קריאת ירמיהו לנבואה — “בטרם אצרך בבטן ידעתיך”
פסוקים
דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן־חִלְקִיָּ֑הוּ מִן־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמׇלְכֽוֹ׃ וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד־תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד־גְּל֥וֹת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִֽׁי׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בְּטֶ֨רֶם (אצורך) [אֶצׇּרְךָ֤] בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה לֹֽא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר׃ אַל־תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיִּשְׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃ רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃ וַיְהִ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה׃ וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ וַיְהִ֨י דְבַר־יְהֹוָ֤ה׀אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֙וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כׇּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃ כִּ֣י׀ הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכׇֽל־מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח׀ שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם וְעַ֤ל כׇּל־חוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כׇּל־עָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כׇּל־רָעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם׃ וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מׇתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל־תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן־אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם׃ וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהֹוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ׃
פירוש רש”י
1:1: דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְגוֹ׳. לֵיתֵי בַּר קַלְקַלְתָּא דְּתַקְנָן עוֹבְדוֹהִי – יִרְמְיָה בָּא מֵרָחָב הַזּוֹנָה (יהושע ב:א), וְלוֹכַח בַּר מְתַקְּנְתָּא דִּמְקַלְקְלָן עוֹבְדוֹהִי – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶן, שֶׁבָּאוּ מִזֶּרַע כָּשֵׁר (פסיקתא רבתי יג,ד): 1:2: אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֵלָיו וְגוֹ׳. אֲשֶׁר הִתְחִילָה שְׁכִינָה לִשְׁרוֹת עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן: 1:3: וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. וַיְהִי נָבִיא כָּל יְמֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַנּוֹתָרִים, וִימֵי יְהוֹיָקִים בְּנוֹ וִימֵי צִדְקִיָּהוּ בְּנוֹ, עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִיא הַשָּׁנָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: 1:5: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן וְגוֹ׳. מִימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן; הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם דּוֹר וְדוֹר וּנְבִיאָיו (סדר עולם רבה ל): | אֶצָּרְךָ. לְשׁוֹן צוּרָה: | יְדַעְתִּיךָ. קְנִיּוֹשְׁטְ״וִי בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שמות ו:ג): | הִקְדַּשְׁתִּיךָ. זִמַּנְתִּיךָ לְכָךְ: | נָבִיא לַגּוֹיִם. לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים עַצְמָם כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כָּךְ נִדְרַשׁ בְּסִפְרֵי: ״נָבִיא מִקִּרְבְּךָ וְגוֹ׳ יָקִים לְךָ״ (דברים יח:טו) וְלֹא לִמְכַחִישֵׁי תּוֹרָה. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ? בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. דָּבָר אַחֵר: בְּטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, עָלֶיךָ אָמַרְתִּי לְמֹשֶׁה: ״נָבִיא אָקִים לָהֶם כָּמוֹךָ״ (דברים יח:יח). זֶה הוֹכִיחָם וְזֶה הוֹכִיחָם, זֶה נִתְנַבֵּא אַרְבָּעִים שָׁנָה וְזֶה נִתְנַבֵּא אַרְבָּעִים שָׁנָה: 1:6: אֲהָהּ. לְשׁוֹן יְלָל, קוֹנְפְּלֵיינְ״ט בְּלַעַ״ז: | כִּי נַעַר אָנֹכִי. אֵינִי כְדַאי לְהוֹכִיחָן. מֹשֶׁה הוֹכִיחָן סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ (דברים א), כְּבָר נֶחְשַׁב בְּעֵינֵיהֶם בְּכַמָּה נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם: הוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם (שמות יב:לא-מג), וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם (שמות יד:טו-לא), הוֹרִיד אֶת הַמָּן, הֵגִיז אֶת הַשְּׂלָיו (במדבר יא), נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה (שמות לד), הֶעֱלָה אֶת הַבְּאֵר (במדבר כא:טז-יח); אֲנִי, בִּתְחִלַּת שְׁלִיחוּתִי אֲנִי בָּא לְהוֹכִיחָם?! 1:7: עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ. אֶל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: | וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ. לְיִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר: 1:9: וַיִּשְׁלַח ה׳ אֶת יָדוֹ. כָּל שְׁלִיחוּת שֶׁהוּא אֵצֶל יָד – לְשׁוֹן הוֹשָׁטָה. לָשׁוֹן אַחֵר: כַּתַּרְגּוּם: ״וְשָׁלַח ה׳ יָת פִּתְגָמֵי נְבִיאוּתֵיהּ״: 1:10: הִפְקַדְתִּיךָ. מִנִּיתִיךָ עַל הַגּוֹיִם: | לנתוש ולנתוץ. דיספציר בְּלַעַ״ז: 1:11: מַקֵּל שָׁקֵד. מַנְדוֹלִי״ר בְּלַעַ״ז, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם מַקֵּל שָׁקֵד ״מֶלֶךְ דְּמוֹחִי לְאַבְאָשָׁא״: 1:12: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. הַשָּׁקֵד הַזֶּה הוּא מְמַהֵר לְהוֹצִיא פֶרַח קֹדֶם לְכָל הָאִילָנוֹת, אַף אֲנִי מְמַהֵר לַעֲשׂוֹת דְּבָרִי. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (ירושלמי תענית ד, ה): הַשָּׁקֵד הַזֶּה הוּא מִשְּׁעַת חֲנִיטָתוֹ עַד גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, כְּמִנְיַן יָמִים שֶׁבֵּין שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז שֶׁבּוֹ הָבְקְעָה הָעִיר, לְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף הַבַּיִת: 1:13: סִיר נָפוּחַ. רוֹתֵחַ בּוֹיִילְנְ״ט בְּלַעַ״ז: | וּפָנָיו. רְתִיחוֹתָיו, אֵשִׁישׁאוֹנְדִי״שׁ בְּלַעַ״ז: 1:14: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה. בָּבֶל לִצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא (גיטין ו.): 1:16: וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם. אֶתְוַכַּח עִמָּם, עִם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: 1:17: תְּאַזֹּר מָתְנֶיךָ. לְשׁוֹן זֵרוּז, כְּאִישׁ חַיִל: 1:18: לְמַלְכֵי יְהוּדָה. כְּנֶגֶד מַלְכֵי יְהוּדָה: 1:19: וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ. ״וִיהוֹן דָּיְנִין וּמְגִיחִין לְקָבְלָךְ לְמִסְתַּר יָת פִּתְגָמֵי נְבוּאָתָךְ״:
פירוש רד”ק
1:1: דברי ירמיהו בן חלקיהו. כתב אדוני אבי ז”ל כי חלקיהו זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית ה’ בימי יאשיהו וירמיהו בנו נבא בימי יאשיהו ותחלת נבואתו היתה בשנת שלש עשרה למלכו ועדין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמנה עשרה שנה למלכו שמצא ספר תורה: | מן הכהנים. תרגם יונתן מן רישי מטרת כהניא מן אמרכליא דהוו בירושלם גברא דקביל אחסנתיה בענתות: | בענתות. היא עיר מערי הכהנים כמו שכתוב בספר יהושע ומה שהחל בדברי לפי שכולל בספר הזה כל דברי נבואות שנבא על ישראל ועל העכו”ם וכן דברי עצמו מה שקרה לו בנבואתו עם ישראל, ובדרש ג’ נביאים על ידי שהיתה נבואתם דברי קנתורין לפיכך נתלה נבואתן בעצמן ואלו הן דברי קהלת דברי עמוס דברי ירמיהו ר”ל בעצמן שדברו בדברי עצמן כמו שלמה שאמר אני קהלת הייתי מלך וכל הענין שספר בעצמו וכן עמוס ספר בדברי עצמו קשר עליך עמוס וכל הענין כמו שכתוב וכן ירמיהו ספר בתחלת ספרו דברי עצמו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכל הענין וכן בתוך ספרו מה שספר מן הרעות שעשו לו: 1:3: ויהי בימי. דבר ה’ שהיה אליו היה גם כן בימי יהויקים בן יאשיהו וכן בימי צדקיהו עד תום מלכותו שמלך י”א שנה בשנת אחת עשרה נפל ביד מלך בבל וגלות ירושלם בחדש החמישי כמו שכתוב בספר מלכים: 1:5: בטרם אצורך. כן כתיב בוי”ו וקרי הצד”י בקמץ חטף כמשפטו עם הכנוים ואין עמו וי”ו והענין אחד וענין בטרם אצרך כתב אדוני אבי כאשר ברא היסודות הד’ ידעו בכח הטבע ואח”כ הוציאו לפעל וכן אמר ישעיהו מעת היותה שם אני בכח היסודות הייתי מזמן שהייתה עת בעולם ועתה הוציאני מכח לפעל ושלחני ברוחו או פירש ידעתיך כמו ידעתיך בשם שאמר למשה ומורה עליו ובטרם תצא מרחם הקדשתיך מלשון קדושה, וידעתיך לשון גדולה ולפירוש הראשון יש לשאול והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם אך יורה זה שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון שיהיה הנביא מקודש והחכם הגדול ר’ משה בר מימון ז”ל כתב כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות ויש לדעתו לישאל למה לא אמר זה הענין לנביא אחר אלא לירמיהו ונוכל לומר לפי שידע האל יתברך שירמיהו יסרב בשליחות האל הודיעו כי הוא מוכן לנבואה מן הבטן כדי שיחזק לבו ללכת בשליחות האל ואם תאמר והלא משה רבינו ע”ה היה מסרב ג”כ בשליחות האל ולא אמר לו כן הנה הראה לו אות גדול לחזק את לבו והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה וגם נוכל לומר כי משה רבינו כבר ידע זה מעצמו כי חכם גדול היה וידע כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה למי שהוא עתיד להתנבא ולא זה בלבד אלא כל חכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה יגבר בה עם