חזון המרכבה — “ארבעה פנים לאחד”

פסוקים

וַיְהִ֣י׀ בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים׃ בַּחֲמִשָּׁ֖ה לַחֹ֑דֶשׁ הִ֚יא הַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֔ית לְגָל֖וּת הַמֶּ֥לֶךְ יוֹיָכִֽין׃ הָיֹ֣ה הָיָ֣ה דְבַר־יְ֠הֹוָ֠ה אֶל־יְחֶזְקֵ֨אל בֶּן־בּוּזִ֧י הַכֹּהֵ֛ן בְּאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר וַתְּהִ֥י עָלָ֛יו שָׁ֖ם יַד־יְהֹוָֽה׃ וָאֵ֡רֶא וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ סְעָרָ֜ה בָּאָ֣ה מִן־הַצָּפ֗וֹן עָנָ֤ן גָּדוֹל֙ וְאֵ֣שׁ מִתְלַקַּ֔חַת וְנֹ֥גַֽהּ־ל֖וֹ סָבִ֑יב וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ כְּעֵ֥ין הַחַשְׁמַ֖ל מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃ וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ת וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאַחַ֥ת לָהֶֽם׃ וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ (וידו) [וִידֵ֣י] אָדָ֗ם מִתַּ֙חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ חֹ֥בְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹא־יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־שׁ֥וֹר מֵהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ וּפְנֵיהֶ֕ם וְכַנְפֵיהֶ֥ם פְּרֻד֖וֹת מִלְמָ֑עְלָה לְאִ֗ישׁ שְׁ֚תַּיִם חֹבְר֣וֹת אִ֔ישׁ וּשְׁתַּ֣יִם מְכַסּ֔וֹת אֵ֖ת גְּוִיֹּתֵיהֶֽנָה׃ וְאִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵ֑כוּ אֶ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה־שָּׁ֨מָּה הָר֤וּחַ לָלֶ֙כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ וּדְמ֨וּת הַחַיּ֜וֹת מַרְאֵיהֶ֣ם כְּגַחֲלֵי־אֵ֗שׁ בֹּֽעֲרוֹת֙ כְּמַרְאֵ֣ה הַלַּפִּדִ֔ים הִ֕יא מִתְהַלֶּ֖כֶת בֵּ֣ין הַחַיּ֑וֹת וְנֹ֣גַהּ לָאֵ֔שׁ וּמִן־הָאֵ֖שׁ יוֹצֵ֥א בָרָֽק׃ וְהַחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק׃ וָאֵ֖רֶא הַחַיּ֑וֹת וְהִנֵּה֩ אוֹפַ֨ן אֶחָ֥ד בָּאָ֛רֶץ אֵ֥צֶל הַחַיּ֖וֹת לְאַרְבַּ֥עַת פָּנָֽיו׃ מַרְאֵ֨ה הָאוֹפַנִּ֤ים וּמַֽעֲשֵׂיהֶם֙ כְּעֵ֣ין תַּרְשִׁ֔ישׁ וּדְמ֥וּת אֶחָ֖ד לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּמַרְאֵיהֶם֙ וּמַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר יִהְיֶ֥ה הָאוֹפַ֖ן בְּת֥וֹךְ הָאוֹפָֽן׃ עַל־אַרְבַּ֥עַת רִבְעֵיהֶ֖ן בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֑כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ וְגַ֨בֵּיהֶ֔ן וְגֹ֥בַהּ לָהֶ֖ם וְיִרְאָ֣ה לָהֶ֑ם וְגַבֹּתָ֗ם מְלֵאֹ֥ת עֵינַ֛יִם סָבִ֖יב לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ וּבְלֶ֙כֶת֙ הַחַיּ֔וֹת יֵלְכ֥וּ הָאוֹפַנִּ֖ים אֶצְלָ֑ם וּבְהִנָּשֵׂ֤א הַחַיּוֹת֙ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ יִנָּשְׂא֖וּ הָאוֹפַנִּֽים׃ עַ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה־שָּׁ֨ם הָר֤וּחַ לָלֶ֙כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ שָׁ֥מָּה הָר֖וּחַ לָלֶ֑כֶת וְהָאוֹפַנִּ֗ים יִנָּֽשְׂאוּ֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַחַיָּ֖ה בָּאוֹפַנִּֽים׃ בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֔כוּ וּבְעׇמְדָ֖ם יַעֲמֹ֑דוּ וּֽבְהִנָּשְׂאָ֞ם מֵעַ֣ל הָאָ֗רֶץ יִנָּשְׂא֤וּ הָאֽוֹפַנִּים֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַחַיָּ֖ה בָּאוֹפַנִּֽים׃ וּדְמ֞וּת עַל־רָאשֵׁ֤י הַחַיָּה֙ רָקִ֔יעַ כְּעֵ֖ין הַקֶּ֣רַח הַנּוֹרָ֑א נָט֥וּי עַל־רָאשֵׁיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ וְתַ֙חַת֙ הָרָקִ֔יעַ כַּנְפֵיהֶ֣ם יְשָׁר֔וֹת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחוֹתָ֑הּ לְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה וּלְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה אֵ֖ת גְּוִיֹּתֵיהֶֽם׃ וָאֶשְׁמַ֣ע אֶת־ק֣וֹל כַּנְפֵיהֶ֡ם כְּקוֹל֩ מַ֨יִם רַבִּ֤ים כְּקוֹל־שַׁדַּי֙ בְּלֶכְתָּ֔ם ק֥וֹל הֲמֻלָּ֖ה כְּק֣וֹל מַחֲנֶ֑ה בְּעׇמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ וַיְהִי־ק֕וֹל מֵעַ֕ל לָרָקִ֖יעַ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשָׁ֑ם בְּעׇמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ וּמִמַּ֗עַל לָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשָׁ֔ם כְּמַרְאֵ֥ה אֶבֶן־סַפִּ֖יר דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א וְעַל֙ דְּמ֣וּת הַכִּסֵּ֔א דְּמ֞וּת כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֛ם עָלָ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ וָאֵ֣רֶא׀ כְּעֵ֣ין חַשְׁמַ֗ל כְּמַרְאֵה־אֵ֤שׁ בֵּֽית־לָהּ֙ סָבִ֔יב מִמַּרְאֵ֥ה מׇתְנָ֖יו וּלְמָ֑עְלָה וּמִמַּרְאֵ֤ה מׇתְנָיו֙ וּלְמַ֔טָּה רָאִ֙יתִי֙ כְּמַרְאֵה־אֵ֔שׁ וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִֽיב׃ כְּמַרְאֵ֣ה הַקֶּ֡שֶׁת אֲשֶׁר֩ יִהְיֶ֨ה בֶעָנָ֜ן בְּי֣וֹם הַגֶּ֗שֶׁם כֵּ֣ן מַרְאֵ֤ה הַנֹּ֙גַהּ֙ סָבִ֔יב ה֕וּא מַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כְּבוֹד־יְהֹוָ֑ה וָֽאֶרְאֶה֙ וָאֶפֹּ֣ל עַל־פָּנַ֔י וָאֶשְׁמַ֖ע ק֥וֹל מְדַבֵּֽר׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָם֙ עֲמֹ֣ד עַל־רַגְלֶ֔יךָ וַאֲדַבֵּ֖ר אֹתָֽךְ׃ וַתָּ֧בֹא בִ֣י ר֗וּחַ כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר אֵלַ֔י וַתַּעֲמִדֵ֖נִי עַל־רַגְלָ֑י וָאֶשְׁמַ֕ע אֵ֖ת מִדַּבֵּ֥ר אֵלָֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ שׁוֹלֵ֨חַ אֲנִ֤י אֽוֹתְךָ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־גּוֹיִ֥ם הַמּוֹרְדִ֖ים אֲשֶׁ֣ר מָרְדוּ־בִ֑י הֵ֤מָּה וַֽאֲבוֹתָם֙ פָּ֣שְׁעוּ בִ֔י עַד־עֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וְהַבָּנִ֗ים קְשֵׁ֤י פָנִים֙ וְחִזְקֵי־לֵ֔ב אֲנִ֛י שׁוֹלֵ֥חַ אוֹתְךָ֖ אֲלֵיהֶ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהֵ֙מָּה֙ אִם־יִשְׁמְע֣וּ וְאִם־יֶחְדָּ֔לוּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵ֑מָּה וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י נָבִ֖יא הָיָ֥ה בְתוֹכָֽם׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָ֠דָ֠ם אַל־תִּירָ֨א מֵהֶ֜ם וּמִדִּבְרֵיהֶ֣ם אַל־תִּירָ֗א כִּ֣י סָרָבִ֤ים וְסַלּוֹנִים֙ אוֹתָ֔ךְ וְאֶל־עַקְרַבִּ֖ים אַתָּ֣ה יוֹשֵׁ֑ב מִדִּבְרֵיהֶ֤ם אַל־תִּירָא֙ וּמִפְּנֵיהֶ֣ם אַל־תֵּחָ֔ת כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ וְדִבַּרְתָּ֤ אֶת־דְּבָרַי֙ אֲלֵיהֶ֔ם אִֽם־יִשְׁמְע֖וּ וְאִם־יֶחְדָּ֑לוּ כִּ֥י מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם שְׁמַע֙ אֵ֤ת אֲשֶׁר־אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־תְּהִי־מֶ֖רִי כְּבֵ֣ית הַמֶּ֑רִי פְּצֵ֣ה פִ֔יךָ וֶאֱכֹ֕ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן אֵלֶֽיךָ׃ וָאֶרְאֶ֕ה וְהִנֵּה־יָ֖ד שְׁלוּחָ֣ה אֵלָ֑י וְהִנֵּה־ב֖וֹ מְגִלַּת־סֵֽפֶר׃ וַיִּפְרֹ֤שׂ אוֹתָהּ֙ לְפָנַ֔י וְהִ֥יא כְתוּבָ֖ה פָּנִ֣ים וְאָח֑וֹר וְכָת֣וּב אֵלֶ֔יהָ קִנִ֥ים וָהֶ֖גֶה וָהִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּמְצָ֖א אֱכ֑וֹל אֱכוֹל֙ אֶת־הַמְּגִלָּ֣ה הַזֹּ֔את וְלֵ֥ךְ דַּבֵּ֖ר אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וָאֶפְתַּ֖ח אֶת־פִּ֑י וַיַּ֣אֲכִילֵ֔נִי אֵ֖ת הַמְּגִלָּ֥ה הַזֹּֽאת׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ בִּטְנְךָ֤ תַֽאֲכֵל֙ וּמֵעֶ֣יךָ תְמַלֵּ֔א אֵ֚ת הַמְּגִלָּ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן אֵלֶ֑יךָ וָאֹ֣כְלָ֔ה וַתְּהִ֥י בְּפִ֖י כִּדְבַ֥שׁ לְמָתֽוֹק׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֗ם לֶךְ־בֹּא֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְדִבַּרְתָּ֥ בִדְבָרַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ כִּ֡י לֹא֩ אֶל־עַ֨ם עִמְקֵ֥י שָׂפָ֛ה וְכִבְדֵ֥י לָשׁ֖וֹן אַתָּ֣ה שָׁל֑וּחַ אֶל־בֵּ֖ית יִשְׂרָאֵֽל׃ לֹ֣א׀ אֶל־עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ וְכִבְדֵ֣י לָשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר לֹא־תִשְׁמַ֖ע דִּבְרֵיהֶ֑ם אִם־לֹ֤א אֲלֵיהֶם֙ שְׁלַחְתִּ֔יךָ הֵ֖מָּה יִשְׁמְע֥וּ אֵלֶֽיךָ׃ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֹאבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלֶ֔יךָ כִּי־אֵינָ֥ם אֹבִ֖ים לִשְׁמֹ֣עַ אֵלָ֑י כִּ֚י כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל חִזְקֵי־מֵ֥צַח וּקְשֵׁי־לֵ֖ב הֵֽמָּה׃ הִנֵּ֨ה נָתַ֧תִּי אֶת־פָּנֶ֛יךָ חֲזָקִ֖ים לְעֻמַּ֣ת פְּנֵיהֶ֑ם וְאֶֽת־מִצְחֲךָ֥ חָזָ֖ק לְעֻמַּ֥ת מִצְחָֽם׃ כְּשָׁמִ֛יר חָזָ֥ק מִצֹּ֖ר נָתַ֣תִּי מִצְחֶ֑ךָ לֹֽא־תִירָ֤א אוֹתָם֙ וְלֹא־תֵחַ֣ת מִפְּנֵיהֶ֔ם כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֕ם אֶת־כׇּל־דְּבָרַי֙ אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ קַ֥ח בִּֽלְבָבְךָ֖ וּבְאׇזְנֶ֥יךָ שְּׁמָֽע׃ וְלֵ֨ךְ בֹּ֤א אֶל־הַגּוֹלָה֙ אֶל־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה אִֽם־יִשְׁמְע֖וּ וְאִם־יֶחְדָּֽלוּ׃ וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָאֶשְׁמַ֣ע אַחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְהֹוָ֖ה מִמְּקוֹמֽוֹ׃ וְק֣וֹל׀ כַּנְפֵ֣י הַחַיּ֗וֹת מַשִּׁיקוֹת֙ אִשָּׁ֣ה אֶל־אֲחוֹתָ֔הּ וְק֥וֹל הָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וְק֖וֹל רַ֥עַשׁ גָּדֽוֹל׃ וְר֥וּחַ נְשָׂאַ֖תְנִי וַתִּקָּחֵ֑נִי וָאֵלֵ֥ךְ מַר֙ בַּחֲמַ֣ת רוּחִ֔י וְיַד־יְהֹוָ֥ה עָלַ֖י חָזָֽקָה׃ וָאָב֨וֹא אֶל־הַגּוֹלָ֜ה תֵּ֣ל אָ֠בִ֠יב הַיֹּשְׁבִ֤ים אֶֽל־נְהַר־כְּבָר֙ (ואשר) [וָאֵשֵׁ֔ב] הֵ֖מָּה יוֹשְׁבִ֣ים שָׁ֑ם וָאֵשֵׁ֥ב שָׁ֛ם שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַשְׁמִ֥ים בְּתוֹכָֽם׃ וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי׃ בְּאׇמְרִ֤י לָרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃ וְאַתָּה֙ כִּי־הִזְהַ֣רְתָּ רָשָׁ֔ע וְלֹא־שָׁב֙ מֵֽרִשְׁע֔וֹ וּמִדַּרְכּ֖וֹ הָרְשָׁעָ֑ה ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל וְנָתַתִּ֥י מִכְשׁ֛וֹל לְפָנָ֖יו ה֣וּא יָמ֑וּת כִּ֣י לֹ֤א הִזְהַרְתּוֹ֙ בְּחַטָּאת֣וֹ יָמ֔וּת וְלֹ֣א תִזָּכַ֗רְןָ צִדְקֹתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃ וְאַתָּ֞ה כִּ֧י הִזְהַרְתּ֣וֹ צַדִּ֗יק לְבִלְתִּ֥י חֲטֹ֛א צַדִּ֖יק וְה֣וּא לֹֽא־חָטָ֑א חָי֤וֹ יִֽחְיֶה֙ כִּ֣י נִזְהָ֔ר וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ וַתְּהִ֥י עָלַ֛י שָׁ֖ם יַד־יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י ק֥וּם צֵא֙ אֶל־הַבִּקְעָ֔ה וְשָׁ֖ם אֲדַבֵּ֥ר אוֹתָֽךְ׃ וָאָקוּם֮ וָאֵצֵ֣א אֶל־הַבִּקְעָה֒ וְהִנֵּה־שָׁ֤ם כְּבוֹד־יְהֹוָה֙ עֹמֵ֔ד כַּכָּב֕וֹד אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר וָאֶפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽי׃ וַתָּבֹא־בִ֣י ר֔וּחַ וַתַּעֲמִדֵ֖נִי עַל־רַגְלָ֑י וַיְדַבֵּ֤ר אֹתִי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֹּ֥א הִסָּגֵ֖ר בְּת֥וֹךְ בֵּיתֶֽךָ׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הִנֵּ֨ה נָתְנ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ עֲבוֹתִ֔ים וַאֲסָר֖וּךָ בָּהֶ֑ם וְלֹ֥א תֵצֵ֖א בְּתוֹכָֽם׃ וּלְשֽׁוֹנְךָ֙ אַדְבִּ֣יק אֶל־חִכֶּ֔ךָ וְנֶֽאֱלַ֔מְתָּ וְלֹא־תִהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לְאִ֣ישׁ מוֹכִ֑יחַ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ וּֽבְדַבְּרִ֤י אֽוֹתְךָ֙ אֶפְתַּ֣ח אֶת־פִּ֔יךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הַשֹּׁמֵ֤עַ׀יִשְׁמָע֙ וְהֶחָדֵ֣ל׀יֶחְדָּ֔ל כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃

פירוש רש”י

1:1: וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. סָתַם הַנָּבִיא דְּבָרָיו, וְלֹא פֵּרֵשׁ שְׁמוֹ מִי הוּא, וְלֹא פֵּרֵשׁ לְמִנְיַן מָה מָנָה. לְפִיכָךְ הִפְסִיקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֶת דְּבָרָיו בִּשְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַסְּמוּכִין לָזֶה, לְלַמֵּד מִי הוּא הַנָּבִיא וּלְלַמֵּד לְמִנְיַן מָה מָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית וְגוֹ׳. אֵין אֵלֶּה דִּבְרֵי הַנָּבִיא, שֶׁהֲרֵי כְּבָר אָמַר שֶׁבַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הָיָה עוֹמֵד. וְעוֹד, שֶׁמִּתְּחִלָּה אָמַר נְבוּאָתוֹ בִּלְשׁוֹן עַצְמוֹ: וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים, וְכֵן בַּסּוֹף: וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה וְגוֹ׳. וְאֵלּוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת מַפְסִיקִין דְּבָרָיו, כְּאִלּוּ אַחֵר מְדַבֵּר עָלָיו: הָיֹה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יְחֶזְקֵאל… וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה׳: | וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה. כְּלוֹמַר: חוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: | עַל נְהַר כְּבָר. שֵׁם הַנָּהָר: | מַרְאוֹת אֱלֹהִים. עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הָיָה רוֹאֶה בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מְאִירָה קוֹרֵא אוֹתָהּ מַרְאוֹת אֱלֹהִים, כְּעֵין חֲלוֹם וְלֹא מַמָּשׁ, וְכָל הַנְּבִיאִים אַף הֵם מִתּוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה רָאוּ, חוּץ מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ. הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה״ (הושע יב:יא; ויקרא רבה א:יד; יבמות מט:): 1:2: הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. נִמְצִינוּ לְמֵדִין, שֶׁשְּׁלֹשִׁים שָׁנָה שֶׁמָּנָה לִתְחִלַּת הַיּוֹבֵל מָנָה; שֶׁהַיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן הִתְחִיל בִּתְחִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְיֹאשִׁיָּהוּ, הִיא הַשָּׁנָה שֶׁמָּצָא חִלְקִיָּהוּ אֶת הַסֵּפֶר (מלכים ב כב:ג,ח), וְכֵן שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כד), שֶׁהִיא הָיְתָה תְּחִלַּת הַיּוֹבֵל. יֹאשִׁיָּהוּ מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה (מלכים ב כב:א), צֵא מֵהֶן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שֶׁעָבְרוּ כְּבָר, נִשְׁתַּיְּרוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יְהוֹיָקִים מָלַךְ אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה (מלכים ב כג:לו), הֲרֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ, וִיכָנְיָה בְּנוֹ לֹא מָלַךְ אֶלָּא שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים וְגָלָה (מלכים ב כד:ח,טו), וְשָׁנָה שֶׁנִּבָּא יְחֶזְקֵאל הָיְתָה חֲמִישִׁית לְגָלוּתוֹ, הֲרֵי שְׁנַת שְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּסוֹף נְבוּאָתוֹ שֶׁנָּתַן סִימָן לְמִנְיַן הַיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״ (יחזקאל מ:א), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ערכין יב.): אֵיזֶהוּ שָׁנָה שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלָּהּ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שְׁנַת הַיּוֹבֵל: 1:3: הָיֹה הָיָה דְבַר ה׳. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מו״ק כה.) הָיָה כְּבָר, לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל נָבִיא בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו תְּחִלָּה בָּאָרֶץ, וְשָׁנִינוּ בִּבְרַיְיתָא דִּמְכִילְתָּא (מכילתא בשלח שירה ז): ״בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ״ (יחזקאל ב:א) הוּא הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים (מכילתא שם): ״בֶּן אָדָם חוּד חִידָה״ (יחזקאל יז: ב) הוּא תְּחִלַּת הַסֵּפֶר. וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁאוֹתָהּ נְבוּאָה נֶאֶמְרָה לוֹ קֹדֶם שֶׁגָּלוּ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לֵיאָמֵר לוֹ בָּאָרֶץ, שֶׁאֵין מְפֹרָשׁ בָּהּ גּוֹלָה, וְהִיא נִכֶּרֶת תְּחִלַּת שְׁלִיחוּתוֹ אֲלֵיהֶם. וְיוֹנָתָן אַף הוּא כָּךְ תִּרְגֵּם: ״מֶהֱוֵי הֲוֵי פִּתְגָּם נְבוּאָה מִן קֳדָם ה׳ עִם יְחֶזְקֵאל בַּר בּוּזִי כַּהֲנָא בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, תָּב תִּנְיָינוּת אִתְמַלַּל עִמֵּיהּ בִּמְדִינַת אַרְעָא כַּשְׂדָּאֵי״. וִיחֶזְקֵאל גָּלָה עִם הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר, שֶׁגָּלוּ עִם יְהוֹיָכִין: | יַד ה׳. כָּל לְשׁוֹן יָד הָאֲמוּרָה בְּסֵפֶר זֶה, וּבְכָל לְשׁוֹן נְבוּאָה, אֵינָהּ אֶלָּא לְשׁוֹן תֹּקֶף, שֶׁהַנְּבוּאָה תּוֹקֶפֶת עַל כָּרְחוֹ, כְּאָדָם מִשְׁתַּגֵּעַ, דיישטרי״צא בְּלַעַ״ז: 1:4: וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. הִיא מֶרְכֶּבֶת כִּסֵּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּעִנְיָן (להלן א:כח); וּלְפִי שֶׁבָּאָה בְחֵמָה, לְהַשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִדְמֵית לְרוּחַ סְעָרָה וְעָנָן: | בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. חוֹזֶרֶת הָיְתָה מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, שֶׁהִיא בַּצָּפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה״ (ירמיה א:יד). וְלָמָּה הָלְכָה שָׁם? כְּדֵי לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַבַּבְלִיִּים: בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה מָסַר אֶת בָּנָיו, שֶׁכַּשְׂדִּים אֻמָּה שְׁפָלָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֶה הָעָם לֹא הָיָה״ (ישעיה כג:יג), כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (חגיגה יג:): | וְנֹגַהּ לוֹ. לֶעָנָן סְבִיבָיו, מִבַּחוּץ, רֶמֶז הוּא שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִגָּאֵל מִשָּׁם: | כְּעֵין הַחַשְׁמַל. חַשְׁמַל – מַלְאָךְ שֶׁשְּׁמוֹ כָּךְ, וּכְעֵין גָּוֶן שֶׁלּוֹ רָאָה מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חגיגה יג.): מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְהָיָה מֵבִין בְּחַשְׁמַל, וְיָצְאָה אֵשׁ מֵחַשְׁמַל וַאֲכָלַתּוּ; וְעוֹד אָמְרוּ כִּי הַמִּלָּה מֻרְכֶּבֶת, בְּאָמְרָם (שם): מַאי חַשְׁמַל? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת; בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, עִתִּים חָשׁוֹת וְעִתִּים מְמַלְּלוֹת: בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – חָשׁוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מְמַלְּלוֹת, כְּלוֹמַר: מְשַׁבְּחוֹת וּמְהַלְּלוֹת אֶת הַשֵּׁם; וְיִתָּכֵן שֶׁיְּהֵא חַשְׁמַל שֵׁם הָעַיִן, שֶׁהוּא קָרוֹב לְעֵין הָאֵשׁ, כִּי אָמַר חַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְאָמַר ״כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה״ (יחזקאל א:כז), וְאָמַר בַּמַּרְאֶה הַשְּׁנִיָּה ״וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַל״ (יחזקאל ח:ב): | וּמִתּוֹכָהּ. שֶׁל אוֹתָהּ הָאֵשׁ, רָאִיתִי כְּעֵין חַשְׁמַל הַנִּרְאֶה מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; וְלֹא נוֹדַע מַהוּ. וּמִדְרָשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ (חגיגה יג:): חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת, אֵינוֹ מְיֻשָּׁב עַל הָעִנְיָן: 1:5: דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. יֵשׁ לִתְמוֹהַּ, שֶׁהֲרֵי אַף דְּמוּת שׁוֹר וְאַרְיֵה וְנֶשֶׁר לָהֵנָּה (יחזקאל י:יד)! וְנִרְאֶה בְּעֵינַי: לְפִי שֶׁזֶּה אָב לְכֻלָּם, קִלֵּס הַנָּבִיא אֶת הַמֶּרְכָּבָה בּוֹ; וְהוּא דְּמוּת פַּרְצוּפוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ (בראשית רבה פב:ב): 1:6: וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת. לְאַחַת זוֹ, לְפַרְצוּף הָאָדָם לְבַדָּהּ, הָיוּ אַרְבָּעָה פָנִים, וְכֵן לָאַרְיֵה וְלַנֶּשֶׁר וְלַשּׁוֹר (יחזקאל י:יד), הֲרֵי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה לַחַיָּה, וְכֵן לְכָל חַיָּה וְחַיָּה; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְכָל אֶחָד מִן הַפָּנִים, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לַחַיָּה, וְהוּא שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מָאתָן וְחַמְשִׁין וְשִׁיתָא גַּפִּין״: 1:7: רֶגֶל יְשָׁרָה. ״רַגְלִין כֵּיוָנִין״ (תרגום יונתן), מְכֻוָּנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה. דָּבָר אַחֵר: יְשָׁרָה, שֶׁאֵין לָהֶם קְפִיצִים אַרְכּוּבוֹת לָכוֹף אֶת שׁוֹקֵיהֶם (בראשית רבה סה,כא), לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם יְשִׁיבָה וְלֹא שְׁכִיבָה, וְאֵין צְרִיכִין לִהְיוֹת קְפִיצִין כְּעֵין שֶׁיֵּשׁ לַבְּהֵמָה, קֶפֶץ עֶלְיוֹן וְקֶפֶץ תַּחְתּוֹן, שֶׁבָּהֶם הִיא כּוֹפֶפֶת שׁוֹקֶיהָ לִשְׁכַּב: | רֶגֶל עֵגֶל. רֶגֶל עָגוֹל, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״רִיגְלִין סְגַלְגָּלִין״: | וְנוֹצְצִים. מִתּוֹךְ זַהֲרוֹרִיתָם דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יוֹצְאוֹת מֵהֶם נִצּוֹצוֹת, כְּדַאֲמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (לז:): אַף הִיא עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב וְכוּ׳, בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת נִצּוֹצוֹת יוֹצְאִין הֵימֶנָּה וְכוּ׳: | כְּעֵין. כְּמוֹ כְּמַרְאֵה: | נְחֹשֶׁת קָלָל. מְזֻקָּק וּמֵאִיר, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״קָלוּי בָּאֵשׁ״ (ויקרא ב:יד): 1:8: וְיָדִי אָדָם מִתַּחַת כְּנָפֶיהָ׳. כְּתַרְגּוּמוֹ ״לְמִחְתֵי בְּהוֹן גּוּמְרִין דְּאִישָׁא וְגוֹ׳״ וְכֵן אָנוּ מוֹצְאִים בְּסֵפֶר זֶה ״וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרוּבִים וַיִּשָּׂא וְיִתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים״ (יחזקאל י:ז) וְכֵן אַחֲרָיו ״וְיִרְאוּ לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם וְגֵו׳״ (יחזקאל י:ח) יְדֵי אָדָם חוֹתוֹת אֶת הָאֵשׁ וְנוֹתְנוֹת לַכְּרוּב וְהַכְּרוּב לַשָּׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁיִּצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים מִיָּד אֶל יָד לְהָקֵל הַפֻּרְעָנִיּוֹת מֵעַל יִשְׂרָאֵל: | עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם. לְאַרְבָּעָה רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהֶם פָּנִים וּכְנָפַיִם לְכָל רוּחַ: | וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״שָׁוֶה לְאַרְבַּעְתָּן״: 1:9: חוֹבְרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם. כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ פְּרוּשָׂה לְצַד כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ לְכָאן וְכֵן לְכָאן, עַד שֶׁחוֹבְרוֹת וּמַגִּיעוֹת זוֹ לָזוֹ, וּבְכָךְ הֵם מְכַסּוֹת פְּנֵיהֶם, שֶׁהַכְּנָפַיִם פְּרוּשׂוֹת לְמַעְלָה מִן הַפָּנִים: | לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן. אִם רוֹצוֹת לָלֶכֶת לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצוּ, אֵין צְרִיכוֹת לְהָסֵב פְּנֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהֶם פָּנִים לְכָל צַד, לְפִיכָךְ אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ, לְצַד פָּנָיו שֶׁל אוֹתָהּ רוּחַ שֶׁהֵם רוֹצִים לָלֶכֶת, יֵלֵכוּ: 1:11: וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה. אִלְמָלֵא שֶׁרָאִיתִי טַעַם זָקֵף גָּדוֹל נָקוּד עַל וּפְנֵיהֶם, לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ לְפָרְשׁוֹ, אֲבָל הַנִּיקּוּד לִמְּדַנִי לְהַבְדִּילָם זוֹ מִזּוֹ וּלְהַעֲמִיד תֵּיבַת וּפְנֵיהֶם בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְכֵן פֵּירוּשׁוֹ: וּפְנֵיהֶם לָהֶם, וְכַנְפֵיהֶם הָיוּ פְּרוּדוֹת לְמַעְלָה מִפְּנֵיהֶם וּמְכַסּוֹת אוֹתָם, כֵּיצַד? לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ. לְכָל פָּנִים וּפָנִים שְׁתַּיִם כַּנְפֵיהֶם חוֹבְרוֹת לְכָל אַחַת, כְּנַף חַיָּה זוֹ פְּרוּשָׂה לְצַד כְּנַף חַיָּה זוֹ, וְשֶׁל זוֹ לְצַד זוֹ, וְהַפָּנִים שֶׁבֵּינְתַּיִם מְכֻסִּים בָּהֶם. וְדוּגְמַת לְשׁוֹן מִקְרָא זֶה יֵשׁ עוֹד בְּפָרָשָׁה זוֹ: ״וְגַבֵּיהֶם וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם״ (יחזקאל א:יח) – תֵּיבַת ״וְגַבֵּיהֶם״ עוֹמֶדֶת בְּעַצְמָהּ: | וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת. וּשְׁתֵּי כְנָפַיִם הַנּוֹתָרוֹת מְכַסּוֹת אֶת גְּוִיּוֹתֵיהֶנָה: 1:12: אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ. הָרָצוֹן לָלֶכֶת: 1:13: הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת. הַמַּרְאָה הַזֹּאת מִתְהַלֶּכֶת בְּכָל הַחַיּוֹת: | וְנֹגַהּ לָאֵשׁ. יוֹתֵר מֵאֵשׁ שֶׁלָּנוּ: | בָּרָק. פְלַנְדוֹרְ״שׁ בְּלַעַ״ז: 1:14: רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (חגיגה יג:): רָצוֹא וָשׁוֹב כְּלַהֶבֶת הַכִּבְשָׁן, שֶׁיּוֹצְאָה תָּמִיד מִפִּי הַכִּבְשָׁן וּמְמַהֶרֶת לַחֲזוֹר וְלִיכָּנֵס; כָּךְ כְּשֶׁמּוֹצִיאוֹת רֹאשָׁן מִתַּחַת הָרָקִיעַ הַנְּטוּיָה לְמַעְלָה מֵהֶן, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן (יחזקאל א:כב), נִרְתָּעוֹת מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ וּמְמַהֲרוֹת לְהָשִׁיב אֶת רֹאשָׁן: | כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. דְלָאטַנְצִי״לָא בְּלַעַ״ז וְגוֹוֶן אֵשׁ לָהֶם כְּגוֹוֶן אֵשׁ הַיּוֹצֵא מִבֵּין הַחֲרָסִין (חגיגה יג:) שֶׁמְּזַקְּקִין זָהָב בְּכוּר בְּתוֹכָן, וְהָאֵשׁ שֶׁיּוֹצְאָה מִשָּׁם צְבוּעָה בִּגְוָנִים. (תוספות וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים הֶבְזֵק לְשׁוֹן פָּזוּר, כְּפִי שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ (בראשית רבה נ:א): כְּמַרְאֵה הַבָּזָק רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פַּרְטָא כָּזֶה שֶׁבּוֹזֵק גֶּפֶת בְּכִירָה, כְּלוֹמַר שֶׁמְּפַזֵּר גֶּפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת הַזֵּתִים בְּכִירָה, שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּמְהֵרָה וּמַעֲלֶה לַהַב וְהַלַּהַב עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ רָצוֹא וָשׁוֹב. וְעוֹד יֵשׁ בְּדִבְרֵיהֶם בָּזָק לְשׁוֹן פִּזּוּר (סנהדרין קח:): בָּזַק בְּהוּ עַפְרָא וְהָווּ חַרְבֵּי, כְּלוֹמַר פִּזֵּר; וְכֵן בַּמִּשְׁנָה (ערובין י:יד): בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּב הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְלִיקוּ; וְיֵשׁ מַשְׁמַע בָּזָק כְּמוֹ בָּרָק, וְהוּא לְשׁוֹן חִפּוּשׁ עד כאן תוספות, סא״א): 1:15: אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ. בְּרִצְפַּת הָרָקִיעַ: | לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. שֶׁל כָּל חַיָּה; אוֹ הָאוֹפַן יֵשׁ לוֹ אַרְבָּעָה פָנִים. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (חגיגה יג:): זֶה סַנְדַּלְפוֹן, הָעוֹמֵד בָּאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ לְבֵין הַחַיּוֹת; אֲבָל לְפִי הָעִנְיָן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁהָאוֹפַנִּים אַרְבָּעָה הֵם: 1:16: כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ. כְּמוֹ אֶבֶן טוֹבָה שֶׁשְּׁמָהּ תַּרְשִׁישׁ, קְרִישְׁטָ״ל בְּלַעַ״ז: | כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפָן. קָבוּעַ בְּתוֹךְ הָאוֹפָן שְׁתִי וָעֵרֶב, לְפִי שֶׁהֵן הוֹלְכוֹת לְכָל עֵבֶר פְּנֵיהֶם (יחזקאל א:יב) לְאַרְבַּע רוּחוֹת, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָאוֹפָן מְגַלְגֵּל לְאַרְבַּע רוּחוֹת: 1:17: עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן וְגוֹ׳. בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים הֻצְרַךְ לִשְׁנוֹתָן לוֹמַר, שֶׁאֵין הָאוֹפַנִּים מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם, שֶׁאַף הֵם עֲשׂוּיִין לְכָךְ: 1:18: וְגַבֵּיהֶן. וְגַב יֵשׁ לָהֶם: | וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם. מְאֻיָּמִים הֵם לָרוֹאֶה אוֹתָם; וְיֵשׁ פּוֹתְרִין וְיִרְאָה לָהֶם – בְּמוֹרָא עוֹמְדִים: | וְגַבּוֹתָם. אִילוֹיְר שׁוֹרְצִילִי בְּלַעַ״ז: | מְלֵאוֹת עֵינַיִם סָבִיב. לִרְאוֹת לְכָל רוּחַ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם: 1:19: מֵעַל הָאָרֶץ. מֵעַל רִצְפַּת הָרָקִיעַ, וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״מִלְּרַע לְרוּם שְׁמַיָּא״, כְּלוֹמַר: בְּהִנָּשְׂאָם מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה: 1:20: הָרוּחַ. הָרָצוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם לְצַד זֶה לְכוּ, שֶׁרוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחַיּוֹת, וְרוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: 1:21: בְּלֶכְתָּם. הַחַיּוֹת: | יֵלְכוּ. הָאוֹפַנִּים: 1:22: הַקֶּרַח הַנּוֹרָא. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״גְּלִיד חֲסִין״, גְּלִיאָ״ה פוֹרְ״ט בְּלַעַ״ז: 1:23: יְשָׁרוֹת. מְכֻוָּנוֹת: 1:24: כְּקוֹל מַיִם רַבִּים. יָכוֹל קוֹל נָמוּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: כְּקוֹל שַׁדַּי, כְּקוֹל הַמְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים ״קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ, קוֹל ה׳ שֹׁבֵר אֲרָזִים״ (תהילים כט:ד-ה): | קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה. ״קָל מִלּוּלֵיהֶן כַּד מוֹדָן וּמְבָרְכִין קֳדָם רִבּוֹנֵיהוֹן כְּקָל מַשְׁרִיַּית מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא״ (תרגום יונתן): | בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. מִלְּהַשְׁמִיעַ קוֹל. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בִּמְקוֹמֵיהוֹן מְשַׁתְּקָן גַּפֵּיהוֹן מִן קֳדָם דִּבּוּרָא״, דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם הַיּוֹצֵא מִמַּעַל לְרֹאשָׁן לְהַשְׁמִיעַ לַנְּבִיאִים שְׁלִיחוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ: ״וַיְהִי קוֹל וְגוֹמֵר״ (יחזקאל א:כה). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא, קדושים ו): בְּעָמְדָם מִלְּקַלֵּס, בִּשְׁבִיל צַדִּיקִים שֶׁיְּקַלְּסוּ תְּחִלָּה: 1:25: וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לִזְמַן דַּהֲוָה רַעֲוָא קֳדָמוֹהִי לְאַשְׁמָעוּתָא דִּבּוּרָא לְעַבְדוֹהִי נְבִיאֵי, הֲוָה קָלָא מִשְׁתְּמַע מֵעִילּוּי רְקִיעַ מִבֵּין כְּרוּבַיָּא מִתְּחוֹת רְקִיעָא דְּעַל רֵישֵׁיהוֹן״: | תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. מֵאֵימַת הַדִּבּוּר: 1:27: וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל. לֹא נִתַּן רְשׁוּת לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִקְרָא זֶה (חגיגה יג.): | בֵּית לָהּ. מִלִּפְנִים לָהּ כְּמַרְאֵה אֵשׁ: 1:28: וָאֶפֹּל עַל פָּנַי. ״וְאִשְׁתַּטְחִית״ (תרגום יונתן): | וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. וּמָה דִּבֵּר? 2:1: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם וְגוֹ׳. בֶּן אָדָם קוֹרֵא לִיחֶזְקֵאל, מִתּוֹךְ שֶׁרָאָה הַמֶּרְכָּבָה הוֹלֵךְ בֵּין עֲלִיָּה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּמַלְאָכִים, לוֹמַר: אֵין כָּאן יְלוּד אִשָּׁה אֶלָּא זֶה (וכל זה אי״ש אח״ד הטעים כן לרבינו והנאהו). וְלִי נִרְאֶה, שֶׁלֹּא קְרָאוֹ בֶּן אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תְּהֵא דַעְתּוֹ רְחָבָה עָלָיו, מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה גַּס לִבּוֹ בְּמַרְאֵה הַמֶּרְכָּבָה וּבְמַלְאֲכוֹת עֶלְיוֹנִים סא״א 2:2: אֵת מְדַבֵּר אֵלָי. אֶת הַמִּתְדַּבֵּר עִמִּי; וְכָבוֹד הוּא לִכְתֹּב מִדַּבֵּר כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁהָאוֹמֵר ״מְדַבֵּר״ בִּשְׁוָ״א נִשְׁמָע כְּאָדָם הַמְדַבֵּר לַחֲבֵירוֹ, פּוֹנֶה אֵלָיו פָּנִים אֶל פָּנִים, וְהָאוֹמֵר מִדַּבֵּר (בחיר״ק) מַשְׁמָעוֹ שֶׁהַשְּׁכִינָה מְדַבֵּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, בִּכְבוֹדוֹ, וּשְׁלוּחָיו יִשְׁמְעוּ; בּוֹרְפָאלִי״ן בְּלַעַ״ז: 2:3: אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים. שְׁנֵי שְׁבָטִים קְרוּיִין שְׁנֵי גוֹיִם (בראשית רבה פב:ד): 2:4: וְהַבָּנִים. לְפִי שֶׁאָמַר אֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי (יחזקאל ב:ג), וְאֵלּוּ בְנֵיהֶם קְשֵׁי פָנִים: 2:5: וְהֵמָּה. שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ, שֶׁמָּא יֶחְדְּלוּ מִלִּשְׁמֹעַ: | כִּי יָדַעְתִּי כִּי בֵית מְרִי. הֵם אַנְשֵׁי קִנְתּוּרִין, אֶלָּא שֶׁאֲנִי חָפֵץ שֶׁיֵּדְעוּ לְעֵת פֻּרְעָנוּתָם כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם שֶׁהוֹכִיחָם, וְלֹא שָׁמְעוּ: 2:6: סָרָבִים. לְשׁוֹן מַרְדּוּת, כְּלוֹמַר: סַרְבָנִים; וְדוּנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן קוֹצִים, וְעֶשְׂרִים שֵׁמוֹת לָהֶם: | וְסַלּוֹנִים. לְשׁוֹן קוֹצִים, וְכֵן ״סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִיב״ (יחזקאל כח:כד): | וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב. הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה מוֹכִיחַ יִלְאוּךָ וְיַקְנִיטוּךָ, כְּאִלּוּ אַתָּה יוֹשֵׁב עַל עַקְרַבִּים, הָעוֹקְצִין אוֹתְךָ מִכָּל צְדָדֶיךָ: | עַקְרַבִּים. אַגְלִינְטִייֵ״רְשׁ בְּלַעַ״ז. לָשׁוֹן אַחֵר: עַקְרַבִּים מַמָּשׁ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּבְגוֹ עַמָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּמָן לְעַקְרַבִּין אַתְּ יָתִיב״: 2:8: אַל תְּהִי מֶרִי. מִלֵּילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתִי: | פְּצֵה. פְּתַח, וְכֵן ״פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם״ (איכה ג:מו): | פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל. מָשָׁל הוּא: ״הַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע״ (דניאל ט:יח; מלכים ב יט:טז), וְיֶעֱרַב לְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה אוֹכֵל מַאֲכָל לְרַעֲבוֹן: | אֶת אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן אֵלֶיךָ. מַה הִיא הַנְּתִינָה? הִיא ״מְגִלַּת הַסֵּפֶר״ (יחזקאל ב:ט): 2:9: וְהִנֵּה וְגוֹ׳. יֵשׁ דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁין לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵיבָה, כְּמוֹ ״הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ״ (בראשית יט:כג) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ וְגוֹ׳״ (מלאכי ג:כ) ״אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (בראשית לב:ט): 2:10: פָּנִים וְאָחוֹר. ״מָה דַּהֲוָה מִן שְׁרוּיָא וּמָה דְּעָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹפָא״ (תרגום יונתן): | קִינִים. פֻּרְעָנוּת שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה: | וָהֶגֶה. מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁיְּרַנְּנוּ עָלָיו לֶעָתִיד לָבֹא: | וָהִי. נְהִי שֶׁל רְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא (עירובין כא.): 3:3: וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְפִי וְגוֹ׳. ״וְקַבִּילְתַּהּ וַהֲווֹ פִּתְגָּמָהּא בְּפוּמִי כִּדְבַשׁ חֲלִי״ (תרגום יונתן): 3:5: עִמְקֵי שָׂפָה. שֶׁיְּהֵא לָהֶם לָשׁוֹן עָמוֹק, שֶׁאֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ: | אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲנִי שׁוֹלְחֶךָ, אֲשֶׁר לְשׁוֹנָם כִּלְשׁוֹנְךָ: 3:6: אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ וְגוֹ׳. לָשׁוֹן שְׁבוּעָה הִיא: אִם אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ, חַי אֲנִי אִם לֹא הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, וּמִקְרָא מְסֹרָס הוּא: 3:9: כְּשָׁמִיר. מִין תּוֹלַעַת הוּא, שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ עַל הָאֶבֶן וְהִיא נִבְקַעַת כְּנֶגְדּוֹ (ירושלמי סוטה ט:יג). (הגה: לָשׁוֹן אַחֵר שָׁמִיר לְשׁוֹן סֶלַע חָזָק, וּבְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל צוּר, וְכֵן תַּרְגּוּם ״מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ״ (דברים ח:טו) ״שָׁמִיר טְנָרָא״. וְיֵשׁ מַשְׁמָע שָׁמִיר הַבַּרְזֶל הֶחָזָק, כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא הַצּוּר הֶחָזָק שָׁמִיר, כְּמוֹ כֵן נִקְרָא הַבַּרְזֶל שָׁמִיר בִּשְׁבִיל חָזְקוֹ סא״א): 3:11: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים. הַנְּבוּאָה הַזֹּאת לְאָמְרָהּ אֲלֵיכֶם: | אִם יִשְׁמְעוּ. אוֹ יִשְׁמְעוּ אוֹ יֶחְדָּלוּ, אַתָּה אֱמוֹר אוֹתָהּ אֲלֵיהֶם: 3:12: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ. לְאַחַר שֶׁגָּמַר דְּבָרָיו, צִוָּה אֶל הָרוּחַ לְשֵׂאתוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בְּנֵי הַגּוֹלָה שָׁם: 3:13: מַשִּׁיקוֹת. לְשׁוֹן נְשִׁיקָה, מַקִּישׁוֹת זוֹ אֶל זוֹ, וְשִׁיר נִשְׁמָע בְּהַקָּשָׁתָן, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר לְמַעְלָה ״וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם״ (יחזקאל א:כד): 3:14: וָאֵלֵךְ מַר. שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינַי לְקַנְתֵּר אֶת בְּנֵי עַמִּי: | וְיַד ה׳ עָלַי חֲזָקָה. אָכְפּוֹ וְכֹחוֹ, לְהוֹלִיכֵנִי עַל כָּרְחִי: 3:15: תֵּל אָבִיב. לְתֵל אָבִיב, שֵׁם מָקוֹם: | מַשְׁמִים. מִשְׁתּוֹמֵם, אָדָם מְשֻׁתָּק מִלְּדַבֵּר: 3:17: צוֹפֶה נְתַתִּיךָ. לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק? הֲלֹא כַּצּוֹפֶה, שֶׁמַּעֲמִידִים עַל הַמִּגְדָּלִים לִרְאוֹת אִם יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לָעִיר, יִתְקַע בַּשּׁוֹפָר לְהַזְהִיר אֶת הָעָם שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ וְיִתְחַזְּקוּ, כֵּן נְתַתִּיךָ לְהַזְהִירָם, לְהִשָּׁמֵר מִן הַפֻּרְעָנוּת שֶׁלֹּא אֲבִיאֶנּוּ עֲלֵיהֶם: 3:20: וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה דְּבָרָיו בְּהַצְנֵעַ וּמַרְאֶה עַצְמוֹ כְּצַדִּיק, אֲנִי נוֹתֵן עֲבֵירָה מְפֻרְסֶמֶת לְפָנָיו כְּדֵי לְגַלּוֹת מַעֲשָׂיו, וּכְשֶׁאָבִיא רָעָה עָלָיו לֹא יְהַרְהֲרוּ אַחֲרַי: | וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקוֹתָו. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (קדושין מ:) בְּתוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁמִּתְחָרֵט עַל הַצְּדָקוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה: 3:23: וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה׳ עוֹמֵד. הִקְדִּים עַל יָדוֹ לֵילֵךְ שָׁם, מִדַּת עֲנָוָה יְתֵרָה, מַה שֶּׁאֵין דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן: הַתַּלְמִיד מַמְתִּין לָרַב, וְכָאן הָרַב מַמְתִּין לַתַּלְמִיד (תנחומא, בראשית ד): 3:24: הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. לְהַרְאוֹתָם שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לְתוֹכָחָה: 3:25: הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים. הֱוֵי אָסוּר בְּבֵיתֶךָ כְּאִלּוּ נֶאֱסַרְתָּ בַּעֲבוֹתִים, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא גְזֵירַת פִּתְגָמִי עֲלָךְ כְּאִיסוּר גִּילְדִּין וְגוֹ׳״: 3:27: וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ. כְּשֶׁאֶחְפֹּץ לְדַבֵּר אִתְּךָ, אֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם: | וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים. אֶת כָּל דִּבְרֵי שְׁלִיחוּתִי: | הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמָע. אֵין זֶה מִן הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אָמַר לַנָּבִיא: אַתָּה אֱמוֹר אֲלֵיהֶם שְׁלִיחוּתִי, וְהֵם – הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא כֻלָּם יִשְׁמְעוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה:

