה: 4:16: הזכירו, אומר, א. שתזכירו את הגוים מה שאומר להם, ב. השמיעו לירושלם ומפרש תחלה הזכירו לגוים נצרים יש הבדל בין נוצר לשומר כי הנוצר הוא יותר מן השומר, ושם נוצרים ביחוד נופל על עיר נצורה במצור, ושם שומר על שדי תבואה, בא להזכיר את הגוים איך נבדל מחשבת ביאתם מן גמר מעשיהם, כי הם בבואם חשבו כי יצטרכו לצור על הערים הבצורות ימים רבים, ועז”א נצרים באים, ב. חשבו כי לא יוכלו לצור תיכף על ירושלים כי יצטרכו לצור תחלה על שאר ערי יהודה הבצורות, וע”ז אמר ויתנו על הרי יהודה קולם: 4:17: אבל איך היה הכיבוש פתאום שלא בדרך הטבע, כי לא היו עתה כנוצרי עיר בצורה רק כשמרי שדי שאין בה איש כי כולם ברחו מן העיר ויבקעו דרך חומת יריחו כנזכר לקמן (סי’ נ”ב) עד שלא על העיר נצרו רק את השדה הצטרכו לשמור, ולא ביתר ערי יהודה, רק עליה על ירושלים, ולא בשער העיר רק מסביב לעיר כי תפשו אותם אצל יריחו, וכ”ז היה תיכף בבואם כי לא ארכו ימי המצור, ועז”א נצרים באים הגם שזה מקרוב באו, והגם שהם מארץ המרחק שהתלבטו בדרך ובכ”ז כבשום בלא מצור רב ובלא מלחמה, ומדוע היה זה, הלא סבת זה לא היה חולשת העם וגבורת הנוצרים רק יען כי אתי מרתה, כמ”ש לו חכמו ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם, ועז”א הזכירו לגוים, שיזכרו וישימו על לב שזה סימן כי אותי מרתה עתה מתחיל לבאר מ”ש השמיעו על ירושלים שמן ראיה זאת בעצמו ישמיעו דברי תוכחה אל ירושלים, וזה נוסחה דרכך, ר”ל לא הרעה והצרה שבאה עליך היא הרעה אשר מצאתך כי מי שבאה עליו רעה שלא ע”י מעשיו הרעים, יתנחם לבו כי יש לו תקוה בה’ המושיע נדכאים כי אלהי משפט הוא, אבל עקר הרעה והצרה היא מה שהצרה באה עליך על ידי מעשיך הרעים, וז”ש מה שדרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת היא רעתך וצרתך האמתית אשר היא רע ומר באמת, כי עי”ז נגע הצרה עד לבך, שהצרה הבאה שלא ע”י מעללי האדם ומעשיו לא תבא רק על גופו לא על לבו המלא תקוה ויחול, אבל עתה נגע הצרה עד לבך היודעת שאת גרמת זאת לך: 4:19: מעי יש הבדל בין התחלחלות המעיים להמיית הלב, כי המעיים לא יתפעלו רק מן הטבע מן הפחד והיגון אשר אין בחירת האדם יכול עליו, והלב יתפעל מן הרצון ויהמה על דבר שאדם יכול עליו לשנותו לקרבו או לרחקו אומר פה מעי יחילו וגם קירות לבי יהמו, והוא בענין אשר לבי לא אחריש שלא אוכל להחריש את לבי ולהשתיק המייתו כי אנכי סבותי ועודני מסבב הרעה עלי, כי אחר שראו שנחרבו הערים ונבוכדנצר הגלה את יהויכין בבלה מרד בו צדקיהו שנית ותקע בשופר להלחם עם בבל הגם שהיה לו לדעת שלא יצליח, וז”ש הנה נפשי שומעת קול שופר, והקול הזה היה תרועת מלחמה, (כי לפעמים יתקעו בשופר לסימנים אחרים לשמחה לאסיפה אבל פה היה תרועה המיוחדת לצאת לקראת נשק להלחם נגד בבל), וע”ז יהמה לבבי לאמר מדוע ילחמו, הלא כבר שבר על שבר נקרא, הלא כבר נשברו די והותר ע”י גליות הראשונות אשר ראו כי לא יוכלו נגד האויב שמצליח שלא כדרך הטבע, כי פתאום שדדו אהלי שהיה פתאום מבלי שהכין את עצמו לכך ובכ”ז היה כרגע ובקל מאד, וא”כ אחר שכבר נשברת עד השברים, אשאל עד מתי אראה נס למה ירים המלך נס מלחמה ויריע בשופר הלא לא יצליחו: 4:22: כי אויל עמי כי חסר להם הדעת שהוא שישיגו את השם ומשפטיו בידיעה ברורה כי עמי אויל שהאויל הוא המסתפק על כל דבר שזה הפך הדעת, וע”כ אותי לא ידעו, וכן חסר להם הבינה שהוא שישיגו את השם ע”י מופתי התבונה והחקירה, כי הם בנים סכלים המה ולא נבונים, וכן חסר להם החכמה שידעו ע”י קבלה, ועקר דרכי החכמה הוא בהנהגת הנפש לדעת את הטוב ואת הרע והם חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו: 4:23: ראיתי את הארץ, החוזה מצייר חורבן המציאות כולו וכל הבריאה אשר יצאה לפועל בששת ימי המעשה, ומצייר תחלה חורבן השמים והארץ בכלל כפי שנסדרה בריאתם בשני ימי הבריאה הראשונים, ביום הראשון החל רוח אלהים לרחף על הארץ שהיתה תהו ובהו ומכוסה במים, ועתה ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו כבראשונה, ואח”כ ויאמר אלהים יהי אור, ועתה ראיתי את השמים ואין אורם, ואח”כ ביום השני והשלישי החל בהויית היבשה ע”י שנפרדו המים וע”י שנתהוו אז הרים וגבעות על פני המים, כמ”ש יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם כמו שבארתי בפי’ מ”ב, ועתה ראיתי ההרים והנה רועשים, כאילו ישובו המים לכסות הארץ שתשוב כמישור ובקעה כבראשונה עתה החל לסדר החורבן שהתהווה על פני הארץ מהנמצאים אשר עליה שנבראו מיום ג’ ואילך, דומם וצומח וחי ומדבר, אולם בזה תפס הסדר כפי התכלית, אחר שהאדם הוא תכלית הנמצאים האלה, וכל אשר על פני האדמה צומח וחי וכל הדומם המלאכתי כמו בנין הבתים וכדומה הכל למענו ובעבורו, לכן החל החורבן מן האדם שהוא התכלית וישוב לאחור מן מעשה