המילה בגבעת הערלות ופסח בגלגל
פסוקים
וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כׇּל־מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֡י אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן יָ֗מָּה וְכׇל־מַלְכֵ֤י הַֽכְּנַעֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַיָּ֔ם אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהֹוָ֜ה אֶת־מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵ֥י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־[עׇבְרָ֑ם] (עברנו) וַיִּמַּ֣ס לְבָבָ֗ם וְלֹא־הָ֨יָה בָ֥ם עוֹד֙ ר֔וּחַ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ עֲשֵׂ֥ה לְךָ֖ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וְשׁ֛וּב מֹ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל שֵׁנִֽית׃ וַיַּעַשׂ־ל֥וֹ יְהוֹשֻׁ֖עַ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וַיָּ֙מׇל֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־גִּבְעַ֖ת הָעֲרָלֽוֹת׃ וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כׇּל־הָעָ֣ם הַיֹּצֵא֩ מִמִּצְרַ֨יִם הַזְּכָרִ֜ים כֹּ֣ל׀ אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה מֵ֤תוּ בַמִּדְבָּר֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ כִּֽי־מֻלִ֣ים הָי֔וּ כׇּל־הָעָ֖ם הַיֹּצְאִ֑ים וְכׇל־הָ֠עָ֠ם הַיִּלֹּדִ֨ים בַּמִּדְבָּ֥ר בַּדֶּ֛רֶךְ בְּצֵאתָ֥ם מִמִּצְרַ֖יִם לֹא־מָֽלוּ׃ כִּ֣י׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה הָלְכ֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּמִּדְבָּר֒ עַד־תֹּ֨ם כׇּל־הַגּ֜וֹי אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִמִּצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם לְבִלְתִּ֞י הַרְאוֹתָ֣ם אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֤ה לַֽאֲבוֹתָם֙ לָ֣תֶת לָ֔נוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְאֶת־בְּנֵיהֶם֙ הֵקִ֣ים תַּחְתָּ֔ם אֹתָ֖ם מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־עֲרֵלִ֣ים הָי֔וּ כִּ֛י לֹֽא־מָ֥לוּ אוֹתָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁר־תַּ֥מּוּ כׇל־הַגּ֖וֹי לְהִמּ֑וֹל וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה עַ֥ד חֲיוֹתָֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת־חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיַּחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּגִּלְגָּ֑ל וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ׃ וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמׇּחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמׇּחֳרָ֗ת בְּאׇכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא׃
פירוש רש”י
5:1: אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה לְצַד שֶׁעָבְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא צַד שֶׁל מַעֲרָבִי, וְעַד עַכְשָׁיו הָיוּ בְּעֵבֶר מִזְרָחִי. 5:2: חַרְבוֹת צֻרִים כְּתַּרְגּוּמוֹ: אִזְמְלָוָן חֲרִיפִין, וְכֵן (תהלים פט מד): אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ, כְּשֶׁהַחֲרִיפוּת נֶהְפָּךְ לַצְּדָדִין וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ יָפֶה, וְכֵן (ישעיהו נד יז): כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ. | שֵׁנִית שֶׁמָּלוּ כְּבָר בְּלֵיל יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם קָהָל גָּדוֹל יַחַד, וְזוֹ פַּעַם שֵׁנִית, שֶׁכָּל הָאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית וְלֹא הָיָה לָהֶם יוֹם נוֹחַ לָמוּל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּיבָמוֹת (עא ב). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שם): שֵׁנִית זוֹ פְּרִיעַת מִילָה שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ. 