חוקים וחוקי משפט

פסוקים

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃ כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃ אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃ וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חׇפְשִֽׁי׃ וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ {ס} וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃ אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־[ל֥וֹ] (לא) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נׇכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמׇכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ וְאִ֨ם־שְׁלׇשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ {ס} מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ וַאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃ {ס} וְכִֽי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהׇרְג֣וֹ בְעׇרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת׃ {ס} וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ {ס} וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ {ס} וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ {ס} וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ {ס} וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃ אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא׃ {ס} וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃ וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃ כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה׃ {ס} וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחׇפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ׃ וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחׇפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ {פ} וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃ וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃ אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף ׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל׃ {ס} וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ {ס} וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃ א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ {ס} כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃ אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃ אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃ אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ {ס} כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בְּעִירֹ֔ה וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ {ס} כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ {ס} כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃ אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃ עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ {ס} כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכׇל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃ שְׁבֻעַ֣ת יְהֹוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃ אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ {פ} וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃ אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ {ס} וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ {ס} מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ כׇּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ {ס} זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יׇֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כׇּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃ וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ {פ} אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ {ס} אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃ מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִֽי׃ כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃ וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃ {ס} לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃ לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃ וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ׃ {ס} כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃ {ס} כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ {ס} לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃ מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃ וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃ וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃ שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃ וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃ שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃ אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאׇסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כׇּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהֹוָֽה׃ לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃ רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ} הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמׇרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃ הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ׃ כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו׃

דמויות

משה (בן עמרם)

מיקום

הר סיני (מקום הפעולה)

אפיונים

אפיון - צדק וחוקים | ספר הברית — המשפטים הראשונים: עבד, נזק גוף, רצח, כיבוד הורים

מפרשים

רש”י

21:1 — ואלה המשפטים: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “אֵלֶּה” פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, “וְאֵלֶּה” מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי; וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת דִּינִין לְפָרָשַׁת מִזְבֵּחַ? לוֹמַר לְךָ, שֶׁתָּשִׂים סַנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּקְדָּשׁ (מכילתא): 21:1 — אשר תשים לפניהם: אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה לְמֹשֶׁה: לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לוֹמַר, אֶשְׁנֶה לָהֶם הַפֶּרֶק וְהַהֲלָכָה ב’ אוֹ ג’ פְּעָמִים, עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם כְּמִשְׁנָתָהּ, וְאֵינִי מַטְרִיחַ עַצְמִי לַהֲבִינָם טַעֲמֵי הַדָּבָר וּפֵרוּשׁוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ וּמוּכָן לֶאֱכֹל לִפְנֵי הָאָדָם (שם): 21:1 — לפניהם: וְלֹא לִפְנֵי גוֹיִם, וַאֲפִלּוּ יָדַעְתָּ בְדִין אֶחָד שֶׁהֵם דָּנִין אוֹתוֹ כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּבִיאֵהוּ בְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַמֵּבִיא דִּינֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גוֹיִם, מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּמְיַקֵּר שֵׁם עֲ”זָ לְהַשְׁבִּיחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים ל”ב) – כְּשֶׁאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים זֶהוּ עֵדוּת לְעִלּוּי יִרְאָתָם (תנחומא): 21:2 — כי תקנה עבד עברי: עֶבֶד שֶׁהוּא עִבְרִי; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַבְדּוֹ שֶׁל עִבְרִי – עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלְּקַחְתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד? וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם (ויקרא כ”ה), בְּלָקוּחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל בְּלָקוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל יֵצֵא בְּשֵׁשׁ? תַּ”לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי (דברים ט”ו), לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְאָחִיךָ: 21:2 — כי תקנה: מִיַּד בֵּית דִּין שֶׁמְּכָרוּהוּ בִגְנֵבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵית דִּין לֹא יֵצֵא בְשֵׁשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ (ויקרא כ”ה), הֲרֵי מוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כִּי תִקְנֶה? בְּנִמְכַּר בְּבֵית דִּין: 21:2 — לחפשי: לְחֵרוּת: 21:3 — אם בגפו יבא: שֶׁלֹּא הָיָה נָשׂוּי אִשָּׁה, כְּתַרְגּוּמוֹ אִם בִּלְחוֹדוֹהִי, וּלְשׁוֹן בְּגַפּוֹ – בִּכְנָפוֹ, שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא, יְחִידִי, בְּתוֹךְ לְבוּשׁוֹ – בִּכְנַף בִּגְדוֹ: 21:3 — בגפו יצא: מַגִּיד שֶׁאִם לֹא הָיָה נָשׂוּי מִתְּחִלָּה, אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים (קידושין כ’): 21:3 — אם בעל אשה הוא: יִשְׂרְאֵלִית: 21:3 — ויצאה אשתו עמו: וְכִי מִי הִכְנִיסָהּ שֶׁתֵּצֵא? אֶלָּא מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו (שם כ”ב): 21:4 — אם אדניו יתן לו אשה: מִכָּאן שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד רַבּוֹ לִמְסֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְיִשְׂרְאֵלִית? תַּ”לֹ הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּכְנַעֲנִית, שֶׁהֲרֵי הָעִבְרִיָּה אַף הִיא יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ – וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי שֵׁשׁ אִם הֵבִיאָה סִימָנִין יוֹצְאָה – שֶׁנֶּאֱמַר אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה (דברים ט”ו), מְלַמֵּד שֶׁאַף הָעִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ (מכילתא): 21:5 — את אשתי: הַשִּׁפְחָה: 21:6 — אל האלהים: לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם): 21:6 — אל הדלת או אל המזוזה: יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ”לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ”לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם): 21:6 — ורצע אדניו את אזנו במרצע: הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ”לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י”ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ”ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ”ב): 21:6 — ועבדו לעלם: עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ”לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ”ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט”ו): 21:7 — וכי ימכר איש את בתו לאמה: בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת – שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ”ט): 21:7 — לא תצא כצאת העבדים: כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֲבָל זוֹ לֹא תֵצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם לְחֵרוּתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ דְּמֵי עֵינָהּ אוֹ דְּמֵי שִׁנָּהּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל? תַּ”לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִיָּה לְעִבְרִי לְכָל יְצִיאוֹתָיו, מָה עִבְרִי יוֹצֵא בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, אַף עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, וּמַהוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים? לֹא תֵצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים כַּעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים; יָכוֹל הָעִבְרִי יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים? תַּ”לֹ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, מָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְרָאשֵׁי אֵבָרִים, אַף הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים (מכילתא): 21:8 — אם רעה בעיני אדניה: שֶׁלֹּא נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו לְכָנְסָהּ: 21:8 — אשר לא יעדה: שֶׁהָיָה לוֹ לְיַעֲדָהּ וּלְהַכְנִיסָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְכֶסֶף קְנִיָּתָהּ הוּא כֶסֶף קִדּוּשֶׁיהָ; וְכָאן רָמַז לְךָ הַכָּתוּב שֶׁמִּצְוָה בְּיִעוּד, וְרָמַז לְךָ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים (קידושין י”ח): 21:8 — והפדה: יִתֵּן לָהּ מָקוֹם לְהִפָּדוֹת וְלָצֵאת – שֶׁאַף הוּא מְסַיֵּעַ בְּפִדְיוֹנָהּ; וּמַה הוּא מָקוֹם שֶׁנּוֹתֵן לָהּ? שֶׁמְּגָרֵעַ מִפִּדְיוֹנָהּ בְּמִסְפַּר הַשָּׁנִים שֶׁעָשְׂתָה אֶצְלוֹ כְּאִלּוּ הִיא שְׂכוּרָה אֶצְלוֹ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁקְּנָאָהּ בְּמָנֶה וְעָשְׂתָה אֶצְלוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, אוֹמְרִים לוֹ, יוֹדֵעַ הָיִיתָ שֶׁעֲתִידָה לָצֵאת לְסוֹף שֵׁשׁ, נִמְצָא שֶׁקָּנִיתָ עֲבוֹדַת כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּשִׁשִּׁית הַמָּנֶה, וְעָשְׂתָה אֶצְלְךָ שְׁתֵּי שָׁנִים, הֲרֵי שְׁלִישִׁית הַמָּנֶה, טֹל שְׁנֵי שְׁלִישִׁיּוֹת הַמָּנֶה וְתֵצֵא מֵאֶצְלְךָ: 21:8 — לעם נכרי לא ימשל למכרה: שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרָהּ לְאַחֵר לֹא הָאָדוֹן וְלֹא הָאָב (שם): 21:8 — בבגדו בה: אִם בָּא לִבְגֹּד בָּהּ, שֶׁלֹּא לְקַיֵּם בָּהּ מִצְוַת יִעוּד, וְכֵן אָבִיהָ מֵאַחַר שֶׁבָּגַד בָּהּ וּמְכָרָהּ לָזֶה: 21:9 — ואם לבנו ייעדנה: הָאָדוֹן; מְלַמֵּד שֶׁאַף בְּנוֹ קָם תַּחְתָּיו לְיַעֲדָהּ אִם יִרְצֶה אָבִיו, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי בַּכֶּסֶף שֶׁקִּבֵּל אָבִיךְ בְּדָמַיִךְ: 21:9 — כמשפט הבנות: שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה (מכילתא): 21:10 — אם אחרת יקח לו: עָלֶיהָ: 21:10 — שארה כסותה וענתה לא יגרע: מִן הָאָמָה שֶׁיָּעַד לוֹ כְבָר: 21:10 — שארה: מְזוֹנוֹת: 21:10 — כסותה: כְּמַשְׁמָעוֹ. 21:10 — ענתה: תַּשְׁמִישׁ (כתובות מ”ז): 21:11 — ואם שלש אלה לא יעשה לה: אִם אַחַת מִשְּׁלֹשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ; וּמָה הֵן הַשָּׁלֹשׁ? יִיעָדֶנָּה לוֹ, אוֹ לִבְנוֹ, אוֹ יְגָרֵעַ מִפִּדְיוֹנָהּ וְתֵצֵא, וְזֶה לֹא יְעָדָהּ, לֹא לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ, וְהִיא לֹא הָיָה בְיָדָהּ לִפְדּוֹת אֶת עַצְמָהּ: 21:11 — ויצאה חנם: רִבָּה לָהּ יְצִיאָה לָזוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרִבָּה לָעֲבָדִים, וּמַה הִיא הַיְצִיאָה? לִמֶּדְךָ שֶׁתֵּצֵא בְסִימָנִין וְתִשְׁהֶה עִמּוֹ עוֹד עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, – וְאִם הִגִּיעוּ שֵׁשׁ שָׁנִים קֹדֶם סִימָנִין, כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁתֵּצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים (דברים ט”ו) – וּמַהוּ הָאָמוּר כָּאן וְיָצְאָה חִנָּם? שֶׁאִם קָדְמוּ סִימָנִים לְשֵׁשׁ שָׁנִים תֵּצֵא בָהֵן. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁתֵּצֵא אֶלָּא בְּבַגְרוּת? תַּ”לֹ אֵין כָּסֶף לְרַבּוֹת יְצִיאַת בַּגְרוּת; וְאִם לֹא נֶאֶמְרוּ שְׁנֵיהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר וְיָצְאָה חִנָּם זוֹ בַגְרוּת, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַחֲלֹק (מכילתא): 21:12 — מכה איש ומת: כַּמָּה כְתוּבִים נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת רוֹצְחִין, וּמַה שֶּׁבְּיָדִי לְפָרֵשׁ לָמָּה בָאוּ כֻלָּם, אֲפָרֵשׁ: 21:12 — מכה איש ומת: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם (ויקרא כ”ד), שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְלֹא מִיתָה, תַּלְמוּד לוֹמַר מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה; וְאִם נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְלֹא נֶאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּ”לֹ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה; וְעוֹד, אִלּוּ נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב, תַּ”לֹ וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה; וְעוֹד כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע, תַּ”לֹ מַכֵּה אִישׁ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ (מכילתא): 21:13 — ואשר לא צדה: לֹא אָרַב לוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן: 21:13 — צדה: לְשׁוֹן אָרַב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי” (שמואל א כ”ד); וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר צָדָה לְשׁוֹן “הַצָּד צַיִד” (בראשית כ”ז), שֶׁצִּידַת חַיּוֹת אֵין נוֹפֵל ה”א בְּפֹעַל שֶׁלָּהּ, וְשֵׁם דָּבָר בָּהּ צַיִד, וְזֶה שֵׁם דָּבָר בּוֹ צְדִיָּה, וּפֹעַל שֶׁלּוֹ צוֹדֶה, וְזֶה הַפֹּעַל שֶׁלּוֹ צָד. וְאוֹמֵר אֲנִי פִּתְרוֹנוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ – וּדְלָא כְמַן לֵהּ. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּחֵלֶק צָד צַיִד, וְאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ; וְאִם יֵשׁ לְחַבְּרוֹ בְּאַחַת מִמַּחְלָקוֹת שֶׁל צָד, נְחַבְּרֶנּוּ בְחֵלֶק “עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ” (ישעיהו ס”ו), “צִדָּה אוֹרֶה” (שמואל א כ’), “וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלֵּל” (דניאל ז’), אַף כָּאן אֲשֶׁר לֹא צָדָה – לֹא צִדֵּד לִמְצֹא לוֹ שׁוּם צַד מִיתָה; וְאַף זֶה יֵשׁ לְהַרְהֵר עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם לְשׁוֹן אוֹרֵב הוּא: 21:13 — והאלהים אנה לידו: זִמֵּן לְיָדוֹ, לְשׁוֹן “לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה” (תהילים צ”א), “לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן” (משלי י”ב), “מִתְאַנֶּה הוּא לִי” (מלכים ב ה’) – מִזְדַּמֵּן לִמְצֹא לִי עִלָּה: 21:13 — והאלהים אנה לידו: וְלָמָּה תֵצֵא זֹאת מִלְּפָנָיו? הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד “כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע” (שמואל א כ”ד); וּמְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מְשַׁל הַקָּבָּ”ה שֶׁהוּא קַדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם; וְהֵיכָן אָמְרָה תוֹרָה מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע? וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם, אֶחָד הָרַג שׁוֹגֵג וְאֶחָד הָרַג מֵזִיד, וְלֹא הָיוּ עֵדִים בַּדָּבָר שֶׁיָּעִידוּ, זֶה לֹא נֶהֱרַג, וְזֶה לֹא גָלָה, וְהַקָּבָּ”ה מְזַמְּנָן לְפֻנְדָק אֶחָד, זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד יוֹשֵׁב תַּחַת הַסֻּלָּם וְזֶה שֶׁהָרַג שׁוֹגֵג עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנוֹפֵל עַל זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד וְהוֹרְגוֹ, וְעֵדִים מְעִידִים עָלָיו וּמְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִגְלוֹת, נִמְצָא זֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה, וְזֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד נֶהֱרָג (מכות י’): 21:13 — ושמתי לך מקום: אַף בַּמִּדְבָּר, שֶׁיָּנוּס שָׁמָּה, וְאֵי זֶה מָקוֹם קוֹלְטוֹ? זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה (מכילתא): 21:14 — וכי יזד: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְגוֹ’ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ גּוֹי, וְרוֹפֵא שֶׁהֵמִית וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֵמִית בְּמַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְהָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וְהַשּׁוֹגֵג, תַּ”לֹ וְכִי יָזִד – וְלֹא שׁוֹגֵג, עַל רֵעֵהוּ – וְלֹא עַל גּוֹי, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְהָרוֹפֵא וְרוֹדֶה בְנוֹ וְתַלְמִידוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְזִידִין אֵין מַעֲרִימִין (מכילתא): 21:14 — מעם מזבחי: אִם הָיָה כֹהֵן וְרוֹצֶה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה תִּקָּחֶנוּ לָמוּת (יומא פ”ה): 21:15 — ומכה אביו ואמו: לְפִי שֶׁלִּמְּדָנוּ עַל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְתַשְׁלוּמִין וְלֹא בְמִיתָה, הֻצְרַךְ לוֹמַר עַל הַחוֹבֵל בְּאָבִיו שֶׁהוּא בְמִיתָה, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַבּוּרָה (סנהדרין פ”ה): 21:15 — אביו ואמו: אוֹ זֶה אוֹ זֶה: 21:15 — מות יומת: בְּחֶנֶק (מכילתא): 21:16 — וגנב איש ומכרו: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו (דברים כ”ד), אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁגָּנַב נֶפֶשׁ, אִשָּׁה אוֹ טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁגָּנְבוּ מִנַּיִן? תַּ”לֹ וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱ’ כָּאן וְגֹנֵב אִישׁ, אֵין לִי אֶלָּא גּוֹנֵב אִישׁ, גּוֹנֵב אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּ”לֹ גֹּנֵב נֶפֶשׁ, לְכָךְ הֻצְרְכוּ שְׁנֵיהֶם, מַה שֶּׁחִסֵּר זֶה גִּלָּה זֶה (סנהדרין שם): 21:16 — ונמצא בידו: שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ וּמְכָרוֹ, וְנִמְצָא כְבָר בְּיָדוֹ קֹדֶם מְכִירָה (שם): 21:16 — מות יומת: בְּחֶנֶק; כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה סְתָם חֶנֶק הִיא (וְהִפְסִיק הָעִנְיָן וְכָתַב וְגֹנֵב אִישׁ בֵּין מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְקַלֵּל אָבִיו, וְנִרְאֶה לִי הַיְנוּ פְּלוּגְתָּא, דְּמַר סָבַר מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה וּמַר סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן (שם)): 21:17 — ומקלל אביו ואמו: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו (ויקרא כ’), אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁקִּלֵּל אֶת אָבִיו, אִשָּׁה שֶׁקִּלְּלָה אֶת אָבִיהָ מִנַּיִן? תַּ”לֹ וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ סְתָם, בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל? לְהוֹצִיא אֶת הַקָּטָן (מכילתא): 21:17 — מות יומת: בִּסְקִילָה; וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר דָּמָיו בּוֹ בִּסְקִילָה, וּבִנְיַן אָב לְכֻלָּם בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ’), וּבִמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמַר דָּמָיו בּוֹ: 21:18 — וכי יריבן אנשים: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן, לֹא לָמַדְנוּ אֶלָּא דְּמֵי אֵבָרָיו אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי לֹא לָמַדְנוּ, לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ: 21:18 — ונפל למשכב: כְּתַרְגּוּמוֹ וְיִפֵּל לְבוּטְלָן – לְחֹלִי שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ: 21:19 — על משענתו: עַל בֻּרְיוֹ וְכֹחוֹ (מכילתא): 21:19 — ונקה המכה: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּהָרֵג זֶה שֶׁלֹּא הָרַג? אֶלָּא לִמֶּדְךָ כָאן שֶׁחוֹבְשִׁים אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּרְאֶה אִם יִתְרַפֵּא זֶה; וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: כְּשֶׁקָּם זֶה וְהוֹלֵךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ אָז נִקָּה הַמַּכֶּה, אֲבָל עַד שֶׁלֹּא יָקוּם זֶה לֹא נִקָּה הַמַּכֶּה (כתובות ל”ג): 21:19 — רק שבתו: בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי; אִם קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, רוֹאִין בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי כְאִלּוּ שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁהֲרֵי אַף לְאַחַר הַחֹלִי אֵינוֹ רָאוּי לִמְלֶאכֶת יָד וָרֶגֶל, וְהוּא כְבָר נָתַן לוֹ מֵחֲמַת נִזְקוֹ דְּמֵי יָדוֹ וְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּ’ יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: 21:19 — ורפא ירפא: כְּתַרְגּוּמוֹ – יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָרוֹפֵא: 21:20 — וכי יכה איש את עבדו או את אמתו: בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּ”לֹ כִּי כַסְפּוֹ הוּא, מַה כַּסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית; וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל מַכֵּה אִישׁ וָמֵת? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נָדוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לְעֵת פָּטוּר (מכילתא): 21:20 — בשבט: כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית? תַּ”לֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ (במדבר ל”ה), וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: מַה יִּשְׂרָאֵל חָמוּר אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִכָּהוּ בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית וְעַל אֵבֶר שֶׁהוּא כְדֵי לָמוּת בְּהַכָּאָה זוֹ, עֶבֶד הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן (מכילתא): 21:20 — נקם ינקם: מִיתַת סַיִף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית (ויקרא כ”ו): 21:21 — אך אם יום או יומים יעמד לא יקם: אִם עַל יוֹם אֶחָד הוּא פָּטוּר עַל יוֹמַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא כְיוֹמַיִם, וְאֵיזֶה? זֶה מֵעֵת לְעֵת (מכילתא): 21:21 — לא יקם כי כספו הוא: הָא אַחֵר שֶׁהִכָּהוּ, אַעַ”פִּ שֶׁשָּׁהָה מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם שֶׁמֵּת, חַיָּב: 21:22 — וכי ינצו אנשים: זֶה עִם זֶה, וְנִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה: 21:22 — ונגפו: אֵין נְגִיפָה אֶלָּא לְשׁוֹן דְּחִיפָה וְהַכָּאָה, כְּמוֹ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהילים צ”א), בְּטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם (ירמיהו י”ג) וּלְאֶבֶן נֶגֶף (ישעיהו ח’): 21:22 — ולא יהיה אסון: בָּאִשָּׁה: 21:22 — ענוש יענש: לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל; שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הָיְתָה רְאוּיָה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק לְהַעֲלוֹת בְּדָמֶיהָ בִּשְׁבִיל הֶרְיוֹנָהּ: 21:22 — ענש יענש: יִגְבּוּ מָמוֹן מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (דברים כ”ב): 21:22 — כאשר ישית עליו וגו’: כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַבַּעַל בְּבֵית דִּין לְהָשִׁית עָלָיו עֹנֶשׁ עַל כָּךְ: 21:22 — ונתן: הַמַּכֶּה דְּמֵי וְלָדוֹת: 21:22 — בפללים: – עַל פִּי הַדַּיָּנִים (מכילתא): 21:23 — ואם אסון יהיה: בָּאִשָּׁה: 21:23 — ונתתה נפש תחת נפש: רַבּוֹתֵינוּ חוֹלְקִים בַּדָּבָר, יֵשׁ אוֹמְרִים נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מָמוֹן אֲבָל לֹא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, שֶׁהַמִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתָה, וּמְשַׁלֵּם לְיוֹרְשָׁיו דָּמָיו כְּמוֹ שֶׁהָיָה נִמְכָּר בַּשּׁוּק (שם): 21:24 — עין תחת עין: סִמֵּא עֵין חֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ כַּמָּה שֶׁפָּחֲתוּ דָּמָיו לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן כֻּלָּם; וְלֹא נְטִילַת אֵבֶר מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק הַחוֹבֵל (בבא קמא דף פ”ג): 21:25 — כויה תחת כויה: מִכְוַת אֵשׁ; וְעַד עַכְשָׁו דִּבֵּר בְּחַבָּלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּחַת דָּמִים, וְעַכְשָׁיו בְּשֶׁאֵין בָּהּ פְּחַת דָּמִים אֶלָּא צַעַר, כְּגוֹן כְּוָאוֹ בִשְׁפוּד עַל צִפָּרְנָיו, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה רוֹצֶה לִטֹּל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כָּךְ (בבא קמא פ”ג): 21:25 — פצע: הִיא מַכָּה הַמּוֹצִיאָה דָם, שֶׁפָּצַע אֶת בְּשָׂרוֹ, נבר”ורא בְּלַעַז; הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא – אִם יֵשׁ בּוֹ פְּחַת דָּמִים, נוֹתֵן נֶזֶק, וְאִם נָפַל לְמִשְׁכָּב, נוֹתֵן שֶׁבֶת וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת וְצַעַר; וּמִקְרָא זֶה יָתֵר הוּא, וּבְהַחוֹבֵל דְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ לְחַיֵּב עַל הַצַּעַר אֲפִלּוּ בִמְקוֹם נֶזֶק – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ, אֵין פּוֹטְרִים אוֹתוֹ מִן הַצַּעַר, לוֹמַר, הוֹאִיל וְקָנָה יָדוֹ יֵשׁ עָלָיו לְחָתְכָהּ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, אֶלָּא אוֹמְרִים, יֵשׁ לוֹ לְחָתְכָהּ בְּסַם, שֶׁאֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ, וְזֶה חֲתָכָהּ בְּבַרְזֶל וְצִעֲרוֹ: 21:25 — חבורה: הִיא מַכָּה שֶׁהַדָּם נִצְרָר בָּהּ וְאֵינוֹ יוֹצֵא, אֶלָּא שֶׁמַּאֲדִים הַבָּשָׂר כְּנֶגְדּוֹ, וּלְשׁוֹן חַבּוּרָה טק”א בְּלַעַז, כְּמוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו (ירמיהו י”ג), וְתַרְגּוּמוֹ מַשְׁקוֹפֵי, לְשׁוֹן חֲבָטָה, בטדו”רא בְּלַעַז, וְכֵן שְׁדוּפוֹת קָדִים (בראשית מ”א), שְׁקִיפָן קִדּוּם – חֲבוּטוֹת בָּרוּחַ, וְכֵן עַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל שֵׁם שֶׁהַדֶּלֶת נוֹקֵשׁ עָלָיו: 21:26 — את עין עבדו: כְּנַעֲנִי, אֲבָל עִבְרִי אֵינוֹ יוֹצֵא בְשֵׁן וְעַיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: 21:26 — תחת עינו: וְכֵן בְּכ”ד רָאשֵׁי אֵבָרִים: אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם, וְהַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה שֶׁהוּא גִּיד הָאַמָּה. וְלָמָּה נֶאֱמַר שֵׁן וְעַיִן? שֶׁאִם נֶאֱמַר עַיִן וְלֹא נֶאֱמַר שֵׁן, הָיִיתִי אוֹמֵר מָה עַיִן שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ אַף כָּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ, וַהֲרֵי שֵׁן לֹא נִבְרָא עִמּוֹ; וְאִם נֶאֱמַר שֵׁן וְלֹא נֶאֱמַר עַיִן, הָיִיתִי אוֹמֵר אֲפִלּוּ שֵׁן תִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲלִיפִין, לְכָךְ נֶאֱמַר עַיִן (מכילתא): 21:28 — וכי יגח שור: אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (בבא קמא נ”ד): 21:28 — ולא יאכל את בשרו: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּ”לֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מלכים א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּתָּם וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: 21:29 — מתמל שלשם: הֲרֵי שָׁלֹשׁ נְגִיחוֹת (מכילתא): 21:29 — והועד בבעליו: לְשׁוֹן הַתְרָאָה בְעֵדִים, כְּמוֹ הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ (בראשית מ”ג): 21:29 — והמית איש וגו’: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִגַּח אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהֱמִיתוֹ בִנְגִיחָה, הֱמִיתוֹ בִנְשִׁיכָה, דְּחִיפָה, בְּעִיטָה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵמִית: 21:29 — וגם בעליו יומת: בִּידֵי שָׁמַיִם. יָכוֹל בִּידֵי אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא, עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ (סנהדרין ט”ו): 21:30 — אם כפר יושת עליו: “אִם” זֶה אֵינוֹ תָלוּי, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה” – לְשׁוֹן אֲשֶׁר, זֶה מִשְׁפָּטוֹ שֶׁיָּשִׁיתוּ עָלָיו בֵּית דִּין כֹּפֶר: 21:30 — ונתן פדין נפשו: דְּמֵי נִזָּק דִּבְרֵי רַ’ יִשְׁמָעֵאל, רַ’ עֲקִיבָא אוֹמֵר דְּמֵי מַזִּיק (מכילתא): 21:31 — או בן יגח: בֵּן שֶׁהוּא קָטָן: 21:31 — או בת: שֶׁהִיא קְטַנָּה; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, יָכוֹל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַגְּדוֹלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ בֵן יִגָּח וְגוֹ’, לְחַיֵּב עַל הַקְּטַנִּים כַּגְּדוֹלִים (שם): 21:32 — אם עבד, או אמה: כְּנַעֲנִיִּים: 21:32 — שלשים שקלים יתן: גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא, בֵּין שֶׁהוּא שָׁוֶה אֶלֶף זוּז בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְהַשֶּׁקֶל מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה זְהוּבִים שֶׁהֵם חֲצִי אֻנְקִיָא לְמִשְׁקָל הַיָּשָׁר שֶׁל קוֹלוֹנְיָ”א: 21:33 — וכי יפתח איש בור: שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה וְגִלָּהוּ: 21:33 — או כי יכרה: לָמָּה נֶאֱמַר? אִם עַל הַפְּתִיחָה חַיָּב עַל הַכְּרִיָּה לֹא כָל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה שֶׁהוּא חַיָּב (בבא קמא נ”א): 21:33 — ולא יכסנו: הָא אִם כִּסָּהוּ פָּטוּר; וּבְחוֹפֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּבֵּר הַכָּתוּב: 21:33 — שור או חמור: הוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר אָנוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ שׁוֹר שׁוֹר מִשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כ”ג), מַה לְּהַלָּן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ (דברים ה’) – אַף כָּאן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר, וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר וַחֲמוֹר אֶלָּא שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵלִים (בבא קמא נ”ג): 21:34 — בעל הבור: בַּעַל הַתַּקָּלָה; אַעַ”פִּ שֶׁאֵין הַבּוֹר שֶׁלּוֹ – שֶׁעֲשָׂאוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים – עֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב בְּעָלָיו לְהִתְחַיֵּב עָלָיו בִּנְזָקָיו: 21:34 — כסף ישיב לבעליו: יָשִׁיב לְרַבּוֹת שְׁוֵה כֶסֶף וַאֲפִלּוּ סֻבִּין (שם ז’): 21:34 — והמת יהיה לו: לַנִּזָּק; שָׁמִין אֶת הַנְּבֵלָה וְנוֹטְלָהּ בְּדָמִים וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַמַּזִּיק עָלֶיהָ תַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ (בבא קמא י’): 21:35 — וכי יגף: יִדְחֹף; בֵּין בְּקַרְנָיו, בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בְּרַגְלוֹ, בֵּין שֶׁנְּשָׁכוֹ בְשִׁנָּיו, כֻּלָּן בִּכְלַל נְגִיפָה הֵם, שֶׁאֵין נְגִיפָה אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה: 21:35 — שור איש: שׁוֹר שֶׁל אִישׁ: 21:35 — ומכרו את השור וגו’: בְּשָׁוִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר – שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁהֵמִית שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם – בֵּין שֶׁהַנְּבֵלָה שָׁוָה הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁהִיא שָׁוָה מְעַט, כְּשֶׁנּוֹטֵל זֶה חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת וְזֶה חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, נִמְצָא כָל אֶחָד מַפְסִיד חֲצִי נֶזֶק שֶׁהִזִּיקָה הַמִּיתָה; לִמְּדָנוּ שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, שֶׁמִּן הַשָּׁוִין אַתָּה לָמֵד לְשֶׁאֵינָן שָׁוִין, כִּי דִּין הַתָּם לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק – לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. אוֹ יָכוֹל אַף בְּשֶׁאֵינָן שָׁוִין בִּדְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן חַיִּים אָמַר הַכָּתוּב יֶחֱצוּ אֶת שְׁנֵיהֶם? אִם אָמַרְתָּ כֵן, פְּעָמִים שֶׁהַמַּזִּיק מִשְׂתַּכֵּר הַרְבֵּה, כְּשֶׁהַנְּבֵלָה שָׁוָה לִמָּכֵר לְנָכְרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדְּמֵי שׁוֹר הַמַּזִּיק, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב שֶׁיְּהֵא הַמַּזִּיק נִשְׂכָּר; אוֹ פְעָמִים שֶׁהַנִּזָּק נוֹטֵל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדְּמֵי נֶזֶק שָׁלֵם – שֶׁחֲצִי דְּמֵי שׁוֹר הַמַּזִּיק שָׁוִין יוֹתֵר מִכָּל דְּמֵי שׁוֹר הַנִּזָּק – וְאִם אָמַרְתָּ כֵן, הֲרֵי תָם חָמוּר מִמּוּעָד. עַל כָּרְחֲךָ לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא בְּשָׁוִין, וְלִמֶּדְךָ שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמִן הַשָּׁוִין תִּלְמֹד לְשֶׁאֵינָן שָׁוִין, שֶׁהַמִּשְׁתַּלֵּם חֲצִי נִזְקוֹ שָׁמִין לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה, וּמַה שֶׁפָּחֲתוּ דָּמָיו בִּשְׁבִיל הַמִּיתָה, נוֹטֵל חֲצִי הַפְּחָת וְהוֹלֵךְ. וְלָמָה אָמַר הַכָּתוּב בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְלֹא אָמַר יְשַׁלֵּם חֶצְיוֹ? לְלַמֵּד, שֶׁאֵין הַתָּם מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, וְאִם נָגַח וּמֵת, אֵין נִּזָּק נוֹטֵל אֶלָּא הַנְּבֵלָה, וְאִם אֵינָהּ מַגַּעַת לַחֲצִי נִזְקוֹ יַפְסִיד; אוֹ שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה, שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז, אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא אֶת הַשּׁוֹר, שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַתָּם לְחַיֵּב אֶת בְּעָלָיו לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּה (בבא קמא ל”ג): 21:36 — או נודע: אוֹ לֹא הָיָה תָם, אֶלָּא נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא, הַיּוֹם וּמִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם הֲרֵי שָׁלֹשׁ נְגִיחוֹת: 21:36 — שלם ישלם שור: נֶזֶק שָׁלֵם: 21:36 — והמת יהיה לו: לַנִּזָּק; וְעָלָיו יַשְׁלִים הַמַּזִּיק עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם נִזָּק כָּל נִזְקוֹ: 21:37 — חמשה בקר וגו’: אָמַר רַ’ יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי חָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת – שׁוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו וְלֹא נִתְבַּזָּה בּוֹ הַגַּנָּב לְנָשְׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ, מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁנּוֹשְֹׁאוֹ עַל כְּתֵפוֹ, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה הוֹאִיל וְנִתְבַּזָּה בוֹ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל מְלָאכָה – שׁוֹר שֶׁבִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ חֲמִשָּׁה, שֶׂה שֶׁלֹּא בִטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ אַרְבָּעָה (מכילתא, בבא קמא ע”ט): 21:37 — תחת השור, תחת השה: שְׁנָאָן הַכָּתוּב, לוֹמַר שֶׁאֵין מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וְשֶׂה בִּלְבַד (בבא קמא ס”ז): 22:1 — אם במחתרת: כְּשֶׁהָיָה חוֹתֵר אֶת הַבַּיִת: 22:1 — אין לו דמים: אֵין זוֹ רְצִיחָה, הֲרֵי הוּא כְמֵת מֵעִקָּרוֹ; כָּאן לִמְּדַתְךָ תוֹרָה “אִם בָּא לְהָרְגְּךָ, הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ” וְזֶה לְהָרְגְּךָ בָּא, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁנּוֹטְלִין מָמוֹנוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, לְפִיכָךְ עַל מְנָת כֵּן בָּא שֶׁאִם יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדוֹ יַהַרְגֶנּוּ (סנהדרין ע”ב): 22:2 — אם זרחה השמש עליו: אֵין זֶה אֶלָּא כְמִין מָשָׁל: אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ, כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כָּךְ פָּשׁוּט לְךָ שֶׁאֵינוֹ בָא לַהֲרֹג אֲפִלּוּ יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדּוֹ, כְּגוֹן אָב הַחוֹתֵר לִגְנֹב מָמוֹן הַבֵּן, בְּיָדוּעַ שֶׁרַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן וְאֵינוֹ בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת (שם): 22:2 — דמים לו: כְּחַי הוּא חָשׁוּב, וּרְצִיחָה הִיא אִם יַהַרְגֶנוּ בַּעַל הַבַּיִת: 22:2 — שלם ישלם: הַגַּנָּב מָמוֹן שֶׁגָּנַב וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה; וְאֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם אִם עֵינָא דְּסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי, לָקַח לוֹ שִׁטָּה אַחֶרֶת, לוֹמַר, שֶׁאִם מְצָאוּהוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת, וּכְשֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת נֶגְדּוֹ הִתְרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יַהַרְגֵהוּ, דמים לו – חַיָּב עָלָיו אִם הֲרָגוֹ, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁיֵּשׁ רוֹאִים לוֹ, אֵין הַגַּנָּב הַזֶּה בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וְלֹא יַהֲרֹג אֶת בַּעַל הַמָּמוֹן: 22:3 — המצא תמצא: בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא טָבַח וְלֹא מָכַר: 22:3 — משור עד חמור: כָּל דָּבָר בִּכְלַל תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמִקְרָא אַחֵר “עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה … יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ” (בבא קמא ס”ב): 22:3 — חיים שנים ישלם: וְלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מֵתִים, אֶלָּא חַיִּים אוֹ דְּמֵי חַיִּים (מכילתא): 22:4 — כי יבער, את בעירה ובער: כֻּלָּם לְשׁוֹן בְּהֵמָה, כְּמוֹ אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ’): 22:4 — כי יבער: יוֹלִיךְ בְּהֵמוֹתָיו בְּשָׂדֶה אוֹ בְכֶרֶם שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיַזִּיק אוֹתוֹ בְאַחַת מִשְּׁתֵי אֵלּוּ, אוֹ בְשִׁלּוּחַ בְּעִירוֹ אוֹ בְּבִעוּר, וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ “וְשִׁלַּח” הוּא נִזְקֵי מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, “וּבִעֵר” הוּא נִזְקֵי הַשֵּׁן, הָאוֹכֶלֶת וּמְבַעֶרֶת (בבא קמא ב’): 22:4 — בשדה אחר: בְּשָׂדֶה שֶׁל אִישׁ אַחֵר: 22:4 — מיטב שדהו … ישלם: שָׁמִין אֶת הַנֶּזֶק, וְאִם בָּא לְשַׁלֵּם לוֹ קַרְקַע דְּמֵי נִזְקוֹ, יְשַׁלֵּם לוֹ מִמֵּיטַב שְׂדוֹתָיו – אִם הָיָה נִזְקוֹ סֶלַע, יִתֵּן לוֹ שְׁוֵה סֶלַע מֵעִדִּית שֶׁיֵּשׁ לוֹ; לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַנְּזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית (מכילתא, בבא קמא ו’): 22:5 — כי תצא אש: אֲפִלּוּ מֵעַצְמָהּ (בבא קמא כ”ב): 22:5 — ומצאה קצים: קרדו”נש בְּלַעַז: 22:5 — ונאכל גדיש: שֶׁלִּחֲכָה בַּקּוֹצִים עַד שֶׁהִגִּיעָה לַגָּדִישׁ אוֹ לַקָּמָה הַמְחֻבֶּרֶת בַּקַּרְקַע: 22:5 — או השדה: שֶׁלִּחֲכָה אֶת נִירוֹ וְצָרִיךְ לָנִיר אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה (בבא קמא ס’): 22:5 — שלם ישלם המבער: אַעַ”פִּ שֶׁהִדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְהִיא יָצְאָה מֵעַצְמָהּ עַל יְדֵי קוֹצִים שֶׁמָּצְאָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, לְפִי שֶׁלֹּא שָׁמַר אֶת גַּחַלְתּוֹ שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתַזִּיק: 22:6 — וגנב מבית האיש: לְפִי דְבָרָיו (שם ס”ג): 22:6 — אם ימצא הגנב ישלם: הַגַּנָּב שנים לַבְּעָלִים: 22:7 — אם לא ימצא הגנב: וּבָא הַשּׁוֹמֵר הַזֶּה, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת: 22:7 — ונקרב: אֶל הַדַּיָּנִין, לָדוּן עִם זֶה וְלִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בְּשֶׁלּוֹ (שם): 22:8 — על כל דבר פשע: שֶׁיִּמָּצֵא שַׁקְרָן בִּשְׁבוּעָתוֹ – שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ – וְיַרְשִׁיעוּהוּ אֱלֹהִים עַל פִּי הָעֵדִים. 22:8 — ישלם שנים לרעהו: לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַטּוֹעֵן בְּפִקָּדוֹן לוֹמַר נִגְנַב הֵימֶנּוּ, וְנִמְצָא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל; וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּע וְאַחַ”כָּ בָּאוּ עֵדִים, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, קְרִיבָה זוֹ שְׁבוּעָה הִיא, אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַדִּין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא לַדִּין וְכָפַר לוֹמַר נִגְנְבָה, מִיָּד יִתְחַיֵּב כֶּפֶל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בְיָדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד וְנֶאֱמַר לְמַטָּה שְׁלִיחוּת יָד – שְׁבוּעַת ה’ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ – מַה לְּהַלָּן שְׁבוּעָה, אַף כָּאן שְׁבוּעָה (שם): 22:8 — אשר יאמר כי הוא זה: לְפִי פְשׁוּטוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו, הֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ, עַד הַדַּיָּנִין יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וְיַחְקְרוּ אֶת הָעֵדִים, אִם כְּשֵׁרִים הֵם וְיַרְשִׁיעוּהוּ לְשׁוֹמֵר זֶה, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאִם יַרְשִׁיעוּ אֶת הָעֵדִים, שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין, יְשַׁלְּמוּ הֵם שְׁנַיִם לַשּׁוֹמֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִ”לִ דָּרְשׁוּ כִּי הוּא זֶה לְלַמֵּד, שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְךָ, וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי (שם ק”ז): 22:9 — כי יתן איש אל רעהו חמור או שור: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, לְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק ו) וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁבוּעָה, לָמַדְתָּ שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ. וּפָרָשָׁה זוֹ אֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ אֵינוֹ פָּטוּר אִם נִגְנְבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (פסוק יא) אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם, אֲבָל עַל הָאֹנֶס, כְּגוֹן מֵת מֵעַצְמוֹ, אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה בְּחָזְקָה עַל יְדֵי לִסְטִים, וְאֵין רוֹאֶה שֶׁיָּעִיד בַּדָּבָר: 22:10 — שבעת ה’ תהיה: יִשָּׁבַע שֶׁכֵּן הוּא כִדְבָרָיו, וְהוּא לֹא שָׁלַח בָּהּ יָד לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְעַצְמוֹ, שֶׁאִם שָׁלַח בָּהּ יָד וְאַחַ”כָּ נֶאֶנְסָה, חַיָּב בָּאֳנָסִים (בבא מציעא צ”ד): 22:10 — ולקח בעליו: הַשְּׁבוּעָה: 22:10 — ולא ישלם: לוֹ הַשּׁוֹמֵר כְּלוּם (בבא קמא ק”ו): 22:12 — אם טרף יטרף: עַ”יְ חַיָּה רָעָה: 22:12 — יביאהו עד: יָבִיא עֵדִים שֶׁנִּטְרְפָה בְאֹנֶס וּפָטוּר: 22:12 — הטרפה לא ישלם: אֵינוֹ אוֹמֵר טְרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם אֶלָּא הַטְּרֵפָה, יֵשׁ טְרֵפָה שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם וְיֵשׁ טְרֵפָה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם; טְרֵפַת חָתוּל וְשׁוּעָל וּנְמִיָּה מְשַׁלֵּם, טְרֵפַת זְאֵב, אֲרִי, וְדֹב וְנָחָשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם; וּמִי לְחָשְׁךָ לָדוּן כֵּן? שֶׁהֲרֵי כָתוּב וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה – מַה מִּיתָה שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַצִּיל, אַף שֶׁבֶר וְשִׁבְיָה שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַצִּיל (מכילתא): 22:13 — וכי ישאל: בָּא לְלַמֵּד עַל הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא חַיָּב בָּאֳנָסִין: 22:13 — בעליו אין עמו: אִם בְּעָלָיו שֶׁל שׁוֹר אֵינוֹ עִם הַשּׁוֹאֵל בִּמְלַאכְתּוֹ (בבא מציעא צ”ה): 22:14 — אם בעליו עמו: בֵּין שֶׁהוּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא בִמְלָאכָה אַחֶרֶת, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה (שם): 22:14 — אם שכיר הוא: אִם הַשּׁוֹר אֵינוֹ שָׁאוּל אֶלָּא שָׂכוּר, בָּא בִּשְׂכָרוֹ לְיַד הַשּׂוֹכֵר הַזֶּה, וְלֹא בִשְׁאֵלָה, וְאֵין כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַ”יְ שְׂכָרוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ, וְאֵין לוֹ מִשְׁפַּט שׁוֹאֵל לְהִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין; וְלֹא פֵּרֵשׁ מַה דִּינוֹ, אִם כְּשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ כְשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַ’ יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר (בבא מציעא צ”ה): 22:15 — וכי יפתה: מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ עַד שֶׁשּׁוֹמַעַת לוֹ, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ וַאֲרֵי יְשַׁדֵּל, שִׁדּוּל בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי כְּפִתּוּי בִּלְשׁוֹן עִבְרִי: 22:15 — מהר ימהרנה: יִפְסֹק לָהּ מֹהַר כְּמִשְׁפַּט אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – שֶׁכּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה וְיִשָּׂאֶנָּה (מכילתא): 22:16 — כמהר הבתולת: שֶׁהוּא קָצוּב חֲמִשִּׁים כֶּסֶף אֵצֶל הַתּוֹפֵס אֶת הַבְּתוּלָה וְשׁוֹכֵב עִמָּהּ בְּאֹנֶס, שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף (דברים כ”ב): 22:17 — מכשפה לא תחיה: אֶלָּא תּוּמַת בְּבֵית דִּין; וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, שֶׁהַנָּשִׁים מְצוּיוֹת מְכַשֵּׁפוֹת (סנהדרין ס”ז): 22:18 — כל שכב עם בהמה מות יומת: בִּסְקִילָה, רוֹבֵעַ כַּנִּרְבַּעַת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ’): 22:19 — לאלהים: לַעֲ”זָ; אִלּוּ הָיָה נָקוּד לֵאלֹהִים, הָיָה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ וְלִכְתֹּב “אֲחֵרִים”, עַכְשָׁו שֶׁאָמַר לָאֱלֹהִים, אֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אֲחֵרִים, שֶׁכָּל לָמֶ”ד וּבֵי”ת הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה אִם נְקוּדָה בַּחֲטָף, כְּגוֹן לְמֶלֶךְ, לְמִדְבָּר, לְעִיר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה מֶלֶךְ, לְאֵיזֶה מִדְבָּר, לְאֵיזֶה עִיר, וְכֵן לִמְלָכִים וְלִרְגָלִים צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה, וְאִם אֵינוֹ מְפָרֵשׁ, כָּל מְלָכִים בְּמַשְׁמָע, כֵן לֵאלֹהִים כָּל אֱלֹהִים בְּמַשְׁמָע – אֲפִלּוּ קֹדֶשׁ, אֲבָל כְּשֶׁהִיא נְקוּדָה פַּתָּח, כְּמוֹ לַמֶּלֶךְ, לַמִּדְבָּר, לָעִיר, נוֹדַע בְּאֵיזֶה מֶלֶךְ מְדַבֵּר, וְכֵן לָעִיר נוֹדַע בְּאֵיזֶה עִיר מְדַבֵּר, וְכֵן לָאֱלֹהִים – לְאוֹתָן שֶׁהֻזְהַרְתֶּם עֲלֵיהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר; כַּיּוֹצֵא בוֹ אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים, לְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, הֻצְרַךְ לִנָּקֵד פַּתָּח: 22:19 — יחרם: יוּמַת; לָמָּה נֶאֱמַר יָחֳרָם וַהֲלֹא כְבָר נֶאֶמְרָה בוֹ מִיתָה בְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא וְגוֹ’ (דברים י”ז)? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ עַל אֵיזוֹ עֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה – שֶׁלֹּא תֹאמַר כָּל עֲבוֹדוֹת בְּמִיתָה – בָּא וּפֵרֵשׁ לְךָ כָּאן “זֹבֵחַ” לָאֱלֹהִים, לוֹמַר לְךָ, מַה זְּבִיחָה עֲבוֹדָה הַנַּעֲשֵׂית בִּפְנִים לַשָּׁמַיִם, אַף אֲנִי מְרַבֶּה הַמַּקְטִיר וְהַמְנַסֵּךְ שֶׁהֵם עֲבוֹדוֹת בִּפְנִים, וְחַיָּבִים עֲלֵיהֶם לְכָל עֲ”זָ בֵּין שֶׁדַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ, בֵּין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְעָבְדָהּ בְּכָךְ. אֲבָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן הַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ וְהַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק אֵינוֹ בְּמִיתָה: 22:20 — וגר לא תונה: אוֹנָאַת דְּבָרִים, קונטרארי”ר בְּלַעַז, כְּמוֹ וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם (ישעיהו מ”ט): 22:20 — ולא תלחצנו: בִּגְזֵלַת מָמוֹן: 22:20 — כי גרים הייתם: אִם הוֹנִיתוֹ, אַף הוּא יָכוֹל לְהוֹנוֹתְךָ וְלוֹמַר לְךָ, אַף אַתָּה מִגֵּרִים בָּאתָ, “מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ”; כָּל לְשׁוֹן גֵּר אָדָם שֶׁלֹּא נוֹלַד בְּאוֹתָהּ מְדִינָה, אֶלָּא בָּא מִמְּדִינָה אַחֶרֶת לָגוּר שָׁם: 22:21 — כל אלמנה ויתום לא תענון: הוּא הַדִּין לְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, לְפִי שֶׁהֵם תְּשׁוּשֵׁי כֹחַ וְדָבָר מָצוּי לְעַנּוֹתָם (מכילתא): 22:22 — אם ענה תענה אתו: הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, גָּזַם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ, כְּמוֹ לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן (בראשית ד’), גָּזַם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ, אַף כָּאן אִם עַנֵּה תְעַנֵּה אוֹתוֹ לְשׁוֹן גִּזּוּם, כְּלוֹמַר סוֹפְךָ לִטֹּל אֶת שֶׁלְּךָ לָמָּה? כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי וְגוֹ’: 22:23 — והיו נשיכם אלמנות: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים? אֶלָּא הֲרֵי זוֹ קְלָלָה אַחֶרֶת, שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים צְרוּרוֹת כְּאַלְמָנוֹת חַיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדִים לְמִיתַת בַּעְלֵיהֶן וְתִהְיֶינָה אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא, וְהַבָּנִים יִהְיוּ יְתוֹמִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם בֵּית דִּין לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים אִם מֵתוּ אִם נִשְׁבּוּ (בבא מציעא ל”ח): 22:24 — אם כסף תלוה את עמי: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא): 22:24 — את עמי: עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֵם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין; וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי, וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּ”אַ, אֶת עַמִּי, שֶׁלֹּא תִנְהַג בּוֹ בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה שֶׁהוּא עַמִּי: 22:24 — את העני עמך: הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי: 22:24 — לא תהיה לו כנשה: לֹא תִתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ אֶלָּא כְאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר לֹא תַכְלִימֵהוּ: 22:24 — נשך: רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא): 22:25 — אם חבל תחבל: כָּל לְשׁוֹן חֲבָלָה אֵינוֹ מַשְׁכּוֹן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן וְאֵינוֹ פוֹרֵעַ; (חָבֹל תַּחְבֹּל – כְּפֹל לְךָ בַּחֲבָלָה עַד כַּמָּה פְעָמִים; אָמַר הַקָּבָּ”ה כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִי, וַהֲרֵי נַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי כָּל אֶמֶשׁ וָאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וּמִתְחַיֶּבֶת לְפָנַי וַאֲנִי מַחֲזִירָהּ לְךָ, אַף אַתָּה טֹל וְהָשֵׁב טֹל וְהָשֵׁב): 22:25 — עד בא השמש תשיבנו לו: כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ עַד שֶׁיָּבֹא בֹּקֶר שֶׁל מָחָר; וּבִכְסוּת יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהּ בַּלַּיְלָה (מכילתא, בבא מציעא קי”ד): 22:26 — כי הוא כסותה: זוֹ טַלִּית: 22:26 — שמלתו: זֶה חָלוּק: 22:26 — במה ישכב: לְרַבּוֹת אֶת הַמַּצָּע (מכילתא): 22:27 — אלהים לא תקלל: הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבִרְכַּת הַשֵּׁם וְאַזְהָרָה לְקִלְלַת דַּיָּן (סנהדרין ס”ו): 22:28 — מלאתך: חוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלֶיךָ כְּשֶׁתִּתְמַלֵּא תְבוּאָתְךָ לְהִתְבַּשֵּׁל, וְהֵם בִּכּוּרִים: 22:28 — ודמעך: הַתְּרוּמָה – וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ לְשׁוֹן דֶּמַע. 22:28 — לא תאחר: לֹא תְשַׁנֶּה סֵדֶר הַפְרָשָׁתָן לְאַחֵר אֶת הַמֻּקְדָּם וּלְהַקְדִּים אֶת הַמְאֻחָר, שֶׁלֹּא יַקְדִּים תְּרוּמָה לְבִכּוּרִים וּמַעֲשֵׂר לִתְרוּמָה (מכילתא): 22:28 — בכור בניך תתן לי: לִפְדּוֹתוֹ בְחָמֵשׁ סְלָעִים מִן הַכֹּהֵן; וַהֲלֹא כְּבָר צִוָּה עָלָיו בְּמָקוֹם אַחֵר? אֶלָּא כְּדֵי לִסְמֹךְ לוֹ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ – מַה בְּכוֹר אָדָם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶה (במדבר י”ח), אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאַחַ”כָּ נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן (בכורות כ”ו): 22:29 — שבעת ימים יהיה עם אמו: זוֹ אַזְהָרָה לַכֹּהֵן, שֶׁאִם בָּא לְמַהֵר אֶת קָרְבָּנוֹ לֹא יְמַהֵר קֹדֶם שְׁמֹנָה, לְפִי שֶׁהוּא מְחֻסַּר זְמַן: 22:29 — ביום השמיני תתנו לי: יָכוֹל יְהֵא חוֹבָה לְבוֹ בַיּוֹם, נֶאֱמַר כָּאן שְׁמִינִי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כ”ב), מַה שְּׁמִינִי הָאָמוּר לְהַלָּן לְהַכְשִׁיר מִשְּׁמִינִי וּלְהַלָּן, אַף שְׁמִינִי הָאָמוּר כָּאן לְהַכְשִׁיר מִשְּׁמִינִי וּלְהַלָּן; וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי אַתָּה רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לִי (מכילתא): 22:30 — ואנשי קדש תהיון לי: אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי: 22:30 — ובשר בשדה טרפה: אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה – מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף; וְכֵן כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ (דברים כ”ב), וְכֵן אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (שם כ”ג), הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַ”יְ טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְשֵׁרָה אוֹ מִבְּהֵמָה כְשֵׁרָה בְּחַיֶּיהָ: 22:30 — לכלב תשלכון אתו: אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּ”לֹ בִּנְבֵלָה אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (שם י”ד), קַ”וָ לִטְרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּ”לֹ לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּבָּ”ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות י”א), אָמַר הַקָּבָּ”ה תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ (מכילתא): 23:1 — לא תשא שמע שוא: כְּתַרְגּוּמוֹ, לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִשְׁקָר, אַזְהָרָה לִמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע וְלַדַּיָּן שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַעַל דִּין עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ (שם): 23:1 — אל תשת ידך עם רשע: הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ תְּבִיעַת שֶׁקֶר, שֶׁתַּבְטִיחֵהוּ לִהְיוֹת לוֹ עֵד חָמָס: 23:2 — לא תהיה אחרי רבים לרעת: יֵשׁ בְּמִקְרָא זֶה מִדְרְשֵׁי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אֵין לְשׁוֹן הַמִּקְרָא מְיֻשָּׁב בָּהֶן עַל אָפְנָיו. מִכָּאן דָּרְשׁוּ שֶׁאֵין מַטִּין לְחוֹבָה בְּהַכְרָעַת דַּיָּן אֶחָד, וְסוֹף הַמִּקְרָא דָּרְשׁוּ אחרי רבים להטת, שֶׁאִם יֵשׁ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין יוֹתֵר עַל הַמְזַכִּין הַטֵּה הַדִּין עַל פִּיהֶם לְחוֹבָה – וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר – וְאֶמְצַע הַמִּקְרָא דָּרְשׁוּ לא תענה על רב – עַל רַב, שֶׁאֵין חוֹלְקִין עַל מֻפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין, לְפִיכָךְ מַתְחִילִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מִן הַצַּד – לַקְּטַנִּים שֶׁבָּהֶם שׁוֹאֲלִין תְּחִלָּה שֶׁיֹּאמְרוּ אֶת דַּעְתָּם – וּלְפִי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ כָּךְ פִּתְרוֹן הַמִּקְרָא: לא תהיה אחרי רבים לרעת. לְחַיֵּב מִיתָה בִּשְׁבִיל דַּיָּן אֶחָד שֶׁיִּרְבּוּ מְחַיְּבִין עַל הַמְזַכִּין, וְלֹא תַעֲנֶה עַל הָרַב לִנְטוֹת מִדְּבָרָיו – וּלְפִי שֶׁהוּא חָסֵר יוֹ”ד דָּרְשׁוּ בוֹ כֵּן – אחרי רבים להטת, יֵשׁ רַבִּים שֶׁאַתָּה נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם, וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁנַיִם הַמַּכְרִיעִין בַּמְחַיְּבִין יוֹתֵר מִן הַמְזַכִּין; וּמִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר לא תהיה אחרי רבים לרעת שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲבָל הֱיֵה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, מִכָּאן אָמְרוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לָא תִתְמְנַע מִלְּאַלָּפָא מָה דְמִתְבְּעֵי לָךְ (דִבְעֵינָךְ) עַל דִּינָא, וּלְשׁוֹן הָעִבְרִי לְפִי הַתַּרְגּוּם כָּךְ הוּא נִדְרָשׁ: לא תענה על רב לנטת. אִם יִשְׁאָלוּךָ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט לֹא תַעֲנֶה לִנְטוֹת לְצַד אֶחָד וּלְסַלֵּק עַצְמְךָ מִן הָרִיב, אֶלָּא הֱוֵי דָן אוֹתוֹ לַאֲמִתּוֹ. 23:2 — וַאֲנִי אוֹמֵר לְיַשְּׁבוֹ עַל אָפְנָיו כִּפְשׁוּטוֹ כָךְ פִּתְרוֹנוֹ: לא תהיה אחרי רבים לרעת. אִם רָאִיתָ רְשָׁעִים מַטִּין מִשְׁפָּט, לֹא תֹאמַר, הוֹאִיל וְרַבִּים הֵם הִנְנִי נוֹטֶה אַחֲרֵיהֶם: 23:2 — ולא תענה על רב לנטת וגו’: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַנִּדּוֹן עַל אוֹתוֹ הַמִּשְׁפָּט, אַל תַּעֲנֶנּוּ עַל הָרִיב דָּבָר הַנּוֹטֶה אַחֲרֵי אוֹתָן רַבִּים לְהַטּוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט מֵאֲמִתּוֹ, אֶלָּא אֱמֹר אֶת הַמִּשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר הוּא וְקוֹלָר יְהֵא תָלוּי בְּצַוַּאר הָרַבִּים (סנהדרין ז’): 23:3 — לא תהדר: לֹא תַחֲלֹק לוֹ כָבוֹד לְזַכּוֹתוֹ בַדִּין וְלומַר דַּל הוּא אֲזַכֶּנּוּ וַאֲכַבְּדֶנּוּ: 23:5 — כי תראה חמור שנאך וגו’: הֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן דִּלְמָא, שֶׁהוּא מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שִׁמּוּשֵׁי כִי, וְכֹה פִּתְרוֹנוֹ: שֶׁמָּא תִרְאֶה חֲמוֹרוֹ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וחדלת מעזב לו, בִּתְמִיהָ: 23:5 — עזב תעזב עמו: עֲזִיבָה זוֹ לְשׁוֹן עֶזְרָה, וְכֵן עָצוּר וְעָזוּב (דברים ל”ב), וְכֵן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג’) – מִלְּאוּהָ עָפָר לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ אֶת חֹזֶק הַחוֹמָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי וְגוֹ’ (דברים ז’), שֶׁמָּא תֹּאמַר כֵּן, בִּתְמִיהָ? לֹא תִירָא מֵהֶם. וּמִדְרָשׁוֹ כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: כִּי תִרְאֶה וְחָדַלְתָּ, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה חוֹדֵל, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה עוֹזֵר, הָא כֵיצַד? זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ וְחָדַלְתָּ, אוֹ בֶהֱמַת גוֹי וּמַשָּׂאוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְחָדַלְתָּ (מכילתא): 23:5 — עזב תעזב עמו: לְפָרֵק הַמַּשָּׂא; מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ – מִלִּטֹּל מַשָּׂאוֹ מִמֶּנּוּ: 23:6 — אבינך: לְשׁוֹן אוֹבֶה, שֶׁהוּא מְדֻלְדָּל וְתָאֵב לְכָל טוֹבָה: 23:7 — ונקי וצדיק אל תהרג: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא מִבֵּית דִּין חַיָּב וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּ”לֹ וְנָקִי אַל תַּהֲרֹג, וְאַעַ”פִּ שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק, שֶׁלֹּא נִצְטַדֵּק בְּבֵית דִּין, מִכָּל מָקוֹם נָקִי הוּא מִדִּין מִיתָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ לְזַכּוֹתוֹ. וּמִנַּיִן לַיּוֹצֵא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין? תַּ”לֹ וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, וְזֶה צַדִּיק הוּא שֶׁנִּצְטַדֵּק בְּבֵית דִּין (סנהדרין ל”ג): 23:7 — כי לא אצדיק רשע: אֵין עָלֶיךָ לְהַחֲזִירוֹ, כִּי אֲנִי לֹא אַצְדִּיקֶנּוּ בְדִינִי, אִם יָצָא מִיָּדְךָ זַכַּאי יֵשׁ לִי שְׁלוּחִים הַרְבֵּה לַהֲמִיתוֹ בַמִּיתָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ (מכילתא): 23:8 — ושחד לא תקח: אֲפִלּוּ לִשְׁפֹּט אֱמֶת, וְכָל שֶׁכֵּן כְּדֵי לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין, שֶׁהֲרֵי לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין נֶאֱמַר כְּבָר (דברים ט”ז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט (כתובות ק”ה): 23:8 — יעור פקחים: אֲפִלּוּ חָכָם בַּתּוֹרָה וְנוֹטֵל שֹׁחַד סוֹף שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיִשְׁתַּכַּח תַּלְמוּדוֹ וְיִכְהֶה מְאוֹר עֵינָיו (שם): 23:8 — ויסלף: כְּתַרְגּוּמוֹ וּמְקַלְקֵל: 23:8 — דברי צדיקים: דְּבָרִים הַמְצֻדָּקִים, מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ פִּתְגָמִין תְּרִיצִין – יְשָׁרִים: 23:9 — וגר לא תלחץ: בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה עַל הַגֵּר מִפְּנֵי שֶׁסּוּרוֹ רָע (בבא מציעא נ”ט): 23:9 — את נפש הגר: כַּמָּה קָשֶׁה לוֹ כְּשֶׁלּוֹחֲצִים אוֹתוֹ: 23:10 — ואספת את תבואתה: לְשׁוֹן הַכְנָסָה לַבַּיִת, כְּמוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כ”ב): 23:11 — תשמטנה: מֵעֲבוֹדָה: 23:11 — ונטשתה: מֵאֲכִילָה אַחַר זְמַן הַבִּעוּר. דָּ”אַ, תִּשְׁמְטֶנָּה – מֵעֲבוֹדָה גְמוּרָה, כְּגוֹן חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה, וּנְטַשְׁתָּהּ – מִלְּזַבֵּל וּמִלְּקַשְׁקֵשׁ (סוכה מ”ד): 23:11 — ויתרם תאכל חית השדה: לְהַקִּישׁ מַאֲכַל אֶבְיוֹן לְמַאֲכַל חַיָּה, מַה חַיָּה אוֹכֶלֶת בְּלֹא מַעֲשֵׂר, אַף אֶבְיוֹנִים אוֹכְלִים בְלֹא מַעֲשֵׂר; מִכָּאן אָמְרוּ אֵין מַעֲשֵׂר בַּשְּׁבִיעִית (מכילתא): 23:11 — כן תעשה לכרמך: וּתְחִלַּת הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ: 23:12 — וביום השביעי תשבת: אַף בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לֹא תֵעָקֵר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית מִמְּקוֹמָהּ, שֶׁלֹּא תֹאמַר, הוֹאִיל וְכָל הַשָּׁנָה קְרוּיָה שַׁבָּת לֹא תִנְהַג בָּהּ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (שם): 23:12 — למען ינוח שורך וחמרך: תֵּן לוֹ נִיחַ, לְהַתִּיר שֶׁיְּהֵא תוֹלֵשׁ וְאוֹכֵל עֲשָׂבִים מִן הַקַּרְקַע; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יַחְבְּשֶׁנּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת? אָמַרְתָּ אֵין זֶה נִיחַ אֶלָּא צַעַר: 23:12 — בן אמתך: בְּעֶבֶד עָרֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר: 23:12 — והגר: גֵּר תּוֹשָׁב: 23:13 — ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו: לַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה בְּאַזְהָרָה, שֶׁכָּל שְׁמִירָה שֶׁבַּתּוֹרָה אַזְהָרָה הִיא בִּמְקוֹם לָאו (מנחות ל”ו): 23:13 — לא תזכירו: שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲ”זָ פְּלוֹנִית, אוֹ תַעֲמֹד עִמִּי בְּיוֹם עֲ”זָ פְּלוֹנִית; דָּ”אַ — וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה עֲ”זָ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן (הוריות ח’), וְהַנִּזְהָר בָּהּ כְּשׁוֹמֵר אֶת כֻּלָּן: 23:13 — לא ישמע: מִן הַגוֹי על פיך. שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה שֻׁתָּפוּת עִם גוֹי וְיִשָּׁבַע לְךָ בַּעֲ”זָ שֶׁלּוֹ נִמְצֵאתָ שֶׁאַתָּה גּוֹרֵם שֶׁיִּזָּכֵר עַל יָדְךָ (סנהדרין ס”ז): 23:14 — רגלים: פְּעָמִים; וְכֵן כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כ”ב): 23:15 — חדש האביב: שֶׁהַתְּבוּאָה מִתְמַלֵּאת בּוֹ בְּאִבֶּיהָ. אָבִיב לְשׁוֹן אָב, בְּכוֹר וְרִאשׁוֹן לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת: 23:15 — ולא יראו פני ריקם: כְּשֶׁתָּבֹאוּ לִרְאוֹת פָּנַי בָּרְגָלִים, הָבִיאוּ לִי עוֹלוֹת (מכילתא): 23:16 — וחג הקציר: הוּא חַג שָׁבוּעוֹת: 23:16 — בכורי מעשיך: שֶׁהוּא זְמַן הֲבָאַת בִּכּוּרִים, שֶׁשְּׁתֵי הַלֶּחֶם הַבָּאִין בַּעֲצֶרֶת הָיוּ מַתִּירִין הֶחָדָשׁ לַמְּנָחוֹת וּלְהָבִיא בִכּוּרִים לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים וְגוֹ’ (במדבר כ”ח): 23:16 — וחג האסף: הוּא חַג הַסֻּכּוֹת: 23:16 — באספך את מעשיך: שֶׁכָּל יְמוֹת הַחַמָּה הַתְּבוּאָה מִתְיַבֶּשֶׁת בַּשָּׂדוֹת, וּבֶחָג אוֹסְפִים אוֹתָהּ אֶל הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים: 23:17 — שלש פעמים וגו’: לְפִי שֶׁהָעִנְיָן מְדַבֵּר בַּשְּׁבִיעִית, הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִסְתָּרְסוּ רְגָלִים מִמְּקוֹמָן: 23:17 — כל זכורך: הַזְּכָרִים שֶׁבְּךָ: 23:18 — לא תזבח על חמץ וגו’: לֹא תִשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּי”ד בְּנִיסָן עַד שֶׁתְּבַעֵר הֶחָמֵץ (מכילתא): 23:18 — ולא ילין חלב חגי: חוּץ לַמִּזְבֵּחַ: 23:18 — עד בקר: יָכוֹל אַף עַל הַמַּעֲרָכָה יִפָּסֵל בְּלִינָה, תַּ”לֹ עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה (ויקרא ו’): 23:18 — ולא ילין: אֵין לִינָה אֶלָּא בְעַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁנֶּאֱמַר עַד בֹּקֶר, אֲבָל כָּל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהַעֲלוֹתוֹ מִן הָרִצְפָּה לַמִּזְבֵּחַ (מגילה כ’): 23:19 — ראשית בכורי אדמתך: אַף הַשְּׁבִיעִית חַיֶּבֶת בְּבִכּוּרִים, לְכָךְ נֶאֱמַר אַף כָּאן בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ. כֵּיצַד? אָדָם נִכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גְּמִי לְסִימָן וּמַקְדִּישָׁהּ, וְאֵין בִּכּוּרִים אֶלָּא בְּשִׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִין בַּמִּקְרָא – אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגוֹ’ (בכורים פ”א): 23:19 — לא תבשל גדי: אַף עֵגֶל וְכֶבֶשׂ בִּכְלַל גְּדִי, שֶׁאֵין גְּדִי אֶלָּא לְשׁוֹן וָלָד רַךְ, מִמַּה שֶּׁאַתָּה מוֹצֵא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב גְּדִי וְהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ אַחֲרָיו עִזִּים, כְּגוֹן אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים (בראשית ל”ח), אֶת גְּדִי הָעִזִּים (שם), שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים (שם כ”ז), לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר גְּדִי סְתָם אַף עֵגֶל וְכֶבֶשׂ בְּמַשְׁמָע. וּבְג’ מְקוֹמוֹת נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, אֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל (מכילתא, חולין קט”ו): 23:20 — הנה אנכי שלח מלאך: כָּאן נִתְבַּשְּׂרוּ שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא, וּשְׁכִינָה אוֹמֶרֶת לָהֶם כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ (שמות ל”ג): 23:20 — אשר הכנתי: אֲשֶׁר זִמַּנְתִּי לָתֵת לָכֶם, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ אל המקום אשר הכנתי כְּבָר מְקוֹמִי כְּנֶגְדּוֹ, וְזֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁאוֹמְרִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שֶׁל מַטָּה (תנחומא): 23:21 — אל תמר בו: לְשׁוֹן הַמְרָאָה, כְּמוֹ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ (יהושע א’): 23:21 — כי לא ישא לפשעכם: אֵינוֹ מְלֻמָּד בְּכָךְ, שֶׁהוּא מִן הַכַּת שֶׁאֵין חוֹטְאִין, וְעוֹד שֶׁהוּא שָׁלִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא שְׁלִיחוּתוֹ: 23:21 — כי שמי בקרבו: מְחֻבָּר לְרֹאשׁ הַמִּקְרָא – השמר מפניו כי שמי מְשֻׁתָּף בּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ זֶה מְטַטְרוֹן שֶׁשְּׁמוֹ כְשֵׁם רַבּוֹ, מְטַטְרוֹן בְּגִימַטְרִיָּא שַׁדַּי (סנהדרין ל”ח): 23:22 — וצרתי: כְּתַרְגּוּמוֹ וְאָעִיק:

מלבי”ם

21:1 — ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מבואר אצלנו שכל הפרשיות והדברות המחוברות בוי”ו החבור הם שייכים זל”ז או נאמרו רצופים, ואם היה אומר אלה המשפטים בלא וי”ו היה מתחיל ענין אחר, אבל כשאמר בוי”ו מבואר שנאמר בפעם א’ עם הקודם, שבעודו בהר סיני ומשה נגש אל הערפל א”ל ה’ כה תאמר אל בני ישראל וכל הענין עד ואל משה אמר עלה אל ה’, וז”ש ר’ ישמעאל אף תחתונים מסיני, והוצרך זה לר’ ישמעאל לשיטתו דס”ל בזבחים (ד’ קט”ז) שרק כללות נאמרו בסיני, אבל פרשיות אלה נאמרו עם הפרטות, ור”ע שהוא ס”ל דפרטות נאמרו מסיני דייק מ”ש אשר תשים לפניהם, כי ממ”ש כה תאמר אל בנ”י לא משמע רק שיאמר להם פעה א’, וכן בכ”מ דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לכן אמר (דברים ל״א:י״ט) כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, דשירה היינו תורה כמ”ש בנדרים (דף לח). ויש הבדל בין הדבור ובין הלמוד שהדבור די בפ”א אבל הלמוד צריך לומר לו הרבה פעמים עד שילמד, ומצאנו שמשה וכן אהרן ונו”א למדו ד’ פעמים כמ”ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה, והנה בהלמוד די אם למדו עד שנתפס בלב התלמיד, ואינו נכלל השנינה היינו שיהיה בכח התלמיד ללמד לאחרים, לכן הוסיף שימה בפיהם שיוכלו להוציא למודי התורה בפיהם ללמדם לאחרים ועדיין לא נכלל בזה שיהיה להם בכל דברי התורה ידיעה ברורה שיגיעו בה לכלל דעת, שהיא מדרגה היותר גדולה שיהיה הכל ערוך לפניהם בידיעה ברורה, לכן הוסיף פה אשר תשים לפניהם, שיעמדו דברי החכמה ערוכים לפניהם, כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר בלפניו, וכמ”ש אתה הראית לדעת, שהדעת היא הידיעה הברורה כמו שנודע לאדם המוחשות שרואה בעיניו, כמ”ש בפי’ משלי בארך: אשר תשים לפניהם. כבר בארתי בס’ התו”ה שמיני (סי’ ס”ג) שכ”מ שבא צווי המתחלת במלת זה זאת אלה וכדומה, אין דרך שיבא עמו מלת אשר, את אלה תשקצו, את זה תאכלו, וכ”מ שבא מלת אשר כבר בא הצווי דרך כלל, ובמלת זה או אלה בא לבאר הצווי בפרטות כמו קנים תעשה את התבה וזה אשר תעשה אותה וכדומה, ולכן ממה שלא אמר ואלה המשפטים תשים, ואמר אשר תשים מבואר שכבר נאמרו המשפטים במרה דרך כלל, ועתה בא לפרשם, ור’ יהודה כשיטתי’ שהוא הניח כלל זה בספרא, ומ”ש לפניהם כו’, [מובא בגיטין דף פח] ופי’ הרמב”ן שהיל”ל אשר תשים להם כמ”ש שם שם לו חק ומשפט ואמר לפניהם שהם הדיינים כי על השופט יבא לשון הזה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’, לפני הכהנים והשופטים, עד עמדו לפני העדה למשפט, ודרשו עוד (גיטין שם) לפניהם ולא לפני הדיוטות מפני שכתוב במשפטים והגישו אדוניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם, שהם המומחים, אמר שתשים המשפטים לפני האלהים שיזכיר ולא לפני כותים, ולא לפני הדיוטות, שירצה שההדיוט יכוף אותו לד”ת, ור”ש נתן טעם שהקדים המשפטים למצות שבין אדם לאלהים כי הוא המקיים שלום הקבוץ המדיני, ובו תלוי קיום העולם על הדין והאמת והשלום: 21:2 — כי תקנה עבד עברי. זה נאמר ג”פ, פה, ובפ’ ראה כי ימכר לך אחיך העברי ובפ’ בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, ושם מבואר שמדבר במוכר עצמו, והפסוקים דכאן ופ’ ראה מדברים במכרוהו ב”ד, וקיי”ל שיש חלוקים בין מוכר עצמו למכרוהו ב”ד, שמוכר עצמו אינו נמכר לשש ואינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקים לו, כמ”ש הרמב”ם (פ”ג מה’ עבדים פי”ב) וכת”ק דר”א בקדושין (דף י”ד ע”ב) וכפי דרך הפשט [לפי מ”ש הריטב”א דלמסקנא לא יליף שכיר שכיר] כ”ז מבואר מפשט הכתוב שבפ’ כי ימוך לא נזכר עבודת שש, ולדעת הריטב”א צריך לעבוד תמיד עד היובל אם לא שהתנה לפחות משש או ליותר משש, ולדעת רש”י בלא התנה עובד שש, דמסתמא כיון לשנים הקצובים לעבד הנמכר, ובהתנה עובד כפי התנאי פחות או יותר משש, וכמ”ש המ”ל (פ”א מה”ע ה”ז), וכן לא נזכר שמוסר לו ש”כ וזכר לדבר שאמר שם ויצא מעמך הוא ובניו עמו ר”ל שתמיד יצאו בניו עמו לא כנמכר מב”ד שבניו מן השפחה אין יוצאים עמו, וכן לא נזכר שנרצע, דהא אין מוסר לו ש”כ וממילא אינו נרצע, בשגם למה ירצע הא יכול להשתעבד שנית, וכן לא נזכר בו דין הענקה. והסברא נותנת כך דלפעמים לא ימכור א”ע רק לשנה ואיך יחויב להעניק לו, ואחרי שהפסוקים שבכאן ובפ’ ראה מדברים שמכרוהו ב”ד, ע”כ שהחזיר זה במ”ת ללמד דברים שאין מפורשין פה. והנה שם כתוב ועבדך שש שנים שמשמע דוקא אותך לא ליורש ופה כתוב יעבוד בלא כנוי והיל”ל יעבדך כמ”ש כי תקנה בנוכח, ובא לרבות שיעבוד מ”מ אף ליורש ותפסינן הממוצע שעובד את הבן שהוא כאלו עובד אותך שהבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה ואינו עובד את הבת ואת בן הבן שאינו כאביו ממש, וז”ש במכילתא בנמכר בב”ד הכתוב מדבר שהוא עובדו ועובד הבן וכו’ כשהוא אומר כי ימוך יכו’. ר”ל שאם לא היה כתוב פסוק כי ימוך היינו מפרשים שפסוק דפה מדבר במוכר עצמו ופסוק שבפ’ ראה מדבר במכרוהו ב”ד, ולא היה סתירה בין מ”ש פה יעבוד בלא כנוי ושם יעבדך בכנוי שהייתי אומר שמוכר עצמו יעבוד לכל היורשים ומכרוהו ב”ד לא יעבוד רק לאדון ולא ליורש אף הבן, כמו שבמ”ש בנרצע ועבדו בכנוי ממעט אף הבן, אבל אחר שממה דכתיב כי ימוך שמדבר במוכר עצמו מבואר שכאן מיירי במכרוהו ב”ד, ויש סתירה בין מ”ש פה יעבוד ושם ועבדך מוכח שמ”ש פה יעבוד היינו שעובד את הבן, הגם דשם כתיב ועבדך ולא ליורש, וצ”ל שמה שגם במוכר עצמו עובד את הבן ולא את האח הגם ששם כתיב יעבוד עמך דיעבוד עמך אינו מעוט כ”כ כמו יעבדך, וכשעובד הבן נופל לשון יעבוד עמך כי הבן קם תחת אביו: עבד עברי. עברי תואר לעבד, עבד בהוא עברי, דא”ל שהוא שם נסמך עבדו של עברי, דהיינו עבד כנעני הנלקח מישראל, ומ”ש והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם היינו בלוקח מן הנכרי שעליו אמר מהם תקנו עבד ואמה אבל בלוקח מישראל שנתחייב במצות נשתנה דינו שלא יעבוד רק שש, שעז”א כי ימכר לך אחיך העברי, ששם עברי מיותר ובא ללמד שמ”ש פה עבד עברי דומה למש”ש אחיך העברי, והראב”ע הביא דעת מי שאמר שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר ונכללו בזה בני עשו ובני ישמעאל וקטורה, ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, והעבד מהם יעבוד שש והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם, ע”ז השיבו ואע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אלהי העברים נקרא עלינו וכמ”ש הראב”ע שמ”ש אלהי העברים פירשו מ”ש תחלה כה אמר ה’ אלהי ישראל, רק מ”ש ואומר לאברם העברי היא נראה להגיה תחתיו ושם אתנו נער עברי או מכה איש עברי שני אנשים עברים נצים וכדומה מהפסוקים שהביא הראב”ע לזה, וסיים ועוד איך יעלה על לב אדם שהישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים והישראלי עד שנת היובל: עבר עברי, ובפ’ בהר וכן בפ’ ראה קורא אותו אחיך ולא הזכיר שם עבד, ואמר בספרא בהר (סי’ ע”ט] כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה, יכול אף הוא ינהג בעצמו באחוה ת”ל עבד, יכול אף אתה תנהג בו כעבד ת”ל אחיך, הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו, וע”כ שם מדבר מצד המכירה קראו אחיך ופה מצד הקניה קראו עבד לומר שיש לו בו קנין הגוף, ולכן קראו פ”א בשם עבד בע”כ שלא רצה להשתמש בלשון זה רק במק”א, לומר שאין לקראו בשם זה לשם בזיון, ובגי’ הגר”א יכול תקראנו עבד לשם בזיון ת”ל אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה ת”ל עבד וכו’, ולפ”ז הם הדברים שבספרא: כי תקנה עבד עברי. למה תפס עבד עברי ולא אמר עבד ישראל, פי’ ר’ ישמעאל משום דשם ישראל מוציא הגרים וכמ”ש בספרא ויקרא (סי’ קצ”א) דכ”מ שאומר בני ישראל צריך רבוי על גרים לכן אמר עברי שכולל גם הגר, וכבר נתקשו בזה הקדמונים הלא מבואר בב”מ (דף ע”א) דאין הגר נמכר בעבד עברי, משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא, ותרצו הסמ”ג והגמ”י בשם ר”י דמיירי בגר שבא על בת ישראל והוליד דמשפחת אם קרויה משפחה לענין זה, ועי’ בשעה”מ (פט”ו מה’ א”ב ה”ט) שיש פלוגתת הראשונים בזה אם גר שבא על בת ישראל הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל ע”ש באורך, אולם עם העיון אין הבדל בין גר לישראל רק במה שהנמכר לגר אינו עובד את הבן, שכן אמר בב”מ (דף ע”א) וכי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, ומקשה למימרא דגר קני ע”ע ורמינהו אין הגר נקנה בע”ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ואינו קונה ע”ע דמיקני קני דלא מיקני לא קני, ארנב”י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דתנן הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וממילא כמו שקונה כן הגר נקנה בה”ג שאינו עובד את הבן משום שאין לו בו קנין הגוף כמו בנמכר לנכרי שאין לו בו קנין הגוף, ומדלא אמר שאין דינו כישראל לענין שיצא בשש מבואר שיוצא בשש שהוא קולא רק לענין שאינו עובד את הבן דינו כנכרי, וכן ברמב”ם (פ”א מה”ע ה”ב) אין הגר נקנה בע”ע. ושם (ה”ג) ע”ע שמכרוהו ב”ד אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק, והשתא יקשה איך יקנה הגר צדק הא דלא מיקני לא קני, וע”כ שמ”ש שאין הגר נקנה בע”ע פי’ שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי, ובכ”ז אם גנב ב”ד מוכרים אותו קנין ממון לשש שנים ואינו עובד את הבן מפני שלא נקנה קנין הגוף, וכן באר ברמב”ם (פ”ב הי”ב) שאינו עובד את הבן, ופי’ מ”ש בגמרא ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב, וע”ז מקשה למימרא דגר קני כנ”ל, ר”ל שאם היה כתוב גר סתם הייתי מפרש שר”ל גר צדק לכן כתיב גר תושב כי הנמכר לגר צדק יוצא בשש, וע”ז שואל למימרא דגר קני, ר”ל איך נטעה כלל שהוא גר צדק הא גר אינו נמכר וא”כ אינו קונה, ומשיב שהייתי טועה שהוא גר צדק כי באמת הוא נמכר לקנין ממון כמו בנכרי [ובזה סרה קושית הכ”מ [פ”ב הי”ב] שנאמר שנגאל בקרובים כי באמת אינו מדבר בגר צדק רק בגר תושב] וא”כ מבואר שמ”ש פה כי תקנה עבד עברי מדבר גם בגר הגם שמ”ש יעבוד אף לבן הוא דוקא בישראל, וי”ל שר’ ישמעאל סובר כמ”ד בירושלמי (פ”ק דקדושין) שע”ע אינו עובד את הבן: וע”ד הפלפול יש לצייר גר שיש לו משפחה ונמכר בע”ע דקרינן ביה ושב אל משפחתו, והוא ע”פ מה שילה”ק עמ”ש בכריתות דשפחה חרופה עשה בה את הקטנה כגדולה, איך יצוייר ש”ח קטנה דהא ש”ח היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע”ע ולמ”ד בגיטין דקדושין תופסים בה פי’ מאורסת ממש (כמש”ש ד’ מ”ג) ומי קבל קדושי קטנה, וע”כ צ”ל שיצוייר בישראל שקדש חציה שפחה וחציה ב”ח והוליד ממנה בת והבת היא ג”כ חציה שפחה וחציה ב”ח ויש לה יחוס מצד אביה ישראל והוא מקבל קדושי בתו, ולפ”ז אם ילד משפחה זו שהיא חציה ב”ח בן זכר יורש את אביו ושב אל משפחתו קרינן בי’ הגם שבצד א’ הוא עבד וכששחררו הוא גר, והוא גר שיש לו משפחה מצד אביו, ובה”ג מרבה גר שנמכר בע”ע כי קרינן בי’ ושב אל משפחתו, ואל תשיבני שא”כ מה ז”ש בגיטין (שם) על הא דאיבע”ל מי שחציו עבד וחציו ב”ח שקדש בת חורין מהו, ופשיט לה מהא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו ב”ח נותן חצי קנס ליורשיו וא”א קידושיו לא הוו קדושין יורשים מנ”ל אמר רבא ראוי ליטול ואין לו, והלא יצוייר באופן שאמרנו שיש לו יורשים כי אביו יורש אותו, ע”ז י”ל שרבא לשיטתי’ שאמר שם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך המקדש חציה שפחה וחציה ב”ח אינה מקודשת. ולדידי’ מ”ש המאורסת לע”ע היינו מיוחדת, אבל לדידן י”ל כן: שש שנים יעבד. זה הוכפל במ”ת ועבדך שש שנים שמדבר ג”כ במכרוהו ב”ד כנ”ל, רק ששם יש לפרש שהוא מאמר תנאי אם עבדך שש שנים אז לא תשלחנו ריקם אבל אם עבד פחות או יותר אין מעניקין לו, אבל יוכל למכרו על יותר משש אם גנבתו שוה יותר מעבודת שש שנים, דהא כתיב ונמכר בגנבתו, לכן באר פה בהחלט שרק שש שנים יעבוד, ואם גנבתו שוה יותר יש פלוגתא לקמן ושם ית’: שש שנים יעבד. פעל עבד מציין עבודה שהוא משעבד א”ע לה וברוב יציין עבודה שיש בה יגיעה, וזה ההבדל בינו ובין משרת, או בין עשית מלאכה וכדומה, ובכ”ז אינו מציין עבודת עבד, שזה יציין בקשור הב’, יעבוד בו, שהוא עבודה בע”כ, או בבנין הפעיל, אשר מצרים מעבידים אותם, ובכ”ז כשאמר יעבוד סתם נוכל לפרש גם עבודת עבד, לכן פי’ לא תעבוד בו עבודת עבד שנאמר בפ’ בהר במוכר עצמו וה”ה למכרוהו ב”ד, ומזה הוציא מ”ש לא ירחץ לו רגליו וכו’, וכ”ז נמצא גם בספרא בהר (סי’ פ’) ועמש”ש, ושם דריש (בסי’ צ”ב) מ”ש ובאחיכם ב”י לא תרדה בו בפרך שהוא מיותר שכבר אמר (שם פמ”ג) לא תרדה בו בפרך, וגם שכפל אות היחס, באחיכם בו, שבא למעט בן חורין, ובספרא שם (סי’ פ’) דריש כן גם מן לא תעבוד בו עבודת עבד, וצ”ל שסמך על הדרוש של לא תרדה בו בפרך וכ”ש לעבודת עבד, ומן מ”ש כשכיר כתושב יהיה עמך למד שלא יעבוד בו עבודת בזיון ועבודה שאינה מאומנותו כמו השכיר שלא ישכיר א”ע לעבודות אלה, וממ”ש יהיה עמך משמע לא לאחרים שלא תמסור לו אומנות שהוא עובד לאחרים אף שהוא מאומנותו, ור’ יוסי חולק ע”ז, וזה מבואר בספרא (שם סי’ פ”ב ועמש”ש): שש שנים יעבד. כבר בארתי באילת השחר (כלל ע”ח) שכ”מ שמקדים את המספר מורה שבא המספר בדוקא, שהיה יכול לומר ועבד שש שנים, והקדים את המספר להורות שאם ברח צריך להשלים שש שנים, ובכ”ז אין להוציא מזה שה”ה אם חלה צריך להשלים דהא אמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, שלמד מזה (לקמן סי’ כ’) שאם חלה והוציא רבו הוצאות א”צ להחזיר לו יציאותיו וכ”ש שא”צ להשלים שכר בטלה, וכ”ה בספרי ראה (פסקא קי”ח) ברח וחזר מנין שמשלים וכו’ חלה ונתרפא יכול יחזור לו שכר בטלנותו ת”ל ובשביעית יצא לחפשי חנם, והטעם שפעל יעבוד יאמר על העבודה שעובד עבודת עבד כמו ויעבידו מצרים ויאמר על מה שהוא עבד משועבד לעבודה אף שא”ל מלאכה כמה ימים, וכשחלה אף שאינו עובד בפועל הוא עבד ומוכן לעבוד, לא כן הבורח שהוציא א”ע מרשות האדון לגמרי, ובמכלתא נדפס מאמר זה לקמן שלא במקומו, וכן נדפס בטעות ונתקן ע”פ הגהות הגר”א: ובשביעית יצא. כבר בארתי באיה”ש (כלל פ”ד) שכ”מ שאומר בשנה השביעית או בשנה השלישית חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא מתשרי, וא”כ ממה שלא אמר פה בשנה השביעית וכמ”ש בפ’ ראה, ידעינן שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה וז”ש תלמוד לומר ובשביעית (וכן ג’ הגר”א) ר”ל ממה שלא אמר בשנה השביעית, וכן מ”ש בעירובין (דף יח) שנים של ע”ע חשבינן מיום אל יום דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד עקר הלמוד ממה שלא אמר בשנה השביעית, ואמר שלכן לא אמר בשנה משום דלפעמים עובד בשנה הז’ של שנת עולם אם נמכר באמצע השנה או בסופה כשמגיע ר”ה השביעית הוא שנה השביעית של עולם ובכ”ז עובד עד תשלום שבע ליום המכירה, ובירוש’ (פ”ק דקדושין) ובשביעית יצא, שביעית של מכירה, או אינו אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי שש שנים אמורות הא מה אני מקיים ובשביעית שביעית של מכירה לא שביעית של עולם, או חלוף, אר”ז בשם ר”ה, ובשביעית כתיב, אר”ה אם אתה אומר שביעית של עולם א”כ מה היובל בא ומוציא, אר”י אתיין כמ”ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע ברם כמ”ד היובל עולה ממנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, רבנן דקסרין אמרין אפי’ כמ”ד היובל עולה ממנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא יובל מוציא את העבדים ואין שביעית מוציאה את העבדים וזה פירושו, שתחלה רצה ללמוד שפי’ שביעית למכירה ממ”ש ובשביעית יצא שהוא מיותר אחר שאמר שרק שש שנים יעבוד ידעינן שבשביעית יצא, או יאמר ואחר כן יצא, וע”כ בא לומר שיעבוד שש שנים שלמות מיום אל יום, וע”ז שואל או חלוף, שנאמר שמשמיענו שדי אם עבד שש של עולם שאז בשביעית של עולם יצא אף על פי שאינו שביעית למכירה, וע”ז משיב ר”ז ובשביעית כתיב ר”ל הלא כתיב ובשביעית ולא כתיב ובשנה השביעית וידעינן שאין משגיחין על שנה של עולם כנ”ל. אולם הלא מצאנו שבא שם שביעית בלא מלת שנה על שנת השמטה כמ”ש והשביעית תשמטנה ונטשתה, שהשביעית היא ג”כ שנת עולם כי מתחיל מר”ה, ובכ”ז בא בלא מלת שנה, וי”ל שמ”ש ובשביעית יצא היינו בשנת השמטה שקרוי שביעית, ע”ז אמר ר”ה אם אתה אומר שביעית של עולם, ר”ל שמטה שהוא ג”כ שביעית של עולם, א”כ מה היובל בא ומוציא, שאיך אמרה תורה שהיובל יוציא העבדים לחירות הלא שנת השמטה שקודם היובל מוציאה אותם, ומ”ש אתיין כמ”ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, נראה לפרש כי ר’ יהודה ורבנן פליגי בנדרים (דף סב) שר”י סובר שהיובל עולה ממנין שני שבוע וחכמים סוברים שאין עולה ממנין שני שבוע. ועוד יש פלוגתא בספרא בהר (סי’ יד) שר”י ס”ל שיעשה יובל אע”פ שאין שביעית וחכמים חולקין עליו, ושני הפלוגתות תלויים זב”ז. שלר”י שס”ל שהיובל עולה למנין שני שבוע, א”כ א”צ לספור שבע שבע דוקא ויכול לספור שנת היובל לחשבון שני שבוע אע”פ שלא עשה שמטה, ורבנן ס”ל שצריך לספור ז’ ז’ בלא יובל ושנת החמשים הוא יובל ואין יובל בלא ספירת שמיטות, וא”כ לר”י אין ראיה ממ”ש א”כ מה היובל בא ומוציא, שי”ל שהיובל מוציא אם לא עשה שמטה כי יצוייר יובל בלא שמטה, וז”ש אתיין כמ”ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, ר”ל דלדידי’ א”א ליובל בלא שמטה וקשה מה היובל בא ומוציא, ברם למ”ד היובל עולה למנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, ר”ל דלדידי’ משכחת יובל בלא שמטה והיובל אינו בא בסוף ימי שבוע כי לא ספר שני שבוע כלל. וי”ל ששמטה מוציאה עבדים ולא קשה מה היובל בא ומוציא שי”ל שהוא מוציא כשלא ספר שמטות, ורבנן דקסרין אמרין שאף למ”ד היובל עולה ממנין שני שבוע א”א לומר שהשמטה תוציא עבדים כי יכולים אנחנו למיפק לה מן הכא יובל מוציא עבדים וכו’, ר”ל זה נלמד ממה שדריש בספרא בהר (סי’ כ”ז) על בשנת היובל הזאת יובל מוציא עבדים ואין שמטה מוציאה עבדים, ומזה מבואר שאל”פ ובשביעית יצא על שמטה, וכן ברמב”ם ה’ עבדים (פ”ב ה”ב) מביא פסוק זה מטעם הספרא ללמד שאין יוצא בשמטה כמ”ש המ”ל שם: יצא לחפשי חנם. ובפ’ ראה אמר וכי תשלחנו חפשי, שמשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו והוא כמ”ש הרמב”ם (פ”ב מה”ע הי”ב) מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע”פ שלא אמר לו ה”ז יוצא בחנם וא”צ שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, א”כ שם אומר תשלחנו שמצוה לומר לו צא, ופה אמר יצא אם לא אמר לו הוא יוצא, וה”א אם יוצא מעצמו יחזיר לו ההוצאות אם רפא אותו לז”א חנם, ושם לא אמר חנם דשם מדבר כשמשלחו ברצון והרי מוחל לו: 21:3 — אם בגפו יבא בגפו יצא. לר’ ישמעאל פי’ כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק, וגפו כמו בכנפו בא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות, ור”ע ס”ל מסברא שאינו חובה, ופי’ בגפו בגופו שיצא בראשי אברים, ואזלי לשיטתם שדעת ר’ ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש בא על נרבע דזכר, ודעת ר”ע דילפי’ נרבע דזכר מן ואת זכר לא חשכב, ולדידו צ”ל דלאו דלא יהיה קדש בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל ובר ישראל לא יסב שפחה, ולר’ ישמעאל אין איסור בשפח’ כנענית, וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון שכ”מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסר אינו צווי אלא הרשאה, וכמ”ש באיה”ש (כלל רכ”ז רכ”ח) ובספר התו”ה [ויקרא סי’ קל”ח צו סי’ למ”ד וסי’ ל”ו ובכ”מ] והשתא לר”ע שיש איסור לב”ח בשפחה מ”ש אם אדוניו יתן לו אשה אינו ציווי אלא כיון שב”ח אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה, וא”צ למוד שאינו ציוי אלא הרשאה, אבל לר”י שב”ח מותר בשפחה א”צ קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המ”ל למ”ש מהרשד”ם בדעת הרמב”ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות] וה”א שבא לתיבה והוא צווי לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות, וגם ראב”י בקדושין (דף כ’) מפרש אם בגפו יבא כדעת הת”א. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה, ולפי דעתו הוא מאמר בפ”ע שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה, אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה, והרא”ם והמ”ל נתקשו לראב”י ור”ע מנ”ל שהוא רשות דלמא הוא חובה, וכבר בארתי הטעם לר”ע לשיטתי’ דיש איסור בשפחה, ולראב”י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון, ובל”ז י”ל שגם ראב”י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממ”ש בקדושין (דף כ”א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה כי לישראל אסור. וכן מבואר ממ”ש בב”ק (ד’ כ”ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו’ ע”כ התירא מכאן ואילך איסור, ע”ש: ומ”ש ר”ע אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פי’ שאם שמא את עיני לא נאמר שדינו כעבד כנעני שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האבר, ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שי”ל שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר, ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שא”י בראשי אברים, אי מהתם ה”א ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק, ולכן תפס ר”ע פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה, כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר, וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות, ופי’ לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין, רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר לא תצא כצאת העבדים מיותר אם נאמר שהפי’ שיצא לחירות רק שא”י כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם, ומזה מבואר כמ”ש הרמב”ם בספר המצות בשורש השמיני שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני וא”כ מחד קרא הייתי אומר שקמ”ל שצריך גם לשלם דמי העין, וע”י שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא וע”כ מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא, אבל לשיטת הרמב”ן לסברת הבה”ג שחולק ע”ז ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה לא יכתוב כלל ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן: אם בעל אשה הוא. היינו אשה ישראלית, ואם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה כנענית, ולפ”ז יש בכל חלוקה שני הבדלים, בחלוקה הא’ צריך, א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו, ובחלוקה הב’ צריך, א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו, ומבואר אצלנו בכללי הלשון שאחרי מלת אם שבא על החלוקה יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה כמ”ש באילת השחר [מן כלל קצ”א ואילך] ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי, כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לר”ע שישראל אסור בשפחה, וא”כ הי”ל להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והול”ל אם אשה כנענית יתן לו אדוניו, ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א’, כי מ”ש אם בעל אשה הוא כולל גם אשה כנענית ויצוייר גם לר”ע אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ”ל פ”ג מה”ע ה”ד] דהא מ”ש אם בעל אשה הוא כולל גם האשה שלקח אחר מכירה וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג ה”א), וז”ש במכלתא או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה, וזה ע”פ הכלל המיוסד אצלנו שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כ”מ שיכול לרמז אותו ע”י כנוי [כמו שהתבאר באיה”ש פט”ו], ושם בארתי (בכלל קל”ח) שדרך חז”ל לפרש שהשם הנשנה אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך, וכן פה אם תאמר שמ”ש אם בעל אשה הוא מדבר בכנענית שלקח מעצמו היל”ל אם אדוניו יתננה לו והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית, וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו או אדוניו נתנה לו ולמה כפל שם אשה ע”כ שמדבר מאשה אחרת, כי מ”ש אם בעל אשה הוא מדבר באשה ישראלית: ויצאה אשתו עמו. ובפ’ בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כ”ז שהוא עובד, ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכ”ה בספרא בהר ובקדושין (דף כב), כבר האריכו בזה הרמב”ן והמ”ל (פ”ג ה”א וה”ב) עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ”מ, ושומרת יבם אינה בכלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכ”מ, אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו שכבר בארתי קדושים (סי’ ל”ב) שיש הבדל בן אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי ולא כן מלת אתו מורה שהאחד טפל להשני, ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין שהיא דבקה עמו וחייב במזונותיה, והרמב”ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו, שהארוסה וכן האסורה לו אינם עדיין עמו כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב”ם בפ”ג מה’ עבדים: 21:4 — אם אדוניו יתן לו אשה. כבר בארתי למעלה (סי’ כ”א) שלר’ ישמעאל לשיטתיה שס”ל שישראל מותר בשפחה יש לטעות שמ”ש אם אדוניו יתן לו הוא חובה ולכך כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות, ולר”ע לשיטתו דס”ל דישראל אסור בשפחה ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה וא”צ לזה קרא דאם בגפו יבא ע”ש. והנה ר”י ור”ע פליגי בספרא קדושים (סי’ נ”ב) ובכריתות (דף י”א), דר”י ס”ל דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ור”ע ס”ל דש”ח היא חציה שפחה וחציה ב”ח המאורסת לע”ע, וע”כ לר”י ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו דהא הבא עליה חייב באשם ש”ח, אבל לר”ע הבא על שכחה כנענית המיוחדת לע”ע אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל ופי’ אם אדוניו יתן היינו שיתן רשות, שמצאנו כ”פ לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה כמ”ש בס’ התו”ה קדושים (סי’ צ’) לכן למד ממלת לו שהוא שתהא מיוחדת לו. והנה לר”ע שס”ל שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמ”ש אם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין, אך שא”כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה: וילדה לו בנים או בנות, זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה וידעינן שילדה לו, וא”ל שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות לא אם ילדה טו”א דהא אמר האשה וילדיה ובשם ילדים נכללו גם טו”א, וליישב זה א”ר נתן שמ”ש וילדה לו בנים או בנות בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובאור הדברים, כי מ”ש אם אדוניו יתן לו אשה אין הפי’ שיתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפי’ שיתן לו רשות לקחת שפחה אפי’ שפחה של אחרים, כמ”ש בתמורה (דף ל’) עמ”ש במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי, והא שפחה לעבד משרי שריא, בעבד עברי, והא שפחה לע”ע משרי שריא, מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע”מ, ובשו”ת נוב”י מהד”ת חלק אה”ע סי’ ל”א] ועז”א האשה וילדיה תהיה לאדוניה והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמ”ש אם אדוניו יתן לו, רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו, ולפ”ז פי’ אם אדוניו יתן היינו נתינת הרשות, שכבר בארנו בס’ התו”ה קדושים (סי’ צ’) שמצאנו כ”פ מלת יתן שתרגומו שביקה כמו ולמות לא נתנני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה דבקדושין (ס”ח ע”ב) אומר אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן, אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיין [ר”ל דקדושין תופסין] קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר”ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו, והרי מקרא מלא אמר אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו, הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, וע”כ בא ר”נ ושם כל המעקשים למישור, שבמ”ש אם אדוניו יתן לו אשה שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפי’ שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו, ומלמד אותנו שגם בענין זה הולדות עבדים, וזה מלמד במ”ש וילדה לו בנים או בנות שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק (ילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה, ומזה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובספרא בהר (סי’ פ”ז) למד זה מלמוד אחר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. היה לו לומר יהיו לאדוניהם, וכבר בארתי באיה”ש (כלל קס”ו) שפעל הבא על שני נושאים אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים, ועוד בררתי שם (כלל קע”ו קע”ז) שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים, מזה למדו חז”ל שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה, ובמקום שהיא העיקר יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי, ובמ”ש שלמד נכרית משפחה מצד שא”ל קדושין מכ”א, הנה ביבמות (דף כג) אמר שא”א ללמוד משפחה, שמה לשפחה שאין לה חייס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דר”ש דדריש טעמא דקרא, ובקדושין (דף ס”ח) סוגיא אחרת דלרבנן דר”ש למדין מן כי תהיין וילדו לו דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן בי’ וילדו לו ולמד משם שפחה ונכרית [כנ”ל בסי’ הקודס] וקרא דהאשה וילדיה צריך לדרוש של ריה”ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד ב”ח כמוה. ונראה שר’ ישמעאל לשיטתו שס”ל בכריתות (ד’ י”א) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע”ע, וא”כ קרינן ביה קצת כי תהיין דהא הבא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת, וא”א ללמוד מן כי תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בק”ו דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגי’ אר”י ק”ו: והוא יצא בגפו. זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא, וכבר התבאר (בסי’ כ”א) שר’ ישמעאל מפרש בגפו יצא בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם זה מדברי ר”י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה, ובזה יוצא בגפו אחר שאינה צריכה הימנו גט, שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו הגם שהיא קנין אדוניה. ונראה שר”י לשטתו שס”ל בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע”ע והבא עליה חייב באשם, וה”א שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט, ולמד מזה שה”ה שאין לעבד קדושין בבת ישראל דמקיש עבד לאמה לענין זה וכמ”ש בספרא בהר (סי’ פז), והד”א ס”ל דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחרה ב”ח אבל שפחה גמורה המאורסת לע”ע אין חייבים עליה אשם וא”כ א”צ ללמד שא”צ הימנו גט, והוא מפ’ מ”ש בגפו יצא בראשי אברים יצא היינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ”ל (סי’ כ”א), ואמר שנית והוא יצא בגפו (כצ”ל כגי’ הגר”א) ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני ר”ל שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים, ור’ יצחק אמר שא”צ לזה שהעובד שש מיעט יציאתו, ר”ל שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ”ז אין ראשי אברים מועילים, כ”ש נרצע שריבה יציאתו היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל שאינו יוצא בראשי אברים, והת”ק ס”ל שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור’ יצחק יסבור כמ”ד בירושלמי פ”ק דקדושין שגם ע”ע אינו עובד את הבן, ובמכלתא נדפס. בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה (סימן י”ח) כי שם מקומו: 21:5 — ואם אמר יאמר, כבר בארתי באילת השחר (כלל לח) שכ”מ שכפל המקור על הפעל מורה על השנות הפעולה: אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. התנה שצריך שיהיה לו אשה ובנים בבית אדוניו שיאהבם, ובפ’ ראה אמר כי אהבך ואת ביתך, מוסיף שיאהב גם בית רבו, והוא שרבו יש לו אשה ובנים, שהבית הוא האשה והבנים, כמ”ש תמיד בתו זו אשתו, ומצאנוהו על כלל בני הבית ממולדתך ומבית אביך, ואצל הכ”ג אמר ב”פ וכפר בעדו ובעד ביתו, הראשון על אשתו והשני על כל בית אהרן, וכן פה שצריך שישוו בטובה כמ”ש כי טוב לו עמך צריך שישוו ששניהם יש להם אשה ובנים, וכן דרש בספרי (פ’ ראה) וקדושין (דף כב): אהבתי את אדוני. בפ’ בהר כתיב ג”פ עמך, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך, ויצא מעמך, וכפי הכלל שבין עמו ובין אתו שעמו מורה על השווי הגמורה כמ”ש קדושים (סי’ ל”ב) דריש בספרא שם יהיה עמך שיהיה שוה במאכל ומשתה, יעבוד עמך שלא ימסור לו אומנות לרבים, ויצא מעמך שישכון עמו במקום אחד, ובפ’ ראה אמר לא אצא מעמך כי טוב לו עמך, מבואר שזה תנאי אל הרציעה שיהיה טובתו שוה לו במאכל ומשקה. וכן צריך שיהי’ גם רבו אוהבו ע”י שנתברכו נכסיו ע”י דהא כתיב כי טוב לו עמך, וכן בסברא דאם רבו שונאו איך נכפהו שיחזיקהו בביתו בע”כ והרי בזה אין טוב לשניהם, וכן מטעם זה לא והיה חגר או סומא, דהא כתיב עמך, וה”ה שלא יהיה אחד מהם חולה מטעם זה כמ”ש בקדושין (דף כ”ב): 21:6 — והגישו אדוניו אל האלהים. מפרש רבי מפני שמדבר במכרוהו ב”ד [כי מוכר עצמו אינו נרצע, בפרט למ”ש בקדושין (ד’ טז) דרבי לא יליף שכיר שכיר ודחיית רנב”י שם הוא רק דחי’ כמ”ש הריטב”א שס] ולכן יגיש אותו אל מוכריו, וממ”ש והגישו והגישו, מבואר שלרציעה צריך הגשה אחרת, כי אינו נרצע כאן בב”ד, רק והגישו שנית בביתו אל הדלת וירצעהו בינו לבין עצמו: והגישו אל הדלת או אל המזוזה. ובפ’ ראה אומר ונתתה באזנו ובדלת, וכבר פי’ הרמב”ם שכאן מדבר בהעמדה שיעמידנו אצל הדלת או אצל המזוזה, ושם מדבר מן הרציעה ש ירצע את אזנו אל הדלת לא אל המזוזה, וזה היה דבר פשוט בעיני חז”ל ולא הזכירו זה במכלתא כי הוא הפשט הפשוט. אולם דברי המכלתא פה מ”ש מקיש דלת למזוזה, מיוסד על חוקי הלשון, שכבר בארתי באיה”ש (כלל קצ”ט) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, דהיינו שהדבר שיש בו חדוש יותר על חבירו יכתב לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא בהפך, וא”כ הול”ל פה והגישו אל המזוזה או אל הדלת, כי מזוזה פשוט יותר מדלת, כי מזוזה כשר למצוה וה”ה לרציעה, ובזה יוסיף שיוכל להגיש אף אל הדלת שאינו כשר למצוה, והוא חדוש יותר וצריך לכתוב לבסוף, וע”ז משיב מקיש דלת למזוזה, והוא ע”פ הכלל שיסדתי שם (כלל ר’) שאם נמצאו בכתוב שני דברים שהא’ מיותר כי נשמע מכלל חבירו בק”ו רק שבא ללמד פי’ של חבירו, אז יבא השם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ואז ידבר בדרך זו ואצ”ל זו, כמו תושב ושכיר שבא שכיר ללמד על תושב וכדומה, וכן פה בא מזוזה ללמד על דלת, כי הדלת יצוייר גם כשהוא שוכב על הקרקע ואינו מעומד ומחובר לא כן המזוזה שהוא מעומד ומחובר, ובא ללמד שצריך שהדלת תהיה מעומד כמו המזוזה, ואחר שבא שם מזוזה ללמד על שם דלת לכן נכתב באחרונה אף שדלת יש בו חדוש יותר: עתה שואל על גוף הדבר מנלן שמ”ש פה והגישו אל הדלת כו’ הוא רק לענין העמדה הלא י”ל שהוא גם לענין רציעה וז”ש או ירצענו במזוזה, ואם תשאל שהלא בפ’ ראה אמר ונתתה באזנו ובדלת שמשמע שהרציעה הוא רק בדלת לא במזוזה, י”ל שתפס שם דלת מפני שהוא רבותא יותר, ר”ל שתוכל לתת באזנו ובדלת אף שאינה כשר למצוה כשר לרציעה וכ”ש שיכול לתת באזנו ובמזוזה שכשר למצוה, וז”ש והדין נותן מה הדלת כו’, ומשיב ת”ל ונתתה באזנו ובדלת, ור”ל שאם תאמר שמ”ש בפ’ משפטים והגישו אל הדלת מיירי גם ברציעה לא היה צ”ל בפ’ ראה ונתתה באזנו ובדלת שכבר נודע זה מפ’ משפטים. ומזה מבואר שמש”ש ונתתה באזנו ובדלת היינו רק בדלת יתן לא במזוזה. ובא ללמד שמ”ש בפ’ משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק לענין העמדה לא לענין רציעה, וע”ז שואל או יעביר באזנו ובדלת ר”ל שעדיין נוכל לומר שמ”ש והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא גם לרציעה ומ”ש בה’ ראה ונתתה באזנו ובדלת פי’ אף בדלת וכ”ש במזוזה, וא”ת שא”כ לא יכתוב כלל פסוק ונתתה באזנו ובדלת שידעינן מפ’ משפטים, י”ל שבא ללמד שיעביר באזנו ובדלת ויתחוב המרצע גם בדלת, וע”ז משיב שא”א לומר כן דהא כתיב ורצע את אזנו במרצע שמבואר שירצע רק האזן לבד ולא יעביר בדלת וא”כ מ”ש ונתתה באזנו ובדלת היינו שיתן באזנו לבד עד שיגיע לדלת וזה כבר נודע מפ’ משפטים והוא מיותר, וע”כ שבפ’ ראה מלמדנו שהרציעה תהיה רק אל הדלת, ושמ”ש בפ’ משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק להעמדה, ומה שהקדים דלת למזוזה מפני שמזוזה מלמד פירוש של דלת שיהיה במחובר כנ”ל, והעקר כגירסת הספרים: ורצע אדוניו את אזנו. כבר בארתי באיה”ש (פ’ ט”ו) שאין להחזיר שם הנושא ללא צורך, ועמ”ש ואם אמר יאמר העבד דרוש בספרי ובקדושין (דף ט”ו ע”ב וד’ כב) שיאמר כשהוא עבד, וכן פה שם אדוניו כפול שכבר אמר והגישו אדוניו, ללמד שלא יעשה זה ע”י שליח, ומ”ש אזנו למד ממצורע שהוא שלימין ומובא בספרי (פ’ ראה) ובקדושין (ד’ טו) ובכ”מ ופרש”י שלמד ממצורע עני כמ”ש במנחות (דף י) ע”ש: אזנו. לדעת ר”י רוצע ברך שבאזן ששם אין נעשה בע”מ ולכן גם ע”ע כהן נרצע, ולדעת ר”מ נרצע בסחוס ששם נעשה בע”מ ולכן אין ע”ע כהן נרצע, ולשון הירוש’ (פ”ק דקדושין) רמ”א מן הסחוס מכאן היה רמ”א אין הכהן נרצע, ומ”ש רמ”א אין כהן נמכר ר”מ ס”ל שע”י שאינו נרצע אינו נמכר כלל כי לא יוכל לקיים בו רציעה, וכן במכלתא (פרשה ג) אומר שהבת אינה נמכרת על גנבתה מפני שאינה נרצעת מבואר שמי שאינו נרצע אינו נמכר, והגר”א מוחק מ”ש אין כהן נמכר, וכ”מ מדברי הר”מ (פ”ג מה”ע) שפסק בהלכה ח’ שאין כהן נרצע ובהלכה ד’ שכהן נמכר, ומ”מ יש לקיים הגי’ ופסק דאינו נרצע ע”פ דברי חכמים בקדושן (דף כ”א ע”ב) ובכורות (דף ל”ז ע”ב), ופסק דנמכר שכן מבואר מהאיעי’ בקדושין שם ע”ע כהן מהו שימכור לו רבו ש”כ ע”ש. ומ”ש ריב”ז היה דורש כמין חומר מובא בתוספתא דב”ק (פ”ז) ובקדושין (ד’ כ”ב ע”ב): במרצע. בספרי (פ’ ראה) ובגמרא’ קדושין (ד’ כ”א ע”ב) שבועות (דף ד’) בכורות (ד’ ל”ז) ס”ל לר”י בר’ יהודה לרבות כל דבר ורבי סובר רק מרצע של מתכת, ומפ’ בגמרא דרבי דריש כללי ופרטי ור”י בר”י דריש רבויי ומיעוטי. אולם בעיון היטב צ”ל פה והלכה אמרה בכל דבר דברי ר’ ישמעאל, והוא ע”פ מ”ש בירוש’ פ”ק דקדושין במרצע אין לי אלא במרצע מנין אפילו בסול אפילו בקוץ ובזכוכית ת”ל ורצע, עד כדון כר”ע, כר’ ישמעאל, תני ר’ ישמעאל בג’ מקומות הלכה עוקבת מקרא בספר במרצע ובעפר, מבואר שקאי על הפלוגתא דפליגי ר’ ישמעאל ור”ע שדעת ר’ ישמעאל שדרשי’ כל התורה בכללי ופרטי ודעת ר”ע שדרשינן בריבויי ומיעוטי, ועז”א עד כדון כר”ע, ר”ל תינח לר”ע שדריש ריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי, לר’ ישמעאל ?. ר”ל מה נעשה לר’ ישמעאל שדריש כללי ופרטי ואין לרבות אלא כעין הפרט שהוא של מתכת, ומשיב שר’ ישמעאל חשיב לה בין ג’ מקומות שהלכה עוקבת מקרא. וכבר הובאו דברי ר’ ישמעאל אלה בסוטה (ד’ טז) ושם חשיב תער במקום מרצע, ומן המכלתא הלז מבואר שגירסת הירושלמי עיקרית וכמ”ש רש”י בסוטה שם, ופרש”י שם דאע”ג דבכולהו קראי דרשינן, לר’ ישמעאל לא משמע ליה קראי רק כפשוטו שיהיה בספר ובעפר ובמרצע רק הלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא, וזה פי’ המכלתא שר’ ישמעאל ס”ל שמפשט הכתוב משמע מרצע רק שי”ל הלכה שבכל דבר, ורבי לא ס”ל הא דהלכה עוקבת מקרא, ואחר שס”ל כללי ופרטי צריך דוקא של מתכת, והעקר כגי’ הספרים: ועבדו לעולם. עוד אמר (בפ’ בהר) ושבתם איש אל אחוזתו, ופי’ ראב”י בספרא (סי’ כא) ובקדושין (דף טו) שבא על נרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו, ואמר בקדושין שם ואצטריך ושבתם ואצטריך לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם ה”א לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם, ואי ושבתם הו”א ה”מ היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו קמ”ל לעולם לעולמו של יובל, ור”ל שממה שכתב ושבתם נאמר שהוא רק בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש וכמ”ש במכלתא שהיה בדין ומה אם הכסף וכו’ לכן נאמר ועבדו לעולם, ומן ועבדו לעולם נאמר כמשמעו לכן נאמר ושבתם, ורבי ס”ל שהיה לו לכתוב ועבדו עד היובל ולא יצטרך ושבתם רק שעולם כולל משך זמן גדול קבוע, והוא או היובל שהוא משך חמשים שנה ומזה למד שמ”ש בשמואל וישב שם עד עולם היינו חמשים שנה [והגר”א גורס פסוק זה כאן], וגם כולל משך הזמן שהאדם חי על האדמה ומשמיע בזה שיוצא במיתת האדון ג”כ שהוא עולמו של האדון, וז”ש הגיע יובל יצא מת האדון יצא, והעקר כגי’ הספרים: ועבדו לעולם. כבר בארנו באיה”ש (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח”ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי, והיל”ל ועבד לעולם, ופי’ חז”ל שבא למעט שאינו עובד את הבן, וזה לת”ק דרבי (בסי’ הקודם) שלא למד זה מן לעולם, שמן הסברא הייתי לומד מעובד שש שיציאתו קלה ומעטה כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ”ז עובד את הבן כ”ש נרצע שיציאתו רבה וקשה שאינו יוצא רק ביובל [וכן אמר לשון זה למעלה סי’ כז] שיעבוד את הבן וה”ה לאמה העבריה שלמדו מן ואף לאמתך תעשה כן: 21:7 — וכי ימכור איש את בתו. חז”ל הערו פה ד’ דברים, א] שמ”ש שמוכר את בתו היינו דוקא קטנה, כי הבוגרת ידעינן שאינה ברשותו מהפרת נדרים, [שהגם שבכתובות (ד’ מ”ו) ובקדושי (ד’ ד) אמר ממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו לענין שתהיה ברשותו לענין ממון שממון קל מאיסור, אבל פה למדינן שהבוגרת אינו ברשותו מכ”ש ממה שאינה ברשותו לענין איסור] וכיון שהבוגרת אינה ברשותו לעמן מכירה ידעינן שגם הנערה אינה ברשותו דהא כשמביאה סימנים יוצאה מרשותו לענין מכירה הגם שהיא עדיין ברשותו לענין קדושין כי מוכר לאישות אחר שפחות ואינו מוכר לשפחות אחר שפחות [וז”ש הואיל שמוציאין אותה הסימנים מרשות אביה שהוא רשאי בקדושיה כשהיא נערה] וזה כמ”ש בנדרים (דף עו) ובערכין (דף כט ע”ב) מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ב] ממ”ש וכי ימכור איש ממעט אשה כמבואר אצלנו בכללי הלשון שכל שלא נמצא איזה רבוי אמרינן איש דוקא, שמן הסברא הייתי אומר כמו שהיא נמכרת ע”י אביה כן נתנה התורה גם לה רשות על בתה, ג] מדייק שרק את בתו יכול למכור לא את בנו, הגם שהבן נמכר בקל יותר מן הבת שנמכר על הגנבה, ד] ממה שכתב הדין באם האיש מכר את בתו ולא כתב הדין במכרה א”ע והול”ל כי תקנה אמה ומ”ש כי תקנה עבד, מבואר שלא יצוייר בה מכירה רק ע”י האב, כי מן הסברא י”ל שתמכר א”ע ושתמכר בגנבתה ושתרצע כמו האיש, וצ”ל ונאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ר”ל ובזה יבואו הפסוקים דפ’ ראה כפשוטם שגם העבריה נמכרת בגנבתה כמו העברי, ובזה נפרש מ”ש ואף לאמתך תעשה כן בפשוטו שמוסב גם על הרציעה, ומשיב ע”ז אם מוציאה הכתוב מידי מכר החמור ק”ו מידי רציעה הקלה, ר”ל אחר שאמר הכתוב ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם שתצא בסימני נערות מידי מכירת האב שהוא מכר חמור כ”ש שתצא בסימני נערות מידי רציעה הקלה ולא משכחת בה ועבדו לעולם עד היובל כי יוצאת בסימנים, וכיון שאינה נרצעת נסתר הק”ו מן הבן, ואמרינן שרק איש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת א”ע: וכי ימכור איש. למד מזה שרשאי למסרה לידי קדושין דהא מן המכירה בא לקדושי יעוד שהם קדושין אחר המכירה וכ”ש שזוכה בקדושיה כשלא מכרה, וי”ל ג”כ שלמד בזה קידוש אחר קידוש וצ”ל אם מוציאה הוא לידי קדושין מידי אמהות ק”ו לידי קדושיה: ולמד שנקנית בכסף, מק”ו משפחה כנענית, ובקדושין (דף ה’) למד מאמה העבריה, י”ל שהגמ’ לא רצה ללמוד מש”כ דס”ל דיש איסור בש”כ וא”כ אין לומר מה ש”כ שאינה נקנית בביאה דשאני ש”כ דאסור לבא עליה וכ”מ דא”ר לא תעביד אי עביד לא מהני, ור’ ישמעאל לשטתיה דס”ל שאין איסור בש”כ. דלדידיה לאו דלא יהיה קדש קאי על נרבע דזכר (כנ”ל סי’ כ”א) שפיר למד מש”כ שאין נקנית בביאה, וכן י”ל שלא רצה ללמוד מאמה העבריה, די”ל כמ”ש בגמ’ מה לעבריה שכן יוצאה בכסף כמ”ש רב אשי שם, אבל בשפחה כנענית יסבור כדעת ר”ש בשם ר”ע שס”ל שאין הכסף גומר ביציאתה, כמ”ש בספרא קדושים (סי’ נה) ובגיטין (דף לט), ושנקנית בשטר למד מן ויצאה והיתה כמ”ש בקדושין (ד’ ה’), ור”ע אזיל לשיטתה דס”ל דלאו דלא יהיה קדש קאי על שפחה (כנ”ל סי’ כ”א) ולדידיה א”א ללמוד ק”ו משפחה כנענית, וכן א”א ללמוד מאמה העבריה דהא הוא ס”ל שאין הכסף גומר בש”כ, וי”ל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כנ”ל ולמד קדושי כסף בהיקש מאמה העבריה דנקיש אחרת אל האמה ואין משיבים על ההיקש, וזה שלא כדברי תוס’ קדושין (ד’ ד’ ע”ב ד”ה מעיקרא): וכי ימכור וגו’ לאמה, מלת לאמה מיותר דסתם מכירה הוא לאמה ובכ”מ אמר סתם ונמכר לך, וכבר דרשו בגמרא לדעת ר”מ שמלמד שיוכל למכרה לאמה לבד והיינו אם מתנה שלא ליעד, ולדעת רבנן מרבה שמוכרה לפסולים שאין יכולים ליעד, ולדעת ר”א מרבה שמוכרה לקרובים כמ”ש בקדושין (ד’ י”ט ע”ב), ותנא דידן [שנראה שהוא ר”ע כי המאמר שאחריו לא תצא כצאת העבדים נזכר למעלה סי’ כ”א בשם ר”ע] ס”ל כדעת חכמים שהמתנה ע”מ שלא ליעד תנאו בטל, בשגם לגי’ הגר”א (בסי’ מג) ס”ל לר”ע כן בפי’, וכן ס”ל דאין מוכרה לפסולים ולקרובים (כמש”ל סי’ מה) ולכן פי’ מ”ש לאמה שלא ימכרנה רק לאמה אחת לא אמהות אחר אמהות, ומזה למד ריה”ג שאין מוכרם אמהות אחר אמהות ולא אמהות אחר קידוש כשטת ר”ע דס”ל בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלים שוב אינו רשאי למכרה, ובמ”ע ואצ”ל אמהות אחר אמהות הגיה הגר”א אבל לא אמהות אחר אמהות ואצ”ל אמהות אחר קידוש, וכן משמע בירוש’ פ”ק דקדושין תני רשב”י כשם שאין אדם מוכר לשפחות אחר אישות אך לא לשפחות אחר שפחות, ומ”ש לא תצא וכו’ כתוב ומפורש למעלה (סי’ כא): 21:8 — אם רעה בעיני אדוניה, כפי הפשט פי’ שלא מצאה חן בעיניו וע”כ אינו רוצה ליעדה [להוציא מפי’ ר’ אליעזר שת”ל שמוכרה לפסולים. ופי’ שרעה בנשואים וכמו שיתבאר (סי’ מה) שר”ע שסתמא זו כוותיה חולק ע”ז], וממ”ש אשר לא יעדה והפדה מבואר, שעקר המצוה הוא ביעוד וכמ”ש במשנה דספ”ק דבכורות וכמ”ש בפ’ בא על פסוק ואם לא תפדה וערפתו, ומ”ש והפדה אינו מוסב על האדון רק על האב המוכר שנזכר בפסוק הקודם וכי ומכר איש, אולם יקשה אחר שיש לו זמן ליעד עד סוף שש, מתי יהיה הגבול שנכוף את האב הלא יכול לומר תמיד שימתין עד יתרצה וייעד, עז”א לא ייעד לשתים כאחת, וא”כ אם ייעד אחרת אז גלה דעתו שלא ייעד את זו ומחויב האב לפדותה, והעיקר כגי’ הספרים: אשר לא יעדה. מבואר בקדושין (ד’ י”ח ע”ב וד’ י”ט) שדעת ר’ יוסי בר”י דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, והיעוד חל ע”י מה שיש לו עליה שוה פרוטה של העבדות ובזה מקודשת מאז ואם בא אחר וקדשה בינתים מקודשת לשני, ועז”א ר’ יוסי (שהוא ר”י בר”י) שלא ימכור ע”מ ליעד היינו למכור בתנאי שיהיו המעות לקדושין ושיחולו אח”כ הקדושין למפרע שאם יקדשה אחר תהיה מקודשת לאדון, כי הייעוד הוא כך אם יש שהות ביום לעשות עמו ש”פ, אבל המעות לא נתנו לקדושין, ור”ע ס”ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו, וא”כ מוכר הוא באופן זה ואף אם קדשה אחר אם רצה ליעד מיעד דחלו קדושי ראשון והגר”א מגיה לא ימכור ע”מ שלא ליעד, ולדבריו הוא הפלוגתא של ר”מ וחכמים (קדושין י”ט): לעם נכרי. תרגם אונקלוס לגבר אוחרן, אולם לשון עם לא יצדק על איש אחד, ומבואר כמ”ש הרמב”ן שהוא אזהרה אל האב ואל הב”ד שישגיחו על כך (בגי’ הגר”א זה אזהרה לאב) שלא ימכרנה לנכרי, [ואף שבל”ז א”א דהא לא יוכל לקיים מצות יעוד י”ל דאתיא כמ”ד מוכרה לקרובים וי”ל שלכן השמיט זה הרמב”ם והסמ”ג דס”ל אין מוכרה לקרובים, וי”ל שמוכרה לנכרי שהתגייר בנו דמשכחת יעוד בבנו]. ומ”ש בגמ’ ובמכלתא ללמד מזה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות או אחר שפחות זה למד מן בבגדו בה וכמ”ש הרמב”ן שהם שתי אזהרות שהאב לא ימכור לעם אחר היינו לנכרי. וכן לא יוכל למכרה גם לישראל בבגדו בה וכמו שיתבאר בסי’ שאח”ז, וכפי דרכי הלשון הול”ל לא ימשול למכרה לעם נכרי, מזה מבואר כהרמב”ן שזה בא כמאמר מוסגר שלעם נכרי (ר”ל לנכרי) לא ימשול למכרה כלל וע”ז תפס לשון לא ימשול, ר”ל שע”ז אין לו יכולת כלל ואם מכר אינה מכורה, ועוד אמר כי בבגדו בה ורוצה למכרה שנית שזה נחשב אצלה כאלו מוכר אותה לעם אחר כי כבר הורגלה בבית אדוניה וכאלו הוא עמה ומולדתם וכשיוציאנה לבית אחר נחשב אצלה כמוסר אותה לעם אחר כי זה נעשה ע”י בגידה: לא ימשול למכרה בבגדו בה. כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שכולל בזה שתי אזהרות: א] שלא ימכרנה לנכרי בשום אופן, ב] שלא ימכרנה בבגדו בה אך לישראל שדומה בעיניה כאלו מוסר אותה לעם נכרי, ור’ יונתן ור’ ישמעאל שניהם מפרשים בבגדו מענין בגידה שהוא מענין שקור, ור’ יונתן מפ’ שקאי על האב שהאב בגד בה כי ממשפט הבנות שישבו בבית אביהן ויפרנס אותן לא למכרן שזה בגד מצד האב שמשקר באהבת יוצאי חלציו כמ”ש הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, ולפ”ז מאמר זה נמשך למעלה שאמר לעם נכרי ה”ז אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי, וכן האב לא ימשול למכרה לאיש אחר אחר שבגד בה, ור’ ישמעאל ס”ל שזה לא נקרא בגידה מצד האב כי אינו מוכר את בתו רק בשהעני לגמרי כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מה”ע), רק שמוסב על האדון שהוא בגד בה ואינו מקיים התנאי שלקחה ע”מ ליעד ואינו מיעדה, וזה בגד גמור, כי האב כשמוכרם מוכרה ע”מ ליעד ואינו מוכרה לעם אחר. כי מעות הראשונות לקדושין נתנו אבל האדון אי אפשר שימכרנה ע”מ ליעד אחר שהיא קטנה וא”א לה שתתקדש רק על ידי אביה וא”כ ימכרנה לעם אחר כי הלוקח לא ייעד אותה, וכן הרמב”ם בס’ המצות ובחבורו (פ”ד ה”י) פי’ שהוא אזהרה על האדון בל נטעה שאחר שיוכל ליעדה לבנו יוכל למכרה לאחר, וזה כדעת ר’ ישמעאל, אולם מ”ש ר”י כיון שבגד בה ור”ע אומר כיון שפירש טליתו עליה נזכר בקדושין (ד’ י”ח ע”ב) שר”ע אומר כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה ור’ אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, במאי קמיפלגי ר”א סבר יש אם למסורת ור”ע סבר יש אם למקרא, והנכון אצלי כפי הקרוב אל הפשט, משום דהכתיב הוא אשר לא יעדה באל”ף שהוא המסורת, והקרי הוא אשר לו יעדה בוי”ו שהוא המקרא, וס”ל לר”א דאזלינן בתר הנסורת והכתיב לא באל”ף שהיא רעה בעיני אדוניה ועי”כ לא יעד אותה, ומזהיר שלעם נכרי לא וכל למכרה אחר הבגידה הזאת שלא ייעד אותה. וס”ל שבא הצווי בין על האדון בין על האב ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפתות, ור”ע סבר שיש אם למקרא והקריאה היא לו יעדה בוי”ו, ופי’ אם רעה בעיני אדוניה אחר שתחלה לו יעדה ואחר היעוד רעה בעיניו וגרשה, לא יוכל האב והאדון למכרה לשפחות אחר אישות, והבגד של האדון הוא שקדשה ובגד בה וגרשה, והוא כדעת י”מ שהביאו התוס’: ונראה דאזלי לשטתייהו דר’ אליעזר שמותי הוא (כפי’ התוס’) שהוא מתלמידי ב”ש ס”ל כב”ש דאמרי (סוף גיטין) לא יגרש אדם את אשתו אא”כ מצא בה ערות דבר [וכ”כ התוס’ סוטה (דף ג’) בשם הירושלמי דר”א ס”ל בזה כב”ש] ולכן א”א לו לפרש אשר לו יעדה בוי”ו, שאם יעדה איך יוכל לגרשה ע”י שרעה בעיניו למ”ש למעלה (סי’ מב) פירושו שלא מצאה חן בעיניו, הא אסור לגרש אא”כ מצא בה ערות דבר, וע”כ תפס אח המסורת לא יעדה באל”ף שלא יעד אותה. ור”ע לשיטתו שסובר (שם) שאפי’ מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה החזיק כמקרא לו בוי”ו, ומדבר כשפרש טליתו עליה ויעד אותה ואח”ז לא מצאה חן בעיניו ומגרש אותה, ועוד י”ל שר”א לשיטתו שאמר בקדושין (די”ט ע”ב) אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה שמכרה לפסולים חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדכתיב אשר לא יעדה כפרש”י, וא”כ מוכרח לומר אשר לא יעדה באל”ף. ור”ע לשיטתו דס”ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין א”א לפרש רעה בנשואיה דא”כ איך אומר אשר לא יעדה הא אין קדושין תופסין בה כלל ובהכרח מפרש אם רעה בעיני אדוניה שלא מצאה חן כסולית יעדה בוי”ו: 21:9 — ואם לבנו ייעדנה. שעור המאמר לעם נכרי לא ימכרנה אבל לבנו ייעדנה, והתבאר אצלי באילת השחר (כלל קיא) שדרך העברי להקדים את הפעל אל השם, ושם (כלל קיג) שבמאמר הבא דרך חלוקה ויסוד החלוקה הוא בין השמות יקדים תמיד את השם שהוא יסוד החלוקה, ולכן הקדים פה את השם לבנו כי הוא יסוד החלוקה, לנכרי לא, אבל לבנו ייעדנה, אבל עם העיון לא יצדק זה פה שכבר התבאר (שם כלל קיד) שלא יכנסו מאמרים בגדר החלוקה רק אם הם שוים בדבר אחד בהשם או בהפעל ומחולקים בדבר א’, לא במשפטים החלוקים לגמרי בין בשם בין בפעל, ופה מחולקים לגמרי כי לנכרי אוסר ע”י מכירה ולבנו מתיר ע”י יעוד, והם מובדלים בין בשם לבנו בין בפעל ייעדנה, ואינם נכנסים בגדר החלוקה והו”ל להקדים את הפעל ואם ייעדנה לבנו, ומזה דייקו חז”ל שהקדים השם לבנו, לדייק שהשם דוקא לבנו ולא לאחיו, שאם יאמר ייעדנה לבנו נאמר שלא בא בדוקא רק לדוגמא וה”ה לאחיו [וכבר בארתי באיה”ש (כלל צא) שיש בזה הבדל בין מקדים את השם אל הפעל שאז בא בדוקא וכשהקדים את הפעל אין להכריע אם בא השם בדוקא] ובארו הטעם שהייתי אומר גם לאחיו כי נכנס תחתיו ליבום, והגם שי”ל בנו עדיף שנכנס תחתיו לשדה אחוזה, שהלא מה שידעינן שנכנס לשדה אחוזה הוא ממה שקם תחתיו ליעוד שזה מפורש בו כמ”ש בספרא בחקותי (סי’ צח), וכן היה יכול לומר שנכנס תחתיו לע”ע, רק שגם זה אין מפורש ואם נטעה שנכנס תחתיו ליעוד כן יכנס תחתיו לשדה אחוזה וע”ע, והגר”א מסיים פה ויכנס אחיו תחתיו לאחוזה (ועי’ בירוש’ יבמות פ”ו ה”ח ובקדושין דף י”ז ע”ב). עכ”פ ראינו שהמכלתא לא חש למ”ש בגמ’ כלום יש יבום אלא במקום שאין בן שזה רק לענין מה שלמד שם לע”ע ונודע שהבן קם ליעוד, אבל לפום סברא שאין לבן מעלת יעוד נוכל לומר שבין וליעוד בין לע”ע ושדה אחוזה האח שוה עם הבן כיון שנכנס ליבום והבן אין לו שום מעלה יתירה: כמשפט הבנות יעשה לה. הנה יתבאר לקמן (סי’ נו”ן) שבמ”ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע פליגי ר’ יאשיה ור’ יונתן, שר’ יאשיה מפרש שקאי על האמה. ור”ל שגם אם יקח אחרת שהיא אשה בת ישראל בכ”ז לא יגרע מן האמה העבריה שארה כסותה ועונתה, ור’ יונתן מפ’ שקאי על האחרת ור”ל שאם יקח אחרת בת ישראל לא יגרע מן האחרת בת ישראל את שארה כו”ע, וכבר כללתי בספר התו”ה פ’ צו (סי’ פה) שכ”מ שהדבר מפורש בגופו אין מהראוי שידמה אותו לדבר אחר וכמ”ש על כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו מזבח השלמים וכן במקומות רבים ע”ש, וא”כ לשיטת ר’ יאשיה שמ”ש שארה רו”ע לא יגרע קאי על האמה. הרי מפורש בגופא שאין לגרוע ממנה שאר כו”ע אף כשלקח אחרת וכ”ש קודם שלקח אחרת, וא”כ למה צ”ל כמשפט הבנות יעשה לה, ובפרט שביתר בנות לא נמצא מפורש שמחויב בשאר כו”ע ובאמה הוא מפורש ואיך ידמה אמה שמפורש בגופא ליתר בנות שאין מפורש אצלם וע”כ אמר לשטתיה שבא ללמד ונמצא למד שמפה נלמד ליתר הבנות שכן משפטן, ור’ יונתן לשיטתיה שס”ל שמ”ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע פי’ שלא יגרע מן הבת ישראל שלקח את שארה כו”ע, וא”כ הדבר מפורש בבת ישראל ואינו מפורש באמה העבריה, אומר לשטתיה שמ”ש כמשפט הבנות, יעשה לה בעבריה הכתוב מדבר ר”ל בא ללמד לאמה עבריה כי בת ישראל מפורשת במ”ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע שפי’ מן הבת ישראל ואינו מפורש בעבריה ואמר פה כמשפט הבנות יעשה ללמד בעבריה: 21:10 — אם אחרת יקח לו, מוסב על מ”ש ואם לבנו ייעדנה ואם יקח האב אל הבן שייעד לו את האמה עוד אשה אחרת ישראלית. והנה כשייעד את האמה לבנו בכ”ז עדיין עובדת את האדון עד שש או יובל, דהא לא נזכר שיוצאת ביעוד, שהגם שכתב הרמב”ם שאינו נוהג בה מנהג שפחות בכ”ז כשיעדה לבנו מעשה ידיה להאדון והוא חייב במזונותיה, ולפ”ז חיוב שאר וכסות הוא על האדון ומה משמיענו שאם יקח לבנו אשה אחרת לא יגרע שאר וכסות, למה יגרע הלא שאר וכסות של האחרת שלקח הוא על הבן ושאר וכסות של האמה הוא על האדון כבתחלה, וע”כ שמדבר בבן הסמוך על שלחן אביו, ובזה גם שאר וכסות של האחרת שלוקח הוא על האדון ומשמיענו שלא יגרע ויתן שאר וכסות לשתיהן, ומזה הוכיחו חז”ל שחייב להשיא בנו קטן. והנה מ”ש בסנהדרין (דף ע”ו) המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן דעת הרמב”ם והטור הוא אחר י”ג (ע’ בא”ע סי’ א’ וסי’ מ”ג) ואף לדעת רש”י ותוס’ שמצוה להשיאן קודה י”ג. הקדושין הם דרבנן, וכמו שמוכח ממ”ש בקדושין (ד’ י”ט) א”כ מצינו אישות לקטן, רק פה הדבר שבן י”ג וקראו קטן מפני שסמוך על שלחן אביו וכמ”ש בב”מ (דף י”ב ע”ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, כי כן תפס הציור שהאב משיאו אחרת ונותן לו השאר והכסות ומצד שסומך על שלחן אביו הוא קטן ומביא סמך ממ”ש והודעתם לבניך ולבני בניך שצריך שישתדל שיהיו לו בני בנים: שארה כסותה ועונתה, שם שאר נרדף עם בשר, ככלות בשרך ושארך (משלי ה׳:י״א) אם יכין שאר לעמו, וימטר עליהם כעפר שאר (תהילים ע״ח:כ״ז) כלה שארי ולבבי (שם עג), רק ששאר מציץ הבשר העקרי של האדם שאין לו חליפין ונשאר בו תמיד ולכן אמר בשרך ושארך, שמלת שארך מוסיף על בשרך, וכן בא על המזון שניתך לבשר האדם ונותנת לו שארית, וכמו ששם בשר בא על הקרובים, אך עצמי ובשרי אתה, כן שם שאר, רק ששם שאר מציין הקרובים בלא אמצעי, וכשרוצה לציין הקרוב ע”י אמצעי יאמר שאר בשרו כמ”ש בפ’ אמור (סי’ ק”ח), וכמי שבא שם בשר על חבור האיש ואשה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד כן מציץ בשם שאר, כמ”ש כי אם נשארו זו אשתו, וכמ”ש ולא אחד עשה ושאר (מלאכי ב׳:ט״ו) לפי פירושי שם, ולכן י”מ כה שאר מזון, (כן תרגומו זיוני, וי”מ על הבשר, וי”מ על העונה, ומלת ועונתה שתפו חז”ל עם שרש ענה מנל”ה, ומצאנוהו על ענוי ממזון ועל ענוי מתשמיש. וכמ”ש בתה בארך בפ’ אחרי (סי’ ע”ב) ובזה פליגי ר’ יאשיה ורבי, וגם נוכל להוציאו מענין עת וזמן שגם מלת עת שרשו ענת שמו אמת מן אמן בחסרון נו”ן, ולא תעוננו פי’ ר”ע בספרא קדושים (סי’ ע”ב) נותני עתים, וזה דעת ר’ יונתן שפי’ שיהיה הכסות לפי שארה ובשרה ולפי הזמן. והנה הפלוגתא הזאת מובא בגמ’ כתובות (ד’ מ”ז ע”ב) ודעת ר’ יאשיה מובא בסתם, ודעת רבי מובא בשם ר’ אלעזר, ודעת ר’ יונתן בשם ראב”י ושם לא נזכר הק”ו שמביא ר’ יונתן בכאן על מזון ודרך ארץ, ומבואר שם שלדעת ראב”י שהוא ר’ יונתן דפה מזונות דרבנן, וכ”כ בסמ”ג ובס’ יראים, וס”ל שהק”ו הנז’ כאן ובתוספתא הוא אסמכתא, ויש בזה פלפולים שונים שאין כאן מקומן, ולדעתי ר’ יאשיה ור’ יונתן אזלי לשיטתם שמבואר (בסי’ הקודם ובסי’ שאח”ז) שר’ יאשיה מפ’ מ”ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על האמה, ולכן מפ’ שאר על המזונות כי בודאי חייב האדון במזונותיה מדאו’ דהא חייב גם במזונות העבד וגם במזונות אשתו ובניו וכ”ש במזונות האמה קודם השלמת שש, ור’ יונתן לשיטתיה שמפ’ מ”ש שארה כו”ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח שהיא הישראלית, לא ראה לפרש שארה על המזונות דס”ל דמזונות אשתו דרבנן ומפ’ שהכל קאי על הכסות. ובזה יש להמציא גם ההבדל בין רבי ובין ר’ יאשיה, ע”פ הכלל אשר יסדנו באיה”ש (כלל קצ”ט) שדרך הכתוב תמיד לדבר בלשון לא זו אף זו לא בדרך זו ואצ”ל זו, ר”ל שהדבר הפשוט יכתב תמיד בראשונה ודבר שיש בו חדוש ורבותא יכתב תמיד באחרונה, וע”כ לר’ יאשיה שס”ל שמ”ש שארה כו”ע לא יגרע קאי על האמה ואצלה מה שחייב במזונותיה הוא דבר פשוט כנ”ל וכסותה ועונתה הוא דבר חדוש לכן מפ’ שארה על המזונות ועונתה על התשמיש, שבזה בא הסדר כראוי שהקדים דבר הפשוט ואחריו דבר החדוש ורבי יסבור בפשט הכתוב כר’ יונתן שמ”ש שארה כו”ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח רק שסובר שחיוב מזונות האשה הוא דאוריי’ לכן מפ’ להפך כי באשה ישראלית חיוב העונה הוא דבר פשוט יותר וחיוב הכסות חדוש יותר ואחריו חיוב המזון שהוא יותר חדוש ובא הסדר לא זו אף זו כהלכתו: שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כבר בארתי באיה”ש (כלל קכג) שכ”מ שבאו שני נושאים ואחריהם פעל נשוא מסתמא בא הפעל על הנשוא האחרון, וא”כ פה שמדבר מן האמה ומן האחרת שלוקח עליה, משמע שמה שאומר ששארה כו”ע לא יגרע מוסב על האחרת שלא יגרע מן הבת ישראל שארה כו”ע, וז”ש שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר. אמנם ר’ יאשיה מוכיח מלשון לא יגרע שפעל גורע בא על שגורע מכמות ידוע וחק הקצוב מכבר, ואם מוסב על האחרת הול”ל לא ימנע או יחשך, וממ”ש לא גרע מבואר שמוסב על האמה שהוא היה לה כבר חק קצוב בעת הנשואין וצוה שלא יגרע מחק שיש לה מכבר בעבור האחרת שלקח, ור’ יונתן ס”ל שמ”ש שארה כו”ע לא יגרע מדבר מן האחרת שהיא בת ישראל שלר’ יאשיה צריך לדחוק במ”ש כמשפט הבנות יעשה לה שבא ללמד ונמצא למד, שזה דוחק (כנ”ל סי’ מ”ז) (משם מוכח שמ”ש כאן שאר כו”ע לא יגרע מדבר בבת ישראל, וגם בזה הולך ר’ יונתן לשטתו שמפ’ שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות שיהיה הכסות מכוון לפי בשרה ולפי הזמן (כנ”ל הי’ הקודם) וע”ז וצדק לשון לא יגרע, ר”ל שלא יגרע מן הקצב הזה שיהיה מכוון לפי שארה ולפי הזמן והעונה שהוא ג”כ כמות וקצב ידוע: 21:11 — ואם שלש לא יעשה לה. היינו יעוד לו או לבנו או והפדה. והנה לר’ יונתן שמפ’ שמ”ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על בת ישראל שלקח אי אפשר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו”ע דהא זה דבר בבת ישראל, אבל לר’ יאשיה שפי’ שמ”ש שארה כו”ע לא יגרע מדבר בעבריה הלא יותר טוב לפרש ששלש אלה היינו שאר כסות ועונה, כי על יעוד ופדיון היל”ל ואם אחת משלש אלה, וז”ש או אינו אלא שארה כו”ע, אָמַרְתָּ אין דבור אמור אלא בעבריה. ר”ל הלא אתה אמרת ששאר כו”ע אמור בעבריה [וכוון על ר’ יאשיה שאמר כן] וא”כ טוב יותר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו”ע, ע”ז משיב ת”ל ויצאה חנם (כצ”ל) ור”ל שאם הכונה על שאר כו”ע ומדבר אחר יעוד שכבר יעדה והיא אשתו ומונע ממנה שכו”ע מה שייך לומר ויצאה חנם הלא אז היא אשתו ואינה יוצאה עוד בסימנים ובבגרות שמרמז ע”ז בויצאה חנם רק בגט, ויראת חנם לא משכחת רק קודם יעוד שאז יצוייר שתצא בכסף ע”י פדיון ומלמד שבסימנים יוצאה חנם בלא כסף, ומקשה עוד שומעני חנם מן הגט, וזה יובן עפמ”ש בקדושין (דף יח) יש בעברי מה שאין בעבריה שהוא יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא”כ בעבריה, ומקשה ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה א”ע בסימנים, א”ר ששת כגון שיעדה [ר”ל ואז לא נפקא בהני אלא בגט] ומקשה יעדה פשיטא גיטא בעיא, ומשיב מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה קמ”ל, פרש”י הלכתא, הלכות אמה העבריה ואם רצתה לצאת באחד מאלו בלא גט תצא, וז”ש במכלתא שומעני חנם מן הגט שנאמר שאם שלש אלה דהיינו שאר כו”ע לא יעשה לה תצא חנם בלא גט ומ”ש וכתב לה ספר כריתות הוא רק בישראלית לא בעבריה כי גם אחר יעוד לא לבטלה הלכתא מינה ויוצאה בלא גט, ע”ז משיב שלכן אמר ויצאה חנם אין כסף לפרש שאין פי’ חנם מן הגט. רק פי’ חנם בלא כסף, ומ”ש או בעבריה צריך למחוק: ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות, כ”ה בברייתא מובא בקדושין (דף ד’) וכבר בארתי בס’ התו”ה (אמור סי’ צו) שאין כסף הוא שלילה כללית שאף בימי נערות שיכול אביה לקדשה וכסף שנתן האדון היה לקדושין וה”א שיחזור לו כסף זה שהיא ביד אביה קמ”ל שאין כסף כלל, ומזה עצמו הוכיח רב יהודא אמר רב (שם) שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר שהוא האב, שאם אין כסף קדושין להאב מה צורך להודיע שלא יחזיר לו האב כסף קדושין ע”ש באורך דברי חכמה ודעת, ובגמרא שם מקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות, אמר רבה בא זה ולמד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר, א”ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו אבל הכא חד גופא כי נפקא לה בנערות בגרות מאי בעי גביה, אלא לא נצרכא אלא לבגר דאילונית ע”ש, ובזה תראה שמ”ש במכלתא שאלו לא נאמר אלא אחת הייתי אומר הן הן ימי בגרות הוא כתירוץ רבה שס”ל דאפילו בחד גופא אמרינן בא זה ולמד על זה, ור’ יונתן ס”ל כשיטת אביי שבחד גופא לא אמרינן בא זה ולמד על זה וסובר שלא נצרכה אלא לבגר דאילונית, ועז”א ר’ יונתן אומר ויצאה חנם בבגר היינו באילונית שהיא בוגרת תמיד שלא נמצא בה נערות, ואין כסף בנעורים. הייינו בנשים שאינן אילונית ונמצא בם נערות [משא”כ בדברי הת”ק צריך לגרוס ויצאה חנם בימי בגר. וכן בימי נעורים שזה כשיטת רבה] ור’ אלעזר ס”ל כר’ יוסי בר’ יהודה שס”ל (קדושין ד’ ט”ז ונדה ד’ מו) דמבן ט’ שנים ויום א’ עד י”ב שנה שהביא סימנים ועודם בו הם סימנים לכן אמר אין כסף בסימנים ר”ל שא”צ ימי נערות שהוא י”ב שנים רק שדי בסימנים לבדם אף שהוא קטנה בת ט’ שנים ויום א’, ור’ נתן בא לבאר שהלא יל”פ שאם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם היינו שתצא תיכף אף קודם שהביאה סימנים, עז”א שאם תאמר כן יהיה סתירה בין הכתובים שהרי אמר אם רעה בעיני אדומה והפדה הרי שאם לא יעדה לו ולבנו צריך כסף פדיונה הרי אמרה תורה תן כסף ואיך אמרה אין כסף, וע”כ יש גבול ביניהם שקודם שהביאה סימנים צריך והפדה ואחר שהביאה סיממם אין כסף: 21:12 — מכה איש ומת. זה כפול בפ’ אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומשיב שמשם נוכל לפרש כריב”ב דס”ל שבהכוהו עשרה אנשים בזאח”ז ומת האחרון חייב כמ”ש בסנהדרין (ד’ עח) דס”ל כי יכה כל נפש אפי’ מקצת נפש, דכן סתם ג”כ בספרא (שם סי’ רמו) ופי’ אפילו סטרו סטירה ומת עי”כ, או בסטר סטירה לגוסס בידי אדם, דאא”ל שנטעה שיתחייב על סטירה לבדה דהא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, לכן אמר פה מכה איש ומת ולא אמר כל נפש שדוקא אם מת ע”י לבדו, וכרבנן דפליגי אריב”ב ולכן מפרשי כי יכה כל נפש שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע”י הכאה: מכה איש. ושם אמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומבואר אצלנו ויקרא (סי’ יו”ד) ובאילת השחר (פרק לא) ההבדלים שבין שם אדם ושם איש, ששם איש בא לסימן המין ולא אשה, וגם במקום שלא בא לסימן המין מורה על הגדלות וממעט קטן, משא”כ שם אדם כולל אשה וקטן, וממ”ש פה מכה איש יש למעט אם המוכה אשה או קטן לכן אמר שם כי יכה כל נפש אדם, ושם אמר ואיש כי יכה ויש למעט אם הרוצח הוא אשה [כי קטן בל”ז אינו בר עונשין] אבל פה אמר מכה, כל מכה, ועדיין נאמר אם המוכה איש די בכל מכה. ואם המכה איש די בכל מוכה, ולא נדע אם המכה והמוכה אינו איש אבל כבר אמר בפ’ רוצחים ונס שמה רוצח מכה נפש ועל כולם אמר רוצח הוא ולא נזכר שם איש לא במכה ולא במוכה, אבל קשה דא”כ הול”ל גם כאן מכה נפש או מכה אדם, ע”ז משיב לתלמודו הוא בא שאם יאמר בשניהם מכה נאמר שאף קטן המכה יהרג עז”א ואיש כי יכה שהגם שאינו שם המין למעט אשה ממעט קטן, ואם יאמר משניהם כי יכה נפש אדם נאמר אף מכה בן שמונה לכן אמר מכה איש ללמד שמ”ש נפש אדם היינו אדם שהוא יש וראוי להתקיים לא בן שמונה, ומובא בסנהדרין (דף פד) ובתו”כ אמור (סי’ רמה) וכן דרש לקמן (סי’ סב) על וגונב איש, והעתקתי כפי נוסח הגר”א: מות יומת. פה קצר ופרטי ההלכות נתפרשו במק”א, א] שצריך התראה כמ”ש ע”פ שנים עדים, שעד כולל גם ההתראה, ונראה דהמכלתא אתיא כר”י במכות (דף ו’) דס”ל שצריך שיהיו שני עדים מתרים בו כמ”ש ע”פ שנים עדים, ב] שלא יומת רק בב”ד כמ”ש עד עמדו לפני העדה למשפט כן גי’ הגמ’ מכות (ד’ יש) ובספרי וכן צריך להגיה כאן, ג] לא התבאר פה באיזה מיתה יומת, שמצאנו סתם מיתה על חנק ועל סקילה, ולמדו ממ”ש דמו ישפך, שהחנק והסקילה אין שופכים דמו, ומזה אין מבואר עדיין התזת הראש שיצוייר שפיכת הדמים ע”י פתיחת הגידים, ולמד מע”ע שעריפת העגלה היתה תחת עריפת ראש הרוצח, וסנהדרין (דף נ”ב ע”ב) למד ממ”ש ומת תח”י נקום ינקם ונקמה הוא בחרב, והבאתי עליכם חרב נוקמת, כי פתיחת הגידים אינו דרך נקמה כי רבים בחרו לעצמם מיתה קלה הזאת, ושם באר דלמ”ד חנק חמור למד מע”ע: 21:13 — ואשר לא צדה. פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז”א ואתה צודה את נפשי לקחתה (ש”א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר”ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג”כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר, ומפ’ בגמרא (ב”ק ד’ כ”ו מ”ב ומכות ד’) שא’ מדבר אף בנתכוין בצד זה רק לא לצד ונקודה שעמד בו הנהרג כגון מתכוין לזרוק שתים וזרק ד’, וכן יפול שם צדיה אם מתכוין לאותו צד שעמ”ש בפ’ מסעי גבי מזיד או השליך עליו בצדיה פי’ בספרי שמתכוין לו, שהאורב והצודה יכוין לכמה צדדים ועקר מגמתו אל צד ונקודה שאויבו שם, וכשאמר בצדיה פי’ לאותו צד וכשאמר בלא צדיה פי’ שלא נטה לצד אחר, והמכלתא כלל בזה גם אם התכוין דרך עליה שמבואר במשנה דמכות (דף ז) שלמדו מן ויכל עליו וע”ז מביא הא כיצד הים מעגל במעגלה וכו’, ומ”ש והאלהים אנה לידו ר”ל מה’ סבב הסבה שיהרג על ידו. כי הנהרג נתחייב מכבר מיתה לשמים וההורג נתחייב גלות כענין מ”ש על דאטפת אטפוך וכו’, וכבר בארתי בפי’ ירמיה (ס”ב פסוק כד) ההבדל בין אנה ובין קרה, שקרה הוא שהדבר עצמו יזדמן אליו, ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה’ אלהיך לפני (בראשית כז) הזמין אליו הדבר עצמו, אבל והאלהים אנה לידו ר”ל שהמציא לידו סבת הדבר, באשר נתחייב גלות והמציא ה’ הסבה שיגלה ע”י, אבל לא המציא אליו הדבר עצמו שאז פטור מגלות כמו אם המית דרך עליה שפטור מן הגלות, ופי’ הרמב”ם (בפ”ו מה’ רוצח הי”ב) שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמין פלא הוא, וע”כ הביא המכלתא כאן המשנה דמכות היה מעגל במעגלה, ובזה יש להעמיד גי’ המכלתא שהביא כל המשנה, והודיע בזה כי מהשגחת ה’ לשלם לעושי הרעה כרעתו ע”י עושה רע כמ”ש משל הקדמוני מרשעים יצא רשע שמי שהרג בשוגג בלא מדים ונתחייב גלות יהיה הוא השליח להרוג הרשע שהרג במזיד ויגלה ע”י לשאת את עונו הגם שבפעם הראשון שהרג בשוגג היה בלא סבה השגחיית, ומאמר זה מובא במכות (דף י’ ע”ב) בשם ריש לקיש: ושמתי לך מקום. לפי הפשט ידבר מערי מקלט, אבל למה נאמר זה הרי לא קלטו עד שבאו לארץ ועד שהפרישו את כולם, ובהכרח שגם במדבר היה מקום קליטה ועז”א ושמתי לך, כי מחנה הלוים היה קולט, וכן אמר במכות (ד’ יב) וזבחים (ד’ קיז) ושמתי לך מקום בחייך מקום מקומך, ר”ל המקום שלך דהיינו מחנה לויה יהיה למנוס, ויען שזה לא הוחל עד שהוקם המשכן ונעשו המחנות אמר שישים בעתיד, וגם רמז לו שהוא יפריש בחייו, ומה שלא באר ושמתי לך מחנה או ושמתי ערים אשר ינוס שמה ולמה תפס שם מקום, כי המקום כולל גם הגבול סביב כי בערי מקלט גם הגבול שסביב העיר קולט, כמ”ש במשנה דמכות (דף יב) וכמ”ש ואם יצא יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו. אין לו דם אבל בגבול העיר קולט, ומפרש שגבול העיר היה אלפים אמה כמ”ש ומדותם מחוץ לעיר אלפים, לכן אמר שם מקום שהמקום שנאמר על העיר כולל גם הגבול שסביבה [וזה ההבדל בין מקומו ובין תחתיו כמ”ש בסדר תזריע (סי’ קח) ומסתמא גם מחנה הלוים קלטה אלפים אמה סביבה, שלפי הסברא היה המשכן רחוק ממחנה ישראל אלפים אמה כמ”ש אך רחוק יהיה ביניכם וביט כאלפים אמה, ולכן אמר שם מקום לא שם מחנה כי גם אלפים אמה סביב המחנה קולט, ומזה אנו דנין שמ”ש אל יצא איש ממקומו הוא שעור אלפים אמה, במימרא זו דאיסי מובא בירוש’ (פ”ד דעירובין ה”א) ובעירובין (דף נא) למדנו מקום ממקום וכו’, וצריך לומר דמש”ש מגבול עיר מקלטו הוא אחד עם שם מקום. ומזה למדינן למקום שגבי שבת: 21:14 — וכי יזיד איש. כבר ידענו זה ממ”ש מכה איש ומת, וממ”ש בפ’ אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומשיב שבא ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, א”כ מיותר מ”ש פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים, שזה ההבדל בין איש ובין אדם שאדם מוציא אחרים ומדלא אמר שם אדם ידעינן משם איש לרבות אחרים כמ”ש בפי’ ויקרא (סי’ יו”ד), [וצ”ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו ומ”ש רעהו להביא את הקטן צריך למחוק] וממ”ש על רעהו מוציא האחרים [ואיסי ס”ל שדינם מסור לשמיס] וממ”ש כי יזיד מוציא חש”ו שמעשיהם שוגגים [וצ”ל כי יזיד להוציא חש”ו כגי’ הגר”א], וממ”ש להרגו בערמו מוציא מרפא כו’ כי המערים הוא מוסיף על המזיד, שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים, שהמרפא והמכה ברשות ב”ד הוא מזיד ואינו מערים שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנו, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם: מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת, ומפ’ שאם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה, אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו, אבל בכ”ז הוא דברי מותר ומה משמיענו הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו, ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז י”ל שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה שנדחה מפני עבודה. ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת השבת הלא י”ל שידחה שבת ק”ו מעבודה, ומשיב שמצאנו קבורת מ”מ שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, וע”ז משיב שי”ל שש”ה קבורת מ”מ ידחה שבת, ע”ז מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם כמ”ש במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז’) ובסנהדרין (ד’ ל”ח), ועתה חזר הדין שגם קבורת מ”מ אע”פ שדוחה עבודה אינה דוחה שבת וכיון שקבורת מ”מ אינה דוחה שבת ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממ”ש לא תלין נבלתו על העץ וא”כ א”י להרגו בשבת דהא לא יוכל לקברו ביום ההוא, [זה פי’ המכלתא ע”פ נוסח הגר”א] ודברים אלה מובאים בגמ’ במקומות הנ”ל ע”ש: מעם מזבחי תקחנו למות. כבר התבאר שפי’ אפי’ כהן ועבודה בידו, וזה שלא כדעת הגמ’ יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכ”כ המ”ל [פ”ה מה’ רוצח הי”ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו ברייתא זו חולקת ושוברת שאף מעל מזבחי, וממ”ש מעם מזבחי תקחנו למות דייק רק למות אבל לא לגלות, וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, א”כ גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה, וזה מוצא למקור שדין שכתב הרמב”ם (בפ”ה מה’ רוצח) שההורג ובשגגה אין המזבח קולטו אלא אם הוא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים. והנה הרשב”א בתשובה (סי’ תקכ”ד) הקשה עמ”ש במכות (דף יב) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים ורק כהן ועבודה בידו שהם ג’ טעיות, ומדוע לא חשיב ד’ טעיות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד, ומזה משמע שלא כפסק הרמב”ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו, ולדעת יואב חשב א”ע לשוגג דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה ועשהאל רודף היה ועמשא מורד במלכות היה כמ”ש בסנהדרין (ד’ ), ובירושלמי (פ”ב דמכות) אמר ר’ יוחנן שרב לא אמר זה כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו דהרוגי מלך נכסיהן למלך, ומזה מוצא מקור הדין למ”ש הרמב”ם (שם ה’ י”ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מב”ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר ה”ז ניצל, שזה הוציא ממ”ש שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכות, ונהרג ע”י בניהו שהיה ראש הסנהדרין כמ”ש בברכות (דף ד’) ובסנהדרין (דף טז) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו, וכן ממ”ש תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שרא יצא זכאי, ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאל”כ איך יקחוהו למות הא אם נגמר דינו חובשין אותו ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, וע”כ ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות וע”ז הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמ”ש ר’ יוחנן שברח לדין הסנהדרין: 21:15 — ומכה אביו ואמו מות יומת. ואמר עוד בפ’ משפטים ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ולמד בספרא אמור (סי’ רנ) שמדבר בהכאה לבד דהיינו בהכה או”א, ופי’ בספרא ובמכלתא פה לר’ יאשיה דס”ל דכ”מ שבא וי”ו החבור משמע שניהם יחדו, צריך ומכה אדם יומת ללמדנו שפי’ מכה או”א היינו אף כ”א בפ”ע, אמנם לר’ יונתן שס”ל דכ”מ שבא וי”ו החבור משמע כ”א בפ”ע וכמ”ש ענין פלוגתתם באורך בפי’ התו”ה קדושים (סי’ קא) לדידיה לא צריך מכה אדם לחלק רק צריך לגופיה לבל נפרש מכה אביו ואמו היינו שהמית אותם, ואזלי ר’ יאשיה ור’ יונתן לשטתם, שר’ יאשיה ס”ל דמיתר חנק היא הקלה מכל מיתות ב”ד א”כ א”א לטעות כלל שפי’ מכה או”א שהרג אותם, דאיך יתכן שבהרג אחר הוא בסייף ובהרג או”א החמור יהיה מיתתו מיתת חנק הקלהו וכמ”ש בסנהדרין (דף פ”ד ע”ב) אימא עד דקטיל ליה מיקטל ס”ד קטל חד בסייף ואביו בחנק, ומקשה הניחא למ”ד חנק קל אלא למ”ד חנק חמור מאי איכא למימר, וא”כ לר’ יונתן לשיטתו דס”ל חנק חמור יש לטעות שפי’ ומכה או”א היינו דקטיל ליה מיקטל, שאם הרג איש אחר מיתתו בסייף הקל והרג או”א מיתתו בחנק החמור, אמנם לר’ יונתן לשטתו שס”ל דמכה אביו ואמו פי’ אביו או אמו א”צ מכה אדם לחלק ובא לגופיה ללמד שמכה או”א חייב אף בהכאה לבד, ובזה תראה שמ”ש במכילתא ומכה או”א למה נאמר לפי שהוא אומר עין תחת עין וכו’ הוא לשיטת ר’ יאשיה, שמה שסיים דברי ר’ יאשיה קאי לכל המאמר, ר”ל שזה ידעינן מכאן שפי’ מכה אביו ואמו הוא אף שלא הרג אותם, שאאל”פ מכה והרג דא”כ מוציאו מכללו להקל מסייף לחנק וזה א”א, ומפני שלא באר כל הדבר בפירוש בא ר’ יצחק ואמר וכי באת או”א להחמיר ולא להקל וכו’ שר’ יצחק בא לבאר דברי ר’ יאשיה ולשטתו דחנק קל, ולפ”ז מיותר לר’ יאשיה מ”ש מכה אדם יומת, ומפרש שזה בא ללמד שאפי’ אמו שלא אביו ואביו שלא אמו, כי לשיטת ר’ יאשיה משמע שניהם כאחד וצריך למוד ע”ז, ור’ יונתן משיב שידעינן בלא למוד שפי’ מכה או”א היינו כ”א בפ”ע, רק לדידיה לשטתו דחנק חמור יש לטעות דפי’ מכה או”א היינו הריגה כנ”ל. ומ”ש מכה שיש בה חבורה וכו’ בספרא אמור (סי’ ר”נ) למד לה מהיקש מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה אף מכה אדם. אולם בסנהדרין (דף פ”ד) דחה זה, ולמד במכילתא מלמוד אחר, ועתה מביא פלוגתת ר’ יאשיה ור’ יונתן שלר’ יאשיה מות יומת בחנק מפני שהיא הקלה ולר’ יונתן חנק חמור רק שמיתה סתם הוא חנק וכדמפרש רבי את דברי ר’ יונתן [ומובא בספרא קדושים ובסנהדרין דף נ”ב ע”ב] ולמד האזהרה מן לא יוסיף להכותו ומובא בירושלמי (פ’ הנחנקין ה”א) דהיכא שהעונש מפורש אין לחוש אם האזהרה בא מה”ד, כמ”ש הרמב”ם בספר המצות [בשורש ארבעה עשר] ואף למה שהשיג עליו הרמב”ן בשורש השני, י”ל דבהא מודה מאחר שהאזהרה מפורש שלא יכה או”א מכ”ש ממה שהוזהר לכ”א, ואכ”מ להאריך בזה: 21:16 — וגונב איש ומכרו. זה נאמר גם בפ’ תצא ושם הוסיף דברים שלא ידענו מפה, כמ”ש כי ימצא איש, גונב נפש מאחיו מבני ישראל לאפוקי מן הכנענים ולאפוקי מוכר בנו, והתעמר בו שצריך שישתמש ועוד כמה בדרשות כמ”ש בסנהדרין (דף פ”ה פ”ו), אבל למה הוכפל פה, בארו חז”ל שהוסיף גם פה דברים שלא נלמד משם, ששם אמר וכי ימצא איש גונב שמציאה הוא בעדים כמו שיבואר בסי’ ס”ג שצריך עדים על הגנבה, ופה אמר ומכרו ונמצא בידו שצריך עדים על המכירה, פה אמר וגונב איש מלמד שמש”ש איש גונב אינו ממעט אשה רק ממעט אם הגנב קטן, ומ”ש וגונב איש אינו ממעט אם גנב אשה וקטן דשם אמר גונב נפש, רק מיעט גנב בן שמונה, וכבר בארתי דרך דרשות אלה למעלה (סי’ נד) שבאו דרשות כאלה ממש על מכה איש ע”ש, והגהתי כאן ע”פ הנוסח משם: ומכרו ונמצא בידו. גם למד במה שכפל הדבר פה שצריך שימכור את כולו, כי בלשון ומכרו כשבא בהרחבה יכלול גם אם מכר חציה, שגם עבד או שפחה שחצים בן חורין יקרא בשם עבד או שפחה, ושפחה חרופה שנאמר בתורה היא חציה ב”ח, וכן במ”ש וטבחו או מכרו מצריך במכילתא היקש מכירה לטביחה שפי’ שמכר כולו, אכן ממה שכפל ומכרו פה ובפ’ תצא ידעינן שהכנוי ומכרו בא בדיוק שמכר כולו, כפי שכללתי בפעל הנכפל באיה”ש [כלל קנה], ולשון מציאה בא לרוב בשמוצא דבר המבוקש או הנאבד או דבר שלא עלה על לבו למצאו ואינו מציין המציאה בעדים, ומ”ש פה ובספרי תצא (סי’ רמא) על כי ימצא איש שוכב עם אשה שאין מציאה אלא בעדים היינו בדיני נפשות ומלקות וממון דוקא, שאחר שבד”נ (מלקות וממון צריך עדים אם אין עדים דינו כאלו לא נמצא, וכן מפורש בספרי שופטים (סי’ קמח) עמ”ש כי ימצא בקרבך בעדים שנאמר ע”פ שנים עדים בנין אב שכ”מ שנאמר ימצא בשנים עדים וכו’: ונמצא בידו. מלת יד הושאל מן יד האדם אל ביתו ורשותו כמו ויצברו בר תחת יד פרעה, ולכן אין לדייק מזה שנמצא בידו ממש רק פי’ ברשותו, וכן בכ”מ שאין דרך לאחוז דבר זה בידו, ומ”ש שאין ראיש לדבר שי”ל שרק במ”ש ויקח את כל ארצו מידו שאאל”פ בידו ממש אבל בכאן יצויר שאוחז את העבד בידו, ולכן במ”ש אם המצא תמצא בידו הגנבה למד בב”ק שבידו ברשותו מכפל המצא תמצא, אבל פה שמכרו לא יצדק שאוחזו בידו, רק פי’ ברשותו, ומזה למדו שאם לא בא לרשות הגנב פטור, ואם מכרו ועדיין הוא ברשות הגנב חייב שמו שדייק הכ”מ (פ”ט מה’ גנבה ה”ג) ועז”א ומכרו ונמצא בידו אף שעדיין נמצא ביד הגנב ר”ל ברשותו אחר המכירה, וזה הדבר הרביעי שמלמד פה נוסף עמ”ש בפ’ תצא, ומ”ש מות יומת בחנק כל המאמר נזכר ונתפרש למעלה (סי’ ס”א): מות יומת. והאזהרה נאמר בעשרת הדברות ששס’ מדבר מגונב נפשות ונלמד מענינו שלא תרצח ולא תנאף חייב מיתת ב”ד ולא תגנובו דפ’ קדושים מדבר בגנבת ממון. ונלמד ג”כ מענינו שלא תכחשו ולא תשקרו מדבר בעניני ממון וכמ”ש במכלתא פה ובפ’ יתרו (פ’ ח’) ומובא בסנהדרין (דף פ”ו): 21:17 — ומקלל אביו ואמו. הגי’ שבמכלתא נדפסת בטעות, והגר”א הגיה ואנכי הוספתי על הגהתו, ועולה מכוון עמ”ש בספרא קדושים (סי’ קא) ובגמרא דסנהדרין (דף פ”ה ע”ב), דלר’ יאשיה ידעינן לרבות אשה וטו”א מכפל איש איש, ומקלל אביו ואמו בא לחייב לאחר מיתה, ואביו ואמו קלל בא לחלק, ולר’ יונתן א”צ קרא לחלק ומקלל או”א בא לרבות אשה וטו”א, דס”ל דכפל איש דברה תורה כלשון בנ”א ואביו ואמו קלל בא לחייב אחר מיתה, ולפ”מ שאמר בספרא קדושים (סי’ צח) שסתמא דספרא ר’ יהודא וכן ר”ע דרשי אביו ואמו קלל לדרשות אחרות צ”ל דס”ל דאשה מרבינן מן תיש איש דלא דברה כלשון ב”א, וכן ס”ל כר’ יונתן דמכה אביו ואמו משמע כ”א בפ”ע, ואייתר ומקלל או”א למקלל לאחר מיתה, וכבר הוכיח המ”ל (פ”ו מה’ דעות) מכריתות (דף י”א) דר”ע ס”ל דלא אמרינן ד”ת כלב”א, ומתמורה (דף ב’) הוכיח דכן ס”ל לר’ יהודה, וכן מצינו באמת בספרא דסתמא ר”י שדריש תמיד כפל המקור עם הפעל כמ”ש באיה”ש (כלל לח) ובענין פלוגתת רי”א ורי”ו במכה או”א ע’ מ”ש בפ’ קדושים (סי’ קא): ומקלל אביו ואמו. היינו בשם המפורש, ומימרא זו מובא בסנהדרין (דף סו) ושבועות (דף לו) ומקורו בספרא קדושים (סי’ קב) ושם פרשתי ע”ש, ומ”ש מות יומת בסקילה נמצא בספרא שם (סי’ קג) ושם פרשתי, ומ”ש עונש שמענו אזהרה לא שמענו עד סוף הפסקא נמצא בספרא (סי’ קד) ושם פרשתי ויש שם חסרון ויתרון בדפוס וצריך לתקן כנוסח שבכאן, ושם סיים מה להצד השוה שבהן שהם משונים א”כ נכתוב קרא אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים ל”ל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו, וכן יש להגיה כאן: 21:18 — וכי יריבון אנשים. עיקר החדוש בפ’ זו שאם יכהו ולא ימות צריך לתת לו שבת ורפוי, שזה לא נלמד ממ”ש עין תחת עין שמשם למדנו נזק וצער לבד, לכן אמר פה כי יריבון ולהלן אמר כי ינצו אנשים, שיש הבדל בין מצה ומריבה, שהמצה הוא ריב שיש בה הכאה, ובריב כזה יצויר שלא יצטרך לתת שבת ורפוי אם השני התחיל בהכאה כמ”ש בח”מ (סי’ תכ”א סעיף יג), לכן אמר כי יריבון שמציין ריב שאין בה הכאה: וכי יריבון אנשים. ר’ ישמעאל למד שה”ה נשים ממ”ש והמית איש או אשה ור’ יאשיה בא לפרש דברי ר’ ישמעאל, וס”ל לר’ יאשיה שמה שכפל וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר ואמר והמית איש או אשה בא ללמד על כל הפרשה, ונראה שיש הבדל בין ר’ ישמעאל ור’ יאשיה, שר’ יאשיה ס”ל שפ”מ שנאמר איש עד פרשת כי יגח ידעינן שגם אשה בכלל ע”י למודים אחרים, שפן במ”ש מכה איש וכי יזיד איש וגונב איש יש למודים שגם אשה בכלל כמ”ש בכ”א במקומו, וכן מ”ש ומכה אביו ומקלל אביו מורא ממ”ש במק”א ואיש כמש”ש, וע”כ ס”ל שה”ה מ”ש וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים, ידעינן מפ’ רוצחים שה”ה נשים בכלל, וע”כ לא נאמר איש או אשה עד פ’ שור נגח, שבזה נטעה שאיש ולא אשה, וכפל והמית איש או אשה ללמד על כל מה שנאמר אחריו, כמו וכי יפתח איש בור, כי יבער איש שדה, וז”ש והמית איש או אשה למה נאמר ר”ל למה חזר ב”פ כי יגח איש או אשה וחזר והמית איש או אשה, לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור שע”ז לא יש למוד לרבות אשה, ור’ ישמעאל ס”ל שכל פ’ משפטים ידעינן מן והמית איש או אשה, וסמך על הלמוד של ר”א בב”ק (דף טו) שלמד מן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שמציין המשפטים שנאמרו בכל הסדרא, וכיון שלמדינן בא’ מהם שעשה נשים כאנשים א”כ כל המשפטים שנאמרו בפ’ זו שכלם דיני נזיקין [כמ”ש בב”ק (דף ד’ ע”ב) תני ר’ חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין] כולם נוהגים גם בנשים דהא אמר אשר תשים לפניהם על כולם בשוה, וההבדל בין ר’ יאשיה ור’ יונתן שר’ יאשיה ס”ל שהיה צריך לכפול והמית איש או אשה, ולהקדימו לפני פ’ וכי יפתח איש שהא’ מלמד ע”ע והשני מלמד על בור וה”ה יתר הדינים שאחריו, והטעם שאף שכתוב בעל הבור ישלם שמשמע לרבות אשה, הלא כתיב ב”פ איש וכי יפתח איש וכי יכרה איש, ור’ יונתן ס”ל שגבי בור ידענו שגם אשה בכלל ממ”ש בעל הבור ישלם, וא”צ לכפול משום זה איש או אשה בפ’ כי יגח, ומ”ש והמית איש או אשה שהוא מיותר [שכבר אמר כי יגח איש או אשה ומזה נלמד לכל דיני נזיקין הבאים אחריו] לתלמודו הוא בא, ר”ל שבא על הדרוש שדריש במכילתא לעשות כל המיתור כנגיחה או על הדרוש שדרש בב”ק (דף מ”ב ע”ב) מה איש נזקיו ליורשיו, שכ”ז דריש ממה שכפל שנית בוהמית איש או אשה, וי”ל שאזלי לשיטתם דר’ יאשיה שס”ל לא דברה תורה כלשון ב”א (כנ”ל סי’ סז) א”כ במ”ש וכי יפתח איש כי יכרה איש בא למעט אשה בדיוק, ור’ יונתן שס”ל דברה תורה כלשון בני אדם (כנ”ל שם) ה”ל דא”צ לכפול והמית איש או אשה ללמד על בור ביחוד. והנה תראה שדברי מכילתא האלה הוכפל על וכי יכה איש את עבדו ועל וכי ינצו אנשים ועל וכי יכה איש את עין עבדו, ואח”ז על כל איש שנזכר מן פרשת כי יגח ולהלן כמו וכי יפתח איש כי יגנוב איש כי יבער איש כי יתן איש וכן עד הוף הפרשה לא זכר מאומה לרבות אשה, כי מן כי יגח עד סוף הסדרא ידעינן לכ”ע שאשה בכלל, לר’ יאשיה מן והמית איש או אשה, ולר’ יונתן מן כי יגח איש או אשה, ומן הרבוי שגבי בור ומבעיר, אבל מ”ש וכי יריבון אנשים כי ינצו אנשים וכי יכה איש שכתוב קודם לפ’ וכי יגח תלוי בפלוגתת ר’ ישמעאל עם ר’ יאשיה ור’ יונתן מהיכן למד בהו שאשה בכלל, ולכן הזכיר פלוגתא זו בכ”מ האלה, ובמ”ש מיושב קושית התוס’ ב”ק (דף טו) ד”ה והמית, ולמ”ש לא ידעינן מכאן רק על דינים הכתובים בפ’ משפטים, אבל במ”ש במק”א מלת איש צריך רבוי על אשה ולמד בב”ק שם ממ”ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לענין כפרה, וכן נמצאו למודים בכ”מ שכתוב מלת איש, וכמ”ש שם ד”ה השוה ובכ”מ, ואכ”מ להאריך יותר: והכה איש וגו’ באבן או באגרוף. הנה התבאר בספרא קדושים (סי’ קא) שלדעת ר’ יאשיה הוי”ו בא תמיד לחבר ואם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש צריך להכותו בשניהם ולכן צריך לכתוב מלת או שמורה החלוקה, אמנם ר’ יונתן ס”ל שגם הוי”ו מורה החלוק וגם אם יכתוב באבן ובאגרוף נפרש או באבן או באגרוף, וכ”מ שכתוב מלת או בה”ג צריך לדרוש, וא”כ סתמא זו אתיא דלא כר’ יונתן, וכן כתבתי שם במקומו. אולם יל”פ דאתיא גם כר’ יונתן ע”פ מש”ש, שמ”ש ר’ יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כ”א בפ”ע עד שיאמר לך הכתוב יחדו, היינו שמלת או מורה רק החלוקה ומלת יחדו מורה רק החבור והוי”ו מורה שניהם החבור וגם החלוק, ומכה אביו ואמו פי’ בין שהכה כ”א בפ”ע ובין שהכה שניהם יומת, ואם היה כתוב באבן ובאגרוף נפרש גם כאן שהדין שוה אם הכה באבן לבד ובאגרוף לבד ובין אם הכה בשניהם ביחד, ובאמת יש לחלק ביניהם שאם הפה באחד לבד ואמדוהו למיתה אינו חייב בשבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ, אבל בהכה בשניהם ובאחד מהם לא היה כדי להמית רק ע”י ההכאה השניה אמדוהו למיתה י”ל שעל הראשונה יתחייב בשבת ורפוי תיכף, חוץ ממה שאמרו בשבת (דף ה) באבעיא דשני כחות באדם אחד כשני ב”א דמי (דיל”ח בזה) שהלא נתחייב בתשלומין קודם ההכאה שיש בה מיתה ולכן מוכרח לכתוב או באגרוף גם לר’ יונתן להוציא אם הכה בשניהם יחדו: באבן או באגרוף. היל”ל סתם והכה איש את רעהו למה הזכיר אבן ואגרוף רק שצריך שיכה בדבר שיש בו כדי להמית, וזה מרמז במ”ש באבן, כמ”ש ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז), וכן צריך שיהא במקום שיש בו כדי להמית וזה מרמז באגרוף, שהאגרוף לא ימית רק במקום מיוחד כגון נגד תנוך הלב, וכמ”ש (דברים י״ט:ו׳) והכהו נפש, וכ”כ הרמב”ן שם גרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף והזכיר שתי הכאות א’ קשה והוא האבן וא’ קלה והוא האגרוף לומר כי בשתיהן צריך אומד: ר’ נתן אומר הקיש אבן לאגרוף הנה התבאר באיה”ש (כלל קצח וכלל ר), שדרך הכתוב שהדבר שיש בו חדוש יותר יכתב תמיד מאוחר כדי שהשני יוסיף על הראשון, אמנם אם נמצא בכתוב שני דברים שהאחד המיותר כי נשמע מכלל חברו בק”ו רק שבא ללמד פירוש של חבירו אז יבא שם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ולפ”ז יקשה שהגם שפה יש באגרוף חדוש יותר מן באבן, בכ”ז אחר ששם באבן מיותר כי נשמע מק”ו מן באגרוף רק שבא ללמד פירוש של באגרוף שמה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית, היה ראוי ששם אבן יכתב מאוחר, וחדש ר’ נתן שבצד אחד שם אגרוף מלמד על שם אבן שצריך שיהיה האבן ידוע שיוכל לאמוד אותו אם יש בו כדי להמית, ולכן נכתב אגרוף לבסוף כי גם הוא מלמד ויש בו חדוש יותר: ולא ימות ונפל למשכב. מ”ש ולא ימות הוא למותר, דהא אמר ונפל למשכב אם יקום וכו’, וע”כ פי שכפי הטבע היה ראוי שימות תיכף, כי הצהיבה והמריבה מביאה לידי מיתה שימות תיכף, וכן אמדוהו למיתה וחבשו אותו והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב, בכ”ז לא נפטר מהחבישה ופטור מהשבת והרפוי עד שיקום והתהלך בחוץ אז ונקה מן החבישה כרבנן דר’ נחמיה (סנהדרין ע”ח) ומאז נתחייב בשבת ורפוי: 21:19 — אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו. מתהלך בהתפעל מורה על הטיול הנה והנה, כמו מתהלך בגן לרוח היום, כמש”ש במדרש מקפץ ועולה מקפץ ויורד, ויש בו תנאי שיטייל בחוץ שזה מורה שהוא בריא אולם כי החולה יזיק לו האויר, ומ”ש על משענתו, א”ל דוקא משענת דהא זה סימן חולשה כמ”ש עוד ישבו זקנים וכו’ ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ור’ ישמעאל דייק מ”ש משענתו בכנוי ולא אמר על משענת בלא כנוי דהא רוב ב”א הבריאים הולכים בלא משענת, ונשענים על כחם וגבורת גופם שהוא משענת הבחורים, והזקנים נשענים על מקלם, וצריך שילך על משענתו המיוחד לו מכבר, הבחור על משענת בוריו וכחו והזקן על מטהו, ומאמר זה מובא בירושלמי פ”ד דכתובות ופ”ח דסנהדרין: ואם זרחה השמש יתבאר לקמן (סי’ קלב): ונקה המכה. אין פי’ שנקה מן המיתה דלמה ימות ואם בשאח”כ מת המוכה הלא אז לא ינקה לרבנן דר’ נחמיה (דף עח) רק שנקה מן החבישה שחובשין אותו כמ”ש במגדף ומקושש ויניחו אותו במשמר, רק משם א”א ללמוד לדורות כמ”ש בסנהדרין ולמד מפה: רק שבתו יתן. שהגם שעד עתה היה בחזקת חיוב מיתה ולא היה מחויב בשבת ורפוי, עתה שנקה מחיוב מיתה חזר עליו חיוב שבת ורפוי וה”ה דמי נזק וצער ובושת שמפורשים במק”א, דא”ל שרק שבת ורפוי יתן ולא זולת מדיוק מלת רק, שא”כ היה צ”ל אך שבתו יתן [שמבואר אצלנו שמלת רק ממעט במשפט הקודם ומלת אך ממעט במשפט השני כמ”ש באיה”ש כלל תקצ”א] ואז היה פי’ אך השבת ורפוי יתן לא נזק וצער, אולם מלת רק ממעט מ”ש ונקה המכה שאינו נקי מן השבת והרפוי: רק שבתו יתן. מענין השבתה שנותן לו מה שנשבת ממלאכתו בימי חליו שהיה ראוי להיות שומר פירות, ואין פירושו שיתן לעולם, רק כ”ז שמרפא א”ע, שהרפוי הוא רק מחמת מכה, אמנם ממ”ש ורפא ירפא בקדימת המקור אל הפעל מורה שיעשה הפעולה כ”פ [כמ”ש באילת השחר כלל לה], ומזה למד לגבי רפואה שאם חזרה המכה כ”פ או עלו צמחים מחמת מכה חייב לרפאות שנית, כמ”ש ורפא ירפא שאם נתרפא וחזר אפי’ ד’ וה’ פעמים וכו’, וא”כ י”ל כשם שלא חלק מכלל רפוי, וצריך לרפאות גם הצמחים שלא מחמת המכה, כן לא חלק מכלל שבת, ת”ל רק שבתו יתן ולא כתיב נתון יתן וכמ”ש בגמ’ ב”ק (דף פה) אליבא דר’ יהודא [דמכילתין אתיא כוותיה] שבת דלא תני ביה קרא לא מחייב, ומש”ש לר”י דמעטה קרא רק, ר”ל שמלת רק מורה שקאי למעלה ונקה המכה רק שבתו יתן, ר”ל משבת לא ינקה, וא”כ מוסב על המכה הראשונה שמזה דבר שינקה מן החבישה, ובאר מ”ש ורפא ירפא בכפל היינו אם נתרפא וחזר מחמה מכה, אבל שלא מחמת מכה פטור גם מרפואה, דלענין זה איתקש עכ”פ לשבת, כי התבאר בכללי הלשון שכל דברים הבאים במאמר א’ יש לדמותם זל”ז וזה מכללי ההיקש כמ”ש באילת השחר (כלל קס), וא”כ הגם שלמד ברפואה לרפאות כ”פ אם הוא מחמת המכה, בשלא עלו הצמחים מחמת המכה נשאר על הדין שאינו חייב לרפאות כמו שאינו חייב בשבת, ופירושי עולה לפי הגירסא שבספרים, ור’ ישמעאל ס”ל כרבנן בתראי שם, וכפל רפא ירפא מורה שנתנה תורה רשות לרפאות, ואזיל ר’ ישמעאל לשיטתו בירושלמי שאינו דורש לשונות כפולים על רבוי הפעולה דס”ל ד”ת כלשון ב”א כמ”ש ג”כ בגמרא אליביה, ויש הבדל בין רפא בקל ומרפא בבנין הכבד שהמרפא הוא ע”י אחרים, ומזה למדו (ב”ק פה) שלא ירפאנו בעצמו לא ע”י רופא בחנם רק ע”י רופא בשכר שבזה הוא המרפא ע”י אמצעי: 21:20 — וכי יכה איש את עבדו. שעור הכתובים והתחיל מכה איש ומת וזה כולל כלם אף מכה עבד ואמה, ובאר דין המזיד והשוגג ודין מכה אביו וכו’, ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו ע”י שהוא קנין כספו נדון בדין יום או יומים, וז”ש אף עבדו ושפחתו בכלל מכה איש ומת, ומ”ש אין לי אלא איש התבאר למעלה (סי’ סט), ומ”ש לחייב ע”ז בפ”ע וע”ז בפ”ע אתיא כר’ יאשיה דצריך או לחלק, אבל לר’ יונתן גם אם יכתוב ואת אמתו נדע לחלק, וכמ”ש בהתו”ה קדושים (סי’ קא): את עבדו או את אמתו. כתב הרמב”ן שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם, ור’ אליעזר למד ממ”ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה (בהר כה) ושם פי’ בספרא שמ”ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך הוא אם קנו מהם בניהם ובנותיהם, ומ”ש מהם תקנו היינו אם מוכרים א”ע, שלענין אם קנו בניהם לא משכחת עבד בישראל דאין איש מוכר את בנו, ולענין אם מוכר א”ע לא משכחת באמה ישראלית דאין אשה מוכרת א”ע [דלא כהרמב”ן שדעתו שמוכרת א”ע], ובזה מודיע שסתם עבד ואמה הם כנענים, ור’ ישמעאל למד לה ממ”ש כי כספו הוא, ולא נקרא בשם מקנת כסף רק הקנוי קנין עולה, וכמ”ש בספרא אמור (סי’ פז) כסף יצא ע”ע שאין כסף, אמנה עבד של שותפים ממעט מכנוי עבדו, או כספו, שמשמע המיוחד לו ובזה השוו ר”א ור”י כמ”ש בב”ק (דף צ) מי לא אמר ר”א כספו המיוחד לו ה”נ עבדו המיוחד לו: בשבט. אין לפרש שאף שאין בו כדי להמית דהא אמר ואם בכלי עץ יד אשר ימית בו הכהו ומפרש בספרי שם, שאמר זה שנית בכלי עץ (שכבר אמר כן באבן) להוציא לבל נטעה ממ”ש בשבט שאף שאין בו כדי להמית, וכיון שבישראל אינו חייב בכלי עץ רק עד שיש בו כדי להמית כ”ש בעבד, רק מ”ש בשבט מפני שיש לו רשות להכותו בשבט, שבו מכה גם את בנו ליסרו כמ”ש אתה בשבט תכנו (משלי כ״ג:י״ד) חושך שבטו שונא בנו (שם יג) אבל בשאר כל דבר אסור להכותו, ולדעת הרמב”ם (פ”ג מה’ רוצח) אם הכהו בדבר אחר אינו בדין יום או יומים רק בשבט מפני שהכהו ברשות, וכ”כ הרשב”ם שבשבט הוא דרך תוכחה אבל בחרב הוא דרך רציחה ונהרג עליו, וא”כ אם הכה עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים, כי אסור להכות עבדו של חבירו וכמ”ש (דף ט) [ובזה הראה שמה שתמה הב”י (בתי’ תכ) עמ”ש הרמב”ם והטור שהכה עבד כנעני של חבירו והלא אף עבדו אין לו רשות להכותו לא קשיא מידי שעבדו יש לו רשות להכותו בשבט], וא”כ במ”ש כאן כי יכה בשבט שציין עבד שאין בו שותפות שיש לו רשות להכותו בשבט, כן מ”ש גבי מעשר כל אשר יעבור תחת השבט היינו בקר וצאן שלו שיש לו רשות להוציאם מן תדיר במכת שבט, לאפוקי של שותפות שאין לו רשות להכותם וצריך לשלם מה שהוזקו ע”י הכאתו, הוא פטור מן המעשר, והמכלתא ס”ל (בא פ’ י”ח) דאשר יהיו לך בא להוציא המוכר בהמתו לנכרי, ולא כמ”ש בבכורות (נו) שבא להוציא שותפות, והעתקתי המכלתא דפה כפי נוסח הגר”א: ומת תחת ידו. א”א לפרש שמת תיכף בעוד שידיו מכים אותו, דהא שעורו עד מעל”ע וע”כ פי’ תחת רשותו, לאפוקי אם מכרו לאחר שאז דינו כעבד של אחרים, הגם שההכאה היה בעודו תחת רשותו, כ”ה גי’ הגר”א, והרמב”ם לא הביא זה, משום דלפי דברי הירוש’ (קדושין פ”ג ה”א משמע דלדידן דפסקינן כר”א בב”מ (דף צ) לא ת”ל דיוק זה דתחת ידו ע”ש, ובגי’ הישנה גרס פטור וכ”ה בתוספתא דב”ק, ויל”פ שמיירי שמכרו לאחר והאחר הכהו ג”כ ואליבא דריב”ב שבהכהו שני ב”א האחרון חייב פה פטור מפר שההכאה הראשונה לא היה תח”י ורשותו, ודוחק: נקם ינקם, כתב הראב”ע לא פי’ הכתוב מהו הנקמה ונרדף בזה אתר הכתובים, נקום נקמת בני ישראל, (במדבר ל) ונהרגו המדינים כולם, ואמר שמשון כי אם נקמתי בכם וגו’ ויך אותם שוק על ירך (שופטים ט״ו:ח׳) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים (תהילים קמ״ט:ו׳-ז׳), ותפס לשון זה, ללמדם שהעבד אחיהם הוא במצות וצריך שיחם לבבם על רציחתו עד שיהרגוהו דרך נקמה כגואלי דם אחיהם: 21:21 — אך אם יום או יומים יעמד, אם הכהו בערב חשבינן יום שלם שהוא כ”ד שעות, ואם הכהו באמצע היום ג”כ חשבינן כ”ד שעות ואז הוא יומים, מקצת יום זה ומקצת יום השני, כי מקצת היום ככולו, והיומים הם בצירופן כיום שלם כ”ד שעות. והנה ההבדל בין ריה”ג ות”ק מבואר במה שהת”ק אמר יומים שומע אני כמשמעו, וריה”ג אמר יום שומע אני כמשמעו, מבואר דלת”ק מלמד שיומים אינו כמשמעו דס”ל דסתם יום הוא מעל”ע, וא”כ יום הוא כמשמעו מעל”ע ויומים אינו כמשמעו, וריה”ג ס”ל דסתם יום הוא מבקר עד ערב וגם מקצת היום ומלמד שיום אינו כמשמעו מקצת רק פי’ מעל”ע. וכבר בארנו בפ’ בא במ”ש ריה”ג אך ביום הראשון תשביתו אך חלק, שמלת אך מובדל ממלת רק שממעט במשפט הזה עצמו, וממעט אך ביום בחציו של יום, ואמר פה אם אך יום ר”ל אם הוא רק חצי של יום אז צריך יומים ולהורות שאם הוא יום שלם א”צ יומים, ויוכל להיות שריה”ג סבר שאם הוא יום שלם מבקר עד ערב א”צ יומים רק אם הוא חצי יום שזה מרומז לשיטתו במלת אך (כמ”ש בפסחים ד’ ה’ אך ביום אך חלק) אז צריך שיצורף אליו גם מקצת יום השני, וא”צ מעל”ע, וי”ל דיפלגו בפלוגתא דת”ק ורבנן בנדרים (דף ע”ו ע”ב) וס”ל לריה”ג דאם ר”ל שיהיה מעל”ע הול”ל מיום אל יום, שזה מציין מעל”ע כרבנן שם, ות”ק דהכא ס”ל כת”ק דהתם שמיום אל יום אינו מציין מעל”ע והוצרך לכתוב לשון יום או יומים שזה מציין מעל”ע, ומצאנו עוד לשון אחר על ציון מעל”ע ולא אץ לבא כיום תמים, אולם עם הדיוק יום תמים מציין מערב עד ערב, ולשון כיום תמים מציין שלא עמד השמש בלא הפסק רק כמ”ש בע”ז (דף ) אזל שית וקם שית וסך העמידה היה כ”ד שעות כיום תמים היינו כשעור שיש מערב עד ערב שהוא כ”ד שעות, וע”כ ס”ל שציון מעל”ע מאמצע יום עד אמצע יום שאחריו צ”ל יום או יומים: לא יקם כי כספו הוא, כבר הזכרתי (בסי’ עט) שר’ ישמעאל ס”ל שבא למעט עבד עברי, ורשב”י ס”ל כר”א שמיעט ע”ע מן מהם תקנו עבד ואמה, א”כ כספו הוא מיותר דלמעט של שותפים נמעט מן עבדו המיוחד לו (כנ”ל שם) ופי’ שהוא נתינת טעם שהגם שאם נגח שורו את עבדו יומת, הוא פטור מצד שהוא כספו: 21:22 — וכי ינצו אנשים. יש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה הוא ע”י הכאה, וכמ”ש (כתובות ד’ לג סנהדרין דף עט) במצות שבמיתה הכתוב מדבר, והנצים רצו להרוג זא”ז ונגפו אשה הרה, וס”ל לת”ק שמ”ש ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, היינו מיתה, ומשמיענו שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר חייב, ורבי ס”ל שהוא פטור ממיתה, ומ”ש ונתתה נפש תחת נפש היינו ממון (כמו שמובא פלוגתתן בסנהדרין דף עט), ומה שתפס הציור וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה שלא נתכוין לאשה ולא כתב הדין באם נתכוין להרוג לאשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ישלם דמי ולדות, משום שבא ללמד שני דברים שדמי ולדות לבעל, ושחבל אשה לבעל אם יהיה אסון ונתתה נפש היינו ממון חבל אשה לבעל ואם היה מצייר שכוון לאשה הלא המתחייב במיתה פטור מן התשלומין ולא נדע הדין שחבל אשה לבעל, [ויש לתמוה עמ”ש בסנהדרין (דף פ”ז ע”ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון ופרש”י ואם תפסו יורשים ממונא דה”ג ופטר ליה זקן ממרא וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת, לרבנן אינה מקודשת, והא כתב רש”י בב”מ (דף צא) עמש”ש רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי’ בא על אמו דבקם ליה בדרבה מניה אי תפס לא מפקינן מניה, וא”כ היכא דתפיס גם לרבנן מקודשת, ומזה ראיה לדברי המהרש”ל ביש”ש פ’ הכונס (סי’ ו) דהיכא דעבדינן החומרא אף אי תפס מפקינן מניה, ועי’ בקצוה”ח סי’ כח], ור’ יצחק סובר כר’ שמעון (ב”ק דף מד ע”ב וסנהדרין עט) דצריך שיתכוין לי, וגם סבר כתנא דבי חזקיה (סנהדרין שם וכתובות דף לה) דפטור גם מממון [עמ”ש בלח”מ פ”ד מה’ חובל ה”ה שכן יעלו פסקי הרמב”ס] וא”כ מ”ש ונתתה נפש תחת נפש היינו אם נתכוין להרוג את האשה, וא”כ יקשה למה כתב פרשה זו, ומשיב לשיטת ר’ יצחק לפי שהוא אומר וכי יכה כל נפש אדם וכו’, ר”ל שכבר למד למעלה (סי’ נד) שההורג בן שמונה פטור, אך דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם בן שמונה בכלל, משום דלזה כתיב מכה איש שממעט בן שמונה ע”ש, אולם הלא י”ל שממ”ש מכה איש בא למעט את העוברים, וכמ”ש בסנהדרין (דף פד ע”ב) שגם נפלים בכלל כי יכה כל נפש אדם, שבדרך ההרחבה גם העוברים בכלל נפש אדם, וכמו שהעוברים בכלל כל בהמה [כמ”ש באילת השחר כלל רפ”ו), וכן איתא בסנהדרין (דף נז) שב”נ חייב על העוברים דכתיב שופך דם האדם באדם, [ובאמת כבר שאל כזאת הגאון רי”פ בשו”ת נוב”י מהד”ת חלק ח”מ (סי’ נט) מנלן זאת שישראל אינו חייב על העוברים] ולכן כתבה תורה שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה אינו חייב מיתה על העוברים שאם היה חייב מיתה לא היה משלם ממון כדתנא דבי חזקיה, וממילא מיותר כי יכה כל נפש אדם למעט בן שמונה, ומ”ש וכי ינצו אנשים נשים מנין כבר נשנה ונתפרש למעלה (סי’ סט): ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. מ”ש אשה הרה מיותר, שדי לומר ונגפו אשה ויצאו ילדיה, למד שצריך שיגוף ויכה בקרוב לבית ההריון, ובב”ק (דף מט) ורבנו דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מ”ט כדתניא ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת”ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל, ורשב”ג [דס”ל שבח ולדות חולקין] האי הרה מאי דריש ביה כדתניא ראב”י אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, ולפ”ז דרש אבא חנן אתיא כרשב”ג, ולכן לא הביא הרמב”ם דין זה בהלכותיו, אולם מ”ש ד”א וכו’ לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה שומעני אף שאין ההריון שלו וכ”ה בירושלמי (ב”ק פ”ה ה”ה), הוא דרוש משונה מן סוגית הבבלי, ולא עוד כי בב”ק (דף מג) דייק רב פפא ממ”ש כאשר ישית עליו בעל האשה אע”פ שבא עליה בזנות, הרי אמר דלשון בעל האשה מורה על הבועל שההריון שלו, ולהשוות הדרושים נראה דכפי הפשט מורה לשון בעל האשה על בעלה לא על אבי הילדים אם היא מעוברת מאחר דאז היל”ל כאשר ישית עליו בעל הילדים, שהגם שמן הסברא יש לומר שדמי ולדות שייכים לאבי הילדים לא לבעל האשה אחר שאין הילדים שלו, בכ”ז הלא הכתוב אומר כאשר ישית עליו בעל האשה, וז”ש במכילתא בעל האשה אע”פ שאין ההריון שלו, אולם אחר שלמדו רבנן דרשב”ג ממ”ש הרה ששבח הריון לבעל, א”כ במ”ש ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה משמע שני דברים שצריך לשלם מצד שהיא הרה שהוא שבח הריון וצריך לשלם דמי ולדות לכן תפס לשון בעל האשה כי הבעל הוא התובע תמיד, שאם הולדות שלו תובע שבח הריון ודמי ולדות, ואם אין ההריון שלו תובע שבח הריון, ובצד זה דמי ולדות שייכים לבעל ההריון לא לבעלה שהוא כבר לוקח שבח הריון ובהולדות אין לו תביעה שאינם שלו, ור”פ שדייק אע”פ שבא עליה בזנות לא מלשון בעל האשה דייק רק אמר כן מן הסברא שאם אין לה בעל אחר נקרא בעל האשה אבי הילדים מצד שבעל אותה, שזה ההבדל בין איש ובין בעל כמ”ש במק”א, ואם יש לה בעל אחר ישית עליו בעל האשה את שבח הריון: ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון. אין לפרש דוקא ילדיה הרבים, דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד רק גם בולד אחד יצא עמו השפיר שהולד מונח בו והדמים, ולשון הרה כולל כל שהיא הרה ממנו, כמ”ש הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיהו כ״ו:י״ח), תהרו תשש תלדו קש (שם לג), וכמ”ש בנדה (דף ח ע”ב), ויצדק גם באחד לשון ילדיה, ואאל”פ שלא יהיה אסון כלל לא באשה ולא בבנים כי יצאו חיים דא”כ למה יענש, וכן אין לפרש שלא יהיה אסון בולדות רק באשה, דהא זה אמר אח”ז ואם אסון יהיה שמדבר באשה, כי על העוברים אינו חייב מיתה, וע”כ פי’ שלא יהיה אסון באשה רק בולדות, וכבר בארתי בפ’ וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך כדעת הרי”א שסתם נגף הוא מכת מות, ורש”י ז”ל שמביא שם ראיה שנגף מורה הכאה לבד ממ”ש ונגפו אשה הרה אינו ראיה דהא היה מכת מות בילדים: ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה. ר”ל עונש ממון, שהוא סתם עונש כמ”ש ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף (מלכים ב כ״ג:ל״ג) ויין ענושים ישתו (עמוס ב׳:ח׳) ואמר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף, הרי בא עונש מגביל נגד יסור שזה בגוף וזה בממון, ומ”ש כאשר ישית עליו בעל האשה והיל”ל בעל הולדות מפני שגם חבל אשה לבעל וזה תמיד לבעל האשה (וכנ”ל סי’ פו), ואמר שרק אם לא יהיה אסון באשה ישלם דמי ולדות אבל אם אסון יהיה פטור מדמי ולדות שהחייב מיתה פטור מן התשלומין: כאשר ישית עליו. אונקלוס תרגם כמא דישוי עלוהי, ומזה משמע שיתן כפי רצון הבעל וז”א דהא פי’ ונתן בפלילים שנתינת הממון יהיה ע”פ שומת דיינים, וע”כ פי’ כמו כאשר ייטב לך, היינו אם יתבענו הבעל בב”ד שאם אין תובע אותו אין הב”ד נזקקין להענישו וכמ”ש רש”י כשיתבענו הבעל בב”ד, והרמב”ן כ’ שבעבור שאין בילדים היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר שישימו עליו עונש וקנס ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו, ויתן זה בפלילים שלא ישים עליו עונש יותר מכדי דמיהם: 21:23 — ואם אסון יהיה. אסון הוא מקרה מות מבלי הכנה אליו, ודעת הת”ק דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, וע”כ פי’ נפש ממש, ודעת רבי דפטור (כנ”ל סי’ פה), וע”כ פי’ נפש תחת נפש כמו עין תחת עין דמי נפש וכמ”ש בסנהדרין (דף עט), ובגמ’ הלשון נאמר כאן נתינה כו’: 21:24 — עין תחת עין. פי’ שהיה ראוי לעור עינו רק מפני שא”א לכוין שיהיה נזק שניהם שוה יתן דמי עין, והלמוד הראשון ממכה בהמה כבר מובא בספרא אמור (סי’ רמ”ט), ושם פרשתיו היטב, ור’ יצחק למד לה ממ”ש אם כופר יושת עליו הרי מועיל כופר במקום שכתוב וגם בעליו יומת, שמפרש שראוי למות וישלם כופר, וכ”ש כאן, אולם יש לדחות ששם המית שלא בכונה, ומזה נדע גם בחובל שלא בכונה אבל בחובל בכונה יש לומר עין תחת עין ממש, וע”ז השיב ר’ יצחק שבין ממ”ש פה עין תחת עין ובין ממ”ש זה בפ’ אמור ידעינן שגם חובל בכונה כן דינו, ועז”א עין תחת עין שומע אני בין מתכוין ופי’ בניחותא שממ”ש פה עין תחת עין ידעינן גם במתכוין, כי כבר בארנו (סימן פה) שר’ יצחק ס”ל כר”ש שההורג אינו חייב מיתה רק בנתכוין לו, ושס”ל כתנא דבי חזקיה שפטור גם מממון, וע”כ מ”ש ונתתה נפש תחת נפש היינו במתכוין לאשה ופי’ נפש ממש, וא”כ גם עין תחת עין מיירי במתכוין, ובל תאמר שבכאן שמיירי במתכוין פי’ עין ממש, כמו שמ”ש ונתתה נפש תחת נפש היינו נפש ממש, ובפ’ אמור ששם פי’ דמי עין מיירי באינו מתכוין, עז”א והרי הכתוב מוציא המתכוין לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממון שנאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו וכו’ ובמתכוין משלם ממון שנאמר כאשר יתן מום באדם שיתכוין לעשות בו מום, ופירושו עפמ”ש בב”ק (דף פד) דבי ר’ ישמעאל א”ק כן ינתן בו ואין נתינה אלא ממון וכו’, ומסיק משום דקרא יתירא כתיב כן יעשה לו כן ינתן בו ל”ל ש”מ ממון, ושואל דא”כ כאשר יתן מום באדם ל”ל, ומזה למד ר’ יצחק שמ”ש כאשר יתן מורה אף שנותן מום בכונה די בממון, ואגב באר שמש”ש ואיש כי יתן מום וכו’ הוא כלל ופרט וכלל, ללמד על כל מומים הקבועים שאינו משלם אלא ממון, כי שם לא פורש כל הפרטים כמו פה ולמדם במדת כלל ופרט וכלל, והמפרשים נדחקו בפי’ מימרא זו הגיהו וגרעו והוסיפו, והדברים נכונים, וכבר בארנו בפ’ אמור סמוכים לקבלת חכמים שפי’ דמי עין, והרמב”ם כתב (בפ”א מה’ חובל) ומנין שזה שאמר עין תחת עין תשלומין הוא שנאמר חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וכו’ רק שבתו יתן ורפא ירפא הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין הוא, וקרוב לזה אמר רב פפא משמיה דרבא (ב”ק פד) א”ק ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק ואי ס”ד ממש כי היכי דהאי בעי אסיא האי נמי בעי אסיא, וכבר בארתי בפ’ אמור לר’ ישמעאל שדייק כפל הלשון כן יעשה לו כן ינתן בו, ר”ל שמן הדין ראוי שכן יעשה לו ממש, אבל כיון שזה א”א לכן כן ינתן בו, ואין נתינה אלא ממון ר”ל שנמצא נתינה שאחריו ב’ על נתינת הדת והדין, להנתן דת בכל מדינה, ותנתן דת בשושן, ר”ל שיתרצו כן פסק דינו: 21:25 — כויה תחת כויה. פירשתי עד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו כשאין בה פחת דמים אלא צער כגון כואו בשפוד על צפרניו אומדים כמה אדם כיו”ב רוצה ליטול להיות מצטער כך, והנה פצע הוא מכת חרב הפותח את הבשר ומוציא דם, וחבורה היא מכה שהדם נצרר והיא קלה מפצע, ומבואר אצלנו באיה”ש (כלל קצ”ט) שהכתוב ידבר תמיד דרך לא זו אף זו, וכל שיש בו רבותא יותר כתוב באחרונה, ור”ל אף חבורה תחת חבורה, וכמ”ש בפי’ ישעיה (סי’ א’), אולם לפ”ז ראוי שכויה יכתב לבסוף דהא היא קלה מפצע וחבורה, והשיבו חז”ל כי פצע וחבורה באו ללמד על כויה, שאם לא יכתב פצע נאמר שכויה הוא אח פצעו בכויתו והוציא דם, ואם לא וכתב חבורה נאמר שעשה לו חבורה בכויתו, ולא נדע שעל כויה שאין בה שום רושם צריך לשלם בעד צער לבד, וזה נדע עתה ע”י שכתב פצע וחבורה, וא”כ פצע וחבורה באו ללמד פירוש של כויה, ולכן נכתבו באחרונה אף שכויה חדוש יותר כמ”ש באילת השחר (כלל ר) שכ”מ שבאו שני דברים שהא’ מוותר כי נשמע מכלל חבירו רק שבא ללמד פירוש של חבירו אז בא המלמד באחרונה תמיד אף שהלמד יש בו רבותא יותר, ומ”ש בגמ’ שפצע בא לחייב על צער במקום נזק, ר”ל עכשיו שידעינן מכויה שחייב על צער במרום שאיו נזק ידעינן מפצע שחייב על צער במקום שיש נזק: 21:26 — וכי יכה איש את עין עבדו. לפי הסדר הראוי הי”ל לסדר וכי יריבון אנשים, וכי ינצו אנשים, וכי יכה איש את עבדו, וכי יכה איש את עין עבדו, להסמיך הלכות בני חורין והלכות עבדים זל”ז, וז”ש וכי יכה איש את עין עבדו למה נאמר, ופי’ חז”ל שמפני שהתורה אמרה לעולם בהם שעבודו לכן החמירה התורה על האדון המכה את עין עבדו שיהיה חמור יותר מן המכה את עין בן חורין או עין עבד עברי, שא”צ רק לשלם לו דמי עין, ובעבד כנעני החמירה על האדון שאין די בזה, כי אם יהיה הדין שישלם לו דמי הנזק הלא מה שקנה עבד קנה רבו, והוא עובד בו לעולם וינהוג בו באכזריות לשחת ראשי אבריו בלא משפט, וע”כ סדר פ’ זו אחר מ”ש עין תחת עין. ר”ל הגם שבהכה בן חורין הדין הוא שישלם עין תחת עין, בהכה עבדו כנעני הכתוב הוציאו מכללו [ר”ל מכלל בן חורין) להחמיר עליו [ר”ל על האדון] שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמרה פרשה זו, ר”ל לכך נאמר זה אחר עין תחת עין, ומ”ש אשה מנין, נשנה ונתבאר למעלה (סי’ סט), ומ”ש לחייב ע”ז בפ”ע, התבאר פי’ הספרא קדושים (סי’ קא) שאתיא בין כר’ יאשיה בין כר’ יונתן, ומ”ש רא”א בכנעני הכתוב מדבר, כבר התבאר (בסי’ עט) שס”ל לר”א שסתם עבד ואמה היא כנענית, וצ”ע הלא זה ידענו שאין מדבר בעברית מן לא תצא כצאת העבדים: וכי יכה ושחתה. ממ”ש ושחתה ממעט העלה ירוד היינו קרום ע”ג עינו [לפי’ הערוך שבת (דף עח) שכן כוחלין לירוד, ועיין רש”י ותוס’ שס] שלשון השחתה מורה על שאין לה רפואה, ממ”ש וכי יכה למד שצריך שיעשה מעשה וכ”ה בתוספתא (פ”ט דב”ק), ומ”ש בגמרא ב”ק (דף צא) משום דאבעית נפשי’, בא לתת טעם לדבר למה קורא זה שלא עשה מעשה דהא מצינו הכאה גם באמצעות האויר כמו מכת דבר וכדומה, ועיין בתוס’ (שם ודף צח): לחפשי ישלחנו תחת עינו. מ”ש תחת עינו תחת שנו מיותר, וס”ל לת”ק שתחת עינו מלמד שא”צ גט שחרור, רק העין לבדו מוציאו חפשי, ותחת שנו מלמד שאם הכה עינו ושנו בזאח”ז יוצא לחפשי באחד מהם, ובעד השני צרך לשלם נזקו, [אבל אם הכה עינו ושנו יחדו אינו נוטל כלום, וזה דלא כהיש”ש שפי’ דברי הרמב”ם שגם בהכה יחדו ישלם בעד עינו]. והנה דרשה זו ולא בעד עינו ושנו מודו בה כ”ע כמ”ש בב”ק (דף ע”ד ע”ב), אולם במה שממעט מן תחת עינו שת”צ גט שחרור פליג ר”א, והוא ס”ל שתחת עינו המיותר מלמד שאף אם הוא קטן יוצא לחירות בזה, דלא נלמד משתלח ממשלח, ולמד שצריך גט שחרור מלשון ישלחנו שמשמע שצריך לשלחו, שלשון שליחות שנאמר בעבד ואשה הוא ע”י שטר, שהיל”ל לחפשי יצא, וכמ”ש בע”ע ובשביעית יצא לחפשי, וכן אמר בקדושין (כ”ד ע”ב) אליבא דר”ש: 21:27 — לחפשי ישלחנו תחת שנו. בקדושין (דף כד) למדו שתפס שן ועין לדוגמא, שה”ה שיוצא בכ”ד ראשי אברים שאינם חוזרים, ומקשה ואימא נהוי שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, צריכא דאי כתב רחמנא שן ה”א אפי’ שן דחלב כתב רחמנא עין, ואי כתב עין ה”א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, ולכן הקדים במכילתא זה להודיע שצריך שן ועין ואינם שני כתובים ומזה למדיני לכל ראשי אברים: לחפשי ישלחנו. ר”י פי’ הטעם שע”י היסורים יצא לחירות, כי אין לומר שהוא מטעם כסף שפודה א”ע בשווי דמי האבר שחסרו, שעבד כנעני אינו נפדה בע”כ של אדון, כמ”ש הרמב”ם (בפ”ה מה’ עבדים), ואף שלר”י בסוטה (דף ג) לעולם בהם תעבודו רשות, בכ”ז זה תלוי ברצון האדון, ומפני שהעבד הוקש לשדה אחוזה באר הכתוב לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ר”ל שבזה אינו כשדה אחוזה שיוצאה ביובל וכמ”ש בקדושין (דף כב ע”ב), וא”כ מה שיוצא בראשי אברים הוא ע”י יסורין ובזה נלמד ק”ו וכמ”ש בברכות (דף ה) ומתורתך תלמדנו דבר זה מתורתך אנו למדין ק”ו משן ועין כו’: 21:28 — וכי יגח שור את איש. היה ראוי שיסמיך דיני שור, שור שנגח אדם ושנגח שור, ופי’ חז”ל שזה שייך למה שדבר למעלה במכה איש ומת שכולל כל מכה, ובאר הפרטים דין המזיד והשוגג, ומכה אביו ומכה עבדו, ובאר ששור המכה יצא מכלל מכה איש להחמיר שחייב סקילה, ועז”א לכך נאמר בפ’ זו ר”ל שהוא מענין הפרשה, וכבר הבאתי בפ’ אמור (סי’ כא) בשם הרלב”ג שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת ואח”כ יאמר באיזה מיתה יומת, כמו מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ׳:י״א), מות יומתו שניהם דמיהם בם (שם), ולפ”ז בארתי שם מה שבבת כהן שזנתה אמר סתם באש תשרף, כי שם ידעינן שחייב מיתה אפילו בישראל כי היא ארוסה או נשואה, וכן כאן היל”ל מות יומת סקול יסקל, רק שהמיתה נודע מעצמו כי גם הוא בכלל מכה איש ימת: וכי יגח שור. שם שור בא לדוגמא מפני שדרך השור ליגח, וכן בכ”מ, כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳) מפני שדרך השור לדוש, ואמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט״ו:י״ט), שדרך לעבוד בשור ולגוז הצאן, כמ”ש בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלז), וכמ”ש במשנה דס”פ שור שנגח אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולתשלומי כפל כו’, ובגמ’ שם דנכן כתיב בדברות הראשונות ובהמחך ובדברות האחרונות כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך ששורך וחמורך מיותר, ללמד ליתר מקומות שכתב שור או חמור שדבר הכתוב בהוה שדרך לעשות מלאכה בשור וחמור, לכן אמר למען ינוח שורך וחמורך שדרך הכתוב בכ”מ לתפוס דבר ההוה, ולבל נטעה שבא בדוקא הוסיף וכל בהמתך (ועיין בתוספתא כ”ו דב”ק), וכן מ”ש כי יגח בא לדוגמא שה”ה בכל אופן שהמית ותפס יגח שכך דרך הרגיל שכן גבי מועד תפס לשון והמית, ושלא תאמר לחלק שבמועד שחמור שמשלם כופר א”צ נגיחה דוקא ובתם שקל צריך נגיחה דוקא, אמר שלכן כפל והמית איש או אשה, שהוא מיותר שכבר אמר וכי יגח שור את איש או את אשה כדי להשוות הלשון והמית עם כי יגח, שגם מ”ש כי יגח היינו שהמית, וכבר בארתי למעלה (סי’ סט) שר’ יאשיה ס”ל שמ”ש והמית איש או אשה צריך ללמד על כל הפרשה שאשה בכלל, ואתיא ברייתא דכאן כר’ יונתן שאמר שם שמ”ש והמית איש או אשה לתלמודו בא ומפרש פה שהוא ללמד שנעשה כל המיתות בנגיחה עמש”ש, ובמ”ש או בן יגח או בת יגח ללמד שחייב על הקטנים כגדולים, י”ל שזה נאמר רק במועד שמשלם את הכופר לא בתם, ופי’ שלכן כפל פעל יגח שהיל”ל או בן או בת יגח, ובא ללמד שבכל אופן שיגח אף תם הנוגח, כמו שבארתי באילת השחר (כלל קנו) שלפעמים נשנה הפעל להורות שבכל אופן שיעשה הפעל כן דינו, בשגם שלשון נגיחה נאמר בתם ולא במועד, ומרמז אף נגיחת התם, ורשב”י באר עוד שא”א ללמוד מן הדין מן אדם ההורג דיש לדחות לאדם ההורג קטנים חייב שכן חייב בנזקים אף שלא במתכוין דאדם מועד לעולם, משא”כ השור שפטור בהזיק שלא בכונה, ואזדא ר”ש לטעמיה שס”ל בב”ק (דף מ”ד ע”ב) שנזקיו של שור שלא בכונה פטור דיליף מקטלא, והגמ’ (שם ע”א) שאמר על ק”ו זה משור באדם שעשה בו קטנים כגדולים, לא א”א אדם באדם שחייב בארבעה דברים ולא אמר שחייב בשלא מתכוין אתיא כר”י שסובר דנזקי שור שלא במתכוין חייב דיליף מכופר: סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. פי’ אף אם שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה, וכן פי’ בגמ’ (ב”ק מא, קדושין נו ובכ”מ) וכן תרגום יונתן ב”ע ולא יתנכס למיכל ית בשריה, והראב”ע והרשב”ם פי’ שר”ל שאין דינו כנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד), שגם גר ונכרי לא יאכלו, ובאמת בגמרא מקשה דלמא האי לא יאכל להיכא דסקלי’ מיסקל דאסור בהנאה כדר’ אבוה דאמר כ”מ שנאמר לא ואכל לא תאכל איסור אכילה והנאה במשמע, ומשיב דהנ”מ היכא דנפק”ל איסור אכילה והנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אי ס”ד האי לא יאכל איסור הנאה הוא לכתוב לא יהנה א”נ לא יאכל, את בשרו ל”ל דאע”ג דעבדי’ כעין בשר. עכ”פ מבואר מדברי הגמרא שהשתא שמפרש לא יאכל את בשרו אם שחטו אחר שנגמר דינו ידעינן מזה גם איסור הנאה וכמש”ש ע”ב בפי’, ויקשה מאד מ”ש במכילתא אין לי אלא באכילה מנין שאף בהנאה אסור, הא לא יֵאָכֵל משמע איסור אכילה והנאה לכ”ע, וצ”ל דשאלת המכילתא מנ”ל דאסור בהנאה היכא דשחטו דלמא לא יאכל מורה דאסור באכילה אס שחטו. ואמר יאכל בנפעל לאשור בהנאה אחר סקילה ובזה לא יכול לכתוב לא יהנה, כי מלא יאכל נפקא גם איסור אכילה אם שחטו ועבדיה כעין בשר, ועז”א שיש ק”ו מע”ע, והיינו שסתם מכילתא ר’ ישמעאל, ור’ ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס”ל דע”ע אסורה בהנאה מחיים [כמ”ש בקדושין דף נז ובכריתות דף כה]. והנה ר’ ישמעאל שס”ל דע”ע אסורה מחיים ס”ל כר’ ינאי בקדושין (דף נז) דכפרה כתיב בה כקדשים ולזה אסורה מחיים, כמ”ש התוס’ חולין (דף פב ד”ה אמר ר’ ינאי), לכן אמר מה ע”ע שמכפרת וכו’, ור’ יצחק סובר דע”ע שחיטתה אוסרתה ולא ס”ל דמכפרת, ואמר שבכ”ז יש ק”ו ששור הנתקל יאשר בהנאה לאחר סקילה מע”ע, וממילא ידעינן שאסור באכילה ובהנאה אם שחטו לאחר שנגמר דינו ממה דכתיב יאכל היו”ד בציר”י דמשמע איסור הנאה לכ”ע, דאין לומר שבא ללמד לאסור בהנאה לאחר שנסקל דע”ז א”צ קרא, כי ידעינן מק”ו מע”ע שאף שאינה מכפרת אינה מטמאה את הארץ וכו’ וז”ש ר’ יצחק אמר א”צ, ר”ל שא”צ קרא דלא יאכל בציר”י על אחר סקילה רק על אם י שחטו קודם שנסקל, ורבי אמר שידעינן איסור הנאה מפרים הנשרפים: ולא יאכל את בשרו. אחרי הנפעל לא יצדק מלת את המורה על הפעול, והמדקדקים נאלצו בזה, וזה הכריח לחז”ל לדרוש מלת את דפה מענין מלת הצירוף כמו עם, כמו שנמצאו שיתוף אתו עמו, ופי’ בב”ק (דף מ”ב) ובכ”מ על הנאת עורו, וזה לר”ע שדריש את, ור’ ישמעאל לא דריש את כמ”ש בחגיגה (דף י”ב) ולמדו ר’ ישמעאל מק”ו מחטאת ומ”ש את להביא עורו הוא למאן דדריש את: ובעל השור נקי. לדעת ר’ יהודה הוא נגד מ”ש במועד וגם בעליו יומת פי’ שחייב מיתה בידי שמים, אמר שבתם הוא נקי מעונש זה. והנה יפלא הלא במועד פי’ שחייב מיתה בידי שמים ולכן כופר יושת עליו ובזה פטור ממיתה ואיך יעלה על הדעת שהתם יתחייב מיתה בי”ש ולא יהיה לו כפרה וא”כ התם חמור ממועד. ונראה שר’ יהודה לשטתו שס”ל (בדף י”ח ומ”ח) שצד תמות במקומה עומדת וא”כ מה שמשלם כופר הוא על מועד כמ”ש בש”מ, ולפ”ז יל”פ שמ”ש וגם בעליו יומת הוא על צד תמות שע”ז אין כופר כי משלם מגופו וכופר ישית עליו על צד מועד, לכן אמר שבעל השור נקי וממילא ידעינן שמ”ש וגם בעליו יומת הוא שעל צד מועד ראוי למות ומשלם כופר, וצד תם פטור, ומ”ש נקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד כן ס”ל לכולהו תנאי רק פליגי איזה צריך ללמד שכ”א ה”ל ששנים האחרים נדע מעצמנו וכמ”ש בגמרא ובתוס’ (דף מ”א מ”ב), וכן מבואר בירושלמי (פ”ה ה”ה) רק שתחת ר’ שמעון בן עזא גריס בגמרא ר’ אליעזר ותחת רבן גמליאל גריס ר”ע ותחת ר’ עקיבא גריס ריה”ג ולדידיה תם חייב בחצי כופר. עיי”ש ועיין בירושלמי שם: 21:29 — ואם שור נגח הוא. מחלק בין תם למועד, ופי’ בכאן שלשה הבדלים: א) והועד בבעליו שצריך העדאה והתראה, ב) כופר יושת עליו, ג) שבעבד ואמה יתן שלשים שקל, שגם זה קאי במועד, שאם נאמר שזה גם בתם, היל”ל זה קודם כי יגח אחר דין מכה עין עבדו היל”ל וכי יגח שור עבד או אמה, ואח”ז היל”ל וכי יגח שור את איש או את אשה, עיין בירושלמי שם, ושני חלוקים אמר אח”כ בפ’ וכי יגוף שור איש את שור רעהו, וכל אלה הבדלים החמשה מבוארים בכתוב. ובזה לא יקשה שלמאי דקיי”ל פלגא נזקא קנסא יש עוד הבדל דתם אינו משלם עפ”י עצמו ומועד משלם עפ”י עצמו כמו שמקשה בגמרא (דף טו), דכאן לא חשיב רק ההבדלים המפורשים בכתוב וזה אין מפורש רק ידעינן מסברא, ורק על המשנה שחושב חלוקי הדינים יצדק קו’ זו לא על המכלתא שחושב פי’ הכתוב ופרטיו המפורשים: ואם שור נגח הוא מתמול שלשום. מבואר במשנה פ”ב דב”ק (דף כ”ג ע”ב) שדעת ר’ יהודה שמועד כל שהעידו בו שלשה ימים, ואמרו בגמ’ אמר אביי מאי טעמא דר”י, תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית, רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב. והנה גם אבוי לא יוציא מלת תמול מפשטי’ שמציין יום שלפניו, רק שדקדק שעפ”י יסודי הלשון צריך לבא מ”ם היחס גם על מלת שלשום, והיל”ל מתמול ומשלשום, כמ”ש בארך בהתו”ה אחרי (סי’ י”ז) וע”כ פי’ שמלת תמול נסמך על שלשום ר”ל תמול של שלשום שהוא יום הרביעי, שכן מוכרח לפרש מ”ש שמות (ה’ י”ד) מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, שיוכרח לומר שתמול והיום לא כלו חקם כמו שעשו בתמול של שלשום היינו שני ימים קודם לתמול, וכן במ”ש והוא לא שונא לו מתמול שלשום שפי’ בספרי כל שלא דבר עמו ג”י מחמת איבה פי’ ג”י חוץ מהיום ור”ל תמול של שלשום, וסברת רבא שפי’ מתמול ומשלשום חסר פה אות היחס, וכבר בארו הפוסקים שגם רבא ס”ל שלא נעשה מועד עד נגיחה רביעית רק שלרבא משלם בנגיחה ד’ אפילו ביום השלישי כמ”ש התוס’ בשם ר’ עזריאל, וכתבו שרש”י חזר בו ממ”ש בפי’ הגמ’ דבג’ נגיחות הוה מועד, כי גם לרבא פי’ אם שור נגח הוא היום ותמול ושלשום שהם ג’ ימים ועדיין הוא תם ומעתה אם לא ישמרנו ויגח בכעס רביעית הוה מועד, וז”ש במכלתא יום ואמש ושלפניו זה שור תם [דלא כגי’ הילקוט שמחק זה], ומה שלרבא יוכל להיות נגיחה רביעית ביום השלישי מפני שלפי פי’ לא נזכר בכתוב רק ג’ ימים, ור”מ סובר שכ”ש שג”פ ביום א’ הוה מועד וכמ”ש בגמרא ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ”ש ומ”ש מתמול שלשום שאם לא היו ביום א’ צריך עכ”פ שיהיה בג”י רצופים. והנה בחזרה ממועד לתם אמר במשנה לר’ יהודה שיחזור בו ג”י ולר”מ כל שהתינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, ובמכלתא לא הזכיר שר’ מאיר חולק, בחזרה ומזה מבואר כמ”ש הר”ן והרא”ש שמ”ש כל שהתינוקות ממשמשים בו היינו שזה מהני אפי’ ביום אחד, ומודה ר’ מאיר דגם חזרה דג’ ימים ואינו נוגח מהני: והועד בבעליו. עד שאחריו ב’ מורה בכ”מ על ההתראה, ואם בא על הגדת העדים בא בלא קשור או ביחס הפעול, ואחתום ואעד עדים (ירמיהו ל״ב:י׳) ואעידה לי עדים נאמנים (ישעיהו ח׳:ב׳), ויעדהו לאמר ברכת אלהים (מלכים א כ״א:י׳), ופה מורה על ההתראה וכמ”ש בב”ק (דף כד) עד שיעידו בו בפני ב”ד ובפני בעלים: ולא ישמרנו, זה כפול גם בפ’ וכי יגוף שור איש את שור רעהו, ושם כתוב ולא ישמרנו בעליו, ולמה אמר זה שני פעמים, ולמה אמר זה במועד ולא בתם. והנה ר”מ ור”י פליגי במשנה [דסוף פ’ שור שנגח] דר”מ ס”ל דאם קשרו בעליו במוסרה שהוא שמירה פחותה חייב גם במועד דגם מועד צריך שמירה מעולה, ופי’ ולא ישמרנו שלא ישמרנו שמירה מעולה, כמו שיתבאר הטעם בסמוך, מפרש שכפל ולא ישמרנו, שמן מ”ש פה ולא ישמרנו, נפרש שהוא פועל סתמי, כגון שמסר אותו לשומר חנם שכלתה שמירתו בשמירה פחותה לכן חייב בעליו וכמ”ש בגמרא (דף מה), אבל אם שמרו בעצמו אף שמירה פחותה פטור, לכן אמר שנית ולא ישמרנו בעליו, שאף אם בעליו הוא בעצמו השומר אם לא שמרו כראוי בשמירה מעולה רק במוסרה חייב כי לא שמור הוא שצריך שמירה מעולה, ור’ יהודה ס”ל (שם) דמועד סגי ליה בשמירה פחותה א”כ מ”ש ולא ישמרנו בעליו שמדבר שבעלים בעצמם שומרים היינו שלא שמרו כלל. כי אם שמרו שמירה פחותה שמור הוא זה לענין מועד שכל העולם שומרים א”ע ממנו ודי לו בשמירה פחותה, אם כן לדידיה מ”ש פה ולא ישמרנו סתם שמדבר בפועל סתמי שמסרו לשומר מיירי אף שהש”ח שמרו שמירה פחותה המוטלת עליו בכ”ז חייב הבעה”ב יען שמסר אותו לרשות אחר. ובזה מצאנו מקור ומבוע לדברי הרמב”ם המופלאים שכתב [בפ”ד מה’ נזקי ממון ה”ד] שאם מסר בהמתו לש”ח או לנושא שכר או לשוכר ושמרוה שמירה מעולה ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים, שהתפלאו כולם על מה חייבים הבעלים אחר ששמרו שמירה מעולה, וכמו שהשיג עמו הראב”ד והטור (סי’ שצ”ז), והכסף משנה הביא שהרמב”ם בתשובתו לחכמי לוניל הגיה ומחק הדברים ובכ”ז הביא דבר זה בש”ע, והב”ח והסמ”ע מחקו הדברים. אבל מצאתי שגם הסמ”ג והר’ ירוחם כתבו שהבעלים חייבים, ולפי מה שפרשתי מקורו טהור מן המכלתא, שכמו שלר’ יהודה הגם שס”ל דמועד די בשמירה פחותה אם מסרו לשומר חייבים הבעלים, שפי’ שאם לא ישמרנו בעצמו חייב בכל אופן, כן בד’ שומרים אף אם שמרו שמירה מעולה חייבים הבעלים ולא כדמשמע מקו’ הגמרא (בדף מ”ה ע”ב) במ”ש ואי כר”י וכו’ ניתני חוץ משומר חנם, אולם לדעת החולקים על הרמב”ם בזה י”ל שר’ יהודה לא דייק מ”ש שתי פעמים ולא ישמרנו כי זה לא נזכר רק לר’ מאיר, ועתה נבאר סברות ר”מ ור”י לפי עומק הלשון כפי שבארו חכמי התלמוד (בדף מ”ה ע”ב) שר”מ סבר סתם שורים לאו חזקת שימור קיימא ר”ל שאין דרך העולם לשמרם, וא”כ במ”ש שתם חייב משמע שחייב מפני שלא שמרו כלל אף שמירה פחותה [אחר שכן מנהג העולס] ולא צריך לומר גבי תם ולא ישמרנו כי מסתמא לא שמר כלל כמנהג, וא”כ למה פרט במועד ולא ישמרנו הלא זה נדע מעצמנו כמו שלא פרט זה בתם, ע”כ בא לדייק שלא שמר כראוי בשמירה מעולה כי שמירה פחותה לא נקרא שימור בזה. וממילא למדנו שה”ה בתם צריך שמירה מעולה שבעינן ממ”ש או בן יגח או בת יגח שתם שוה למועד, ור’ יהודה ס”ל דסתם שורים דרך העולם לשמרן וא”כ מה שמחייב בתם הוא מפני שלא שמרו שמירה מעולה, וא”כ למה אמר במועד ולא ישמרנו שהלא נדע זה מעצמנו כמו שידעינן זה בתת בלעדי הכתוב, וע”כ שפי’ שלא ישמרנו כלל אפי’ שמירה פחותה. וזה מבואר עפ”י מה שכללתי באילת השחר [כלל פ”ט וכלל קמ”ה] שבאשר יש שמות ופעלים שבדרך הדיוק י”ל הוראה אחרת, והוראה אחרת כשיבואו בהרחבה, אם כופל הלשון שלא לצורך אז אם לפי הסברא החיצונה יבא השם בדיוק מורה הכפל שפה בא בהרחבה, ואם לפי הסברא החיצונה יבא בהרחבה בא הכפל להראות שפה בא בדיוק, וזה עצמו מ”ש אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, וכמ”ש בכ”מ, ופה פעל ישמרנו בדרך הדיוק מורה שמירה מעולה ובדרך ההרחבה כולל כל שמירה וע”י שבא ולא ישמרנו שלא לצורך ידעינן שפא בדרך ההרחבה הפך מן הסברא החיצונה שהייתי סובר שצריך שמירה מעולה, ועיין בגמ’ יתר פרטי הדברים בזה, ומ”ש והמית איש או אשה מופנה וכו’ התבאר למעלה: השור יסקל, הוצרך ללמד זאת כדי שלא נאמר אחר שמשלם כופר לא יסקל השור וגם מטעם שיצא לידון בדבר החדש חיוב כופר הוצרך להחזירו לכללו ועיין בש”ר מ”ש בזה, ורע”א שבא ללמד ששקילת השור דומה כמיתת בעלים שיהיה בעשרים ושלשה כמ”ש בסנהדרין (דף טו), ומ”ש הקיש מיתת בעלים למיתת השור כלל ג”כ מ”ש בב”ק (דף מ”א ע”ב תוס’ ד”ה נקי) שלר”ע בהרג שלא בכונה פטור מכופר וגם למ”ש [בדף מ”ג תוס’ ד”ה אמר רבה] יסבור כן ר”ע לשטת רבה, שזה משום דמקיש מיתת בעלים למיתת השור, ומ”ש מה מיתת בעלים בכ”ג זה משום דמקיש גם בהפך מיתת השור למיתת בעלים שמטעם זה צריך לגמור דינו של שור בפניו כמ”ש בב”ק (דף מה) ושור שהרג את הטרפה פטור כמ”ש בסנהדרין (דף עח), ונקיט חדא מגו טובא: וגם בעליו יומת. פי’ שחייב מיתה בידי שמים שלכן יתן פדיון נפשו שאם הפי’ יומת בידי אדם אין מועיל פדיון, שאין לומר שגם בידי אדם מועיל פדיון אחר שלא הרג בעצמו רק ע”י שורו, משיב שלכן אמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות שמה שמוסיף אשר הוא רשע למות ר”ל כל שחייב מיתה בידי אדם, כל שהוא רשע למות אף שלא רצח בעצמו אין מועיל כופר. ובזה מגלה שמ”ש פה יומת היינו בידי שמים, ועיין בסנהדרין (דף טו ע”ב) ששם למדו באופן אחר, וכתב הרמב”ן וראיתי שלא בא בחירה בחייבי מיתות ב”ד יומת בלבד, אבל מות יומת נאמר בכולם, ואין טענה ממכה אדם יומת ולא משבת ונביא המסית שכבר פי’ בהם במק”א, ות”א יתקטל פי’ שראוי למות וכ”כ הראב”ע, ויונתן תרגם ואוף מארי’ יתקטל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא: 21:30 — אם כפר. פי’ הרמב”ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב”ד לחייבו בכך ואפי’ אם חייבוהו אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר אם בב”ק (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו וכבר פסק הרמב”ם שממשכנים אותו. ורש”י פי’ אם זה כמו אם כסף תלוה, אבל ראינו שלא חשב זה במכלתא (יתרו פ’ י”א, משפטים פ’ י”ט) בין ג’ אם שהוא חובה, (וחז”ל בב”ק (דף מ”ג ע”ב) פי’ אם כופר לרבות כופר שלא בכונה, שאף שלח נתכוון השור לזה שאז אינו נסקל ואין בעליו חייבים מיתה בי”ש בכ”ז חייב כופר, וע”כ לא יכול לומר כופר יושת שמשמע שרק אם השור יסקל אין יושת כופר, ור”ל שבכל אופן יושת עליו כופר, ואף שרק כופר לבדו יושת עליו בכ”ז ונתן פדיון נפשו, וכבר בארתי באילת השחר (כלל צג) שכל שם שבא אחר מלת אם, לא בא השם בדוקא, שאם היה שלא בבונה אינו כופר ממש אחר שאינו מחויב מיתה בי”ש, ובגי’ המכלתא נמצא כר’ ישמעאל אמר נפשו של מומת ורע”א נפשו של ממית, וכן מובא בפי’ רש”י עה”ת. ולדעתי צ”ל בהפך, כי לדעתי ר’ ישמעאל זה הוא עצמו ר’ ישמעאל בנו של ריב”ב שמובא בגמרא (ב”ק דף כ”ז מ’, מכות דף ה’) וכן המאמר שלמד מן של חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה שהמומחים בידי אדם אין להם פדיון הוא ג”כ מימרא דר’ ישמעאל בנו של ריב”ב כמ”ש בכתובות (דף לז ע”ב) וס”ל לר’ ישמעאל שאחר שנקרא פדיון נפשו בדמזיק שיימינן, ולכן אמר לשטתו שאף שמומתים בידי אדם אין נותנים פדיון שלמד מכל חרם וגו’ לא יפדה [ואמר בכל מקום חייבי מיתות ב”ד אין להם פדיון ר”ל אף חייבי מיתות קלות שלמד מן כל חרם כמ”ש בגמרא שס] בכ”ז כאן ונתן פדיון נפשו של ממית, וע”ז מסמיך המימרא בוא יראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם, ור”ע הוא עצמו הרבנן של ר’ ישמעאל בגמרא שם שס”ל פדיון נפשו של מומת, והוא יסבור במ”ש כל חרם לא יפדה ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי כמ”ש בגמרא שם ובספרא פ’ בחקותי, ור’ ישמעאל סמך לזה דברי מוסר ללמוד מזה מדותיו של רחמי ה’ ואגב יאמר שנמצאו דברים שיש להם פדיון בקדשים בע”מ וקדשי בדק הבית ובאיסורי מאכלות ובאיסורי הנאה, כמו פטר חמור ורבעי וע”ז, וכן בבתים ושדות כמבואר בפ’ בחקותי וכן ישראל יש להם פדיון וכופר לנפשותיהם: 21:31 — או בן יגח או בת יגח. מלמד שלאו דוקא שהמית איש ואשה גדולים שחייבים במצות ואף בן ובת קטנים דינם כן, ואף שפה מדבר במועד ה”ה בתם, שלכן כפל פעל יגח כמ”ש בב”ק (דף מד) נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין, וכבר בא למוד זה למעלה (סימן צט) בארך ושם בארתי, ומלת או בא פה תחת אם, וכבר נדחק בזה הרד”ק בשרשיו שורש או, וכבר בארתי בס’ התו”ה ויקרא (סי’ שס”ב) שחז”ל דרשוהו כפשוטו, כמ”ש (חולין כב, מנחות צא) או לאיל לרבות הפלגס ר”ל שהוא או איל ממוצע בין הכבש והאיל או כבש או איל, וכן דריש מ”ש פה או בן או בת היינו טו”א שהוא או בן או בת ר”ל ספק, וכן הבאתי דרושים כאלה בסדר תזריע (סי’ לג וסי’ קי”ט) עיי”ש: כמשפט הזה יעשה לו. מלת לו בלתי מדוקדק שמציין שיעשה להשור, והלא מדבר במועד שצריך גם בעל השור לשלם כופר, והיל”ל כמשפט הזה יעשה, שכולל בין להשור בין לבעל השור, ופי’ חז”ל שמלמד שאף במקום שאין משלם כופר כגון אם נגח בן או בת שלו שהוא היורש ולמי ישלם כופר או שנגח את הגר שאין לו יורשים ואין כופר במציאות בכ”ז כמשפט הזה יעשה להשור שיסקל, והמפרשים הגיהו כאן ונדחקו והדברים פשוטים וברורים: 21:32 — אם עבד יגח. כבר בארתי בס’ התו”ה (ויקרא סי’ י”ב) בשנתאר החלוקות מצוינים במלת אם שמורה על החלוקה, אבל כשמדבר מענין בפ”ע יציין אותו במלת כי, וגם פה היל”ל וכי יגח עבד, אחר שהוא ענין בפ”ע ואין משלם כופר, ופי’ חז”ל שבאמת גם עבד ואמה הם בכלל והמית איש או אשה ונכנס תחת מאמר הכולל וכי יגח שור את איש או את אשה ובאר שאם האיש והאשה הם עבד או אמה דין השור שוה, ודין התשלומין יש בו להקל ולהחמיר, ואחר שהוא חלוקה מהמאמר הכולל בא מלת אם כדינו, וע”כ אמר בב”ק (דף מג ע”ב) שאף מי שדריש אם כופר לא דריש אם עבד שבא כדינו, ומ”ש לחייב ע”ז בפ”ע, כבר בארתי בפ’ קדושים (סי’ קא) שזה עולה בין לר’ יאשיה בין לר’ יונתן: אם עבד יגח השור. פי’ עבד כנעני כי אם מדבר בעבד עברי לא היה נותן הכסף לאדוניו רק ליורשיו. והנה בב”ק (דף פט ע”ב) פליגי בעבדי מלוג אם יוצאים בשן ועין לאשה, ומסקנת הש”ס דפליגי אם קנין פירות כקטן הגוף דמי, וברייתא דפה כר’ יהודה (שם בדף צ) דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף, ולכן אמר אחד איש ואחד אשה, ר”ל שגם עבד אשה יתן כסף שלשים שקלים לאשה אף שהבעל אוכל פירות כי האשה היא אדוניו אחר שהגוף שלה. והנה בכל הפרשיות אמר ישלם סתם, ומ”ש בבור כסף ישיב לבעליו נדרש בב”ק (דף נד) ולמה אמר פה לאדוניו, רק שמלמד שישלם למי שהוא אדוניו שהגוף שלו לא ע”ע שאין הגוף שלו ולא לבעל שיש לו קנין פירות לבד: והשור יסקל. מפני שיצא לדון בדבר החדש שישלם שלשים שקלים, הוצרך לבאר שדין השור לא נשתנה, וגם משמיענו אף שהשור שנגח את עבדו הוא שורו לא נאמר שהקל בו כמו שהוקל באדוניו אם יום או יומים יעמוד, וע”כ אמר שבכל אופן יסקל. וכבר בא מאמר כזה על השור יסקל שגבי מועד: 21:33 — וכי יפתח איש בור, הוצרך לכתוב דיני בור ביחוד דלא יכול ללמוד אותם משור ולא במה הצד מכל יתר אבות נזיקין כי אין דרכו לילך ולהזיק וזה קולתו וכמ”ש בב”ק (דף ה’) ובכ”מ. וכי יפתח איש או כי יכרה איש. הנה חיוב כורה הוא פשוט יותר מחיוב פותח ודי לומר כי יפתח, רק שבא ללמד שאין עונשין מה”ד (עיין תוס’ ב”ק דף כ’ ד”ה ולא וד’ ק”ד ד”ה ועדים). ועדיין קשה שהיל”ל לומר בהפך כי יכרה וכי יפתח שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון לא זו אף זו, שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב לבסוף, אולם התבאר אצלנו באילת השחר (כלל ר’) שכל שבא דבר אחד ללמד על חברו יכתוב תמיד את המלמד בסוף, וע”ז משיב שבא כורה ללמד על פותח, כמו שהכורה הוא בשעור שיש בו כדי שתפול ותמות כן הפותח הוא רק אם פתח כשעיר שתוכל הבהמה ליפול דרך הפתח, וע”כ כתב כי יכרה לבסוף כי הוא המלמד, ואף שמקיש ג”כ כי יכרה לכי יפתח שהפותח ברשות פטור, זה אינו מלמד גמור, כי גם בפותח הוא מצד הסברא שהעושה ברשות כמו חופר בורות לשתיה (או חופר לאושין כמ”ש בדף נ’) פטור בין החופר בין הפותח. [ומ”ש מקיש כורה לפותח יל”פ עפמ”ש הסמ”ע (סי’ ת”י) לחלק בין מש”ש (סעיף ט’) בחופר לצורך היסוד פטור ובסי’ תי”ד בהוצאת זבלים לר”ה ובסי’ תי”ז בהנחת אבנים לצורך בנין כתב שאם הוזקו בו חייב מפני דחופר ליסוד הוא לשעה ותיכף יסתום אותו, ולכן פותח פשוט יותר מכורה שהוא לפי שעה, אולם הב”ח והיש”ש חלקו על הסמ”ע בזה ולפ”ז אין מעלה לפותח על הכורה והיקש זה הוא לפום ריהטא, ועקר הוא מה שמקיש פותח לכורה]. אולם גם אם הוא היקש גמור, הדבר נכון שכתוב כי יכרה לבסוף שבזה נדע שהוא מלמד על פותח, שלכן מקומו אחר פותת, ועכשיו שידענו שבא להקיש פותח לכורה ממילא ה”ה שיש להקיש כורה לפותח, כי למדנו שבא להיקש וממילא ראוי שנקיש שניהם זל”ז וכן תמצא לקמן (סי’ קכח), ובירושלמי (פרק שור שנגח הלכה ו’) איתא וכי יפתח אין בור כי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין, ור’ יצחק אמר בור של מיתה ושל נזקין ממקרא אחד נאמרו. והנה שטת תלמודא דידן ששניהם נלמדין מפסוק אחד וע”כ אמר בדף נ’ ובדף נ”א אם על פתיחה חייב על כריה לא כ”ש. שזה כר’ יצחק, אבל ריב”ב סובר שכי יפתח מדבר מבור של מיתה וכי יכרה מדבר מבור של נזקין, וע”כ אמר לא הרי פותח כהרי כורה כי כ”א מורה ענין מיוחד, ובזה בא סדר הכתוב על נכון שדבר בדרך לא זו אף זו, שאף בבור תשעה חייב בנזקין, ותבין זה עפ”י ההבדל שנתתי בין פעל כרה ובין פעל הכר, שפעל כרה מציין התחלת הכריה ופעל חפר מציין גמר בחפירה, וכמ”ש בראשית (כז כה) ויכרו שם עבדי יצחק באר. ושם (לה) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ועמ”ש בפי’ תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו (ז ט”ז), וע”כ במ”ש כי יכרה איש בור ולא אמר כי יחפור מציין שלא גמר החפירה כי רק כרה ט’ טפחים, ומזה הוציא שכל שחייב בשמרו חייב בנזקו, ולהש”ס דילן דס”ל דשניהם בבור של מיתה אומר להביא כורה אחר כורה. ר”ל שמטעם זה לא אמר יחפור ללמד שאפילו כרה מקצת, ומ”ש אין לי אלא פותח וכורה ציירו וכיירו מנין, מובא בב”ק (דף נ”א) ומפרש שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, ור”ל שמ”ש וכי יפתח כי יכרה אינו דוקא רק כל שגרם את הזיקו ע”י מעשהו חייב דהא אמר ולא יכסנו שעקר החיוב על מה שלא כסה וסלק את ההיזק והרי המסייד ומוסיף הבל מחויב בכסוי ולכן הוא חייב: ולא יכסנו. זה מיותר דפשיטא שלא כסהו דאם כסהו איך נפל שמה שור וחמור, וע”כ פירושו אף שכסהו אם לא כסהו כראוי, וזה אם מסרו לשומר חנם שאינו חייב בשמירה מעולה, עם שהוא עצמו כסהו שלא כראוי, וענין זה מפורש בארך בב”ק (דף נב) ומ”ש שאם גלהו אחר המגלה חייב שזה מ”ש וכי יפתח איש בור, וכן אם גלהו אחד מן השותפים, ומ”ש נתגלה וידע אחד מהם מבואר בגמ’ (שם) ובח”מ (סי’ ת”י): ונפל שמה שור או חמור, בב”ק (דף נד) רבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ור’ יהודה סבר או לרבות הכלים, ורבנן או מבע”ל לחלק ור”י לחלק מן ונפל נפקא, וכבר בארתי בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ר”ן, אחרי סי’ קיד) שיטת ר’ יהודה שס”ל שפעל יחיד הבא על שני נושאים בא לחלק. עיי”ש בארך וא”כ א”צ מלת או לחלק, ובא להורות החלוקה המינית שבא לעשות חלוקה כוללת בכל הדברים שנפלו לבור וכל הדומה לשור וחמור שהוזק בבור חייב עליו כמ”ש באילת השחר (כלל רמ”ד) עיין בכל המקומות שציינתי שם, וחכמים סברו שמן ונפל לא ידעינן לחלק וצריך מלת או לחלק כמ”ש באילת השחר (כלל קסז) עיי”ש. וזה שהקדים במכלתא שור או חמור חייב ע”ז בפ”ע וע”ז בפ”ע, ר”ל שמלת או מבע”ל לחלק ולא בא על חלוקה המינית שתרבה ממנו כלים, ומזה הוציא מ”ש שור ולא שור וכליו, כדעת חכמים, אולם המכלתא נטה מדברי הש”ס בבלי שאמר שור ולא אדם, רק ממעט כלים מן שור וחמור וכן הוא בירושלמי, כי אדם לא נתמעט רק אם מת שאינו משלם כופר וזה נודע ממילא אחר שפה לא מדבר רק מתשלומי נזק מבואר שאין דין הבור כשורו שהזיק, ואדם שהוזק בבור חייב בנזקו, ולא נשאר למעט רק כלים, ומ”ש שור וכליו, כי מי מביא כלים לבור ע”כ השור עם כליו, ודעת המכלתא כדעת הירושלמי שבבור של נזקין חייב על נזקי כלים, ויש ק”ו שיחויב על כלים גם בבור של מיתה וכמ”ש מה אם במקום שלא חייב על הבהמה ר”ל בבור של נזקין שלא חייב על מיתת בהמה חייב על מיתת כלים [ששבירתן זו מיתתן כמ”ש בב”ק (דף נד)] וכ”ה בירושלמי (פ”ה ה”ז), והוא כדעת ר’ יצחק שם שחייב על הכלים בבור של נזקים, וע”י שיש ק”ו צריך ב’ מעוטים, ובגמרא דידן מ”ל דפטור על הכלים גם בבור של נזקים ואין כאן ק”ו, ודי במעוט אחד, ובס’ פ”י באר שלהירושלמי ידעינן שור ולא אדם מן והמת יהיה לו ומת אדם אסור בהנאה כמו שהאריך בזה בפ”א ד”ה יצא אדם עיי”ש. ויש להוסיף עוד עפמ”ש במשנה (דף נב) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, שבכלי השור שייך שבירה ובכלי החמור שייך קריעה (כמ”ש רש”י בדף כח ע”ב) והקרועים יכולים לחזור ולתפרם לא כן השבורים וא”כ כלי השור הם כעין מיתה ששבירתן זו מיתתן, וכלי החמור הוא נזקין. ולשטת הירושלמי דבבור של נזקין חייב על הכלים צריך רבוי ביחוד שבבור של מיתה פטור אף כלי החמור שהוא נזקין הגם שיש ק”ו, משא”כ לשטת ש”ס דילן שגם בבור של נזקין פטור על הכלים א”צ למוד מיוחד: ונפל שמה. משמע שנפל לתוך הבור, ועז”א במשנה (דף נב) נפל לפניו חייב היינו אם נפל לתוך הבור, לאחריו פטור היינו חוץ לבור, ומה שהוסיף במכלתא אבל בבור בין לפניו בין לאחריו חייב הוא לפרש בל נטעה שפי’ כרב (בדף נג) לפניו ממש, עיי”ש: 21:34 — בעל הבור ישלם. למה אמר בעל הבור שדי לאמר ישלם כמ”ש בכל הפרשה, פי’ שאז הייתי אומר רק הפותח או הכורה בעצמו, ואמר בעל הבור לרבות את הלוקח או שניתן לו במתנה כמ”ש בירושלמי (פ”ה ה”ו) וכן אם נחפר מאליו או שחפרו בהמה וחיה ברשותו כמו שכתוב בש”ע (סי’ ת”י סעיף ד’): ישלם כסף ישיב. פה אמר שיהיה התשלומין בכסף, ובפ’ וכי יגוף שור איש את שור רעהו אמר ישלם בור תתת השור, שיהיה התשלומין בבהמה, אולם ע”י שכתוב בשניהם והמת יהיה לניזק, ידעינן שם דאין התשלומין בהמה דוקא דהא מקבל הנבלה בתשלומין שהוא שוה כסף, וממילא ה”ה מ”ש פה כסף ישיב אינו כסף דוקא דהא גם כאן מקבל הנבלה שהיא שוה כסף וה”ה אם ניתן לו שור חי, ובגמ’ (ב”ק דף ז ט’ י”ד) ישיב לרבות שוה כסף, ר”ל כי יש הבדל בין השבה לתשלומין, שהמשיב משיב הדבר. מצחו והמשלם משלם דבר אחר תמורתו, ואיך יצדק כסף ישיב, והיל”ל פה כסף ישלם, ושם היל”ל ישיב שור תחת השור, וע”כ שמדבר מצד שהפסיד אותו שוה כסף שזה נקרא כסף, כי כל דבר המיטלטל י”ל שווי ונקרא כסף, והוא הפסידו כסף השור ומשיב לו כסף אחר, היינו דבר אחר שוה כסף, וכן מה שניתן שור תחת השור אינו שור דוקא רק מצד שהוא שוה כסף ונקרא ג”כ תשלומין, ומזה ידענו שיכול לתת לו כל דבר שוה כסף, שנקרא תשלומין מצד שהוא ככסף, ונקרא השבה כי ההפסד היה ג”כ כסף: והמת יהיה לו. פי’ לניזק, וזה מבואר ממ”ש בנזקי שור, ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו, ששם מוכרח לפרש יהיה לו לניזק שאם פי’ למזיק הוא מיותר שממ”ש שור תחת השור נדע שהמזיק יקח הנבלה וע”כ שפי’ שהמת יהיה להניזק, שזה צריך להשמיענו, כן פירושו בגמ’ (ב”ק דף י ע”ב): 21:35 — וכי יגוף, נגיפה כולל כל הכאה במכת מות, פי’ בקרן שע”ז בא לשון נגיחה, בין בגוף בין ע”י נשיכה, [ואינו בכלל שן דזה אין הנאה להזיקה (וכמ”ש בב”ק דף ב’)] ור’ אליעזר לשטתו דס”ל (בסוף פרק שור שנגח) שאין לו שמירה אלא סכין, ובגמ’ מקשה על ר’ אליעזר ממ”ש ולא בשמרנו שמשמע שיש לו שמירה, וז”ש והרי דברים ק”ו אם בעליו שמרו חייב כשהזיק ר”ל שלשטת ר’ אליעזר שאין תקנה אלא סכין חייב אף כששמרו שמירה מעולה וא”כ למה אמר ולא ישמרנו, ומזה מוכיח שגם שור שדרכו להמית בנשיכה הוא בכלל והואיל שמירה אחרת, ר”ל שא”צ לשמור כל גופו רק לסגור את פיו בזממא דפרזלא שלא יוכל לנשוך, שזה מועיל גם לר”א, ובזה אמר ולא ישמרנו [מזה מבואר שלא כדברי התוס’ דף מ”ו ד”ה אלא]: שור איש את שור רעהו. הקטן אינו בכלל איש והוא בכלל רעהו, והכותי הוא בכלל איש ואינו בכלל רעהו. ומזה יוצא הדין, המבואר בב”ק (דף לז לח) לענין שור כותי, ושם (דף לט) לענין שור של קטן: ומכרו את השור החי וכו’. מפשטות הכתוב משמע שיקח הניזק תמיד חצי השור החי והמזיק יקח חצי שור המת, אך זה א”א שא”כ יצויר שלפעמים המזיק נשכר אם חצי הבשר והעור של המת שוה יותר מן חצי החי, ולפעמים נוטל הניזק יותר מן הזיקו אם חצי החי שוה יותר מן כל ההיזק, וע”כ והכתוב תפס הציור בשדמי שני השורים שוים, כ”א שוה מאתים, כי לרוב השור המנגח הוא בלתי חלוש נגד הנגח כי הוא מנצחו בכחו, וכן הנגח החלוש יתחבא ויסתר מן החזק ממנו, וע”כ בא הציור ששניהם שוים בגדלם ובכחם, וס”ל לר”מ שמ”ש וגם את המת יחצון פי’ את השור המת ובא על השומא שישומו כמה שוה חצי השור האי וכמה היה שוה חצי השור המת כשהיו בחיים, ואם שומת שניהם שוה כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה נוטל חצי השור החי, וז”ש בגמ’ לר”מ מ”ש את המת יחצון פחת שפחתו מיתה פוחתין בחי, היינו שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה, וז”ש ר”מ שע”ז נאמר ומכרו את השור החי, ור’ יהודה ס”ל שמ”ש את המת פירוש את הנבלה, לא את השור המת שישומו כמה היה שוה בחייו, שא”כ היל”ל וגם את שור המת יחצון, אבל המת היינו הנבלה, וע”כ מצייר שיקח חצי החי וחצי הנבלה, ונ”מ שלר”י הנבלה שייכה גם אל המזיק לענין פחת או שבח, הגם שהבעלים מטפלים בנבלה כ”ש משור המועד, והגם שלרוב לא יהיה החשבון בצמצום שיהיה חצי דמי שור המזיק כחצי דמי שור הניזק, תפס הכתוב ציור זה ללמד שעל אופן ששניהם שוים יקח כ”א החצי ומזה למדנו בשאינם שוים, שכבר בארתי בס’ התו”ה (צו סי’ מ”ד) שיש הבדל בין שם מחצית ובין שם חצי, ששם חצי לא יורה תמיד על חצי מצומצם, כמו חצי שבט המנשי, שלא היה חצי מצומצם, רק כל שנחלק לשתים נקרא חצי, ובאופן זה גם כשאין דמיהם שוים עולה היטב מ”ש וחצו את כספו ר”ל שיחלק את הכסף לשני חלקים בלתי שוים וכ”א יקח כפי חלקו, וכ”ז מובא בב”ק (דף לד) עיי”ש: 21:36 — או נודע. בא הכתוב לחלק וכו’, התבאר למעלה (סי’ קג) שהכתוב באר חמשה הבדלים בין תם למועד, ג’ באר בפ’ שור שנגח אדם ושנים מבוארים כאן, ומ”ש מתמול שלשום יום ואמש וכו’ התבאר למעלה (סי’ קד). ומ”ש ולא ישמרנו להביא ש”ח התבאר (בסי’ קו). ומ”ש שלם ישלם אין לי אלא בהמה התבאר (בסי’ קכא). ומ”ש והמת יהיה לו לניזק התבאר (בסי’ קכב): 21:37 — כי יגנוב איש שור או שה. לפי הסדר היה ראוי להקדים דין הגנב שמשלם כפל ואחריו יאמר שאם טבחו או מכרו ישלם דו”ה, ע”ז משיב במכלתא שבא לכלול שגם בטוען טענת גנב וטבח ומכר ישלם דו”ה כר’ חייא בר אבא (דף סב סג), לכן הקדים זה דרך כלל שבכל מין גנבה שמשלם כפל שכולל גם טוען טענת גנב שדינו מבואר בפ’ שאח”ז במ”ש אם ימצא הגנב ג”כ ישלם דו”ה, ומ”ש לחייב על זה בפ”ע וכו’ התבאר למעלה כ”פ: וטבחו או מכרו. מ”ש או מכרו מיותר דהוא כ”ש מטובח שלא הוציאו לרשות אחר רק מפני שאין עונשין מן הדין, אולם חוק מוסד אצלנו שדרך הכתוב שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב תמיד באחרונה בדרך לא זו אף זו והיל”ל ומכרו או וטבחו, רק כבר בארתי (באילת השחר כלל ר’) שכ”מ שבאו שני דברים שהאחד נשמע מכלל חברו רק שבא ללמד על חברו יכתוב המלמד תמיד באחרונה אף שהלמד ישבו חדוש יותר. ומזה מבואר שמכרו בא ללמד על וטבחו שצריך שיהיה חוץ לרשותו (כמ”ש בדף עט) ושיהיה מותר באכילה ובהנאה, לאפוקי שוחט ונמצא טרפה כר”ש (בדף ע’) ושחט לע”א וכיוצא, ואחר שידעינן שמכרו שנכתב לבסוף בא ללמד על וטבחו, ממילא ה”ה דמקשינן מכירה לטביחה שאינה יכולה לחזור, לאפוקי אם מכר לזמן (כמ”ש ר”נ בדף סח), שמכרו כולו (כמ”ש בדף עח ע”ב), וכיוצא בזה דריש למעלה . (סי’ קטז) עיי”ש, ומ”מ צ”ל שעקר בא להקיש טביחה למכירה, כי הלמוד להקיש מכירה לטביחה אינו נחוץ כ”כ שגם מן הסברא נדע שצריך שתהיה מכירה טובה לא מכירה לזמן ולא מכירה חציה, ובזה אין סתירות מפה למ”ש למעלה על באבן או באגרוף עיי”ש: כי יגנוב איש. העתקתי פה גרסת הגר”א, ומבואר שהיה מפרש עפמ”ש בכתובות (ד’ לד) דתשלומי דו”ה כיון דחדוש הוא אע”ג דמיקטל משלם, וע”כ מוחק סיום הברייתא ולא יצאו מכלל תשלומין ולא נודע איך למד מן זה הדבר. ולי נראה שאמר בניחותא שבאם גנב קדשים ושחטן בחוץ חייב בתשלומי דו”ה וזה יצויר אף למ”ד דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין, אם הבעלים נשאלו על ההקדש, כמ”ש ביו”ד (סי’ שכ”ג ברמ”א) שאם נתערבה החלה בעסה ישאל לחכם ויתיר הנדר, וא”כ בשחוטי חוץ מצוה שהבעלים יתירו הנדר כדי שיפקע האיסור ובזה חזר החיוב של תשלומי ארבעה וחמשה, וז”ש והדין נותן אם חייבים על כרת וכו’ ר”ל הלא מצד הדין יש לו ליפטר מתשלומים הקלים אחר