נבואה על הרים ישראל — “חרב על כל גבעותיכם”
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִנָּבֵ֖א אֲלֵיהֶֽם׃ וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יֱ֠הֹוִ֠ה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים (ולגיאות) [וְלַגֵּיאָי֗וֹת] הִנְנִ֨י אֲנִ֜י מֵבִ֤יא עֲלֵיכֶם֙ חֶ֔רֶב וְאִבַּדְתִּ֖י בָּמוֹתֵיכֶֽם׃ וְנָשַׁ֙מּוּ֙ מִזְבְּח֣וֹתֵיכֶ֔ם וְנִשְׁבְּר֖וּ חַמָּנֵיכֶ֑ם וְהִפַּלְתִּי֙ חַלְלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֗י אֶת־פִּגְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י גִּלּוּלֵיהֶ֑ם וְזֵרִיתִי֙ אֶת־עַצְמ֣וֹתֵיכֶ֔ם סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם׃ בְּכֹל֙ מוֹשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם הֶעָרִ֣ים תֶּחֱרַ֔בְנָה וְהַבָּמ֖וֹת תִּישָׁ֑מְנָה לְמַ֩עַן֩ יֶחֶרְב֨וּ וְיֶאְשְׁמ֜וּ מִזְבְּחֽוֹתֵיכֶ֗ם וְנִשְׁבְּר֤וּ וְנִשְׁבְּתוּ֙ גִּלּ֣וּלֵיכֶ֔ם וְנִגְדְּעוּ֙ חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנִמְח֖וּ מַעֲשֵׂיכֶֽם׃ וְנָפַ֥ל חָלָ֖ל בְּתוֹכְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְהוֹתַרְתִּ֗י בִּהְי֥וֹת לָכֶ֛ם פְּלִ֥יטֵי חֶ֖רֶב בַּגּוֹיִ֑ם בְּהִזָּרוֹתֵיכֶ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ וְזָכְר֨וּ פְלִיטֵיכֶ֜ם אוֹתִ֗י בַּגּוֹיִם֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבּוּ־שָׁם֒ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֜רְתִּי אֶת־לִבָּ֣ם הַזּוֹנֶ֗ה אֲשֶׁר־סָר֙ מֵֽעָלַ֔י וְאֵת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם הַזֹּנ֕וֹת אַחֲרֵ֖י גִּלּוּלֵיהֶ֑ם וְנָקֹ֙טּוּ֙ בִּפְנֵיהֶ֔ם אֶל־הָֽרָעוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֔וּ לְכֹ֖ל תּוֹעֲבֹתֵיהֶֽם׃ וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה לֹ֤א אֶל־חִנָּם֙ דִּבַּ֔רְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם הָרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הַכֵּ֨ה בְכַפְּךָ֜ וּרְקַ֤ע בְּרַגְלְךָ֙ וֶאֱמׇר־אָ֔ח אֶ֛ל כׇּל־תּוֹעֲב֥וֹת רָע֖וֹת בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֗ר בַּחֶ֛רֶב בָּרָעָ֥ב וּבַדֶּ֖בֶר יִפֹּֽלוּ׃ הָרָח֞וֹק בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּת וְהַקָּרוֹב֙ בַּחֶ֣רֶב יִפּ֔וֹל וְהַנִּשְׁאָר֙ וְהַנָּצ֔וּר בָּרָעָ֖ב יָמ֑וּת וְכִלֵּיתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם׃ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בִּֽהְי֣וֹת חַלְלֵיהֶ֗ם בְּתוֹךְ֙ גִּלּ֣וּלֵיהֶ֔ם סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶ֑ם אֶל֩ כׇּל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה בְּכֹ֣ל׀ רָאשֵׁ֣י הֶהָרִ֗ים וְתַ֨חַת כׇּל־עֵ֤ץ רַֽעֲנָן֙ וְתַ֙חַת֙ כׇּל־אֵלָ֣ה עֲבֻתָּ֔ה מְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ־שָׁם֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ לְכֹ֖ל גִּלּוּלֵיהֶֽם׃ וְנָטִ֤יתִי אֶת־יָדִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנָתַתִּ֨י אֶת־הָאָ֜רֶץ שְׁמָמָ֤ה וּמְשַׁמָּה֙ מִמִּדְבַּ֣ר דִּבְלָ֔תָה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֽוֹתֵיהֶ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה לְאַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל קֵ֑ץ בָּ֣א הַקֵּ֔ץ עַל־[אַרְבַּ֖ע] (ארבעת) כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ עַתָּה֙ הַקֵּ֣ץ עָלַ֔יִךְ וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כׇּל־תּוֹעֲבוֹתָֽיִךְ׃ וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה רָעָ֛ה אַחַ֥ת רָעָ֖ה הִנֵּ֥ה בָאָֽה׃ קֵ֣ץ בָּ֔א בָּ֥א הַקֵּ֖ץ הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה׃ בָּ֧אָה הַצְּפִירָ֛ה אֵלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ בָּ֣א הָעֵ֗ת קָר֛וֹב הַיּ֥וֹם מְהוּמָ֖ה וְלֹא־הֵ֥ד הָרִֽים׃ עַתָּ֣ה מִקָּר֗וֹב אֶשְׁפּ֤וֹךְ חֲמָתִי֙ עָלַ֔יִךְ וְכִלֵּיתִ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כׇּל־תּוֹעֲבוֹתָֽיִךְ׃ וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מַכֶּֽה׃ הִנֵּ֥ה הַיּ֖וֹם הִנֵּ֣ה בָאָ֑ה יָֽצְאָה֙ הַצְּפִרָ֔ה צָ֚ץ הַמַּטֶּ֔ה פָּרַ֖ח הַזָּדֽוֹן׃ הֶחָמָ֥ס׀קָ֖ם לְמַטֵּה־רֶ֑שַׁע לֹא־מֵהֶ֞ם וְלֹ֧א מֵהֲמוֹנָ֛ם וְלֹ֥א מֶהֱמֵהֶ֖ם וְלֹא־נֹ֥הַּ בָּהֶֽם׃ בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמֹּכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כׇּל־הֲמוֹנָֽהּ׃ כִּ֣י הַמֹּכֵ֗ר אֶל־הַמִּמְכָּר֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְע֥וֹד בַּחַיִּ֖ים חַיָּתָ֑ם כִּֽי־חָז֤וֹן אֶל־כׇּל־הֲמוֹנָהּ֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְאִ֧ישׁ בַּעֲוֺנ֛וֹ חַיָּת֖וֹ לֹ֥א יִתְחַזָּֽקוּ׃ תָּקְע֤וּ בַתָּק֙וֹעַ֙ וְהָכִ֣ין הַכֹּ֔ל