משל שני הנשרים — מלך בבל וצדקיה
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם ח֥וּד חִידָ֖ה וּמְשֹׁ֣ל מָשָׁ֑ל אֶל־בֵּ֖ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הַנֶּ֤שֶׁר הַגָּדוֹל֙ גְּד֤וֹל הַכְּנָפַ֙יִם֙ אֶ֣רֶךְ הָאֵ֔בֶר מָלֵא֙ הַנּוֹצָ֔ה אֲשֶׁר־ל֖וֹ הָרִקְמָ֑ה בָּ֚א אֶל־הַלְּבָנ֔וֹן וַיִּקַּ֖ח אֶת־צַמֶּ֥רֶת הָאָֽרֶז׃ אֵ֛ת רֹ֥אשׁ יְנִיקוֹתָ֖יו קָטָ֑ף וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּעִ֥יר רֹכְלִ֖ים שָׂמֽוֹ׃ וַיִּקַּח֙ מִזֶּ֣רַע הָאָ֔רֶץ וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ בִּשְׂדֵה־זָ֑רַע קָ֚ח עַל־מַ֣יִם רַבִּ֔ים צַפְצָפָ֖ה שָׂמֽוֹ׃ וַיִּצְמַ֡ח וַיְהִי֩ לְגֶ֨פֶן סֹרַ֜חַת שִׁפְלַ֣ת קוֹמָ֗ה לִפְנ֤וֹת דָּֽלִיּוֹתָיו֙ אֵלָ֔יו וְשׇׁרָשָׁ֖יו תַּחְתָּ֣יו יִהְי֑וּ וַתְּהִ֣י לְגֶ֔פֶן וַתַּ֣עַשׂ בַּדִּ֔ים וַתְּשַׁלַּ֖ח פֹּרֹֽאות׃ וַיְהִ֤י נֶֽשֶׁר־אֶחָד֙ גָּד֔וֹל גְּד֥וֹל כְּנָפַ֖יִם וְרַב־נוֹצָ֑ה וְהִנֵּה֩ הַגֶּ֨פֶן הַזֹּ֜את כָּפְנָ֧ה שׇׁרָשֶׁ֣יהָ עָלָ֗יו וְדָֽלִיּוֹתָיו֙ שִׁלְחָה־לּ֔וֹ לְהַשְׁק֣וֹת אוֹתָ֔הּ מֵעֲרֻג֖וֹת מַטָּעָֽהּ׃ אֶל־שָׂ֥דֶה טּ֛וֹב אֶל־מַ֥יִם רַבִּ֖ים הִ֣יא שְׁתוּלָ֑ה לַעֲשׂ֤וֹת עָנָף֙ וְלָשֵׂ֣את פֶּ֔רִי לִהְי֖וֹת לְגֶ֥פֶן אַדָּֽרֶת׃ אֱמֹ֗ר כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה תִּצְלָ֑ח הֲלוֹא֩ אֶת־שׇׁרָשֶׁ֨יהָ יְנַתֵּ֜ק וְאֶת־פִּרְיָ֣הּ׀ יְקוֹסֵ֣ס וְיָבֵ֗שׁ כׇּל־טַרְפֵּ֤י צִמְחָהּ֙ תִּיבָ֔שׁ וְלֹֽא־בִזְרֹ֤עַ גְּדוֹלָה֙ וּבְעַם־רָ֔ב לְמַשְׂא֥וֹת אוֹתָ֖הּ מִשׇּׁרָשֶֽׁיהָ׃ וְהִנֵּ֥ה שְׁתוּלָ֖ה הֲתִצְלָ֑ח הֲלֹא֩ כְגַ֨עַת בָּ֜הּ ר֤וּחַ הַקָּדִים֙ תִּיבַ֣שׁ יָבֹ֔שׁ עַל־עֲרֻגֹ֥ת צִמְחָ֖הּ תִּיבָֽשׁ׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ אֱמׇר־נָא֙ לְבֵ֣ית הַמֶּ֔רִי הֲלֹ֥א יְדַעְתֶּ֖ם מָה־אֵ֑לֶּה אֱמֹ֗ר הִנֵּה־בָ֨א מֶלֶךְ־בָּבֶ֤ל יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וַיִּקַּ֤ח אֶת־מַלְכָּהּ֙ וְאֶת־שָׂרֶ֔יהָ וַיָּבֵ֥א אוֹתָ֛ם אֵלָ֖יו בָּבֶֽלָה׃ וַיִּקַּח֙ מִזֶּ֣רַע הַמְּלוּכָ֔ה וַיִּכְרֹ֥ת אִתּ֖וֹ בְּרִ֑ית וַיָּבֵ֤א אֹתוֹ֙ בְּאָלָ֔ה וְאֶת־אֵילֵ֥י הָאָ֖רֶץ לָקָֽח׃ לִֽהְיוֹת֙ מַמְלָכָ֣ה שְׁפָלָ֔ה לְבִלְתִּ֖י הִתְנַשֵּׂ֑א לִשְׁמֹ֥ר אֶת־בְּרִית֖וֹ לְעׇמְדָֽהּ׃ וַיִּמְרׇד־בּ֗וֹ לִשְׁלֹ֤חַ מַלְאָכָיו֙ מִצְרַ֔יִם לָתֶת־ל֥וֹ סוּסִ֖ים וְעַם־רָ֑ב הֲיִצְלָ֤ח הֲיִמָּלֵט֙ הָעֹשֵׂ֣ה אֵ֔לֶּה וְהֵפֵ֥ר בְּרִ֖ית וְנִמְלָֽט׃ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ אִם־לֹ֗א בִּמְקוֹם֙ הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַמַּמְלִ֣יךְ אֹת֔וֹ אֲשֶׁ֤ר בָּזָה֙ אֶת־אָ֣לָת֔וֹ וַאֲשֶׁ֥ר הֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִית֑וֹ אִתּ֥וֹ בְתוֹךְ־בָּבֶ֖ל יָמֽוּת׃ וְלֹא֩ בְחַ֨יִל גָּד֜וֹל וּבְקָהָ֣ל רָ֗ב יַעֲשֶׂ֨ה אוֹת֤וֹ פַרְעֹה֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה בִּשְׁפֹּ֥ךְ סֹלְלָ֖ה וּבִבְנ֣וֹת דָּיֵ֑ק לְהַכְרִ֖ית נְפָשׁ֥וֹת רַבּֽוֹת׃ וּבָזָ֥ה אָלָ֖ה לְהָפֵ֣ר בְּרִ֑ית וְהִנֵּ֨ה נָתַ֥ן יָד֛וֹ וְכׇל־אֵ֥לֶּה עָשָׂ֖ה לֹ֥א יִמָּלֵֽט׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֮ חַי־אָ֒נִי֒ אִם־לֹ֗א אָֽלָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר בָּזָ֔ה וּבְרִיתִ֖י אֲשֶׁ֣ר הֵפִ֑יר וּנְתַתִּ֖יו בְּרֹאשֽׁוֹ׃ וּפָרַשְׂתִּ֤י עָלָיו֙ רִשְׁתִּ֔י וְנִתְפַּ֖שׂ בִּמְצוּדָתִ֑י וַהֲבִיאוֹתִ֣יהוּ בָבֶ֗לָה וְנִשְׁפַּטְתִּ֤י אִתּוֹ֙ שָׁ֔ם מַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר מָעַל־בִּֽי׃ וְאֵ֨ת כׇּל־מִבְרָחָ֤ו בְּכׇל־אֲגַפָּיו֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים לְכׇל־ר֣וּחַ יִפָּרֵ֑שׂוּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְלָקַ֣חְתִּי אָ֗נִי מִצַּמֶּ֧רֶת הָאֶ֛רֶז הָרָמָ֖ה וְנָתָ֑תִּי מֵרֹ֤אשׁ יֹֽנְקוֹתָיו֙ רַ֣ךְ אֶקְטֹ֔ף וְשָׁתַ֣לְתִּי אָ֔נִי עַ֥ל הַר־גָּבֹ֖הַּ וְתָלֽוּל׃ בְּהַ֨ר מְר֤וֹם יִשְׂרָאֵל֙ אֶשְׁתֳּלֶ֔נּוּ וְנָשָׂ֤א עָנָף֙ וְעָ֣שָׂה פֶ֔רִי וְהָיָ֖ה לְאֶ֣רֶז אַדִּ֑יר וְשָׁכְנ֣וּ תַחְתָּ֗יו כֹּ֚ל צִפּ֣וֹר כׇּל־כָּנָ֔ף בְּצֵ֥ל דָּלִיּוֹתָ֖יו תִּשְׁכֹּֽנָּה׃ וְֽיָדְע֞וּ כׇּל־עֲצֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ הִשְׁפַּ֣לְתִּי׀ עֵ֣ץ גָּבֹ֗הַּ הִגְבַּ֙הְתִּי֙ עֵ֣ץ שָׁפָ֔ל הוֹבַ֙שְׁתִּי֙ עֵ֣ץ לָ֔ח וְהִפְרַ֖חְתִּי עֵ֣ץ יָבֵ֑שׁ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃
פירוש רש”י
17:2: חוּד חִידָה. הַנְּבוּאָה שֶׁבָּעִנְיָן בִּלְשׁוֹן חִידָה הִיא, שֶׁהוּא מְדַמֶּה אֶת נְבוּכַדְנֶצַּר לְנֶשֶׁר וְאֶת מַלְכֵי יְהוּדָה לְצַמֶּרֶת אֲרָזִים: 17:3: אֶרֶךְ הָאֵבֶר. כְּמוֹ: כָּנָף, אֵילָ״א בְּלַעַ״ז; לָשׁוֹן אַחֵר: כְּמַשְׁמָעוֹ, לְשׁוֹן אֵבָרִים מַמָּשׁ: | הָרִקְמָה. נוֹצָתוֹ נָאָה וּמְצֻיֶּרֶת: | אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז. כָּל נוֹף הָאִילָן, וּבְלַעַ״ז צִימָ״א; הוּא מָשָׁל, שֶׁהִגְלָה אֶת יְהוֹיָקִים וְגִבּוֹרָיו: 17:4: אֶת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף. גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ הִשְׁפִּיל. יְנִיקוֹתָיו כְּמוֹ עֲנָפָיו: | וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן. אֶל אֶרֶץ תַּגָּרִים, הִיא בָּבֶל: 17:5: וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ. אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּנוֹ: | בִּשְׂדֵה זֶרַע. בִּירוּשָׁלַיִם, בְּעִיר מְלוּכָה: | קַח עַל מַיִם רַבִּים. נִשְׁרַשׁ עַל מַיִם רַבִּים, כְּלוֹמַר: נָתַן לוֹ גְּדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה עַל סְבִיבָיו: | צַפְצָפָה. מִין אִילָן עֲרָבָה, שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּים שאלק״א בְּלַעַ״ז: 17:6: סוֹרַחַת. כְּמוֹ ״וְסֶרַח הָעוֹדֵף״ (שמות כו:יב), גְּדוֹלָה: | שִׁפְלַת קוֹמָה. לַעֲבֹד לְמֶלֶךְ בָּבֶל: | דָּלִיּוֹתָיו. זְמוֹרוֹתָיו: | אֵלָיו. אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל: | תַּחְתָּיו. תַּחַת מֶלֶךְ בָּבֶל: | בַּדִּים. מוֹטוֹת: | וַתְּשַׁלַּח. וַתִּגְדַּל: | פֹּארוֹת. עֲנָפִים רַבִּים: 17:7: וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד. מֶלֶךְ מִצְרַיִם: | כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ. לְשׁוֹן רְעָבוֹן, כְּמוֹ ״לְשֹׁד וּלְכָפָן״ (איוב ה:כב); רָעֲבוּ וְנִתְאַוּוּ שָׁרְשֵׁי הַגֶּפֶן הַזֹּאת לְאוֹתוֹ הַנֶּשֶׁר. וְיֵשׁ מַשְׁמָע כָּפְנָה כְּמוֹ ׳אָסְפָה׳, וְהוּא הָפוּךְ; וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ יֵשׁ מִן הַדּוֹמֶה לוֹ, שֶׁקּוֹרִין לַאֲסִיפַת הָעָם ״כְּנוּפְיָא״ (שבת ס:); וְכָפְנָה הוּא כְּמוֹ כָּנְפָה; אמאש״א בְּלַעַ״ז: | וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְּחָה לוֹ. וּשְׁלוּחֶיהָ שִׁלְּחָה לוֹ לָבֹא אֵלֶיהָ וּלְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ: | מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ. מֵהָעוּגִיּוֹת מַיִם (משנה מועד קטן א:א) שֶׁעָשָׂה לוֹ הַנֶּשֶׁר הָרִאשׁוֹן: 17:8: אֶל שָׂדֶה טוֹב וְגוֹ׳. כְּלוֹמַר: וְעַל חִנָּם עָשְׂתָה זֹאת, כִּי אֶל שָׂדֶה טוֹב הָיְתָה שְׁתוּלָה: | לַגֶּפֶן אַדָּרֶת. ״לַגֶּפֶן תַּקִּיף״ (תרגום יונתן): 17:9: אֱמֹר. כָּל הָאַלְפָּא בֵּיתָא בְּמִקְרָא זֶה, וְתָמֵיהַּ אֲנִי כִּי אֵינוֹ נִמְנֶה בַּמָּסוֹרֶת: | יְנַתֵּק. הַנֶּשֶׁר הָרִאשׁוֹן (לעיל, ג): | אֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס. כְּמוֹ יְקוֹצֵץ, הֵם בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שֶׁשְּׁחָטָן לְעֵינָיו (מלכים ב כה:ז): | טַרְפֵּי. עֲלֵי, פוייליי״א בְּלַעַ״ז: | וְלֹא בִזְרוֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב. יָבֹא הַנֶּשֶׁר הַשֵּׁנִי (לעיל, ז) לְעֶזְרָתָהּ: | לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ. לְנֹכַח הָעוֹקְרוֹת וּמְסִיעוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ: 17:10: וְהִנֵּה. עַתָּה שְׁתוּלָה כִּרְצוֹנָהּ: | הֲתִצְלָח. אֶפְשָׁר שֶׁתִּצְלַח זוֹ, שֶׁבָּגְדָה בְּמִי שֶׁנְּטָעָהּ רִאשׁוֹן?! 17:12: מָה אֵלֶּה. מָה הַחִידָה הַזֹּאת; וּפֵירְשָׁהּ לָהֶם: | וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ. הֵם צַמֶּרֶת הָאֶרֶז, יְהוֹיָקִים וְשָׂרָיו: | בָּבֶלָה. הִיא עִיר הָרוֹכְלִים: 17:13: מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה. צִדְקִיָּהוּ: | אֵילֵי הָאָרֶץ. שָׂרֵי הָאָרֶץ: 17:14: לְעָמְדָהּ. לְמַעַן יִתְקַיֵּים: 17:17: בִּשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה. כְּשֶׁיָּבֹא נְבוּכַדְנֶצַּר וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה עַל יְרוּשָׁלַיִם: | לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. לַהֲרוֹג אֶת בְּנֵי הָעִיר: 17:18: נָתַן יָדוֹ. הִבְטִיחַ בֶּאֱמוּנָה, וְנָשָׂא יָדוֹ בִּבְרִית: 17:19: וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ. הוּא סִימּוּי עֵינָיו (מלכים ב כה:ז): 17:20: וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי. כְּמוֹ שֶׁפֵּירַשְׁתִּיו לְמַעְלָה בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר (יחזקאל יב:יג), שֶׁזִּמֵּן צְבִי לַהֲלוֹךְ עַל גַּג הַמְּעָרָה: | וְנִשְׁפַּטְתִּי. וְאֶתְוַכַּח עִמּוֹ: 17:21: וְאֵת כָּל מִבְרָחָיו. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְיָת כָּל גִּבָּרוֹהִי״; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״בְּרַח דּוֹדִי״ (שיר השירים ח:יד); וְכֹה פִּתְרוֹנוֹ: וְאֵת כָּל הַבּוֹרְחִים: | בְּכָל אֲגַפָּיו. בְּכָל כַּנְפֵיהֶם, כְּלוֹמַר בְּכָל כֹּחָם, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ: | יִפָּרֵשׂוּ. שרונאפנדו״ן בְּלַעַ״ז: 17:22: וְנָתַתִּי. כְּתַרְגּוּמוֹ ״וַאֲקַיְּמִינֵיהּ״. וְלָקַחְתִּי אֲנִי אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ: | רַךְ אֶקְטֹף. אֵין דֶּרֶךְ לְהַרְכִּיב, אֶלָּא מִן הָרַךְ שֶׁגָּדַל אֶשְׁתָּקַד, שֶׁקּוֹרִין ׳גְּרַפְיָיא׳ בְּלַעַ״ז: | וְתָלוּל. לְשׁוֹן ״תֵּל״ (דברים יג:יז), שֶׁדֶּרֶךְ תֵּל לִהְיוֹת גָּבוֹהַּ וְתָלוּל; אמונצלי״ה בְּלַעַ״ז: 17:23: תִּשְׁכֹּנָּה. דַּגְשׁוּת הַנּוּ״ן מְשַׁמֵּשׁ תַּחַת נוּ״ן שְׁנִיָּה, כְּאִלּוּ כָּתוּב תִּשְׁכֹּנְנָה: 17:24: הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ. אֶת הַכַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ מוֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל: | הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח. צִדְקִיָּהוּ וְזַרְעוֹ: | וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ. יְהוֹיָכִין שֶׁגָּלָה בְּלֹא בָנִים (מלכים ב כד:טו-טז) יוֹלִיד בְּבָבֶל אֶת זְרֻבָּבֶל, וְהוּא יִהְיֶה פַּחַת יְהוּדָה לִמְשׁוֹל (חגי א:א; דברי הימים א ג:יז):
פירוש רד”ק
17:1: ויהי, 17:2: בן אדם חוד חידה. החידה הוא הדבר הסתום יבינו ממנו דבר אחר והמשל הוא דמיון הדבר לדבר אחר כמו זה המשל שהמשיל המלאך לנשר והוא חידה שלא יבינוה כל אדם אלא המשכילים: 17:3: ואמרת. הנשר הגדול גדול הכנפים. פירוש במה הוא גודלו ואמר שהוא גדול הכנפים. ועוד אמר | ארך האבר מלא הנוצה. אמר ארך האבר שגוף הכנף ארוך ואמר עוד מלא הנוצה שהכנף מלא הנוצה וכל זה נותן לו שהוא מעופף מאד עד הנה תאר גודלו וחוזקו לעוף ועוד תאר לו הדר ויופי. ואמר אשר לו הרקמה שנוצתו מגוונים שונים זה מזה שהוא יפה מראה בזה וזה כמו נוצת הטווס כי רקמה יקרא מעשה האורג בבגד או מעשה המחט בחוטים שונים זה מזה בצבעונים וזהו מעשה רוקם כמו שלל צבעים רקמה: | בא אל