חוקי הכוהנים והלויים

פסוקים

וַיָּ֣שֶׁב אֹתִ֗י דֶּ֣רֶךְ שַׁ֤עַר הַמִּקְדָּשׁ֙ הַחִיצ֔וֹן הַפֹּנֶ֖ה קָדִ֑ים וְה֖וּא סָגֽוּר׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהֹוָ֗ה הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִֽהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ וְאִישׁ֙ לֹא־יָ֣בֹא ב֔וֹ כִּ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣א ב֑וֹ וְהָיָ֖ה סָגֽוּר׃ אֶֽת־הַנָּשִׂ֗יא נָ֥שִׂיא ה֛וּא יֵשֶׁב־בּ֥וֹ (לאכול) [לֶאֱכׇל־]לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה מִדֶּ֨רֶךְ אוּלָ֤ם הַשַּׁ֙עַר֙ יָב֔וֹא וּמִדַּרְכּ֖וֹ יֵצֵֽא׃ וַיְבִיאֵ֜נִי דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר הַצָּפוֹן֮ אֶל־פְּנֵ֣י הַבַּ֒יִת֒ וָאֵ֕רֶא וְהִנֵּ֛ה מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶת־בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה וָאֶפֹּ֖ל אֶל־פָּנָֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהֹוָ֗ה בֶּן־אָדָ֡ם שִׂ֣ים לִבְּךָ֩ וּרְאֵ֨ה בְעֵינֶ֜יךָ וּבְאׇזְנֶ֣יךָ שְּׁמָ֗ע אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ לְכׇל־חֻקּ֥וֹת בֵּית־יְהֹוָ֖ה וּלְכׇל־תּוֹרֹתָ֑ו וְשַׂמְתָּ֤ לִבְּךָ֙ לִמְב֣וֹא הַבַּ֔יִת בְּכֹ֖ל מוֹצָאֵ֥י הַמִּקְדָּֽשׁ׃ וְאָמַרְתָּ֤ אֶל־מֶ֙רִי֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה רַב־לָכֶ֛ם מִֽכׇּל־תּוֹעֲב֥וֹתֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ בַּהֲבִיאֲכֶ֣ם בְּנֵי־נֵכָ֗ר עַרְלֵי־לֵב֙ וְעַרְלֵ֣י בָשָׂ֔ר לִהְי֥וֹת בְּמִקְדָּשִׁ֖י לְחַלְּל֣וֹ אֶת־בֵּיתִ֑י בְּהַקְרִֽיבְכֶ֤ם אֶת־לַחְמִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם וַיָּפֵ֙רוּ֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֶ֖ל כׇּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶֽם׃ וְלֹ֥א שְׁמַרְתֶּ֖ם מִשְׁמֶ֣רֶת קׇדָשָׁ֑י וַתְּשִׂימ֗וּן לְשֹׁמְרֵ֧י מִשְׁמַרְתִּ֛י בְּמִקְדָּשִׁ֖י לָכֶֽם׃ כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ כׇּל־בֶּן־נֵכָ֗ר עֶ֤רֶל לֵב֙ וְעֶ֣רֶל בָּשָׂ֔ר לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־מִקְדָּשִׁ֑י לְכׇ֨ל־בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֕ר בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֣י אִם־הַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֤ר רָחֲקוּ֙ מֵעָלַ֔י בִּתְע֤וֹת יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר תָּע֣וּ מֵעָלַ֔י אַחֲרֵ֖י גִּלּוּלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃ וְהָי֤וּ בְמִקְדָּשִׁי֙ מְשָׁ֣רְתִ֔ים פְּקֻדּוֹת֙ אֶל־שַׁעֲרֵ֣י הַבַּ֔יִת וּֽמְשָׁרְתִ֖ים אֶת־הַבָּ֑יִת הֵ֠מָּה יִשְׁחֲט֨וּ אֶת־הָעוֹלָ֤ה וְאֶת־הַזֶּ֙בַח֙ לָעָ֔ם וְהֵ֛מָּה יַעַמְד֥וּ לִפְנֵיהֶ֖ם לְשָׁרְתָֽם׃ יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר יְשָׁרְת֤וּ אוֹתָם֙ לִפְנֵ֣י גִלּוּלֵיהֶ֔ם וְהָי֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְמִכְשׁ֣וֹל עָוֺ֑ן עַל־כֵּן֩ נָשָׂ֨אתִי יָדִ֜י עֲלֵיהֶ֗ם נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃ וְלֹֽא־יִגְּשׁ֤וּ אֵלַי֙ לְכַהֵ֣ן לִ֔י וְלָגֶ֙שֶׁת֙ עַל־כׇּל־קׇ֣דָשַׁ֔י אֶל־קׇדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וְנָֽשְׂאוּ֙ כְּלִמָּתָ֔ם וְתוֹעֲבוֹתָ֖ם אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃ וְנָתַתִּ֣י אוֹתָ֔ם שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֣רֶת הַבָּ֑יִת לְכֹל֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר יֵעָשֶׂ֖ה בּֽוֹ׃ וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי׃ וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל־שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה׃ פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִֽהְי֖וּ עַל־מׇתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע׃ וּ֠בְצֵאתָ֠ם אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם׃ וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָאשֵׁיהֶֽם׃ וְיַ֥יִן לֹא־יִשְׁתּ֖וּ כׇּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃ וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹא־יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם־בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ׃ וְאֶת־עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין־טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יוֹדִעֻֽם׃ וְעַל־רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּ (לשפט) [לְמִשְׁפָּ֔ט] בְּמִשְׁפָּטַ֖י (ושפטהו) [יִשְׁפְּט֑וּהוּ] וְאֶת־תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכׇל־מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ׃ וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטׇמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵ֠ם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ׃ וְאַחֲרֵ֖י טׇהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ־לֽוֹ׃ וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל־הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהָיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַחֲלָתָ֑ם וַאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם׃ הַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹאכְל֑וּם וְכׇל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִהְיֶֽה׃ וְרֵאשִׁית֩ כׇּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכׇל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃ כׇּל־נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן־הָע֖וֹף וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹאכְל֖וּ הַכֹּהֲנִֽים׃ וּבְהַפִּֽילְכֶ֨ם אֶת־הָאָ֜רֶץ בְּנַחֲלָ֗ה תָּרִ֩ימוּ֩ תְרוּמָ֨ה לַיהֹוָ֥ה׀קֹ֘דֶשׁ֮ מִן־הָאָ֒רֶץ֒ אֹ֗רֶךְ חֲמִשָּׁ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ אֹ֔רֶךְ וְרֹ֖חַב עֲשָׂ֣רָה אָ֑לֶף קֹדֶשׁ־ה֥וּא בְכׇל־גְּבוּלָ֖הּ סָבִֽיב׃ יִֽהְיֶ֤ה מִזֶּה֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ חֲמֵ֥שׁ מֵא֛וֹת בַּחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת מְרֻבָּ֣ע סָבִ֑יב וַחֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֔ה מִגְרָ֥שׁ ל֖וֹ סָבִֽיב׃ וּמִן־הַמִּדָּ֤ה הַזֹּאת֙ תָּמ֔וֹד אֹ֗רֶךְ (חמש) [חֲמִשָּׁ֤ה] וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף וְרֹ֖חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֑ים וּבֽוֹ־יִהְיֶ֥ה הַמִּקְדָּ֖שׁ קֹ֥דֶשׁ קׇדָשִֽׁים׃ קֹ֣דֶשׁ מִן־הָאָ֜רֶץ ה֗וּא לַכֹּ֨הֲנִ֜ים מְשָׁרְתֵ֤י הַמִּקְדָּשׁ֙ יִֽהְיֶ֔ה הַקְּרֵבִ֖ים לְשָׁרֵ֣ת אֶת־יְהֹוָ֑ה וְהָיָ֨ה לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ לְבָ֣תִּ֔ים וּמִקְדָּ֖שׁ לַמִּקְדָּֽשׁ׃ וַחֲמִשָּׁ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ אֹ֔רֶךְ וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים רֹ֑חַב (יהיה) [וְֽהָיָ֡ה] לַלְוִיִּם֩ מְשָׁרְתֵ֨י הַבַּ֧יִת לָהֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה עֶשְׂרִ֥ים לְשָׁכֹֽת׃ וַאֲחֻזַּ֨ת הָעִ֜יר תִּתְּנ֗וּ חֲמֵ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ רֹ֔חַב וְאֹ֗רֶךְ חֲמִשָּׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף לְעֻמַּ֖ת תְּרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל יִהְיֶֽה׃ וְלַנָּשִׂ֡יא מִזֶּ֣ה וּמִזֶּה֩ לִתְרוּמַ֨ת הַקֹּ֜דֶשׁ וְלַאֲחֻזַּ֣ת הָעִ֗יר אֶל־פְּנֵ֤י תְרֽוּמַת־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ וְאֶל־פְּנֵי֙ אֲחֻזַּ֣ת הָעִ֔יר מִפְּאַת־יָ֣ם יָ֔מָּה וּמִפְּאַת־קֵ֖דְמָה קָדִ֑ימָה וְאֹ֗רֶךְ לְעֻמּוֹת֙ אַחַ֣ד הַחֲלָקִ֔ים מִגְּב֥וּל יָ֖ם אֶל־גְּב֥וּל קָדִֽימָה׃ לָאָ֛רֶץ יִֽהְיֶה־לּ֥וֹ לַאֲחֻזָּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־יוֹנ֨וּ ע֤וֹד נְשִׂיאַי֙ אֶת־עַמִּ֔י וְהָאָ֛רֶץ יִתְּנ֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְשִׁבְטֵיהֶֽם׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה רַב־לָכֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל חָמָ֤ס וָשֹׁד֙ הָסִ֔ירוּ וּמִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה עֲשׂ֑וּ הָרִ֤ימוּ גְרֻשֹֽׁתֵיכֶם֙ מֵעַ֣ל עַמִּ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ מֹֽאזְנֵי־צֶ֧דֶק וְאֵֽיפַת־צֶ֛דֶק וּבַת־צֶ֖דֶק יְהִ֥י לָכֶֽם׃ הָאֵיפָ֣ה וְהַבַּ֗ת תֹּ֤כֶן אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֔ה לָשֵׂ֕את מַעְשַׂ֥ר הַחֹ֖מֶר הַבָּ֑ת וַעֲשִׂירִ֤ת הַחֹ֙מֶר֙ הָאֵיפָ֔ה אֶל־הַחֹ֖מֶר יִהְיֶ֥ה מַתְכֻּנְתּֽוֹ׃ וְהַשֶּׁ֖קֶל עֶשְׂרִ֣ים גֵּרָ֑ה עֶשְׂרִ֨ים שְׁקָלִ֜ים חֲמִשָּׁ֧ה וְעֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֗ים עֲשָׂרָ֤ה וַחֲמִשָּׁה֙ שֶׁ֔קֶל הַמָּנֶ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ זֹ֥את הַתְּרוּמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תָּרִ֑ימוּ שִׁשִּׁ֤ית הָאֵיפָה֙ מֵחֹ֣מֶר הַחִטִּ֔ים וְשִׁשִּׁיתֶם֙ הָאֵיפָ֔ה מֵחֹ֖מֶר הַשְּׂעֹרִֽים׃ וְחֹ֨ק הַשֶּׁ֜מֶן הַבַּ֣ת הַשֶּׁ֗מֶן מַעְשַׂ֤ר הַבַּת֙ מִן־הַכֹּ֔ר עֲשֶׂ֥רֶת הַבַּתִּ֖ים חֹ֑מֶר כִּֽי־עֲשֶׂ֥רֶת הַבַּתִּ֖ים חֹֽמֶר׃ וְשֶׂה־אַחַ֨ת מִן־הַצֹּ֤אן מִן־הַמָּאתַ֙יִם֙ מִמַּשְׁקֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִנְחָ֖ה וּלְעוֹלָ֣ה וְלִשְׁלָמִ֑ים לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּ֚ל הָעָ֣ם הָאָ֔רֶץ יִהְי֖וּ אֶל־הַתְּרוּמָ֣ה הַזֹּ֑את לַנָּשִׂ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וְעַֽל־הַנָּשִׂ֣יא יִֽהְיֶ֗ה הָעוֹל֣וֹת וְהַמִּנְחָה֮ וְהַנֵּ֒סֶךְ֒ בַּחַגִּ֤ים וּבֶחֳדָשִׁים֙ וּבַשַּׁבָּת֔וֹת בְּכׇֽל־מוֹעֲדֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֽוּא־יַעֲשֶׂ֞ה אֶת־הַחַטָּ֣את וְאֶת־הַמִּנְחָ֗ה וְאֶת־הָעוֹלָה֙ וְאֶת־הַשְּׁלָמִ֔ים לְכַפֵּ֖ר בְּעַ֥ד בֵּֽית־יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ תִּקַּ֥ח פַּר־בֶּן־בָּקָ֖ר תָּמִ֑ים וְחִטֵּאתָ֖ אֶת־הַמִּקְדָּֽשׁ׃ וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֣ם הַחַטָּ֗את וְנָתַן֙ אֶל־מְזוּזַ֣ת הַבַּ֔יִת וְאֶל־אַרְבַּ֛ע פִּנּ֥וֹת הָעֲזָרָ֖ה לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעַ֨ל־מְזוּזַ֔ת שַׁ֖עַר הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃ וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בְּשִׁבְעָ֣ה בַחֹ֔דֶשׁ מֵאִ֥ישׁ שֹׁגֶ֖ה וּמִפֶּ֑תִי וְכִפַּרְתֶּ֖ם אֶת־הַבָּֽיִת׃ בָּ֠רִאשׁ֠וֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל׃ וְעָשָׂ֤ה הַנָּשִׂיא֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא בַּעֲד֕וֹ וּבְעַ֖ד כׇּל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ פַּ֖ר חַטָּֽאת׃ וְשִׁבְעַ֨ת יְמֵי־הֶחָ֜ג יַעֲשֶׂ֧ה עוֹלָ֣ה לַיהֹוָ֗ה שִׁבְעַ֣ת פָּ֠רִ֠ים וְשִׁבְעַ֨ת אֵילִ֤ים תְּמִימִם֙ לַיּ֔וֹם שִׁבְעַ֖ת הַיָּמִ֑ים וְחַטָּ֕את שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים לַיּֽוֹם׃ וּמִנְחָ֗ה אֵיפָ֥ה לַפָּ֛ר וְאֵיפָ֥ה לָאַ֖יִל יַעֲשֶׂ֑ה וְשֶׁ֖מֶן הִ֥ין לָאֵיפָֽה׃ בַּשְּׁבִיעִ֡י בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בֶּחָ֔ג יַעֲשֶׂ֥ה כָאֵ֖לֶּה שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים כַּֽחַטָּאת֙ כָּעֹלָ֔ה וְכַמִּנְחָ֖ה וְכַשָּֽׁמֶן׃ כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ שַׁ֜עַר הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים יִהְיֶ֣ה סָג֔וּר שֵׁ֖שֶׁת יְמֵ֣י הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וּבְי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ יִפָּתֵ֔חַ וּבְי֥וֹם הַחֹ֖דֶשׁ יִפָּתֵֽחַ׃ וּבָ֣א הַנָּשִׂ֡יא דֶּ֩רֶךְ֩ אוּלָ֨ם הַשַּׁ֜עַר מִח֗וּץ וְעָמַד֙ עַל־מְזוּזַ֣ת הַשַּׁ֔עַר וְעָשׂ֣וּ הַכֹּהֲנִ֗ים אֶת־עֽוֹלָתוֹ֙ וְאֶת־שְׁלָמָ֔יו וְהִֽשְׁתַּחֲוָ֛ה עַל־מִפְתַּ֥ן הַשַּׁ֖עַר וְיָצָ֑א וְהַשַּׁ֥עַר לֹא־יִסָּגֵ֖ר עַד־הָעָֽרֶב׃ וְהִשְׁתַּחֲו֣וּ עַם־הָאָ֗רֶץ פֶּ֚תַח הַשַּׁ֣עַר הַה֔וּא בַּשַּׁבָּת֖וֹת וּבֶחֳדָשִׁ֑ים לִפְנֵ֖י יְהֹוָֽה׃ וְהָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁר־יַקְרִ֥ב הַנָּשִׂ֖יא לַיהֹוָ֑ה בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת שִׁשָּׁ֧ה כְבָשִׂ֛ים תְּמִימִ֖ם וְאַ֥יִל תָּמִֽים׃ וּמִנְחָה֙ אֵיפָ֣ה לָאַ֔יִל וְלַכְּבָשִׂ֥ים מִנְחָ֖ה מַתַּ֣ת יָד֑וֹ וְשֶׁ֖מֶן הִ֥ין לָאֵיפָֽה׃ וּבְי֣וֹם הַחֹ֔דֶשׁ פַּ֥ר בֶּן־בָּקָ֖ר תְּמִימִ֑ם וְשֵׁ֧שֶׁת כְּבָשִׂ֛ים וָאַ֖יִל תְּמִימִ֥ם יִהְיֽוּ׃ וְאֵיפָ֨ה לַפָּ֜ר וְאֵיפָ֤ה לָאַ֙יִל֙ יַעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה וְלַ֨כְּבָשִׂ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְשֶׁ֖מֶן הִ֥ין לָאֵיפָֽה׃ וּבְב֖וֹא הַנָּשִׂ֑יא דֶּ֣רֶךְ אוּלָ֤ם הַשַּׁ֙עַר֙ יָב֔וֹא וּבְדַרְכּ֖וֹ יֵצֵֽא׃ וּבְב֨וֹא עַם־הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֮ בַּמּוֹעֲדִים֒ הַבָּ֡א דֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר צָפ֜וֹן לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֗ת יֵצֵא֙ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב וְהַבָּא֙ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב יֵצֵ֖א דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפ֑וֹנָה לֹ֣א יָשׁ֗וּב דֶּ֤רֶךְ הַשַּׁ֙עַר֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א ב֔וֹ כִּ֥י נִכְח֖וֹ (יצאו) [יֵצֵֽא]׃ וְֽהַנָּשִׂ֑יא בְּתוֹכָ֤ם בְּבוֹאָם֙ יָב֔וֹא וּבְצֵאתָ֖ם יֵצֵֽאוּ׃ וּבַחַגִּ֣ים וּבַמּוֹעֲדִ֗ים תִּהְיֶ֤ה הַמִּנְחָה֙ אֵיפָ֤ה לַפָּר֙ וְאֵיפָ֣ה לָאַ֔יִל וְלַכְּבָשִׂ֖ים מַתַּ֣ת יָד֑וֹ וְשֶׁ֖מֶן הִ֥ין לָאֵיפָֽה׃ וְכִֽי־יַעֲשֶׂה֩ הַנָּשִׂ֨יא נְדָבָ֜ה עוֹלָ֣ה אוֹ־שְׁלָמִים֮ נְדָבָ֣ה לַיהֹוָה֒ וּפָ֣תַֽח ל֗וֹ אֶת־הַשַּׁ֙עַר֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־שְׁלָמָ֔יו כַּאֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וְיָצָ֛א וְסָגַ֥ר אֶת־הַשַּׁ֖עַר אַחֲרֵ֥י צֵאתֽוֹ׃ וְכֶ֨בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֜וֹ תָּמִ֗ים תַּעֲשֶׂ֥ה עוֹלָ֛ה לַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּ֖קֶר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ וּמִנְחָה֩ תַעֲשֶׂ֨ה עָלָ֜יו בַּבֹּ֤קֶר בַּבֹּ֙קֶר֙ שִׁשִּׁ֣ית הָאֵיפָ֔ה וְשֶׁ֛מֶן שְׁלִישִׁ֥ית הַהִ֖ין לָרֹ֣ס אֶת־הַסֹּ֑לֶת מִנְחָה֙ לַיהֹוָ֔ה חֻקּ֥וֹת עוֹלָ֖ם תָּמִֽיד׃ (ועשו) [יַעֲשׂ֨וּ] אֶת־הַכֶּ֧בֶשׂ וְאֶת־הַמִּנְחָ֛ה וְאֶת־הַשֶּׁ֖מֶן בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר עוֹלַ֖ת תָּמִֽיד׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה כִּֽי־יִתֵּ֨ן הַנָּשִׂ֤יא מַתָּנָה֙ לְאִ֣ישׁ מִבָּנָ֔יו נַחֲלָת֥וֹ הִ֖יא לְבָנָ֣יו תִּֽהְיֶ֑ה אֲחֻזָּתָ֥ם הִ֖יא בְּנַחֲלָֽה׃ וְכִֽי־יִתֵּ֨ן מַתָּנָ֜ה מִנַּחֲלָת֗וֹ לְאַחַד֙ מֵֽעֲבָדָ֔יו וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ עַד־שְׁנַ֣ת הַדְּר֔וֹר וְשָׁבַ֖ת לַנָּשִׂ֑יא אַ֚ךְ נַחֲלָת֔וֹ בָּנָ֖יו לָהֶ֥ם תִּהְיֶֽה׃ וְלֹא־יִקַּ֨ח הַנָּשִׂ֜יא מִנַּחֲלַ֣ת הָעָ֗ם לְהֽוֹנֹתָם֙ מֵאֲחֻזָּתָ֔ם מֵאֲחֻזָּת֖וֹ יַנְחִ֣ל אֶת־בָּנָ֑יו לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָפֻ֣צוּ עַמִּ֔י אִ֖ישׁ מֵאֲחֻזָּתֽוֹ׃ וַיְבִיאֵ֣נִי בַמָּבוֹא֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־כֶּ֣תֶף הַשַּׁ֒עַר֒ אֶל־הַלִּשְׁכ֤וֹת הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֶל־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים הַפֹּנ֖וֹת צָפ֑וֹנָה וְהִנֵּה־שָׁ֣ם מָק֔וֹם (בירכתם) [בַּיַּרְכָתַ֖יִם] יָֽמָּה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י זֶ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יְבַשְּׁלוּ־שָׁם֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֶת־הָאָשָׁ֖ם וְאֶת־הַחַטָּ֑את אֲשֶׁ֤ר יֹאפוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה לְבִלְתִּ֥י הוֹצִ֛יא אֶל־הֶחָצֵ֥ר הַחִיצוֹנָ֖ה לְקַדֵּ֥שׁ אֶת־הָעָֽם׃ וַיּוֹצִיאֵ֗נִי אֶל־הֶחָצֵר֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה וַיַּ֣עֲבִרֵ֔נִי אֶל־אַרְבַּ֖עַת מִקְצוֹעֵ֣י הֶחָצֵ֑ר וְהִנֵּ֤ה חָצֵר֙ בְּמִקְצֹ֣עַ הֶחָצֵ֔ר חָצֵ֖ר בְּמִקְצֹ֥עַ הֶחָצֵֽר׃ בְּאַרְבַּ֜עַת מִקְצֹע֤וֹת הֶחָצֵר֙ חֲצֵר֣וֹת קְטֻר֔וֹת אַרְבָּעִ֣ים אֹ֔רֶךְ וּשְׁלֹשִׁ֖ים רֹ֑חַב מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְאַרְבַּעְתָּ֖ם מְׄהֻׄקְׄצָׄעֽׄוֹׄתׄ׃ וְט֨וּר סָבִ֥יב בָּהֶ֛ם סָבִ֖יב לְאַרְבַּעְתָּ֑ם וּמְבַשְּׁל֣וֹת עָשׂ֔וּי מִתַּ֥חַת הַטִּיר֖וֹת סָבִֽיב׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י אֵ֚לֶּה בֵּ֣ית הַֽמְבַשְּׁלִ֔ים אֲשֶׁ֧ר יְבַשְּׁלוּ־שָׁ֛ם מְשָׁרְתֵ֥י הַבַּ֖יִת אֶת־זֶ֥בַח הָעָֽם׃

