“הנפש החוטאת היא תמות” — אחריות אישית
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה׃ חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה אִם־יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ הֵ֤ן כׇּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת׃ וְאִ֖ישׁ כִּֽי־יִהְיֶ֣ה צַדִּ֑יק וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃ וְאִישׁ֙ לֹ֣א יוֹנֶ֔ה חֲבֹלָת֥וֹ חוֹב֙ יָשִׁ֔יב גְּזֵלָ֖ה לֹ֣א יִגְזֹ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד׃ בַּנֶּ֣שֶׁךְ לֹֽא־יִתֵּ֗ן וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א יִקָּ֔ח מֵעָ֖וֶל יָשִׁ֣יב יָד֑וֹ מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ יַעֲשֶׂ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִֽישׁ׃ בְּחֻקּוֹתַ֧י יְהַלֵּ֛ךְ וּמִשְׁפָּטַ֥י שָׁמַ֖ר לַעֲשׂ֣וֹת אֱמֶ֑ת צַדִּ֥יק הוּא֙ חָיֹ֣ה יִֽחְיֶ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהוֹלִ֥יד בֵּן־פָּרִ֖יץ שֹׁפֵ֣ךְ דָּ֑ם וְעָ֣שָׂה אָ֔ח מֵאַחַ֖ד מֵאֵֽלֶּה׃ וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ עָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנָ֔ה גְּזֵל֣וֹת גָּזָ֔ל חֲבֹ֖ל לֹ֣א יָשִׁ֑יב וְאֶל־הַגִּלּוּלִים֙ נָשָׂ֣א עֵינָ֔יו תּוֹעֵבָ֖ה עָשָֽׂה׃ בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כׇּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה מ֣וֹת יוּמָ֔ת דָּמָ֖יו בּ֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃ וְהִנֵּה֙ הוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וַיַּ֕רְא אֶת־כׇּל־חַטֹּ֥את אָבִ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּרְאֶ֕ה וְלֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה כָּהֵֽן׃ עַל־הֶהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא׃ וְאִישׁ֙ לֹ֣א הוֹנָ֔ה חֲבֹל֙ לֹ֣א חָבָ֔ל וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד׃ מֵעָנִ֞י הֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ נֶ֤שֶׁךְ וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א לָקָ֔ח מִשְׁפָּטַ֣י עָשָׂ֔ה בְּחֻקּוֹתַ֖י הָלָ֑ךְ ה֗וּא לֹ֥א יָמ֛וּת בַּעֲוֺ֥ן אָבִ֖יו חָיֹ֥ה יִֽחְיֶֽה׃ אָבִ֞יו כִּֽי־עָ֣שַׁק עֹ֗שֶׁק גָּזַל֙ גֵּ֣זֶל אָ֔ח וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־ט֛וֹב עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמָּ֑יו וְהִנֵּה־מֵ֖ת בַּעֲוֺנֽוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַדֻּ֛עַ לֹא־נָשָׂ֥א הַבֵּ֖ן בַּעֲוֺ֣ן הָאָ֑ב וְהַבֵּ֞ן מִשְׁפָּ֧ט וּצְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה אֵ֣ת כׇּל־חֻקּוֹתַ֥י שָׁמַ֛ר וַיַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם חָיֹ֥ה יִֽחְיֶֽה׃ הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֣יא תָמ֑וּת בֵּ֞ן לֹא־יִשָּׂ֣א׀ בַּעֲוֺ֣ן הָאָ֗ב וְאָב֙ לֹ֤א יִשָּׂא֙ בַּעֲוֺ֣ן הַבֵּ֔ן צִדְקַ֤ת הַצַּדִּיק֙ עָלָ֣יו תִּֽהְיֶ֔ה וְרִשְׁעַ֥ת (רשע) [הָרָשָׁ֖ע] עָלָ֥יו תִּֽהְיֶֽה׃ וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכׇּל־חַטֹּאתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְשָׁמַר֙ אֶת־כׇּל־חֻקּוֹתַ֔י וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה חָיֹ֥ה יִֽחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת׃ כׇּל־פְּשָׁעָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ל֑וֹ בְּצִדְקָת֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יִֽחְיֶֽה׃ הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה׃ וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקָתוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל כְּכֹ֨ל הַתּוֹעֵב֜וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֧ה הָרָשָׁ֛ע יַעֲשֶׂ֖ה וָחָ֑י כׇּל־צִדְקֹתָ֤ו אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ לֹ֣א תִזָּכַ֔רְנָה בְּמַעֲל֧וֹ אֲשֶׁר־מָעַ֛ל וּבְחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א בָּ֥ם יָמֽוּת׃ וַאֲמַרְתֶּ֕ם לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י שִׁמְעוּ־נָא֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲדַרְכִּי֙ לֹ֣א יִתָּכֵ֔ן הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽנוּ׃ בְּשׁוּב־צַדִּ֧יק מִצִּדְקָת֛וֹ וְעָ֥שָׂה עָ֖וֶל וּמֵ֣ת עֲלֵיהֶ֑ם בְּעַוְל֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יָמֽוּת׃ וּבְשׁ֣וּב רָשָׁ֗ע מֵֽרִשְׁעָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה ה֖וּא אֶת־נַפְשׁ֥וֹ יְחַיֶּֽה׃ וַיִּרְאֶ֣ה (וישוב) [וַיָּ֔שׇׁב] מִכׇּל־פְּשָׁעָ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה חָי֥וֹ יִֽחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת׃ וְאָֽמְרוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י הַדְּרָכַ֞י לֹ֤א יִתָּֽכְנוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽן׃ לָכֵן֩ אִ֨ישׁ כִּדְרָכָ֜יו אֶשְׁפֹּ֤ט אֶתְכֶם֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה שׁ֤וּבוּ וְהָשִׁ֙יבוּ֙ מִכׇּל־פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם לְמִכְשׁ֖וֹל עָוֺֽן׃ הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם אֶת־כׇּל־פִּשְׁעֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר פְּשַׁעְתֶּ֣ם בָּ֔ם וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥ב חָדָ֖שׁ וְר֣וּחַ חֲדָשָׁ֑ה וְלָ֥מָּה תָמֻ֖תוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֣י לֹ֤א אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הַמֵּ֔ת נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְהָשִׁ֖יבוּ וִֽחְיֽוּ׃
פירוש רש”י
18:2: וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר. מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל. אשנפלאנ״ץ בְּלַעַ״ז: | אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר. פְּרִי עַד שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל, בֵּיירְגוּ״ץ בְּלַעַ״ז: | וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה. אגאצירונ״ט בְּלַעַ״ז, כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָאָבוֹת חוֹטְאִים וְהַבָּנִים לוֹקִים, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים חָטְאוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁגָּלוּ, וְאַף אָנוּ לֹא נִדְאַג לִלְקוֹת בַּעֲוֹנֵינוּ: 18:3: מְשׁוֹל. כְּמוֹ לִמְשׁוֹל: 18:4: כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה. וְלָמָּה יִלְקֶה הַבֵּן שֶׁלֹּא חָטָא לִי?! הֲלֹא שֶׁלִּי הוּא! 18:6: אֶל הֶהָרִים לֹא אָכַל. ״בְּטוּרַיָּא לֹא פְּלַח לְטָעֲוָותָא״ (תרגום יונתן), לֶאֱכוֹל זִבְחֵי מֵתִים: | אֶל גִּלּוּלֵי. שְׁאָר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּגוֹן הַבַּעַל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן וְהָעֲגָלִים שֶׁבְּבֵית אֵל וְשֶׁבְּדָן (מלכים א יב:כט): 18:7: (יוֹנֶה. לְשׁוֹן אוֹנָאָה כְּלוֹמַר שׁוּם אִישׁ לֹא הוֹנָה): | חֲבוֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב. אִם חָבַל שַׂלְמַת רֵעֵהוּ בְּחוֹבוֹ, יָשִׁיב אוֹתָהּ לוֹ כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ (שמות כב:כה): 18:10: וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיַעֲבִד לַאֲחוֹהִי מֵחֲדָא מֵאִילֵּין״: 18:11: וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה. אֶת כָּל הַטּוֹבוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁעָשָׂה אָבִיו: 18:12: תּוֹעֵבָה עָשָׂה. מִשְׁכַּב זָכוּר (ויקרא כ:יג): 18:14: וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן. רָאָה בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין טוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן, אִיאַפְרְצוֹיְ״ט