חזון שיקוצי המקדש — “יוצא מן הפתח”
פסוקים
וַיְהִ֣י׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֗ית בַּשִּׁשִּׁי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ אֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בְּבֵיתִ֔י וְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה יוֹשְׁבִ֣ים לְפָנָ֑י וַתִּפֹּ֤ל עָלַי֙ שָׁ֔ם יַ֖ד אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה דְמוּת֙ כְּמַרְאֵה־אֵ֔שׁ מִמַּרְאֵ֥ה מׇתְנָ֛יו וּלְמַ֖טָּה אֵ֑שׁ וּמִמׇּתְנָ֣יו וּלְמַ֔עְלָה כְּמַרְאֵה־זֹ֖הַר כְּעֵ֥ין הַחַשְׁמַֽלָה׃ וַיִּשְׁלַח֙ תַּבְנִ֣ית יָ֔ד וַיִּקָּחֵ֖נִי בְּצִיצִ֣ת רֹאשִׁ֑י וַתִּשָּׂ֣א אֹתִ֣י ר֣וּחַ׀בֵּֽין־הָאָ֣רֶץ וּבֵ֣ין הַשָּׁמַ֡יִם וַתָּבֵא֩ אֹתִ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ְמָה בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֗ים אֶל־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר הַפְּנִימִית֙ הַפּוֹנֶ֣ה צָפ֔וֹנָה אֲשֶׁר־שָׁ֣ם מוֹשַׁ֔ב סֵ֖מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַמַּקְנֶֽה׃ וְהִ֨נֵּה־שָׁ֔ם כְּב֖וֹד אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּמַּרְאֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי בַּבִּקְעָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם שָׂא־נָ֥א עֵינֶ֖יךָ דֶּ֣רֶךְ צָפ֑וֹנָה וָאֶשָּׂ֤א עֵינַי֙ דֶּ֣רֶךְ צָפ֔וֹנָה וְהִנֵּ֤ה מִצָּפוֹן֙ לְשַׁ֣עַר הַמִּזְבֵּ֔חַ סֵ֛מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַזֶּ֖ה בַּבִּאָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה (מהם) [מָ֣ה הֵ֣ם] עֹשִׂ֑ים תּוֹעֵב֨וֹת גְּדֹל֜וֹת אֲשֶׁ֥ר בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֣ל׀ עֹשִׂ֣ים פֹּ֗ה לְרׇֽחֳקָה֙ מֵעַ֣ל מִקְדָּשִׁ֔י וְעוֹד֙ תָּשׁ֣וּב תִּרְאֶ֔ה תּוֹעֵב֖וֹת גְּדֹלֽוֹת׃ וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י אֶל־פֶּ֣תַח הֶחָצֵ֑ר וָאֶרְאֶ֕ה וְהִנֵּ֥ה חֹר־אֶחָ֖ד בַּקִּֽיר׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֖ם חֲתׇר־נָ֣א בַקִּ֑יר וָאֶחְתֹּ֣ר בַּקִּ֔יר וְהִנֵּ֖ה פֶּ֥תַח אֶחָֽד׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֹּ֤א וּרְאֵה֙ אֶת־הַתּוֹעֵב֣וֹת הָרָע֔וֹת אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם עֹשִׂ֖ים פֹּֽה׃ וָאָבוֹא֮ וָאֶרְאֶה֒ וְהִנֵּ֨ה כׇל־תַּבְנִ֜ית רֶ֤מֶשׂ וּבְהֵמָה֙ שֶׁ֔קֶץ וְכׇל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מְחֻקֶּ֥ה עַל־הַקִּ֖יר סָבִ֥יב׀סָבִֽיב׃ וְשִׁבְעִ֣ים אִ֣ישׁ מִזִּקְנֵ֣י בֵֽית־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל וְיַאֲזַנְיָ֨הוּ בֶן־שָׁפָ֜ן עֹמֵ֤ד בְּתוֹכָם֙ עֹמְדִ֣ים לִפְנֵיהֶ֔ם וְאִ֥ישׁ מִקְטַרְתּ֖וֹ בְּיָד֑וֹ וַעֲתַ֥ר עֲנַֽן־הַקְּטֹ֖רֶת עֹלֶֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָם֒ אֲשֶׁ֨ר זִקְנֵ֤י בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ עֹשִׂ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ אִ֖ישׁ בְּחַדְרֵ֣י מַשְׂכִּית֑וֹ כִּ֣י אֹמְרִ֗ים אֵ֤ין יְהֹוָה֙ רֹאֶ֣ה אֹתָ֔נוּ עָזַ֥ב יְהֹוָ֖ה אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י ע֣וֹד תָּשׁ֥וּב תִּרְאֶ֛ה תּוֹעֵב֥וֹת גְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים׃ וַיָּבֵ֣א אֹתִ֗י אֶל־פֶּ֙תַח֙ שַׁ֣עַר בֵּית־יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אֶל־הַצָּפ֑וֹנָה וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז׃ וַיֹּ֥אמֶר אֵלַ֖י הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֑ם ע֣וֹד תָּשׁ֥וּב תִּרְאֶ֛ה תּוֹעֵב֖וֹת גְּדֹל֥וֹת מֵאֵֽלֶּה׃ וַיָּבֵ֣א אֹתִ֗י אֶל־חֲצַ֣ר בֵּית־יְהֹוָה֮ הַפְּנִימִית֒ וְהִנֵּה־פֶ֜תַח הֵיכַ֣ל יְהֹוָ֗ה בֵּ֤ין הָֽאוּלָם֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ כְּעֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אִ֑ישׁ אֲחֹ֨רֵיהֶ֜ם אֶל־הֵיכַ֤ל יְהֹוָה֙ וּפְנֵיהֶ֣ם קֵ֔דְמָה וְהֵ֛מָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶ֥ם קֵ֖דְמָה לַשָּֽׁמֶשׁ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָם֒ הֲנָקֵל֙ לְבֵ֣ית יְהוּדָ֔ה מֵעֲשׂ֕וֹת אֶת־הַתּוֹעֵב֖וֹת אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ־פֹ֑ה כִּֽי־מָלְא֨וּ אֶת־הָאָ֜רֶץ חָמָ֗ס וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ לְהַכְעִיסֵ֔נִי וְהִנָּ֛ם שֹׁלְחִ֥ים אֶת־הַזְּמוֹרָ֖ה אֶל־אַפָּֽם׃ וְגַם־אֲנִי֙ אֶעֱשֶׂ֣ה בְחֵמָ֔ה לֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמֹ֑ל וְקָרְא֤וּ בְאׇזְנַי֙ ק֣וֹל גָּד֔וֹל וְלֹ֥א אֶשְׁמַ֖ע אוֹתָֽם׃ וַיִּקְרָ֣א בְאׇזְנַ֗י ק֤וֹל גָּדוֹל֙ לֵאמֹ֔ר קָרְב֖וּ פְּקֻדּ֣וֹת הָעִ֑יר וְאִ֛ישׁ כְּלִ֥י מַשְׁחֵת֖וֹ בְּיָדֽוֹ׃ וְהִנֵּ֣ה שִׁשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֡ים בָּאִ֣ים׀ מִדֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר הָעֶלְי֜וֹן אֲשֶׁ֣ר׀ מׇפְנֶ֣ה צָפ֗וֹנָה וְאִ֨ישׁ כְּלִ֤י מַפָּצוֹ֙ בְּיָד֔וֹ וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמׇתְנָ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּ֣עַמְד֔וּ אֵ֖צֶל מִזְבַּ֥ח הַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּכְב֣וֹד׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַֽעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמׇתְנָֽיו׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔ו עֲבֹר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר בְּת֖וֹךְ יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְהִתְוִ֨יתָ תָּ֜ו עַל־מִצְח֣וֹת הָאֲנָשִׁ֗ים הַנֶּֽאֱנָחִים֙ וְהַנֶּ֣אֱנָקִ֔ים עַ֚ל כׇּל־הַתּ֣וֹעֵב֔וֹת הַֽנַּעֲשׂ֖וֹת בְּתוֹכָֽהּ׃ וּלְאֵ֙לֶּה֙ אָמַ֣ר בְּאׇזְנַ֔י עִבְר֥וּ בָעִ֛יר אַחֲרָ֖יו וְהַכּ֑וּ (על) [אַל־]תָּחֹ֥ס (עיניכם) [עֵינְכֶ֖ם] וְאַל־תַּחְמֹֽלוּ׃ זָקֵ֡ן בָּח֣וּר וּבְתוּלָה֩ וְטַ֨ף וְנָשִׁ֜ים תַּהַרְג֣וּ לְמַשְׁחִ֗ית וְעַל־כׇּל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־עָלָ֤יו הַתָּו֙ אַל־תִּגַּ֔שׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת׃ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם טַמְּא֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת וּמַלְא֧וּ אֶת־הַחֲצֵר֛וֹת חֲלָלִ֖ים צֵ֑אוּ וְיָצְא֖וּ וְהִכּ֥וּ בָעִֽיר׃ וַֽיְהִי֙ כְּהַכּוֹתָ֔ם וְנֵֽאשְׁאַ֖ר אָ֑נִי וָאֶפְּלָ֨ה עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֗ק וָֽאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הֲמַשְׁחִ֣ית אַתָּ֗ה אֵ֚ת כׇּל־שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בְּשׇׁפְכְּךָ֥ אֶת־חֲמָתְךָ֖ עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲוֺ֨ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֤ל וִֽיהוּדָה֙ גָּדוֹל֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַתִּמָּלֵ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֣ה מֻטֶּ֑ה כִּ֣י אָמְר֗וּ עָזַ֤ב יְהֹוָה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֵ֥ין יְהֹוָ֖ה רֹאֶֽה׃ וְגַ֨ם־אֲנִ֔י לֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמֹ֑ל דַּרְכָּ֖ם בְּרֹאשָׁ֥ם נָתָֽתִּי׃ וְהִנֵּ֞ה הָאִ֣ישׁ׀ לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַקֶּ֙סֶת֙ בְּמׇתְנָ֔יו מֵשִׁ֥יב דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר עָשִׂ֕יתִי (כאשר) [כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר] צִוִּיתָֽנִי׃ וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה אֶל־הָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁר֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַכְּרֻבִ֔ים כְּאֶ֣בֶן סַפִּ֔יר כְּמַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א נִרְאָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ וַיֹּ֜אמֶר אֶל־הָאִ֣ישׁ׀ לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֗ים וַיֹּ֡אמֶר בֹּא֩ אֶל־בֵּינ֨וֹת לַגַּלְגַּ֜ל אֶל־תַּ֣חַת לַכְּר֗וּב וּמַלֵּ֨א חׇפְנֶ֤יךָ גַֽחֲלֵי־אֵשׁ֙ מִבֵּינ֣וֹת לַכְּרֻבִ֔ים וּזְרֹ֖ק עַל־הָעִ֑יר וַיָּבֹ֖א לְעֵינָֽי׃ וְהַכְּרֻבִ֗ים עֹ֥מְדִ֛ים מִימִ֥ין לַבַּ֖יִת בְּבֹא֣וֹ הָאִ֑ישׁ וְהֶעָנָ֣ן מָלֵ֔א אֶת־הֶחָצֵ֖ר הַפְּנִימִֽית׃ וַיָּ֤רׇם כְּבוֹד־יְהֹוָה֙ מֵעַ֣ל הַכְּר֔וּב עַ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּמָּלֵ֤א הַבַּ֙יִת֙ אֶת־הֶ֣עָנָ֔ן וְהֶֽחָצֵר֙ מָֽלְאָ֔ה אֶת־נֹ֖גַהּ כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה׃ וְקוֹל֙ כַּנְפֵ֣י הַכְּרוּבִ֔ים נִשְׁמַ֕ע עַד־הֶחָצֵ֖ר הַחִֽיצֹנָ֑ה כְּק֥וֹל אֵל־שַׁדַּ֖י בְּדַבְּרֽוֹ׃ וַיְהִ֗י בְּצַוֺּתוֹ֙ אֶת־הָאִ֤ישׁ לְבֻֽשׁ־הַבַּדִּים֙ לֵאמֹ֔ר קַ֥ח אֵשׁ֙ מִבֵּינ֣וֹת לַגַּלְגַּ֔ל מִבֵּינ֖וֹת לַכְּרוּבִ֑ים וַיָּבֹא֙ וַֽיַּעֲמֹ֔ד אֵ֖צֶל הָאוֹפָֽן׃ וַיִּשְׁלַח֩ הַכְּר֨וּב אֶת־יָד֜וֹ מִבֵּינ֣וֹת לַכְּרוּבִ֗ים אֶל־הָאֵשׁ֙ אֲשֶׁר֙ בֵּינ֣וֹת הַכְּרֻבִ֔ים וַיִּשָּׂא֙ וַיִּתֵּ֔ן אֶל־חׇפְנֵ֖י לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֑ים וַיִּקַּ֖ח וַיֵּצֵֽא׃ וַיֵּרָ֖א לַכְּרֻבִ֑ים תַּבְנִית֙ יַד־אָדָ֔ם תַּ֖חַת כַּנְפֵיהֶֽם׃ וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֨ה אַרְבָּעָ֣ה אוֹפַנִּים֮ אֵ֣צֶל הַכְּרוּבִים֒ אוֹפַ֣ן אֶחָ֗ד אֵ֚צֶל הַכְּר֣וּב אֶחָ֔ד וְאוֹפַ֣ן אֶחָ֔ד אֵ֖צֶל הַכְּר֣וּב אֶחָ֑ד וּמַרְאֵה֙ הָא֣וֹפַנִּ֔ים כְּעֵ֖ין אֶ֥בֶן תַּרְשִֽׁישׁ׃ וּמַ֨רְאֵיהֶ֔ם דְּמ֥וּת אֶחָ֖ד לְאַרְבַּעְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר יִהְיֶ֥ה הָאוֹפַ֖ן בְּת֥וֹךְ הָאוֹפָֽן׃ בְּלֶכְתָּ֗ם אֶל־אַרְבַּ֤עַת רִבְעֵיהֶם֙ יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּ֑ם כִּ֣י הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִפְנֶ֤ה הָרֹאשׁ֙ אַחֲרָ֣יו יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽם׃ וְכׇל־בְּשָׂרָם֙ וְגַבֵּהֶ֔ם וִידֵיהֶ֖ם וְכַנְפֵיהֶ֑ם וְהָאוֹפַנִּ֗ים מְלֵאִ֤ים עֵינַ֙יִם֙ סָבִ֔יב לְאַרְבַּעְתָּ֖ם אוֹפַנֵּיהֶֽם׃ לָא֖וֹפַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קוֹרָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאׇזְנָֽי׃ וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ד פְּנֵ֨י הָאֶחָ֜ד פְּנֵ֣י הַכְּר֗וּב וּפְנֵ֤י הַשֵּׁנִי֙ פְּנֵ֣י אָדָ֔ם וְהַשְּׁלִישִׁי֙ פְּנֵ֣י אַרְיֵ֔ה וְהָרְבִיעִ֖י פְּנֵי־נָֽשֶׁר׃ וַיֵּרֹ֖מּוּ הַכְּרוּבִ֑ים הִ֣יא הַחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי בִּֽנְהַר־כְּבָֽר׃ וּבְלֶ֙כֶת֙ הַכְּרוּבִ֔ים יֵלְכ֥וּ הָאוֹפַנִּ֖ים אֶצְלָ֑ם וּבִשְׂאֵ֨ת הַכְּרוּבִ֜ים אֶת־כַּנְפֵיהֶ֗ם לָרוּם֙ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ לֹֽא־יִסַּ֧בּוּ הָאוֹפַנִּ֛ים גַּם־הֵ֖ם מֵאֶצְלָֽם׃ בְּעׇמְדָ֣ם יַעֲמֹ֔דוּ וּבְרוֹמָ֖ם יֵר֣וֹמּוּ אוֹתָ֑ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַחַיָּ֖ה בָּהֶֽם׃ וַיֵּצֵא֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַֽיַּעֲמֹ֖ד עַל־הַכְּרוּבִֽים׃ וַיִּשְׂא֣וּ הַכְּרוּבִ֣ים אֶת־כַּ֠נְפֵיהֶ֠ם וַיֵּר֨וֹמּוּ מִן־הָאָ֤רֶץ לְעֵינַי֙ בְּצֵאתָ֔ם וְהָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹ֗ד פֶּ֣תַח שַׁ֤עַר בֵּית־יְהֹוָה֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וּכְב֧וֹד אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ הִ֣יא הַחַיָּ֗ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֛יתִי תַּ֥חַת אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּֽנְהַר־כְּבָ֑ר וָאֵדַ֕ע כִּ֥י כְרוּבִ֖ים הֵֽמָּה׃ אַרְבָּעָ֨ה אַרְבָּעָ֤ה פָנִים֙ לְאֶחָ֔ד וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד וּדְמוּת֙ יְדֵ֣י אָדָ֔ם תַּ֖חַת כַּנְפֵיהֶֽם׃ וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶ֔ם הֵ֣מָּה הַפָּנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר רָאִ֙יתִי֙ עַל־נְהַר־כְּבָ֔ר מַרְאֵיהֶ֖ם וְאוֹתָ֑ם אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ וַתִּשָּׂ֨א אֹתִ֜י ר֗וּחַ וַתָּבֵ֣א אֹ֠תִ֠י אֶל־שַׁ֨עַר בֵּית־יְהֹוָ֤ה הַקַּדְמוֹנִי֙ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֔ימָה וְהִנֵּה֙ בְּפֶ֣תַח הַשַּׁ֔עַר עֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אִ֑ישׁ וָאֶרְאֶ֨ה בְתוֹכָ֜ם אֶת־יַאֲזַנְיָ֧ה בֶן־עַזֻּ֛ר וְאֶת־פְּלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖הוּ שָׂרֵ֥י הָעָֽם׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֕ם אֵ֣לֶּה הָאֲנָשִׁ֞ים הַחֹשְׁבִ֥ים אָ֛וֶן וְהַיֹּעֲצִ֥ים עֲצַת־רָ֖ע בָּעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ הָאֹ֣מְרִ֔ים לֹ֥א בְקָר֖וֹב בְּנ֣וֹת בָּתִּ֑ים הִ֣יא הַסִּ֔יר וַאֲנַ֖חְנוּ הַבָּשָֽׂר׃ לָכֵ֖ן הִנָּבֵ֣א עֲלֵיהֶ֑ם הִנָּבֵ֖א בֶּן־אָדָֽם׃ וַתִּפֹּ֣ל עָלַי֮ ר֣וּחַ יְהֹוָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אֱמֹר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה כֵּ֥ן אֲמַרְתֶּ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַעֲל֥וֹת רוּחֲכֶ֖ם אֲנִ֥י יְדַעְתִּֽיהָ׃ הִרְבֵּיתֶ֥ם חַלְלֵיכֶ֖ם בָּעִ֣יר הַזֹּ֑את וּמִלֵּאתֶ֥ם חוּצֹתֶ֖יהָ חָלָֽל׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ חַלְלֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שַׂמְתֶּ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ הֵ֥מָּה הַבָּשָׂ֖ר וְהִ֣יא הַסִּ֑יר וְאֶתְכֶ֖ם הוֹצִ֥יא מִתּוֹכָֽהּ׃ חֶ֖רֶב יְרֵאתֶ֑ם וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִתּוֹכָ֔הּ וְנָתַתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּיַד־זָרִ֑ים וְעָשִׂ֥יתִי בָכֶ֖ם שְׁפָטִֽים׃ בַּחֶ֣רֶב תִּפֹּ֔לוּ עַל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפּ֣וֹט אֶתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ הִ֗יא לֹֽא־תִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ לְסִ֔יר וְאַתֶּ֛ם תִּהְי֥וּ בְתוֹכָ֖הּ לְבָשָׂ֑ר אֶל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפֹּ֥ט אֶתְכֶֽם׃ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בְּחֻקַּי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וּמִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם עֲשִׂיתֶֽם׃ וַֽיְהִי֙ כְּהִנָּ֣בְאִ֔י וּפְלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖ה מֵ֑ת וָאֶפֹּ֨ל עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֣ק קוֹל־גָּד֗וֹל וָֽאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה כָּלָה֙ אַתָּ֣ה עֹשֶׂ֔ה אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם אַחֶ֤יךָ אַחֶ֙יךָ֙ אַנְשֵׁ֣י גְאֻלָּתֶ֔ךָ וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה אֲשֶׁר֩ אָמְר֨וּ לָהֶ֜ם יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם רַֽחֲקוּ֙ מֵעַ֣ל יְהֹוָ֔ה לָ֥נוּ הִ֛יא נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה׃ לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ כִּ֤י הִרְחַקְתִּים֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְכִ֥י הֲפִיצוֹתִ֖ים בָּאֲרָצ֑וֹת וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם׃ לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ וְקִבַּצְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְאָסַפְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצוֹתֶ֖ם בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם אֶת־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כׇּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כׇּל־תּוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃ וְנָתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְאֶל־לֵ֧ב שִׁקּוּצֵיהֶ֛ם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶ֖ם לִבָּ֣ם הֹלֵ֑ךְ דַּרְכָּם֙ בְּרֹאשָׁ֣ם נָתַ֔תִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיִּשְׂא֤וּ הַכְּרוּבִים֙ אֶת־כַּנְפֵיהֶ֔ם וְהָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וּכְב֧וֹד אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ וַיַּ֙עַל֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַֽיַּעֲמֹד֙ עַל־הָהָ֔ר אֲשֶׁ֖ר מִקֶּ֥דֶם לָעִֽיר׃ וְר֣וּחַ נְשָׂאַ֗תְנִי וַתְּבִאֵ֤נִי כַשְׂדִּ֙ימָה֙ אֶל־הַגּוֹלָ֔ה בַּמַּרְאֶ֖ה בְּר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֙עַל֙ מֵֽעָלַ֔י הַמַּרְאֶ֖ה אֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי׃ וָאֲדַבֵּ֖ר אֶל־הַגּוֹלָ֑ה אֵ֛ת כׇּל־דִּבְרֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֥ר הֶרְאָֽנִי׃
פירוש רש”י
8:1: בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית. לְגָלוּת יְכָנְיָה: 8:2: מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וְגוֹ׳. אָסוּר לְהִתְבּוֹנֵן בְּפָסוּק זֶה (ראה רש״י יחזקאל א:כז): 8:3: בְּצִיצִית רֹאשִׁי. בִּשְׂעַר רֹאשִׁי, פְּלוּצִיי״ל בְּלַעַ״ז: | בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים. הֶרְאַנִי כְּאִלּוּ נוֹשֵׂא אוֹתִי וּמְבִיאַנִי לִירוּשָׁלַיִם: | שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה. שַׁעַר הָעֲזָרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית לְהַר הַבַּיִת, וְהָיוּ לָהּ שְׁעָרִים לְכָל רוּחוֹתֶיהָ: | סֵמֶל הַקִּנְאָה. צוּרַת הַקִּנְאָה מְקַנֵּא וּמַקְנִיט לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנְּתָנוּהָ שָׁם לְהַקְנָאוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְהַרְגִּיזוֹ; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״צֶלֶם דְּקִנְאָתָא דְּמַרְגְּזִין״: 8:5: שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה. לְהַר הַבַּיִת מִחוּץ לָעֲזָרָה, שֶׁהֲרֵי בְּפֶתַח שַׁעַר הַצְּפוֹנִי שֶׁל עֲזָרָה מִבַּחוּץ הָיָה עוֹמֵד, וְדֶרֶךְ צָפוֹנָה לַשַּׁעַר, חוּץ לָעֲזָרָה הוּא: | מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ. בְּהַר הַבַּיִת, מִצָּפוֹן לְאוֹתוֹ שַׁעַר הָעֲזָרָה הַצְּפוֹנִי; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה אוֹתוֹ שַׁעַר מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַמִּזְבֵּחַ: | בַּבִּאָה. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִיכָּנֵס לָעֲזָרָה, מוֹצְאוֹ שָׁם. בַּבִּאָה – אלאנטריא״ה בְּלַעַ״ז: 8:6: לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי. כְּדֵי שֶׁאֶתְרַחֵק מֵעַל מִקְדָּשִׁי: 8:7: אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר. הִקְרִיבַנִי עַד פֶּתַח אוֹתוֹ שַׁעַר עַצְמוֹ (ראה רש״י יחזקאל ח:ה): | חוֹר אֶחָד בַּקִּיר. חוֹמַת הָעֲזָרָה: 8:8: חֲתָר נָא בַקִּיר. וְהַרְחֵב אֶת הַחוֹר: | וְהִנֵּה פֶתַח אֶחָד. דֶּרֶךְ הַחוֹר רָאִיתִי פֶּתַח לִשְׁכָּה אַחַת: 8:10: שֶׁקֶץ. עֲשׂוּיִין לְשִׁקּוּץ עֲבוֹדָה זָרָה: | מְחֻקֶּה. חֲקוּקִין עַל הַקִּיר: 8:11: וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן. חָשׁוּב הָיָה, וּלְמֵדִין דּוֹרוֹ הֵימֶנּוּ, לְפִיכָךְ הִקְפִּיד עָלָיו: | וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת. תִּימּוֹר קִיטוֹר עֲנַן הַקְּטֹרֶת; וְלָשׁוֹן עֲתַר – ׳מַרְבִּית׳, וְכֵן ״הַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם״ (יחזקאל לה:יג), וְכֵן ״נַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא״ (משלי כז:ו); וְכֵן חִבְּרָן מְנַחֵם בְּמַחֲלֹקֶת אַחַת שְׁלָשְׁתָּן, וּפֵירֵשׁ: עִנְיָן מְרֻבֶּה הֵמָּה, אַךְ כָּל אֶחָד לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: 8:12: בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ. מְשׁוּכָה בְּרִצְפַת אַבְנֵי שַׁיִשׁ, לְשׁוֹן ״וְשַׂכֹּתִי כַפִּי״ (שמות לג:כב): 8:14: אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה׳. תּוֹךְ חֲלַל הָעֲזָרָה, אֶל פֶּתַח הַהֵיכָל אֲשֶׁר בַּצָּפוֹן; דְּאָמַר מַר (זבחים נה:): שְׁנֵי פִשְׁפְּשִׁין הָיוּ בְּבֵית הַחֲלִיפוֹת, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם (תמיד ל:): | מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. דְּמוּת אֶחָד שֶׁמְּחַמְּמוֹת אוֹתוֹ מִבִּפְנִים, וְהָיוּ עֵינָיו שֶׁל עוֹפֶרֶת וְהֵם נִתּוֹכִין מֵחוֹם הַהֶסֵּק וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ בּוֹכֶה, וְאוֹמְרוֹת: תִּקְרוֹבֶת הוּא שׁוֹאֵל: | תַּמּוּז. לְשׁוֹן הֶיסֵּק, כְּמוֹ ״עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ״ (דניאל ג:יט), ״וְאַתּוּנָא אֲזֵה יַתִּירָה״ (שם): | מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. פִּיישְׁנְ״ט פְּלוֹרִי״ר לָא״ל קָאלְפִּי״ץ בְּלַעַ״ז: 8:16: וַיָּבֵא אוֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה׳ הַפְּנִימִית. הִיא הָעֲזָרָה, כִּי הַר הַבַּיִת נִקְרָא ״הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה״ (יחזקאל מ:יז), וְעַד עַכְשָׁיו בְּתוֹכָהּ הָיָה עוֹמֵד, אֶלָּא שֶׁהוּא נִכְנַס בְּשַׁעַר הַצְּפוֹנִי, וְהֶרְאָהוּ בְּבֵית הַחֲלִיפוֹת אֶת צוּרַת הַתַּמּוּז, וְחָזַר וְהוֹלִיכוֹ לְמִזְרָח לִפְנֵי הַהֵיכָל וְהַמִּזְבֵּחַ: | וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וגו׳. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל, אֶלָּא מַגִּיד שֶׁהָיָה אֲחוֹרֵיהֶם מְגֻלֶּה, שֶׁהָיוּ פּוֹעֲרִין עַצְמָם וּמַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה (סוכה נג:): | מִשְׁתַּחֲוִיתֶם. בִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת הוּא מְשַׁמֵּשׁ, לְשׁוֹן ׳הַשְׁחָתָה׳ וּלְשׁוֹן ׳הִשְׁתַּחֲוָיָה׳, כֵּן הוּא בִּירוּשַׁלְמִי (סוכה ה, ה): מַשְׁחִיתִים הַהֵיכָל וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְאִינוּן מִתְחַבְּלִין וְסָגְדִין״. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן ׳שָׁחוֹחַ׳, כְּמוֹ ״שְׁחִי וְנַעֲבוֹרָה״ (ישעיה נא, כג): 8:17: הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה. הַמְעַט לָהֶם וְקַל בְּעֵינֵיהֶם שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם? | מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת. אִם הָיוּ חֲדֵלִים מֵעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּבֵיתִי פֹּה: | כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס. וְנָקֵל בְּעֵינֵיהֶם אוֹתוֹ עָוֹן, וַיָּשׁוּבוּ לְהַכְעִיסֵנִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי בַּתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: | וְהִנָּם שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם. וְהִנֵּה שׁוֹלְחִים אֶל חוֹטְמָם אֶת רֵיחַ רַע שֶׁל זְמוֹרָה זוֹ, שֶׁהֵם מְזַמְּרִים בָּרוּחַ הַיּוֹצֵא מִפִּי טַבַּעַת, כְּלוֹמַר: בָּשְׁתָּם זֶה אֶל פְּנֵיהֶם יָשׁוּב. וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ וְהִנָּם שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם עִנְיַן דּוֹפִי וְקָלוֹן הוּא. לְפֵירוּשׁוֹ הִשְׁוָה רֵיחַ מִקְטַרְתָּם וְכַעַס קָרְבָּנָם וְנִיחוֹחִים (יחזקאל כ:כח) לִמְלֶאכֶת דּוֹפִי נְקָבִים, וַאֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ יוֹרֶה עַל הָעִנְיָן: 9:1: קָרְבוּ פְקֻדּוֹת הָעִיר. הַקְרִיבוּ אֶת הַפְּקוּדִים אֲשֶׁר הִפְקַדְתִּי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר: 9:2: שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּם בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (נה.): קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, מַשְׁחִית, מְשַׁבֵּר, מְכַלֶּה: | מַפָּצוֹ. שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ ״וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ״ (תהלים קלז:ט): | וְקֶסֶת הַסּוֹפֵר. פִּנְקָס; הֵם לוּחוֹת שֶׁמְּחֻפִּין בְּשַׁעֲוָה, וְחוֹרְתִין בָּם בְּעֵט: | אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת. הוּא מִזְבַּח אֲבָנִים שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה (מלכים א ח:סד; ט:כה) תַּחַת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר (שמות לח:א-ב): 9:3: מֵעַל הַכְּרוּב. מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה שׁוֹרָה שָׁם עַד הֵנָּה, וְהִתְחִילָה לְהִסְתַּלֵּק וְלָצֵאת לַחוּץ מְעַט מְעַט, עֶשֶׂר מַסָּעוֹת (ראש השנה לא.), וְזֶה מַסָּע הָרִאשׁוֹן(עיין עמוס ט פסוק א ברש״י וצריך עיון יוש״ה): מִן הַכְּרוּב לְמִפְתַּן בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים: 9:4: וְהִתְוִיתָ תָּו. וְרָשַׁמְתָּ רֹשֶׁם: | עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. הַצַּדִּיקִים, כְּדֵי לִהְיוֹת לְאוֹת שֶׁלֹּא יִפְגְּעוּ בָם הַמַּשְׁחִיתִים (להלן ו): 9:5: וְלָאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי. לְשֵׁשֶׁת הַמְּחַבְּלִים: 9:6: וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. מִן הָעוֹמְדִים לִפְנֵי מִקְדָּשִׁי; וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא ׳מִמְּקֻדָּשַׁי׳, מִן הַמְקֻדָּשִׁים לִי, הֵם אוֹתָם חֲקוּקֵי הַתָּו שֶׁהִתְרָה בָּהֶם מִלְּהַזִּיקָם, חָזַר וְצִוָּה לְחַבְּלָם, לְפִי שֶׁאָמְרָה מִדַּת הַדִּין לְפָנָיו: מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, הֲרֵי לֹא מִחוּ בָהֶם; כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (נה.): 9:8: וְנֵאשֲׁאַר אֲנִי. וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי: 9:9: מָלְאָה מֻטֶּה. דִּין מְעֻקָּל (חבקוק א:ד): 10:1: עַל רֹאשׁ הַכְּרוּבִים. עַל רֹאשׁ אַרְבָּעָה חַיּוֹת הַמֶּרְכָּבָה, וּבְפָרָשָׁה זוֹ חָזַר לִקְרוֹתָם כְּרוּבִים, לְפִי שֶׁנֶּהֶפְכוּ פְּנֵי הַשּׁוֹר לִפְנֵי כְרוּב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ יְחֶזְקֵאל בִּקֵּשׁ רַחֲמִים וְהָפְכוּ לִכְרוּב, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵיגוֹר: 10:2: בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל. בֵּין הָאוֹפַנִּים. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר… וַיֹּאמֶר אֵינוֹ אֶלָּא לִדְרֹשׁ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְגַבְרִיאֵל, וְהוּא בִּקֵּשׁ מִן הַכְּרוּב לְתִתָּם לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים וְתֵקַל הַגְּזֵרָה (איכה רבה א:מא); וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים | וּזְרֹק עַל הָעִיר. לֹא זְרָקָם מִיָּד, וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלָם לְבוּשׁ הַבַּדִּים לֹא הִשְׁלִיכָם עַד לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים לְקַבָּלָתוֹ, שֶׁנִּתְעַמְּמוּ הַגֶּחָלִים בְּיָדוֹ כָּל שֵׁשׁ שָׁנִים. וְתֵדַע, שֶׁהֲרֵי נְבוּאָה זוֹ בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית נֶאֶמְרָה (יחזקאל ח:א), וְהָעִיר חָרְבָה בִּשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה (מלכים ב כה:ב, ח): 10:3: מִימִין לַבַּיִת. בַּדָּרוֹם: | הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. הִיא הָעֲזָרָה: 10:4: עַל מִפְתַּן הַבַּיִת. הוּא הַסִּלּוּק עַצְמוֹ, הָאָמוּר לְמַעְלָה (יחזקאל ט:ג): 10:5: עַד הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. הַר הַבַּיִת. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ! אֶלָּא מִשֶּׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הוּא נִפְסָק (במדבר רבה יד:כא): 10:9: וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים. לְפִי שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית אַחַת מִן הַפָּנִים (יחזקאל א:י), הֻזְקַק לַחֲזוֹר וְלִשְׁנוֹת כָּאן כָּל מַעֲשֵׂה הַחַיּוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה (יחזקאל א), שֶׁלֹּא תֹאמַר: מֶרְכָּבָה אַחֶרֶת הִיא: 10:12: וִידֵיהֶם. שֶׁל אוֹפַנִּים, הֵם הַחוֹר שֶׁהַמֶּרְכָּבָה מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּתוֹכָן, שֶׁקּוֹרִין בויי״ל בְּלַעַ״ז. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וְאַשְׁדַּתְהוֹן״ – וְשִׁפּוּכֵיהֶם: | לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם. לְאַרְבַּעַת אוֹפַנֵּי הַחַיּוֹת: 10:13: לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי. אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמַּלְאָךְ הָיָה קוֹרֵא אֶת הָאוֹפַן גַּלְגַּל: | קוֹרֵא הַגַּלְגַּל. לָהֶם נִקְרָא שֵׁם גַּלְגַּל: 10:14: פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב. הֵם הָיוּ פְּנֵי הַשּׁוֹר (יחזקאל א:י) שֶׁנֶּהֶפְכוּ לִכְרוּב: 10:19: פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה׳. פֶּתַח הַהֵיכָל: | הַקַּדְמוֹנִי. שֶׁבַּמִּזְרָח; וְזֶה הָיָה מַסַּע סִלּוּק הַשֵּׁנִי: מִמִּפְתַּן בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים לָעֲזָרָה (יחזקאל ט:ג): 10:20: הִיא הַחַיָּה. מִתּוֹךְ שֶׁרָאִיתִי בַּמֶּרְכָּבָה זוֹ כָּל מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה הָרִאשׁוֹנָה (יחזקאל א), אֲנִי אוֹמֵר הִיא אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: | וָאֵדַע. כִּי נֶהְפַּךְ פְּנֵי הַשּׁוֹר לִפְנֵי כְרוּב (חגיגה יג:); וְהָיוּ בָהּ שְׁנֵי פְּנֵי אָדָם: פָּנִים קְטַנִּים שֶׁל יֶלֶד, וּפָנִים גְּדוֹלִים שֶׁל אָדָם: 11:1: וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר וגו׳. הֵם הֵם שֶׁאָמַר לְמַעְלָה ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״ (יחזקאל ח:טז), אֶלָּא שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ שָׁם מִי הָיוּ, וְכָאן פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹת שְׁנַיִם מֵהֶם: 11:3: הָאוֹמְרִים לֹא בְקָרוֹב. יָבוֹאוּ דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים עָלֵינוּ: | בְּנוֹת בָּתִּים. אֵין לָחוּשׁ לָהֶם, אֶלָּא בְּנוֹת בָּתִּים וְשֶׁבֶת בְּתוֹכָם, כִּי לֹא נִגְלֶה מִן הָעִיר הַזֹּאת עַד מוֹתֵינוּ: | הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר. כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִן הַסִּיר עַד גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ, כָּךְ לֹא נֵצֵא מִמֶּנָּה עַד שֶׁנָּמוּת: 11:5: כֵּן אֲמַרְתֶּם. יָדַעְתִּי כִּי זֹאת אֲמַרְתֶּם, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הַסִּיר וְאַתֶּם הַבָּשָׂר (יחזקאל יא:ג); וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כִּי לַחֲלָלִים שֶׁנְּתַתֶּם בָּהּ הִיא לְסִיר (יחזקאל יא:ז), שֶׁהֵם נִגְמְרוּ בָהּ, אֲבָל לָכֶם לֹא תִהְיֶה לְסִיר, לִקְלוֹט אֶתְכֶם עַד יוֹם מִיתָה, כִּי אֶתְכֶם אוֹצִיא מִתּוֹכָהּ: | וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם. הָעוֹלֶה עַל דַּעְתְּכֶם, בּוֹטְרָ״א טָלַנְ״ט בְּלַעַ״ז: 11:7: הוֹצִיא. כְּמוֹ לְהוֹצִיא; וְלַשָּׁוְא בְּנִיתֶם הַבָּתִּים (יחזקאל יא:ג), כִּי בַּגָּלוּת תֵּלְכוּ, הָאָבוֹת וְהַבָּנִים, וְאֵין יוֹרֵשׁ אֶת הַבָּתִּים: 11:8: חֶרֶב יְרֵאתֶם. כְּשֶׁפְּנִיתֶם לְעֶזְרָה לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּצִדְקִיָּהוּ ״וַיִּמְרֹד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם״ (יחזקאל יז:טו): 11:10: עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. בְּסוֹף הַגְּבוּל; וְהִיא רִבְלָה אֶרֶץ חֲמָת (ירמיה לט:ה), הִיא אַנְטוֹכְיָא (ויקרא רבה ה:ב); שָׁם נִשְׁפַּט צִדְקִיָּהוּ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר מְלָכִים (מלכים ב כה:ו-ז), שָׁם שָׁחַט אֶת בָּנָיו, שָׁם נִקֵּר אֶת עֵינָיו; וְהִיא סוֹף הַגְּבוּל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְרַגְּלִים וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת: ״עַד לְבֹא חֲמָת״ (במדבר יג:כא): 11:11: לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר. הַמְשַׁמֶּרֶת נְתָחֶיהָ עַד גְּמַר בִּשּׁוּלָם: | וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר. שֶׁתִּנָּתְכוּ בְתוֹכָהּ וְתִשָּׁבְרוּ בְתוֹכָהּ כְּבָשָׂר בְּסִיר וּבְתוֹךְ קַלַּחַת: | אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם. וְלֹא בְתוֹכָהּ תָּמוּתוּ: 11:15: אַחֶיךָ אַחֶיךָ. גָּלוּת שׁוֹמְרוֹן (מלכים ב יז) וְגָלוּת יְכָנְיָה (מלכים ב כד): | וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. שֶׁהָלְכוּ בַּגּוֹלָה: | אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם. אֲשֶׁר אָמְרוּ עֲלֵיהֶם יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא גָלוּ עִם יְכָנְיָה, שֶׁהִמְלִיךְ עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר אֶת צִדְקִיָּהוּ (מלכים ב כד:יז), וְעַתָּה גַּם הֵם מְשַׂחֲקִים עַל אֲחֵיהֶם שֶׁגָּלוּ, וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם: רַחֲקוּ מֵעַל ה׳: 11:16: לְמִקְדָּשׁ מְעַט. ״לְבָתֵּי כְנִישְׁתָּא דְּאִינוּן יָתְבִין תַּנְיָין לְבֵית מִקְדָּשָׁא״ (תרגום יונתן): 11:19: לֵב בָּשָׂר. לֵב רַךְ וְנוֹחַ לְהִכָּנַע: 11:21: וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְגוֹ׳. וְאוֹתָם אֲשֶׁר אֶל לֵב שִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה לִבָּם הוֹלֵךְ, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא גָלוּ, וְטוֹעִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְשִׁקּוּצִים: | דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי. שֶׁאוֹצִיא עֲלֵיהֶם חֶרֶב וּשְׁבִי וְיֵלְכוּ בַגּוֹלָה: 11:22: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים. לְאַחַר שֶׁגָּמַר דְּבָרוֹ אֵלַי, נִסְתַּלֵּק: 11:23: עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר. הוּא הַר הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל הָעִיר, וְזֶה מַסָּע שְׁלִישִׁית (ראה רש״י יחזקאל ט:ג): 11:24: בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים. נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ עַכְשָׁיו הוּא מַחֲזִירֵנִי מִירוּשָׁלַיִם לְבָבֶל:
פירוש רד”ק
8:1: ויהי בשנה הששית. פירוש לגלות המלך יויכין: | בששי. הוא חדש אלול וכתב בעל סדר עולם כי שנה זו מעוברת היתה כי הנה הוא התחיל להנבא בשנה החמשית בחמשה לתמוז ועוד שבעה ימים שהיה משמים בתוכם הרי חצי תמוז ובאותה שעה אמר לו שכב על צדך ת”ל ימים ומחצי תמוז של שנה חמשית עד ה’ באלול של שנה ששית אפילו לעודף אינם כי אם ארבע מאות ימים היאך אמר ואני יושב בביתי אלא שאותה שנה מעוברת היתה ונראה מתוך דבריו כי שכיבת הצדדים היתה כמשמעה אבל לפירושינו שפירשנו כי במראה הנבואה היה אין אנו צריכין לכל זה: | וזקני יהודה. שגלו עם יכניה: | יד ה’. רוח נבואה כשתבא בחזקה נקראת יד ה’ ובשלש המראות האלה שראה בהם מעשה מרכבה נאמר בהם יד ה’ וטעם שלש המראות האלה כנגד שלשה גליות שגלו גלות יהויקים וגלות יהויכין וגלות צדקיהו וזו האחרונה כנגד גלות צדקיהו שראה הכבוד נוסע מבית המקדש וראה חרבן העיר והבית לפיכך הביא אותו במראות אלהים ירושלם שיראה השקוצים והגלולים בבית שבעבורם נסע הכבוד ממקומו ובנסעו חרב הבית כמו שאמר בתורה והסתרתי פני מהם וגומר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: 8:2: ואראה. מבואר הוא למעלה בראש הספר: | החשמלה. הה”א נוספת לפיכך המלה מלעיל כמו השער התחתונה מבא המלך החיצונה והדומים להם: 8:3: וישלח. השולח הוא הכבוד הנראה כעין החשמל: | בציצת ראשי. היא מחלפות הראש פלוט”א בלע”ז וכן ועשו להם ציצית שהוא כמו ענף נתלה בבגד וכל זה היה במראה הנבואה כי לא בא יחזקאל ירושלם ולא סר ממקומו שהיה יושב שם בביתו עד כלות הנבואה כמו שאמר ותבא אותי ירושלימה: | במראות אלהים. הנה אמר כי במראות אלהים הלך ירושלם ובמראה ההוא שבכשדים כמו שאמר בסוף הנבואה ותביאני כשדימה אל הגולה במראה ברוח אלהים וכל זה סימן הגלות ומה שהביא אותו ירושלם להראותו המעשים שבעבורם חרב הבית ונסתלק הכבוד לפיכך לקחו בציצת ראשו למשל כאדם הקוצף על עבדו ולוקחו בציציות ראשו להוליכו לבית הסהר אבל במראה שהיתה סימן לשיבת הגלות בימי מלך המשיח לא לקחו בציציות ראשו אלא הביאו לארץ ישראל והניחו שם בנחת והושיבו על הר גבוה מאד כל זה סימן המעלה גדולה שתהיה לישראל בזמן ההוא: | אל פתח שער הפנימית. פירוש שער החצר הפנימית והיא העזרה כמו שאמר במלכים ויבן החצר הפנימית ונקראת פנימית לפי שהיא פנימית להר הבית הקרואה חיצונה ובאמרו הפנימית וזכר התאר בחסרון המתאר הנה כמוהו כעדר הקצובות ומאכלו בריאה ופירוש אל פתח סמוך לפתח: | הפונה צפונה. שהיה הפתח פונה לצד צפון כי בארבע רוחות היו פתחים: | מושב סמל הקנאה המקנה. בא בדרך בעלי הה”א ומשפטו המקניא בשקל משגיא לגוים ופירושו שהסמל מקניא האל בהיותו בביתו במקום משכן כבודו כמו שאמר הם קנאוני בלא אל: 8:4: והנה שם. כמראה אשר ראיתי בבקעה סמך אותו אל הסמוך כי בבקעה אמר ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר והנה אמר כמראה אשר ראיתי בבקעה: 8:5: ויאמר אלי, והנה מצפון לשער המזבח. זה שער הצפוני שבו מזבח שבנו לסמך הקנאה הזה לפיכך אמר שער המזבח ומצפון לאותו שער היה זה הסמל: | בביאה. רוצה לומר בכניסת השער מבחוץ בהר הבית ויונתן תרגם המזבח מדבחא אם כן דעתו היה על מזבח בית המקדש מזבח העולה שהיה חוץ לפתח האולם ואולי כנגד המזבח ההוא היה שער העזרה מצפון ואילו היה דעתו כמו שפירשנו היה מתרגמו אגורא ואולי היה כן דעתו כמו שפירשנו כי פעמים מתרגם גם מזבח הפסילים מדבחא: 8:6: ויאמר אלי, מהם. כן כתיב מלה חדא וקרי מה הם תרין מלין והוא חד מן ט”ו מלין דכתיבין מלה חדא וקריין תרין מלין: | לרחקה. החי”ת בקמץ חטף לפאר הקריאה ומשפטו על המנהג לרחקה בשקל וכנו נחשת לרחצה ופירושו כדי שארחק מעל מקדשיהם עושים התועבות במקדשי על פני: 8:7: ויבא אותי אל פתח החצר. הוא הפתח שזכר אלא שמתחילה הביאו סמוך לשער מבחוץ ועתה הביאו תוך הפתח וראה בקיר הלשכה הסמוכה לפתח השער מבפנים חור אחד בקיר וחתר בקיר עד שנעשה החור פתח שיכול אדם ליכנס בו וראה הצלמים מצויירים על הקיר שהיו עובדים להם וזו המראה משל חתירת הקיר להראותו בקיעת העיר ובעון העכו”ם שעובדים בה יחתרו האויבים בקיר חומות ירושלם ויבקעוה עד שיכנסו בה וענין החור שהיה בו לפני החתירה רמז למצור ולדיק שבנו עליה קודם: 8:10: ואבוא, מחקה על הקיר. כמו מחוקק כי חקק וחקה בענין אחד ואמר מחוקה לשון יחיד על הכלל ובכלל כל גלולי בית ישראל הם אנשי מחקה על הקיר צלמי כשדים שזכר למטה בפרשת שתי נשים: 8:11: ושבעים איש. שבעים סנהדרין להראותו מה שנתן להם האל תחלה שיהיו עליהם שבעים זקנים להורותם הדרך הטובה הם היו מתעים אותם כמו שאמר ישעיהו עמי מאשריך מתעים: | ויאזניהו בן שפן. גדול שבכולם היה: | מקטרתו. המחתה נקראת מקטרת לפי שמקטרין בה: | ועתר ענן הקטורת. עובי הענן כי היו מחתות רבות מהעובדים שהיו רבים ומהנעבדים גם כן שהיו רבים כמו שאמר וענן העשן היה עבה מרבוי וכן העתרתם עלי דבריכם עובי הדברים ורבוים: 8:12: ויאמר, בחשך. כי חושבים שלא יראה האל מה שעושים בחשך בחדריהם וכנגדם אמר דוד גם חשך לא יחשיך ממך ועוד היו אומרים עזב ה’ את הארץ כלומר אינו משגיח כלל בתחתונים אלא בעליונים שהם הגלגלים והמלאכים אבל בעניני הארץ לא ישגיח כלל כי עזבה לבני אדם ויעשו בה כרצונם כמו שהיו אומרים רשעי עולם עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך: 8:13: ויאמר. מבואר הוא: 8:14: ויבא אותי אל פתח שער בית ה’ אשר אל הצפונה. זה שער התא שנקרא גם כן צלע ויציע שהוא בכותל ההיכל מבחוץ כמו שבארנו בספר מלכים ואותם שהיו בכותל צפון היו פתוחים לצפון העזרה שהוא חצר הפנימית: | מבכות את התמוז. יש מפרשים כי מבכות הוא כנוי רוצה לומר משמחות את התמוז בירח תמוז היו עושים חג לעכו”ם והיו הנשים באות לשמחו וי”מ שהיו עושים בתחבולות שיבאו המים לעיני עכו”ם הנקראת תמוז והיה בוכה לומר שהיה שואל שיעבדוהו ויש מפרשים התמוז השרוף מן למזא לאתונא רוצה לומר שהיו בוכות על אותו שהיה שרוף שהיו שורפין בניהם ובנותיהם באש והנשים היו בוכות אותם: | מבכות. מן הדגוש כמו רחל מבכה על בניה. והרב החכם הגדול רבינו משה בר מימון ז”ל כתב כי נמצא כתוב בספר מספרי העבודות הקדמונים כי היה איש מנביאי עכו”ם ושמו תמוז וקרא למלך אחד וצוהו לעבוד ז’ כוכבי לכת וי”ב מזלות והמיתו המלך ההוא מיתה משונה ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מקצות הארץ אל היכל בבל לצלם הזהב שהוא צלם השמש והיה זה הצלם תלוי בין שמים וארץ ונפל לתוך ההיכל וכל הצלמים סביבו והיה מספר להם מה שאירע לתמוז הנביא והצלמים כולם בוכים וסופדים כל הלילה וכאשר היה בבקר עופפו כל הצלמים להיכליהם בקצות הארץ והיה זה להם לחוק עולם בתחילת יום ראשון מחדש תמוז בכל שנה יספדו ויבכו על התמוז. ויש מפרשים תמוז שם חיה שהיו עובדים צלם שלהם ותרגום ופגשו ציים את איים ויערעון תמוזין בחתולין וברוב הנסחאות כתוב תמוז בשני ווי”ן ומה שהראה לו באלה המראות פתח צפון רמז לו כי מצפון תפתח הרעה אליהם: 8:15: ויאמר, גדולות מאלה. בא כאשר למעלה לא אמר מאלה שהיו שוות התועבות ההם אבל אלה היו גדולות מהאחרות שהיו אחוריהם אל היכל ה’ ופניהם קדמה והם היו עושים הפך מכונת האל כי לכוונה זו צוה האל פתח המשכן למזרח וקדש הקדשים למערב לבטל עבודת השמש שהיו רגילים בה באותו הזמן ושיהיו בהכנסם למשכן אחוריהם לשמש שתמחה האמונה ההיא מלבם וכן צוה במקדש עולמית ועתה בטלו המצוה והכוונה והחזירו פניהם מעבודת האל ומהשתחות כנגד בית מקדשו וחזרו לעבודת השמש ולהשתחות לו ובדברי רבותינו ז”ל ממשמע שנאמר ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל ה’ אלא מלמד שהיו פורעים אחוריהם כלפי מטה: 8:16: ויבא אותי אל חצר בית ה’ הפנימית. היא אותה חצר שזכר אלא שהסיע אותו ממקום למקום בחצר כי היה לצד צפון בפתח התא כמו שפירשנו ועתה הביאו למזרח ההיכל וראה חוץ לפתח ההיכל בין האולם והמזבח כי מזבח העולה היה לפני האולם בעזרה: | משתחויתם. מלה מרכבת מן משתחוים והשתחויתם וטעם ההרכבה אמר הנביא כי מצא אותם האנשים משתחוים קדמה לשמש ואמר לנכנסים השתחויתם דרך שאלה ויונתן פירש המלה מורכבת מן משחיתים