זקני ישראל — “איש אשר יעלה גלוליו על לבו”
פסוקים
וַיָּב֤וֹא אֵלַי֙ אֲנָשִׁ֔ים מִזִּקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ הֶעֱל֤וּ גִלּֽוּלֵיהֶם֙ עַל־לִבָּ֔ם וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֺנָ֔ם נָתְנ֖וּ נֹ֣כַח פְּנֵיהֶ֑ם הַאִדָּרֹ֥שׁ אִדָּרֵ֖שׁ לָהֶֽם׃ לָכֵ֣ן דַּבֵּר־א֠וֹתָ֠ם וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֡ל אֲשֶׁר֩ יַעֲלֶ֨ה אֶת־גִּלּוּלָ֜יו אֶל־לִבּ֗וֹ וּמִכְשׁ֤וֹל עֲוֺנוֹ֙ יָשִׂים֙ נֹ֣כַח פָּנָ֔יו וּבָ֖א אֶל־הַנָּבִ֑יא אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה נַעֲנֵ֧יתִי ל֦וֹ (בה) [בָ֖א] בְּרֹ֥ב גִּלּוּלָֽיו׃ לְמַ֛עַן תְּפֹ֥שׂ אֶת־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּלִבָּ֑ם אֲשֶׁ֤ר נָזֹ֙רוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בְּגִלּוּלֵיהֶ֖ם כֻּלָּֽם׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה שׁ֣וּבוּ וְהָשִׁ֔יבוּ מֵעַ֖ל גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וּמֵעַ֥ל כׇּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶ֖ם הָשִׁ֥יבוּ פְנֵיכֶֽם׃ כִּי֩ אִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵהַגֵּר֮ אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּיִשְׂרָאֵל֒ וְיִנָּזֵ֣ר מֵאַחֲרַ֗י וְיַ֤עַל גִּלּוּלָיו֙ אֶל־לִבּ֔וֹ וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֺנ֔וֹ יָשִׂ֖ים נֹ֣כַח פָּנָ֑יו וּבָ֤א אֶל־הַנָּבִיא֙ לִדְרׇשׁ־ל֣וֹ בִ֔י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה נַעֲנֶה־לּ֖וֹ בִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י פָנַ֜י בָּאִ֣ישׁ הַה֗וּא וַהֲשִׂמֹתִ֙יהוּ֙ לְא֣וֹת וְלִמְשָׁלִ֔ים וְהִכְרַתִּ֖יו מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֑י וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְהַנָּבִ֤יא כִֽי־יְפֻתֶּה֙ וְדִבֶּ֣ר דָּבָ֔ר אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ פִּתֵּ֔יתִי אֵ֖ת הַנָּבִ֣יא הַה֑וּא וְנָטִ֤יתִי אֶת־יָדִי֙ עָלָ֔יו וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔יו מִתּ֖וֹךְ עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָ֑ם כַּעֲוֺן֙ הַדֹּרֵ֔שׁ כַּעֲוֺ֥ן הַנָּבִ֖יא יִהְיֶֽה׃ לְ֠מַ֠עַן לֹא־יִתְע֨וּ ע֤וֹד בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְלֹא־יִטַּמְּא֥וּ ע֖וֹד בְּכׇל־פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם אֶ֚רֶץ כִּ֤י תֶֽחֱטָא־לִי֙ לִמְעׇל־מַ֔עַל וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יהָ וְשָׁבַ֥רְתִּי לָ֖הּ מַטֵּה־לָ֑חֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָ֣הּ רָעָ֔ב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ (דנאל) [דָּנִיֵּ֣אל] וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ לוּ־חַיָּ֥ה רָעָ֛ה אַעֲבִ֥יר בָּאָ֖רֶץ וְשִׁכְּלָ֑תָּה וְהָיְתָ֤ה שְׁמָמָה֙ מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֔ר מִפְּנֵ֖י הַחַיָּֽה׃ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵלֶּה֮ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־בָּנִ֥ים וְאִם־בָּנ֖וֹת יַצִּ֑ילוּ הֵ֤מָּה לְבַדָּם֙ יִנָּצֵ֔לוּ וְהָאָ֖רֶץ תִּהְיֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃ א֛וֹ חֶ֥רֶב אָבִ֖יא עַל־הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאָמַרְתִּ֗י חֶ֚רֶב תַּעֲבֹ֣ר בָּאָ֔רֶץ וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וּשְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֘לֶּה֮ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לֹ֥א יַצִּ֖ילוּ בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת כִּ֛י הֵ֥ם לְבַדָּ֖ם יִנָּצֵֽלוּ׃ א֛וֹ דֶּ֥בֶר אֲשַׁלַּ֖ח אֶל־הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְשָׁפַכְתִּ֨י חֲמָתִ֤י עָלֶ֙יהָ֙ בְּדָ֔ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְנֹ֨חַ (דנאל) [דָּנִיֵּ֣אל] וְאִיּוֹב֮ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אִם־בֵּ֥ן אִם־בַּ֖ת יַצִּ֑ילוּ הֵ֥מָּה בְצִדְקָתָ֖ם יַצִּ֥ילוּ נַפְשָֽׁם׃ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַ֣ף כִּֽי־אַרְבַּ֣עַת שְׁפָטַ֣י׀הָרָעִ֡ים חֶ֠רֶב וְרָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וָדֶ֔בֶר שִׁלַּ֖חְתִּי אֶל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְהִנֵּ֨ה נֽוֹתְרָה־בָּ֜הּ פְּלֵטָ֗ה הַֽמּוּצָאִים֮ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ הִנָּם֙ יוֹצְאִ֣ים אֲלֵיכֶ֔ם וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־דַּרְכָּ֖ם וְאֶת־עֲלִילוֹתָ֑ם וְנִחַמְתֶּ֗ם עַל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ עַל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר הֵבֵ֖אתִי עָלֶֽיהָ׃ וְנִחֲמ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־תִרְא֥וּ אֶת־דַּרְכָּ֖ם וְאֶת־עֲלִילוֹתָ֑ם וִידַעְתֶּ֗ם כִּי֩ לֹ֨א חִנָּ֤ם עָשִׂ֙יתִי֙ אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי בָ֔הּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
14:1: וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים. כֻּלָּם בְּלֵב אֶחָד לְרָעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר וַיָּבוֹא; וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אוֹמֵר, עַל שֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה אֹזֶן הַנָּבִיא תְּחִלָּה: הִנֵּה יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי: 14:3: הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם. לִבָּם אֶל גִּלּוּלֵיהֶם לַעֲבֹד: | נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם. לִהְיוֹת לָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה תָּמִיד לְמוֹרָא וְלֵאלוֹהַּ: | הַאִדָּרֵשׁ אִדָּרֵשׁ. הֲתֵרָאֶה כִּי אֲנִי אִדָּרֵשׁ לָהֶם וְאָשִׁיב עַל דִּבְרֵיהֶם?! הַרְבֵּה תְּמִיהוֹת מִתְקַיְּמוֹת: 14:4: נַעֲנֵיתִי לוֹ. שויי״ש רפונדו״ץ בְּלַעַ״ז. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּא לְפָנַי בְּרֹב גִּלּוּלָיו. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 14:5: לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. ״בְּדִיל לְקָרְבָא יָת בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמִתַּן תְּיוּבְתָּא בְּלִבְּהוֹן״: | נָזוֹרוּ. כְּמוֹ ״נְזִיר אֶחָיו״ (בראשית מט:כו), פורינ״ט אשיברי״ץ בְּלַעַ״ז: 14:6: שׁוּבוּ. מִדַּרְכֵיכֶם: | וְהָשִׁיבוּ. אֶת לְבַבְכֶם (דברים ל:א): | מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם. אֲשֶׁר הֶעֱלִיתֶם אֶל לְבַבְכֶם (יחזקאל יד:ג): | הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם. אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם מִכְשׁוֹל עֲוֹנְכֶם לְנוֹכַחְכֶם: 14:7: נַעֲנֶה לוֹ בִּי. ״מִשְׁתָּאֵיל לֵיהּ בְּמֵימְרִי״ (תרגום יונתן), אֶדְרֹשׁ לוֹ: 14:8: וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא. אַחֲרֵי כֵן, אִם לֹא יִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא: | פָּנַי. מִישָׁאִירָ״שׁ בְּלַעַ״ז (כַּעֲסִי): | וְהַשִׁמּוֹתִיהוּ. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן ״וַאֲשַׁצְיִנֵיהּ״: 14:9: וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר. שֶׁאֵינוֹ אֱמֶת: | פִּתֵּיתִי. פָּתַחְתִּי לוֹ פֶּתַח לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה; וּמִכָּאן יֵשׁ לוֹמַר: בָּא לִטָּמֵא, פּוֹתְחִין לוֹ (שבת קד.): 14:10: כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא. ״כְּחוֹב דְּאָתֵי לְמֵילַף וְלָא אֲלִיף כְּחוֹב נְבִיֵּי שִׁקְרָא יְהִי״ (תרגום יונתן): 14:13: מַטֵּה לָחֶם. מִשְׁעַן לֶחֶם (ישעיה ג:א): 