יום הששי עד מעשה יום ג’, וע”ז סדר. ראיתי והנה אין האדם, הוא כליון מין המדבר, וכל עוף השמים נדדו כליון מין החי אשר ביבשה שהמין הראשון השפל ממנו במדרגה והרחוק יותר מן האדם הוא עוף השמים שנברא בחמישי, (כמו שבארתי בפי’ בראשית ובתהלות קאפיטל ח’) עתה מבאר כליון הצומח: 4:26: ראיתי והנה הכרמל שב כמדבר, כי נעדר כל צומח וכל ירק עשב עתה מבאר כליון הדומם אשר נשתנה במלאכה ע”י האדם, וכל עריו נתצו שהערים בנוים ע”י מלאכה מן הדומם וכל חורבן הכללי הזה היה מפני ה’ לא טבעי רק השגחיי בפקודת ה’, והסבה לזה הוא מפני חרון אפו: 4:27: כי, ובכל זאת אמר ה’ כי רק שממה תהיה הארץ וכלה לא אעשה כי יכלה חמתו על העצים והאבנים ועל שוממות הארץ, וליושביה ישאיר פליטה, שהגם שראיתי במראה כי נחרב הכל, בכל זה אמר ה’ שישאיר שארית: 4:28: על, אך על זאת תאבל הארץ, על כי דברתי זמתי ולא נחמתי, ר”ל כי יש הבדל בין יעידת הטוב ובין יעידת הרע, כי הטוב המיועד מאת ה’, הוא נרצה אצלו מצד עצמו מצד שרוצה להטיב, אבל הרע הנגזר מאתו לא יֵרָצה אצלו מצד עצמו כי אינו חפץ במות המת, רק כדי להשיג על ידו דבר אחר נרצה אצלו שהוא שע”י העונש ישובו העם בתשובה, ולכן עת ידבר ה’ ויודיע את הטוב שיביא אז פיו ומחשבתו שוים, אבל עת ידבר את הרע שיביא אז אמירתו בלתי שוה עם מחשבתו, כי בפיו יאמר שיביא הרע, ובמחשבתו חושב שלא יביאנו, ר”ל שחושב שרוצה שעל ידי זה ישובו העם מדרכם ולא יביא את הרע, וע”כ תמצא (לקמן י”ח) שאמר רגע אדבר לנתוש ולנתוץ ושב הגוי ההוא וגו’ ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וגו’ ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו שתפס בהרע מחשבה ובהטוב אמירה, כי מן הטוב יתנחם רק ממה שאמר לא ממה שחשב, כי במחשבתו עדיין רוצה להביא הטוב אם לא יהיה סבה מעכבת אותו שהיא רעת העם, אבל מן הרע יתנחם רק מן המחשבה. לא מן האמירה, כי האמירה היתה בהחלט, ולא יצדק שיתנחם, כי לא אדם הוא להנחם רק יתנחם מן המחשבה, כי המחשבה היתה תיכף בתנאי הזה שלא ירצה להרע להם רק רוצה שייטיבו מעשיהם, לפ”ז כל מחשבה שיחשוב ה’ להביא הרע קשור עמה החרטה וההתנחמות שהוא שחושב תיכף שיתחרט על הרע אם ייטיבו מעשיהם, כי הרע הנחשב הוא תנאי לא החלטי, כי אם היה החלטי לא היה מועיל תשובה לשנות את הגזירה. עפ”ז אומר כי יעידת הרע שיעד עתה, שהוא חורבן הארץ, נבדל מיתר הגזירות, כי בו גזר הדין בהחלט בלי התנחמות, באופן שלא ישוב מן הגזרה הזאת אף אם ייטיבו מעשיהם, כי בעת דבר את מחשבתו והודיעה אל הנביא לא נחמתי לא היה קשור חרטה עם המחשבה, וז”ש על כן דברתי זמתי ולא נחמתי ולכן ולא אשוב ממנה א”א עוד שאשוב מן הגזירה (וזה יומתק בדברי חז”ל שחורבן הארץ גרם שלא יכלה חמתו בישראל עצמו כי שפך חמתו על העצים והאבנים, כמ”ש שממה תהיה כל הארץ ועי”כ וכלה לא אעשה, וא”כ גזירה זו מצד עקרה ותכליתה לא רעה היא רק טובה לכלות חמתו בארץ ובעצים ובאבנים לא בעמו), וע”כ דברה וחשבה בלי התנחמות וע”כ לא ישוב ממנה: 4:29: מקול, אחר שחרבו כל הערים סביבות ירושלים וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויב עוד שגבו את עצמם במצודת ציון, בוטחים בלתי בורחים, עפ”ז מצייר את ציון בתוך הערים החרבות, כעיר שאנשיה רכי לבב ובשמעם קול פרש ורומה קשת אחד ברחו כולם, רק זונה אחת מבטחונה על יפיה נשארה בעיר בחשבה כי האויב הבא יחמוד יפיה ויחמול עליה אומר הלא מקול פרש ורומה קשת, הגם שהוא פרש אחד, והגם שלא ראוהו רק שמעו קולו, זה לבדו מספיק שברחה כל העיר, ולא שברחו על פני השדה רק באו בעבים ביערות העבים המכוסים באילנות, ומשם עלו בכפים שהם סלעים הגבוהים, ולא שישבו שם לפי שעה כי כל העיר עזובה לגמרי באין איש, וא”כ אשאלך את שדוד את האשה השדודה שכבר שדדו כל אשר היה לך ולא נשאר לך רק מלבוש שני ותכשיט ועדי זהב, מה תעשי כי תלבשי שני ותעדי עדי זהב אשר ודאי יקחוהו השודדים, ומה שתקרעי בפוך עיניך בחשבך שתמצאי חן בעיניהם, אני אומר לשוא תתיפי כי בך מאסו העוגבים מה שיבקשו אותך לא את יפיך יבקשו, לא לאהבה רק את נפשך יבקשו להרגך: 4:31: כי, עתה יגיד הנמשל כי בת ציון שהיא נשארה אחר שברחו כל הערים בחשבה כי האויב יחמול על תפארת ציון והדרה ולא ישחיתנה, שגו בזה, כי בעת נבקעה חומת העיר (לקמן נ”א) שזה דומה לאשה היולדת המוציאה מבטנה העצמים אשר בבטן המלאה אז שמענו קול כחולה, והיה עת צרה כאשה המבכירה ללדת, כי ציון לא נכבשה עד עתה, והיתה דומה בזה כמקשה לילד שיצאו מתוכה דמים רבים, כן שמענו קול בת ציון תתיפח ותאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים, כי אז בא לשם נבוזראדן רב טבחים לטבוח טבח רב: 5:1: שוטטו, דברי השם, אומר אל תתמהו כי הבאתי על ירושלים הרעה הזאת, כי הנה שוטטו בחוצות ירושלים, החוץ הוא אצל הבתים והרחוב הוא מקום השוק שבו יתאספו כל העם, ובזה מוסיף כי לא לבד בחוצות כי גם בקשו ברחובותיה מקמות האסיפה, אם תמצאו איש אם יש עשה משפט, ר”ל שהחוצות והרחובות שהם מלאים אנשים תמיד, בעת שיש שם מי שעושה משפט או מבקש אמונה ראו נא אם תמצאו אז אף איש אחד בחוץ או ברחוב? כי אם יראו שיוצא אחד מן השופטים לעשות משפט או אחד מן הנביאים המבקש אמונה אז יסתתרו כולם בבתיהם, ולא נמצא איש ושיעור הכתוב אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט אז אסלח לה: 5:2: ואם חי ה’ יאמרו, והגם שתשמעו לפעמים שבדברי ריבות שבין אדם לחבירו מטילים עליהם שבועה והם נשבעים אז בה’, שאז ידמה לך שיש ביניהם משפט וגם אמונה, כי מה שנשבעים להכחיש שכנגדם היא כמשפט התורה, “שבועת ה’ תהיה בין שניהם”, והשבועה עצמה בשם ה’ יעיד שמאמינים בה’ ונשבעים בשמו הגדול, מזה אל תקח ראיה, כי זה האות להפך כי לכן לשקר ישבעו, וזה האות שאין משפט כי יעשוק חברו על ידי שבועת שקר, ואין אמונה אחר שיבטא בשפתים שאמתת הדבר שהוא מקיים הוא אמת כמציאות ה’ ובהיות הדבר שקר הוא העד שמכחיש מציאות ה’: 5:3: ה’, אלה דברי הנביא, (ומפה עד פסוק ז’ הוא מאמר מוסגר) הנביא השיב אל ה’, הלא מה שאתה מעניש אותם ושולח אותי אליהם עיקר תכליתך הוא שישובו בתשובה ועיקר הקוטב היא האמונה שאם אין מאמינים שאתה המעניש ואתה השולח העונש והשליחות הוא בחנם, וז”ש עיניך הלא הם רק לאמונה רק היא התכלית שאליה תשקפנה עיניך וא”כ ראוי שתבחר באמצעיים להשיג התכלית הזה, כי העונש והתוכחה לא יפעלו מאומה, כי הלא תחלה הכיתה אותם כאשר ייסר איש בנו ולא חלו ולא הרגישו, ואח”ז כליתם בכליון עד שחלו והרגישו, ובכ”ז מאנו קחת מסר (ודומה כמליצה זו בישעיה (מ”ב כ”ה) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב), גם דברי הנביאים אין מועילים, כי חזקו פניהם מסלע נגדם ומאנו לשוב, אבל בכל זה ואני אמרתי שזה לא בא מצד המרד בזדון רק מצד חסרון ידיעה כי דלים המה ונואלו, כי לא ידעו דרך ה’ ר”ל כי לשיכירו שהעונש בא בעבור המרי, וצריך א. שיכירו שחטאו, אבל הם לא ידעו דרך ה’ אין יודעים כלל מה היא מצוה ומה היא עבירה, ב. שיכירו שהעונש אינו מקרי רק השגחיי לעומת החטא והם אינם יודעים משפט אלהיהם אין מבינים להבחין שהעונש השגחיי, (וזה מקביל נגד אך דלים הם נואלו שמצד שנואלו אינם יודעים דרך ה’, ומצד שדלים הם אין מכירים משפט אלהיהם כי חושבים שדלותם ועניים הסבה להם את כל הרעה), וא”כ אחר שזה בא מצד חסרון ידיעה לא תפעל אצלם לא בעונש ולא בתוכחה, ולכן אמרתי. אלכה לי אל הגדולים כי הם יודעים שני אלה הדברים שהם דרך ה’ ומשפט אלהיהם ויודעים שהעונש הוא השגחיי לעומת החטא אבל פה נודע לי כי מרים הוא במרד ובמעל יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו, כי אך המה הגדולים האלה שברו עול בזדון וזה מקביל נגד דרך ה’ ומשפט אלהיהם כי התורה והמצוה שהוא דרך ה’ מדמה שהוא כעול על צוארם ושברו אותו ופרקו עולו מעליהם והיסורים והעונשים שהוא משפט אלהיהם מדמה כמוסרות שבהם ועל ידם רצה לאסרם במוסרות הברית נתקו אותם ולא שמו על לב למוסר ה’ וענשיו: 5:6: על כן אחר שחטאם הוא מצד המרד לא מצד הסכלות, הכם אריה ואחר כך זאב ערבות (הוא היענע) שיוצא על טרפו בערב ודרכו לאכול את הנבלות, ישודדו את אשר הכה האריה, והנמר שדרכו לשקוד אצל הערים לארוב על האנשים שקד על עריהם, והנמשל על שלש פעמים שבא נבוכדנצר עם מחנהו והחריב אותם, וזה בא על כי רבו פשעיהם בכמות ועצמו באיכות כי אינם מצד התאוה רק מצד המרד שעז”א משבותיהם: 5:7: אי לזאת, עתה שב אל דברי ה’ שאומר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה, אומר אבל אם לא נמצא בכם משפט ואמונה שבעבורם אסלח לכם וא”כ איה דבר אחר אמצא תמורתו אשר עבורו אסלח לך, הכי בעבור זה שבניך עזבוני אסלח לך, והשבועה שלהם היה בע”א שהמה לא אלהים ותחת שאני השבעתי אותם בכל טוב נאפו, ולא לבד יחידים ובהצנע רק בית זונה יתגודדו גדודים רבים ובפרהסיא, ולא לבד שנאפו למלא תאותם, כי גם אחר אשר, סוסים מיוזנים משכים היו שאחר שנאפו בלילה והיו דומים בבקר השכם כסוסים מיוזנים ושבעים מתאותם, בכ”ז לא הניחו מעשיהם רק איש אל אשת רעהו יצהלו, וא”כ הכי בעבור זה אסלח לך, הרי העל אלה ר”ל הלא ראוי שאפקוד עליך בין מצד המעשים עצמם שעז”א העל אלה לא אפקד, בין מצד תכונת העם והשחתתם שהוא בהשקף על העושה עצמו, ועז”א אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, ולכן אני מכריז אל האויבים עלו בשרותיה, שהם שורות הכרם, ובכ”ז כלה אל תעשו רק הסירו נטישותיה שהם הענפים המתפשטים מן הכרם לחוץ שהם מכחישים את הגפנים, כי הם לוא לה’ המה הגם שהכרם בעצמו הוא כרם ה’ צבאות, ר”ל שיסירו את הרשעים, כמ”ש (ישעיהו