פירוש רד”ק

1:1: ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש. החשבון הזה כתב אדוני אבי ז”ל כי לפי פשוטו פירושו שלשים שנה ליובל והראיה על זה כי כשראה יחזקאל בנבואה בנין העיר ובנין הבית לעתיד היתה שנת היובל והיתה בעשרים וחמשה לגלות יהויכין, הנה כי גלה יהויכין בעשרים לחדש וחמש ליובל, וזאת המראה שהיתה בשנה החמשית לגלות יהויכין היתה אם כן בשנת שלשים ליובל והיאך ידענו כי כשראה בנין העיר ובנין הבית היתה שנת היובל שנאמר בראש השנה בעשור לחדש איזוהי שנה שראש השנה שלה בעשור לחדש הוי אומר זו שנת היובל ואני אומר כי מה שתרגם יונתן בתלתין שנין לזמן דאשכח חלקיהו כהנא רבא ספרא דאורייתא עולה לחשבון אחר למה שפירש אדוני אבי ז”ל כי בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו מצא חלקיהו הכהן הספר בבית ה’ כמה נשארו ממלכותו י”ג שנה כי ל”א שנה מלך י”ג של יאשיהו וי”א של יהויקים הרי כ”ה ובעשרים וחמש מלך יהויכין ואע”פ שלא עלתה לו מלכותו שנה כמו שכתוב כי בעשרים וחמש ליובל גלה יהויכין והמראה הזאת היתה בשנה החמישית לו הרי שלשים שנה ליובל והראה האל יתברך ליחזקאל המראה הזאת שיש בה רמז לנסיעת הכבוד מהבית בשלשים שנה למציאת הספר שקרע המלך את בגדיו בשמעו דברי הספר כי הרעה והגלות תבא לישראל בעברם על דברי הספר וכבר החלה הרעה לבא בימי יאשיהו לפיכך הראה האל יתברך לנביא סימן נסיעת הכבוד מן הבית כי כמו שהחלה הרעה בימי יאשיהו כן תבא כלה והראה לו בשנת שלשים ליובל שהיתה שנה החמשית לגלות יהויכין לפי שצדקיהו בא אל בבל בשנה הרביעית למלכו שהיא שנה חמישית לגלות יהויכין וכן הראה לו ברביעי שהוא חדש תמוז מפני שהחדש הזה היה בשנת החרבן תחלת החרבן כי בו נבקעה העיר וכשהראה לו המראה הזאת לשיבת הגלות בימי המשיח ובנין העיר ובנין הבית הראה אותם לו בשנת היובל וביום הכפורים שהוא סימן צאת העבדים מעבדות לחרות ולהורות כי האל יתברך יסלח לעון ישראל וחטאתם לא יזכור עוד והראה לו המראה הזאת בבבל כמו שהיה הנביא שם לסימן הגלות שהוא בבבל וכשהראה לו המראה הזאת לשיבת הגלות הראה אותה לו בענין שראה עצמו בארץ ישראל סימן לשיבת הגלות: | ואני בתוך הגולה. בא הכנוי טרם הידיעה כי אחר כך אמר אל יחזקאל בן בוזי וכן ותראהו את הילד וזהמתו חיתו לחם והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל בחלק הראשון ממנו נראה לו במראה הנבואה שהיה עם בני הגולה על נהר כבר כלומר שהיו עומדים על שפת הנהר והוא בתוכם ובאה לו הנבואה בזה הדרך שנראה לו שנפתחו השמים וראה אלה המראות שמספר והולך ומה שאמר מראות אלהים רוצה לומר מראות גדולות ונפלאות כי דרך הכתוב כשרוצה להגדיל הדבר סומך אותו לאל כמו עיר גדולה לאלהים כהררי אל ארזי אל מאפל יה שלהבת יה וי”ת הפסוק כן והוה בתלתין שנין וגו’ ובמקצת נסחאות תרגם על נהר כבר נהר פרת וכן אומרים המגידים כי כבר הוא פרת ומצאנו בזה מחלוקת בדברי רבותינו ז”ל רב יודן ורב הונא רב יודן אומר הוא פרת הוא כבר פרת שהוא פרה ורבה כבר שפירותיו גסים ואינם יוצאים בכברה רב הונא אומר פרת בפני עצמו כבר בפני עצמו: 1:2: בחמשה לחדש. כבר כתבנו טעם השנה החמישית: | יויכין. כמו יהויכין וכן יונדב ויהונדב יונתן ויהונתן: 1:3: היה היה דבר ה’ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין השכינה שורה על הנביאים בחוצה לארץ וכשנדבר עמהם בחוצה לארץ לא נדבר עמהם אלא במקום טהור על המים שנאמר על נהר כבר ואני הייתי על אובל אולי ואני הייתי על יד הנהר ר’ אלעזר בר צדוק אומר הרי הוא אומר קום צא אל הבקעה מגיד שהבקעה בשדה תדע שאין השכינה נגלת בחוצה לארץ שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה מפני ה’ ויש אומרים כי פעם ראשונה אינו נדבר עם הנביא בחוצה לארץ פעם שניה מדבר ולזה נוטה דעת יונתן שתרגם מהוה הוה פתגם מן קדם ה’ עם יחזקאל וגו’ כבעמוד ומה שאמר אל יחזקאל בר בוזי היה לו לומר אלי וכן ותהי עליו עלי אלא שכן דרך המקרא לפעמים כמו נשי למך ואל משה אמר עלה אל ה’ את יפתח ואת שמואל ובתרגום ירושלמי יחזקאל נביא בר ירמיהו נביא ונקרא ירמיהו בוזי על שהיו מבזין אותו: 1:4: וארא, ואש מתלקחת. פי’ מתלקחת בתוך הענן כמו ואש מתלקחת בתוך הברד: | ומתוכה כעין החשמל. ת”י ומגו עננא מגו עלעולא כעין חשמלא מגו אשתא ודעת רז”ל בחשמל שהוא מלאך ואמרו מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל יצא אש מחשמל ושרפתו ועוד דרשוהו נוטריקון חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב”ה חשות בשעה שאין הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא ממללות: 1:5: ומתוכה. תירגם יונתן חיות בריין: 1:7: ורגליהם, ונוצצים. מענין נצוץ: | קלל. ממורט וזך ות”י ומנצצן כעין נחשת מוצהב: 1:8: וידו אדם. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד והכתוב רוצה לומר וידו אדם כאילו אמר וידיו ידי אדם כמו עיניך יונים ר”ל כעיני יונים: 1:9: חוברות אשה. כמו ביריעות אשה אל אחותה כי לכל דבר יקרא איש ואשה וכנה החיות באשה ואיש כמו שכנה אותם בחיות וכרובים ותירגם יונתן מכוונן חדא לקבל חדא גפיהון לא מיתחזרין במיזלהון בירייא לקבל אפהא אזלן: 1:11: ופניהם. מלת ופניהם נפרדת בטעם לומר שאינה דבקה עם הבאה אחריה ר”ל ופניהם היו כמו שנזכר וכנפיהם היו פרודות מהגוף ופרושות למעלה לעופף: 1:12: ואיש, הרוח. הרצון וכן תירגם יונתן רעוא: 1:13: ודמות. פירוש דמות עינים כי דמות גופותם כבר אמר: | היא מתהלכת. היא האש וכן תירגם יונתן אשתא משתלהבא בין בריתא: 1:14: והחיות רצוא ושוב. מקור שרשו רצה והאל”ף במקום ה”א ויהיה רצה ורוץ כענין אחד וכן ותרץ עמו משרש רצה ענין מרוצה ובזק כמו ברק וכן תירגם יונתן ברקא ובדברי רבותינו ז”ל מאי רצוא ושוב אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן מאי כמראה הבזק אמר רבי יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים ורבי יהודה אומר בשם רבי סימון בן פרטא כזה שבוזק גפת בכירה כלומר כמי שמפזר גפת שהיא פסולת הזתים בכירה שהוא מתלהט במהרה ומעלה להב והלהב עולה ויורד וזהו פירושו רצוא ושוב ולפי שהוא ברק ענינו כי הברק רץ מהרה ושב ומתכנס מהרה עד שכמעט תשיגנו הראות ברוצו ושובו והתכנסו קל מהרה ויונתן תירגם הפסוק כן ובריתא באשתלוחיהון למעבד רעות רבונהון דאשרי שכנתיה במרומא וגו’ ובקצת נוסחאות באגפא בגימל: 1:15: וארא החיות: והנה אופן אחד בארץ. פירושו למטה במקום שפל כמו רקמתי בתחתיות ארץ וכת”י: 1:16: מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש. תרשיש היא אבן טובה הנזכרת באבני החושן תרשיש שהם וישפה וכן אמר במראה השלישית כעין אבן תרשיש ועינ’ כעין תכלת ופירש ומעשיהם בדמיון אבן תרשיש כי הוא אמר שתי מלות מראיהם ומעשיהם ואמר לדמיון מראה כעין תרשיש ולדמיון מעשה כתרשיש שהם מקבלים מעשה ופעלה כמוהו: 1:18: וגביהן. מלת וגביהן נפרדת בטעם ופירושו כמו שפירשתי במלת ופניהם שאינה דבקה עם הבאה אחריה אמר וגביהן כמו שהיו בגב כל אופן אלא שגבה היה להם עד שמרוב גבהם היתה יראה להם כי הדבר שיהיה מופלג בכמותו יקרא כפלא ונורא וכן מעם נורא אל ארץ נוראה או באיכותו כמו הקרח הנורא וגבותם כמו וגביהן אלא שזה מקובץ בלשון זכרים וזה בלשון נקבות ומפני כפלו שנה המלה: 1:19: ובלכת. ת”י ובמיזל ברייתא אזלין וגומר | על אשר יהיה שם הרוח. הרצון כמו שפירשנו והוסיף עוד ואמר שמה הרוח ללכת ר”ל רוח האופנים: 1:20: ללכת. בסגול באתנחתא וכן ויסוב שמואל ללכת: 1:22: ודמות, הנורא. פירוש נורא בלבנותו ובזהרו: 1:23: ותחת, לאיש. לכל אחד ואחד: 1:24: ואשמע, כקול שדי. פירוש חזק ותקיף וכן כשוד משדי יבא והיה שדי בצריך או פירושו על האל יתברך שנקרא שדי וכן אמר במראה השלישית כקול אל שדי בדברו ורוצה לומר בדברו כשדבר בהר סיני שנאמר בו קול גדול ושם אמר נשמע עד החצר החיצונה שהוא גבלו הבית וכן בהר סיני אף על פי שהיה הקול גדול לא נשמע חוץ למחנה ישראל וכן כל קול כן בואה /נבואה/ אינו נשמע אלא למי שמיוחד אליו הקול: | קול המולה. פירושו כמו מלה אלא שזה מורה על מלה חזקה נשמעת ממדברים רבים כקול מחנה: 1:25: ויהי קול מעל לרקיע. תרגם יונתן הפסוק כן ובזמן דהוי רעוא וגו’: 1:26: וממעל. דמות כמראה אדם. לא תרגמו יונתן: 1:27: וארא. בית לה. מבפנים לה ותרגם יונתן הפסוק כן וחזית כעין חשמלא כחיזו אשתא וגו’ כבעמוד ובנוסחא אחרת מצאתי דלא אפשר לאסתכלא ביה ולרע: 1:28: כמראה הקשת. ואפול על פני. ואראה כל המראה הנזכרת מראשה ועד סופה: | ואפול על פני. שהשתומם לבי על המראה: | ואשמע קול מדבר. ובעודי נופל על פני שמעתי קול שמדבר אלי זה היה מלאך שדבר עמו ואמרו רבותינו ז”ל כי ישראל ביום מתן תורה ראו המרכבה כמו שראה אותה יחזקאל עד שאמרו כי קטנה שבנשיהם גדולה היא כיחזקאל בן בוזי ואמרו כי פני שור ראו כנגד מחניהם לפיכך עשו צורת עגל ועוד אמרו כי אלה הפנים היו בארבעה דגלים בדגל יהודה פני אריה דכתיב גור אריה יהודה ובדגל ראובן פני אדם לפי שנאמר בו וימצא דודאים בשדה ולהם צורת אדם ובדגל אפרים פני שור שנאמר עליו בכור שורו הדר לו ובדגל דן פני נשר שנאמר יהי דן נחש עלי דרך ונאמר אפעה ושרף מעופף: 2:1: ויאמר אלי בן אדם. פירשו המפרשים כי לפיכך קראו בן אדם כדי שלא יתגאה ויחשוב עצמו כאחד המלאכים לפי שראה המראה הגדולה הזאת והנכון בעיני לפי שראה פני אדם במרכבה הודיעו כי ישר וטוב הוא בעיניו והוא בן אדם לא בן אריה ולא בן שור ולא בן נשר על הדרך שפירשנו לפיכך תרגם יונתן בר אדם לא בר אנשא ואע”פ שתרגם פני אדם אפי אנשא לענין הדמיון אמר זה: | אותך. כמו אתך בדגש: 2:2: ותבא בי רוח כאשר דבר אלי. בשעה שדבר אלי באה בי רוח שחזקה אותי והעמדתני על רגלי: | מדבר. מבנין התפעל ומשפטו מתדבר: 2:3: ויאמר, אל בני ישראל. אותם שהיו בבבל שגלו בגלות יהויכין ויתכן גם כן לאותם שהיו בירושלים על ידי כתב כי הוא היה בבבל ואחר שאמר למטה לך בא אל הגולה נראה כי לאותם שבבבל שלחו: | אל גוים המורדים. אע”פ שהיו גוי אחד מפני שהיו חלוקים במעשיהם הרעים אלה עובדים לעכו”ם של בני עמון ואלה של מואב או גוי אחר או אמר גוי לחלוק השבטים והמשפחות וכן עמים הר יקראו אחריך בנימן בעממיך: 2:4: והבנים קשי פנים. ת”י חציפי אפין וכן גוי עז פנים מי שאין לו בשת פנים עזים וקשים והפכו מי שיש לו בשת רכו פניו ויתאדמו כשיוכיחנו אדם: | כה אמר ה’. כלומר תאמר להם הנבואה בשמי: 2:5: והמה אם ישמעו ואם יחדלו. אע”פ שאתה מסופק בהם אם ישמעו ואם יחדלו מלשמוע אף על פי כן אמור להם כי בית מרי המה ויש ספק בתשובתם אף על פי כן אמור להם כדי שידעו כי נביא היה בתוכם ומוכיח אם ישמעו אליו ויונתן תרגם ואם יחדלו ואם יתמנעון מלמחטי: 2:6: ואתה, כי סרבים. ממאנים וממרים תרגום וימאן וסריב ותרגם ממרים סרבנין וכן בית מרי עם סרבן והוא תואר בשקל חדשים גנבים וסלונים קוצים וכן סלון ממאיר קוץ כמו קוצים וצנינים הם אתך אף על פי כן אל תירא מהם: | אותך. כמו אתך: | ואל עקרבים. כמו ועם עקרבים והם קוצים קשים ויונתן תרגם ובגו עממיא דעובדיהון דמין לעקרבים פירוש כמו נחש שרף ועקרב: 2:7: ודברת. כי בית מרי המה פי’ בית מרי המה כמו ואני תפילה שפירושו איש תפלה: 2:8: ואתה, אל תהי מרי כבית המרי. הראשון תואר ובא בסגול בטרחא כמו בהפסק כי כן מנהג הטרחא במקומות: | פצה פיך. וכן פציתי פי ואכלתי המגלה במראה הנבואה והוא משל ללמוד דברי הנבואה ולזכרם וי”ת ארכין נפשך וקבל ית דאנא יהיב לך: 2:9: ואראה והנה יד שלוחה אלי. והנה בו מגלת ספר זכר היד זכר ונקבה וברוב היא לשון נקבה וכן בלשון זכר יכתוב ידו לה’: 2:10: ויפרש, והיא כתובה פנים ואחור. פנים יקרא הצד שכותבין בו שהוא נגד פני האדם ואשר תחתיו יקרא אחור: | וכתוב אליה. כמו עליה: | קינים והגה והי. כולם לשון נהי ומספד ואלה הקנים היו על ישראל: 3:1: ויאמר אלי, את אשר תמצא אכול. פירוש אשר תמצא בידי מה שאני נותן לך אכול: 3:2: ואפתח את פי. הכל דרך משל כמו שכתבנו ותרגם יונתן וארכינית ית נפשי ואחכמני מה דכתי’ במגלתא הדא: 3:3: ויאמר אלי, בטנך תאכל. דרך משל שלא יקיא מתוך פיו אלא יאכיל בטנו ותרגם יונתן ית נפשך תשבע: | את המגלה. פירוש מן, וכן הם יצאו את העיר כמו מן העיר: | ואוכלה. אכלתי את המגילה ותהי בפי כדבש למתוק והאכלתי את בטני שלא הקאתיה: | למתוק. כמו מתוק והלמ”ד מורה על העצם ויספיק זולתה וכן לאמות חמש והדומים להם שכתבנו בספר מכלל רוצה לומר שקבלה ולמדה ברצון טוב ובלב טוב: 3:4: ויאמר אלי, ודברת בדברי. בלשון אשר אני מדבר לך כן תדבר אליהם כי אינם לועזות שלא יבינו לשונך: 3:5: כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון. כפל ענין במלות שונות אמר גם הם אינם מדברים לשון אחרת שלא תבין אתה את דבריהם כי בני לשון אחת אתה עמהם הם יבינוך ואתה תבינם: 3:6: לא אל עמים רבים. ר”ל רבי המרחק שהם מארץ רחוקה מאד שלא שמעת מעולם לשונם: | אם לא אליהם. אם לא לשון שבועה וכן אם לא בתים רבים לשמה יהיו אם לא כאשר דמיתי כן היתה כאדם שאומר לא יהיה זה אם לא יהיה זה כאילו אמר באמת אם אליהם שלחתיך הם ישמעו אליך אף על פי שלא יבינו לשונך ולא תבין לשונם הם יבקשו מי שיפרש להם נבואתך: 3:7: ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך. ולמה לא יאבו לשמוע אליך כי אינם אובים לשמוע אלי לא מפני שמואסים בך אלא מפני שמואסים המה בדברי ובתוכחתי: 3:8: הנה נתתי את פניך חזקים. שלא תירא מהם ולא תכנע מפניהם: 3:9: כשמיר חזק מצר. בחולם כמו ותקח צפורה צור, הברזל חזק יקרא שמיר אמר כמו שהברזל חזק מן הצור וחותך אותו כן תשברם אתה ותכלם: | כי בית מרי המה. וידעתי שיעמדו כנגדך בהוכיחך אותם: 3:10: ויאמר, קח בלבבך ובאזניך שמע. הוי”ו כוי”ו הן אתה קצפת ונחטא והדומים לו אחר שתשמע באזניך קח בלבבך שלא תשכח מה ששמעת: 3:11: ולך בא אל הגולה. הוא היה במקום אחד ומקצת בני הגולה אשר הוא שלוח אליהם במקום אחר גם כן על נהר כבר: | הגולה. רוצה לומר בני הגולה או פירושו הכנסת הגולה: | ודברת אליהם ואמרת אליהם. כפל ענין במלות שונות לחזק הענין רוצה לומר שיאמר להם פעם אחר פעם אולי ישמעו ותרגם יונתן ותתנבי להון ותימר להון: 3:12: ותשאני רוח. במראה הנבואה נדמה לי שנשאתני רוח ללכת אל הגולה: | ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה’ ממקומו. כשנשאתני הרוח שמעתי קול אחרי במקום הנבואה שהייתי שם והקול היה אומר ברוך כבוד ה’ ממקומו ר”ל כשסר ממקומו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי ישראל היו מחסרים כבודו בהיותו ביניהם בסמל הקנאה המקנה וכאילו נתוסף כבודו בסורו מהם ולשון ברכה היא תוספת טובה וכבוד וכן אמר למטה וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו על מפתן הבית. והחכם הגדול רבי’ משה ז”ל פירש ממקומו כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות: 3:13: וקול כנפי החיות. כמו שאמר למעלה ואשמע את קול כנפיהם ופירוש משיקות שהם נושקות זו לזו כמו שאמר חוברות אשה אל אחותה ויונתן תרגם נקשן חד לחד כלומר דופקות זו בזו כמו וארכובותיה דא לדא נקשן: | וקול רעש גדול. והיה הקול רעש גדול ושמיעתו זה הקול פעם אחרת מורה על מהירות הנסיעה והאופנים משמיעים קול בלכתם וכן קול כנפי החיות כמו שפירשנו למעלה: 3:14: ורוח נשאתני. במראה הנבואה היה זה והוא מה שאמר למעלה ותשאני רוח אלא לפי שהפסיק בשמיעת הקול חזר ואמר ורוח נשאתני ובמראה הנבואה היה הנשיאה והלקיחה וכן אמר למטה ורוח נשאתני ותביאני כשדימה אל הגולה במראה ברוח האלהים וכל מה שכתוב עד אותו הפסוק הכל היה במראה הנבואה ובואו אל הגולה תל אביב ושבתו שם שבעת ימים משמים ומקץ ז’ ימים שב אליו הדבר וצאתו אל הבקעה וכן קח לך לבינה שכב על צדך קח לך חטים קח לך חרב חדה הכל היה במראה הנבואה וכן בשנה הששית אני יושב בביתי וכל הענין עד פסוק ורוח נשאתני ותביאני כשדימה וגו’ ולא הורשה לדבר אליהם ולהוכיחם עד אותו העת כמו שאמר ואדבר אל הגולה וגו’: | ואלך מר בחמת רוחי. רוצה לומר מר נפש כמו שאמר בחמת רוחי: | ויד ה’ עלי חזקה. יד הנבואה: 3:15: ואבא, תל אביב. שם מקום כמו תל מלח תל חרשא ואולי הוא אחד מהם: | אל נהר כבר. כמו על נהר כבר: | ואשר. כתיב ואשב קרי והכתוב רוצה לומר וכאשר ראיתי המה יושבים ואשב שם ויונתן תרגם זה ונחית ביניהון והשני ויתיבית כמשמעו והקרי כמשמעו ואשב ומה שאמר המה יושבים ר”ל ואשב כמו שהיו המה יושבים ואשר ענין חזוק ואמר אחר כך ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם תמה ונבהל וי”ת שתיק: 3:16: ויהי מקצה שבעת ימים. סוף השבעה ימים מבואר הוא: 3:17: בן אדם צופה. כמו הצופה שמזהיר את העם בבא עליהם האויב: | והזהרת אותם ממני. כלומר בשמי בדברים ששמעת ממני: 3:18: באמרי, מדרכו הרשעה. הרשע דרכו רשעה כמו שהטוב דרכו טובה: | בעונו ימות. מיתה מופתית בעולם הזה או הכרחית לעולם הבא וכן פירוש לחיותו כי יש עון עונשו בעולם הזה ויש בעולם הבא ומה שאמר בעונו ימות ואף על פי שלא נזהר לפי שהוא יודע בעצמו שהוא חוטא אעפ”כ אם יזהירנו אפשר שישוב בתשובה: | ודמו מידך אבקש. כיון שצויתיך להזהירו כמו שאומר באמרי לרשע כי באמרי לך שתאמר לו בשמי כאילו אני אומר לו והנה אם אתה לא אמרת לו אתה פשעת בנפשו כי היה שב בהזהרתך לפיכך אבקש דמו מידך ואענישך עליו: 3:19: ואתה. מבואר הוא: 3:20: ובשוב צדיק, ונתתי מכשול לפניו. המכשול הוא שימות בחטאו ואדוני אבי ז”ל פירש המכשול שיצליח בכל מעשיו בעולם הזה כי פרי צדקותיו שהיה עתיד לאכול לעולם הבא יאכלנו בעולם הזה וזהו מה שאמר משה רבינו לא יאחר לשונאו כתרגומו ומה שאמר ולא תזכרנה צדקותיו רוצה לומר לעולם הבא אבל לעולם הזה תזכרנה: | צדקתו. כן כתיב על הכלל וקרי צדקותיו על הפרט ויונתן תרגם ונתתי מכשול ואתן תקלת חובין קדמוהי נראה שדעתו כדעת רבותינו ז”ל שפירשו באדם שהיה צדיק ושב מצדקו ועשה עול בסתר אמר הקדוש ברוך הוא אני אתן מכשול לפניו כלומר אני ממציא לידו חטא גלוי לכל כדי שידעו הכל כי הוא רשע: 3:21: ואתה כי הזהרתו צדיק. הכנוי קודם הידיעה וכן וישנו את טעמו וזהמתו חיתו לחם והדומים להם: | צדיק. מי שהיה כבר צדיק: | לבלתי חטא. צדיק שלא ישוב מצדקו: | חיו יחיה. בוי”ו במקום ה”א למ”ד הפעל: | נזהר. בקמץ והוא נפעל עומד: 3:22: ותהי עלי שם. בתל אביב וצוהו לצאת אל הבקעה והראהו שם הכבוד כמו שהראהו על נהר כבר כי הבקעה מקום טהור יותר מתל אביב שהיו יושבים שם בני אדם ושנה לו פעם אחר פעם להשכילו ההשגחה וההנהגה ועוד כי באותה הבקעה שבה נבנתה בבל החל והראהו שם השגחתו בברואים שבלל שם שפתם ובטלה שם מחשבתם ובאמרו ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר לא הוצרך לפרש ולפרוט דברי המרכבה: 3:23: ואקום. מבואר הוא: 3:24: ותבא בי. מתחילה צוהו להיות בתוכה שותק להודיע כי שתיקתו כדבורו כי בית מרי המה ואחר כך צוהו להיות נסגר בתוך ביתו ולא יבא בתוכם כדי שלא יוכיחם עד כלותו לדבר עמו כל הנבואות עד פסוק ורוח נשאתני ותביאני כשדימה: 3:25: ואתה, הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בהם. כאילו אסרוהו בעבותים שלא יוכל לצאת מביתו ללכת בתוכם: 3:26: ולשונך. כאילו דבוקה לשונך אל חכך ותהיה נאלם כלומר שלא תדבר אליהם ולא תוכיחם: 3:27: ובדברי אותך. ככלותי לדבר אתך: | אפתח את פיך. כלומר אתן לך רשות לדבר להם: | השומע ישמע והחדל יחדל. וכלותו לדבר עמו היה כשאמר ויעל מעלי המראה אשר ראיתי ואדוני אבי ז”ל פירוש זה על מה שאמר בבא אליו הפליט ויד ה’ היתה אלי בערב לפני בא הפליט ויפתח את פי וגו’:

פירוש מלבי”ם

1:1: ויהי בשלשים שנה, בשמונה עשרה ליאשיה מלך יהודה היה שנת היובל כמ”ש בסדר עולם, ואז מצאו ספר התורה בבית ה’ שהיה נגלל בפסוק יולך ה’ אותך ואת מלכך, ודבר זה עשה רושם גדול והגיע אז הנבואה ע”י חולדה הנביאה שעתיד הבית ליחרב, ובכ”ו ביובל הוגלה יהויכין, ובשלשים שנה ליובל ראה את המרכבה וספר שהיה אז בתוך הגולה על נהר כבר, ר”ל שלא היה מוכן לנבואה, אם מצד המקום שהיה בח”ל ואם מצד הזמן שהיה בגולה, רק השמים נפתחו מעצמם מבלי הכנתו וראה מראות אלהים: 1:2: בחמשה לחדש, ומפרש מדוע היה המראה בחמשה לחדש, מפני שאז התחילה השנה החמישית לגלות המלך יהויכין, שהוגלה בה’ תמוז ונכנס ביום ההוא לשנה החמישית ולכן, היה היה, בא אליו דבר ה’ לנחם את הגולים שידעו שהשכינה עמהם גם בהיותם בארץ אויביהם, והיה הדבור בארץ כשדים על נהר כבר, שלדעת המפרשים הוא נהר פרת שנמשך מא”י לבבל, כמ”ש חז”ל מטרא במערבא סהדא רבה פרת, והגם שהיה בארץ כשדים היה מוכן לנבואה מצד הנהר ההוא כמ”ש בכוזרי שנגלה בח”ל במקום מים, ולכן היה עליו שם יד ה’: 1:4: וארא, כבר ידענו מסוד קדושים שהמרכבה שראה יחזקאל היה בעולם היצירה שהוא עולם המלאכים, והיה המראה ההוא למטה ממחזה המרכבה שראה ישעיה שהיתה בעולם הכסא, כי באשר ישעיה ראה את המלך בעוד שהיתה השכינה במקומה וישראל על אדמתם, אז היתה ההנהגה ע”י ה’ בעצמו, וה’ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה, לכן ראה את המלך יושב על כסא רם ונשא, שגם הנהגת המערכת היתה מאתו בבלי אמצעי, וראה שרפים עומדים ממעל לו, שהשרפים עומדים ברום עולם בעולם הכסא שהוא למעלה מעולם החיות שראה יחזקאל, כמלך היושב בביתו ושרי מלכותו עומדים לפניו אבל יחזקאל ראהו בגולה בח”ל, שאז לא ינהיג לעשות דבר מלך שלטון בדרך הפלאיי הנסיי, רק ינהיג ע”פ סדר הטבע והמערכת שהם האופנים, שזה נעשה ע”י מניעי המערכת שהם המלאכים, לכן ראה חיות הקדש והאופנים מתנשאים לעומתם. והנה עולם החיות שהם המלאכים הוא ממוצע בין עולם הכסא אשר למעלה ממנו ובין עולם האופנים שהוא עולם הגלגלים אשר למטה מהם, והם מקבלים כח ושפע מכסא מלכות ה’ אשר למעלה וינהיגו בכח זה ויניעו האופנים למטה, לכן יספר תחלה ההשגה שהשיג בהחיות עצמם, ואח”ז יספר איך יניעו וימשיכו את האופנים אשר תחתיהם, ואח”כ יספר איך יקבלו עוז ותעצומות מן הכסא אשר למעלה מהם. וכבר באר בכוזרי (מאמר חמישי) שהנביאים ישיגו את השם בצורות מתחלפות מיוחסות אל הפעולה שיעשה בעת ההיא, בעת שהוא מהעדה מלכין ומהקם מלכין ראה דניאל (דניאל ז׳:ט׳) עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, ובעת הנסיעה שנסע בגולה ראהו יחזקאל רוכב במרכבה, כמנהג המלכים בנסעם ממקום למקום שיכינו לו מרכבה לצאת לדרך, והמשיל כמנהג בני אדם שהמרכבה הגשמיית נמשכת מארבע חיות שיניעו את אופני המרכבה שהמלך יושב עליה. וכן ראה יחזקאל את המרכבה שבה נוסע מלך הכבוד בגולה וד’ חיות נושאות את המרכבה אל אשר יהיה שם הרוח ללכת, וכבר אמרו חז”ל שישעיה נדמה כבן כרך שראה את המלך ויחזקאל נדמה כבן כפר שראה את המלך, שבן כרך יראהו בהיכלו יושב על כסא מלכותו ומשרתיו עושי רצונו עומדים סביבו, וכן ראהו ישעיה בעיר מלכותו יושב על כסאו ובן הכפר יראהו בעת יסע המלך דרך הכפר ממקום למקום, שיראהו נוסע במרכבה, וישים לבו על המרכבה ועל החיות והאופנים אשר יוליכו את המלך ויספר את אשר ראה. והנה ראה את המרכבה באה מן הצפון, שזה מורה שאין זה תחלת ביאתו מא”י, שא”י היא דרומית לבבל, רק כבר היה שם עם הגולה שישבו בצפון בתל אביב שהיה בצפון מנהר כבר, וראהו עתה נוסע מצפון לדרום לשוב מבבל אל א”י, אבל ראהו שנוסע על דעת להחריב את ציון ולשרוף את היכלו, כי ראה סביב המרכבה רוח סערה וענן ואש מתלקחת שכולם מורים על חורבן והשחתה ושרפה, רק שראה שסביב האש יש נוגה, שהנוגה הוא מקבל האור ומאיר ואינו שורף שהוא מדת החסד השופע בתוך החשך להאיר את הלילה, ומתוך הנוגה השיג את החשמל שהוא מחנה שכינה, שהיא בתוך האש, ר”ל שהשרפה הזאת לא יהיה ע”י המערכת רק ע”י ה’ לבדו, ושעמו ג”כ הרחמים להאיר את החשך ולהציל את הדבקים בקדושה בנוגה סביב (וגם אליהו שראה את המרכבה חוץ למקומה בח”ל ראה ג”כ כמראה הזה, רוח גדולה וחזק שהוא הרוח סערה, ואחרי הרוח רעש (שהרעש בא מן הענן), ואחרי הרעש אש שהיא אש מתלקחת, ובכל אלה לא היתה עדיין מחנה שכינה כמ”ש לא ברוח ה’ וגו’ לא באש ה’, ואחרי האש קול דממה דקה שהוא החשמל, חש מענין שתיקה ומל מענין דבור, שזה קול דממה, ר”ל מורכב מן קול ודממה, כמ”ש דממה וקול אשמע, שזה חש מל, והם הד’ קליפות הסובבים את האגוז ששלשה מהם קשים ומרים, ואחד היא הרכה הדבוקה אל הפרי שמעורב מן טוב ורע שהיא קליפת נוגה, וזה הדקה שראה אליהו. וכן אמר (ישעיה כ”ט ו’) מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה, ולהב אש אוכלה, שהוא הרע שבג’ יסודות רוח מים אש): 1:5: ומתוכה דמות ארבע חיות, כבר הודיעונו הצופים במראות אלהים כי ארבע מחנות מלאכים סובבים את הכסא, וסימנך מרכבו ארגמן, וכבר בארנו כי ישעיה ראה את המלך בבית מלכותו ושרפים עומדים ממעל לו בעולם הכסא לעשות משלחתם שלא באמצעות האופנים שהוא הטבע והמערכת רק בדרך הפלאיי, אבל יחזקאל ראהו שלא במקומו, וצפה את המרכבה בעולם המלאכים, כי בזמן הגלות לא יעשה דברו על דרך הנס ופלא הנגלה, כי ינהיג ההנהגה לפי סדר הצבא והמערכת שהם האופנים והגלגלים, וכשירצה להנהיג המערכת לפי רצונו בנסים נסתרים יניעה ויוליכה ע”י החיות שהם משרתיו עושי רצונו העומדים למעלה מן האופנים ומוליכים אותם, כדמיון הנוסע במרכבה שינהיג אופני המרכבה באמצעות החיות מוליכי המרכבה, באופן שהחיות שראה יחזקאל הם למטה מן השרפים שראה ישעיה, וכחם למטה מכח השרפים שעושים דבר עליון בלא אמצעי, אבל הם מוליכי מרכבת המלך ולא יעשו רק באמצעות האופנים, וע”כ צייר אותם בדמות חיות שהם למטה במדרגה מהאדם אשר למעלה מהם, ובאשר הנהגה זו להנהיג באמצעות המערכת היא קבועה בעת הגלות שאז שרי האומות מושלים כפי חיוב המערכת, וכח ה’ מתלבש בם להטות את ממשלתם והנהגתם כפי רצונו, ובעת ההיא החל ממשלת הארבע מלכיות אשר התעתדו למשול עד עת קץ שתשוב הכסא למקומה ותחזור הממלכה הראשונה ממלכת ה’ שיהיה שמו שלם וכסאו שלם להנהיג באמצעות השרפים העומדים סביב הכסא והמלך ישב עליה בהיכלו ובית מלכותו, לכן התלבשה אז ההנהגה בארבע חיות מוליכי המרכבה שיתבאר ענינם אחר זה, שמהם יושפעו שרי האומות כ”א מחיה מיוחדת אשר משם יניקתם וישפיעו על האומה למטה כפי הוראת האופן המתיחס אליו, וכבר בארתי בנבואת זכריה (סימן ב’) כי הארבע מלכיות יתיחסו לארבע רוחות השמים, שכל אחד ממשלתו מתגברת ברוח מיוחד, וכל רוח מרוחות העולם מושך כחו ושפעו מאחד מארבע רבעי הגלגל המתיחס אליו שמשם שרשו והצלחתו, והיינו מאופן אחד מארבעה האופנים, וכל אופן חיותו מקושר עם החיה מד’ חיות המנהגת אותו, וכן ישפיע השר באמצעות האופן על האומה אשר תחתיו כל ימי זריחת כוכב הצלחתה עד יסוב וירץ הגלגל אל הבור וישקיע ויעלה האופן האחר במקומו וזה מראיהן דמות אדם להנה שהגם שקראם בשם חיות כי יש לכל אחד פני אריה ופני שור ופני נשר, בכ”ז אחר שיש לכל אחד גם פני אדם לא נוכל לקרותו בשם מצד פניו רק מצד דמותו הכולל, שדמות החיה משונה מדמות האדם ותבניתו, כי הולכת היא על ארבע ופניה למטה ואין לה שכל, והם היו דמות ותבנית גופם כאדם, ניצב הקומה על שתי רגלים ושתי ידים למו, וכן היו מלאים חכמה ותבונה כאדם, ורק בהפנים נמצא פני חיה לא בבנין הגוף וע”כ אמר שדמות אדם להנה, והמליצה כי יש להם שכל טוב והילדים האלה ארבעתם נתן ה’ חכמה ותבונה בהמה להשכיל את יוצרם ולשבחו ולתת כבוד לשמו: 1:6: וארבעה פנים לאחת, שהגם שלכל אחד היו לו פנים אחרים בצד שהולך בו לפניו, לזה פני אריה ולזה פני אדם וכו’, בכל זה היה להם בצדיהם ואחוריהם גם יתר השלשה פנים, עד שהיה לכל אחד ארבעה פנים, והמליצה שהגם שכל אחד יש לו כח מיוחד והנהגה מובדלת, זה לחסד וזה לשבט וזה לרחמים, בכל זה היה כלול בכל אחד גם יתר המדות, רק שהפנים שהיו מצד שלפניו הם היו העקר, ר”ל באחד התגבר מדת החסד והלך לפניו ויתר המדות נכללו בו, ובאחד התגבר כח הגבורה וכן כולם (כמו שנודע שבכל מדה כלולים גם יתר המדות, גבורה שבחסד רחמים שבחסד וכדומה,) וכן המלכיות שהשפעו מהם היו כולם כלולים בהראש שהתגבר בעת ההיא והלך לפניהם, שגם בעת שמלכה בבל היו נמצאים גם מלכות פרס ומלכות יון ומלכות רומי, רק שמלכות בבל הלכה בראש והיתה לראש פינה, וכן קבלו השפע משריהם העליונים באופן זה, ששר בבל עמד אז בראש ומשך כחו מגבוה על גבוה בראש כולם ויתר הפנים נכללו בו, וארבע כנפים לאחת להם, כבר בארתי בפי’ ישעיה (סי’ ו’) שצייר את המלאכים בכנפים, אם מצד שהכנפים ישמשו אל העפיפה, ויצייר שיש להם שתי כנפים לעוף כרגע בכ”מ אשר ישולחו מאת יוצרם, ואם מצד שהכנף מורה על ההסתר וההעלם, ומצד זה יש להם עוד שתי כנפים לכסות את גויותיהם, ר”ל שעצמותם נעלם ומסתתר מעין ההשגה, וישעיה ראה לכל אחד ששה כנפים, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו, כי הוא ראה את השרפים שעומדים ברום עולם הכסא, ויש בהם שני מיני העלמות וסתרים, א. ההשפעה אשר יקבלו מאת אשר עליהם ששם עולם האצילות המסתתר בסתר עליון, וע”ז רמז בשתים יכסה פניו, שאין להם השגה במהות זה האצילות ושואלים איה מקום כבודו, ב. יעלימו ויכסו את ההשפעה אשר יורידו לאשר תחתיהם, שע”ז רמז בשתים יכסה רגליו שהגם שישכילו המלאכים המקבלים מהות השפע כפי מה שהם מקבלים אותה, (שלכן החיות לא יכסו פניהם) בכ”ז נעלם מהם מהות הכסא כפי מה שהיא בעצמותה, כי העליונים השרפים יכסו רגליהם בל יראום המקבלים אשר תחתיהם, אולם יחזקאל שראה את החיות אשר בעולם היצירה, הם לא יכסו פניהם כי יביטו וישיגו בההשפעה שתרד עליהם כפי מה שהם מקבלים אותה, הגם שעצמותה כמו שהיא בהמשפיע מכוסה ונעלם, וכן לא יכסו רגליהם כי לא יעלימו השפעתם מן האופנים שתחתיהם, כמו שישיגו הגויות החומריות השפעת הנפש המניעה ומחיה אותם, כי גם הם בעלי החומר והנעת הנבדלים היא להם לנפש חיה, רק יש להם שתי כנפים לכסות גויותיהם, כי מהותם כמו שהם בפני עצמם נעלם, כמו שנעלם מהות הנפש כמו שהיא בפני עצמה טרם רדתה בגויה, ואמרו חז”ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות, כי מאז לא יקבלו וישפיעו בענין הנסיי הנעלם רק ע”י המערכת בענין גלוי ונודע אשר לא יכנף בכנפים וכסוים רבים: 1:7: ורגליהם רגל ישרה הכנפים המעופפים יורו על עת שיגביהו עוף למעלה, שאז יתרוממו גם האופנים עמהם כמ”ש בפסוק י”ט, והרגלים יורו על עת שיעמדו או ילכו על הארץ, שהארץ שתחת החיות היא במקום האופנים, לפ”ז יורו הכנפים על העת שיתרוממו עם האופנים למעלה, והיינו בעת שלא ילכו האופנים כדרכן במסבת המערכת רק יתנשאו למעלה מן חיוב המערכת כפי רצון ה’, והליכת הרגלים מורה בעת ינהיגו את האופנים כפי הטבע וכפי חיוב המערכת, ורגל ברוחניים מורה על המסובב מהם (כמ”ש במו”נ פרק כ”ח מראשון ופ”ד משלישי) לכן אמר שרגליהם רגל ישרה, ר”ל שבעת ינהיגו כפי חיוב המערכת ילך המסובב מהם בדרך ישרה, ר”ל לפי חיוב הסבות והמסובבים הקבועים בסדר המערכה מראש הבריאה, ויניעו כפי הסבות הקבועים שלפיהם ילכו מסובביהם, ואין בם פרקים ברגליהם כי הסבות והמסובבים דבוקים זה בזה בלא הפסק. וכף רגליהם ככף רגל עגל, והכף שבו עומד על הרצפה ונוגע בארץ, שהוא מה שהם נוגעים בעולם האופנים שלמטה מהם ומניעים אותם, התנועה הזאת היא התנועה הגלגליית שהיא עגולה ככף רגל עגל, ר”ל שהם ישפיעו התנועה הסבוביית הקבועה לכל האופנים ששרשה מן החיות אשר למעלה שהם מניעים את הגלגלים, ונוצצים כעין נחושת קלל, הניצוצות שיוצאים מן הרגלים דומים כנצוצות של נחושת קלל, בעולם העשיה שהוא עולם הגלגלים שם דרך הנחש נחש הנחושת שהיא נמצאת שם, כי הוא עולם החומרי והמורכב, רק הניצוצות שיבואו לעולם העשיה מרגלי החיות הם מנחושת הזך ומצוחצח שהוא הנקי והזך מן הנחושת, והיינו שהם יבטלו ברוחניותם כח העכור של הנחש והנחושת, והשפעתם זכה וברה לערך עכירת העולם הזה, ובכ”ז יש בה קצת מזוהמת הנחש שעץ הדעת טו”ר אשר אכלו בעטיו של נחש נמצא קצת גם בעולם היצירה בהשפעה אשר תרד משם אל התחתונים כנודע, ולפי דברי חז”ל במדרש, שם קלל מורה על השרפה, שיען שהיה ענינם אז להחריב את הבהמ”ק ולשרפו, ראה הניצוצות שהושפעה אז מהם שהיו ניצוצי אש מכח הנחש ששלטה אז להטיל ארס ואש אוכלת בקדש: 1:8: וידי אדם מתחת כנפיהם, באשר אמר שרגליהם הם כרגלי חיות שהכף עגול לא כרגלי אדם, אמר שידיהם אינם כחיות רק כידי אדם, וגם שנדמו לאדם שלו שתי ידים ושתי רגלים ולא כחיה אשר לה ארבע רגלים ואין לה ידים, והידים היו תחת כנפיהם, עד שלא יתגלו הידים רק בעת שיגביהו כנפיהם למעלה ובעת שהכנפים שוכבות על הגוף הידים מכוסות, והמליצה בזה, שבעת ילכו ברגליהם ולא יעופו, שזה מורה שינהיגו