ההתלמדות ויונתן תרגם הפסוק כן עד לא בריתך וגו’ כבעמוד: 1:6: ואומר אהה. לשון קריאה על הצער ועל הדאגה ומה שאמר לא ידעתי דבר ר”ל דברי תוכחה כי אני נער ואיך אוכיח עם אחד ואין תימה אם באה לו נבואה והוא נער כי הנה גם כן שמואל היה נער בתחלת נבואתו כמו שכתוב ורוח הנבואה החכימה אותם אע”פ שהיו נערים ואפשר כי נער ר”ל משרת ואף על פי שהוא גדול בשנים יקרא נער כמו שכתוב ומשרתו יהושע בן נון נער והיה משרת נביא אחד שהיה בימיו או חכם ר”ל ביד גדול ממני ראוי לשלוח זה השליחות לא בידי כמו שאמר משה רבינו שלח נא ביד תשלח והמפרשים פירשו כי נער היה בשנים בהנבאו וכן שמואל וזכריהו בן עדוא וי”ת כן ואמרית קביל בעותי וגו’ כבעמוד: 1:7: כי על כל אשר אשלחך. על במקום אל וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו ומה שאמר אשלחך תלך כי בענתות באה לו הנבואה בתחילה ורצה האל לשלחו לירושלם מקום המלוכה להוכיח את המלך ואת עמו והבטיחו שיחזק לבו ללכת למקום שלא היה רגיל שם ויתקן דבריו בפיו שידע לדבר דברי תוכחות בלא מורא: 1:8: להצילך. בא בטרחא בסגול הלמ”ד לפי שיש לו העמדה ופעמים יש לו משפט ההפסק לא הבטיחו שלא יגעו בו אלא יגעו בו ויכוהו ויצילהו מידם שלא ימיתוהו אף על פי שהיה ברצונם להמיתו כמו שכתוב וכשבאו להמיתו ואת ברוך אמר ויסתירם ה’: 1:9: וישלח ה’ את ידו. הוא המלאך הנראה אליו ודבר אליו בשם השם ונקרא בשמו ונראה במראה הנבואה שהושיט ידו אליו והגיע הדברים על פיו ונראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן אף על פי שאין הגעת הדבר אלא על האוזן לא על הפה במראה הנבואה נראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן בו בפיו לדבר בחתוך לשון בלא מורא וכן אמר בישעיהו ויגע על פי שהגיע הרצפה על פיו כי שניהם ויגע בפתח היו”ד מבנין הפעיל וי”ת הפסוק דרך משל ושלח ה’ ית פתגמי נבואתיה וגו’ כבעמוד: 1:10: ראה הפקדתיך. שמתיך פקיד וממונה עליהם לטוב ולרע כי כאשר תתנבא עליהם כן יבא עליהם וכפל הלשונות הנתיצה וההריסה לפי שהרבה לדבר רע על ישראל ועל האומות והטוב היה מעט באומות כמו שאמר בבני עמון ואחר כך אשיב את שבות בני עמון ואמר בעילם והיה באחרית הימים אשיב את שבות עילם ואמר לבנות כנגד לנתוש ולנטוע כנגד לנתוץ ויונתן חלק הפסוק הרע לאומות והטוב לישראל שתרגם חזי דמניתך יומא הדין על עממיא ועל מלכותא למעקר לתרעא ולאבדא ולפגרא ועל בית ישראל למבני ולקיימא: 1:11: ויהי דבר ה’. זה היה במראה הראשונה כי בתחלה אמר לו שילך באשר ישלחהו ואחר כן באותה המראה עצמה הראה לו במראה הנבואה מקל שקד כאמרו מקל שקד אני רואה נראה כי ראה המקל בלא עלים ובלא פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד לפיכך אמר לו היטבת לראות שאילו ראה אותו בעלים ובפרחים מה היתה הטבת הראיה נקל הוא להכיר זה הראה לו האל מקל שקד להיות משל על הפורענות העתידה לבא על ישראל שתבא להם במהרה כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים לפיכך נקרא שקד כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות וכן אמר כי שקד אני על דברי לעשותו ואמר לשקוד על דלתותי יום יום ויונתן תרגם מקל שקד מלך דמוחי לאבאשא אנא חזי: 1:13: ויהי דבר ה’ אלי שנית. מה שאמר שנית לפי ששתי המראות היו בענין אחד ואף על פי שהדברים הנראים לו נשתנו