סימני הגלות — יחזקאל חוצה את הכלים
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם בְּת֥וֹךְ בֵּית־הַמֶּ֖רִי אַתָּ֣ה יֹשֵׁ֑ב אֲשֶׁ֣ר עֵינַ֩יִם֩ לָהֶ֨ם לִרְא֜וֹת וְלֹ֣א רָא֗וּ אׇזְנַ֨יִם לָהֶ֤ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽם׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ כְּלֵ֣י גוֹלָ֔ה וּגְלֵ֥ה יוֹמָ֖ם לְעֵינֵיהֶ֑ם וְגָלִ֨יתָ מִמְּקוֹמְךָ֜ אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם אוּלַ֣י יִרְא֔וּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ וְהוֹצֵאתָ֨ כֵלֶ֜יךָ כִּכְלֵ֥י גוֹלָ֛ה יוֹמָ֖ם לְעֵינֵיהֶ֑ם וְאַתָּ֗ה תֵּצֵ֤א בָעֶ֙רֶב֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם כְּמוֹצָאֵ֖י גּוֹלָֽה׃ לְעֵינֵיהֶ֖ם חֲתׇר־לְךָ֣ בַקִּ֑יר וְהוֹצֵאתָ֖ בּֽוֹ׃ לְעֵ֨ינֵיהֶ֜ם עַל־כָּתֵ֤ף תִּשָּׂא֙ בָּעֲלָטָ֣ה תוֹצִ֔יא פָּנֶ֣יךָ תְכַסֶּ֔ה וְלֹ֥א תִרְאֶ֖ה אֶת־הָאָ֑רֶץ כִּֽי־מוֹפֵ֥ת נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וָאַ֣עַשׂ כֵּן֮ כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֒יתִי֒ כֵּ֠לַ֠י הוֹצֵ֜אתִי כִּכְלֵ֤י גוֹלָה֙ יוֹמָ֔ם וּבָעֶ֛רֶב חָתַֽרְתִּי־לִ֥י בַקִּ֖יר בְּיָ֑ד בָּעֲלָטָ֥ה הוֹצֵ֛אתִי עַל־כָּתֵ֥ף נָשָׂ֖אתִי לְעֵינֵיהֶֽם׃ וַיְהִ֧י דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י בַּבֹּ֥קֶר לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הֲלֹ֨א אָמְר֥וּ אֵלֶ֛יךָ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֣ית הַמֶּ֑רִי מָ֖ה אַתָּ֥ה עֹשֶֽׂה׃ אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הַנָּשִׂ֞יא הַמַּשָּׂ֤א הַזֶּה֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה בְתוֹכָֽם׃ אֱמֹ֖ר אֲנִ֣י מֽוֹפֶתְכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתִי כֵּ֚ן יֵעָשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם בַּגּוֹלָ֥ה בַשְּׁבִ֖י יֵלֵֽכוּ׃ וְהַנָּשִׂ֨יא אֲשֶׁר־בְּתוֹכָ֜ם אֶל־כָּתֵ֤ף יִשָּׂא֙ בָּעֲלָטָ֣ה וְיֵצֵ֔א בַּקִּ֥יר יַחְתְּר֖וּ לְה֣וֹצִיא ב֑וֹ פָּנָ֣יו יְכַסֶּ֔ה יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹא־יִרְאֶ֥ה לַעַ֛יִן ה֖וּא אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וּפָרַשְׂתִּ֤י אֶת־רִשְׁתִּי֙ עָלָ֔יו וְנִתְפַּ֖שׂ בִּמְצוּדָתִ֑י וְהֵבֵאתִ֨י אֹת֤וֹ בָבֶ֙לָה֙ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֔ים וְאוֹתָ֥הּ לֹֽא־יִרְאֶ֖ה וְשָׁ֥ם יָמֽוּת׃ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר סְבִיבֹתָ֥יו עֶזְרֹ֛ה וְכׇל־אֲגַפָּ֖יו אֱזָרֶ֣ה לְכׇל־ר֑וּחַ וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בַּהֲפִיצִ֤י אוֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֥י אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ וְהוֹתַרְתִּ֤י מֵהֶם֙ אַנְשֵׁ֣י מִסְפָּ֔ר מֵחֶ֖רֶב מֵרָעָ֣ב וּמִדָּ֑בֶר לְמַ֨עַן יְסַפְּר֜וּ אֶת־כׇּל־תּוֹעֲבֽוֹתֵיהֶ֗ם בַּגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם לַחְמְךָ֖ בְּרַ֣עַשׁ תֹּאכֵ֑ל וּמֵימֶ֕יךָ בְּרׇגְזָ֥ה וּבִדְאָגָ֖ה תִּשְׁתֶּֽה׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־עַ֣ם הָאָ֡רֶץ כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה לְיוֹשְׁבֵ֤י יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לַחְמָם֙ בִּדְאָגָ֣ה יֹאכֵ֔לוּ וּמֵימֵיהֶ֖ם בְּשִׁמָּמ֣וֹן יִשְׁתּ֑וּ לְמַ֜עַן תֵּשַׁ֤ם