מצור ירושלים — לבנה ואבן הברזל
פסוקים
וְאַתָּ֤ה בֶן־אָדָם֙ קַח־לְךָ֣ לְבֵנָ֔ה וְנָתַתָּ֥ה אוֹתָ֖הּ לְפָנֶ֑יךָ וְחַקּוֹתָ֥ עָלֶ֛יהָ עִ֖יר אֶת־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְנָתַתָּ֨ה עָלֶ֜יהָ מָצ֗וֹר וּבָנִ֤יתָ עָלֶ֙יהָ֙ דָּיֵ֔ק וְשָׁפַכְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ סֹלְלָ֑ה וְנָתַתָּ֨ה עָלֶ֧יהָ מַחֲנ֛וֹת וְשִׂים־עָלֶ֥יהָ כָּרִ֖ים סָבִֽיב׃ וְאַתָּ֤ה קַח־לְךָ֙ מַחֲבַ֣ת בַּרְזֶ֔ל וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָהּ֙ קִ֣יר בַּרְזֶ֔ל בֵּינְךָ֖ וּבֵ֣ין הָעִ֑יר וַהֲכִינֹתָה֩ אֶת־פָּנֶ֨יךָ אֵלֶ֜יהָ וְהָיְתָ֤ה בַמָּצוֹר֙ וְצַרְתָּ֣ עָלֶ֔יהָ א֥וֹת הִ֖יא לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וְאַתָּ֤ה שְׁכַב֙ עַל־צִדְּךָ֣ הַשְּׂמָאלִ֔י וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־עֲוֺ֥ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו מִסְפַּ֤ר הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁכַּ֣ב עָלָ֔יו תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽם׃ וַאֲנִ֗י נָתַ֤תִּֽי לְךָ֙ אֶת־שְׁנֵ֣י עֲוֺנָ֔ם לְמִסְפַּ֣ר יָמִ֔ים שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת וְתִשְׁעִ֖ים י֑וֹם וְנָשָׂ֖אתָ עֲוֺ֥ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵֽל׃ וְכִלִּיתָ֣ אֶת־אֵ֗לֶּה וְשָׁ֨כַבְתָּ֜ עַֽל־צִדְּךָ֤ (הימיני) [הַיְמָנִי֙] שֵׁנִ֔ית וְנָשָׂ֖אתָ אֶת־עֲוֺ֣ן בֵּית־יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם י֧וֹם לַשָּׁנָ֛ה י֥וֹם לַשָּׁנָ֖ה נְתַתִּ֥יו לָֽךְ׃ וְאֶל־מְצ֤וֹר יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ תָּכִ֣ין פָּנֶ֔יךָ וּֽזְרֹעֲךָ֖ חֲשׂוּפָ֑ה וְנִבֵּאתָ֖ עָלֶֽיהָ׃ וְהִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי עָלֶ֖יךָ עֲבוֹתִ֑ים וְלֹֽא־תֵהָפֵ֤ךְ מִֽצִּדְּךָ֙ אֶל־צִדֶּ֔ךָ עַד־כַּלּוֹתְךָ֖ יְמֵ֥י מְצוּרֶֽךָ׃ וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֡ חִטִּ֡ין וּ֠שְׂעֹרִ֠ים וּפ֨וֹל וַעֲדָשִׁ֜ים וְדֹ֣חַן וְכֻסְּמִ֗ים וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ בִּכְלִ֣י אֶחָ֔ד וְעָשִׂ֧יתָ אוֹתָ֛ם לְךָ֖ לְלָ֑חֶם מִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה׀ שׁוֹכֵ֣ב עַֽל־צִדְּךָ֗ שְׁלֹשׁ־מֵא֧וֹת וְתִשְׁעִ֛ים י֖וֹם תֹּאכְלֶֽנּוּ׃ וּמַאֲכָֽלְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְלֶ֔נּוּ בְּמִשְׁק֕וֹל עֶשְׂרִ֥ים שֶׁ֖קֶל לַיּ֑וֹם מֵעֵ֥ת עַד־עֵ֖ת תֹּאכְלֶֽנּוּ׃ וּמַ֛יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה תִשְׁתֶּ֖ה שִׁשִּׁ֣ית הַהִ֑ין מֵעֵ֥ת עַד־עֵ֖ת תִּשְׁתֶּֽה׃ וְעֻגַ֥ת שְׂעֹרִ֖ים תֹּאכְלֶ֑נָּה וְהִ֗יא בְּגֶֽלְלֵי֙ צֵאַ֣ת הָֽאָדָ֔ם תְּעֻגֶ֖נָה לְעֵינֵיהֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה כָּ֣כָה יֹאכְל֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־לַחְמָ֖ם טָמֵ֑א בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַדִּיחֵ֖ם שָֽׁם׃ וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י רְאֵ֗ה נָתַ֤תִּֽי לְךָ֙ אֶת־[צְפִיעֵ֣י] (צפועי) הַבָּקָ֔ר תַּ֖חַת גֶּלְלֵ֣י הָאָדָ֑ם וְעָשִׂ֥יתָ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ הִנְנִ֨י שֹׁבֵ֤ר מַטֵּֽה־לֶ֙חֶם֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְאָכְלוּ־לֶ֥חֶם בְּמִשְׁקָ֖ל וּבִדְאָגָ֑ה וּמַ֕יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה וּבְשִׁמָּמ֖וֹן יִשְׁתּֽוּ׃ לְמַ֥עַן יַחְסְר֖וּ לֶ֣חֶם וָמָ֑יִם וְנָשַׁ֙מּוּ֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְנָמַ֖קּוּ בַּעֲוֺנָֽם׃ וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם קַח־לְךָ֣׀ חֶ֣רֶב חַדָּ֗ה תַּ֤עַר הַגַּלָּבִים֙ תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ וְהַעֲבַרְתָּ֥ עַל־רֹאשְׁךָ֖ וְעַל־זְקָנֶ֑ךָ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֛ מֹאזְנֵ֥י מִשְׁקָ֖ל וְחִלַּקְתָּֽם׃ שְׁלִשִׁ֗ית בָּא֤וּר תַּבְעִיר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר כִּמְלֹ֖את יְמֵ֣י הַמָּצ֑וֹר וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַשְּׁלִשִׁ֗ית תַּכֶּ֤ה בַחֶ֙רֶב֙ סְבִ֣יבוֹתֶ֔יהָ וְהַשְּׁלִשִׁית֙ תִּזְרֶ֣ה לָר֔וּחַ וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְלָקַחְתָּ֥ מִשָּׁ֖ם מְעַ֣ט בְּמִסְפָּ֑ר וְצַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בִּכְנָפֶֽיךָ׃ וּמֵהֶם֙ ע֣וֹד תִּקָּ֔ח וְהִשְׁלַכְתָּ֤ אוֹתָם֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הָאֵ֔שׁ וְשָׂרַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם בָּאֵ֑שׁ מִמֶּ֥נּוּ תֵֽצֵא־אֵ֖שׁ אֶל־כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה זֹ֚את יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּת֥וֹךְ הַגּוֹיִ֖ם שַׂמְתִּ֑יהָ וּסְבִיבוֹתֶ֖יהָ אֲרָצֽוֹת׃ וַתֶּ֨מֶר אֶת־מִשְׁפָּטַ֤י לְרִשְׁעָה֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְאֶ֨ת־חֻקּוֹתַ֔י מִן־הָאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתֶ֑יהָ כִּ֤י בְמִשְׁפָּטַי֙ מָאָ֔סוּ וְחֻקּוֹתַ֖י לֹא־הָלְכ֥וּ בָהֶֽם׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה יַ֤עַן הֲמׇנְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם לֹ֥א עֲשִׂיתֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֥י עָלַ֖יִךְ גַּם־אָ֑נִי וְעָשִׂ֧יתִי בְתוֹכֵ֛ךְ מִשְׁפָּטִ֖ים לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי בָ֗ךְ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשִׂ֔יתִי וְאֵ֛ת אֲשֶֽׁר־לֹא־אֶעֱשֶׂ֥ה כָמֹ֖הוּ ע֑וֹד יַ֖עַן כׇּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ׃ לָכֵ֗ן אָב֞וֹת יֹאכְל֤וּ בָנִים֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ וּבָנִ֖ים יֹאכְל֣וּ אֲבוֹתָ֑ם וְעָשִׂ֤יתִי בָךְ֙ שְׁפָטִ֔ים וְזֵרִיתִ֥י אֶת־כׇּל־שְׁאֵרִיתֵ֖ךְ לְכׇל־רֽוּחַ׃ לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ אִם־לֹ֗א יַ֚עַן אֶת־מִקְדָּשִׁ֣י טִמֵּ֔את בְּכׇל־שִׁקּוּצַ֖יִךְ וּבְכׇל־תּוֹעֲבֹתָ֑יִךְ וְגַם־אֲנִ֤י אֶגְרַע֙ וְלֹא־תָח֣וֹס עֵינִ֔י וְגַם־אֲנִ֖י לֹ֥א אֶחְמֽוֹל׃ שְׁלִשִׁתֵ֞יךְ בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּתוּ וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֣וּ בְתוֹכֵ֔ךְ וְהַ֨שְּׁלִשִׁ֔ית בַּחֶ֖רֶב יִפְּל֣וּ סְבִיבוֹתָ֑יִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית֙ לְכׇל־ר֣וּחַ אֱזָרֶ֔ה וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְכָלָ֣ה אַפִּ֗י וַהֲנִחוֹתִ֧י חֲמָתִ֛י בָּ֖ם וְהִנֶּחָ֑מְתִּי וְֽיָדְע֞וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה דִּבַּ֙רְתִּי֙ בְּקִנְאָתִ֔י בְּכַלּוֹתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם׃ וְאֶתְּנֵךְ֙ לְחׇרְבָּ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ לְעֵינֵ֖י כׇּל־עוֹבֵֽר׃ וְֽהָ֨יְתָ֜ה חֶרְפָּ֤ה וּגְדוּפָה֙ מוּסָ֣ר וּמְשַׁמָּ֔ה לַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂ֩וֹתִי֩ בָ֨ךְ שְׁפָטִ֜ים בְּאַ֤ף וּבְחֵמָה֙ וּבְתֹכְח֣וֹת חֵמָ֔ה אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃ בְּֽשַׁלְּחִ֡י אֶת־חִצֵּי֩ הָרָעָ֨ב הָרָעִ֤ים בָּהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ לְמַשְׁחִ֔ית אֲשֶׁר־אֲשַׁלַּ֥ח אוֹתָ֖ם לְשַׁחֶתְכֶ֑ם וְרָעָב֙ אֹסֵ֣ף עֲלֵיכֶ֔ם וְשָׁבַרְתִּ֥י לָכֶ֖ם מַטֵּה־לָֽחֶם׃ וְשִׁלַּחְתִּ֣י עֲ֠לֵיכֶ֠ם רָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וְשִׁכְּלֻ֔ךְ וְדֶ֥בֶר וָדָ֖ם יַעֲבׇר־בָּ֑ךְ וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עָלַ֔יִךְ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃
פירוש רש”י
4:1: לְבֵנָה. טוֹיְל״ָה בְּלַעַ״ז, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהֵם גְּדוֹלוֹת: 4:2: דָּיֵק. מַגוֹנִי״ל בְּלַעַ״ז, שֶׁמַּשְׁלִיכִין בּוֹ אֲבָנִים לָעִיר: | סוֹלְלָה. שׁוֹפֵךְ עָפָר וְסוֹלְלוֹ וְכוֹבְשׁוֹ בְּמַקְלוֹת, וְעוֹשֶׂה תֵּל גָּבוֹהַּ לַעֲמוֹד עָלָיו וְלִרְאוֹת בְּתוֹךְ הָעִיר וְלִירוֹת בְּחִצִּים: | סוֹלְלָה. בִּסְטִי״וֹן בְּלַעַ״ז: | וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֶפִירוֹרִין״, וְהֵם כְּפָרִים שֶׁעוֹשִׂים חֵילוֹתָיו, וְיוֹשְׁבִים בָּאֳהָלִים לְרוּחוֹת הָעִיר, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם יוֹצֵא וּבָא. וּפֵירוּשׁ כָּרִים: שָׂרִים מְמוּנִּים עַל הַצָּבָא, זֶה שׁוֹמֵר לְרוּחַ זֶה, וְזֶה לְרוּחַ זֶה: 4:3: קִיר בַּרְזֶל. דֻּגְמָא לְחוֹמַת הָעִיר הַמַּפְסֶקֶת בֵּין הַצָּבָא וּבֵין הָעִיר: | אוֹת הִיא. שֶׁכָּךְ תָּבֹא יְרוּשָׁלַיִם בַּמָּצוֹר: 4:4: עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי. לִסְבּוֹל צַעַר וְיִסּוּרִין, מִנְיַן יָמִים כְּמִנְיַן שָׁנִים אֲשֶׁר הֱצִיקַתְנִי רוּחִי כִּבְיָכוֹל עַל שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנַי, וּתְכַפֵּר עַל עֲוֹנָם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ הַפֻּרְעָנוּת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְהָבִיא עֲלֵיהֶם: 4:5: נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם וגו׳. הֲקִלּוֹתִי עָלֶיךָ לְקַבֵּל אֶת צַעַר שֶׁסָּבַלְתִּי אֲנִי לְמִנְיַן שָׁנִים שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי, הֲפַכְתִּים לְךָ לְמִנְיַן יָמִים. (לישנא אחרינא: שְׁנֵי כְּמוֹ שְׁנַיִם, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ עַל חַד תְּרֵין בְּחוֹבֵיהוֹן״ סא״א): | שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם. שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו): מְלַמֵּד שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ עַד שֶׁגָּלוּ מִמֶּנּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְאַתָּה מוֹצֵא מֵהֶם מְפֹרָשִׁים מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ מִשֶּׁמָּלַךְ יָרָבְעָם (מלכים א יב:כ) עַד שֶׁגָּלָה הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה (מלכים ב יז:ג-ו), וּבִימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים מֵאָה וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים, וְהַשְּׁאָר סְתוּמִים. אֵלּוּ הַשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים שָׁנִים שֶׁמָּצָאתִי בִּתְשׁוּבוֹת רַבִּי יוֹסֵף רֵישׁ מְתִיבְתָּא, שֶׁחָטְאוּ עֲשָׂרָה שְׁבָטִים מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁהִגְלָה סַנְחֵרִיב (מלכים ב יז:ה-ו) מִשּׁוֹמְרוֹן: חֲשׁוֹב בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים שְׁמוֹנֶה שָׁנִים בְּיַד כּוּשָׁן (שופטים ג:ח), שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּיַד עֶגְלוֹן (שופטים ג:יד), עֶשְׂרִים בְּיַד סִיסְרָא (שופטים ד:ג), שֶׁבַע בְּיַד מִדְיָן (שופטים ו:א), שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּיַד בְּנֵי עַמּוֹן (שופטים י:ז), אַרְבָּעִים בְּיַד פְּלִשְׁתִּים (שופטים יג:א), הֲרֵי מֵאָה וְאַחַת עֶשְׂרֵה. מִן מִיכָה (שופטים יז:א) עַד שֶׁנִּשְׁבָּה הָאָרוֹן בִּימֵי עֵלִי (שמואל א ד:יא) אַרְבָּעִים, הֲרֵי קנ״א. חֲשׁוֹב לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (מלכים א יד:כ), נָדָב בְּנוֹ שְׁתַּיִם (מלכים א טו:כה), בַּעְשָׁא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מלכים א טו:לג), אֵלָה בְּנוֹ שְׁתַּיִם (מלכים א טז:ח), עָמְרִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה (מלכים א טז:כג), אַחְאָב עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (מלכים א טז:כט), אֲחַזְיָהוּ בְּנוֹ שְׁתַּיִם (מלכים א כב:נב), וִיהוֹרָם אָחִיו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה (מלכים ב ג:א), וְיֵהוּא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה (מלכים ב י:לו), יְהוֹאָחָז שְׁבַע עֶשְׂרֵה (מלכים ב יג:א), יְהוֹאָשׁ בְּנוֹ שֵׁש עֶשְׂרֵה (מלכים ב יג:י), וְיָרָבְעָם בְּנוֹ אַרְבָּעִים וְאַחַת (מלכים ב יד:כג), הֲרֵי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי עֶשֶׂר (מלכים ב טו:יז), פְּקַחְיָהוּ בְּנוֹ שְׁתַּיִם (מלכים ב טו:כג), וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ עֶשְׂרִים (מלכים ב טו:כז), וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה תֵּשַׁע שָׁנִים (מלכים ב יז:א), הֲרֵי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַחַת. וְשָׁנָה אַחֲרוֹנָה לְהוֹשֵׁעַ אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁבִּשְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ נִלְכְּדָה שׁוֹמְרוֹן (מלכים ב יז:ו), וְלֹא הָיָה חֶשְׁבּוֹן הַמַּלְכוּת לְהוֹשֵׁעַ אֶלָּא שְׁמוֹנֶה שָׁנִים, הֲרֵי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת ותִשְׁעִים שָׁנִים. וְאַרְבָּעִים שָׁנִים שֶׁחָטְאוּ מַלְכֵי