אמר כי בענין זה נראה לו פעם שנית ששאלו ג”כ מה הוא רואה ופירש לו ג”כ המשל תוך המראה לא שבא לספר הפעמים שנראה לו כי לא ספר אלא זאת וכן ויהי דבר ה’ אל יונה שנית לפי שדבר עמו בענין נינוה שתי פעמים לפיכך אמר שנית לא כדברי בעל הדרש שאמר שנית דבר עמו שלישית לא דבר עמו: | סיר נפוח. נפוח תאר ופירושו רותח והסיר כשהוא רותח מעלה הבל כמו הנופח באש שמוציא הבל מפיו בעת הנפיחה: | ופניו מפני צפונה. הצד מן הסיר שיצקו ממנו יקרא פנים: | מפני צפונה. היה לו לומר אל פני צפונה אלא באמרו במ”ם באר בו שני ענינים כי פני צפונה מורה כי פני הסיר היו פונים פני צפונה ואמר אותו במ”ם להורות כי המרתיחים אותה היו מארץ צפון והיא בבל שהיא מזרחית צפונית לארץ ישראל. ואדוני אבי ז”ל פירש ופניו פני השפתים או הכירה ששופתין עליה הקדרה אמר כי פני השפתים שמכניסים משם האש תחת הסיר היו לצד צפון מורה שהמבעיר האש תחת הסיר יבא מצפון והסיר היא ירושלם כמו שהמשיל אותם גם כן בנבואת יחזקאל לסיר ואמר שפות הסיר שפות וכל הענין ושם מבואר הענין וי”ת סיר נפוח מלך דרתח כדוד אנא חזי וטקוס משריתיה דמדברן ואתיין מאפי צפונא: 1:14: תפתח. ענין התרה כמו ויפתח את הגמלים כאילו היתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבא על ישראל ועל הדרך הזה תרגם יונתן תשרי בישתא כמו שתרגם אונקלוס ויפתח את הגמלים ואשרי ית גמליא ואפשר ג”כ ענין פתיחה כי שני הענינים קרובים: 1:15: כי הנני קורא. כאילו אני קורא להם שיבאו כלומר אשים בלבם שיבאו: | משפחות ממלכות צפונה. המשפחות אמר על העם וממלכות אמר על המלכים ראשי הממלכות ועל שמם נקראים ממלכות ואומר זה על מלכי ארץ בבל והמלך הגדול היה נבוכדנצר ועל הממלכות אמר ובאו ונתנו איש כסאו ר”ל כשיצורו על ירושלם והם נרגל שראצר רב מג וכל רבי מלך בבל שזכר למטה כאשר נלכדה ירושלם: 1:16: ודברתי. דבור האל עמהם הוא הביא המלכים עליהם וכן אמר אליהוא כי באחת ידבר אל וגומר ואמר ובמסרם יחתום והוא הדבור שידבר עמהם שיביא יסורים עליהם להוכיחם: | למעשי ידיהם. ביו”ד ויש ספרים שכתוב בהם למעשה בה”א טעות הוא וע”פ המסורת הנה ידענו זה: 1:17: ואתה תאזור מתניך. ללכת בזריזות כמו שאמר באליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב: | פן אחתך. אם לא תירא מהם ותבטח בי אצילך מידם ואם תירא מהם אחתך ואפילך לפניהם: 1:18: על כל הארץ. ואחר כך פירש למלכי יהודה אמר תהיה כנגדם כעיר מבצר שלא יוכלו לך כמו שלא יוכל אדם לכבוש עיר מבצר כל שכן אם יהיו לה חומות נחשת ומה שאמר לעמוד ברזל שלא יוכל אדם להטותו ולשברו וי”ת על כל הארץ לאשקאה כס דלווט על כל יתבי ארעא: 1:19: ונלחמו אליך. כמו שתרגם יונתן ויהון דינין ומגיחין לקבלך למסתר ית פתגמי נבואתך: | להצילך. שלא ימיתוך:
פירוש מלבי”ם
1:1: דברי ירמיהו, שלשה פסוקים הראשונים הם הוצעה להגביל מהות הספר בכל פרטיו, כי כל ספר מספרי החכמה יוגבל, א. מצד צורתו ודברים שידובר בו, למשל אם הוא ספר תוכחה או שיר או חכמה וכדומה, ואם נאמר בדרך מליצה או ספור וכדומה, ועז”א דברי, מודיע שכולל כמה מיני דברים, נמצאו בו חזיונות, נבואות, ספורים, תוכחות, וכדומה ב. מצד המחבר אשר דבר הדברים, אמר שהיה ירמיהו בן חלקיהו שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ”ג ונביא, ומבואר שהיה ג”כ עשיר, כי