וְאֵ֥ין הֹלֵ֖ךְ לַמִּלְחָמָ֑ה כִּ֥י חֲרוֹנִ֖י אֶל־כׇּל־הֲמוֹנָֽהּ׃ הַחֶ֣רֶב בַּח֔וּץ וְהַדֶּ֥בֶר וְהָרָעָ֖ב מִבָּ֑יִת אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׂדֶה֙ בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּת וַאֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר רָעָ֥ב וָדֶ֖בֶר יֹאכְלֶֽנּוּ׃ וּפָֽלְטוּ֙ פְּלִ֣יטֵיהֶ֔ם וְהָי֣וּ אֶל־הֶהָרִ֗ים כְּיוֹנֵ֧י הַגֵּאָי֛וֹת כֻּלָּ֖ם הֹמ֑וֹת אִ֖ישׁ בַּעֲוֺנֽוֹ׃ כׇּל־הַיָּדַ֖יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכׇל־בִּרְכַּ֖יִם תֵּלַ֥כְנָה מָּֽיִם׃ וְחָגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְכִסְּתָ֥ה אוֹתָ֖ם פַּלָּצ֑וּת וְאֶ֤ל כׇּל־פָּנִים֙ בּוּשָׁ֔ה וּבְכׇל־רָאשֵׁיהֶ֖ם קׇרְחָֽה׃ כַּסְפָּ֞ם בַּחוּצ֣וֹת יַשְׁלִ֗יכוּ וּזְהָבָם֮ לְנִדָּ֣ה יִֽהְיֶה֒ כַּסְפָּ֨ם וּזְהָבָ֜ם לֹא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת יְהֹוָ֔ה נַפְשָׁם֙ לֹ֣א יְשַׂבֵּ֔עוּ וּמֵעֵיהֶ֖ם לֹ֣א יְמַלֵּ֑אוּ כִּֽי־מִכְשׁ֥וֹל עֲוֺנָ֖ם הָיָֽה׃ וּצְבִ֤י עֶדְיוֹ֙ לְגָא֣וֹן שָׂמָ֔הוּ וְצַלְמֵ֧י תוֹעֲבֹתָ֛ם שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם עָ֣שׂוּ ב֑וֹ עַל־כֵּ֛ן נְתַתִּ֥יו לָהֶ֖ם לְנִדָּֽה׃ וּנְתַתִּ֤יו בְּיַֽד־הַזָּרִים֙ לָבַ֔ז וּלְרִשְׁעֵ֥י הָאָ֖רֶץ לְשָׁלָ֑ל (וחללוה) [וְחִלְּלֽוּהוּ]׃ וַהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י וּבָאוּ־בָ֥הּ פָּרִיצִ֖ים וְחִלְּלֽוּהָ׃ עֲשֵׂ֖ה הָרַתּ֑וֹק כִּ֣י הָאָ֗רֶץ מָֽלְאָה֙ מִשְׁפַּ֣ט דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֥ה חָמָֽס׃ וְהֵֽבֵאתִי֙ רָעֵ֣י גוֹיִ֔ם וְיָרְשׁ֖וּ אֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן עַזִּ֔ים וְנִחֲל֖וּ מְקַֽדְשֵׁיהֶֽם׃ קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן׃ הֹוָ֤ה עַל־הֹוָה֙ תָּב֔וֹא וּשְׁמֻעָ֥ה אֶל־שְׁמוּעָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה וּבִקְשׁ֤וּ חָזוֹן֙ מִנָּבִ֔יא וְתוֹרָה֙ תֹּאבַ֣ד מִכֹּהֵ֔ן וְעֵצָ֖ה מִזְּקֵנִֽים׃ הַמֶּ֣לֶךְ יִתְאַבָּ֗ל וְנָשִׂיא֙ יִלְבַּ֣שׁ שְׁמָמָ֔ה וִידֵ֥י עַם־הָאָ֖רֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה מִדַּרְכָּ֞ם אֶעֱשֶׂ֤ה אֹתָם֙ וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶ֣ם אֶשְׁפְּטֵ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
6:3: וְלַגְּבָעוֹת. לְשׁוֹן רָמָה (הושע ה:ח): | וְלַגֵּאָיוֹת. לְשׁוֹן גַּיְא: 6:4: חַמָּנֵיכֶם. מִין תַּבְנִית צַלְמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָעֲשׂוּיִין עַל הַגַּגּוֹת לַחַמָּה: 6:6: וְיֶאְשְׁמוּ. יִהְיוּ נִכָּרִים בְּאַשְׁמָתָם: 6:9: וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי. אֶת חַסְדִּי וְאֶת רַחֲמִי שֶׁהָיִיתִי מְרַחֵם עֲלֵיהֶם בְּהַעֲוֹתָם לְפָנַי בְּאַרְצָם: | אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה. אֲשֶׁר נִכְנַעְתִּי אֶצְלָם, אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹנֶה לִבָּם וְסָר מֵעָלַי, הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם עַל יְדֵי נְבִיאַי לָשׁוּב אֵלַי וְאֵיטִיב לָהֶם, וְלֹא אָבוּ: | וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם. מְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״רָאִיתִי בוֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה״ (תהלים קי״ט, קנח): יִתְקוֹטְטוּ עַל עַצְמָם עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וִידַנְקוּן וְאִינוּן יְהוֹן חָזָן״, וְכֵן תִּרְגֵּם ״הַנֶּאֱנָקִים״ (יחזקאל ט, ד): ״דְּמִדַנְקִין״, וּ״בְכִי וַאֲנָקָה״ (מלאכי ב, יג): ״דְּמִדַנְקָן״; ׳דְמוֹנִיר׳ בְּלַעַ״ז: 6:11: וְרָקַע. עִנְיָנוֹ יוֹרֶה עָלָיו: מַכֶּה רַגְלוֹ עַל הָאָרֶץ וּמְרַדֵּד אֶת הַטִּיט, וְהוּא דֶּרֶךְ אָבֵל: | וֶאֱמָר אָח. צַעֲקַת יָגוֹן וָאוֹי: 6:12: וְהַנָּצוּר. הַנֶּאֱסָף אֶל הָעִיר וְיָצוּרוּ עָלָיו: | וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי. אַשְׁלִים כָּל חֲרוֹנִי וְחֶפְצִי בְּרָעָתָם: 6:13: אֵלָה. פְּלַנְצוֹ״ן בְּלַעַ״ז: | עֲבֻתָּה. לְשׁוֹן ״עֵץ עָבוֹת״ (יחזקאל כ:כח), שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין: 6:14: שְׁמָמָה. ״מֵאֵין יוֹשֵׁב״ (ירמיה לד:כב): | מְשַׁמָּה. תִּמָּהוֹן, שֶׁיִּתְמְהוּ עָלֶיהָ רוֹאֶיהָ: 7:2: בָּא הַקֵּץ. שֶׁאָמַרְתִּי ״וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וְגוֹ׳״, ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן״ (דברים ד:כה-כו); ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״ – בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם, וְהֵם נִשְׁתַּהוּ בָהּ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָהּ עַד שֶׁנִּבְנָה הַבַּיִת (מלכים א ו:א; במדבר יד:לג-לד), וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד הַבַּיִת (יומא ט.): 7:5: רָעָה אַחַת רָעָה. רָעָה שְׁלֵימָה וּמְיֻחֶדֶת, לְמַעְלָה מִכָּל הָרָעוֹת, וְהוּא חֻרְבַּן הַבַּיִת: | הִנֵּה בָאָה. טַעְמוֹ בָּאָלֶ״ף, הוּא לְשׁוֹן פּוֹעֶלֶת: 7:7: בָּאָה הַצְּפִירָה. טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי״ת, וְהוּא לְשׁוֹן פָּעֲלָה: כְּבָר בָּאָה הַצְּפִירָה – כְּמוֹ בָּא וְשָׁקַע מְאוֹר הַשַּׁחַר וְהַתִּפְאֶרֶת בָּא: | וְלֹא הֵד הָרִים. ״וְלָא לְאִשְׁתֵּיזָבָא בְּמִצְדֵי טוּרַיָּא״, וְהֵד – לְשׁוֹן צַעֲקַת הַכְרָזָה לָקוּם לִבְרוֹחַ אֶל רָאשֵׁי הֶהָרִים, כְּמוֹ ״הֵידָד הִשְׁבַּתִּי״ (ישעיה טז:י), ״וְעָנוּ עָלֶיךָ הֵידָד״ (ירמיה נא:יד), הַשְׁמָעַת קוֹל נוֹשֵׂא מַשָּׂא עֲנָבִים אֶל הַגַּת וְטוֹעֲנֵי הַקּוֹרָה: 7:8: מִקָּרוֹב. בִּמְהֵרָה: 7:10: הִנֵּה הַיּוֹם. הִנֵּה בָּא הַיּוֹם: | הִנֵּה בָאָה. הָרָעָה: | יָצְאָה הַצְּפִירָה. עָלָה הַשַּׁחַר שֶׁל יוֹם הָרָעָה: | צָץ הַמַּטֶּה. לְהַכּוֹת אֶתְכֶם: | פָּרַח הַזָּדוֹן. נִתְגַּלָּה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע: 7:11: הֶחָמָס קָם וְגוֹ׳. הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם הוּא קָם עֲלֵיכֶם לְמַטֵּה רֶשַׁע לְשַׁחֶתְכֶם: | לֹא מֵהֶם. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּשְׁחִית: אֵינְךָ זָקוּק לְהַשְׁאִיר נֶפֶשׁ מֵרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי אֵין טוֹבָה יוֹצֵאת לֹא מֵהֶם וְלֹא מִבְּנֵיהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם: | וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם. אֵין בָּהֶם נוֹהֶה אַחֲרַי, מְגַעְגֵּעַ וְנוֹתֵן לֵב אֵלַי; כְּמוֹ ״וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״ (שמואל א ז:ב), וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא: ״וְאִתְנְהִיאוּ לְפוּלְחָנָא״, לְשׁוֹן תַּאֲוָה וְגִעְגּוּעִין. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן יְלָלָה, וְכֵן ״וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן יְלָלָה, וְאֵין בַּתֵּבָה רַק ה״א יְסוֹד: 7:12: וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל. אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לִהְיוֹת עָצֵב, אַל יִתְעַצֵּב, כִּי סוֹפְכֶם לִגְלוֹת: 7:13: כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב. כְּשֶׁיִּגְלֶה בַּגּוֹלָה לֹא יָשׁוּב וְיִרְאֶה עוֹד הַשָּׂדֶה שֶׁמָּכַר, וְלָמָּה יִתְאַבֵּל? | וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם. כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם לֹא יָשׁוּבוּ אֶל מְקוֹמָם: | כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ וגו׳. ״אֲרֵי נְבִיָּיא מִתְנַבְּן עַל כָּל אַתְרְגוּשְׁתְהוֹן לְמֵיתַב בִּתְיוּבְתָּא וְלָא תַּיְיבִין״ (תרגום יונתן): | וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ. כָּל אֶחָד מֵהֶם חַיָּתוֹ וְנַפְשׁוֹ דְּבוּקָה בַּעֲוֹנוֹ: | לֹא יִתְחַזָּקוּ. לֹא יְחַזְּקוּ לִבָּם עַל יִצְרָם הָרָע לָשׁוּב לְתוֹרָתָם: 7:14: תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ. כְּשֶׁיָּבֹא עֲלֵיהֶם הַצַּר הֵכִינוּ עַצְמָם לַמִּלְחָמָה, וְאֵין יוֹצֵא לְהִלָּחֵם: 7:16: כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת. דֶּרֶךְ הַיּוֹנִים לְהִקָּבֵץ בַּגֵּאָיוֹת וְהוֹמוֹת שָׁם; וְהָיוּ הוֹמִים אֶל הֶהָרִים אֲשֶׁר יָנוּסוּ שָׁם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ, כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת אֲשֶׁר כֻּלָּם הֹמוֹת: 7:17: תֵּלַכְנָה מָּיִם. מִזִּיעַת אֵימָה: 7:19: לְנִדָּה יִהְיֶה. לְשִׁקּוּץ יִהְיֶה לָהֶם: 7:20: וְצְבִי עֶדְיוֹ. שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר לְגָאוֹן שָׂמָהוּ לָהֶם, הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא גְּאוֹן עֻזָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם״ (יחזקאל כד:כא), הֵם גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹת עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן וְגוֹ׳: 7:22: אֶת צְפוּנִי. אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהָיִיתִי צָפוּן שָׁם בֵּינֵיהֶם: 7:23: עֲשֵׂה הָרַתּוֹק. שַׁלְשֶׁלֶת, אוֹת הוּא שֶׁיֵּלְכוּ בַּגּוֹלָה אֲסוּרִים בְּזִיקִים: | מִשְׁפַּט דָּמִים. ״חַיָּבֵי קְטוֹל״ (תרגום יונתן): 7:24: רָעֵי גוֹיִם. רָעִים שֶׁבְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאַכְזָרִים: | וְנִחֲלוּ. וְיִתְנַחֲלוּ לַאֲחֵרִים: | מְקַדְּשֵׁיהֶם. בָּתֵּי הֵיכַל הַבָּמוֹת שֶׁהָיוּ נוֹעָדִים שָׁם, לְשׁוֹן בֵּית זִמּוּנָם: 7:25: קְפָדָה בָּא. כְּמוֹ ״קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי״ (ישעיהו לח:יב), לְשׁוֹן כְּרִיתָה: 7:26: הוֹוָה עַל הוֹוָה. מְאוֹרָע עַל מְאוֹרָע, הֲוָיָה אַחַר הֲוָיָה. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן שֶׁבֶר: | וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן. הָרְגִילִים בְּהוֹרָאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ״ (מלאכי ב:ז):
