מלחמת גוג ומגוג
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־גּוֹג֙ אֶ֣רֶץ הַמָּג֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֣שֶׁךְ וְתֻבָ֑ל וְהִנָּבֵ֖א עָלָֽיו׃ וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הִנְנִ֤י אֵלֶ֙יךָ֙ גּ֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֥שֶׁךְ וְתֻבָֽל׃ וְשׁ֣וֹבַבְתִּ֔יךָ וְנָתַתִּ֥י חַחִ֖ים בִּלְחָיֶ֑יךָ וְהוֹצֵאתִי֩ אוֹתְךָ֨ וְאֶת־כׇּל־חֵילֶ֜ךָ סוּסִ֣ים וּפָרָשִׁ֗ים לְבֻשֵׁ֤י מִכְלוֹל֙ כֻּלָּ֔ם קָהָ֥ל רָב֙ צִנָּ֣ה וּמָגֵ֔ן תֹּפְשֵׂ֥י חֲרָב֖וֹת כֻּלָּֽם׃ פָּרַ֛ס כּ֥וּשׁ וּפ֖וּט אִתָּ֑ם כֻּלָּ֖ם מָגֵ֥ן וְכוֹבָֽע׃ גֹּ֚מֶר וְכׇל־אֲגַפֶּ֔יהָ בֵּ֚ית תּֽוֹגַרְמָ֔ה יַרְכְּתֵ֥י צָפ֖וֹן וְאֶת־כׇּל־אֲגַפָּ֑יו עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אִתָּֽךְ׃ הִכֹּן֙ וְהָכֵ֣ן לְךָ֔ אַתָּ֕ה וְכׇל־קְהָלֶ֖ךָ הַנִּקְהָלִ֣ים עָלֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְמִשְׁמָֽר׃ מִיָּמִ֣ים רַבִּים֮ תִּפָּקֵד֒ בְּאַחֲרִ֨ית הַשָּׁנִ֜ים תָּב֣וֹא׀ אֶל־אֶ֣רֶץ׀ מְשׁוֹבֶ֣בֶת מֵחֶ֗רֶב מְקֻבֶּ֙צֶת֙ מֵעַמִּ֣ים רַבִּ֔ים עַ֚ל הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־הָי֥וּ לְחׇרְבָּ֖ה תָּמִ֑יד וְהִיא֙ מֵעַמִּ֣ים הוּצָ֔אָה וְיָשְׁב֥וּ לָבֶ֖טַח כֻּלָּֽם׃ וְעָלִ֙יתָ֙ כַּשֹּׁאָ֣ה תָב֔וֹא כֶּעָנָ֛ן לְכַסּ֥וֹת הָאָ֖רֶץ תִּֽהְיֶ֑ה אַתָּה֙ וְכׇל־אֲגַפֶּ֔יךָ וְעַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אוֹתָֽךְ׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יַעֲל֤וּ דְבָרִים֙ עַל־לְבָבֶ֔ךָ וְחָשַׁבְתָּ֖ מַחֲשֶׁ֥בֶת רָעָֽה׃ וְאָמַרְתָּ֗ אֶֽעֱלֶה֙ עַל־אֶ֣רֶץ פְּרָז֔וֹת אָבוֹא֙ הַשֹּׁ֣קְטִ֔ים יֹשְׁבֵ֖י לָבֶ֑טַח כֻּלָּ֗ם יֹֽשְׁבִים֙ בְּאֵ֣ין חוֹמָ֔ה וּבְרִ֥יחַ וּדְלָתַ֖יִם אֵ֥ין לָהֶֽם׃ לִשְׁלֹ֥ל שָׁלָ֖ל וְלָבֹ֣ז בַּ֑ז לְהָשִׁ֨יב יָדְךָ֜ עַל־חֳרָב֣וֹת נוֹשָׁב֗וֹת וְאֶל־עַם֙ מְאֻסָּ֣ף מִגּוֹיִ֔ם עֹשֶׂה֙ מִקְנֶ֣ה וְקִנְיָ֔ן יֹשְׁבֵ֖י עַל־טַבּ֥וּר הָאָֽרֶץ׃ שְׁבָ֡א וּ֠דְדָ֠ן וְסֹחֲרֵ֨י תַרְשִׁ֤ישׁ וְכׇל־כְּפִירֶ֙יהָ֙ יֹאמְר֣וּ לְךָ֔ הֲלִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ אַתָּ֣ה בָ֔א הֲלָבֹ֥ז בַּ֖ז הִקְהַ֣לְתָּ קְהָלֶ֑ךָ לָשֵׂ֣את׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב לָקַ֙חַת֙ מִקְנֶ֣ה וְקִנְיָ֔ן לִשְׁלֹ֖ל שָׁלָ֥ל גָּדֽוֹל׃ לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָדָ֔ם וְאָמַרְתָּ֣ לְג֔וֹג כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הֲל֣וֹא׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בְּשֶׁ֨בֶת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לָבֶ֖טַח תֵּדָֽע׃ וּבָ֤אתָ מִמְּקֽוֹמְךָ֙ מִיַּרְכְּתֵ֣י צָפ֔וֹן אַתָּ֕ה וְעַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אִתָּ֑ךְ רֹכְבֵ֤י סוּסִים֙ כֻּלָּ֔ם קָהָ֥ל גָּד֖וֹל וְחַ֥יִל רָֽב׃ וְעָלִ֙יתָ֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כֶּעָנָ֖ן לְכַסּ֣וֹת הָאָ֑רֶץ בְּאַחֲרִ֨ית הַיָּמִ֜ים תִּהְיֶ֗ה וַהֲבִאוֹתִ֙יךָ֙ עַל־אַרְצִ֔י לְמַ֩עַן֩ דַּ֨עַת הַגּוֹיִ֜ם אֹתִ֗י בְּהִקָּדְשִׁ֥י בְךָ֛ לְעֵינֵיהֶ֖ם גּֽוֹג׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הַאַתָּה־ה֨וּא אֲשֶׁר־דִּבַּ֜רְתִּי בְּיָמִ֣ים קַדְמוֹנִ֗ים בְּיַד֙ עֲבָדַי֙ נְבִיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַֽנִּבְּאִ֛ים בַּיָּמִ֥ים הָהֵ֖ם שָׁנִ֑ים לְהָבִ֥יא אֹתְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בְּי֨וֹם בּ֥וֹא גוֹג֙ עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה תַּעֲלֶ֥ה חֲמָתִ֖י בְּאַפִּֽי׃ וּבְקִנְאָתִ֥י בְאֵשׁ־עֶבְרָתִ֖י דִּבַּ֑רְתִּי אִם־לֹ֣א׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ רַ֣עַשׁ גָּד֔וֹל עַ֖ל אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וְרָעֲשׁ֣וּ מִפָּנַ֡י דְּגֵ֣י הַיָּם֩ וְע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וְחַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה וְכׇל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאֲדָמָ֔ה וְכֹל֙ הָאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְנֶהֶרְס֣וּ הֶהָרִ֗ים וְנָֽפְלוּ֙ הַמַּדְרֵג֔וֹת וְכׇל־חוֹמָ֖ה לָאָ֥רֶץ תִּפּֽוֹל׃ וְקָרָ֨אתִי עָלָ֤יו לְכׇל־הָרַי֙ חֶ֔רֶב נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה חֶ֥רֶב אִ֖ישׁ בְּאָחִ֥יו תִּהְיֶֽה׃ וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגׇפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙ וְעַל־אֲגַפָּ֔יו וְעַל־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְאַתָּ֤ה בֶן־אָדָם֙ הִנָּבֵ֣א עַל־גּ֔וֹג וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הִנְנִ֤י אֵלֶ֙יךָ֙ גּ֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֥שֶׁךְ וְתֻבָֽל׃ וְשֹׁבַבְתִּ֙יךָ֙ וְשִׁשֵּׁאתִ֔יךָ וְהַעֲלִיתִ֖יךָ מִיַּרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן וַהֲבִאוֹתִ֖ךָ עַל־הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהִכֵּיתִ֥י קַשְׁתְּךָ֖ מִיַּ֣ד שְׂמֹאולֶ֑ךָ וְחִצֶּ֕יךָ מִיַּ֥ד יְמִינְךָ֖ אַפִּֽיל׃ עַל־הָרֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל תִּפּ֗וֹל אַתָּה֙ וְכׇל־אֲגַפֶּ֔יךָ וְעַמִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ לְעֵ֨יט צִפּ֧וֹר כׇּל־כָּנָ֛ף וְחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה נְתַתִּ֥יךָ לְאׇכְלָֽה׃ עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה תִּפּ֑וֹל כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּמָג֔וֹג וּבְיֹשְׁבֵ֥י הָאִיִּ֖ים לָבֶ֑טַח וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְאֶת־שֵׁ֨ם קׇדְשִׁ֜י אוֹדִ֗יעַ בְּתוֹךְ֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־אַחֵ֥ל אֶת־שֵׁם־קׇדְשִׁ֖י ע֑וֹד וְיָדְע֤וּ הַגּוֹיִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה קָד֖וֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ הִנֵּ֤ה בָאָה֙ וְנִֽהְיָ֔תָה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה ה֥וּא הַיּ֖וֹם אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתִּי׃ וְֽיָצְא֞וּ יֹשְׁבֵ֣י׀ עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּבִעֲר֡וּ וְ֠הִשִּׂ֠יקוּ בְּנֶ֨שֶׁק וּמָגֵ֤ן וְצִנָּה֙ בְּקֶ֣שֶׁת וּבְחִצִּ֔ים וּבְמַקֵּ֥ל יָ֖ד וּבְרֹ֑מַח וּבִעֲר֥וּ בָהֶ֛ם אֵ֖שׁ שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ וְלֹא־יִשְׂא֨וּ עֵצִ֜ים מִן־הַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יַחְטְבוּ֙ מִן־הַיְּעָרִ֔ים כִּ֥י בַנֶּ֖שֶׁק יְבַעֲרוּ־אֵ֑שׁ וְשָׁלְל֣וּ אֶת־שֹׁלְלֵיהֶ֗ם וּבָֽזְזוּ֙ אֶת־בֹּ֣זְזֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהָיָ֣ה בַיּ֣וֹם הַה֡וּא אֶתֵּ֣ן לְגוֹג֩׀מְקֽוֹם־שָׁ֨ם קֶ֜בֶר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל גֵּ֤י הָעֹֽבְרִים֙ קִדְמַ֣ת הַיָּ֔ם וְחֹסֶ֥מֶת הִ֖יא אֶת־הָעֹֽבְרִ֑ים וְקָ֣בְרוּ שָׁ֗ם אֶת־גּוֹג֙ וְאֶת־כׇּל־הֲמוֹנֹ֔ה וְקָ֣רְא֔וּ גֵּ֖יא הֲמ֥וֹן גּֽוֹג׃ וּקְבָרוּם֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לְמַ֖עַן טַהֵ֣ר אֶת־הָאָ֑רֶץ שִׁבְעָ֖ה חֳדָשִֽׁים׃ וְקָֽבְרוּ֙ כׇּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה לָהֶ֖ם לְשֵׁ֑ם י֚וֹם הִכָּ֣בְדִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְאַנְשֵׁ֨י תָמִ֤יד יַבְדִּ֙ילוּ֙ עֹבְרִ֣ים בָּאָ֔רֶץ מְקַבְּרִ֣ים אֶת־הָעֹבְרִ֗ים אֶת־הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ לְטַהֲרָ֑הּ מִקְצֵ֥ה שִׁבְעָה־חֳדָשִׁ֖ים יַחְקֹֽרוּ׃ וְעָבְר֤וּ הָעֹֽבְרִים֙ בָּאָ֔רֶץ וְרָאָה֙ עֶ֣צֶם אָדָ֔ם וּבָנָ֥ה אֶצְל֖וֹ צִיּ֑וּן עַ֣ד קָבְר֤וּ אֹתוֹ֙ הַֽמְקַבְּרִ֔ים אֶל־גֵּ֖יא הֲמ֥וֹן גּֽוֹג׃ וְגַ֥ם שֶׁם־עִ֛יר הֲמוֹנָ֖הֿ וְטִהֲר֥וּ הָאָֽרֶץ׃ וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אֱמֹר֩ לְצִפּ֨וֹר כׇּל־כָּנָ֜ף וּלְכֹ֣ל׀ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה הִקָּבְצ֤וּ וָבֹ֙אוּ֙ הֵאָסְפ֣וּ מִסָּבִ֔יב עַל־זִבְחִ֗י אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י זֹבֵ֤חַ לָכֶם֙ זֶ֣בַח גָּד֔וֹל עַ֖ל הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֥ם בָּשָׂ֖ר וּשְׁתִ֥יתֶם דָּֽם׃ בְּשַׂ֤ר גִּבּוֹרִים֙ תֹּאכֵ֔לוּ וְדַם־נְשִׂיאֵ֥י הָאָ֖רֶץ תִּשְׁתּ֑וּ אֵילִ֨ים כָּרִ֤ים וְעַתּוּדִים֙ פָּרִ֔ים מְרִיאֵ֥י בָשָׁ֖ן כֻּלָּֽם׃ וַאֲכַלְתֶּם־חֵ֣לֶב לְשׇׂבְעָ֔ה וּשְׁתִ֥יתֶם דָּ֖ם לְשִׁכָּר֑וֹן מִזִּבְחִ֖י אֲשֶׁר־זָבַ֥חְתִּי לָכֶֽם׃ וּשְׂבַעְתֶּ֤ם עַל־שֻׁלְחָנִי֙ ס֣וּס וָרֶ֔כֶב גִּבּ֖וֹר וְכׇל־אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְנָתַתִּ֥י אֶת־כְּבוֹדִ֖י בַּגּוֹיִ֑ם וְרָא֣וּ כׇל־הַגּוֹיִ֗ם אֶת־מִשְׁפָּטִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְאֶת־יָדִ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֥מְתִּי בָהֶֽם׃ וְיָֽדְעוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם מִן־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה׃ וְיָדְע֣וּ הַ֠גּוֹיִ֠ם כִּ֣י בַעֲוֺנָ֞ם גָּל֣וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר מָעֲלוּ־בִ֔י וָאַסְתִּ֥ר פָּנַ֖י מֵהֶ֑ם וָֽאֶתְּנֵם֙ בְּיַ֣ד צָרֵיהֶ֔ם וַיִּפְּל֥וּ בַחֶ֖רֶב כֻּלָּֽם׃ כְּטֻמְאָתָ֥ם וּכְפִשְׁעֵיהֶ֖ם עָשִׂ֣יתִי אֹתָ֑ם וָאַסְתִּ֥ר פָּנַ֖י מֵהֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה עַתָּ֗ה אָשִׁיב֙ אֶת־(שבית) [שְׁב֣וּת] יַעֲקֹ֔ב וְרִחַמְתִּ֖י כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְקִנֵּאתִ֖י לְשֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃ וְנָשׂוּ֙ אֶת־כְּלִמָּתָ֔ם וְאֶת־כׇּל־מַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָעֲלוּ־בִ֑י בְּשִׁבְתָּ֧ם עַל־אַדְמָתָ֛ם לָבֶ֖טַח וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ בְּשׁוֹבְבִ֤י אוֹתָם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֹתָ֔ם מֵאַרְצ֖וֹת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְנִקְדַּ֣שְׁתִּי בָ֔ם לְעֵינֵ֖י הַגּוֹיִ֥ם רַבִּֽים׃ וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם בְּהַגְלוֹתִ֤י אֹתָם֙ אֶל־הַגּוֹיִ֔ם וְכִנַּסְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹא־אוֹתִ֥יר ע֛וֹד מֵהֶ֖ם שָֽׁם׃ וְלֹא־אַסְתִּ֥יר ע֛וֹד פָּנַ֖י מֵהֶ֑ם אֲשֶׁ֨ר שָׁפַ֤כְתִּי אֶת־רוּחִי֙ עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
38:2: אֶל גּוֹג. כָּךְ שֵׁם הַמֶּלֶךְ: | הַמָּגוֹג. שֵׁם הָאֻמָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״גֹּמֶר וּמָגוֹג״ (בראשית י): 38:4: וְשׁוֹבַבְתִּיךָ. אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ שׁוֹבָב, אַנְבוֹ״יִישִׁיר בְּלַעַ״ז. כָּל הַהוֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ נִקְרָא שׁוֹבָב, כְּמוֹ (ישעיהו נז:יז) ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ״: | וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ. דֶּרֶךְ חַיָּה לְהוֹצִיאָהּ בְּחַחִים שֶׁבִּלְחָיֶיהָ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לָצֵאת; גַּם אֲנִי אֶתֵּן בְּלִבְּךָ הִרְהוּרִין וְיֵצֶר, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ מֵאַרְצְךָ לָבֹא עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 38:6: וְכָל אֲגַפֶּיהָ. כָּל סְבִיבֶיהָ: 38:7: הִכּוֹן וְהָכֵן לְךָ. הִכּוֹן אוֹתְךָ, וְהָכֵן לְךָ חַיִל אֲחֵרִים: | הִכּוֹן. הִזְדַּמֵּן: | וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר. דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לָתֵת לֵב עַל חֵילוֹתֵיהֶם הֵיאַךְ יֵצְאוּ, וּלְהַעֲמִיד מִשְׁמָרוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא מַשְׁחִית עַל חֵילוֹ בַּלַּיְלָה: 38:8: מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד. מִיָּמִים רַבִּים שֶׁחָטָאתָ לִי, תִּפָּקֵד עַתָּה לְפָנַי, לִזְכּוֹר עֲוֹנוֹתֶיךָ וּלְהָשִׁיב גְּמוּלְךָ, וַאֲשִׂיאֲךָ בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים לָבוֹא אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמְּשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב, שֶׁשָּׁבוּ יוֹשְׁבֶיהָ מִן הַגּוֹלָה, אֲשֶׁר גָּלוּ שָׁם עַל יְדֵי חֶרֶב הָאוֹיֵב: | אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד. זֶה שָׁנִים רַבּוֹת; וְסָמוּךְ לְבוֹאֲךָ עֲלֵיהֶם, חָזְרוּ: | וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה. וְהָיָה לְךָ לָשׂוּם עַל