5:3: גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת עַל שֵׁם הַמְּאוֹרָע נִקְרָא, שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין גִּבְעָה. 5:4: וְזֶה הַדָּבָר עַל יְדֵי דִּבּוּר מָל אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: סְבוּרִים אַתֶּם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ עֲרֵלִים, לֹא כָּךְ נֶאֱמַר לְאַבְרָהָם (בראשית יז ט): וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר וְגוֹמֵר (שם שם ח), וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ. | כָּל הָעָם הַיּוֹצֵא לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם כָּאן, שֶׁכֻּלָּם מֵתוּ, וְהֵם הָיוּ מוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֻלִים הָיוּ. 5:5: לֹא מָלוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּירַשְׁתִּי, שֶׁלֹּא נָשְׁבָה רוּחַ צְפוֹנִית, וְהֵם שֶׁמָּלוּ עַכְשָׁיו. 5:7: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם וְאֶת בְּנֵיהֶם שֶׁהֵקִים תַּחְתֵּיהֶם, הֵם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר, אוֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ. 5:8: וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם (תַּרְגּוּם:) בַּאֲתַרְהוֹן, וְלֹא צָרוּ עַל הָעִיר. | עַד חֲיוֹתָם מִן הַמַּכָּה. 5:9: גַּלּוֹתִי הֲסִירוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹ ‘רָעָה’ וְהוּא סִימָן שֶׁל דָּם, רוֹאִין אָנוּ אוֹתוֹ עֲלֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, וְהוּא שֶׁאָמַר משֶׁה בַּמִּדְבָּר (שמות לב יב): לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהוּא דַּם מִילָה, וּכְשֶׁמָּלוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ וּבָא אוֹתוֹ הַדָּם הוּסְרָה אוֹתָהּ הַחֶרְפָּה שֶׁעֲדַיִין עֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם הָיוּ מוֹנִים לָהֶם, כָּךְ דָרַשׁ רַבִּי משֶׁה הַדַּרְשָׁן. | גַּלּוֹתִי הֲסִירוֹתִי, כְּמוֹ: (תהלים קיט כב), גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה: (בראשית כט י), וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן. 5:11: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יוֹם הֲנָפַת הָעוֹמֶר, שֶׁהִקְרִיבוּ עוֹמֶר תְּחִלָּה וּמִז’ בַּאֲדָר שֶׁמֵּת משֶׁה, שֶׁפָּסַק הַמָּן, הָיוּ מִסְתַפְּקִין עַד עַכְשָׁיו מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם שֶׁלָּקְטוּ בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז לה): אֶת הַמָּן אָכְלוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַהֲלֹא מ’ שָׁנָה חָסֵר שְׁלשִׁים יוֹם, שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת יְרִידַת הַמָּן בְּט”ו בְּאִיָיר, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בַּחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ טַעַם מָן. 5:12: וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן לְפִיכָךְ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, אִם הָיָה לָהֶם מָן לֹא הָיוּ אוֹכְלִים מִן הַתְּבוּאָה, שֶׁהַמָּן הָיָה נוֹחַ לָהֶם, מָשָׁל אוֹמֵר לַתִּינוֹק: מִפְּנֵי מָה אַתָּה אוֹכֵל פַּת שְׂעוֹרִין, לְפִי שֶׁאֵין לִי פַּת חִטִּין, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְלֹא הָיָה עוֹד וְגוֹ’.
פירוש רד”ק