ומשתחוים שתרגם מתחבלין וסגידין וכן בדברי רבותינו משחיתים ההיכל ומשתחוים לחמה: 8:17: ויאמר, הנקל. בצירי נפעל עבר או תאר אמר וכי קל הוא בעיניהם מעשות התועבות אשר עשו פה: | כי מלאו את הארץ חמס. עד ששבו עוד להכעיסני בביתי: | והנה שולחים את הזמורה אל אפם. והנה הם מקטרים בביתי ושולחים רוח הקטרתם אל אפי מלבד הבזיון שעושים לי שמחזירין אחוריהם אל היכלי: | הזמורה. פירוש ריח רע והיא על דרך כנוי לקטרת שהיו מקטרין והוא עטוש מלמטה לפיכך ת”י מייתן בהתא לאפיהון ותרגום בשת בהתא והוא מקום הבשת: | אפם. רוצה לומר אפי אלא שכנה הכתוב והוא אחד משמונה עשרה מלין שהם תקון סופרים: 8:18: וגם אני. מבואר הוא: 9:1: ויקרא, פקדות העיר. האנשים הפקודים על אנשי החיל וכן וישם הכהן פקודות על בית ה’ וסמכת אל העיר ואמר פקדות העיר שבאו אל העיר תחילה והחיל אחריהם ואלה פקדות העיר שמבואר שהיו ששה אנשים והשביעי בתוכם שהיה סופר המלך אלה הם שבעת השרים שבאו אל העיר כאשר הובקעה העיר כמו שנאמר בספר ירמיהו והם נרגל שראצר שמגר נבו שר סכיס רב סריס נרגל שראצר רב מג ואע”פ שהם שמנה הראשון פקיד על השבעה ולא נמנה עמהם והראה לו השם יתברך במראה הנבואה כי בזה הדרך תלכד ירושלם: | ואיש כלי משחיתו. כלי בחירק כי הוא יחיד וכן כלי מפצו: | משחתו. בצרי והוא שם וכמוהו שם אבל הוא בחירק תהרגו למשחית חרשי משחית: 9:2: והנה ששה אנשים. פירשנוהו על דרך פשוטו ועל דרך משל הם ששה מסכים והשביעי ביניהם שהוא לבוש בדים וידוע כי בדים הם בגדי פשתן המגוהצין והוא הסופר הגדול ומנהיג העיר והוא הזורק אש בעיר ואלה הם פקד’ העיר ובדברי רז”ל מאי ניהו ששה אנשים משבר משחית מכלה קצף אף וחמה: | שער העליון. פירשו רבותינו ז”ל שהוא שער מזרחי ונקרא עליון שהוא מלמעלה מעזרת ישראל: | אשר מפנה צפונה. מזרחי צפוני היה וכבר פירשנו הטעם למה הראה המראה בצפון ובבל היא מזרחית צפונית לארץ ישראל: | מפנה. פעול בשקל אשר אתה מראה בהר: | מפצו. כמו משחיתו שזכר כי מפץ שם כלי הוא שמשברים הסלעים בו וכן מפץ אתה לי והוא בצרי וזה בקמץ: | ואיש אחד בתוכם לבוש בדים. כבר פירשנוהו על דרך משל ורבותינו ז”ל פירשו כן וכן אמרו זה גבריאל והם אמרו כי גבריאל מלאך של אש לפי שהוא הזורק האש על העיר וכן ראהו דניאל לבוש בדים וראה פניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש: | וקסת הסופר במתניו. קסת הוא כלי הדיו ויונתן תרגם פנקס ספרא והפנקס הוא מה שכותב עליו הסופר והוא נייר או לוח ואעפ”כ ענין הפסוק הוא על צורך הדיו לא על הלוח שאמר והתוית תיו ואולי לפי שתלוים במתני הסופר הנייר או הלוח עם כלי הדיו כלל הכל בפנקס: | לבוש בדים. בקמץ בסמיכות וכן חגור כלי מלחמה ופירושו לבוש בבדים: | ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת. זהו מזבח העולה שהיה לפני האולם בעזרה ואותו עשה שלמה כמו שכתוב בדברי הימים ומה שהראה לו עמדם אצל מזבח הנחשת ראה כי אצל מזבח הנחשת המשתחוים קדמה לשמש וכיון שבזו כבוד האל יתברך בזה הראהו שבעון זה נעלה הכבוד מעל הכרוב: 9:3: אל מפתן הבית. מורה הסתלק הכבוד מבית המקדש ובאמרו מעל הכרוב ולא אמר הכרובים כי שנים כרובים היו ארז”ל כי נסע מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן ואמרו י’ מסעות נסעה שכינה ואפשר כי אמר מעל הכרוב הוא דרך משל וי”ת אסתלק בכרובא דהוה שרי עלוהי בית קדש קדשיא ובאמרו בכרובא ולא אמר מכרובא ר”ל כי עם כרוב נעלה רוצה לומר מי שנעשה לו הכרוב דמיון הוא והוא השרף העף אל האדם רמז בהסתלק הנבואה מישראל לא נשארו אלא חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו בבנין בית שני ובהם פסקה הנבואה: | וכבוד אלהי ישראל. מבואר הוא: | הלבוש הבדים. אותו הנזכר שהיה לבוש בדים ובא בידיעת התאר והמתאר: 9:4: ויאמר ה’ אלו. כתיב בוי”ו וקרי ביו”ד ובוי”ו והוא כמו ועליו בשמים ירעם והדומים לו ואחר שאמר בתוך העיר אמר בתוך ירושלם אף על פי שידוע כי העיר שזכר היא ירושלם שהרי זכר בענין הפרשה בית ה’ והיכל ואולם ומזבח אלא הוסיף ואמר ירושלם כלומר העיר אשר בחרתי לשכן שמי בה הם הסיעוני ממנה ברוב עונותם: | והתוית תו. ענין סימן וכתיבה אמר שיתוה בדיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים לסימן שלא יגעו בהם המשחיתים וזה הענין כענין דם הפסח במצרים לאות ולסימן אלא שזה היה במראה הנבואה: ורבותינו ז”ל פי’ תיו האות הנקראת תי”ו אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל כתוב על מצחן של צדיקים תי”ו של דיו ועל מצחן של רשעים תי”ו של דם ואמר מאי שנא תי”ו רב אמר תי”ו תחיה תי”ו תמות ושמואל אמר תמה זכות אבות ואלה האנשים היו הצדיקים אשר בירושלם שהיו נאנחים ונאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה: | והנאנקים. ענין צעקה וצוחה כמו האנק דום ושב הפועל נפעל לרוב הפעולה וכן הנדברים בך: 9:5: ולאלה אמר באזני. ולאלה הם הששה שזכר אמר להם שיבאו אחר המתוה הזה ויכו: | על תחוס. כן כתיב וקרי אל והכתוב רוצה לומר והכה על אשר תחוס עיניכם וכל שכן על האחרים והקרי כמשמעו הזהירם שלא יחוסו על האדם ולא יחמלו: | עיניכם. כתיב לשון רבים וקרי עינכם לשון יחיד כמו לא תחוס עינך והיחיד הוא דרך כלל: 9:6: זקן בחור, תהרגו למשחית. שם רוצה לומר להשחתה שתשחיתו הכל: | וממקדשי תחלו. מאשר במקדשי כי אותם חייבים יותר שעובדים עכו”ם במקדשי על פני להכעיסני: | באנשים הזקנים. הם שבעים איש מזקני ישראל שזכר שהיו עובדים עכו”ם בלשכה אשר בעזרה לפני הבית ורבותינו ז”ל דרשו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו כל התורה כולה מאל”ף ועד תי”ו ואמרו לא יצאה מדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שהרי אמר תחילה והתוית תיו ואמר ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ואחר כך אמר וממקדשי תחלו: 9:7: ויאמר אליהם טמאו את הבית. אל תחושו אם תהרגו בבית המקדש ותטמאו את הבית בחללים כי הם טמאוהו ראשונה בגלולים: | ומלאו. צווי מבנין הדגוש אף על פי שהלמ”ד איננה דגושה כי ימצא כמוהו קלים מבנין הדגוש כמו ובקשו ברחובותיה כי לא מלאו אחרי ויקנאו בו והדומים להם: | את החצרות. חצרות בית המקדש עזרת אנשים ועזרת נשים והר הבית כי כולם היו חצרות: 9:8: ויהי כהכותם. בכף כהכותם בחצרות כי שם היה הנביא במראה: | ונאשאר אני. נשארתי אני ביניהם שלא הכוני ומלה זו מורכבת מן ונשאר שהוא נפעל עבר ומן אשאר שהוא איתן מן הקל וטעם ההרכבה אמר כשהיו מכים נתתי עיני מי נשאר בחצרות שלא הכו וראיתי כי לא נשאר אלא אני זהו ונשאר ואמר שני טעמים במלה אחת לקצר והוא ע”ד צחות כמו שפירשנו במלת משתחויתם ובא להודיע כי לא היה בחצרות בית השם מי שהיה עליו התי”ו אלא הוא לבדו: | ואזעק ואומר. על ירושלים כי היא היתה שארית כל ישראל כי כל ישראל גלו זולתי ירושלים וכבר מתו ברעב או בחרב או בגלות: 9:9: ויאמר אלי, ותמלא הארץ דמים. ארץ ישראל ויהודה לפיכך חרבה הארץ מהם ואף על פי שהיו בהם שאר עברות העונש הגדול הוא בעבור החמס כי לא יעמוד שום ישוב בחמס והמבול בא בעבור החמס ובקצת ספרים המדויקים ותמלא הארץ דמים פירוש שופכי דמים: | והעיר מלאה מטה. וגם העיר הזאת ירושלים שהיתה מלאתי משפט עתה היא מלאה משפט מטה ומעוקל והוא החמס אלא לפי שהיתה ירושלם מקום המשפט ואליה באים כל ישראל למשפט זכר הטית הדין שבה וכל זה גרם להם אמונתם הרעה: | כי אמרו עזב ה’ את הארץ ואין ה’ רואה. ולא יענוש על הרע ולא יגמול על הטוב וכבר פירשנו ענין זה למעלה: 9:10: וגם אני. כמו שהם לא חסו ולא חמלו על העניים גם אני לא תחוס עיני מדה כנגד מדה: 9:11: והנה האיש. האל גמר תשובתו אלי: | והנה האיש לבוש הבדים. משיב דבר אליו שעשה כמצותיו לעבור בעיר ולהתוות התיו: | לבוש הבדים. בשו”א כמשפט הסמוכים: | כאשר צויתני. כתיב וקרי ככל אשר צויתני כלומר שלא חסר דבר מכל אשר צוהו: 10:1: ואראה והנה אל הרקיע. כמו על הרקיע וכן אל ההרים לא אכל והדומים להם רבים: | אשר על ראש הכרובים. הוא מה שאמר במראה הנבואה הראשונה וממעל לרקיע אשר על ראשם כי החיות שזכר במראה ההיא הם הכרובים שזוכר במראה הזאת כמו שאומר למטה ואדע כי כרובים המה: 10:2: ויאמר אל האיש לבוש הבדים. גם זה בשוא כמשפט הסמוכים: | אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב. למ”ד לגלגל במקום ה”א הידיעה וכן לכרוב כמו הכרוב וכן מבינות לכרובים כמו הכרובים וכמוהם אשר למלך נשען על ידו עד לשמים הגיע שיר למעלות: | לגלגל. על דרך כלל כאילו אמר לגלגלים וכן אמר לאופנים להם קורא הגלגל באזני וכן לכרוב על דרך כלל וכן אמר מבינות לגלגל מבינות לכרובים: | אל תחת. כמו בינות ובאמרו תחת רמז בו כי הגלגל תחת הכרוב במעלה: | גחלי אש מבינות לכרובים. כמו מתחת לכרובים זהו שאמר למעלה במרכבה ראשונה היא מתהלכת בין החיות ושם בארנו הענין: | ויבא לעיני. בא אל בינות לגלגל כאשר צוהו ואני ראיתי בואו ולא גמר מה עשה והפסיק בענין הכרובים ואמר: 10:3: והכרובים עומדים מימין לבית בבאו האיש. הראה האל לנביא הכרובים מימין לבית לפי שהראהו התועבות שהיו עושים לצפון הבית לטעם שכתבנו הראהו הכרובים בהפכם: | בבאו האיש. כמו ותראהו את הילד והאיש הוא לבוש הבדים ופירוש בבאו כאשר בא אל בינות לגלגל: | והענן מלא את החצר הפנימית. היא העזרה והחצר החיצונה היא הר הבית וכבר פירשנו דבר הענן במרכבה הראשונה בנסתר ובהיות הכבוד בבית הענן היה בחצר ובצאת הכבוד מן הבית לחצר נתמלא הבית מן הענן: | והחצר מלאה את נוגה כבוד ה’. כי דרך החצר יצא הכבוד: 10:4: וירם. מבואר הוא: 10:5: וקול כנפי הכרובים. מבואר הוא במרכבה הראשונה: 10:6: ויהי בצותו. חזר להשלים ענין ויבא לעיני שאמר: | ויעמוד אצל האופן. הוא הגלגל שזכר ואצל כמו בינות שזכר או נאמר כי אצל אינו כמו בינות ושנה המצוה בזה כמו ששנה בלקיחת האש מבינות הכרובים שלא לקחה הוא אלא הכרוב וטעם זה לא לשנות המצוה אלא כאדם הירא להכנס למקום יותר גבוה ונקדש ממנו ועמד אצל האופן לראות מה יהיה והנה לקח הכרוב האש מבינות לכרובים ונתנם אל חפניו והכרוב הזה הוא אחד מן הכרובים אשר האופנים אצלם לפיכך אמר מבינות לכרובים: 10:7: וישלח, ויקח ויצא. יצא לגמור מצות האל יתברך והוא לזרוק האש על העיר. ובדרש גבריאל שהוא לבוש הבדים בקש מן הכרוב לתתם לו כדי שיצטננו הגחלים מיד אל יד ותקל הגזרה ועוד היו בחפניו שש שנים כדי שיהיו הגחלים עוממות בידו להקל עוד הגזרה שהרי נבואה זו היתה בשנה הששית ולא חרבה העיר עד שנת אחת עשרה: 10:8: וירא. מה שאמר וירא ואמר תבנית להראות כי לא היה הכל אלא במראה הנבואה לא שיש לכרובים ידים ורגלים וכנפים כמשמעם ואמר באחד מהם להורות על האחרים: 10:9: ואראה. מבואר הוא במרכבה הראשונה בנסתר: 10:10: ומראיהם. גם זה מבואר: 10:11: בלכתם. כי המקום אשר יפנה הראש הוא הכרוב והאופן הולך אחר הכרוב כי רוח החיה באופנים ויונתן תרגם הראש קדמאה: 10:12: וכל בשרם. יש להתבונן למה זכרו לאופנים