היציאה מסיני
פסוקים
וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃
וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃
וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃
וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃
וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כׇּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃
וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃
וְרָאָ֤ה כׇל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כׇּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אׇהֳלֽוֹ׃
וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ {פ}
דמויות
מיקום
מפרשים
רש”י
33:1 — לך עלה מזה: אֶֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲלֵה; דָּ”אַ, כְּלַפֵּי שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַכַּעַס “לֶךְ רֵד” אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת רָצוֹן “לֵךְ עֲלֵה” (תנחומא): 33:1 — אתה והעם: כָּאן לֹא נֶאֱמַר וְעַמְּךָ: 33:2 — וגרשתי את הכנעני וגו’: ו’ אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו (תלמוד ירושלמי שביעית ו’): 33:3 — אל ארץ זבת חלב ודבש: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ לְהַעֲלוֹתָם: 33:3 — כי לא אעלה בקרבך: לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לְךָ וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ: 33:3 — כי עם קשה ערף אתה: וּכְשֶׁשְּׁכִינָתִי בְקִרְבְּכֶם וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי, מַרְבֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם זַעַם: 33:3 — אכלך: לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן: 33:4 — הדבר הרע: שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה וּמְהַלֶּכֶת עִמָּם: 33:4 — איש עדיו: כְּתָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּחוֹרֵב כְּשֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שבת פ”ח): 33:5 — רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך: אִם אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי בְּקַשְׁיוּת עָרְפְּכֶם אֶזְעֹם עֲלֵיכֶם רֶגַע אֶחָד – שֶׁהוּא שִׁעוּר זַעְמוֹ, שֶׁנֶּ’ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ”ו) – וַאֲכַלֶּה אֶתְכֶם, לְפִיכָךְ טוֹב לָכֶם שֶׁאֶשְׁלַח מַלְאָךְ: 33:5 — ועתה: פֻּרְעָנוּת זוֹ תִּלְקוּ מִיָּד – שֶׁתּוֹרִידוּ עֶדְיְכֶם מֵעֲלֵיכֶם: 33:5 — ואדעה מה אעשה לך: בִּפְקֻדַּת שְׁאָר הֶעָוֹן אֲנִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ: 33:6 — את עדים מהר חורב: אֶת הָעֲדִי שֶׁהָיָה בְיָדָם מֵהַר חוֹרֵב: 33:7 — ומשה: מֵאוֹתוֹ עָוֹן וָהָלְאָה, 33:7 — יקח את האהל: לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא – לוֹקֵחַ אָהֳלוֹ וְנוֹטֵהוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; אָמַר מְנֻדֶּה לָרַב מְנֻדֶּה לַתַּלְמִיד (תנחומא): 33:7 — הרחק: אַלְפַּיִם אַמָּה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּ’ אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה (יהושע ג’): 33:7 — וקרא לו: וְהָיָה קוֹרֵא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, הוּא בֵּית וַעַד לִמְבַקְּשֵׁי תוֹרָה: 33:7 — כל מבקש ה’: מִכָּאן לִמְבַקֵּשׁ פְּנֵי זָקֵן כִּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה (תנחומא): 33:7 — יצא אל אהל מועד: כְּמוֹ יוֹצֵא. דָּ”אַ וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ – אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים מְקוֹם שְׁכִינָה, חַבְרֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם הֲרֵי הוּא בְאָהֳלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה: 33:8 — והיה: לְשׁוֹן הוֹוֶה: 33:8 — כצאת: מֹשֶׁה מִן הַמַּחֲנֶה לָלֶכֶת אל האהל: 33:8 — יקומו כל העם: עוֹמְדִים מִפָּנָיו, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַד שֶׁנִּתְכַּסָּה מֵהֶם: 33:8 — והביטו אחרי משה: לְשֶׁבַח – אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח שֶׁהַשְּׁכִינָה תִכָּנֵס אַחֲרָיו לְפֶתַח אָהֳלוֹ: 33:9 — ודבר עם משה: כְּמוֹ וּמְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה; תַּרְגּוּמוֹ וּמִתְמַלֵּל עִם מֹשֶׁה שֶׁהוּא כְּבוֹד שְׁכִינָה, כְּמוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז’), וְאֵינוֹ קוֹרֵא מְדַבֵּר אֵלָיו; כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא מִדַּבֵּר, פִּתְרוֹנוֹ הַקּוֹל מִדַּבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְהַהֶדְיוֹט שׁוֹמֵעַ מֵאֵלָיו, וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא מְדַבֵּר מַשְׁמַע שֶׁהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר עִם הַהֶדְיוֹט: 33:10 — והשתחוו: לַשְּׁכִינָה: 33:11 — ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים: וּמִתְמַלֵּל עִם מֹשֶׁה: 33:11 — ושב אל המחנה: לְאַחַר שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ הָיָה מֹשֶׁה שָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְלַמֵּד לַזְּקֵנִים מַה שֶּׁלָּמַד; וְהַדָּבָר הַזֶּה נָהַג מֹשֶׁה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְי”ח שָׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְדָן אֶת הַחוֹטְאִים, וּבְי”ט עָלָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם וְגוֹ’ (שמות ל”ב), וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּ’ וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ וְגוֹ’ (דברים ט’), וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל נֶאֱמַר לוֹ וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי (שמות ל”ד), לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – וְעָשָׂה שָׁם מ’ יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְגוֹ’ – מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן, אֱמֹר מֵעַתָּה אֶמְצָעִיִּים הָיוּ בְכַעַס – בְּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי נִתְרַצָּה הַקָּבָּ”ה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם, וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה סָלַחְתִּי, וּמָסַר לוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְיָרַד וְהִתְחִיל לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וַעֲשָׂאוּהוּ עַד אֶחָד בְּנִיסָן, וּמִשֶּׁהוּקַם לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ עוֹד אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד (תנחומא): 33:11 — ושב אל המחנה: תַּרְגּוּמוֹ וְתָיֵב לְמַשְׁרִיתָא, לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, וְכֵן כָּל הָעִנְיָן, וראה כל העם – וְחָזַן, ונצבו – וְקָיְמִין, והביטו – וּמִסְתַּכְּלִין, והשתחוו – וְסָגְדִין. וּמִדְרָשׁוֹ: ודבר ה’ אל משה – שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה, אָמַר לוֹ אֲנִי בְכַעַס וְאַתָּה בְכַעַס, אִם כֵּן מִי יַקְרִיבֵם? (תנחומא):
מלבי”ם