פירוש רש”י

44:2: סָגוּר יִהְיֶה. רַבּוֹתֵינוּ הֶעֱמִידוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּפִשְׁפָּשׁ הַדְּרוֹמִי שֶׁהָיָה לְשַׁעַר הַהֵיכָל; פִּשְׁפָּשׁ – פֶּתַח קָטָן. כָּךְ שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (ד, ב): שְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בְּדָרוֹם וְאֶחָד בְּצָפוֹן; שֶׁבְּדָרוֹם – לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, עָלָיו מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל: הַשַּׁעַר הַזֶּה יִהְיֶה סָגוּר: | בָּא בוֹ. לֶעָתִיד לָבֹא: 44:3: אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא וְגוֹ׳. אֶת הַנָּשִׂיא אֲנִי נוֹתֵן רְשׁוּת, נָשִׂיא הוּא וְחָשׁוּב, וְאֵין דַּרְכּוֹ לֵישֵׁב וְלֶאֱכוֹל עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים בַּלְּשָׁכוֹת: | הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לֶאֱכֹל לֶחֶם. בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ: | מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא. כְּשֶׁהוּא נִכְנָס לְתוֹךְ הֶחָצֵר הַפְּנִימִית כְּדֵי לִיכָּנֵס לְשַׁעַר קָטָן זֶה לֶאֱכוֹל בּוֹ, דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר הָעֲזָרָה שֶׁבְּמִזְרָח יִכָּנֵס לְתוֹךְ הָעֲזָרָה, וּבוֹ בַּדֶּרֶךְ יָשׁוּב כְּשֶׁיָּשׁוּב יֵצֵא בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּכְנַס. וּלְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר לְמַטָּה (יחזקאל מו:ט) בְּעִנְיָן ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ וְגוֹ׳״, שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת הָעֲזָרָה קַפַּנְדַּרְיָא – לְפִי שֶׁאוֹתָהּ בִּיאָה לִרְאִיַּת פָּנִים וְצָרִיךְ לְהֵרָאוֹת יָפֶה, הֻצְרַךְ לוֹמַר כָּאן בְּבִיאוֹת שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה קַפַּנְדַּרְיָא (ברכות ט,ה), לְפִי שֶׁאֵין בִּיאָה זוֹ לִרְאִיַּת פָּנִים כְּמוֹ שֶׁל רְגָלִים; וְכֵן הֵעִיד עוֹד לְמַטָּה בָּעִנְיָן פְּעָמִים רַבּוֹת: | מָצָאתִי. אֶת הַנָּשִׂיא. כֹּהֵן גָּדוֹל נָשִׂיא הוּא, וּמֵחֲשִׁיבוּתוֹ יְהֵא רַשַּׁאי לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלֶחֶם קָדָשִׁים בּוֹ אוֹתוֹ שַׁעַר שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ: | מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא. דֶּרֶךְ אוּלָם שַׁעַר מִזְרָחִי יִכָּנֵס לָעֲזָרָה, וְיָבוֹא עַד אוֹתוֹ פִּשְׁפָּשׁ לֶאֱכוֹל בּוֹ לַחְמוֹ: | וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא. שֶׁאֵין זֶה רָאוּי לְקַפַּנְדַּרְיָא כִּשְׁאָר שְׁעָרִים, וְכָל הַיּוֹם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילַת הַנָּשִׂיא יִהְיֶה סָגוּר: 44:7: בְּנֵי נֵכָר. שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, זֶהוּ מְשׁוּמָּד; וְהֵם עַרְלֵי לֵב (זבחים כב:): | וְעַרְלֵי בָשָׂר. כֹּהֵן שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה: 44:8: וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי, בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם. תְּשִׂימוּן לָכֶם, לְדַעְתְּכֶם, בְּמִקְדָּשִׁי אֲנָשִׁים רוֹצְחִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לִהְיוֹת שׁוֹמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי: 44:10: כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ וְגוֹ׳. כִּי אִם כֹּה תַּעֲשׂוּ לָהֶם, הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי וְנַעֲשׂוּ מְשׁוּמָּדִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעַכְשָׁיו חָזְרוּ בָהֶם: | וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם. מִגֶּשֶׁת עוֹד אֶל מִזְבְּחִי, אֶל פְּקֻדּוֹת שֶׁל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת, פְּקֻדּוֹת קוֹמַנְדִישָׁ״שׁ בְּלַעַ״ז, שׁוֹמְרִים וְשׁוֹטְרִים יִהְיוּ: 44:11: הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעוֹלָה. עֲבוֹדָה הַכְּשֵׁרָה בְּזָרִים, וּבַעֲבָדִים וּבְנָשִׁים (זבחים לא:): 44:12: לְמִכְשׁוֹל עָוֹן. כּוֹמְרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְהַמְשִׁיכָם לְכָךְ: 44:15: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. מִשֵּׁבֶט לֵוִי: | בְּנֵי צָדוֹק. לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ רִאשׁוֹן בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ: | בִּתְעוֹת. קְנַאיִנְשַׁאַרְ״ר בְּלַעַ״ז: 44:17: אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. לִפְנַי וְלִפְנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: | וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר. תְּכֵלֶת שֶׁהָיָה בַּמְּעִיל וּבָאַבְנֵט (שמות לט:כד, כט) לֹא יִלְבָּשֶׁנּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בַּעֲבוֹדַת פְּנִים: | וָבָיְתָה. וְלִפְנִים: 44:18: פַּאֲרֵי. קַאפִּיֵיל״שׁ בְּלַעַ״ז: | לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. שָׁנִינוּ בִּבְרַיְתָא: אֵין חוֹגְרִין בְּמָקוֹם שֶׁמְּזִיעִין, לֹא לְמַעְלָה מֵאֲצִילֵיהֶם וְלֹא לְמַטָּה מִמָּתְנֵיהֶם, שֶׁהוּא מְקוֹם זֵיעָה (זבחים יח:). אַנְלַאשׁוֹיִי״רָא בְּלַעַ״ז. לָשׁוֹן אַחֵר: אָסְרָה הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים מַלְבּוּשֵׁי הַצֶּמֶר, כִּי הַצֶּמֶר מֵזִיעַ הַגּוּף וּמֵזִיעַ אֶת הַבָּשָׂר: 44:19: אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. לְפִי שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בַּהֵיכָל לִפְנַי וְלִפְנִים וּקְרָאָם ״חָצֵר הַפְּנִימִית״ (יחזקאל מד:יז), וְאֶצְלָם יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל חָצֵר הַחִיצוֹנָה, לְכָךְ הֻצְרַךְ לִכְפּוֹל שְׁתֵּי פְּעָמִים, לוֹמַר שֶׁעַל עֶזְרַת נָשִׁים הוּא אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין: | וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ויקרא טז:כג) ״וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבַּד אֲשֶׁר לָבַשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם״: | וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְלָא יִתְעָרְבוּן עִם עַמָּא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן״, כְּלוֹמַר: לֹא יִגְּעוּ אֶל הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאֵין בִּגְדֵי חוֹל טְהוֹרִין אֵצֶל בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (ראה רש״י יחזקאל מב:יד): 44:20: וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ. לְהַעֲבִיר אֶת כָּל הַשֵּׂעָר: | וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ. גִּדּוּל שֵׂעָר לֹא יַרְבּוּ: | כָּסוֹם יִכְסְמוּ. כַּכֻּסֶּמֶת הַזּוֹ, שֶׁסְּדוּרִין בַּשִּׁבֹּלֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה לְצַד עִקָּרוֹ שֶׁל זֶה; כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם זַצַ״ל. וְיִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן מִדַּת דָּבָר הַשָּׁוֶה, לֹא גְזִיזַת רֹאשׁ וְלֹא גִּדּוּל שֵׂעָר, אֶלָּא בְּמִדָּה שָׁוָה; אמולי״ר בְּלַעַ״ז: 44:21: בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. אֶל הַהֵיכָל: 44:22: כִּי אִם בְּתוּלוֹת. יִקְּחוּ הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, אֲבָל יֵשׁ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר יִקְּחוּ אֶת הָאַלְמָנָה, כְּגוֹן הֶדְיוֹטִין, וְזֶהוּ מִכֹּהֵן יִקָּחוּ – יֵשׁ מִן הַכֹּהֵן שֶׁמּוּתָּרִין בְּאַלְמָנָה, מָצָאתִי: | אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה. גְּמוּרָה, פְּרָט לִגְרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁפְּנוּיָה הִיא, אֲסוּרָה אַף לְהֶדְיוֹט (קדושין עח.): 44:26: וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ. אַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִן הַמֵּת; כָּךְ שְׁנוּיָה בְּמוֹעֵד קָטָן (מועד קטן טו:): 44:27: וּבְיוֹם בֹּאוֹ. תְּחִלָּה אֶל הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַנֵּךְ לַעֲבוֹדָה. יַקְרִיב חַטָּאתוֹ זוֹ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלּוֹ; כָּךְ שְׁנוּיָה בְּמוֹעֵד קָטָן (טו, ב – טז, א), שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט טָעוּן עֲשִׂירִית הָאֵיפָה בְּיוֹם חִנּוּכוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְגוֹ׳״ (ויקרא ו:יג), וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת (עח, א): 44:28: וְהָיְתָה לָהֶם. הַכְּהֻנָּה לְנַחֲלָה: 44:29: חֵרֶם. לְשׁוֹן קֹדֶשׁ; וְכֵן כָּל לְשׁוֹן חֶרְמָה שֶׁהוּא עַל הַקֹּדֶשׁ (ויקרא כז:כח): 44:30: לְהָנִיחַ. אַפּוֹשִׁי״ר בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וַיָּנַח בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיִם״ (שמות י:יד): 44:31: כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁהֻתְּרָה לָהֶם מְלִיקַת חַטַּאת הָעוֹף, שֶׁהִיא נְבֵלָה וּטְרֵפָה, הֻצְרַךְ לְהַזְהִירָם עַל שְׁאָר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת; כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (מנחות מה.): 45:1: וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה. שֶׁעֲתִידִים לַחֲלוֹק אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁנֵים עָשָׂר רְצוּעוֹת; לֹא כַּחֲלוּקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה לָרַב כְּפִי מִנְיָנוֹ וְלַמְּעַט כְּפִי פְּקוּדָיו (במדבר כו:נד), וְהָיוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים אוֹ שְׁלֹשָׁה בִּרְצוּעָה אַחַת, עַכְשָׁיו הַחֲלָקִים שָׁוִים וְכְּשׁוּרוֹת הַכֶּרֶם, מִפְּאַת יָם עַד פְּאַת קָדִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף הַסֵּפֶר (יחזקאל מח): | תְּרוּמָה לַה׳. לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַזֶּה בּוֹ: 45:2: יִהְיֶה מִזֶּה. מִן הַתְּרוּמָה הַזּוֹ יִהְיֶה לְצֹרֶךְ הַקֹּדֶשׁ לְהַר הַבַּיִת חֲמֵשׁ מֵאוֹת קָנִים, וְהַמּוֹתָר לְבָתִּים לַכֹּהֲנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף הַסֵּפֶר (יחזקאל מח:ח-כא): 45:3: וּמִן הַמִּדָּה הַזֹּאת. בְּקָנֶה הַמִּדָּה שֶׁנִּמְדַּד בּוֹ רִבּוּעַ הַר הַבַּיִת חֲמֵשׁ מֵאוֹת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה (יחזקאל מב:כ): ״לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ חוֹמָה לוֹ סָבִיב״, ״חֲמֵשׁ מֵאוֹת קָנִים וְגוֹ׳״ (יחזקאל מב:טז-יט): | תָּמוֹד אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. קָנִים, וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָנִים; וּלְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בַּפָּסוּק רִאשׁוֹן מַה הֵן חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, אִם קָנִים אִם אַמּוֹת, הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים מִדּוֹת – בִּקְנֵה הַמִּדָּה שֶׁנִּמְדְּדוּ בָּהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת נִמְדָּדִין אֲלָפִים הַלָּלוּ לַתְּרוּמָה: 45:4: קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ. סָרֵס אֶת הַמִּקְרָא: מוֹתַר הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר מִן הָאָרֶץ הוּא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ הַקְּרֵבִים וְגוֹ׳; קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ הִיא הַתְּרוּמָה הַזֹּאת: | לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה. הָעוֹדֵף עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים לַמִּזְרָח, וּכְנֶגְדָּן לַמַּעֲרָב, וְהַמִּקְדָּשׁ בָּאֶמְצַע, וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לַצָּפוֹן, וּכְנֶגְדָּן לַדָּרוֹם: | וְהָיָה לָהֶם מָקוֹם לְבָתִּים. הָעוֹדֵף הַזֶּה שֶׁסָּבִיב הַמִּקְדָּשׁ: | וּמִקְדָּשׁ לַמִּקְדָּשׁ. וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת הָאֶמְצָעִיִּים (יחזקאל מה:ב) יִהְיוּ מְקֻדָּשִׁים לְצֹרֶךְ הַמִּקְדָּשׁ, אִישִׁיינְטִיג״יאָה אַלְשִׁיינְטוּאִיירָא בְּלַעַ״ז: 45:5: וַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. קָנִים אֹרֶךְ וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רֹחַב – תָּרִימוּ רְצוּעָה אַחֶרֶת, אֵצֶל זוֹ בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל זוֹ, לְצֹרֶךְ הַלְוִיִּם; כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּסוֹף הַסֵּפֶר, שֶׁהִיא בַּדָּרוֹם (יחזקאל מח:י-יג). מצאתי, עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת יִהְיֶה לַלְוִיִּם בְּהֶיקֵּף הַמִּקְדָּשׁ, לִשְׁמֹר הַבַּיִת וּלְנוֹי, וּמוֹתַר הָרְצוּעוֹת יַעֲשׂוּ לְצָרְכֵיהֶם, תוספות: 45:6: וַאֲחֻזַּת הָעִיר. בְּהֶיקֵּף הָעִיר, אֲחֻזַּת מוֹשַׁב חוֹל שֶׁלָּהּ, לִבְנוֹת בָּהּ יִשְׂרָאֵל בָּתִּים: | תִּתְּנוּ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים רֹחַב. בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל שְׁנִיָּה, וְאֹרֶךְ כְּמִדַּת שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת; נִמְצֵאת כָּל הַתְּרוּמָה מְרֻבַּעַת: עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עַל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים: | לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. כְּלוֹמַר: בְּמִדַּת אֹרֶךְ רְצוּעוֹת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ: | לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה. אוֹתָהּ רְצוּעָה שְׁלִישִׁית תִּהְיֶה מוֹשָׁב לַזָּרִים: 45:7: וְלַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר. בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה הוּא חוֹלֵק אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמִּזְרָחָהּ לְמַעַרְבָהּ לִשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה רְצוּעוֹת, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְמִנְיָן הַשְּׁבָטִים, וְכָל אַחַת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אֶלֶף קָנִים רֹחַב וְאָרְכָּן כְּאֹרֶךְ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּרְצוּעָה אַחַת לִדְרוֹמָהּ, אַרְכָּה מִן הַגְּבוּל מִזְרָח וְעַד גְּבוּל מַעֲרָב, וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים קָנִים, כִּשְׁאַר כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק. וּמֵאוֹתָהּ רְצוּעָה הוּא תּוֹרֵם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שָׁלוֹשׁ רְצוּעוֹת הַלָּלוּ הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים עַל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֲלָפִים, וְהָעוֹדֵף עֲלֵיהֶם לַמִּזְרָח עַד סוֹף הַגְּבוּל הָאָרֶץ, וְכֵן לַמַּעֲרָב, יִהְיֶה לַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לַמִּזְרָח וּלְמַעֲרַב: | אֶל פְּנֵי תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי אֲחֻזַּת הָעִיר. כְּנֶגֶד כָּל רֹחַב שְׁלֹשָׁה הָרְצוּעוֹת הַמֻּבְדָּלוֹת לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל רְצוּעוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַאֲחֻזַּת הָעִיר: | מִפְּאַת יָם יָמָּה. מִמַּעֲרַב תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְהָעִיר עַד מַעֲרַב הַגְּבוּל: | וּמִפְּאַת קֵדְמָה קָדִימָה. וּמִמִּזְרָח הַתְּרוּמָה לְמֶצֶר מִמִּזְרָח, לְעֻמַּת אַחַד הַחֲלָקִים שֶׁל שְׁבָטִים הַמְפֹרָשִׁין בְּסוֹף הַסֵּפֶר (יחזקאל מח:כא), שֶׁהֵם מִגְּבוּל יָם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד גְּבוּל קָדִים: 45:8: לָאָרֶץ יִהְיֶה לוֹ לַאֲחֻזָּה. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״דָּא אַרְעָא תְּהֵא רַבָּא לְאַחֲסָנְתָא״: | וְלֹא יוֹנוּ. לְשׁוֹן אוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁגּוֹזְלִין אֶת נַחֲלָתָם: 45:9: הָרִימוּ גְרֻשׁוֹתֵיכֶם. סַלְּקוּ אֶת שֶׁאַתֶּם מְגָרְשִׁים אֶת עַמִּי מִנַּחֲלָתָם: 45:10: וְאֵיפַת. לְמִדַּת הַיָּבֵשׁ: | וּבַת. לְמִדַּת הַלַּח: 45:11: הָאֵיפָה וְהַבַּת. לְשׁוֹן מִדָּה, חֹמֶר וְכוֹר (יחזקאל מה:יד) מוֹיִ״י בְּלַעַ״ז: | תֹּכֶן אֶחָד. לְשׁוֹן מִנְיָן, כְּמוֹ ״וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ״ (שמות ה:יח); מִדָּה אַחַת: זוֹ עֲשִׂירִית לְחֹמֶר שֶׁל יָבֵשׁ, שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאִין, וְזוֹ עֲשִׂירִית לְחֹמֶר הַלַּח: | לָשֵׂאת. כְּמוֹ לָקַחַת, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לְמֵיסַב״. לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר תִּהְיֶה הַבַּת, וְכֵן עֲשִׂירִית לַחֹמֶר יָבֵשׁ: | הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ. סְכוּם חֶשְׁבּוֹן הַבַּת וְהָאֵיפָה לְפִי גֹּדֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה, מָצָאתִי, אִם יוֹסִיפוּ בַּחֹמֶר יוֹסִיפוּ בַּבַּת, אִם יִפְחֲתוּהוּ מִזֶּה יִפְחֲתוּהוּ מִזֶּה, שֶׁיְּכַוֵּן מַעְשְׂרוֹ לוֹ: 45:12: וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה. ״עֶשְׂרִים מָעִין״ (תרגום יונתן): | עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל. הֲרֵי שִׁשִּׁים שְׁקָלִים: | הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם. לוּצוֹנְ״ט בְּלַעַ״ז; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן מִנְיָן. וַהֲרֵי יֵשׁ כָּאן מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים זוּז; מִכָּאן שֶׁהָיָה מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל, וְהוֹסִיפוּ עָלָיו בִּימֵי יְחֶזְקֵאל שְׁתוּת – הֲרֵי מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים (בבא בתרא צ.