14:14: נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב. לְפִי שֶׁאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רָאוּ שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת: נֹחַ רָאָה הָעוֹלָם בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי (בראשית ו-ט), וְדָנִיֵּאל אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (דניאל א:א-ו), אוֹ אֶת עַצְמוֹ, תְּחִלָּה שַׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים (דניאל ב:מח) סוֹף הוּשְׁלַךְ לְגוֹב אֲרָיוֹת וְחָזַר לִגְדֻלָּתוֹ (דניאל ו), וְכֵן אִיּוֹב רָאָה אֶת עַצְמוֹ מְיֻשָּׁב וְחָרֵב (איוב א-ב) וּמְיֻשָּׁב (איוב מב:י-יז; תנחומא נח ה), לְפִיכָךְ הֵבִיאוּ דֻגְמָא לְדוֹרוֹ שֶׁל יְכָנְיָה, שֶׁרָאוּ אֶת הַבַּיִת בְּבִנְיָנוֹ וְחוּרְבָּנוֹ וּבִנְיַן שֵׁנִי (עזרא ג:יב); וְכֵן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חִבָּה יְתֵרָה אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם, אַתֶּם יְכָנְיָה וְגָלוּתוֹ: אִלּוּ תֶּחֱטָא לִי אַחַת מֵאַרְצוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְגָזַרְתִּי עֲלֵיהֶם אַחַת מֵאַרְבַּעַת שְׁפָטִים אֵלֶּה, אוֹ רָעָב אוֹ חַיָּה רָעָה אוֹ חֶרֶב אוֹ דֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁמְּסֻדָּרִין בְּפָרָשָׁה זוֹ זֶה אַחַר זֶה, וּשְׁלֹשֶׁת הַצַּדִּיקִים אֵלּוּ בְּתוֹכָהּ, לֹא יַצִּילוּ לֹא בֵּן וְלֹא בַת; וַאֲנִי אָבִיא אַרְבַּעְתָּן עַל יְרוּשָׁלַיִם וְאַשְׁאִיר לָכֶם מִבְּנֵיכֶם אֲשֶׁר שָׁם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינְכֶם בְּתוֹכָם; וְלֹא שֶׁהֵם רְאוּיִים לְהַצָּלָה, אֶלָּא לְנַחֵם אֶתְכֶם, כְּשֶׁיִּגְלוּ אֶצְלְכֶם וְתִרְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְתִתְנַחֲמוּ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם, כִּי תִרְאוּ שֶׁלֹּא הָיוּ כְּדַי לְסוֹבְלָם עוֹד. הֲרֵי זֶה מַהֲלַךְ סֵדֶר פָּרָשָׁה זוֹ כֻּלָּהּ. לָשׁוֹן זֶה אֵין לְיַשְּׁבוֹ וְנִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן הָרַב, וְעוֹד נִרְאֶה שֶׁבְּסֵפֶר זֶה חָסֵר אַחַת מֵאַרְבַּע שְׁפָטִים מֵאָז וְעַד אָז, סֵפֶר אַחֵר מֵאוֹ וְעַד אוֹ. לָשׁוֹן אַחֵר: אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי וְגוֹ׳ וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב לְפִי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הִצִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁלֹשֶׁת (מארבעת) שְׁפָטִים הָאֵלֶּה, הִזְכִּיר הַכָּתוּב אֶת אֵלּוּ. נֹחַ נִמְלַט מִשְּׁלָשְׁתָּן: מֵחַיָּה רָעָה מִנַּיִן? אַתָּה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס לַתֵּיבָה בִּקְּשׁוּ כָּל הַחַיּוֹת לִיכָּנֵס וְלֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ״ (בראשית ז:טז), אֵין ״וַיִּסְגֹּר״ אֶלָּא מֵחַיּוֹת, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר ״וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי״ (דניאל ו:כג); אֲרִי בָּא לִיכָּנֵס וְהָיוּ שִׁנָּיו כֵּהוֹת, דֹּב בָּא לִיכָּנֵס וְהָיוּ רַגְלָיו מִתְעַרְסְלוֹת וְכוּ׳ (בראשית רבה לא:יח). מִן הָרָעָב מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ״ (בראשית ה:כט), צֵא וּלְמַד בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב עֲשָׂרָה רְעָבוֹן שֶׁיָּרְדוּ לָעוֹלָם (בראשית רבה כה:ג), וְתִמְצָא שֶׁבִּימֵי נֹחַ הָיָה אֶחָד מֵהֶם, וּמֵבִיא רְאָיָה ״מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ״. מִן הַחֶרֶב – זֶה הַמַּבּוּל, וְעוֹד: שֶׁהָיוּ דּוֹרוֹ מְבַקְּשִׁין לִזְדַּוֵּג לוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִיכָּנֵס, אֶלָּא שֶׁהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי מַנִּיחוֹ לִיכָּנֵס אֶלָּא בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְדַרְגִּישׁ לֵיהּ יְמַלֵּל (בראשית רבה לב:ח); הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ״ (בראשית ז:יג), בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. דָּנִיֵּאל: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס נְבוּכַדְנֶצַּר לַהֵיכָל בִּימֵי יְהוֹיָקִים, וְהָרַג יְהוֹיָקִים וְהִנִּיחַ לְדָנִיֵּאל, וְהִגְלָה לְדָנִיֵּאל הַגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג:יט), לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה. מִן הָרָעָב – שֶׁהֲרֵי עַד שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם בִּימֵי יְהוֹיָקִים צָר עָלֶיהָ נְבוּכַדְנֶצַּר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי הָרָעָב גָּדוֹל בָּעִיר״ (מלכים ב ו:כה) וְגַם ״וַיֶּחֱזַק הָרָעָב״ (ירמיהו נב:ו). מִן הַחַיּוֹת מִנַּיִן? ״וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי״ (דניאל ו:כג). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אִיּוֹב שֶׁנִּמְלַט מִשְּׁלָשְׁתָּן: מִן הָרָעָב מִנַּיִן? לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה (בבא בתרא טו:ב), מָצִינוּ שֶׁהָיָה רָעָב בְּיָמָיו (בראשית מא:נד). מִן הַחַיָּה מִנַּיִן? דִּכְתִיב ״וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ״ (איוב א:י), פָּרַץ גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם (בבא בתרא טו:ב). מִן הַחֶרֶב מִנַּיִן? ״יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל״ (איוב טז:יג): | וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם. מִפְּנֵי מָה לֹא הוּזְכְּרוּ בְּמִיתַת הָרָעָב בָּנִים וּבָנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם אִם בָּנִים אִם בָּנוֹת יַצִּילוּ כְּמוֹ שֶׁהוּזְכְּרוּ בִּשְׁנֵי שְׁפָטִים הָאַחֲרוֹנִים? דּוּגְמָא לְדָנִיֵּאל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא הָיָה מִדּוֹרוֹ שֶׁל יְכָנְיָה (דניאל א:א,ו; מלכים ב כד:א,ו), וְלֹא נִמְלְטוּ עִמּוֹ לֹא בָנִים וְלֹא בָנוֹת, וְעָלָיו נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה ״כֹּה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״ (ישעיה נו:ד; סנהדרין צג:): 14:15: לוּ חַיָּה. אִם חַיָּה: 14:17: חֶרֶב. גְּיָסוֹת לַמִּלְחָמָה: 14:21: אַף כִּי. לְשׁוֹן קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן הוּא, וְכֵן בְּכָל הַמִּקְרָא, כְּגוֹן: ״הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִילָה״ (שמואל א כג:ג), וְכֵן בְּפָרָשָׁה זוֹ ״הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וְכוּ״ (יחזקאל טו:ה) (בראשית רבה צב:ז): | שְׁפָטַי. מִישְׁגוּשְׁטִי״שׁ בְּלַעַ״ז: 14:22: נוֹתְרָה. אֵיירְטְרְמַאיִ״שׁ בְּלַעַ״ז: | הַמּוּצָאִים. בַּשִּׁבְיָה, וִיבִיאוּם כָּאן: | עֲלִילוֹתָם. מַעֲשֵׂיהֶם:
פירוש רד”ק
14:1: ויבוא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני. אמר הנביא ככלות נבואה זו באו אלי אנשים מזקני הגולה וישבו לפני שהיו מראים עצמם שבאים לדרוש את ה’ והאל גלה אלי את לבבם: ואמר ויבא לשון יחיד על רבים להודיע כי בהסכמה אחת ובלב אחד באו כלם על זה: 14:2: ויהי: 14:3: בן אדם, האדרש אדרש להם. האלפין בחירק הראשון מקור בחולם והאל”ף במקום ה”א כי כבד על הלשון לקרא שני ההי”ן כאחד והוא בחולם בשקל הנתון תנתן ואמר וכי אדרש להם אחר שלבם אל גלוליהם לא אדרש וקבול הדרישה היא לתת שאלתם: 14:4: לכן דבר אותם. עמם כמו אתם: | נעניתי לו בה ברוב גלוליו. ונענתי לו אבל לא נדרשתי לו אבל אענה לו ואשיבנו על דבריו כדי לגלות צפון לבו אבל לא אדרש לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ונענתי לו ונענה לו צריכים פירוש לפי בנינם ולפי ענינם כי נענתי ונענה הם מבנין נפעל והאל הוא הפועל בענותו הצועק אליו כמו שאומר ענני ה’ ענני אשר יענה באש הוא האלהים והאדם הצועק הוא נענה