33:1 — וידבר ה’, הנה בארבעים יום שהיה בהר צוהו על מעשה המשכן, כמו שהסכימו רוב המדרשים והמפרשים שצווי מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים, וכשירד משה מן ההר היה מוכן לעשות את המשכן כ”ז שלא הגיעהו צווי אחר, והודיע לו ה’ כי עתה אחר חטא העגל לא יתעכב בכאן לעשות את המשכן כי לא ישרה עוד שכינתו בתוכם מעתה, לכן אמר לו ה’ שיעלה מזה תכף ולא יעשה עוד את המשכן, כי אין לוחות ואין ארון ואין שכינה, לכן יעלה תכף מזה, כי אינם ראויה להיות עוד במקום הזה ששרתה שם שכינה, וגם העליה לכבוש את הארץ לא תהיה בזכותם רק בזכותך, ועז”א אתה והעם, ובשביל שבועת האבות שעז”א אל הארץ אשר נשבעתי: 33:2 — ושלחתי, אמנם שכינתי לא תעלה בקרבם, רק אשלח לפניך מלאך, וכבר בארנו בפרשת משפטים שיש הבדל בין מלאך זה ובין המלאך שא”ל בפרשת משפטים, שהראשון היה מלאך שאדוניו אתו, וה’ הולך עמהם עם מלאכיו שעז”א, שם כי שמי בקרבו, לא כן מלאך זה הוא מלאך שאין אדוניו אתו, ואמר לו שבכ”ז לא תחוש שלא יספיק לכבוש את הארץ, כי וגרשתי את הכנעני, וכן בל תחוש שעי”כ יהיה גרעון בטוב הארץ, עז”א, 33:3 — אל ארץ זבת חלב ודבש, שבכ”ז תתן הארץ פריה למעלה מן הטבע באמצעות המלאך, שיש כח בידו לשדד את המערכה, ובאר שהטעם מה שישלח מלאך שאין אדוניו אתו ושחוזר בו ממה שצוה תחלה שיתעכבו פה עד אחר מלאכת המשכן, כי א”צ עוד למשכן ולמלאך ששמי בקרבו כי לא תשרה שכינה ביניהם, ועז”א כי לא אעלה בקרבך, כי אם יהיה מלאך שאדוניו אתו וישרה שכינתו ביניהם לא ישא עון כמ”ש למעלה כי לא ישא לפשעכם, כי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ואחר שאתה עם קשה ערף ועלול לחטא, הוא לטובתכם שלא אלך עמכם, פן אכלך בדרך ולא אוכל לקיים שבועתי להאבות: 33:4 — וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, כבר באר הכוזרי כי ישראל היו מצפים ומשתוקקים להשראת השכינה, וכשעלה משה להר והבטיחם שיביא להם לוחות הברית שביניהם ישכון ה’ על כנפי הכרובים ויהיה להם דבר גשמי יקבילו נגדו תפלתם לה’, עמדו מצפים ע”ז כל המ”ם יום ולא הסירו מעליהם עדי עדיים שלבשו בעת שעמדו על הר סיני, וכאשר שלמו המ”ם יום וחשבו שמשה לא ישוב אליהם, טעו לעשות צורה מורגשת שלפי סברתם ישכון ה’ שם כמו על כנפי הכרובים, ועדיין היו מלובשים עדיים לכבוד ה’ שחשבו שישכון ביניהם בכבוד חונה בגויה, וכאשר נודע להם כי על ידי העגל אבדו כל תקותם, הסירו עדיים שהיו מלובשים בו בצפיתם לאלהים, אמנם רק העם ההמונים הסירו עדיים לא בני ישראל שהם החשובים והגדולים שביניהם כי הם לא חטאו כלל בעגל ועשו משפט בעובדיו, והם זכו לנבואה בעלותם בהר עם משה, וחשבו שהגם שקצף ה’ על כלל העם ויסיר שכינתו מהם, בכ”ז לא יסיר רוחו מהשרידים ויחידי סגולה. שגם בעת שהיו כל העולם עוע”א לא סרה שכינת ה’ מיחידים שהיו עובדי ה’: 33:5 — ויאמר ה’ אל משה אמור אל בני ישראל שהם זקני העדה והמעילים שבהם, אמור להם שגם אתם עם קשה ערף, גם אתם לא טובים מיתר העם, כי היה לכם להוכיח ולמסור נפשכם על זה. וא”כ אם רגע אחד אעלה בקרבך אף להשרות שכינתי על יחידי סגולה אכלה אותך כי חטא של יחידי סגולה גדול יותר לפי מעלתם, וגם שר”ל אחר שהכלל הם עם קשה עורף א”א להיות שכינתי על יחידים כי לא אוכל לבא כלל בקרב העם שאז אכלה החוטאים, ועתה הורד עדיך מעליך גם אתם. ואל תקוו שישכון ה’ על היחידים שהם בני ישראל, ועליכם לנהוג אבלות כיתר העם ואדעה מה אעשה לך, שבשלא אהיה ביניכם יארך אפי למועד שמור כמ”ש וביום פקדי: 33:6 — ויתנצלו, ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב. אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ”ל הוא כפשוטו כנ”ל, וי”מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ’ קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפלין, וזה תלוי בפלוגתת ר”י ור”ל בבכורות (דף ד’) אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ”ש בפרשת בא (סימן קטז), ור’ חננאל שי’ שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז”ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (שמואל א ט״ז:י״ד) ורוח ה’ סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ”ש בפירושי שם עיי”ש, וכבר באר האר”י ז”ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה’ לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מלכים ב ב׳:ג׳), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו. באחרונה, וע”כ בעת שאמר ה’ למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה: 33:7 — ומשה, אחר שראה משה שה’ סלק שכינתו מקרב העם אף להראוים לנבואה כמו אהרן ובניו והזקנים, ידע שגם עליו לא תשרה שכינה כ”ז שיהיה בקרב המחנה, וכמ”ש חז”ל שכ”ז שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, על כן לקח את האהל, ששם היה יושב לשפוט את העם וללמד להם חוקי ה’ [שהיה לו לזה אהל מיוחד נפרד מאהלו ששם ישבו ב”ב], ונטה לו מחוץ למחנה, כדי שיהיה הרחק מן המחנה, כי המחנה והמקום הקרוב אליה לא יבא ה’ שמה, וקרא לו אהל מועד שהוא יהיה מיועד לשכינת ה’, שעד עתה לא נקרא בשם זה כי היה ה’ בקרב כל המחנה וכל המחנה היה מיועד לשכינת ה’ כמ”ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו’, ועתה רק שם נתיעד ה’ אליו, והיה כל מבקש ה’ להשיג דבור ה’ ורצון מאתו יצא אל אהל מועד, כי בקרב המחנה לא היה נמצא השראת ה’: 33:8 — והיה, יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה’ ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה’ [אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה’ ובינם] היה להם משה לקדוש ה’ מכובד, כי הוא הקדוש והקרוב לאלהים, עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא ואיש הרוח שיחול עליו רוח קדושה, וגם בעברו מפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחדי משה ער בואו, כענין מ”ש הא דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר”מ מאחוריו, וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמדותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמ”ש חז”ל שהיה אומרים אשרי יולדתו וכו’: 33:9 — והיה כבא, בעת שבא האהלה שאז נתכסה מאתם, היה מטוב ה’ שעמוד הענן שבו השכינה לא נכנס לתוך האהל רק עמד פתח האהל, ועי”כ היה להם ענין אלהי שיקבילו נגדו תפלתם וההשתחויה לאלהים, שתשתחוו איש פתח אהלו והיה להם זה תחת מה שקוו שיביא להם דבר שיכוונו נגדו לה’: 33:11 — ודבר ה’, כבר בארנו כי משה היה מוכן בטבע לנבואה ככל הנביאים, רק שבדרך נס היתה נבואתו באספקלריא המאירה שהיא נבואת פנים אל פטם בלא מסך בינותם, וזה לא היה לו רק בעת שהיו ישראל במעלתם, ועתה בחטא העגל שירדו ישראל ממעלתם היה ראוי שגם נבואת משה תהיה באספקלריא שאינה מאירה ושלא ידבר עמו פנים אל פנים, רק ע”י שישראל הראו תשוקתם אל ה’ ואל משה בין בצאתו אל האהל בין בהשתחויה נגד הענן זה נחשב להם לזכות, וזה היה טענה על מעשה העגל כמ”ש הכוזרי כנ”ל, וע”כ לא נפל משה ממדרגתו בנבואה, א) שה’ דבר עמו פנים אל פנים בלא אספקלריא ומסך, ב) שהיה הדבור כאשר ידבר איש אל רעהו שהייה עומד על רגליו ולא נתבטלו חושיו כמנהג יתר הנביאים, רק תכף אחר הדבור שב אל המחנה להתעסק בעניני העם, מה שביתר הנביאים אחרי הנבואה הם מתעלפים וסר כחם מלעסוק במדיניות, אבל משרתו יהושע בן נון לא הגיע במדרגה זאת, רק לא יכול למוש מתוך האהל, שאף שלא הגיעתהו הנבואה בעצם, בכ”ז נפלה עליו חרדה מפחד ה’ כענין (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, כן נפלה עליו חרדה בעת שחלה הנבואה על משה עד שלא יכול למוש מתוך האהל ולא יכול לשוב אל המחנה כי נתבטלו כחות גופו ולא יכול לזוז ממקומו:
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה’ מדבר אל משה פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו — שיח האוהל
- אפיון - עונש וגלות | ה’ אומר “לא אעלה בקרבך” — ניכור אלוקי כעונש על חטא העגל
הערות
מקור: סדר עולם רבה פרק 5