-צ:). וּכְשֶׁחִלְּקוֹ הַכָּתוּב לִשְׁלֹשָׁה, וְלֹא כָתַב סְתָם שִׁשִּׁים שְׁקָלִים יִהְיֶה לָכֶם הַמָּנֶה – צִוָּה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִשְׁקָל שְׁלִישִׁיתוֹ וּמִשְׁקָל רְבִיעִיתוֹ וּמִשְׁקָל מָנֶה שֶׁל חוֹל שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תְּלָתוּת מַנְיָא עֶסְרִין סִלְעִין, מָנֵי כַסְפָּא עֶסְרִין וַחֲמֵשׁ סִלְעִין, רַבְעוּת מַנְיָא חֲמֵשׁ עֶסְרֵי סִלְעִין, כּוּלְהוֹן שִׁתִּין מָנִין, וּמַנָּא רַבָּא – קוּדְשָׁא יְהֵא לְכוֹן״: 45:13: שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים. הֲרֵי אֶחָד מִשִּׁשִּׁים; הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִכָּאן, וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ (משנה תרומות ד, ג): עַיִן רָעָה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים: | וְשִׁשִּׁיתֶם. וּתְחַלְּקוּ אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בָּאֵיפָה לִתְרוּמַת חֹמֶר הַשְּׂעוֹרִים: 45:14: וְחֹק הַשֶּׁמֶן. לְמַעֲשֵׂר: | הַבַּת הַשֶּׁמֶן וְגוֹ׳. הַבַּת שֶׁהִיא מִדַּת הַשֶּׁמֶן, זוֹ הִיא מַעְשַׂר הַבַּת יְהִי מִן הַכֹּר. מָצָאתִי הָעִשּׂוּר שֶׁהַבַּת מֵעֲשֶׂרֶת מִן הַכּוּר יִהְיֶה. כֵּיצַד (מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשִׂירִית שֶׁל בַּת עַל הַכּוּר הוּא, די״ץ מזור״ש בְּלַעַ״ז; תֵּבָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת עַל עַצְמָהּ וְעַל אֲחֵרִים, כְּמוֹ ״עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ז:ט) וַ״עֲבוֹדַת בְּנֵי מְרָרִי״ (במדבר ד:לג) סא״א): | עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים. יִהְיֶה לָכֶם הַחֹמֶר, וְאָז יִתָּכֵן לִטֹּל הֵימֶנּוּ בַּת אַחַת לְמַעֲשֵׂר: | כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר. לְפִי שֶׁהַחֹמֶר יִהְיֶה לָכֶם עֶשֶׂר בַתִּים, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״חַד מִן עַסְרָא הֲוָיא בֵּיתָא בְּכוֹרָא, אֲרֵי עֲסַר בֵּיתִין כּוֹרָא״: 45:15: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן. מְיֻחָד שֶׁבְּצֹאנוֹ, וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה ״מִבְחַר נִדְרֵיכֶם״ (דברים יב:יא). לומיי״לור בְּלַעַ״ז: | מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל. דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (פסחים מח.) לְעִנְיַן הַנְּסָכִים, מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מָאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ בַּבּוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ יַיִן שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם; מִכָּאן לְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁבְּטֵלִין בְּמָאתַיִם: | מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל. מִן הַמֻּתָּר לְיִשְׂרָאֵל, כָּל קָרְבְּנוֹתֵיהֶם יִהְיוּ מַשְׁקֶה הָרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל. כָּל עִקַּר הַסְּעוּדָה קְרוּיָה עַל שֵׁם הַמַּשְׁקֶה, כְּלוֹמַר: הָאֲכִילָה עִם הַשְּׁתִיָּה תְּהֵא מִן הַמֻּתָּר לְיִשְׂרָאֵל: 45:16: אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת. הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה (פסוק יג ואילך), לְדַעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ תִּהְיֶה: 45:17: וְעַל הַנָּשִׂיא. אוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהַנָּשִׂיא הַזֶּה – בְּכֹהֵן גָּדוֹל מְדַבֵּר, וְכֵן כָּל הַנָּשִׂיא שֶׁבָּעִנְיָן; וְשָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם, שֶׁבְּמֶלֶךְ מְדַבֵּר: 45:18: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים. הוּא פַּר הַמִּלּוּאִים הָאָמוּר בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן (יחזקאל מג:יח-כז); וְלִמֵּד כָּאן שֶׁיִּהְיוּ הַמִּלּוּאִים בְּאֶחָד בְּנִיסָן: | וְחִטֵּאתָ. וְטִהַרְתָּ: 45:20: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ. יֵשׁ לוֹמַר: וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל שִׁבְעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר לְמַעְלָה ״שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (יחזקאל מג:כו). וְרַבּוֹתֵינוּ כָּךְ פֵּרְשׁוּהוּ בִּמְנָחוֹת (מנחות מה.): וְכֵן תַּעֲשֶׂה פַּר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל, בְּשִׁבְעָה שְׁבָטִים, שֶׁחִדְּשׁוּ דָבָר וְהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁלָּהֶן שֶׁחֵלֶב מֻתָּר, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים, שֶׁהֵם רֹב צִבּוּר, עַל פִּיהֶם – שֶׁמְּבִיאִין פַּר הֶעְלֵם דָּבָר: | מֵאִישׁ שׁוֹגֶה וּמִפֶּתִי וגו׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבַּיִת מֵאִישׁ שׁוֹגֶה וּמִפֶּתִי. אַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְחֻנָּךְ, יָבִיאוּ חַטָּאוֹתָם וַאֲשָׁמוֹתָם וְיִתְכַּפְּרוּ; שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכֻפָּרִים, הַבַּיִת מְכֻפָּר: 45:21: שְׁבֻעוֹת יָמִים. עַל שֵׁם שֶׁמַּתְחִילִין מִמֶּנּוּ לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, מָצָאתִי: | מַצּוֹת יֵאָכֵל. מַצּוֹת יֵאָכְלוּ בּוֹ בֶּחָג: 45:22: וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא וגו׳. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבת יג:) שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְנֹז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה, בְּרַם זָכוּר לְטוֹב חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּהוּ בֶּן גָּרוֹן שֶׁיָּשַׁב בַּעֲלִיָּה וּדְרָשׁוֹ. וּבַעֲוֹנִינוּ נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁדָּרַשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, פַּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן לָמָּה; וְאוֹמֵר אֲנִי: שֶׁמָּא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁל פֶּסַח רִאשׁוֹן, שֶׁנִּתְחַנֵּךְ בּוֹ הַבַּיִת עוֹמֵד, וּפַר זֶה בָּא תַּחַת עֵגֶל בֶּן בָּקָר שֶׁהִקְרִיב אַהֲרֹן בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים (ויקרא ט:ב); וּמַגִּיד, שֶׁאִם לֹא הִקְרִיבוֹ בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, יַקְרִיבֶנּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן כְּדֵי שֶׁיִּתְחַנֵּךְ לָעֲבוֹדָה קֹדֶם יוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁעָלָיו קָרְבָּנוֹת וְעוֹלַת הַמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֶּסֶךְ בֶּחַגִּים וְגוֹ׳: 45:23: שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִים לַיּוֹם. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד״ (במדבר כח:יא)! אֵין לִי לְהַעֲמִיד מִקְרָא זֶה אֶלָּא שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, פַּר לַיּוֹם וְאַיִל לַיּוֹם, וּבָא לְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפָּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וְלֹא הָאֵילִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְכֵן שָׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת (מה.), אַךְ לֹא הֵבִיאוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה רְאָיָה, אֶלָּא מִמִּקְרָא שֶׁנֶּאֱמַר לְמַטָּה ״וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִים וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וְאַיִל״ (יחזקאל מו:ו); וְשֶׁמָּא אַף זֶה בָּא לְלַמֵּד כֵּן; וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים לַיּוֹם. צֵרוּף דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ עוֹלִים שִׁבְעָה פָּרִים לְשִׁבְעַת הַיָּמִים: | וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם. שְׂעִירֵי הָרְגָלִים: 45:24: וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר. מִנְחַת הַנְּסָכִים אֵיפָה לַפָּר, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה ״שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים״ (במדבר כח:כ), וְיֵשׁ לוֹמַר: אֵיפַת קֶמַח לְהוֹצִיא סֹלֶת עִשָּׂרוֹן מִן הַסְּאָה, שֶׁהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין. וְאֵיפָה לַפָּר לִמֶּדְךָ שֶׁאִם לֹא מָצָא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל כָּךְ, יָבִיא מִשֶּׁל עִשָּׂרוֹן לַסְּאָה: | וְאֵיפָה לָאַיִל. אַף זוֹ קֶמַח, לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מנחות עו:): שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלֹשׁ סְאִין: | הִין לָאֵיפָה. לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה. וְיֵשׁ לוֹמַר: לֹא שֶׁיַּקְרִיב הַהִין כֻּלּוֹ, אֶלָּא שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין (משנה מנחות ט:), וְיַקְרִיב שֶׁמֶן לְפִי הַסֹּלֶת כְּמִשְׁפַּט הַזֶּבַח, לַפָּר כְּמִשְׁפָּטוֹ וְלָאַיִל כְּמִשְׁפָּטוֹ, לְפִי שְׁנָתוֹת שֶׁל הִין: 46:1: שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה קָדִים וְגוֹ׳. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (ד, ב): שְׁנֵי פִשְׁפְּשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַהֵיכָל, אֶחָד בַּדָּרוֹם וְאֶחָד בַּצָּפוֹן; שֶׁבַּדָּרוֹם – עָלָיו מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (יחזקאל מד:ב) ״אִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ וְהָיָה סָגוּר״: 46:2: דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ. כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה ״וְאֵילַמָּיו אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה״ (יחזקאל מ:לא). דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר – שֶׁל עֲזָרָה; כְּלוֹמַר: יִכָּנֵס בְּדֶרֶךְ שַׁעַר מִזְרָחִי, שֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה, וּבָא לוֹ לְאוֹתוֹ הַפִּשְׁפֵּשׁ: | וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר. אוֹתוֹ שַׁעַר הַקָּטָן, הוּא הַפִּשְׁפָּשׁ: | אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו. עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה, וּמִקְרָא זֶה מוּסָב עַל יוֹם טוֹב, כָּךְ מָצָאתִי בְּפֵירוּשִׁים מְדֻיָּקִים: | וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר. שַׁעַר הַפְּנִימִית, הִיא אֲשֶׁר בֵּאֵר – הוּא הַפִּשְׁפָּשׁ, כְּדַאֲמַר מַר (משנה תענית ד:א): אִיפְשָׁר קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְאֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? | וְלֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב. לָמָּה לֹא יִסָּגֵר? 46:3: וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ. כָּל הַיּוֹם, וְגַם כָּל הַבָּא, וְלָעֶרֶב יִסְגְּרוּהוּ: 46:4: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים. לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה ״שְׁנֵי כְבָשִׂים״ (במדבר כח:ט)?! וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת מַשְׁמַע שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית וּמַשְׁמַע יוֹם טוֹב. וְאוֹמֵר אֲנִי, שַׁבָּת זוֹ אֵינָהּ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֶלָּא יוֹם טוֹב, שֶׁטָּעוּן שִׁבְעָה כְבָשִׂים וּשְׁנֵי אֵילִים (במדבר כח:יט); וּבָא וְלִמֶּדְךָ שֶׁאֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וְאִם לֹא מָצָא שִׁבְעָה יָבִיא שִׁשָּׁה, וְאִם לֹא מָצָא שְׁנֵי אֵילִים יָבִיא אֶחָד; כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמִים לְעִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ: 46:5: מַתַּת יָדוֹ. לִמֵּד שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ: 46:6: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִים. מִקְרָא זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּמְנָחוֹת (מה.): פַּר מַה לָמַדְנוּ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ״וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם… פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם״ (במדבר כח:יא), מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שְׁנַיִם יָבִיא אֶחָד? לְכָךְ נֶאֱמַר: פַּר; | וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים. מַה לָּמַדְנוּ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ״שִׁבְעָה״ (במדבר כח:יא), מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שִׁבְעָה יָבִיא שִׁשָּׁה? לְכָךְ נֶאֱמַר: וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים. וּמִנַּיִן אֲפִילוּ אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ. מָצָאתִי: 46:8: וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא. בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים עַל הָרְאִיָּה, וְהוּא בָּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת: | דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא. בְּאוֹתוֹ שַׁעַר עַצְמוֹ יֵצֵא, וְאֵינוֹ מְצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת הָעֲזָרָה קַפַּנְדַּרְיָא. אֲבָל בַּמּוֹעֲדִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דברים טז:טז) ״יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ״, זָקוּק הוּא לַעֲשׂוֹת קַפַּנְדַּרְיָא כִּשְׁאָר הָעָם, הַיְינוּ דִּכְתִיב בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ: 46:9: וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן וְגוֹ׳ כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא. מִצְוָה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּתְרָאוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה יָפֶה יָפֶה: 46:10: וְהַנָּשִׂיא. גַּם הוּא כְּשֶׁנִּכְנָס לָעֲזָרָה לָבֹא בְּפִשְׁפַּשׁ הַהֵיכָל הַדְּרוֹמִי לְהִשְׁתַּחֲווֹת, גַּם הוּא מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹת הָעֲזָרָה קַפַּנְדַּרְיָא, וְיָבֹא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן וְיֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב עִם שְׁאָר עַם הָאָרֶץ, וְנִכְנָס וְיֵצֵא נִכְחוֹ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָאַחֵר. וְזֶהוּ בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ – כֻּלָּם, הַנָּשִׂיא עִם שְׁאָר הָעָם. וְלֹא יָבֹא דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּזְרָחִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בָּא בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְיוֹם שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, שֶׁהַשַּׁעַר הַמִּזְרָחִי אֵין נִכְחוֹ שַׁעַר בַּמַּעֲרָב: 46:12: וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה. בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: | וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר וְגוֹ׳. לֹא נכְנַס בּוֹ לַהֵיכָל, אֶלָּא עוֹמֵד שָׁם וְהַכֹּהֲנִים יַעֲשׂוּ אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וּמַה אוֹמֵר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת? וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְגוֹ׳: | אַחֲרֵי צֵאתוֹ. וְאֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוּא אוֹמֵר וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא, לְפִיכָךְ מַנִּיחוֹ פָּתוּחַ, אֲבָל בְּחוֹל אֵין דַּרְכָּם לָבֹא לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שֶׁכָּל אֶחָד עָסוּק בִּמְלַאכְתּוֹ, לְפִיכָךְ וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: 46:13: וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ. עוֹלַת הַתָּמִיד: 46:14: שִׁשִּׁית הָאֵיפָה. יְרוּשַׁלְמִית, שֶׁהִיא חֹמֶשׁ שֶׁל מִדְבָּרִית (מנחות ז.), וְהֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, הָאֶחָד לְמִנְחַת הַתָּמִיד וְאֶחָד לַחֲבִיתִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבִיתִין קְרֵבִין לַחֲצָאִין, מֵבִיא הוּא בַּבֹּקֶר עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְנָחוֹת (נ:): | לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת. אִילְפַּרְ״סִיר בְּלַעַ״ז, לְ״אַ אִימְ״לְלִיר בְּלַעַ״ז. לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת – לְכַתֵּת וְלִבְלוֹל בּוֹ אֶת הַסֹּלֶת, לְשׁוֹן רְסִיס, כְּמוֹ ״וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים״ (עמוס ו:יא), וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: אִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָּס (שבת ח:ה): 46:17: שְׁנַת הַדְּרוֹר. שְׁנַת הַיּוֹבֵל (ויקרא כה:י): | וְשָׁבַת. כְּמוֹ וְשָׁבָה: | אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה. כְּמוֹ: אַךְ לְבָנָיו תִּהְיֶה נַחֲלָתוֹ, וְלֹא תִנָּתֵן לִצְמִיתוּת לְאַחֵר (ויקרא כה:ל): 46:19: וַיְבִיאֵנִי בַמָּבוֹא. דֶּרֶךְ הָאַמָּה שֶׁבְּזָוִית בֵּית הַחִילְפוֹת, שֶׁנִּכְנָסִין בּוֹ לַאֲוִיר עֶשְׂרִים שֶׁבֵּין הַלְּשָׁכוֹת שֶׁבַּצָּפוֹן לְבֵין תָּאֵי הַהֵיכָל (ראה רש״י יחזקאל מב:ד): | אֲשֶׁר עַל כְּתֶף הַשַּׁעַר. שַׁעַר הַצְּפוֹנִי. כְּתֶף הַשַּׁעַר, אֲשֶׁר מִן הַשַּׁעַר לְמַעֲרָב: | הַפֹּנוֹת צָפוֹנָה. שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּתָחִים לְצַד חֲצַר הַחִיצוֹנָה לְצָפוֹן, וּפְתָחִים הָיוּ לָהֶם לַאֲוִיר הָעֶשְׂרִים: | בַּיַּרְכָתַיִם יָמָּה. בְּסוֹף הַלְּשָׁכוֹת לְמַעֲרָב: 46:20: לְבִלְתִּי הוֹצִיא. כְּמוֹ לְהוֹצִיא, שֶׁקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים נִפְסָלִין בְּיוֹצֵא (שבועות טו.): | לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לְאִתְעָרְבָא עִם עַמָּא״: 46:21: מִקְצוֹעַ. אַנְגְלָ״אשׁ בְּלַעַ״ז: 46:22: חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת. שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (מדות ב,ה): אֵין קְטוּרוֹת אֶלָּא שֶׁאֵינָן מְקוֹרוֹת; וְשָׁם מְפָרֵשׁ מָה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת: | מְהֻקְצָעוֹת. בְּזָוִיּוֹת מִקְצוֹעוֹת הֶחָצֵר: 46:23: וְטוּר סָבִיב בָּהֶם. שׁוּרַת נִדְבָּךְ חוֹמַת אֲבָנִים בּוֹלֵט מִן הַחוֹמָה סָמוּךְ לָאָרֶץ, וּבוֹ נְקָבִים, מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרוֹת; וּמִתַּחַת הַטּוּר חָלָל לְהַסִּיק בּוֹ אוּר מִתַּחְתָּיו, וְהַקְּדֵרוֹת מִלְמַעְלָה: | וּמְבַשְּׁלוֹת עָשׂוּי. הוּא הֶחָלָל מִתַּחַת שְׁפִיתַת הַקְּדֵרוֹת: 46:24: אֶת זֶבַח הָעָם. חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים (ויקרא ז:ל-לד), שֶׁאֵינָן נִפְסָלִין בְּצֵאתוֹ חוּץ לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם (זבחים ה,ג-ז):