כמו שאמר הן אצעק חמס ולא אענה הנה כי האל הוא העונה והאדם הוא הנענה ואיך אמר הנה על האל יתברך נענתי ונענה נאמר כי הטעם לפי שלשון מענה הוא על שני פנים והאחד הוא תחילת הדבור כמו ויען איוב הראשון וענית ואמרת והשני הוא לשון השבת הדבור והוא הנמצא ברוב כשאמר כי הקדוש ברוך הוא הוא העונה כן הוא לקורא ולצועק וכשאמר עליו נענתי ונענה הוא נענה לעונה אליו והוא הקורא והצועק: | בה. כתיב בה”א וקרי באל”ף כי אותיות אהו”י מתחלפות ופירושו בעבור שבא ברוב גלוליו אענה לו כדי לגלות צפון לבו וזהו שאמר אחריו: 14:5: למען תפוש את בית ישראל בלבם. שהם מכסים את לבם ממני ואני אתפשם בלבם שאגלה להם גלולי לבם ומחשבותם הרעה ויונתן תרגם אני ה’ נעניתי לו בה ברוב גלוליו אנא ה’ משתאיל ליה במימרי דאתי למתבע אולפן מן קדמי אע”ג דמערב בסגי פולחן טעוותיה ותרגם למען תפוש בדיל לקרבא ית בית ישראל למיתן תיובתא בלבהון דסטו מבתר פולחני ואיסתאבו בפולחן טעותהון כולהון ורבותינו ז”ל פירשו למען תפוש את בית ישראל בלבם כי בעכו”ם מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כי הם לא היו עובדים עכו”ם אחר שגלו אלא לפי שהיו חושבים עליה עדיין חשבה עליהם כאילו עבדוה: | נזורו. אפשר שהנו”ן שרש ויהיה מן הקל מגזרת פעול בשקל ולא יוכלו מענין וינזרו מקדשי בני ישראל או יהיה מבנין נפעל משרש זור מענין זר: 14:6: לכן, שובו והשיבו. לזקני ישראל אומר שובו והשיבו נשיכם ובחוריכם: | השיבו פניכם. שלא יהיו הגלולים נכח פניכם כמו שהיו: 14:7: כי איש, ומהגר אשר יגור בישראל. זכר הגרים נראה כי מן הכשדים שבו לדעת ישראל משגלו ישראל לתוכם כי ראו כי אלהי ישראל בתוכם אלהי אמת וכי הביא אליהם כל אשר דבר בעזבם את תורתו: | ובא אל הנביא לדרוש לו בי. לדרוש לנביא בעבורי שאתן שאלתו: | אני ה’ נענה לו בי. אני ה’ אענהו בעבור שמי כדי שאגלה לו צפון לבו הרע אבל לא אדרש לו לתת שאלתו אבל הפך שאלתו אתן לו שאתן פני בו: 14:8: ונתתי פני. כאדם שאומר פונה אני מכל עסקי ואעסוק בזה או יהיה כתרגומו ואתן רוגזי כמו ופניה לא היו לה עוד אכפרה פניו: | והשימותיהו לאות ולמשלים. מהרעה הגדולה שאביא עליו יהיה לאות ולמשל על דרך היינו משל בגוים: 14:9: והנביא כי יפתה. אמר וכן יהיה עונש הנביא כי יפתה והענין הזה כענין מי יפתה את אחאב והוא הערת רוח החפץ כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה שהיו מנאפים את נשי רעיהם וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים וכדי לגלותם לבני אדם מביא האל יתברך על ידם כשלון ועל ידי עוברי עבירה בסתר בענינים רבים ואחד מהם זה הענין נביאי השקר שהיו מתפארים בנבואה והאל העיר חפצם בזה כדי להודיע שקריהם ופחזותם ובבא להם העונש מאת האל יתברך יצדיקו בני אדם עליהם את הדין וזהו שאמר אני השם פתיתי את הנביא ההוא וזהו טעם והאלהים אנה לידו וכן פירש אדוני אבי ז”ל ודומה לזה וחזקתי את לב פרעה. ור’ סעדיה ז”ל פירש פתיתי בארתי וגליתי עליו שהוא מפתה: | פתיתי. בצרי התי”ו עי”ן הפעל: 14:10: ונשאו, כעון הדורש כעון הנביא. כמו כעם ככהן כעבד כאדוניו והדורש הוא שזכר למעלה שדורש בנביאי האמת ולבו רע ותרגם יונתן כעון הדורש כחוב דאתי למילף ולא אליף: 14:11: למען. מבואר הוא: 14:12: ויהי: 14:13: בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל. לא בעבור כל חטא אשלח להם העונש הגדול אלא כשיהיה החטא למעול מעל לכחש בי וביכולתי שיאמרו לית דין ולית דיין כאנשי סדום ועמורה: | ונטיתי ידי עליה. בשדפון וירקון או ואצוה על העבים ואמנע מהמטיר עליהם מטר: | אדם ובהמה. הבהמה לעונש האדם: 14:14: והיו שלשת האנשים האלה בתוכם נח דנאל ואיוב. דנאל חסר היו”ד וכן האחר הנזכר בפרשה הנה חכם אתה מדנאל והיו”ד נקראת אע”פ שאינה כתובה כיו”ד ירושלם והאל”ף נחה כי הצרי תחת היו”ד והיו”ד דגושה וזכר אלה השלשה צדיקים לפי שכל אחד מהם ראה שלשה עולמות בנוי וחרב ובנוי נח ראה העולם בנוי וראהו חרב במבול וראהו בנוי דניאל ראה בית המקדש בנוי וראהו חרב וראהו בנוי אע”פ שלא ראהו חרב בעיניו