נהר המים החיים — “ונרפאו המים”
פסוקים
וַיְשִׁבֵ֘נִי֮ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּ֒יִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֙יִת֙ קָדִ֔ימָה כִּֽי־פְנֵ֥י הַבַּ֖יִת קָדִ֑ים וְהַמַּ֣יִם יֹרְדִ֗ים מִתַּ֜חַת מִכֶּ֤תֶף הַבַּ֙יִת֙ הַיְמָנִ֔ית מִנֶּ֖גֶב לַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיּוֹצִאֵ֘נִי֮ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפ֒וֹנָה֒ וַיְסִבֵּ֙נִי֙ דֶּ֣רֶךְ ח֔וּץ אֶל־שַׁ֣עַר הַח֔וּץ דֶּ֖רֶךְ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֑ים וְהִנֵּה־מַ֣יִם מְפַכִּ֔ים מִן־הַכָּתֵ֖ף הַיְמָנִֽית׃ בְּצֵאת־הָאִ֥ישׁ קָדִ֖ים וְקָ֣ו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֤מׇד אֶ֙לֶף֙ בָּֽאַמָּ֔ה וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מֵ֥י אׇפְסָֽיִם׃ וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מַ֣יִם בִּרְכָּ֑יִם וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֖נִי מֵ֥י מׇתְנָֽיִם׃ וַיָּ֣מׇד אֶ֔לֶף נַ֕חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־אוּכַ֖ל לַעֲבֹ֑ר כִּֽי־גָא֤וּ הַמַּ֙יִם֙ מֵ֣י שָׂ֔חוּ נַ֖חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵעָבֵֽר׃ וַיֹּ֥אמֶר אֵלַ֖י הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֑ם וַיּוֹלִכֵ֥נִי וַיְשִׁבֵ֖נִי שְׂפַ֥ת הַנָּֽחַל׃ בְּשׁוּבֵ֕נִי וְהִנֵּה֙ אֶל־שְׂפַ֣ת הַנַּ֔חַל עֵ֖ץ רַ֣ב מְאֹ֑ד מִזֶּ֖ה וּמִזֶּֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּ֤יִם הָאֵ֙לֶּה֙ יוֹצְאִ֗ים אֶל־הַגְּלִילָה֙ הַקַּדְמוֹנָ֔ה וְיָרְד֖וּ עַל־הָעֲרָבָ֑ה וּבָ֣אוּ הַיָּ֔מָּה אֶל־הַיָּ֥מָּה הַמּוּצָאִ֖ים וְנִרְפּ֥אוּ הַמָּֽיִם׃ וְהָיָ֣ה כׇל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה׀אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל׃ וְהָיָה֩ (יעמדו) [עָמְד֨וּ] עָלָ֜יו דַּוָּגִ֗ים מֵעֵ֥ין גֶּ֙דִי֙ וְעַד־עֵ֣ין עֶגְלַ֔יִם מִשְׁט֥וֹחַ לַחֲרָמִ֖ים יִֽהְי֑וּ לְמִינָהֿ֙ תִּֽהְיֶ֣ה דְגָתָ֔ם כִּדְגַ֛ת הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ בִּצֹּאתָ֧ו וּגְבָאָ֛יו וְלֹ֥א יֵרָפְא֖וּ לְמֶ֥לַח נִתָּֽנוּ׃ וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה׀וּמִזֶּ֣ה׀כׇּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָ֠ל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לׇחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יוֹצְאִ֑ים (והיו) [וְהָיָ֤ה] פִרְיוֹ֙ לְמַאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה׃
פירוש רש”י