הלבנון. לבנון הוא מקום העצים הרבים כמו שאמר יער הלבנון והארז הוא הגבוה שבעצים והצמרת הוא כנף הגבוה שבעץ צימ”א בלע”ז. הנשר הוא משל לנבוכדנצר מלך בבל כי הנשר הוא מלך העופות כן נבוכדנצר היה מלך על כל מלכי הארץ ועלה מאד למעלה כמו שהנשר מעופף בגובה האויר על כל העופות: | בא אל הלבנון. הלבנון היא ארץ ישראל כי בו יער טוב נקרא לבנון וכן ארץ ישראל נקרא על שמו לבנון וכמו שהארז הוא הגבוה מכל העצים כן ירושלם גבוהה מכל הארצות: | וצמרת הארז. הוא משל להר ציון שהוא בית המלוכה והנשר לוקח טרפו במקום גבוה שלא יראוהו שם שאר העופות כן נבוכדנצר כבש ירושלם שלא יכלו שאר המלכים לכבשה ואפילו סנחריב שמלך על כל הארצות וכבש בית המלוכה בירושלם שהסיר מלך והקים מלך: 17:4: את ראש יניקותיו קטף. הענפים הרכים והם העליונים יקראו יניקות כמו הנער היונק שהוא רך וכמו שפירשנו כי צמרת הוא משל לבית המלוכה והצמרה שהוא הענף הגבוה יצאו בו ענפים רבים נקראו יניקות כן בבית המלוכה בנים רבים וגדול הבנים הוא מלך הוא ראש היניקות והוא משל ליהויכין ונער רך היה במלכו כי בן שמונה עשרה שנה היה במלכו ונבוכדנצר קטף אותו ממלכותו: | ויביאהו אל ארץ כנען. ארץ סוחר והוא דרך כלל והפרט בעיר רוכלים וכן כנען בידו מאזני מרמה סוחר כנעניה נכבדי ארץ סוחרים ובבל היתה כעיר גדולה סוחרים בה מכל הארצות ונקראת צבי ממלכות תפארת גאון כשדים ונבוכדנצר הביא את יהויכין בבבל עם עמו ונשיו ושריו ויונתן תירגם כן ית ראש שבשתיה נסיב ואוביליה לארעא דבטלא מפולחנא בארעא דכנען ועד דלא יעלון לה בית ישראל בקרית תגרין שוייה רוצה לומר דבטלא מן פולחנא שלא היתה עובדת ונותנת מס לשום מלך אחר אבל היו עובדים אותה ונותנים לה מס מלכים אחרים וכן היתה ארץ כנען בטרם בא ישראל אליה כי היתה ארץ שוקטת ולא היתה עובדת לשום מלך אחר לפיכך דמה אותה הארץ והיא בבל לארץ כנען אבל אחר שבאו ישראל לארץ כנען היתה נותנת מס ועובדת מלכים אחרים בסורם מאחרי ה’: 17:5: ויקח מזרע הארץ. זה משל לצדקיהו שהיה מזרע המלוכה כלומר שלא המליך בה מלך מעם אחר שלא היה יודע משפט הארץ כזורע זרע נכרי בארץ שלא יצליח בה אותו הזרע כי אין משפט הארץ ההיא לצמוח בה אותו עשב או אותו אילן כן נבוכדנצר מזרע הארץ המליך בה מלך והיה ראוי שיצלח ויעשה פרי תבואה אם היה הולך בדרך טובה וזהו שאמר ויתנהו בשדה זרע בשדה הראוי לזרע ומצליח מה שזורע אדם בו כן ירושלם ראוי להיות בה אנשים טובים אנשי אמת עובדי האל יתברך והפכם הוא נכרי מן הארץ כמו שאמר אלהי נכר הארץ ואמר ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם: | קח על מים רבים. קח פעל עבר כמו לקח והוא קמוץ כמו אריה שאג מי לא יירא וחבריו או בא להפריש בינו ובין קח את הלוים וזולתו שהוא צווי ופירושו לקחו על מים רבים כלומר כשלקח מזרע הארץ לקח שדה שהיה ראוי לצמוח מהרה כי על מים רבים היה השדה אשר נתנו שם כלומר במקום שהיה צדקיהו שהיה מצליח אם רצה כמו הנטע הנטוע על מים רבים ויונתן תירגם נצביה נטעו מתרגום ויטע ונציב: | צפצפה שמו. פירשו רז”ל שהוא מין ממיני הערבה הפחותה וכן פירוש הפסוק אני עשיתי אותם כערבה הגדלה על מים רבים והם שמו עצמם כצפצפה הגדלה בין ההרים ולדבריהם פירשו שמו שם ישראל עצמו ויונתן תירגם גפן נצכא שוייה רוצה לומר אף על פי שלקח זרע וזרעו שם אותו כגפן נטועה כלומר כי במהרה גדלה כי החרצן הנזרע לא יצמח ויגדל במהרה כמו הגפן הנטועה: 17:6: ויצמח. כי עד שמרד צדקיהו הצליח במעשיו ויגדל במהרה ומרדו היה מן הדומה בשנה החמישית למלכו כי בשנה הד’ למלכו הלך אל בבל כמו שכתוב בסוף ספר ירמיהו והלך להקביל פני מלך בבל ומלך בבל כשהמליכו השליטו על כל המלכים אשר סביבותיו והם מלך אדום ומלך מואב ומלך בני עמון ומלך צור ומלך צידון כי כן כתוב בספר ירמיהו כי אלה המלכים שלחו מלאכים אל צדקיהו מלך יהודה ושם פירשנו הענין ופירוש ויצמח הזרע שזרע צמח: | ויהי לגפן סורחת. כמו וסרח העודף היה זרע לגפן יתירה וגדולה והנה המשילו לגפן ולא לארז כמו שהיה מתחילה לפי שנדלדלה