יְהוּדָה אַחַר גָּלוּת סַנְחֵרִיב עַד שֶׁנֶּאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ לִיחֶזְקֵאל מְפֹרָשִׁים לְמַטָּה, וְלֹא הֻצְרַכְתִּי לְפָרְשָׁם (סא״א): 4:6: עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם. מְלַמֵּד שֶׁחָטְאוּ בֵּית יְהוּדָה מִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אַרְבָּעִים שָׁנָה: עֶשְׂרִים וּשׁתַּיִם שֶׁל מְנַשֶּׁה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב״ (מלכים ב כא:ג), וְאַחְאָב מָלַךְ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וּשְׁתַּיִם דְּאָמוֹן, וְאַחַת עֶשְׂרֵה דִּיהוֹיָקִים, וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְצִדְקִיָּהוּ הֲרֵי אַרְבָּעִים; סַךְ כֻּלָּם אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים, וְאַחַר הַנְּבוּאָה הַזֹּאת שָׁהוּ שֵׁשׁ שָׁנִים, הֲרֵי שְׁמוֹנָה יוֹבְלוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה; בִּשְׁמוֹנָה יוֹבְלוֹת שְׁמוֹנָה שְׁבוּעֵי שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ שְׁנוֹת שְׁמִטָּה, וּשְׁמוֹנָה שְׁנוֹת יוֹבֵל, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע; וּבִשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה יֵשׁ חָמֵשׁ שְׁנוֹת שְׁמִטָּה, הֲרֵי שִׁשִּׁים וָתֵשַׁע שְׁמִטּוֹת; וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן נֶחְשְׁבָה לָהֶם לְעָוֹן, שֶׁהֲרֵי בַּעֲוֹנָם גָּלוּ מִמֶּנָּה; הֲרֵי שִׁבְעִים שָׁנָה מְקֻדָּשִׁים שֶׁל שְׁמִטָּה שֶׁלֹּא שִׁמְּטוּם יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ שִׁבְעִים שָׁנָה, לְקַיֵּם ״אָז תִּרְצֶה אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ (ויקרא כו:לד), וְהוּא שֶׁכָּתוּב בְּסוֹף דִּבְרֵי הַיָּמִים ״לְמַלֹּאות דְּבַר ה׳ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה״ (דברי הימים ב לו:כא): | צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי. לְשׁוֹמְרוֹן, צִדְּךָ הַיְמָנִי לִיהוּדָה, לְפִי שֶׁיְּהוּדָה בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שׁוֹמְרוֹן הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאלֵךְ״ (יחזקאל טז:מו), וְאַף בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע טו) תְּחוּם מֵצַר שֵׁבֶט יְהוּדָה כָּל מֵצַר הַדְּרוֹמִי: 4:7: וְאֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלִַם. אֲשֶׁר חַקּוֹתָ עַל הַלְּבֵנָה, תָּשִׂים פָּנֶיךָ: כְּשֶׁתִּשְׁכַּב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי תְּהִי הַלְּבֵנָה לְנֶגְדְּךָ, וְכֵן בְּשָׁכְבְּךָ עַל הַיְמָנִי: | וּזְרֹעֲךָ. תְּהֵא חֲשׂוּפָה לְנֶגְדְּךָ, כְּאָדָם הַנִּלְחָם; הוּא אוֹת לִנְבוּכַדְנֶצַּר הַנִּלְחָם בָּהּ: | חֲשׂוּפָה. כְּמוֹ גְּלוּיָה: 4:8: נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים. גְּזֵרַת מִצְוָתִי תְּהֵא חֲמוּרָה עָלֶיךָ כְּאִלּוּ נֶאֱסַרְתָּ בַּעֲבוֹתִים, שֶׁלֹּא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ: | עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ. מִנְיַן הַיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁגָּזַרְתִּי עָלֶיךָ: 4:9: חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְגוֹ׳. וְדֹחַן וְכֻסְּמִים פָּאנִי״ץ אִיאַפִּיילְטְרָ״א בְּלַעַ״ז; סִימָן הָרָעָב שֶׁיְּהֵא עֲלֵיהֶם בִּימֵי הַמָּצוֹר, וְיֹאכְלוּ לֶחֶם תַּעֲרוֹבוֹת וּבְמִיאוּס: 4:10: בְּמִשְׁקוֹל. סִימָן לְאַנְשֵׁי מָצוֹר הַיְּרֵאִים מִן הָרָעָב, וְאוֹכְלִים בְּמִשְׁקוֹל וְשׁוֹתִין בִּמְשׂוּרָה: 4:11: מֵעֵת עַד עֵת. מִיּוֹם לְיוֹם, בְּמִדָּה זוֹ תִּשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין: 4:12: וְעֻגַּת שְׂעוֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה. עֲרִיבָתָהּ מְנֻוֶּלֶת כַּעֲרִיבַת שְׂעוֹרִים, וְלֹא נָאָה כַּעֲרִיבַת עֻגַּת חִטִּים: | בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה. תֵּאָפֶינָה בְּגַחֲלֵיהֶם, שֶׁמְּיַבְּשָׁן וְשׂוֹרְפָן: 4:13: טָמֵא. לְשׁוֹן מָאוּס: 4:14: אֲהָהּ. לְשׁוֹן אֲנָחָה: | נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה. לֹא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם וּבָאתִי לִידֵי טֻמְאָה בַּלַּיְלָה: | נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי. בָּשָׂר מְסֻכֶּנֶת, שֶׁדּוֹמֶה לִנְבֵלָה וּטְרֵפָה: | בְּשַׂר פִּגּוּל. בְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר נְבֵלָה וּטְרֵפָה מַמָּשׁ, דְּאִם כֵּן – מַאי רְבוּתֵיהּ?! (חולין לז:): 4:15: צְפִיעֵי. גֶּלְלֵי: 4:16: מַטֵּה לֶחֶם. ״מַשְׁעַן לֶחֶם״ (ישעיה ג:א), פִּיצָ״א דִיפָא״ן בְּלַעַ״ז: | וּבִדְאָגָה. דּוֹאֲגִים שֶׁמָּא יִכְלֶה הַלֶּחֶם מֵהֶם: | דְּאָגָה. אֵיינְשָׁ״א בְּלַעַ״ז, וּבִלְשׁוֹנֵינוּ טְרוּאָ״ר בְּלַעַ״ז: 4:17: לְמַעַן יַחְסְרוּ. דַּאֲגָתָם וְשִׁמְמוֹנָם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ חֲסוּרֵי לֶחֶם וָמָיִם בִּימֵי הַמָּצוֹר, וְיִדְאֲגוּ פֶּן יִכְלֶה: 5:1: חֶרֶב חַדָּה. סִימָן לְחֶרֶב נְבוּכַדְנֶצַּר: | תַּעַר הַגַּלָּבִים. הָרַצְעָנִים, וְלָשׁוֹן יְוָנִי הוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים ׳פַּרְקְמַצִי״ר׳ בְּלַעַ״ז; וּמְנַחֵם חִבֵּר תַּעַר הַגַּלָּבִים – תַּעַר הַגּוֹלְחִים, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּתּוֹרָה: 5:2: בְּתוֹךְ הָעִיר. אֲשֶׁר חַקּוֹתָ עַל הַלְּבֵנָה, כִּכְלוֹת יְמֵי מְצוֹרְךָ; אוֹת הִיא שֶׁיִּכְלוּ שְׁלִישִׁיתָם בְּזַלְעֲפוֹת רָעָב בְּתוֹכָהּ, שֶׁהֵם כָּאֵשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב״ (איכה ה:י): | תַּכֶּה. אוֹתָהּ בַּחֶרֶב: | סְבִיבוֹתֶיהָ. סְבִיב אוֹתָהּ לְבֵנָה, סִימָן עַל הַבּוֹרְחִים מִן הָעִיר שֶׁיַּשִּׂיגוּם כַּשְׂדִּים וְיַהַרְגוּם סְבִיב יְרוּשָׁלַיִם: | וְהַשְּׁלִישִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ. סִימָן לַגּוֹלִים שֶׁיֵּלְכוּ לְמִצְרַיִם, יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וַחֲבוּרָתוֹ; וְשָׁם אָרִיק חֶרֶב אַחֲרֵיהֶם – שֶׁהָלַךְ נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב אֶת מִצְרַיִם, וְשָׁם נֶהֶרְגוּ (ירמיה מב:טז; מג:ה-ז; מו:יג-כו): 5:3: וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ. אֵלּוּ מְתֵי מְעַט שֶׁיִּגְלוּ לְבָבֶל וְיִחְיוּ: 5:4: וּמֵהֶם עוֹד תִּקַּח. מֵאוֹתָם