47:1: וַיְשִׁיבֵנִי. לְתוֹךְ הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: | אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית. נוֹבְעִין מִתַּחַת הַמִּפְתָּן, שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הַמִּזְרָח, וּמְצַדְּדִין בַּאֲלַכְסוֹן לְצַד הַיָּמִין, וְיוֹצְאִים מֵעֲזָרָה בִּדְרוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְיוֹצְאִין חוּץ לָעִיר. בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא שָׁנִינוּ: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי סְלָעִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הַהֵיכָל נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל שְׁתִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָאוּלָם נַעֲשָׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הָעֲזָרָה נַעֲשָׂה כְּפִי פַּךְ קָטָן (יומא עז:): 47:2: וַיּוֹצִיאֵנִי. מִן הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, בְּשַׁעַר הַצָּפוֹן: | וַיְסִבֵּנִי. סָבִיב חוֹמַת הַפְּנִימִית בְּתוֹךְ הַחִיצוֹנָה: | אֶל שַׁעַר. הַחִיצוֹנָה הַפּוֹנֶה קָדִים: | מַיִם מְפַכִּים. בויאונ״ט בְּלַעַ״ז, רְחָבִים כְּרֹחַב פִּי הַפַּךְ. כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּדְלְעֵיל (יומא עז:): 47:3: וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה. חוּץ לַחוֹמָה; וְכָל אוֹתָן אֶלֶף אַמּוֹת לֹא גָּבַר הַנַּחַל לִהְיוֹת עָמוֹק אֶלָּא עַד אָפְסַיִם, הֵם הַקַּרְסוּלִּים (ירושלמי שקלים ו:ב), שֶׁקּוֹרִין קביליי״ש בְּלַעַ״ז: 47:4: וַיָּמָד אֶלֶף. אֲחֵרוֹת, וְהֶעֱמִיקוּ עַד בִּרְכַּיִם, וְעוֹד אֶלֶף – וְהֶעֱמִיקוּ עַד מָתְנַיִם, מִכָּאן וָאֵילָךְ: נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר; מִכָּאן שֶׁאָסוּר לִיכָּנֵס בַּמַּיִם מִן הַמָּתְנַיִם וּלְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יִשְׁטְפוּהוּ הַמַּיִם (יומא עז:). מִשֶּׁבָּא לְמֵי מָתְנָיִם יָצָא עַל שְׂפַת הַנָּהָר וּמָדַד עוֹד אֶלֶף לְפָנָיו, נַחַל אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹר, וְרַגְלָיו בַּיַּבָּשָׁה עוֹמְדִין; הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיְשִׁיבֵנִי עַל שְׂפַת הַנָּחַל – כְּלוֹמַר: אֵצֶל שְׂפַת הַנַּחַל שֶׁשָּׁם הָיָה עוֹמֵד: 47:5: גָאוּ. כְּמוֹ גָדְלוּ: | מֵי שָׂחוּ. נוֹאִירֵינְ״ט בְּלַעַ״ז, מַיִם שֶׁצָּרִיךְ לָשׂוּט בָּהֶן וְלֹא לְעָבְרָם בָּרֶגֶל שֶׁלֹּא יִשְׁטְפוּהוּ; שָׂחוּ, שַׁיִּיט, כְּמוֹ ״כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשּׂוֹחֶה לִשְׂחוֹת״ (ישעיהו כה:יא): 47:6: הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם. כַּמָּה מִתְגַּבֵּר הַנַּחַל הַזֶּה? 47:7: בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל וגו׳. בְּתוֹךְ שֶׁהוֹלִיכֵנִי וְהֵשִׁיבַנִי, צָמְחוּ עַל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה .עֵץ אאביר״ץ בְּלַעַ״ז: 47:8: אֶל הַגְּלִילָה. לָאמַרְקָ״א בְּלַעַ״ז: | הַקַּדְמוֹנָה. הַמִּזְרָחִית. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּתוֹסֶפְתָּא שֶׁל סֻכָּה (סוכה ג:ט): לְהֵיכָן יוֹצְאִין? לְיָמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא וּלְיָמָּהּ שֶׁל סְדוֹם וְלַיָּם הַגָּדוֹל, לְרַפּוֹת אֶת מֵימֵיהֶם הַמְּלוּחִים וּלְמַתְּקָן: | וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה. זוֹ יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא: | וּבָאוּ הַיָּמָּה. זוֹ יָמָּה שֶׁל סְדוֹם: | אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים. זוֹ יָמָּה שֶׁל אוֹקְיָנוֹס (תנחומא, חיי שרה ג), שֶׁהוּא מוּצָא מִן הַיִּשּׁוּב לְהַקִּיף אֶת הָעוֹלָם: | וְנִרְפְּאוּ. הַמַּיִם מִמְּלִיחָתָן. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (ירושלמי שקלים ו, ב): לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם מוּצָאִים? עַל שֵׁם שְׁנֵי פְּעָמִים שֶׁיָּצְאוּ: 47:9: אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם. הַנַּחַל הַזֶּה הַמִּתְחַלֵּק לְכַמָּה נְחָלִים, מְמַתֵּק אֶת הַיַּמִּים שֶׁמִּתְעָרֵב בְּתוֹכָם, וְדָגָתָם הַנִּשְׁרֶצֶת בָּם חַיִּים וּמְתוּקִים: 47:10: וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים וְגוֹ׳ לַחֲרָמִים. לִמְכַמֹּרֶת: | לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם. לֹא מַפִּיק הֵ״א, וּפֵירוּשׁוֹ: לְמִינִים הַרְבֵּה תִּהְיֶה דְגָתָם: | לְמִינָה. לְשׁוֹן רוֹב מִינִים, כְּמוֹ ״וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר״ (שמות ז:יח); ״כָּל אַנְחָתָהּ הִשְׁבַּתִּי״ (ישעיה כא:ב): 47:11: בִּצֹּאתָיו. שֶׁל יָם, כְּמוֹ ״הֲיִגְאֶה גֹמֶא בְּלֹא בִצָּה וְגוֹ׳״ (איוב ח:יא); מָרֵישְׁ״ק בְּלַעַ״ז: | וּגְבָאָיו. כְּמוֹ ״עֲשֵׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵבִים גֵּבִים״ (מלכים ב ג:טז). הַבִּצִּים הֵם הַבִּצְעִים שֶׁסְּבִיבוֹתָיו, וְהַגֵּבִים הֵם נְקָעִים שֶׁהַמַּיִם נֶאֱסָפִים בָּהֶם: | וְלֹא יֵרָפְאוּ. לֵהָפֵךְ לִמְתִיקָה, לָמָּה? כִּי לְמֶלַח נִתָּנוּ: | וְלֹא יֵרָפְאוּ. הַוָּי״ו הַזּוֹ טְפֵלָה וִיתֵרָה: 47:12: לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר. מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ יִבְשַׁל פֵּירוֹתָיו: | לִתְרוּפָה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (סנהדרין ק.): לְהַתִּיר פֶּה אִלְּמִים וּפֶה עֲקָרוֹת. וּמַשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן רְפוּאָה, כְּמוֹ ״וַיְרַפּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה״ (ירמיה ו:יד), וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם:
פירוש רד”ק
47:1: וישיבני אל פתח הבית. אל פתח ההיכל מתחת מכתף הבית הימנית מתחילה ראה אותם יוצאים מתחת מפתן הבית שהוא באמצע מזרח הבית ואח”כ היו נוטים לצד דרום ויורדין מכתף הדרומית של שער ההיכל וכבר פירשנו כי כתף יקרא מה שאחר השער מבפנים או מבחוץ ואפשר כי מתחת מפתן הפשפש הדרומי היו יוצאים אותו שלא היה אדם נכנס בו והיו יורדים מדרום המזבח לחוץ לעזרה ומשם עד חוץ לעיר ובדברי רבותינו ז”ל המעיין הזה תחילתו מבית קדש הקדשים אמר ר’ פנחס משום רבי הונא צפוראה מעין היוצא מבית קדש הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים כיון שהגיע אל פתח ההיכל נעשה כחוט של שתי כיון שהגיע לפתח האולם נעשה כחוט של ערב וכיון שהגיע לפתח העזרה נעשה כפי פך קטן היינו דתנן שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג. ובתוספתא דסוכה ר’ אליעזר אומר מים מפכין מסכסכין ועולין כמו פי הפך ועתידין להיות יוצאין מתחת יד מפתן הבית מכאן ואילך וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים וימד אלף ויעבירני מים ברכים וימד אלף ויעבירני מי מתנים כיון שהגיע אל פתח בית דוד נעשה נחל גדול שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה: 47:2: ויוציאני דרך שער צפונה ויסיבני דרך חוץ. הקיפני מן המזרח לצפון והוציאני משער העזרה אשר בצפון דרך חוץ להר הבית: | אל שער החוץ דרך הפונה קדים. והוציאני מהר הבית דרך שער המזרחי של הר הבית: | והנה מים מפכים מן הכתף הימנית. והמים ההם היו יוצאים מכתף הדרומי של הר הבית ומפכים פירושו יוצאין לפי ענינו וכן ת”י ונפקין: 47:3: בצאת האיש. האיש המראה אותו כל זו המראה והוא המלאך שזכר בראש המראה כמראה נחשת: | וקו בידו. הוא פתיל פשתים כמו שזכר בראש המראה: | וימד אלף באמה. מדד באותו קנה שהיה קנה המדה כמו שפירשו ומדד ממקום שהיו עוברים המים האלה ומדד בהם אלף באורך והעבירני בהם והיו מי אפסים ות”י מי קרסולין וכן פרז”ל שהיה אדם נכנס בהם עד קרסוליו והם יתדות הרגל שקורין קביליי”ש בלע”ז: 47:4: וימד אלף. מדד אלף אחרים והמים גאו עד שהגיעו לברכים זהו שאמר מים ברכים ועוד מדד אלף אחרים והגיעו עד מתנים זהו שאמר ויעבירני מי מתנים: | מים ברכים. בא הסמיכות עם מ”ם הרבים כמו אמרים אמת סיגים כסף והדומים להם שכתבנו בספר מכלול: 47:5: וימד אלף נחל. ועוד מדד פעם רביעית אלף אחרים והיה הנחל עמוק שלא יכולתי לעבור בו ברגל: | כי גאו המים מי שחו. עד שהיו מי שחייה שלא יוכל אדם לעבור בהם אלא אם כן ישחה עליהם והוא שם בשקל אחז מן כאשר יפרש השוחה לשחות: 47:6: ויאמר אלי הראית בן אדם. כלומר איך הנחל הזה הולך וגדל הבן בו רוצה לומר כן תהיה טובת ישראל הולכת וגדלה: | ויוליכני וישיבני על שפת הנחל. הוליכני והוציאני מן המים והושיבני על שפת הנחל שהכניסני ממנו אל המים: 47:7: בשובני והנה אל שפת הנחל עץ רב מאד. מה שלא היה בו מתחילה כשנכנס מן השפה אל הנחל עץ רב דרך כלל: 47:8: ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה. הגלילה שם מחוז כמו גלילת פלשת והדומים לו, | הקדמונה. פירוש מזרחית: | הערבה. כתרגומו מישרא: | ובאו הימה אל הימה המוצאים. כתרגומו ועלו בימא לימא רבא מתפקין כלומר יכנסו לים ומשם לים הגדול ויתכן פירוש הפסוק כן כי שני חלקים יעשה הנחל אחד ילך לים מזרחי ואחד ילך לים מערבי והוא שאמר בנבואת זכריה חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון וכן פירושו ובאו הימה אל המזרחי כמו שאמר אל הגלילה הקדמונה רוצה לומר כי מדרך מזרח יבאו לים: | אל הימה המוצאים. פירושו אל הים המערבי יהיו מוצאים כמו כן וארז”ל להיכן היו יוצאים לים טבריא ולים סדום ולים אוקינוס לרפות מימיהן המלוחים ולמתקן וירדו על הערבה זה ימה של טבריא ובאו הימה זה ימה של סדום אל הימה המוצאים זה ים אוקיינוס שהוא מוצא מן הישוב להקיף את העולם: | ונרפאו המים. מן מליחתן: ונרפאו האל”ף נחה: 47:9: והיה כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבא שם נחלים יחיה. יחיה אותם המים שיכנס בהם אחד משני הנחלים או שניהם כל נפש חיה שישרץ בו יחיה באותו הים כי יש ים שלא ישרצו בו דגים וגם לא יחיו בו דגים וזה זכרו חכמי המחקר כי בים פלשתים לא ישרצו בו דגים ולא יחיו בו כי המים מרים מרוב מליחותם וכן ים סדום ואפשר כי לשני הימים האלה יכנסו הנחלים האלה וירפאו המים ויחיו בהם הדגים ולכן תהיה בהם דגה רבה מאוד ואמר ישרץ לשון זכר ועליו נאמר יחיה כי מצאנו נפש לשון זכר כל נפש שבעה אחד נפש: 47:10: והיה יעמדו עליו דוגים. כתיב וקרי עמדו הנחל הזה יהיה גדול שיעמדו עליו צדי הדג שתהיה בו דגה רבה ויונתן תרגם ויהא אתר למיקם עלוהי צידין: | מעין גדי ועד עין עגלים. זה המקום מעין גדי ועד עין עגלים שהוא סמוך לנחל זה כל המקום הזה יהיה משטח לחרמים שישטחו שם הציידים רשתותיהם: | למינה תהיה דגתם. הה”א רפה ודינה במפיק רוצה לומר למין הדגה כלומר לכל מיני הדגה תהיה שם דגתם וכנוי מ”ם דגתם אל הנחלים: 47:11: בצאתו. כתיב בלא יו”ד וקרי ביו”ד וכתיב באל”ף במקום וי”ו ופירושו מקומות הביצה: | וגבאיו. מן לחשוף מים מגבא והיא חפירה שמתאספין בה המים וכנוי בצאתו וגבאיו אל הים שזכר כלומר כשירפאו מי הים לא ירפאו מקומות שיבאו שם מימיהם ויתאספו באותם ביצות וגבאים אותם מים לא ירפאו: | למלח נתנו. יהיו צריכים לאותם מים בעבור מלח כדי להטעים התבשילים ולמלוח כל דבר שיצטרך וי”ת למלח נתנו למחפורין דמלח יהון: 47:12: ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה. כל עץ מאכל הוא עץ רב שאמר למעלה ולא פירש איזה עץ ועתה אמר שעץ מאכל יהיה מכל פירות שבעולם: | לא יבול עלהו. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: | ולא יתום פריו לחדשיו יבכר. ולא יכלה פרי האילן כי מחדש לחדש יבכר וזה יהיה על דרך מופת: | כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. מימי זה הנחל יוצאים מן המקדש כמו שאמרנו למעלה ולפיכך יהיה בהם זה הפלא כי העצים אשר על שפתו ששותים ממנו לא יתום פרים ועליהם לא יבול: | והיו פריו למאכל. כתיב והיו וטעמו על פריו ועל עליו וקרי והיה שטעמו על פריו ואמר אחר כך ועליהו לתרופה רוצה לומר וכן יהיה לתרופה ופירוש תרופה שזכר מן עמודי שמים ירופפו כלומר יהיה עלהו לרפאת כל שבר שיניחו עלי העצים האלה על כל שבר וירפא ויונתן תרגם וטרפוהי לאסותא ורז”ל דרשו לתרופה נוטריקון להתיר פה אלמים ופה עקרות:
פירוש מלבי”ם
47:1: וישבני משם השיבו אל פתח עזרת ישראל המזרח, וראה שמתחת מפתן הבית יוצאים מים ונמשכים אל צד מזרח, כאילו יוצאים מן הבית אל פני הבית כי המזרח הוא הפנים, וראה שמקום המים נמשך מכתף הבית שבצד ימין מצד דרום המזבח: 47:2: ויוצאני, הוציאו מן העזרה דרך שער הצפוני (כי שער המזרחי של החצר הפנימי וכן של החיצונה היה סגור) ולכן הוצרך להקיף דרך שער צפון, ובא בחוץ אל לפני שער המזרחי של החצר החיצונה וראה שהמים מפכים מן החצר אל הר הבית מכתף הימנית, ור”ל שהמקור היה פתוח כפי פך: 47:3: בצאת האיש קדים, ויצא עמו אל צד מזרח דרך הר הבית, ומדד אלף אמה והיו עדיין המים מועטים כאפס ואין: 47:4: וימד, מדד עוד אלף אמה