בְּלַעַ״ז: 18:17: מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ. מֵעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה: 18:24: כָּל צִדְקוֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּמִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם (קידושין מ:): 18:29: לֹא יִתָּכֵן. כְּמוֹ: לֹא יִתָּקֵן, אַפְיֵיאַטְ״שׁ בְּלַעַ״ז: 18:30: שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ. שׁוּבוּ אַתֶּם, וְהָשִׁיבוּ אֶת אֲחֵרִים רְטוֹרְנִי״ר בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
18:1: ויהי. לאמר. שיאמר להם לישראל: 18:2: מה לכם. על אדמת ישראל. על חורבן א”י יאמרו הדור שחרבה בימיהם זה המשל: | אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה. ופירוש המשל מה שהיו אומרים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ובעבור שהיו אומרים הנביאים לישראל בחטאות ירבעם והיו אומרים לשבט יהודה בחטאות מנשה אמרו אם כן הבנים לוקים בעון אבותיהם והנה יתכן לומר זה אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה והם לא הבינו ולא השכילו בזה כי בגלל חטאות ירבעם ומנשה היה הקצף הגדול כי הם החטיאו הבאים אחריהם ואילו לא אחזו ישראל בחטאות ירבעם ולא אחזו בני יהודה בחטאות מנשה לא היו לוקים על עונותיהם ולא חרבה ארץ ישראל ועל זה הענין השיבם האל יתעלה והוא ענין כל הפרשה הבאה אחר זה: 18:3: חי אני, אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה. כי אני אודיע בם משפטי ודרכי ולא תטעו עוד בו ותתנו דעתכם ותראו כי כן הוא כי כל הנפשות לי הנה ואני נתתי אותם בבשר להנהיג הגוף ללכת אחרי ואני רוצה בחייהן ולא במיתתן כי לי הנה ומכבודי נגזרו כנפש האב וכנפש הבן ואיך תעלו בדעתכם שאעניש הנפש אם לא חטאה לי חלילה לי: 18:4: הן כל הנפשות לי הנה. מבואר הוא: 18:5: ואיש כי יהיה צדיק. עתה יפרש המשפט כאשר הוא מלפניו כדי שלא יטעו שהם גם אין להם לטעות במה שכתוב בתורה פוקד עון אבות על בנים שהרי כתוב שם לשונאי: | כי יהיה צדיק. בהמנעו ממצות לא תעשה. | ועשה משפט וצדקה. שקיים מצות עשה אחר כן פרט קצת העונות והזכיות ואמר: 18:6: אל ההרים לא אכל. קמץ בזקף. לפי שהיו עובדים עכו”ם על ההרים הרמים כמו שכתוב לפיכך אמר אל ההרים לא אכל ואל כמו על וכמוהו רבים ואמר אכל לפי שהיו אוכלים שם זבחיהם אחרי הקרבתם לעכו”ם וכן ת”י בטוריא לא פלח לטעוותא: | ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל. אין צריך לומר שלא עבד עכו”ם אלא אפילו עיניו לא נשא אליה כענין שנאמר אל תפנו אל האלילים ואחר שזכר עכו”ם והיא עבירה שבין אדם למקום והיא שקולה כנגד כל העבירות זכר מעבירות שבין אדם לחבירו הרגילות במשא ובמתן והלואה שרגילים בה בני אדם וזכר מן העריות מה שאדם קרוב אליהם כי כל עריות שהם שאר בשר אין צריך לזכרם כי רוב בני אדם בדלים מהם ואפילו הרשעים וזכר ממצות עשה הצדקה שהיא מצוה הגדולה בדברים שבין אדם לחבירו וכן זכר משפט אמת שהוא קיום היישוב בעולם וזכר החוקים בכלל ואמר בחקותי הלך ואחר שאמר כי הבן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן אמר כי אפילו עונות עצמו לא ישאם אם ישוב מהם ובכל זה הענין זכר הגמול בכלל בחיים והעונש בכלל במיתה. וכתב הגאון רב סעדיה ז”ל כי מה שזכר החיים והמיתה הם לעולם הבא ואני אומר כי אמת כן הוא כי עיקר העונש והגמול הוא לעולם הבא אבל הענין הנזכר הנה לא נזכר על דבר העולם הבא כי הענין הזה תשובה לאומרים כי הבן נושא עון האב בראותם הצרות רבות לבנים באותו הדור ואבותיכם חטאו ואינם ולא היו אלו מתלוננים על דבר העולם הבא כי לא ידעו מה הוא אלא על מה שהיו רואים בעיניהם וצריך שתהיה התשובה מענין השאלה והתמיהה ואם תאמר אם כן למה זכר החיים והמות לבד ואין הגמול והעונש בעולם הזה בחיים ובמות לבד אלא אף בכל פרטי הברכות והקללות הכתובים בתורה נאמר כי אמר זה לקצר הענין ולזכר הדבר הכולל והם החיים והמות כמו שאמר ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הנה זכר