מְתֵי מְעָט: | וְשָׂרַפְתָּ אוֹתָם בָּאֵשׁ. סִימָן לְאַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָה, ״אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל״ (ירמיה כט:כב): | מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ. מִן הָרְמָזִים הָאֵלֶּה שֶׁאֲנִי רוֹמֵז לְךָ תֵּצֵא הַפּוּרְעָנִיּוֹת לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל: 5:5: בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ. בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם (תנחומא, קדושים י): 5:6: וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי. וַתַּחֲלִיף אֶת מִשְׁפָּטַי: | מִן הַגּוֹיִם. שֶׁכָּךְ כָּתוּב בִּמְנַשֶּׁה ״וַיַּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לַעֲשׂוֹת רַע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה׳ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים ב לג:ט); וְיֵשׁ פּוֹתְרִים, שֶׁהַגּוֹיִם לֹא קִבְּלוּ תּוֹרָתִי, וְהֵם קִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם וְעָבְרוּ עָלֶיהָ: 5:7: יַעַן הֲמָנְכֶם. יַעַן הִזְמִינְכֶם אֶת עַצְמְכֶם לְהֶפְקֵר מִן הַגּוֹיִם: | הֲמָנְכֶם. לְשׁוֹן ״וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ״ (דניאל א:ה); וּמְנַחֵם פֵּתְרוֹ לְשׁוֹן ׳הוֹמֶה׳, כְּמוֹ ״הָמוּ גוֹיִם״ (תהלים מו:ז): | וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם. שֶׁהֵם לֹא הֵמִירוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, וְאַתֶּם הֲמַרְתֶּם כְּבוֹדִי בְּלֹא יוֹעִיל (ירמיה ב:יא); וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (סנהדרין לט:): כַּמְתֻקָּנִים שֶׁבָּהֶם לֹא עֲשִׂיתֶם, כַּמְקֻלְקָלִים שֶׁבָּהֶם עֲשִׂיתֶם: 5:8: גַּם אֲנִי. אַתְּ בָּגַדְתְּ עָלַי, וְגַם אֲנִי הִנְנִי עָלַיִךְ: 5:13: וְהַנִּיחוֹתִי חֲמָתִי. כְּשֶׁאֶנָּקֵם בָּם תָּנוּחַ חֲמָתִי וְלֹא תְצִיקֵנִי רוּחִי: | וְהִנֶּחָמְתִּי. וְאֶתְנַחֵם עַל הַצַּעַר שֶׁצִּעַרְתֶּם אוֹתִי: 5:14: וְלְחֶרְפָּה. דִישְׁטְרוֹיְ״ר בְּלַעַ״ז: 5:15: וְגִדּוּפָה. בִּזָּיוֹן: | מוּסָר. יִסּוּרִין: | וּמְשַׁמָּה. תִּמָּהוֹן: 5:16: וְרָעָב אוֹסִיף עֲלֵיכֶם. הוּא רָעָב הַפְּרוּטָה הַכָּלָה מִן הַכִּיס; כָּךְ שָׁמַעְתִּי: | מַטֵּה לָחֶם. ״מַשְׁעַן לֶחֶם״ (ישעיה ג:א):
פירוש רד”ק
4:1: ואתה בן אדם קח לך לבנה. למה צוה לו לבנה ולא אמר לו שיצור על לוח כל הענין לפי שבונים בלבנים הערים או באבנים תהיה הלבנה משל בזה והלבנה נחה לחקק בה יותר מהאבן ויונתן תרגם לבנה אבנא: 4:2: ונתת, ובנית עליה דיק. מגדל עץ שבונין נגד העיר לכבשה: | ושפכת עליה סוללה. כתרגומו ותבצר עלה מליתא והוא ששופכים עפר בחפירות שסביב העיר למלאתם ולעשות מן העפר תל גבוה כדי לעלות עמנה אל החומה או להלחם: | ושים עליה כרים סביב. נגידים ושרי חיילות ואדוני אבי ז”ל פירש כרים כבשים כמו עם חלב כרים והדומים לו והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה: 4:3: ואתה, מחבת ברזל. מחבת אין לו ענין קבול אלא שהיא פשוטה יותר מפרור ושאר כלי ברזל לדמותה לקיר וענין קיר ברזל לשני דברים האחד לחזק הברזל שלב ישראל חזק כברזל והשחרות לשחרות הברזל משל לעונותיהם שהם שחורים וכעורים כמו שדמה אותם לתאנים השחורים והם רחוקים מלהלבין והם מבדילים בינם לבין אלהים כקיר המבדיל בין בית לבית וענין והכינות את פניך אליה כי פני ה’ אליהם אם ישובו אליו או ענין הכנת פנים כמו ושמתי את פני באיש ההוא ומה שאמר וצרת עליה אחר שאמר והיתה במצור רוצה לומר וצרת עליה עד רדת חומותיה: | אות היא. כי כן יצורו האויבים על ירושלם עד בקעם אותה: 4:4: ואתה שכב. עוד צוה שיעשה אות אחר להם: | שכב על צדך השמאלי. לפי שרוב שכיבת האדם היא על צדו השמאלי לפיכך צוה לשכב עליו על עון בית ישראל שהם הרוב וצוה לו שישכב עליו ש”צ יום כי כן היו שני עונם. ורש”י ז”ל פירש לפי ששמרון היתה לשמאל ארץ יהודה כמו שכתוב ואחותך הגדולה שמרון היושבת על שמאלך לפיכך צוה לו לשכב על שמאלו לשאת עון בית ישראל ופירוש תשא את עונם תסבול עונם כי השכיבה על צד אחד זמן רב שלא יהפך לצד אחר הוא קשה מאד והנה זה היה למופת להם כי השנים שלא עבדו האל עבדו הגוים וסבלו עבודתם הקשה וכל השכיבה הזאת ואע”פ שארכו הימים הכל היה במראה הנבואה: 4:5: ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום. רוצה לומר שנתן לו ימים במספר כנגד השנים שחטאו יום לשנה יום לשנה ושני עונם היו שלש מאות ותשעים שנה ורובם מצאנו בפירוש כי בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה’ היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון תמצא בחשבון קי”א שנים ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה’ והיו בשיעבוד מלכי העכו”ם תמצא בחשבון מירבעם עד הושע מאתים וארבעים ואחת שנה הרי שלש מאות וחמשים ושתים חסרו שלשים ושמנה הוסף בהם עשרים של שמשון שהיו מושלים בהם פלשתים לפי שהיו עושים את הרע בעיני ה’ כמו שכתוב הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים אף על פי שהושיעם שמשון לא היתה תשועה שלמה לפי שלא היה לבם שלם עם ה’ חסרו עדין שמונה עשרה שנה אלו שמנה עשרה שנה היו בין ימי שמגר שלא נתפרשו שלא היתה תשועתו אלא מעוטה וכן כתיב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות ובין ימים שבין שמשון לעלי שנאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה ואז נעשה פסלו של מיכה כמו שפירשנו במקומו ותימה הוא מה שת”י את שני עונם על חד תרין בחוביהון: 4:6: וכלית את אלה. רוצה לומ’ כי אחר שגלו עשרת השבטים החלו מלכי יהודה לעשות הרע בעיני ה’ כי בשנת שש לחזקיהו גלו ואחרי מות חזקיהו החלו לעשות הרע בעיני ה’ ואף על פי שאחז היה רשע לא נגזרה גזרה בחרבן ירושלם עד מנשה שנאמר עליו אשר עשו האמורי אשר לפניו ויחטיא גם את יהודה בגלוליו ונאמר הנני מביא רעה על ירושלם וגו’ ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה הצלחת והנה מנשה מלך חמשים וחמשה שנה ועמד ברשעו עשרים ושתים שנה ועשה תשובה כדברי בעל הדרש וסמך זה לפסוק ויעש אשרה כאשר עשה אחאב וכמה מלך אחאב עשרים ושתים שנה וזה הדרש רחוק כמו שכתבנו הטעם בספר מלכים ולפי זה הפירוש נחשב עשרים ושתים למנשה ושמנה עשרה ממלכות יהויקים וצדקיהו ואע”פ שמלכו בין שניהם עשרים ושתים לא נחשב הארבעים שנים האחרונות לצדקיהו שהיתה הארץ חרבה רבה ולפי דעתי כי הארבעים שנה נחשבים כולם למנשה כי בעונותיו חרבה הארץ כי לולי כובד עונותיו היה האל סולח לעונות הבאים אחריו ולצדקיהו וליהויקים תלה בחטאות מנשה כמו שאמר ביהויקים