והמים הגיעו עד הברכים, וימד אלף אמה השלישית, והיו המים עד המתנים: 47:5: וימד אלף הרביעית, ראה כי גאו המים מאד והנה מלבד שיהיה הנס כפשוטו, שיצא מקור נפתח מבית ה’, כמ”ש (יואל ד׳:י״ח) ומעין יצא מבית ה’ והשקה את נחל השטים, (וזכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, כי בירושלים לא היה מעין מעולם ואז תתרבה הברכה ממקור מים חיים. חוץ מזה בא לרמז ג”כ על מי הדעת והתורה והאמונה אשר יצאו מבית ה’, כי מציון תצא תורה, ובאר שהמים הקדושים האלה יוצאים מתחת מפתן הבית הימנית מנגב למזבח, לא מצד כתף הצפון, כי צד צפון היה מיוחד לשחיטת קדשי קדשים שרובם באו לכפר פשע ולהתם חטאת, כמו חטאת ואשם שבאו לכפר, וגם עולה באה לכפר על הרהור הלב ועל עשה ולאו הנתק לעשה, ומצד זה לא יזלו מי הדעת מדלים כי לא ידעו את ה’ מצד יראת העונש וסור מרע, רק המקור יפתח מצד ימין המזבח ששם מקריבים זבחי רצון ושלמים ותודה, שמורה על עבודת ה’ מצד הכרת טובו וחסדו ואמתתו. אולם על מה יורו ארבעה המדידות אשר מדד בנחל. ? פי’ הרי”א שרומז על ארבעה מיני השגות שישיגו את ה’ ע”י מי הדעת הנובעים מן הקדש, ומי אפסים הוא השגת עולם ההויה וההפסד ההבל והאפס ומי ברכים הוא השגת עולם הגלגלים בעלי התנועה ומי מתנים הוא השגת עולם המלאכים אשר כחם במתנם גבורי כח עושי דברו ומי שחו הוא השגות האלהות אשר גאו המים מעומק המושג מבלי יוכל איש עבור בו ולדעתי רמז בזה כי הגם שבעת ההיא תמלא הארץ דעת את ה’ כמים יכסו על ים, בכ”ז יהיו דומים כמים המכסים את הים שיש מקומות עמוקים ומקומות בלתי עמוקים, כי הגם שכולם יכירו את ה’ יהיה חילוף מדרגות בכמות ההשגה ואיכות ההשגה ועומקה, שכ”א ישיג כפי מדרגתו והודיע לו כי אז יתחלקו האנשים אל ארבע מדרגות, א. אומות אשר ישארו עוד במעמד לסכלות הקדום שעבדו לכוכבים ומזלות כמו חינא ויאפאן ואנשי הודו, והם יקבלו מעט מידיעת האל ויהיו המים מי אפסים, ב. אומות שאינם עובדי ע”ז ויש להם דת, רק שטועים באלהות ועובדים ללא אלהי אמת, הם יקבלו יותר ממי הדעת ויהיה להם המים מי ברכים, ג. האומות שקבלו דעות אמתיות באמונת האלהות ובאחדותו רק שלא קבלו דת האמיתית ומצות האלהות הם ירוו יותר ממקור מים חיים ויהיה להם מי הדעת מי מתנים, ד. האומה שקבלה תורת ה’ וחקיו ומצותיו הם ישיגו ההשגות הגדולות ויהיה להם נחל נובע מקור חכמה מי שחו, כי גאו מי הדעת בנפשם בשפע רב. והראה שהמי אפסים קרובים יותר אל המקדש ממי ברכים, ללמד שבכ”ז כולם ישקדו על דלתותיו לבקש אותו ולהכירו וללכת באור ה’, שעד שאלה שלא קבלו עדיין דרכי ה’ כלל ידחקו יותר לשקוד על האהל וירדפו לדעת את ה’, כמ”ש לכו ונלכה אל ה’ וכו’ ויורנו מדרכיו. ואלה שלא למדו יהיו יותר בפנים מן אלה שכבר למדו וידעו את ה’ שיצאו לחוץ להפיץ מעינותיהם חוצה, עד שהמים מי שחו כבר יעתקו א”ע מחדר הורתם לשוט בארך וללמד בכל הארץ. וחז”ל אמרו במליצתם, המעין הזה תחלתו מבית קדשי הקדשים, אמר ר’ פנחס בשם ר”ה, המעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחלה דומה לקרני חגבים, כין שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, וכיון שהגיע לפתח האולם נעשה כחוט של