אביו בודאי היה עשיר כמ”ש הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, ג. מצד מקומו שהיה הנביא דר בו, אמר שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהיו מיוחדים ביראת ה’, ומארץ בנימין לא מתושבי ירושלים, כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר ד. מאיזה מקור שאב דבריו, אם מן השכל, או הבחינה, או מפי סופרים וספרים, אומר. אשר היה דבר ה’ אליו ששאב דבריו ממקור מים חיים מן הנבואה. ה. מצד הזמן שבו נבא, אמר שנבא בשלשה זמנים מחולפים אשר התחלף בם מעמד העם ומלכם, כי התחלת נבואתו היה בימי יאשיהו בן אמון שהוא ודורו היו צדיקים, והתחיל בשלש עשרה שנה למלכו, שאז בהיותו בן דעת החל לעבוד את ה’: 1:3: ויהי וכן התמידה נבואתו בימי יהויקים שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע כמ”ש חז”ל עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו, שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק, ור”ל שנבואות אלה היו מתמידים בכל המעמדות האלה עד גלות ירושלים, שאז נתקיימו כל נבואותיו: 1:5: בטרם, הנביא צריך שיוקדם לנבואתו שני תנאים, א. ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לנבואה מטבעו, ע”י שיהיה מזגו שלם אל טוב המדות, וכן ע”י שלמות כח המדמה והשכלי ויתר כחות הנפשיות, ב. ההכנה הבחיריית, שיכין א”ע לנבואה ע”י טוב המעשים והקדושה והפרישות, וההכנה הטבעיית תחול באדם תיכף בעת יצטייר צורת הולד בבטן אמו, כי ההכנה הזאת יקבל ע”י מולידיו והיינו כמ”ש בעדיות, האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו’, וההכנה הבחיריית לא תתחיל עד יולד ויחל להשתמש בכחותיו הטבעיים והנפשיים, אולם יש הבדל בזה בין הנביאים כי תנאים אלה אינם מוכרחים רק לנביא הבא להשלים א”ע שישפיע עליו שפע הנבואה לצורך עצמו להשלימו בדעת אלהים ובהשגות עליונות שזה לא יהיה רק אם מוכן ע”ז מצד טבעו ובחירתו, לא כן הנביא המשולח מאת ה’ ליסר גוים ולהוכיח לאומים שאז בעת יצטרך ה’ לשלוח שליח כללי אל העם ולא ימצא איש המוכן לזה מעצמו, יבחר איש אחד הטוב בעיניו ויכינהו לנבואה ע”י שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו, (ובזה תמצא מענה על רוב הקושיות שהקשו על הרמב”ם שהחליט במורה שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, והקשו עליו מנבואת גדעון ומנוח ודומיהם, כי זה לא היה מפני זכות המקבל רק מפני צורך המשפיע), וז”ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך לנבואה בטרם תצא מרחם, ר”ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך, שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי: 1:6: ואומר, השיב, שהגם שיוכל להשפיע עליו הנבואה גם אם יחסרו לו השלמיות שהם תנאים אל הנבואה, יען שהוא נביא לשליחות כולל, אבל הלא א”כ יש חסרון אחר, והוא כי הנביא השלוח צריך שלא יהיה נער רק זקן ורגיל כדי שיוכל לדבר ולהוכיח גוים רבים, וז”ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וזה יהיה משלשה פנים, א. שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים, ב. שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שע”ז צריך הרגל רב, ג. מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו: 1:7: ויאמר ה’, אחר שבזה נכלל ג’ חששות שנים מצדו וא’ מצד העם, השיב לו ה’ בל תאמר טענה זאת מצד שאתה נער, כי נגד מה שאתה חושש שלא תערב לבך לגשת במקום גדולים, הלא אל כל אשר אשלחך תלך, שההולך בשליחות מלך גדול לא יבוש ללכת בכ”מ אשר ישולח בידעו מעלת משלחו הגם שהוא עצמו צעיר ונבזה, ונגד החשש שלא תדע לסדר הדברים בטוב טעם, את כל אשר אצוך תדבר, אתה לא תדבר דבר רק מה שאצוך ואשים דברי בפיך: 1:8: אל תירא, ונגד מה שאתה ירא שיהרגוך אל תירא מפניהם כי אנכי אצילך מידם: 1:9: וישלח ה’ את ידו, שליחות יד המוזכר אצל הגעת הנבואה, יכוון על מסירת הכח הפעליי לפעול ולעשות עפ”י נבואתו התחדשות בהמציאות, כי יד ה’ תמליץ הכח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושנוייהם, ובעת תבא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדבור הנבואיי יהיה ג”כ שליח לעקר ולטעת לסתור ולבנות, וז”ש ראה נתתי דברי בפיך, ועם הדבור הזה בעצמו ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות בין להחריבם, לנתוש את הגוים ולאבדם, וכן לנתוץ את הממלכות ולהרסם, בין לבנות את הנהרס שהם הממלכות, ולנטוע את הגוים (ע יין באה”מ), אולם גם החורבן יהיה ע”מ לבנות, וז”ש לנתוש ולנתוץ כדי שעי”כ תוכל לבנות ולנטוע, כי כן תפעול גם היד העליונה שתסתור ע”מ לבנות, וההעדר קודם להוויה והמות אל החיים: 1:11: מה אתה רואה, היד הנשלח אליו ונגע על פיו נצטייר בדמיונו באיזה דמות ומשל מתיחס לענין הנבואה והנמשל שכיון בהגעת היד, ע”ד וביד הנביאים אדמה, ושאל אותו מה רואה בדמיונו, והשיב שנתפס בדמיונו דמות מקל שקד, כאילו דמות הזה יהיה ציור של המחזה של היד שנגעה בו: 1:12: ויאמר ה’ היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים, א. כי תפס אל הדמות שם מקל לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה, והמקל יציין ההכאה המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל, וכן עם כשדים הם ביד ה’ כמקל חובלים ליסר החוטאים לא כמטה לכבוד או למשענת, ב. במה שראהו שקד, ר”ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ”א יום, וכן היו כ”א יום מן י”ז בתמוז עד ט’ באב כמ”ש חז”ל, ג. מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה’ על הרעה ויביאה עלינו, ועז”א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז”ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר”ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם): 1:13: ויהי, דברי הנביא באו מסודרים בשלש דברות, שתחלה מנהו ה’ אל השליחות והודיעו מהות השליחות שהוא לנתוש ולנתוץ, ואח”ז ייחד לו עוד שתי דברות, [דבור א’] להודיע לו זמן קיום הנבואה, שעז”א כי שוקד אני על דברי, [הדבור הב’] להודיע המקום שמשם תבא הפורעניות, ואחר שהדבור הרוחני אינו נקשר בזמן ובמקום שהם רק תנאי המוחשות, צייר לו זה במראה ודמיון, סיר נפוח, דמיון זה נאות מאד להנדמה בו, כי הם היו ממשילים את ירושלים לסיר ועמה לבשר (יחזקאל י”ב וכ”ד) שכמו שהסיר שומר את הנמצא בתוכו מפני האש, בל ישלט בו, כן העיר והמבצר ישמרם מפני האויב, המשיל את ירושלים לסיר נפוח ומעלה רתיחות, שזה יהיה בעת שתרבה המדורה ובעת שאין הסיר מכוסה למעלה, וזה הנמשל על הרבות אש האויב בריבוי יותר מכח הסיר, ועל שאין הסיר מכוסה מלמעלה בהשגחת אלהי מעוזם, שאז