שחייבים על כרת החמור א”כ קם לי’ בדרבה מיניה, ע”ז משיב ת”ל זה הדבר, והוא עפ”י ב”ב (דף קך) ונדרים (דף עח) שלמד זה הדבר שנאמר גבי שחוטי חוץ מזה הדבר שנאמר בפ’ נדרים לענין שיש שאלה בהקדש, ופרשתי זה בס’ התו”ה אחרי (סי’ פז) שלמד שמי שעבר ושחט בחוץ ונתחייב כרת יתיר נדרו ופקע ההקדש למפרע עיי”ש, וז”ש ת”ל זה הדבר מכלל כרת יצאו, ר”ל שע”י התרת הנדר שנלמד מזה הדבר יצאו מכלל כרת וממילא לא יצאו מכלל תשלומין: חמשה בקר ישלם. שחוץ מהשור הנגנב יוסיף ארבעה, וכמ”ש ונמצא ישלם שבעתים (משלי ו׳:ל״א), ר”ל ד’ וג’ חוץ מהקרן, ור”מ נתן הטעם מפני שהיזק השור גדול יותר שהוא עושה מלאכה בשדה, וריב”ז נתן הטעם מפני שהשה נושאו על כתפו, וזה מצטרף להעונש כי היה לו בזיון. ומובא בב”ק (דף עט ע”ב) ובתוספתא (פ”ז): חמשה בקר ישלם תחת השור. מכפל והארכת הלשון למדו שהגם שתשלומי כפל נוהג בכל דבר, תשלומי ד’ וה’ אין נוהג אלא בשור ושה לבד, ואין ללמדו מסיני כמו שלמדו יתר הדברים בב”ק (דף נה), ובגמרא (דף סז) פי’ איך יש פה יתור לשון, עיי”ש: 22:1 — אם במחתרת ימצא הגנב. כבר פי’ חז”ל בסנהדרין (דף עח) משום שידעינן שמחשבת הגנב שאם יעמוד בעה”ב כנגדו יהרגנו, ולכן הותר להרגו כדין רודף אף שהוא לא בא רק לגנוב וחשב שלא ימצאנו, כיון שעל הצד והספק שירגיש בעה”ב ויעמוד נגדו הוא מוכן להרגו, הותר להציל נפשו בדמו של זה, ומזה למד ר’ ישמעאל ביומא (דף פה) שספק פקוח נפש דוחה שבת שקיל משפיכות דמים, ומ”ש אם זרחה השמש עליו דעת הראב”ד (בפ”ט מה’ גנבה ה”ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו וכ”כ הכ”מ בשם ר”ח וכ”כ הרמב”ן, כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו לא יהרג כי זה לא יהרוג את הבעה”ב רק יברח ממנו. וכ”כ הרשב”ם והראב”ע, ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי’ שמ”ש זרחה השמש הוא דוגמא, שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו לא יערב לבו להרוג ולא בא רק לגנוב וכשיראו שגנב ישליך הגנבה מידו, ובענין זה ת”א אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ר”ל אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה, וזה דומה עם מ”ש שאם הי”ל מושיעין הימנו והרגו חייב וכמ”ש ברמב”ם (שם הי”א), ועז”א אם זרחה השמש עליו, בזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו בין בלילה בין ביום, וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף א”כ אמדינן אם הוא רודף אם לאו, ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה ללמוד מא’ לחברו, וכן במ”ש ופרשו השמלה הוא דוגמא שה”ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה, ולפ”ז מ”ש הרמב”ם שאין חלוק בין יום ולילה, ר”ל אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים כי לרוב אין אנשים בלילה, ודבר לפי הרגיל והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא ואין הבדל ביניהם לדינא: 22:2 — דמים לו שלם ישלם, למה כפל שלם ישלם שכפל המקור עם הפעל, ואמר שנית שנים ישלם, מזה למדו חז”ל שתחלה אומר שחייב בתשלומין על כל נזק שעשה אף חוץ מהגנבה, כגון ששבר כלים שאם אין לו דמים פטור משום דקם ליה בדרבה מניה ואם דמים לו אף שהרגו נתחייב בתשלומי הזיקות שעשה ונפרעין מנכסיו (וכמ”ש בסנהדרין דף ע”ב) והוסיף שעל הגנבה עצמה שנים ישלם: ונמכר בגנבתו. הנה למעלה באר שהנמכר בב”ד על גנבתו שש שנים יעבוד, וז”ש במכלתא שומע אני לעולם ת”ל שש שנים יעבד לא פחות ולא יותר, ר”ל לא פחות משש ולא יותר על שש, ומ”ש ונמכר בגנבתו לא פחות קאי על השנים. ויותר נראה שצריך למחקו, כי אין כאן ג’ דעות רק ר”י ור”א, ובמ”ש ונמכר בגנבתו ממילא אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר לכ”ע, רק אם גנב יותר ממה ששוה, דעת ר’ אליעזר שצריך למחול יתר החוב, ודעת ר’ יהודה שהמותר נשאר עליו חוב, ובזה תראה שנכונים דברי המקנה שפי’ במ”ש לר’ אליעזר (קדושין דף יח) דאם אין גנבו נגד ממכרו אינו נמכר, אין פי’ שאינו נמכר כלל רק ר”ל שאינו נמכר עד שימחול יתר החוב, והוא כתב זאת מסברתו, וזה מוכרח להשוות דברי המכלתא עם דברי הש”ס, ור’ יהודה ס”ל שא”צ למחול יתר החוב, אבל מודה דאינו חוזר ונמכר, וכן פסק הרמב”ם ומבואר שהרמב”ם פסק כר’ יהודה דמכלתין, ואפשר היה גורם בדברי הש”ס בדברי הת”ק נמכר ואינו חוזר ונמכר, לא כרש”י שהגיה שחוזר ונמכר עיי”ש: 22:3 — אם המצא תמצא בידו. כבר בארתי למעלה (סי’ סג) שמציאה שנאמר בענינים אלה הוא ע”י עדים וכמ”ש בב”ק (דף סד ע”ב ודף עה), ובידו היינו ברשותו, דא”צ דוקא שיאחז הגנבה בידו ובב”ק שם ובכ”מ בש”ס למד ממ”ש המצא תמצא שהמקור הבא לפני הפעל יורה שבכל אופן שנמצא, ועמ”ש בסי’ ס”ג: משור עד חמור ועד שה חיים. לפי פשטות הכתובים משמע שמ”ש אם המצא תמצא בידו הגנבה הוא ההפך של ומכרו, ומ”ש חיים הוא ההפך של וטבחו, אולם חז”ל לא רצו לפרש כן, כי חיים אינו תנאי שאף גנב מתה או שמת ביד הגנב אינו משלם דו”ה, וכן שלענין כפל חייב אף בכל דבר אף שגנב בלתי בע”ח, וע”כ פי’ שמ”ש חיים ר”ל כל בע”ח להביא אף החיה, והוא כתנא דבי חזקיה בב”ק (דף סג ע”ב) יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו’ יאמר שור וחמור שה וגנבה והכל בכלל אלו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בע”ח וכו’ כשה”א חיים הרי חיים אמור ומה אני מקיים גנבה לרבות כל דבר, ומ”ש חיים ולא מתים אתיא כמ”ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וידעינן לרבות כל דבר ממ”ש על כל דבר פשע וכו’, לכן מפרש שר”ל אם היתה הגנבה חיים ישלם חיים ולא מתים. ר”ל שאזלינן בתר שעת הגנבה לא בתר שעת מציאת הגנבה בידו (וכמ”ש בב”ק דף סה), ומה שבא טעם מפסיק על חיים כי הוא מוסב גם למעלה אם היתה הגנבה חיים חיים ישלם, ושבעה גנבים הם: א) הגונב דעת הבריות, ב) גונב איסורי הנאה וכו’, ג) גונב כסות וכלים, ד) גונב עבדים וכו’. ה) גונב פטר חמור, ו) גונב שור ושה. ז) גונב נפש, ומובא בתוספתא דב”ק עיי”ש. 22:4 — כי יבער איש שדה. מלת בעיר בא על הבהמה, ובא על כליון והשחתה, ומציין אכילת הבהמה שמשחתת את הנאכל, ובמ”ש כי יבער בא בהוראה משותפת, ומפרש ושלח את בעירה, שהם נזקי רגל, ובער שהם נזקי שן, ובא ללמד ששניהם דין אחד להם, בנזקי רגל חייב אף דאזלא ממילא ונזקי שן חייב אף דלא מכליא קרנא כמ”ש בב”ק (דף ג) ושם (ד’ ה’) אמר שנוכל ללמוד שן ורגל מבור ומקרן רק דאתיא להלכותיהם, וז”ש במכלתא שבא ללמד ג’ דברים: א) ששן ורגל מועדים מתחלתם, ב) שצריך דוקא ובער בשדה אחר וברה”ר פטור, ג) שמיטב שדהו ישלם מן העדיות: שדה או כרם. אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד לר’ יאשיה שהוי”ו מורה תמיד החבור. וגם לר’ יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שוה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים סי’ קא], ונ”מ למ”ש בב”ק (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפ”ע [עיין בח”מ סי’ שצד סעיף ד’ ה’ ו’, וע”ז מלמד שחייב ע”ז בפ”ע וע”ז בפ”ע. והנה מה שמחוייב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחריב על שדה, כמו שתראה בב”מ (דף לא) וא”כ היה ראוי שיכתב כרם או שדה שיהיה לא זו אף זו כמ”ש באה”ש (כלל קצט) ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבותא יותר (כמש”ש בכלל ר’). ושלח את בעירה. פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לי תשובה רק שעזבו או מכריחו לצאת (אחרי סי’ סה), ובדבר שתחת רשותו מציין לרוב שעזבו לצאת מרשותו, וה”ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי כגון שמסרו ביד חש”ו, אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היו משומרים, ועיין בב”ק (דף נה): יבער בשדה אחר. התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק, לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה”ה ברה”ר, ובאר שאם רצה לשלם בקרקע צריך לתת לו מיטב שדהו ופי’ ר”ע שדהו של מזיק. ור’ ישמעאל ס”ל שאם זבורית דמזיק כעדית דניזק נקראים הזבורית מיטב שדהו לערך הניזק שא”צ לתת יותר ממה שהל”ל לניזק. ועיין בב”ק (דף ו’ ע”ב): 22:5 — כי תצא אש ומצאה קוצים. לשון תצא אש מורה שיצאה לרשות אחר, כמו כי אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח), ומדבר במבעיר בתוך שלו, כי אם מבעיר בשל חברו לא נתנו חכמים שעור כמ”ש הרא”ש והסמ”ג (ריש עשין ס”ט) דהכתוב מדבר בהדליק בתוך שלו, ומשמיע שאעפ”י שהוא אונס ואינו מתכוין חייב, וה”ה בכל הנזקין, ומ”ש ומצאה קוצים, מפני שאם יש מקום פנוי בין שדהו לשדה חברו כפי השעורים שבאר אח”כ ממשנה דב”ק (פ”ו מ”ד) אינו חייב, רק אם יש קוצים אין שעור כי האש מתפשטת ע”י הקוצים, ולכן צייר שיש קוצים שאז חייב תמיד, ומ”ש מכאן אמרו ר”ל שאם יש הפסק כפי השעורים שנתנו לכ”א כדאית ליה פטור, ואנן פסקינן כר”ש שהכל לפי הדליקה. ויש פלוגתא בין הפוסקים אם זה גם לענין גדר ונהר ואכ”מ, ובכ”ז מ”ש שלם ישלם פי’ שישלם כל ההיזק גם היזק הקוצים. ובזה ל”ק מ”ש רבא (בדף ס) ל”ל דכ”ר קוצים גדיש וכו’ דהיינו לענין התשלומין, ועיין בגמרא שם (דף סא): ונאכל גדיש או הקמה או השדה. בגדיש הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע וה”ה כל דבר תלוש מוגדש כמו תואר של קנים וכו’, ומוסיף אף הקמה שהוא מחובר לקרקע ועומד עליו וה”ה האילנות שהם ג”כ מחוברים, וכן בירושלמי (פ”ו ה”ה) אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע ת”ל קמה, ומוסיף השדה שכולל גם הקרקע בעצמה, אולם לפ”ז מיותר מ”ש הקמה שידעינן מן השדה, ובא ללמד שרק הגלוי כמו הקמה לא המכוסה תחת הגדיש או תחת השדה, כפי הכלל (אילת השחר קס) ששמות הבאים ביחד יש להם דימוי זל”ז. אולם בב”ק (דף ס’) אמר דקמה לר’ יהודה מרבה כל בעל קומה ולרבנן שבא למעט טמון נפק”ל לרבות כל בעני קומה מן או הקמה, ולפי’ התוס’ שכל בעלי קומה פי’ אילנות, משמע שזה צריך למוד מיוחד וזה לא כשיטת המכלתא, ומזה מבואר כשטת רש”י שפי’ לרבות כל בעל קומה פירוש בעלי חיים, וזה לא נלמד מפשטות מלת קמה רק מיתורא לר”י, שבדרך הדרש משתתף עם יקום ועם קומה שכולל גם בע”ח, ולרבנן מרבי לה ממלת או, שהתבאר אצלי (אילת השחר כלל רי”ד) שמלת או בא על החלוקה המינית שאם יאמר הגדיש והקמה והשדה מדבר רק מאלה לבד אבל כשאמר או הקמה בא לעשות חלוקה כוללת וכל הקרוב אל אחד מן הנחשבים נכנס בגדרו ובע”ח נכנסים בגדר קמה שגם הם הם יקום שעל פני האדמה, והמכלתא מדבר לפי הפשט ובגמ’ מדבר לפי הדריש מרבינן גם בע”ח: שלם ישלם המבעיר. מפני שפתח כי יבער איש ונאמר שבא למעט אשה וקטן, סיים שכל מי שמבעיר חייב וכן סיים בבור בעל הבור ישלם, וזה כר’ יונתן למעלה שלמד מזה לרבות אשה וקטן ומן בור ומבעיר למד לכל הנזיקין כמ”ש בב”ק (דף ה’) שמן בור וחד מאינך אתיא כולהו במה הצד, ומ”ש רשב”א משום ר”מ מובא בב”ק (דף יד), וצריך להגי’ במכלתא כגי’ הגמ’, ושם מפורש: 22:6 — כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. התבאר באילת השחר (כלל קל) שהמקור בלמ”ד שנקשר אל פעל יורה מעוט וגדר, וע”כ פי’ שרק אם נתן לו לשמור והוא קבל עליו השמירה, אבל אם אמר לו עיניך בו שלא קבל עליו שמירתם אינו שומר, וכמ”ש בב”מ (דף פא ע”ב) ומובא בתוס’ (ב”ק דף צג ד”ה ורמינהו), ושם בגמ’ לשמור ולא לאבד ולא לקרוע ולא לחלק. ומה שתפס כסף או כלים, להקיש כלים לכסף שצריך שידע מנינם. ועז”א מכאן אמרו ר”ל במשנה דשבועות (דף מ’), וזה עפ”י הכלל (אילת השחר כלל קס) ששני שמות הבאים במשפט אחד הם מוקשים זל”ז, עיי”ש, ור’ נתן אומר שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא וס”ל לר”מ כמ”ד דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ולכן לא הביא הרמב”ם דבר זה מפני שפוסק (בפ”ג מה’ מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל, וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי’ הגר”א, וכמ”ש בשבועות (דף מ’ ע”ב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירו’ דשבועות להביא כלי חרס ר”ל שאינם דבר חשוב, ובכ”ז ה”ה כל דבר שנתן לו לשמור, רק מפני שפרשה זו מדבר בש”ח תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בש”ש תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר: וגונב מבית האיש . היל”ל וגונב מביתו, ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם, ופירוש חז”ל (מובא בב”ק) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב, ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבבעלים משלם כפל אם המצא תמצא והעתקתי גי’ הגר”א כי ג’ הישנה אין לה פי’, ומ”ש ומה ראה תורה להחמיר וכו’ מובא בב”ק (דף ע”א) ועיין בתוספתא פ”ז: 22:7 — אם לא ימצא הגנב. והיה די לומר ואם לא ונקרב בעה”ב, כמו הכצעקתה הבאה אלי וכו’ ואם לא אדעה (בראשי’ י”ח) אם ישכם עושים חסד ואמת וכו’ ואם לא הגידו לי (שם כד), ולמה חזר התנאי אם לא ימצא הגנב, השיבו חז”ל שאז הייתי מפרש שמ”ש ואם לא מוסב על כלל המאמר שאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא [היינו אם אין לו לשלם שנים] יקרב בעה”ב לשבועה, לכן הוצרך לבאר שעיקר התנאי אם לא ימצא הגנב כי אם נמצא הגנב אף שאינו משלם בעה”ב פטור, ועדיין היה די אם היה אומר אם לא ימצא ולמה חזר שם הגנב ע”ז בנו חז”ל דרושיהם בב”ק (דף סג ע”ב), שנוסדו על שם הגנב שבא כפול, עיי”ש: ונקרב בעל הבית אל האלהים. לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם, ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים ע”י או”ת כמו ושאול לו באלהים (שמואל א כ״ב:י״ג), אולם פה אא”ל כן דהא אמר אשר ירשיעון אלהים שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים, וע”כ פי’ שיברר הדבר ע”י שבועה, וכמ”ש בפרשה שמה שבועת ה’ תהיה בין שניהם, ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה הוא לשבועה ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה’, וכן למדנו שם מפה שתהיה השבועה בב”ד, ושמ”ש אם לא שלח, היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו כמ”ש בב”מ (דף מ’), וכלל בלשון שמלת אם המחובר בלשון שבועה מורה תמיד הפך הכתוב, ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר י״ד:כ״ח), אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם), וא”כ הו”ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו, מזה ראיה למ”ש התוס’ ב”מ (דף ו’ ד”ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו לדעת ר”ת או שהוא רק ע”י גלגול, ופי’ אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו, [ואז ישבע גם שלא שלח בה יד ע”י גלגול, אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי’ באונסין ולדעת הרמב”ם (פ”ד מה’ גנבה ה”ב) אם טען אח”כ נגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, וכן פי’ הרמב”ן בפירושו: 22:8 — על כל דבר פשע, הול”ל על כל פשע, וכבר בארתי בהתו”ה (אחרי סי’ פ”ח) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי, ובכ”ז השיבוהו חז”ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור, ולכן פה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור, וס”ל לב”ש שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע אף שלא עשה מעשה מחרב על המחשבה כמעשה וב”ה חולקים ע”ז דהא אמר אם לא שלח דמשמע שעשה מעשה ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמ”ש כ”ז בב”מ (דף מ”ד) ובקדושין (דף מ”ב): על כל דבר פשע על שור וכו’. פי’ שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות, (כמ”ש בב”ק דף ס”ב, ב”מ דף ח, שבועות דף מ”ב), ועוד אומר שאם לא יכתב זאת נאמר שפרשה זו ושל אחריה שמהם מדברים בשומר חנם והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגנבה ואבדה אינו חייב רק בפשיעה ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה, כמו שמבואר בפ’ שניה שאם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. וכן פי’ הרשב”ם באמת שאם נתן לו כסף או כלים נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פ’ שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי ע”מ לשמרם מגנבים הפקיד אצלו ולכן חייב אם נגנב, לכן הזכיר גם פה בע”ח ללמד שלא זה ההבדל בין הפרשיות, רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם שהוא לא יחויב בגנבה ואבדה, ושניה מדבר בש”ש, ובראשונה תפס כסף או כלים לפי הרגיל שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובע”ח רגילים להפקיד בשכר, וכמ”ש הרמב”ן בפירושו והתוס’ בב”מ (דף מ’ ע”ב ד”ה קרנא), והנוסחא העקרות הוא כפי הגהת הגר”א: אשר יאמר כי הוא זה, פרש”י ז”ל שלפי פשוטו אשר יאמר העד זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך, וחז”ל פי’ שתהא הודאה במקצת הטענה, והרמב”ן כתב שההלכה אפי’ טוען שכולו נגנב ממנו חייב לישבע שבועת השומרים, ואם כופר בעקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי צריך הודאה במקצת וכ”ה בש”ע (ס”ס רצה). והנה מ”ש אשר יאמר אאל”פ על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר ר”ל אשר יאמר בעל הבית, ופירושו שאם לא שלח ידו אז יקרב בעה”ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד כמ”ש בב”מ (דף מו) שכל אלה הם פשיעה, וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. ר”ל אם כופר בעקר הפקדון שבעה”ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת, וזה מציין במלות הוא זה לא אחר שאתה טוען, בכל אלה עד האלהים יבא דבר שמהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים, וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים רק בטוען טענת גנב, וטענת מודה מקצת נוהג בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה, ובזה דברי חז”ל מיוסדים על הפשט הפשוט, שכבר בארתי באילת השחר (כלל ר”י) שמלת הוא מורה תמיד הפך וסתירה, שהיה די לומר כי זה, ובמ”ש הוא זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחר עמו והוא משיב רק הוא זה לא הזולת הנוסף שאתה טוען: עד האלהים יבא דבר שניהם, לא נודע כמה יהיו הדיינים, ולמדו ממה שכפל השם, שכבר התבאר אצלנו באילת השחר (פרק טו) שאין לכפול את השם רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו, או ירמזהו ע”י כנוי, והול”ל אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם, מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג’ דיינים. ולר’ יאשיה גם שם אלהים הראשון שהול”ל ונקרב אל השופט) הוא מן המנין, ולר’ יונתן רק שני פעמים אלהים האחרונים מן המנין וידעינן שהם ג’ מצד שאין ב”ד שקול, וכמ”ש בסנהדרין (דף ג ע”ב), ועמ”ש באילת השחר (כלל רמב וכלל רמג), ובגמ’ שם אומר בשם רבי שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי, וגמרינן שגם מ”ש עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי ואין ב”ד שקול מוסיפים עוד א’. ואין בזה התורה לדברי המכלתא, שפי’ המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים ולמד זה ממ”ש אשר ירשיעון אלהים שהם שנים מדכתיב ירשיעון בלשון רבים ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון) א”כ מדבר בשנים וה”ה שמ”ש על האלהים יבא הוא בשנים, ומה שסיים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב”ד שקול וכו’, ר”ל שמזה ידעינן שמ”ש אשר ירשיעון אלהים שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה ונאמר עד האלהים יבא שהם ג”כ שנים, מכאן אמרו ד”מ בשלשה ר”מ אומר בחמשה כ”ז מדברי רבי, שרבי פי’ דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה כמ”ש אשר ירשיעון אלהים שמיירי בגמר הדין בזה צריך שלשה, וא”כ במ”ש עד האלהים יבא שהוא ג”כ שנים מבואר שתחלת הדין בחמשה, ובירושלמי ריש סנהדרין מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מ”ש מכאן אמרו וכו’ ושאל ר’ אבהו דליבעי לר’ חמשה ומשיב שכן תנא דבי חזקיה שלרבי בעי חמשה, ולפ”ז תנא דבי חזקיה היה לו גי’ המכלתא כגרסתנו עם הסיום, וכן מבואר בתוספתא וז”ל רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה דברי ר’ מאיר. מבואר כמ”ש שרבי פי’ דברי ר’ מאיר רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי, כי רבי הסכים לדברי ר”מ ופי’ דבריו. והנה רבנן שס”ל בשלשה ס”ל שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בל”ר כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה), ובגמ’ אמר ורבנן ירשיעון כתיב, ר”ל שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דוקא שנים הי”ל לכתוב מלא, שהוא”ו מציין סימן הרבים, וממה שלא הקפיד ע”ז בכתיב הגם שקרינן ירשיעון בל”ר ידעינן (לאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בל”ר לכבוד: ישלם שנים לרעהו. ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם, ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש, ושם מדבר במקום שאין משלם כפל כגון שהודה מעצמו וכבר למד לה בספרא (ויקרא סי’ שפז), ובב”ק (דף סה) ממ”ש ושלם אותו בראשו, וגם רבנן ס”ל כן, ומ”ש זה פה בשם ר”ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם, שבזה חולקים רבנן עליו: לרעהו ממ”ש ב”פ רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים כמ”ש בהתו”ה (ויקרא סי’ ק”ע) שצריך ע”ז שני מעוטים. עיי”ש: 22:9 — כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו’. דעת המכלתא כברייתא די”ג מדות שדריש לה בפרט וכלל, ולא כסוגית הגמ’ ב”מ (דף נז ע”ב) שדריש כי יתן כלל, שהוא כלל שאינו מלא כמ”ש בזבחים (דף ד’ ע”ב), וכן לא כסוגיא דנזיר (דף לה) שדריש לה פרט וכלל ופרט, דס”ל דלשמור פרט, שע”ז הקדים שצ”ל לשמור שיאמר לו הילך שמור לי זה, ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה ול”ל הפרט, ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות לכן אמר חמור או שור לחייב על כל א’ בפ”ע, ושואל לא יכתוב כל בהמה רק כי יתן בהמה לשמור, ומשיב שאם יכתוב הכלל נוכל לטעות שבהמה דוקא לא חיה אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרט וכתב וכל בהמה כולל הכל אף חיה, ואכמ”ל בזה יותר: ומת או נשבר או נשבה. המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא ע”י חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א י״ג:כ״ח) ותשבי הוא ע”י שוללים מזויינים, וס”ל לר’ אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל, ור”ע השיב שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואזלי לשיטתם שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ”ב) ס”ל לר’ אליעזר שדנין אפשר משאי אפשר ור”ע ס”ל שאין דנין אפשר משאי אפשר, ולמד ר”ע מן גנבה כי כשאפשר להציל לא עדיף מנגנב שחייב ור”ש למד לה ממ”ש הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסי’ קס”ב: אין רואה, שאם הוא במקום שיש עדים מצויים צריך להביא עדים אם לא ישלם, כמ”ש בח”מ (סי’ רצד), ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד וכמ”ש הה”מ [בפ”ו מה’ שאלה ופקדון דין ג”] ושכן נראה ממ”ש בב”מ (דף פג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר: 22:10 — שבועת ה’ תהיה בין שניהם. ממ”ש בין שניה. ולא אמר שישבע השומר בא לדייק ולא בין היורשים כמו שמפרש בשבועות. והנה חז”ל תקנו שאם חשוד על השבועה שכנגדו נשבע, ואסמכוהו עמ”ש בין שניהם שמשמע שיצויר שבועה גם להתובע, וזה עפמ”ש באילת השחר (כלל רל”ו) מענין האסמכתא, שכשרצו חכמים לגזור איזה דבר שהוא מתנגד לדיני התורה שזה אין בכחם, הראו שאינו מתנגד לדברי הכתובים כי יש מקום מזו בכתובים ע”ד האסמכתא עיי”ש. והוא כגי’ הגר”א לרבות את שכנגדו חשוד, ומה שלא אמר במ”ש בשומר חנם ונקרב בעה”ב אל האלהים משום דמשם נוכל לטעות שמוטל על הב”ד להכריחו אל השבועה לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם, שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו לא בלא תביעה, ומ”ש ר”נ מלמד ששבועה חלה על שניהם מובא בשבועות שם שזה לרב ושמואל עיי”ש, ומ”ש הרי אתה דן על כל השבועות שבתורה וכן מה שכתוב אם לא שלח ידו לצרכו וכי’, כבר נשנה למעלה (סי’ קמז) ונתפרש שם: ולקח שעליו ולא ישלם. פי’ המפרשים שיקח השבועה ולא ישלם, ואמרו שבועות (דף מא) מי שעליו לשלם לו שבועה, אולם ע”ז די שיאמר ולא ישלם, שמזה נדע שהשבועה חלה על מי שצריך לשלם, ומהו ולקח, וכי שייך לקיחה על שבועה, לכן פי’ שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה, וכמ”ש בב”ק (דף י’) שטורח נבלה על הניזק: 22:11 — ואם גנב יגנב. בפרשה ראשונה פטר על הגנבה ופה מחייב על הגנבה מזה הוכיחו חז”ל פה וב”מ (דף צד) שפה מדבר בש”ש, שאין לומר בהפך שבראשון יש חומרא שאם טוען טענת גנב משלם כפל, ופה אין משלם כפל וי”ל שהראשון בש”ש, שזה שמשלם קרן חמור יותר שכן השואל שהוא נהנה יותר מש”ש ג”כ חייב על גנבה ואין משלם בטוען טענת גנב, כן פי’ בגמרא שם, וצ”ל כגי’ הגר”א והשומר חייב והשואל חייב, וכבר בארתי שלכן בפ’ ראשונה אמר כי יתן וכו’ כסף או כלים שהם דרך לשמרן בחנם ובפ’ זו תפס חמור או שור שדרך לשמרן בשכר: ואם גנב יגנב. ר’ יוסי ס”ל שכפל המקור על הפעל נדרש בכ”מ כמ”ש בע”ז (דף כז) מל המול ימול שס”ל לר’ יוסי לא דברה תורה כלשון ב”א [ואע”ג דבזבחים (דף קח) אמר לר’ יוסי דאיש איש דברה תורה כלשון ב”א, לא כן בכפל המקור עם הפעל, ופי’ שבא לבאר שבא לשון גנבה לדוגמא וה”ה אבדה שדומה לגנבה, ות”ק ס”ל דברה תורה כלשון ב”א כמ”ש בב”מ (דף צד) ולמדו מן הסברא עי’ בגמ’ שם: ואם גנב יגנב מעמו. כבר בארתי (צו סי’ קנז) שיש הבדל בענין לקיחה בחזקה בין לקח ממנו ובין לקח מאתו או מעמו, שבמלת מעמו מציין שלוקח דבר שהוא ברשות חברו, ובזה מביא את הנוקד, שהוא הרועה הגדול שהוא עצמו עם נעריו שומרים כל הצאן והגניבה הוא מרשותו ומוציא הצוער אם מסר הבהמה לשומרים צעירים שהם שומרים ורועים שפ”ע שאז פטור כי חל החיוב על הצוער, והעתקתי כגי’ הגר”א עפ”י המלקט: 22:12 — אם טרף יטרף יבאהו עד. יאשיה מפרש כפי’ הראב”ע והרשב”ם שיביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ע”ד שכתוב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג׳:י״ב), ובב”ק (דף י’) יביא עדודה לב”ד, מפרש מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז) שרשו עוד דהיינו הנשאר מן הנדרם, אולם לפ”ז היל”ל יביא עד, ופי’ ר’ יונתן שכנוי יביאהו מוסב על בעה”ב שיביא את הניזק לעד על הטרפה, וזה ע”י שיוליכהו אצל הטרפה והוא עצמו יעיד שנטרף, ור’ יוחנן בר”י פי’ עדים ממש, כי בטרפת הארי והזאב אשר יקרא עליו מלא רועים הדרך שימצאו עדים ואז אין מועיל שבועה וצריך שיביא עדים וכמ”ש הרמב”ן. וזה ההבדל בין מ”ש תחלה שבנשבר ישבע ופה אמר שיביא עדים שפה מדבר במקום שיש עדים, ובזה באר הדבר שיש טרפה שחייב לשלם, כגון טרפת חתול ושועל שיכול להציל, ובאר שמן והסברא י”ל שטרפה דומה כאבדה, רק ממ”ש יביא עד הטרפה לא ישלם שפי’ ר”ש למעלה שיש טרפה שמשלם ויש שאינו משלם, ור”ל שיביא עד בטרפה הידוע שאינו משלם כגון טרפת ארי וזאב וכו’ שהוא אונס גדול, ודרך שימצא עדים, ובזה מבואר שיש טרפה שאינו משלם, וכן מוכח ממ”ש ומת וכמו שדריש למעלה (סי’ קנ”ה) לר’ אלעזר שנשבר דומיא דמת שאינו יכול להציל, ובזה יש לקיים גי’ הישנה במקצת: 22:13 — וכי ישאל איש. בהקודמים תפס הלשון כי יתן איש אל רעהו, שתלה הענין שהנותן כי נתנו לשמור, ופה תלה הענין שהשואל ולא אמר כי ישאיל איש אל רעהו כי לא נתנו לו לצרכו לשמרו רק לצורך הנשאל ולכן חייב אף באונסים כי מחויב להחזירו לבעליו בכל אופן כי אינו שומר לצורך הבעלים רק כל הנאה שלו: מעם רעהו. יש הבדל בין מרעהו, ובין מאת או מעם רעהו, שהפעלים המורים על השאלה והלקוחה והקניה אם בא אחריו מלת מאתו או מעמו מורה שמוציא מרשות המקנה או הנותן ועז”א שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, [עיין בב”ק דף ע”ט ובח”מ סי’ רצא סעיף ה]: ונשבר או מת. בפרשת ש”ש סדר ומת או נשבר או נשבה, כפי הכלל המבואר אצלי שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב שאחרונה מבואר שפטור נשבר חדוש יותר מפטור מת, ופטור נשבה חדוש יותר כי יש לדמותו לגנבה, ולכן פה לענין חיוב סדר ונשבר או מת לרבותא שאף מת חייב, ולפ”ז מכ”ש ששבויה חייב וז”ש שמן מת ידעינן ששבויה בכלל, אולם בגמרא ב”מ (דף צד) שאל שעדיין י”ל ששבויה פטור משום שהוא אונסא דלא סליק אדעתי’, ופי’ משום דכתיב או לרבות שבויה, והוא עפ”י הכלל המבואר אצלי באילת השחר (כלל רי”ד) שמלת או מציין החלוקה המינית, ובהכרח כל הדומה לא’ מפרטי החלוקה בדבר אחד נכנס בכלל החלוקה, כי בחלוקה המינית צריך לעשות חלוקה מכל הפרטים, כמ”ש בהתו”ה (צו סי’ ס”ז) וא”כ שבויה נכלל בכלל נשבר שהוא אונס ג”כ. ומ”ש גנבה ואבדה מנין מובא בב”מ (דף צה): 22:14 — בעליו אין עמו וכו’ אם בעליו עמו וכו’, פרש”י אם בעליו של שור עמו שמלאכתו בין שהוא באותה מלאכה בין במלאכה אחרת היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו ששעת שבורה ומתה, ומפשט הכתוב אין הכרנו לזה דיל”פ שיהיה עמו שכל הזמן, ויל”פ שדי אם הוא עמו שמקצת הזמן בשעת שאלה או בשעת שבורה ומתה, וחז”ל בארו זאת שב”מ (דף צה) משום דיש פה יתור למה כפל שני התנאים בעליו אין עמו בעליו עמו הא מכלל הן אתה שומע לאו וכמ”ש בכיוצא בזה בספרא שמיני (סו’ עו) ובירושלמי (פ”ב דבכורים), וע”כ פי’ כי כבר נודע פלוגתת ר’ יאשיה ויונתן בענין הוי”ו אם מורה החלוק או החבור, שבארתי בארך (קדושים סי’ קא) שפלוגתייהו הוא במאמר תנאי שבא שהתנאי שני ענינים בוי”ו החיבכמו ומכה אביו ואמו מות יומת, שדעת ר’ יאשיה שהתולדה מות יומת מוסב על כלל התנאי אם הכה שניהם מות יומת, ודעת ר’ יונתן שמחלקינן התולדה לכל ענין בפ”ע מכה אביו מות יומת מכה אמו מות יומת, וא”כ אם יכתוב רק בעליו אין עמו ישלם נפרש לר’ יאשיה שמוסב על כלל התנאי וכי ישאל ונשבר ובכל הזמן בעליו אין עמו, ולר’ יונתן נפרש בהפך, שמוסב לכל אחד מן הנושאים וכי ישאל ובעליו אין עמו או שנשבר ובעליו אין עמו, לכן כתב גם אם בעליו עמו שבזה יתהפך הדבר שלר’ יאשיה פי’ אם בעליו עמו בכל הזמן, ולר’ יונתן נפרש אם בעליו עמו בעת השאלה או בעת שנשבר, ועכ”פ לשניהם יש סתירה בין שני המאמרים ובהכרח לשום פשר דבר שיהיו הבעלים עמו בעת השאלה. וכן מ”ש בעליו אין עמו היינו בעת השאלה שהוא העקר שעל ידה התחייב במזונות, עיי”ש בגמרא ותבין: אם שכיר הוא בא בשכרו. כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין וכן אינו דומה לש”ח, שהוא מהנה ואינו נהנה לפיכך פטור על הגנבה והאבדה, אבל השוכר בא בשכרו והוא מהנה את הבעה”ב ג”כ לפיכך פטור מגנבה ואבדה. ועיין בב”מ (דף צה): 22:15 — וכי יפתה איש, הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה הוא מדעתה, ולשון פתוי פרש”י שמדבר על לבה, והרמב”ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי”ש בארך, אולם למ”ש בקדושין (דף מד) שמדבר בפתוי לשם קדושין א”כ אם היה בשקר הוה קדושי טעות רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר ואינו שם לב להבחין הדברים כמ”ש בהבדל בין לשונות פתה, משיא, מסית, ובאונס אמר צערה בתולה ופה לא אמר נערה, שאם למעוטי חטנה, פתוי קטנה אונס הוא, ואם למעוטי בוגרת, בל”ז ידעינן שפטור מקנס אחר שהקנס לעצמה הרי מחלה, וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב”ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה, ופי’ מפרשי דבריו [שלא יסתור א”ע ממ”ש בפ”א מה’ אשות אל מ”ש בה’ נערה בתולה] שאם היא ברשות אביה ואביה מוסר להזנותה לא נעשית קדשה בפ”א, ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה שאם היא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם: אשר לא אורשה. ריה”ג מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה, שהפעל הבינוני מאורשה מציין שהיא עדיין מאורשה ופעל העבר אורשה מציין שאורשה בעבר אף שעתה היא פנויה, ור”ע לא רצה לפרש כן דאם נתאלמנה או נתגרשה הרי היא כבתולה דעלמא דהא כתובתה מאתים ועל כרחך פי’ שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה, ואמר זה באונס מגביל נגד מש”ש תחלה כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש, שאז חייב סקילה, נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס אע”ג דמיקטל משלם, לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה כי בארוסה אין לה קנס, אבל נתארשה ונתגרשה דומה כלא אורשה. ומ”ש זה גם במפותה הוא ללמד גז”ש שהם חמשים שקלים, וכן פי’ הש”ס כתובות (דף לח), ולדעת ר”ת בתוס’ קדושין (דף יח ע”ב) שגורס לר”ע כיון שבגד בה אינו יכול למכרה, י”ל ריה”ג אזיל לשטתו שאמר במכלתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא”כ אם נתארסה פעם אחד נגרע כח האב לענין מכירה וה”ה לענין קנס, ור”ע לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות לכן ס”ל שע”י שנתארשה מכבר לא נגרע כח האב כלל, אמנם עמ”ש תוס’ (ריש פ’ אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין יש לה חמשים שקל וכדבריהם נמצא בירושלמי פ”ק דכתובות, צ”ע דהא היא יצאה מרשות האב לענין נדרים ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה, ומזה הוכחה לדעת הרמב”ם (פ”ב מה’ נע”ב) שלא חשש לדברי הירוש’: מהר ימהרנה. פרש”י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה, והרמב”ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום דכתובת אשה דרבנן, אבל פ’ מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים, ודבריו פלואים הלא הסבלונות הם בודאי אינם מה”ת, גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן כמ”ש הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב), שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה ומ”ש שכתובה היא דרבנן. כבר האריך בזה המ”ל (פ”א מה’ נע”ב ה’ ג) שס”ל לרש”י כדעת הרמב”ם שכתובתה מאתים אעפ”י שהיא בעולה שכן הוא גזרת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות, ועיין בשו”ת נוב”י מהד”ת (סי’ לג) מ”ש בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר’ ישמעאל ואין מהר אלא כתובה. ר”ל שהוא גזרת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה: לו לאשה. מלת לו מיותר ומציין הראויה לו, וי”ל דאתיא ככ”ע ואינו מדבר לענין קנס רק שלא ישא אותה וכמ”ש הרמב”ם פ”א ה”א, אך א”כ מאי קמ”ל וצ”ל דאתיא כר”ש בן מנסיא (דף כט ע”ב) שפטור מן הקנס: מהר ימהרנה כו’ ת”ל ואם מאן ימאן אביה. ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה, ולפ”ז י”ל שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף שוב אינו יכול לעכב הנשואין, ע”ז למד ק”ו ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע”ב) עיי”ש: אם מאן ימאן אביה. כפל המקור על הפעל נדרש בכ”מ שבכל אופן שתעשה הפעולה כמ”ש באילת השחר (כלל לח), ופה ר”ל בכל אופן שימאן, כי יש הבדל בין מאן ובין לא אבה והבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו, ור”ל אף שממאן רק בפיו ואף מכל סבה שימאן שיצויר שממאן מצד עצמו שרוצה שיתן לו הכסף מיד, ויצויר שימאן מצד שבתו אינה רוצה והגם שיכול למסרה בעל כרחה אינו רוצה לכופה, ועז”א בכתובות (דף לט ע”ב) וקדושין (דף מ”ז) אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת”ל אם מאן ימאן, והתוס’ שם נדחקו הלא יכול למסרה בע”כ, אך שמיירי שאינו רוצה לכופה והוא אומר להבועל שמוסר הדבר אל רצון בתו, וקמ”ל שאף אם פתה אותה לשם קדושין יכולה לחזור בה, ומזה הוציא ריה”ג (מובא בכתובות דף מ”ד ע”ב) לרבות יתומה לקנס, אחר שצריך גם דעתה, וכבר פי’ רש”י שם דלא יתומה משמע מרבוי הכתוב אלא דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ומ”ש ימאן אביה להורות שהקנה שייך לאביה, וכן מבואר בתוס’ (דף לט ע”ב ד”ה אין לי) וכבר כתבו התוס’ בסנהדרין (דף עג ע”ב במפותה) דיצויר קנס במפותה היכא שאומרת בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס: כסף ישקול. לא באר כמה ישקול ולמדנו זה מאונס ששם אמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערת חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, שממה שאמר תחת אשר ענה בסוף המאמר מבואר שהחמשים כסף הם בעבור השכיבה, וכולל גם מפותה שלא ענה אותה כי שכב עמה ברצונה, ומה שלו שהיה לאשה הוא בעבור הענוי שאנסה, ולכן אין זה נוהג במפתה שלא ענה אותה, וא”כ מבואר שגם במפתה יתן חמשים כסף, וה”ה שגם שם ישקול שקלים (וכנ”ל סי’ קסט), ומ”ש כמהר הבתולות מלמדנו שמ”ש מהר ומהרנה המוהר הוא חמשום כסף וכמ”ש בכתובות (דף י’) שיהיה זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מכאן סמכו לכתובת אשה מה”ת, וע”כ שבא ללמד ונמצא למד: 22:17 — מכשפה לא תחיה. טעם להזכיר זה אחר הבתולה כי המתאוים יתאוו דרך כשפים למלאות תאותם, והזכיר הנקבה כי היא הנמצאת בכשפים יותר מן הזכרים (ראב”ע), וכן אמר בירושלמי (פ”ז דסנהדרין הי”ג) אחד האיש ואחד האשה אלא שלמדך תורה ד”א מפני שרוב הנשים כשפניות הן, ומפני שדרך נשים כשפניות לעשות מעשיהם במחבא כמו שמצאנו בשמונים נשים שתלה שמעון בן שטח לכן אמר לא תחיה לא תתיאש מלחקור אחריהם להרגן (רשב”ם), וכבר באר הרמב”ם (פי”ד מה’ סנהדרין) שבכל חייבי מיתות שלא המיתוהו עוברים על עשה חוץ ממכשף שעוברים על ל”ת דלא תחיה. ולא באר באיזה מיתה תומת, ולמדו במכלתא מובא בסנהדרין (דף סו) [בהחלפת שמות התנאיס] בדרך הלמודים, אם מדמוי הלשון לא תחיה, אם ממה שסמכו לשוכב עם בהמה, כי היה דרך המכשפים בכך כמו שמצאנו בבלעם, אם מצד שנמצא מפורש בסקילה באוב וידעוני שהיה ג”כ מדרכי המכשפים: 22:18 — כל שוכב עם בהמה. הוא עונש לנשכב, ומאמר זה מובא בספרא קדושים ובסנהדרין (דף נד) פלוגתת ר’ ישמעאל ור”ע, וסתמא דפה כר’ ישמעאל, ובארתי בטוב טעם ודעת בס’ התו”ה שם (סי’ קי”ג וסי’ קיד) עיי”ש: 22:19 — וזובח לאלהים יחרם. הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים, והאזהרה הוא מ”ש לא תשתחוה להם, וכבר בארנו זה שם היטב וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב”ם בס’ המצות (מל”ת ס’) וע”כ אין לשנות הגי’ שלנו, ודעת אחרים שר”ל אם זובח רק לע”ז אבל המשתף ש”ש אינו חמור כ”כ. ורשב”י דייק ממ”ש בלתי לה’ לבדו, שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם וכמ”ש בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה’ לבדו, ולגרסת בדברי רשב”י, ומ”ש שנאמר את ה’ היו יראים נדחקו בזה המפ’. אבל למה שפרשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים יש מכאן ראיה ברורה לר”ש ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו ע”ז מן העולם, כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף, עיי”ש: והנה הראב”ע פי’ שמ”ש זובח לאלהים יחרם כולל גם העמים הדרים בא”י וכדעת י”א, ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי ע”ז ועובדיה והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא, וגי’ הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר: 22:20 — וגר לא תונה ולא תלחצנו. פעל ינה בא על אונאת דברים ועל אונאת ממון, אך ממ”ש לא תלחצנו שמורה לחיצת ממון מבואר שלא תונה בא על אונאת דברים שעז”א כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך, ונכפלה האזהרה (לקמן כ”ג ט’) ובפ’ קדושים כמ”ש הרמב”ם במל”ת רנ”ב, ועיין ברמב”ם (פי”ד מה’ מכירה) ובב”מ (דף נט), ואמר ע”ז ר”א שהקב”ה הזהיר עליו במקומות הרבה, והוא מש”ש בגמרא ר’ אליעזר הגדול ובארתיו בהתו”ה (קדושים סי’ פב) ועפ”ז בא בדברי אגדה שה’ אוהב את גרים, ושנקראו בג’ לשונות, עבדים, משרתים, אוהבים, כי יש בישראל ג’ מדרגות, העושים המצות רק בפועל כפי פשטי התורה כעבד העובד עבודה, והמשרת מעולה מן העבד שעומד בכבוד אצל אדוניו וישרת אותו בשירות קל של כבוד, והם הלומדים פנימיות התורה ומקיימים המצות כפי תוכיותם ועובדים עבודת הלב והשכל והמחשבה, ולמעלה הם אוהבי ה’ אשר יגלה להם סודותיו והם בני עליה הנכנסים לפרדס בסודות התורה והמצות. העבדים יקרבם ה’ רק מצד בריתו עם כלל האומה, והמשרתים כבר ימצא בהם רצון שהוא מדרגה יותר, והאוהבים נדבק עמהם בהשגחה פרטית ושומרם תמיד בשמירה השגחיית, ועז”א שגם הגרים ימצאו בהם המדרגות האלה, ולכן נאמר בהם ברית ורצון ושמירה, ושכלל ענין הגרות חביב אצל הצדיקים שהם בעה”ז כגר ואל מקומו שואף זורח הוא שם כמ”ש באברהם ודוד, ויתר המאמר יבואר: 22:21 — כל אלמנת ויתום לא תענון. ר’ ישמעאל ס”ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר”ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור’ עקיבא ס”ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש”י ז”ל בפירושו תפס כשטת ר”י, והרמב”ם (בפ”ו מה’ דעות) פסק כר”ע, ומבואר שר’ ישמעאל כשטתי’ שס”ל שלפעמים תפס הכתוב דבר אחד לדוגמא כמ”ש במכלתא משפטים בג’ מקומות הלכה עוקבת מקרא. במרצע בתער בספר, ר”ל שבא הכתוב לדוגמא, וה”ה פה תפס דוגמא אלמנה ויתום שהם החלשים ע”פ הרוב, ויתר התנאים ור”ע מכללם לא פירשו כן וחפשו בכל אלה המקומות לדרוש בכלל ופרט או רבוי ומעוט, וס”ל דהכתוב דוקא, וה”ה בכאן שהכתוב לא דבר רק באלמנה ויתום, ומ”ש באלמנה ויתום שדרכן לענות ור”ל אף אלמנותו של מלך כמ”ש הרמב”ם, אחרי שרובן דרכן לענות, ועז”א כל אלמנה, וס”ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ור’ ישמעאל יסבור כר”ש גבי חובל בגד אלמנה דדרשינן טעמא דקרא ואין חלוק בין אלמנה ויתום ובין כל אדם שהוא נדכה ונענה כמוהם, ולדידי’ ר”ל שלא בא הצווי על אלמנותו של מלך ומה שאמר לר”י שאר כ”א מנין ת”ל לא תענון, י”ל שדייק ממה שבא בלשון רבים, והיל”ל לא תענה, שכל הפרשה דבר בלשון יחיד, שהלשון מורה שמזהיר את הב”ד והצבור שישגיחו ע”ז שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח ע”ז ומצד זה תפס אלמנה ויתום, כי בשאר כל אדם אין האזהרה על הב”ד רק על כל יחיד שלא יענה את חברו: ומ”ש אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, התבאר אצלנו שכפל המקור על הפעל מציין שבכל אופן שיעשה הפעל, ודעת הת”ק שמציץ שבכל אופן שיענה אף ענוי מועט, ודעת רבי שמציץ שיענה וישנה, וכבר הבאתי דוגמא לזה בפרשת בא על פסוק ובשל מבושל, וכפי הנראה לר”י שסובר שהוא שם הדוגמא, והוא כולל כל אדם כן כולל כל ענוי, ולדידי’ מלת כל ר”ל כל מיני החלשים הדומים ביתום ואלמנה לא תענון אף ענוי כל שהוא, ולר”ע [שכן יסבור גם רבי] שרק ביתום ואלמנה ידבר ס”ל שדבר בדוקא שיענה וישנה, ותראה מהמעשה שהביא, שר’ ישמעאל אמר לר’ שמעון מימיך בא אצלך אדם לדין וכו’, והוא דעת ר’ ישמעאל [בפרט להאומרים שבעל פלוגתא דפה הוא ר’ ישמעאל הנהרג] שהצווי הוא בכל אדם ובכל ענוי אף פנוי מועט, וז”ש אמרה תורה אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ור”ע לשטתו שאינו מדבר רק ביתום ואלמנה ורק כשיענה וישנה לא קבל סברא זו ואמר לתלמיד התקינו עצמכם לפורענות, ואמר שסלק את הצדיקים האלה שלא יראו בצרות העתידות לבא: 22:22 — כי אם צעק יצעק. פי’ הרמב”ן שמלת כי בא פה כמלת אלא, כמו ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ (ישעיה נו), ר”ל לא יעשה דבר אחר רק זה, וכן פה ר”ל שרק אם יצעק אל ואינו צריך לדבר אחר כלל כי אני אושיענו, ובזה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי בצעקתו לבד נושע הוא מהאל המושיע, כולם ממ”ש שמוע אשמע כפל המקום על הפעל מורה שישמע בכל אופן אף שלא יצעק אלי, רק יצעק צעקת שבר ישמע ה’, ומ”ש צעק יצעק אלי, שבזה ימהר לנקום נקמתו יותר ממי שאינו צועק, ושעורו אם ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו, בכל אופן, ואם יצעק אלי שמוע אשמע במהירות יותר, ובנוסח המכלתא נדפס בטעות, והנוסחא שהבאתי הוא נוסחת הילקוט: 22:23 — וחרה אפי. הרב במורה (ח”א פל”ו) כתב כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא רק בענין ע”ז, וכתוב זה סותר דעתו, ופרשו חז”ל שבא להשוות חרון ה’ ע”ז כחרונו על עבודת אלילים שמסבב עצירת גשמים וגלות, וה”ה ששם מביא חרב, ומ”ש והיו נשיכם אלמנות שהוא למותר, פירוש שישארו אלמנות כי לא יוכלו להנשא והבנים ישארו יתומים, כי לא יוכלו לנחול נכסי אביהם: 22:24 — אם כסף תלוה. דברי המכלתא מובאים בפ’ יתרו, ושם פרשת מ”ש ואם מזבח אבנים תעשה, שהגם שהוא חובה הוא אפשרי, כי יכול לעשות מזבח אדמה, ומה שתפס במנחת בכורים מלת אם, התבאר בספרא ויקרא (סי’ קנב) ופרשתיו שם, ומ”ש פה מלת אם כי אינו מחויב להלוות רק אם יש לו להלוות, ואם אין לו להלוה, ר”ל אם יש לך כסף והעני צריך להלואה, אז לא תהיה לו כנושה: אם כסף תלוה. מחוקי הלשון שיבא הפעל קודם השם אם לא כשבא השם לדייק איזה דבר כמ”ש באילת השחר (פי”ב) וגם שהיה די לומר אם תלוה את עמי, ופי’ חז”ל שבא לדייק שאיסור רבית לא שייך רק בהלואת בסף אבל כסף בפירות היינו שפוסק לו פירות כיון דהוה דרך מכר אין זה מלוה, וכן כשנותן לו פרות ופוסק לו לפרוע מעות אפילו יותר משויו אין זה רבית קצוצה, ויותר מזה אפילו יותן לו אח”כ פירות בעד המעות אע”ג שאם היה מלוה תחלה על אופן שישלם לו פירות יותר היה רבית קצוצה כדכתיב ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כ״ה:ל״ז) מ”מ בה”ג שנתן לו הפירות דרך מכר לקבל ממנו דמיהם אין זה ר”ק, ופירושו בכסף אתה מלוהו ר”ל בכסף הוא דרך הלואה אבל בפירות הוא לרוב דרך מכר, כ”פ בפ”י עי”ש: תלוה את עמי את העני עמך. סדר הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, כמבואר אצלנו בכ”מ, והול”ל בהפך אם תלוה את העני את עמי, שזה רבותא יותר שגם להעשיר לא יהיה כנושה, וע”כ שסדר דבריו בדרך הקדימה והאיחור שעמי קודם לעם אחר ועני להעשיר ועני שעמך לעניים אחרים, ומובא בב”מ (דף עא): לא תהיה לו כנושה. הכ”ף מורה שאף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור, וכ”ה בב”מ (דף ע”ה) וסיים בלשון רבים לא תשימון, ללמד שגם העדים והסופר עוברים שהם המשימים, ובמ”ש כשה”א אל תקח מאתו, הגיה הגר”א לא תשיך שהוא אזהרה ללוה, שזה ההבדל בין תשוך בקל ובין תשיך שהוא פעל יוצא לשלישי, שהלוה מסבב שהמלוה ישוך אותו, ובגמ’ חשב ששה לאוין עיי”ש וברמב”ם (פ”ד מה’ מלוה ולוה): 22:25 — אם חבול תחבול שלמת רעך. צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו’, והדירה הנמצאים בזה בש”ע ח”מ (סי’ צז), שהלוה אסור לו למשכנו אפי’ בחוץ, והשליח ב”ד אסור לו לבא אל ביתו, ואמרו שפה מדבר בחובל כסות יום ושם מדבר בחובל כסות לילה. עוד מבואר בש”ע שמ”ש שלא יחבול רחים ורכב לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו כמש”ש בש”ע (סעיף ז’), וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו אפי’ שלא בשעת הלואה כמ”ש בכנה”ג שם, ולערן שמחויב להחזיר מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר, והוא תלווה שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו, ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת, וכבר השיגו בזה על הרמב”ם שמחלק לשטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה שאף בשעת הלואה אסור, ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר, והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה, והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו. אולם אחרי והעיון יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא ג”כ אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת הלוה שדואג על מעותיו. והנה בפ’ תצא מדבר שכבר הוא חייב לו כמ”ש כי תשה ברעך משאת מאומה ואמר ע”ז לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וא”כ מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אף שהלוה נתנו מדעתו יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו, ועז”א השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש א”כ למדנו שאף שהוא עבוט היינו שהלוה נתנו מדעתו צריך להשיב לו, משא”כ בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה שתפס לשון חבלה ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר שזה אינו חובל רק מעבט, שאם גם זה אסור הול”ל לא תעבוט, ובפ’ משפטים שאמר אם חבול תחבול שפי’ שממשכנו בעל כרחו וזה א”א שיהיה ע”י המלוה עצמו דהא עובר על לא תהיה לו כנושה וא”כ מדבר שממשכן ע”י שליח ב” ד, ולמדו שגם שליח ב”ד אסור לבא אל ביתו, דהא במ”ש בפ’ תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מדבר שהלוה נותן מדעתו ואעפ”כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו, ולא עדיף שליח ב”ד שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה שגם, זה לוקח ברשות ואסור לבא אל ביתו, ועז”א בב”מ (דף קי”ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו] ללמד שבכל אופן לא יבא אל בתו אף שהוא ע”י שליח ב”ד: והנה בפ’ משפטים שמדבר בחובל בעל כרחו ע”י שליח ב”ד שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ, ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו והוא א”א לו לבא אל ביתו, לכן אמר עד בוא השמש תשיבנו לו כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש כי בלילה יוכל לעכבו אצלו, ובפ’ תצא שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו בודאי מוציא כסות לילה שא”צ לו ביום רק בלילה לכן אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, כי ביום א”צ להחזיר, ובזה דברי המכלתא פה מבוארים, ועיין בירושלמי ב”מ פ”ט ובבלי (דף קיד), לבד מ”ש ר’ ישמעאל בא הכתוב ללמדך, שבזה מישב סדר הכתובים, אם כסף תלוה [שפי’ ר’ ישמעאל שהוא חובה], אם חבול תחבול ר”ל אעפ”י שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך, כי תוכל ולחבול בעל כרחו ע”י הב”ד, ואף שתשיב כבוא השמש יועיל לך שלא תהיה שביעית משמעתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמ”ש בב”מ (דף קטו): 22:26 — כי היא כסותה לבדה. מפרש לפי הפשט שמלמד הדין המבואר במשנה (דף קיג), היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ופרש”י שחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם, יחזיר לו את הצריך לו עתה, ועז”א ובאם לקחת ממנו כסות יום וכסות לילה, תשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וכסות הוא מה שמתכסה בו מלמעלה שהוא הטלית שהולך בו ביום ואחר שאין לו רק כסות אחד לבד תחזיר לו, וגם את החלוק שלובש בלילה תחזור בלילה, ועז”א שמלתו לעורו שהות החלוק שהוא אצל העור וגם את המצע ששוכב עליו, ור’ נתן בא לדייק גדר שם שמלה והבדלו מן כסות ובגד, שהשמלה היא החשובה והיקרה, כמ”ש וישאלו ממצרים כלי כסף וכו’ ושמלות (שמות י״ב:ל״ה), שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיהו ג׳:ו׳), ושמלות ונשק ובשמים (מלכים א י׳:כ״ה) ובשלמות הרבה מאד (יהושע כ״ב:ח׳) והסירה את שמלת שביה (דברים כ״ב:ה׳) פי’ בספרי שהיו מתקשטות בבגדים יקרים בעת מלחמה, ועל ושמת שמלותיך עליך (רות ג׳:ג׳) פי’ במדרש אלו בגדי יו”ט, וכן על ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ״ב:י״ז) פי’ בספרי תכשיטי נשים, ועז”א שאף אם הוא שמלתו שהיא שמלה יקרה אחר שהיא נובלת לעורו אין למכור אותה, והוא כדעת ר’ ישמעאל ור”ע בב”מ (דף קיג) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא, והת”ק סובר כברייתא שם דפליג בזה וכפסק הלכה בח”מ [סי’ צז סעיף כ”ב], ודעתו שתפס שם שמלה מצד ההבדל השר שבא גם על הסדין ששוכב עליו ואינו תפור למדת האדם, כמו ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כב), וע”כ אמר היא שמלתו במה ישכב שכולל החלוק שבו שוכב בלילה והוא דבוק לעורו, ומיתור הלשון מביא המצע ששוכב עליו. ומ”ש ושמעתי כי חנון אני, מודיע שלא ישמע מצד מדה”ד, כי מצד הדין יוכל המלוה לומר שגובה את שלו, רק מצד שברא העולם מצד החנינה, וכל בני העולם חייבים לו חובות גדולות, והוא נוטל כל הנשמות למשכון בלילה ומחזירן ביום מצד החנינה, ומצד זה יענוש את הבלתי מתנהג כדרכיו בחסד וברחמים שבו תלוי הנהגת העולם וקיומו: 22:27 — אלהים לא תקלל ונשיא כעמך לא תאר. יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל”ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, ואאר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל, ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב), ובסנהדרין (דף סו) דעת ר”ע שאלהים קדש ודעת ר”י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן], ואמר שם שלמ”ד אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמ”ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממ”ש לא תקלל ולא אמר לא תקל, לפ”ז שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין, כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים, וכמ”ש במו”נ ח”א, רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב, ולר”ע נכון מ”ש אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו, אבל ממה שהיל”ל לא תקל מנל”ה, כי גם להקלות כבוד ה’ אסור כי גדול כבודו, וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז), אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב), ומה שתפס תקלל מפעל הכפל מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ, ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו ע”י שליח ב”ד ושישיב לו העבוט ביום, ועמהם יברך ה’ שצוה על המשפטים האלה, ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה, ולדעת ר’ ישמעאל עקרו נאמר על הדיין ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול, ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאור, וגם לא היה צריך לכפול האזהרות רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור, וז”ש אני אקרא ונשיא לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ר”ל שעל שניהם יכול לומר לא תאור, ומשיב שחלקם בשני אזהרות לחייב על כ”א בפ”ע, [וזה כדעת הרמב”ם ודעמיה בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש] [ומ”ש שאר בני אדם מנין כ”ה בספרא קדושים (סי’ לד) ובארתיו שם כפי הפשט עיי”ש. אולם ממ”ש ע”ז שחייב בד’ דברים וכו’ ומשום לא תאור, משמע שדריש מ”ש בעמך שהול”ל נשיא עמך, ופי’ שר”ל שהב’ מורה גם על הצירוף עם עמך שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו, כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו שמריבים ריבו ומכבדים אותו, ועמ”ש בזה הרמב”ן בספרו על ס’ המצות [מל”ת שיח] שבמגלת אסתר שם, וההבדל שבין מז”ש לר’ ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור כדי לחייב על כ”א בפ”ע, וריב”ב אמר ששומעני שלא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא תלוי בפלוגתת ר’ יאשיה ור’ יונתן. שר’ ישמעאל ס”ל כר’ יונתן שאמר מכה אביו ואמו משמע כל אחד בפ”ע וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זה או זה, וריב”ב ס”ל כר’ יאשיה שהוא”ו מורה החבור ולכן אמר שהייתי אומר שאינו חייב עד שיהיה דיין ונשיא, וכבר אמר ר’ ישמעאל בב”ק (דף עא) וטבחו או מכרו או לרבות את השליח, וזה כר’ יונתן שמלת או מיותר דלר’ יאשיה צריך מלת או לחלק, ומ”ש בעמך בזמן שעושים מעשה עמך מובא בגמ’ סנהדרין ובכ”מ, ועיין עוד בספרא קדושים (סי’ קד) ובמש”ש: 22:28 — מלאתך ודמעך לא תאחר. פי’ חז”ל שמלאתך היינו בכורים שמביאים הפירות עצמם, שבלים מלאות וטובות, כמ”ש כקש יבש מלא (נחום א׳:י׳), פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳), ודמעך הוא התרומה שמביאים הדגן והתירוש והיצהר, שכבר הופרשו. מקליפתם כדמעה הנוטפת ממקום חבורה בעין, כן ידמעו הענבים והזיתים דמעת לחותם העצור בם, והשבלים ידמעו נטפי הגרגרים האצורים בתוכם, והתבאר אצלי שפעל אחר נגזר משם אַחַר ובא על הזמן אם מאחר הזמן המיועד לאיזה דבר, ובמ”ש כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, בארו חז”ל זמן המיועד לשלום הנדר כמ”ש בפ”ק דר”ה, אבל במ”ש פה לא תאחר שא”ל זמן קבוע ע”כ בא על צד שמאחר את הראוי להקדים, ומצד הסברא ראוי להקדים בכורים לתרומה, שהגם ששניהם קרוים בשם ראשית ותרומה, הבכורים קרוים בכורים ומלאה שמורה שיופרשו מבכורי הפירות בעודם בשבלים והפירות במלאותיו, והוא קודם לתרומה שקרויה דמע שצריך להפריש הדגן והתירוש והיצהר, ומטעם זה ה”ה שהסברא נותנת להקדים תרומה למעשר שקרוי ראשית, ומעשר ראשון למעשר שני אחר שנמצא בתוכו תרומת מעשר, ועיין בתרומות [פ”ג מ”ז] ובתמורה (דף ז), ומ”ש מה שעשה עשוי בארו בתמורה שם עיי”ש: 22:29 — כן תעשה לשורך. כבר נשנה בפ’ בא (סי’ ק”ב) ושם בארתיו: שבעת ימים יהיה עם אמו. בפ’ אמור אמר והיה שבעת ימים תחת אמו, וכבר בארתי בפירוש הספרא שם (ס’ קנה), שר”י בנו של ריב”ק אמר תחת אמו פרט ליתום, וזה דעת הת”ק דפה שפי’ תחת אמו שתהיה אמו קיימת ולבל נפרש שירבץ תחת אמו ממש למדנו מפה שאמר עם אמו וכן תחת פי’ בסמוך לה, וריה”ג מחלק בספרא שם בין בכור לקדשים, שבבכור שצריך שתהיה אמו קיימת בלדתו ולכן אמר עם אמו, ובקדשים כשר יתום לכן אמר תחת אמו, ר”ל שיעמוד במקומה אם מתה, שהנולדים הם העומדים תחת מולידיהם בקיום המין, כמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהילים מ״ה:י״ז), וכן ס”ל לר’ נתן פה, ובמ”ש ד”א מה בכור קדש וכו’ בא לתת עוד טעם עמ”ש שאמר פה עם אמו ושם אמר תחת אמו, כי הבכור לא יצויר שאמו תהיה קדש, שאין בכור נוהג בקדשים, לכן אמר עם אמו כי יונק ממנה, אבל ביתר קדשים משכחת שאמו קדש ואז אינו עם אמו כי אסור לו לינק ממנה, רק הוא עם תחת אמו, ר”ל עם המניקה אותו שהיא תחת אמו ובמקומה, ולמד זה מבכור, ויתר הדברים מבוארים במעילה (דף יג) עיי”ש: ביום השמיני תתנו לי. ולא באר שראוי לתתו גם מיום השמיני והלאה כי למד ממ”ש גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה, ומלשון המכלתא משמע שממ”ש ומיום השמיני והלאה ידעינן שראוי גם ביום השמיני, והוא עפ”י הכלל שבארתי בפ’ בחקותי (סי’ ס’) שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבלשון והלאה גם היום ההוא בכלל, ועז”א מה להלן להכשיר בן שמיני ומשמיני להלן, ולפ”ז עקר כגי’ הילקוט שאינו גורס מ”ש מה כאן ביום שמיני וכו’, אולם לגי’ ספרינו שגרס זה צריך למחוק ברישא מלות בן שמיני וכן הגיה הגר”א, ולמ”ש בזבחים (דף יב) ובחולין (דף פא) ר’ אפטוריקי רמי וכו’, שלמד במ”ש שבעת ימים יהיה תחת אמו שאסור להקדישו מחוסר זמן [עיין במ”ל פ”ג מהלכות איסורי מזבח סוף הלכה ח”] ובליל שמיני מותר להקדישו ואסור להקריבו עד יום שמיני, וזה רק בקדשים, כי הבכור קדוש מרחם, לכן אמר בקדשים תחת אמו שיהיה במקומה ומדרגתה שלא יקדישהו קודם, אבל בבכור לא יכול לאמר תחת אמו כי אינו עמה במדרגה אחת כי הוא קדש, ובבכור שאמר בו כן תעשה לשורך לצאנך שלמד שיטפל עמו שלשים יום אצ”ל מיום השמיני והלאה שכבר ידעינן שיוכל לתתו גם אחר שמיני, דהא מטפל בו שלשים יום: 22:30 — ואנשי קדש תהיון לי. מ”ש תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא תהיו תחת הטבע והמערכה י’ רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי”ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ’ עריות בפ’ שמיני ובפ’ קדושים כי ע”י כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה, וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים, ואיסי בן גוריא ס”ל כר”ש שלמד בחולין (קט”ז) ובכ”מ שבב”ח אינו אסור רק באכילה משום דכתיב כי עם קדוש אתה והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומ”ש נאמר כאן, ר”ל גבי בב”ח, ולהלן, ר”ל גבי טרפה: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. שם טרפה ופעל טָרַף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע”י צפורן הדורס מכה שא”א שתחיה עוד, הגם שעתה היא חיה עדיין, כי אם כבר מתה כבר הזהיר על הנבלה, ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות אין סברא שתאסר באכילה, ועז”א בספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה, ר”ל כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל שאז יכולה לחיות היא טרפה כשרה, ומבואר ממילא שה”ה בכל מכה שאירע לה שא”א שתחיה ממנה דינה כטרפה, שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה ע”י אריה או ע”י ד”א, ומזה קבלו חז”ל הע’ מיני טרפות, וכמ”ש הרמב”ן בהשגותיו לעלון המצות [בשורש השני] ומ”ש ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת, דבאיזה סברא נאמר כזאת, והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אמר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה, וז”ש הקיש טרפה לנבלה, ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף, וע”כ אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדיין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה, ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, א”כ נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית והיל”ל טרפה ונבלה, וכ”ז נכלל במ”ש הקיש טרפה לנבלה, וע”כ שמ”ש ובשר בשדה לאו דוקא רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה, אולם בכ”ז מלת ובשר מיותר שהול”ל וטרפה בשדה לא תאכלו, כמ”ש בכ”מ, ומזה הוציאו בחולין (דף ק”ב ע”ב) שכולל בשר מן החי, כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה, יפה אמר שגם בשר טרפה היינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה לא תאכלו, כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה, וכן מבואר בדברי הרמב”ם (פ”ד ה”י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה, ובחשבונו מנין הלוקין [בפי”ט מה’ סנהדרין] לא חשבו בפ”ע כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי’ פ”ט, ועיין בפר”ד (דף סח ע”ד) שתמה בזה בחנם על הרמב”ם, וכבר באר הרמב”ם (שמל”ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה, ובכ”ז אחר שמלת בשדה הוא מיותר קבלו חז”ל שנכלל בזה כונה שניה, והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, ולפיכך לא תאכל אותו, ושם שדה הוא הפך הבית והמחיצה כמ”ש בפ’ אחרי (סי’ צו), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומה או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה או כשהוציא העובר את ידו (כמ”ש בחולין דף סח), ועל כולם לוקין, וכמ”ש הרמב”ם (פי”א מה’ מעה”ק), וכן במנין הלוקין בה’ סנהדרין, וכ”כ התוס’ בחולין שם ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מ”ש ביומא דף לו ד”ה בלאו דנבלה], והדברים מוכרחים בעומק הלשון שהיל”ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה מתאר שם בשר וצריך לסמוך אליו ואח”ז יבאר המקום שנמצא בשדה, וממה שהפסיק שמלת בשדה מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא, בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה, וא”כ דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו: לכלב תשליכון אותו. ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד:כ״א) שמותר בהנאה ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה, אך זה א”א דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא, וכיון שהיא מותרת בהנאה כ”ש טרפה, רק פי’ כמ”ש הראב”ע שאמר לכלב בפת”ח, הכלב הידוע שומר הצאן שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונותיו עליו, והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו, והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו ולא חרץ עליהם לשונו, ואף שבע”ח אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעיית אמר הקב”ה תן לו שכרו שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה’ שכ”ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה, וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ז:י״א) שהעושה עושר ולא במשפט ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים ולבסוף מקבל עונש על ידם כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו: 23:1 — לא תשא שמע שוא. מענין לקיחה, כמו ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳), שמקבל לה”ר. וכ”ה בפסחים (דף קיח), והביאו הסמ”ג בסי’ יו”ד. וכן שלא יקבל דברי בע”ד אחד, ושלא ישמיע דברי לדיין מענין התחלת הדבור כמו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיהו ג׳:ז׳), אמר בסנהדרין (דף ז) ושבועות (דף לא) לא תשא לא תשיא (ועיין ברמב”ם פ”א מה’ סנהדרין), ור’ אלעזר מפרש מענין שבועה כמו לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא (שמות כ׳:ז׳), ונשא בו אלה (מלכים א ח׳:ל״א), אם משביעו ושומע השבועה לא יהיה שבועת שוא בשלא יענה אמן: אל תשת ידך עם רשע. לשון זה מורה שלא יסייע לרשע, כמו והנה ידי עמך (שמואל ב ג׳:י״ב) אשר ידי תכון עמו (תהלים פט), ומפרש שלא יסייע לרשע ע”י שיהיה עד להוציא ממון בגזל אולם ממה שאמר עד חמס ולא אמר להיות עד שקר, מפרש אפי’ שמאמין לו שדבריו אמת מ”מ עד חמס הוא זה, כי מוציא ממון נגד הדין הגם שאין רבו רשע הוא עד חמס. ומובא בשבועות (דף לא), ומביא שנקיי הדעת שבירושלים היו נזהרים עם מי יצטרפו לעדות ומובא בסנהדרין (דף כג), ור’ נתן מפרש שהוא אזהרה לב”ד שלא לקבל רשע להיות לו עד ולא שיהיה עד חמס ומובא בסנהדרין (דף כז), וברמב”ם (פ”י מה’ עדות) הוסיף שגם על העד יש אזהרה שלא להצטרף עם הפסול אם אין הדיינים מכירים בו שהוא רשע שעובר על אל תשת ידך עם רשע, ואם הדיינים יודעים שהוא פסול והוא בא עמו כדי שיפחיד הבע”ד וידמה לו שיש לו שני עדים, בזה אוסר בשבועות (דף למ”ד) משום מדבר שקר תרחק: 23:2 — לא תהיה אחרי רבים לרעות. רש”י ז”ל מביא לפי דעת חז”ל פי’ שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד ולא תענה על רב על מופלא שבב”ד לחלוק על דבריו, ומ”ש אחרי רבים להטות, ר”ל יש רבים שאתה נוטה אחריהם אם היו המחייבין שנים יותר מן המזכים, וכתב ע”ז שאין לשון המקרא מיושב בזה על אפניו. אולם מדברי המכלתין למדתי שפי’ כפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלוס ויונתן, שמ”ש לא תהיה אחרי רבים לרעות אאל”פ כפרש”י אם תראה רשעים מטים משפט ועושים רע לא תלך אחריהם אף שהם רבים, שזה א”צ ללמדנו, וע”כ פי’ אם הרוב מטים לחובה לא תלך אחריהם, ואא”ל גם זה דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת, הרי אזלינן בתר רוב המצלת אע”פ שנמצא עשרה מחייבים, וע”כ החליטו שר”ל שלא ילך אחריהם אם רוב המחייבים הוא רק אחד, שצריך שיהיו מטים בשנים כמו שעדים בשנים, [וזה בדיני נפשות כי בד”מ ל”מ לרעות שהרעה לזה הוא הטבה לזה], וז”ש שאיך אתה הוה עמהם לרעה אבל אתה הוה עמהם לטובה וכו’, ומ”ש ולא תענה על ריב וכו’, תרגם יונתן ולא יתמנע חד מנכון למימר הא בתר סגיאי דינא סטי, שפי’ אם רבים מחייבים לא תענה לנטות אחרי רבים ותלמד גם אתה חובה ועי”כ תטה משפטו לחובה, ולפ”ז גם מה שתרגם אונקלוס ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא בתר סגיאי שלם דינא, ור”ל שתענה לנטות אחרי רבים המחייבים ולא תרצה לסלק א”ע מן הדין מלומר דעתך, כי תאמר שבתר סגיאי שלם דינא, שנשלם הדין לפי דעת הרבים, וזה ג”כ דעת המכלתא רק שזה לא יצויר רק אם אחד עשר מזכים ואחד עשר מחייבים ואחד אומר איני יודע שאז הדין שיוסיפו שנים דיינים ואם אחד מן השנים שהוסיפו מחייב לא יאמר השני לנטות אחרי רבים המחייבים ובזה יטה המשפט כי יצא חייב, משא”כ זכאי יוכל לומר כי גם אם יאמר א”י יצא זכאי, כי לזכות די באחד וזה שתפס המכלתא ציור הזה, כי אם יצייר שתחלה היו שנים עשר מחייבים ועשרה מזכים ואחד אינו יודע זה פשיטא שלא יטה לצד החובה כי בתחלה צריך ב”ד של כ”ג ואחד שא”י הוא כמאן דליתא, משא”כ אם היו אחד עשר מזכים וי”א מחייבים ואחד אומר א”י שהוסיפו הדיינים ויש י”א מזכים וי”ב מחייבים שכבר יש ב”ד של כ”ג, שאז יוכל להצטרף להמזכים בשיסמוך על דעתם ולא להמחייבים אף שהם הרוב, ועי’ ברמב”ם (פ”ח מה’ סנהדרין) ותבין, וממה שלמדנו שלא יענה לנטות על הרוב כשהמחייבים הם אחד יותר מן המזכים ולמה יבטל דעתו נגד אחד, וע”כ קמ”ל הגם שבין המחייבים נמצא המופלא שבב”ד שאין לחלוק על דבריו בכ”ז לא יטה אחרי רבים, ומזה הוציאו מ”ש שלא יחלוק על מופלא שבב”ד וסמכוהו דרך מליצה על לא תענה על ריב על רב, ועי’ בסה”מ להרמב”ם מל”ת רפ”ב רפ”ג, והיה לו נוסחא אחרת במכלתא: 23:3 — ודל לא תהדר. בפ’ בקדושים אמר לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, הנשיאות פנים הוא רוצה לוותר לו איזה דבר, וההדור הוא משותף עם עניני הכבוד, ודרך הוא שמוותרים איזה דבר להדל ונושאים פני דלותו, ונגד זה מהדרים פני הגדול בהדור חיצוני לכבדו, והזהיר על כ”א לפי ענינו, אולם י”ל שהגם שאין לוותר להדל איזה ממון יוכל להדר פניו לפני הרואים, שזה יועיל לו שיקרבוהו ובעל דינו בעצמו יוותר לו איזה דבר, וכבר בארתי בהתו”ה (ויקרא סי’ קיז) שבמקום שנזכר שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד, לפעמים הוא בדוקא ולפעמים שלא בדוקא, עיי”ש בארך, ולכן בארה התורה שאסור גם להדר פני דל, ומ”ש בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר, הוא כמ”ש בירושלמי (ספ”ד דפאה) מנין שספק לקט לקט ר”ש בן לקיש משום בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו, בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו, ור”ל מה שדייק בריבו ומוציא דבר אחר מדבר בלקט שכחה ופאה שהוא ענין צדקה יכול להדר פניו. ובפ”י פי’ שר”א לשיטתו (פ”ד דפאה מ”ט) מי שלקט את הפאה ואמר ה”ז לפלוני עני זכה לו: 23:4 — כי תפגע. ואח”כ תפס לשון ראיה כי תראה, וכן בפ’ תצא תפס לשון ראיה, והראיה יצויר אפי’ מרחוק, והגם שמן הסברא נבין שאין הפירוש רחוק הרבה כמ”ש בבכורות שעד ט”ז מיל שלטה עינו דרועה, נאמר רחוק מיל, שנקרא סמוך כמ”ש במגלה (דף ב’) שסמוך הוא כמחמתן לטבריא מיל, ובברכות (דף טו ובכ”מ) שלגבל ולתפלה ולנטילת אפי’ לאחריו פחות ממיל חוזר, לכן אמר כי תפגע. והנה לשון פגיעה הבא בדיוק הוא אם פגע בו ממש, אבל בהרחבת יציין אם הוא קרוב אליו רס”ו אמה הנקרא רוס שכבר יוכל לדבר עמו פנים אל פנים, וזה ההבדל בין פגע ובין פגש, שפגע הוא בקירוב ופגש הוא דוקא בשנוגע בו, כמו פגוש דוב שכול באיש (משלי י״ז:י״ב), ובמ”ש כי תראה באר שמ”ש כי תפגע בא במובנו הרחש שפחות מריס נקרא קרוב כמ”ש בערוך (ערך רוס) שזה שעור כמטחוי קשת שאמר ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת וזה מובא בספרי תצא ובב”מ (דף לג) ופה בא בלשון צווי ובפ’ תצא בא בלשון אזהרה לא תראה והתעלמת נמצינו שהוא עובר על מ”ע ועל מל”ת: שור אויבך. לדעת ר’ יאשיה כולל אף אבדת עו”א, ולא ס”ל להא שאמר בב”ק (דף קיג) שאבדת אחיך ממעט עו”א ואינך תנאי ס”ל זאת. וא”כ בישראל מדבר והלא אסור לשנאותו דכתיב לא תשנא את אחיך (ויקרא י״ט:י״ז), וכבר הוכיח מזה בפסחים (דף קיג עב) דאם ראהו עובר עברה מותר לשנאותו והנה למ”ש התוס’ בע”ז (דף כו) דלתיאבון מצוה להחיותו ולפדותו דהוא בכלל אחיו, וא”כ ה”ה לענין לא תשנא את אחיך, וע”כ מיירי בלהכעיס. ואולם להרמב”ם שיטה אחרת בזה ואין כאן המקום לבאר, ור’ אליעזר מצייר בגר לשטתו שאמר יבמות (דף מח) אבא חנן משום ר’ אליעזר מ”מ גרים מעונים מפני שאין עושים אלא מיראה. ובב”מ (דף נט) ר’ אליעזר אמר בל”ו מקומות הזהירה התורה על הגר מפני שסורי רע וע”כ אמר בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר, ור’ נתן אמר שמדבר כנגד יצה”ר אם הוא אויב לו לפי שעה ע”י שעשה עמו מריבה אף שאין לו לעשות כן וכמ”ש בספרי תצא (סי’ רכב וסי’ רכה) לא תראה את שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין ת”ל שור אויבך א”כ למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצה”ר, ר”ל שמ”ש אויבך הוא עצמו מ”ש אחיך, כי מדבר במי שהוא אחיו במצות ואסור לשנאותו רק שהוצה”ר כתה אותו והוא אויב לו שלא כדין, וגם ר”ל שמדבר נגד יצה”ר שאויב קודם כמ”ש בגמ’: שור אויבך או חמורו, אם יאמר שורו וחמורו נאמר דוקא שניהם ביחד לדעת ר’ יאשיה שהוא”ו מורה החבור תמיד, וגם לדעת ר’ יונתן צריך לכתוב מלת או ללמד שאם מצא שורו וחמורו והתעלם עובר על כל אחד ואחד בעשה ולא תעשה, וכמו שבארתי זה בארך בהתורה והתורה (קדושים סי’ ק”א) עיי”ש: תועה, דוקא בשרואה כי תועה, כמ”ש תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), ואלפים אמה סביב העיר מגרש ושדות וכרמים ושייך לעיר וכמו שכתוב בפ’ מסעי ומגרשי הערים יהיו לבהמתם ולכל חייתם ואינו תועה כי דרכו להמצא שם, אם לא חמור וכליו הפוכים ופרה בין הכרמים כמה שכתוב בבא מציעא ( דף לא), ועל זה אמר זכר לדבר והנה תועה בשדה (בראשית ל״ז:ט״ו) ואלפים ואמה סביב העיר אינו שדה רק מגרש ושייך לעיר: השב תשיבנו לו, פה בא הדבר בכלל ובמשנה תורה פי’ פרטיו באורך שאפילו אם הוא רחוק או שאינו מכיר את בעל האבדה שאז יאספנו אל ביתו עד ידרוש אחיו אותה ע”י כרוז, וצריך שתדע שאינו רמאי, כמ”ש עד דרוש אחיך, ששם אחיו מציין הכשרות והנאמנות, וממ”ש ואספת שכולל גם דבר שצריך לאספו בידו, כולל גם השבורה. וממ”ש והשבותו לו באר שיראה שיהיה מה להשיב שאם אוכלת ואינו עושה ימכרנה ויחזיר לו הדמים, וכ”ז שייך לפסוקים שבפ’ כי תצא ולכן קצרתי בבאורם: 23:5 — כי תראה. כבר התבאר בסי’ ר’, וכמו שהוא לענין אבדה כן לענין פריקה וטעינה שטעמם שוה, ופה אמר בלשון צווי כי תראה, ושם אמר בלשון אזהרה לא תראה לעבור על עשה ועל ל”ת: רובץ תחת משאו, בב”מ (דף לג) מביא נוסח הברייתא רובץ ולא רבצו רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ומפרש שריה”ג הוא שס”ל צער בע”ח דרבנן, כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה, שרובץ יוכל להיות שם וגם בינוני פועל, כמו סופר מושל, וכן מלשון תחת משאו אין הכרע, רק שלמה שס”ל שצער בע”ח דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו יחויב מצד הסברא שאם הוא פושע בדבר בשידע שירבץ ולא יקום אם מצד חלישות כח החמור שהוא רבצו אם מצד שהעמיס עליו משאו יותר מכפי כחו אין אנו מחויבים לעזרו בזה: וחדלת מעזוב לו. לשון זה מוקשה מאד שבכל התורה יאמר הציוי לבד ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול, וכן תפס בפ’ תצא בהשבת אבדה ובטעינה והתעלמת מהם, והראב”ע פי’ וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר, והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים, ורש”י ז”ל פי’ מלת כי פה משמש בלשון דלמא, שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב לו בתמיה, וכ”ז דוחק וחז”ל פי’ מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל, ומ”ש תחלה חמור של כותי אתיא כרוה”ג דצער בע”ח דרבנן כמ”ש בב”מ (דף לב). והנה באבדה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך, ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא, ולדעת ר’ יאשיה למעלה (סי’ רא) מ”ש שור אויבך מדבר בכותי, וליתר דעות מדבר בישראל שאיבתו