בשר ולא לכרובים ומבואר הוא בנסתר: | וגבהם. חסר יו”ד הרבוי מהמכתב: | וידיהם. תרגם יונתן ואשדתהון ענין אשדות הפסגה שהוא מקום מדרון: | לארבעתם אופניהם. זה תוספת באור כמו להם לבני ישראל ועמהם הימן וידותון חצוצרות והדומים להם ובקצתם היה מספיק באחד שהרי זכר הדבר בסמוך והיה מספיק אם היה אומר לארבעתם לבד אלא שנהגו תוספת באור במקומות וכנוי אופניהם על עצמם כמו שנהגו בכנוי המספר כמו צאו שלשתכם ויפלו שבעתם: | לארבעתם. תרגם יונתן לארבעתהון דגלגליא: 10:13: לאופנים להם קורא הגלגל באזני. לא אמר כי לאופנים יקראו גלגלים כי ידוע הוא זה לכל בעלי הלשון כי אופן וגלגל שם אחד במלות שונות כמו בגד ושמלה ואמר ואופן ועגלה ואמר והמם גלגל עגלתו והענין אחד ומה בא ללמד הנביא כי שמע כי לאופנים בא קול שקרא להם קול הגלגל והוא ענין קריאה כמו הדור אתם ראו דבר ה’ כי כל המעשה שזכר לאופנים במצותו וברצונו היה וכאילו קורא לו המצות עשה כך ועשה כך ומצות האופן הוא הכרוב: | קורא. משלא נזכר שם פעלו מהדגוש והפועל הוא הכרוב הקורא תמיד ואין קריאתו בקול ובכלי הדבור אלא שהשמיע האל את הנביא בנבואת קול להבינו הענין וכן וקרא זה אל זה ואמר: 10:14: וארבעה פנים לאחד. לכל אחד מהכרובים: | פני האחד פני הכרוב. פירוש פני אחד מהפנים וכן השני והשלישי והרביעי על הפנים שהיו ארבעה אמר ומה שאמר פני הכרוב במקום שזכר במראה הנבואה הראשונה פני שור ידוע מה שאמרו רבותינו ז”ל אמרו יחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו רבונו של עולם אין קטיגור נעשה סניגור ופירוש כרוב כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא והקשו פני האחד פני כרוב ופני השני פני אדם אדם וכרוב חד הוא ותרצו אפי רברבי ואפי זוטרי ואנחנו פירשנו ענין זה בנסתר: 10:15: וירמו הכרובים. לשון הרמה שנאמר בזו המראה היא לשון התנשאות שנאמר במראה הראשונה והענין אחד כי רוממות ונשיאות אחד ושם פירשנו הענין בנסתר ומלת וירמו מבנין נפעל או התפעל מפעלי הכפל: 10:17: בעמדם. מבואר הוא במראה הראשונה בנסתר: | וברומם. בחולם: 10:18: ויצא. מבואר הוא: 10:19: וישאו הכרובים. בצאתם, מן הבית כי מתחלה ראה אותם לימין הבית: | ויעמוד. על דרך הכלל: | הכרובים. כאילו אמר ויעמדו אלא אמר דרך כלל כי כאחד עמדו: | פתח שער בית ה’ הקדמוני. בצאתם ממפתן הבית עמדו פתח שער הבית מבחוץ ולא שעמדו בארץ אלא התרוממו מעל הארץ בעמדם והעמידם שם מפני האנשים שהיו שם שהיו אחוריהם אל ההיכל וכאילו הם דחקו הכבוד לצאת ולהרים מעל הארץ: | עליהם. על הכרובים ומה שאמר מלמעלה אחר שאמר עליהם לפי שהכבוד ראה על הרקיע שעל ראשי החיות הנקראים כרובים: 10:20: היא החיה. מבואר הוא: 10:21: ארבעה ארבעה פנים לאחד. לכל אחד כרוב מהכרובים ארבעה פנים וארבע כנפים: | ודמות ידי אדם. ולכל אחד ידי אדם מתחת כנפיהם ומבואר הוא: 10:22: ודמות פניהם, מראיהם ואותם. ועצמם כמו ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע כלומר עצם הפנים ומראיהם היה כפנים אשר ראיתי בנהר כבר: 11:1: ותשא אותי. וכבר נשאה אותי והביאה אותי אל שער בית ה’ הקדמוני למעלה זכר זה ויבא אותי אל חצר בית ה’ הפנימית ושנה אותו הנה להודיע כי באותם כ”ה אלה היו משרי העם: 11:2: ויאמר, והיועצים. לפי שהיו שרים וגדולי העיר אמר זה בהם כי בהם תלוים עצת העיר עצת דבר רע: 11:3: האומרים לא בקרוב בנות בתים. לא בקרוב תהיה הגזרה שמתנבא הנביא עלינו לפיכך לא נחוש לדבריו ונבנה בתים כי ירושלם היא הסיר ואנחנו הבשר כמו שהבשר לא יוציאוהו מתוך הקדרה עד שיתבשל כן אנחנו לא נצא מירושלים ולא נגלה ממנה עד שיגיע זמנינו למות ונמות בה: | בנות. מקור כמו ביום עשות אלהים: 11:5: ותפול, כן אמרתם. אמת אמרתם במשל הזה אשר אתם מושלים אבל לא כדבריכם על עצמכם ולא כאשר חשבתם כי מחשבותיכם אני ידעתים ידעתי שאתם חושבים באמרכם המשל הזה שלא תגלו מתוך ירושלם אלא המשל יהיה כמו שאומר כי חלליכם שהרביתם הם בשר והיא הסיר כי בתוך העיר שפכתם דם נקי ושמתם החללים בתוכה כבשר בתוך קלחת אבל לעצמיכם לא יהיה המשל כמו שחשבתם: | ומעלות רוחכם אני ידעתיה. המחשבה העולה על רוחכם ונקראת מעלה ולרבות מעלות ופירוש ידעתיה כל אחת ואחת מהמעלות: 11:6: הרביתם. והנה הולך ומפרש המשל: 11:7: לכן, הוציא מתוכה. מקור במקום אוציא כלומר גזרתי להוציא אתכם מתוכה לא כאשר חשבתם שתהיו בתוכה עד מותכם ולא תגלו ממנה: 11:8: חרב יראתם. בצרי מן ולא ירא אלהים והם יראו חרב מלך בבל ושלחו למצרים לעזרה כמו שכתוב בצדקיהו ומרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב: | וחרב אביא עליכם. אותו חרב שיראתם ממנו אותו אביא עליכם ולא יציל אתכם מלך מצרים: 11:9: והוצאתי אתכם מתוכה. לא כאשר חשבתם שתהיו בתוכה עד יום מותכם: 11:10: בחרב תפולו. על גבול ישראל עם צדקיהו והוא ברבלתה בארץ חמת כמו שאמר וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה וחמת גבול ישראל כמו שאמר מלבוא חמת ועד נחל מצרים: 11:11: היא לא תהיה לכם לסיר. כמו שחשבתם שלא תצאו מתוכה: | ואתם תהיו בתוכה לבשר. אבל לא בתוכה ממש כי אל גבול ישראל אשפוט אתכם ותהיו כבשר שמבשלים אותו והוא נמק בתוכו כמו שאמר וכבשר בתוך קלחת ושם בגבול ישראל יגיע זמן בשולכם וכן תרגם יונתן היא לא תהא לכון כדודא ברם אתון תהון בגוה כבשרא דבשיל בגו דודא: 11:12: וידעתם. אז בהגיע משפטכם תדעו כי אני ה’ כי כמו שגזרתי עליכם כן יגיע אליכם: | וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם. לעבוד אלהים אחרים כמו שהם עובדים ולשפוך דם נקי כמו שהם שופכים: 11:13: ויהי כהנבאי. בכ”ף כאשר הייתי מתנבא ראיתי שמת פלטיהו בן בניהו: | כלה אתה עושה. דרך שאלה ואעפ”י שאין בו ה”א השאלה כמו ארדוף אחרי הגדוד הזה אתה זה בני עשו והדומים להם ומה שצעק על מיתתו שראה והוא היה רשע לפי שראה מיתתו פתאום והוא היה מראשי העם חרד למיתתו אמר כי אולי יעשה תשובה והאל לא ענה לצעקתו דבר: 11:15: בן אדם אחיך אחיך אנשי גאולתך. אמר שלש פעמים לגלות בני גד ובני ראובן ולגלות שמרון ולגלות יהויכין וחזר וכללם: | וכל בית ישראל כלה. וסמך ענין זה למה שהיה אומר בנות בתים הוא הסיר ואנחנו הבשר שהיו חושבים שיהיו לעולם בתוכה והיו חושבים ואומר לנגד אותם שגלו: | רחקו מעל ה’. אותם שגליתם רחקו מעל ה’ כלומר מעל אדמת ה’ שהיא אדמת הקדש כי לנו היא נתנה הארץ למורשה לא לכם שגליתם ממנה: | רחקו. צווי פ”א הפעל פתוחה כמו ושחטו הפסח ואמר היא ואחר כן אמר הארץ הכנוי קודם הידיעה כמו ותראהו את הילד והדומים לו: 11:16: לכן, כי הרחקתים בגוים. ואף על פי כן לא עזבתים אלא הייתי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם כלומר אם רחקו ממקדש ה’ שהוא מקדש גדול שם בארצו אני אהיה להם למקדש מעט כלומר בבתי כנסיות שהם נועדים שם להתפלל אלי אני עמהם ושומע קולם ומצילם מיד אויביהם שלא יעשה בהם כלה ועוד אני עתיד לקבץ אותם כמו שאמר בסמוך וקבצתי אתכם: | למקדש מעט. פתח כי הוא סמוך למלת מעט כי מעט איננו תאר אלא שם כן מצאתיהו בקצת ספרים מדויקים ובקצת מצאתי קמץ אם כן מעט יהיה תאר ויונתן תרגם ויהבית להן בתי כנישתא וגו’ כבעמוד: 11:17: לכן. אמר כנגד עשרת השבטים שגלו תחילה: | וקבצתי אתכם. על גלות השבטים אמר זאת הנבואה לא על גלות בבל כי לאותן שהיו מבזים יושבי ירושלם בישר קבוץ גלותם ועוד שאמר מן העמים מן הארצות ועוד שאמר ונתתי להם לב חדש ורוח חדשה ולא היה כן לעולי בבל: 11:18: ובאו שמה. נחלקה המלה בטרחא וכן ויצא נח ואינון עשרה בטעמא: | את כל שקוציה. השקוצים והתועבות שעשו בה הגוים והם שקוצי עכו”ם כי בידם תהיה בבא הגאולה וימצאו השקוצים בה והיא נשחתת כי עליו נאמר גם כן ולתת שקוץ משומם: 11:19: ונתתי להם לב אחד. שיהיה להם לב אחד ליראה את ה’ לא יהיה עוד לבם פונה אל התועבות אלא לבם יהיה מיוחד לאל לבדו ויונתן תרגם לב דחיל: | לב האבן. חזק כאבן מלקבל תוכחות מוסר: | לב בשר. כי הבשר הוא רך ויהיה לבם רך לקבל המוסר ותרגם יונתן ואתבר לבא דרשיעיא דהוה תקיף כאבנא וגו’ כבעמוד: 11:20: למען. מבואר הוא: 11:21: ואל לב שקוציהם. ואל אשר הם בירושלים עתה שהולך לבם ללב שקוציהם ותועבותיהם: | דרכם בראשם נתתי. כלומר אשיב גמולם בראשם ופירוש לב שקוציהם כאילו לבם חלוק לשני לבבות כמו שאמר אליהו לעובדי הבעל עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים והנה לבם חלוק והולך הרצון אחר שקוציהם יותר: 11:22: וישאו. כבר פירשנו הענין: 11:23: ויעל. כי משער בית ה’ נסע אל תוך העיר ואם לא נזכרו מעל תוך העיר עלה ועמד על ההר אשר מקדם לעיר והנה הוא מסלק מן העיר ושב לו אל מקומו השמים ופירוש מעל תוך כי למעלה מהארץ ראה אותו כמו שאמר וירומו מן הארץ לעיני וההר הזה הוא הר הזתים שהוא למזרח העיר וכן תרגם יונתן ושרא על טור זיתא: 11:24: ורוח נשאתני, במראה ברוח אלהים. להודיע כי ההליכה לירושלם והשיבה לבבל לא היה ממש אלא במראה ברוח אלהים נראה לו כן: | ויעל מעלי המראה אשר ראיתי. אז עלתה מעלי רוח הנבואה ונתן לי רשות לדבר זהו שאמר למעלה ובדברי אותך אפתח את פיך וגומר: 11:25: ואדבר, אשר הראני. בסגול הה”א וליתא כותיה. ומה שאמר את כל דבר ה’ דבר המגלה ובאו אל הגולה תל אביב ושבתו שם משמים וצאתו אל הבקעה וקחתו לבנה ושכיבתו על צדו ודבר העבותים ודבר חטין ושעורים וחרב חדה ודברי התוכחה ובואו לירושלם ושובו לבבל הכל אמר להם זהו את כל דברי ה’ אשר הראני:
פירוש מלבי”ם