י״ח:ה׳) ואת הנטישות הסיר התז, עיין פי’ שם: 5:11: כי בגוד, מפרש מדוע לא לה’ המה כי בגדו כמה בגידות, והנה יחשוב בגידותיהם שכוללים כל עקרי הדת, הנכללים (לפי מה שבאר העקרים) בשלשה עקרים שהם מציאות ה’, תורה מן השמים, שכר ועונש, ונגד מציאות ה’ אומר כחשו בה’ ויאמרו לא הוא, ונגד השכר והעונש אמרו ולא תבא עלינו רעה ר”ל אחר שאין המעניש במציאות ממילא לא תבא הרעה שיעדו הנביאים בשמו, ונגד תורה מן השמים שלא תצוייר רק במציאות הנבואה אמרו והנביאים יהיו לרוח, ר”ל אחר שיתברר שהעונש שיעדו בשם ה’ לא יבא, יתברר כי לא ברוח ה’ דברו רק ברוח ודבר ה’ אין בהם, ואז אחר שיתברר זה כה יעשה להם כמו שדברו אל העם, אחר שדברו שקר להפחיד את העם יקבלו עונשם מן העם: 5:14: לכן, דברי הנביא שבאו להאיר אל העם ההולכים בחשך יתהפכו לאש, והם יהיו כעצים המוכנים להדלק מן האש, ר”ל שהעונש יבא תיכף עם דבר הנביא כמו שהאש מדליקה העצים תיכף בנגעה בם, אחר שכופרים ובלתי מאמינים אין להם תקנה: 5:15: הנני מביא עליכם גוי ממרחק, כי השכן אל הארץ לא ישחיתנה רק יאחדנה עם גבול מלכותו לא כן אם הצר הוא ממרחק שמחריב הכל, ומגלה לגולה, ואל תאמרו כי תעמדו נגדו כי הוא גוי איתן וחזק, ואל תאמרו כי לא יארכו ימיו ותגאלו בקרוב מידו, כי גוי מעולם הוא שמתמיד בממשלתו מעולם מימים רבים, ואל תחשבו כי תמצאו חן בעיניו ע”י חכמתכם ובינתכם כי לא תדע לשונו: 5:16: אשפתו, החץ ממית מרחוק והגבור הורג בחרב מקרוב, והוא רובה קשת וקולע אל השערה עד שאשפתו עת יפתח הוא כקבר שלא יחטיא מבלי להביא חללים אל קברו וגם בקרב אליהם ללחום מקרוב כלם גבורים: 5:17: ואכל, ונגד שאמרתם חרב ורעב לא נראה, יבואו עליכם שני אלה, כי האויב הזה יאכל תחלה קצירך ולחמך אשר היה מיועד למאכל בניך ובנותיך, ואח”כ יאכל גם צאנך ובקרך, שאתה לא היית אוכל אותם, ואח”כ יאכל גם גפנך ותאנתך, ר”ל לא לבד פרי גפנך רק גפנך בעצמו שישחית הכל, עד שתסבלו חרפת רעב, וערי מבצריך ירושש בחרב: 5:18: וגם, הבטחה זו שלא יעשה עמהם כלה הזכיר פה ג”פ, שתחלה בעת הזכיר חורבן הארץ (ד’ כ”ו) אמר שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה ואח”כ בהזכירו ההרג שיעשו בעם ה’ (למעלה י’) אמר עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו, ופה שהזכיר בזת ממונם ורכושם, שזה יהיה אחרי הגלות שיחזיקו בם שוביהם לעבדים עם כל קניניהם, הבטיח כי גם זה מצד שלא יעשה עמם כלה, כי האויב יחזיק אותם כצאן לגוזזים ויתרפס ברצי כסף וכלה לא יעשה בם: 5:19: והיה בעת תהיו בגולה וכבר תפקחו עיניכם ותאמינו בה’ ובעונשיו, תשאלו לדעת איך היה העונש הזה של הגלות והעבדות מדה כנגד מדה, ולאיזה חטא יתיחס העונש הזה, כי ע”ז מורה מלת תחת, ואז תאמרו כי זה במדה מכוונת כמו שבארצכם שהיא נתונה תחת השגחת ה’ עזבתם אותו וקבלתם עליכם עבדות של אלהי נכר, וכן בארץ לא לכם תעבדו זרים, כי כן אהבתם לעבוד זרים: 5:21: שמעו זאת עם סכל האדם ישיג את ה’ בשלשה דרכים, א. על ידי מופתי התבונה והדעת, ועז”א עם סכל ואין לב, ב. ע”י הבחינה בחוש, עז”א עינים להם ולא יראו, ג. ע”י הקבלה, עז”א אזנים להם, כמ”ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין (ישעיהו ו׳:י׳) ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע (דבר ים כ”ט), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם מוסדות הארץ (ישעיהו מ׳:כ״א) שהם מושכלות מוחשות מקובלות, ור”ל כי פה יתוכח עמהם, א. מצד המושכל, האותי לא תיראו, ב. מצד המורגש אם מפני לא תחילו: 5:22: האותי, ר”ל כי יש יראה טבעית ויראה בחירית, ר”ל כי יראת אלהים שתולה בטבע האדם בכח שכלו שיכנע מפני עלת העלות ויירא מפניו מצד עצמו, וחוץ מזה יוכל להתעורר אל יראה זו מצד יראת נזק שיירא מפני עונשי ה’ בהכירו כי הוא המשגיח עליו להטיב או להריע לו לפי מעשיו, הראשון הוא הערת השכל, והשני הוא ההערה התוריית שדבר עליהם בחובת הלבבות שער ג’, וז”ש האותי לא תיראו היא היראה השכליית שיירא אותו מצד עצמו יראת הרוממות, ועכ”פ הכי מפני לא תחילו וכי לא יאחזכם חיל ורעדה מפני, מקצפי בהשגחתי מפחד עונשי, עתה מבאר שני מיני היראות שהזכיר, ויבאר תחלה מ”ש האותי לא תיראו, ודע כי האדם מצד שכלו הוא כלליי וסוגיי, ומצד גופו וטבעו הוא פרטיי ואישיי, רצוני כי החק השכליי הנטוע באדם, לא ימצאו בו מצד שהוא איש פרטי מיוחד, רק מצד שהוא משכיל בכלל, כמו החק הנטוע בשכל האדם לירא את ה’ מצד עצמו מצד שהוא עלת הנבראים, הוא כולל כל משכיל יהיה אדם או מלאך, בעל חומר או שכל מופשט מחומר, עד שהחק השכלי אינו אפשרי רק מוכרח, ולא פרטי רק כולל, כי א”א לצייר שלא ימצא בו החק הזה, שא”כ אינו שכל, לא כן חקי הגוף וטבעיו הם אפשריים משתנים לפי תכונת כל גוף מיוחד, למשל יש מתאוה יש מקנא