אך ע”פ ה’ היתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאות מנשה ולא אבה ה’ לסלוח וכן אמר בצדקיהו כי על אף ה’ היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו וארבעים שנה היה מנשה ברשעתו והיה בתשובה חמש עשרה שנה: | הימיני. כתוב הימני קרי: 4:7: ואל מצור ירושלם תכין פניך. אמר לו כי בשכבו על הצד יהיו פניו כנגד הלבנה שחקק בה ירושלם והמצור: | וזרעך חשופה. מגולה כי הרוצה להכות ולהלחם בחזקה חושף זרועו מן הבגד שעליו וכן חשף ה’ את זרוע קדשו ויונתן תרגם ודרעך תתקף: | ונבאת עליה. בעוד שתצור עליה תנבא עליה ותאמר לה דברי מוסר ושתהיה נכבשת אם לא תשוב: 4:8: והנה נתתי. כאילו נתתי לך עבותים שלא תוכל להתהפך מצדך אל צדך עד שתשלים ימי המצור שהם ארבע מאות ושלשים ומלת מצוריך כתיב ביו”ד הרבוי האחד מצור שמרון והאחד מצור ירושלם ואלו הארבע מאות ושלשים שנה שהיו ברשעם בטלו השמטות והיובלות ותמצא בהם שבעים שמטות וכנגדם היו בבבל בגלות שבעים שנה כמו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה וכיצד הם ע’ שמטות בשלש מאות וחמשים שנה יש חמשים שמטות נשארו לך מן הארבע מאות ושלשים שמנים שנה בחמשים שנה שבע שמטות הרי הם חמשים ושבע שמטות נשארו שלשים שנה שבהם ארבעה שמטות ועוד שתי שנים הרי לך ששים ואחד שמטות ובארבע מאות שנה שמנה יובלים הם ששים ותשעה שמטות שבטלו והשמטה האחת למלאת שבעים תחשוב ב’ שנים שנשארו לנו משלשים וארבע שנים שלא חשבנו לצדקיהו הרי שש שנים ובשביעית גלו ולא הספיק להם לשמוט אפילו אם רצו: 4:9: ואתה קח לך חטין. בנו”ן כמו במ”ם וכן לקץ הימין כמו הימים את קול הרצין כמו הרצים והדומים לו, צוה לו גם זה לעשות לאות לבני ישראל כי יאכלו במצור אלה המינים מעורבין מפני הרעב שלא יברור אדם חטים למאכלו אלא יאכלם עם המינים הפחותים מעורבים מפני הרעב ופול ועדשים ידוע ולא יעשה אדם מהם לחם אלא בימי הרעב ודוחן הוא שקורין לו בלע”ז מיליי”ו וכסמים בדגש בסמך והוא שקורין בלע”ז ש”יגלא: | בכלי אחד. כלומר שתערבם כולם והכל במראה הנבואה: | אשר אתה שוכב על צדך. ולא אמר השמאלי כי למספר הימים שזוכר ידוע שעל השמאלי אמר או אמר על דרך סתם לכלול שניהם וזכר מספר הימים של השמאלי והוא הדין לימינו גם כן ארבעים יום צוה שיאכלנו כי גם כן היו בני יהודה במצור וברעב: 4:10: ומאכלך, במשקול. בחולם בשקל מזמור וזה אות לבני ישראל כי במשקל יאכלו לחמם מפני הרעב ולא יאכלו פעמים ביום אלא פעם אחת בין היום והלילה מעת לעת מחסרון הלחם: 4:11: ומים במשורה תשתה. אמרו רבותינו ז”ל כי משורה מדה קטנה אחד משלשים בלוג ומה שאמר ששית ההין לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין ומאותו ששית ישתה במשורה מעט מעט שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים אלא מעט מעט ישתה אות לבני ישראל שלא יהיה להם מים ומה שישתו מהם יהיו מעט במדה מחסרון מים בירושלם כל ימי המצור שהיה משנת תשע לצדקיהו עד שנת אחד עשר: 4:12: ועוגת שעורים תאכלנה. חסר כף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה וזולתה רוצה לומר וכעוגת שעורים כך תאכלנה כאילו היתה עוגת שעורים לבדם בלא ערוב כי המעורב מכל אלו המינים קשה לאוכלה ולא אמר כעוגת חטים כי זה רחוק שיאכל בתאבון העוגה המעורב כעוגת חטים לבדם: | והיא בגללי צואת האדם . מלת והיא מורה על פירושינו כי עוגת שעורים היא דמות כי אילו היה אומר עוגת שעורים על העוגה המעורבת וסמכה לשעורים לומר שרובה שעורים היה אומר ובגללי צואת האדם לא היה אומר והיא אלא אמר והיא שב אל העוגה המעורבת גם לפירוש שפירש עוגת שעורים שתהא עריכתה כעריכת עוגת שעורים שאינה נאה לא היה לו לומר תאכלנה אלא תעשנה: | תעוגנה לעיניהם. תעוגנה הנשים וי”א כי הנו”ן והה”א לפעלה והיתה הנו”ן ראויה להדגש פירוש אתה בעצמך תעוג אותה וכן תרגם יונתן תחררינה רוצה לומר תאפנה על הגחלים כי לפיכך נקראת העוגה חררה וענין תעגנה תעשה החררה והמעשה לעוגה היא אפיתה ואמר לו שיאפה אותה בגללי צואת האדם ונקראת הצואה היבשה גלל לפי שהיא מתגלגלת ואמר לו שידליק גללי צואת האדם ויאפה בהם העוגה והוא דבר טמא ומאוס והיא אות לבני ישראל שיאכלו לחמם טמא בגוים ופירוש לעיניהם לעיני בני ישראל כדי שיראו כי אות היא להם: 4:13: ויאמר ה’, את לחמם טמא. כי בגלותם בין הגוים לא יוכלו לשמור מאכלם מטומאה ולא יוכלו לאכול בנקיות: 4:14: ואומר, הנה נפשי לא מטמאה. לא נפשי ולא גופי אינה מטומאים לא נפשי ממחשבה רעה ולא גופי ממאכל טמא וזהו שאמר נבלה וטרפה לא אכלתי כי הכהנים מוזהרים על הנבלה ועל הטרפה יותר מישראל מפני הטומאה וכן כתיב כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לטמאה בה: | מנעורי. אפילו מנעורי נזהרתי מטומאה וכן ולא בא בפי בשר פגול שהכהנים מוזהרים עליו ואיך תאמר לי שאעשה לחמי בדבר טמא ומאוס ורז”ל פי’ הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי מבשר כוס כוס מעולם פירוש בהמה מסוכנת שאומרים עליה שחוט שחוט כלומר ממהרים לשחטה שלא תמות. כוס כמו נכוס תרגום שחוט כי אם רוצה לומר נבלה וטרפה ממש מאי רבותיה דיחזקאל: | ולא בא בפי בשר פגול. שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום דרבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה: 4:15: ויאמר אלי, צפועי. כתיב בוי”ו וקרי צפיעי ביו”ד ואותיות אהו”י מתחלפות וצפיעי הבקר פירוש גללי הבקר וצפיעי כמו צואות ענין יציאה היא וכן הצאצאים והצפיעות וצואת הבקר אינה מאוסה כצואת האדם: 4:16: ויאמר, מטה לחם. מסעד כמו שהמטה מסעד האדם החלוש וכן אמר בתורה בקללות בשברי לכם מטה לחם עתה פירש מה שאמר לו שיאכל לחמו במשקל וישתה מימיו במשורה כי אות היא לבני ישראל: | ובדאגה. שידאגו ויפחדו באכלם שיחסרו לחם ומים: | ובשממון. בתמהון לבב: 4:17: למען. עתה פירש הדאגה לפי שיחסרו לחם ומים: | ונשמו איש באחיו. כלומר איש את אחיו שלא יהיה לאחד יתרון על חברו: | ונמקו. ימק לבבם מרוב צרות וכל זה בעונם שיכירו כי הם גרמו להם זה כי עונם גרם להם כל זה: 5:1: ואתה בן אדם. אמר לו שיעשה אות אחר שיקח חרב חדה והכל במראה הנבואה וחרב חדה היא תער הגלבים שהיא חריפה מאד וכורתת מהר הגלבים הספרים והם המגלחים ראשי בני אדם וזקנם ולא מצאנו לו חבר במקרא. ובבראשית רבה היה המלאך עומד ומגלב ותרגום ירושלמי וכל זקן גדועה מגליביה: 5:2: שלישית. העברת השער בתער הוא משל על השחתת הדבר כי התער משחית השער לגמרי וכן אמר ולא תשחית את פאת זקנך וכן אמר דרך משל בהשחית האל מחנה אשור יגלח ה’ בתער השכירה וגו’ וצוהו לחלוק השער המגולח לג’ חלקים משל לישראל המגולחים ומוסרים מארצם ומהעולם מהם ברעב מהם בחרב מהם בגלות: | באור תבעיר בתוך העיר. העיר שחקק בלבינה: | במלאת ימי המצור. ימי מצורו שהיו ת”ל יום וזה היה משל לאותם שכלו בירושלם בתוך העיר הן ברעב הן בדבר מיום המצור עד יום שנכבשה: | תכה בחרב סביבותיה. זה משל על צדקיהו וסיעתו שיצאו מן העיר והשיגום הכשדים והכום בחרב וזה היה סביבות ירושלים כי בערבות יריחו השיגום והכום: | והשלישית חזרה לרוח וחרב אריק אחריהם. וכן אמר בתוכחות והריקותי אחריכם חרב וענין הרקת החרב היא הוצאת החרב מתערה וזה משל לאותם שהלכו לארץ מצרים עם יוחנן בן קרח ואמר להם הנביא והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים וכן הלכו בשאר ארצות קודם החרבן כמו שכתוב בדבר גדליה: 5:3: ולקחת. זה משל לאותם שגלו לבבל לפיכך אמר וצרת אותם בכנפך שהיו שמורים שם עד שובם לארצם כדבר הצרור והקשור בכנף הבגד ומה שאמר מעט במספר כי מעט היו מתי מספר עשרת אלפים גולה: 5:4: ומהם. מן הגולים מבבל שכלו בבבל הרשעים שבהם גם צדקיהו ואחאב קלם מלך בבל באש: | ממנו תצא אש. מן האש שצויתיך להבעיר תצא אש אל כל בית ישראל בין לאותם שהיו בירושלים בין לאותם אשר בגולה כי זה שצויתיך רמז לכליון ישראל כמו שמפורש: 5:5: כה אמר אדני ה’, בתוך הגוים שמתיה. יושביה שמתי בה לטובתם לפי שהיא נבחרת מכל הארצות יפה נוף משוש כל הארץ שהיא באמצע הישוב לפיכך אוירה טוב ומזוג מכל הארצות ויושביה היה להם ללכת דרך ישרה ולעשות משפטי הטובים והם המירו אותם לרשעה מן הגוים אשר סביבותיהם כמו שאמר ויתעם מנשה לעשות את הרע מן הגוים אשר השמיד ה’ מפני בני ישראל והגוים ההם אשר סביבותיהם לא המירו משפטיהם והם המירו משפטי בלא יועיל: 5:6: ותמר. מן כי המרו את רוחו ממרים הייתם עם ה’ והתי”ו בסגול והוא מבנין הפעיל: | לרשעה. שם וסמוך כמו וברשעת הגוים ההם: | כי במשפטי מאסו. והגוים לא מאסו במשפטיהם: 5:7: לכן כה אמר אדני ה’ יען המנכם מן הגוים. המנכם מקור ושרשו המן ענינו היותכם המון רב רוצה לומר כי אני הרביתי אתכם והרביתי לכם טוב מן הגוים אשר סביבותיכם ויען עשיתי לכם הטוב הזה בחקתי לא הלכתם על דרך וישמן ישורון ויבעט ויטש אלוה עשהו ואמר וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם כי הם לא המירו אלהיהם ואתם המירותם אותי בלא יועיל. ורבותינו ז”ל פירשו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם ויונתן תרגם יען המנכם חלף דחבתון מן עממיא: 5:8: לכן כה אמר אדני ה’ הנני עליך גם אני. כמו שאתם עשיתם מה שלא עשה גוי אחר כן אעשה גם אני בכם משפטים שלא עשיתי בהם ולא אעשה עוד בהם ואעשה זה לעיני הגוים למען תבשו ותכלמו ממעשיכם הרעים: 5:9: ועשיתי, את אשר לא עשיתי. פי’ בגוי אחר וכן אמר בתוכחות והפלא ה’ את מכותך: 5:10: לכן, אבות יאכלו בנים. וזה העונש גדול שאין כמוהו: | לכל רוח. מהם הלכו למצרים ומהם הלכו לבבל וכן במואב ובבני עמון ובאדום וכן בשאר ארצות כמו שכתוב בדבר גדליה: 5:11: לכן, את מקדשי טמאת. כי מנשה שם פסל האשרה בבית המקדש: | וגם אני אגרע. כמו שגרעת את כבודי בשימך השקוצים בביתי כן אגרע אני כבודך ותהיה נקלה בעיני אנשים זרים ויעשו בך שפטים: | ולא תחוס עיני. בחולם: | וגם אני לא אחמול. כמו שאתה לא חמלת על כבודי מלחללו: 5:12: שלשתיך. עתה מפרש המשל שאמר לו לחלק השער לג’ חלקים: | אזרה. מבנין הדגוש והאל”ף נקודה בשו”א וסגול שלא כמנהג ברוב: 5:13: וכלה אפי. ע”ד חצי אכלה בם אמר אחר שיכלה אפי והנחתי חמתי בם אנחם מנקמתי בהם כי רבה תהיה: | והנחמתי. מבנין התפעל הראוי התנחמתי כמו וימאן להתנחם וסגול הנו”ן במקום פתח ודגש הנו”ן לחסרון התי”ו: | בכלותי. בבי”ת ויונתן תרגם והתנחמתי ואסיף: 5:14: ואתנך לחרבה. שתהיה ארצך חרבה ותהיה בזה לחרפה בגוים אשר סביבותיך שארצם נושבת וארצך חרבה: | לעיני כל עובר. וכן תהיה חרפה לעיני כל עובר עליך שישום וישרוק עליך בזה הפסוק בגוים ובפסוק שאחריו לגוים והסי’ בל: 5:15: והיתה חרפה. כן דרך המקרא לדבר לנוכח ושלא לנוכח כאחד וגדופה שם בשקל מלוכה וענינו כמו חרפה וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין כמנהג: | מוסר ומשמה. מוסר שייסרו הגוים בך כמו שאמר ונוסרו כל הנשים ומשמה ענין תמהון לבב כמו ישום וישרוק כלומר שיתמהו ברוב הרעה שתבא עליך וי”ת ותהא לחסודין ולאתרברבא עלך צדו ואשתממו לעממיא: | באף ובחמה ובתוכחות חמה. הכפל לחזק הענין: 5:16: בשלחי את חצי הרעב. חצי הרעב הם השדפון והירקון והארבה שמכלים את התבואה קצתה או רובה ומה שאמר ורעב אוסיף עליכם עצירת גשמים שלא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה כלל הנה לא יהיה להם מה שיאכלו וזהו ושברתי לכם מטה לחם ומעט מה שיאכלו מי שיהיה להם כסף להביא מארצות הגוים וזה לא יהיה אפשר להם כי אם בקושי גדול מפני האויבים הצרים עליהם: | אוסף. בציר”י ורש”י ז”ל פירש ורעב אוסף עליכם חסרון מעות שלא יהיה להם במה לקנות תבואה אע”פ שימצאו לקנות וזהו קשה משיהיה פירות ביוקר ומעות בזול: 5:17: ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה ושכלך. רעב והחיה רעה ישכלו אתכם שימותו בניכם ובנותיכם כי הקטנים לא יוכלו לסבול הרעב כמו הגדולים וכן החיה הרעה תשלוט בקטנים בכם יותר מן הגדולים כי הגדולים יעמדו כנגד החיה בכלי זיינם ונאמרה קללה זו בתורה בתוכחות והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם וגם בגדולים תשלוט החיה והרעב אלא שבקטני’ יותר לפיכך אמר ושכלוך: | ודבר ודם. דם זה הוא החרב ומה שאמר אחר כך וחרב אביא עליך הטעם כי מה שזכר תחילה ודם הוא חרב אויב שלא תהיה כונתו הראשונה לישראל כחרב פרעה נכה וזהו שאמר יעבור בך ומה שאמר וחרב אביא עליך חרב אויב שתהיה כונתו ראשונה לישראל ובעבורם נסעו מארצם כחרב סנחריב ונבוכדנצאר וזהו שאמר אביא עליך כי הוא העיר את רוחם לבא עליהם: | אני ה’ דברתי. וכיון שאני דברתי עלי לקיים ובידי יכולת לקיים:
פירוש מלבי”ם