המערכת לפי סדרה הטבעי לפי הסבות הקבועות, אז הידים מכוסות ולא נראה למו ידי אדם רק רגלי חיה, כי אז פעולותיהם מוכרחות כפעולות החיות שאין להם בחירה לשנות פעולתם, אבל בעת יגביהו כנפיהם לעוף, דהיינו בעת ישנו את המערכת (כנ”ל פסוק הקודם), שאז ינהיגו כפי רצון ה’ וצוויו הבחיריית, אז פעולותיהם פעולת אדם הבוחר ובלתי מוכרח במעשיו, וזה יהיה בעת יעשו ישראל תשובה שאז תשונה המערכת ואז יתראו ידי אדם, ואמרו חז”ל ידי אדם מתחת כנפיהם לקבל בעלי תשובה, על ארבעת רבעיהם, שכמו שהכנפים המעופפים היו קבועים בכל ארבעה צדדי החיה אצל כל פנים שבצד ההוא לעוף בהם לכל צד, כן היו הידים קבועים בכל ארבעה צדדים, והמליצה שבכל צד שנשאו כנף להתנשא על סדרי המערכה בין לחסד בין לדין בין לרחמים היו פעולותיהם בבחירה ורצון, בלתי מוכרחים לפי המערכה רק לפי רצון ה’ וחפצו לפעול במדה ההיא, ועז”א ופניהם וכנפיהם לארבעתם שהכנפים היו עם פניהם, שלכל פנים היו כנפים בפ”ע, (לבל נטעה שמה שאמר וארבע כנפים לאחת להם היינו לכל חיה, מפרש שכן היה לכל פנים), וממילא כמספר הכנפים היו הידים וזה כדעת הרד”ק שהיו שתי ידים לכל כנף, ודעת הרמב”ם שהיו רק שתי ידים לכל חיה כמו שלא היה לה רק שתי רגלים, ופי’ וידי אדם תחת כנפיהם למטה ממקום שהכנפים קבועים אצל הפנים היו קבועים שתי ידים בגוף החיה, ושתי ידים אלה היו על ארבעת רבעיהם, היינו לכל ארבעה הפנים יחד היה להם רק שתי ידים, כי במקום דיבוק הידים ומשם למטה היו גוף אחד, ורק למעלה מהידים היו פרודות לארבעה ראשים, ולדעה זו מה שכתוב ופניהם וכנפיהם לארבעתם ר”ל שנגד זה למעלה מהידים היו ד’ פנים עם כנפיהם לכל פנים ופנים: 1:9: חברת אשה אל אחותה כנפיהם, ר”ל הכנפים היו מחוברים, שראשי קצה הכנפים המחוברות אל הגוף נגעו זה בזה, ר”ל באשר מספר הזוגות שהיו בהכנפים היה כדי להורות שאין בהם האחדות כמו שיש לבוראם, בשהם נבראים ומשכילים א”ע ואת עלתם, והגם שלא היה בהם האחדות יש בהם החבור כי הם שכליים מופשטים מחומר והשכלתם פתאומית מחוברת בלתי מופסקת ע”י זמן ההשכלה או המקום לא יסבו בלכתן איש אל עבר פניו ילכו, ע”י שהיה כנפים לכל פנים לא היו צריכים להסב פניהם גם בעת העפיפה כי היו מעופפים בשתי כנפים אשר בפנים ההוא שילכו לצד ההוא, והמליצה בזה יתבאר בפסוק י”ב: 1:10: ודמות פניהם פני אדם ופני אריה, לפניו היה לו פני אדם, ולימין הפנים ההוא היה פני אריה, ולשמאלו פני שור, ומאחוריו היה פני נשר, ולא אמר פני אדם לארבעתם כמ”ש בכ”א מהם, שכבר אמר (בפסוק ה’) דמות אדם להנה שידענו שהיה פני אדם לכל אחד ואחד וכבר בארו חכמי חרשים כי מדת החסד משמש לימין, ומדת הפחד משמאל, ותפארת אדם באמצע ממוזג בין דין וחסד שהוא מדת הרחמים, ואשת חיל בירכתי הבית לאחורי המשכן כנשר על גוזליה תרחף מדת מלכות המקבלת ומשפעת למטה. ובהתפוצץ האור על מלאכיו בעולם היצירה יתראה הימין בצורת אריה, להורות שהחסד יתגבר כארי בכח גדול מאד. (ושם ע”ב שהוא שם החסד בשלש אותיותיו הם רי”ו כמספר אריה וגבורה) והאריה הטורף המושך כחו למטה מזה הצד יחלש ויכנע מפני האריה שבקדושה, והשמאל יתראה בצורת שור, (ושם הראשון משם של מ”ב שהוא חסד שבגבורה עולה כמספר שור) למען לא תצא מדת הדין ביד חזקה ובארס שורף, ובהפך רב תבואות בכח שור, ומוריד גבורות גשמים שיורדים בגבורה כמ”ש חז”ל, והמושך כחו למטה ע”י השר שלו לא יוכל להזיק מפני שאין ארס בשרשו במדת הפחד, ובאמצע אמת ליעקב המכריע בין הצדדים פניו פני אדם ומדתו רחמים, ומאחוריו פני נשר שטבעו להגביה עוף, כן מדה זו תגביה עוף לקבל וכנשר תעיר קינה להשפיע על גוזליה, והנה ארבעה שרי מלכויות קבלו כחם מפני המרכבה, בבל קבל כחו מפני אריה, שכן בבל ואשור שהיו מלכות משותפת נדמו לאריה, עלה אריה מסבכו, ודניאל חזה קדמיתא כאריה, וה’ התלבש שם בצורה ההיא להציל את בניו כמ”ש אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג כמ”ש בפי’ שם, ומדי ופרס היו כתפארת אדם והם הטיבו לישראל ונתנו רשות לבנות בהמ”ק, ושר יון קבל מפני שור מהשמאל, ואמרו כתבו לכם על קרן השור וכו’, והגם ששרשם ממדת הדין הקשה לא יכלו לשרוף את בהמ”ק כי אין ארס שורף בשרשם למעלה. ורומי היא החיה הרביעית אשר יאריכו ימים כנשר אשר יחדש נעוריו עשר פעמים שכן ראה דניאל קרנין עשר לה, ודגל רומי היה צורת נשר, וה’ שם כנשר יעיר קנו. וראה יחזקאל שכל א’ מהחיות י”ל ארבעה פנים, כי תמיד נמצאים ד’ מלכיות כ”א ברוח א’ מרוחות העולם רק שמלכות אחת גוברת על כולם והיא הולכת ראשונה וכולם הולכים אחריה, שתחלה גברה החיה שבימין וכן כולם, כנ”ל: 1:11: ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, הגם שלמטה היתה כל חיה גוף אחד דבוק בלי פירוד, למעלה במקום הפנים, ובכנפים הדבוקים מאחורי כל פנים, היו פרודות לארבעה ראשים, ולמטה ממקום הכנפים נתחברו והיו גוף אחד והמליצה שהגם שבכל חיה גברה מדה מיוחדת שזאת עקר הפנים שלה, למשל בצד ימין היה העקר פני אריה שהלך בראש, בכ”ז נכרו גם שאר השלשה ראשים כ”א בפ”ע, שהגם שפועל מצד החסד, והגבורה והרחמים שבחסד נמשכים אחריו, בכ”ז ניכר כ”א בכחו בפ”ע, ופני אריה פועלים החסד בכח החסד ופני שור פועלים חסד בכח הגבורה וכן כולם. וכן השרים שלמעלה והמלכיות למטה, גם בעת מלך מלך אחד בכפה נכרו גם יתר הראשים בפ”ע, למשל עת משלה בבל היו גם מדי ופרס מלכות בפ”ע ויון בפ”ע ורומי בפ”ע רק שבבל הלך בראש בהנהגה, לאיש שתים חוברות איש, עתה יספר למה היו הד’ כנפים, שלכל איש מן החיות היו שתי כנפים לעפיפה, והם היו מחוברים זל”ז בצד שקבועים בגוף (כמ”ש למעלה חוברות אשה אל אחותה כנפיהם), ושתים שלא היו מחוברות בשרשם זל”ז היו מכסות את גויותיהנה, שהכנפים שהיו לכסות היו בלתי מחוברות רק כ”א היה שרשו בפ”ע וכסו את הגוף מראש ועד סוף מכל הצדדים והכונה שהגם ששתי הכנפים המעופפות מחוברות בשרש אחד כי תעופנה לתכלית אחד בפקודת יוצרם, בכ”ז השתים שנעשו לכסות ולהעלים את ענינם היו מורים שני ענינים מחולקים, א. ההעלם וההסתר שיש בענינם ועצמותם ששכל הקשור בחומר לא ישיג שכל מופשט מחומר, ב. ההעלם שישאל האור השופע עליהם מהעילה הראשונה אשר עליהם, שכ”ז טמיר וגניז: 1:12: ואיש אל עבר פניו ילכו, ומפרש לבל נטעה שילכו כפי בחירתם, כי רק אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, שהוא הרוח העליון השופע עליהם, שכמו שרוח החיה באופנים כן רוח היוצר בהחיות, וכפי שירצה הרוח העליון שילכו כן ילכו לא יסבו בלכתם, אחר שי”ל פנים לכל צד, וכבר אמר למעלה (פסוק ט’) שלא יסבו בלכתם, אך שם דבר מהכנפים שהכנפים לא יצטרכו להסב כדרך העוף שיצטרך להסב הכנפים אל הרוח שירצה ללכת, כי י”ל כנפים לכל עבר ופה ידבר מהפנים פה ישמיענו שלא יסבו בלכתם על הארץ, שזה בעת יניעו האופנים כפי סדר המערכת, שיניעו אותם כפי רוח יוצרם בכל צד שיצטרך, ולא יסבו אחור מהרצון העליון כי פניהם מועדים לכל צד וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, ושם למדנו כי גם בעת יעופו בכנפיהם ויגביהו את המערכה למעלה מן הסדר הטבעי (כמ”ש בפסוק ז’ בהבדל בין ההילוך ברגל ובין העפיפה) ג”כ לא יסבו בלכתם, וכנפיהם נכונים אל מעשה הנס והפלא אשר יצום אלוה בלא עיכוב. ובנמשל משרי המלכיות (שלתכלית זה הראהו את המראה), ר”ל שכ”א מן המלכויות י”ל פנים מיוחדים ללכת ולהתהלך בארץ לכל רוח מרוחות העולם כפי הרצון האלהי. ולא יסבו בין בלכתם בעת שלום, בין בעופם בעת מלחמה, להרעיש ממלכות ולבטל סדרי הנהגתם לא יסבו בלכתם. וגם הם ענינם מכוסה כי לב מלכים ביד ה’ ומאתו מצעדיהם כוננו אל התכלית הנעלם אשר ירצה בו הרוח העליון המרגיז ארץ ממקומה ויהפך כסא ממלכות: 1:13: ודמות החיות, כבר פי’ חז”ל שר”ל על פעולות החיות שהם מזומנים לעשות עתה, (כי הנבדלים מכל חומר לא יפול בהם דמות רק לפי פעולותיהם) ראה שהם כגחלי אש בוערות, כי פעולתם לשרוף את בית ה’ ובית המלך, וכמראה הלפידים, כי כן יגיחו קרב ומלחמה ולפיד בוז לעשתות שאנן, ומבאר שלא היה זה מהותם שיהיו הם עצמם מחומת האש רק שהאש היא מתהלכת בין החיות, כמ”ש (לקמן י’) קח אש מבינות לגלגל וכו’, והאש מתיחס להם ע”ש פעולתם, וראה שנוגה לאש, שהנוגה הוא המאיר ואינו שורף, הראו לו שחסדי ה’ לא תמו ושכלה חמתו על העצים והאבנים ולא יטוש את עמו ויושיעם לבסוף, ומן האש הזה יוצא ברק, לשרוף את המחריבים את עיר קדשו וכן פי’ חז”ל (במדרש איוב) שמדבר מפעולות המלאכים פעמים שהוא עושה מלאכיו אש פעמים לפידים ופעמים ברקים וכו’: 1:14: והחיות רצוא ושוב, ראה שהם רצים, ר”ל שיעשו פעולתם בזולת זמן ובמרוצה, וראה שישובו תיכף מן השליחות כמראה הבזק, שהוא אש הכבשן הנראה רגע ונעלם תיכף כי באשר ראה שפעולתם עתה להחריב ולשרוף הראו לו כי פעולה זאת לא תתמיד, ואך כרגע תתראה האש ותשרוף ותשוב תיכף, כי חפץ חסד הוא, ואמרו חז”ל (ברכות דף ד’ ע”ב) מיכאל באחת גבריאל בשתים, שמיכאל שהוא מלאך החסד יעוף עפיפה אחת ולא ישוב, כי החסד ישאר לעולם, אבל גבריאל שהוא מלאך הדין ישוב תיכף ולא יתעכב שם ויעוף שתי עפיפות רצוא ושוב: 1:15: וארא החיות והנה אופן אחד בארץ, אחר שראה את החיות מנהיגי המרכבה וספר כל עניניהם, ראה ויספר ענין אופני המרכבה, שהם הגלגלים של המרכבה שהחיות מושכים אותם, וראה שלכל חיה מיוחד אופן אחד לארבעת פני החיה, ר”ל שהגם שכל חיה היא בעלת ד’ פנים האופן הוא רק אחד לכל חיה, והיה לארבע החיות ארבע אופנים, והכוונה שראה ציור הגלגלים שהחיות מניעים אותם בציור מספר הארבעה וזה, אם בהשקף על הגלגל הכולל שחלקו אותו הקדמונים לארבעה רבעים כוללים כל חלקיו, וכן את גלגל המזלות חלקו לד’ חלקים שלש מזלות לכל חלק, ולפיהם תתחלק השנה לד’ תקופות, והירח לד’ תמורות בחדש, והיום לד’ שנוים, ובעולם ד’ רוחות, ואם בהשקף הפרטי שהראו לו בארבעה חיות ד’ שרי המלכיות אשר יעמודו, וכל אחד מניע כוכב אחד המושל ומשפיע באומה ההיא, כי לכל אומה כוכב מיוחד, ויש אופן אחד לכל חיה, והגם שהתוכנים האחרונים קיימו וקבלו כי אין גלגל במציאות בכ”ז יצויר האויר האית”ר שבו סובבים כוכבי הלכת את מעגלם כגלגל קבוע אשר במסלתו ילכון ולא ימושו לעולם: 1:16: מראה האופנים, באופנים לא הזכיר לשון דמות כמו שהזכיר בחיות ובמה שלמעלה מהם, כי החיות אינם גשם ולא יראם במראה עיניו רק שכן נדמה לו בחזיונו, אבל האופנים הם גשמיים מושגים במראה העין לא בדמות כח המדמה לבדו, אמר שמראה שהגלילים וכן מעשיהם הם כעין תרשיש שהיא אבן טובה שמראיה כמרה תכלת, כי האויר הדק שבו סובבים הכוכבים יתראה לעין כמראה תכלת, ואמר בשיר ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש, שהגלילים שהם הגלגלים ממולאים באויר האית”ר הנדמה כתרשיש, (ואמר וגויתו כתרשיש שהמלאך כשיתגלה להתראות לעין הנביא יתראה בלבוש מאויר הדק הנקרא תרשיש ע”ש מראהו, ואמרו תכלת דומה לים ר”ל לים תרשיש, וים דומה לרקיע וכו’), ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן, שאופן הנקבע תוך אופן יתגלגל לכל צד כן ההנעה הגלגליית תהיה לכל צד, כי בתנועה היומית ינועו כל הגלגלים ממזרח למערב, ובתנועה העצמיית הקבוע לכל כוכב ינוע כ”א בזמנו המיועד, ממערב למזרח, ותנועה הזאת לא יהיה על קו המשוה רק נוטים במעגלותם לצפון ולדרום כל כוכב בנטיה מיוחדת לו והולכים ששה חדשים מצפון לדרום וששה חדשים מדרום לצפון, השמש הולך מגדי לסרטן ומסרטן לגדי בחזרה, ודרך הנלוזה הזאת הוא קרוב למ”ז מעלות, והירח ראש התלי שלו וזנבו רחוק מקו הקדרות יותר מחמש מעלות, וכן כל כוכב י”ל ראש תלי וזנב תלי מיוחד נמצא שכולם הולכים לכל צד כאילו אופן קבוע תוך אופן: 1:17: על ארבעת רבעיהן בלכתם ילכו, שבכל יום מהלכים ממזרח למערב ופועלים על ארבעה רבעי היום, שבכל שש שעות מתעורר רוח מצד אחר, כמ”ש חז”ל ארבעה רוחות מנשבות בכל יום וכמ”ש רש”י ז”ל בברכות (דף ג’ ע”ב), ובכל חצי שנה ילכו במעגליהם מדרום לצפון ומצפון לדרום ומקיפים בכל שנה את מעגל השנתיי ממערב למזרח, ופועלים השנוים בד’ תקופות, והקור והחום בארבע רוחות העולם, וכן כל כוכב פועל לפי פעולתו על ארבעת רבעיו, לא יסבו בלכתן, כי תנועתם מקפת לכל צד וצד: 1:18: וגביהן, יש להם לאופנים גב, שהם הכוכבים הקיימים שעומדים עליהם והם רבים לאין חקר ומרחקם אין להם שיעור, והם עומדים ע”ג הגלגלים והאופנים של כוכבי לכת, וגובה להם, הכוכבים ואופניהם גבוהים גבוהים לאין שיעור, וכ”ש גובה הכוכבים הקיימים והמתנוצצים בנתיב החלבי שכולם עומדים ברום עולם בגובה אין תכלית, ויראה להם, מצייר בזה, אם הכח המושך שבו ימשכו הכוכבים הקטנים אל הגדולים, וזה סבת הסיבוב העגולי לפי שטת התכונה החדשה, ומצייר כאלו כ”א ירא מחברו, שהקטן ירא מלהתרחק מן הגדול ונמשך אחריו או כפי דעת חז”ל שיראים מדבר ה’ אשר הניח חק ולא יעבר שימשכו אל נקודה האמצעית אשר שם יוצרם להם למרכז תנועתם סביבה. וגבותם מלאת עינים, באר את הגב שהוא מלא כוכבים קיימים