משל האישה הזונה — ירושלים בגדה
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ׃ וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ לִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית׃ וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כׇרַּ֣ת שׇׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהׇמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהׇחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ׃ לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ׃ וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה וַתִּֽהְיִי־לִֽי׃ וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן׃ וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי׃ וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ׃ וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אׇזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ׃ וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ (ששי) [שֵׁ֤שׁ] וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן (אכלתי) [אָכָ֑לְתְּ] וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה׃ וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיׇפְיֵ֑ךְ כִּ֣י׀ כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַתִּבְטְחִ֣י בְיׇפְיֵ֔ךְ וַתִּזְנִ֖י עַל־שְׁמֵ֑ךְ וַתִּשְׁפְּכִ֧י אֶת־תַּזְנוּתַ֛יִךְ עַל־כׇּל־עוֹבֵ֖ר לוֹ־יֶֽהִי׃ וַתִּקְחִ֣י מִבְּגָדַ֗יִךְ וַתַּֽעֲשִׂי־לָךְ֙ בָּמ֣וֹת טְלֻא֔וֹת וַתִּזְנִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א בָא֖וֹת וְלֹ֥א יִהְיֶֽה׃ וַתִּקְחִ֞י כְּלֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ מִזְּהָבִ֤י וּמִכַּסְפִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וַתַּעֲשִׂי־לָ֖ךְ צַלְמֵ֣י זָכָ֑ר וַתִּזְנִי־בָֽם׃ וַתִּקְחִ֛י אֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתֵ֖ךְ וַתְּכַסִּ֑ים וְשַׁמְנִי֙ וּקְטׇרְתִּ֔י (נתתי) [נָתַ֖תְּ] לִפְנֵיהֶֽם׃ וְלַחְמִי֩ אֲשֶׁר־נָתַ֨תִּי לָ֜ךְ סֹ֣לֶת וָשֶׁ֤מֶן וּדְבַשׁ֙ הֶאֱכַלְתִּ֔יךְ וּנְתַתִּ֧יהוּ לִפְנֵיהֶ֛ם לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ וַיֶּ֑הִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַתִּקְחִ֞י אֶת־בָּנַ֤יִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁ֣ר יָלַ֣דְתְּ לִ֔י וַתִּזְבָּחִ֥ים לָהֶ֖ם לֶאֱכ֑וֹל הַמְעַ֖ט (מתזנותך) [מִתַּזְנוּתָֽיִךְ]׃ וַֽתִּשְׁחֲטִ֖י אֶת־בָּנָ֑י וַֽתִּתְּנִ֔ים בְּהַעֲבִ֥יר אוֹתָ֖ם לָהֶֽם׃ וְאֵ֤ת כׇּל־תּוֹעֲבֹתַ֙יִךְ֙ וְתַזְנֻתַ֔יִךְ לֹ֥א (זכרתי) [זָכַ֖רְתְּ] אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ בִּֽהְיוֹתֵךְ֙ עֵירֹ֣ם וְעֶרְיָ֔ה מִתְבּוֹסֶ֥סֶת בְּדָמֵ֖ךְ הָיִֽית׃ וַיְהִ֕י אַחֲרֵ֖י כׇּל־רָעָתֵ֑ךְ א֣וֹי א֣וֹי לָ֔ךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַתִּבְנִי־לָ֖ךְ גָּ֑ב וַתַּעֲשִׂי־לָ֥ךְ רָמָ֖ה בְּכׇל־רְחֽוֹב׃ אֶל־כׇּל־רֹ֣אשׁ דֶּ֗רֶךְ בָּנִית֙ רָמָתֵ֔ךְ וַתְּתַֽעֲבִי֙ אֶת־יׇפְיֵ֔ךְ וַתְּפַשְּׂקִ֥י אֶת־רַגְלַ֖יִךְ לְכׇל־עוֹבֵ֑ר וַתַּרְבִּ֖י אֶת־[תַּזְנוּתָֽיִךְ] (תזנותך)׃ וַתִּזְנִ֧י אֶל־בְּנֵי־מִצְרַ֛יִם שְׁכֵנַ֖יִךְ גִּדְלֵ֣י בָשָׂ֑ר וַתַּרְבִּ֥י אֶת־תַּזְנֻתֵ֖ךְ לְהַכְעִיסֵֽנִי׃ וְהִנֵּ֨ה נָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֶגְרַ֖ע חֻקֵּ֑ךְ וָאֶתְּנֵ֞ךְ בְּנֶ֤פֶשׁ שֹׂנְאוֹתַ֙יִךְ֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים הַנִּכְלָמ֖וֹת מִדַּרְכֵּ֥ךְ זִמָּֽה׃ וַתִּזְנִי֙ אֶל־בְּנֵ֣י אַשּׁ֔וּר מִבִּלְתִּ֖י שׇׂבְעָתֵ֑ךְ וַתִּזְנִ֕ים וְגַ֖ם לֹ֥א שָׂבָֽעַתְּ׃ וַתַּרְבִּ֧י אֶת־תַּזְנוּתֵ֛ךְ אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן כַּשְׂדִּ֑ימָה וְגַם־בְּזֹ֖את לֹ֥א שָׂבָֽעַתְּ׃ מָ֤ה אֲמֻלָה֙ לִבָּתֵ֔ךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה בַּֽעֲשׂוֹתֵךְ֙ אֶת־כׇּל־אֵ֔לֶּה מַעֲשֵׂ֥ה אִשָּֽׁה־זוֹנָ֖ה שַׁלָּֽטֶת׃ בִּבְנוֹתַ֤יִךְ גַּבֵּךְ֙ בְּרֹ֣אשׁ כׇּל־דֶּ֔רֶךְ וְרָמָתֵ֥ךְ (עשיתי) [עָשִׂ֖ית] בְּכׇל־רְח֑וֹב וְלֹא־[הָיִ֥ית] (הייתי) כַּזּוֹנָ֖ה לְקַלֵּ֥ס אֶתְנָֽן׃ הָאִשָּׁ֖ה הַמְּנָאָ֑פֶת תַּ֣חַת אִישָׁ֔הּ תִּקַּ֖ח אֶת־זָרִֽים׃ לְכׇל־זֹנ֖וֹת יִתְּנוּ־נֵ֑דֶה וְאַ֨תְּ נָתַ֤תְּ אֶת־נְדָנַ֙יִךְ֙ לְכׇל־מְאַֽהֲבַ֔יִךְ וַתִּשְׁחֳדִ֣י אוֹתָ֗ם לָב֥וֹא אֵלַ֛יִךְ מִסָּבִ֖יב בְּתַזְנוּתָֽיִךְ׃ וַיְהִי־בָ֨ךְ הֵ֤פֶךְ מִן־הַנָּשִׁים֙ בְּתַזְנוּתַ֔יִךְ וְאַחֲרַ֖יִךְ לֹ֣א זוּנָּ֑ה וּבְתִתֵּ֣ךְ אֶתְנָ֗ן וְאֶתְנַ֛ן לֹ֥א נִתַּן־לָ֖ךְ וַתְּהִ֥י לְהֶֽפֶךְ׃ לָכֵ֣ן זוֹנָ֔ה שִׁמְעִ֖י דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה יַ֣עַן הִשָּׁפֵ֤ךְ נְחֻשְׁתֵּךְ֙ וַתִּגָּלֶ֣ה עֶרְוָתֵ֔ךְ בְּתַזְנוּתַ֖יִךְ עַל־מְאַֽהֲבָ֑יִךְ וְעַל֙ כׇּל־גִּלּוּלֵ֣י תוֹעֲבוֹתַ֔יִךְ וְכִדְמֵ֣י בָנַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תְּ לָהֶֽם׃ לָ֠כֵ֠ן הִנְנִ֨י מְקַבֵּ֤ץ אֶת־כׇּל־מְאַהֲבַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁ֣ר עָרַ֣בְתְּ עֲלֵיהֶ֔ם וְאֵת֙ כׇּל־אֲשֶׁ֣ר אָהַ֔בְתְּ עַ֖ל כׇּל־אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֑את וְקִבַּצְתִּי֩ אֹתָ֨ם עָלַ֜יִךְ מִסָּבִ֗יב וְגִלֵּיתִ֤י עֶרְוָתֵךְ֙ אֲלֵהֶ֔ם וְרָא֖וּ אֶת־כׇּל־עֶרְוָתֵֽךְ׃ וּשְׁפַטְתִּיךְ֙ מִשְׁפְּטֵ֣י נֹאֲפ֔וֹת וְשֹׁפְכֹ֖ת דָּ֑ם וּנְתַתִּ֕יךְ דַּ֥ם חֵמָ֖ה וְקִנְאָֽה׃ וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֜ךְ בְּיָדָ֗ם וְהָרְס֤וּ גַבֵּךְ֙ וְנִתְּצ֣וּ רָמֹתַ֔יִךְ וְהִפְשִׁ֤יטוּ אוֹתָךְ֙ בְּגָדַ֔יִךְ וְלָקְח֖וּ כְּלֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֑ךְ וְהִנִּיח֖וּךְ עֵירֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃ וְהֶעֱל֤וּ עָלַ֙יִךְ֙ קָהָ֔ל וְרָגְמ֥וּ אוֹתָ֖ךְ בָּאָ֑בֶן וּבִתְּק֖וּךְ בְּחַרְבוֹתָֽם׃ וְשָׂרְפ֤וּ בָתַּ֙יִךְ֙ בָּאֵ֔שׁ וְעָשׂוּ־בָ֣ךְ שְׁפָטִ֔ים לְעֵינֵ֖י נָשִׁ֣ים רַבּ֑וֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ֙ מִזּוֹנָ֔ה וְגַם־אֶתְנַ֖ן לֹ֥א תִתְּנִי־עֽוֹד׃ וַהֲנִחֹתִ֤י חֲמָתִי֙ בָּ֔ךְ וְסָ֥רָה קִנְאָתִ֖י מִמֵּ֑ךְ וְשָׁ֣קַטְתִּ֔י וְלֹ֥א אֶכְעַ֖ס עֽוֹד׃ יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־[זָכַרְתְּ֙] (זכרתי) אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרַ֔יִךְ וַתִּרְגְּזִי־לִ֖י בְּכׇל־אֵ֑לֶּה וְגַם־אֲנִ֨י הֵ֜א דַּרְכֵּ֣ךְ׀ בְּרֹ֣אשׁ נָתַ֗תִּי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְלֹ֤א (עשיתי) [עָשִׂית֙] אֶת־הַזִּמָּ֔ה עַ֖ל כׇּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ׃ הִנֵּה֙ כׇּל־הַמֹּשֵׁ֔ל עָלַ֥יִךְ יִמְשֹׁ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּאִמָּ֖הֿ בִּתָּֽהּ׃ בַּת־אִמֵּ֣ךְ אַ֔תְּ גֹּעֶ֥לֶת אִישָׁ֖הּ וּבָנֶ֑יהָ וַאֲח֨וֹת אֲחוֹתֵ֜ךְ אַ֗תְּ אֲשֶׁ֤ר גָּֽעֲלוּ֙ אַנְשֵׁיהֶ֣ן וּבְנֵיהֶ֔ן אִמְּכֶ֣ן חִתִּ֔ית וַאֲבִיכֶ֖ן אֱמֹרִֽי׃ וַאֲחוֹתֵ֨ךְ הַגְּדוֹלָ֤ה שֹׁמְרוֹן֙ הִ֣יא וּבְנוֹתֶ֔יהָ הַיּוֹשֶׁ֖בֶת עַל־שְׂמֹאולֵ֑ךְ וַאֲחוֹתֵ֞ךְ הַקְּטַנָּ֣ה מִמֵּ֗ךְ הַיּוֹשֶׁ֙בֶת֙ מִֽימִינֵ֔ךְ סְדֹ֖ם וּבְנוֹתֶֽיהָ׃ וְלֹ֤א בְדַרְכֵיהֶן֙ הָלַ֔כְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶ֖ן (עשיתי) [עָשִׂ֑ית] כִּמְעַ֣ט קָ֔ט וַתַּשְׁחִ֥תִי מֵהֵ֖ן בְּכׇל־דְּרָכָֽיִךְ׃ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־עָֽשְׂתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ הִ֖יא וּבְנוֹתֶ֑יהָ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית אַ֖תְּ וּבְנוֹתָֽיִךְ׃ הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֺ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה׃ וַֽתִּגְבְּהֶ֔ינָה וַתַּעֲשֶׂ֥ינָה תוֹעֵבָ֖ה לְפָנָ֑י וָאָסִ֥יר אֶתְהֶ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי׃ וְשֹׁ֣מְר֔וֹן כַּחֲצִ֥י חַטֹּאתַ֖יִךְ לֹ֣א חָטָ֑אָה וַתַּרְבִּ֤י אֶת־תּוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ מֵהֵ֔נָּה וַתְּצַדְּקִי֙ אֶת־[אֲחוֹתַ֔יִךְ] (אחותך) בְּכׇל־תּוֹעֲבֹתַ֖יִךְ אֲשֶׁ֥ר (עשיתי) [עָשִֽׂית]׃ גַּם־אַ֣תְּ׀ שְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֗ךְ אֲשֶׁ֤ר פִּלַּלְתְּ֙ לַאֲחוֹתֵ֔ךְ בְּחַטֹּאתַ֛יִךְ אֲשֶׁר־הִתְעַ֥בְתְּ מֵהֵ֖ן תִּצְדַּ֣קְנָה מִמֵּ֑ךְ וְגַם־אַ֥תְּ בּ֙וֹשִׁי֙ וּשְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֔ךְ בְּצַדֶּקְתֵּ֖ךְ אַחְיוֹתֵֽךְ׃ וְשַׁבְתִּי֙ אֶת־שְׁבִ֣יתְהֶ֔ן אֶת־[שְׁב֤וּת] (שבית) סְדֹם֙ וּבְנוֹתֶ֔יהָ וְאֶת־[שְׁב֥וּת] (שבית) שֹׁמְר֖וֹן וּבְנוֹתֶ֑יהָ (ושבית) [וּשְׁב֥וּת] שְׁבִיתַ֖יִךְ בְּתוֹכָֽהְנָה׃ לְמַ֙עַן֙ תִּשְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֔ךְ וְנִכְלַ֕מְתְּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית בְּנַחֲמֵ֖ךְ אֹתָֽן׃ וַאֲחוֹתַ֗יִךְ סְדֹ֤ם וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ תָּשֹׁ֣בְןָ לְקַדְמָתָ֔ן וְשֹֽׁמְרוֹן֙ וּבְנוֹתֶ֔יהָ תָּשֹׁ֖בְןָ לְקַדְמָתָ֑ן וְאַתְּ֙ וּבְנוֹתַ֔יִךְ תְּשֻׁבֶ֖ינָה לְקַדְמַתְכֶֽן׃ וְל֤וֹא הָֽיְתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ לִשְׁמוּעָ֖ה בְּפִ֑יךְ בְּי֖וֹם גְּאוֹנָֽיִךְ׃ בְּטֶ֘רֶם֮ תִּגָּלֶ֣ה רָעָתֵךְ֒ כְּמ֗וֹ עֵ֚ת חֶרְפַּ֣ת בְּנוֹת־אֲרָ֔ם וְכׇל־סְבִיבוֹתֶ֖יהָ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֑ים הַשָּׁאט֥וֹת אוֹתָ֖ךְ מִסָּבִֽיב׃ אֶת־זִמָּתֵ֥ךְ וְאֶת־תּוֹעֲבוֹתַ֖יִךְ אַ֣תְּ נְשָׂאתִ֑ים נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה (ועשית) [וְעָשִׂ֥יתִי] אוֹתָ֖ךְ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית אֲשֶׁר־בָּזִ֥ית אָלָ֖ה לְהָפֵ֥ר בְּרִֽית׃ וְזָכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִימוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ וְזָכַ֣רְתְּ אֶת־דְּרָכַ֘יִךְ֮ וְנִכְלַמְתְּ֒ בְּקַחְתֵּ֗ךְ אֶת־אֲחוֹתַ֙יִךְ֙ הַגְּדֹל֣וֹת מִמֵּ֔ךְ אֶל־הַקְּטַנּ֖וֹת מִמֵּ֑ךְ וְנָתַתִּ֨י אֶתְהֶ֥ן לָ֛ךְ לְבָנ֖וֹת וְלֹ֥א מִבְּרִיתֵֽךְ׃ וַהֲקִימֹתִ֥י אֲנִ֛י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה־לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ֙ לְכׇל־אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
16:2: הוֹדַע. פֵּיישְׁבוֹיְי״ר בְּלַעַ״ז: 16:3: מְכוֹרוֹתַיִךְ. כְּמוֹ מְגוּרוֹתַיִךְ. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן ׳תּוֹלָדָה׳, וְכֵן פֵּירֵשׁ ״כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם״ (בראשית מט:ה); ״אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ״ (מלכים ב יב:ו); ״לְבַד מִמְּכָרָיו״ (דברים יח:ח) – כֻּלָּם לְשׁוֹן ׳תּוֹלָדוֹת׳: | אָבִיךְ וְאִמֵּךְ. אַבְרָהָם וְשָׂרָה (סנהדרין מד:), מִשָּׁם נָטְלוּ גְדֻלָּתָם, וּבְנֵי חֵת נָתְנוּ לָהּ קֶבֶר (בראשית כג:כ): 16:4: בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ. פושניא״ה בְּלַעַ״ז; כְּשֶׁבָּחַרְתִּי בָּךְ בְּמִצְרַיִם, הָיִית בְּלִי שׁוּם תִּקּוּן; וּלְפִי שֶׁדִּמָּה הַדָּבָר לְלֵידָה, הִזְכִּיר כָּאן תִּקּוּנֵי הַוָּלָד: | שָׁרֵךְ. כְּמוֹ ״שָׁרְרֵךְ״ (שיר השירים ז:ג): | לְמִשְׁעִי. לְצִחְצוּחַ, ״צְחִיחַ הַסֶּלַע״ (יחזקאל כו:ד) תַּרְגּוּמוֹ ״שְׁעִיעוּת כֵּיפָא״, אפלצמנ״ט בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם חִבֵּר לְמִשְׁעִי לְשׁוֹן שַׁעֲשׁוּעִים: | לֹא הֻמְלַחַתְּ. מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין אֶת הַוָּלָד כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֶּׁה בְּשָׂרוֹ: | וְהַחְתֵּל. לְשׁוֹן כְּרִיכָה בִּבְגָדִים, וְכֵן ״וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ״ (איוב לח:ט), הוּא שֶׁמְּלַפְּפִין אֶת הַוָּלָד: 16:5: לְחֻמְלָה. לָחוּס: | בְּגֹעַל. אַנְבוֹרִישְׁמַנְ״ט בְּלַעַ״ז: 16:6: מִתְבּוֹסֶסֶת. נִרְפֶּסֶת, כְּמוֹ ״יָבוּס קָמֵינוּ״ (תהלים מד:ו): | בְּדָמַיִךְ חֲיִי. אַף בְּנִוּוּלֵיךְ זֶה לֹא תָמוּתִי; וְשֶׁשִּׁנָּה לוֹמַר שְׁנֵי פְּעָמִים, לְפִי שֶׁבְּדַם פֶּסַח וְדַם מִילָה נִגְאֲלוּ (פרקי דרבי אליעזר כט). לָשׁוֹן אַחֵר: מִתְבּוֹסֶסֶת – שוייליא״ה בְּלַעַ״ז: 16:7: רְבָבָה כְּצֶמַח. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״ (שמות א:ז): | בַּעֲדִי. לְשׁוֹן ״מִכְלוֹל״ (יחזקאל כג:יב); וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ בַּעֲדִי עֲדָיִים לְשׁוֹן ׳עַד׳, כְּמוֹ ״בִּטְחוּ בַה׳ עֲדֵי עַד״ (ישעיה כו:ד); אַנְגוּק״א אַשִׁיגְל״א בְּלַעַ״ז; אֲבָל דּוֹנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן ״עֲדִי״ (יחזקאל טז:יא), וּמִשְׁקַל עֲדִי עֲדָיִים הוּא מִן עֵשֶׂר שֵׁמוֹת: אֲרִי – ״אֲרָיִים״ (מלכים א י:כ), צְבִי – ״צְבָיִים״ (שמואל ב ב:יח), גְּדִי – ״גְּדָיִים״ (שמואל א י:ג): | נָכוֹנוּ. פוֹרִינְ״ט אַפִייטִיאַ״שׁ בְּלַעַ״ז: | וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ. סִימָנֵי נַעֲרוּת: 16:8: דּוֹדִים. אַמִיטִיאָ״שׁ בְּלַעַ״ז: 16:9: וָאֲסוּכֵךְ. לְשׁוֹן מְשִׁיחָה. וְכָל הָעִנְיָן אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מָשָׁל, וְיוֹנָתָן פֵּירֵשׁ אֶת כֻּלָּהּ, וְאֵין לְהוֹסִיף עַל הַתַּרְגּוּם; וְכֵן פֵּירְשָׁהּ: | מְכוּרֹתַיִךְ וּמוֹלַדְתַּיִךְ וְגוֹמֵר. ״תּוֹתְבוּתְכוֹן וִילְדוּתְכוֹן מֵאַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי, תַּמָּן אִתְגְּלִיתִי אֶל אַבְרָהָם אֲבוּכוֹן בֵּין בְּתָרַיָּא (בראשית טו:יז-יח), וְאוֹדַעְתֵּיהּ דְּאַתּוּן נָחֲתִין לְמִצְרַיִם (בראשית טו:יג), וּבִדְרַע מְרוֹמָם אֲנָא פָּרִיק יָתְכוֹן, וּבִזְכוּת אֲבָהַתְכוֹן אֲנָא מְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאֵי וּמְשֵׁיצִי יָת חִתָּאֵי״: | וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו׳. ״וְאַף כַּד נְחָתוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמִצְרַיִם, תּוֹתְבִין בְּאַרְעָא דְּלָא דִילְהוֹן, מְשַׁעְבְּדִין וּמְעַנָּן לְהוֹן, הֲוַת כְּנִישְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל דְּמִיָא לְוַלְדָּא דְּרְטִישׁ עַל אַפֵּי בָּרָא, דְּלָא אִיתְפְּסִיק שׁוּרֵיהּ, וּבְמַיָּא לָא אִישְׁתְּטִיף לְאִיתְנַקָּהָא, וּבְמֶלַח לָא אִיתְמְלַח, וּבְאִיסּוּרִין לָא אִיתְאַסָּא״: | לֹא חָסָה עָלֶיךְ עַיִן וגו׳. ״לָא חָסַת עֲלֵיכוֹן עֵינָא דְּפַרְעֹה רְשִׁיעָא לְמֶעְבַּד לְכוֹן טָבָא חֲדָא, לַאֲנָחָא לְכוֹן מִשִּׁעְבּוּדְכוֹן, לְרַחֲמָא עֲלֵיכוֹן, וּגְזַר עֲלֵיכוֹן גְּזֵירַת גְּמִירָא, לְמִרְמֵי יָת דְּכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא (שמות א:כב), לְאוֹבְדָא יָתְכוֹן, בְּעִידָּן דַּהֲוֵיתוֹן בְּמִצְרַיִם״: | וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וגו׳. ״וְעַל דּוּכְרָן קְיָם אֲבָהָתְכוֹן קֳדָמִי אִיתְגְּלִיתִי לְמִפְרְקְכוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמִי אֲרֵי אַתּוּן מְעַנָּן בְּשִׁיעְבּוּדִיכוֹן, וַאֲמָרִית לְכוֹן: בְּדָמָא דִּמְהוּלְתָא אָחוּס עֲלֵיכוֹן, וַאֲמָרִית לְכוֹן: בְּדַם פִּסְחָא אֶפְרוֹק יָתְכוֹן״: | רִבְבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ. ״רִיבְּבַת כְּצִמְחֵי חַקְלָא יְהַבְתִּיכוֹן, וּסְגִיתוֹן וְתַקִּיפְתּוֹן וַהֲוִיתוֹן לְזַרְעִין וּלְשִׁבְטִין, וּבְעוֹבְדֵי אֲבָהָתְכוֹן תַּקְנִיָּא, עִידָן פּוּרְקָן כְּנִישַׁתְכוֹן מְטָא, אֲרֵי אַתּוֹן מְשַׁעְבְּדִין וּמְעַנָּן״ (תרגום יונתן): | רְבָבָה כְּצֶמַח. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״ (שמות א:ז): | וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. מִן הַמִּצְוֹת (מכילתא בא ה): | וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ. ״וְאִתְגַּלֵּיתִי עַל מֹשֶׁה בְּאַסְנָא, וַאֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי אֲרֵי מְטָא זְמַן פּוּרְקַנְכוֹן, וַאֲגֵנִית בְּמֵימְרִי עֲלֵיכוֹן, וְאַעְדִיתִי חוֹבֵיכוֹן, וְקַיָּימִית בְּמֵימְרִי לְמִפְרַק יָתְכוֹן כְּמָה דְּקַיָּימִית לַאֲבָהָתְכוֹן, אָמַר ה׳ אֱלֹהִים לְמֶהֱוֵיכוֹן עַם מְשַׁמֵּשׁ קֳדָמַי״: | וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי. כְּנַף בִּגְדִּי: | וָאֶשָּׁבַע לָךְ. ״לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם״ (שמות ו:ו), וְאֵין ׳לָכֵן׳ אֶלָּא שְׁבוּעָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי״ (שמואל א ג:יד): | וָאָבוֹא בִבְרִית אוֹתָךְ. ״הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ עִמָּכֶם״ (שמות כד:ח): | וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. ״וּפְרִיקִית יָתְכוֹן מִשִּׁעְבּוּד מִצְרָאֵי, וְאַעֲדִיתִי תְּקוֹף מָרְוָותָא מִנְּכוֹן, וּדְבָרִית יָתְכוֹן בְּחֵירוּתָא״ (תרגום יונתן): 16:10: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה. ״וְאַלְבִּישִׁית יָתְכוֹן לְבוּשֵׁי צִיּוּרִין, מֵחֲמַדַּת סָנְאֵיכוֹן״ (תרגום יונתן): | וָאַנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ. אִיקַאלְצֵייטוֹיִ״י טִיישׁוֹ״ן בְּלַעַ״ז, ״וִיהִיבִית מְסָן דִּיקָר בְּרַגְלִיכוֹן״ (תרגום יונתן): | וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ. אִיפּוֹצִיֵּינִישְׁטוֹ״י בְּלַעַ״ז, ״וְקַדִּישִׁית מִנְּכוֹן כָּהֲנַיָּא לְמֶהֱוֵי מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי בְּמִצְנְפָן דְּבוּץ״ (תרגום יונתן): | וָאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. שווייא״ה בְּלַעַ״ז, ״וְיָת כַּהֲנָא רַבָּא בִּלְבוּשֵׁי צִבְעוֹנִים״ (תרגום יונתן). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא, תצוה א): וָאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי אֵלּוּ שִׁבְעַת עַנְנֵי כָבוֹד, דִּכְתִיב ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם״ (שמות יג:כב): 16:11: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי. איפאריטו״י בְּלַעַ״ז; ״וְתַקִּינִית יָתְכוֹן תִּיקוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּתִיבִין עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא״ (תרגום יונתן): | וָאֶתְּנָה. עַל יְדֵי מֹשֶׁה: | צְמִידִים. חִבַּרְתִּים דִּבּוּר כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ, חֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה (מכילתא יתרו בחדש ח): 16:12: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ. ״וִיהָבִית אֲרוֹן קַיָּמִי בֵּינֵיכוֹן״ (תרגום יונתן): | וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ. לְשׁוֹן נֶזֶם, ״וְעָנָן יְקָרִי מְטַל עֲלוֹיכוֹן״ (תרגום יונתן); עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מֻקָּפִין בְּעִגּוּל: | וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. ״וּמַלְאָךְ שָׁלִיחַ מִן קֳדָמַי, מְדַבֵּר בְּרֵישֵׁיכוֹן״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״ (מיכה ב:יג): 16:13: וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף. ״וִיהַבִית מִשְׁכָּנִי בֵּינֵיכוֹן, מְתַקֵּן בִּדְהַב וְכֶסֶף וִירִיעַת בּוּץ וְצִבְעוֹנִין וְצִיּוּרִין, וּמָנָא דְטָב כְּסוֹלְתָּא וְכִדְבַשׁ וְכִמְשַׁח אוֹכִילִית יָתְכוֹן, וַעֲתַרְתּוּן וְתַקִּיפְתּוּן לַחֲדָא, וְאַצְלַחְתּוּן וְשַׁלִּיטְתּוּן בְּכָל מַלְכְווֹתָא״ (תרגום יונתן): | סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכַלְתְּ. הַמָּן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל הַטְּעָמִים לְסֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכַלְתְּ (השוה תנחומא שמות כה). וּמִדְרָשׁ אַגָּדָה (תנחומא, תרומה ה): שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן, וּכְנֶגְדָּן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים הַמְּנוּיִין בִּתְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא פּוֹרֵעַ לָהֶם כְּנֶגְדָּם לֶעָתִיד לָבֹא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים: ״וּבָרָא ה׳ עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר וְגוֹ׳״ (ישעיה ד:ה-ו): | וַתִּיפִי. לְשׁוֹן יֹפִי: 16:14: כִּי כָלִיל הוּא. לְשׁוֹן מִכְלוֹל. דָּבָר אַחֵר: כִּי כָלִיל הוּא כִּי שָׁלֵם הָיָה. דָּבָר אַחֵר: כִּי כָלִיל קְרוֹנָ״א בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״נֵזֶר״ דִּמְתַרְגְּמִינָן ״כְּלִילָא״: 16:15: וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ. בָּטַחְתְּ עַל שֵׁם הַיֹּפִי שֶׁיָּצָא לָךְ: | וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ. הֶרְאֵית יָפְיֵךְ לְכָל עוֹבֵר, עַד נִשְׁפְּכָה עֲלֵיהֶם תַּאֲוַת זְנוּתֵךְ, לְפַתּוֹת אוֹתָךְ לִזְנוֹת עִמָּם: | לוֹ יְהִי. וּמִשֶּׁנִּתְאַוּוּ לְךָ אַתָּה הִפְקַרְתָּ לָהֶם עַצְמְךָ וּלְכָל אֲשֶׁר שָׁאַל זְנוּתֵךְ לוֹ הָיָה, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וְלָא כָּשֵׁר לִיךְ לְמֶעְבַּד כֵּן״, כְּאִלּוּ הָיָה כְּתִיב לֹא יְהִי, וְכָל מָשָׁל הַזֶּה עַל עֵגֶל הַמִּדְבָּר וְעַל שְׁאָר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁעָבְדוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן בַּמִּדְבָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ״ (דברים כה:יח), וּמָצִינוּ בַּפְּסִיקְתָּא זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן שֶׁהֶעָנָן פּוֹלְטוֹ, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: 16:16: בָּמוֹת טְלֻאוֹת. מְכֻסּוֹת בִּבְגָדִים מְנֻמָּרִין שֶׁל מִינֵי צִבְעוֹנִין פלטריא״ש בְּלַעַ״ז: | לֹא בָאוֹת. לֹא הָיְתָה רְאוּיָה זֹאת לָבֹא, נוֹ״ן אַבְנִי״ר אִינוֹ״ן אֵייטְרָ״א בְּלַעַ״ז: 16:17: צַלְמֵי זָכָר. לְפִי שֶׁדִּמָּה אוֹתָהּ לִנְקֵבָה זוֹנָה, דִּמָּה אֶת הַגְּלוּלִים לְזָכָר הַנּוֹאֵף עִמָּהּ: 16:19: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְגוֹ׳. יוֹם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, יָרַד לָהֶם הַמָּן, וְנָתְנוּ מִמֶּנּוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֶּהִי – בְּיוֹם מָחָר, וְלֹא פָּסַק; וְאַף כֵּן מְפֹרָשׁ בְּסֵפֶר עֶזְרָא (נחמיה ט:יח-כ): ״אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וְגוֹ׳ וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם וְגוֹ׳ וּמָנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם״ – כְּדַאי הוּא לִמְנוֹעַ מֵהֶם וְלֹא מָנַעְתָּ; אַף כָּאן וַיֶּהִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה – הָיָה הַלֶּחֶם, וְלֹא פָּסַק מִלֵּירֵד לְיוֹם מָחָר; כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, כי תשא יד): 16:20: אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי. הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים, אַרְבָּעָה מֵהֶם לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאֶחָד מוּקְצֶה לְבֵית הַסֵּפֶר, וּבָא לְהַקְרִיב אֶחָד מִבָּנָיו לַמּוֹלֶךְ – מַקְרִיב לוֹ אֶת זֶה שֶׁהִקְצָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא; וַאֲנִי אוֹמֵר: אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּסֵּפֶר הַזֶּה (לקמן כ:כו) ״וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחֶם״: 16:22: אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ. אֶת חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ בְּמִצְרַיִם (שמות יב:כט-לו): 16:23: אוֹי אוֹי לָךְ. ״וַי לִיךְ עַל דְּחָבַת, וַוי לִיךְ עַל דְּלָא תָבַת״ (תרגום יונתן): 