כי בגלות היה שגלה עם יהויקים אף על פי כן בימיו חרב ואחר כך ראהו בנוי כשצוה כורש לבנותו איוב ראה עצמו בנוי בבנים ובבנות בעושר ובנכסים וראה עצמו חרב מבנים ומבנות ומכל נכסיו ומדוכה ביסורין וזכרם בענין זה כי חרבן הארץ יהיה בעון היושבים בה והם בצדקתם לא הצילו אלא עצמם כי נח לבדו היה צדיק בדורו עם בניו כמו שאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא הציל מכל בני דורו אלא הוא ובניו לבדם שהיו צדיקים ודניאל גם כן לא הציל בצדקתו אלא עצמו ומן הגלות לא היה יכול להציל עצמו כי איך ישאר בארץ יחידי או הוא וחביריו הצדיקים כיחזקאל וחנניה מישאל ועזריה איך יתכן שישארו יחידים בארץ החרבה ולטובתם גלו ראשונים כדי שלא יראו בחרבן העיר ובית המקדש ואע”פ שבחרבן העיר נהרגו חסידים ולא הצילו עצמם כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך וגו’ אפשר שהיה החסיד ההוא יחידי בין רבים בעת ההרג ונאמר כי עד צדק ישוב משפט אבל כשהם שלשה או יותר יצטרפו זכיותיהם ויצילו עצמם ואיוב ג”כ הציל עצמו לבד ממיתה ולא הציל בניו ובנותיו כי לא היו צדיקים כמו שאמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם וכן אמרו רבותינו ז”ל ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו ואיוב לא הציל עצמו מיסורין כי לטובתו היה למרק קצת עונות שהיו בו אע”פ שהוא לא היה יודעם בעצמו ועוד זכר אלה השלשה כי שלשתם עמדו בצדקתם בנסיון ונצלו כי דבר נח אין לך נסיון גדול מזה שכיון שאמר לו האל יתברך עשה לך תיבת עצי גפר עשה אותה לעיני כל בני דורו והיה המעשה ההוא כנגד דעתם ומורה על המחות זכרם ובטח באל יתברך ולא פחד שיהרגוהו וכן דניאל עמד בנסיון גדול שהשליכוהו לגוב האריות ובטח באל יתברך שיצילנו ולא כפר בו מיראת מיתתו ונצל וכן איוב עמד בנסיון שהכהו השטן בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו ועמד בנסיון ולא חטא בשפתיו לדבר דברים אשר לא כן כנגד האל יתברך ונצל לפיכך זכר צדקת אלה השלשה צדיקים אע”פ כן המה בצדקתם הצילו את עצמם ולא אחרים עמם: | ינצלו נפשם. זה לבדו מהדגוש בזה הענין: 14:15: לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה. לו כמו אם כמו לו החייתם אותם: | ושכלתה. פעל יוצא כי אין הארץ משכלת אותם כי היא כאם ליושבים בה והחיה משכלת את הארץ: | אעביר בארץ. כמו הנני משליח בך: | והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה. לא אמר זה ברעב בחרב ובדבר כי אף על פי שתהיה הארץ שממה מיושביה יעברו דרך עליה אנשים מארצות אחרות ולא תרבה שם החיה אבל כשהארץ שממה מפני חיה משולחת שהאל יתברך השליחה בה כמו שאמר והשלחתי בכם את חית השדה יראו לעבור בה אפילו אנשים אחרים מפני החיה כי תרבותה שם: 14:16: שלשת, אם בנים ואם בנות יצילו. קטנים וקטנות כמו או בן יגח או בת יגח כלומר אפילו הקטנים שהם בלא חטא לא יצילו כי הם ילקו בעון אבותם ואפילו בני הצדיקים הקטנים ימותו כמו שאמר הם לבדם ינצלו כי די להם שיצילו עצמם כי היה להם עון שהיה דרים בין רשעים: 14:17: או חרב אביא על הארץ. זה לבדו על הארץ בענין זה וכן היא המסרה מן ריש ספרא עד והטף כולהון אל הארץ בר מן חד על הארץ או חרב אביא על הארץ: | ואמרתי חרב תעבור בארץ. לא אמר בחיה ובדבר ואמרתי כי אין פירוש ואמרתי להם ע”י נביאי להתרותם כי לא שולח נביא לסדום ועמורה להתרותם כי השכל הוא המתרה בעבירות כאלה שהשכל מורה עליהם אלא פירוש ואמרתי כי לחרב יש אומרים ומגידים טרם בואה שמגידים עוברים ארחות מלך פלוני יבא על הארץ הזאת והאומרים ההם כאילו אמר האל יתברך כמו והכרתי שהחיל הבא עליהם הם המכריתים אלא שהאל העיר את רוחם לבא עליהם אבל חיה משלחה בארץ אין אומר ואין מגיד עד בואה וכן הדבר אין מגיד עד באו: 14:18: ושלשת. מבואר הוא: 14:19: את דבר, ושפכתי חמתי עליה בדם. הטעם כי הדבר יבא ברצון האל בהפסד האויר בחום או בקור משונה מהמנהג והאויר והדם מתדמים בשתי אכיותם שהם החום והלחות והדם הוא הנפש ורוח החיים שהיא בלב תלויה באויר ואם האויר מופסד הנה גם הדם מופסד