פירוש רד”ק
6:2: בן אדם. לפי שהיו עובדים על ההרים הרמים ועל הגבעות לאלהים שהיו נותנים שם ותחת כל עץ רענן שהיא באפיקים ובגאיות אמר שיתנבא עליהם כלומר כאילו מדבר כנגדם כי הבמות והמזבחות והחמנים שבנוים עליהם יאבדו וישברו וסמך הנעבדים והעובדים להם מפני המעשה הנעשה בהם ואמר במותיכם מזבחותיכם חמניכם חלליכם גלוליכם וחרב כולל החרב ההורג העובדים והחרב הנותצת את המזבחות והבמות כי גם יקרא חרב והוא הפטיש כמו כי חרבך הנפת עליה יתץ בחרבותיו פירוש חמניכם גלוליכם שהיו עושים עובדי החמה: 6:3: ולגיאות. כתיב וקרי ולגאיות ואחד הוא אלא שבקרי סימן ה”א הנקבה נהפכת ליו”ד נראת: 6:5: ונתתי, וזריתי. מלרע בפשטא אחד: 6:6: בכל, תישמנה. שרשה ישם ענין שממה ישם ושמם בענין אחד: | יחרבו. בסגול היו”ד והחי”ת ענין חרבן: | ויאשמו. בשו”א האל”ף ענין שממה וטעם למען בעבור כי חטא הבמות הם המזבחות והגלולים: 6:7: ונפל חלל. על דרך כלל: 6:8: והותרתי. בכם שלא תפלו כלכם בחרב: | בהזרותיכם. בא המקור ביו”ד הרבוי לפי שהמקור הוא בדמות השם וכן בבנותיך גבך: 6:9: וזכרו. אשר נשברתי לבם הזונה אמרו קצת המפרשים שהוא כמו שברתי וכן תרגם יונתן די תברית ואיננו נכון שיהיה בנין נפעל יוצא ופירושו כמשמעו עומד ויהיה את כענין מן כמו כצאתי את העיר אמר האל על דרך משל שאני נשברתי מלבם הזונה ובא על דרך ויתעצב אל לבו: | ונקוטו בפניהם. בדגש הטי”ת ושרשו קטט ענינו ענין כריתה וכן משורש קוט מענין זה ונקוטותם בפניכם פירוש בפניכם כתרגומו ויהון חזן על דרך יראו עיניו כידו: | אל הרעות. כמו על וכן אל ההרים לא אכל: 6:10: וידעו כי לא אל חנם דברתי. כמו בחנם כלומר שיתקיים מה שדברתי וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון: 6:11: כה אמר ה’, הכה בכפך. כפך בכפך כמו ויספוק את כפיו או הכה בכפך על ירכך כמו ספקתי על ירך: | ורקע ברגלך. כשמכה אדם ברגל על הרגל כאילו רוקע ושוטח הארץ תחתיו: | ואמר אח. ענינו אוי ואבוי וכן ת”י ווי: | אל כל תועבות רעות בית ישראל. סמוך על סמוך וכמוהו מספר מפקד העם נהרי נחלי דבש וחמאה והדומים להם: | אשר בחרב. אשר בעונש התועבות בחרב ברעב ובדבר יפולו: 6:12: הרחוק. מי שירחיק עצמו מן האויבים ויברח לארצות בדבר ימות שם והקרוב שישיגוהו האויבים בחרב יפול: | והנשאר והנצור. הנשאר בירושלם והוא שם במצור ברעב ימות והנצור פעול מן נוצר תאנה ענינו שהוא שמור בתוך העיר או הוא מענין מצור ומשרשו והוא נפעל ובא בשורק כמו נבוכים הם בארץ וכן כעיר נצורה וכן תרגם יונתן ודיעול לכרכי צירא: 6:13: וידעתם, אל כל גבעה. כמו על וכמוהו רבים: | בכל ראשי ההרים. חסר וי”ו החבור והוא כמו ובכל וכן שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם: | עבתה. מן עץ עבות יאמר מן עבות עבתה לנקבה בדגש התי”ו כמו מן אדום אדמה: | מקום אשר נתנו. מקום סמוך למלת טעם וכן במקום לא ידע אל: 6:14: ונטיתי, שממה ומשמה. הכפל לחזק: | ממדבר דבלתה. בדל”ת כמו רבלתה ברי”ש וכן דעואל רעואל וזכר המקום הזה לפי ששם היה נבוכדנצר כאשר צרו חילו על ירושלם ושם העלו צדקיהו כמו שכתוב ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה: 7:2: ואתה בן אדם כה אמר אדני ה’ לאדמת ישראל. לישובה: | קץ בא הקץ. אמר האל כי לטובת אדמת ישראל קץ והנה עתה בא הקץ: | על ארבעת. כתיב על ארבע קרי והכתיב לזכר והקרי לנקבה וכנף ימצא בלשון נקבה: 7:3: עתה הקץ עליך. פירושו כנפות הארץ כי על ארץ ישראל אמר: | כדרכיך. בכ”ף: 7:4: ולא תחוס. בחולם: 7:5: כה אמר אדני ה’ רעה אחת רעה. רוצה לומר זאת הרעה אחת היא שאין כמוה כמו שאמר למעלה ועשיתי בך את אשר לא עשיתי ואשר לא אעשה עוד וידמה כי יונתן היה קורא אחר רעה שתרגם בישתא בתר בישתא: 7:6: קץ בא בא הקץ. הכפל לחזק ולמהר הענין ועוד הוסיף ואמר הקיץ אליך הקיץ מבנין הפעיל מענין קץ והקיץ שרשו קוץ מנחי העי”ן וקץ שרשו קצץ מפעלי הפעל: | הנה באה. הרעה שזכר: 7:7: באה הצפירה. הגזרה בא לך בבקר מתרגם בקר צפרא או הוא ענין סבוב כלומר סבה היא מאת האל יתברך לבא אליך האויב ויונתן שתרגם אתגליאת מלכותא פירש הצפירה כמו ולצפירת תפארה שהיא עטרה והיא סימן מלכות: | קרוב היום מהומה. חסר הנסמך כאילו אמר היום יום מהומה וכן הארון הברית והדומים להם: | ולא הד הרים. הד הוא לשון קריאה כמו הידד הידד אמר שהמהומה הזאת וקריאת הד זאת לא תהיה כמו קריאת הד הרים כשאדם נותן קולו בין ההרים ידמה שיוצא קול מבין ההרים ואינו קול אחר כמו שידמה אבל זה קול הצעקה והמהומה יהיה קול אמתי לא דמיון קול ויונתן תרגם ולית לאישתיזבא במצדי טוריא: 7:8: עתה מקרוב. כמו בקרוב ויש לפרשו כמשמעו שהוא כמו שאר המימ”ין הבאים בזה הדרך שידמה ענינ’ כשמוש בי”ת כאשר כתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו בשרש מן ונפרש מקרוב כן לפי שמלת