ערב, וכיון שהגיע לפתח עזרה נעשה כפי פך קטן. דעתם, שהמים האלה המדעיים, התחלתם מהשכל הנאצל מעולם האצילות שמרומז בבית קה”ק, ושם דומה כקרני חגבים, כי אין אנו משיגים מן האור ההוא הגדול רק כמחט סדקית. וכשהגיע לפתח היכל שמרמז על ההשגה בעולם הכסא, יוכר יותר כחוט של שתי. ובפתח האולם, שמרמז על ההשכלה בעולם המלאכים, שם תפתח הידיעה יותר עד שיצא מפתח העזרה ולחוץ, ובא אל עולם האופנים שהוא העולם הגשמי, ששם דומה כפך, והמים מפכים, כי שם בני אדם משיגים ומעיינים בחכמת תכונת השמים ובסדר העולם השפל, ובזה המליץ שמדד האלף הא’ נגד האלוף והלימוד בעולם האצילות והיו מי אפסים, כי שם ההשגה אין ואפס ולא ישיג שם השכל הקשור בחומר ותתרחב ההשגה ותעמיק יותר בעניני עולם הכסא עד ברכים, ותתרחב יותר בעולם המלאכים עד מתנים, ובאלף ולימוד האחרון שהוא בעולם הגלגלים בעלי חומר, שם גאו המים כי רבו החוקרים ועצמה הידיעה בתכונה ובטבע ובכל מיני המדעים: 47:6: ויאמר אלי הראית בן אדם, ר”ל האם השגת והבנת את המראה אשר הראתיך, ואז וישיבני אל שפת הנחל, ששב פעם שנית ללכת על שפתו: 47:7: ובשובני, והנה על שפת הנחל עץ רב מאד, ראה שבתוך כך גדל עץ רב מזה ומזה משני עברי הנחל: 47:8: ויאמר אלי, עתה בא לפרש לו שני המראות שראה, ופי’ לו תחלה ענין המים והנחל שראה, ואח”ז (בפסוק י”ב) יפרש לו מה ענין העצים אמר לו שהמים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה היינו לים המזרחי, וירדו על הערבה אל ים הערבה, ובאו הימה ר”ל משם יבואו אל ים אחר, אל הימה המוצאים ר”ל ומן הים האחר יבוא אל הים שהוא יוצא מן הישוב, דהיינו אל ים אוקינוס ונרפאו המים, ובכל אלה הארבעה הימים שיבואו שם ירפאו המים ממליחותם ואמרו חז”ל להיכן הם יוצאים, לים טבריה, ולים סדום, ולים אוקינוס, לרפאות המים המלוחים, וירדו על הערבה זה ימה של טבריה, ובאו הימה שזה ימה של סדום, ואל המים המוצאים זה ים אוקינוס וכונת המליצה הזאת, שמי הדעת הוכרת ה’ יתפשטו אז בין שני האומות אדום וישמעאל, שישמעאל הם יושבי המזרח, ואדום הם יושבי המערב, כמ”ש (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון והם השני כתות שראה במשל שא’ עובר במי ברכים וא’ עובר במי מתנים, ואז ישתו את המים המדעים אשר יצאו מבית ה’ ויקבלו האמונה האמתית וירפאו מן המלח סדומית המסמא את העינים באמונות בלתי אמתיות. וכן יצאו המים המדעיים גם אל ימה של סדום, שהיא מליצה על המשוקעים עוד בעבודת אלילים שעליהם רמז במי אפסים, וגם הם ירפאו מן המלח המכלה עיני רואים, ויראו אור בהיר, וגם ירד לימה של טבריה ששם מושב בני ישראל אשר המליץ עליהם במי שחו, לרפאות גם תחלואי נפשם וכולם ישתו מן המים המדעיים ותבא חכמה כמים בקרבם איש לפי הכנתו: 47:9: והיה כל נפש חיה אשר ישרץ במקום שיבואו שם נחלים המקודשים, יחיה, וגם ירבה מאד, כי המים האלה ירפאו מליחת המים המרים הממיתים את הבע”ח, ולכן יחיו וירבו מאד, והמליצה בזה שבני אדם אשר יחיו בימים האלה וישתו מן המים המדעיים מי התורה והאמונה יחיו חיים הנפשיים, וכן יתרבו המקבלים האמונה האמיתית, שע”י המים האלה ירפאו מחלי הנפש באמונות זרות, וממילא כן יוסף