החיים במקום כל פרטי הברכות ואף על פי שאנקלוס תרגם ויחי בהון לחיי עלמא אין משמעות וחי אלא בעולם הזה כמו שהיו כל הברכות והקללות שיעדם בתורה בעולם הזה אלא שנרמז במלת וחי בהם חיי העולם הבא וכן נרמז במקומות אחרים מן התורה אבל פשוטו של דבר הוא בעולם הזה וכן מה שאמר לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות המיתה הזאת כוללת כל הקללות שנגזרו על אדם בעון אכילת הפרי והוא מה שאמר לו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגומר וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו’ בזעת אפך וגו’ והנה כלל בלשון המיתה כל אלה הקללות וכן אמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך והברכה והקללה היא דרך כלל במקום הברכות והקללות הנה קרא הברכות החיים וקרא הקללות המות והטעם כי החיים עם ההצלחה והטוב הם החיים ועם הרע הם המיתה כמו שאמר על המצליח במעשיו ואמרתם כה לחי והמנוגע בגופו נקרא מת כמו שאמר אל נא תהי כמת וכן העני חשוב כמת ובאמרו הנפש החוטאת היא תמות אמר על הנפש שהיא בעלת התאוה והיא החוטאת עם הגוף וכן אמר נפש כי תחטא וכן היא מקבלת העונש עם הגוף הרעב והחולי והשבי וכל זה והדומה לו יקרא מיתה כי מי שחייו רעים חשוב כמת וכמה מן הנביאים בחייהם שאלו מיתתם כמו שמצינו באיוב וכאשר אמר כי הבן לא ישא בעון האב בבן שהוא גדול שהוא ראוי לעונש ולשכר מעצמו אבל הבנים הקטנים מתים בעון אבותם וכן ייטיב להם בזכות אבותם אבל הגדולים שהם רשעים לא תועילם זכות אבותם כמו שהצדיקים לא יזיקם עון אבותם כמו שאמר בתורה פוקד עון אבות על בנים ואמר לשונאיו ואמר בגמול הטוב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור אבל מדה הטובה מרובה ממדת הפורענות כי זכות האבות שומר לבנים ומוסיף להם טובה בזכות אבותם אפילו לאלף דור או לאלפים דורות כמו ששמר לנו ברית אבותינו אברהם יצחק ויעקב עד היום שאנחנו אוהביו ושומרי מצותיו ואף על פי שיש בינינו רשעים כל ישראל נקיים היום מעון עכו”ם ומשאר עונות הנזכרים נקיים רוב ישראל וכ”ש שהבטיח אבותינו בזה כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו’ וכרת עמו ברית בין הבתרים לשמור הברית לבניו עד עולם ואמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו’ ואמר וזכרתי להם ברית ראשונים וברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב שלא ישבותו מהיות גוי לפני האל יתעלה ואשר יצאו מכלל אמונתינו לא היו מזרעם באמת אלא מן האספסוף הגרים שנתגיירו ועון האבות שמור לבנים הרשעים להוסיף להם כרעתם בעון אבות עד ארבעה דורות לא יותר כי כן יוכל לראות הזקן המורד מבני בניו עד ארבעה דורות כי יש רשע מאריך ברעתו וזכר עלי שאמר לו האל שישמור לו ולבניו העון עד עולם העון ההוא היה גדול והיה בו חלול השם וקורא הדורות מראש ידע שלא היו בבנים מי שראוי לכפר עון אבותיו ההוא בעבורו ואם יהיה לא יחול עליו העונש ההוא כמו שאמרו רז”ל בזבח ומנחה הוא אינו מתכפר אבל בדברי תורה ובגמ”ח מתכפר וזכר בפרשה זאת ג’ דורות בצדיק ורשע וצדיק כנגד הדורות שהיו מתרעמים עליהם כי חזקיהו היה צדיק ולא נשא עון אחז אביו ומנשה בנו היה רשע שופך דם כמו שאמר והוליד בן פריץ שופך דם והנה לא הועילה לו צדקתו של חזקיהו אביו ונענש על רשעו ולכדוהו שרי צבאות מלך אשור בחחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה והנה בן מנשה היה רשע ונענש על רשעו ונפקד עליו גם עון אביו ולא מלך אלא שתי שנים ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו והנה אמון הוליד בן וירא את חטאות אביו אשר עשה ולא עשה כהנה והנה לא מת בעון אביו כיון שהוא היה צדיק ואם תאמר הנה אמר כי בשוב רשע מכל חטאתיו אשר עשה חיה יחיה וכל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו והנה מנשה שב מרשעו ונזכרו מעשיו הרעים עד חרב הארץ כמו שאמר בחטאת מנשה נאמר כי הוא חטא והחטיא את הרבים ואם הוא שב חטא הרבים לא היה יכול להשיב ונשארו מעשיו הרעים עד שחרבה הארץ בעבורם לפיכך היו נזכרים מעשיו אבל לו לא נזכרו כי לא נענש בעבורם כיון שעשה תשובה