8:1: ויהי בשנה הששית, הנה בשנה החמישית ברביעי בחמשה בחדש ראה המראה הראשונה, ואחר שבעה ימים צוה לו לשכב על צדו ת”ל יום, ומוכרח שאותה שנה מעוברת היתה, ואחר שכלו הת”ל יום ישב בביתו, כמ”ש (ג’ כ”ו) ולשונך אדביק אל חכך וכו’ ובדברי אותך אפתח את פיך וכו’: 8:2: ואראה, במראה הראשונה השיג תחלה מראה החיות ואח”כ את האופנים ואח”כ את הכסא ואח”כ את החשמל, ועתה השיג בהפך תחלה את החשמל, ואח”כ את הכסא (לקמן י’ א’) ואח”כ את האופנים (שם ט’) ואח”כ את החיות (שם י”ד), וגם שעתה השיג פנימיות החשמל ותחלה לא השיג רק הבית אשר לה סביב כמש”ש פ’ כ”ז והוא ע”פ מ”ש והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, שתחלה יעלו במעלות הסולם מלמטה למעלה מן המאוחר אל הקודם, ואח”ז ירדו בהשגתם מן הקודם אל המאוחר: 8:3: וישלח ראה במראה הנבואה שה’ שלח תבנית יד ויביאהו במראה ירושלימה, אל פתח שער וכו’ אשר שם מושב סמל הקנאה, לא מצאנו שהעמידו צלם בהיכל אחרי מנשה, שהוא לבדו העמיד סמל בבית ה’, וחטא הזה היה שמור עדיין ולא נמחל כי לא עשו עליו תשובה שלמה, כמו שכתבתי (ירמיהו ט”ו, מ”ב כ”ג), והנה המינים היו אומרים שיש פועל טוב ופועל רע ויחסו צד צפון למושב פועל הרע, והביאו את הקרבנות לרצות כעסו וחמתו של סמל הקנאה, וה’ צוה לשחוט את הקרבנות על ירך המזבח צפונה לפני ה’ בעל הרחמים, וזובח לאלהים יחרם, וכמו שכתב בספרא (ויקרא פ”ב) שנאמר בכל מקום קרבן לה’ שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמ”ש בס’ התורה והמצוה (שם ס’ י”ד), ומנשה העמיד שם סמל הקנאה, והיו נמשכים עוד אחרי דעותיו ומכונים במחשבתם אל סמל הקנאה, אשר בצפון לרצותו בקרבנות הנקרבים, וא”ל ה’ שסמל הקנאה הזה הוא מקנא את ה’, שעל ידו מקנא ה’ הפועל טוב לעשות בם שפטים, ונראה החשמל מתוך האש להורות כי באש ה’ נשפט: 8:5: סמל הקנאה הזה בבאה שהיו מכוונים שיעמוד הסמל אצל הפתח, שלא יבא פנימה לקנא בם ולהאבידם כי היו הקרבנות אליו שיתרחק מאתם ולא יעשה רע: 8:6: הרואה אתה ר”ל שהתועבות שהם עושים פה, הם עושים כדי לרחקה מעל מקדשי כדי שיתרחק פועל הרע ולתכלית זה עבודתם פה להרחיק הקנאה, ובזה הם מרחיקים את ה’ באמת, ועוד תשוב תראה תועבות גדולות שהם עושים לתכליות אחרות להריק עליהם הטוב והשפע מן המערכת לפי דעתם: 8:7: ויבא אותי אל פתח החצר הוא פתח הר הבית, וראה חור בקיר: 8:8: ואחתור, נדמה לו שע”י חתירתו נעשה פתח: 8:9: ויאמר אלי, מציין שדור הזה עשו במחשך מעשיהם ועבדו ע”ז בסתר, וה’ גלה לו סתריהם כאילו חתר במחתרת ומצא הפתח לראות את מעשיהם, וע”ז המליץ לא במחתרת מצאתים (ירמיהו ב׳:ל״ד) כי נדמה להם שהנביא חותר לדעת מצפוניהם: 8:10: ואבוא נדמה לו שנכנס דרך הפתח ורראה שכ”א מהם היה לו חקוק על הקיר כל מיני ע”ז וכל מיני גלולים: 8:11: ושבעים איש שהם הסנהדרין, ויאזניה שהיה ראש הסנהדרין עומדים לפניהם לפני הגלולים ומקטירים לפניהם: 8:12: הראית מה שכ”א עושה בביתו בסתר, בחשבם שה’ עזב את הארץ בידי המערכה ואינו רואה ומשגיח, ולכן יעבדו גלולים להפיק רצון משרי המערכה וצבאות מערכת השמים: 8:14: פתח שער פירש”י בתאים הצפונים של העזרה, והנה וכו’ מבכות את התמוז, פירש במורה שמצא בספרי הצאב”א שהיה איש מנביאי ע”ז שמו תמוז וקרא למלך אחד לעבוד לכוכבי לכת ולמזלות וצוה להרגו במיתה משונה, ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מכל קצות הארץ אל היכל בבל לצלם הזהב שהוא צלם השמש וספדו על התמוז, והיה זה להם לחק לבכות בא’ בתמוז על מות הנביא התמוז, וגם שהראה לו עבודת המלך שהיה ג”כ לשמש שחממו הצלם באש ותמוז לשון חימום בארמי ונותנים בניהם על הצלם והם בוכות לקול ילדיהן: 8:15: ויבא אתי אל חצר בית ה’ הפנימית, שהוא פתח ההיכל, והנה אחריהם אל היכל ה’, כי ה’ צוה שיהיה פתח בהמ”ק במזרח וקדש הקדשים במערב להשתחוות לצד מערב לבטל דעות עובדי השמש המשתחוים למזרח, והם הפכו פניהם למזרח אל עבודת השמש ואחוריהם אל היכל ה’, וזה התועבה היותר גדולה שעזבו את ה’ לגמרי נזורו אחור ומלת משתחויתם מורכב מהשתחויה והשחתה שמשחיתים דרכם קדמה כי עבודת השמש היה בו גם עבודת הפעור והזנות להשחית: 8:17: ויאמר הנקל לבית יהודה, ר”ל גם חטא זה נקל לערכם כי הוסיפו לחטא גם בין אדם לחבירו במה שמלאו הארץ חמס וישובו להכעיסני ביתר עברות, והנם שלחים, חוץ מזה הם הורגים זה בזה באף ובחמה, כמו שיתבאר (בס’ כ”א) שרוב ההרוגים ביניהם היה מה שהרגו זה את זה בימי המצור שהיה ביניהם שנאה ומלחמה, ואל אפם וכעסם הם שולחים את הזמורה, היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי’ הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו: 8:18: וגם אני אעשה בחמה, כמו שהם עושים באף ובחמה כן אעשה אני: 9:1: קרבו פקדות העיר ראה שה’ הפקיד מחבלים להשחית את העיר וקרא ואתם שיקרבו לשמור ולהכרית בכלי משחיתם: 9:2: והנה ששה אנשים ראה ששה מחבלים שהפקדו על העיר באים מדרך שער העליון ששם בית המלך, ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים שהוא מלאך המלמד זכות, וקסת הסופר במתניו, לכתוב זכיותיהם בספר זכרון, והמליצה בזה כי ששה פקודי העיר רואי פני המלך הם השחיתו את העם והרגו הרג רב (ע”פ פקודתם) בסוף ימי המצור, כאילו ששה מלאכי משחית נתלבשו באלה לבלע ולהשחית, והם באו מבית המלך כי היו מרואי פניו, וירמיה היה כהן לבוש בגדי הבד לשרת בקדש וקסת הסופר במתניו לכתוב נבואותיו על ספר, כמו שאמר לו ה’ שיכתוב על ספר דברי נחמות אשר ראה (ירמיהו סי’ ל’) והוא התעסק להשקיט את העם וליעצם עצת שלום ואמת: 9:3: וכבוד אלהי ישראל, ראה שהשכינה התחילה לנסוע מן הבית שזה סימן שהבית יוחרב, ויקרא אל האיש לבוש הבדים שהוא המלמד זכות: 9:4: ויאמר אליו צוה שהוא יעבר תחלה ויתוה תו וסימן על מצחות האנשים הצדיקים שהם נאנחים על התועבות הנעשות בעיר כדי שמלאכי חבלה לא ישלטו בהם: 9:5: (ה-ו) ולאלה הששה מחבלים אמר באזני שיעברו בעיר אחריו ויכו את כולם וצוה שלא יגשו אל הצדיקים שעליהם התו והסימן, וצוה שיחלו להכות אצל הבית המקדש, וכן היה שהחלו להכות האנשים הזקנים שעמדו לפני הבהמ”ק, והיו ממונים שם או עובדים עבודת המקדש, והנמשל ששרי העם שהם פקודות העיר בעונות הדור נתן להם רשות מאת ה’ להרוג בעיר, רק שה’ צוה לירמיה שיעבור בתוך העיר להחזירם בתשובה, ושיתוה סימן על מצחות האנשים שישמעו בקולו, כמ”ש היוצא ונפל על הכשדים והיתה לו נפשו לשלל וחי, ולהמשחיתים אמר שיהרגו בעיר, כמ”ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נחלמים בם עם הכשדים וכו’ ואספתי אותם אל העיר ונלחמתי אני אתכם (ירמיה כ”א ה’) ר”ל שילחמו איש באחיו ע”י ה’ ששם חרב מלחמה ביניהם, ושם אמר שהיוצא ונפל אל הכשדים וחי, וז”ש ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, ר”ל שהוא ינצל מידם, ואמר וממקדשי תחלו כי החל המרד וההריגה בבהמ”ק בעת שנתאספו העם שמה, ושם החלו להכות בזקנים שהיו לפני הבית: 9:7: ויאמר, אח”כ צוה שיטמאו הבהמ”ק עצמו ע”י שימלאו חצרות המקדש בחללי חרב, ואח”כ יצאו להרג בעיר, וכן עשו והכו בעיר, והמליצה שאחר שהחל המרד סביב המקדש, יתפשט ההריגה ביניהם בחצרות המקדש, ומשם התפשטו בעיר והרגו איש את אחיו: 9:8: ויהי כהכותם, וראיתי כי לא ישאר רק אני לבדי שלא היו צדיקים ביניהם, ואמר, המשחית אתה וכו’ בשפכך חמתך על ירושלם, ר”ל אחר שאתה רוצה לשפוך חמתך על ירושלים העיר עצמה לשרפה באש, ובזה תשוכך חמתך ותכלהו על העצים והאבנים ודי בזה ולא תשחית את ישראל: 9:9: ויאמר אלי השיב שהעון שלהם גדול במאד מאד שכל הארץ מלאה דמים ורציחה והעיר ששם השופטים לעשות משפט בארץ מלאה הטיית דין כי מכחישים ההשגחה שאומרים שאין ה’ משגיח בארץ ולכן: 9:10: גם אני לא תחוס עיני כמו שהם אין חסים זה על זה כן דרכם בראשם נתתי מדה כנגד מדה: 9:11: והנה ע”ז בא מלאך המלמד זכות לסייע אותי, ואמר שעשה כמו שנצטוה, ושמצא שם צדיקים ראוים להנצל, והמליצה שירמיה בא בתפלתו, והודיע כי הוכיח את העם ושיש גם צדיקים השומעים לקולו, כמו שמבואר בירמיה שנמצאו ג”כ שרים שהצילו אותו, ושהאמינו לדבריו: 10:1: ואראה אז ראה מראה הכסא הכבוד, כאילו ישב ה’ על כסא רחמים להקל עונשם מעט ע”י לימוד זכות הנ”ל ולהשאיר להם פליטה, ובאשר לפי הנהגת האופנים שהוא עולם הגלגלים והמערכת והטבע היה ראוי שיפלו כולם בחרב, ואז לא היה שורף את העיר והמקדש רק היה הורג את כולם בקצפו עליהם, שינה ה’ את בחירתו של נבוכדנצר שישרוף את העיר והמקדש וישאיר פליטה מן העם תחת יד גדליה, ושיגלה מקצתם, ולא יהרוג את כולם, וכלה חמתו על העצים והאבנים, ובאשר היה זה ענין השגחיי לא מערכיי נראה לו שיצתה פקודה זו מעולם הכסא, שהוא למעלה ממנהיגי האופנים ויאמר אל האיש לבוש הבדים, באשר שריפת העיר והמקדש היתה מצד הרחמים כנ”ל, צוה זאת אל המלמד זכות שהוא יעשה זאת, ובנמשל שצוה לירמיה שינבא על שריפת העיר והקדש כי זה לטובת ישראל והצלתם, ויאמר בא אל בינות לגלגל, הגלגל אינו האופן עצמו כמ”ש בבאה”מ רק הדבר המגלגל את האופן, שהוא רגלי החיות שכף רגליהם ככף רגל עגל, שהם מגלגלים את האופנים, ולכן אמר אל תחת לכרוב, במקום כף רגלי הכרוב, ושימלא חפניו גחלי אש משם, כי א”א למלאת אש מן האופנים והמערכת עצמו שלפי המערכת לא התחייב השריפה רק כליון האומה, רק שהכרובים הניעו את המערכת חוץ מטבעם ושדדו את המערכת בפקודת רם יושב על כסא, לשרוף את העיר ולהציל שאריתם מישראל: 10:3: והכרובים עומדים מימין לבית, כי אז למדו זכות על ישראל ועמדו מימין, והענן מלא עדיין את החצר הפנימית שעדין לא נסתלק הכבוד מן ההיכל: 10:4: וירם, ועתה נסתלק הכבוד מן הכרוב על המפתן, ר”ל שהענין שיעשה עתה אינו בכח הכרוב רק בכח ה’ והשגחתו לבדו, שהוא יעשה זאת לצוות על שריפת ההיכל, וכאילו הוא בעצמו יעשה זאת להחריב את ביתו, ולכלות בו את חמתו למען יוקל העונש מישראל, וימלא הבית את הענן, שהכבוד נסע אל הבית כנוסע מקה”ק לחוץ, והנוגה נראה בחצר החיצונה שלשם יצא הכבוד, כמוכן לעזוב את ביתו ונוסע מחדר הפנימי לחדר החיצון: 10:5: וקול כנפי הכרובים כבר בארתי (א’ כ”ד) שבעת ישדד המערכה אז יצייר שהכרובים יגביהו כנפיהם, ואמר שם ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי כי אז ישדדו המערכה בגזרת עליון, ואחר שעתה הוצרך לשנות המערכה נשמע קול כנפי הכרובים כקול שדי, והקול הוא הפקודה שיצא על ידם לתחתונים: 10:6: ויהי בצותו וכו’ ויבא ויעמד אצל האופן באשר האיש היה המלמד זכות, לא רצה לקחת אש לשרוף, שאין זה שליחותו מצד שהוא מוכן לחסד, לכן עמד אצל האופן שמצד האופן והמערכה לא יחויב שריפת המקדש, עמד אצלו שיגן גם על המקדש מצד המערכה שאין השריפה מחויבת, ורצה שיעשה ה’ חסד עם ישראל מצד ההשגחה, ויגין גם על המקדש מצד הטבע: 10:7: וישלח הכרוב את ידו, צייר שאז שלח הכרוב ידו והניח האש בחפניו, שבא האש מצד גזרה של מעלה, והניחו בחפני האיש לבוש הבדים שהוא יקרר האש במליצת זכות, וכמ”ש חז”ל שנתקררה מדה”ד בידי האיש לבוש הבדים, ולא נחרב המקדש תיכף: 10:8: וירא לכרבים, אמר שעתה נשאו כנפים, שר”ל שהיה עניני פעולתם בענין השגחיי למעלה מסדר הטבעי שזה יצוייר בעפיפה, ואז נתראו ידי אדם כמ”ש למעלה (א’ ח’), שר”ל שאז פעולותיהם בבחירה ורצון לא בהכרח הטבעי שזה ציור ידי אדם, שהם מוכנים לקבל תשובה ולהתהפך לעשות טוב לפי הכנת המקבל כנ”ל שם: 10:9: ואראה והנה ארבעה אופנים כבר כתבתי (ח’ ב’) כי במראה זו השיג מלמעלה למטה, שמה שהשיג במראה הראשונה בסוף השיג במראה זו בתחלה, והשיג תחלה את החשמל ואח”כ הכסא ואח”כ את האופנים, ואח”כ החיות, ובפעם הראשון קראם בשם חיות ובפעם הזה קראם בשם כרובים, כי בפעם הראשון ראה איך ינהיגו החיות את האופנים לפי סדר המערכה ושכן ההנהגה בימי הגלות, והיה עיקר הנהגת החיות את האופנים בסדרם הטבעיי שזה יצוייר בהליכה לא בעפיפה כמש”ש (שהגם שהראו לו גם את כנפיהם לא השתמשו אז בהכנפים) לכן נקראו בשם חיות מהלכות על רגליהם, ועתה שהראו לו הנהגה שהוא חוץ מחיוב המערכה שהוא שריפת המקדש והצלת ישראל, שזה נרמז בעפיפה שיעופו מעל הארץ והסדר הטבעי לכן קראם כרובים, שהכרוב עקר הם כנפיו המעופפים ובאשר השפעה זו יקבלו החיות מכסא הכבוד מלמעלה, לכן ראה את הכסא תחלה כי הוא העקר בהנהגה זאת, והראו לו שגם בהנהגה זו שישדד המערכה, האופנים קשורים עם הכרובים, ולזה הראו לו את האופנים שנית, ומ”ש והנה ארבעה אופנים כבר