המלוכה מעת שמלך מנשה כי מתחילה היתה דומה לארז שהוא גבוה מכל העצים והגפן דקה ומדולדלת מכל העצים שפלת קומה אע”פ שנתן מלך בבל גדולה לצדקיהו רצה שיהיה שפל לפניו ולא יתגאה עליו כמו שאמר בפירוש המשל להיות ממלכה שפלה לפנות דליותיו אליו כי הגפן שהיא שפלת קומה לא יגבה ויעלו דליותיו שהם הענפים אלא פונות אל הגפן כן רצה נבוכדנצר שיעבדנו צדקיהו ויפנה אליו כעבד אל האדון: | ושרשיו תחתיו יהיו. שלא יפשטו שרשי הגפן למרחוק אלא יהיו תחת הגפן במקומו לא רחוק לו והדליות הם משל לשחד ולעבודה והשרשים הם משל למלוכה ובעבור שיתקיים זה כרת עמו ברית והשביעו באלהים ונזכר גפן בפרשה זכר ונקבה וברוב הוא לשון נקבה ובלשון זכר נמצא גם כן גפן בוקק ישראל וילקטו ממנו פקועות שדה: | ותהי לגפן. כמו והיית לאיש: | ותעש בדים ותשלח פארות. פראות כתיב רי”ש קודם לאל”ף ובדים הם הגסים והפארות הם הענפים היוצאים מהם כן צדקיהו היתה ממשלתו על סביבותיו והמלכים נשמעים אליו כל זמן שעמד בשבועתו ולא זכר לה פרי לפי שלא נתקיימו בניו כי נשחטו: 17:7: ויהי נשר אחד. זה משל למלך מצרים ואע”פ שהיה תקיף לשעתו לא היה כמו הראשון ולא תארו בתוקף ובהדר כמו הראשון: | והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו. כפנה אספה הפוך מן כנופיא בדברי רז”ל צדקיהו תלה מלכותו על מלך מצרים: | ודליותיו שלחה לו. ששלח לו שחד ועבדו: | להשקות אותה מערוגות מטעה. עזרו בעמו ובחילו הגדול ממלך בבל זהו מערוגות מטעה כי מלך בבל שנטעה עשה לו ערוגות להשקותה דרך אותן ערוגות כלומר שנתן לו ממשלה להעמיד מלכותו בכבוד וצדקיהו בקש ממלך מצרים שיעזרהו כדרך שהיה עוזר אותו ומגדל אותו נבוכד נצר שהמליכו: 17:8: אל שדה טוב אל מים רבים. כמו על אמר למה הוצרך לעשות זה והלא צדקיהו היה בטוב ובכבוד עם נבוכדנצר והיה מצליח עמו להיות מלך אדיר ושליט למה מרד בו ועבר על שבועתו ואילו לא עשה כן היה עושה ענף ונושא פרי שיתקיימו לו בנים: 17:9: אמר כה אמר ה’. תצלח. בתמיה: | הלא את שרשיה ינתק. הנשר הראשון והוא נבוכדנצר ינתק ויעקר שרשים והם משל למלכות צדקיהו שעקר אותה מכל: | ואת פריה יקוסס. זהו ששחט בני צדקיהו לעיניו: | יקוסס. יכרת כמו יקוצץ בצדי: | ויבש. כיון שנקצץ הפרי ממקומו יבש מאליו כן בני צדקיהו כיון שמתו יבש ופסק זכרם כי לא היו להם בנים והמלוכה שבה ליהויכין ולבניו: | כל טרפי צמחה תיבש. תרגום עלה זית טרף זיתא וכן כל עלי צמחה ייבשו והנה תיבש הגפן כיון שיבשו פריה ועליה תיבש הגפן היא גם כן כי צדקיהו מת בבבל ובמותו יבש ופסק זכרו וטרפי צמחה הם שרי יהודה ששחטם מלך בבל: | ולא בזרוע גדולה ובעם רב. ולא ינצל מידו בזרוע גדולה של פרעה שחשב להצילו מידו ולא בעם רב לא יוכל להצילו מידו: | למשאות אותה משרשיה. כשיבא מלך בבל להשיא הגפן הזאת ולעקרה משרשיה לא יועיל פרעה ולא יציל: | למשאות. שם במקום מקור בפלס להשאות כמו להשיא וכן למסע את המחנות כמו להסיע וי”ת ולא במשרין סגיאין ובעם סגי ייתון למיעקר יתה משורש הא ר”ל לא יצטרך מלך בבל לבא בזרוע גדולה ובעם רב לעקור הגפן הזאת משרשיה כי במעט עם יעקר אותה כי נבוכדנצר אע”פ שבא הוא וכל חילו ירושלם לא עמד שם נבוכדנצר כל ימי המצור כי ארכו ימי המצור משנה התשיעית לצדקיהו עד י”א שנה ובין כך הלך לו נבוכד נצר לרבלה בארץ חמת והניח מקצת חילו ונבוזראדן בראשם וכבשו ירושלם החיל הנשאר שם ולקחו צדקיהו והעלוהו אל מלך בבל רבלתה: 17:10: והנה שתולה התצלח. והנה חשבה שהיא שתולה ולא תעקר כי צדקיהו לא רצה לצאת אל הכשדים כמו שהיה אומר לו ירמיה הנביא כי חשב שלא תנתן העיר ביד הכשדים: | התצלח. ואיך תחשב כי תצלח איך היה חושב צדקיהו שימלט מיד הכשדים והוא בזה אלה והפר ברית: | הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבש. המשיל מלך בבל לרוח הקדים כי בבל מזרחית צפונית לארץ ישראל ועוד כי רוח הקדים היא חמה ומיבשת וכן אמר רוח הקדים הוביש פריה ואמר יבא קדים רוח ה’ ממדבר עולה ויבש מקורו ויחרב מעינו: | תיבש יבש. האחרות מקור ויבא כן לחזק הפעולה