ונכנע מלפני אלהי אבותיו וישמע תפלתו ויעתר לו וישיבהו לירושלם למלכותו אבל לאוחזי מעשיו נזכרו והנה ענין הפרשה והנחלה בה הכל מבואר: 18:7: ואיש. חבולתו חוב ישיב. בחבולה שהיה לו בחובו ישיב אותה לעני כמו שצותה התורה להשיב את העבוט וחבולה הוא המשכון חוב ידוע שהוא המלוה: | ועירום. נכתב ביו”ד המשך: 18:8: בנשך לא יתן. הבי”ת פחותה לחסרון ה”א הידיעה ופירושו הנשך הידוע שאסרה אותו התורה: | ותרבית לא יקח. אמרו רז”ל הוא נשך הוא תרבית ולא חלקו עליו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ואמר לו יתן בשעת המלוה כי אז הוא נותן ואמר לו יקח בשעת גביית החוב כי אז הוא לוקח: | מעול ישיב ידו. כמו שאסרה תורה לא תעשו עול במשפט במשקל ובמשורה: | משפט אמת. אם יהיה שופט בין שני אנשים יעשה להם משפט אמת ולא יכיר פנים לאחד מהם: 18:9: בחקותי יהלך. מן הדגוש והוא עומד וזכר החקים והמשפטים בכלל מלבד מה שזכר בפרט: 18:10: והוליד בן פריץ. שפורץ גדר האמת: | ועשה אח מאחד מאלה. אח כמו אחד ויאמר ממנו אחת לנקבה כי גם הוא בלא דלת ויאמר בשני לשונות כמו אני ואנכי וי”ת כמשמעו ויעביד לאחוהי מחדא מאילין ופירוש ועשה אח ועשה עון אחד ואי זה עון מאלה הנזכרים ופירוש מאחד מאלה הנזכרים כמו מכל אשר יעשה מאחת מאלה: 18:11: והוא את כל אלה לא עשה. כל אלה הזכיות שזכר לא עשה אותם אלא עשה הפכם: | כי גם אל ההרים אכל. אכל פתח בזקף ושלמעלה לא אכל קמץ בזקף כמו שכתבנו והסימן לא אכל קמץ פומיה אכל פתח פומיה: 18:12: עני ואביו הונה. זכר עני לפי שהוא חלוש והוא נקל להונתו והוא גם אחרים הונה כאשר יכול אלא זכר עני ואביון על ההוה כי לא יירא להונותם מחלישותם וההונאה היא קיחת ממון אחרים במשא ומתן שלא מדעתם או מדעתם כמו ולא יונו נשיאי עוד את עמי והאכלתי את מוניך: | תועבה עשה. שקרב אל נדה: 18:13: בנשך, וחי. בתמיה: | דמיו בו יהיה. זכר דמיו לשון רבים ואמר יהיה לשון יחיד כמו שפירשנו למעלה בפרשת הודע כי דם נזכר בכלל ובפרט גם לשון הווה נופל על הענין כמו כי יהיה נערה: 18:14: והנה. מבואר הוא: 18:15: על ההרים. זהו שאמר על ושארה אל: 18:16: ואיש. חבול לא חבל. לא חבל אותו בעת שראוי להשיבו: 18:17: מעני השיב ידו. מעשות לו שום רע וכן מאחרים אלא שזכר מי שהוא נקל להרע לו שהוא חלוש: 18:18: אביו, גזל אח. כל ישראל אחים כמו שאמר עד דרוש אחיך אותו וזולתו ותירגם יונתן גזל גזילה לחד מאחוהי: | ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו. כאילו אמר ורע עשה בתוך עמיו ואמר דרך כלל על הרעות וכן מנהג הלשון לומר לא טוב במקום רע כמו ויתיצב על דרך לא טוב ומאזני מרמה לא טוב וכן על הדרך הזה אשר איננה טהורה אשר לא יהיה טהור: | בתוך עמיו. כי לא יבוש לעשות רע בתוך קהלות אנשים: 18:19: מדע. חסר וי”ו ולית כוותיה. וטעם ואמרתם כי אתם תאמרו אלי כשאומר לכם מדתי זאת מדוע לא נשא הבן בעון האב כמו שאנו רואים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וזה לא יתכן כי הבן משפט וצדקה עשה מדוע ישא עון האב אבל אתם רשעים ואתם נושאים עונותיכם ועון אבותיכם כמו שהיא מדתי פוקד עון אבות על בנים לשונאי: | שמר ויעשה אותם. שמר מצות לא תעשה ויעשה מצות עשה: 18:20: הנפש. מבואר הוא: | רשע. כתיב וקרי הרשע אין ביניהם אלא ה”א הידיעה: 18:21: והרשע. עד הנה דבר באב ובבן ועתה מדבר באדם עצמו בשובו ממעשיו ואמר כי אם היה רשע ושב מרשעתו ועשה משפט וצדקה חיה יחיה וכל פשעיו לא יזכרו לו עוד וכן בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה והקשו רז”ל ולהוי כמחצה זכאי ומחצה חייב ותרצו בתוהה על הראשונות שכיון שמתחרט אדם על מעשיו הראשונים אינם נחשבים לו לכלום: | חיה יחיה ולא ימות. יחיה בעולם הזה ולא ימות לעולם הבא וכן יחי ראובן ואל ימות: | מכל חטאתו. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: 18:22: כל פשעיו. מבואר הוא: 18:23: החפץ אחפוץ מות רשע. אינני חפץ במות רשע אלא אני מאריך לו ברשעו כדי שישוב בתשובה כמו שעשיתי למנשה: 18:24: ובשוב צדיק, וחי. בתמיה: | צדקתו. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: 18:25: ואמרתם לא יתכן דרך ה’. שלא תזכרנה לו מעשיו הראשונים איננו נכון זה שתאמרו אתם: | הדרכי לא יתכן. איך תוכלו לומר זה אלא דרכיכם לא יתכנו ודרכי מחשבותיכם ודעתכם לא יתכנו כי אין לדון את האדם אלא לפי מעשיו האחרונים כי הראשונים נתחרט עליהם ויונתן תירגם לא יתכן דרך ה’ לא מפרשן לנא אורחת טובא דה’: 18:26: בשוב. מבואר הוא: | ומת עליהם. על שובו והתחרטו מצדקתו ועל עשיתו העול על שניהם יענש ולהודיע זה השיב הענין כי כבר זכרו וכן אמר עוד: 18:27: ובשוב רשע. וחדש בו גם כן זה הענין והוא אמרו ויראה וישוב כלומר ראה מעשיו הרעים והתבונן בהם כי רעים הם והתחרט עליהם ושב מכל פשעיו ויעש משפט וצדקה על שניהם יקבל שכר: | יחיה. הוא מחיה נפשו בשובו כי בידו החיים והמות לפי מעשיו: 18:28: ויראה. מבואר הוא: | וישוב. כתיב בוי”ו וקרי בלא וי”ו והשי”ן קמוצה: | חיו יחיה. בוי”ו וכל הנזכרים למעלה חיה יחיה בה”א ואחד היא כי המקור מנחי הלמ”ד מן הקל יבא בוי”ו או בה”א: 18:29: ואמרו, הדרכי. לשון רבים ושלמעלה הדרכי לשון יחיד: | דרכיכם לא יתכנו. כל אחד מדרכיכם: 18:30: לכן, שובו והשיבו. איש את אחיו ויונתן תירגם תובו לפולחני ואעדו מנכון פולחן טעותא: | ולא יהיה לכם. מניעת התשובה למכשול עון: 18:31: השליכו מעליכם. התחרטו עליכם ובזה תשליכו ענשיכם מעליכם: 18:32: כי לא אחפוץ במות המת. על שם סופו וכן יומת המת על שם סופו וכן ת”י דחייב למימת כמו שתרגם אונקלוס דחייב קטול:
פירוש מלבי”ם
18:2: מה לכם, כבר אמרו חז”ל מכות (דף כ”ד) ד’ גזרות גזר משה על ישראל ובאו ד’ נביאים ובטלום, משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה הנפש החוטאת היא תמות, ר”ל כי כבר הקשו מ”ש פוקד עון אבות על בנים, והכתיב בנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו, וחז”ל בברכות (דף ז’) פירשו, שרק כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד עון אבות על בנים, אולם דבר הסתום במקומו מפורש במק”א, כי בעשרת הדברות באר שזה רק בחטא ע”ז, כמ”ש לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה’ אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים לשונאי, וכבר באר במו”נ שלא תמצא חרון אף וחמה וקנאה ושנאה רק בעון ע”ז, ובחטא ע”ז יקנא יכלה השורש עם הענפים, לא ביתר עבירות, ונודע כי בימי יחזקאל נבטל יצרא דע”ז שאנשי כה”ג בטלוהו כמ”ש חז”ל, וממילא בטל אז מ”ש פוקד עון אבות על בנים, שבשאר עבירות לא יפקוד עון אבות רק על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והנה עד ימי יחזקאל שהיה ביניהם יצרא דע”ז היו מושלים המשל הזה שהאבות יאכל בסר, שזה משל על עבודתם לצבא השמים שהוא כפרי שלא נגמרה ומקהה שיני האוכלה, ושיני בנים תקהינה, כמ”ש בגלל מנשה בן חזקיה, ועז”א חי אני אם יהיה לכם עוד, ר”ל שלא יהיה עוד עבודת אלילים שזה יהיה הסבה למשול המשל הזה בישראל: 18:4: הן כל הנפשות, ר”ל הגם שמצד הגוף יש להבן קורבה, אל אביו ואביו הוא המולידו, וחולאי הגוף ורוע תכונותם יורישו האבות אל הבנים אבל בענין החולאים הנפשיים התלוים בבחירה ושתענש הנפש של הבן בעבור נפש אביו אין שיך זה, כי הנפשות לי הנה אינם של האבות המולידים רק חלק אלוה ממעל, ואין שורת הדין נותן שנפש הבן תשא העון של נפש האב, כי כנפש האב וכנפש הבן לי הנה אין לנפש האב קנין על נפש הבן, ונפש האב דומה כנפש הבן, ואינה נחשבת כשורש אל נפש הבן שיהיה נפש הבן כענף לה וכנגזר ממנה, ולכן רק נפש החוטאת היא תמות: 18:5: ואיש כי יהיה צדיק בטבעו, שהצדק הוא קנין בנפשו, וגם ועשה משפט וצדקה בפועל, משפט במצות שבין אדם לחברו, וצדקה במצות שבין אדם למקום: 18:6: אל ההרים (ומפרש צדקה בין אדם למקום) שלא אכל תקרובת ע”ז וכו’: 18:7: ואיש לא יונה (מפרש משפט בין אדם לחברו): 18:9: בחקתי יהלך במצות שבין אדם למקום, ומשפטי שמר בין אדם לחברו, א”כ צדיק הוא בפועל, נוסף על הקנין בנפשו שמוכן אל הצדק שאמר כי יהיה צדיק ר”ל שמוכן להיות צדיק, וזה כבר הוא צדיק בפועל, ומהראוי ע”פ הדין שחיה יחיה: 18:10: והוליד, ואם הצדיק