16:24: וַתִּבְנִי לָךְ גֶּב. גּוֹבַהּ; כְּעֵין בִּימוֹס וּמִזְבֵּחַ. וַתִּבְנִי – לְשׁוֹן בִּנְיָן: 16:25: וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ. לְפִי שֶׁדִּמָּה אוֹתָהּ לְזוֹנָה, דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּשְׁמִישׁ, שֶׁיֵּשׁ פִּסּוּק הָרַגְלַיִם, אִיאַקִיישְׁמַ״שׁ בְּלַעַ״ז: 16:26: גִּדְלֵי בָשָׂר. בַּעֲלֵי אֵבֶר תַּשְׁמִישׁ: 16:27: חֻקֵּךְ. מְזוֹנוֹתַיִךְ, בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים (רות א:א): | וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ. בִּימֵי שִׁמְשׁוֹן (שופטים יג-טז): | הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּאִלּוּ לְוָתְהוֹן שְׁלָחִית נְבִיַּי, אִתְכְּנָעוּ״, וְלֹא הָיוּ הוֹלְכִין בְּדֶרֶךְ זִמָּתֵךְ: 16:28: מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ. מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא שָׂבַעַתְּ בְּתוֹעֲבוֹת מִצְרַיִם: | וַתִּזְנִים. לְשׁוֹן זְנוּת, אהאנשאר״ה אאל״ש בְּלַעַ״ז: 16:29: אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה. כַּשְׂדִּים לֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן הֵם, וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: הוֹסַפְתְּ צַלְמֵי כַשְׂדִּים עַל שֶׁל כְּנַעֲנִים, שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לִיךְ וְזָנִית לָהֶם כְּבָר; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם וַתַּרְבִּי תַּזְנוּתֵךְ כַּשְׂדִּימָה – וְנִדְמֵית לַכְּנַעֲנִים הַשְּׁטוּפִים בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: ״וְאַסְגֵית יָת טָעֲוָותִיךְ לְאִתְחַבְּרָא לְעַמָּא דְכְנַעַן, לְמֵהַךְ בְּנִימוּסֵי כַשְׂדָּאֵי״. וְלִי נִרְאֶה: כְּנַעַן – כְּמוֹ סוֹחֵר, כְּמוֹ ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה״ (הושע יב:ח), שֶׁכֵּן קוֹרֵא אֶרֶץ כַּשְׂדִּים אֶרֶץ סוֹחֲרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ״ (יחזקאל יז:ד): 16:30: מָה אֲמֻלָּה. מְקֻלְקֶלֶת, וְכֵן ״הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים״ (נחמיה ג:לד), וְכֵן ״כִּי אֻמְלַל אָנִי״ (תהלים ו:ג): | לִבָּתֵךְ. כְּמוֹ לִבֵּךְ: | שַׁלָּטֶת. שֶׁיִּצְרָהּ שַׁלִּיט עָלֶיהָ: 16:31: בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ. כְּמוֹ בִּבְנוֹתֵךְ, לְשׁוֹן בִּנְיָן: | לְקַלֵּס אֶתְנָן. לְדַבֵּר וּלְהִתְהַלֵּל בְּאֶתְנָן יָפֶה שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן קִלּוּס לְשׁוֹן דִּבּוּר, פארלי״ץ בְּלַעַ״ז: | אֶתְנָן. הוּא לְשׁוֹן שְׂכִירוּת, לויאי״ץ בְּלַעַ״ז: 16:32: הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת. אַתְּ הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת: | תַּחַת אִישָׁהּ וְגוֹ׳. בִּהְיוֹתָהּ תַּחַת בַּעְלָהּ, נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בַּאֲחֵרִים: 16:33: נֵדֶה. מֹהַר: | בְּתַזְנוּתָיִךְ. מֵרוֹב זְנוּת שֶׁהָיָה בָּךְ עָשִׂית כֵּן: 16:34: לֹא זוּנָּה. לֹא נִזְנָה לְכָל זוֹנָה כִּזְנוּתֵךְ: 16:36: הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ. הוּא לְשׁוֹן שׁוּלַיִם, שֶׁקּוֹרִין פונ״ץ בְּלַעַ״ז; וְכֵן הַרְבֵּה בְּסֵדֶר טָהֳרוֹת (משנה כלים ח, ג; ט, א, ג): נְחוּשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר. הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ מֵרֹב תַּאֲוַת זְנוּת הָיָה מְקוֹרֵךְ זָב: | וְעַל כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתָיִךְ. וְיַעַן כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתָיִךְ: | וְכִדְמֵי בָנָיִךְ. וּבַעֲוֹן דְּמֵי בָנַיִךְ אֶעֱשֶׂה לְךָ הָרָעָה הַזֹּאת הַמְפֹרֶשֶׁת בָּעִנְיָן: הִנְנִי מְקַבֵּץ וְגוֹ׳: 16:37: עָרַבְתְּ. מאלא״ש בְּלַעַ״ז: 16:38: וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְאַסְגִּירֵךְ לְהוֹרְגֵי בְּחֵמָה וְקִנְאָה וְכַעַס: 16:39: וְהָרְסוּ גַבֵּךְ. בִּנְיָנֵי גוֹבְהִי; בִּימוֹסֵיךְ (ראה רש״י יחזקאל כד:כא): | רָמוֹתַיִךְ. לְשׁוֹן בָּמוֹת: 16:40: וּבִתְּקוּךְ. אֵין לוֹ דִּמְיוֹן; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וִיבַזְּעוּנִיךְ״, איטרופ״ר נרונטו״י בְּלַעַ״ז: 16:41: וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה. מֵהֱיוֹת עוֹד זוֹנָה: 16:43: הֵא. כְּמוֹ הִנֵּה: | וְלֹא עָשִׂית אֶת הַזִּמָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי נָתַתִּי דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשֵׁךְ לֹא עָשִׂית עֵצָה לָתֵת לֵב עַל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ לָשׁוּב מֵהֶם, כָּל זִמָּה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן עֵצָה הוּא, יֵשׁ לְטוֹבָה וְיֵשׁ לְרָעָה: 16:44: כָּל הַמּוֹשֵׁל. לְשׁוֹן מָשָׁל וְחִידָה הוּא: | כְּאִמָּה בִּתָּהּ. הֵ״א שֶׁל כְּאִמָּהּ אֵינָהּ מֵפִיק הֵ״א, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלוּם; אֶלָּא: כְּאֵם, כֵּן בַּת: 16:45: בַּת אִמֵּךְ. אֻמָּה שֶׁל כְּנַעַן, אֲשֶׁר יְרַשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם: | גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ. אֲשֶׁר הִרְבּוּ תּוֹעֲבוֹתָם עַד כִּי גָּעֲלָה וְהֵקִיאָה הָאָרֶץ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ (ויקרא יח:כה), הָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחַד: | וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ. סְדוֹם, הַסְּמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: | אִמְּכֶן חִתִּית וְגוֹ׳. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הֲלָא אִמְּכוֹן שָׂרָה בֵּינֵי חִתָּאֵי הֲוַת וְלָא עַבְדַת כְּעוֹבְדֵיהוֹן, וַאֲבוּכוֹן אַבְרָהָם בֵּינֵי אֱמוֹרָאֵי, וְלָא הֲלִיךְ בְּעֵיצַתְהוֹן״: 16:46: עַל שְׂמֹאולֵךְ. לְפִי שֶׁנַּחֲלַת יְהוּדָה בִּגְבוּל דְּרוֹמִי שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיָה, נִמְצְאוּ כָּל שְׁאָר הַשְּׁבָטִים עַל שְׂמֹאלָם: 16:47: וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ. וְהַלְוַאי בְּדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ, וְלֹא הִתְעַבְתְּ יוֹתֵר מֵהֶם; וְכֵן ״וְלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדֶּיךָ״ (מלכים ב ה:יז), וְכֵן ״וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חַי״ דִּיהוֹנָתָן (שמואל א כ:יד) אַפְּלִיָּ״אוֹט בְּלַעַ״ז: | כִּמְעַט קָט. הָיוּ תוֹעֲבוֹתַיִךְ לְפָנַי אִילּוּ לֹא הִתְעַבְתְּ מֵהֶן, אֲבָל אַתְּ וַתַּשְׁחִיתִי מֵהֶן; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ כְּמַשְׁמָעוֹ: כִּמְעַט קָט הָיוּ תוֹעֲבוֹתֵיהֶן בְּעֵינַיִךְ, וַתַּשְׁחִיתִי מֵהֶן. קָט – פִּיקוֹ״ט בְּלַעַ״ז: 16:50: וַתִּגְבְּהֶינָה. הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בְּאִיּוֹב ״אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם״ (איוב כח:ה), וְכָל הָעִנְיָן, עַד שֶׁאָמְרוּ: נִשְׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסֵּר (תנחומא, אחרי מות א; במדבר רבה ט:כד): | וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי. דַּרְכָּן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּסְדוֹם ״אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה וְגוֹ׳״ (בראשית יח:כא): 16:51: וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתֵךְ. קוֹדֶם שֶׁהִתְעַבְתְּ יוֹתֵר מֵהֶן, הָיוּ נִדּוֹנִים לְחוֹבָה; וְכֵיוָן שֶׁהִרְשַׁעְתְּ יוֹתֵר מֵהֶן, עָשִׂית אוֹתָן כְּצַדְקָנִיּוֹת, וְנָתַתְּ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר: יֵשׁ שֶׁהִכְעִיסוּךְ יוֹתֵר מִמֶּנִּי: 16:52: אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ. אֲשֶׁר שָׁפַטְתְּ לָהֶם; קוֹדֶם שֶׁהִרְשַׁעְתְּ מֵהֶן הָיִית אוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶן: רְאוּיוֹת הֵן לְפֻרְעָנוּת: 16:53: אֶת שְׁבוּת סְדֹם. אֶרְפָּא אֶת הָאָרֶץ מִגָּפְרִית וָמֶלַח, וְאוֹשִׁיב בָּהּ יוֹשְׁבִים: | בְּתוֹכָהְנָה. כְּמוֹ בְּתוֹכָן: 16:54: בְּנַחֲמֵךְ אוֹתָן. כְּשֶׁהִרְשַׁעְתְּ מֵהֶן, וְנָתַתְּ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה; דָּבָר אַחֵר: בְּנַחֲמֵךְ אוֹתָן. כְּשֶׁתָּבֹא עָלַיִךְ הָרָעָה, יִנּוֹחֲמוּ הֵנָּה, לוֹמַר: לֹא לְבַדֵּנוּ לָקִינוּ: 16:56: וְלֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ וְגוֹ׳. בִּתְמִיהָּ: | לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ. לְהוֹכִיחַ רַבִּים וְלוֹמַר: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תֵהָפְכוּ כִּסְדוֹם, כְּאִלּוּ הָיְתָה לָךְ שְׁמוּעָה חֲדָשָׁה: | בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ. כְּשֶׁהָיִית בִּגְדֻלָּתֵךְ: 16:57: כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת אֲרָם. כְּמוֹ שֶׁנִּגְלֵית בְּעֵת מָסַרְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד מַלְכֵי אֲרָם, שֶׁבָּאוּ עַל אָחָז: ״בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל ה׳ לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה אֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְגוֹ׳״ (מלכים ב טו:לז), וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים: ״וַיִּתְּנֵהוּ ה׳… בְּיַד מַלְכֵי אֲרָם וְגוֹ׳״ (דברי הימים ב כח:ה), ״וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְגוֹ׳״ (דברי הימים ב כח:יח): | הַשָּׁאטוֹת. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, וְלֹא קְרִי אָלֶ״ף. ״וַיִּבֶז״ (בראשית כה:לד), מְתַרְגְּמִינָן: ״וְשָׁט״ (תרגום אונקלוס): 16:58: נְשָׂאתִים. נָשָׂאת אוֹתָם, וְלָשׁוֹן נְקֵבָה הִיא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּסֵפֶר זֶה: 16:59: וְעָשִׂיתִי אוֹתָךְ וְגוֹ׳. עָשִׂיתִי לְךָ רָעָה כִּגְמוּלְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ: | אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה וְגוֹ׳. אוֹתָהּ שֶׁקִּבַּלְתְּ עָלֶיךָ בְּחוֹרֵב: ״לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳״ (דברים כט:יא); אַךְ לֹא אָפִיר אֲנִי אֶת הַבְּרִית מִלְּזוֹכְרוֹ, כִּי אֵין אֲנִי כְּמוֹתֵךְ: 16:60: וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי. אֲשֶׁר הָיָה עִמָּךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ: 16:61: וְזָכַרְתְּ. בַּהֲטִיבִי לָךְ אֶת דְּרָכַיִךְ הָרָעִים, וְנִכְלַמְתְּ מִלְּפָנַי עַל שֶׁגָּמַלְתְּ לִי רָעָה וַאֲנִי גּוֹמְלֵךְ טוֹבָה: | בְּקַחְתֵּךְ אֶת אֲחוֹתַיִךְ. כְּשֶׁתִּכְבְּשִׁי לִירַשׁ אֶת מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתַיִךְ, הַקְּטַנּוֹת וְהַגְּדֹלוֹת: | לְבָנוֹת. לִפְרְוָרִים לְךָ מְשֻׁעְבָּדִים לְךָ, כְּמוֹ סְדוֹם וּבְנוֹתֶיהָ ״וְכַפְרָנָהָא״: | וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ. וְלֹא מִשָּׁמְרֵךְ אֶת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתָּךְ, אֶלָּא בְּחַסְדִּי וּבְרַחֲמִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתִי; וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא: וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ לֹא מִפַּטְרְמוֹנִי״א שֶׁלִּיךְ, לֹא נְתַתִּיהָ לְאַבְרָהָם אָבִיךְ בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו:יז-יח), וְזֶה הַלָּשׁוֹן קָרוֹב לַלַּעַ״ז, שֶׁכֵּן קוֹרִין עַתָּה לַקְּרָבוֹת פַּטְרָ״מוֹנִיָא בְּלַעַ״ז, וְכֵן קוֹרִין כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו: 16:63: לְמַעַן תִּזְכְּרִי. דַּרְכֵּךְ, בְּהֵיטִיבִי לָךְ: | וָבֹשְׁתְּ. לְהָרִים פָּנֶיךָ אֵלַי: | בְּכַפְּרִי לָךְ. בְּסָלְחִי לָךְ, אֶת אֲשֶׁר עָשִׂית, תֵּבוֹשִׁי וְתֵדְעִי, כִּי לֹא מִגְּמוּלָךְ הַטּוֹב הֵטַבְתִּי לָךְ:
פירוש רד”ק
16:1: ויהי: 16:2: בן אדם הודע את ירושלם את תועבותיה. כתרגומו הוכח ית יתבי ירושלם וחוי להון ית תועבתהון: 16:3: ואמרת. אמר לו שיאמר להם תוכחה זו דרך משל ואף על פי שהוא היה יושב בבבל צוה לו שיודיעם שם ע”י ספר אולי ישמעו וישובו: | מכורותיך. בחולם וענינו כמו מגורותיך: | ומולדותיך מארץ הכנעני. קשר מ”ם מארץ למולדותיך הסמוך למכורותיך אמר במעשיך את דומה לתרבות ארץ כנען כאילו נולדת ושכנת שם וכאילו אביך האמרי ואמך חתית שעשית כמעשיהם ויונתן תרגם ותימר כדנן אמר ה’ אלהים ליתבי ירושלם תותבותכון וגו’: 16:4: ומולדותיך. עתה החל המשל והמשיל כנסת ישראל לנערה שהיתה בעת לדתה במקום שלא מצאה חומל ומשגיח עליה לעשות לה כדת הילוד אלא כמו שנולדה עם הגיעול והדם השליכוה אל פני השדה כמו שמשליכים חוץ לעיר את הנבלה ודבר המגועל עד שעבר עליה חומל וראה אותה מתבוססת בדמיה ובשדה וחמל עליה שלא תמות מתוך הגעול ההוא אלא שתחיה ותהיה עדיין כצמח השדה לרבבה והניחה החומל כמו שהיתה לא רחצה ולא שטף הדמים מעליה והניחה כמו שהיתה עד שגדלה הילדה הזאת ובאה בעדי עדים כלומר הגיעה לפרקה בימי הנערות שראוי לעדותה בעדי עדים כמשפט הבנות הראויות להנשא לבעל וכשראה החומל כי הגיע עת דודים וראויה היא להיות לאיש פירש כנפיו עליה כלומר הבטיחה שיקחנה לאשה ונשבע לה על זה ובא בברית אתה וכל הענין כאשר הוא הולך ואומר הנה פירשנו ענין המליצה ועתה נפרש ענין המשל: | ומולדותיך. אמר לך מולדותיך איך היו ועת הלידה הוא עת וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וירבו שהיתה העת ההיא כנסת ישראל בלי חומל ומשגיח בלתי האל יתברך: | ביום הולדת אותך. זה הראשון נכתב בוי”ו עם הדגש והוא מקור מבנין הפעל ואותך כמו עצמך כאילו אמר ביום שנולדת: | לא כרת שרך. כי זה מצרכי הילוד בעת לדתו וכן שאר הדברים הרחיצה והמליחה והחתול ואם לא יעשו דברים אלו לילוד הוא בסכנה שימות לפיכך התירו לעשות לו בשבת כמו שאמר כל האמור בפרשה תוכחה עושין לחיה בשבת כי הם דברים שהם סכנה אם לא יעשו אותם ואמר ביום הולדת אותך מכאן שמילדים את האשה בשבת: | לא כרת שרך. מכאן שחותכין את הטיבור בשבת: | ובמים לא רחצת. מכאן שמרחיצין את הולד בשבת וכרת שלא נזכר פעלו מן הדגוש וכן והאשרה אשר עליו כרתה: | שרך. דגוש הרי”ש לחסרון הרי”ש האחרת והשרר הוא הטבור וידוע הוא: | ובמים לא רחצת. סתם רחיצה במים חמין: | והמלח לא המלחת. מכאן שמולחין את הולד בשבת: | והחתל לא חתלת. מכאן שמלפפין את הולד בשבת: | למשעי. פירושו להחליק הבשר כי הרחיצה במים חמין מחליקה הבשר ומעדנת אותו ותרגום חלקת צואריו שעיעות צואריה ויהיה היו”ד למשעי במקום אות הכפל: | והמלח לא המלחת . והמלח בקמץ חטף הה”א: | הומלחת. בשורק הה”א כי המלח מחזק עור בשר הילד ומקשה אותו: | והחתל לא חתלת. כמו שמלפפין את הולד ומחתלין אותו בחתלת בגדים וקושרין אותו לתקן איבריו ולישרם לפי שהיה במעי אמו כרוך בשליתו ראשו בין ברכיו, וענין המשל שהיו ישראל במצרים מעת מת יוסף וקם מלך חדש על מצרים כילד שאין בו כח לפרנס עצמו ולא מצא חומל שיחמול עליו ולא עוד אלא שהשליכוהו חוץ לעיר על פני השדה מרוב מאסם בו זהו שאמר בגעל נפשך ביום הולדת אותך זהו געל דמי הלידה כן ישראל העבידום מצרים בפרך וענו אותם בכל מיני ענוים עד שהיו קרובים למות מרוב הענויים ולא עוד אלא שהשליכום חוץ לעיר בשדה כמו שכתוב בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ממאס בהם שלא יראום זהו משל ותשלכי על פני השדה ויונתן תרגם הפסוק כן ואף כד נחתו אבהתכון למצרים וגו’: 16:5: לא חסה עליך עין, אחת מאלה. אפילו אחת מאלה כל שכן כלם שהיית צריכה להן: | לחמלה. בשורק החי”ת: | אל פני. כמו על פני וכמוהו רבים: | בגועל נפשך. גופך וכן ברזל באה נפשו גופו והגעל הוא דמי הלידה זהו שאמר ביום הולדת אותך הגעול שהיה לך ביום שנולדת וענין זה המשל מבואר הוא למעלה ויונתן תרגם לא חסת עליכון עינא דפרעה וגו’: 16:6: ואעבור עליך. כבר פירשנו ענין המליצה וענין המשל זהו שאמר ואודע לכם בארץ מצרים על ידי אהרן ומרים ומשה נודע להם בנבואה שהזהירו אותם לאמר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו: | ואראך מתבוססת בדמיך. מתגועלת בדמי הלידה והמשל שהיו מתבוססים בטיט והוא החמר שהיו עושים ממנו הלבנים ולא היה להם פנאי לנקות עצמן ממנו כי תמיד היו מכריחים אותם לעשות הלבנים יום יום לא ישבותו: | בדמיך חיי. לא תראו שתמותו מתוך כובד העבודה הזאת אלא עם כל זה הטנוף והלכלוך וכובד העבודה תחיו ותרבו כצמח השדה: | חיי. כמו תחיי צווי במקום אית”ן כמו עלה ומות בהר כמו תמות שים קינך כמו תשים ומה שכפל פעמים בדמיך חיי לחזק את לבה שלא תירא כי כן מנהג המקרא לכפול הדברים לחזק הענין, ורבותינו ז”ל דרשו הכפל לדם פסח ודם מילה בשרם כי בזכות שתי המצות האלה יצאו מהגלות ויונתן תרגם על דוכרן קים אבהתכון קדמי אתגליתי למפרקכון וגומר: 16:7: רבבה. מבואר הוא למעלה: | ותרבי ותגדלי. כמו שאמר וירבו ויעצמו במאד מאד אחד מהם ברבוי המספר ואחד מהם ברבוי הגוף: | ותבואי בעדי עדים. באת לעת שאת ראויה לעדי עדים כנערה שהגיע זמנה להיות לאיש ראוי לעדותה בתכשיטין נאים ופירוש בעדי עדים בטוב וביפה שבעדים כמו מלך מלכים כלומר זמן ישראל הגיע לצאת מן הגלות כמו שאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים והעדי הוא כלי כסף וכלי זהב ושמלות שנצלו את מצרים. ואדוני אבי ז”ל פירש עדי עדים עדי הגוף כמו שפירש אחריו שדים נכונו ושערך צמח ואלו הן סימני נערות תכונת השדים והשער הצומח במקום הערוה ויתכן בעדי עדים על דרך משל על חקי התורה ומשפטים הטובים שהם כעדי כמו שנאמר בדרך משל כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך: | צמח. פעל עומד מן הדגוש ובא להורות על רוב הצמיחה ועל מהירותה: | ואת ערום ועריה. ערומה וגלויה כיום הלידה: | ואת ערום ועריה. שם יתפרש בחסרון בי”ת בערום ובעריה ואפשר שהם תאר ואמר ערום לשון זכר שכיון שהוא משל לכנסת ישראל ידבר פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה ולשון זכר הוא כנגד העם ולשון נקבה על כנסת ישראל וזהו בכמה מקומות כדברי הנבואה שמדבר על כנסת ישראל זכר ונקבה ופירוש ערום ועריה על דרך המשל יתכן כמשמעו שהיו לבושים בגדים פחותים כשבויים ועבדים והרי הם כאילו הם ערומים או יהיה דרך משל שהיו ערומים ממצות האבות לשמור דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט וכן שדים נכונו משל על התורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיו נכונות לתתה להם בצאתם ממצרים וכן יתפרש במשל שיר השירים שני שדיך תורה שבכתב ותורה שבעל פה כי כמו שהשדים מגדילים התינוק ומעמידים אותו בחיים כן התורה מורה דרך החיים בזה ובבא וכן ושערך צמח משל ליחידים שבישראל שפירשו מדרך הרעה מעת שהתנבאו להם הנביאים במצרים כי כמו שהשער סימן לנערה שיצאה מקטנות לנערות כן בדרך המשל סימן לאותם שהיו קטני אמנה שיצאו מאמונתם הרעה לאמונה טובה על ידי תוכחת הנביאים ועליהם נאמר לך ואספת את זקני ישראל והנזירים והפרושים מגדלים שערם לפיכך השער משל להם וכן במשל שיר השירים שערך כעדר העזים משל על הנזירים והפרושים בישראל ואמר ואת ערום ועריה על רוב ישראל שהיו במצרים שנאמר עליהם וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו והיו ערומים מן המצות לעשות צדקה ומשפט ויונתן תרגם ריבבת כצמחי חקלא יהבתיכון וגו’: 16:8: ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים. שנגלתי למשה בסנה ועשה במצותי אותות ומופתים והראתי כי עת דודים הגיע שנלחמתי בעבורך במצרים עד שהוצאתיך משם ביד חזקה: | ואפרש כנפי עליך. כמו שאמר ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה כלומר אמרתי שתהיו לי לעם כמו שאמר ולקחתי אתכם לי לעם: | ואכסה ערותך. שהיית ערום ועריה וכסיתיך אם כמשמעו בבגדים טובים כמו שפירשנו או בדרך הטובה שהורתי אתכם ובניסים ובנפלאות שהראתי לכם עד ששבתם כלכם לאמונה טובה ואין ערוה ודבר רע ביניכם: | ואשבע לך. זהו שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים אני ה’ שקיימתי שבועתי: | ואבוא בברית אתך. בהר סיני הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה: | ותהיי לי. לעם. כמו שאמר היום הזה נהיית לעם לה’ אלהיך ותרגם יונתן ואתגליתי למשה באסנא וגו’: 16:9: וארחצך. הוא מה שאמר לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כמי שיצא מעבדות לחרות שרוחץ ומחליף שמלותיו גם להטהר מן הטומאה שיצאו ממנה ששכנו בתוך עם טמא זהו שאמר ואשטוף דמיך מעליך שטף לכלוך העבודה כמו שפירשנו: | ואסכך בשמן. לעדן הבשר שנתקשה בעבודה בחמר ובלבנים וזה משל למנוחה שהיתה להם וספוק צרכם במדבר כמו שאמר ויתעדנו מטובך הגדול וזהו שאמר אחר זה ואלבישך רקמה וכל הענין עד ותצלחי למלוכה הוא הרחבת המליצה לרוב הטובה שהיה להם במדבר במאכל ובמשתה ובכל תענוג ובכסות ובנעילה כמו שנאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה: 16:10: ואלבשך רקמה. ת”י ואלבישית יתכון לבושי ציורין וגו’ אמר ר’ יהודה ברבי סימון אמר הקדוש ברוך הוא לא תהיו סבורין שאתם גומלים שלש עשרה דבר שהפרשתם לי כנגד שלש עשרה דבר שעשיתי לכם במצרים ואלו הן ואלבישך רקמה וגו’ ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי כמו שאמר דוד אשירה לה’ כי גמל עלי לעולם הבא אני פורע לכם כנגד שלש עשרה דבר אלו וברא ה’ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כבוד חפה וסכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר הוי אומר אשירה לה’ כי גמל עלי: | ואנעלך. העי”ן בשוא ופתח: | ואכסך משי. הוי”ו פתוחה ואף על פי שהענין מורה לעבר וכמוהו ואעמוד עליו ואמותתהו: 16:11: ואעדך עדי. תרגם יונתן ותקינית יתכון וגו’: 16:12: ואתן נזם. תרגם יונתן ויהבית ארון קיימי ביניכון וגו’: 16:13: ששי. כן כתיב בי”ד וקרי שש והיו”ד בכתוב נוספת: | ותיפי. מלעיל בשני פשטים לבן אשר ושרשו יפה והוא מנחי הקצוות: | ותצלחי למלוכה. שתמלכי על גוים אחרים וזה כשהגיע זמן מלכות בית דוד: 16:14: ויצא לך שם בגוים ביפיך. זה היה במלכות דוד ושלמה כי כליל הוא שלם בכל עניני היופי וההדר: | בהדרי אשר שמתי עליך. כלומר כל זאת ההצלחה הגדולה שהיתה לך באלה הימים בעזרתי היתה שהיית את עושה רצוני ואני גם כן הייתי משליט אותך על הגוים לא בכחך ועוצם ידיך: 16:15: ותבטחי ביפיך ותזני על שמך. בטחת בהצלחה הגדולה ועל שמך שיצא לך שם בגוים וזנית אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט וכל ענין הזנות הבא בכנסת ישראל היא עכו”ם ואף על פי שהמליצה היא כמשפטי הזנות וכדרך התשמיש הכל היא ענין המליצה לפי שדמה אותה לזונה אבל המשל הוא על כל מיני עכו”ם: | ותשפכי את תזנותיך על כל עובר. כמו הכלי שהוא מלא יותר מדי ונשפך אמר רבת הנזונים היית עד ששפכת אותם: | על כל עובר. על כל מי שיעבור עליך: | לו יהי. לו יהיה חשקך ורצונך כמו הזונה המפקרת לכל שלא תספיק באנשי עירה עד שמפקרת עצמה על הנכרים העוברים דרך עליה כן את לא היית מספקת בעכו”ם אחת ובשתים ובשלש כי מספר עריך היו אלהיך יהודה אם יעבור עכו”ם מן הגוים הרחוקים והעכו”ם בידו לו יהי חשקך עד שתעשי אותה בארצך: | תזנותיך. לשון רבים תזנות בשקל תרבות והרבים תזנותיך ותרגם יונתן לו יהי כמו לא באל”ף לא כשר לך למעבד כן: 16:16: ותקחי. דרך הזונה ליפות ביתה ולהרבות בבגדים נאים בבגדי צבעונים למשוך לב הזונים להכנס בביתה. ופי’ במות טלואות עשית טלאים מבגדים רכובים ומרובים זה על זה עד שנעשו מהם במות ואותם הבגדים הם מצבעונים שונים זה מזה כדי שיהיה מראה יפה והמראים המתערבים קצתם עם קצתם יתחדש עמהם ערבות לכסות הנפש וזהו פירוש טלאות כמו העקודות והטלואות שהם מראים שונים בשער העזים ובצמר הכבשים שחור ולבן או צהוב וכיוצא בהם זה ענין המליצה וענין המשל שהיו עושים בית ישראל במות לעכו”ם וזו שונה מזו בתבניתה ובעבודתה: | לא באות ולא יהיה. לא באות כמות כמוהן כלומר אינם עתידות לבא ולא