כמו ויברך ברוך אתכם: | על ערוגת צמחה תיבש. במקום שהיה מקוה שישקה אותה מלך מצרים: 17:11: ויהי. אמר נא. אמור לו שיאמר להם פירוש המשל: | את מלכה. זה יהויכין כמו שפירשנו: 17:13: ויקח מזרע המלוכה. זה צדקיהו כמו שפירשנו: | ואת אילי הארץ לקח. מלבד האלה והברית לקח עוד אילי הארץ והם השרים להיות בידו תערובות שלא ימרד בו ושיהיה נכנע אליו ושלא יתנשא ויתגאה עליו: 17:14: להיות. לשמור את בריתו לעמדה. לעמוד בה בברית: 17:15: וימרד בו. ונמלט. בתמיה: 17:16: חי אני. אם לא. לשון שבועה כמו אם לא בתים רבים אם לא כאשר דמיתי: 17:17: ולא בחיל גדול, יעשה אותו. יעשה עמו כלומר לא יעזרהו פרעה בחיל גדול כמו שהתנה עמו במלחמה כשילחם מלך בבל על ירושלם: | בשפוך סוללה ובבנות דיק. כששפכו סוללה ויבנו דיק ללכוד העיר להכרית נפשות רבות שהרג בעיר כשלכדה בכל זה לא עזרו פרעה: | סללה ודיק. כבר פירשנו בתחלת הספר. וטעם אותו למלך בבל כי הוא אמר כי לא יעשה פרעה עמו מלחמה: 17:18: ובזה, והנה נתן ידו. כי נתינת היד הוא קיום אהבה ושלום כמו שראינו שאמר יהוא ליהונדב תנה את ידך: 17:19: לכן. אם לא. לשון שבועה כמו שכתבנו: | אלתי. כי באלהים השביעו: | ובריתי. כי בשמו כרת אותו ברית: | ונתתיו בראשו. אותו העון אתננו בראשו כמו אשיב לו גמולו בראשו או אמר בראשו על עורון עיניו: 17:20: ופרשתי. שאתן בלב הכשדים לרדוף אחריו ולהשיגו ובדרש מערה היתה מבית צדקיהו עד ערבות יריחו וברח לו דרך המערה והקב”ה זמן צבי כמו שכתבנו למעלה בפסוק עשה לך כלי גולה: | ונשפטתי אתו שם. כי בכלא יהיה שם בבבל וכאילו אני נשפט ומתוכח עמו כי במעלו אשר מעל בי באה לו הצרה הזאת והוא יתודה בזה וי”ת ואתפרע מניה תמן: | מעלו. חסר בי”ת השמוש כמו הנמצא בית ה’ והדומים לו: 17:21: ואת כל מברחו. כתיב בלא יו”ד וקרי ביו”ד וכמוהו רבים והיא תאר ועניינו הבורחים שברחו עמו או בלעדיו: | בכל אגפיו. בכל חייליו כמו שפירשנו למעלה: | בחרב יפולו. אותם שישיגו הכשדים והנשארים שלא ישיגום: | לכל רוח יפרשו. יהיו מפוזרים בכל פאה: | יפרשו. מבנין נפעל לשון פזור וכן בא בענין זה מן הכבד כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם: | כי אני ה’ דברתי. תדעו כי קיימתי מה שדברתי כי אני הוא ה’ האומר ועושה גוזר ומקיים: 17:22: כה אמר ה’, ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי. מאותה צמרת הארז שנקטפה והוסרה ממקומה עוד אקח ממנה ולא כאותה לקיחה שלקחה מלך בבל כמו שאמר ויקח את צמרת הארז כי הוא לקחה להסירה ולבטלה אבל אני אקחנה ממקום הגלות ונתתי אותה במקומה זהו שאמר ונתתי: | מראש יונקותיו רך אקטף. ראש יונקותיו הוא יהויכין כמו שפירשנו למעלה ממנו אקטוף ענף רך לנוטעו במקומו זהו שאמר ושתלתי אני כשאקטפנו ממקומו שהוא שם לטובתו אקטפנו כי לנטוע אותו בארצו אקטפנו והרך הזה הוא זרובבל בן שאלתיאל בן יהויכין: | על הר גבוה ותלול. פעול מן תל שראש ההר דומה לתל והוא הר ציון תל ובלע”ז אמולנ”ט : 17:23: בהר מרום ישראל. מרום ארץ ישראל כי ירושלם גבוהה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות וי”ת בטור קודשא דישראל: | אשתלנו. התי”ו בקמץ חטף לתפארת הקריאה: | ועשה פרי. ובצדקיהו לא זכר פרי כי מתו בניו כמו שזכרנו: | והיה לארז אדיר. כמו שהיה מתחלה ארז כמו שאמר צמרת הארז לא לגפן כמו שאמר על צדקיהו: | ושכנו תחתיו. ישראל ישכנו בצלו: | תשכנה. דגש הנו”ן לנו”ן השרש שנפלה ופירוש תשכנה הצפורים והוא משל לישראל שישכנו בצל זרובבל: 17:24: וידעו כל עצי השדה. לפי שהמשיל מלכות בית דוד לארז המשיל מלכי האומות לשאר עצי היער: | וידעו כי אני ה’ השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל. השפלתי עץ גבוה זה מלך בבל. הגבהתי עץ שפל זה מלך יהודה והוא זרובבל וכן הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש משל גם כן עליהם. ויש מפרשים עץ גבוה ועץ לח זה צדקיהו עץ שפל ועץ יבש זה יהויכין שהיה בגלות שפל והגביהו האל יתעלה שהוציאו אויל מרודך מבית הכלא ונתן כסאו ממעל לכסא המלכים אשר אתו והיה עץ יבש שלא היו לו בנים בגלותו אחר כן היו לו בנים בבית הכלא אסיר ושאלתיאל הנה שב עץ לח. ויש מפרשים זאת הפרשה על המשיח וכן נראה שהוא דעת יונתן שתרגם ולקחתי אני מצמרת הארז ואקרב ממלכותא דבית דוד דמתיל כארזא וגו’:
פירוש מלבי”ם
17:2: חוד חידה ופתרון החדה יהיה משל אל בית ישראל: 17:3: הנשר הגדול, הוא מלך בבל שהוא דומה כנשר שמגביה עוף על כל העופות והוא מלך בעופות ולכן הגביה עוף למרום הרי הלבנון על ראש הארזים הרמים, וצייר אותו בד’ תארים, א. גדל הכנפים, שהנוצות של האבר שבם יעוף הם גדולים וארוכים שעי”כ יעוף בקל, ב. שהאבר של הכנף שבו מחוברים הנוצות הוא ארוך, ג. שגופו ואיברו מלא נוצה, ד. אשר לו הרקמה נוצות יפות מצוירות בכל מיני גוונים והנמשל א. שיעוף בקל לאפסי ארץ. ב. שהאבר ארוך מורה על הכח והעצמה, [משא”כ בנשר השני שיזכיר אח”ז לא הזכיר ארך האבר כי פרעה לא היה בו כח ועצמה], ג. שהוא מלא הנוצה היינו שארצו מלא אנשים והמונים (משא”כ את הנשר השני צייר ברב נוצה, שי”ל רב עם ואינם ממלאים מלא ארצו), ד. שי”ל הוד והדר וכל משכיות החמדה שזה משל הרקמה (שלא נאמר ג”כ בנשר השני), והנשר הזה שהוא נ”נ בא אל הלבנון ויקח את ראש הארז דהיינו שהגלה את יהויכין שהוא ראש האומה ואת השרים והגבורים: 17:4: את ראש יניקותיו קטף, היונקות הם הבדים העולים בצדי הארז שיונקים ממנו, שזה משל על השרים וחורי יהודה והחרש והמסגר שהגלם מא”י, ויביאהו אל ארץ כנען, ר”ל ארץ כשדים שמתקבצים שם הכנענים והסוחרים, ושמו בעיר רוכלים היינו בבבל כאילו נמסר שם ליד הרוכלים הנושאים אותו מבית לבית, כי השתמשו בהם שם לצרכיהם איש ואיש בביתו: 17:5: ויקח מזרע הארץ ר”ל שלקח את מה שראוי להרכיבו באילן אחר שזה נקרא זרע באילנות, ויתנהו בשדה זרע היינו שהרכיבו בזרע אחר, קח על מים רבים לקח מזרע הארץ שהיה תחלת גדולו על מים רבים, צפצפה שמו, ושם אותו והרכיבו בצפצפה שהוא מין ערבה הגדלה בהרים בלי מים, והנמשל שלקח את צדקיהו שהיה מזרע המלוכה והמליכו שיהיה תחתיו שבזה הרכיבו בשדה זרע שיהיה מולך תחת ידו כענף המורכב שהוא כפוף תחת האילן שיונק ממנו והגם שבבבל גדלו ערבים [כמ”ש על נחל הערבים ישאום, על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו] הרכיבו בצפצפה שהוא מין ערבה גרוע, ר”ל שתחת רוב השפע שהיה לו בא”י השכינו באופן שיהיה חרב ויבש וישכן חררים בלא טובה וברכה: 17:6: ויצמח, הזרע המורכב בהצפצפה צמח ויהי לגפן, תחת שהיה ארז אדיר התהוה ממנו גפן והגפן לא תהיה גבוהה רק סורחת שפלת קומה שקומתה תסרח בארץ עד שתהיה שפלה מתפשטת ברוחב לא בגובה, כמ”ש ואת אילי הארץ לקח להיות ממלכה שפלה לבלתי התנשא, שלקח את הגבורים לבל יהיה עוד ארז אדיר רק יהיה כגפן שנושא פרי ואינו חזק, ר”ל שיתן לו מס הרבה ולא יהיה תקיף במלכותו רק יהיה כפוף ונכנע, לפנות דליותיו אליו ושרשיו תחתיו יהיו שהדליות שהם הענפים המתנשאים לרום יושפלו ויפנו אל הצפצפה וגם השרשים יהיו כפופים תחתיו, כמ”ש לשמור את בריתו לעמדה ותהי לגפן ותעש בדים אבל היא היתה לגפן בפ”ע בלתי מורכב, עד ששלחה בדים (שהוא הענף היוצא מן האילן סמוך לשרשו בשוה עם האילן והיא חזק ועב), ותשלח פראות ענפים עושים פרי ר”ל שצדקיהו התחזק במלכותו: 17:7: ויהי נשר אחד, הוא פרעה מלך מצרים שהיה ג”כ גדל כנפים (ולא ארך האבר כנ”ל (בפסוק ג’)) והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו שרשי הגפן התאוו לינק ולהתחבר אל הנשר השני, ושלחה לו דליותיה כדי שישקה אותה מערגות מטעה, שתחת שהנשר הראשון כפף את הדליות שיהיו סרוחים בארץ, ומנע ממנה המים להיות מתחברת עם הצפצפה, חשקה בנשר השני ששם תרים דליות ושם תשתה מים רבים, היינו שחשב שע”י פרעה ירים ראש, וישבע שובע שפע וברכה: 17:8: אל שדה טוב היא שתולה, (השתילה באילנות היא מה שיעקור האילן ממקומו וישתלנו במק”א) רצה לשתול הגפן אל שדה טוב, אל מצרים, ששם ימצא מים רבים, היינו לצאת מרשות נבוכדנצר אל רשות פרעה כדי לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת, ר”ל