אַרְצָהּ֙ מִמְּלֹאָ֔הּ מֵחֲמַ֖ס כׇּֽל־הַיֹּשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ וְהֶעָרִ֤ים הַנּֽוֹשָׁבוֹת֙ תֶּחֱרַ֔בְנָה וְהָאָ֖רֶץ שְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֑ה וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם מָֽה־הַמָּשָׁ֤ל הַזֶּה֙ לָכֶ֔ם עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר יַֽאַרְכוּ֙ הַיָּמִ֔ים וְאָבַ֖ד כׇּל־חָזֽוֹן׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִשְׁבַּ֙תִּי֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה וְלֹֽא־יִמְשְׁל֥וּ אֹת֛וֹ ע֖וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֚י אִם־דַּבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽרְבוּ֙ הַיָּמִ֔ים וּדְבַ֖ר כׇּל־חָזֽוֹן׃ כִּ֠י לֹ֣א יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד כׇּל־חֲז֥וֹן שָׁ֖וְא וּמִקְסַ֣ם חָלָ֑ק בְּת֖וֹךְ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲדַבֵּר֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וְיֵ֣עָשֶׂ֔ה לֹ֥א תִמָּשֵׁ֖ךְ ע֑וֹד כִּ֣י בִימֵיכֶ֞ם בֵּ֣ית הַמֶּ֗רִי אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וַעֲשִׂיתִ֔יו נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם הִנֵּ֤ה בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ אֹֽמְרִ֔ים הֶחָז֛וֹן אֲשֶׁר־ה֥וּא חֹזֶ֖ה לְיָמִ֣ים רַבִּ֑ים וּלְעִתִּ֥ים רְחוֹק֖וֹת ה֥וּא נִבָּֽא׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לֹא־תִמָּשֵׁ֥ךְ ע֖וֹד כׇּל־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וְיֵ֣עָשֶׂ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
12:3: כְּלֵי גוֹלָה. כְּלִי לִשְׁתּוֹת, וּמְקִידָה קְטַנָּה (משנה שבת כד,ה) לָלוּשׁ בָּהּ חֲרָרָה (תנחומא בא ט), אוֹת לְבֵית יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן, וְלֹא יִצְטָרְכוּ לָלוּשׁ בָּצֵק בְּגוּמָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהַחֲצָצִים נִכְנָסִים בְּתוֹכוֹ; וְהֵם לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְהֻצְרְכוּ לְכָךְ, וְהוּא הַכָּתוּב בְּסֵפֶר קִינוֹת ״וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנִּי״ (איכה ג:טז) – בְּמִדְרַשׁ קִינוֹת (איכה רבה א:כב): | וְגָלֵה יוֹמָם. מִיּוֹם אֶל יוֹם, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים, נְהוֹג בְּעַצְמְךָ כְּאָדָם הַמֵּכִין צְעָדָיו לְגָלוּת, שֶׁיִּרְאוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְיִשְׁאֲלוּ: מַה מַּעֲשֶׂיךָ? וְאַתָּה תַּגִּיד לָהֶם: שֶׁסִּימָן הוּא לְצִדְקִיָּהוּ וְעַמּוֹ; וְיִשְׁלְחוּ אֵלֵיהֶם אֵלּוּ אֶת שְׁלוּחֵיהֶם, וְיוֹדִיעוּ לַאֲחֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁם כְּכָל אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ מִפִּיךָ. וְכֵן כָּל ׳יוֹמָם׳ שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן ׳יוֹם יוֹם׳ הוּא, דָּבָר הַנּוֹהֵג יָמִים רַבִּים, כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם, וֶאֱמֶת דְּבָרָיו: | אוּלַי יִרְאוּ. שֶׁמָּא יָבִינוּ, אֶפְּרְצְבְרוֹנְ״ט בְּלַעַ״ז: | כִּי בֵית מְרִי הֵמָּה. לְפִיכָךְ עֲדַיִן הוּא שֶׁמָּא: 12:4: כְּמוֹצָאֵי. קוֹמָ״א אִישׁוּאָ״שׁ בְּלַעַ״ז: 12:5: חֲתָר לְךָ בַקִּיר. סִימָן לְצִדְקִיָּהוּ שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ מַחְתֶּרֶת מְעָרָה (יחזקאל יב:יג), כִּי יָרֵא לָצֵאת דֶּרֶךְ בְּפַרְהֶסְיָא מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים: 12:6: בָּעֲלָטָה תוֹצִיא. לִכְשֶׁתֶּחְשַׁךְ תּוֹצִיא אֶת כֵּלֶיךָ: 12:7: כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם. יוֹם יוֹם הָיִיתִי מַרְאֶה לָהֶם שֶׁאֲנִי מְתַקֵּן לְעַצְמִי כְּלֵי גוֹלָה: 12:10: הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה. עַל הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֲנִי מַרְאֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה; לְשׁוֹן נְבוּאָה: 12:12: פָּנָיו יְכַסֶּה. מֵחֲמַת כְּלִימָה, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הָעִיר לַיְלָה: 12:13: וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו. מְעָרָה הָיְתָה לוֹ מִבֵּיתוֹ עַד עַרְבוֹת יְרִיחוֹ, וְיָצָא דֶּרֶךְ הַמְּעָרָה (פסיקתא רבתי כו); מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא צְבִי אֶחָד לִפְנֵי חֵיל כַּשְׂדִּים, וְהָלַךְ לִפְנֵיהֶם עַל גַּג הַמְּעָרָה וְהֵם רוֹדְפִים אוֹתוֹ, וּכְשֶׁיָּצָא צִדְקִיָּהוּ מִן הַמְּעָרָה בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ רָאוּהוּ יוֹצֵא וּתְפָשׂוּהוּ (ראה רש״י מלכים ב כה:ד; ירמיה לט:ד): | וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה. כִּי בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת דִּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו, וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוֹ לְבָבֶל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר מְלָכִים (מלכים ב כה:ה-ז) וּבְיִרְמְיָה (לט:ה-ז): 12:14: וְכָל אֲגַפָּיו. שָׂרָיו. וּמְנַחֵם פָּתַר בּוֹ לְשׁוֹן כְּנָפַיִם: | אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ. אֶפַּנְדְרִ״י בְּלַעַ״ז, הֵם יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְשָׂרֵי הַחַיָּלִים שֶׁגָּלוּ לְמִצְרַיִם, וְשָׁם הִשִּׂיגָתָם חַרְבּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר כְּשֶׁהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם (ירמיה מג:ז-יג): 12:16: לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם. וְיֹאמְרוּ: בַּעֲוֹנֵינוּ לָקִינוּ, כִּי כָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂינוּ; וְאוֹדִיעַ כִּי לֹא עַל חִנָּם כִּלִּיתִים: 12:19: מִמְּלוֹאָהּ. מֵעָשְׁרָהּ: | מֵחֲמַס כָּל הַיּוֹשְׁבִים בָּהּ. בַּעֲוֹן חֲמַס יוֹשְׁבֶיהָ: 12:20: הַנּוֹשָׁבוֹת. לִי״שׁ אַשֵׁיּיאַ״שׁ בְּלַעַ״ז: 12:22: מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה. לָמָּה אַתֶּם מוֹשְׁלִים כֵּן תָּמִיד בְּפִיכֶם, לִמְשׁוֹל דָּבָר זֶה: | יַאַרְכוּ הַיָּמִים. וְלֹא תָבֹא הַפּוּרְעָנוּת, וּבְתוֹךְ כָּךְ יֹאבַד הַחָזוֹן הָרָע שֶׁהַנְּבִיאִים נִבָּאִים לָנוּ, וְיִשְׁתַּכַּח וְיִשְׁתַּקֵּעַ: 12:23: יִמְשְׁלוּ. לְשׁוֹן מָשָׁל: 12:24: כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא. לֹא יוּכְלוּ עוֹד נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר לְהַבְטִיחַ אֶתְכֶם שָׁלוֹם עַל שֶׁקֶר, כִּי מְהֵרָה אַקְדִּים אֶת דִּבְרֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת לָבוֹא: | מִקְסַם חָלָק. דִּבְנַיְּלָ״א בְּלַעַ״ז, קֶסֶם שֶׁל חֲלַקְלַקּוּת: 12:25: תִּמָּשֵׁךְ. שר״א אֲלוֹנְגִי״אָ בְּלַעַ״ז: 12:27: לְיָמִים רַבִּים. הַנְּבוּאָה לֹא תִתְקַיֵּים אֶלָּא לִזְמַן מְרֻבֶּה:
פירוש רד”ק
12:1: ויהי דבר: 12:2: בן אדם עינים להם לראות ולא ראו. שהרי ראו שגלו הם וכאילו לא ראו ולא שמעו דברי תוכחותיך וכאילו לא שמעו עדי’ מחזיקים ידי הנשארים בירושלם שהיו שולחים להם נביאיהם וקסמים כי לא יגלו הנשארים ושמעיהו הנחלמי ששלח ספרים אל כל העם אשר בירושלם להבטיחם על שקר: 12:3: ואתה בן אדם עשה לך. תקן לך כלי גולה והם מקל ותרמיל וכוס וכד וקערה ותעשה זה לאות שכן יגלו יושבי ירושלם ותעשה זאת לעיני בני הגולה שמבטיחום על שקר יושבי ירושלם לאמר שלא יגלו: | וגלה יומם. מן היות השמש על הארץ יקרא יומם אבל יום כולל פעמים היום והלילה וצוהו שני דברים האחד לגלות ממקום למקום באותה העיר שהיה יושב בה עם בני הגולה ויגלה לבית רחוק מביתו במקום שיהיו בני הגולה רואים וזה יהיה סימן ואות ליושבי ירושלם שיגלו ממנה ביומם בעוד יומם יקדר שמשם והאות האחר שיחתר בקיר העיר לילה כאדם היוצא בגנבה וישא כלי גולה על כתפו ויצא לו דרך החור ויכסה פניו בצאתו שלא יראנו אדם כאדם שיש לו בשת וזה יהיה אות לצדקיהו שיצא מירושלים לילה כמו שכתוב ויברחו ויצאו לילה מן העיר: 12:4: והוצאת כליך ככלי גולה. כמו שמוציא אדם כלי גולה שקו בכתפו ומקלו בידו: | כמוצאי גולה. כמו שיצא אדם בגולה סר וזעף: | מוצאי. שם כמו מוצאי בקר וערב והאחד כמוצא מים: 12:5: לעיניהם. והוצאת בו במקום חתירת הקיר תוליך כליך רוצה לומר שיהיה החור מקום צר ויוציא בו כליו ואחר כך יצא הוא: 12:6: לעיניהם, בעלטה. בחשך בלא נר כאדם שיש לו בשת בצאתו ולא ירצה שיראוהו בני אדם: | ולא תראה את הארץ. על דרך בושנו מאד כי עזבנו ארץ: 12:7: ואעש, ביד. לא בכלי ברזל שחותרים בו כדי שלא ישמעו קולו וכמו כן כאדם היוצא פתאם בחפזון שאין לו פנאי לקחת כליו כן צדקיהו ושריו כשראו שרי מלך בבל ברחו מיד ויצאו בחפזון ואע”פ שאינו כתוב שם שחתרו בקיר כיון שאמר הנה בקיר יחתרו אמת כן היה וכן נראה מדרך הסברא כי הם יצאו דרך גן המלך שנכנסו דרך פתח הגן וחתרו בקיר הגן שכנגדה לצאת בו וביד חתרו בו כי לא היה להם כלי ברזל לחתור בו כי בחפזון יצאו וברחו: 12:8: ויהי: 12:9: בן אדם: 12:10: הנשיא המשא הזה בירושלם. פירושו כתרגומו על רבא מטל נביאותא הדא בירושלם והנשיא הוא צדקיהו: 12:11: אמור אני כן יעשה להם. ולא אמר כן יעשו להם לפי שעל כרחם גלו בגולה בשבי כי יש גולה שאינה שבי כמו וגם גולה אתה למקומך ויגלום אל מנחת: 12:12: והנשיא, אל כתף ישא. בגדיו כאדם בורח שמרים בגדיו על כתפו ללכת קל מהרה: | בעלטה. כי בלילה יצא כמו שכתוב בקיר יחתרו להוציאו בו בקיר הגן יחתרו לו עבדיו להוציאו בו: | יען אשר לא יראה לעין. הארץ. בעבור שלא יראה את הארץ בצאתו: | יכסה פניו. כי בשת הוא לו שיברח מן העיר שהיה מולך עליה ויונתן תרגם בכותלא יחתרון לאפקותא בית אפוהי יכסי חלף דחב ינקרון ית עינוהי ולא יחזי ית ארעא: 12:13: ופרשתי. שאתן בלב הכשדים לרדוף אחריו ולהשיגו. ובדרש מערה היתה מבית צדקיהו עד ערבות ירחו וברח לו צדקיהו דרך המערה והקדוש ברוך הוא זמן צבי והלך על גג המערה ורדפו הכשדים אחר הצבי וכשהגיע על פתח המערה היה צדקיהו יוצא ולכדוהו וזהו שאמר יחזקאל ופרשתי: | ואותה לא יראה. כי מלך בבל עור עיניו ברבלתה: 12:14: וכל אשר סביבותיו עזרה. בה”א כמו אהלה ופירוש סביבותיו אותם שהיו עומדים סביבות צדקיהו שהיו לעזור לו שלא לנפול אל הכשדים והיו רוצים להלחם כנגדם ועוברים על דברי הנביא שאמר לצדקיהו אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך ואמר והביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו: | וכל אגפיו. בני חילו וכן אתה וכל אגפיך ות”י משיריתיה. ואדני אבי ז”ל פירש אגפיו אגפיך האל”ף נוספת והוא מתרגום כנפים גפין והחיילות יקראו כנפים כמו שכתוב והיה מוטות כנפיו מלא רחב ארצך: | אזרה לכל רוח. שהרי הלכו מהם למצרים עם יוחנן וכן ברחו מהם בשאר ארצות וחרב אריק אחריהם כמו שאמר להם ירמיהו הנביא והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם: 12:15: וידעו. אז בהתקיים הנבואה להם ידעו כי אני ה’ ויספרו זה לזה בגוים אשר באו שם את כל תועבותם שעשו כי בעונשם בא להם כל זה כמו שדבר ה’ על ידי נביאיו ואז ידעו כי אני ה’: 12:16: והותרתי. מבואר הוא: 12:17: ויהי. 12:18: בן אדם לחמך ברעש תאכל. ברעש הגוף וברתת וכן ברעד תנועת הרתת כמו וירגז המלך: 12:19: ואמרת אל עם הארץ. הם בני הגולה: | אל אדמת ישראל. כמו על כלומר ליושבי ירושלם וליושבים על אדמת ישראל: | למען תשם ארצה. שרשו ישם וכן והבמות תשמנה וכנוי ארצה לירושלם: | ממלואה. מהמלוי שהיה בה מעם ומנכסים: 12:20: והערים. מבואר הוא רוצה לומר הערים הממלאים את ירושלם והם כרכים ועיירים אחרים הסמוכים לה הבאים לשם לדין ולמלך: 12:22: בן אדם, לכם. על דרך שאמר למשה רבינו עד אנה מאנתם לשמור מצותי או אמר לנביא שיאמר לישראל מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל שאתם אומרים שלא תחרב ועוד שאתם אומרים יארכו ימים ואבד כל חזון זה שהנביאים אומרים לנו בשם ה’ אלהי אמת כי תחרב הארץ ונגלה ממנה יאריכו ימי החזון שהם מתנבאים כמו שהיו אומרים לא בקרוב בנות בתים: | ואבד כל חזון. פירושו יאבד הדבר הבא בפי הנביאים האומרים חזון כי למרחוק הם מתנבאים ובין כך שיארכו הימים יאבד כל חזון שלא יתקיים כי מתוך אריכות דברי הנביאים לא יתקיימו דבריהם אבל אנו נעמוד על הארץ תמיד והנה היו הם מתכוונים בזה המשל להכעיס השם יתברך כי הם היו יודעים באמת שסופם לגלות מן הארץ כשיעשו עכו”ם וגזל ושפיכות דמים רק שהיו מתחזקים בדברי נביאי השקר האומרים להם שלא יהיה לכם וקרא הדבר הזה משל ואף על פי שהוא מליצה לפי שהיה הדבר הזה בפיהם תמיד כמשל הנשא בפי האדם תמיד: | יארכו. מן הקל בפלס יעמדו למשפט: 12:23: לכן אמר. מבואר הוא: 12:24: כי לא יהיה עוד כל חזון שוא. כי לא נבואתי כנבואת נביאיכם שאומרים דבר ולא יבא כי דברי יתקיים ובהתקיים דברי שתחרב הארץ יתבטלו דברי נביאי השקר והם גם כן יסופו ולא יהיה עוד בתוך בית ישראל חזון שוא: | ומקסם חלק. ומקסם פתח ואף על פי שאיננו סמוך כי חלק שם תאר ואילו היה שם היה הסמיכות נכון כמן חזון שוא אבל אם חלק שם תאר כמו ואנכי איש חלק לא יהיה מקסם סמוך ואם הוא פתח הנה מצאנו כמוהו משפט אחד יהיה לכם ולשומו מרמס ויהי המלצר. ואפשר שיהיה מקסם סמוך ויהיה חלק תאר לאיש הדובר חלקות והוא נביא השקר ומקסם וקסם ענין כולל מלאכה שיעשו אותה לדעת העתידות: | בתוך בית ישראל. כן הוא. והספרים שכתוב בתוך בני ישראל טעות הוא כי כן היא המסרה כל קריאה בתוך בני ישראל בר מן דין בתוך בית ישראל: 12:25: כי אני. אין דברי כדברי החוזים שוא כי מה שאני מדבר על ידי נביאי יהיה ויעשה וזו הגזרה שדברתי עליכם לא תמשך עוד: | אדבר דבר. איזה דבר שאדבר יעשה: | תמשך. לשון נקבה על הגזרה כי הדבר ההוא גזרה נגזרת מהאל: | ועשיתיו. תחילה אמר ויעשה ואחר כך ועשיתיו שלא תאמר יעשה הדבר דרך מקרה אלא אני אעשה הדבר כמו שדברתי אותו טרם באו: 12:26: ויהי. עוד. שנה הענין הזה לחזק הענין כי על כל פנים תבא הגזרה בקרוב ומבואר הוא:
פירוש מלבי”ם
12:2: בתוך בית המרי אתה יושב והראיה לזה אשר עינים להם לראות ולא ראו כי מי שלא הוכן בטבעו להכיר נסי ה’ ונפלאותיו מתוך מעשיו ואין לו השרשים של האמונה אינו נקרא ממרה, רק אויל וסכל, אבל הם עינים להם לראות וכשאינם רואים הם ממרים, (כמ”ש החרשים שמעו והעורים הביטו לראות (ישעיה מ”ג) עממ”ש): | אזנים ר”ל עכ”פ הגם שאין רואים בעיניהם הלא יש להם אזנים לשמע מפי הנביאים שהם יגידו למו, ולא שמעו וזה מצד כי בית מרי המה לא מצד הסכלות: 12:3: ואתה בן אדם לכן צוה שיעשה הנביא מעשים שיראו בעינים את המעותד לבא עליהם וגם שישמעו באזניהם כי הנביא יפרש להם את הדבר שיראה, להם עשה לך, צוהו לעשות ג’ דברים א. שיעשה כלי גולה, ויגלה יומם, ר”ל יום אחד, לעיניהם, דהיינו שיגלה ממקום למקום בתוך העיר, ב. וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם היינו שיגלה ממקום שהוא שם היינו מן העיר הזאת אל עיר אחרת, וזה יהיה סימן על שני הגליות שעברו כבר כמ”ש גלו בשמונה גלו בתשעה אולי יראו כי בית מרי המה כי מזה יזכרו בשני הגליות שעברו עליהם: 12:4: והוצאת, ג. צוהו עוד שיגלה פעם שלישית בגלות קבוע שיוציא את כליו ככלי גולה שזה סימן על גלות השלישי שעתיד להיות שאז יוציאו כל כליהם ולא ישאר מאומה, כאדם שיוצא לגלות עם כל אשר לו על מנת שלא ישוב עוד ואתה צוה לו עוד שבגלות הזה הג’ יעשה א”ע כאילו רוצה לברוח מן הגלות ההכרחי שיגלה ע”י האויב, ויצא בערב בהחבא לצד אחר שלא אל הצד שיצא יומם בג’ פעמים הראשונים עד שידמה כמוצאי גולה, כהיוצא לגולה ברצון לגולה אחרת, שלא אל הגולה ההכרחי שרוצה האויב להוליכו, וזה היה משל על צדקיהו שרצה לברוח בלילה, עד שבעת שנבקעה העיר והיו העם מוכנים לצאת לגולה לבבל רצה הוא לצאת בלילה בהחבא לצד אחר ובזה צוה לו שיעשה ג”כ ג’ סימנים, א. שיצא בערב בחשך ולא ביום, ב. שלא יצא דרך שער העיר רק דרך מחתרת, וז”ש לעיניהם חתר לך בקיר כמ”ש ויצאו דרך שער בין החומותים, ג. באיכות נשיאת כליו, ועל זה אמר לעיניהם על כתף תשא שישא כל כליו בפעם א’ על כתפו כדרך הבורח, ושיוציאם בעלטה, שכ”ז סימנים על הבריחה, עוד צוהו ענין אחר פניך תכסה ולא תראה את הארץ שאחר שיעשה הסימנים האחרונים המורים על בריחת צדקיהו יכסה פניו להיות לאות שיכוסה פני צדקיהו הבורח ולא יראה מהלכו עד שישוב ליד האויב ולארץ בבל, כי מופת נתתיך שכ”ז מופת לבית ישראל מה שיקרה להם ולמלכם: 12:7: ואעש כן כלי הוצאתי ספר העקר של הוצאת הכלים שמורה על גלות הג’ כי שני הגליות הראשונים שעליהם רמז במ”ש שני פעמים וגלה יומם, וגלית ממקומך, כבר היו, ובערב שאחר שגלה יומם מן העיר שב כמתגנב בערב אל העיר וברח לצד האחר דרך מחתרת, וספר שעשה את המחתרת ביד בל ישמע קול מקבות וכלי ברזל: 12:8: (ח-ט) ויהי דבר ה’ אלי בבקר אחר שהראם זאת לעיניהם (נגד מ”ש אשר עינים להם לראות) הניח להם זמן כל הלילה שישימו זאת על לבם, וישאלו, כמ”ש הלא אמרו אליך מה אתה עושה ובבקר צוהו שיאמר להם הנמשל בפירוש, (נגד מ”ש אשר אזנים להם לשמוע): 12:10: הנשיא המשא הזה, פירש לו שהנושא שעליו מרמז המשא הזה הוא הנשיא צדקיהו, והמקום שבו יתהוה הדבר שעליו רמז במשא הוא בירושלים שהוא יצא לערב כמוצאי גולה ויכסה פניו, ויתר הנושאים שרמז עליהם במשא הוא כל בית ישראל, אשר המה בתוכם ר”ל בכ”מ שגרים שם בא”י: 12:11: אמר אני מופתכם, שכל המעשים שעשיתי כן יעשה להם, שנגד מה שגלה הנביא ג’ פעמים, הוא הסימן כי בגולה בשבי ילכו, ר”ל שני פעמים הראשונים מורה על הגולה היינו שני הגליות