אין מספר ושמשיות רבות המאירות כעינים במרחק אין סוף מכל צד וצד, וגם אחר שכל כוכב ישפיע אל אשר למטה ועל ידו ישגיח ה’ בעיניו המשוטטות בכל, הם עיני ה’ הפקוחות על כלל המציאות בהנהגתו המתמדת: 1:19: ובלכת החיות, אחר שבאר איכות האופנים, מספר קישור האופן עם החיה, איך החיות יניעו האופנים ויש בזה שלשה מינים, שני מהלכים טבעיים, והם א. ההילוך הטבעי שיקיפו בכל יום ממזרח למערב, והיא התנועה היותר מהירה שבו ילכו לפנים בכל יום ויום סביב מעגלם היומי, ב. ההילוך הטבעי שיקיפו כ”א בזמן מיוחד את מעגלו העצמי ממערב למזרח, שיש משלים הקיפו בחדש ויש בשנה ויש לשלשים שנה, ובהילוך זה יש השבתות שיתראה כאילו עומד ושובת באמצע מהלכו, כמ”ש פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, ג. מה שיצויר בשני מיני המהלכים אלה הילוך השגחיי, אשר ישנה ה’ סדר המערכה הטבעיי, בין ההילוך היומי ההכרחי, ובין ההילוך הזמני העצמי, ויוליכם כפי הרצון האלהי (כמו שמש בגבעון דום, נטל הקב”ה שני ככבים מכימה) או השבתת כח הכוכב והמחויב ממנו וכדומה, וכל אלה יהיה ע”י החיות שהם המניעים את המערכת בכל אחד משלשה אופנים הנז’ ותחלה מדבר מן המהלך היומי שבו לא יצוייר עמידה והשבתה, ויש בו שני אופנים הנ”ל או שילכו לפי הסדר הטבעי, או לפי הרצון ההשגחיי, וכ”ז באמצעות החיות, ועז”א ובלכת החיות, שהוא המהלך הטבעי היומי, שהוא ע”י החיות שע”י לכתם ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ, שזה מצייר עת יתנשאו מן סדר המערכה הטבעי אל הנהגה השגחיית, (שכבר התבאר בפסוק ז’ שההילוך לפי הסדר הטבעי נקרא הליכה, וההילוך ההשגחיי נקרא עפיפה והתנשאות) אז ינשאו האופנים, ויעלו מן הסדר הטבעי אל הנהגה השגחיית: 1:20: על אשר, בא לפרש הדברים שמ”ש שבלכת החיות ילכו האופנים, ר”ל שעל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו, שאז ילכו אל הרוח הקבוע בטבע, כי שמה הרוח ללכת, כי שם כבר קבוע הרוח אשר הטביע בם יוצר בראשית מראש מקדם חק ולא יעבור, ונגד מ”ש ובהנשא החיות ינשאו האופנים, מפרש שהוא מפני כי רוח החיה באופנים, שרוח החיה היה בהם כנשמה לגוף, שלפעמים תרומם את הגוף מן חקיו הטבעיים אל הנהגה בחיריית כפי כח הממשלה אשר עלה עליו להניע את הגוף כפי רצונה הבוחר והמשכיל: 1:21: בלכתם עתה ידבר מן התנועה השנית העצמיית שיסובבו הכוכבים ממערב למזרח על פני צפון ודרום, שבסבוב הזה יש לפעמים גם עמידה והשבתה כנ”ל, וא”כ יצוייר בזה שלשה אופנים, א. בעת שילכו לפי סדר הטבעיי, ועז”א בלכתם ילכו, ב. בעת ההשבתה והאיחור במהלכם, שזה נקרא עמידה, ועז”א ובעמדם יעמדו, ג. בעת שיתנשאו מן הסדר הטבעי לפי רצון ההשגחה, שזה יצוייר בהתנשאות, ועז”א ובהנשאם מעל הארץ, שאז ג”כ ינשאו האופנים לעומתם, כי גם במהלך זה הגם שהוא ההילוך העצמי לא ההכרחי, רוח החיה באופנים, הם מונהגים מן החיות כאשר יונהג הגוף מן הנפש: 1:22: ודמות על ראשי החיה רקיע, עד עתה ראה בעולם המלאכים ובעולם האופנים ואת השפע והקשר שיש להמלאכים מניעי האופנים עם האופנים, עתה צפה במחזה איך יקבלו החיות את השפע מעולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, העומד על עולם החיות, ומצייר על ראשי החיות רקיע, שהרקיע היא המחיצה הנבדלת בין העליון והתחתון, כמו שבארץ שלנו יש רקיע עליה, שהוא מקום עליית האדים שעד שם שייך אל הארץ, ומן הרקיע ולמעלה יתחיל גבול השמים ואין כל חי יכול להתקיים שם, כמ”ש ויקרא אלהים לרקיע שמים, כן בכל עולם ועולם יש מסך מבדיל בין העליון והתחתון, שהוא הרקיע של אותו העולם ועומד כאמצעי בין שני העולמות, ודרך שם ירדו גשמי נדבות ושפע רצון ממעל, ולמעלה מן הרקיע הזה מתחיל השמים של עולם שתחתיו, וראה דמות הרקיע שעל ראשי החיות, ומצייר אותו כעין הקרח הנורא, שכמו שברקיע התחתון אשר על הארץ יתקבצו האדים הלחים האויריים, (בין העולים מלמטה כפי הנחת הטבעיים, בין היורדים מלמעלה ממים העליונים כפי הנחת חז”ל), ושם יתעבו ויתגשמו להתהוות אד וענן, ולפעמים יקפאו ויתקשו ויהיו לקרח, כן יצייר שהשפע האלהית היורדת מעולם הכסא ששם הוא רוחני מאד, תתעבה ותקפיא ברקיע ומחיצה הזאת, ותהיה כקרח שהמים הנוזלים ישובו להיות דבר מוצק מקשיי, ודבר מגושם בערך הקודם, כן תתעבה השפע ותקרח לפי ערך העולם ההוא, עד שיוכלו החיות לקבלו, אולם הוא קרח נורא מאד, מרומם מן הקרח הגשמי הידוע לנו, כי היראה והפחד שיגיע להם מן טל אורות השופע מלמעלה תצויר כקרח, כי המורא תקפיא הדמים וחום הטבעי ותשליך קרחה כפתים, וכ”ז משל ומליצה להסביר אל האוזן התקפאות השפע ברדתה לערך דקותה בהיותה במקומה, שלכן אמר ודמות וכו’ רקיע, שאינו רקיע בפועל רק כן נתפס בדמיונו, והרקיע הזה נטוי על ראשיהם מלמעלה, שראשי החיות יקבלו השפע דרך הרקיע ההוא וישפיעו אותה אל אשר למטה מהם: 1:23: ותחת הרקיע כנפיהם ישרות, עתה באר איך יקבלו השפע דרך הרקיע מן העולם שלמעלה, שיקבלו השפע ע”י הכנפים, שהכנפים ירמזו על הגבהת עוף לעולם שלמעלה, וע”כ כנפיהם אינם שוכבים על הצד ככנפי עופות רק עומדות ישרות למעלה אל תחת הרקיע לקבל השפע משם דרך כנפיהם אשר היו עשויים לעופף בם, והנה הזוגות שהיו בהכנפים, היה כנף אחד מורה על קבלת השפע מלמעלה, ואחד מורה על השפעתו למטה שהכנפים היו הצינורות להגרת השפע, באר שהיו הכנפים אשה אל אחותה מעורים זה בזה, המשפיע והמקבל פונים איש אל אחיו, כמו שהיו בשני הכרובים כשהיו ישראל עושים רצונו ש”מ פניהם איש אל אחיו כמ”ש חז”ל, לאיש שתים מכסות להנה, וכן מטעם זה היה לכל איש מהנה לכל איש מהחיות שתים מכסות גויותיהם, הכנפים שנעשו לכיסוי היו שתים, שהכיסוי שהורה על ההעלם היה ג”כ זוגיי מפני שהיה בענינם שני עניני השגה, איך יקבל השפע מעולם הכסא, ואיך יורידוהו למטה, שהיה בזה שני העלמות, לכסות השפע ברדתה מלמעלה, ומן החיות למטה, כסו כל זה בשני הכנפים, ולכן היה צריך שתי כנפים, שכל אחד העלים ענין אחר: 1:24: ואשמע את קול כנפיהם, עתה יספר איך שמע קול הציווי שלהם שהם מצווים על האופנים, כי לא יניעו את האופנים בפגישת גשם בגשם, או ע”י כח מושך או כח דוחה כפי חקירת התוכנים, רק בקול ופקידה שכליית רוחנית, והשיג בזה ג’ ענינים, א. בעת שיעופו בכנפיהם, שכבר בארתי (בפסוק ז’) שהעופפות בכנפיהם מציין העת שלא ינהיגו ע”פ סדרי הטבע והמערכת רק בהנהגה פלאיית לפי רצון אלוה, וז”ש ששמע קול הכנפים המגביהים עוף למעלה מסדר המערכת והקול והציווי הזה דומה כקול שדי, כי אז תצא הציווי מאת ה’ המשדד המערכת ע”י השגחתו המיוחדת (שע”ז נקרא בשם שדי,) וכקול שנתן על מים רבים בעת הבריאה שהיתה רוח אלהים מרחפת על פני המים שהיא הבריאה, שאז לא היה עדיין סדרי המערכה ב. בלכתם, בעת שילכו החיות ולא יעופו בכנפיהם, שזה בעת שינהיגו ע”פ סדר המערכת, ופי’ ( ואשמע את הקול) בלכתם (ולכן כתוב מלת בלכתם בזקף קטן), אז שמעתי קול המולה כקול מחנה, היה קול ההמולה והדבור כקול מחנה, ששם מחנה לא יבוא רק בעת שהם ערוכים בסדר המערכה לצבוא צבא איש על דגלו, ר”ל שאז יפעלו סדרי המערכת הערוכים כמחנה מסודרת, וההמולה והדבור הוא לפי קול המחנה, דהיינו לפי סדר המערכת, (הקול הוא קול פשוט והמולה הוא מלל ודבורים הרבה, כי בצד הא’ לא ישמעו רק קול אחד קול ה’ ההשגחיי, ובצד השני ישמעו קול ממללים רבים שהם חקי הטבע וסדריה), ג. בעמדם, שכבר בארתי (פסוק י”ט וכ”א) שבהילוך שילכו הכוכבים ממערב למזרח ימצאו השבתות ועכובים בדרכם, שנראה כאילו עומדים באמצע דרכם ונחים מתנועתם, והנה החוקרים יחסו זה לכח המושך אשר לכוכבים אחרים אשר יפגשו בדרכם, וישביתו מרוצתם, המסובבת מכח המושך של השמש, והנביא יאמר שגם זה בא ע”י החיות ורצון ה’ שבעת ירפו הכנפים הישרות של החיות, המקבלות הכח מעולם הכסא אשר עליהם ורפה ידם בעת ההיא להניע את האופן, כי לא יניעו את האופן רק ע”י הכח שמקבלים ממעלה מן הרקיע אשר על ראשם באמצעות הכנפים שהם פרושים ביושר אל הרקיע לקבל משם כח וגבורה, וז”ש שבעמדם הסבה לזה היא, מפני שאז תרפינה כנפיהם ולא קבלו כח מלמעלה, וע”כ עמדו ועמדו האופנים עמהם, כי בעמדם יעמודו (כנ”ל פסוק כ”א): 1:25: ויהי קול, עתה ספר כי יש עוד ענין רביעי, בעת שינהיג ה’ את עולמו בעצמו שלא באמצעות החיות, רק ה’ בשמים הכין כסאו, והוא יתן קול דברו על השמים והאופנים, שאז אין כח להחיות לעשות מאומה, כי אז יפעול ע”י השרפים אשר בעולם הכסא כמו שראה ישעיה, או שלא ע”י אמצעי כלל כמו שהיה בעת יציאת מצרים ובדור המדבר, וז”ש ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם ובעת שיצא הקול (לא מן החיות) רק מלמעלה מהם מהכסא או מהאצילות העליון, אז בעמדם תרפינה כנפיהם, אז עמדו מלפעול וכנפיהם לא יקבלו השפע מלמעלה: 1:26: וממעל לרקיע אשר על ראשם, אחר שהשיג את הרקיע שהוא הפרוכת והמסך המבדיל בין עולם הכסא ובין עולם החיות, וצפה בעולם הכסא אשר ממעל לרקיע, וראה כמראה אבן ספיר דמות כסא ר”ל דמות כסא כמראה אבן ספיר, לא כסא ממש רק דמיון של כסא, שכן נדמה בחזיונו, שראה דמות כסא המיוחד אל המלך לשבת עליו לשפוט מישרים ולהנהיג הנהגת מלכותו, כי משם תצא הנהגת מלכו של עולם ומשפטיו, והכסא נעשה מאבן ספיר, שהוא זך המראה עד שהוא כדמות אספקלריא ומראות הצובאות שיתראו בו התמונות הנצבות נוכחו כן עניני האלהות אשר בעולם הספירות אשר ממעל יתפלשו באור חוזר במראה המלוטשת וספיריית של הכסא, וכשהסתכל במראה ראה שעל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כמו מי שמסתכל במראה ורואה בו את השמש, שאינו מסתכל בגוף השמש עצמו רק בשמש המתראה במראה, כן הביט במראה האבן ספיר וראה בו שמלמעלה מהכסא גבוה מעל גבוה יתראה דמות כמראה אדם, שהוא אצילות הספירות אשר בם התלבש הוד והדר ועטה אור כשלמה, שהם שורש להנהגה שיסד להתנהג עם עולמו שהנביאים בגודל כחם דמו הצורה ליוצרה כמ”ש חז”ל במדרש, ודמהו לצורת אדם, כמו שביארנו ענין זה באורך במק”א (וקצת ממנו רמזתי בקונטרס החרש והמסגר הנדפס בסוף ספר שירי הנפש), איך ערך ה’ וסדר קשרי הנהגת המציאות והאדם הגדול מיוחס ונערך אל האדם הקטן אשר נפשו אצולה מראש פינה למעלה מעולם הכסא, ושורש נשמתו למעלה עם המלך במלאכתו ישבו וכמ”ש חז”ל, ועליו אמר נעשה אדם בצלמנו, וכ”ז דייק ואמר דמות כמראה אדם, שהוא רק דמיון, כי נסבור את האזן לדמות הנהגתו המחשביית בחכמה בינה דעת ובהוצאת המדות כחסד דין ורחמים, הכל כתפארת אדם, וכ”ז לא ראה למעלה בעולם האצילות בעצמו רק ראה במראה, שעז”א כמראה אדם, עד שכח המדמה אשר דרך בו תעבור השפע הנבואיית, צייר ורשם במראה ציור האדם המקושר בנפש הנביא בכל כחותיו ומדותיו ואיך תנהיג נפשו את מרכבתה הקטנה, וצייר שכן הוא הנהגת ה’ את מרכבתו הגדולה, שהעולם הגדול עם העולם הקטן נערכים זל”ז, וה’ מזה הצד שהוא נפש העולמות ומנהיגן, שמזה הצד ראהו יחזקאל רוכב בערבות במרכבה, יש להנהגה זו ערך עם נפש האדם והנהגתה בגויה, ומצד שהוא נפש האדם הגדול שהוא העולם הנערך בכל פרקיו וסדוריו ומערכותיו כתפארת האדם ראה במראה דמיון ומשל של אדם כפי מה שתנהיג הנפש בכחותיה את גוייתה ומרכבתה ועולמה הקטן: 1:27: וארא כעין חשמל חלילה לשמוע אל דעת מהרי”א שהחשמל מורה על הסבה הראשונה, שמלבד שהוא נגד דעת המקובלים שהחשמל הוא בעולם היצירה, ונגד דעת חז”ל שהם חיות אש ממללות או עתים חשות ועתים ממללות, הוא נגד הכתוב שאמר ומתוכה כעין החשמל רק החשמל הם החיות שהם מחנה שכינה ששם קול דממה דקה, חשמל כנ”ל והם המקבלים השפע מלמעלה ומשפיעים אותה להחיות אשר הם מניעי האופנים. והנה במראה זו ראה החשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה מבואר שממראה מתניו ולמעלה לא ראה את החשמל עצמו רק את הבית אשר לה סביב שהוא נראה לו כמראה אש, משא”כ מ”ש ממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב משמע ששם ראה גוף החשמל, כי לא הזכיר מבית סביב, וכן משמע שהשיג תחלה ממראה מתניו ולמעלה ואח”כ השיג למטה, שזה הפך הסדר שסדר ההשגה היא מן הנגלה אל הנעלם ממנו, ומן הקל אל החמור, והמעלה בודאי נעלם ופנימי נגד המטה אך במראה אשר ראה בשנה הששית (לקמן סימן ח’) אמר בהיפך ואראה והנה דמות כמראה אש, ממראה מתניו ולמטה אש, וממתניו ולמעלה כמראה זהר כעין החשמלה, שם השיג כסדר ממטה מלמעלה, ממראה מתניו ולמעלה לא ראה בית סביב, ולא ראה שם אש, רק זהר כעין החשמלה ומבואר כי במראה זו לא השיג כל פנימיות החשמל רק ממראה מתניו ולמטה אבל ממראה מתניו ולמעלה לא השיג רק את הבית אשר לו סביב שהוא מתלבש בו לא את עצמותו, וע”כ סדר את המחזה מלמעלה למטה, כי את הלבוש קל יותר להשיג מלהשיג את הפנימית, אבל במראה השנית השיג כל פנימיות החשמל גם למעלה, וע”כ השיג מלמטה למעלה שמלמטה קל יותר להשיג. ולכן אמר שם שממראה מתניו ולמעלה ראה כמראה זהר לא אש, כי ממתניו ולמעלה מציין השפע שמקבל מעולם הכסא שלמעלה ושם קבל כמראה זהר לא אש שורף כי אין שריפה למעלה, רק ממראה