פירוש רד”ק

44:1: וישב אתי, המקדש החיצון. זה ההיכל: | והוא סגור. עתה אשר השיב אותי מצאתיו סגור וכבר היה פתוח כשבא כבוד ה’ אל הבית כמו שאמר למעלה: 44:2: ויאמר אלי ה’ השער הזה סגור יהיה. לפי פשוטו יאמר זה על שער ההיכל אלא שרז”ל פירשו כי על אחד משני פשפשין שהיו לשער הגדול אמר זה כמו ששנינו במסכת מדות ושני פשפשין היו לו לשער הגדול האחד לצפון והאחד לדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו מפורש על ידי יחזקאל שנאמר ויאמר אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה’ אלהי ישראל בא בו יהיה סגור: | ה’ אלהי ישראל בא בו. רוצה לומר ענין הכבוד שנכנס בו כמו שאמר למעלה ומה שמפרשים בזה הפסוק הוא מבואר כי על המקדש הוא מדבר ועל שעריו לא על אחר וכל הפסוקים מלפניו ומאחריו תשובה להם וכל משכיל ישכיל ואינני צריך להאריך תשובתם ופירוש פשפשים פתחים קטנים: 44:3: את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה’. את הנשיא כמו אל הנשיא וכן הראה את הכהן את מי הגדת מלין והדומים להם במקום אל, וכן ת”י לרבא יהא רבא הוא אמר זה השער שהיה סגור שלא יבא בו אדם אל הנשיא יהיה ובעבור כי נשיא ישראל הוא יושב בזה השער מחוץ באסקופתו החיצונה: | לאכול לחם לפני ה’. כשאוכל זבחי שלמיו לפני ה’ יאכלם בזה המקום ומדרך אולם השער יבא שם: | ומדרכו יצא. מאותו דרך שנכנס יצא והנשיא הזה יהיה מלך המשיח כמו שאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם: 44:4: ויביאני. מבואר הוא: 44:5: ויאמר, תורתו. כתוב בלא יו”ד וקרי ביו”ד: | ושמת לבך למבא הבית בכל מוצאי המקדש. כלומר תשים לבך בכל השערים שהם מבא הבית ומוצאיו שלא יכנס בהם אדם אלא הראוי לכל מקום ומקום כמו שהם המקומות שהם המקדשים אחד יותר מחבירו: 44:6: ואמרת אל מרי. תואר כמו אל תהי מרי: | רב לכם מכל תועבותיכם. די היה לכם מכל התועבות אשר עשיתם עד שהייתם מביאים ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי וזה אמר לבני הגולה מה שעשו קודם שגלו ומה שהיו עושין הנשארים בארץ: 44:7: בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר. ערלי לב שעבדו עכו”ם ערלי בשר שמתו אחיו מחמת מילה ואף על פי שהוא אנוס ערלה מאוסה היא לפני האל יתברך ולא יכול לשרת לפני ה’ ושניהם נכרים לעבודת בית המקדש ערל לב וערל בשר ואף על פי שלא מצאנו בתורת משה רבינו ע”ה קבלה היתה בתורה שבעל פה וכן ארז”ל דבר זה מתורת משה רבינו עליו השלום לא למדנו מתורת יחזקאל בן בוזי למדנו דגמרא אגמרי להו ואתא יחזקאל ואסמכוה אקרא דלחללו את ביתי: | לחללו את ביתי. כמו ותראהו את הילד: | בהקריבכם. כאילו אתם מקריבים את לחמי חלב ודם שאתם מביאים אל ביתי הכהנים שאינם ראוים לעבודה: | ויפרו את בריתי. והם הפרו את בריתי: | אל כל תועבותיכם. שהיו כהנים לכם בעכו”ם שהייתם עובדים וי”ת בני נכר בני עממיא: 44:8: ולא שמרתם, לכם. אותם שהיו שומרים לכם במשמרת עכו”ם שלכם שמתם שומרי משמרתי במקדשי ולמ”ד לשומרי כלמ”ד הרגו לאבנר והדומים לו: 44:9: כה אמר, לא יבא אל מקדשי. לעתיד: | לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. זה שאני אומר בן נכר איני אומר על הגוים כי אין צריך לומר זה אלא בעבור בן נכר אשר בתוך בני ישראל: 44:10: כי אם הלוים. כי אם יבאו הלוים אשר רחקו מעלי אל מקדשי לא יבאו לכל דבר שירות אלא ונשאו את עונם שלא יעבדו עבודת קרבן. וי”ו ונשאו כוי”ו וישא אברהם את עיניו אלא מה יעשו אותם לוים אשר תעו בתעות בני ישראל: 44:11: והיו במקדשי משרתים. פירוש שערים יהיו ומשרתי הבית ושוחטים בה שהשחיטה כשרה בזר אבל לא יקריבו קרבן ויש לפרש כי אם הלוים לשון שבועה כמו אם לדוד אכזב וכמו אם יבואון אל מנוחתי פקידת מנויי השערים ודברי הבית יהיה להם והלוים שזכר על הכהנים הוא אומר כי כל כהן משבט לוי: 44:12: יען אשר ישרתו אותם. תחת שהיו משרתים את ישראל לפני גלוליהם לפיכך ישרתוני לעתיד לבא בעבודת הבית בדברים שהם כשרים בזרים כי כזרים אחשבם וכל הענין מבואר עד סוף הפרשה כי הכהנים אשר תעו בחיותם בתחיית המתים לעתיד ישאו עונם בזה הדבר ונשאו כלימתם: 44:15: והכהנים הלוים בני צדוק. לפי שאמר כי אותם הכהנים שתעו לא ישובו לסדר העבודה לעתיד אמר כי אותם שלא תעו ישובו לסדר עבודתם וכבר פירשנו טעם בני צדוק: 44:16: המה יבאו, אל שלחני לשרתני. כמו שת”י לפתורי דלחם אפיא: 44:17: והיה בבאם אל שערי החצר הפנימית. אם נאמר החצר הפנימית כמשמעו יהיה פירושו שער עזרת הכהנים והמזבח וממנו לשער האולם כי הכל הוא חצר ויהיה זה אם כן חדוש לעתיד כי בבגדי כהונה שהיו משמשים בהם צמר היה כמו שכתוב בתורת משה כי התכלת היא צמר צבוע בתכלת ואם נאמר כי דבר זה על עבודת כהן הגדול ביום הכיפורים לפני ולפנים שהיה עובד בבגדי פשתים איך קרא הדביר חצר והוא בית ואיך אמר בבאם ילבשו לשון רבים והעבודה ההיא לא היתה אלא בכהן גדול והיה הוא לבדו נכנס שם וביום הכפורים לבד: 44:18: פארי פשתים. נקראו כן המגבעות לפי שהיו על הראש לפאר וכן אמר ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת: | על מתניהם. כמו שכתוב בתורה ממתנים ועד ירכים יהיו: | לא יחגרו ביזע. פי’ רז”ל לא יחגרו במקום שמזיעין כדתניא כשהם חוגרים אינם חוגרים לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידים ויונתן תרגם ולא יזרזון על חרציהון אלהין על לבבהון יסרון. יזע שם בשקל נגע כי היו”ד שרש ומפני הפסוק נקמצה היו”ד: 44:19: ובצאתם אל החצר החצונה. ואחר כך אל החצר החצונה אל העם אמר איזו חצר החצונה אל העם פי’ מקום שהעם שם והוא עזרת ישראל: | יפשטו את בגדיהם. הוא מה שאמר למעלה ושם יניחו בגדיהם: | ולא יקדשו את העם בבגדיהם. כי אם יגעו את העם בבגדי כהונה שהם קדש יראה שהעם קדושים כמוהם ועל הדרך הזה ת”י ולא יתערבון עם עמא בלבושיהון: 44:20: וראשם לא יגלחו. לא יגלחו כל שער הראש: | ופרע לא ישלחו. לא יגדלו השער משלשים יום ואילך: | כסום יכסמו את ראשיהם. ישוו את הגלוח לא יגלחו מכל וכל ולא ישלחו פרע אלא בענין השוה אחד לשלשים יום ורז”ל פירשו כסום יכסמו כתספורת של בן אלעשה ראשו של זה בצד עקרו של זה ויונתן תרגם ספרא יספרון ית שער רישיהון: 44:21: ויין לא ישתו כל כהן, החצר הפנימית. בעזרת הכהנים מן המזבח ולפנים כמו שכתוב בתורה ומ”ש לו משפטי הכהנים אע”פ שכתוב בתורה לפי שחידש דברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב גם אפשר שחידש דברים שהם לעתיד לתוספת קדושה: 44:22: ואלמנה. אם אמר זה על כל כהן יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד והוא כי אלמנת כהן גדול ואפילו כהן הדיוט יכול לקחתה כהן אחר וזהו שאמר אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו ואם נאמר כי על כהן גדול דבר יהיה פירושו מכהן יקחו מקצת כהנים יקחו כמו שפירשו רבותינו ז”ל וכמו שתרגם יונתן שאר כהניא יסבון והנה הניח זונה וחללה כי כיון שכתוב בתורה לא זכר הכל: 44:23: ואת עמי. מבואר הוא: 44:24: ועל ריב, למשפט. לשפט כתיב למשפט קרי והענין אחד: | ישפטהו. ישפטו הריב כמו שכתובים משפטי הריב בתורה וכתיב ושפטוהו רוצה לומר יעמדו למשפט ושפטוהו כמשפטו: | ואת חקותי בכל מועדי. בדברי הקרבנות וכן את שבתותי יקדשו: 44:25: ואל מת אדם. זהו בכהן הדיוט: 44:26: ואחרי טהרתו. אפשר שיהיה זה לעתיד לתוספת קדושה שאחר שיטהרו לסוף שבע עוד יספרו לו שבעה ימים אחרים אלא שרז”ל פירשוה בלא חדוש ופירשו אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת: 44:27: וביום בואו אל הקדש. רוצה לומר אחרי שיטהר ויכנס לקדש שלא נכנס שם בטמאתו עתה אחרי שיטהר יקריב קרבן חטאת בעבור טמאתו וזה יהיה חידוש לעתיד ורז”ל פירשוהו בלא חידוש מקצתם פירשו יקריב חטאתו עשירית האפה שהיה כהן גדול מקריב בכל יום שלא הקריב אותו בימי טומאתו אמר שיקריבנה אחרי טהרתו ומקצתם אמרו יקריב חטאתו בא ללמד שלא יוכל לשלוח קרבנותיו בימי טומאתו שנאמר וביום בואו וגו’ יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה ובזמן שאין ראוי לביאה אין ראוי להקרבה ואני תמיה למי שאמר יקריב חטאתו זו היא עשירית האיפה והלא מדבר בכהן הדיוט שמטמא לקרובים ועשירית האיפה כהן גדול היה מקריב אותה משלו בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב וכהן הדיוט לא היה מקריב אותה אלא בשעת חינוך עבודה כלומר ביום שמתחיל לעבוד וכהן גדול לא היה מטמא לקרובים ואם כן מה הוא שאמר וביום בואו אל הקדש וגו’ ומה שאמר יספרו לו ולא אמר יספור לו רוצה לומר יספרו אחיו הכהנים שאם שכח הוא לא יניחוהו הם ליכנס לקדש עד שיעברו לו ז’ ימים ויטהר: 44:28: והיתה להם לנחלה. הכהונה תהיה להם לנחלה שלא תהיה להם אחוזה בישראל כמו שאמר בתורה: 44:29: המנחה. מבואר הוא: 44:30: וראשית כל בכורי כל. בכורי כל פרי כמו שאמר בתורה בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה’ לך יהיה וכל אשר בארצם רוצה לומר כל המיוחדים שבארצם והם שבעת המינים וכן רוצה לומר מה שאמר כל בכורי כל וכל תרומת כל כמו שאמר בתורה כל תרומת הקדשים וגומר: | מכל תרומותיכם. ראשית מכל תרומותיכם והיא תרומה גדולה שהיתה לכהן: | להניח ברכה אל ביתך. טעמו אל כל אשר זכר בפסוק זה: 44:31: כל נבלה וטרפה. כמו שאמר בתורה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אע”פ שישראל גם כן מוזהרין עליה הכהנים מוזהרין יותר מפני הטומאה לפי שהם תמיד במקדש לכך הם מוזהרין יותר על הטומאה מישראל ולפיכך אמר לא יאכלו הכהנים ואמר לא יאכלו ולא אמר ולא יגעו כי יש נבלה שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה והיא נבלת עוף טהור ורז”ל אמרו לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטרפה יכול יהא מותרין גם כן בשאר נבלות וטריפות לפיכך הוזהרו עליהם: 45:1: ובהפילכם את הארץ בנחלה. על ירושלים אמר שיפילו אותה לעתיד בנחלה לכל ישראל ואמר איך יחלקו אותה למקדש ולכהנים וללוים ולישראל ואמר ארך חמשה ועשרים אלף ורחב עשרה אלף קדש הוא בכל גבולה סביב הארך הוא ממזרח למערב והרחב מצפון לדרום. ואמר: 45:2: יהיה מזה אל הקדש חמש מאות בחמש מאות מרובע סביב וחמשים אמה מגרש לו סביב. מאלה המדות שזכר יקח מהם הקדש והוא הר הבית חמש מאות באורך וחמש מאות ברחב כמו שכתוב למעלה כי הבית היה חמש מאות על חמש מאות אם כן נשארו מהר הבית כלפי מזרח שנים עשר אלף ומאתים וחמשים וכנגדם מהר הבית כלפי מערב שהם ארבעה ועשרים אלף וחמש מאות הנה הם עם חמש מאות של הר הבית חמשה ועשרים אלף וברחב כמו כן מהר הבית כלפי צפון ארבעה אלפים ושבע מאות וחמשים וכן מהר הבית כלפי דרום שהם תשעת אלפים וחמש מאות וחמש מאות של הר הבית הנה עשרת אלפים: 45:3: ומן המדה הזאת תמוד אורך חמשה ועשרים אלף ורחב עשרת אלפים ובו יהיה המקדש קדש קדשים. אלה חמש מאות של הר הבית ממדת חמשה ועשרים אלף ועשרת אלפים תמוד אותם כלומר מכללם יהיו אלה חמש מאות של הר הבית: | ובו. רוצה לומר בהר הבית והוא הקדש שזכר בו יהיה המקדש שהוא קדש קדשים והוא ההיכל והדביר שהוא מקודש מהיכל ורש”י ז”ל פירש מן המדה הזאת תמוד בקנה המדה שנמדד בו רביע הר הבית חמש מאות על חמש מאות כמו שאמר למעלה מדד חמש מאות קנים בקנה המדה לארבע רוחות מדדו ולפי שלא פירש בפסוק הראשון אלה החמשה ועשרים אלף ועשרת אלפים אם הם קנים או אמות הוצרך לומר הנה שאלפים אלה קנים הם בקנה המדה שנמדד בו הר הבית ההוא שש אמות הקנה: | חמש. כתוב חמשה קרי והענין אחד ויש בענין לשון זכר ולשון נקבה כי המדה לשון נקבה והקנה לשון זכר: 45:4: קדש מן הארץ הוא. זה שאמרתי לך החמשה ועשרים אלף אורך ועשרת אלפים רחב הוא קדש תרומה מן הארץ לכהנים: | והיה להם מקום לבתים ומקדש למקדש. הר הבית הוא מקדש לצורך המקדש המקודש מהיכל והוא הבית ההיכל והדביר והנשאר יהיה לך מקום לבתים להם ולבתיהם וחמשים מגרש שהיה סביב הר הבית הם מכלל החשבון הנשאר חוץ להר הבית ארבעה ועשרים וחמש מאות אלפים בארך ותשעת אלפים וחמש מאות ברחב והמגרש הזה הוא מקום פנוי אין בו לא בתים ולא זרע: 45:5: וחמשה ועשרים אלף ארך. במדה שהיתה לכהנים בין המקדש ובין בתיהם כמדה הזאת תהיה ללוים לאחוזה סמוך לאחוזת הכהנים כמו שאמר למטה לעומת גבול כהנים כי גם הם משרתי הבית להיות שוערים ומשוררים: | עשרים לשכות. אמר שיעשו בחלקם סמוך לאחוזת הכהנים עשרים לשכות לשבת בהם השוערים כדי שיהו קרובים אל הבית והשאר יהיה לצרכיהם ולבתיהם: 45:6: ואחזת העיר. שתהיה אחזה לכל ישראל כי כולם יהיו נאחזים בירושלם לכל שבט יהיה שער אחד בעיר כמו שאמר בסוף הספר ותהיה אחזת העיר רחב חמשת אלפים והארך חמשה ועשרים אלף מן המזרח למערב נמצא התרומה הזאת בין כולם חמשה ועשרים אלף על חמשה ועשרים אלף כי לכל אחד מהם כ”ה אלף אורך והרוחב לכהנים עשרת אלפים וללוים עשרת אלפים ולאחזת העיר חמשת אלפים הרי חמשה ועשרים אלף: | לעומת תרומת הקדש. כנגד ארך תרומת הקדש שהיא אחזת הכהנים והלוים: 45:7: ולנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר. ואחר כך פירש אל פני כי למ”ד השמוש הנזכרת לתרומה ולאחזת ר”ל אל פניהם למזרח ואל פניהם למערב תהיה נחלת הנשיא כמו שמפרש ואומר מפאת ים ימה ומפאת קדמה קדימה כלומר רחב נחלת הנשיא תהיה רחב חמשה ועשרים אלף כנגד תרומת הקדש ואחוזת העיר ואורך תהיה כנגד אחד חלקי השבטים ממזרח ארץ ישראל למערבה כי בסוף חמשה ועשרים אלף ארך נחלת הכהנים והלוים ואחזת העיר תהיה אחזת הנשיא כנגדה ברחבה עד סוף גבול א”י למזרח וכן למערב עד סוף גבול ארץ ישראל למערב כי לישראל יהיו שנים עשר חלקים ולנשיא החלק השלשה עשר חלק הנשיא כחלק אחד משבטי ישראל בארך וברחב אלא שבתוך נחלת הנשיא תהיה התרומה: | לעמות. בחולם כמו לעומת בפתח עמת בשקל סבל מן כי עול סובלו עומת בשקל גומץ: | אחד החלקים. חלקי השבטים כמו שפירשנו: 45:8: לארץ יהיה לו לאחזה. החלק הזה יהיה לו לאחזה בארץ ישראל ולמ”ד לארץ במקום בית כמו וישב אתו לארץ הרגתי לפצעי ישבתי לכסא והדומים להם למ”ד במקום בי”ת וי”ת דא ארעא תהא לרבא לאחסנתא בישראל והנשיא הזה הוא מלך המשיח כמו שפירשנו למעלה: | ולא יונו עוד נשיאי את עמי. כמו שהיו עושים מלכי ישראל שהיו גוזלים ואונסים וחומסים עניים שביניהם בעיר ובשדה כמו שעשה אחאב בכרם נבות וכן אמר על מלכי ישראל וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו לא יעשו עוד זה לעתיד בשוב המלכות כי חלק גדול יהיה להם אחזה בתוך בני ישראל והם יחלקו הארץ לבית ישראל לשבטיהם ויספיק להם חלק שלהם כי רב יהיה ועוד שיהיה להם לב חדש לירא את ה’ ולשמור מצותיו. ולא יונו עוד ענין אונס וכן תרגם יונתן ולא ינסון כי יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת ושלא מדעת שלא מדעת כמו לא תונו איש את עמיתו מדעת שאונס אותו בגלוי בכח ומזה ולא יונו עוד נשיאי את עמי וכן והאכלתי את מוניך חרב היונה העיר היונה ושני הענינים נזכרים בפרשה הבאה אחר זה חמס ושוד זהו מדעת המאזנים והאיפה והבת זהו שלא מדעת: 45:9: כה אמר אדני ה’. אמר כנגד מלכי יהודה שהיו אז קודם זה החורבן: | רב לכם. זמן רב החזקתם בחמס ושוד אתם ומלכי ישראל שעברו: | הסירו. אותם ועשו משפט וצדקה: | הרימו גרשותיכם מעל עמי. סלקו מעליהם המסים שאתם גורשים ומטילים עליהם ויונתן תרגם סליקו תקלתכון: 45:10: מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם. לא תעשו עול במדות ובמשקלים כאשר עשיתם עד הנה כמו שאמר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה ומה שעושין העם הוא עון המלכים שאינם מוחים בידם גם ידם במעל: 45:11: האיפה והבת תכן אחד יהיה. האיפה מדת היבש והבת מדת הלח תכן אחד יהיה להם במדתם: | לשאת מעשר החמר הבת. בשמן וביין תשאו למעשר שאתם חייבין לתת מחמר אחד בת אחת וכן בחיטים ובשעורים ובשאר הזרעים: | ועשירית החמר האיפה. מחמר אחד תשאו למעשר איפה אחת: | אל החמר יהיה מתכנתו. מתכונת כל אחד וסכום שלו יהיה הוא אל החומר שכל אחד מהם הוא עשירית החומר והחומר הוא שם שוה למדת הלח ולמדת היבש והאיפה שלש סאין כתרגומו וכן הבת ואחר שאמר להם כלי המדות שלא יעותו בהם ולא יגדילו ולא יקטינו ויתנו המעשר במדה במשפט בין בלח בין ביבש אמר להם ענין המשקל שלא יעותוהו: 45:12: ואמר | והשקל עשרים גרה. ומנין השקל הוא כתוב בתורה כן והוסיף להם משקלים אחרים ואמר עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם כל אלה המנינים שהם בין כולם ששים שקלים הוא משקל אחד ונקרא מנה ומה שחלק אותו לאלה החלקים לפי שכל אחד היה משקל בפני עצמו והמנה הוא ששים שקלים וכן שלשת מנים זהב וכן כסף מנים אלפים ויונתן תרגם וסלעא עסרין מעין תלתות מניא עשרים סלעין מני כספא עסרין וחמש סלעין רבעות מניא חמש עסרי סלעין כלהון שיתין מנין ומנא רבא קודשא יהא לכון והמנה שאמר שהוא ששים שקלים הוא מנה של חול כמו שאמר יהיה לכם וארז”ל מנה של קדש כפול היה וראוי זה מזה הפסוק והשקל עשרים גרה והקשו מנה מאתן וארבעים זוזי הוי כי השקל הוא ד’ זוז וששים שקלים הם מאתים וארבעים זוז ואיך אמר המנה יהיה לכם כי מנה בדבריהם אינו אלא מאה זוז אלא שכפול היה מנה של קדש והוסיפו בימי יחזקאל שתות מלבר והם הארבעים היתירים על המאתים: 45:13: זאת התרומה אשר תרימו. זהו לעתיד ר”ל שירימו לחנוך הבית לעתיד: | ששית האיפה מחומר החטים. זה יהיה קרבן הראשון לקהל שיחנכו המזבח בו זה ירימו לה’ מנחה מי שיהיה לו חומר חטים ירים לה’ ממנו ששית האיפה קמח שהוא אחד מששים בחומר וכן מן השעורים ירימו למנחה קמח ששית האיפה שהוא אחד מששים בחומר: | וששיתם. פעל מן ששה כמו וחמש את הארץ מן חמשה והוא מבנין פעל הדגוש בשקל ועניתם: 45:14: וחק השמן. וחק התרומה מן השמן למנחה