מתגאה לפי תכונת גופו, ואפשר לו שלא יקנא ושלא יתגאה וכדומה, והנה החק השכלי הנטוע באדם יתחייב שלא יעשה אך טוב וילך ביראת ה’ כל היום לא להשיג עי”ז איזה תועלת רק מצד השכל לבד, וזה החק כולל כל בעל שכל בכלל, רק האדם מצד טבע גופו שנמצא בו כמה תאוות מדות ותכונות, יסור לפעמים מן החק העליון השכלי ויטה ממנו למלאות חפץ גופו ותכונותיו, אולם משאלות הגוף הם אפשריים לא מוכרחים כי יוכל שלא יעשם, וכן הם פרטיים לא כלליים, כי לא נמצאו בו מצד סוגו רק מצד אישו, וכן הם רבים מאד וצומחות מתכונות רבות משונות אשר בגופו, כמו יש רוצה למרות ע”י הקנאה או התאוה החמה האכזריות וכדומה, וצריך שהאדם יכריח כל תאוותו ומשאלות גופו תחת החק העליון המיוחד השכלי שהוא חק כולל ומוכרח, והוא ליראה את ה’, לא מצד יראת העונש שזה ג”כ תכונה גופנית פרטיית אפשריית, רק בצד שהוא עלת העלות וע”ז הביא משל מן הים, הנה החק העליון הטבעי עוצר בעד הים בל יעבור גבולו הכללי הטבעיי המוכרח ובלתי משתנה כי הוא חק עולם אשר נטע בו ה’ לצורך קיום הבריאה בכלל, ובכ”ז המים מצד עצמם וטבעם המיוחד יתגעשו לעבור את החק הזה כי יתנשאו דכים אם ע”י הרוח אם ע”י כח המושך אשר לירח אם ע”י סבות אחרות ידועות לחכמי הטבע, ובכ”ז אחר שהסבות האלה הם פרטיים אפשריים הם נכנעים תחת החק הכולל, שהוא חק עולם. וז”ש אשר שמתי חול גבול לים חק עולם, הוא החק הכולל הנצחי אשר שם ה’ לים, והחק הזה לא יעברנהו בשום פעם, הגם שהים מצד פרטיו יתנשא כמה פעמים נגד החק הזה כי לפעמים יתגעשו מימיו ע”י רעש או שטף ומשיכת הירח ובכ”ז ולא יוכלו כי החק הכולל יעמוד נגד הפרטיים, והמו גליו ע”י רוח וסערה ובכל זאת ולא יעברונהו, שאף גל אחד לא יעבור את השפה, מבואר כי הטבעיים החלקיים האפשריים יבטלו נגד הטבע הכולל המוכרח, וא”כ היה ראוי שכן יהיה אצל האדם ג”כ, שהגם שטבעיו החלקיים שהם תכונות גופו יתנשאו למרות ולעבור חק השכלי, ולמרות פי עליון, ראוי שיכנעו מפני החק העליון השכלי, המחייב שייראו את ה’ מצד גדולתו ורוממותו, ולבטל עבור רצונו כל תאוות הגוף, ומשאלותיו המתגעשים כגלי הים נגד רצונו אשר הוא חק התבונה הכללית, אבל לא כן היה, כי ולעם הזה היה לב סורר ומורה, הלב מציין הכח המתעורר אשר ממנו יצאו כל התכונות והמדות אשר בנפש, והוא שורש לכל תאוות הגוף וחמדותיו בכל ענין שיהיה, והנה גם להם יש לב סורר הרוצה לסור ולמרות נגד החק התבוניי הכללי, ע”י גלי התאוות והמדות אשר יהמו ויתנשאו לסור מן החק הכללי והיה ראוי שיהיה כמו בים שהמיית הים המסובב ע”י חלקיו הפרטים לא יוכלו לעבור נגד החק הכללי, אבל הם לא כן היו רק כי סרו וילכו, ויעברו את החק הכללי אשר הוא האדם האמתי הסוגיי: 5:24: ולא אמרו, אחר שבאר מ”ש האותי לא תיראו, שראוי שייראו מפניו יראת הרוממות מצד הערת השכל והתבונה, אשר ראוי שיבטלו נגדו כל עניני הגוף הפרטיים האפשריים ומשתנים, יאמר עכ”פ אם מפני לא תחילו, הלא ראוי לכם לירא מפני פחד העונש ומניעת הטוב מכם, אשר יראה זו גם הלב וכחותיו הגופנים נתונים תחתיה, כי הלב עצמו אשר יעוררנו למלאות תשוקת הגויה ועניניה ראוי שיכיר כי ע”י החטא יפסיד ההצלחה הגופנית וימצא עוני ומחסור, ועז”א ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה’ אלהינו שגם הלב והכח המתעורר הגופניי ראוי שיסכים על יראה זו מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו וכל צרכינו תלוים ממנו ומושגים מאתו, וזה יהיה בשני פנים, א. הצרכים אשר נשיג מאתו בבלתי אמצעי, שיתיחסו אליו כאילו הוא נותנם לנו בכל פעם ע”י השגחתו המיוחדת, כמו המטר בעתו שהוא לא טבעי רק השגחיי, וז”ש הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, הנותן במתנת ידו בכל פעם ע”י השגחתו, ב. הצרכים אשר נשיג ע”י הטבע הקבועה מששת ימי בראשית, כמו שבועות חקות קציר, שיהיה חום ושמש בימי הקציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן, וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל ע”י רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא, וז”ש ששבועות חקות קציר (הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי הקציר), ישמר לנו שישמור הטבע ולא ישנה, ולפ”ז יש בידו לענוש אותנו אם ע”י פעולה בדברים טבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם ע”י הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר, וז”ש הלא עונותיכם הטו אלה, ידוע שהעון הוא החטא הנעשה ע”י כפירה וזדון, והחטא הוא הנעשה ע”י התאוה או השגגה, ומבואר שהעון גדול מן החטא, וכן עונש העון הוא שיעניש ה’ בפעולה, מה שישדד הטבע וישנהו לרעתנו, וז”ש עונותיכם הטו אלה, שע”י העונות במזיד גרמנו להטות חקות קציר, הגם שהם חקים טבעיים שינה ה’ הטבע לרעתנו, וזה עונש