עתה הורה על זמן העומד שהוא בין העבר והעתיד ופעמים יאמר עתה להרחבת הלשון לזמן שהוא קרוב לזמן העומד מלפניו או מאחריו ויש קרוב מקרוב ולקרוב הזמן אמר עתה מקרוב כלומר זה יהיה עתה מזמן קרוב לזה הזמן העומד ומה יהיה עתה שאשפוך חמתי עליך וענין זה הפסוק כבר אמרו למעלה ושנה אותו הנה לחזק הענין: 7:9: ולא תחוס עיני. זה הפסוק אמר למעלה ושנה אותו הנה עם שנוי מעט למעלה אמר כי דרכיך ובזה אמר כדרכיך בכ”ף השמוש והענין אחד ולמעלה כי אני ה’ והוסיף בזה ואמר כי אני ה’ מכה: 7:10: הנה היום, צץ המטה. יש מפרשים המטה ענין הטית הדין והוא שם ויורה עליו פרח הזדון כלומר מעשים רעים שעשו ישראל עתה יפריחו ויציצו כלומר שיקחו הגמול והעונש ויש לפרשו כמשמעו ונבוכדנאצר קורא מטה כמו הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי וזהו שאמר מענין יוצאה הצפירה ונבוכדנאצר גם כן קורא זדון כמו הנני אליך זדון ועל הדרך הזה תרגם יונתן צמח שולטנא הופע רשיעא: 7:11: החמס קם למטה רשע. החמס שעשה קם להם למטה רשע שמכה אותם ויונתן תרגם חטופין קמו למסער רשיעיא: | לא מהם. לא ישאר אחד מהם שלא יגלה או ימות: | ולא מהמונם. ולא מרבוי ממון שלהם כמו מהמון רשעים ומי אוהב בהמון שפירושם רוב ממון: | ולא מהמהם. כמו מהם וכפל בו המ”ם והה”א כאילו אמר שני פעמים מהם רוצה לומר משום דבר מהם לא ישאר ר”ל בניהם ובני בניהם או יהיה מהמהם מן המה רוצה לומר דבר שהאדם הומה עליו והם הבנים: | ולא נה בהם. לא יהיה נהי ויללה בהם מרוב הצרות לא יבכו החיים על המתים כמו שאמר ירמיהו לא יספדו ולא יקברו ויונתן תרגם לא מהמהם ולא נח בהם ולא מבניהון ולא מבני בניהון: 7:12: בא העת, הקונה אל ישמח. דרך העולם שהקונה שמח במקנתו והמוכר מתאבל ומצטער כי מתוך דחקו הוא מוכר וכן בדברי רבותינו ז”ל הדבר אשר בפי האנשים זבנת קנית זבינת אובדת ואמרו כי המוכר שדה בארץ ישראל אין לו להתאבל על זה כי אפילו לא ימכרנו מעט יעמוד בידו כי במהרה יגלה ויניחנו וכן הקונה אין לו במה לשמח כי המקנה לא תעמוד בידו כי אם מעט: | כי חרון. יבא מאתי אל כל המונה להמיתם ולהגלותם: 7:13: כי המוכר. טעם כי אל החרון שזכר כי חרוני יהיה עליהם שלא ישוב המוכר אל הממכר כמו שהוא המשפט בעודם בארץ ישראל בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו אבל הם חרה אפי בם ולא ישובו אל אחוזתם ביובל כי בגלות יהיו: | ועוד בחיים חיתם. ואע”פ שיהיו בחיים לא ישובו אל ממכרם כי בארץ אחרת יהיו גולים: | חיתם. נפשם כמו וחיתם בקדשים וחיתו באור תראה: | כי חזון אל כל המונה. כי כשנאמר החזון אל כל המונה: | לא ישוב. לא היו שבים מרשעם כשהיו מזהירים אותם הנביאים השכם והערב: | ואיש בעונו חיתו לא יתחזקו. וכל אחד היתה שקועה נפשו בעונו לא יתחזקו לשוב אל הנכונה ותרגם יונתן הפסוק כן ארי מזבינא לזבינא לא יתוב וגו’ כבעמוד. בפסוק של מעלה כי חרון ברי”ש ובזה הפסוק כי חזון בזי”ן וסימן רז: 7:14: תקעו בתקוע. השופר נקרא תקוע לפי שתוקעים בו כי הם תוקעים בשופר להניס אשר בחוץ אל העיר זהו והכין הכל כלומר יכינו כל אשר בשדה אל תוך העיר: | ואין הולך למלחמה. ואין אחד מהם יוצא לאויב להלחם אלא כולם נאספים אל העיר מפחד האויב ולמה להם זה כי חרוני אל כל המונה: 7:15: החרב בחוץ, רעב ודבר יאכלנו. כתרגומו ישיציניה: 7:16: ופלטו, כינוי הגיאיות. דרך היונים להקבץ בגיא: | הומות. משמיעות קול כקול נהי כן יעשו הפלטים בנוסם: | והיו על ההרים. להשגב בהם עד יעבור חיל האויבים ובהיותם על ההרים יהמו וינהו ויתודו כל איש מהם כי בעונו בא לו כל זה: | אל ההרים. כמו על ההרים: 7:17: כל הידים תרפינה. כי לא יהיה בהם כח להלחם כנגד כל האויבים: | וכל ברכים תלכנה מים. תלכנה כמים על דרך משל כאילו נמסו שלא יהיה בהם כח מרוב הבהלה: 7:18: וחגרו. מבואר הוא: 7:19: כספם בחוצות ישליכו. נוכל לפרש אלילי הכסף והזהב שעשו כמו שנאמר בישעיה ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו כיון שיראו שאין בהם תועלת ולא הצילום ישליכו אותם בחוצות ויתכן גם כן לפרש אוצרות הכסף והזהב כי לא יועילו להם לא להנצל מן הרעב ולא מן האויב על כן ישליכו אותם בשוקים וברחובות וזהו שאמר נפשם לא ישבעו כי מן הכסף והזהב לא יוכלו למלא מעיהם כמו שיעשו מן הלחם ואם אין להם הלחם מה יועיל להם הכסף והזהב וכן יאכלו אותם גם לפירוש הראשון רוצה לומר כי האלילים לא ישבעו אותם בעת הרעב: | לנדה יהיה. לרחוק כי ירחיקו אותו מבתיהם: | כי מכשול עונם היה. כלומר כל זה המכשול להם בעבור עונם היה: 7:20: וצבי עדיו. זהו בית המקדש שהוא פאר יפי כבוד האל הנקדש בתוכו שהיו מתיפים בו כעדי והקדוש ברוך הוא שמהו לגאון שישראל היו מתגאים ומתגדלים בו על כל עם כי כבוד האל נראה בו בענן ובאש העליונה והם שמוהו לשקוץ כי עשו בו צלמי תועבותם על כן נתתיו להם לנדה שהם ירחיקוהו ממנו ויגלו מארצם: 7:21: ונתתיו, וחללוה. כתיב וחללוהו קרי הכתיב על השכינה והקרי על הבית: 7:22: והסבותי. כמו שאמר בתורה והסתרתי פני מהם: | וחללו. הזרים המקום הצפון שלי בבית והוא הדביר שהוא קדש הקדשים ששם הארון: | ובאו