לֵב שֶׁהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה, וְהַמּוֹצִיאָהּ מִן הָעַמִּים לֹא יַעַזְבֶנָּה בְּיָדְךָ: 38:9: כַּשּׁוֹאָה. כְּחֹשֶׁךְ הַמְכַסֶּה אֶת הָאָרֶץ, שׁוֹאָה בְּרוּאִינְ״ה בְּלַעַ״ז: 38:10: יַעֲלוּ דְבָרִים. ״יִסְקוּן הִרְהוּרִין״ (תרגום יונתן): | מַחֲשֶׁבֶת רָעָה. לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדִּי: 38:11: עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת. יוֹשְׁבֵי כְפָרִים מֵאֵין חוֹמָה, שֶׁבּוֹטְחִים בְּמָעוּזָּם וְאֵינָם יְרֵאִים לְהִתְאַסֵּף אֶל עָרֵי מִבְצָר: | פְּרָזוֹת. כְּמוֹ ״מֵעָרֵי הַפְּרָזִי״ (דברים ג:ה), מֵאֵין חוֹמָה: | אָבוֹא. אֶל הַשּׁוֹקְטִים, וְאֶרְאֶה מָה הוּא מִבְטָחָם: 38:12: לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת. לְהַשְׁחִית שֵׁנִית אֶת הֶעָרִים, שֶׁהָיוּ חֲרֵבוֹת עַד הֵנָּה, וְעַכְשָׁיו נִתְיַשְּׁבוּ: | וְאֶל עַם מְאֻסָּף. מֵעַמִּים הָעוֹשִׂים עַתָּה מִקְנֶה וְקִנְיָן: | עַל טַבּוּר הָאָרֶץ. עַל גֹּבַהּ וְחֹזֶק הָאָרֶץ, כְּטַבּוּר זֶה, שֶׁהוּא אֶמְצָעִי שֶׁל אָדָם וּמְשֻׁפָּע מִכָּל צְדָדָיו: 38:13: וְכָל כְּפִירֶיהָ. סוֹחֲרִים חֲרִיפִין שֶׁבָּהּ, הָרְגִילִין לָצֵאת וְלָשׁוּט כִּכְפִירִים בְּכָל הַמְּדִינוֹת, וְיוֹדְעִין אֵיזֶה מָקוֹם הָעֹשֶׁר: | יֹאמְרוּ לְךָ הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה. כְּלוֹמַר, מִי הִגִּיד לְךָ אֶת מְקוֹם הָעֹשֶׁר? הֲיָדַעְתָּ כִּי לְאֶרֶץ מְלֵאָה שָׁלָל וּבַז אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשָׁם בֶּאֱמֶת תִּמְצָא הוֹן עָתֵק (משלי ח:יח): 38:14: תֵּדָע. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תֵּדַע פּוּרְעָנוּת גְּבוּרְתִּי״; כְּלוֹמַר: תֵּדַע וְתַכִּיר מִי הוּא מָעוּזָם וּמִבְטָחָם: 38:17: הַאַתָּה הוּא. בְּאוֹתָן הַיָּמִים יֹאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַאַתָּה הוּא אוֹתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה, שֶׁאַף הוּא נִתְנַבֵּא עַל מִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג: ״וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְגוֹ׳״ (זכריה יד:ב). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (סנהדרין יז.): אֶלְדָּד וּמֵידָד הֵם נִתְנַבְּאוּ עָלָיו, וְזֶהוּ שָׁנִים הָאָמוּר כָּאן: אַל תִּיקְרֵי שָׁנִים אֶלָּא שְׁנַיִם (בפת״ח), שְׁנֵי נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ נְבוּאָה אַחַת בְּפֶרֶק אֶחָד (אֲבָל לֹא בְּסִגְנוֹן אֶחָד): 38:19: רַעַשׁ גָּדוֹל. עַל יְדֵי קוֹלוֹת וּרְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 38:20: וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת. אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁהֵם סְלָעִים הַזְּקוּפִים וּתְלוּיִים, וְנִרְאִים כְּנוֹפְלִים; וַאֲנִי אוֹמֵר: הֵם תִּלֵּי מִגְדָּלִים, שֶׁחוֹפְרִים סָבִיב וְזוֹרְקִים הֶעָפָר בָּאֶמְצַע לְהַגְבִּיהַּ הַתֵּל, וְעָשׂוּי מַדְרֵגוֹת מַדְרֵגוֹת – אֶשְׁקְלוֹנְ״שׁ בְּלַעַ״ז – כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הֶעָפָר, וּלְאַחַר שֶׁנִּכְבַּשׁ יָפֶה, נוֹטְלִים הַמַּלְבֵּנִים מַעֲמִידֵי הַמַּדְרֵגָה: 38:21: וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב. לָבֹא חֶרֶב בָּהֶם עָלָיו, וְקָרָאתִי וְזִמַּנְתִּי. וּמַה הִיא הַחֶרֶב שֶׁאֶקְרָא עָלָיו? חַרְבָּם שֶׁל עַצְמָם, חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו: 38:22: וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. אַבְנֵי בָּרָד הַמְּאִירוֹת כַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁשְּׁמָם גָּבִישׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״רָאמוֹת וְגָבִישׁ״ (איוב כח:יח); וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ברכות נד:): אֶל גַּב אִישׁ – אַבְנֵי בָּרָד שֶׁהִתְחִילוּ לָרֶדֶת עַל מִצְרַיִם, וְעָמְדוּ בָּאֲוִיר עַל גַּב הָאִישׁ מֹשֶׁה, שֶׁהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֵרְדוּ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״ (שמות ט:לג) – לֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ: 39:2: וְשִׁשֵּׁאתִיךָ. כְּמוֹ וְהִשֵּׁאתִיךָ עַל עַמִּי, כְּמוֹ ״לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ״ (תהלים פט:כג): 39:7: וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. שִׁפְלוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל חִלּוּל שְׁמוֹ הוּא, בֶּאֱמוֹר לָהֶם ״עַם ה׳ אֵלֶּה״ (יחזקאל לו:כ) וְלֹא יָכוֹל לְהַצִּילָם: 39:9: וְהִשִּׂיקוּ. כְּמוֹ תַּנּוּר שֶׁהִשּׂיקוּהוּ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת ג:): | בַּנֶּשֶׁק. אַנָא״ר מוּרָא״שׁ בְּלַעַ״ז: 39:11: אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר. מָקוֹם שֶׁיְּהֵא שָׁם קֶבֶר לָהֶם; לְפִי שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל יֶפֶת, שֶׁכִּסָּה אֶת עֶרְוַת אָבִיו, לְפִיכָךְ זָכָה לִקְבוּרָה (בראשית רבה לו:ו): | גֵּי הָעֹבְרִים. גֵּי שֶׁהֵם עוֹבְרִים אֶת יָם כִּנֶּרֶת לְהָבִיא מִשָּׁם פֵּירוֹת גִּינוֹסַר תָּמִיד: | קִדְמַת הַיָּם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״בְּמִדְנַח יָם גִּינוֹסַר״: | וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים. וְסוֹגֶרֶת הִיא אֶת הָעוֹבְרִים, כְּמוֹ ״לֹא תַחְסֹם״ (דברים כה:ד), שֶׁרֹב פְּגָרִים שֶׁיִּפְּלוּ שָׁם יַחְדְּלוּ אֶת הָעוֹבְרִים מֵעֲבֹר, לְפִיכָךְ יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם וְיִקְבְּרוּ אוֹתָם; וּמְנַחֵם פֵּתְרוֹ בְּסִפְרוֹ: יַחְסְמוּ אֶת אַפָּם מִלְּהָרִיחַ רֵיחַ הַפְּגָרִים: 39:13: וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ. שֶׁמֵּתוּ שָׁם: | וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם. כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת יְסַפְּרוּ אֶת שְׁמָם לְשֶׁבַח וּלְחֶסֶד: אֵין לְךָ כְּאוּמָּה זוֹ רַחֲמָנִים; יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁקּוֹבֵר אֶת אוֹיְבוֹ שֶׁעָמַד עָלָיו לְהָרְגוֹ? 