גדול, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם החטאים השוגגים הגם שלא הספיקו לשיפעל ה’ פעולה וישנה הטבע לרעה, עכ”פ גרמו מניעת הטוב בשב ואל תעשה שהיא עצירת הגשמים שהם השגחיים, כמ”ש הנותן גשם: 5:26: כי יבאר מה הם החטאים שבעבורם ישנה חקות קציר ועצר את השמים, שהם עון גזל ורציחה, כמו שבארתי בפרשת בראשית, כי העונות שהם נגד חקי הטבע וקיום העולם כמו רציחה, תעניש הטבע בעצמה ותפרע מן החוטאים, כמ”ש קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, עי”ש: | ישור, מדמה צידתם את האנשים בפח יקוש כציידי עופות, שבעת שפורשים הרשת והעופות נופלים לתוכה, הציד עומד מרחוק עד שהעוף שנוקש ונלכד ישוך וישתוק שאז יציב המשחית שנית ללכוד אחרים, כי כל עוד שהיקושים ר”ל העופות הנלכדים ברשת לא שככו ועודם מתנודדים בהרשת לא יוכל להציב המשחית שנית כי העופות הבאים ירגישו תנועת הנלכדים, וז”ש ישור ויביט כשך יקושים בעת ישוכו וישתקו העופות הנוקשים ברשת, אז הציבו המשחית שנית ללכוד אחרים, אבל זאת לא יעשו הרשעים בצידת עופות, רק כי באופן זה אנשים ילכדו, שבעת נלכד אחד ברשתם ימתינו עד שימיתוהו וישוכך הדבר ואז ילכדו אנשים אחרים: 5:27: ככלוב, וכמו שהציד אחר גמר מעשהו ישים את העופות שצד בכלוב והוא מלא עוף מרוב הציד, כן אחר גמר מעשיהם ימלאו את בתיהם מן המרמה שהוא הממון שגזלו על כן גדלו, ר”ל מה שגדלו ויעשירו אינו מיגיע כפם רק על כן על כל הרצח הזה, ולא היה כמו במדינה שיש בה משפט שהרוצחים יתחבאו במערות וצחיחים כל היום כי יראים מן השופט, אבל הם שמנו עשתו מכל טוב שגזלו, ולא לבד שאין יראים מעונש, גם עברו דברי רע שגם אין מדברים עליהם רע כלל, כי הם עוברים על דברי רע אלה בלתי חוששים להם, אחר כי דין לא דנו אחר שלא נמצא דין עליהם לכן אין יראים, כי הוא דין יתום לכן לא דנו אותו, כי התובע הדין עליהם הוא או היתום של הנרצח, או האביונים קרוביו, והנה דין יתום לא דנו ולכן ויצליחו כי לא מצאו דין כנגדם, וכן משפט אביונים לא שפטו: 5:29: העל אלה, בקאפיטל זה חשב ג’ עבירות החמורות, ע”א גלוי עריות ושפיכות דמים, תחלה חשב ג”ע איש אל אשת רעהו יצהלו ואמר העל אלה לא אפקוד כמו שפרשתי שם, ואח”כ חשב ע”א כחשו בה’ וכו’ וענשם הנני מביא עליהם גוי ממרחק וכו’, ופה חשב ש”ד, וע”כ אמר שמה ושערורה נהיתה בארץ שע”י שפיכת דמים וגזל נהיה שמה וע”י הנאוף וע”א נהיה שערורה וגיעול, ואין תקוה שישובו למוטב על ידי התוכחה של הנביאים, כי הנביאים נבאו בשקר, וגם לא בחזקה ע”י הכהנים הרודים בחזקה לענוש עוברי עבירה, כי הכהנים ירדו רק על ידיהם כפי דבר הנביאים, עד שלא ירדום אל התורה והעבודה רק אל השקר, וגם אין תקוה שהעם בעצמם יתנו לב לשוב, כי עמי אהבו כן, וא”כ מה תעשו לאחריתה עת יהיה האחרית של השמה הזאת שתהיה הארץ שממה לגמרי מפני רוע מעלליכם: 6:1: העיזו אתם בני בנימין התאספו מקרב ירושלים, כי בני בנימין לא היו מבני העיר ורצו לחסות שם בירושלים, אומר כי יתרחקו משם, וגם בתקוע שהוא בחלק אשר, תקעו שופר ועל בית הכרם שם מקום שאו משאת נס ודגל לסימן שיברחו, כי הרעה כבר נשקפה מצפון שהכל רואים אותה כי באה ומתקרבת: 6:2: הנוה, אני דמיתי והמשלתי את בת ציון כאילו היתה נוה מצד מקומה, נות רועים וצאן, ומצד יושביה דמיתיה כאשה מעונגה, ומבאר ב’ הדמיונות האלה אליה, נגד הדמיון שדמה אותה כנות רועים, כי כן אליה יבואו גוים ועדריהם, ותקעו אהליהם סביבה, וכל אחד רועה את אשר אצלו, כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כלו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה, אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה, (כמ”ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים, וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה קדשו עליה מלחמה על ירושלים עצמה, קומו ונעלה בצהרים כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה, אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה אוי לנו כי פנה יום, ועתה תצא המעונגה לחוץ, יען כי ינטו צללי ערב ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן קומו ונעלה בלילה כי אז תישן המעונגה על מטתה והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם: 6:6: כי כה אמר ה’ כרתו עצה, ר”ל הגם כי באה מצות התורה שבעת ילחמו על עיר לא ישחיתו כל עץ מאכל לשפוך בו סוללה, למען לא ישחיתו את הישוב, כמ”ש כי ממנו תאכל, לא כן פה אמר ה’ בהפך שיכרתו כל עץ הנמצא בה ולשפוך בו סוללה על ירושלים כי הפקידה הזאת אינה על אנשיה לבד כי אם על העיר בכללה, כי היא העיר הפקד כולה הפקידה היא על כל העיר שתוחרב לגמרי, יען כי עושק בקרבה, כמ”ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים: 6:7: כהקיר, הרעה