יהיה אדם או עם שיעשה כמוהן לרוב ויונתן תרגם לא כדכשר ולא כדחזי: 16:17: ותקחי כלי תפארתך מזהבי ומכספי. לחבוב עכו”ם עושים מכלי כסף ומכלי זהב המפוארים שיש להם ועושים מהם הצלמים כמו שאמר בדבר העגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם: | אשר נתתי. לך. כמו שאמר וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל ומה שאמר צלמי זכר הוא לענין המליצה כדרך הזונות שעושות צלמי זכרות לדבר התשמיש: 16:18: ותקחי. לענין המליצה רוצה לומר ותכסים על הזונים שהזונה מכסה אותם מבגדי רקמתה ליפותם בעיניה ולמשוך לבבם אליה ולענין המשל פירש ותכסים על הצלמים וכנוי שמני וקטרתי כענין שאמר אשר נתתי לך: | וקטרתי. הטי”ת נקראת בקמץ חטף לבן אשר: | נתתי לפניהם. כתוב ביו”ד וקרי בלא יו”ד והכתוב כאילו נתתי לפניהם אני גרמתי לך כיון שנתתי לך כמו שאמרו במשל מי גרם לך שתבעיטי בי כרשינין שהאכלתיך: 16:19: ולחמי, ונתתיהו לפניהם. אני נתתים לך לאכלה זהו פירוש אשר האכלתיך ואת נתת אותם לפני הצלמים לקרבן ותי”ו הנקבה הנמצאת תקרא בחיריק בהתחברה עם הכנוים לפיכך תי”ו ונתתיהו בחירק והיו”ד למשך וכן לא במחתרת מצאתים ומה שאמר ולחמי הוא דרך כלל כי לחם כולל כל מאכל ואחר כן פירש סלת ושמן ודבש האכלתיך ותרגם יונתן ולחמי וטובי. | ויהי נאם ה’. כל זה היה לא תוכלי להכחיש כי אני היודע ועד זהו שאמר אני ה’. ויונתן תרגם ויהי בתמיה הלא הואה כל אלין אמר ה’ אלהים. ובדרש יום שעשו את העגל ירד להם המן ונתנו לפניו ואף על פי כן ביום מחר לא פסק וכן מפורש בספר עזרא אף כי עשו עגל ומסכה וגו’ ומנך לא מנעת מפיהם כדי היה למנוע מפיהם ולא מנעת אף כאן אמר ויהי נאם ה’ אלהים היה הלחם ולא פסק מלירד: 16:20: ותקחי, אשר ילדת לי. שנכנסו בבריתי ולי היו ואת לקחת אותם ממני ומתורתי וזבחת אותה להם לאכול האש אותם ולהעבירם למולך כמו שאמר לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש. ובמדרש אשר ילדת לי מי שהיו לו חמשה בנים נותן מהם ארבעה לעכו”ם ואחד מקצה לבית הספר בא להקריב אחד מבניו למולך מקריב לו את זה שהקצה ללמוד תורה ויונתן תרגם הפסוק כן איכא אסגי’ לארגזא קדמי כנישתא וגומר כבעמוד: | המעט מתזנותך. כתוב בלא יו”ד וקרי ביו”ד אמר המעט לך מה שהכעסתני בבניך ובבנותיך שהיו לי וזבחת אותם להם ולפי שקשה העבודה הזאת משאר העבודות חזר עוד ואמר ותשחטי את בני אמר בני כמו שאמר אשר ילדת לי: 16:22: ואת כל תועבותיך ותזנותיך. ועם כל תועבותיך ותזנותיך שעשית להכעיסני לא זכרת את ימי נעוריך כמה חסדים עשיתי עמך בהיותך ערום ועריה כמפורש למעלה: | לא זכרתי. כתוב ביו”ד רוצה לומר אני לא זכרתי לך בימי נעוריך מה שאת עתידה לחטא ורחמתי עליך בימי נעוריך והקרי זכרת מבואר הוא: | מתבוססת בדמך היית. ולמעלה אמר בדמיך לשון רבים והנה אמר בדמך לשון יחיד והענין אחד וכן נזכרו דמי הלידה בלשון רבים תשב בדמי טהרה וכשזכר אותם בלשון רבים מפני שיש מקומות חלוקים באשה שיוצא הדם מהם והם החדר והעליה והפרוזדור גם יש מראה דם שונים זה מזה וקרא אותם דרך כלל דם לשון יחיד. עירום נכתב ביו”ד המשך: 16:23: ויהי אחרי כל רעתך. ויהי כן כמו שהיתה מתחילה ערום ועריה כן היתה אחר שעשית כל הרעה שעשית נשארת בערום ובחוסר כל: | אוי אוי לך. כמה פעמים יש עליך לומר אוי שהפסדת כמה טובות בפשיעתך: 16:24: ותבני. הפסוק כפול ענין במ”ש כי גב כמו רמה והגב והרמה אמר על המזבחות: 16:25: אל כל ראש דרך. אל במקום בי”ת כמו ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון אמר בפרשת דרכים בנית רמתך כדי שיהיה גלוי ונמצא לכל עובר: | ותתעבי את יפיך. והדרך שהיה לך שיצא לך שם בגוים ביפיך בהדרי אשר שמתי עליך את תעבת אותו ולא רצית בו במעשיך הרעים שעשית ויונתן תרגם ואחילת ית קדושתיך ואפשר לפרש ותתעבי פעל יוצא לשלישי כלומר שיתעבו אותם לאחרים מרוב שהפקרת עצמך לכל: | ותפשקי את רגליך לכל עובר. פסוק הרגלים הוא מדרך התשמיש ולפי שהמשילה לזונה אמר כן וענין המליצה הוא שזמנת עצמך לכל עובר שיבא עליך וענין המשל הוא שהפקרת עצמך לעבוד כל עכו”ם שיספר לך כל עובר עליך: | תזנותך. כתוב בלא יו”ד וקרי ביו”ד: 16:26: ותזני אל בני מצרים. כמו עם: | גדלי בשר. אבר התשמיש יקרא בשר רר בשרו או החתים בשרו וכן אמר על מצרים אשר בשר חמורים בשרם ובדרך התשמיש תאות הנשים לגדלי בשר וי”ת מסרבלי בשר וענין המשל רוצה לומר שהתאוית תאוה גדולה לתועבת מצרים: | תזנותיך. לשון יחיד: 16:27: והנה נטיתי ידי עליך. לשפטך כמעשיך: | ואגרע חקך. חק טרפך שנתתי לך סלת ושמן ודבש גרעתי אותו ולקחתי אותו ממך: | בנפש שונאותיך. ברצון כמו אל תתנני בנפש צרי רוצה לומר שראו בך נקמה מה שרצו לראות והן היו שונאות ישראל מקדם שהרי כל הימים נלחמו בהם עד שקם דוד והכניעם: | בנות. כתרגומו כפרני פלשתאי: | הנכלמות מדרכך זמה. אפילו הן שהן שונאותיך נכלמות מדרכך שהיא דרך זמה: 16:28: ותזני אל בני אשור. עם בני אשור: | מבלתי שבעתך. שם בפלס חכמתך אמר לא שבעת בתועבות מצרים הקרובים אליך עד שזנית עם בני אשור הרחוקים ממך התאוית גם לתועבותם: | ותזנים. ותזני עמם וי”ת מבלתי שבעתך מדלא ידעת אורייתא ותרגם וגם לא שבעת ואף לא ידעת תיובתא: 16:29: ותרבי את תזנותך. גם זה לשון יחיד: | אל ארץ כנען כשדימה. יש מפרשים כמו מארץ כנען ואיננו נכון כי מ”ם השמוש הוא הפך מלת אל ולמ”ד השמוש ועוד מה צריך לזכור כנען היה לו לומר מארצך אלא פירושו כמשמעו אל ארץ כנען כלומר כתועבות ארץ כנען שהיו עושים הכנעניים אשר הוריש ה’ מפניך כמעשיהם עשית והרבית את תזנותיך כמו שכתוב במנשה מכל אשר עשו האמרי אשר לפניו ופירוש אל ארץ כנען דמית בתזנותיך אל ארץ כנען כשהיתה ארץ כנען. וכשדימה רוצה לומר אל כשדים כלומר הרבית תזנותיך ודמית לארץ כנען ולארץ כשדים בתזנותיך כי לא שבעת באחד מהן וגם בזאת לא שבעת בדרך שתיהן: 16:30: מה אמולה לבתך. זכר לב בלשון נקבה לגריעות: | אמולה. גזורה כלומר אין לה מחשבה ישרה כאילו היא גזורה ואינה כי לא חשבת כל אשר עשית כי הם מעשים רבים ורעים: | מעשה אשה זונה שלטת. פירוש מעשים שעשית הם מעשי זונה שהיא שליטה בעצמה לעשות כל אשר תתאוה: | שלטת. שם תאר בפלס אדרת עורת אמר לזכר שליט ולנקבה שליטה או שולטת בלע”ז גליירד”א ויונתן תרגם דשליט לה בנפשה: 16:31: בבנותיך. לפי שהמקור דומה לשם בא פעמים בלשון רבוי וכן בהזרותיכם בארצות וענין הרבוי רוצה לומר בנינים רבים במזבחות אלהים רבים: | גבך. כמו שאמר למעלה ותבני גב: | עשיתי. ביו”ד נוספת בסוף וכן לא הייתי והקרי בלא יו”ד כמנהג כי אין יו”ד לנקבה אחר תי”ו הנמצאת אף על פי שנהגו כן במקומות אחר כ”ף הנמצאת כמו עוניכי נעוריכי תחלואיכי לא נהגו כן אחר תי”ו הנמצאת: | לקלס אתנן. בזה לא היית כזונה כי הזונה לועגת על האתנן ומבזה אותו כדי שיוסיף לה עוד בועלה אבל את כמו זונה מתאוה אל הזנות תאוה גדולה עד שכל אתנן טוב בעיניה ואפילו הפחות שבהם ולא עוד אלא שמרוב תאותה היא תתן אתנן כמו שאמרו ואת נתת את נדניך וזהו דרך משל על רוב תאות ישראל לאלהים אחרים עד שמבקשים מיני העבודות בכל מקום ושוכרים שלוחים ומשלחים כסף וזהב לאלהי העמים ומיקרים עכו”ם שלהם בעיניהם וזהו בהפך כל עם כי כל גוי עובד אלהיו ומבזה אלהי עם אחר ולפיכך אמר ויהי בך הפך מן הנשים: 16:32: האשה המנאפת. כן עשית את תחת האל לקחת אלהים אחרים וכתב זה הפסוק לבאר כל המשל כי כל מה שנזכר בענין התשמיש הוא משל לעכו”ם: 16:33: לכל זונות יתנו נדה. מתן הזונה יקרא נדה ובנו”ן תמורת ה”א ואת נתת את נדנך ורז”ל הרגילו זה הלשון במהר הבתולות כי מה שמביאה אשה לבעלה יקראו אותו נדוניא וי”ת אגרו כמו אתנן: | ותשחדי. בקמץ חטף החי”ת וענין הפסוקים האלה כבר פירשנוהו: 16:34: ויהי בך, ואחריך לא זונה. בוי”ו עם הדגש אמר כמו שבך הפך מן הנשים שהיו עד הזמן הזה כן אחריך לא יהיה כזנותיך ופירוש ולא זונה לא נעשה ולא יעשה במעשה הזנות כזנותך והוא מן שלא נזכר פועלו מהדגוש: | ותהי להפך. אמר ותהי לשון זכר כמו שזכרנו כמה פעמים כי ידבר כנגד הכנסת פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה: 16:35: לכן. מבואר הוא: 16:36: כה אמר ה’ אלהים יען השפך נחשתך. פירוש תחתיתך ובאמרו אחריו ותגלה ערותך הוא כפל ענין במלות שונות כי ענין השפך כענין ותגלה כי הדבר הנשפך נגלה ונראה וענין נחשתך כענין ערותך כי תחתית האשה היא הערוה ונחשתך תחתך כמו וחרה נחשתה וכן בדברי רבותינו ז”ל נחשתו של תנור פירוש תחתיתו ויונתן תרגם חלף דאתגליאת בהתתיך וענין זה המשל כי נגלו מעשיה הרעים לעיני כל העמים בקבלה עונש על מעשיה הרעים וכענין זה אמר הושע אגלה את נבלותה לעיני מאהביה: | מאהביך. הם שהיית מחבבת ומתחברת להם לעבוד עכו”ם שלהם: | וכדמי בניך. בכ”ף פירוש כאותו החטא קבלת עונש מדה כנגד מדה את לא חמלת על דמי בניך שזבחת להם לעכו”ם גם אני לא חמלתי על דמך והבאתי עליך חרב נוקמת נקם ברית: | אשר נתתי. מהם לגלולים שזכר: 16:37: לכן, אשר ערבת עליהם. כמו יערב עליו שיחי ענין ההנאה וההכשר: | על כל אשר שנאת. כמו עם וכן ויבאו האנשים על הנשים כלומר הנני מקבץ אותם הגוים שאהבת עם אותם ששנאת וכולם יבאו עליך מסביב להחריב ארצך וזהו גלוי הערוה: | וראו את כל ערותך. על דרך משל: 16:38: ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם. כי יש עליהם שני משפטים משפט הנאוף ומשפט שפיכות דם כי האשה המנאפת פעמים שהיא שופכת דם כי יבאו אליה שני זונים ויתקוטטו זה עם זה עליה או יבא בעלה פתאום בבית וימצא המנאף עם אשתו ויהרגנו או המנאף יהרג את בעלה כן את נואפת תחת אישך שהוא האל יתברך על דרך משל ושפכת דם נקי דם בניך ובנותיך לעכו”ם: | ונתתיך דם חמה וקנאה. כתרגומו ואמסרינך לקטול ברוגז ובחמה כי אני יש לי חמה עליך כי את הכעסת אותי במעשיך הרעים גם קנאה כי קנאת אותי בלא אל וכן אמר במשלי שלמה כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם: 16:39: ונתתי אותך בידם. ביד האהובים והשנואים הנזכרים: | ערום ועריה. כמו שמצאתיה בעת שחמלתי עליך: | והרסו גבך. כמו שפירש כי על המזבחות אמר ויונתן תרגם ויפגרון שוריך ויתרעון רמתך ושלמעלה גב וגבך תרגם יונתן אגורא אגורך: 16:40: והעלו. אלה הנזכרים יקבצו עמהם קהל משאר העמים ואמר והעלו כי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות: | ורגמו אותך באבן. כמשפט המנאפות שרוגמים אותם באבנים לא שימיתוה וכן וירגמו אותו אבן הנאמר בעכן ופירש אדוני אבי ז”ל כי אחר שאמר מליצת המשל והשבתיך מזונה. נראה שדבר בזונה שהכוה באבנים ועשו בה דקירות חרב ושרפו ביתה וכל השפטים האלה לבזותה ולהכלימה עד שתהיה נבזת ושפלה בעיני כל ולא יבאו אליה עוד מנאפים ועל כרחה תהיה נשבתת מהיות זונה ואפילו אם תתן היא אתנן לא יהיו עמה כי תשאר נמבזה ושפלה בעיני כל וענין המשל הזה הוא הריסת החומות שמשליכים בקלע ובדיק אבנים גדולות אל החומה להפילה כמו שנאמר בקיר חרשת ויסבו הקלעים ויכוה: | ובתקוך בחרבותם. כתרגומו ויבזענוך בסיפיהון: 16:41: ושרפו. כי כן עושים לנשים המנאפות ולענין המשל כמו שכתוב וישרוף את בית ה’ ואת בית המלך ואת בתי ירושלם: | שפטים. סקילה שריפה והרג: | לעיני נשים רבות. כדי שיוסרו הנשים הנשארות ולענין המשל כתרגומו לעיני מדינן סגיא רוצה לומר אנשי המדינות אלא שהמדינות קורא אותם נשים בדרך משל: | והשבתיך מזונה. מהיות זונה וכן ויסירה מגבירה מהיות גבירה ונכחידם מגוי מהיות גוי. וענין המליצה פירשנו וענין המשל כי מיום שחרבה ירושלם לא עבדו ישראל אלהים אחרים: 16:42: והנחתי. אחר שהגליתיך מארצך והחרבתי ארצך הנה לקחתי נקמתי ממך ונחה חמתי ושככה ואין לי עוד קנאה וכעס כי נשבתת ממך עבודת אלהים אחרים: 16:43: יען. וכל זה עשיתי לך בעבור שלא זכרת כל החסדים שעשיתי עמך בימי נעוריך כשמצאתיך ערום ועריה והרגזת והכעסת אותי בעבודת אלהים אחרים: | ותרגזי. זה לבדו פעל יוצא מן הקל: | זכרתי. כתיב ביוד יתירה בסוף: | וגם אני הא דרכך בראש נתתי. אתה עשית את כל התועבות האלה וגם אני הנה ראיתי שנתתי את דרכך בראש ולקחתי נקמתי ממך: | הא. כמו הנה וכן הא לכם זרע: | ולא עשיתי. היו”ד יתירה בכתוב וכבר פירשתי זה ופירוש ולא עשית את הזמה על כל תועבותיך בעוד שהיית עושה התועבות ואני הייתי מעיד בך יום