שיהיה מלכות בפ”ע, ושלא יהיה כפוף ומשועבד לנבוכדנצאר: 17:9: אמר וכו’ תצלח וכי תצלח? הלוא את שרשיה ינתק הנשר הראשון הלא ינתק את השרשים, ופריה יקוסס ויבש וגם עליו הלחים, יבשו ר”ל שיעקר הממלכה ויכרית כל אנשיה, ולא בזרוע גדולה שא”צ לו לזה כח גדול ויד חזקה למשאות אותה (ר”ל להעתיק אותה) משרשיה, כי פרעה לא יבא למו לעזרה ובקל יכבוש אותם ויחריב את ירושלים: 17:10: והנה שתולה התצלח מוסיף לאמר שהגם שלא יבא הנשר לעקרה, הלא אחר שהיא שתולה, שנעקרה ממקום זה ונשתלה במק”א וכי אפשר שתצלח כיון שאינה במקומה, הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש כי הרוח יעקרנה, ומוסיף עוד שגם בלא רוח הקדים גם אם תעמוד על ערוגת צמחה תיבש, כי אין לה כח להתקיים, וכמו שיבואר הנמשל אח”ז: 17:12: אמר אל בית המרי את הנמשל, הנה בא מלך בבל ירושלים הוא נמשל הנשר הגדול שבא אל הלבנון, ויקח את מלכה הוא מ”ש ויקח את צמרת הארז, ואת שריה הוא מ”ש את ראש יונקותיו קטף, ויבא אותם אליו בבלה הוא מ”ש בעיר רוכלים שמו: 17:13: ויקח מזרע המלוכה הוא מ”ש ויקח מזרע הארץ, ויכרת אתו ברית הוא מ”ש ויתנהו בשדה זרע, ואת אילי הארץ לקח הוא מ”ש צפצפה שמו: 17:14: להיות ממלכה שפלה הוא מ”ש ויהי לגפן סורחת, לבלתי התנשא הוא מ”ש שפלת קומה לשמור את בריתו לעמדה הוא מ”ש לפנות דליותיו אליו: 17:15: וימרד בו הוא מ”ש ויהי לגפן ותעש בדים, וישלח מלאכיו מצרים זה באור המשל של הנשר השני לתת לו סוסים ועם רב הוא מ”ש להשקות אותה מערוגות מטעה, היצלח, ר”ל וכי יצלח? הלא לא יצלח משני טעמים, א. הימלט העשה אלה, הלא נבוכדנצר ילחם אתו ויכבשנו, הוא מ”ש הלא את שרשיה ינתק ב. והפר ברית ונמלט שאף אם לא ילחם עמו לא ימלט מצד שהפר ברית וה’ יענישהו הוא מ”ש במשל על ערוגות צמחה תיבש: 17:16: חי אני, ופי’ מ”ש הימלט העושה אלה, כי נבוכדנצר יבא עליו למלחמה ובבבל ימות: 17:17: ולא בחיל גדול, ר”ל פרעה לא יעזרם בחיל גדול בעת שישפך נבוכדנצר סוללה להכרית נפשות וזה פי’ מ”ש במשל ולא בזרוע גדולה ובעם רב למשאות אותה משרשיה שכוונתו שנבוכדנצר לא יהיה צריך לזה זרוע גדולה, כי גם פרעה שהוא הנשר השני לא יבא בזרוע גדולה לעזרו: 17:18: ובזה אלה, עתה מפרש והפר ברית ונמלט, שאחר שבזה אלה והפר ברית ויתר מזה והנה נתן ידו שגם כבר הניח ידו מן המלחמה, ר”ל אחר שנשקעה העיר, ובכ”ז וכל אלה עשה כי עמד במרדו ורצה לברוח מצרים, ואיך ימלט וז”פ מ”ש במשל והנה שתולה התצלח, איך יצלח בעת יעקר ממקומו לברוח למצרים: 17:20: ופרשתי בעת שברח דרך המערה נזדמן צבי להכשדים שפרשו עליו רשת ועי”כ נתפס צדקיהו במצודה: 17:21: ואת כל מברחיו החיל שיברחו אתו, בכל אגפיו כל נשיו והנלוים אתו יפלו בחרב כנ”ל למעלה: 17:22: (כב-כג) כה אמר ה’ נבא שאח”כ יקח מצמרת הארז ויתן לו שיהיה לו מציאות בפ”ע שהוא מה שאויל מרודך יוציא את יהויכין מבית הכלא, ואח”כ מראש ינקותיו רך אקטף הוא זרובבל בן שלתיאל מזרעו, ושתלתי שיועתק מבבל לא”י ושמזרעו יצא צמח לבית דוד להקים ניר לדוד באחרית הימים: 17:24: וידעו, כולם ידעו שהיה הכל בהשגחה, שהשפיל את צדקיהו שהי’ עץ גבוה ולח והגביה את יכניה שהיה עץ שפל ויבש, כי נכתב עליו בדת בבל שלא יצלח מזרעו מושל על בית ישראל (כמ”ש בירמיה כ”ג), אני ה’ דברתי ועשיתי, נגד מ”ש (בפסוק כ”א) אני ה’ דברתי, אמר פה דברתי ועשיתי, כי הטובה כשידבר אותה לא יחזור ממנה, ועם הדבור נעשה המעשה ונגמר, לא כן הרעה שעם הדבור אינו נקשר המעשה כי יצפה שישוב בתשובה ושתבוטל הגזרה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | משל שני הנשרים — הנשר הגדול = נבוכדנאצר; הנשר השני = פרעה; הגפן = מלך יהודה
- אפיון - עונש וגלות | בגידת צדקיהו בברית עם בבל — “שלח מלאכיו למצרים” = עונש מוות
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: הנשר הגדול לקח את ראש הארז (יהויכין) ושתל גפן (צדקיהו). הגפן פנתה לנשר השני (מצרים) — בגידה בנבוכדנאצר. הנמשל: ה׳ ישפוט את צדקיהו על שבר הברית.