בה פריצים וחללוה. לשון נקבה על שכינת הכבוד החונה על הארון או אמר וחללוה על העיר ויונתן תרגם ואסליק שכינתי מנהון על דאחילו ארע בית שכינתי ויעלון בה רשיעיא ויחלונה: 7:23: עשה הרתוק. עשה שלשלת של ברזל סימן שיוליכו הכשדים אנשי ירושלם בגלות בשלשלאות כמו שעושין לשבוים: | משפט דמים. כלומר כולם חייבים משפט דמים לפי ששפכו דם נקי ועברו עברות שנתחייבו עליהם מיתה וכן משפט מות לאיש הזה כמו משפט דמים: | והעיר מלאה חמס. ועוד שעושים בה חמס ועל כן ראוים לגלות ממנה כי לא יתקיים ישוב הארץ עם החמס: 7:24: והבאתי רעי גוים. הם הכשדים שנאמר עליהם הגוי המר והנמהר: | ונחלו מקדשיהם. ונחלו ענין חלול שרשו חלל והוא מבנין נפעל ובא מהקל כמו ונחלת בך והיה משפטו עם הדגש ונחלו בשקל ונמסו ההרים: | מקדשיהם. כמו מקדשיהם אלא שהוא משקל אחר מקדש בשקל למתעב גוי שהוא שם תאר: 7:25: קפדה בא. מלעיל מפני שסמוכה למלה זעירא והוא בא או הה”א נוספת לפיכך הוא מלעיל לפי שאמר בלשון זכר בא והוא ענין כריתה כמו קפדתי כאורג חיי: | ובקשו שלום ואין. יבקשו השלום שהיו אומרים להם נביאי השקר שלום יהיה לכם: 7:26: הוה על הוה. שבר על שבר וכן ת”י תבר על תבר וכן במשקל אחר יעוז בהותו כמו והות רשעים יהדוף ענין רעה ושבר: | אל שמועה. כמו על שמועה והשמועות הם בא האויב על הארץ: | ובקשו חזון מנביא. רוצה לומר ואין כי דבר שלא ימצא יבקש אדם וכן גם נביאיה לא מצאו חזון מה’ וכן אמר בישעיה שופט ונביא וקוסם וזקן רוצה לומר הן שימותו הן שתפסק חכמתם ונבואתם כי ברוב הצרות תאבד הנבואה והחכמה והעצה כי לב בני אדם נבהל ובנבואה ראינו באלישע והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’: | ותורה תאבד מכהן. כי הכהנים היו מורי התורה ויונתן תרגם מנביא מסופר רוצה לומר סופר ומזהיר העם: 7:27: המלך, ונשיא. הוא המלך וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין: | מדרכם אעשה אותם. הם מאסו התורה והנבואה ותאבד מהם כמו שאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה וגומר: | ובמשפטיהם. בבי”ת:
פירוש מלבי”ם
6:3: להרים ולגבעות הגבעות סביב ההרים וקטנות מהם, ובין ההרים ילכו אפיקי מים ובין הגבעות יש גאיות, במותיכם של היחידים: 6:4: ונשמו מזבחותיכם של רבים ונשברו חמניכם צורת החמה שעבדו לה: 6:5: ונתתי פגריכם אחר ההריגה ישארו מונחים לפני הגלולים, וגם העצמות יהיו מפוזרות שם כמו שהיו זובחים הבהמות לפני הגלולים ועצמות הקרבנות היו לפני המזבחות, עד הנה דבר מן ההרים הבלתי מיושבים, עתה יאמר גם בכל מושבותיכם, שגם במקומות שהיו מיושבים יחרבו הערים כדי שישומו הבמות, ותכלית החורבן יהיה למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם, שע”י שיחרבו ידעו שהיו אשמים לה’, ונשברו ונשבתו ר”ל ע”י שישברו עי”כ ישבתו גלוליכם ולא תעשו עוד גלולים, וע”י שנגדעו חמניכם עי”כ ונמחו מעשיכם ולא תוסיפו לעשותם עוד: 6:7: ונפל וע”י שיפול חלל בתוככם עי”כ וידעתם כי אני ה’, תכירו כי יש אלהים שופטים בארץ: 6:8: והותרתי ר”ל וא”כ יהיה לי יתרון וריוח ע”י העונשים שאעניש אתכם, שעי”ז בהיות לכם פליטי חרב בגוים: 6:9: וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו, שהנשארים מכם אשר ישארו בגולה ישימו על לב וישכילו ויזכרו את ה’, אשר נשברתי אחרי ששברתי את לבם ואת עיניהם (כי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון העין רואה והלב חומד ובעת ישברו ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם) אז ונקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם ר”ל שאז יראו שע”י תועבותיהם באו עליהם הרעות, עד שהם בעצמם עשו להם את הרעות שבאו עליהם בתועבותיהם שעשו, ויתחרטו מאד ע”ז: 6:10: וידעו, וגם אז ידעו כי אני ה’, לתת שכר ועונש, וא”כ אחר שיהיה לי היתרון הזה מן העונשים, שעל ידם יחזרו בתשובה וידעו את ה’, וא”כ לא אל חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת, ר”ל א”כ אין הבאת העונשים פועל ריק ודבר של חנם לבלי תכלית, כי אשיג על ידי גזרתי זאת שדברתי עליהם הרעה התכלית הנרצה אצלי: 6:11: כה אמר ה’ עפ”ז אמר לי ה’, הכה בכפך, שיעור הכתוב הכה בכפך ורקע ברגלך אל תועבות רעות בית ישראל ואמר אח אשר בחרב ברעב יפלו, שיכה בכף וירקע ברגל על הארץ מתוך כעסו על תועבות רעות של בית ישראל, אבל בצד האחר יאמר אח ושמחה על מה שיעניש ה’ אותם ויפלו בחרב ורעב ודבר: 6:12: הרחוק, מי שהוא במדבר רחוק מן האויב ימות בדבר, והקרוב אל העיר ששם יעמוד האויב יפול בחרב אויב, והנשאר בעיר שיהיה נצור במצור יפול ברעב, על כל זה תאמר אח ושמחה, כי עי”ז ירויחו שני דברים, א. שעי”ז וכליתי חמתי בם, ע”י שיקבלו ענשם תכלה החמה שהיה לי עליהם ב. שעי”ז וידעתם כי אני ה’, תכירו את ה’ המשגיח ומעניש, וזה א. תכירו ע”י שיהיה חלליהם בתוך גלוליהם, וכן יהיו במקום שחטאו ונתנו ריח ניחוח לכל גלוליהם, ובזה ידעו שבא להם העונש בעבור החטא, ב. תכירו זה ע”י במה שאטה ידי עליהם ונתתי הארץ שממה ותהיה משמה יותר ממדבר דבלתה שהיתה שממה מאד, וזה יהיה במקומות מושבותיהם