כי המנחה היתה בלולה בשמן כמו שכתוב בתורה. ואמר הבת השמן פירוש הבת היא מדת השמן כמו שהאיפה מדת החטים והשעורים כי זו מדת לח וזו מדת יבש וזו שמה בת וזו שמה איפה ותכן אחד להם כמו שכתוב למעלה אבל לא פירש למעלה איזו מדת הלח ואיזו מדת היבש ועתה אמר הבת בשמן כמו שפירשנו, ואמר מעשר הבת מן הכור והכור הוא החומר שזכר ונקרא בשתי לשונות ואמר שיתן לתרומת המנחה מעשר הבת מן הכור כלומר מי שיהיה לו כור שמן יתן ממנו למנחה עשירית הבת כמו שנותן ששית האיפה קמח מי שיש לו כור חטים כן יתן עשירית הבת שהוא אחד מק’ בכור ז”ש עשרת הבתים חומר והוסיף עוד ואמר כי עשרת הבתים חומר ר”ל כמו שהמדה היא היום עשרת בתים חומר כן יהיה לעתיד: 45:15: ושה אחת מן הצאן מן המאתים. זכר מן המנחה שירימו ועתה זכר הקרבן שיקריבו והוא אחד מן המאתים מי שיהיה לו מאתים צאן יביא לקרבן לחנוך הבית שה אחת ואמר אחת כי נקבה תהיה ומצינו שה בלשון נקבה בין שה בריה ובין שה רזה: | ממשקה ישראל. מן השמנים והנבחרים ישראל יקריבו קרבן כמו שאמר בתורה מבחר נדריכם ואמר כל חלב יצהר להפך מה שהיו עושים מי שנאמר עליהם והבאתם גזול את הפסח ואת החולה ואמר וזבח משחת להם וכן תרגם יונתן מפטימיא דישראל והלשון הזה הוא על דרך ומוח עצמותיו ישוקה נקרא המפוטם משוקה וזה הנזכר יהיה למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם על מה שחטאו בגלות או בדרך בצאתם ורש”י ז”ל פי’ הענין הזה לכל תרומה שירימו ישראל מתבואתם הנקראת תרומה גדולה ומה שאמר ששית וששיתם ותרומה אין לה שיעור מן התורה הרי אמרו רז”ל עין רעה אחד מששים ואני תמה על פירושו כי אחר שהתרומה מן התורה אין לה שיעור אלא חטה אחת פוטרת את הכרי מה בא יחזקאל להורות עין רעה היה לו להורות הבינונית שהוא אחד מן החמשים ועוד למה זכר חטים ושעורים לבד וזכר שמן לבד למעשר היה לו לומר דגן תירוש ויצהר כמו שכתוב בתורה אלא שעל פי הדיבור אמר הכל ויהיה כן לעתיד וזכר שמן והוא הדין לשאר משקין ורז”ל דרשו מן המאתים ממשקה ישראל מן המשקים שנשארו בבור שנפל בו יין של ערלה או של כלאי הכרם מכאן לערלה ולכלאי הכרם שעולין באחד ומאתים: 45:16: כל העם הארץ. בחסרון הסמיכות כמו הארון הברית האל בית אל והדומים להם: | יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל. בעבור הנשיא שבישראל יעשו כל ישראל זאת התרומה כלומר בעבור עצמם כמו שאמר לכפר עליהם ובעבור הנשיא גם כן יעשו זאת התרומה כי קרבן הכהנים כבר זכר למעלה אלה חקות המזבח ביום העשותו ועתה זכר קרבן העם ומנחתם והנשיא לא יצטרך לעשות בעד עצמו כל ישראל יעשו בעבורו וכן הנשיא יעשה בעבור ישראל בחגים ובמועדים כמו שאמר: 45:17: ועל הנשיא. מבואר הוא: 45:18: כה אמר, בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש. בראשון זהו חדש ניסן שהוא חדש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל לעתיד באחד לחדש יחנכו את המזבח בקרבנות כמו שאמר למעלה ואמר קרבן הכהנים שיקריבו פר כמו שאמר למעלה ושנה אותו הנה להשלים הענין ולומר באיזה יום יעשוהו וזה הפסוק ראיה לרבי יהושע שבניסן עתידים להגאל שאם תהיה הגאולה בתשרי איך יניחו מלהקריב במזבח עד ניסן הבא אחריו ומלחטא עליו ומלכפר את הבית ומה שאמר בניסן עתידין להגאל לא שיצאו מהגלות בניסן אלא קודם ניסן יצאו ויעלו עד שבאחד בניסן יהיה בנין הבית נשלם ויחנכו המזבח באחד בניסן וכן עשו במשכן באחד בניסן החל אהרן לעבוד במזבח אלא שקדמו לו שבעת ימי המלואים ששמש בהם משה ואפשר גם כן הנה כי מה שזכר למעלה יהיו שבעת ימי מלואים וביום השמיני שיהיה אחד בניסן יהיה זה הקרבן שאמר עתה וגם באותו יום יזו על המזבח ועל פנות העזרה אבל כשעלו מבבל עשו חנוכת המזבח באחד בתשרי והחלו להעלות עליו עולה קודם שיסד הבית מכל מקום בין שהיתה חנוכת המזבח באחד בתשרי והחלו להעלות עליו עולה קודם שיוסד הבית בין שהיה החנוכת המזבח קודם ניסן שבעה ימים בין שתהיה באחד בניסן בו ביום יכפרו על המזבח ויזו ההזאות לפיכך אמר תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש ורז”ל הקשו החטאת עולה היא כלומר איך אמר כי פר של ר”ח יהיה חטאת שאמר וחטאת את המקדש והלא פר ר”ח עולה הוא כמו שכתוב בתורה ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה’ פרים בני בקר שנים וגו’ והשעיר הוא שהיה חטאת ואמרו אמר רבי יוחנן פרשה זו עתיד אליהו לדרשה כלומר שאין אנו יודעין לדרשה רב אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה תניא נמי הכי רבי יהודה אומר פרשה זו עתיד אליהו לדרשה אמר לו רבי יוסי מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה כלומר פר המלואים חטאת היה וכן יהיה לעתיד כי בר”ח ניסן יקריבו מלואים: 45:19: ולקח, אל מזוזת הבית. זה מה שלא זכר למעלה וגם הנה לא זכר על ארבע קרנותיו כמו שזכר למעלה והאחד מורה על חבירו: | אל מזוזת הבית. הוא ההיכל וזכר אחת מן המזוזות והוא הדין לאחרות ודעת יונתן על האסקופה שתרגם יונתן על סקופת ביתא: | ואל ארבע פנות העזרה למזבח. העזרה הסמוכה למזבח כמו שפירש למעלה: | ועל מזוזת שער החצר הפנימית. היא עזרת ישראל שהיא פנימית לעזרת נשים שנקראת חיצונה או נאמר על עזרת כהנים כי היא פנימית יותר: 45:20: וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שוגה ומפתי וכפרתם את הבית. זה יהיה חדוש לעתיד לחטא על המזבח ועל הבית גם בשבעה לחדש וזה שמרוב שמחה על חנוכת המזבח שמא נכנס אדם בשוגג במקום שאין לו רשות להכנס או אדם שהיה פתי ולא ידע שאסור להכנס ובעבור זה יעשו כפרה גם כן בשבעה לחדש ורז”ל דרשו בו וכן תעשה פר הנשרף בשבעה שבטים שהם רובו של קהל ודרשו בחדש שחדשו דבר והורו ב”ד שלהם שחלב מותר ועשו שבעה שבטים שהם רוב הקהל על פיהם שהם מביאים פר העלם דבר: | מאיש שוגה ומפתי. מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ואמרו זכור אותו האיש לטוב וחנניא בן חזקיה בן גרון שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרים דברי תורה מה עשה העלה ג’ מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרש ומה שדרש חנניא על זה לא נמצא היום אצלינו: 45:21: בראשון, יהיה לכם הפסח. שחיטת פסח: | חג שבעות ימים מצות יאכל. שבעות בחולם כמו שבעת בפתח כמו שכתבנו במלת לעמות אחד החלקים שהוא כמו לעומת בפתח וכן תרגם יונתן שבעת יומין: 45:22: ועשה הנשיא. כמו שאמר למעלה שהוא יעשה קרבן העם ביום ההוא ביום הראשון של פסח שהרי זכר חג ואפשר שיהיה פירושו ביום ההוא בי”ד בניסן שזכר וזה הקרבן אינו בן בקר הכתוב בתורה כי אין בפסח ולא בשאר המועדים פר חטאת אלא שעיר חטאת וכאן אומר פר חטאת ושעיר חטאת וכן מה שאמר שבעת פרים ושבעת אילים לעולה ובתורה פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעת כבשים וכן במנחה אומר איפה לפר ואיפה לאיל ושמן הין לאיפה ובתורה שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש אלא על כרחינו חדוש יהיה בקרבנות לעתיד: 45:23: ושבעת. מבואר הוא: 45:24: ומנחה. מבואר הוא: 45:25: בשביעי. זהו תשרי שהוא שביעי לחדש ואמר שיעשו קרבן שבעת ימי סכות כמו שבעת ימי המצות גם זה יהיה חדוש כי חג הסכות חלוק בקרבנותיו ולא זכר קרבן יום שמיני עצרת אולי הוא יהיה כמו שכתוב בתורה: 46:1: כה אמר ה’ שער החצר הפנימית. זהו עזרת כהנים ואמר כי שער עזרה זאת המזרחי שהוא פתוח לעזרת ישראל יהיה סגור ששת ימי המעשה שאין באים העם לבית המקדש ולא הנשיא אלא בשבתות ובחדשים ואז יהיה פתוח וגם זה יהיה חדוש לעתיד: 46:2: ובא הנשיא דרך אולם השער. כי לכל השערים היו להם אולמים כמו שכתוב למעלה או אמר על אולם שער ההיכל שיש לו רשות לנשיא לבא שם עד מפתן שער ההיכל הסגור כמו שכתוב למעלה אבל לא אמר עליו שיהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וביום החדש יפתח כי אותו השער לעולם יהיה סגור כמו שאמר למעלה כי ה’ אלהי ישראל בא בו אבל השער הפנימי המזרחי אמר שלא יפתח אלא בשבתות ובחדשים וכל שכן במועדים: | והשתחוה על מפתן השער ויצא. על מפתן שער ההיכל: | והשער לא יסגר עד הערב. שער החצר הפנימית שזכר שיפתח בשבתות ובחדשים אף על פי שיצא הנשיא ממנו אחר שהשתחוה לא יסגר עד הערב כי עם הארץ לא יבואו כולם כאחד וכשיבאו כל אחד ואחד או חבורות חבורות ישתחוו פתח השער ההוא שהוא מכוון כנגד שער ההיכל: 46:3: והשתחוו. מבואר הוא: 46:4: והעולה. אמר מה קרבן יעשה בשבת בעדו ובעד עם הארץ ששה כבשים תמימים ואיל תמים ואין זה קרבן הכתוב בתורה לא לשבת ולא ליום טוב אלא חדוש יהיה בקרבנותיו כמו שכתבנו: 46:5: ומנחה, מתת ידו. לכבשים יעשה מנחה כפי השגת ידו זהו מתת ידו כמו שאמר איש כמתנת ידו ונראה כי מנחת האיל תהיה איפה על כל פנים אבל לכבשים כפי השגת ידו: 46:6: וביום החדש. זה אמר על קרבן ר”ח ואמר פר בן בקר תמימים אמר פר יחיד ואמר תמימים רבים יש מפרשים שיהיה הפר ואמו תמימים וזה חדוש וכן פר אחד כי קרבן ראש חדש שנים פרים כמו שכתוב בתורה וכן ששת כבשים כי בתורה כתוב שבעה ובדברי רז”ל פר מה תלמוד לומר לפי שנאמר בתורה פרים ומנין שאם לא מצא שנים יביא אחד תלמוד לומר פר לפיכך אמר תמימים שאם מצא שנים יביא שנים כמו שכתוב בתורה וששת כבשים מה תלמוד לומר לפי שנאמר בתורה שבעה מנין שאם לא מצא שבעה יביא ששה תלמוד לומר וששת ומנין שאם לא מצא ששה יביא חמשה יביא ד’ יביא שלשה יביא שנים ואפילו אחד תלמוד לומר ולכבשים כאשר תשיג ידו ומאחר דכתיב הא ששת כבשים למה לי דכמה דאפשר מהדרינן ומנין שמעכבין זה את זה תלמוד לומר יהיו: 46:7: ואיפה לפר, ולכבשים כאשר תשיג ידו. כמו שפירשנו כי מנחת הכבשים כפי השגת ידו ובדברי רז”ל איפה לפר ואיפה לאיל אמר רבי שמעון וכי מדת פרים ואלים אחת היא אלא שאם היו לו פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביא פר ונסכיו ואל יקרבו כולם בלא נסכים ואם היו לו אלים מרובים ולא היו להם איפתן יביאו איל ואיפתו ולא כולם בלא איפות: 46:8: ובבא הנשיא, ובדרכו יצא. הוצרך לומר זה לפי שעם הארץ לא יצאו בדרך שיבאו אלא יעשו קפנדריא כמו שאומר ואפשר שגם עם הארץ לא יעשו קפנדריא בשבתות ובחדשים אלא ויצאו בדרכם שיבאו והוצרך לומר כי זה יהיה בשבתות ובחדשים אבל במועדים יעשה קפנדריא כשאר העם כמו שאמר: 46:9: ובבא עם הארץ. במועדים לא יהיו נכנסים לעזרת ישראל דרך שער מזרחי אלא דרך שער צפון או דרך שער נגב כדי ללכת בכל העזרה במועדים והבא דרך שער צפון היה יוצא נכחו דרך שער נגב אחר שהשתחוה כנגד שער ההיכל וכן הבא דרך שער נגב יוצא נכחו דרך שער צפון אחר שהשתחוה כנגד שער ההיכל: | כי נכחו יצאו. בחירק הנו”ן וכן נכחו תחנו. נכחו יצאו כתיב על העם שהם רבים וקרי יצא על כל אחד ואחד כמו שאמר והבא: 46:10: והנשיא בתוכם. כי גם הוא יבא עמהם דרך שער צפון או דרך שער נגב כי במועדים יבא עם העם בבאם ויצא עמם בצאתם לפי שכל ישראל שם עלו לרגל וכבודו והדרו הוא לבא עמהם ולצאת עמהם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך: | ובצאתם יצאו. לשון רבים יצאו יחד הוא והעם: 46:11: ובחגים ובמועדים. ואע”פ שכל החגים נקראו מועדים כמו שאמר אלה מועדי ה’ אלא לפי שיש חג שאינו מועד אלא שמחה שישמח אדם ויאכל וישתה ויקרא חג כגון חנוכת הבית שנאמר בו ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים והנה קראו חג וכן אוכלים ושותים וחוגגים ויש מועד גם כן שאינו חג כמו לאותות ולמועדים למועד אשוב אליך וכן כל זמן שיתן אדם לחבירו ולפיכך אמר בחגים ובמועדים: 46:12: וכי יעשה הנשיא נדבה. זה יהיה בימי החול כי כבר זכר קרבנו בשבתות ובחדשים ובמועדים ועתה אמר כי אם ירצה להתנדב קרבן בימי החול ופתח לו את השער הפונה קדים יפתח לו אחד מן השוערים השער המזרחי שנכנס בו בשבתות ובחדשים שאמר שיהיה סגור ששת ימי המעשה ואם ירצה הנשיא להקריב קרבן בששת ימי המעשה יפתחו לו אותו השער ואותו הקרבן יהיה כמו הקרבן שיעשה ביום השבת: | ויצא וסגר את השער אחרי צאתו. ויצא הנשיא וסגר הסוגר את השער אחר צאת הנשיא לא כמו בשבת ובחדש שאמר לא יסגר עד הערב כי אז עם הארץ פנוים ממעשיהם וגם ביום החדש מפני הקרבן יהיו רבים פנוים ממעשיהם לפיכך אמר והשתחוו עם הארץ בשבתות ובחדשים ויבואו להשתחוות אבל בימי המעשה העם עסוקים במעשיהם ולא יבאו להשתחות לפיכך יסגר השער אחר צאת הנשיא: 46:13: וכבש בן שנתו תמים. זהו קרבן התמיד שעושים בכל יום כמו שאמר בתורה את הכבש אחד תעשה בבקר והמנחה אינה כמו שנזכר בתורה הנה יהיה בזה חדוש לעתיד וקרבן הערב לא זכר נראה שלא יעשה לעתיד אלא עולת הבקר: 46:14: ומנחה, לרוס את הסלת. לבלול את הסלת בשמן כמו שאמר בתורה בלולה בשמן וכת”י לערבא ית סולתא ולשון לרוס ענין זלוף כמו רסיסי לילה: 46:15: ועשו. כתיב בוי”ו וקרי ביו”ד יעשו והמנין אחד כי ועשו כמו יעשו: 46:16: כה אמר ה’, כי יתן הנשיא. אם יתן בחייו מתנה לאיש מבניו אותה מתנה קיימת לעולם כי נחלתו היא ולבניו תהיה אחר מותו אם כן מה שיתן ממנה לאחד בחייו ראוי שתהיה קיימת כי כמו כן ינחל אותם אחר מותו כי אחוזתם היא בנחלה: 46:17: וכי יתן. אבל אם יתן הנשיא מתנה לאחד מעבדיו היא לא תהיה קיימת אלא עד שנת הדרור והיא שנת היובל כמו וקראתם דרור בארץ: | ושבת לנשיא. הנחלה ההיא או המתנה הנזכרת כמו ושבה אל בית אביה והתי”ו במקום ה”א כמו כי אזלת יד והדומים להם: | אך נחלתו בניו להם תהיה. אך נחלתו נחלת בניו הוא ולהם תהיה וכן כסאך אלהים כסאך כסא אלהים: 46:18: ולא יקח הנשיא, להונותם. כתרגומו למינסהון כמו שפירשנו למעלה ולא יונו עוד נשיאי את עמי: 46:19: ויביאני במבוא אשר על כתף השער. כבר פירשנו למעלה כי מה שאחרי השער יקרא כתף: | אל הלשכות הקדש. בא סמוך בה”א הידיעה כמו הממלכות הארץ: | אל הכהנים. שיהיו אל הכהנים כמו שאמר למעלה אשר יאכלו שם הכהנים: | הפנות צפונה. הוא מה שאמר למעלה ופתחיהם לצפון: | והנה שם מקום בירכתים ימה. כתרגומו בסופיהון מערבה כמו ולירכתי המשכן ימה רוצה לומר בפאת המערב: 46:20: ויאמר אלי, את האשם ואת החטאת. שהיה בשרם נאכל לכהנים: | אשר יאפו את המנחה. ואשר יאפו שם את המנחה וגם היא נקראת קדש קדשים: | לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. עזרת ישראל כמו שאמר ולא יצאו מהמקדש אל החצר החיצונה אמר כמו שהיו מוזהרים שלא לצאת אל החצר בבגדי כהונה כן יהיו מוזהרים שלא להוציא שם בשר קדשי הקדשים והמנחה שהם נפסלין ביוצא חוץ למקומו ואף על פי שלא היו נפסלין אם יצאו לעזרת ישראל כי גם הוא מקום קדוש לאכילת קדשי הקדשים מכל מקום אם היו מוציאין שם הבשר יראה שגם ישראל היו מותרין באותו בשר וזהו שאמר לקדש את העם כמו שאמר למעלה לא יקדשו את העם בבגדיהם כמו שפירשנו וכן תרגם יונתן ולא יתערבון עם עמא או שמא היו מוציאים אותו לעזרת נשים והיה נפסל אם יצא לשם: 46:21: ויוציאני אל החצר החיצונה. היא עזרת נשים: | ויעבירני אל ארבעת מקצועי החצר. זויות החצר: | והנה חצר במקצע החצר. בכל אחת מארבע זויותיה היתה חצר והחצרות האלה היו לשכות וכן שנינו במסכת מדות עזרת נשים איך היתה היתה קל”ה אורך וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה של ארבעים ארבעים אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידות להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה ויעבירני אל ד’ מקצועי החצר והנה חצר במקצוע החצר וגו’ בארבעת מקצועות החצר חצרות קטורות אין קטורות אלא מקורות שאינם מקורות ומה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם ומגלחין את שערם ומשליכין תחת הדוד מזרחית צפונית היא היתה לשכת דיר העצים ששם הכהנים בעלי מומים מתליעים בעצים כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח צפונית מערבית היא היתה לשכת המצורעים מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן והיא היתה נקראת לשכת בית שמניא וחלקה היתה בראשונה וכו’ כמו שכתוב שם ולמעלה כתבתיה: 46:22: בארבעת, ארבעים. שאמר המשנה בארך רוצה לומר אבל ברחב לא היתה אלא שלשים כמו שאמר ארבעים ארך ושלשים רחב מדה אחת לארבעתם מהקצעות: | מהקצעות. פעול מבנין הפעיל מן הקציע ופירושו בעלות פנותיה ומלה זו היא נקודה מלמעלה והיא אחת מט”ו נקודין שבמקרא ולשון קטורות לפי הפשט כמו קשורות ותרגום ותקשר וקטרת רוצה לומר מחוברות בזויות החצר וקשורות בהם ובא על דרך ותקשר החומה וכן ת”י מקטרין אלא שבמשנה פירוש קטורות שאינם מקורות כמו שכתבנו שלא היה עליה תקרה לפיכך קראן חצרות: 46:23: וטור סביב. כותל אבנים היה בנוי סביב הלשכות האלה והיה נמוך כדי לשפות עליו קדירות והיה אותו כותל עשוי נקבים נקבים ותחתיהם חלל כדי להסיק בו האור וזהו שאמר ומבשלות עשוי מתחת הטירות עשוי המקום להסיק בו האור והקדרות על נקבי הכותל עשויין כמין קירות ותרגם יונתן ונדבכין עבידין להון סחור סחור לארבעתהון ואתר מתקן לבשלא עביד מלרע לנדבכיא: | ומבשלות. שם ר”ל מקומות עשוים לבשל ומשקלו ואת כל המקטרות הסיר: 46:24: ויאמר אלי אלה בית המבשלים. כמו בתי המבשלים ובא על דרך כלל וכן לא תשב אשה לי בבית דוד מלך ישראל כי קדש המה כמו בביתי רוצה לומר מקומות המבשלים אשר יבשלו בהם ויהיה המבשלים פועלים רוצה לומר האנשים המבשלים או יהיה המבשלים שם למקומות הבשול או לקדרות כמו ומבשלות שזכר ויונתן תרגם דין אתר מתקן לבשלא: | את זבח העם. זבחי שלמים שיש לעם חלק בהם כי חזה ושוק לכהנים ושאר הבשר לבעלים לפיכך קראו זבח העם ומשרתי הבית שהם הכהנים היו מבשלים באלה המקומות שהיו בעזרת נשים חלקם מן השלמים שהוא חזה ושוק כי עזרת נשים מקום כשר לאכילת קדשים קלים וגם חוצה לה עד חומות ירושלים כי הם נאכלים בכל העיר וגם ישראל היו אוכלים שם בעזרת נשים חלקם אם ירצו:

פירוש מלבי”ם

44:1: וישב אתי, המלאך השיבו מן החצר הפנימי שהיה שם אל דרך שער החצר החיצונה הפונה קדים, הוא שער המזרחי שנכנס בו בראשונה, ומצאו עתה שהוא סגור ולא יכול לצאת ממנו: 44:2: ויאמר אלי ה’, הודיע לו שמעתה יהיה השער הזה סגור ולא יפתח לעולם, כי גם שער מזרח של החצר הפנימית יהיה סגור בחול, ויפתח בשבת ויו”ט, אבל שער המזרחי של חצר החיצונה לא יפתח בשום זמן, ואיש לא יבא בו אפי’ עד חלל השער בין דרך התאים שמצד חוץ בין דרך האולם שמצד פנים, והטעם כי ה’ אלהי ישראל בא בו לכן יהיה סגור, וזה בא להורות שהשכינה לא תצא עוד משם לעולם, ואחר שבא ונכנס למקדש דרך השער הזה נסגר השער שלא יצא משם עוד חוץ למקדש כי ישכון שם לעולם: 44:3: את הנשיא לבא הנשיא שהוא המלך המשיח מצד נשיאותו למעלה ראש, הוא ישב בו לאכל לחם לפני ה’, כשיאכל זבחי שלמים ישב מאסקופת השער ולפנים, ובכ”ז יהיה השער סגור, רק יבא דרך שער הצפוני או הדרומי, ויכנס מדרך אולם השער שהוא בפנים, יבוא אל תוך האולם ושם יאכל השלמים, ומשם יצא דרך העזרה לחוץ דרך השערים הפתוחים: 44:4: ויביאני אז חזר אל צד הצפון, וה’ הביאו דרך שער הצפון שנית אל פני הבית לעזרת ישראל וארא והנה מלא כבוד ה’ את בית ה’ וזה הראהו לבל יחשוב שמה שנסגר שער המזרחי הוא מפני שהשכינה יצאה משם ולא תשוב עוד, לכן הראהו שנשאר הכבוד בפנים: 44:5: ויאמר אלי, שים לבך בסי’ מ’ אמר ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך כי שם הראהו צורת המקדש, וצריך תחלה לראות בעיניו, ועתה שהודיעהו החקים והתורות הקדים שישים לבו להבין, ואח”כ תראה בעיניך בחוש שכן הוא, ואח”כ באזניך שמע לקבל הדברים, ושמת לבך למבוא הבית הודיע לו שמה שהשער סגור יש בו עוד הוראה שיסגרו השער בל יניחו ליכנס לשם את הבלתי ראוים, כמ”ש במשנה דתמיד שראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח, והראה לו שלעתיד יהיה השער סגור לפניהם לעולם וז”ש ושמת לבך מן מבוא הבית מזה תבין לכל מוצאי המקדש, מי שהיה צריך לצאת מן המקדש ושלא יבא שם לעולם, כמו שיבאר: 44:6: ואמרת אל בית ישראל אשר הם בית מרי, כה אמר ה’ רב לכם ר”ל שהוכיחם על מה שמניחים בני הנכר לעבוד עבודה, והלא כבר הוא חטא גדול מה שמניחים אותם ליכנס אל המקדש אף בלא עבודה, וכ”ש איך יוסיפו לחטא במה שמוסרים להם עבודה, וז”ש הלא רב לכם והוא גדול מכל תועבותיכם: 44:7: בהביאכם, מה שאתם מביאים בני נכר ערלי לב שנתנכרו לאביהם שבשמים במה שהם ערלי לב לעבוד ע”ז, והם ג”כ ערלי בשר בלתי מולים, (ולדעת חז”ל שמתו אחיו מחמת מילה) להיות במקדשי, הלא זה חטא גדול מה שיהיו במקדשי לחללו את ביתי, שאף שלא יעבדו עבודה ולא יחללו את הקרבנות הלא יחללו קדושת הבית בשיהיו בתוכו, וא”כ איך תוסיפו חטא על פשע בהקריבכם ע”י בני נכר אלהי, את לחמי חלב ודם שהם יקריבו קרבנות, ויפרו את בריתי, והם לא שבו עדיין בתשובה ועודן מפירים את בריתי, וזה תוסיפו אל כל תועבותיכם הרבים שלכם: 44:8: ולא שמרתם, והלא עליכם המצוה לשמור את המקדש והקדש בל יגע בם ערל וטמא ולא לבד שאתם לא שמרתם משמרת קדשי, תוסיפו פשע ותשימון את בני הנכר לשומרי משמרת במקדשי, שהם יהיו השומרים, לכם, ר”ל בעבורכם ובשליחותכם: 44:9: כה אמר ה’, כל בן נכר, ר”ל שיהיה חילוק לעת”ל בין בני נכר שנתנכרו מעשיו והוא מישראל, ובן אם יהיו מהלוים, ובין יהיו מהכהנים, שיהיה דיניהם משונים, שבן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי כלל, ולא יוכל אף ליכנס למקדש, וזה יהיה רק לבן נכר אשר בתוך בני ישראל, לאפוקי בן נכר של הלוים והכהנים יהיה להם דין אחר, והוא כי אם הלוים אשר רחקו מעלי המה יבואו אל המקדש, ויהיה להם עונש אחר שבעונש זה ישאו עונם והוא כי יהיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית, שהגם שיהיו במקדש לא יקרבו לשום שירות וכ”ש לעבודה, רק ישרתו את הפקודות הממונים אל שומרי הבית, ור”ל שהם בעצמם לא יהיו שוערים רק ישרתו את השוערים המופקדים לשמור את הבית, וכן המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם, ששחיטה כשרה בזרים, ובזה המה יעמדו לפניהם היינו לפני העם, לשרתם בדברים שהם צורך מביאי הקרבן, כמו שחיטה והפשט ונתוח וכיוצא שנעשים ע”י זרים: 44:12: יען אשר ישרתו אותם, ר”ל וזה עונש מדה כנגד מדה כמו ששרתו את העם לפני גלוליהם, וע”י נכשלו בית ישראל לעבוד ע”ז, לכן ישאו עונם, כפי חטאתם: 44:13: ולא יגשו, וגם הכהנים שעבדו ע”ז לא יגשו לכהן לי ולעשות עבודת הכהונה, ובזה ונשאו כלימתם ותועבותיהם אשר עשו, ע”י הכלימה הזאת שיהיה בבית המקדש ולא יהיו ראוים לעבודה בזה ישאו תועבותיהם אשר עשו ויקבלו עונשם: 44:14: ונתתי אותם שמרי משמרת הבית, הם ימצאו בעזרת הכהנים, ויהיו פסולים לעבודה ולא ישמרו משמרת המזבח רק משמרת הבית, להדיח הרצפה להכין הכלים וכדומה, וכבר באר למעלה (סי’ מ’ מ”ה) שהיה להם לשכה לעמוד שם על הארון לנגן עם הלוים העומדים על הדוכן, וז”ש ולכל אשר יעשה בו: 44:15: והכהנים הלוים, אמנם הכהנים בני לוי אשר הם בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי ולא עבדו ע”ז, המה יקרבו אלי לשרתני בכל עניני הכהונה, ולהקריב חלבי האימורים לזרוק הדמים: 44:16: המה, וגם המה יבואו אל מקדשי ויקרבו אל שולחן ה’ לאכול בקדשים, כי מי שאינו עובד אינו אוכל בקדשים חוץ מבעל מום והם ישמרו את משמרתי לא משמרת הבית כהראשונים: 44:17: (יז-יח) והיה בבואם, בגדי פשתים ילבשו, שיהיו בגדיהם כולם מבד, בין הכתונת שעז”א בגדי פשתים ילבשו, בין המגבעות פארי פשתים יהיו, בין המכנסים וגם האבנט לא ימצא בו צמר המחמם ומזיע את הגוף ועז”א ולא יחגרו ביזע והנה לפי מה דקיי”ל להלכה שהאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים והיה משונה מן האבנט של כ”ג ביוה”כ שהיה של בוץ, הודיעו שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכ”ג, כי יהיו כממוצעים בין מדרגת הכ”ג ובין מדרגת הכ”ה, עד שבגדיהם יהיו של בוץ כבגדי כ”ג בעת שנכנס לפני ולפנים, ולמ”ד שהאבנט של כ”ה היה של בוץ, משמיענו בהפך שאף שבמקצת דברים יעלו למדרגת הכ”ג (כמ”ש בפסוק כ’ כ”ב) זה דוקא להחמיר ע”ע בדבר, כמו תספורת בן אלעשה, ולקחת בתולה, לא לשנות את מצות הבגדים מבוץ לכלאים: 44:19: ובצאתם, בעת שיצאו מן החצר הפנימי אל החצר החיצונה, היינו אל לשכות העשרים שהיו בחצר החיצונה והיו מקודשות בקדושת עזרה, ומשם יצאו אל החצר החיצונה המיוחדת אל העם, היינו חוץ מלשכות העשרים למקום שלא נתקדש ושם עומדים העם אז יפשטו את בגדיהם והניחו אותם בלשכת הקדש היינו בלשכת העשרים, ושם ילבשו בגדיהם אחרים וכמ”ש למעלה (מ”ב י”ד) ושם יניחו בגדיהם, וחזר הדבר עתה, לפרש שזה מפני חשיבותם שיעלו למדרגת הכ”ג אשר פשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם, רק הם יבדלו במה שא”צ גניזה רק ליבשום אח”כ שנית, וגם בכ”ג יש פלוגתא אם כשרים ליוה”כ אחר, ומפרש שמה שלא יוכלו לצאת אל העם עם בגדי הקדש, הוא כדי שלא יקדשו את העם בבגדיהם כי תתרבה קדושתם עד שלא יוכלו להתקרב בבגדים אל העם: 44:20: וראשם גם בזה ינהגו סלסול בעצמם להתדמות אל הכ”ג שהיה מספר ראשו של זה בצד עקרו של זה, שזה נקרא בשם כסם כמו שפי’ חז”ל בפ”ד דסנהדרין, וז”ש הגם שפרע לא ישלחו בכ”ז ראשם לא יגלחו בגלוח המורגל רק כסום יכסמו כתספורת בן אלעשה: 44:21: ויין לא ישתו כל כהן, אמנם על שתיית היין יזהרו כל כהן, אף הכהנים שלא יהיו ראוים לעבודה: 44:22: ואלמנה וגרושה, גם בזה יתעלו מן מדרגת כ”ה להחמיר ע”ע שלא יקחו אלמנה מזרע בית ישראל, שאם יקחו אשה בת ישראל יזהרו שתהיה בתולה לא אלמנה כמעלת הכ”ג, ורק אם האלמנה תהיה בת כהן, וגם בעלה הראשון היה כהן אז יקחוה כדי שלא להתדמות לכ”ג לגמרי: 44:23: ואת עמי יורו, שהם יהיו ג”כ המורים בין בדיני הקדשים, בין בדיני טומאה וטהרה, והנה דיני קדשים מסורים רק לכהנים שעוסקים בהם ועז”א את עמי יורו, אבל דיני טומאה וטהרה ידעו גם ב”י, וכמו שהיה בימי חזקיהו שהיו כולם בקיאים בדיני טומאה וטהרה, רק שהם יודיעום אם נגעה איזה טומאה, וכמ”ש חז”ל דעת זה סדר טהרות: 44:24: ועל ריב, שהם יהיו בין הסנהדרין לדון דיני ממונות ונפשות, ובמשפטי ישפטוהו ר”ל עפ”י ד”ת, והנה כבר חשב ישועות חכמה ודעת, שהם נזיקין קדשים טהרות, ומוסיף שגם ואת תורתי את חקותי שהם הלכות של סדר זרעים ונשים, שיש בהם חקים כמו העריות וכלאים וכדו’, ותורות, וכן בכל מועדי שהוא סדר מועד ישמרו, ואת שבתותי יקדשו, להזהיר על השבת הגם שהותר אצלם אצל עבודה: 44:25: ואל מת אדם וכו’ כי אם לאב ולאם, שהגם שיקבלו ע”ע זהירות יתירה ככהן גדול, בכ”ז יטמאו לקרובים כי טומאת קרובים מצוה, וכל החומרות הנ”ל אין בהם ביטול מצוה: 44:26: ואחרי טהרתו אמנם יעשו להם גדר אחר שאחר הטהרה מטומאת מת לא יכנסו תיכף למקדש רק ימתינו שבעה ימים וביום בואו אל הקדש, הנה פירשוהו על מנחת חינוך שמקריב הכהן ביום שמתחנך לעבודה, ויפלא מה משמיענו בזה וזיל קרי בי רב הוא, ונראה שדבר זה נצרך גם בבית שני ששבו הרבה כהנים שעבדו עבודה בבית ראשון, ואז הביאו מנחת חינוך (כמ”ש עזרא ג׳:י״ב) ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון) ולמד להם שבשובם לעבודה בבית שני הוצרכו להביא מנחת חינוך מחדש, וכן יחזקאל אשר הובטח לקום בתחיה בבית הג’ ועמו הכהנים שיעמדו אז בתחיה הגם שהקריבו מנחת חינוך בעודם עובדים בחייהם במקדש יצטרכו להביא מנחת חינוך מחדש: 44:28: (כח-כט) והיתה להם לנחלה, מוסב למטה, והיתה להם לנחלה המנחה והחטאת והאשם, כד”ש (במדבר י”ח ט’) זה יהיה לך מקדשי הקדשים כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם, ועז”א אני נחלתם ואחוזה לא תתנו להם שאף שהלוים יקחו חלק בארץ לע”ל, הכהנים לא יהיה להם אחוזה כמש”ש (פסוק כ’) בארצם לא תנחל וכל חרם כמש”ש (פסוק י”ד) כל חרם בישראל לך יהיה: 44:30: וראשית כל, ראשית הגז ומתנות ותרומה ותרומת מעשר ובכורי כל, ביכורים וראשית עריסותיכם חלה, ועי”כ יונח ברכה אל ביתך כמ”ש איש אשר יתן לכהן לו יהיה: 44:31: כל נבלה, כבר פי’ חז”ל מפני שהותרה מליקה לגבייהו צ”ל שלא יאכלו חולין אשר נמלקו, ואין זה חידוש בדברי יחזקאל, שכן גם בתורה אמר אצל הכהן נבלה וטריפה לא יאכל וכמש”ש הרמב”ם בספר המצות, ויל”פ שר”ל שלא יאכלו אף דבר שנראה כנבלה וטריפה שהיא מסוכנת יזהרו מזה לעתיד כמ”ש יחזקאל על נבלה וטריפה לא אכלתי (למעלה ה’) שפי’ חז”ל על מסוכנת: 45:1: ובהפילכם את הארץ בנחלה, הנה יבאר (בסי’ מ”ח) שבחלוקת הארץ לעתיד לבא יקחו י”ב שבטים כ”א רצועה שרחבה מצפון לדרום יהיה כ”ה אלף קנים שהם ע”ה מיל, ואורך הרצועה תהיה מן גבול א”י המזרחי עד גבול המערבי, ובין חלק של יהודה וחלק של בנימין יפרישו רצועה כמוה שתהיה תרומה לנשיא, שתחזיק ג”כ מצפון לדרום כ”ה אלף קנים, ובאורך ממזרח למערב מגבול א”י עד גבול המערבי, ומן תרומת הנשיא ירימו רצועה באמצע שתהיה כ”ה אלף קנים באורך וכ”ה אלף קנים ברוחב שתהיה תרומת