שעברו, והפעם השלישי שיצא עם כליו מורה שילכו בשבי בימי צדקיה, שהשבי קשה מן הגולה שהוא ע”מ שלא ישוב עוד מארץ שביו: 12:12: והנשיא ומ”ש ואתה תצא בערב כמוצאי גולה זה מרמז על הנשיא שירצה לברוח, ואל כתף ישא כל אשר לו, ושיהיה בעלטה ואופל ושיחתרו בקיר בין החומותים, ונגד מ”ש פניך תכסה, כן פניו יכסה למען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ, בזה כלל שני רמזים, א. כמו שהנביא כסה פניו ברצונו כן המלך כסה עד עתה פניו ברצונו ולא השגיח על עניני העם והנהגתם, וז”ש שלא יראה לעין הוא בעצמו את הארץ להשגיח עליה לעשות צדק ומשפט, ב. כמו שע”י שכסה פניו לא יכול לראות את הארץ כן יען שכסה המלך פניו עד עתה לא יראה עתה הדרך הנכון: 12:13: ופרשתי את רשתי עליו ויפול ביד האויב אשר השיגוהו בערבות ירחו והבאתי אותו בבלה ואותה לא יראה כי ינקרו עיניו, וזה משל השני על כיסויו הפנים וחסרון הראיה: 12:14: וכל אשר סביבתיו בין עזרו שהם חיילותיו, ובין בכל אגפיו היוצאים אתו אזרה לכל רוח כמש”ש וכל חילו נפוצו מעליו וחרב אריק אחריהם כי נהרגו אח”כ בארצות שונות: 12:15: וידעו ר”ל ובזה ארויח שני דברים א. שהם עצמם ידעו כי אני ה’ בעת שאפיץ אותם בגוים, ויכירו שיש אלהים שופטים בארץ: 12:16: והותרתי, ב. שלכן אותיר מהם אנשי מספר גם מן הרשעים שגם בגלותם לא יכירו את ה’ (כמו אלה שהלכו למצרים והקטירו שם למלכת השמים (ירמיהו מ״ד:י״ז)), למען יספרו את כל תועבותיהם בגוים ויראו גם הגוים ויכירו שהענשתי אותם בדין ובמשפט על תועבותם, וידעו כי אני ה’ ועיני משוטטות בכל הארץ: 12:18: לחמך צוהו שיאכל לחמו ברעש, שמתירא מן האויב וכדואג שיכלה לחמו: 12:19: ואמרת שזה סימן ליושבי ירושלם שבעת המצור יאכלו לחמם בדאגה וזה יהיה סבה למען תשם ארצם, כי אם לא היו באים במצור ולא היו נלחמים עם נבוכדנצר רק היו משלימים אתו לא היה מחריב ארצם, וכ”ז יהיה מחמס כל היושבים בה שע”י החמס אתן בלבם שילחמו עם נבוכדנצאר ושיוחרב ארצם, ויהיה החורבן, א. לעונש על החמס העבר: 12:20: והערים ב. ועוד יושג בזה תועלת שע”י שהערים הנושבות תחרבנה עי”כ ידעו כי אני ה’, וישימו לב להאמין בה’ ובהשגחה ושכר ועונש: 12:21: ויהי דבר ה’ הנה באו אל הנביא שתי דברות הדבור הראשון לעומת שהיו אומרים שדבר הנביא לא תתקיים כלל, והיו ממשילים דבריו אל דברי החוזים בכוכבים שהיו בטלים ברבות הימים, והדבור השני לעומת מה שהיו אומרים על כל פנים לא יתקיימו במהרה רק לימים רבים: 12:22: בן אדם מה המשל הזה, שהם לקחו משל ודמיון ממה שקרה להגדת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שלפעמים לא יבוא דבריהם, כי העתידות שיגידו חוזי כוכבים שיחויבו מצד המערכת נקשרות עם הזמן, ועת יארך הזמן ישתנה המערכת ויחויבו ענינים אחרים הפך ממה שראו בזמן הקודם, וז”ש יארכו הימים, ב. העתידות שיגידו מצד המערכת נקשרות עם הסבות ומסובבי הטבע ועת ישתנה אחד מן הסבות ברבות הימים יאבד החזון ולא יבא, וז”ש ואב כל חזון, וזאת לקחו למשל אל נבואת הנביאים אשר נבאו בשם ה’, אמר להם מה המשל הזה לכם ר”ל הלא המשל הזה אינו נאות לכם בית ישראל שאתם אינכם תחת המזל, רק תחת ההשגחה, וכן מה המשל הזה על אדמת ישראל הלא ארץ ישראל אינה תחת המערכה רק ארץ אשר ה’ דורש אותה: 12:23: לכן אמר אליהם השבתי את המשל הזה, ר”ל א. שלא ימשלו המשל הזה אף לפי שטתם שהענין תלוי במערכת, ב. ולא ימשלו אותו עוד בישראל, כי יכירו שאף אם יצדק המשל הזה בעכו”ם שהם תחת המערכה אינו צודק בישראל שאינם תחת המערכה, ומפרש (נגד מ”ש השבתי את המשל) כי אם דבר אליהם