לא תועיל להם הגנה הסבובית מן המבצר אחר כי נגלה מסך יהודה מלמעלה כמ”ש (ישעיהו ה׳:ה׳) הסר משוכתו והיה לבער, ועי”כ פרוץ גדרו והיה למרמס עיי”ש בפי’ ודרך סיר נפוח שבעת תרתיחהו האש מצד האש יעלו הרתיחות בצד ההוא, עד שידמה כאילו המים שבסיר מתנשאים לעלות ולברוח אל צד האחר כי נדחפו מפני האש, ובכ”ז לבסוף יתרוקנו באותו צד שהאש שם, וכן הנמשל ופניו מפני צפונה המקום שמבעבע שם נקרא פניו, והפנים האלה יהיו מפני צפונה, ששם האש, ובכל זאת לשם יתרוקנו והנמשל כי ע”י המצור וחרב אויב יעלו העם מן הסיר ויחשבו לברוח מן המבצר לצד האחר, ובכ”ז ילכדו מאת הכשדים ויגלו אותם בבלה (כמ”ש לקמן נ”ב ח’): 1:14: ויאמר ה’ הודיעו הנמשל כי מצפון תפתח הרעה: 1:15: כי הנני קורא, מציין במליצתו כאילו השם יש לו ריב ומשפט על ישראל על שחטאו נגדו ויקרא לכל משפחות ממלכות צפונה שהם יהיו השופטים בינו ובין כרמו, והם יבאו ויתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים, כשופטים היושבים על כסא המשפט לשמוע טענת הבע”ד, והשופטים האלה ישבו על כסאות למשפט בכ”מ בין על פתח שערי ירושלים ובין על כל חומותיה וגם בכל ערי יהודה כאילו יתחלקו לכמה בתי דינים, סנהדרין גדולה וקטנה: 1:16: ודברתי משפטי אותם, וה’ יסדר משפטו וטענותיו לפני השופטים האלה על עמו על כל רעתם, לבקש דין מאתם, אשר עזבוני ר”ל כי רעתם היא משולשת, א. אשר עזבוני, ב. שאם היו עוזבים אותי ולא היו עובדים אלהים אחרים היה לימוד זכות עליהם שעשו זה מצד חפצם בחפשיות, אבל הם קטרו לאלהים אחרים, הגם שעבודתם כבדה יותר, ואם היו ממירים כבודם לבעבור השגת תועלת וכדומה לא היה החטא גדול כל כך אבל הם, ג. השתחוו למעשה ידיהם שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש: 1:17: ואתה, אולם טרם אושיב השופטים האכזרים האלה אתרה בם תחלה על ידך, כמו שמתרין בבע”ד ע”י שליח ב”ד, ולכן תאזר מתניך ולא תמתין עד שיבואו אצלך רק וקמת ללכת אליהם, ולא תדלג דבר מדברי רק ודברת את כל אשר אנכי מצוך מבלי להפיל דבר, וגם אל תחת מפניהם לחנוף להם כי אז אחתך לפניהם לא אם תעיז פנים נגדם: 1:18: ואני, ובל תאמר כי לא ישימו לב עליך לעמוד כנגדך, כי אני נתתיך היום שתהיה דומה בעיניהם כעיר מבצר ואח”כ כעמוד ברזל ואח”כ כחומות נחשת עד שילחמו אתך כלוחם בחזקה לכבוש עיר מבצר של אויביו, וכן תהיה בעיני כל הארץ גם למלכי יהודה ולא לבד למלכיהם שמגאותם שונאים מוסר עפ”י הרוב, כי גם לשריו וגם לכהניו שעליהם מוטל להורות דעה, ואף לכל עם הארץ, ובאופן זה. ונלחמו אליך כל הכתות ולא תמצא עזר משום אדם, ובכ”ז ולא יוכלו לך יען כי אתך אני ואני אצילך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מדבר אל ירמיהו ישירות — “בטרם אצרך בבטן ידעתיך” — ייעוד שקדם ללידה
- אפיון - נבואה וחלום | שני חזיונות פתיחה: מקל שקד ו”סיר נפוח” — סמלי ייעוד ואסון
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ שולח: “לכל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֲשַׂר (Strong’s H6236) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-003 — קריאת הנביא לשליחות ייחוד בירמיהו: הייעוד “בטרם אצרך בבטן” — לפני הלידה. רק כאן ה׳ אומר מפורשות שהנביא “נכּר” עוד בבטן אמו.
CT-025: “אל כל אשר אשלחך תלך” — הפקודה ללכת ולא לפחד.