זהה הוליד בן פריץ, ועשה אח, ר”ל והגם שי”ל אח שעשה מאחת מאלה המע”ט של אביו, בכ”ז הוא לא למד לא מאביו ולא מאחיו, כי הוא את כל אלה המע”ט שעשה אביו בקום ועשה (כמו משפט אמת יעשה לחמו לרעב יתן) לא עשה, ויותר מזה שעבר על עברות בפועל כי גם אל ההרים אכל: 18:13: וחי, בתמיהה? בודאי לא יחיה, ולא יועילנו זכות אביו, אחר שכל התועבות עשה, ופי’ שלא יחיה חיי הנפש בעוה”ב, וגם בעוה”ז יענש בדיני אדם מות יומת דמיו בו, אחר שעל ע”ז חייב סקילה ועל א”א חיב חנק, הדין שהמתחייב ב’ מיתות נדון בחמורה: 18:14: והנה הוליד בן, ובנו של הרשע הזה הגם שראה את כל חטאת אביו לא למד ממעשיו, בהפך וירא את כל חטאת אביו לא למד ממעשיו, בהפך וירא בראיית שכלו כי רע ומר דרך אביו ולקח מוסר שלא יעשה כהן: 18:17: הוא לא ימות בעון אביו במיתת הגוף, וגם חיה יחיה חיים הנפשיים: 18:18: אביו מפרש שהדין נותן שלא ישא עון אביו, שהלא אביו כי עשק עשק וכו’ הנה מת בעונו וקבל ענשו, ומדוע יענש הבן שלא חטא: 18:19: ואמרתם ואתם תשאלו מדוע לא נשא הבן בעון האב, ואיך יתכן זה והלא הבן משפט וצדקה עשה ומהראוי שחיה יחיה ומה שתתלו זה לענינים הטבעיים שחליי הגוף ותכונותיו ילך בירושה מאבות לבנים, זה בענין הגוף לא בענין הנפש: 18:20: כי הנפש החטאת היא תמות ובזה אין שום קורבה להאבות עם הבנים לא לזכות ולא לחובה, ובציור זה שצייר שהיה האב צדיק ובנו רשע ובן בנו צדיק, מוכיח זה משתי פנים, א. שכמו שלא נענש האב על רשעת בנו כן לא יענש הבן על רשעת אביו, וז”ש בן לא ישא בעון האב כמו שהאב לא ישא בעון הבן, הוכחה ב’ שכמו שצדקת האב הצדיק לא הועילה לבנו הרשע כן לא תזיק רשעת האב הרשע לבנו הצדיק וז”ש כמו שצדקת הצדיק רק עליו תהיה ולא תועיל לבנו כן גם רשעת הרשע רק עליו תהיה: 18:21: והרשע, הוסיף עוד לאמר שלא לבד בשני גופים שלא ישא בן הצדיק עון אביו הרשע, כי אפי’ בגוף אחד אם הרשע שינה מעשיו ושב בתשובה לא ישא בעון הקודם, והרשע כי ישוב מכל חטאותיו ר”ל שישוב על העבר, ושמר את כל חקותי לתקן מעשיו להבא, חיה יחיה חיי הנפש, ולא ימות מיתת הגוף, כי כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו אחר שבצדקתו אשר עשה יחיה ולא תאמרו שהלא יש בזה שינוי רצון ואחר שגזרתי עליו מיתה איך אשנה גזר דין ממות לחיים, ע”ז משיב החפץ אחפץ מות רשע הלא עקר חפצי מתחלה היה שבשובו מדרכיו וחיה, וא”כ עקר רצוני היה שישוב ושיחיה ולא נשתנה רצוני כלל: 18:24: ובשוב צדיק מצדקתו היינו בתוהה על הראשונות כמש”פ חז”ל, ר”ל שישוב ויתחרט על צדקתו הקודם, ועשה עול מכאן ולהבא, הכי הדין נותן שהגם שככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה ובכ”ז וחי? זה אינו מן הדין, כי אחר שכל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה שהלא הוא מתחרט עליהם, א”כ מגיע לו מיתה על שני דברים, א. במעלו אשר מעל ר”ל מה שמועל בה’ ועוזב דרך הצדק שהלך בו עד הנה ומתחרט עליו, ב. בחטאתו אשר חטא מכאן ולהבא, בם, ר”ל בשני הדברים האלה ימות, ואמרתם לא יתכן דרך ה’, ואתם תתפלספו ע”ז מצד החקירה ותאמרו שדרך ה’ לא יעמוד על מצב אחד ויש בו שינוי, וזה כמו שחקרו החוקרים וישאלו איך ישתנה ה’ מרוצה ללא רוצה, ומלא רוצה לרוצה, ואם רצה בהצדיק ושנא את הרשע איך ישתנה רצונו עליהם ע”י השתנות מעשיהם וה’ לא ישתנה, ועוד ישאלו ע”ז, עבד שקלקל את מלאכתו איך יתקן זה ע”י חרטה, וכן בהיפך שכיר שעבד שנים הרבה באמונה ואח”כ חדל מלעבוד עוד הבעבור זה לא ישלמו לו שכר פעולתו אשר עשה ? ע”ז משיב להם הדרכי לא יתכן, ר”ל שדרך ה’ עומד על תוכן אחד בלי שום שינוי, כי חפצו להטיב תמיד למי שמוכן לקבל הטובה, והרשע שקלקל את מעשיו הוא עצמו מונע א”ע מלקבל הטובה והשפע האלהית, כמי שלא זרע את אדמתו שלא יקבל תועלת המטר והשינוי אינו בהמטר המשפיע רק בהאדם המקבל טובתו שלא הכין א”ע לקבל, וכששב בתשובה וזרע לצדקה הנהו מוכן לקבל טובת ה’ השופעת תמיד בלי שינוי ובלי הפסק, וכן הצדיק שהחל להרשיע הוא משחית את הזרע אשר זרע לצדקה ומונע א”ע מלקבל הטוב, והוא המריע לא ה’ אשר מאתו לא תצא הרעה, וכמ”ש (בישעיה סי’ נ”ה) כי לא מחשבותי מחשבותיהם וכו’ כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו’ כמש”פ שם, וא”כ רק דרכיכם לא יתכנו שאתם משנים דרכיכם ממוכן לקבל השפע אל לא מוכן, ומלא מוכן למוכן, ואין השינוי תלוי בי: 18:26: בשוב צדיק מצדקתו היינו שמתחרט על צדקתו הקודם, ועשה עול מכאן ולהבא, אז יענש בכפלים, א. בהשקף על דרכו הקודם שיגדל החטא לפי גדולת האיש העושה אותו, וגם שראוי לעונש על מעילתו בה’ ועזבו דרך הטוב שכבר זכה בו, ב. בהשקף על מעשיו הרעים להבא וז”ש ומת עליהם, ר”ל בעבור שני הענינים ימות, בעבור צדקתו הקודם שעזבה, ובעבור העול להבא, ובכ”ז אין השינוי בא מצדי רק מצדו, כי בעולו אשר עשה ימות בעצמו, כי החטא ממית לא אני הממית אותו: 18:27: ובשוב רשע וכו’ ויעש משפט וצדקה ג”כ אין השינוי מצדי, כי הוא בעצמו את נפשו יחיה, כי הצדקה תחיה בעליה, וגם בזה יושקף גם על דרך הקודם, ויש הבדל בענין התשובה שאם ישוב רק מכאן ולהבא ואינו תוהא על הראשונות אז רק את נפשו יחיה מכאן ולהבא: 18:28: ויראה אבל אם יראה בעין שכלו, וישב מכל פשעיו אשר עשה ויעשה תשובה על העבר, אז מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה שאז יתהפכו העונות לזכיות, וזה ג”כ מטעם שישקיף על הערך הצרופיי, שכפי מה שהרשיע קודם כן יגדלו זכיותיו אח”כ: 18:29: ואמרו בית ישראל, וגם ע”ז יטענו שלא יתכן דרך ה’ שאיך יעשה מעונות זכיות והרשע איך ישוב להיות צדיק, ואיך יגדל חטא הצדיק מחטא הרשע, זכות הרשע מזכות הצדיק, והתשובה גם ע”ז שאין זה שינוי בדרך ה’ רק בדרכיכם שהוא לא יתכן על תוכן אחד, כי אתם משנים אותו בכל עת: 18:30: לכן וע”י שאתם משנים דרכיכם איש כדרכיו אשפט אתכם בית ישראל, שלכן אשפוט אתכם כפי שני הדרכים, ואערוך דרכו עתה נגד הדרך שהלך בו מקודם, שלפ”ז יגדל זכות הבעל תשובה, כפי גודל העוז והתגברות על יצרו שכבר הורגל, בחטא, עד שע”י העונות הקודמים אשר משלו בנפשו יגדל כחו עתה אם הטה את לבבו אל הקדש, וכפום צערא אגרא, וכן יגדל בערך זה חטא הצדיק העוזב דרך הטוב שכבר הורגל בו והיה קנין בנפשו, וע”כ שובו והשיבו מכל פשעיכם ר”ל השתדלו לעשות תשובה מאהבה, עד שלא לבד שתשובו אתם בעצמכם להבא, רק שתשיבו את המעשים הרעים ופשעיכם הקודמים אל הטוב עד שיהיו מהעונות זכיות, ולא יהיה לכם למכשול עון ר”ל אל תשובו תשובה הקלה שהיא תשובה מיראה, שעדיין לא נתכפרו עונות הקודמים ונעשה מהם שגגות, כאילו נכשלתם בעון מצד הכשלון, שהוא השגגה, רק תשובו מאהבה עד שיוסר גם המכשול שהוא השוגג: 18:31: השליכו, אולם אם לא באתם לידי מדה זו לעשות תשובה מאהבה, עכ”פ השליכו מעליכם את כל פשעיכם כמשליך מעליו משא כבד (ובזה תרויחו עכ”פ שלא יהיו עוד במדרגת פשעים שהם מרדים, כי בתשובה מיראה יעשה הזדונות שגגות) ועשו לכם לב חדש, ר”ל בחירה חדשה, כי הלב הוא הכח המושל, והרוח הוא המעלה ציוריו על הלב, ועד עתה הרוח העלה ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת, וכן משל גם הלב בבחירתו לעשות רע ועתה השתדלו שלא יעלה הרוח רק ציורים טובים לתורה ועבודה ויראת ה’, והלב ימשול ביראת אל כל היום, ולמה תמותו בית ישראל, עשו תשובה כדי שלא תמותו, כי עתה מדבר מתשובה מיראת העונש, וגם תשובה כזאת אקבל הגם שהיא קטנה בערכה, משני טעמים א. כי לא אחפץ במות המת, ב. שע”י תשובה זאת תבואו אח”כ לידי תשובה מאהבה, והשיבו גם עונות הקודמים אל הזכות וחיו חיי הנצחיות:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מתפלמס עם הגולים ש”אבות אכלו בוסר” — כפירה ב”מידת הדין הקולקטיבי”
- אפיון - עונש וגלות | “הנפש החוטאת היא תמות” — עיקרון האחריות האישית: כל אחד נשפט על מעשיו בלבד
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בְ/אֵתָם (Strong’s H864) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,במדבר שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מהפכה תיאולוגית: פרק יח מוציא מן הכוח אל הפועל את עקרון האחריות האישית. לא “עוון אבות על בנים” — כל אחד עומד בפני עצמו. זה מאפשר תקווה: “למה תמותו בית ישראל? שובו וחיו!”