גלויה, ופה אמר שונאך שחמור כיתי א”צ לעזוב, וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול ג”כ מלהתקרב אליו פן יזיקנו, ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך, וכפל הדברים בפ’ תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה”ק, ואף שבזה ק’ כקושית הגמ’ ב”מ (דף ל’) פשיטא האי עשה והאי ל”ת ועשה, מוסיף אם א”ל אביו הטמא, שיש גם עשה דכיבוד, ובגמ’ מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו, כי גם בהצטרף מ”ע דכיבוד א”צ קרא שכבר ידענו ממק”א דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשא”ל לעבור על המצוה, וכמו שמסיק במכלתא מפני שאביו ואמו חייבים במצות וכמ”ש ביבמות (דף ו’) ובש”מ (דף לב): עזב תעזב עמו. לדעת הת”ק מ”ש עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה, ומ”ש בפ’ תצא הקם תקים מדבר מהרמת המשא עליה, משם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה, ומזה דן ר’ ישמעאל ששניהם מה”ת. וכדעת ר”ש בב”מ שם ששניהם בחנם, ור’ יאשיה ס”ל שגם מ”ש הקם תקים מדבר בפריקה. ופי’ נופלים ע”י משאם שא”א להקימם אלא ע”י פריקת המשא וס”ל דטעינה למדין מק”ו, ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ’ תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה שעז”א לשון הקמה, וזאת ושיקים המשא עליו למדין מק”ו. והנה פרשתי עפ”י נוסחה הגר”א, שכנוסחתו משמע בירושלמי, כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועיין בב”מ (דף לב), וכבר בארתי בס’ התו”ה (קדושים סי’ לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי עיי”ש, וז”ש הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו: 23:6 — לא תטה משפט אבינך בריבו. אצ”ל שלא יטה משפט האביון לחובתו דהא אפי’ משפט עשיר אסור להטות וכ”ש משפט אביון, וע”כ פי’ שלא יטה המשפט לזכותו, והגם שכבר אמר ודל לא תהדר, האביון גרוע מן הדל שהוא העני התאב לכל דבר ואין לו מאומה, והייתי סובר שיכול להטות כדי שיזכה ויתפרנס באשר העשיר מחויב לפרנסו, ועפ”י סברא זו דייק ר”א מלת בריבו שדוקא בריבו אין להטות לזכותו אבל בלקט שכחה ופאה יכול להטות וכמ”ש כן בירושלמי (פ”ד דפאה), וכבר דייק כן למעלה על ודל לא תהדר בריבו, והדבר אחר לא רצה לפרש כן כי הטיית משפט איש פירושו תמיד הטיה לחובה ולא נמצא לשון זה על הטיה לטובה, וע”כ שהאביון הוא הרשע האביון במצות וה”א שמותר להטות משפטו לחובה: 23:7 — מדבר שקר תרחק. הגר”א הגיה בכאן, א”ל רבו אתה יודע בי שאם נותנים לי כל ממון שבעולם וכו’, שנמצא במכלתא למעלה על פסוק אל תשת ידך עם רשע, כי בגמ’ שבועות (דף לא) למד לה מן מדבר שקר תרחק, ולדעתי זה רומז במ”ש כדכתיב ר”ל כמ”ש למעלה, ובילקוט יש פה כמה דרושים שאין נמצאים במכלתא שלפנינו: ונקי וצדיק אל תהרג. כבר בארתי בפי’ איוב (ד ז, ח, כב יח) שיש הבדל בין נקי ובין צדיק, שהנקי הוא בהשקף אל עצמו שהוא עצמו חף מפשע, והצדיק הוא בהשקף אל אחרים שאחרים יצדיקו אותו והגם שהוא רשע בפ”ע, ויצויר צדיק בלתי נקי, ונקי בלתי צדיק אם העולם טועים ומצדיקים את הרשע ומרשיעים את הצדיק, ויש צדיק ונקי, אם עפ”י דין תורה א”א לדונו כלל, ותחלה מצייר המכלתא מי שהוא נקי וצדיק, ויש סברא להרגו, אם ראו רודף אחר חברו להרגו וגם התרו בו רק שהעדים העלימו עיניהם והוא נקי גם צדיק כי א”א לשפטו כלל, ומובא בסנהדרין (דף לז ע”ב) ועפ”ז מביא המעשה של שמעון בן שטח. ואגב מביא המעשה מה שאמר שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי שמובא בסנהדרין (שם) וחגיגה (טז ע”ב) [וגי’ הספרים משובשת] ואח”כ מפרש אם הוא נקי לבד ולא צדיק וזה יצויר אם לידון לחובה וא”כ אינו צדיק בדינו ואח”כ מצאו לו זכות והוא נקי מצד עצמו, וכן אם הוא צדיק ולא נקי, וזה יצויר שיצא זכאי בדין הב”ד והוא צדיק מצד הב”ד ואח”כ מצאו לו חובה ואינו נקי וכמ”ש בסנהדרין (דף לג ע”ב), ואמר שבכ”ז השם יעשה משפט בחייבים כמ”ש במעשה דשמעון בן שטח שהכישו נחש, ועז”א כי לא אצדיק רשע: 23:8 — ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים. ובפ’ שופטים אמר כי השוחד יעור עיני חכמים, והתבאר אצלי בפי’ משלי שסתם חכמה הונח על דברים שאי אפשר לאדם להוציא מכח בינתו רק לקבלם מפי אחרים, כמו כל המנהגים שיש בהם טוב ורע שצריך לקבלם מפי ה’ שצוה אותם בתורתו או מפי חכמים שקבלו תורה שבע”פ איש מפי איש, ועקר שם חכם הונח על החכם בחכמת התורה. שהיא לבדה תלמד אותנו הדרך אשר נלך בכל המעשים והמנהגים שיש בהם שתי דרכים טוב ורע. ובכ”ז מצאנו ג”כ על צד ההרחבה שיבוא שם חכמה וחכמים על חכמים במלאכת מעשה ודברים מדיניים, ויש הבדל בין חכם ובין פקח, ששם פקח הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על דברים נעלמים מיתר בני אדם, שעקר שם פקח הונח על הסרת המכסה מעל עינים הפנימים, כמו ותפקחנה עיני שניהם (בראשית ב) כמ”ש בס’ המורה ח”א, והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם אף בלא קבלה מאחרים, וממ”ש הטעם שלא יקח שוחד מפני שמעור עיני חכמים בחכמת התורה, מבואר שמדבר במי שאינו רוצה להטות משפט מדיני התורה וחושב שהשוחד לא יטהו כי בכ”ז יוציא הדין לאמתו באשר הוא חכם בחכמת התורה, ועז”א שהשוחד יעור עיני חכמים בחכמת התורה ויטעה בדיני התורה ויטה משפט, ומפני שיש לטעות שמדבר על צד ההרחבה ור”ל יעור עיני חכמים במילי דעלמא, וז”ש או אינו אלא חכמים כמשמעו, לכן אמר בפ’ משפטים ועור פקחים, ששם פקח מורה שהוא פקח הלב והשכל להוציא לאור משפט מדעת עצמו שהוא גדול מהחכם, ובא אחד ולמד על השני שר”ל שבין החכמים ע”י הקבלה מדברי התורה ובין הפקחים שימצאו ההשכלות האלה בדעת עצמם יטם השוחד מני הדרך, אולם בזה היל”ל יעור חכמים כמ”ש כאן יעור פקחים, שמורה על עורון הלב והשכל, ובמה שמוסיף מלת עיני יכוין ג”כ אל העינים ממש, שעז”א שאינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיניו, וכבר התבאר אצלנו בפי’ ס’ משלי שיש הבדל בין החכם ובין הצדיק, שהחכם למד וקבל חוקי החכמה מן התורה ומפי חכמים, ויודע כולם ידיעה למודית, אבל הצדיק הוא מי שהתרגל להתנהג כפי חוקי החכמה עפ”י השכל המעשי, הגם שאינו חכם הוא יעשה כל דבר כפי החכמה ע”י הרגלו, והוא בטוח יותר שלא ימוט מחוקי החכמה שכבר נסה ובחן כל דבר בהרגלו השמושי וכמ”ש גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ופרשתי שם שבא ע”ז תמיד הלשון פי צדיק יהגה תכמת (תהילים ל״ז:ל׳), כי דברי החכמה קבועים בפיו ובדבריו, ועז”א דברי צדיקים דברים המצודקים הנאמרים בסיני, ומוסיף אף אם הוא חכם בחכמת התורה ופקח בשכלו וגם התרגל בשמושו בחוקי החכמה, השוחד יטהו תני דרך. ועז”א ר’ נתן שסופו שיהיה בו א’ מג’ דברים, או טרוף דעת בתורה כמ”ש יעור פקחים ויסלף דברי צדיקות וכמו שלמדו בכתובות, או שיחסר מאור עינו כמ”ש עיני חכמים, או שיצטרך לבריות שכל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, וא”צ לשנות גרסת הספרים: 23:10 — שש שנם תזרע שדך. הוא מיותר, ופי’ במכלתא שר”ל שבזכות שתשמור שמטה תבא ברכה בפירות עד שתוכל לזרוע שש שנים רצופות והאדמה תתן את יבולה, וממ”ש ואספת את תבואתה הרבה בספרא (בתר סי’ ה) לאורז ודוחן וכו’ שתשרישן לפני ר”ה שכונסן בשביעית, ולר’ יונתן שם משהביאו שליש לפני ר”ה ושם פרשתי מוצא הלמוד הזה, וממ”ש כן תעשה לכרמך לזיתך למד שה”ה בכרם וזית שחנטו לפני ר”ה שייכים לשנה הקודמת בין בפירות ערב שביעית שנכנתו לשביעות בין בפירות שביעית שנכנסו לשמינית כמ”ש הרמב”ם [פ”ד מה’ שמטה ויובל הי”ג ובפ”א מה’ מעשר ה”ב] וכל הפירות למד מכרם וזית. ונראה שלמוד ר’ יאשיה הוא ג”כ ממ”ש ויתרם תאכל חית השדה רק שלכן הוסיף כן תעשה לכרמך לזיתך שהוא מיותר דהא דין זה שיוציא לחית השדה נוהג גם בזרעים, ללמדך שאף בכרם וזית של שביעית שיוצא לשמינית הדין כן, וכמ”ש בפסחים (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת שלפר”ח [שם דף נא ע”ב ד”ה כל ובכ”מ] והר”ש (ריש פ”ט דשביעית) היינו בשנה השמינית, ואח”כ זמן בעור, ועז”א לא הרי הזית כהרי הכרם כי כ”א זמנו מיוחד וזמן הזית מאוחר שלכן הוסיף לזיתך, ומזה למד שה”ה שכן בכל הפירות, ור’ יונתן לשטתו דס”ל כר”ע דספיחים אסורים מה”ת כמ”ש בירושלמי (פ’ בתרא דמעשרות) וא”כ מוכרח לומר לכרמך לזיתך כי תבואה ופירות הנזרעים אסורים מלאכול משום ספיחים, רק פירות האילן שאין אסורים משום ספיחים בזה אמר הדין ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, רק ר’ יונתן ס”ל שמזה בעצמו שאמר ויתרם תאכל חית השדה מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן, כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית (ומ”ש ומה ת”ל לכרמך לזיתך וכו’ לזית בפ”ע וכו’, הוא עפ”י היסוד שיסדתי בס’ התו”ה (אחרי סי’ י”ז) שכ”מ שכפל אות היחס מורה שכ”א ענין בפ”ע כמש”ש מכ”מ, וממ”ש לכרמך לזיתך ולא אמר לכרמך וזיתך מורה שכ”א יש לו זמן מיוחד, וכל מה שכתבתי הוא לשטת ר”ת ודעמיה, ויש עוד שעות בזה ואכ”מ לבאר זה בארך: 23:11 — והשביעית תשמטנה ונטשתה. ההשמטה הוא שמסלק עצמו מן הדבר וזה שלא יעבוד עבודת הארץ, והנטישה הוא שמשתתף עם העזיבה רק שמציין ההרחקה יותר כמ”ש בפ’ הנ”ל בכ”מ, והוא שלא יאכל הספיחים וזה כר”ע שספיחים אסור מה”ת, אולם לפ”ז מ”ש עשבים מנין, לא יעלה לדעת ר”ת שלדעתו לא אסרה תורה רק בספיחים הנזרעים לא עשבים העולים מאליהם, ולדידי’ צל”פ שלא יאכל כשכלה לחיה מן השדה, שעז”א ואכלו אביוני עמך כמ”ש בסמוך, ועוד מפרש שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר לא שהוא ישים עליהם גדר סביב והוא יחלקם לעניים, ופסק כן הרמב”ם [פ”ג מה’ שמטה ויובל הלכה כד]: ואכלו אביוני עמך. ובפ’ בהר אמר לך ולעבדך שמשמע שכולם אוכלים, ואמר בספרא [שם סי’ יב] בשם ר’ יהודה, שקודם הבעור יאכלו אף העשירים ואחר הבעור יאכלו רק עניים, ופה מדבר אחר הבעור שלכן אמר ויתרם תאכל חית השדה, וכן דעת ריב”ב פה [וצריך לגרוס הכל אוכליס], ודעת ר’ יוסי שענין הבעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויוכל תיכף לזרות בהם שכן דעת רש”י והרמב”ן וכ”ש, וע”כ אמר שם שאחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הבעור וזה דעת הת”ק כשהפירות מועטים לך ולעבדך כי זוכה בהם תיכף וכמ”ש בפ”’ הספרא שם: ויתרם תאכל חית השדה. וכבר אמר זה בפ’ בהר, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, ופי’ חז”ל שבמ”ש לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בא להקיש אדם לבהמה וחיה לענין שיהא פטור מן המעשר כמו שמאכל המיוחד לבהמה פטור מן המעשר תמיד [עיין במ”ל פ”ג מה’ מעשר הלכה כ”] כן גם מאכל אדם פטור מן המעשר בשביעית, וכבר בארתי בפי’ איוב (ה כג) שיש הבדל בין חית הארץ ובין חית השדה, שחית הארץ בא גם על המצוין בישוב וחית השדה הם המדבריות, ושם שכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך מדבר בחית הישוב דוגמא דבהמה ומשכחת שהוא מאכל אדם ובהמה שזה חייב במעשר וי”ל שבא להקיש להפך כמו שמאכל אדם חייב במעשר כך בהמה לא תאכל בשביעית מאכל המיוחד לאדם ובהמה רק מעושר, לכן אמר פה ויתרם תאכל חית השדה ללמד שמ”ש חיה היינו גם המדבריות וזה בודאי אוכלת שלא מעושר. ולמד שההיקש בפ’ בהר הוא להקיש אדם לבהמה לפטור מן המעשר, ודעת המכלתא כדעת האומרים שאין חייבים בתרומות ומעשרות מה”ת אלא דגן תירוש ויצהר כדעת הראב”ד [פ”א מה’ מעשר ה”ט], ובזה מתרץ מ”ש כן תעשה לכרמך לזיתך, לבל נאמר שמ”ש ויתרם תאכל חית השדה מדבר בשאר פירות שאין חייבים במעשרות לז”א שכן תעשה לכרמך לזיתך שחייבים במעשר מה”ת. וז”ש הא מה ת”ל כן תעשה לכרמך לזיתך כענין שאמרנו: 23:12 — ששת ימים תעשה מעשיך. כבר בארתי בפ’ בהר (סי’ ז’) שלשון שבת לה’ לא נמצא רק בשבת בראשית ובשמטה, כי שמטה הוא ענין אחד עם שבת, שבא להורות חדוש העולם בימיהם וזה בא בשנים עיי”ש בארך, והיה עולה על הדעת שבשנת השמטה א”צ לנהוג מצות שבת אחר שכולו שבת, לכן אמר שבכ”ז תשמור בשנה זו גם מצות שבת, ובשבת אומר ששת ימים תעבד ופה אמר תעשה מעשיך, כי יש הבדל בין עבודה ובין מעשה, שהעבודה הוא עבודה קשה ובא ברוב על עבודת השדה, ובשמטה אינו עובד בשדה גם בחול, לכן אמר שבכ”ז הלא תעשה מעשיך ויתר עסקים, ובזה צריך אתה לשבת ביום השביעי וכל עסקים ומעשים של ימות החול: למען ינוח שורך. המנוחה הוא הפך הטלטול, אם טלטול גופני אם טלטול נפשי, ואם יכלא השור והחמור בכלא בל יצא החוצה בזה לא ינוח לו, וע”כ שמדבר מן המנוחה שיצדק אצל השור שאתה לא תעשה בו מלאכה אבל השור כשרועה בשדה אע”ג שעושה מלאכה ותולש מן המחובר זה נחשב אצלו למנוחה, ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי, ובא בכפל שם נחת, ונחת שלחנך מלא דשן (איוב ל״ו:ט״ז) על נחת הנפשי, וע”כ בעשרת הדברות אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו’ ושורך וחמורך וגו’ למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, דייק שרק עבדך ואמתך שהם חייבים במצות ינוחו כמוך שלא יעשו מלאכה אף בפ”ע. אבל שורך וחמורך לא ינוחו כמוך, כי יעשו מלאכה לרעות בשדה שזה מנוחה אצלם אם אין אתה מכריחם למלאכתך: וינפש בן אמתך והגר. פעל נפש בא בתנ”ך ג’ פעמים, פה, ובפ’ תשא וביום השביעי שבת וינפש, ובשמואל ב’ (טז יד) ויבא דוד וכו’ עיפים וינפש שם, ומזה נראה שפעל זה בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו. ובא על ה’ וינח ביום השביעי (שמות כ׳:י״א), שבו נח מהעסק שפעל בששת ימי המעשה וע”כ בא הצווי שגם אנחנו נהיה נחים ביום ההוא, ובאשר גם אחר ימי בראשית ה’ פועל תמיד ומחדש בכל יום מעשה בראשית ומנהיג ההנהגה הנחיית וההשגחיית, יצייר שמלאכת ששת הימים שבם יסד חוקי הטבע הוא אצלו יגיעה בגדולה, כי הוא נגד טבע האלהית שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לא כפי מעשים טבעיים מוכרחיים, ובשבת שבת העסק הזה [כי השביתה מציין ההפסק בכ”מ] וינפש ששב אל נפשו ורצונו, שגם אצל ה’ יאמר במליצה ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י׳:ט״ז), וכששב אל נפשו ורצונו אחר שהתיגע לעשות נגד טבע נפשו בא ע”ז פעל נפש, וע”כ עמ”ש ברית עולם ביני ובין ב”י אות היא לעולם (שמות ל״א:ט״ז-י״ז), שמציין מה שביום השבת שבת ופסק ממלאכת הטבע שיסד בששת ימי הבריאה ושב נפשו אליו לעשות מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו שהיא ההנהגה הנסיית, אמר ששבת וינפש, ולא אמר שנח, כי לא נח לגמרי כי עדן עוסק ופועל כפי אלהותו, וע”כ במ”ש בעשרת הדברות עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך שמדבר בעבד שמל וטבל ובגר צדק שחייב במצות אמר למען ינוח עבדך ואמתך, ופה שידבר בעבד ערל ובגר תושב אמר וינפש, היינו שלא יעשה מלאכות כבדות, רק מלאכות קלות כישראל ביו”ט שאינו עושה מלאכת עבודה ובכ”ז עושה במלאכה קלה, ור’ יאשיה ס”ל שיעשו כישראל בחש”מ, ור”ע ס”ל שיעשו כישראל ביו”ט, י”ל ר”ע לשטתיה ביבמות (דף מח) דאסור לקיים עבדים ערלים וסופו לגיירם לכן מחמיר בהם יותר מבגר תושב, ור’ יאשיה יסבור כר’ ישמעאל דמותר לקיים עבדים ערלים, ומ”ש מאימתי עושין יין נסך, עיין ע”ז (דף נז): 23:13 — ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. שכר בארתי בפ’ בא [על פסוק והיה לכם למשמרת] שהשמירה יאמר על הגדר והסייג שעושים אל המצוה לבל יפגע במצוה גופא, הרי צותה תורה לעשות משמרת וסייגים, ומזה למדו לאסור השבותים שהם סייג בל יפגע במלאכה גופא, ובשבת (דף י”ח) לרבות שביתת כלים, ובילקוט ראיתי דברים נוספים במכלתא זו וז”ל: לפי שהוא אומר ושמת את השלחן אם שינה עובר בל”ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו [והביא זה הרמב”ן בסוף ספר המצות], רמ”א לעשות דברי תורה עליך חוב [ר”ל שתשמרו ללמוד מה שאמרתי אליכם, וכמ”ש שמרם בתוך לבבך (משלי ד) וכמו הכתבתי בפי’ משלי ובספרא בכ”מ שבא השמירה על הלמוד], ר”א אומר לעשות מ”ע ומצות ל”ת [הוא כמ”ד דהשמר דעשה נמי לאו הוא], ראב”י אומר אין לי אלא מה שפרט הכתוב שאר דקדוקי הפרשה מנין ת”ל ובכל אשר אמרתי אליכם, וכפי הנראה היה להם עוד מכלתא בפנים אחרים בפסוקים אלה, שכן ברמב”ם בסה”מ (מ”ע קלד) מביא לשון מכלתא עמ”ש כן תעשה לכרמך לזיתך והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בל”ת אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל”ת, ושם מפרש דברי המכלתא ולא נמצא בנוסחתנו: ושם אלהים אחרים לא תזכירו. פעל זכר בקל מציין הזכירה בלב [אם לא כשכפל זכור אל תשכח וכמ”ש בספרא (בחקותי סי’ ב’) עיין בפי’ שס], ובבנין הפעיל מציין הזכירה בפה, בין בפ”ע בין לפני אחרים, וע”כ במ”ש לא תזכירו היינו שלא ישבעו בשמם ושלא יעשנו בית ועד שכ”ז נכלל בלשון זה, ובסנהדרין (דף סג) לא תזכירו שלא יאמר לחברו שמור לי בצד ע”ז פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בכמו ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו, מ”ש שלא ידור נשמע גם מלשון לא תזכירו בהפעיל, רק מ”ש שלא יגרום לאחרים נשמע מלא ישמע על פיך כמ”ש בבכורות (דף ב’ ע”ב), ועיין בתוס’ סנהדרין שם ועיין בסמ”ג סי’ לב, ומ”ש ר’ נתן אומר, מובא בסנהדרין (דף קט), ומ”ש רבי אומר, בע”ז (דף מה) ובתמורה (דף כח) למד מן ואבדתם את שמם, ומ”ש ע”ז נקראת בלשון מגולה וכו’, התבאר בפרשת קדושים (סי’ ז’) עיי”ש: 23:14 — שלש רגלים. נ”ל שדרושי המכלתא שייכים לפסוק שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ומכאן לא דריש רק מ”ש רגלים להוציא התגרים, ר”ל מ”ש לשון רגלים מפני שהיה דרכם לעלות לרגל ברגליו כמו שדרשו בחגיגה (דף ג’) על מה יפו פעמיך בנעלים, וכן מ”ש בבלעם כי הכיתני זה שלש רגלים, ר”ל בעת ששנתה מהלך רגליה. והנה אמר שלש רגלים תחוג ואח”כ אמר שלש פעמים בשנה יראה, ובסוף פ’ ראה אמר שלש פעמים בשנה יראה בחג המצות וכו’, כי ממ”ש כאן הייתי אומר שיכול. לעלות לרגל בכל עת שירצה לכן אמר בחג המצות וכו’ ומשם הייתי מפרש ששלש פעמים יראה בכל חג, ולכן לא די מה שנאמר כאן שלש רגלים תחוג לי בשנה שעדיין נפרש שהעלית ברגל הוא רק ג’ פעמים בשנה, אבל בכל רגל חייב לתתראות בעזרה ג”פ, לכן אמר שמת שלש פעמים בשנת יראה, שגם הראיה הוא רק ג”פ בשנה, וצ”ל ת”ל שלש פעמים בשנה יראה, וממ”ש יראה מוציא הסומין, ובגמרא חגיגה (דף ב’ ודך ד’ ובכ”מ) יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, ר”ל שכתוב כמה פעמים יראה יראה פה ובפ’ תשא ובפ’ ראה לדרוש שתהיה הראיה גם מצד הבא לראות, וצ”ל זכורך להוציא הנשים זכורך להוציא שו”א, נראה שדריש ממה דכתיב שני פעמים זכורך להורות שבא בדיוק וממעט טו”א, והוא עפ”י מה שבארתי בפי’ הספרא (ויקרא סי’ כב) דמחד זכר לא ממעט טו”א ובגמרא חגיגה (דף ד’) משמע שמן הכ”ף זכורך ממעט להו, ומ”ש כל זכורך וכו’ צ”ל כל זכורך לרבות את הקטנים כמ”ש בגמרא, וכמו שמסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא עפ”י הכלל שנתתי בזה באילת השחר (כלל רל”ו), ויתר המאמר באזניהם להוציא חרשים עיין בגמרא. 23:15 — את חג המצות. שעור הכתוב את חג המצות תשמור למועד חדש האביב. ונראה שרצה ללמד מ”ש הרמב”ם [פ”ד מה’ קדוש החדש הלכה ט”ו] שמה שאמרו חכמים אין מעברים בשני רעבון ובשביעית, היינו שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם, אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברים בכל זמן, ולכן אמר פה שהגם שהוא בשנת השביעית תשמור את חג המצות שיהיה למועד חדש האביב, ואם לא בא אביב בזמנו תעבר את השנה, והרמ”ה השיג עליו דבהדיא גרסינן תניא רמ”א ואיש בא מבעל שלישה וגו’ אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומ”ט לא עברוה מפני ששנת רעבון היתה והרי שהיתה ראויה להתעבר מפני האביב ולא עברוה, ונראה שהרמב”ם סמך על המכלתא דפה שריב”ב חולק ואומר שגם בשביעית לא תהא מביא אלא בחדש האביב: ולא יראו פני ריקם. שיביא עולת ראיה, וברייתא זו מובאה בחגיגה (דף ז’), וצריך להגיה כפי נוסחת הגמרא: 23:16 — וחג הקציר. הלא ענין שלש רגלים נתבארו במקומם וגם ענין זה נשנה בפ’ תשא, רק פה בא להוציא ממה שיעלה על הלב אחר שבשביעית אין קציר ואין אסיף, לא ינהגו המועדות שתלויות בקציר ובאסיף, לכן למד שינתנו גם בשביעית כי כל הענין מדבר בשנת השביעית: 23:17 — שלש פעמים בשנה וגו’ אל פני האדן ה’. ובפ’ תשא אומר את פני האדון ה’ אלהי ישראל, וכבר התבאר אצלי בפי’ התנ”ך שכ”מ שיבא שם אלהים בכנוי אל ישראל כמו אלהי ישראל או אלהיך וכדומה, מורה על הקשר והדבוק שיש לו עם ישראל ביחוד ע”י ההשגחה המופלאה והנסים שיעשה עמהם, משא”כ כשמזכיר שם הויה או שם אלהים בלא כנוי מורה על ההשגחה הכללית, וההבאר זה עוד בפי’ הספרא (אחרי סי’ ק”ל) מכ”מ, וע”כ בפ’ תשא שהיה אחר שנתפייס על חטא העגל, והם התיראו אז שיסיר השגחתו מהם בעבור חטאם כמו שיתבאר שם במקומו הזכיר שם אלהי ישראל להודיע שעדיין חבתו בעליהם ועז”א ה’ אלהינו ה’ אחד, והזכיר שם אלהינו על הדבוק שיש לו עמהם ולכן ואהבה כמו שהוא אוהב אותך, ובירמיה (לב) אמר אני ה’ אלהי כל בשר וגו’ ועתה לכן כה אמר ה’ אלהי ישראל אל העיר הזאת וכו’, שעל יעידת חורבן ירושלים שזה מצד הסרת ההשגחה קראו אלהי כל בשר, ועל יעידת הישועות העתידות שדבר שם מפסוק כ”ו ואילך הזכיר שם אלהי ישראל שזה יעשה בהשגחה המיוחדת עליהם, ועז”א אלהים אלהיך אנכי (תהילים נ׳:ז׳), וכמו שבארתי שם בפירושי עיי”ש: 23:18 — לא תזבח על חמץ דם זבחי. חוזר למ”ש את חג המצות תשמור שבעת שישחט הזבח המיוחד בחג הזה שהוא הפסח לא ישחטנו בעוד שנמצא לאחד מהם חמץ בביתו, ובמ”ש דם זבחי מקפיד גם על זריקת הדם, וטעמא דר’ יהודה נ”ל ממה דכתיב בפ’ תשא לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, שיש שם זרות גדול בלשון, שכלל הוא כשבא שם אחד שני פעמים יבא ראשונה בבאור ובשניה יבא בכנוי או בקצור ואם הכל מדבר בפסח לבד היה לו לומר לא תזבח על חמץ דם זבח הפסח ולא ילין חלבו עד בקר, לא שיאמר בראשונה סתם זבחי, ובשניה בפרוטרוט זבח חג הפסח, ומזה הוכיח שמ”ש דם זבחי אינו הפסח לבד רק כולל גם התמיד, וז”ש בפסחים (דף סד) זבחי המיוחד לי, ולדעת ר”ש שם כפל זבחי זבחי לדרשא, עיי”ש: ולא ילין חלב חגי עד בקר. בפסחים (דף ע”א) מיקי לה רב כהנא בחגיגת ט”ו, וכתבו התוס’ שמזה למד לכל החגיגות וכ”מ בחגיגה (דף י’ ע”ב), ועז”א במכלתא ללמד על החלבים ר”ל של כל החגיגות, כי מה שמוקי בחגיגת ט”ו משוס דמשמע שמדבר מפסח, ובירושלמי מוקי לה בחגיגת י”ד, שבזה שייך עם הפסח, ותחתיו אמר בפ’ תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, והרמב”ם בסה”מ [מל”ת קטז] ובחבורו (פ”א מה’ ק”פ ה”ז) למד מזה למניח מאיסורי הפסח, וכבר האריך בזה במ”ל שם ואכמ”ל, ומן החלבים למד לבשר העולה, וכן ממ”ש בעולה כל הלילה עד הבקר למד לחלבים ובארתי בפ’ צו (סי’ ד’): 23:19 — ראשית בכורי אדמתך. חוזר למ”ש וחג הקציר בכורי מעשיך, ופרשת בכורים נאמר בארך במשנה תורה, ובא פה ללמד שהגם שבם נאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה שיקח שרי ולא משקה בכ”ז אם לקח פרי יכול להביא משקה והוא אם דרך הבכורים של הפירות שלקח ועשה מהם משקה שפה אמר בכורי אדמתך תביא ולא הזכיר שם פרי, וכמ”ש בירושלמי (פי”א דתרומות) וממ”ש בכורי אדמתך מוציא אריסין וחכירות וכו’ כמ”ש בבכורים (פ”א) ושם אומר אשר נשבע לאבוהינו לתת לנו וממעט גרים ועבדים ונשים וטו”א, ופה אמר סתם תביא, ונקיים שני הכתובים שאלו מביאין ולא קורין וכמ”ש בבכורים שם: לא תבשל גדי. שב אל חג הסוכות שהיה מנהג עובדי אלילים לבשל ולאכול בעת אוסף התבואה בשר בחלב והזהיר ע”ז, וקבלו חז”ל שלאו דוקא בחלב אמו ולאו דוקא גדי, כי גדי משתתף עם מגד ונקרא כן הולד הרך שיאכלוהו למגדנות, בין של עז בין של פרה ורחל, דהא הוצרך לפרש גדי העזים, ולאו דוקא בשול לבד כי הבשול בא על תקין המאכל לאכילה, ויתכן שיבשל לצורך עצמו או לצורך אחרים, וע”כ באה האזהרה ג”כ להורות שבא בדיוק אחד לאיסור בשול ואחד שלא יבשל לצורך אכילתו היינו שלא יאכל [ולא אמר לא תאכל כי אינו אסור רק דרך בשול] ואחד שלא יבשל אף לצורך אכילת אחרים, היינו שלא יהיה לו הנאה ממנו, וכן מ”ש בחלב אמו לאו דוקא כי כל חלב הוא אמו ומיניקתי, ור”ל החלב שממנו ינק ונתגדל לא תבשל אותו בה, ולמדו בדרכי הלמודים שדוקא חלב ממינו בזה נקרא חלב אמו לא חלב טמאה ולא חיה, ויש בזה דעות שונות במכלתא ופירושו התבאר בגמרא (חולין דף קיד) ודף קטו), ומפני שכבר קדמוני בזה (פרשי המקרא והמכלתא לא רציתי להאריך בזה: 23:20 — הנה אנכי שולח מלאך לפניך. על פרשה זאת התפלאו המפרשים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כי בפ’ תשא הזכיר שאחר חטא העגל אמר ה’ למשה לך עלה מזה וגו’ ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו’ כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ומרע”ה אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ומדוע פה שישראל לא חטאו כלל אמר ה’ ג”כ שישלח מלאך ולא התאבלו ומשה לא בקש ע”ז כלל, ושם אמר שאם אעלה בקרבך וכליתיך, יפה אמר בהפך שהמלאך לא ישא לפשעכם, והשר אברבנאל חבר ע”ז ספר מיוחד בשם עטרת זקנים ובקר את כל דברי המפרשים אשר קדמוהו ושאל עליהם המון קושיות אמנם שטתו אשר חדש שפה לא יעד את המלאך רק בעת ילכו במדבר עד בואם אל הארץ המיוחדת להשגחת ה’ שאז ינהגם ה’ בעצמו, אבל המדבר לא היה ראוי לכך, וע”כ לא התאבלו כי היו מקוים לכנוס תיכף לארץ ואז ינהגם ה’ בעצמו זה תורף דבריו, וכל מבין ירגיש כמה מהדוחק שיש בשטה זו, והלא במדבר ובמצרים נגד אבותם עשה פלא בעצמו שלא ע”י אמצעי ולמה יעזבם עתה אף לפי שעה להנהגת מלאך, ולמה קבל משה הנהגה זו לפי שעה בעוד לא חטאו ישראל, ואחר החטא לא רצה בזה אף לפי שעה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ועוד שאלות הרבה אשר נמנעתי להזכירם מפני אהבת הקצור. ולדעתי המלאך שיעד עתה להנהגתם הוא ענין אחר מן המלאך שיעד אחר חטא העגל, שכבר בארתי בפ’ שופטים בענין המלאך שהתגאה אל גדעון, שהמלאך יהיה לפעמים שליח שאין אדוניו אתו, ולפעמים ה’ מדבר ופועל בו והוא שליח שאדוניו אתו, וה’ שוכן בקרבו, וגדעון היה לו ספק במלאך שהתראה אליו ובקש אות שיברר לו שהוא מלאך שה’ שוכן בקרבו, וזה יתברר לו ע”י שיקבל מאתו קרבן שהמלאך לא יקבל קרבן וזובח לאלהים יחרם, וע”י שקבל מאתו קרבן ידע שה’ שוכן בקרבו, כמ”ש ועשית לי אות שאתה מדבר עמי (שופטים ו’), משא”כ מלאך של מנוח לא קבל קרבן לעצמו כמ”ש ואם תעשה עולה לה’ תעלנה (שם יג) כי היה שליח שאין אדוניו אתו. והנה אמרו חז”ל שמכל דבור שידבר ה’ נברא מלאך, ר”ל שכל דבור היוצא מאת ה’ ר”ל גלות רצונו לעשות איזה דבר, תיכף יתהוה הדבר כי הוא אמר ויהי, והכח שיעמיד את הדבר אם להתהוות לפי שעה אם להתקיים משך זמן אשר ירצה ה’, הוא מלאך ה’ שליח מאתו להוית הדבר ההוא ולקיומו, וה’ ינהיג לפעמים לפי סדרי הטבע שקבע מששת ימי בראשית עד ימי עולם, והכתות הממונים להנהגה זו נקראו צבא ה’, כמ”ש ברכו ה’ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו (תהלים קג), ולפעמים יצוה רצונו לשנות את הטבע וסדריה ואז יברא מלאך שנתן לו הכח לשנות את הטבע ולעשות נס להתנוסס, ובאשר גם ההנהגה ההשגחיית מתתדשת בכל רגע לעשות מעשיה כפי ההשגחה, אם לפי שעה אם בהמשך זמן, מכל דבור ודבור יברא מלאך שליח ה’ לעשות הדבר שהוטב בעיני רצונו הטוב, ואם יהיה המעשה לפי שעה, יהיה המלאך לפי שעה, ואם לזמן רב, יתקיים המלאך הממונה לזה זמן רב. ועז”א חז”ל במליצתם שבכל יום נבראים מלאכים ואומרים שירה ונטבעים בנהר דינור, כי בכל פועל השגחיי שיעשה בכל רגע יברא מלאך שליח לעשות הדבר, והוא השירה שהוא אומר במה שימלא רצון ה’, ונטבלים בנהר דינור שכבר באר דניאל בחזיונו שהמון המלאכים המושפעים מאתו יתברך הוא הנהר די נור די נפק מן קדמוהי, שהולכים דרך עולם הכסא אל עולם החיות, ויניעו את האופנים לפי רצונו כמ”ש (דניאל ז’) כרסיה שביבין די נור וכו’ נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי וכו’ וכמו שבארתי בפי’ שם, וה’ יעד בתורתו שאם ישמעו אל מצותיו יתן מטר ושובע ושלום וכל הטובות, אף שלפי הסדר המערכיי יחויב שיהיה אז חרב ובצורת וכל רע, קשר ה’ את סדרי הטבע בקשרים רוחנים שישתנו לפי מעשה בני אדם ושמירתם את מצות ה’ או בעברם עליהם כן ישתנו אז סדרי המערכה לטוב או לרע, ומי הוא השליח הממונה מאתו יתברך אז לפעולות אלה לשנות את המערכה לפי מעשה בני אדם הבחיריים, בהכרח שהמעשים בעצמם שיעשו בני אדם כפי בחירתם הם המלאכים הממונים מאת ה’ לשנות סדרי הטבע ולעשות טובות או רעות, שע”ז המליצו שמכל מצוה נברא מלאך, ואמרו חז”ל עשה אדם מצוה אחת נותנים לו מלאך אחד לשמרו, עשה שתי מצות נותנים לו שני מלאכים וכו’, כי כל מצוה היא מלאך שליח לשמרו בשמירה השגחיית כפי כח אותה מצוה ויחוסה אל ההנהגה ההשגחיית, ובעת ירצה ה’ לשנות חוקי המערכה לצורך ענינים כוללים, זה יעשה ע”י מלאכיו גבורי כח עושי דברו אשר בראם ויעמידם לפני כסא כבודו מששת ימי בראשית, והם עומדים בסדרים קבועים איש על משמרתו זה למעלה מזה ומקבלין דין מן דין מראש מקדמי ארץ. וזה יהיה בשני פנים, שלפעמים יהיה המלאך שליח שאין אדוניו אתו רק מסר בידו הכח לפעול כפי הצורך אל הנס והפלא, וזה לא יביט כלל אל מעשה בני אדם כי הוא שליח בלא תנאי, שאף אם ימרו העם ויעותו את דרכם הוא מחויב לעשות שליחותו כל עוד לא תגיעהו פקודת ה’ לבטל השליחות, ולפעמים יהיה המלאך שליח שאדוניו אתו, ל”ל שעקר הפעולה יעשה ה’ בעצמו, רק שכל פעולותיו שיעשה גם בעצמו הם ע”י שלוחיו ומלאכיו, ואז לא תקרא הפעולה על שם המלאך רק על שם ה’ השוכן ומתלבש בו, ואז יקרא המלאך בשם ה’ כי שמו בקרבו, כמו שתמצא ביעקב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו’ שא נא עיניך וגו’ אנכי האל בית אל (בראשית לא), ובמכת בכורות אמר ועברתי בארץ מצרים וכו’ אני ה’ ודרשו אני ולא מלאך ובכ”ז כתוב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, והיה המשחית שליח שאדוניו אתו, שלא כדרך הדבר שאמר תמיד הנה יד ה’ הויה במקנך ואמרו חז”ל שיד ה’ הוא הדבר, ובדה”א (כ”א) באר זה במ”ש וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה, שפי’ שמ”ש וישלח ידו היינו המלאך, שהמלאך המשחית נקרא ידו של השם והוא היה המשחית והיה שליח שאין אדוניו אתו, עיין בפרושי שם, ויש הבדל בזה, שהמלאך שאדוניו אתו יקרא בשם האדון, וחייבים לשמוע בקולו ומצותיו כי ה’ דובר בו והממרה את פיו הוא כממרה את פי ה’ בפניו שחטאו גדול מאד, אבל המלאך שאין אדוניו אתו הוא אין לו לצוות ולהזהיר ואין חייבים לשמוע מצותיו. והנה בלכת ישראל במדבר כתיב וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ואמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, נמצא שעמוד הענן והאש נקרא בשם מלאך האלהים שהיה הולך לפניהם לשמרם ולהאיר להם כמש”פ שם, והוא היה מלאך שאדוניו אתו וכמ”ש (במדבר יז) שמעו כי אתה ה’ בקרב העם הזה וכו’ ועננך עומד עליהם וכו’, וע”כ היו משתחוים נכח עמוד הענן, שהשתחוו להאדון השוכן בו, ומלאך כזה יעד להם עתה במ”ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך, שהוא מלאך שיהא מרכבה ומעון לשכינת ה’ אשר ישכון בקרבו, שהשם אשר שמו בקרבו באמצעות מלאכו ישמור אותך בדרך ויביאך אל המקום אשר הכינותי. ובזה הודיע להם שכבר הכין ההכנות הצריכים לשיבואו ישראל שמה מקדושת הארץ והכנתה לשיהיו עיני ה’ בה, וגם כפי דברי חז”ל במדרש תנחומא רומז שהכין בהמ”ק של מעלה מכוון כנגד בהמ”ק של מטה, ולכן היה זה בשורה טובה כי לפי מעלת ישראל אחר שקבלו את התורה התעלה גם המלאך המוכן לשמרם בשכינת עוז ה’ בו במדרגה גבוהה מאד, והמקובלים אמרו שהוא מיכאל אחד מן השרים הראשונים שהוא מלאך פניו, כמ”ש ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג), ולדעת חז”ל הוא מט”ט ששמו כשם רבו, משא”כ אחר חטא העגל רצה לשלוח שליח שאין אדוניו אתו, רק שמסר בידו הכח לעשות נסים ולשדד הטבע לצרכם, ובאר שם כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, ר”ל כי יש הבדל בין הממרה פי מלך בפניו שזה נקרא מורד במלכות וענשו כבד מאד, ובין העובר על מצות המלך שלא בפניו שזה רק חטא פרטי וניתן למחילה, וע”כ אמר שאם יהיה שליח שאדוניו אתו כמו שיעד בפ’ משפטים, אם יחטאו יחשב זה כמורד במלכות שמים בפניו ויתחייבו כליה, וע”כ לא אעלה בקרבך רק ימסור הכח להמלאך לשמרם ולהביאם אל הארץ, וע”כ לא צוה שם שישמעו בקולו, כי מלאך הזה אין לו ענין עם העם לצוותם או להזהירם, כי לא נשלח רק לשמרם ולהביאם אל הארץ ואין לו להביט על מעשיהם כלל, וע”כ התאבלו העם ומשה התפלל ע”ז, לא כן מלאך הזה שהוא מלאך שה’ שוכן בו, ונעלה עוד מן מלאך האלהים שהלך לפניהם עד הנה בעמוד אש וענן, כי הוא יוסיף פליאות ושמירה יתרה באשר הולכים ומתערבים אל ארץ אויביהם וצריך לכבוש האויבים ולגרשם, והגם כי בהרבה מדרשי רבותינו נראה שהבינו שהמלאך הנאמר כאן הוא עצמו המלאך הנאמר בכי תשא, וכן דעת רש”י ז”ל בפירושו, הנה נמצא להם מאמר אחד מסכים עם דברינו, והוא במדרש רבה (סוף פל”ג) הנה אנכי שולח מלאך אמר הקב”ה למשה מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים, וכן באברהם אמר ה’ אלהי השמים הוא ישלח מלאכו לפניך, ויעקב אבינו אמר לבניו ובמלאך הגואל אותי א”ל הוא גאלני מיד עשו הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, אמר הקב”ה למשה אף עכשיו מי ששמר את האבות ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכ”מ שהמלאך נראה השכינה נראית שנאמר וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש וכו’ ויקרא אליו אלהים, ולא עוד אלא בשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה, כך בסנה שנאמר הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג), וכן בגדעון ויבא מלאך ה’ וירא אליו מלאך ה’, וכן לעתיד לבא בשעה שיגלה המלאך הגאולה באה שנאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו’. והן הן הדברים שבארתי בזה בעזה”י. וכן הרמב”ן דעתו שמלאך הזה היה גבוה במדרגתו מן המלאך שרצה לשלוח אחר חטא העגל, עיי”ש: 23:21 — השמר מפניו אחר שה’ שורן בקרבו כמ”ש (דברים כ״ג:ט״ו) כי ה’ אלהיך מתהלך בקרב מחנך וכו’ ולא יראה בך ערות דבר, ושמע בקולו במ”ע, אל תמר בו במל”ת (כמ”ש בפי’ יהושע סימן אל”ף), לא ישא לפשעכם אחר ששמי בקרבו והרי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ועז”א לפשעכם שהפשע הוא המרד שכל מה שתחטאו יחשב לפשע ומרד בפני המלך, וזה עצמו מ”ש כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך, וגם נגד מ”ש אל תמר בו אמר כי לא ישא לפשעכם, ונגד ושמע בקולו אמר כי שמי בקרבו וכל מה שיצוה הוא צווי ה’ בעצמו שאתה מחויב לשמוע, וגם יאמר כי אם תמרו בו לא יוכל לסלוח כי חיותו הוא שמי אשר בקרבו שזה הוא נפשו ורוחו, ואם תחללו את שמי תפגמו את חייו וקדושתו שזה לא ניתן למחילה, וחז”ל במד’ פי’ אל תמירנו בו, כי בא הלשון שלא בדקדוק, שהיל”ל אל תמרה, ודעת הראב”ע שהוא מפעלי הכפל, ודעת הרשב”ם שהוא מגזרת אם המר ימירנו עיי”ש וזה דעת חז”ל, ר”ל שלא יחשב שגם הוא יש בו אלהות שזה גדר תמורה שיעשה שניהם קדש, כי רק שמי בקרבו, ובהסתלק שמי נסתלק חיותו וקדושתו: 23:22 — כי אם שמוע. ר”ל ואל תאמרו שא”כ הוא לרעתכם וטוב יותר שישלח מלאך שהוא שליח שאין האדון בקרבו, שאז אף שתחטאו, בכ”ז יעשם שליחותו, עז”א שנגד זה יש שכר הרבה כי אם שמוע תשמעו בקולו הלא אז ועשית כל אשר אדבר, כי כל מה שיצוה אתכם הוא דבורי שאני מדבר אליכם, וגדול יותר שכר מי שעושה מצות המלך ורצונו בפניו ומי ששומע הדבור מפי המלך בעצמו שמדבר עמו פנים אל פנים שזה מורה על האהבה והדבוק שיש למלך עמו, ואז ואיבתי את אויביך, שמאהבתי אותך אויביך יהיו אויבי, וכמ”ש (תהילים קל״ט:כ״ב) תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ויש הבדל בין אויב ובין צורר, האויב הוא השונא בגלוי ואינו מציין עשיית רע בפועל, והצורר מציין עשיית רע בפועל ואינו מציין האיבה, כי לפעמים יעשה זה מהנאת עצמו לא מחמת איבה, ואני אשלם לכ”א מדה כנגד מדה, ועז”א וצרתי את צורריך, ויש עוד הבדל, כי מלאך שאין אדוניו אתו שליחותו קצוב, ואם יתחדש איזה ענין שצריך להוסיף בנסים אין לו כח ע”ז, אבל המלאך שאדוניו אתו ידבר אליו אדוניו בכל עת מה שיחדש נסים ונפלאות לפי הצורך בלי קצבה, ורמז זה במ”ש ועשית כל אשר אדבר אתה תעשה ותסבב שאדבר, ר”ל שלפי מעשיך אוסיף לדבר להוסיף לך כח ועצמה ולטובה אות: 23:23 — כי ילך. אחר שתראה שמלאכי ילך לפניך והוא יביאך אל האמורי והחתי, ולא לבד שתכבוש את הארץ שזה יהיה ביד המלאך, כי גם והכחדתיו, שהוא מה שישמיד שרשו בשמים שיפול השר שלו (לכן אמר לשון יחיד) שההכחדה מורה שידמה כאלו לא היה בעולם כלל שזה לא יוכל המלאך לעשות להכחיד מלאך אחר, לכן אמר והכחדתיו שזה מעשה ה’ לבדו, ולכן אני מלוך שלא תשתחוה לאלהיהם כמו שעשה אמציה כשכבש את שעיר הביא אתו אלהי שעיר לעבדו בחשבו שעי”כ יכפר רוגז אלהי הארץ על שהרג את עובדיו, כי הלא אכחיד גם שרם ממעל שהם עובדים להם. ולא תעשה כמעשיהם כמ”ש (דברים י״ב:ל׳) פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך וגו’ לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, שתדון אחרי שנשמדו מפניך מפני שעבדו לע”ז בעבודות אלה מבואר שהם עבודות טובות, שלכן יקנא ה’ על שלא עבדו אותו בעבודות אלה הראויות אליו לא לאלהים אחרים, ועז”א גם פה שלא תעשה כמעשיהם לשמים, רק בהפך הרס תהרסם ובזה ועבדתם את ה’ אלהיכם:

הערות

עדיין לא נכתב

ניווט

קודם: שמ_020_018 - ישראל בפחד; משה מתקרב לארפל
אחרי: שמ_024_001 - עלה אל יהוה — קבלת הברית

מפת התנ"ך

סייר

מבט גרף

שמ_021_001 - חוקים וחוקי משפט