39:14: וְאַנְשֵׁי תָמִיד. אֲנָשִׁים הַמּוּתְמָדִים לְכָךְ, יַבְדִּילוּ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לַעֲבֹר בָּאָרֶץ לְלַקֵּט אֶת הַמְּפֻזָּרִים: | מְקַבְּרִים אֶת הָעוֹבְרִים. מְקַבְּרִים עִם הָעוֹבְרִים אֶת הַפְּגָרִים הַחוֹסְמִין וּמְעַכְּבִין אֶת הַמַּעֲבָר, שֶׁהָעוֹבְרִין אֶת הַיָּם מְקַבְּרִים אוֹתָם לַהֲנָאָתָם. אֶת הָעוֹבְרִים עַם הָעוֹבְרִים; כָּךְ שָׁמַעְתִּי, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. רָחוֹק מִן הַמַּעֲבָר, שֶׁאֵין הָעוֹבְרִים אֶת הַיָּם מִתְעַסְּקִים בָּהֶם לְקָבְרָם, יִקְבְּרוּם אֵלֶּה הַמּוּתְמָדִים וּמוּבְדָּלִים לְכָךְ: | מִקְּצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. יִכְלוּ מַרְבִּית הַפְּגָרִים הַנִּרְאִים לְעֵינָם לְהִקָּבֵר, וּמֵאָז וָהָלְאָה יַחְקֹרוּ בָּאָרֶץ בִּמְקוֹם הַמִּסְתָּרִים, בַּחוֹחִים וּבֵין הַקּוֹצִים, וְיִקְבְּרוּ מַה שֶּׁיִּמְצָאוּ: 39:15: וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ. הוֹלְכֵי דְרָכִים שֶׁיִּרְאוּ עֶצֶם אָדָם: | וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן. סִימָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן עֶצֶם שֶׁל מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ הוֹלְכֵי דְרָכִים וְעוֹשֵׂי טָהֳרוֹת, עַד בֹּא אַנְשֵׁי הַתָּמִיד הַמֻּבְדָּלִים לַחְקֹר וְקָבְרוּ אוֹתָן: 39:16: וְגַם שֵׁם עִיר הֲמוֹנָה. וְגַם הָעִיר שֶׁשְּׁמָהּ עִיר הוֹמִיָּה מֵרוֹב אָדָם, הִיא עִיר הַגְּדוֹלָה, גַּם הִיא – חֵיל יוֹשְׁבֶיהָ שָׁם יִקָּבְרוּ: | וְטִהֲרוּ. אֶת יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ אֶת טָהֳרוֹתֵיהֶם וּתְרוּמוֹתֵיהֶם: | הֲמוֹנָה. לֹא מַפִּיק הֵ״א, לְפִי שֶׁהֵ״א אַחֲרוֹנָה מְשַׁמֶּשֶׁת שֵׁם דָּבָר; הֲמוֹנָה כְּמוֹ ״הוֹמִיָּה״ (ישעיה כב:ב): 39:18: אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים. מְלָכִים וְדוּכְּסִים שַׁלְטוֹנִין וְשָׂרִים: | מְרִיאֵי בָשָׁן. שׁוֹר שֶׁל פִּטָּם קָרוּי אַלמְרִ״י בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי: 39:21: אֶת מִשְׁפָּטִי. אֶת פּוּרְעָנוּתִי; יוּשְׁטִיצָ״א בְּלַעַ״ז: 39:23: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֺנָם גָּלוּ בֵית יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶת גְּבוּרָתִי, יַכִּירוּ כִּי לֹא מִקֹּצֶר יָדִי הָיָה שֶׁלֹּא הוֹשַׁעְתִּים, אֶלָּא בַּעֲוֺנָם הִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם וְגָלוּ: 39:25: וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי. וְלָבַשְׁתִּי קִנְאַת תְּשׁוּעָה וְנָקָם, לְמַעַן שֵׁם קָדְשִׁי, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל עוֹד: | וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי. בִּשְׁבִיל שֵׁם קָדְשִׁי; כְּמוֹ ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי״ (במדבר יא:כט): 39:26: וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם. בְּהֵיטִיבִי לָהֶם וְלֹא אֶגְמְלֵם כְּרָעָתָם, אָז יִשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְיֵבוֹשׁוּ מִלְּהָרִים פָּנִים. וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ וְנָשׂוּ כְּמוֹ ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע״ (תהלים לב:א), לְשׁוֹן כַּפָּרָה: 39:28: וְלֹא אוֹתִיר. אֶחָד מֵהֶם בַּגּוֹלָה:
פירוש רד”ק
38:1: ויהי: 38:2: בן אדם אל גוג ארץ המגוג. מגוג היה מבני יפת וכן משך ותובל ובאמרו המגוג בה”א הידיעה ואין ה”א הידיעה באה על שם אדם אפשר שהוא שם היחס כי הראשון שהיה בן יפת העם היוצא ממנו נקראים מגוג שמתיחסים אל מגוג הראשון וכן שבט המנשה ועל שם היחס תבא ה”א הידיעה וגוג שם המלך המולך עליהם ואל עומד במקום שנים כאילו אמר אל גוג אל ארץ המגוג: | נשיא ראש משך ותובל. גוג הוא מלך מגוג ומלך שתי האומות האלה משך ותובל ובאמרו נשיא ראש הוא ענין כפול במלות שונות והוא סמוך על סמוך וכן מבחר וטוב לבנון מספר מפקד העם: 38:3: ואמרת. מבואר הוא: 38:4: ושובבתיך. אשברך מן כי שובבים יהיה עגל שומרון וכן בדברי רז”ל דברים שמשבבים לבו של אדם ובאמרו ושובבתיך רוצה לומר אשבר לבך עד שתתאוה מאד לצאת ממקומך לבא אל ארץ ישראל ובא זה על דרך ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו ויעשה זה האל יתברך כדי שיהא נודע בכל העמים ונקדש בהם: | ונתתי חחים בלחייך. על דרך משל למשוך אותך כמו שעושים לדג ויונתן תרגם ושובבתיך ואשדלינך רוצה לומר אפתה אותך כתרגומו של כי יפתה ארי ישדל: | לבושי מכלול כולם. בכל מיני עדי: | קהל רב צנה ומגן. בצינה ומגן: 38:5: פרס, כולם מגן וכובע. במגן וכובע וכובע מלרע: 38:6: גמר וכל אגפיה. רוצה לומר עדת גמר וכל חיילותיה וכן כל אגפיו כל חיילותיו וכן תרגם יונתן משירייתהא: | בית תוגרמה. כמו בית ישראל ויונתן תרגם מדינת גרממיא וכן אמרו רז”ל במסכת יומא גמר זו גרממיא כדעת התרגום: | ירכתי צפון. כל אלה בני יפת שוכנים בסוף צפון: | אגפיו. אגפי תוגרמה: 38:7: הכון והכן לך. הכון אתה והכן לך כל קהליך למשמר שישמרו אותך איזה דרך תלך וילכו עמך: 38:8: מימים רבים תפקד. אמרו כי מימי אלכסנדרוס מלך יון היו בני מגוג נסגרים שם בסוף צפון כי הסגירם שם אלכסנדרוס אחר ההרים ולא יצאו משם עוד וזהו שאמר מימים רבים תפקד כלומר תזכר בפי בני העולם בצאתך כי עד היום ההוא לא נזכרת כי היית נסגר ולא היית יוצא ביניהם: | באחרית השנים. זה יהיה בעת הישועה אחר צאת כל ישראל מהגלות או רובם: | משובבת מחרב. כמו ושובבתיך משוברת מחרב העמים ויונתן תרגם מענין שב דתבו עלה מקטולי חרבא: 38:9: ועלית כשואה. כהמון מים רבים שבאים פתאום ומשמיעים קול ושוטפין וכן בבא כשואה פחדכם: | אותך. כמו אתך בדגש ענינו כמו עמך: 38:10: כה אמר. מבואר הוא: 38:11: ואמרת, על ארץ פרזות. כמו פרזות תשב ירושלם ערי הפרזות פירוש ערי השדה שאין להם חומה: | אבוא השוקטים. אל השוקטים וכן ויבא ירושלם כמו אל ירושלם וכן רבים: 38:12: לשלל, להשיב ידך על חרבות נושבות. להשיב ידך עליהם להחריבם כמו שהיו ויונתן תרגם לכנשא משירייתך: | עשה מקנה וקנין. האחד על הבהמות והאחד על שאר נכסים וכן מקניהם וקנינם ותרגם יונתן ואצלחו בנכסין וקנינון: | יושבי על טבור הארץ. פעמים יבא הסמיכות על מלת על וכן יושבי על מדין והולכי על דרך ונקראת א”י טבור הארץ לפי שהיא באמצע העולם כמו שהטבור באמצע הגוף ויונתן תרגם על תוקפא דארעא לפי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: 38:13: שבא, וכל