הנחל להגיר שם מימיו וכן יוסיפו לשאוב בששון ממעיני הישועה, שכפי שירבו לקבל כן יוסיף ה’ להשפיע מבועי השכל והדעת וישאבו למודים חדשים והשגות עיוניות: 47:10: והיה עמדו עליו דוגים, לצוד הדגים, עד שכל שטח הארץ שמעין גדי עד עין עגלים יהיה משטח לחרמים ורשתות לצידת הדגים והדגים יהיו למינה היינו מכל מין ומין, ויהיו דגים גדולים כדגת ים הגדול, וגם יהיו רבה מאד במספר, והמליצה שיעמדו אז נביאים רבים ומורים ומלמדים הצדים את הדגים, היינו שיקחו את הנפשות שהיו במדרגות דגים, שהוא הבע”ח הפחות, ויעלום לרשותם שיהיו במדרגת האדם המדבר והמשכיל והיודע, ובמקום שהוא מעין גדי עד עין עגלים, ר”ל מקום שעבדו לכוכבים ומזלות, ויערכו לגדי שלחן וימירו את כבודם בתבנית עגל, שעבדו למזל טלה ולמזל שור, וחשבו שעין גדי הוא המשוטט בארץ ומשגיח עליה, יהיה שם משטח לחרמים ורשתות המשוכים נפשות לרשות הקדושה והאמונה והדעת, והנצודים לרשות הקדושה יהיו מכל מין, מכן אומה ולשון, וגם שרים וגדולים מכל כת ירבו מאד לדעת את ה’ ולחסות בצל כנפיו: 47:11: בצאתיו וגבאיו, אמנם ימצאו עוד מקומות לחים וגבאים של מים אשר לא ירפאו כי לא יבא הנחל שמה, והם נתנו למלח להטעים התבשיל ולמלוח כל דבר, והמליצה כי ישארו עוד אנשים פראיים בהמיים אשר יהיו נתקים ומפורדים מן הנחל המדעיי, ויהיו מועטים בלתי מתקיימים זמן רב, כמקומת בצה ורפש וגבים שאצל הנחל שמתיבשים ונשאר מקומם מלח, כן בעשן יכלו ויהיו נציב מלח: 47:12: ועל הנחל, עתה מפרש על מה רומזים העצים שראה שגדלו על שפת הנחל, שהוא רומז שלעתיד יעלה על שפת הנחל כל עץ מאכל, ולא יבולו עליהם ופרים לא יתמו ופרים יהיו למאכל ועליהם יהיו לרפואה, והמליצה שגם ההצלחות העולמיים שמצד זה ידמו כמשל העץ הצומח, שהוא חיי הגוף מצד הנפש הצומחת שלו שבו כח הזן והמגדל והמוליד בדומה, גם הצלחת הגוף יגדל מאד, עד שגופם יהיה כעץ מאכל נושא פרי, אשר לא יתום, כי יאריכו ימים, וגם העלים שהם העושר והקנינים שלהם שהם שומרי הפרי לא יבולו, כי העושר לא ידיח אותם מעבודת ה’, כי בהפך העלים יהיו לתרופה ולעזר אל האושר והשלימות, כי המים ההם שהם הלמודים יצאו מן המקדש ממקור נאמן, וגם שפע הברכה הבא להם תצא מן המקדש, ר”ל מהשגחת ה’, לא מן המערכה, לכן יבכר בכל חדש, כי ה’ יחדש עליהם מעשה בראשית, ובכל עת חידוש הלבנה העליונה תריק עליהם מגד גרש ירחים ושפע רב, ויתחדש להם עטרת תפארת ואמרו חז”ל לתרופה להתיר פה של אלמים ושל עקרים, היינו לתקן ברית הלשון והמעור שישאו פרי קדש הלולים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | נהר מתחת לפתח הבית הולך ועמק — מקרסול לברכיים לחלצים למים-לשחות; מים שמרפאים
- אפיון - נבואה וחלום | “כל נפש חיה אשר ישרוץ” — חזון גן-עדן חדש: עצי פרי לכל חודש, עלים לרפואה
הערות
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-022 — מים כסמל גאולה מים מן המקדש = המקור הרוחני שמחיה הכל. ים-המלח “ייירפא”. הניגוד לפרק מז:יא: “בצאותיו ומגרשיו לא יירפאו למלח יהיו” — אפילו במים החיים יש מה ש”שמור” לשימוש אחר. לפי רד”ק: הנהר = תורה ורוח אלוקים הגדלים ומתרחבים — רמז עמוק לצמיחת הנשמה.