הבאה על ירושלים אינה חיצוניית רק היא הרעה שעשתה לה בעצמה ע”י מעשיה הרעים, וממשיל כמו שהבאר של מים חיים תקיר מקור מימיה, לא מים הנשפכים בה ממקום אחר רק הבאים ממקורה, כן הקרה רעתה, הרעה והצרה שבא עליה הקרה ממקורה, כי ממנה נולדה הרעה ושם נהייתה, כי על ידי שחמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, שאנכי בה שוכן בשכינתי ובכ”ז ישמע בה תמיד חמס ושוד, עי”כ (הקרה) חלי ומכה, החמס והשוד הקרו את החלי והמכה, כענין שאמרו לא הערוד ממית אלא החטא ממית, (ומלת הקרה נמשך לשתים), לכן אני אומר לך הוסרי ירושלם קבלי מוסר, פן תקע נפשי ותתרחק שכינתי ממך, אחר שחמס ושוד ישמע בה על פני, ועי”כ אשימך שממה, ותהיה השממה גדולה כ”כ עד שתדמה כארץ לא נושבה מעולם: 6:9: כה, תחלה יעוללו את שארית ישראל כמו שמעוללים את הגפן שהגפן אחר שבצרו אותו מחפשים אחר העוללות ולוקטים אותו, כן אחר שלא ישאר בה רק שארית מעט ישוב נבוכדנצר להגלות גם העוללות הנשארים, ואח”כ השב ידך כבוצר על סלסלות, תשב ידך על הענבים הנתונים בסלים שכבר נבצרו ותדמה עליהם כבוצר אותם שנית, ור”ל אחר שיהיו כולם בגולה, ישיב ידו על הגולים להגלותם שנית, כי כן היו בצאתם למצרים אחר החורבן שהשיגה יד האויב אותם שנית להרגם ולהגלותם: 6:10: על מי, אבל על מי אדברה, או על מי אעידה, אשר ישמעו בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת, או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות, הכי ישמעו? הלא, א. אזנם ערלה וסתומה עד שלא יוכלו להקשיב, שטחו אזניהם משמוע, ב. הנה דבר ה’ היה להם לחרפה, עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה’, יחשבו שהוא מחרף אותם, כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם, הגם שהוא רק דובר בשם ה’, ושע”כ לא יחפצו בו: 6:11: ואת הנה הם חושבים דבר ה’ לחרפה, ואנכי נלאיתי הכיל את חמת ה’ אשר מלאתי, אנכי מוכרח לדבר כי מלאתי חמת ה’ התוכחה והעונשים אשר יעד עליהם, ומה אעשה, על מי אדברה? משיב לו ה’, שפוך את החמה הזאת על עולל בחוץ גם על הבחורים הגדולים, וגם איש עם אשה אבי העולל והבחורים ואמותם ילכדו, וגם זקן עם מלא ימים שהוא אבי אביהם ואבי אבי אביהם, ר”ל שיהרגו המשפחה כולה: 6:12: ונסבו, לא יהיה כמו בעת אחר שאם א’ מן המשפחה נשבה בשבי ב”ד מעמידים גבאי על שכר הבתים ואת השדות יתנו לקרובים לאכול פירותיהם (ח”מ סי’ רפ”ה) כי בתיהם יסבו לאחרים וגם השדות, ואף הנשים ג”כ לא תעגנה על בעליהם, כי אטה את ידי על יושבי הארץ וכולם יפלו בפעם אחת עד שלא ימצא להם יורש עצר: 6:13: כי, אין להם זכות ע”י גדוליהם, כי מקטנם ועד גדולם בוצעים בצע, ואין תקוה שיקבלו מוסר מנביאיהם או תורה מכהניהם כי מנביא ועד כהן וכו’: 6:14: וירפאו, ותחת שהם היו צריכים לרפאות המחלה האנושה הזאת, ותחת שרפואת המחלה הזאת קשה ולא בדברים בעלמא תרפא, הם רוצים לרפאות בדבר קל, במה שאומרים להם שהכל שלום ושהגוף בריא אולם, הגם שאין שלום בעצמות הגויה הזאת הנשברת, ואם היה עכ”פ תקוה, כי הובישו, שהם עצמם יבושו על כי תועבה עשו, ויתנו מעצמם לב לשוב, אבל גם בוש לא יבושו מעצמם, וגם הכלים אם מכלימים אותם אחרים לא ידעו שהיא כלימה, לכן יפלו בנופלים, ר”ל כי שני אנשים ההולכים ואחד החליק ונפל הלא יזהר השני ע”י בל ילך שם שלא יפול גם הוא, אבל אם השני עור אז יפול ע”י הנופל שגם אם תוסר הסבה שע”י החליק הראשון, יפול ע”י גוף הנופל שיכשל בו בלכתו, כן אחרי שאין שומעים מוסר ולא יזהרו ע”י הנופלים לשוב מדרך החלק הזה, הנה יפלו ע”י הנופלים, כי בעת פקדתם יכשלו בם בגויות הנופלים, ר”ל שהנביאים יענשו על ידי שהעם נפלו על ידם: 6:16: כה אמר ה’, מצייר אותם כמי שתעה מני דרך והולך בצדי הדרך ומחפש את הדרך, ואומרים לו מה תחפש הלא עת תעמוד על הדרך תראהו? למה נטית אל הצד.? ואם לא תוכל להכירו בעצמך שאל לעוברי דרך ויגידו לך.? כן ישראל בתעותם מדרך ה’ הם מבקשים דרך האושר, בודים לעצמם מצות חדשות לא צוה ה’, כמ”ש ויעש החג בחדש השמיני בחדש אשר בדה מלבו, כמבקשים דרך ה’, אומר להם מה תבקשו הדרך הלא זה בא יען שנטיתם מדרך אבותיכם דרך הסלולה, אבל עמדו על דרכים ואז תראו את הדרך ותכירו אותו, ר”ל קחו את ספר התורה שם תראו דרך ה’ אשר דרכו בו אבותיכם, ואם לא תשכילו להכיר את הדרך, ותורת ה’ לא ידעתם, שאלו לנתיבות עולם, שאלו נביאיכם שאלו פי חכמיכם איזה דרך הטוב ולכו בה, כי הוא הדרך אשר בו תמצאו מרגוע לנפשכם הרוחנית, אבל ויאמרו לא נלך מה שהם מבקשים דרך חדש, לא בא מסבת הטעות וחסרון ידיעה רק מסבה שאין רוצים ללכת בדרך ה’ בדרך התורה והיראה: 6:17: והקימותי הנה אחר שראה ה’ כי אינכם רוצים לשוב ע”י הערת השכל, רוצה להשיב אתכם בחזקה ע”י פחד העונשים, והקים עליכם צפים (כענין צופה נתתיך