הקדש, ורצועה זו תתחלק לשלשה חלקים ברוחב באופן זה, רצועה של עשרת אלפים קנים ברוחב וכ”ה אלף קנים באורך יהיה לכהנים, ובאמצע רצועה זו יהיה הר בית והמקדש, ורצועה אחרת כמוה תהיה ללוים, ורצועה הנותרת שהיא חמשת אלפים קנים ברוחב וכ”ה אלף קנים באורך יהיה שייך אל בנין ירושלים שלעתיד שיהיה לכל ישראל ולמגרשיה וז”ש ובהפילכם תרימו תרומה לה’ קדש מן הארץ, כי תרומת הכהנים הוא הקדוש מכולם, ארך חמשה ועשרים אלף ארך, ר”ל שהאורך תחשב בארוך, היינו ממזרח למערב, שסתם אורך הוא ממזרח למערב שם תהיה האורך, ומצפון לדרום יהיה הרוחב, קדש הוא, ר”ל הוא הקדש מיתר החלקים: 45:2: יהיה מזה אל הקדש מחלק הזה יוקח החמש מאות קנים של הר הבית שהיה מדתו חמש חמש מאות קנים מכל צד, (כנ”ל ס”ס מ”ב) וחמשים אמה, וחוץ מזה היה חמשים אמה מגרש ומקום פנוי סביב חומת הר הבית: 45:3: ומן המדה הזאת תמוד, יען לא נדע מדת הקנה שבו מדד האורך של כ”ה אלף ורחב י’ אלף, באר שיהיה באותו מדה שמדד את החמש מאות של הר הבית, שזה כבר התבאר שהיה במדת קנה שהיה מחזיק שש אמות באמה של ששה טפחים (כמ”ש בסי’ מ’ פ”ה), וא”כ היה האורך ע”ה מיל והרוחב ה’ מיל, ובו יהיה המקדש קדש קדשים, שלפי ערך קדושת תרומת הכהנים תהיה קדושת המקדש קדשי קדשים, בענין שעד המקדש היו חמש קדושות זו למעלה מזו, א. שתרומת הנשיא היה קדש נגד א”י, ונקרא בשם תרומה, ב. וחלק השייך להעיר קודש נגד תרומת הנשיא, ג. וחלק של הלוים קדוש ממנה, ד. וחלק של הכהנים קדוש ממנה, ה. וחלק של הר הבית היא הקדושה החמשית הקדוש מכולם, ואחר הר הבית היה עוד חמש קדושות, א. החצר החיצונה, ב. למעלה מזה החצר הפנימי, ג. האולם, ד. ההיכל, ה. קדשי הקדשים, הרי עשר מדרגות בקדושה: 45:4: קדש מן הארץ הוא, הוא הקדוש מיתר הארץ מצד שמיוחד לכהנים הקרובים לשרת את ה’, והיה להם ר”ל לא יקחוהו בתורת נחלה לעשות בו שדות וכרמים כמו בחלק הלוים, רק יבנו שם בתים לשבתם, ומקדש למקדש שיהיה הכנת קדושה למקדש בענין שע”י הקדושה הזאת יהיה הר הבית קדש קדשים: 45:5: וחמשה ועשרים אלף ארך שאצל תרומת הכהנים לצד דרום, יהיה ללוים שהם פחותים מן הכהנים, שאינם משרתי ה’ רק משרתי הבית וזה כולל גם הכהנים שיהיו אז פסולים לעבודה שנקראו משרתי הבית (כנ”ל מ”ד י”ג) להם לאחזה הם יקחוהו בתורת אחוזה ויוכלו לעשות שם שדות וכרמים אם ירצו, עשרים לשכות, והמקום יתחלק לעשרים חלקים, שבכל חלק יהיה עיר ללוים שבימי קדם היו להם ארבעים ושתים עיר חוץ מערי המקלט, והיו לכהנים וללוים, ואז יהיה ללוים עשרים עיר ויחלקו נחלתם לעשרים גבולים: 45:6: ואחזת העיר, ורצועה הנשארת מחמש אלף ברוחב שלצד דרום מאחוזת הלוים, יהיה לאחוזת העיר, שהעיר תהיה בנגב (כנ”ל מ’), לעומת תרומת הקדש, והאורך יהיה מגביל לעומות תרומת הקדש, שארכו ג”כ כ”ה אלף אמה, וזה יהיה לכל בית ישראל, שכולם יהיה להם חלק בירושלים (כמו שיתבאר בסי’ מ”ח): 45:7: ולנשיא, ר”ל והנשאר מן הרצועה של כ”ה אלף על כ”ה אלף עד גבול המזרחי של א”י ועד גבול המערבי, יהיה אחוזת הנשיא שהוא מלך המשיח, וז”ש שלנשיא יהיה מזה ומזה, היינו משני הצדדים של תרומת הקדש ואחזת העיר, מצד המערב עד סוף המערב, ומצד המזרח עד סוף המזרח, ויהיה חלקו כחלק אחד השבטים ממערב למזרח: 45:8: לארץ יהיה לו, זה יהיה ארצו ואחוזתו כאחוזת שבט אחד (לבד מה שיפריש באמצע הכ”ה אלף לתרומת הקדש) ולא יונו עוד נשיאי את עמי, ר”ל שבזמן הקודם שלא לקח המלך אחוזה בפ”ע לקח שדות וכרמים מאת העם בחזקה, וציער אותם, כמו שהיה באחאב, אבל עתה לא יצטרכו לזה כי יהיה לו נחלה בלי מצרים: 45:9: כה אמר ה’, עפ”ז אמר ה’ לנשיאים, רב לכם, ר”ל יש לכם רב, ואינכם צריכים לגזול, לכן חמס ושד הסירו, וגם עשו משפט וצדקה להציל גזול מיד עושקו, הסירו גרושותיכם בל תגרשו עוד את עמי מנחלתם כמו שעשו הנשיאים עד הנה: 45:10: מאזני צדק, מצוה להנשיאים שישגיחו על המדות שיהיו בצדק, שזה מכלל עשיית משפט, כמ”ש לא תעשו עול במשפט במדה במשקל, ואמרו חז”ל בספרא וספרי וב”ב (דף פ”ט) שצריך להעמיד ממונים ע”ז, ולכן הזהיר את הנשיא שישגיח על המאזנים ששוקלים בהם את המטבעות, ואיפת צדק הוא מדת היבש, ובת צדק הוא מדת הלח, לא כמ”ש להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה: 45:11: האיפה והבת, החומר הוא שלשים סאין בין ביבש בין בלח, וזה יהיה קבוע מן המלך ועפ”ז יקבע גם את המדה הקטנה שלוקחים בה מעשר מנת המלך שלא יגדיל אותה יותר להונות את העם, רק יהיה להם תוכן אחד לענין לשאת מעשר, שיהיה תמיד מעשר של החמר הבת במדת לח, ועשירית החמר יהיה האיפה במדת היבש, ויהיה תמיד מתכנתו כפי החמר, שיהיה תמיד מעשר של החומר, ואם יקטינו את החומר יקטין ג”כ את האיפה והבת: 45:12: והשקל, וכן קצב המטבעות היוצאות מן המלך יהיה להם קביעות, ובענין שלא יפול בם הזיוף והאונאה, השקל יהיה עשרים גרה, והמנה יהיה ששים שקל, שהם מאתים וארבעים זהובים, שמנה של קדש כפול היה והיה מאתים זהובים, ויחזקאל הוסיף ארבעים זהובים, ויעלה המנה ששים שקלים, כי יחזקאל תקן שיקח הנשיא מנתו אחד מששים, ולפי חשבונו יקח שקל ממנה, כי יתבאר שמנת הנשיא היותר גדול היה אחד מששים, שהוא מחטים ושעורים, כמו שיבואר (בפסוק י”ג), וכן יהיה מנתו מן הכסף, וצוה שיעשה מטבעות של עשרים שקלים ושל חמשה ועשרים שקלים ושל עשרה שקלים ושל חמשה שקלים, שמי שיהיה לו מנה וירצה לרצותו על מטבעות גדולות וקטנות יהיו בידו כל מיני מטבעות, כי עשרים וחמש ועשרים ועשרה וחמשה הם ששים, ויוכל להחליף ג”כ שיקח ב’ פעמים חמשה ועשרים ועשרה, או ב’ פעמים חמשה ועשרים וב”פ חמשה, או ב”פ כ’ ב”פ י’ וכדומה, וזה לתועלת המדינה: 45:13: זאת התרומה, שחוץ ממה שיהיה לנשיא אחוזה בארץ יקח תרומה מאת העם, וזה יהיה או אחד מששים, או אחד ממאה, או אחד ממאתים, ומפרש מחטים ומשעורים יקח אחד מששים, ויגיע לו מן החומר שהוא עשר איפות ששית האיפה: 45:14: וחק השמן, מן השמן יקח אחד ממאה, והוא בת הבת, ר”ל שהבת הוא מעשר הכור (והכור הוא החומר) וזה הבת הגדולה (שהמליצה באה ממה שהבת נוטלת עישור נכסים, וכן בת זו היא מעשר הכור) והבת הגדולה מולדת בת קטנה שהיא מעשר מן הבת הגדולה והיא מעשר מן המעשר מן האם שהיא החומר או הכור כאילו היא בת הבת, וז”ש הבת השמן מעשר הבת מן הכור שיקח שמן הבת הקטנה, שהיא מעשר של הבת הבאה מן הכור, שהיא הבת הגדולה, אשר עשרת הבתים הם חומר, ר”ל עשרה הבתים הגדול, מבת הזה יקח בת שלה, שהיא בת הבת, שהיא א’ ממאה: 45:15: ושה אחת מן הצאן, מן המאתים, מן הצאן יגיע לנשיא שה אחת ממאתים צאן, וכן יגיע לו שיעור זה ממשקה ישראל, היינו מיתר משקים שאינם שמן, כמו מן היין והשכר יקח תרומה א’ ממאתים, וחז”ל הוציאו מזה שערלה בטלה במאתים, ר”ל שהשיעורים האלה שיקח שהיא א’ מששים א’ ממאה א’ ממאתים, יהיה על שהם שיעורים קטנים ובטלים תמיד, כמו שמצאנו ביטול בששים, ותרומה עולה בא’ ומאה, ומזה הוצאיו שה”ה שיש הבטלים במאתים ואמרו ממשקה ישראל מן המותר לישראל כי מה שהנשיא יקח מנות אלה מפרש אח”כ מפני שעליו יהיה מוטל להקריב קרבנות הצבור ונסכיהם, ובודאי יתנו לו משקה ישראל שכשר לנסכים, ומפרש למה יקח מנה מן הצאן ומנה מן התבואה והיין והשמן, וזה יהיה למנחה, מן החטים יקריב מנחות, וכן מן היין והשמן יקריב מנחת נסכים, ומן הצאן יקריב עולה ושלמים, וקרבנות צבור הצריכים לכפר עליהם, כמו שעירי ר”ח ושל מועדות שמכפרים על הצבור, שכל קרבנות הצבור יהיו מוטלים על הנשיא, ולכן כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא, ובזה יהיו כאילו הצבור מביאים אותם בשותפות, אחר שכולם נתנו חלקם, ועי”כ ועל הנשיא יהיה מוטל העולות והמנחה והנסכים של כל השנה התמידים שמביאים לעולה בכל יום יובאו מקופת הנשיא, וכן בחגים ור”ח ושבתות שמביאים עוד קרבנות מוספים ושעירי חטאת וכבשי עצרת שהם שלמי צבור, יעשה הנשיא מכיסו את העולה וכו’, ויצאו בו הצבור אחר שכולם הששתפו בו: 45:18: כה אמר ה’, בענין הקרבנות הנזכר בפרשה זו ושל אחריה יש פליאות רבות, הציע אותם באורך השר מהרי”א כי כולם סותרים מוסיפים וגורעים על חקי הקרבנות האמורים בתורת משה, וסותרים אל העקר אשר בידנו שהתורה לא תשתנה ולא תנוסח בשום אופן, והוא במ”ש (פסוק כ”א כ”ב) שיעשה הנשיא בע”פ פר חטאת, ולא נמצא קרבן זה בתורה ? ואמר (פסוק כ”ג) שיעשה בז’ ימי החג עולה ז’ פרים וז’ אילים, ועולת הפסח היו שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים. ? ואמר (פכ”ד) שהמנחה יהיה איפה לפר ואיפה לאיל, ובתורת משה כתוב ג’ עשרונים לפר וב’ עשרונים לאיל, ואמר שהשמן הין לאיפה, ובתורה שלישית ההין לאיל וחצי ההין לפר, והנביא נתן מדה איפה והין שוה בכולם. ? ואמר (פכ”ה) שבשביעי בט”ו בחדש שהוא בחג הסוכות יעשה כאלה שבעת הימים, וקרבנות החג שבתורה היו באופן אחר הפרים הולכים ומתמעטים ואילים שנים וכבשים י”ד. ? ואמר (סי’ מ”ו ד’) שבשבת יקריב ז’ כבשים ואיל, ובתורה ב’ כבשים לבד. ?, ואמר (שם ו’) שבר”ח פר וששה כבשים ואיל, ובתורה פרים שנים ושבעה כבשים. ?, ואמר (פי”ג) שיקריב תמיד כבש בבקר ומנחה ששית האיפה ושמן שלישית ההין, ולא זכר תמיד של בין הערביים, ובתורה עשרית האיפה סולת בשמן כתית רביעית ההין. ? ומדוע לא זכר קרבנות חג השבועות ור”ה ויו”כ. ? וכבר עמדו חז”ל ע”ז במנחות דף מ”ה, ור’ יוחנן אמר אליהו עתיד לדרשה, דר’ יוחנן לשטתו שכל הנביאים נתנבאו לימות המשיח, ויהיה שינוי טבע העולם, וה”ה שישתנה ענין הקרבנות, אבל חבריו פליגי עליו, בין במ”ש שיהיה שינוי לעת”ל בטבע, ובין בזה שיהיה שינוי במצות, ואמרו שמלואים הקריבו בימי עזרא והוא כפי’ מ”ש הרי”א שקרבנות אלה שחשב פה יהיו קרבנות מלואים, וקרבנות מלואים יהיו משונים, שכן היו משונים גם בימי עזרא ובימי משה, והיו הוראות שעה, ולפ”ז ימשכו ימי המלואים והחנוכה מן חג המצות עד חג הסוכות, כי בחג המצות תהי’ התחלת הגאולה ובסוכות יהיה הסוף, כי אז תהיה מלחמת גומ”ג, (ור”א ור”י שפליגי אם יגאלו בניסן או בתשרי שניהם יש להם מקום) ולנגד משך הימים האלה יהיה משך זמן החנוכה, ואחרי ההשקפה הנכונה ראיתי, כי הימים האלה נזכרים ונעשים בשמן ובקצב הראוי, כי בימי משה היו המלואים ז’ ימים, ובימי שלמה היו י”ד ימים, שבעה ושבעה, ובימי עזרא נמשכו כ”א יום כמו שנזכר בעשרא, הרי כל א’ הוסיף על מלואים הקודמים לו ז’ ימים עם ימי הקודמים, וממילא ראוי לפ”ז שמלואים של לעתיד יהיו כ”ח יום, אולם באשר המלואים הקודמים לא נתקיימו ראוי לעשות שנית גם הימים הקודמים, בענין שיעשה ז’ ימים וי”ד ימים וכ”א ימים נגד הקודמים שנבטלו, וכ”ח יום הראוים עתה ס”ה שבעים יום, והנה בימי משה אחר גמר ז’ ימי המלואים התחילו ימי החנוכה של הנשיאים שנמשכו י”ב יום, והיה ראוי שגם זה יעשה בימי שלמה שתי פעמים י”ב ובימי עזרא ג”פ י”ב, ולעתיד ד’ פעמים י”ב יום, והגם שלא נעשו בימי שלמה ועזרא מפני שלא היה זמן הראוי, בכ”ז יעשה לעתיד ג”כ כסדר הנ”ל, י”ב יום נגד ימי משה, וכ”ד יום נגד ימי שלמה, ול”ו יום נגד