מתניו ולמטה שרומז על השפע שיורד לתחתונים ראה כמראה אש שורף, כי היה ענין ההשגה במדת הדין וראה השריפה שתצא מן החיות אל האופנים לשרוף בית ה’, אבל פה שלא השיג פנימית השפע היורד מלמעלה רק הלבוש והבית שמתלבש בו, השיג שהבית אשר סביבו הוא ג”כ כמראה אש ומוכן לשרוף, וכן ממראה מתניו ולמטה, רק השיג שנוגה לו סביב, כי תכלית הדין היה להאיר ולרחם כנ”ל. (וידוע שבעולם היצירה שם עץ הדעת טו”ר, וע”כ השיג ממתניו ולמטה אש רק שנוגה לו סביב שהרע לתכלית טוב, וממראה מתניו ולמעלה זהר והכל טוב, כי רק רגליה יורדות מות, ובאשר טעו בזה המינים ואמרו מפלגא ולמטה דהורמין, הזהירו חז”ל על הדרישה בחשמל, ומעשה בתינוק שהיה מבין בחשמל וכו’ ומסיק שאני ינוקא דלאו ארח ארעא, ומשם קצץ אחר בנטיעות וטעה במט”ט שמט”ט הוא בעולם היצירה, ושני הט”ט הם הטוב שבעץ הדעת ורמון הוא הקליפה והרע, ור”מ שלמד תורה מאחר רמון מצא תוכו אכל שהם הט”ט טוב, וקליפתו רמון זרק, כי בתורתו מצא כתנות אור, שהוא הפשיט עור הנחש, ותקן את רבו באש שהוציא מקברו, והמ”י): 1:28: כמראה הקשת באר בסוף דבריו כי הנוגה אשר השיג שהוא האור החוזר מן האור העליון אור הנעלם המתפלש על המרכבה, נדמה בעניניו, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כמו שהאור שהוא אחד בעצמותו יתראה מחולק בהתפלשו על הענן בשבעה גוונים כן האור המיוחד בשרשו יתראה מחולק בהבקעו על הנהגת התחתונים בשבעה גוונים הידועים אשר יתנוצץ באור הספירות בשבעה אורות מאירות וכמו שאור הקשת אין לו מציאות בהענן עצמו רק יתרשם עליו ע”י שיתפלש אור השמש ונאחז בעבים וחוזר לאחוריו ויתדמה כמראה הקשת, כן בהתפלש אור העליון על החיות שהם בעב הענן לערכו יתגלה האור להתראה כמו שראהו במחזה באור חוזר, וכמו שלא יתהוה מחזה הקשת אם יעבור האור בלא עיכוב, רק בפגשם בעב הענן, כן בפגוש האור האלהי, שהוא אור שכלי לא יתיחס לו גוון וכל תמונה, ותפלש על נפש הנביא הנתונה בעב וענן שהוא כח המדמה, שממנו יחזור באור חוזר להתרשם על כח השכלי, יתרשם האור ע”י כח הדמיוני במחזות אלה שראה דמותם במראה, כקשת המתרשם בענן ביום הגשם שהוא נוגה החוזר מן האור העצמי, שזה גדר שם נוגה שאינו אור עצמי רק אור חוזר, וז”ש כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה’, שאינו המראה כמו שהוא בעצם רק מראה הדמות, שכן ידמהו המדמה בעת החזיון, בעת יתרשם האור עליו וישוב אל הכח השכלי, ולכן ואראה ואפול על פני נתבטלו חושיו וכחתיו ונשאר כח הדמיוני מתבודד לחזות ולהשפיע על כח השכלי, שמצד זה ראו הנביאים מחזות ודמיונות כמ”ש המורה בכ”מ, ואז ואשמע קול מדבר, הגיעו דבור הנבואיי: 2:2: ותבא בי רוח שאחר שנבטלו חושיו וכחותיו בנפלו על פניו כתיב ואשמע קול מדבר, ר”ל שלא שמע רק הקול ולא הבין הדברים לכן חזק אותו ברוח והעמידהו על רגליו, ואז ואשמע את המתדבר אלי והבין דבריו: 2:3: שולח אני אותך אל כל בני ישראל ר”ל ישראל אין דרכם למרוד בה’ אבל אם מרדו אינם קרובי תשובה וקשה להשיבם, והגוים דרכם למרוד בה’ אבל הם קרובי תשובה ע”י הנביא ומעשה נינוה יוכיח, א”ל שהם י”ל שני חסרונות שהם בני ישראל ולא יקבלו דברי הנביא, ובמעשיהם הם גויים המורדים, ולא מעתה רק אבותם פשעו, והם מרדו שהמרד גדול מן הפשע וזה נמשך עד עצם היום הזה: 2:4: והבנים י”ל עוד חסרון, שהם קשי פנים להכחיש דברי הנביא מה שיוכיחם מצד השכל וחזקי לב לבל ייראו אם יתרה בם בעונשי ה’ ופורענות, בכ”ז אני שולח אותך אליהם, ואמרת אליהם כה אמר ה’ שעקר תכלית השליחות הוא שתאמר להם שאתה נביא ה’ למען ידעו שה’ שולח אליהם נביא ומשגיח בענינם, לבל יאמרו כי הנם ככל העכו”ם בלתי מושגחים מה’, ובזה תפיק התכלית, כי והמה בין אם ישמעו ובין אם יחדלו מלשמוע ע”י שבית מרי המה עכ”פ ידעו כי נביא היה בתוכם: 2:6: ואתה בן אדם (ציוי ב’) באשר הנבואות שישלח על ידו אל העם יהיו דברים קשים צוה בל ירא מהם שיעשו לו רע, ואף מדבריהם אף שידברו לעשות לך רע בכ”ז לא תירא כי הגם כי סרבים וסלונים אותך שיסרבו לשמוע ויקיצו לך כסילון מכאיב, ואף אם אל עקרבים אתה יושב שירצו לעקצך עקיצת עקרב, בכ”ז מדבריהם אל תירא שידברו להרוג אותך, ואף מפניהם אל תחת ולא תשפל בעיניך נגדם, כי בית מרי המה ולא יוכלו לך, וע”כ ודברת את דברי אליהם לא תדלג דבר מדברי מחמת יראה, בין אם ישמעו ובין אם יחדלו מצד כי מרי המה לא תחשוב שמוטב שלא לומר דבר שאינו נשמע ושיהיו שוגגין ולא מזידין, כי בל”ז הם מרי ומזידין: 2:8: ואתה בן אדם (ציוי ג’) שמע את אשר אני מדבר אליך, שהוא עצמו ישמע לדבר ה’ ולא ילמד ממעשי העם, ולא ימרה כבית המרי פצה פיך ואכל המליצה שישובו דברי ה’ להיות אצלו קנין עצמי דבוק בנפשו כמו שישוב המזון להיות גוף עצם הניזון: 2:9: ואראה והנה יד שלוחה אלי ראה שהנבואה השלוחה אליו נצטיירה כדמות מגלת ספר שהוא ספר העשוי בגלילה: 2:10: ויפרש אותה לפני, מפני שהיתה נגללת פרש אותה, ר”ל, א. שהגיע הנבואה אליו באופן שישיג אותה וידעה, לא כמ”ש ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר וכו’, ב. ראה שהיא כתובה פנים ואחור רצה לומר שיש בה נגלה ונסתר, ג. שכתוב אליה קינים והגה והי שה’ הכין שפטים לממרים מצותיו ולא ישמעו אל דבריו: 3:1: אכול את המגלה הזאת כי מפני שראה כתוב עליה קנים והגה שהיא יראת העונש והמקבל דבר ה’ מפני הכרח העונש אינו קנין דבוק בנפש ולא תתקיים אצלו, א”ל שיאכל את המגלה עד שתבא אל תוך מעיו ותכתב על לוח לבו, כמ”ש ותורתך בתוך מעי, ועל לוח לבם אכתבנה, וז”ש אכל ולך דבר: 3:2: ואפתח את פי ויאכילני, כי אי אפשר להגיע אל מדרגה זאת מעצמו רק על ידי עזר ה’: 3:3: ויאמר בטנך תאכל לא כאוכל בפיו לבד רק שירדו חדרי בטן ומעיך תמלא שלא תתקיים התורה עם מחשבות אחרות מהבלי עולם רק בטנך תמלא את המגלה שלא ימצא בקרבך רק דבר ה’ לבד ותהי בפי כדבש למתוק שמלבד הטוב שמצא בדברי ה’ מצא בם גם הערב לחיך, כמ”ש ומתוקים מדבש ונופת צופים: 3:4: ויאמר, לך בא אל בית ישראל (צוהו ציוי רביעית), ודברת בדברי אליהם כי בני הגולה הורגלו לדבר בלשון כשדים ולשון העמים, צוה אל הנביא שידבר דבריו בלה”ק כמו שקבל מה’, ולא תאמר שתצטרך לדבר בלשון כשדים שאין אתה מבין אותה: 3:5: כי לא אל עם עמקי שפה ר”ל כי הם מבינים לשון הקדש: 3:6: לא אל, ואל תאמר כי תצטרך לדבר נבואתי בלשון כשדים כדי שיבינום גם הגויים, כי לא אל עמים רבים עמקי שפה אתה שלוח אשר לא תשמע דבריהם ותצטרך ללמוד לשון כשדים, ובכל זאת אני אומר לך גם אם לא אליהם שלחתיך והגם שאין נבואתך מיוחדת אליהם בכל זאת המה ישמעו אליך כשיודע להם נבואתך ישמעו ויקבלו, ורק בית ישראל לא יאבו לשמע אליך וזה לא מצד שאין מבינים לשונך לשון יהודית רק מצד כי אינם אובים לשמוע אלי ולכן יאמרו אמתלא שאין מבינים לשון הנביא, כי כל בית ישראל חזקי מצח להכחיש הראיות והמופתים ע”י עזות מצח, וקשי לב בל ייראו מן העונשים המיועדים להם מפי הנביא: 3:8: הנה נתתי את פניך חזקים בל תירא מרעתם, ואת מצחך חזק בל תבוש מפניהם: 3:9: כשמיר שהגם שהוא בעצמו חלוש בכ”ז הוא חזק מצר בדרך הסגוליי שיש בו לבקע צור החלמיש, כן נתתי מצחך שתנצחם בצד הסגולה האלהית שיש בך, לא תירא אותם מרעתם ולא תחת לא תשפל בעיני עצמך לפניהם מצד היותם רבים ונכבדים, כי בית מרי המה ויתבטלו נגדך: 3:10: ויאמר אלי (ציוי חמישית הודיעו למי נשתלח) קח בלבבך כי הנביא הזה השיג מחזות הרבה כמו מעשה המרכבה ובנין העתיד, אמר שיקח הדברים בלבבו כי לזה צריך הכנת הלב, ובאזניך שמע מה ששלחו בשליחות להוכיחם: 3:11: ולך בא אל הגולה הודיעו שאינו שלוח אל בני יהודה היושבים בארץ ישראל כי לשם היה ירמיה מיועד לנבאות רק אל בני הגולה. ולא שילך לנבאות להעמים רק אל בני עמך, כי גם הנבואות שנבא אל הגוים לא נצטוה להודיע הנבואות להעמים כמו שנצטוה ירמיהו (סי’ כ”ו) רק שיודיעם אל בני ישראל, ודברת אליהם באורך, ותאמר אליהם שלא מלבך דברת רק כה אמר ה’: 3:12: ותשאני רוח רוח ה’ נשא אותו למעלה ואשמע אחרי קול רעש גדול כי אז נסתלקה המרכבה ללכת למקומה, צייר ששמע קול רעש שמורה שהליכת המרכבה עתה הוא להרעיש ממלכות ברוך כבוד ה’ ממקומו ר”ל הגם שיסתלק הכבוד מבהמ”ק והברכה והשפע לא תרד מירושלים כי שם צוה ה’ את הברכה עד עתה, בכ”ז הוא מקור הברכה במקומו אשר הוא שם: 3:13: וקול כנפי החיות שמע כי החיות נשאו כנפיהם, שזה מורה על ההנהגה שלא כסדר המערכת (כנ”ל א’ ז’), כי מה שיעד עתה להפך כסא ממלכות ולהרגיז גוים לא התחייב ע”פ המערכת רק היה ענין השגחיי מאת ה’, ובאופן זה קבלו החיות הכח מלמעלה בכנפיהם, והשיקו הכנפים אשה אל אחותה שהוא הורדת השפע והכח למטה (כנ”ל א’ כ”ג), וקול רעש גדול שזה הכח שקבלו והשפיעו אז לעשות רעם ורעש ומלחמה וקול גדול: 3:14: ורוח נשאתני ותקחני כי תחלה נשאתו באויר במקומו ועתה נשאתו לרום והוליכה אותו ממקום זה, ואלך מר בחמת רוחי שרוח הנביא מצד עצמו היה מלא מרורות כי ראה הרעה העתידה לבא, רק שיד ה’ וכח הנבואה היתה חזקה עליו לעוררהו בכח גדול אל השליחות: 3:15: ואבא אל הגולה למקום הנקרא תל אביב, והגם שאשב במקום אשר הם יושבים שם, ר”ל בין העם, והגם שאשב שם שבעת ימים, בכ”ז ישבתי משמים בתוכם ולא דברתי דבר כי לא הגעתני דבר ה’ בפרטות: 3:17: צופה נתתיך, א”ל על שישב משמים ולא דבר דבר שבזה נפשות הוא חובל, כי הכין אות שיהיה לבית ישראל כצופה העומד בראש המגדל לראות אם יבא צר ואויב ולהזהיר את העם, אולם ואתה לא תזהירם מן חרב אדם, רק עת תשמע ממני דבר שהיא גזרת פורעניות והזהרת אותם ממני שישובו בתשובה: 3:18: באמרי והנה בכל האופנים אין לך להעלים נבואתך, א. ברשע העושה במזיד בשאט נפש וידעת כי לא יקבל דבריך, בכ”ז צריך אתה להזהירו, והנה בצד זה אני אומר לרשע מות תמות שאני גוזר עליו עונש מות, ואז אם לא הזהרתו להודיעו שנגזר עליו מיתה, או עכ”פ אם לא דברת להזהיר רשע מדרכו שתוכיחו על דרכו מצד השכל בדרך תוכחה כדי לחיותו, אז הוא רשע ר”ל בל תדמה כי טוב שלא תזהירו אחר שידעת שלא יקבל דברך מוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד, לא כן, כי בהפך שהוא רשע בעונו ימות, א. שימות, ב. שימות רשע, ולא יזכה בזה שהיה שוגג, ודמו מידך אבקש כי אולי היה שב מרשעו: 3:19: ואתה אמנם אם הזהרתו ולא שב בין מרשעו הקודם, ובין מדרכו הרשעה להבא, כי עוד הולך בדרך רשע, אז אל תחשוב שמת על ידך יען שנעשה מזיד, כי הוא רשע בעונו ימות ואתה אינך חייב בדבר, ובהפך אתה את נפשך הצלת במה שהזהרתו: 3:20: ובשוב (ענין ב’) מי שהוא צדיק ויצא מצדקו לעשות איזה עול בשוגג, וז”ש ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול, שהוא עול רק לפי ערך צדקו, שאצלו ה’ מדקדק כחוט השערה ושגגות נעשות לו כזדונות, ואם היה רשע עושה עבירה כזאת לא היה נענש ע”ז וז”ש ונתתי מכשול לפניו הגם שהוא רק מכשול שנכשל בשוגג, בכ”ז אני נותנה לפניו, לפי ערכו, שלפי ערכו יוחשב לחטא באופן שהוא ימות, הוא מצד ערכו מתחייב מיתה, מה שאחר לא היה נענש על דבר כזה, בל תחשוב שעל דבר קטן כזה אינך מחויב להזהיר, א. מצד שהוא שוגג, ב. מצד שזכיותיו יגינו עליו ולא יענש, דע כי לא כן הוא, רק אם לא הזהרתו א. בחטאתו ימות שימות על חטאת השוגג, ב. שזכיותיו לא יגינו עליו כי לא תזכרנה צדקותיו אשר עשה להצילו על ידיהם מעונש, וממילא דמו מידך אבקש: 3:21: ואתה כי הזהרתו מצד שהוא צדיק, לבלתי חטא אף חטא קטן שוגג מצד שהוא צדיק והשוגג יחשב לו לזדון, ועי”כ והוא לא חטא את החטא השוגג, אז תרויח בשתים א. כי הוא חיה יחיה כי נזהר כי בודאי ישמע לדבריך ותציל נפשו, ב. ואתה את נפשך הצלת, (וגם אמר ואתה כי הזהרת צדיק, ר”ל בל תחשוב שלא ישמע אליך וא”כ עי”ז יתהפך להיות רשע, כי גם שתזהיר אותו יהיה צדיק כי בודאי ישמע לדבריך): 3:22: קום צא אל הבקעה, א. כדי שיתבודד ויהיה מוכן לנבואה, ב. שהעם לא היו ראוים שתחול רוח ה’ על הנביא בהיותו ביניהם: 3:23: כבוד ה’ עומד הראה לו שנית איך השכינה הגם שמוכנת ללכת לירושלים להחריבה, עודו בין הגולה להשגיח עליהם: 3:24: בא הסגר טרם תחל לנבאות תצטרך להסגר כל ימי המצור שצוהו בסי’ שאח”ז כדי לשאת ע”י שכיבתו על צדו את עון יהודה וישראל: 3:25: הנה נתנו עליך עבותים, כמ”ש לקמן (ד’ ח’) והנה נתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צדך ואחר שהוא בחטאם, דומה כאילו הם נתנו עליך עבותים ולא תצא בתוכם, ואף אם הם יבואו אליך: 3:26: ולשונך אדביק אל חכך, ולא תהיה להם אף לאיש מוכיח הגם שלא תדבר דברי נבואה רק דברי תוכחת השכל גם באופן זה לא תוכיח כי בית מרי המה ובודאי לא ישמעו תוכחות: 3:27: ובדברי אותך שהוא אחר שתגמר המעשים שנצטוה לעשות בסי’ ד’ ובסי’ ה’, אז אפתח את פיך, אולם אז לא תוכיחם כאיש מוכיח תוכחת מוסר משכלו, רק תאמר אליהם מאמר קצר, כה אמר ה’ השומע תוכחת מוסר יזכה שישמע כי חיה יחיה, והחדל משמוע מוסר, יחדל מן העולם זאת אמר ה’:

דמויות

מיקום

אפיונים

אפיון - נבואה וחלום | מרכבת האש — חזון הכרובים, האופנים, ורקיע הקרח — פתיחה הפוצצת של ספר יחזקאל
אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “בן-אדם שלחתיך” — קריאת הנביא מתוך השמים הנפתחים; דיאלוג ראשוני על השליחות
אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “לך בא אל-בית ישראל” — פקודה ברורה; הנביא לא בוחר את שליחותו

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: שׁוּר (Strong’s H7793) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

תבנית השוואה: CT-003 — קריאת הנביא לשליחות כמו ישעיה (ו) ובמידה מה כירמיה (א) — החזון הפותח מעביר את הנביא ממצב רגיל לשליחות. אך ייחוד יחזקאל: הוא בגלות, לא בירושלים. ה׳ מגיע אליו בחו”ל — “לא ייתכן שהשכינה תהיה בגולה” (רד”ק) — ובכל זאת היא שם.

לפי רש”י: “ויהי בשלשים שנה” — יחזקאל עצמו היה בן שלשים (גיל כניסה לכהונה). סדר עולם: שלשים שנה מאז מצא חלקיה את ספר התורה.

ניווט

קודם:
אחרי: יח_004_001 - מצור ירושלים — לבנה ואבן הברזל

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

יח_001_001 - חזון המרכבה — ארבעה פנים לאחד