יום שובי מדרכך הרעה ולא עשית המחשבה שהיה עליך לעשות כלומר לא נתת אל לבך איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים שהוציאני מבית עבדים ונתן לי ארץ נחלה ועשה לי כמה טובות וכמה חסדים כל זה לא נתת אל לבך ועל הדרך הזה ת”י ולא עבדת לך עצה למתב מכל תועבותיך: 16:44: הנה כל המשל. ענין משל ומליצה משל שאומרים בני אדם: | כאמה בתה. כמעשה האם כן עושה הבת עליך יאמרו זה המשל והאם היא על דרך משל ארץ כנען והבת היא כנסת ישראל והכנסת תקרא בת כמו שכתוב בת ירושלם בת אדום והנה את עשית כמעשה ארץ כנען והנה ימשול עליך כל מושל כאמה בתה: | כאמה. הה”א רפה בתה הה”א מפיק ומצינו ה”א רפה שדינה במפיק כמו ותחמרה בחמר ובזפת למן היום הוסדה כל אנחתה השבתי והדומים להם ובא הכנוי קודם הידיעה כמו ישנו עם אחד ותראהו את הילד והדומים להם ובזה באה ה”א הידיעה עם הכנוי לענין הדמיון: 16:45: בת אמך את. שאת דומה לה במעשה עד שיאמרו עליך בת אמה היא וכמו שגעלה היא אשה ובנים כמו שכתוב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם והגעול והקיא ענין אחד ואשה ובניה משל על המלך והעם דרך פרט כי על דרך כלל העם היא הכנסה והיא הבת כן בת ירושלם געלה מלכה ועמה ואחות אחותך וכן את אחות אחותך סדום שדומים מעשיך למעשיהם שהיו אנשי חמס ותועבות אחרות וכן את כמוהו ואמר אחותך לפי שהיתה שכנה לה ואמר געלו לשון רבים על סדום ועמורה ואמר אחותך דרך כלל גם סדום היה עיקר המלוכה אנשיהן ובניהן מלכיהם ועמם וכל היקום אשר בם כי נהפכה הארץ. | אמכן חתית ואביכן אמרי. ידמה למעשיכן כי אמכן היתה חתית ואביכן היה אמרי שעשיתם כמעשיהם ולא כן אלא אמכן ואביכן היו צדיקים אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ונשיו ולא למדתן מעשיהם הטובים אלא למדתן מעשה הארץ אשר באתן בה כאילו אמכן ואביכן היו אמורי וחתית ושאר האומות ההם יושבי הארץ: 16:46: ואחותך הגדולה. רוצה לומר הגדולה ממך כי במלכות שמרון היו עשרת השבטים: | על שמאלך. כי חלק יהודה היה לדרום וחלק יוסף לצפון: 16:47: ולא בדרכיהן הלכת. אלא רע מהן: | וכתועבותיהן עשית. ולא כתועבותיהן אלא רע מהן: | כמעט קט ותשחיתי מהם. מעט קט זמן עמדת אחרי גלות שמרון: | ותשחיתי מהם. מסדום ומשמרון כי גלות שמרון היה בשנת שש לחזקיהו ונשארו ממלכותו עשרים ושלש ומלך מנשה בנו אחריו והרשיע מכל אשר לפניו וזה מעט קט שאמר עשרים ושלש שנה אלה: | קט. כמו מעט ונכפל במלות שונות למעט יותר: 16:48: חי אני, אם עשתה. כי הם לא המירו אלהיהם ואת המירות כבודך בלא יועיל ואפשר כי גם במעשים רעים השחיתה ממנו: 16:49: הנה זה היה, סדום אחותך. גאון היה לה שבעת לחם ושלות השקט היה לה למה היה לה גאון לפי שהיה לה שובע לחם ושלות השקט וסמיכות שלות אל השקט לרוב השלום: | שבעת. שם או תאר בפלס שפלת קומה וטעם היה לה אל ושלות השקט: 16:50: ותגבהינה. כמו ותגבהנה. כמו ותגבהנה אלא בא כן לזווג המלות מפני מלת תעשינה או יאמר כן בלא זווג כמו תבאנה ותבאינה ואמר והגבהינה לשון רבות על סדום ובנותיה שזכר ויהיה פירוש ואסיר אתהן שהשחתי את העם והערים כלם לפי שהפכתי אותה שלא יהיה שם ישוב וזהו ואסיר או יהיה פירוש ותגבהינה על סדום ועל שמרון שזכר ויהיה פירוש ואסיר זאת בגלותו זאת בהשחתה ופירוש כאשר ראיתי כמו שנראה לו כי משפטם כן או פירוש כאשר ראיתי כמו שאמר בסדום ארדה נא ואראה והנכון כי פי’ ותגבהינה ואסיר אתהן על סדום ובנותיה כי זכר סדום בפרט אחר שזכר אותם בכלל עם שמרון וכן פרט אחר זה שמרון ואמר: 16:51: ושמרון, מהנה. משמרון ובנותיה: | ותצדקי את אחותך. כשאדם רואה תועבותיך חושב אחותך צדיקת כנגד מעשיך הרעים כאילו את שמת אחותך צדיקת כנגד מעשיך: | אחותך. כתיב לשון יחידה וקרי אחותיך לשון רבות הכתיב על שמרון והקרי על שומרון וסדום: | עשיתי. כתוב ביו”ד יתירה: 16:52: גם את, אשר פללת לאחותך. פירוש שמרון אמר קודם שחטאת היית שופטת אותה ומחייבת אותה על רשעה כמו שאמר אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל ועמכם עגלי זהב ואנחנו ה’ אלהינו ולא עזבנוהו כי שומרים אנחנו את משמרת ה’ אלהינו ואתם עזבתם אותו וכן אחר כן כי מלכי יהודה היו טובים ברוב עד אחז וחזקיהו הטיב מה שהרע אחז אבל ממנשה ואילך היו רעים ועובדי עכו”ם לבד מיאשיהו אם כן ראוי לך שתכלמי בחטאתיך אשר התעבת מהן: | תצדקנה ממך. כי עתה הם צדיקות ממך ואמר לאחותך לשון יחיד על שמרון ואחר כן אמר מהן ואמר תצדקנה ואמר אחיותך לשון רבים אמר כן על בנות שמרון או כלל סדום עם שמרון: | אחיותך. בא ברבוי הנקבות לבד בלא רבוי הזכרים וכן והפלה ה’ את מכותך והדומים להם ופירוש שאי כלימתך ענין סבל כמו שאתי עליך חרפה ות”י קבילי אתכנעותיך: | בצדקתך. מקור בתוספת תי”ו: 16:53: ושבתי את שביתהן. כולם בזה הפסוק שביות כתיב ביו”ד וקרי בוי”ו ובשורק שבותהן: | שביתיך. כתיב וקרי בחירק וביו”ד: | בתוכהנה. מלה מורכבת מן יחידה ורבות כי ליחידה אמר בתוכה ולרבות בתוכן ובתוספת ה”א בתוכהנה וטעם ההרכבה כי בתוכה רוצה לומר בתוך שבית שמרון כי הם עם אחד וכיון שסדום שכנה להן אמר בתוכהנה וטעם זה תשובה שאומרים שהנחמות כבר עברו והנה סדום היום עדיין בהפיכתה כמו שהיתה ולא שבה עדין ישוב: 16:54: למען, בנחמך אותן. לפי שאת הרשעת מהן ימצאו נחמה בך באשר עשו כאילו את תנחמי אותם ברעתך הגדול’ מרעת’: 16:55: ואחותיך. בסימן רבוי הזכרים לבד בלא רבוי הנקבות וכן נלאת ברוב עצתך שנים הראשונים תשובן והשלישי תשובינה ואחד הוא כמו שכתוב תגבהינה ותגבהנה כמו תבאנה ותבאינה: 16:56: ולא היתה, לשמועה בפיך ביום גאוניך. לא זכרת בפיך השמועה ששמעת מהפיכת סדום מפני שהתגאו ואת ביום גאוניך לא זכרת בפיך שמועות סדום ולא אמרתם אחד לחבירו סוף הגאון שבר ולא נתגאה שהרי סדום נהפכה ונשברה מפני גאונה: | גאוניך. לשון רבים כי בדברים רבים נתגאו בני יהודה בעת שלוותם: 16:57: בטרם תגלה רעתך. לא שבת לדרך טובה בטרם שנגלתה רעתך בימי אחז זהו שאמר כמו עת חרפת בנות ארם כי בעת ההיא נגלתה רעת יהודה והיו לחרפה בערי ארם זהו שאמר חרפת בנות ארם כי הלכו שם שבי בני יהודה כמו שכתוב ויתנהו ה’ אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויבאו דמשק: | וכל סביבותיה בנות פלשתים השאטות אותך מסביב. וכן פלשתים בזזו ושללו אותם ולקחו עריהם כמו שכתוב ופלשתים פשטו בערי שפלה והנגב ליהודה וילכדו את בית שמש ואת אילון ואת הגדרות ואת שוכו ובנותיה ואת תמנה ואת בנותיה וישבו שם: | השאטות. ענין בזה וכן השאטי’ אותם והאל”ף נחה כאל”ף וקאה שאון: 16:58: את זמתך, את נשאתים. סבלת אותם וקבלת עונשם: 16:59: כי כה אמר ה’, ועשית אותך. כתיב ועשיתי קרי הכתוב אומר את גרמת מה שעשיתי לך אשר בזית אלה להפר ברית כמו שכתו’ לעברך בברית ה’ אלהיך ובאלתו ובהר סיני הוא שכריתי ברית עמך ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת כי אתנו ונאמר לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת: 16:60: וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך. את הפרת את בריתי אבל אני אזכרנו עוד ולא אפרנו הוא הברית שהיה לי אתך בימי נעוריך והוא מעמד הר סיני כי מה שהיו ישראל במצרים עד שבאו לארץ נקראו ימי נעורים: | והקימותי לך ברית עולם. כמו שקבלת אותו עד עולם כמו שכתוב לנו ולבנינו עד עולם כן אקימנו עוד ברית עולם שלא יהיה לו הפסק וזה יהיה אחר שתקבלי עונשך ותזכרי את דרכיך ותכלמי מהם: 16:61: וזכרת את דרכיך ונכלמת בקחתך. וזה יהיה בצאת ישראל מהגלות הזה ואז תקחי הגדולות עם הקטנות תחת ידך כי המלכות תהיה ליהודה כמו שאמר ועשיתים לעץ אחד והגדולות שומרון ובנותיה שהוא אפרים והקטנות בנימין ושמעון שהיה חלקם בתוך נחלת בני יהודה: | ונתתי אתהן לך לבנות ולא מבריתך. אף אותם שאינם מבריתך ומתורתך כגון סדום ובנותיה יהיו לך לבנות נחשבות כערי הפרזות לך ותחת ידך יהיו וי”ת ואת לא עבדת ית אורייתא לדעתו יהיה פירוש ולא מבריתך מה שאעשה עמך לא מברית שהיה לי שקיימת אותו כי לא עשית דברי התור’ ולא קיימת הברית אלא למעני אעשה. ובדרש ולא מבריתך לא מפטרמוניא שלך לא נתתים לאברהם אביך בברית בין הבתרים: 16:62: והקימותי אני את בריתי אתך. זה אתך בדגש ושלמעלה אותך: 16:63: למען תזכרי ובושת. כשאני אקים בריתי אתך תזכרי שאת לא קיימת אותו לי ויהיה לך בשת מזה ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך כי עד אותו העת היה לך פתחון פה באורך הגלות מפני כלימתך שסבלת בין הגוים והיה לך בזה פתחון פה שהיית אומרת אם חטאנו קבלנו ענשינו מאד עד שאבדה תקותינו מאורך הגלות ובהקימי לך בריתי ובכפרי לך לכל אשר עשית לא יהיה לך עוד פתחון פה עלי וי”ת ולא יהא לך עוד לאיתרברבא במילי פומיך:
פירוש מלבי”ם
16:2: הודע את ירושלים, ימשיל את ענין ה’ עם ישראל כמי שמצא אסופי ילדה נעזבת מאבותיה אשר השליכוה בגועל נפשה למדבר שממה, ונדיב אחד עבר שם וחמל על הילדה ושם עיניו עליה לטובה עד שגדלה, ואז נשא אותה לאשה והטיב לה בכל מיני טובות, והיא שכחה את כל תגמולוהי עליה וזנתה תחתיו להכעיסו, כמ”ש ימצאהו בארץ מדבר וכו’ יצרנהו כאישון עינו וכו’ ירכיבהו על במתי ארץ וכו’ וישמן ישורון ויבעט וכו’: 16:3: מכרתיך, מצייר ענינה במצרים כאילו הושלכה הילדה הזאת מארץ נכריה, שמקום ומגורת אבותיה היה מארץ הכנעני, וגם אביה ואמה לא היו מעם אחד, כי אביה היה אמורי ואמה היתה מבנות חת, שע”י שהיו מעמים שונים לא חסו על הילד הנולד להם, וצייר שאביה היה אמורי שהאמוריים היו רעים יותר מיתר עמים, ושאמה היתה חתית, שבנות חת היו רעים יותר מנשי האמוריים במדותיהם, כמ”ש קצתי בחיי מפני בנות חת, והנמשל שאז לא הובררו עדיין לגוי מיוחד רק דבוקים בתועבת אביהם ואמם שמהם נולדו, שלמדו דרכי האמוריים עד שהאמורי היה אביהם ומוריהם, והיה בם תכונת הארץ שנולדו שם שהיא ארץ חת, כי חברון ששם גרו אברהם ויצחק היתה לבני חת, והמליצה תצייר את העם הכללי כאב לאנשים הפרטיים של האומה, כי האנשים ילמדו דרכי העם אשר יצאו מהם, ואת הארץ ששם יולד האיש תצייר כאם, כי ממנה יונק מזונו, ותכונת הולד ידמה לתכונת האדמה ופירותיה ואוירה, שמן שדיה חפר אוכל, שע”ז כפל מכרתיך ומולדתיך נגד האב והאם, שהם העם ששם נולדו ומקום מכורתם ששם גרו, ור”ל שעדיין לא הובדלו מטומאת הכנענים ומעשיהם: 16:4: ומולדותיך, עתה צייר איך נולדה, שעז”א ומולדותיך, ומה נעשה עמה ביום לדתה, שעז”א ביום הולדת אותך לא כרת שרך, המנהג לעשות להנולד ארבעה תקונים א. שכורתים הטבור, שעד עתה ינק מזונותיו דרך הטבור והיה במדרגות הצומח שיונק מזונו דרך שרשו, וכשנולד כורתים הטבור וקושרים אותו כי מעתה יקח המזון דרך פיו, וכשלא נכרת טבורו הוא עדין במדרגתו הראשונה, והנמשל שהאומה כאשר תולד להיות גוי מיוחד צריך שתתפרד מן האומה שבאה משם והיתה דבוקה שם בשרשה, אבל את לא כרך שרך, כי עדן דבוקה בשורש מעשה הכנענים ב. אח”כ רוחצים אותו במים להסיר הדמים והגיעול, ובנמשל של האומה, שחכמי לב ירחצו מדותיהם הנשחתות ע”י מי החכמה והדעת שיקבעו ביניהם נמוסים טובים ומשפטים ישרים, ואת במים לא רחצת ג. אחר כך מולחים אותו לחזק הבשר, ד. וחותלים אותו לישר האיברים, כי במעי אמו היה הבשר ספוגיי, והאיברים כפופים ראשו בין ברכיו. ובנמשל האומה, שישתדלו לחזק האישים הפרטיים בגבורה ואומץ הלב, ולישר את הכלל לשום עליהם ראשים שופטים ושוטרים, עד שיהיה כגוף נצב הקומה אמיץ וחזק ואיבריו מיושרים, וכ”ז לא נעשה לך: 16:5: לא חסה עליך עין, יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחס הוא מפני צרכו אל הדבר, והחומל רוצה בקיום הדבר מצד עצמו כי הוא טוב בעיניו, ר”ל שלא חסה עליה עין אביה מצד צרכו להקים לו זרע, ולא אחר מצד החמלה שלא תשחת עד כאן פירש איכות ההולדה שעז”א ומולדותיך, עתה יפרש מ”ש ביום הולדת אותך, כי תיכף ביום הולדת הושלכת אל פני השדה בגעל נפשך, ובנמשל שהושלכה מארצה לשדה ארץ מצרים ושם עבדו בם בפרך בכל עבודה בשדה: 16:6: ואעבר עליך, אז עבר הנדיב העליון וראה אותה מתבוססת בדמיה שעל ידי ההשלכה נפצעה בפצעים ויצאו ממנה דמי המכה חוץ מדמי הלידה, והיא מלוכלכת בשני מיני דמים, והאיש בעל החסד עבר בכל פעם והשגיח אליה מידי עברו והיה אומר לה שתחיה בדם הפצעים ולא תמות, והנמשל שה’ השגיח