בענין שמקום שהיה יותר מיושב יגדל חורבנו ביותר, ובזה ידעו כי אני ה’: 7:2: לאדמת ישראל קץ, כפל הדבר ר”ל שני קצוות, ומצייר כאילו ישראל הם קצה האחד והאומות הם הקצה השני, ומבאר שהפורעניות שבא אז לעולם בא בשביל ישראל, אם מצד שהם היו הסבה שבעבור עונותיהם בא הרעה, אם מצד שהם היו התכלית שבא הרעה והתחילה באומות כדי שיוכו ישראל לבסוף עפ”ז אמר שהקץ בא לאדמת ישראל ר”ל בסבתם ובשבילם, שעל ידיהם בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, ואחר שבא על ארבע כנפות הארץ יחזור לבסוף עליהם שזה הוא תכלית הרעה, וז”ש עתה הקץ עליך, ושלחתי אפי בך שאינו ענין טבעי רק השגחיי ע”י אף ה’, ושפטתיך ר”ל שיענישם מצד שני השקפות, א. בהשקף על תכונת נפש החוטאים, אם השתרשו החטאים במדות נפשו ותכונותיו עד שנפשו ומחשבותיו מלאים ממזימת החטא ואינם מקריים מצד התאוה לפי שעה וז”ש ושפטתיך כדרכיך, ב. בהשקף על כמות החטאים עצמם ורבוים, וז”ש ונתתי עליך את כל תועבותיך: 7:4: ולא תחוס המאמרים מקבילים, כי יש הבדל בין חמלה ובין חוסה, החס לא ישחית את הדבר מצד שישיג ממנו צורך ותועלת, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחומל לא ישחית מצד שהדבר עצמו טוב ויפה ואין ראוי להשחיתו, (כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לזבוח אל לה’ לקרבן), ומבאר שלא יחמול מפני שהדבר טוב ויפה, כי דרכיך עליך אתן שדרכי הנפש נשחתים ואין ראוים מצד עצמם כי משחתם בהם מום בם לא ירצו, וגם לא אחוס מפני תועלת שאשיג ממך כי תועבותיך בתוכך תהיינה שכולם רעים וא”א שיצמח ממך צורך ותועלת: 7:5: כה אמר ה’ רעה אחת הודיעם כי משונה הרעה הזאת מכל הרעות שבאו עד הנה, כי עד הנה לא נחתם גז”ד, ועתה שנחתם גז”ד יש ג’ הבדלים, א. שעד עתה לא באה הרעה בפעם אחת כי תחלה נלקו בממון ואח”כ ביסורים, כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אולי ישובו, ועתה רעה אחת שבא תיכף עונש הגוף, ב. עד עתה בא הרע לתכלית טוב ר”ל כדי שישובו בתשובה ושלא תבא הרעה, ועתה רעה אחת רעה ר”ל שהרעה היא רעה היינו לתכלית רע, ג. עד עתה לא באה הרעה תיכף רק הזהירם תחילה והמתין אולי ישובו, ועתה הנה באה תיכף: 7:6: קץ בא מבאר כי אינה כיתר רעות שבאו לתקן את העם שישובו בתשובה ויתקיימו, רק היא קץ וכליון, בא הקץ הקיץ ידמה במליצתו יום המיועד להרעה כיום שלם מחובר מלילה ויום, וכבר עברה הלילה שבה ישן הקץ והכליון כי לילה עת שינה, ועתה הקיץ הקץ משנתו אליך, ר”ל שהגיע אשמורה האחרונה שהקיץ הישן ומתעורר לפעול פעולתו, והנה באה עד כי באה הצפירה, שגם כל הלילה חלפה ובא אור השחר, מוסיף בא העת שיצא לפעלו, קרוב היום מהומה שכבר נכון היום, מהומה ולא הד הרים ר”ל שבא בין היום והזמן ובין המהומה, והמהומה אינה הד הרים כדרך דבר הבא ממרחק שטרם יתקרב ישמע קולו מבין ההרים ע”י קול ההד, ויודעים תחילה שבא ויכינו א”ע להמלט על נפשם, אבל פה לא נשמע קול הד מן ההרים רק פתאום באה עד עיר מושב: 7:8: עתה מקרוב ר”ל שבא הדבר פתאום בין בזמן, שעז”א עתה, בין במקום שעז”א מקרוב, ר”ל ממקום קרוב, פתאום אשפך חמתי, לא בהדרגה לאט לאט, והנמשל כי מה שיסבב ה’ ע”י המערכת י”ל משך בזמן עד שיתחייב הדבר מן המערכת, ומה שבא ע”י אויבים י”ל משך במקום עד שיבא האויב מארץ רחוקה, אבל פה בא בהשגחה פתאום, ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהחמה היא החמה הפנימית, והאף היא חיצוני, ואם בא האף בלא חמה לא ימהר לענוש רק ישים גבולים בזמן ובמקום אולי ישובו בתשובה, אבל אני אשפך חמתי וכליתי אפי ושפטתיך וכו’, כנ”ל (פסוק ג’) כדרכיך ר”ל שיהיה העונש מכוון נגד החטאים וכמדתם, ובזה תכיר כי העונש לא בא ע”י אמצעי רק כי אני ה’ מכה: 7:10: הנה היום, עתה מצייר היום בעצמו, כבר בא היום שהוא אחר עלות השחר, וכבר יצאה הצפירה שהוא עמוד השחר יצא והתרחק כי כבר הוא באמצע היום, צץ המטה תמורת עמוד השחר צץ המטה המכה, שהוא חיל כשדים, ובכ”ז פרח הזדון גם הזדון פורח ואינם שבים בתשובה: 7:11: החמס עצמו קם להיות למטה רשע שעון החמס שעשו הוא עומד ליסרם ולענשם, עד שלא ישאר שארית לא מהם ולא מהמונם ובכ”ז ולא נוה בהם אין בהם איש ינהה לבבו לשוב בתשובה: 7:12: בא העת אשר הקונה אל ישמח בעבור שהתעשר, והמוכר אין צריך להתאבל כמו שיבאר בפסוק שאח”ז מפני שילכו כולם בגולה ומדוע בא העת הזאת? משיב כי חרון על כל המונה מפני עונותיהם: 7:13: כי מבאר מדוע המוכר אל יתאבל כי לא יפסיד במה שמכר כי בל”ז המוכר לא ישוב אל הממכר, כי תהיה הארץ שממה, אבל עוד ירויח במה שמכר כי עי”ז עוד חייתם בחיים שע”י שמכר שדהו ויצא מן הארץ נשאר בחיים, וגם מי שמכר והיה בארץ מדלת העם השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים, אבל את בעלי השדות והעשירים הכה בחרב, כי חזון הנבואה שנבאו הנביאים על כל המונה החזון הזה לא ישוב אחור, ובוא יבא עליהם, ומהו החזון? איש ואיש, אשר בעונו חייתו שנפשו נקשרה בעונו, שחי חיי העון והפשע, לא יתחזקו לקראת האויב (גם יל”פ שאומר הלא חזון וחזות קשה נבאו על כל המונה ומדוע לא ישוב כל איש מדרכו