כפיריה. מלכיה ושריה וכן כפיר גוים נדמת ונקרא כן עד”מ כמו שכפיר אריות מלך על כל שאר החיות וכן תרגם יונתן וכל מלכהא: 38:14: לכן. תדע. כאשר תדע שהם יושבים בארצם לבטח תבא ממקומך ויונתן תרגם פורענות גבורתי: 38:15: ובאת. מבואר הוא: 38:16: ועלית, לעיניהם גוג. לשון קריאה אתה גוג: 38:17: כה אמר, ביד עבדי. הנביאים יחזקאל וזכריה ואף על פי שזכריה לא זכר גוג ומגוג בפרשה הנה יום בא על מלחמה זו נאמרה: | בימים ההם שנים. כאלו אמר זה שנים רבות וי”ת מלקדמת דנא שנין סגיאין ובדברי רז”ל אלדד ומידד מתנבאים במחנה על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים שנאמר האתה הוא וגו’ אל תקרי שנים אלא שנים הם שנים נביאים אלו שנתנבאו נבואה אחת: 38:18: והיה. מבואר הוא: 38:19: ובקנאתי, רעש גדול. כמשמעו שתרעש א”י וכן נאמר בנבואת זכריה ונבקע הר הזיתים ונאמר ונסתם גי הרי כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה: 38:20: ורעשו. כל זה יהיה בא”י ומה שאמר דגי הים וכו’ על דרך הפלגת הרעש והמהומה שתהיה אז לא שירעשו הדגים והעופות והחיות והרמש ואפשר כמשמעו ותרעש מקום ים א”י וכן העופות והחיות שיהיו במקומות הרעש: | ונהרסו ההרים. כמו שנאמר בנבואת זכריה ונבקע הר הזיתים אולי כי גם כן יקרא להרים אחרים: | ונפלו המדרגות. ת”י ויתתלשון מגדליא ורש”י ז”ל כתב שמעתי שהם סלעים זקופים תלוים ונראים כנופלים: 38:21: וקראתי עליו. על גוג: | לכל הרי. כמו בכל הרי או כמו על כל הרי כמו שאמר על הרי ישראל תפול ותרגם יונתן ואזמניניה למיפל בחרבא על טורי ישראל עמי: | חרב איש באחיו תהיה. כי הם יהרגו איש את אחיו במהומת ה’ שתהיה בהם: 38:22: ונשפטתי, ואבני אלגביש. הוא מין ממיני הברד ויש מפרשים שהם שתי מלות רוצה לומר אבני ברד דומות אל גביש מן ראמות וגביש שהיא אבן לבנה מהאבנים היקרות: 38:23: והתגדלתי. מבואר הוא: 39:2: ושובבתיך וששאתיך. ושובבתיך פירשנוהו וששאתיך פירשו בו שהוא מלשון ששה כלומר שלא ישאר בהם כי אם ששית המחנה ויש מפרשים אותו לפי ענינו אכריתך או אחריבך. ואדוני אבי ז”ל פירש אשפטף בששה שפטים כמו שאמר ונשפטתי אתו בדבר ובדם ואבני אלגביש וגשם שוטף ואש וגפרית והם ששה ויונתן תרגם ואשדלינך ואטעינך: 39:3: והכיתי קשתך. אכה בו עד שאפילנו מיד שמאלך כי הקשת יאחזנו האדם ביד שמאלו ונותן עליו החיצים ביד ימינו וימשוך יתר הקשת בימינו וענין זה רוצה לומר שלא יועילנו כלי מלחמתו והרי הם כאילו אינם: 39:4: על הרי, לעיט צפור כל כנף. הסמיכות הזה כסמיכות אדמת עפר טיט היון: | כל כנף. פירוש כל בעלי כנף והן כל צפור כל כנף ובשלשו הענין להגדיל הדבר שיבאו כל העופות לאכול בשר ההרוגים טורפין ושאינם טורפין: 39:5: על פני השדה. בין שיהיו על ההרים בין שיהיו על פני השדה כולם יפלו בחרב ובשאר שפטים: 39:6: ושלחתי אש במגוג. אכלה אותם כמו האש המכלה או הוא כמשמעו כמו שאמר אש וגפרית אמטיר עליו: 39:7: ואת שם, ולא אחל את שם קדשי עוד. כי בהאריכו הגלות שמו מחולל בגוים כאילו הוא יתברך מחלל שמו: 39:8: הנה באה ונהייתה. בא עת הישועה הוא היום אשר דברתי: 39:9: ויצאו, ובערו והשיקו. כפל הענין במלות שונות: 39:10: ולא ישאו. לא יצטרכו כי יספיקו בכלי הזיין: | ולא יחטבו. מן הקל: 39:11: והיה, מקום שם קבר. כמו הפוך מקום קבר שם וכן כל הרע אויב בקדש כמו כל אויב הרע בקדש אף אש צריך תאכלם כמו אף צריך אש תאכלם כל תשא עון כל עון תשא והדומים להם רבים כמו שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו ויונתן תרגם אתר כשר לבית קבורה. ובדרש לפי שכסו שם ויפת ערות אביהם זכה שם לציצית בטלית וזכה יפת לקבורה בארץ ישראל ועל דרך פשוטו הרי כתוב למען טהר את הארץ: | גי העוברים. באותו הגי שעוברים דרך עליו: | קדמת הים. למזרח הים ולא פירש אי זה ים והנה היו בארץ ישראל ים מזרחי וים מערבי ויונתן תרגם בחילתא מגיזתא מדנח ים גינוסר והוא ים כנרת: | וחסמת היא את העברים. חסמת פועל יוצא לשלישי רוצה לומר כי באשת ההרוגים תעשה לעוברים דרך שם שיחסמו ויסגרו אפיהם מריח הרע ותרגם יונתן וסמכא היא לתרין טוריא: | המונה. בה”א מקום וי”ו כמו אהלה והדומים לו: | גי העברים. ביו”ד לבדה: | גיא המון גוג. ביו”ד ואל”ף: 39:12: וקברום. האל יתברך צוה לקבור הנתלים בישראל ואמר ולא תטמא אדמתך כי המת שלא נקבר הוא טומאת הארץ וכן צוה יהושע לעשות כן לחמשה המלכים וכן יקברו ישראל המון גוג למען טהר את הארץ: | שבעה חדשים. שבעה חדשים יתעסקו עם הארץ בקבורתם: 39:13: וקברו, והיה להם לשם. כי אומות העולם יזכרו אותם לטובה בזה ויאמרו ראו מה טובה אומה זו שקברו אויביהם הבאים עליהם ואף על פי שהם אין כונתם לזה אלא למען טהר את הארץ: 39:14: ואנשי תמיד יבדילו. ישראל יבדילו אנשים שיעברו תמיד בארץ לחקור על החללים כדי לקברם: | את העוברים. כמו עם העוברים אמר כי האנשים המותמדים יאמרו לעוברים בדרך עליהם באיזה מקום שיהיו שיעזרו אותם לקבור הנותרים בארץ שלא נהרגו בגיא כי שם נהרגו רובם: | יחקרו. ישלימו החקירה: 39:15: ועברו העוברים. אינו אומר על אנשי תמיד אלא על העוברים שיעברו בארץ כשיראו אפילו עצם אדם יבנו אצלו ציון מאבנים עד שיעברו עליו אנשי תמיד המקברים כי אולי בין כך ובין כך עד שיעברו המקברים יכוסה העצם בעפר בשום דבר ולא יראו אותו וכישראו הציון ידעו כי שם עצם אדם ויקחוהו משם ויקברוהו בגיא המון גוג כי כולם יביאו אותם שם ושם יקברום כדי שלא תהיה הארץ מלאה מהם אלא ממיוחדין יהיו ונקברין במקום אחד ויהיו זכר לימים הבאים מה שעשה האל יתברך בה והציון יהיה מאבן אחת או מאבנים מקובצים יחד: | אל גיא. כמו בגיא וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון: 39:16: וגם שם עיר המונה. כמו שהגיא יקרא המון גוג כן העיר הסמוכה לגיא או עיר ירושלם תקרא המונה על שם המון גוג הנהרגים סמוך לה. המונה לא מפיק ה”א ויונתן תרגם הפסוק כן ואף לתמן יתרמון קטולי רומי קרתא דסגיאין אתרגושתהא וידכון ארעא: 39:17: ואתה בן אדם. הפרשה הזאת מבוארת היא: 39:18: בשר גבורים, אלים כרים ועתודים פרים מריאי בשן. משל על הגדולים ומה שקורא להם לאכול הוא בין ההריגה לקבורה: 39:19: ואכלתם. מבואר הוא: 39:20: ושבעתם. מבואר הוא: 39:21: ונתתי. מבואר הוא: 39:22: וידעו, מן היום ההוא והלאה. סימן שלא יטעה אדם יחזקאל מן היום שמואל מהיום: 39:23: וידעו, ענין | ויפלו בחרב כולם. רובם וכן וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו: 39:25: לכן. מבואר הוא: 39:26: ונשו את כלימתם. כמו ונשאו ופירושו ישאו בפיהם ויזכרו כלימתם שהיתה להם בגלות: | ואת כל מעלם אשר מעלו בי. כי בעונש עונם היו סובלים כלימת הגוים, ומתי יזכרו זה בשבתם על אדמתם לבטח: 39:27: בשובבי אותם מן העמים. בזמן שאשיב אותם מן העמים לארצם וכן לשובב יעקב אליו ענין השבה: | לעיני הגוים רבים. בידיעת המתואר בלא ידיעת התאר כמו סורי הגפן נכריה את העגלה חדשה והדומים להם: 39:28: וידעו. מבואר הוא: 39:29: ולא אסתיר. מבואר הוא:
פירוש מלבי”ם
38:2: שים פניך אל גוג, כבר התבאר למעלה (סי’ ל”ב), כי נבא יחזקאל שבאחרית הימים ילחמו כל העמים סביב לירושלים, ויהיו הלוחמים מצד א’ מצרים ואשור ועילם שהם הישמעאלים, והלוחמים מצד השני משך ותובל, ונסיכי אדום, ומלכי הצפון וכולם יהרגו איש את אחיו ויפלו בנופלים וחז”ל קבלו שג’ פעמים יבא גוג על ירושלים. ופה באר שני פעמים והפעם הג’ התבאר בזכריה (סי י”ד), וגוג וכן ארץ המגוג לא ידענו עתה מי הם רק כפי המבואר שהוא נשיא משך ותובל הם מבני יפת ואינם נמולים, והם יתעוררו באחרית הימים אחר שיתיישב ישראל בארץ ישראל וישבו בשלוה. לבא עליהם, וזה יהיה ע”י התעוררות מעם ה’, וז”ש. הנני אליך גוג, כי בני אדום החריבו בית שני ומשך ותובל היו עמהם כי הרומיים המחריבים היו אז ראש להאומות שאח”כ נקראו השם הכולל אדום על שם אמונתם כמ”ש המפ’ הקדמונים, וכמ”ש מהרי”א בספריו באורך. ורוצה ה’ שבאחרית הימים יתאספו שם במקום הרשע הם ובני ישמעאל שתחתם גלו ישראל וסבלו רעות רבות וצרות ושם יוריד אותם אל עמק יהושפט: 38:4: ושובבתיך, החיה תצא מארצה, אם ע”י שובבות שאז תצא ברצון, אם ע”י שאחר מושך אותה בחחים, אומר כי תלך מעצמך ע”י שאשובב אותך, וגם אוציאך ע”י חחים בעל כרחך, הוצאתי אותך ואת כל חילך ומפ’ שאנשי החיל יהיו רוכבי סוסים ופרשים ויהיו לבושי מכלול, ועמהם יהיה גם עם רב המתנדבים לצאת עמו, וז”ש קהל רב וגם הם ישאו צנה ומגן להגן בפני חרב וקשת, וגם כולם יהיו תופשי חרבות: 38:5: פרס בצד האחר ילכו גם חיל ישמעאל, שהם פרס, ועם פרס יהיו כוש ופוט, פרס הם אחים עם עילם, וכוש קרובים לאשור ופוט למצרים, והם האומות שחשב למעלה (סי’ ל”ב) מצרים ואשור ועילם: 38:6: גומר, וגם יהיה גומר וכל אגפיה שהם אינם נמולים, ובית תוגרמה אשר בצפון (לאפוקי תוגרמה השוכנים בארץ יון שהם שייכים להישמעאלים, והם ילכו עם מצרים בצד האחר) וכן עמים רבים אתך כמ”ש (למעלה סי’ ל”ב) אדום וכל נסיכיה ונסיכי צפון כולם וכל צידוני: 38:7: הכון בעצמך והכן את חילך ומפרש (הכון) אתה (והכן) לכל קהליך, ואמר הנקהלים עליך, כי בין החיל הזה ימצא ג”כ הנקהלים עליו (כענין ויקהל עליהם קרח את כל העדה) שהוא הקהלה להתנגד אליו, כי קהלת הישמעאלים שהם פרס כוש ופוט הוא בעצם כנגדו והיית להם למשמר ר”ל ואתה תשמור אותם מעשות רע כי בעת יתחילו ישמעאלים להרע בירושלים יקומו האדומים נגדם ויהרגו אותם, ומזה יסתבב שאח”כ יהרגו הם באדומים ויהיה חרב איש באחיו (כמ”ש למעלה סי’ ל”ב): 38:8: מימים רבים תפקד, אחר שתפקד לשלם לך עונש על מה שעשית מימים רבים בימי קדם שהרעות לישראל, לכן יסבב ה’ שבאחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת ר”ל שיהיה הבדל בין ביאתך עתה ובין ביאתך בימי קדם, שאז ישבו ישראל ימים רבים על אדמתם, ועתה היא, א. משובבת מחרב שהחרב הרגה תמיד בעמיה, ב. מקבצת מעמים רבים ששבו מגלויות רבות ונקבצו לארצם מכל העמים השונים שהיו מפוזרים שם, ג. על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד ועתה היא מעמים הוצאה, שהניחו אותם לצאת להתיישב בארץ, וישבו לבטח כולם, שאין להם מלחמה עם שום אדם, ואין לך שום טענה לבא עליהם: 38:9: ועלית, ועלייתך תהיה בשני פנים, מצד אחד כשואה תבוא כי מרוב הסוסים והפרשים יהיה נראה שבאת כשואה וחשך להחשיך אורם ולהרגם, ומצד אחר כענן לכסות הארץ תהיה כי רבוי העם שאינם מבני החיל שיבואו עמך (הגם שישראל יהיו מועטים ולא יצטרך לבא עליהם ברוב עם כל כך) מראה שבאת כענן המביא מטר ומכסה הארץ, ר”ל שאתה רוצה להושיב את הארץ באוכלוסין לא להחריבה, ומפרש כשואה תבא אתה וכל אגפיך שהם החיל, וכענין תהיה ע”י עמים רבים אשר אתך שיכסו הארץ ברבוי המונם כענן ר”ל לא יודע תחלה אם באת להחריב את הארץ ולהגלות יושביה כשואה או באת רק לתפוס מלכות שם ולהושיב בה עמים רבים ולהגן עליה כענן המביא מטר וגשמי נדבות: 38:10: כה אמר ה’ והיה ביום ההוא, ר”ל תחלה בעלותך לא תדע בעצמך ע”מ אתה עולה אם להחריב את הארץ, אם לתפוס בה מלכות ולהושיב בה דיורין, רק ביום ההוא שתהיה שם אז יעלו דברים על לבך מה שלא חשבת מקודם, וחשבת מחשבת רעה: 38:11: ואמרת, מפרש הדברים שיעלו על לבך, הוא שתאמר הלא א”צ ללחום בארץ הזאת, ולא יקנה הלוחם בה שם וכבוד, כי הארץ תהיה קשה לכבוש מפני ג’ טעמים, א. אם הארץ מבוצרת מצד טבעה כגון שהיא מוקפת הרים ומצודת סלעים או ימים ונהרות, ונגד זה אמר אעלה על ארץ פרזות, ב. אם האנשים בעלי מלחמה עם שכיניהם סביב ומוכנים לקראת נשק נגד זה אמר אבוא השקטים יושבי לבטח ר”ל שהם אינם לוחמים כי הם שוקטים, ואין מכינים א”ע בנשק נגד הצר הצורר אותם כי הם יושבי לבטח, ג. אם הערים הם מוקפים חומה, נגד זה אמר כולם יושבים באין חומה וכו’ וא”כ כיון שאין תפארת מן המלחמה הזאת, יהיה תכלית בואי רק לשלול שלל, ר”ל רק ג’ דברים, א. מפני השלל והבז והקנין, ב. להשיב ידך על חרבות נושבות להחריב הארץ שתהיה חרבה כמו שהיתה, ג. מפני העם שהוא מאוסף מגוים ועי”כ הם עושים מקנה וקנין, כי כל אחד סוחר ועושה מקנה עם הגוי שיצא משם ונתרבה שם המסחר מאד, עד שהם יושבים על טבור הארץ ומסחר כל העמים בא עליהם, וצריך לבטל המסחר הזה המזיק לכל העולם כולו שבא, ממליץ כי הסוחרים שעושים שם מסחר בא”י בכסף ובזהב ובאבן יקרה, שהם שבא ודדן וסוחרי תרשיש שזה סחורתם כמ”ש למעלה (כ”ז י”ב כ”ג) בנבואת צור, הם ישאלו אותך על מה באת, הלשלול שלל אתה בא, ויש הבדל בין שלל ובין בז, השלל הוא הנשאר מעצמו בעת המלחמה, וזה שייך אל המלך כמ”ש (שמואל א ל׳:כ׳) זה שלל דוד, והבזה הוא מה שבני החיל בוזזים איש לו ועז”א הלבוז בז הקהלת קהליך כי זה שייך אל הקהל אם באת כדרך לשלול ולבוז, או באת כסוחר לשאת כסף וזהב ולקחת מקנה וקנין לסחורה, ובדרך זה תשלול שלל גדול, כי גם ההרוחה הגדולה נקראת שלל כמ”ש בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהוא על הריוח בדרך המסחר, כאילו ילוצצו כמסתפקים למה באת אל עם סוחרים אשר דבר אין להם עם אדם, באת כשודד ובוזז או כסוחר ומוכר וקונה: 38:14: לכן הנבא בן אדם ואמרת לגוג, כי היה בכאן שתי נבואות, א. שירע לישראל בעתיד בזמן חורבן בית שני ובזמן