ימי עזרא, ומ”ח יום של לעתיד, ס”ה ק”ך יום, ועם שבעים הנ”ל הם ק”צ, וסימנך לק”ץ הימין, ולכן יתחילו בע”פ וימשיכו עד שמיני עצרת שהם ק”ץ יום בכיון, כה אמר ה’, הודיע לו ענין חנוכת הבית לעתיד, וכבר אמר לו (סי’ מ”ג י”ח) איך יכפר על המזבח, וזה יתחיל בכ”ג באדר וימשך שמונה ימים עד ר”ח ניסן כמו שהיו במלואים של משה, ועתה יודיע לו מה שיעשה מן ר”ח שכבר נרצה המזבח, ויתחיל לכפר על הבית וזה ימשך עד י”ד ניסן, ואז יתחילו ימי החנוכה שימשכו עד שמיני עצרת, צוה ליחזקאל שבאחד לחדש יקח עוד פר בן בקר לחטא את המקדש: 45:19: ולקח הכהן מדם החטאת ונתן על מזוזת הבית היינו האולם וההיכל, ואל ארבע פנות העזרה הוא הסובב של המזבח, (כנ”ל מ”ג כ’), וז”ש למזבח, ועל מזוזת שער החצר הוא עזרת ישראל על ג’ השערים שלו: 45:20: וכן תעשה בשבעה בחדש, יקריב שנית פר חטאת ויחטא ממנו כמו בפר הראשון, מאיש שוגה ומפתי, מוסב על וחטאת את המקדש (שבפסוק י”ח) שיחטא מאיש שוגה, ר”ל כי החיטוי שיהיה בא’ לחדש היה לכפר על המזיד, והחיטוי שבז’ לחדש יחטא את המקדש מן המשגה, היינו מה שחטא איש ע”י שגיאת העיון, כגון שטעה בהוראה, או מה שחטא ע”י פתיות, ובשני פרים אלה תכפרו את הבית, כי פרים ושעירים שהקריבו מן ז’ אדר עד ר”ח ניסן (כנ”ל סי’ מ”ג) היו לכפר על המזבח: 45:21: בראשון עתה הודיעו סדר המלואים והחנוכה שיתחיל בע”פ, וז”ש בראשון ר”ל ראשון לחנוכה, שיתחיל בארבעה עשר יום לחדש ניסן, יהיה לכם הפסח, בא ללמד בל יחשוב איש שהקרבנות שיספר פה יהיו תחת הפסח וחג המצות אשר צותה התורה לשמור ביום ההוא, אמר לא כן, כי בכ”ז יהיה לכם הפסח, תביאו את קרבן הפסח כהלכותיו בי”ד ניסן, וכן יהיה חג שבעת ימים יהיה חג המצות ויובאו קרבנות חובת היום כמצוה בתורת משה, וכן מצות יאכל שלא תשתנה שום דבר ממצות היום: 45:22: ועשה הנשיא, רק חוץ מקרבנות היום המחוייבים כפי תורת משה אשר יבואו כהלכתם, יעשה הנשיא קרבנות שיהיו הוראת שעה מחמת חינוך, והוא שבע”פ יביא לחנוכה פר חטאת, וזה לא יהיה לכפר על המזבח ועל המקדש, שכבר כפר בימים הקודמים כנ”ל, רק לכפר בעדו ובעד כל עם הארץ: 45:23: ושבעת ימי החג, חוץ מקרבנות החג הכתובים בתורה יעשו עולה לה’ שבעה פרים ליום, ואל תחשוב שס”ה יהיו שבעה דהיינו אחד אחד ליום, לז”א שבעת הימים, ר”ל בכל יום משבעת הימים יבא ז’ פרים וחטאת וכו’ וכ”ז לחינוך: 45:24: ומנחה, וגם המנחה שיביא לחינוך תשתנה מן המנחה הקבועה בתורה, שיהיה איפה בין לפר בין לאיל, וכן השמן ישתנה מצותו להיות הין לאיפה כי כ”ז הוא מצוה לשעה לבעבור החינוך לבד, חוץ מנסכי היום שיעשו כמצותן: 45:25: בשביעי, והחינוך הזה ימשך עד חג הסוכות עד שבחדש השביעי בחמשה עשר יום לחדש בחג, היינו בחג הסוכות, יעשה כאלה שבעת הימים, בכל ז’ ימי סוכות עד שמיני עצרת שעד אז ימשכו ימי החינוך, כחטאת וכעולה הכל כמו שעשה בפסח וכן כמנחה וכשמן, ומפני שבפסח יתחיל החינוך ובסוכות יסיים, באו בהם קרבנות שוים, וגם שאז תהיה מלחמת גוג ומגוג, וסוף התשועה, כמ”ש בזכריה (סי’ י”ד): 46:1: כה אמר ה’, יתחיל לספר הקרבנות שיקריב במאה ותשעים ימי החינוך מפסח עד שביעי לחג הסוכות, והקדים באיזה אופן יבא הנשיא לבמה”ק להקרבת הקרבנות, שער החצר הפנימית שהוא שער המזרחי של עזרת ישראל, יהיה סגור ששת ימי המעשה כמו שער המזרחי של החצר החיצונה, רק ששער החיצון יהיה סגור תמיד, ושער הפנימי יהיה סגור רק בששת ימי המעשה וביום השבת והחדש יפתח: 46:2: ובא הנשיא, וכשיבא הנשיא לעמוד על קרבנות החינוך יבא דרך אולם השער מחוץ, כי בשער הפנימי היה האולם בחוץ, ויבא מן החצר החיצונה דרך אולם השער המזרחי (כי כשיבא לשער החצר החיצונה לאכל לחם שיבא ג”כ אל אולם השער, ששם האולם הוא בפנים, לא יבא מחוץ, כי השער של חצר החיצונה יהיה סגור תמיד, רק יבא לשם מבפנים דרך שער הצפוני או הדרומי (כנ”ל מ”ד ג’), אבל אל אולם שער הפנימי יבא מן החוץ, לפני התאים, ועמד על מזוזת השער והשתחוה כי יפתחו אז את השער, וישאר פתוח, ולא יסגר עד הערב, והטעם שישאר פתחו כדי והשתחוו עם הארץ פתח השער יען שהוא בשבתות ובחדשים שאז יראו לפני ה’, כמ”ש והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה’ ולכן יהיה השער פתוח כל היום: 46:4: והעולה, עתה שב לקרבנות החינוך, העולה שיקרב לחינוך ביום השבת של ק”ץ ימי החינוך, יהיו ששה כבשים חוץ מקרבנות היום: 46:5: ומנחת איפה לאיל, שכן הוקבע מנחת האיל בכל ימי החינוך, ולכבשים מנחה מתת ידו, ר”ל שלכבשים יביא ששית האיפה לכל כבש, שזה שיעור התרומה שנותנים לנשיא מן החומר, כמ”ש (מ”ה י”ג) זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים, ושיעור זה שנותנים לידו תרומה הוא שיעור מנחת הכבש, וכן אמר בפי’ (בפ’ י”ד) שמנחת הכבש היא ששית האיפה, ובפסוק ז’ אמר כאשר תשיג ידו ומבואר כמו שפירשתי: 46:8: ובבא הנשיא, עתה באר דבר אחר, שבעת יבא הנשיא לפנים אל העזרה לא יטרך לסבב ולצאת דרך שער אחר כמו העם כי יצא דרך אולם השער אשר בא בו: 46:9: ובבוא, אבל בעת יבא עם הארץ להשתחוות לא יצאו דרך השער שבאו בו רק דרך השער השני שכנגדו, שאם נכנס בצפון יצא בדרום, (ומבואר מזה דרך שער מזרחי לא יהיה להם רשות ליכנס ולצאת הגם שיפתח ביום השבת, וכמ”ש בפסוק ג’ והשתחוו ע”ה פתח השער, אבל ליכנס לתוכו אין להם רשות): 46:10: והנשיא בתוכם אבל בעת שיבא הנשיא בתוך העם, אז יצטרך לעשות כמו העם וליכנס דרך שער נגב או צפון ולצאת בשער שכנגדו וזה לכבוד העם, כי מ”ש שהנשיא יצא דרך השער שבא בו הוא רק אם יבא לבדו: 46:11: ובחגים היינו בחג השבועות שנקרא חג, על שמביאים שלמי חגיגה, ובמועדים, היינו בר”ה ויוה”כ של ק”ץ ימי החינוך, תהיה המנחה איפה לפר, ר”ל אז יביא פר אחד כמו בר”ח ואיפה מנחה, ואיל אחד ואיפה מנחה, ולכבשים מתת ידו, ויביא ששה כבשים כמו בר”ח וששית האיפה לכל כבש כנ”ל (פסוק ה’) (וסתם מספר הקרבנות, מפני שידענו שר”ה הוא ג”כ ר”ח ולא יגרע מר”ח): 46:12: וכי יעשה, עתה באר תורת הנשיא לימי החול, שהגם שבחול יהיה שער הפנימי סגור (כנ”ל פסוק א’) אם יעשה הנשיא עולה או שלמים נדבה יפתח לו השער לכבודו גם בחול, רק שאז יסגר אחרי צאתו, כי בימי החול לא יבואו העם להשתחוות כמו בשבת ור”ח: 46:13: וכבש, עתה יבאר תורת החינוך לימי החול של ק”ץ ימי החינוך, שבכל יום יקריב כבש לעולה (חוץ מכבש התמיד) ועולת החינוך לא יעשה רק בכל בקר: 46:14: ומנחה תעשה עליו וגו’ ששית האיפה, שזה שיעור מנחת הכבש בימי החינוך כנ”ל, ושמן שלישית ההין, הגם שלפי החשבון היה לו לההביא ששית ההין, כי החשבון הוא הין לאיפה וששית ההין לששית האיפה, באר שיהיה לרוס את הסלת ולרככה בשמן הרבה, מנחה לה’ חקת עולם תמיד, ר”ל כל מה שבארתי עד הנה הוא רק למצות מנחת החינוך, והוא רק לשעה לא לעולם, אבל חוץ מזה יביא את המנחה המיוחדת לה’ אשר היא חקת עולם תמיד שיביא מנחת תמידין בבקר בבקר כהלכתו: 46:15: ועשו, ר”ל ולא יבוטל הקרבת התמיד ע”י כבש שיביא לחינוך, כי בכל זה יעשו את הכבש היינו כבש התמיד, ואת המנחה ואת השמן, כפי מצות התמיד, עשירית האיפה סולת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין, בבקר בבקר עולת תמיד, שיבא עולת תמיד כפי מצות התורה בכל בקר, וכ”ש שלא יתבטל תמיד של בין הערבים, הרי הנביא עצמו פירש דבריו שכ”ז יהיו למלואים וקרבנות חובת היום לא יתבטלו: 46:16: כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא, ר”ל שאין דינה כמתנה שתחזור ביובל רק כנחלה, ותהיה לבניו של בנו, ולא תחזור אל האחים ביובל, ומבאר הטעם כי אחוזתם היא בנחלה, אחר שבל”ז יירש אותה לכן אינה חוזרת ביובל, וגם למאי דקיי”ל דאחין שחלקו לקוחות הם עכ”פ נוטל כנגד חלקו וא”כ דינו כנחלה: 46:17: וכי יתן, אבל אם יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו תשוב ביובל להנשיא, כדי שאך נחלתו בניו להם תהיה ר”ל שנחלתו אך לבניו, אך להם תהיה, ולא תוסב לזרים, ויש פלוגתא במתנה אם דינה כמכר לחזור ביובל, ולמ”ד דמתנה אין חוזרת ביובל נשתנה דין הנשיא בזה כמו שיבאר הטעם: 46:18: ולא יקח, כדי שלא יקח הנשיא מנחלת העם, שאם יועיל מתנותיו ותוסב נחלתו לזרים יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם כדי להוריש לבניו, וכבר באר (בסי’ מ”ה פ”ח) שלכן נתנו לו חלק בארץ כאחד השבטים שלא יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם, וע”י שלא יוכל לתת מנחלתו מתנה עולמית עי”כ מאחוזתו ינחיל את בניו למען אשר לא יפוצו עמי כמו שהיו במלים הקודמים שלקחו שדום העם, והעם נפוצו מאחוזתם מפני פחד ומגור, אבל כשיהיה לו נחלת הארץ לא יבא לידי כך: 46:19: ויבאני במבוא הנה עד עתה עמד בעזרת ישראל אצל שער הצפון כנזכר למעלה (מ”ד ד’) עתה יצא מן שער הצפון, והגיע אל הדרך ההולך בכתף השער שהוא דרך העשר אמות ששם המבוא מהקדים אל המערב לפני לשכת החמשים, שמשם יבא דרך גדר החצר אל דרך העשר אמות שלפני לשכת העשרים (כנ”ל מ”ב ט’ י’ י”א) ושם הכניסו אל לשכת העשרים (דרך האמה אחת שנכנסו לשם מצד צפון (כנ”ל שם פסוק ד’) שהם לשכות הקודש שנתקדשו בקדושת עזרה, וראה שבלשכת העשרים שבצד מערב יש מקום מוכן לבשל: 46:20: ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם, כי היה מקום לבישול השלמים בחצרות קטרות שיתבאר בפסוק כ”א והם היו בחצר החיצונה במקצוע החצר ששם לא נתקדש בקדושת עזרה, והראהו שלבישול קדשי קדשים יש מקום מיוחד במקום מקודש כדי שלא יוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, הוא על צד המליצה שיוציא הקדש ממחיצתו אל העם והחול כאילו תפקע הקדושה מן הקדש אל העם והחול, כמו ולא יקדש את העם בבגדיהם: 46:21: ויוציאני, משם הוציאו אל החצר החיצונה, וראה שבכל מקצוע יש חצר מיוחד: 46:22: חצרות קטרות, ר”ל שהיו בלי תקרה מלמעלה שיצא הקיטור והעשן, ארבעים ארך הארך היה ממזרח למערב והרוחב מצפון לדרום וזה מוכרח שאם היה האורך מצפון לדרום, לא היה מקום ללשכת המאה כמו שתראה מדברי למעלה סימן מ”ב (פסוק א’): 46:23: וטור, טורי אבנים יצא סביב הכותל עשוי כשפיתת קדרות ותחתיהם מבשלות להבעיר אש לבשל: 46:24: ויאמר אלי אלה בית המבשלים לבשל שם שלמים ותודה והחזה ושוק שלוקחים הכהנים שנאכלים בכל מקום:

דמויות

יחזקאל (הנביא)

מיקום

ירושלים

אפיונים

אפיון - קורבן | פרטי עבודת הכוהנים: לביש, תספורת, נישואין, טומאה וטהרה — כהלכה מדויקת
אפיון - עונש וגלות | הלויים שפנו לאחר גילולים — יורדים ממעמד כוהן-גדול לכוהן משמרת; עונש מידתי

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

“בני צדוק” (מד:טו): הכוהנים מבית צדוק — שלא בגדו — יוכלו לשרת בקודש. הפרדה: לא כל לוי, רק מי שנאמן. זהו עיקרון חדש: כהונה = זכות שנרכשת בנאמנות, לא רק בייחוס.

ניווט

קודם: יח_043_001 - כבוד ה’ שב למקדש
אחרי: יח_047_001 - נהר המים החיים — ונרפאו המים

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

יח_044_001 - חוקי הכוהנים והלויים