לבית ישראל) המביטים על החומות אם האויב בא לעיר, והם השמיעו קולם לאמר הקשיבו לקול שופר, כי האויב מריע למלחמה, וגורו לכם מפני חרב מפני פחד העונש, וגם זאת לא הועיל כי אמרו לא נקשיב: 6:18: לכן שמעו הגוים אשר מנה ה’ אתכם ליסר את ישראל, ודעי עדה דעו את ההתראה שהתריתי בם, את אשר בם את אשר העידותי בם, ודעו כי לא לקיתי אותם בחנם רק התריתי בם תחלה וגם שמעי הארץ את דברי אלה, כי הרעה אשר הנה אנכי מביא אל העם הזה הוא פרי מחשבתם היא בסבת התפקרותם שחשבו מחשבת מינות, כי על דברי לא הקשיבו ותורתי אחר שלא הקשיבו לדברי שהם דברי הנביאים וגם לא הקשיבו לתורתי שהם דברי התורה, ומלבד שלא הקשיבו עוד וימאסו בה בלב, ששנאו דברי התורה: 6:20: למה, וא”כ אחר כי מאסתם את דברי התורה והמצוה למה תביאו לבונה משבא, להקריב לפני לבונה בענין שמקטירים שם בשבא, והבאתם קנה הטוב מארץ מרחק, להקריב דברים שמקריבים שם לע”א, למה לי מצות חדשים לא בקשתי אותם מידכם, אחר אשר גם עלותיכם הם לא לרצון, וזה הנמשל של עמדו על דרכים שנדמו כאילו אבדו דרך ובקשו דרכים חדשים ומצות חדשות אשר בדו מלבם, וזה מפני האפקורסים שרצו לפרוק עול ולהמציא להם מצות חדשות כחקות הגוים: 6:21: לכן, תחת שלא קבלו מצותיו שנתתי להם אתן להם מכשולים אשר יכשלו איש ע”י אחיו האב ע”י הבן השכן ע”י רעו ויאבדו כולם: 6:22: עם בא, הם הכשדים, וגוי גדול ר”ל וע”י העם הזה יעור גוי גדול מירכתי ארץ הם שאר עמים שבאו עמו בין בני מלחמתו, והם באו מירכתי ארץ לא מצפון: 6:23: קשת וכידון יחזיקו, שני מיני כלי זיין ומטבעו יהיה אכזרי, וגם מפיל פחד בקול כי קולם כים יהמה, ויהיו רוכבי סוסים שהם מסוכנים יותר, ערוך שיעורו ירכבו על סוס אשר ערוך כאיש למלחמה, שהסוסים יהיו מלומדי מלחמה כמו אנשים, ולא יבא במקרה רק עליך בת ציון עקר ביאתו יהיה בשבילך: 6:24: שמענו תיכף בעת שמענו שמעו רפו ידינו ולא עשינו שום דבר מחמת יאוש, ואח”כ צרה החזקתנו בעת המצור, ואח”כ חיל כיולדה בעת נבקעה העיר, שזה ידמה כיולדה שנבקעה רחמה להוציא העצמים אשר בתוכה, כי אז ברחו המלך וכל אנשי המלחמה לילה, אבל איעצכם אל תצאו השדה, וגם בעיר בדרך אל תלכו רק תתחבאו שם בנקיקים וחורים, ומבאר אל תצאו השדה, כי חרב לאויב וישיגכם שם, ובדרך אל תלכו גם בעיר כי מגור מסביב, כי הפחד והמגור כבר הוא מסביב לדירתכם, כי מוכן לבקוע העיר רק בת עמי חגרי שק כל אחד יחגור שק להתאבל, ולא שיתאבלו כולם בכנופיא רק, אבל יחיד עשי לך כ”א יתאבל ביחידות בביתו, ויעשה מספד תמרורים כי פתאום ברגע זו יבא השודד: 6:27: בחון, יצייר במליצתו את הדור ההוא ככסף סיגים, כמליצת יחזקאל (סי’ כ”ב) היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סיגים כסף היו, כאילו היו בהם כמה מיני רשעים וכתות הרבה כ”א נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו רק ירשיע בפנים אחרים, זה נואף וזה רוצח וזה עובד ע”א וכדומה, וכ”א מן הכתות יוציא דבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור, ובאמת גם הוא סיג רק מין אחר, ואת הנביא יצייר כבוחן את הכסף סיגים הזה להסיר ממנו הסיגים ע”י תוכחותיו, וז”ש נתתיך שתהיה בחון מבצר בעמי, ותדע לבחון את דרכם, ואז תראה כי כולם סרי סוררים, כולם מתדמים כי הם סרים מדרך הסוררים ומתרחקים מהם, והם הולכי רכיל אחד על חברו כ”א מלשין על רשעת חברו, אבל באמת הם נחשת וברזל, ר”ל ששתי הכתות אינם כסף, רק שני מיני סיגים כמו נחושת וברזל שכ”א מין סיג מיוחד, ובכ”ז שניהם משתתפים במה שכולם משחיתים המה שהנחשת משחית כמו הברזל, כן כל כת הגם שנבדלת מרשעת חברתה מ”מ היא רעה כמוה, וזאת תדע אם תתנם בכור ומצרף, כי אז תראה כי נחר מפוח מאש שמרוב תבערת האש נחר המפוח ונחרך, וגם כבר תם העופרת שהוא סיג הרגיל להמצא בהכסף, ואם כן היה ראוי שיצא לצורף כסף נקי, ובכ”ז לשוא צרף צרוף כי רעים לא נתקו, א”א לנתק ולהסיר הסיגים הרעים כי כולו סיג, ולכן כסף נמאס קראו להם כי כסף סיגים הוא, והגם שכ”א פושט טלפיו להצדיק א”ע, לא לה’ הוא כי מאס ה’ בהם:

דמויות

ירמיהו (הנביא)

מיקום

ירושלים

אפיונים

אפיון - נבואה וחלום | חזון “הצרה מן הצפון” — ירמיהו רואה צבא בא ומתאר אסון בלשון ציורית חריפה
אפיון - עונש וגלות | אזהרה: “כי קול מתאוננת בת ציון שפרשה כפיה” — גורל עיר שלא שמעה
אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי

הערות

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אָבֵל (Strong’s H59) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מוטיב חוזר: “צפון” בנבואות ירמיהו = כיוון האסון. כאן מופיע לראשונה בבהירות — “מצפון תפתח הרעה”.

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

יר_004_005 - שאו נס ציונה — הצרה מן הצפון