קרבו הימים שהדבר קרוב בין בזמן ובין בסבות הטבע, שעז”א ודבר כל חזון, וא”כ אף אם יהיה תלוי במערכה בוא יבוא ולא יתבטל, ב. נגד מ”ש ולא ימשלו אותו עוד בישראל, אמר כי לא יהיה עוד חזון שוא לא חזון ע”י כוכבים שרואין דבר שוא ולא מקסם חלק בתוך בני ישראל ר”ל ולא קסם על ידי חכמי התולדה וכח המשער שידברו חלקות להחניף את העם: 12:25: כי אני ה’ אדבר כי ידעו שהנבואה היא רק מה’ ע”י ההשגחה האישיית הבלתי נקשרת עם הזמן והטבע ומסובביה, ויש הבדל בין דבר החוזה בכוכבים ובין דבר הצופה ברוח אלהים, שהחוזה בכוכבים יגיד מה שמחויב לפי סדר המערכה להשתלשל ממצב הכוכבים שיהיה בזמן פלוני, שיעמוד כוכב פלוני נגד פלוני במצב איבה ויחויב ממנו כו”כ, ויוכל להיות שהחוזה לא ידע שאר התולדות הנקשרות עמו ושיהיה סבה אחרת ומצב אחר נעלם מעיניו שלפיהו ישתנה הענין, או שהחוזה לא כוון הזמן היטב, אבל הנביא בשם ה’ כשיאמר שה’ דבר להביא רע בזמן פלוני, אינו אומר שהרע מחויב לבא ומוכרח מצד התולדה, רק שאומר שאז יגזור ה’ שיבא הרע, כי גזרת ה’ היא המעשה המביא את הרע אל המציאות, וה’ דבר אל הנביא שבעת פלוני ידבר ויגזור שתבא הרעה, וזה עצמו יהיה המעשה שיביא את הרע, וזה אין תלוי בשום סבה אפשריית השינוי, כי רצון ה’ לא ישתנה, וז”ש כי אני ה’ אדבר את אשר אדבר אני אדבר אל הנביא ואודיע אותו את אשר אדבר בזמן פלוני ואת אשר אגזור אז, והדבור עצמו שאדבר אז יהיה המעשה, וז”ש אשר אדבר דבר ויעשה, שע”י הדבור יעשה, וממילא לא תמשך עוד, כי אין שום סבה שיעכב ביד ה’, שהגם שלפעמים יעכב ה’ את הגזרה ומאריך אף ולא ידבר דבר הגזרה אולי ישובו העם בתשובה, אבל בימיכם בית המרי שאין תקוה שתשובו בתשובה כי נתמלאה הסאה, אדבר דבר ועשיתיו, ר”ל והדבור עצמו יהיה המעשה: 12:26: ויהי דבר ה’, עתה בא אליו הדבור השני לעומת מה שהיו אומרים שהגם שדברי הנביא באו בשם ה’ ודבר ה’ לא תשוב ריקם, בכ”ז הלא גם ה’ ידבר לפעמים מה שיהיה לימים רבים ולא יביא הרעה תיכף אולי ישובו, כמו שהיה ברוב היעודים הקשים שארך זמנם, וז”ש הנה בית ישראל אמרים החזון אשר הוא חזה לימים רבים, החזון הוא מה שרואה במחזה הנבואה, והנבואה היא מה שנשלח לנבא ולהודיע אל העם, והם אומרים שהחזון הוא לימים רבים, וגם מה שהוא מנבא בשליחות אל העם ג”כ הוא לעתים רחוקות: 12:28: לכן אמר אליהם כה אמר ה’ לא תמשך עוד כל דברי, ר”ל הגם שעד עתה פעמים שנמשך כלל הגזרה אולי ישובו בתשובה, ולפעמים נמשך מקצת הדבר, שלא הביא הרעה כולה תיכף רק מקצתה אולי ישובו, כ”ז היה עד עתה שלא נחתם גז”ד ומה שדבר את הרע לא היה כדי שיעשה רק כדי שלא יעשה, ר”ל כדי שישובו בתשובה ולא יעשה הרע, אבל עתה לא תמשך עוד כל דברי ר”ל אף מקצת מדברי, כי אשר אדבר דבר יהיה כדי שיעשה ולא אמתין פן ישובו בתשובה כי נחתם גז”ד:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “עשה לך כלי גולה” — ה׳ מצווה יחזקאל לחצות כלים כאמצעי הדגמה לגולה
- אפיון - עונש וגלות | מחיצת “המחיצה” בלילה — מחזה נבואי של גלות המלך: ישא על כתפיו בחשכה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: כִמְהָם (Strong’s H3643) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: כְּסִיל (Strong’s H3685) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,עמוס,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“הנשיא” = צדקיהו: יחזקאל מתאר בדיוק איך יגלה צדקיהו — ינוס בלילה, נלכד, יסומא. השוו ירמיהו לט: “ואת עיני צדקיהו עיוור”. הנביא בגלות מנבא על גלות המלך שעדיין בירושלים.