הגלויות, ועז”א הנבא בן אדם, ב. מה שיקבל ענשו באחרית הימים על הרי ישראל, ועז”א ואמרת לגוג הלא ביום ההוא, ר”ל בעת חורבן בית שני בשבת עמי ישראל לבטח שאז ישבו על אדמתם תדע מה שתעשה עמהם כי אז (טו-טז) ובאת ממקומך מירכתי צפון ועלית על עמי ישראל כענן, שאז עלית כענן לקחת את ארצם ולמלוך עליהם, כי תכלית הרומיים היו למשול על ישראל ולהרחיב מלכותם, וע”כ באחרית הימים תהיה ותתקיים, והבאותיך אז על ארצי לא כדי להחריבה רק למען דעת הגוים אותי בהקדשי בך לעיניהם שעל ידי המופתים שאעשה בך יכירו כולם אלהותי איך אני שופט הגוים ומיסר הפושעים: 38:17: כה אמר ה’ האתה הוא, ר”ל כי שם גוג ושם מגוג כבר ישכח בימים ההם עד לא ידעו כלל מי הוא האומה שנקראת בפי הנביא מגוג ושם מלכה גוג, רק אז כשיבא על הארץ ויתקיימו דברי הנביא אז ידעו שזה הוא המלך גוג שנבא עליו, וז”ש באחרית הימים תהיה והביאותיך על ארצי וכו’ לעיניהם גוג, ר”ל באחרית הימים תהיה גוג שאז ידעו כי אתה הוא גוג וז”ש האתה הוא שעליך דברו הנביאים בימים קדמונים, ביד עבדי הנביאים בימים ההם שנים ר”ל שנבאו עלים שנים רבות, וכן יל”פ בימים שנים, ששני נבואתם כמה פעמים, כי כן יבוא גוג שתי פעמים או שלש כדברי חז”ל: 38:18: והיה ביום זה שייך למעלה שדברתי בימים קדמונים להביא אותך עליהם ושביום ההוא ביום בוא גוג תעלה חמתי באפי, תעלה חמתי ר”ל שהחמה הפנימית השמורה בלב על רשעתם בימים קדמונים תעלה אז באפי להתגלות לחוץ, שזה ההבדל בין אף ובין חמה: 38:19: ובקנאתי, ואז דברתי בקנאתי על הרעות שעשו לישראל, אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול וזה מצד העברה הכללית שתתפשט על הכלל: 38:20: ורעשו מפני, עד שהרעש תתפשט בין על האדם בין על הבע”ח, השוחה, והמעופף, והחי ביבשה, והרומש, ובין על הדומם שיהרסו ההרים, והרעש הזה יל”פ כפשוטו כמ”ש בזכריה ונסתם מפני הרעש וכו’, או שבא ע”ד המליצה על גודל המלחמה והשמעת קול כלי תותח וכלי הנשק שיהיו באחרית הימים, המחריבים הרים ומהרסים חומות בצורות בקול רעש גדול ואדיר מאד, וכ”ז הצטייר במחזה הנביא ברעש והמולה גדולה: 38:21: וקראתי, ופי’ מה הוא הרעש שאקרא לההרים בשם חרב שההרים עצמם יהיו חרבות להרוג בהם ולכלות אותם, וכ”ז מליצה, ומפרש שהחרב הזה לא תהיה מאויב מחוץ רק חרב איש באחיו תהיה שאדום וישמעאל ילחמו איש באחיו, (כמ”ש בסימן ל”ב בארך): 38:22: ונשפטתי אתו, מצייר שהתחלת המשפט יהיה בדבר ובדם שהם דברים טבעיים ורגילים, שיוכלו לתלות אותם במקרה ובטבע, כי כן דרך המלחמה שישפך דם הרבה ושיתפשט דבר מרוב ההרוגים והחללים, עז”א ונשפטתי בנפעל וכאילו ישפט עמהם, כי עדיין יכחישו ידו הגדולה, ואח”כ גשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו שזה עונשים שמימיים ונסיים, שניכר לכל כי אצבע אלהים הוא, ואז והתגדלתי, יכירו שאני גדול ושכל הסבות מאתי, ושאני קדוש מובדל מן הטבע ומתנשא עליו באותות ומופתים, ועי”כ ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה’: 39:1: ואתה בן אדם, מפני שבנבואה הקודמת כבר נבאו הנביאים לפניו, (כמ”ש האתה הוא אשר דברת בימים קדמונים, אמר ואתה בן אדם הנבא שיחדתי לך נבואה פרטית ביחוד שלא נבאו הנביאים, ואמרת הנני אליך גוג, נבא שאחר מפלתו זאת יתחזק שנית ויאסף מחנותיו שנית על ירושלים, וז”ש (ב) והעליתיך מירכתי צפון שתעלה שנית על הרי ישראל למלחמה, והנה בפעם הראשון אומר והיה ביום בוא גוג על אדמת ישראל, שיהיה מפלתו תיכף בבואו בגבולם ועל אדמתם, אבל בפעם השני יגיע על הרי ישראל, ויצור על ירושלים, ואז והכיתי, שאז ילחם ה’ בו עד שלא יוכל לירות בקשת ובחיצים כמ”ש (זכריה י”ח) ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם, ואז על הרי ישראל תפול ויהי למאכל לעוף ולבהמה, ואח”כ על פני השדה תפול, שבירדם מן ההרים יהיה בהם המגפה אשר יגוף ה’ את הצובאים על ירושלים (כמ”ש בזכריה י״ד:י״ב) ויפלו על פני השדה: 39:6: ושלחתי אח”כ תבוא המגיפה והכליון גם במדינתו וגם ביושבי האיים המופרדים מבני אדם, ויושבים לבטח, ואז יכירו גם הם כי אני ה’: 39:7: ואת שם קדשי אודיע, כי אז אודיע לישראל שאני מנהיגם בדרך הקדושה שהיא התרוממות והתעלות מן הדרך הטבע, ולא אחל את שם קדשי עוד שיאמרו מבלי יכולת, עד שכל הגוים ידעו כי אני ה’ קדוש בישראל ומנהיגם בהנהגה השגחיית נסיית: 39:8: הנה באה, מפני שהיום הזה מיועד סתום וחתום ולא הודיעו ה’ לשום נביא וחוזה ולבא לפומא לא גליא, ועדיין אינו במציאות בעולם החזיון בפועל, רק בעת שיבא הדבר ויהיה אז הוא היום אשר דברתי אז יבא אל מציאות הדבור ואז יתרשם בפועל: 39:9: ויצאו יושבי ערי ישראל, שלא יצאו עד עתה למלחמה יצאו אל השלל, ואז יקחו כלי הנשק לבער בם אש, כי לא יצטרכו מעתה לכלי נשק אחר שה’ נלחם להם, ולא יוכלו להשתמש בם רק להבעיר בעציהם ובערו והשיקו, בין מה שיבערו לחמם, בין מה שישיקו התנורים לאפות, יהיה בנשק ומגן וצנה וכו’ עד שכל מיני כלי זיין יתבטלו אז, (כמ”ש (ישעיהו ב׳:ד׳) לא ישא גוי אל גוי חרב, וכתתתו חרבותיהם לאתים), ויהיו רבים כ”כ עד שיספיקו להבעיר בהם שבע שנים, הגם כי שלא ישאו עצים מן השדה, כדרך שבמקום שאין יער מלקטים עצים של קוצים כסוחים המפוזרים בשדה, וגם במקום שיש יערות והעצים מצויים לא יחטבו מן היערים, כי אסיפות כלי הנשק יהיה קל יותר מרוב רבויים, ולא תאמר הלא קל להם יותר לחטוב מן היערים הסמוכים להם, אומר ושללו את שולליהם אחר שבל”ז יצאו לשם לשלול ולבוז יקחו עמהם גם כלי הנשק הנשאר בשלל ומן הברזל שעליהם יעשו כלים, והעצים יבערו: 39:11: והיה ביום ההוא, הנה נבא כדניאל על גוג, ויטע אהלי אפדני בין ימים להר צבי קדש ובא עד קצו, שיטע אהל כללי בין הים ובין הר ציון, מבאר כי במקום ההוא ימצא קבר לכלל מחנהו, שקדמת הים שיטע שם אהלי אפדני נמצא גיא בין שני הרים, עד שהעוברים קדמת הים יתעכבו שם מלכת דרך ישרה מפני הגיא הזה כי היא חוסמת ומונעת את העוברים, ושם יפלו ע”י ה’ בחזירתם אל אהליהם אצל הים, ושם יקברו אותם ומפרש בל תאמר שהם בעצמם יקברו חלליהם, כי הם יפלו כולם ואין קובר מביניהם, רק בית ישראל יקברום למען טהר את הארץ מן העיפוש והסרחון ומן הטומאה, וזה יתמיד שבעה חדשים: 39:13: וקברו, הנה הדרך הוא שיזהרו העם מקבור את המתים במגפה, ובפרט החללים ששכבו ימים רבים בלי קבורה שמעלים עיפוש ודבר ויתדבק בקוברים, ורק יפרישו אנשים מיוחדים לזה, והעם יזהרו מן הקוברים פן ידבק בהם הדבר, אבל אז יקברו כל עם הארץ, וזה יהיה להם לשם שמזה יראו כולם כי הם נשמרים מה’ ואינם יראים מדבר וממגפה כמ”ש לא תירא מפחד לילה