עליהם בעת גלותם והגם שפרעה הרג ילדיהם והכה ופצוע בם, השגיח ה’ עליהם שיחיו ולא יסופו: 16:7: רבבה, ובמשל הזה שמצא אותה בשדה מדמה אותה שתהיה רבבה כצמח השדה, וכן היה שרבתה בריבוי וגדלה עד שהגיע עת הפרח שאז יבואו הצמחים בעדיים, פרחים יפים וציצים מקושטים אשר יקשטו זרעם בם, ומה היו העדיים, מפרש שדים נכנו ושערך צמח שזה זמן הפרח אצל האשה וצבי עדיה, רק שהיתה ערום ועריה ר”ל ערותה מגולה ובנמשל שה’ השגיח שיפרו וירבו כמ”ש כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, עד שהגיע עת התור וזמן הגאולה והיו שדים נכונו שהם משה ואהרן כמ”ש חז”ל שהם השדים המוכנים להניק דבש וחלב, רק שהם היו עדין ערומים שלא היה בידם תורה ומצות וזכיות שהם הבגדים המליציים בגדי הנפש: 16:8: ואעבר עליך, אז עבר הדוד שנית, וראה שהגיע עתה עת דדים, שראה שהגיע עת הגאולה ויפרש כנפיו עליה, והמליצה כמו ופרשת כנפיך על אמתך היינו שיחד אותם לשמו כמ”ש בני בכורי ישראל, ואכסה ערותך ע”י מצות מילה שנתן להם, ואשבע לך ואבוא בברית אתך, כמ”ש ואזכור את בריתי, ותהיי לי, כמו שכתוב ולקחתי אתכם לי לעם: 16:9: וארחצך במים, נגד מ”ש במים לא רחצת רחצתי אותך ואשטף דמיך, ונגד מ”ש והמלח לא המלחת, ואסכך בשמן לעדן הבשר, ונגד מ”ש והחתל לא חתלת אמר ואלבישך רקמה, ובנמשל שהעביר מהם דעות הכוזבות ע”י רחיצה במי ים סוף שאז ויאמינו בה’, ואח”כ סך אותם בשמן משחת קדש, כמ”ש שם שם לו חק ומשפט, ואח”כ הלבישם רקמה במעמד המובחר שנתן להם תורה ומצות והחליפו שמלותם ויהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש: 16:10: ואלבשך רקמה נגד ד’ בגדי כהונה, הלבוש התחתון שהוא הכתונת היה רקמה ונגד המכנסים באיש והם הנעלים באשה אנעלך תחש, ונגד האבנט אחבשך בשש, ונגד המצנפת באיש אכסך משי, כיסוי העוטה הראש והגוף: 16:11: ואעדך עדי על המלבושים, שהם התרי”ג מצות שנתן להם, על המצות התליוית בפעולות הידים, אמר נתתי צמידים על ידיך, ועל מצות התלויות בקול ודבור, אמר רביד על גרונך: 16:12: ואתן על המצות התלויות בעינים וחוש הריח, אמר נזם על אפך, שחוש הריח מציין הראיה הרוחניית כמ”ש והריחו ביראת ה’ ולא למראה עיניו ישפוט, ועל מצות התלויות בשמיעת האזן, אמר ועגילים על אזניך: 16:13: ותעדי, ואחר כך עדית מעצמך זהב וכסף כאשה המושלת בבית (והנמשל על התקנות שעשו הזקנים והנביאים) עד כי ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה בימי דוד ושלמה: 16:14: ויצא לך שם בגוים כמ”ש ויצא שם דוד בכל הארצות, וכל העמים מביאים מנחה לשלמה, ובאמת היופי לא היה מצד עצמך רק ע”י הדרי אשר שמתי עליך, ר”ל שהיתה השגחיית על ידי הופעת כבוד ה’ עליהם: 16:15: ותבטחי, אולם את בטחת ביפיך כאילו היופי היא טבעיית לך מצד עצמך לא ממני, ותזני על שמך, ר”ל תחלה לא זנית עדיין בעצמך רק זנית על שמך כמ”ש רחב בשמה זנתה, ותשפכי את תזנותיך על כל עובר שכל העובר וראה אותך בוערת בו אש התשוקה לזנות, באופן שתזנותיך לו יהי, שהגם שלא זנית עמו נשארה תזנותיך לו, הינו שחשק בך והתאוה והחשק נהיה אצלו ונקבעה בלבו: 16:16: ותקחי, אח”כ לקחת מבגדיך וקרעת אותם לטלאים וחתיכות, ותעשי מן הטלאים במות, ר”ל כרים וכסתות גבוהות לזנות עליהם בצנעה, לא באות ולא יהיה, ר”ל הגם שהבגדים האלה לא יבואו עוד ולא יהיה לך אחרים תחתיהם בכל זאת קרעת אותם לזנות עליהם: 16:17: ותקחי כלי תפארתך, מן כלי הזהב והכסף עשתה צלמי זכר שעמהם זנתה, צייר שעוד לא זנתה עם איש, רק עם צלם הנעשה כתבנית איש, ושלא זנתה עדיין בגלוי רק בצנעה על הכרים שעשתה מן הבגדים (לא על גב ורמה ברחובות כמו שיאמר אח”ז) ועם אנשים לא זנתה עדיין רק ששפכה תזנותה עליהם להכניס בהם רוח תאוה, וכ”ז משל על הע”ז שעבדו מימי רחבעם עד ימי אחז שעדיין לא עבדו ע”ז בפרהסיא רק בצנעה, ולא עבדו לע”ז לשם אלהות רק היתה אצלם כעין טלמסאות להמשיך על ידם השפע מלמעלה שזה ימליץ שזנתה עם צלמי זכר שאינו זנות ממש רק נראה כזנות, וצייר שעשה הצלמים מן בגדי תפארתה, ר”ל עם עשותה אז מצות ה’ ושומרת התורה שהם בגדי תפארתה עבדו העבודות האלה ג”כ בחשבם שה’ ירצה בם ושיהיה כעין אמצעי בינם לבין ה’, אבל בזה השחיתה בגדי תפארתה, כמ”ש לא באות ולא יהיה, והגם שהיא לא זנתה ממש כי היו רק צלמי זכר, בכל זאת כבר זנתה על שמה, כי יצא השם שהיא עובדת ע”ז ככל גויי הארצות, ושפכה תזנותה על כל עובר ללמוד ממעשיה: 16:18: ותקחי את בגדי רקמתך, מצייר שאחר שעשתה מן כל בגדיה במות טלואות, לא נשארו לה רק בגדי רקמתה שאמר ואלבישך רקמה שהוא הכתונת כנ”ל, לקחה אח”כ גם הכתונת שהוא הבגד המכסה את בשרה וכסתה בו את הצלמים, וגם נתנה לפניהם את השמן והקטורת של ה’: 16:19: ולחמי, וגם הלחם שנתתי לך לאכלה וגם הסלת ושמן ודבש אשר האכלתיך הוכרחתי לתת לפניהם לריח ניחח, ומפרש איך נתן אותו ה’ לפניהם, כי ויהי אחר שהלחם היה ולא נשבת, שעדיין נתתי לך הלחם ויהי ולא נבטל הרי כאילו אני נותנו לפני הע”ז שאתה מקריב אותו לפניהם, (ונגד מ”ש אצל הבגדים לא באות ולא יהיה שהבגדים לא יהיו אחרים תחתם אמר שהלחם היה גם אח”ז), וכ”ז ממליץ מה שעשו עד ימי אחז שלא נתפקרו עדיין לגמרי ובכל זה כבר עבדו ע”ז בימי רחבעם ובימי אביה שאשתו אם אסא עשתה מפלצת לאשרה שהוא צלם זכר לזנות עמו, שעז”א ותעשי צלמי זכר ותזני בם, ובימי עתליה שכתוב כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה’ עשו לבעלים, שעז”א ושמני וקטרתי נתת לפניהם וכן אמציה שהקטיר לאלהי שעיר ובכ”ז היה כ”ז בצנעה ועבודת בית ה’ היה עדיין על מכונו: 16:20: ותקחי, עתה יספר מה שעשו בימי אחז שעבד ע”ז בפרהסיא והעביר את בניו באש למולך, ועז”א ותקחי את בניך, ר”ל תחלה לא לקחת את בני רק את בניך ואת בנותיך ר”ל הבנים שהיו שלך באמת לא שלי, רק אשר ילדת לי, שאת יחסת אותם לי על שגדלו בביתי, המעט מתזנותיך ר”ל לקחת בניך המעט שילדת לי מתזנותיך שילדת לי בזנות, והם היו מעט ולא הספיקו, ולכן הוספת עוד ותשחטי את בני שהיו שלי שנולדו ממני, ותתנים לכומרים בהעביר אותם להם לע”ז, כי הדין הוא שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויקח אותו מידם ויעביר בעצמו (עמ”ש בס’ תו”ה קדושים סי’ צ’) ועז”א ותתנים לכומרים בהעביר, שאח”כ העברת אותם בעצמך שכן דרך עבודתה: 16:22: ואת כל תועבתיך, ע”י כל תועבותיך באת לידי מדה זו שלא זכרת כלל מעמדך הקודם בהיותך עירם ועריה, שאם היית זוכר מעמדך במצרים ואת הנסים שעשיתי עמם היית ירא מעונשי השם, שיחזיר אותך לעבדות כמו שהיית במצרים, אבל ע”י זנותך שכחת את ה’ לגמרי ותלית הכל במקרה, והראיה כי הלא ויהי אחרי כל רעתך אוי אוי לך שאחז נלקה במכות שונות ואם היה זוכר שיש אלהים שופט ומשגיח הי”ל לשוב בתשובה והוא הוסיף למעול כמ”ש (בדה”ב כ”ח) ובעת הצר לו ויוסף למעול בה’ הוא המלך אחז, שכל שהוסיף ה’ להכותו הוסיף במעלו, ואחר שראה שאוי אוי לו אז ותבני לך גב, הוסיף לעזוב את ה’ לגמרי ולעבוד ע”ז בפרהסיא, והיית דומה כזונה הקדשה בעינים עלי דרך מופקרת לכל עד שתבנה לה גב מקום לשכב עליו, ועשית ג”כ רמה מקום שמיוחד למשכב היה מקום רם, שיראהו הכל וידעו שכאן מקום זנות וזה עשית תחלה בכל רחוב לזנות עם אנשי העיר, ואח”כ את כל ראש דרך בנית רמתך שיראוהו גם האורחים עוברי דרך לזנות גם עם הזרים העוברים ושבים, והיא מליצה על שבנו במות ומסכות על ההרים הרמים ועל הדרכים ועבדו אלילים שונים, ותתעבי את יפיך, היית כקדשה שמרוב הניאוף נתעב יפיה ובלו פניה ואז תכסה פניה ותפשקי רגליך לכל עובר ר”ל שכבר סר מעליך הדרך האלהים והיית כגוים הבזוים נכנעים לכל, וגם ותרבי את תזנותיך להתמיד בעבודת נכר: 16:26: ותזני, אז הוספת לזנות אל בני מצרים גדלי בשר כינוי לאבר התשמיש, וגם הרבית את תזנותיך להכעיסני שהתחילו לעבוד ע”ז להכעיס את ה’, וזה ספור מה שהלכו אז למצרים לעזרה וכ”ז היה בימי אחז כמ”ש (ישעיה סי’ ל’ וסי’ ל”א): 16:27: והנה נטיתי ידי עליך כי אז הכהו מכה אחר מכה כמ”ש בדה”ב (סימן כ”ח), ולבסוף פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וישבו שם, וז”ש ואגרע חקך, שלקח מהם ערים בא”י, ואתנך בנפש שנאתיך בנות פלשתים שהם היו תמיד שונאים לישראל, והם הנכלמות מדרכך זימה, שהם לא הרעו מעשיהם כ”כ כמו ישראל: 16:28: ותזני אל בני אשור שאז שלח אחז אל מלכי אשור לעזור לו, ותזנים וגם לא שבעת, כמ”ש ויבא עליו תגלת פלנסר מלך אשור ויצר לו ולא חזקו: 16:29: ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה, זה נמשך עד ימי מנשה, שאז התמידו ג”כ בכל המעשים האלה ואז התחילו לזנות אל בני בבל, ור”ל זנותך אל ארץ כנען הרבית לארץ כשדים לעשות עמהם כתועבות הכנעני, וגם בזאת לא שבעת כי לכדו את מנשה בחוחים ויביאוהו בבלה: 16:30: מה אמלה לבתך, ר”ל כי הזונה בפרהסיא ובהפקר לכל עד שתעשה לה גב ורמה בכל רחוב ועלי דרך לזנות עם כל אדם, הלא תעשה זאת בעבור אתנן שתקבל מהזונים, והמנאפת בצנעה תחת רשות בעלה ואינה מופקרת לכל רק תיחד לה איש אחד שתזנה עמו, היא תקח נדה ומתנה מאהובה, (כי זה ההבדל בין אתנן שתקח הזונה בעד שכיבה פעם אחת, ובין נדה שתקח המזומנת לזנות בקביעות עם איש אחד) עז”א ראו איך לבך אמולה וחלושה מאד, כי הלא בעשותך את כל אלה לזנות בפרהסיא, הלא זאת היא מעשה אשה זונה שלטת, זאת תעשה אשה המופקרת לזנות ואשר אין בעלה שולט עליה כלל, רק היא שלטת בעצמה ואין אדם מושל עליה, ומפרש כי הלא עשית מעשה הזונה בבנותיך גבך בראש כל דרך, שהלא זאת לא תעשה רק זונה שלטת שאין לה יראה מבעלה, ושכוונתה בשביל אתנן, שאז תפקיר עצמה לכל ותפרסם זנותה כדי שירבו הבאים אליה וירבו אתנניה, וא”כ למה לא היית כזונה לקלס אתנן? מוסיף עוד לאמר, הלא גם האשה המנאפת האשה שאינה זונה מופקרת לצאת מתחת רשות בעלה בפרהסיא, רק שהיא מנאפת לתאותה, באופן שתחת אישה תקח את זרים שהיא עדיין תחת רשות אישה, ותקח זרים למשכב דודים בצנעה הלא גם היא הגם שלא תבקש אתנן, הלא לכל זנות יתנו נדה, גם לזונה כזאת הלא יתנו לה נדן קבוע אחר שהיא מתיחדת לאיש אחד בקביעות, ואיך היית את בהפך כי את נתת את נדניך לכל מאהביך, וחוץ ממה שנתת להם נדן קבוע בעבור שיאהבו אותך, ותשחדי אותם לבוא אליך מסביב, ובמה שחדת אותם! בתזנותיך, מה שקשטת עצמך ועשית תחבולות שיתאוו אליך, באופן שאת רדפת אחריהם לא הם אחריך: 16:34: ויהי בך הפך מן הנשים ומצד זה היה בך דבר הפוך מיתר הנשים בשני דברים, א. בתזנותיך ואחריך לא זונה, שדרך העולם שיזנה האיש אחרי האשה ר”ל שירדוף אחריה ויפתה אותה, ואת היית בהפך שאת שפכת תזנותיך ותאותך עליהם והם לא זנו אחריך לבקש אותך למשכב, ב. בתתך אתנן ואתנן לא נתנו לך וחוץ ממה שהיה בך הפך מן הנשים ותהי להפך, את מצד עצמך (גם בזולת ההשקף על יתר הנשים) היית להפך, כי הוא דבר שהוא הפך הטבע, שהאיש ירדוף אחרי האשה לא בהפך: 16:35: לכן זונה, כבר פי’ הרי”ע שר”ל כי הזונה בשביל אתנן שעקר כוונתה היא הממון לא תקרא בשם זונה בעצם וראשונה רק בשם נבלה חומדת ממון, אחר שעקר מגמתה היא האתנן לא הזנות, אבל את שאת נותנת אתנן, א”כ עקר מגמתך הוא הזנות בעצמו את זונה באמת: 16:36: יען השפך נחושתך היינו שנשפך הארס וחמת נחש שלך, או מענין נחושים וכשופים, ותגלה ערותך ע”י הזנות, ומפרש (נגד ותגלה ערותך) בתזנותיך וכו’, כי היה לה שני מיני זנות, א. על מאהביך, שהם האוהבים הקבועים שזנתה עמהם בקביעות ב. על כל גלולי תועבותיך הם אלה שזנית עמהם בדרך הפקרות עם כל עובר בענין מגואל ומתועב, כמ”ש אל כל ראש דרך בנית רמתך ותפשקי את רגליך לכל עובר, (ונגד מ”ש יען השפך נחושתך מפרש) בדמי בניך אשר נתת להם ששפכת הארס וכח נחש ונחושים וכשופים כדמי בניך ששפכת בריבוי שכפי רוב הדמים ששפכת נשפך נחושתך בריבוי: 16:37: לכן הנני מקבץ, א. את כל מאהביך היינו האוהבים הקבועים שלך שזנו עמך תמיד, אשר ערבת עליהם שהיית יושב ומצפה להם בכל ערב וערב (כענין ועין נואף שמרה נשף), ב. ואת כל אשר אהבת גם יתר האנשים שאהבת לפרקים, על כל אשר שנאת עם השונאים שלך, וגליתי ר”ל שאגלה להם מומים וניול שבך, עד שכולם יראו את ערותך ומומים שלך ותמאס בעיניהם: 16:38: ושפטתיך משפטי נאפות ושפכתי דם נגד (מ”ש פסוק ל”ו) בתזנותיך ובדמי בניך, ונתתיך דם חמה על שפיכת הדם, וקנאה על הניאוף כי קנאה חמת גבר: 16:39: ונתתי אתך בידם, ר”ל אני אשפוט אותך, היינו שאפסוק את הדין, ואז אתן אותך בידם שהם יעשו לך העונש כפי המשפט שחרצתי, והרסו גבך היא הגב והרמה שהכינות לזנות שם, והנמשל על חורבן הערים והבתים והמבצרים, והפשיטו אותך בגדיך, והנמשל על שישללו ויבוזו כל כלי חמדתך וכל אשר לך עד שתשאר עירום ועריה: 16:40: והעלו עליך קהל, אח”כ ידונו אותך משפט מות וימיתו אותך בקהל עם, וחושב כי ימיתו אותה בכל ארבע מיתות שנמסרו לב”ד שהם סקילה שריפה הרג וחנק, ורגמו אותך באבן היא מיתת סקילה ובתקוך בחרבותם היא מיתת סייף: 16:41: ושרפו בתיך באש היא שריפה, ועשו בך שפטים לעיני נשים רבות הוא המשפט הכולל לכל אשת איש שזנתה שהיא מיתת חנק, והשבתיך מזונה שלא ירצה איש עוד לזנות אתך, וגם לא יזנו אתך בעבור האתנן כי אתנן לא תתני עוד, והנמשל שמאז יבוטל עבודת אלילים שאחר החורבן בטל יצרא דע”ז: 16:42: והנחתי חמתי בך, החמה שהיה לי על העבר תנוח ע”י העונש שתקבלו, וסרה קנאתי ממך, מה שהיה לי קנאה על ע”ז שעבדת תסור כי יבטל יצרא דע”ז, ועי”ז ושקטתי ולא אכעס עוד כי לא יחטאו עוד: 16:43: יען באר שהעונשים האלה אשר היו בחמה שפוכה היו על שלא זכרו טובות ה’ שעשה עמהם בימי נעורים אשר בעבור זה התחייבו לשמור מצותיו ותורותיו, ותרגזי לי בכל אלה התועבות שהזכיר למעלה, וגם אני הא דרכך בראש נתתי שהעונשים שוזכרו מגיע לה כפי דין תורה, כי הרגיזה בכל אלה שעשו עבירות שהיו חייבי עליהם ארבע מיתות ב”ד (שחשב בפסוק מ’ ומ”א), כי מה שעבדו ע”ז ועבודת המולך מגיע ע”ז עונש סקילה, ועל זנות א”א מגיע עונש חנק, ועל רציחת הבנים מגיע עונש סייף, וכן אחר שנדונו כעיר הנדחת הדין הוא שממונה אבד ואנשיה בסייף, אולם מיתת שריפה לא ימצא בבת ישראל שזנתה, רק על הבא על אשה ועל בתה, שזה נקרא זימה, כמ”ש זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (וכמ”ש הטעם לזה בחבורי התו”ה שם), עז”א ולא עשית את הזמה על כל תועבתיך, הלא גם את הזימה עשית, ומגיע לך גם עונש שריפה, ובאר הדבר איך עשתה את הזימה שהיא תועבת אשה ובתה, כי: 16:44: הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה, ר”ל מי שירצה לעשות משל מן עונש השריפה שבא לך בעבור זימה שהיא ערות אשה ובתה, ימצא הנמשל על כלל האומה שהאם והבת זנו כאחד וכאמה בתה שתיהן זנו וזימה היא ובאש ישרפו: 16:45: בת אמך את, ר”ל שאת דומה לאמך, געלת אישה ובניה כמו אמך, וכן את דומה לאחותך, עד שמצד זה את אחותה, שגם היא עשתה כן, ומפרש אמך חתית כי נולדת בארץ חת שהיא האם המליציית: 16:46: ואחותך הגדולה שמרון, שהיא יושבת משמאל ליהודה, כמ”ש יהודה יעמוד על גבולו מנגב ונחלת יוסף היה מצפון ליהודה, ואחותך מימינך סדום, שערי הככר היו בדרום א”י: 16:47: ולא בדרכיהן הלכת, הדרכים הם דרכי הנפש שמהם צומחות הפעולות, ואומר הגם שלא הלכת בדרכיהן, כי בדרכי הנפש נבדלו בני יהודה מסדום ושבט אפרים, כי בני יהודה האמינו בה’ והתמיד ביניהם המקדש ועבודת האל, ואפרים וסדום כחשו לאל ממעל ופקרו בעקרי האמונה, בכ”ז כתועבותיהן עשית, המעשים והתועבות שעשית היו דומים לתועבת סדום ושומרון, כי גם את עבדת ע”ז, הגם שכונתך היה שיהיו כעין טלמסאות וסגולות להוריד השפע ממעל, והאמנת בה’ וביכלתו ובעבודת המקדש ג”כ שהוא דרך נבדל מדרך שומרון וסדום, הלא המעשים היו דומים, מוסיף לאמר כמעט קט ותשחתי מהן בכל דרכיך, שנוכל לומר מצד זה שגם בהדרכים היה דרכך משחת יותר מדרך סדום ושומרון, כי דרכך שהיה לשתף שם שמים ודבר אחר, ולעבוד את האל במקדשו ולשתף עמו פסל הסמל לריע לו ולעזר בהנהגה, דרך זה היא אמונה נפסדת ודרך גרוע יותר מדרך סדום ושומרון שהיו אומרים עזב ה’ את הארץ לגמרי וכחשו בו לגמרי ולא העמידו לו צרה לשתף עמו אלילים אלמים ביחד (כמ”ש חז”ל על כי קצר המצע מהשתרע): 16:48: חי אני נאום ה’ אם עשתה סדם, ר”ל כי סדום לא היו ראוים לעונש על ע”ז, כי המה לא קבלו דת אלהי ולא היה בידם עקרי האמונה, וכמ”ש אשר חלק ה’ לכל העמים, כי הם היו תחת מערכת השמים ואין ראוים לעונש על ע”ז ועל מצות שבין אדם למקום, רק: 16:49: הנה זה היה עון סדם אחותך העון שעליהם היו ראוים לעונש היה על מצות שבין אדם לחברו, מה שיד עני ואביון לא החזיקה וזה היה עון סדום שהעון הוא מה שמעוה במזיד בעצת שכלו, כי לא עשו זה מפני הדוחק כי היה להם גאון שבעת לחם, ולא מפני שלא היה להם שלום שאז יאצרו אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור, כי שלות השקט היה לה, ובכ”ז יד עני ואביון לא החזיקה מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם: 16:50: ותגבהינה ומפני גבהות לבם עשו תועבה לפני, ועי”כ ואסיר אתהן כאשר ראיתי, בעת ראיתי מעשיהם כמ”ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו, שהוא ע”מ ששלח מלאכיו לראות, ואז עשו תועבה לפני מה שרצו לבא עליהם במש”ז שקרוי תועבה, אז הסירותי אותם והפכתי משורש ערים: 16:51: ושמרון, הגם שהם קבלו דת ותורה אלהית כמו יהודה והיו ראוים לעונש על ע”ז, בכ”ז לא הגיעו מעשיהם למעשה יהודה מפני ג’ טעמים, א. כי כחצי חטאתיך לא חטאה, כי הם לא חטאו רק בע”ז ובמצות שבין אדם למקום לא בגזל ועושק ורציחה ועברות שבין אדם לחברו, וכשתמנה חטאי ירושלים שחשב לקמן (סי’ כ”ב) שמנה שם מצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, תראה שרוב החטאים הנמנים שם, כמו למען שפך דם, אב ואם הקלו בך וכו’, לא היו בשומורון, ב. ותרבי את תועבותיך מהנה כי חטאי אחז ומנשה היו מרובים בכמות ובאיכות מחטאי מלכי יהודה, ג. ותצדקי את אחותיך בכל תועבותיך כי כבר יחשבו הם צדיקים נגדך, באשר בך היה המקדש והשכינה והסנהדרין ונסים מתמידים, מה שלא היה להם, שלא היו להם נביאים רבים מוכיחים אותם, ומקומות המקודשים ששם ילמדו ליראה את ה’: 16:52: גם את שאי כלמתך, יאמר כי ירושלים תכלם ותבוש עתה בשלש ענינים, וזה יתבאר ע”פ משל, שופט אחד משופטי ארץ הובאו לפניו שני אנשים מדלת העם שמצאו עונם שהיה להם מאזני מרמה ואבן ואבן, ויחרץ משפטם ליסרם ולגרשם מן העיר בחרפה, אח”ז נודע כי השופט עצמו גנב וגזל ועשק עשק, וכבא המשפט לפני המלך צוה תחלה לעשות אל השופט את העונש שחרץ על שני האנשים אשר עונם היה קל מעונו אח”ז חשב המלך למחול על עון השופט, ויצו עליו שישפוט שנית משפט שני האנשים, ואחר שעתה היה השופט מוכרח לזכותם היה לו מזה בושה וכלימה רבה, שמוכרח לשנות את המשפט אשר חרץ, מפני שהוא פשע ואשם, אח”ז צוה המלך להחזיר את שני האנשים שיצאו עתה זכאי בדינם אל העיר, ועמהם יחזירו ג”כ את השופט, וזה היה לו לחרפה שלישית, שהם קדמו להצטדק להשיב שבותם, ואגבם הושב הוא ג”כ והם יותר צדיקים ממנו, בשלשה השקפות אלה גלה עתה כלימות יהודה וחרפתה, כי תחלה שפטה היא את שומרון וסדום לחוטאים וראוים לעונש, ואחר שנודע כי היא חטאה יותר מהם, עז”א גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך, א”כ המשפט שפללת לאחותך תשאי את, כי בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך, והרי לך בושה וכלימה רבה, זאת שנית אחר שיחשוב ה’ להשיב שבותך יעביר לפניך משפט שומרון וסדום ותצטרך להצדיק אותן, ומזה יהיה לך בושה שנית וז”ש וגם את בושי ושאי כלמתך בצדקתך אחיותך, היינו מה שאת בעצמך תפלל עליהם עתה שהם צדיקים במשפט, וזאת שלישית שכאשר ארצה להשיב שבותך אשיב תחלה שביתהן, וז”ש: 16:53: ושבתי את שביתהן את שבות סדום וכו’, שהם יהיו העיקר בהשבה כי הם צדיקים ממך, ועל ידם אשיב שבות שביתך בתוכהנה, שאת תהיה טפל להם ונגרר אחריהן, וכדי בזיון וקצף, ועתה מפרש שלשה הכלימות שתשיג: 16:54: א. למען תשאי כלמתך הכלימה שלך על מעשיך הרעים, ב. ונכלמת מכל אשר עשית בנחמך אותן, שבעת שתצטרך לנחם אותך ולהצדיק אותן במשפט בזה תכלם מכל אשר עשית, כי זה מסובב ע”י מעשיך הרעים ממעשיהם שעי”כ תצטרך לנחם אותם: 16:55: ואחותיך סדום תשבנה לקדמתן, ג. יהיה לך כלימה ע”י שסדום ושומרון תשובנה ביחד עמך והם יהיו העקר בהשבה ואת טפל להם, ותשוב על ידיהן: 16:56: (נו-נז) ולוא היתה, מפרש מ”ש (בפסוק נ”ב) שאי כלמתך אשר פללת לאחותך, מתי פללו ושפטו הם כלימה על סדום, עז”א וכי ביום גאוניך בטרם תגלה רעתך לא היתה סדם אחותך לשמועה בפיך, וכי לא היית תמיד מבזה את סדום, ובכל אלה וקללה היית אומר מי שפרע מאנשי סדום יפרע מפלוני, עד שנשמע תמיד בפיך כלימת סדום, כמו עת חרפת בנות ארם וכו’ כמו שאח”כ בעת נגלה רעתך יחרפו אותך בנות ארם ובנות פלשתים, שהיית דומה כסדום במעשיך ובענשך כמ”ש וראו את מכות הארץ וכו’ כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. ור”ל סדום היתה ביום גאוניך לשמועה בפיך כמו שאתה לשמועה בפי בנות ארם ופלשתים, אחר שנתגלה שעשית כמעשה סדום, ונגזר עליך עונש כמו על סדום: 16:58: את זמתך, ר”ל ובזה נתכפר עונך כי את זמתך ותועבותיך כבר נשאתים וקבלת עונש עליהם בשלמות: 16:59: כי כה אמר ה’, יאמר כי הברית הראשון שכרת עמהם בהוציאו אותם מא”מ שהיה על תנאי שישמרו חקיו ועדותיו ינצורו, הנה בטלוהו הם ע”י שעברו על ברית ה’, וכן יבטל ה’ את הברית הזה ג”כ מצדו, כי מתנת א”י ובהמ”ק והמלכות הכל היה תלוי בברית הזה וע”י עונותיהם בטל הברית הקודם, וז”ש ועשיתי אותך כאשר עשית אשר בזית אלה ועי”כ גרמת להפר ברית: 16:60: וזכרתי אבל בכ”ז אזכור שכרתי אתך ברית בימי נעוריך שהוא בעת שהוצאתי אותך מא”מ, וכן הברית שכרתי עם האבות, ומעשה ה’ אי אפשר שיבוטל לגמרי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, וכל מדה טובה שיצאה מפי הקב”ה אפי’ על תנאי אינו חוזר בו, ולכן והקימותי לך ברית עולם, יקים להם ברית חדשה אשר לא יהיה תלוי בתנאי והוא יתקיים לעולם, וזה כמ”ש בירמיהו (סי’ ל”א) וכרתי את ב”י ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם אשר המה הפרו את בריתי כי זאת הברית וכו’ ונתתי תורתי בקרבם וכו’ כי כולם ידעו אותי וכו’ ר”ל שע”י רוב הגליות והצרות שהיה להם, וע”י הנפלאות הגדולות שאעשה עמהם יתחקה תורת ה’ על לוח לבם, בענין שלא ישלוט היצר בלבם ולא יהיה להם עוד שום ספק בהשגחת ה’ ודבוקו עמהם תמיד עד שלא יהיה מציאות לחטא כלל: 16:61: וזכרת את דרכיך ונכלמת, ר”ל שעם זה אעשה דבר אחד שעל ידו תזכרו תמיד מעשיכם הקודמים להכלם עליהם, וזה כפי המשל שהזכרתי תחלה, שאחר שהושב השופט על כנו, רצה המלך שיהיו חטאתו תמיד נגד עיניו, וצוה ששני האנשים שהושבו עמו אל העיר יהיו תמיד אצלו והוא מחויב להחזיקם כבניו, ובם יזכור תמיד שחטא כמוהם, ושהושב על כנו על ידם ויכלם תמיד מחטאו, וכן אעשה סימן לך בקחתך את אחותיך הגדולות וכו’ ונתתי אתהן לך לבנות ששומרון וסדום יהיו לך לבנות ועל ידם תזכור שחטאת כמוהן עתה מפרש דבריו, נגד מ”ש והקימותי לך ברית עולם אומר ולא מבריתך ר”ל שהברית הזה לא יהיה מבריתך, דהיינו מצדך כברית הקודם שנעשה הברית בין שניהם, הם כרתו ברית בל יסורו מן התורה ועפ”ז כרת עמהם ברית להקים אותם לו לעם, עתה יהיה הברית לא מצדך ומבריתך, רק והקימותי אני את בריתי אתך שיהיה הברית רק מצדי, ע”י מה שתדע כי אני ה’, עי”ז יהיה ברית חדשה קיים לעד כמ”ש (ירמיה שם) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ונגד מ”ש ונתתי אתהן לך לבנות מפרש שזה יהיה: 16:63: למען תזכרי ובשת בכפרי לך, שתבושי ע”י הכפרה, כי עי”ז תראה שנתכפר לך על ידי סדום ושומרון, שהם קדמו בכפרה כי הי’ חטאתהן קלים לערכך, ועי”ז תבושי ממעשיך הקודמים ולא תחטאי עוד:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | המשל הארוך ביותר בנביאים — ירושלים כאישה שגדלה על אדמה ונבגדה ביותר
- אפיון - ברית עם אלוקים | הברית עם ירושלים מוגדרת כנישואין: ואבוא בברית אותך ותהיי לי (טז:ח)
הערות
מילה נדירה: וָ/עַיִן (Strong’s H5871) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,יהושע,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/גָדֵל (Strong’s H1432) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א,יחזקאל,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
ייחוד פרק טז: הוא המורחב והמפורט מכל המשלים על בגידת ירושלים — ממש “סיפור חיים” של העיר מלידה עד בגידה. “ואחותך סדום” — השוואה שמרגיזה: ירושלים גרועה מסדום. (ראה רש”י: “היא לא עשתה כחצי חטאיך”).