וימותו ברגע אחד רבים לפיכך אמר ושפכתי חמתי בדם: 14:20: ונח, אם בן ואם בת. לא רבים ולא אחד כי הראשון אם בנים ואם בנות והשני בנים ובנות וזה אם בן ואם בת אלא שנה כל אחד מהשלשה כמנהג המקרא לשנות מלות בענין כפול: 14:21: כי כה אמר, אף כי ארבעת שפטי הרעים. רוצה לומר כל שכן כמו אף כי אנכי אעננו והדומים לו אמר בארץ מארצות הגוים באחד מארבעת שפטים אני אעשה אותה כלה כל שכן במקום שאביא כל הארבעה שראויה שתהיה כלה ואל ירושלם שלחתי הארבעה עם כל זה לא עשיתי כלה כמו שהבטיחם האל יתברך ואותך לא אעשה כלה: | להכרית ממנה אדם ובהמה. כדי היתה שיכרתו ממנה אדם ובהמה אלא שחמלתי עליה והותרתי ממנה פליטה: 14:22: והנה, המוצאים בנים ובנות. המוצאים מירושלם להגלותם בבלה ואמר בנים ובנות כנגד מה שאמר אם בנים ואם בנות יצילו אמר כי בירושלם יהיו נצלים בנים ובנות אף מן הרשעים שימותו שם ולא כלם כי ג”כ מהקטנים נהרגו שם ומתו ברעב ואף מן הגדולים נצלו מן המיתה וגלו: | הנם יוצאים אליכם. אמר כנגד בני הגולה הנה הנצלים בירושלם יוצאים בגלות ובאים אליכם בבל שתראו אותם ותכירו כי בדין לקו ומה שהותרתי מהם לפי מדת רחמים אשר בי כי עדין תראו אותה ברשעם שלא נכנעו מכל אשר עשו והם השארית שנשארו עם יוחנן בן קרח וסיעתו שנשארו ברשעם עדין שלא שמעו לדברי ירמיהו מפי ה’ והלכו למצרים: | ונחמתם על הרעה. תהיה ראותכם אותם ברשעם נחמה לכם כי בדין הבאתי את כל אשר הבאתי על ירושלם: | ונחמתם. מבנין נפעל: 14:23: ונחמו אתכם. מבנין פעל הדגוש:
פירוש מלבי”ם
14:1: ויבא אלי אנשים מזקני ישראל יש הבדל בין זקני יהודה שישבו לפניו [למעלה ח] שהיו צדיקים וזקני ישראל היו רשעים: 14:3: האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם ר”ל שעבודת האלילים אינו אצלם במעשה לבד כי הם מצויירים אצלם בציור הלב שמאמינים ודבוקים בם בכל לבבם, ומכשול עונם נתנו נכח פניהם, שגם בחטאים שחוטאים בפועל לא לבד שחוטאים כי גם נתנו נכח פניהם את המכשול שמכשיל אותם בחטא והמסבב אותו, עד שמשתדלים שימצא תמיד הסבה שמביאה אותם אל החטא, וכיון שדבוקים כ”כ בחטאים בין במחשבה בין במעשה האדרש אדרש להם, הלא אחר שהם מומרים לעברות בפועל וכופרים מצד מחשבת ע”ז לא יש תקוה עוד שישובו: 14:4: לכן דבר, איש איש וכו’ אני ה’ נעניתי לו, ר”ל הוא אינו בא אל הנביא לדרוש ולדעת האמת, רק רוצה לעשות מזה עסק וענין, כי בא ברב גלוליו אינו בא ע”ד לעזוב את גלוליו, בהפך ע”י רוב גלוליו בא אל הנביא להתוכח עמו ולהכחיש דבריו: 14:5: למען תפש את בית ישראל בלבם, שעד עתה כבר נזרו בית ישראל מעלי כולם בגלוליהם במעשה הגלולים, והזקנים האלה רוצים לתפוש אותם גם בלבם שגם במחשבתם יתרחקו מעל ה’, ועי”ז באים אל הנביא להתוכח אתו, וי”ל שבזקנים האלה היו בעצמם נביאי שקר ובאו לשמוע דבר הנביא ולהפוך אותם כפי רצונם כמ”ש (ירמיהו כ״ג:ל׳) מגנבי דברי איש מאת רעהו: 14:6: לכן אמר אל בית ישראל אחר שהשיב אל הזקנים צוה לו נבואה ואזהרה אל בית ישראל שובו בעצמיכם והשיבו את אחרים מעל גלוליכם שהוא ע”ז ומעל כל תועבותיכם יתר התועבות שעושים במעשה: 14:7: כי איש וכו’ ובא אל הנביא לדרש לו בי, שהנביא ידרוש בי לדעת העתידות לו בשבילו, אני ה’ נענה לו בי, ר”ל לו נדמה כי הוא נענה בי, שמתעסק בי, ועושה לו ענין לדעת על ידי עתידות, לא לשמוע אל דברי ולשוב מחטאיו כי עדן גלוליו על לבו: 14:8: ונתתי פני באיש ההוא אפנה השגחתי להענישו והשמתיהו לאות ולמשלים, בדור הזה יהיה הוא עצמו לאות שיראו הנגעים שעליו ויהיה לאות לבני מרי, ואחרי מותו יהיה למשל שימשלו שיקרה לרשעים כמו שקרה לרשע זה, ואח”כ בדורות הבאים והכרתיו מתוך עמי ויאבד שמו וזכרו: 14:9: והנביא כי יפותה, שיצרו או ריעיו יפתוהו לדבר נבואות שקר ודבר דבר אני ה’ פתיתי והוא ידבר ויאמר שאני פתיתיו לילך בשליחות לנבאות, אז ונטיתי את ידי עליו להענישו: 14:10: ונשאו עונם, ובכ”ז גם המקבלים נבואתו ישאו עונם, ואין להם תירוץ שהתעה אותם, כי עון הדורש יהיה דומה אל עון הנביא, שלא היה להם לדרוש בנביאי שקר, וזאת אעשה