הרעה, והלא כל איש חייתו תלוי בעונו שע”י עונו יאבד חייו, ומדוע לא יתחזקו לשוב בתשובה?): 7:14: תקעו הלא כבר תקעו בשופר והכינו הכל לקראת האויב, ומדוע אין איש הולך למלחמה? למה יתחבאו בבתיהם? משיב, כי חרוני אל כל המונה ואנכי הסבותי את כלי המלחמה אשר בידם: 7:15: החרב, שואל למה לא ילכו למלחמה, הלא הגם שהחרב בחוץ, הלא גם בבית הדבר והרעב ומה ירויחו בשבתם בית, והלא טובים חללי חרב מחללי רעב, והגם שאשר בשדה בחרב ימות, הלא גם אשר בעיר רעב ודבר יאכלנו וטוב יותר שימותו מות גבורים?: 7:16: ופלטו, גם פליטיהם אשר יפלטו הן הם היו על ההרים כיונים המצוים בגאיות ובקעות שאין רגילים בהרים, ועי”כ כולם הומות, שואל מדוע היה זה? משיב איש בעונו שכ”ז היה ע”י עונותיהם: 7:17: כל אינם יכולים להלחם כי כל הידים תרפינה, ולא לברוח כי כל ברכים תלכנה מים: 7:18: וחגרו שקים לקונן על רוע מעשיהם, וכסתה אותם פלצות על ידי הפורעניות, ואל כל פנים בושה בעבור עונותיהם, ובכל ראשיהם קרחה לאבל על הפורעניות: 7:19: כספם בחוצות ישליכו כי לא יוכלו לשאתו בגולה, וגם זהבם שלא ישליכו אותו לנדה יהיה שמי שימצא אצלו זהב יהרג, ומבאר כי כספם וזהבם לא יוכל להצילם מן האויב, וגם לא יסיר מהם הרעב כי נפשם לא ישבעו על ידו, ואף מעיהם לא ימלאו שהוא פחות מן השביעה, ומבאר הטעם כי מכשול עונם היה שע”י רוב הזהב והכסף נכשלו בעונות כמ”ש וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל: 7:20: וצבי מבאר איך חטאו ע”י הזהב, שזה היה בשתי ענינים, א. שצבי עדיו של הזהב זאת שמו להם לגאון ותפארת, שכל גאונם היה ע”י צבי עדיו, ע”י חמדת הזהב ועדי עדיים, ב. כי צלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו בהזהב שעשו ממנו ע”ז, על כן נתתיו להם לנדה מדה כנגד מדה: 7:21: ונתתיו, שיבואו זרים על ארצם ויבוזו את הכסף, ויש הבדל בין בז ושלל שהנשאר אחר שנפלו הבעלים במלחמה נקרא שלל, ומה שהאויב בוזז ולוקח ביד חזקה נקרא בז, הזרים יבואו ויבוזו את כספם, והשלל הנשאר שלא יבוזו זרים יקחו רשעי הארץ, וחללוהו ובזה יחללו הגאון והעדי הזה (כמו וחללו יפעתך לקמן כ”ח): 7:22: והסבתי, חשב כסדר, תחלה חשב מה שהיה בסוף ימי המצור, כמ”ש תקעו בתקוע, החרב בחוץ וכו’, ואח”כ חשב מה שהיה עת נבקעה העיר וברח צדקיהו וחילו, ועז”א ופלטו פליטיהם וכו’, ואח”כ כספם בחוצות ישליכו, כי האויבים בזזו הכל, וזה היה בחדש הרביעי, ואח”כ והסבותי פני מהם שנדדה השכינה מן ההיכל, וחללו את צפוני שיחללו בית קה”ק ובאו בה פריצים לקחת כלי המקדש וחללוהו ויוציאום לחולין כמ”ש חז”ל בעבודה זרה שכיון שבאו בה פריצים יצאו מקדושתם: 7:23: עשה הרתוק, אח”כ יעשו שלשלאות להוציא הנשארים אל הגולה, כי מלאה הארץ משפט דמים שהרצח היה מצוי בארץ, והעיר ירושלים שלא היה שם רצח מ”מ מלאה חמס עד שנתחייבו כליה בעבור רצח וחמס: 7:24: והבאתי אחר שיגלו אביא הרעים והפחותים מכל הגוים והם יירשו את בתיהם ויתישבו בארץ, והשבתי גאון עזים שיושבתו מלכיהם ושריהם וכן תופסק הכהונה, ועז”א ונחלו מקדשיהם כי היו נוהגים כמנהג עע”ז שהכהנים היו מקדשים את העם שכל שנגע בהם היו קדוש כמ”ש (לקמן מ”ד) ולא יקדשו את העם בבגדיהם, ושם (מ”ו כ’) לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, כמ”ש אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיהו ס״ה:ה׳) המקדשים האלה עתה יתחלל קדושתם: 7:25: קפדה בא, לעומת מ”ש עשה הרתוק שכולל ג”כ שלשלאות של קשר הסבות של הרעות, אמר כי בא הקפדה שהוא קשר השלשלת הזאת, שיהיו החוליות והפרקים קשורים אחד באחד, רעה ברעה חברתה, עד שאם יבקשו שלום ואין, כי הוה על הוה תבא, שלא יהיה שלשלת הרעות בדרך הטבע שיבואו הסבות והמסובבים זה אח”ז, רק הרע ההוה ומתחדש יבא על חברו, זה על זה לא זה אחר זה כמנהג העולם, וכן השמועה תהיה אל שמועה, עת ישמעו צרה מתרגשת ישמעו תיכף שמועה מצרה אחרת, ובקשו ואז יתחילו לבקש חזון מנביא, תחת שעד עתה לא שמעו לדברי הנביאים, ותורה שעורו ( ובקשו) תורה ( אשר) תאבד מכהן, ( ובקשו) עצה ( אשר) תאבד מזקנים ר”ל שאחר שלא ימצאו חזון יתחילו לבקש עצת התורה שהיא אחר החזון, ואח”כ יבקשו עכ”פ עצה מזקנים שייעצו אותם ע”פ שכלם כי הזקנים בחנו תולדות הימים, וגם התורה והעצה תאבד אז, וגם לא יוכלו לסמוך על הנהגת המנהיגים אותם, כי המלך יתאבל כי תופסק מלכותו, וגם הנשיא שמינה נבוכדנצר עליהם ילבש שממה לבוש הנשיאות שלו תהיה השממה כי כל הארץ שממה תהיה, ועי”כ ידי עם הארץ תבהלנה ולא ידעו מה לעשות, מדרכם אעשה אותם כל זה יהיה כפי מדת דרכם הרע, ואשפטם במשפטיהם כפי המשפט הראוי להם בדין ובמשפט מדה כנגד מדה עד שיכירו וידעו כי אני ה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “חרב אביא עליכם” — נבואת שמד על עבודה-זרה בהרים ובגבעות ישראל
- אפיון - נבואה וחלום | נבואת “אך ישאר פליטה” — גרעין הגאולה בתוך הגזר-דין
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “שימו לב” שיחזקאל מנבא בגולה על ארץ שאינו רואה — ה׳ מראה לו. הרים וגבעות הן מקומות הבמות שעליהם הקריבו לאלילים.