5:1: עד עברנו. עד עברם קרי והם דברי הכותב: 5:2: בעת ההיא. בעוד שהיו בגלגל צוה לו האל למול כדי שיעשו פסח כי בי’ לחדש עברו ובג’ ימים היה להם להיות נכונים לעשות הפסח ולהזות ולטבול כי טמאי מתים היו בהם ושיהיו נמולים כלם כדי שיקריבו הפסח בי”ד וארז”ל כי בי’ לחדש ביום בואם הזו כלם הזאה ראשונה שהיא הזאת ג’ ובערב הפסח עשו הזאה שנייה שהיא הזאת ז’ שהרי צריך בין הזאה להזאה ד’ ימים ומלו באלו ד’ ימים וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה ומפני מה לא מלו הילודים במדבר ארז”ל כי מ’ שנים שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית כי היכי דלא ליבדרו ענני כבוד לפיכך לא מלו כי רוח צפונית רפואה למכת דם וזולתה סכנה ואמר ביומא דעיבא וביומא דשותא לא מהלינן ולא מסוכרינן פירוש אין מלין ואין מקיזין שותא היא רוח קדים כי היא סכנה למוציא דם ואם יאמר אדם וכי כל יום ויום כשהזכר נמול אדם שומר לו רוח צפונית יש לומר הטעם כי בכל יום נושבת כמו שארז”ל ד’ רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כל אחד מהן וברוב הימים היא לבדה גוברת על שאר הרוחות לפיכך מלין בכל יום על הרוב ורוח צפונית היא המפזרת העננים כמו שכתוב רוח עברה ותטהרם ועל רוח צפונית הוא אומר כי אין יום בהיר וטהור אלא עם רוח צפונית וכן הוא אומר מצפון זהב יאתה ועם שאר הרוחות ימצאו העננים לרוב שאינן מתפזרות מפניהם ואף על פי שרוח צפונית עמהם כמו שאמרנו היא טפילה להם אבל בהיותה גוברת היא מפזרת העננים ולפי שבמדבר לא נשבה בטלו המילה ורז”ל לא אמרו טעם למה אין נשמרים עתה מלימול ביומא דשותא אבל אמרו כיון שהרגילו אינו מזיק וכן אמרו והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה’ ואם יאמר אדם יכול היה הקב”ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב”ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע”י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות ולא נוכל לומר כי שלא ברצון הש”י נמנעו מלימול הילודים במדבר כי לא ראינו שהוכיחם נביא על זה שלא מלו כל אותן שנים שהיו במדבר ומפני זה לא עשו גם כן פסח כי אם בשנה השנית שיצאו ממצרים לפי שהיו ערלים ומילת הזכרים אפילו מקצת מעכבת מעשות הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ויש דרש כי שבט לוי מלו במדבר וסמכו זה לפסוק ובריתך ינצורו ויש לפרש גם כן כי לפיכך לא מלו כל אותן השני’ לפי שנאמר על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו ולא היו יודעים יום נסעם ואם היו מלים הילודים והיו נוסעים יום המילה היו הנמולים בסכנה מפני הדרך וזה הוא שאמר כי לא מלו אותם בדרך כי הנה ראינו משה רבינו ע”ה איחר זמן מילת בנו בעבור הדרך וזהו שאמר כי לא מלו אותם בדרך ואם תאמר הנה ראינו שנענש משה על עכוב המילה ההיא כמו שכתוב ויבקש המיתו לא נענש אלא לפי שלא נתעכב במדין עד מול בנו ועד חיותו כי ביום נסעו לא נסע על פי הדבור כי אף על פי שאמר לו הקב”ה לך שוב מצרים לא אמר לו שיסע בו ביום והיה לו למול את בנו ולהתעכב עד חיותו ואחר כך ללכת מצרים במצות הבורא ועל כן הוכיחו בדרך על יד החולי ושמר לו עד שהיה במלון שיוכל למול שם ולהתעכב שם ומפני זה עשו פסח במדבר בשנה השנית כי מלו כלם לפי שלא היו בדרך כי לא נסעו כל אותה שנה כי עשו המשכן שם במדבר סיני ולא אמר כי לא מלו אלא הילודים בדרך וכל זמן שהיו במדבר סיני לא היו בדרך וזהו טעם הנכון בעיני: | עשה לך. תקן והכן כמו וימהר לעשות אותו ופירוש לך לעצמך שיהיה הוא המל ואחרים עמו כי לא יתכן שיהושע לבדו מל כל הערלים שהרי אמר לו חרבות צורים ואילו היה הוא המל לבדו די היה בחרב אחד ועוד בארבעה ימים היאך היה יכול יהושע לבדו למול כל הילודים במדבר זה לא יתכן או יתכן שלא מל הוא אחד מהם אבל צוה אותם למול ואמר לך כי עליו מוטל כי הוא היה מנהיגם ומה שאמר וימל כמו ויבן שלמה את הבית והדומים להם: | חרבות צורים. כתרגומו אזמלון חריפין איזמלים חדים וכן אף תשיב צור חרבו ונסמך המתואר אל התואר כמו מי המרים בני שלשים או יהיה צורים שם זולתי תאר ויהיה פירוש חרבות שיהיו להם חדודים: | ושוב מול את בני ישראל שנית. חזר פעם אחר פעם במחנה למול ולצותם למול ובאמרו ושוב מול אינו אומר פעם ושתים לבד אלא כמה פעמים עד שיגמר הדבר וכן ושבתי בבית