למען לא יתעו עוד בית ישראל בעניני האמונה, ולא יטמאו בעברות ע”י נביאי השקר ולכן אעניש את נביאי השקר, וכיון בזה על אחאב בן קולי’ שקלם מלך בבל באש והיו לאות ולמשלים: 14:13: ארץ כי תחטא לי, הנה בתוכחה שבת”כ חשב ארבעה סדרים של מיני רעות, וכולם כלולים בארבעה שפטים הרעים שחשב פה, שבהם נכללו כל הרעות שבעולם, כי הרעות יהיו או שמיימים, והם דבר ורעב, או יבואו ע”י בעלי רצון שהם חיה רעה, או ע”י בני אדם שהם בעלי בחירה, והוא חרב, וכשתדקדק שם תראה שבסדר ראשון חשב תולדות דבר שהם מיני חולאים, ותולדות חרב ונגפתם לפני אויביכם, ובסדר שני חשב תולדות רעב ולא תתן ארצכם את יבולה, ובסדר ג’ חשב חיה רעה, ואח”כ בסדר ד’ חשב שנית חרב ואח”כ דבר ואחר כך רעב, הרי שרעב היא התוכחה הקשה שבכולם, ובזה התחיל פה, ארץ כי תחטא למעל מעל שהוא כשילכו קרי ארבעה פעמים, שאז יבואו עליהם כל סדרי המכות עד שאטה ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב כמ”ש בסדר הד’, בזה”ל בשברי לכם מטה לחם וכו’, והכרתי ממנה אדם ובהמה כמש”ש בסדר החמישי ואכלתם בשר בניכם שהיא הקללה היותר גדולה, (וכבר אמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אבל בפעם רביעית אין תקנה כמ”ש ועל ארבעה לא אשיבנה): 14:14: והיו שלשת האנשים האלה בתוכה, כי נח דניאל ואיוב היו בדור שהיו בלתי זכאים והם היו צדיקים בדור ההוא, נח בדור המבול, ודניאל בדור החרבן, ואיוב בדור שבא השטן לקטרג כמ”ש משוט בארץ ומהתהלך בה, וכן פגע אותם ד’ שפטים אלה, המבול היה רעה שמיימית, ואיוב נענש ע”י יסודות רוח ואש שהיו ג”כ רעה שמיימית, וע”י חרב שבא וכשדים, ודניאל ניצול מחרב ומחיה רעה המה בצדקתם ינצלו נפשם, פה אמר רבותא שהגם שבא התוכחה היותר קשה בכ”ז יועיל צדקתם להציל נפשם, ואין צריך לומר פה שלא יצילו בנים שזה פשיטא: 14:15: לו חיה רעה אעביר ואף אם אביא חיה רעה שהיא קלה מרעב ובאה קודם לו, וה”א שבזה יועיל צדקתם להציל אחרים: 14:16: שלשת ואף שיהיו שלשת האנשים ביחד, מ”מ אם בנים ואם בנות יצילו, ואמר רבותא אף שיהיו בנים ובנות רבים שקל יותר שיצלו מן החיה כי אריה אבי תרי לא נפיל, בכ”ז רק המה ינצלו, וכן אמר בחרב הגם שקל עוד יותר שבא תחלה בסדרי התוכחות בכ”ז לא יצילו את אחרים: 14:19: (יט-כ) או דבר אשלח אם בן או בת יצילו (פה תפס רבותא אף בן אחד לא יצילו כי הדבר ידבק יותר כשהרבה אנשים ביחד), המה בצדקתם יצילו נפשם שאפילו להציל נפשם יהיה צריך להביט על רוב צדקתם כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין: 14:21: ואף כי ארבעת שפטי הרעים כמו שהיו בירושלים ששלח כל ארבעה שפטים בפעם א’ (ותפס הסדר חרב רעב חיה רעה דבר, שכסדר זה באו לירושלים, שע”י חרב האויב נעשה רעב בעיר, וחיה רעה אכלה ההרוגים בחוץ, ודבר בפנים) והנה נותרה בה פלטה והם בנים ובנות המוצאים לגולה, ומדוע נותרו אלה? אמר שזה היה בההשגחה מפני שני טעמים א. להצדיק דין שמים שלא יאמרו בני בבל מדוע שפך ה’ חמתו עליהם כ”כ, ולכן הנם יוצאים אליכם וראיתם את דרכם ואז ונחמתם על הרעה אשר הבאתי כי תראו שהיה בדין ובמשפט, (טעם ב’) שבני גלות יכניה היו מצטערים על שהגלה אתהם קודם לכן, אבל עתה ונחמו אתכם כי תראו את דרכם וידעתם כי לא על חנם עשיתי, כי היה זה לתועלת גדול שהוציא אתכם קודם לכן, שאם היו נשארים בארץ היו גם הם משחיתים דרכם כי דורו של צדקיהו היו רשעים, כמ”ש חז”ל שהיה לטובה מה שהוציא גלות יהויכין והחרש והמסגר קודם לכן:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מסרב לדבר עם זקנים שליבם מלא גילולים — הדיאלוג מותנה בטהרת הלב
- אפיון - עונש וגלות | “אפילו נח, דניאל ואיוב” — גם שלושת הצדיקים הגדולים לא יציל דורם
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: כִמְהָם (Strong’s H3643) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רש”י: “נח, דניאל ואיוב” — שלושה מדורות שונים; צדיקות אישית אינה מספיקה להציל דור שלם. הפרדוקס: ה׳ עונה אלהם “לא אשאל” — עצם הבאת השאלה מיחזקאל מורה שה׳ לא ינחה אותם.