מדבר באופל יהלך, וזה יהיה יום הכבדי שיתראה כבוד ה’ והשגחתו הפרטיית על ישראל ושמירתו אותם מכל פגע, כמ”ש ה’ ישמרך מכל רע: 39:14: ואנשי תמיד, וחוץ מזה שכל העם יתעסקו לקבור החללים אצל הגיא ששם היה המלחמה, יבדילו אנשים שיעסקו בתמידות להיות עוברים בארץ לקבר את העוברים, שנותרו על פני הארץ, אלה מן הצובאים שנודדו ועברו בארץ ומתו במגפה ונפלו באחת המקומות יקברו אותם שם במקומו, כדי לטהר את הארץ, וזה יארך שבעה חדשים, כי אחר שבעה חדשים כבר יעוכל הבשר, וגם החיות והעופות יאכלו בשר ההרוגים עד עת הזאת, ומאז לא יקברו העצמות במקום שימצאום, רק מקצה שבעה חדשים יחקרו וידרשו אם ימצא עצמות באיזה מקום לציין עליהם: 39:15: ועברו, אחר ז’ חדשים כשיעברו העוברים וראה עצם אדם (כי לא יהיה עוד עצם שיש עליו בשר רק עצם לבד) ובנה אצלו ציון שיוכר המקום וישמרו מקרוב אליו, אם מפני הטומאה, אם מפני הנגף, כי הנס הזה שלא יוזקו מן הנגפים לא יארך רק ז’ חדשים, ולכן יבנה ציון ולא יגע בו עד קברו אותו המקברים הם ילקטו העצמות ויקברו אל גיא המון גוג: 39:16: וגם, ור”ל וכמו שיקרא הגיא גיא המון גוג, כן יקרא עיר שששם נטעו אהליהם קרוב אל הגיא, יקרא בשם עיר המון גוג, לזכר ששם היה ושם נעשה הנס ושם נפלו, ולהשמר מן העיר הזאת הטמאה כמדור העמים, ובזה יטהרו את הארץ: 39:17: ואתה בן אדם הודיע למה בסוף שבעה חדשים לא ימצאו עוד הרוגים שיש עליהם בשר, כי ה’ הכין החיות והעופות שיאכלו את בשרם, וז”ש אמור לצפור כל כנף, הקבצו המפוזרות יתקבצו ביחד, ואחר שיהיו מקובצים יתאספו לבא ביחד אל מקום ההרוגים, כי זה ההבדל בין קבץ ובין אסף כמ”ש (בישעיה י”א) על זבחי אשר אני זבח לכם שהוא זבח גדול, א. ממהות המאכלים, בשר ודם, ב. מאיכות המאכלים וטובם בשר גבורים ודם נשיא הארץ שכולם אילים כרים וכו’ ובשרם ודמם טוב: 39:19: ג. מכמות המאכל החלב כדי שביעה והדם כדי שכרון: 39:20: ושבעתם על שלחני גם אחר הסעודה יעמוד השולחן נכון, ועוד תמצאו סוס ורכב וכל מיני מאכל, מיתר החללים הנופלים: 39:21: ונתתי וחוץ מזה אתן כבודי בגוים כמ”ש (ישעיהו ס״ו:י״ט) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים וכו’ וראו את כבודי בגוים, ומפרש שזה יהיה, א. ע”י שיראו הגוים את משפטי שהענשתי אותם על עונותיהם ובמקום שחטאו, מדה כנגד מדה, ב. ואת ידי, וכחי, כי העונש יהיה בדרך נס ויראו יד ה’ כי חזקה היא: 39:22: וידעו, ומזה ימשך שני דברים, א. אל ישראל, שמן היום ההוא והלאה ידעו שאני ה’ אלהיהם שאלהותי מתיחס אליהם בהנהגה נסיית השגחיית: 39:23: ב. וידעו הגוים, שתחלה היה חילול ה’, א. על הגלות, שאמרו עם ה’ אלה ומארצו יצאו, ועתה ידעו כי גלו בעונם, שמפני שמעלו בי לכן ואסתר פני מהם, ב. היה חילול ה’ בגלות עצמו שכמה פעמים נמכרו לטבח ולהרג ולא הושיעם ה’, עתה ידעו שמה שאתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כולם ע”י השמדות והגזרות שהיו בימי הגליות זה היה מפני, כי כטמאתם וכפשעיהם עשיתי אתם, שלכן ואסתר פני מהם בימי הגליות, ולולא המעל לא גלו ולולא הפשעים לא היה מסתיר פנים גם בימי הגליות: 39:25: לכן כה אמר ה’, נגד הגלות עתה אשיב שבות יעקב, ונגד הצרות שסבלו בעת הגלות ורחמתי את בית ישראל, ויעקב הם עשרת השבטים הם רק נדחים ולא סבלו שמדות וא”צ רק השבה, וישראל הם שבט יהודה ובנימין שסבלו תלאות רבים הם צריכים רחמים, ונגד שהיה חילול השם וקנאתי לשם קדשי: 39:26: ונשו, נגד הגלות שהיה להם כלימה מגלותם ונשו את כלמתם, ונגד מה שחטאו נשו את מעלם, ומפרש (נגד ונשו את כלמתם) בשבתם על אדמתם לבטח ולא יגלו עוד: 39:27: (ונגד את מעלם) אמר בשובבי אותם מן העמים (שלא היו מפוזרים ביניהם), וקבצתי אותם מארצות שמן העמים נפוצו בארצות וצריכים קבוץ כמ”ש כ”פ ונקדשתי בם לעיני גוים רבים כי יתקדש ה’ ע”י מעשיהם הטובים וע”י הנסים שיעשה עמהם ובזה ישכחו את מעלם: 39:28: וידעו, ואז יכירו כי גם בהגלותי אותם אל הגוים הייתי ה’ אלהיהם והגלות לא היה לרעה רק לטובה ובהשגחתי הפרטיית, כי גאולת כורש לא היתה גאולה אמיתית, ולא היה עת התקון המקוה, והיה בה ד’ חסרונות, א. שהלכו ברצון כורש, ואז וכנסתים על אדמתם בעצמי, ב. שאז לא שבו כולם לא”י ואז ולא הותיר עוד מהם שם: 39:29: ג. שאז הסתיר פני מהם בכל פעם כמו בימי היונים והרומים ואז לא אסתיר פנים, ד. שאז לוקח מהם רוה”ק והנבואה, כמ”ש ה’ דברים חסרו בבית שני ואז אשר שפכתי רוחי על בית ישראל שישוב אליהם רוה”ק והנבואה: (השאלות הקיימות לפי דעת המפרשים בענין צורת הבית, ראה בסוף הספר) בעשרים וחמש שנה לגלותנו הוא גלות יהויכין שגלה י”א שנה לפני החורבן, ולפ”ז עת נגלה אליו הנבואה הזאת היה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הכתה העיר, ואז היה שנת היובל, (כי היובל הקודם היה בי”ז שנה ליאשיהו עת מצאו הספר בבית הה’, שהיה ל”ו שנה קודם החורבן) לכן אמר בר”ה בעשור לחדש, שלא יצוייר שיהיה ר”ה בעשור לחדש רק בשנת היובל שאז ביוהכ”פ תוקעים בשופר והעבדים יוצאים לחירות, [הערה: דע שחשבון זה אינו עולה לר’ יהודה שסובר בנדרים (דף ס”א) ששנת החמשים עולה למנין שבוע, ולדידיה חל היובל י”ז שנה קודם לכן, אך ר’ יהודה לשטתו שלדידיה בל”ז אאל”פ שר”ה הוא בעשור לחדש, דהוא ס”ל בספרא (בהר פ”ב) ששנת היובל מתקדשת בתחלתה וחשבון זה הוא לרבי יוסי בערכין (דף י”ח) ובסדר עולם, והוא לשטתו שס”ל שתקיעה מעכבת כמ”ש בספרא (שם משנה ד) ובר”ה (דף ט’) ולדידיה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם עד יום הכפורים כמ”ש בס’ התו”ה (שם סי’ י”ח), ולרבי יהודה צל”פ מ”ש בראש השנה היינו בתחלת השנה ולא בא הלשון בדוקא: ע”כ] היתה עלי יד ה’, מבואר אצלי שיד ה’ מורה על שיניע את הנביא אל ענינים נשגבים ומחזות עצומות, ויבא אותי שמה ר”ל אל העיר שהוכתה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | גוג ומגוג — חזון אפוקליפטי של מלחמה אחרונה בהרי ישראל; כל אומות יראו אחריה
- אפיון - עונש וגלות | ה׳ מביא את גוג להרי ישראל כדי להשמידו שם — “ונתתי את גוג מקום-קבר”
הערות
מילה נדירה: וְ/תוֹגַרְמָֽה (Strong’s H8425) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יחזקאל,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ביום ההוא” (לח:יח): הנבואה פותחת ב”אחרית הימים”. ה׳ מבהיר: גוג לא יבוא מרצונו — ה׳ “יתן ספחות בלחייו ומשכתיו”. זהו פרדוקס: הגויים יבואו בחופשיות ובכל זאת ה׳ מנהיג הכל. לפי רד”ק: גוג = קואליציה של אומות רבות ממרחקים; “מגוג” הוא ארץ; “ראש משך ותבל” = שמות גיאוגרפיים.