ה’ שאחזור שם תמיד כל ימי חיי וכן באמרו שנית אינו דוקא פעם ושתים לבד אלא פעם אחר פעם עד שיגמר הדבר וכן כסיל שונה באולתו אינו פעם ושתים לבד אלא פעם אחר פעם כמה פעמים וכן ועם שונים אל תתערב שחוזרין פעם אחר פעם לרשעות כמה פעמים ויש מרבותינו ז”ל שאמרו כי אמר שנית על הפריעה כי לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ונדחו דברים אלו ואמרו כי שנית ר”ל על ציצין המעכבין את המילה שמזהירו שיחזור עליהם שנית ויראה כי נמולו היטב אבל פריעת המילה נתנה לאברהם אבינו וכן הוא אומר בבראשית רבה אברהם אבינו פרע את מילתו: 5:3: אל גבעת הערלות. כמו בגבעת וכן נפל אל המים כמו במים ואחרים רבים כמוהו ונקראת גבעת הערלות בעבור הערלות שנכרתו שם ומלת הערלות הוא משקל אחד כי מן ערלה יאמר ערלות כמו מן חכמה יאמר חכמות: 5:4: וזה הדבר אשר מל יהושע. וזה הדבר שבעבורו מל יהושע כי כל העם הילודים במדבר לא מלו אותם לפיכך נצטווה יהושע למולם: | כל אנשי המלחמה. ר”ל מבן עשרים שנה ומעלה כי אותם הם הפקודים ואותם מתו שהיו מולים זהו שאמר כי מולים היו והטעם להודיע כי זה שלא מלו לא בעבור שנשתכחה מהם מצות מילה במצרים או התרשלו עליה כי מולים היו כל העם היוצאים ואפילו לדברי בעל הדרש שאומר שהתרשלו במילה במצרים וסמך לפסוק גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו וכן מה שאמר בדמיך חיי פעמיים ר”ל שתי דמים דם פסח ודם מילה אעפ”כ בצאתם מלו כלם קודם שעשו הפסח וזהו שאמר כי מולים היו כל העם היוצאים והנה אותם שהיו מבן עשרים שנה ומעלה מתו במדבר ומבן עשרים שנה ומטה נשארו מולים ולא הוצרך יהושע למול אלא הילודים במדבר שלא היו יכולים למול בדרך כמו שפירשנו ופירוש לא מלו לא מלו אותם כי הוא פעל יוצא: 5:7: הקים. אשר הקים וכן לעם עליה בעבור זה עשה ה’ לי והדומים להם שיחסרו שי”ן או מלת אשר וטעם הקים כי הקב”ה הקים אותם תחת אבותם לירש הארץ כמו שאמר להם אתננה והם יירשוה: 5:8: תחתם. במקומם כמו שבו איש תחתיו: | חיותם. הרפאם כמו וימרחו על השחין ויחי: 5:9: חרפת מצרים. לפי שיצאו האבות ממצרים והיו הבנים ערלים כמו המצריים והערלה חרפה כמו שנאמר כי חרפה היא לנו: | גלגל. נכפלה בו הפ”א כי מן גלותי יאמרו גלל וכן דרך לשון הקדש בשמות הלקוחים מן הפעל להוסיף בו אות או לגרוע ממנו כמו נח מן ינחמנו שמואל כי מה’ שאלתיו וגם להפך סדר האותיות כמו יעבץ מן עצב: 5:11: ויאכלו מעבור הארץ. מהישן אכלו מצות וקלוי כי החדש היה אסור להם עד אחר הקרבת העומר בששה עשר בניסן ואפילו למצות מצה אסור מן החדש שאין מצות עשה דוחה את לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצדה ומאין היה להם ישן ממה שהיו תגרי אומות מוכרים להם ומלת מעבור מוכיח שהוא מן הישן כי אמר כי נקרא עבור הדגן שהוא משנים שעברו ושנה הבאה נקרא תבואה: | ממחרת הפסח. הוא ליל חמשה עשר בניסן ויומו כי הפסח קרב בארבעה עשר ומחרתו הוא יום חמשה עשר וכן בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל: 5:12: וישבת המן ממחרת. מאותו מחרת שזכר מאותו היום פסק המן כי לא היו צריכים שהרי אכלו מעבור הארץ מצות וקלוי בחמשה עשר בניסן ולדברי רז”ל שאמרו כי עד י”ו בניסן אכלו המן יהיה פירוש ממחרת ט”ו והוא י”ו כי אף על פי שאכלו בט”ו מצות וקלוי לא היה מספיק להם מה שמצאו מעבור הארץ ואותו היום אכלו גם מהמן ולמחרת שהוא י”ו בניסן אחר שהקריבו בו העומר והותרו בחדש מצאו הרבה מן החדש לאכול וז”ש ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | חידוש ברית המילה — הדור שנולד במדבר לא נימול, ועכשיו חוזרים לברית
- אפיון - קורבן | קורבן הפסח הראשון בארץ — כניסה לחיי חקלאות ומצוות התלויות בארץ
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֲשַׂר (Strong’s H6236) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “גבעת הערלות” נקראת כך לאחר שנערמו שם הערלות. סדר עולם רבה: המילה הייתה ב-י’ בניסן, פסח ב-י”ד בניסן.