4:1: קח לך לבנה הורה בזה כי ירושלים אין הוייתה ומציאותה רק ע”י השגחת ה’ ורצונו, כי היא בעצמה זולתו היא לבנה היולאנית גולמיית בלי שום צורה, רק ע”י שתתן אותה לפניך שזה רמז על ששם ה’ אותה לפניו וישים עיני השגחתו עליה, עי”כ וחקות עליה עיר נבנית על תילה עליה עיר מושב ולהיותה ירושלים קרית מלך רב: 4:2: ונתת עליה מצור אח”כ תצייר שע”י חטאה נתן ה’ עליה אויבים אשר יביאוה במצור להחריבה, בענין שה’ הבונה אותה מתעסק להחריבה, וספר כל עניני המצור ובנית עליה דיק בל יצאו מן העיר, ושפכת עליה סוללה משם ילחמו על העיר, ונתת עליה מחנות הלוחמים, ושים עליה כרים להפיל החומה: 4:3: ואתה אחר שתצייר ענין האויבים הצרים עליה בדבר ה’, תקח מחבת ברזל וזה יהיה לאות שהושם קיר ברזל בין הנביא מלאך ה’ ובין העיר רומז כי עונותיהם היו מבדילים כקיר ברזל בין ה’ ושלוחי השגחתו ובין העיר, ובכ”ז והכינתה את פניך עליה לרמז שדרך הקיר הזה הכין ה’ פניו אליה ע”י נביאיו ששלח אליהם יום יום השכם ושלוח, ומצד זה היא במצור כפול, א. מצור נפשי, ע”י הנביאים הצרים עליה יום יום להשיבם אל דרך הטוב, ב. המצור של האויבים, וז”ש שע”י הקיר ברזל והיתה במצור מן האויבים כי סרה ההשגחה מהם, וע”י שהכין פניו אל העיר, עי”כ וצרת עליה אתה, להשיבם למוטב באופן שאם ינצח הנביא את העיר לא ינצחום האויבים, ואם לא ינצח רק תשאר הקיר ברזל בינו ובינם אז האויבים ינצחוה, וזה האות לבית ישראל: 4:4: ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו לרמוז כי סבת עון בית ישראל כולו שהם עשרת השבטים היה הצד השמאלית, כי ימין ה’ מורה על הנהגה הנסיית שבה ימין ה’ עושה חיל, והשמאל מורה על ההנהגה הטבעיית, ובאשר נהג עם עשרת השבטים כפי המנהג הטבעי ולא הרבה להם אותותיו ונפלאותיו ולא שלח להם נביאיו תמיד להוכיחם, לכן חטאו בע”ז ובזה ילמד זכות על בית ישראל: 4:5: ואני, ר”ל ועי”כ יוחשבו השנים שחטאו בהם לימים (כי היום והשנה יש להם התדמות שבכ”א השמש סובב את גלגלו, ביום סובב ממזרח למערב ובשנה ממערב למזרח), ז”ש ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים, כי מצד הזכות הזה שהיו נתונים בכל העתים האלה תחת הטבע והמערכה שלא יוכרו שנויהם רק בשנים בשיתחלפו הארבע תקופות, לכן לא יחשבו השנים רק לימים ולפי חשבון הרי”א במלכים היה מימות ירבעם שהתחילו עשרת השבטים לחטא עד חורבן הבית שלש מאות ותשעים שנה כמבואר מחשבון שנות מלכי יהודה לפי שטתו, ולכן צוהו לשכוב ש”ץ יום: 4:6: וכלית ושכבת אח”כ יסבול עון יהודה ארבעים יום, וזה נגד ארבעים שנה שהיה מעת התחיל ירמיה לנבאות על החורבן בשלש עשרה שנה ליאשיה עד החורבן, שמאז החליט הגזרה שיוחרב הבית, וירמיה התרה בם יום יום כל משך זמן הזה, ומאז גלה ה’ ימינו שהיא ההשגחה שהשגיח עליהם לשלוח להם נביאיו יום יום, והגם שאותם ארבעים שנה היה בכלל ש”ץ שנה הקודמים הנה בחטאים הקודמים היו משותפים כל ישראל וגם עשרת השבטים והגולים מא”י, אבל בחטא זה שלא שמעו אל ירמיה הנביא המנבא להם על החורבן היה רק בית יהודה לבדם, ועז”א ושכבת על צדך הימני שנית כי כבר שכב בעד השנים האלה, ועתה שכב שנית על צדך הימני, מה שחטאו מזה הצד שגלה להם ה’ את ימינו, ובזה לא נחשבו השנים לימים מצד החוטאים כי אין להם לימוד זכות שלא הוכיחם ה’ ע”י נביאו, רק עתה נחשבו הימים לשנים, ר”ל שהועיל זכות הנביא שכל יום ששכב וסבל יסורין יחשב לשנה, אחר שהנביאים עשו את שלהם והוכיחו, וז”ש יום לשנה נתתיו לך: 4:7: ואל מצור ירושלים תכין פניך, הנה הלבנה הונחה לצד שמאלו כ”ז ששכב על צדו השמאלי והיו פניו אל הלבנה (כמ”ש (בפסוק ג’) והכינותה את פניך עליה) רק לא היה זרועו חשופה ולא נבא עליה כי אל עשרת השבטים לא חשף ה’ זרוע קדשו בנסים ולא שלח נביאיו אליהם שזה רמז יד השמאל, אולם בארבעים יום האחרונים ששכב על צד הימיני הונחה הלבנה לצד ימינו, והכין פניו אל מצור ירושלים וזרועו חשופה ונבא עליה לסימן שה’ הכין פניו אליהם בעת ההיא ושלח נביאו וזרועו היתה חשופה ונבא עליה בכל עת ע”י נביאיו: 4:8: והנה נתתי עליך עבותים וזמ”ש (ג’ כ”ה) הנה נתנו עליך עבותים שלא תצא מביתך וכן לא תהפך מצדך אל צדך: 4:9: ואתה קח לך חטין ושעורים צוה לו עוד שיעשה רמז אל המאכל שיאכלו בימי מצורם, א. ממה שיקח חטין ושעורים שהוא סימן הזמנת הלחם לימי המצור, ב. ונתת אותם בכלי אחד לסימן שיאכלום בתערובות מינים שונים מחסרון לחם נקי, ג. מספר הימים שיכין לחם על ש”ץ יום, כי מלך בבל סמך על ירושלים בי’ ימים לחדש העשירי בשנה התשיעית לצדקיהו, וכבשה בחדש הרביעי מהשנה הי”א למלכותו בז’ או בט’ לחדש, והאריכו ימי המצור י”ח חדש, ומבואר בירמיה כי באמצע ימי המצור יסתלק מלך בבל מירושלים מפני חיל פרעה (שם ל”ו), וכפי הנראה (שם פסוק י”ז וסי’ ל”ב א’) היה זה בשנה העשירית למלכות צדקיהו, וכפי זה י”ל ששובו אל המצור שנית היה בתחילת אייר שמאז עד י’ תמוז לשנת החורבן היה ת”ל יום, ובעת סר נבוכדנצר מן העיר הכינו להם לחם לימי המצור והכינו לש”ץ יום שהוא שנה וחדש, כי לא מצאו יותר, וז”ש מספר הימים אשר אתה שוכב שלש מאות ותשעים יום ואחר ש”ץ יום החל הרעב בעיר וסבלו רעב ארבעים יום, שאז מתו ברעב ודבר וחרב בתוך העיר עד שנבקעה העיר (כמ”ש (ירמיה כ”א ד’)) ובכ”מ, ולפ”ז בש”ץ ימים הראשונים אכלו במשקל, וז”ש ומאכלך במשקל עשרים שקל ליום, וכן שתו המים במשורה וזה יהיה רק בש”ץ הראשונים כי אח”כ תצמצם יותר כי לא יהיה להם עוד עשרים שקל ליום: 4:12: ועגת שעורים צוה לו עוד שבכלות ימי המצור, א. יאכל עוגת שעורים שהוא מאכל בהמה, לרמוז על ימי גלותם שיהיה אחרי תום המצור, שיהיה מאכלם מאכל בהמה כמו שהם עזבו צורתם הישראלית ונזורו אחור להיות כבע”ח בלתי מדברים, ב. שיאפה העוגה בגללי צאת האדם, להורות שהגם שמאכלם מאכל בהמה, צואתם וטומאתם היא אנושית שהיא טמאה ומוסרחת, כי חטאו בצורתם שהיא הנפש המדברת אשר טמאוה: 4:13: ויאמר ה’ באר לו תחלה המשל האחרון של עוגת השעורים שהיא מורה על ימי גלותם בגוים, שככה יאכלו את לחמם מאכל בהמה, ושיהיה טמא בטומאת הגוים: 4:14: ואומר, הנביא התרעם על שצוה לו לאכול דבר משוקץ שיהיה למשל על טומאתם, הנה נפשי לא מטומאה ר”ל לא בדברים המטמאים הנפש, ולא במאכלות המטמאים אותה, לא מאכלות האסורות לישראל כי נבלה וטרפה לא אכלתי, ולא המטמאים את הכהן (כי יחזקאל היה כהן) כי בשר פגול לא בא אל פי, וא”כ איך יצויר על ידי אכילתי טומאת הנפש: 4:15: ויאמר אלי ראה נתתי לך ר”ל לך לפי קדושתך וטהרתך יספיקו צפיעי הבקר תחת גללי האדם שצפיעי הבקר שהוא משל על טומאת הגוף (שהבקר אין לו נפש) יספיק לצייר הנמשל של גללי האדם שמורה על טומאת הנפש, ויספיק להעיר המשל הנרצה במה שתעשה את לחמך עליהם: 4:16: ויאמר אלי עתה באר המשל הראשון מה שיאכל ש”ץ ימים במשקל זה יורה כי הנני שובר מטה לחם בירושלים בעת המצור ואכלו במשקל ובדאגה כי ידעו שיופסק הלחם אח”כ: 4:17: למען ור”ל ומה שאחר הש”ץ יום יחסר לחמך מן המשקל הזה, זה לאות למען יחסר לחם ומים ובארבעים יום קודם הבקעת העיר ונשמו איש ואחיו כי אז נעשה ביניהם מהומות ומלחמות כי מקצתם רצו להבקיע העיר, ואז ונמקו ע”י דבר וחרב ורעב כמ”ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם וכו’ (ירמיהו כ״א:ד׳): 5:1: ואתה, עתה צוה לו שיעשה סימן אל מה שיתהוה בעיר בסוף ימי המצור, קח לך חרב חדה, ואת החרב הזה תער הגלבים תקחנה ר”ל שתעשה מן החרב תער, והעברת, השער דבוקים אל הגוף ורמז להעם שדבקם ה’ אליו ועתה מעביר אותם מאתו, ושער הראש היו רגילים לגלח והיה נוול אל הנושאם וזה משל אל הרשעים, ושער הזקן היה לכבוד והוא משל אל הצדיקים (כמ”ש ישעיה ז’) והנמשל שיספה צדיק עם רשע: 