התבאר במרכבה הראשונה בפרטות על מה רומז, עיי”ש (פסוק ט”ו ט”ז י”ז): 10:12: וכל בשרם שעורו כל בשרם וגביהם ילכו אל אשר יפנה הראש, ר”ל לפי שיפנו הכרובים המנהיגים אותם שהם יפנו לפי מה שיפנה הראש אשר עליהם בעולם הכסא עד שבין האופנים ובין הכרובים ועצם האופן וגביהן, וכן ידי החיות וכנפיהם (כי הנהגה זו מכונה בכנפים ידי אדם כנ”ל) הכל יפנה אל מקום פניית הראש הרוכב על הכסא, והאופנים גם הם מלאות עינים עיני ה’ המשוטטים בהשגחה פרטיית: 10:13: לאופנים, באר כי הגלגל שהוא רגלי החיות המגלגלים את האופנים, הוא קורא לאופנים, בל תאמר שמגלגלו בפגישת גשם בגשם, כי שם אין גוף, רק מגלגלו ע”י קולו ופקידתו ויניעהו הנעה שכליית, שיקרא להם ויצוום אל אשר ילכו כפי פקודתו: 10:14: וארבע פנים לאחד, באשר השיג עתה את החיות מצד שמקבלים מעולם הכסא וינהיגו הנהגה נסיית, ושם אין דין למעלה כי שם הרחמים גובר, לא ראה פני שור מהשמאל, רק פני כרוב, כי גם השמאל שם מעורר רחמים, ואחר שהיה הפעולה הנשפעת מלמעלה פעולת הדין לשרוף במה”ק, שבזה הלך פני השמאל ראשונה, ובכ”ז הי’ מדתו רחמים לכלות חמתו על העצים ואבנים, ראה פני שמאל ראשונה וראהו בצורת כרוב: 10:15: וירמו הכרובים כי ענינם היה עתה לא ללכת רק להתרומם מעל הארץ ר”ל להנהיג בדרך השגחיי שזה מצויר בהתרוממות ובעפיפה, שלכן נקראו עתה בשם כרובים, והיא החיה אשר ראיתי בנהר כבר כי אז השיג אותם כחיות מהלכות, ר”ל מנהיגים ע”פ סדרי המערכה, ופה השיג אותם מעופפים למעלה מן המערכה, לכן נשתנה ענינם עתה מחיות לכרובים: 10:16: ובלכת ובכ”ז בין בעת ילכו ר”ל שינהיגו ע”פ סדרי המערכה ובין בעת יעופו למעלה מסדר המערכה לא יסבו האופנים מאצלם כי אז יוכרחו האופנים ללכת כפי רוח החיות שעליהם המשדדים סדר המערכה, וכמו שנתבאר כ”ז במרכבה הראשונה בפרטות: 10:18: (יח-יט) ויצא, עתה נסעה השכינה שלישית ממפתן לכרוב, לעוף מעל הארץ ולהתרחק עוד מן המקדש העתיד ליחרב, ויעמד פתח שער בית ה’ הקדמוני, כאילו יוצא מן המקדש, ובאשר בצאתו מן המקדש ללכת עמהם בגולה אז תתעטף ההשגחה להנהיג נסים נסתרים כפי המערכה, ועתיד להתהפך מכרוב לחיה, שכן נקראים בעת ההליכה ר”ל בעת ינהיגו כפי הטבע, וז”ש היא החיה אשר ראיתי שעתה השיגם שנית בצורת חיות, ואדע כי כרובים המה, בזה ידע שגם בעת ישיגם בתואר חיות הם מושפעים מלמעלה והם ג”כ כרובים, וז”ש אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ר”ל שגם אז הם תחת אלהי ישראל, שכן נקרא בעת ישגיח על ישראל בהשגחה פרטית, רק שבעת שהם חיות הנסים נסתרים והכרוב נסתר וצפון, ועתה יספר שנית צורתם כפי שהשיגם בלכתם לגולה: 10:21: (כא-כב) ארבעה פנים לאחד וכו’ ודמות פניהם וכו’, שהוא הפנים שהשיג ראשונה במרכבה הראשונה: 11:1: ותבא אתי אל שער הקדמוני, כי תחלה עמד בההיכל ועתה הוציאו לחוץ אל שער המזרחי, ושם ראה בפתח השער עשרים וחמשה איש שראה אותם תחלה בין האולם ולמזבח שהם משתחוים לשמש, עתה ראה אותם בשער הר הבית המזרחי שהיו יוצאים מן ההיכל לשער המזרחי לקראת השמש להשתחוות לו בצאתו כמ”ש (מ”ב כ”ג י”א) ואראה בתוכם את יאזניה, כי תחלה עמד הנביא לפנים מהם וראה אותם מאחוריהם ולא הכירם, ועתה עמד נגד פניהם והכיר בתוכם את יאזניהו ואת פלטיהו שהיו שרי העם: 11:2: ויאמר אלי כי תחלה אמר לו ה’ הנקל לבית יהודה וכו’ כי מלאו את הארץ חמס, והודיע לו שהם שולחים הזמורה להכרית את העם, עתה פי’ דבריו ששרי העם אלה הם החושבים און ויועצים רע: 11:3: האומרים, כי הם היו יועצים בל ישלימו עם נבוכדנצר, והיו מבטיחים שהחומה תגן עליהם ולא יוכל האויב לכבשה, והיו ממשילים את החומה לסיר [כמו שכתוב (ירמיהו א׳:י״ג) סיר נפוח אני רואה, ולקמן (כ”ד) שפות הסיר שפות] שכמו שהסיר מגין על הבשר בל ישלוט בו האש כן תגן החומה בפני אש האויב בל ישלוט בבני העיר, וע”כ אמרו לא בקרוב בנות בתים, ר”ל שהזהירו את העם שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה כי שם אוכלת אש האויב, ובארו הטעם כי היא הסיר ואנחנו הבשר, וכמו שאין לקרב את הבשר אל דופני הסיר בלא אמצעי שהוא המים המפסיקים בין הבשר והסיר כן אין לקרב הבתים אל החומה: 11:5: כן אמרתם וכו’ ומעלות רוחכם ר”ל אמרתם בפיכם וכן עולה ברוחכם, ר”ל כן תחשבו גם בלבבכם ותסמכו בכל לב על מבצר החומה כמ”ש (ישעיהו כ״ב:י׳) ותתצו הבתים לבצר החומה ולא הבטתם אל עושיה, שלא תאמינו בדבר ה’ שגזר עליכם גזירה שיכבוש האויב אתכם, ואני ידעתיה, כי אין הדבר כמו שאתם חושבים שאיני משגיח ואיני יודע מה בלבכם: 11:6: הרביתם ועי”כ הרביתם בעיר הזאת כי רבים שהיו רוצים להשלים את נבוכדנצר ונלחמו עמם והרגום (כנ”ל סי’ ד’ וסי’ ט’), ומלאתם חוצותיה חלל החוץ הוא אחורי הבתים ושם אין רואים כמו בעיר ואותם מלאו חלל שהרגום בצנעה: 11:7: לכן כה אמר ה’ חלליכם המה הבשר, מה שהיא תהיה כסיר לא תהיה כפי דעתכם להגן עליכם שלא ישלוט בכם האויב, רק החללים הם הבשר שישאר בסיר, אבל לא אתם, לא תשארו שם כי אתכם אוציא מתוכה: 11:8: חרב, וכן לא תהיה כסיר להגן בפני חרב אויב כי חרב אביא עליכם: 11:9: והוצאתי, ולא תחשבו שמ”ש שאוציא אתכם מתוכה היינו שתברחו למקום שתרצו, כי באמת יצאו בלילה בין החומותים כדי לברוח, אבל אחר שאוציא אתכם אתן אתכם ביד זרים, כמ”ש וישיגו את צדקיה בערבות ירחו, ועשיתי בכם שפטים, כמש”ש וידבר אתו משפטים: 11:10: בחרב תפלו, כמ”ש ויכה אותם מלך בבל ברבלה, ועז”א על גבול ישראל אשפוט אתכם כי זה היה בגבול ישראל ששם הרג את בני צדקיה והשרים: 11:11: היא לא תהיה לכם לסיר כי לא תגן עליכם כי תבקע החומה, אבל אתם תהיו בתוכה לבשר מצד שאל גבול ישראל אשפוט אתכם ושם תמותו, באופן שלא יוציאכם מגבול ישראל לבבל וכאילו נשארתם בתוכה: 11:12: וידעתם, ואז תדעו שאני ה’ הענשתי אתכם על אשר בחקי לא הלכתם, וכמשפטי הגוים הרעים עשיתם, שמ”ש למעלה וכמשפטי הגוים לא עשיתם היינו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם כמש”פ חז”ל: 11:13: ויהי כהנבאי ראה שפלטיהו מת, ואפל על פני כי תחלה חשב שמ”ש שיפלו בחרב נבא על העשרים וחמשה איש שראה משתחוים לשמש לא על כלל יהודה אבל אחר שראה שפלטיהו מת בירושלים קודם שכבש האויב את העיר, הבין שהנבואה הזאת אינה דוקא על הכ”ה אנשים שראה עתה, שא”כ לא היה ראוי שימות פלטיה בא”י וא”כ הנבואה היא על כלל העם ולכן זעק, כלה אתה עשה את שארית ישראל, שגזרת מיתה על יושבי ירושלים שם לבדם אשר נשארו מכל ישראל: 11:14: (יד-טו) ויהי דבר ה’ אחיך אחיך, השיב לו ה’, שלא מאנשי ירושלים תצא שארית ופליטה לישראל, כי הם יכלו ויהיו כתאנים השוערים, רק מבני הגולה שגלו לבבל עם יכניה מהם תצא שארית כמו שהראה ה’ לירמיה (שם כ”ד) במשל שני דודאי תאנים, וז”ש אחיך הם אחיך ר”ל הגולה אשר בבבל שהם אחיך והם היטיבו דרכם והם אשני גאולתך שעליהם התנבאת שיגאלו וזה יתקיים בם, וכן כל בית ישראל וכו’ שהם יתר השבטים שגלו תחלה ע”י סנחריב שגם מהם תצא שארית שהגם שלא יגאלו בגאולה שבבית שני ישובו לעת קץ, אשר ר”ל הגם שאמרו להם אנשי ירושלים שהם רחקו מעל ה’ אחר שהם על אדמת נכר ושלא ישובו מן הגולה רק לנו היא נתנה הארץ למורשה אנחנו לבד נירש את הארץ, והם אבדה תקותם, ע”ז משיב להם שתי תשובות: 11:16: לכן, נגד מ”ש שרחקו מעל ה’ משיב שבכ”ז קרוב ה’ להם, שהגם שהרחקתים בגוים והם רחוקים מן הארץ, והגם שהפיצותים מן הגוים אל הארצות בכ”ז אינם רחוקים ממני, כי אהיה להם למקדש מעט שאשרה שכינתי בתוכם גם שמה, והגם שלא תשרה שכינתי עליהם באיתגליא ובאותות ובמופתים כמו במקדש הגדול, תשרה בסתר והשגחה מוסתרת עד שאהיה למקדש מעט, ותחת המקדש יהיו הבתי כנסיות ובתי מדרשות כמ”ש חז”ל ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות: 11:17: לכן, ונגד מ”ש לנו היא נתנה הארץ למורשה, שחושבים שהנדחים האלה אבדה תקותם, משיב וקבצתי אתכם מן העמים, שמן העמים הקרובים אקבץ אותם בגאולת בית שני שנקבצו גולי בבל ושבו לא”י, ואספתי שלעתיד יאסוף את עשרת השבטים שהם בארצות רחוקות ולא שבו בבית שני, ונתתי לכם את אדמת ישראל לא כמו שאמרו לנו נתנה הארץ למורשה: 11:18: ובאו שמה והסירו את כל שקוציה, זה היה בגאולת בית שני שאז הסירו השקוצים שאנשי כנה”ג בטלו יצרא דע”ז, ואת כל תועבותיה, זה יהיה בגאולה העתידה שאז יבטל יצרא דעריות ויתר תועבות: 11:19: ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה עד עתה היו הסבות אל החטא הרוח והלב, שהרוח היא המעלה הציורים מעומק הנפש אל פני הלב, ורובי הציורים הם נוטים לרעה כמ”ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שיעלה ציורי קנאה וגאוה ונקמה ותאוה ואז יתעורר הלב שהוא הכח המושל בנפש ותעמוד מלחמה בקרבו, כי ציורי השכל והבינה יטו אל הטוב וציורי היצר הרע יטוהו אל הרע, ויש לו שני לבבות, ר”ל שני מושלים ומנהיגים א’ יפתהו לרע וא’ לטוב, ואז יהיה לכם לב אחד שכח המושל בנפש לא יתעורר רק אל הטוב כפי עצת השכל והבינה, וגם אתן בקרבכם רוח חדשה שהרוח לא יעלה ציורים רעים כלל רק ציורי ענוה וקדושה ויראת חטא, והסירותי את לב האבן מבשרם שעד עתה היה לבבם כאבן שקשה לפתח עליו פתוחים ורושמים, וכן לא היה מוכן לקבל הרושמים האלהיים וציורי המוסר והחכמה, ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלהים וציורי הקדושה והרוחניות, וע”י ההכנה הזאת בחקתי ילכו כי לא יעכב היצר בפניהם, ועל ידי כן והיו לי לעם ואני אשרה שכינתי עליהם: 11:21: ואל לב, חוזר אל הדבור שדבר אליו בפסוק י”ב (שדבור הזה נפסק באמצע על ידי שפלטיהו מת והנביא זעק וה’ השיב לו על צעקתו, וכשגמר התשובה חזר לדבריו הקודמים) שאמר אשר בחקי לא הלכתם, רק אל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך לבם הולך לדבק בע”ז שהם שקוצים ובעריות ויתר תועבות, ולכן דרכם בראשם נתתי, שלמתי להם כפי דרכם, והם אשמים בעצמם: 11:22: וישאו הכרובים ראה שנסעה השכינה מן העיר וכבוד ה’ התרחק מאתם: | מנחת שי ורוח נדמה לו שהרוח שהביא אותו לירושלים נשא אותו אל הגולה עם המראה, כי גם השכינה הלכה אתו, ושם עלה המראה מעליו: 11:25: ואדבר אל הגולה, לנחמם שהשכינה עמם, ושעוד ישובו לארצם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | חזון ב”מראה אלוקים” ירושלימה — יחזקאל נישא ברוח ורואה מה נעשה במקדש
- אפיון - עונש וגלות | “סלסלה מן הפתח” — כבוד ה׳ עוזב את המקדש בשלבים; תיאור פרטני של הגזרה
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: פְּלַטְיָה (Strong’s H6410) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יחזקאל,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/מִיָּמִן (Strong’s H4326) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
עשר מסעות השכינה (סדר עולם פרק 26): ה׳ עוזב את המקדש בעשרה שלבים הדרגתיים — מהכפורת לפתח הבית, לפתח שער, לפתח שער מזרח, להר-המשחה… זהו הרגע הדרמטי ביותר בספר: ה׳ עוזב את ביתו.