5:2: שלשית באור תבעיר, הוא משל אל מה שבסוף ימי המצור יכלו שליש העם ברעב ודבר בתוך העיר, ולקחת הוא משל אל שהשלישית יכה האויב בחרב סביבות העיר, והשלישית תזרה לרוח הוא משל על אלה שברחו מן האויב ונתפזרו לכל רוח, וחרב אריק אחריהם כי רבים מהם תשיגם חרב בארצות אויביהם: 5:3: ולקחת משם מעט במספר הוא משל אל מעט מדלת העם הנשארים שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים תחת יד גדליה, וזה וצרת אותם: 5:4: ומהם עוד תקח כי מהם נהרגו רבים ע”י ישמעאל בן נתניה, ממנו תצא אש כי עי”ז הלכו למצרים ושם לא נשאר מהם פליטה כמ”ש ירמיה (סי’ מ”ב): 5:5: כה אמר ה’, מבאר הנמשל, בתוך הגוים שמתיה גוים רבים שדרו בארץ ישראל משבעה עממין ויתר גוים, וסביבותיה חוץ לא”י ארצות של מלכים אחרים: 5:6: ותמר, תחת שהיה הכונה האלהית שהיא תהיה לאור עמים בין במשפטים בין אדם לחברו בין בחקים בדברי עבודה למקום, שעז”א בתוך הגוים שמתיה, היה בהפך, כי המירה את המשפטים לרשעה יתר מן הגוים, כי הגוים היה להם משפטים שכליים שיסדו להם חכמיהם, והגם שהנימוסים האנושיים אינם מספיקים, בכ”ז אינם סותרים תמיד אל היושר, רק שנלוזים מן המשפט האלהי, אבל הם שהיה להם משפטים אלהיים ומאסו בהם עשו תמיד הפך המשפט האלהי שהוא הקצה ההפך מן הטוב, וכן בחקים שבין אדם למקום עשו הפך החקים האלהיים, ותחת שהאומות לא הפכו דברי אלהים כי לא ידעו מהם, והגם שחקיהם לא טובים לא יסדו אותם בכונה שיהיה הפך הטוב ולא סרו במזיד ובשאט נפש, (והגוים שלא היה להם מלכות מיוחדת היה להם משפטים גרועים מן הארצות שהיה להם מלך במשפט יעמיד ארץ, וישראל היו גרועים עוד יותר מהם, והארצות הרחוקים מא”י היו להם חקים משונים יותר ושל ישראל גרועים מהם): 5:7: יען ר”ל מפני שחטאת ישראל כפול, א. שלמדו מן הגוים שלא ללכת בחקי ה’ ומשפטיו, וז”ש יען המנכם (למדו) מן הגויים במה שבחקתי לא הלכתם ב. שכמשפטי הגוים הטובים לא עשיתם וא”כ עשיתם דברים שלא עשה לא מאמין בדת ישראל ולא הנוהגים ע”פ דתות שכליות: 5:8: לכן הנני עליך ועשיתי בתוכך משפטים מה שאעשה יהיה בדרך משפט, ב. שיהיו באתגליא לעיני הגוים: 5:9: ג. ועשיתי את אשר לא עשיתי עונשים שלא נעשו כמוהם כמו שאתה עשית דברים שלא נעשו כמוהם. כ”ז אומר דרך כלל, עתה מפרש. יען כל תועבותיך יהיה עונשך בג’ דברים: 5:10: א. שלכן אבות יאכלו בנים בתוכך, זה פירוש השלישית באור תבעיר בתוך העיר ב. ועשיתי בך שפטים הוא מה שישפוט נבוכדנצר את צדקיהו ויתר הבורחים ויהרגם כמ”ש (ירמיהו נ״ב:ט׳) וידבר אתו משפטים, וזה פי’ עמ”ש השלישית תכה בחרב סביבותיה, ג. וזריתי את כל שאריתך זה פי’ מ”ש והשלישית אזרה לרוח: 5:11: לכן עוד הוסיף בשלש עונשים אלה להגדיל אותם וזה במה שה’ גזר גז”ד בשבועה וז”ש חי אני נאום ה’, וזה בעבור שטמאו המקדש, וז”ש יען את מקדשי טמאת בכל שקוציך שהעמידו גלולים בהיכל, ובכל תועבותיך יתר תועבות שחשב לקמן (ס’ כ’ פ’ י”א), לכן גם אני אגרע חוץ ממה שיגרע בך הרעב והאויב גם אני אוסיף לגרע אותך ולא תחוס עיני: 5:12: שלשתיך, מפרש איך יוסיף בכ”א מן הג’ עונשים הנ”ל, בשליש הראשון שאמר בפ’ י’ שאבות יאכלו בנים ברעב יוסיף גם דבר וז”ש בדבר ימותו וברעב יכלו וזה יהיה בתוך העיר כנ”ל, והשלישית, שאמר (שם) ועשיתי בך שפטים בחרב יפלו סביבותיך יהרגום חיל כשדים סביבות העיר וזה מ”ש (פסוק ב’) ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה, והשלישית, שאמר (פסוק י’) וזריתי את כל שאריתך לכל רוח, לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם, וכמ”ש בפסוק ב’: 5:13: וכלה, מפרש ע”י שהשליש הראשון שימותו בעיר יכלה אפי החיצון, וע”י שהשליש השני יפלו סביבות העיר אניח חמתי הפנימית, וע”י שהשליש השלישי יזרה לכל רוח והנחמתי, וכ”ז יהיה לתכלית שידעו כי אני דברתי שהעונש השגחיי, ושהיה העונש בקנאתי בכלותי חמתי בם, ע”י שיכלה חמתו הפנימית שאין זה ממדת רחמיו שמדתו הוא שלא יעיר כל חמתו, ידעו שזה בא מסבת הקנאה שקנא על כבוד המקדש כמ”ש יען את מקדשי טמאת: 5:14: ואתנך, ומזה יתחיל לפרש מ”ש בפסוק ד’ ומהם עוד תקח והשלכת אותם אל תוך האש וכו’ ממנו תצא אש אל כל בית ישראל, שאתנך לחרבה ולחרפה בגוים אשר סביבותיך שהנשארים אחרי מות גדליה הלכו למצרים ונתפזרו ביתר ארצות, והיו לחרבה ר”ל שנהרגו בחרב נבוכדנצר במצרים והנשארים היו לחרפה: 5:15: והיתה חרפה וגדופה, ר”ל החרפה והגדופה שלך מה שיחרפו ויגדפו אותך, זה יהיה מוסר ומשמה לגוים אשר סביבותיך, שיענשו על מה שמגדפים קדושת ישראל, ויש הבדל בין חרפה ובין גדופה, שהמגדף הוא מחרף דבר שיש בו קדושה, ור”ל החרפה תהיה מוסר, והגדופה תהיה משמה לגוים, שע”י מה שיחרפו אותך על רוע מעשיך ראוי שיקחו מוסר איך ענש ה’ אותך על רוע המעשים, אבל במה שיגדפו גם תורתך ואת אלהי ישראל עי”ז יהיו שממה ויענשו ע”ז כי היה להם לקחת מוסר ולדעת אשר בעשותי בך שפטים באף ובחמה ובתוכחת חמה שהיו שפטים רעים ע”י אף נגלה וחמה נסתרת וע”י תוכחות מגולות שידעו כולם כי שפכתי חמתי עליהם הלא מזה היה להם לדעת שאני ה’ דברתי ושהוא עונש השגחיי, ולא היה להם לגדף את אלהי ישראל ותורתם: 5:16: בשלחי מבאר איך היה להם להאומות להכיר שהעונש שבא על ישראל הוא השגחיי ושבא בתוכחות חמה, ר”ל שיש הוכחות רבות על חמת ה’, ושאין הרעה טבעיית או מקרית, וזה יוכר משתי הכרות, א. שאם תבא על ישראל רעה שתבא גם על האומות יראו שבאה על ישראל בהפלגה יותר, וז”ש בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית באו”ה, אז יראו כי בעת אשר אשלח אותם לשחתכם ר”ל עת שאת הרעב ששלחתי על או”ה אשלח על ישראל אז ורעב אוסיף עליכם יבא בתוספת מאשר בא על האומות ושברתי לכם כל מטה לחם לגמרי, וזה ראיה שבא עליכם בהפלגה ע”י ההשגחה, (הוכחה ב’) מצד שעל או”ה לא שלח רק רעה אחת רעב לבדו, אבל על ישראל ילוה אל הרעב עוד רעות אחרות, וז”ש ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה ודבר וכו’ ומזה ראוי לדעת כי אני ה’ דברתי שאין הרעה מקרית רק בא ע”י דבור ה’ וגזרתו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “קח-לך לבנה” — ה׳ מצווה יחזקאל לבצע פנטומימה של מצור ירושלים
- אפיון - עונש וגלות | הגלות ממחישה בגוף הנביא — יחזקאל עצמו נושא את עוון ישראל ויהודה
הערות
מילה נדירה: מַיְמִינִים (Strong’s H3231) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל ב,יחזקאל,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
פנטומימה נבואית: יחזקאל הוא הנביא שמשחק את נבואתו בגוף. שוכב על צידו 390 יום (עוון ישראל) + 40 יום (עוון יהודה). גופו של הנביא הופך ל”מפה חיה” של חורבן ירושלים. לפי רמב”ן: מעשי הנביאים אינם רק סמלים — יש בהם עניין ממשי של קיום הגזרה.