מות יעקב
פסוקים
כׇּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ירידה למצרים | יעקב ומשפחתו ירדו למצרים וסיים חייו שם
מפרשים
רש”י
47:28 — ויחי יעקב.: לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה? לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ לְבָנָיו, וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ. בִּבְ”רַ: 47:29 — ויקרבו ימי ישראל למות.: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו (יִצְחָק חָיָה ק”פ, וְיַעֲקֹב קמ”ז, בְּדָוִד נֶאֱמַר קְרִיבָה, אָבִיו חָיָה פ’ שָׁנִים וְהוּא חָיָה ע’): 47:29 — ויקרא לבנו ליוסף.: לְמִי שֶׁהָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת: 47:29 — שים נא ידך.: וְהִשָּׁבַע: 47:29 — חסד ואמת.: חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל: 47:29 — אל נא תקברני במצרים.: סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים, וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְּצַעַר גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה: 47:30 — ושכבתי עם אבותי.: וָי”ו זוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְהִשָּׁבַע לִי – וַאֲנִי סוֹפִי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתַי, וְאַתָּה תִּשָּׂאֵנִי מִמִּצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי – הַשְׁכִּיבֵנִי עִם אֲבוֹתַי בַּמְּעָרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב אַחֲרָיו, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וְעוֹד, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן שְׁכִיבָה עִם אֲבוֹתָיו הִיא הַגְּוִיעָה וְלֹא הַקְּבוּרָה, כְּמוֹ: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים א ב’): 47:31 — וישתחו ישראל.: תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ: 47:31 — על ראש המטה.: הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י”ב, נדרים מ’); דָּ”אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ: 48:1 — ויאמר ליוסף.: אֶחָד מִן הַמַּגִּידִים, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר; וְיֵ”אֹ, אֶפְרַיִם הָיָה רָגִיל לִפְנֵי יַעֲקֹב בְּתַלְמוּד, וּכְשֶׁחָלָה יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, הָלַךְ אֶפְרַיִם אֵצֶל אָבִיו לְמִצְרַיִם לְהַגִּיד לוֹ: 48:1 — ויקח את שני בניו עמו.: כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכֵם יַעֲקֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ: 48:2 — ויגד.: הַמַּגִּיד לְיַעֲקֹב, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי; וְהַרְבֵּה מִקְרָאוֹת קִצְרֵי לָשׁוֹן: 48:2 — ויתחזק ישראל.: אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנִי, מֶלֶךְ הוּא, אֶחֱלֹק לוֹ כָּבוֹד; מִכָּאן שֶׁחוֹלְקִין כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, וְכֵן מֹשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת – וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי (שמות י”א); וְכֵן אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וְגוֹ’ (מלכים א י”ח): 48:4 — ונתתיך לקהל עמים.: בִּשְּׂרַנִי שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי עוֹד קָהָל וְעַמִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לִי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, גּוֹי אָמַר לִי עַל בִּנְיָמִין; קְהַל גּוֹיִם – הֲרֵי שְׁנַיִם לְבַד מִבִּנְיָמִין, וְשׁוּב לֹא נוֹלַד לִי בֵּן, לִמְּדַנִי שֶׁעָתִיד אֶחָד מִשְּׁבָטַי לְהֵחָלֵק, וְעַתָּה אוֹתָהּ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ: 48:5 — הנולדים לך, עד באי אליך.: לִפְנֵי בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹלְדוּ מִשֶּׁפֵּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁבָּאתִי אֶצְלְךָ: 48:5 — לי הם.: בְּחֶשְׁבּוֹן שְׁאָר בָּנַי הֵם, לִטֹּל חֵלֶק בָּאָרֶץ אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ: 48:6 — ומולדתך וגו’.: אִם תּוֹלִיד עוֹד, לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן בָּנַי, אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִהְיוּ נִכְלָלִים, וְלֹא יְהֵא לָהֶם שֵׁם בַּשְּׁבָטִים לְעִנְיַן הַנַּחֲלָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקָה הָאָרֶץ לְמִנְיַן גֻּלְגְּלוֹתָם, כְּדִכְתִיב לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ (במדבר כ”ו), וְכָל אִישׁ וְאִישׁ נָטַל בְּשָׁוֶה חוּץ מִן הַבְּכוֹרוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִקְרְאוּ שְׁבָטִים אֶלָּא אֵלּוּ, (לְהַטִּיל גּוֹרַל הָאָרֶץ לְמִנְיַן שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים וְנָשִׂיא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּדְגָלִים לָזֶה וְלָזֶה): 48:7 — ואני בבאי מפדן וגו’.: וְאַעַ”פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם: 48:7 — כברת ארץ.: מִדַּת אֶרֶץ, וְהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה כְּמִדַּת תְּחוּם שַׁבָּת, כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן – וְלֹא תֹאמַר שֶׁעִכְּבוּ עָלַי גְּשָׁמִים מִלְּהוֹלִיכָהּ וּלְקָבְרָהּ בְּחֶבְרוֹן, עֵת הַגָּרִיד הָיָה, שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה: 48:7 — אקברה שם.: וְלֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ, וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי; אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ’ וְהַקָּבָּ”ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל”א). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּרוּב אַרְעָא – כְּדֵי שִׁעוּר חֲרִישַׁת יוֹם; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת, קורדיי”א בְּלַעַז, כִּדְאָמְרִינַן כָּרֵיב וְתָנֵי; כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא: 48:8 — וירא ישראל את בני יוסף.: בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה: 48:8 — ויאמר מי אלה.: מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה: 48:9 — בזה.: הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: 48:9 — ויאמר קחם נא אלי ואברכם.: זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י”א) – תִּרְגַּלְתִּי רוּחִי בְּיַעֲקֹב בִּשְׁבִיל אֶפְרַיִם עַד שֶׁלְּקָחָן עַל זְרוֹעוֹתָיו: 48:11 — לא פללתי.: לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֶרְאֶה פָנֶיךָ עוֹד. פללתי לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיהו ט”ז): 48:12 — ויוצא יוסף אתם.: לְאַחַר שֶׁנְּשָׁקָם הוֹצִיאָם יוֹסֵף מֵעִם בִּרְכָּיו, כְּדֵי לְיַשְּׁבָם זֶה לַיָּמִין וְזֶה לַשְּׂמֹאל לִסְמֹךְ יָדָיו עֲלֵיהֶם וּלְבָרְכָם: 48:12 — וישתחו לאפיו.: כְּשֶׁחָזַר לַאֲחוֹרָיו מִלִּפְנֵי אָבִיו: 48:13 — את אפרים בימינו משמאל ישראל.: הַבָּא לִקְרַאת חֲבֵרוֹ, יְמִינוֹ כְּנֶגֶד שְׂמֹאל חֲבֵרוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא הַבְּכוֹר, מְיֻמָּן לִבְרָכָה: 48:14 — שכל את ידיו.: כְּתַרְגּוּמוֹ, אַחְכִּימִינוּן – בְּהַשְׂכֵּל וְחָכְמָה הִשְׂכִּיל אֶת יָדָיו לְכָךְ וּמִדַּעַת, כִּי יוֹדֵעַ הָיָה כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר וְאַעַ”פִּ כֵן לֹא שָׁת יְמִינוֹ עָלָיו: 48:16 — המלאך הגאל אתי.: מַלְאָךְ הָרָגִיל לְהִשְׁתַּלֵּחַ אֵלַי בְּצָרָתִי; כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וְגוֹ’ אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל (בראשית ל”א): 48:16 — יברך את הנערים.: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם: 48:16 — וידגו.: כַּדָּגִים הַלָּלוּ שֶׁפָּרִים וְרָבִים וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם: 48:17 — ויתמך יד אביו.: הֵרִימָהּ מֵעַל רֹאשׁ בְּנוֹ וּתְמָכָהּ בְּיָדוֹ: 48:19 — ידעתי בני ידעתי.: שֶׁהוּא הַבְּכוֹר: 48:19 — גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל.: שֶׁעָתִיד גִּדְעוֹן לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה נֵס עַל יָדוֹ: 48:19 — ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.: שֶׁעָתִיד יְהוֹשֻׁעַ לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁיַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ וִילַמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: 48:19 — וזרעו יהיה מלא הגוים.: כָּל הָעוֹלָם יִתְמַלֵּא בְּצֵאת שָׁמְעוֹ וּשְׁמוֹ כְּשֶׁיַּעֲמִיד חַמָּה בְּגִבְעוֹן וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: 48:20 — בך יברך ישראל.: הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה: 48:20 — וישם את אפרים.: בְּבִרְכָתוֹ לִפְנֵי מְנַשֶּׁה, לְהַקְדִּימוֹ בִּדְגָלִים וּבַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים: 48:22 — ואני נתתי לך.: לְפִי שֶׁאַתָּה טוֹרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתִי, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לְךָ נַחֲלָה שֶׁתִּקָּבֵר בָּהּ, וְאֵי זוֹ? זוֹ שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ”ד): 48:22 — שכם אחד על אחיך.: שְׁכֶם מַמָּשׁ, הִיא תִּהְיֶה לְךָ חֵלֶק אֶחָד יְתֵרָה עַל אַחֶיךָ: 48:22 — בחרבי ובקשתי.: כְּשֶׁהָרְגוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם נִתְכַּנְּסוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, וְחָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן; דָּבָר אַחֵר שְׁכֶם אַחַד הוּא הַבְּכוֹרָה, שֶׁיִּטְּלוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲלָקִים, וּשְׁכֶם לְשׁוֹן חֵלֶק הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ לוֹ דּוֹמִים בַּמִּקְרָא כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהילים כ”א) – תָּשִׁית שׂוֹנְאַי לְפָנַי לַחֲלָקִים; אֲחַלְּקָה שְׁכֶם (שם ס’), דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה (הושע ו’) – אִישׁ חֶלְקוֹ; לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג’): 48:22 — אשר לקחתי מיד האמרי.: מִיַּד עֵשָׂו, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה אֱמוֹרִי. דָּבָר אַחֵר שֶׁהָיָה צָד אָבִיו בְּאִמְרֵי פִיו: 48:22 — בחרבי ובקשתי.: הִיא חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ: 49:1 — ואגידה לכם.: בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים: 49:3 — וראשית אוני.: הִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו (בראשית רבה): 49:3 — אוני.: כּוֹחִי, כְּמוֹ מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע י”ב), מֵרֹב אוֹנִים, וּלְאֵין אוֹנִים (ישעיהו מ’): 49:3 — יתר שאת.: רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יֶתֶר עַל אַחֶיךָ בִכְהֻנָּה, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם: 49:3 — ויתר עז.: בְּמַלְכוּת, כְּמוֹ: וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א ב’), וּמִי גָּרַם לְךָ לְהַפְסִיד כָּל אֵלֶּה? 49:4 — פחז כמים.: הַפַּחַז וְהַבֶּהָלָה אֲשֶׁר מִהַרְתָּ לְהַרְאוֹת כַּעַסְךָ כַּמַּיִם הַלָּלוּ הַמְמַהֲרִים לִמְרוּצָתָם, לְכָךְ 49:4 — אל תותר.: אַל תַּרְבֶּה לִטֹּל כָּל הַיְתֵרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהָיוּ רְאוּיוֹת לְךָ, וּמַהוּ הַפַּחַז אֲשֶׁר פָּחַזְתָּ? כי עלית משכבי אביך: 49:4 — אז חללת.: אוֹתוֹ שֶׁעָלָה עַל יְצוּעִי – וְהִיא שְׁכִינָה שֶׁהָיָה דַרְכָּהּ לִהְיוֹת עוֹלָה עַל יְצוּעִי: 49:4 — פחז: שֵׁם דָּבָר הוּא, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, וְכֻלּוֹ נָקוּד פַּתָּח, וְאִלּוּ הָיָה לְשׁוֹן עָבָר, הָיָה נָקוּד חֶצְיוֹ קָמָץ וְחֶצְיוֹ פַּתָּח וְטַעְמוֹ לְמַטָּה: 49:4 — יצועי.: לְשׁוֹן מִשְׁכָּב, עַל שֵׁם שֶׁמַּצִּיעִים אוֹתוֹ עַל יְדֵי לְבָדִין וּסְדִינִין; וְהַרְבֵּה דּוֹמִים לוֹ אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (תהילים קל”ב); אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (שם ס”ג): 49:5 — שמעון ולוי אחים.: בְּעֵצָה אַחַת עַל שְׁכֶם וְעַל יוֹסֵף; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, מִי הֵם? אִ”תֹּ רְאוּבֵן אוֹ יְהוּדָה, הֲרֵי לֹא הִסְכִּימוּ בַּהֲרִיגָתוֹ; אִ”תֹּ בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי לֹא הָיְתָה שִׂנְאָתָן שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה וְגוֹ’, יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן לֹא הָיוּ מְדַבְּרִים בִּפְנֵי אֲחֵיהֶם הַגְּדוֹלִים מֵהֶם; עַל כָּרְחֲךָ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הֵם שֶׁקְּרָאָם אֲבִיהֶם אַחִים: 49:5 — כלי חמס.: אֻמָּנוּת זוֹ שֶׁל רְצִיחָה, חָמָס הוּא בִידֵיהֶם – מִבִּרְכַּת עֵשָׂו הִיא זוֹ, אֻמָּנוּת שֶׁלּוֹ הִיא – וְאַתֶּם חֲמַסְתֶּם אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ: 49:5 — מכרתיהם.: לְשׁוֹן כְּלֵי זַיִן, הַסַּיִף בִּלְשׁוֹן יְוָנִי מכי”ר, תַּנְחוּמָא. דָּבָר אַחֵר מְכֵרֹתֵיהֶם – בְּאֶרֶץ מְגוּרָתָם נָהֲגוּ עַצְמָן בִּכְלֵי חָמָס, כְּמוֹ מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז), וְזֶהוּ תַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס: 49:6 — בסדם אל תבא נפשי.: זֶה מַעֲשֵׂה זִמְרִי, כְּשֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא אֶת הַמִּדְיָנִית לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לָךְ? – אַל יִזָּכֵר שְׁמִי בַּדָּבָר, זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעוֹנִי וְלֹא כָּתַב בֶּן יַעֲקֹב: 49:6 — בקהלם.: כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח, שֶׁהוּא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אֶת כָּל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, 49:6 — אל תחד כבודי.: שָׁם, אַל יִתְיַחֵד עִמָּהֶם שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְלֹא נֶאֱמַר בֶּן יַעֲקֹב; אֲבָל בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, כְּשֶׁנִּתְיַחֲסוּ בְּנֵי קֹרַח עַל הַדּוּכָן, נֶאֱמַר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א ו’): 49:6 — אל תחד כבודי.: כָּבוֹד לְשׁוֹן זָכָר הוּא, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ כִּמְדַבֵּר אֶל הַכָּבוֹד וְאוֹמֵר אַתָּה, כְבוֹדִי אַל תִּתְיַחֵד עִמָּהֶם כְּמוֹ לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה י”ד): 49:6 — כי באפם הרגו איש.: אֵלּוּ חֲמוֹר וְאַנְשֵׁי שְׁכֶם, וְאֵינָן חֲשׁוּבִין כֻּלָּם אֶלָּא כְאִישׁ אֶחָד; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּגִדְעוֹן, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו’) וְכֵן בְּמִצְרַיִם סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ, אֲנָשִׁים הַרְבֵּה קוֹרֵא אִישׁ – כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, בְּאַפָּם הָרְגוּ כָל אִישׁ שֶׁכָּעֲסוּ עָלָיו, וְכֵן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל י”ט): 49:6 — וברצנם עקרו שור.: רָצוּ לַעֲקֹר אֶת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל”ג). עִקְּרוּ אשרי”טיר בְּלַעַז, לְשׁוֹן אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע י”א): 49:7 — ארור אפם כי עז.: אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת תּוֹכֵחָה לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר בִּלְעָם מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כ”ג): 49:7 — אחלקם ביעקב.: אַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה שֶׁלֹּא יְהֵא לֵוִי בְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים, וַהֲרֵי הֵם חֲלוּקִים. דָּבָר אַחֵר אֵין לְךָ עֲנִיִּים וְסוֹפְרִים וּמְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת אֶלָּא מִשִּׁמְעוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נְפוֹצִים, וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר עַל הַגְּרָנוֹת לַתְּרוּמוֹת וְלַמַּעַשְׂרוֹת, נָתַן לוֹ תְּפוּצָתוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד: 49:8 — יהודה אתה יודוך אחיך.: לְפִי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת הָרִאשׁוֹנִים בְּקִנְטוּרִים, הִתְחִיל יְהוּדָה נָסוֹג לַאֲחוֹרָיו, (שֶׁלֹּא יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשֵׂה תָמָר) וּקְרָאוֹ יַעֲקֹב בְּדִבְרֵי רִצּוּי, יְהוּדָה לֹא אַתָּה כְמוֹתָם (בראשית רבה): 49:8 — ידך בערף איביך.: בִּימֵי דָּוִד – וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף (שמואל ב כ”ב): 49:8 — בני אביך.: עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מִנָּשִׁים הַרְבֵּה, לֹא אָמַר בְּנֵי אִמֶּךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר יִצְחָק: 49:9 — גור אריה.: עַל דָּוִד נִתְנַבֵּא – בַּתְּחִלָּה גּוּר בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב ה’) – וּלְבַסּוֹף אַרְיֵה, כְּשֶׁהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס שִׁלְטוֹן יְהֵא בְּשֵׁרוּיָא – בִּתְחִלָּתוֹ: 49:9 — מטרף.: מִמַּה שֶּׁחֲשַׁדְתִּיךָ בְּטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ – וְזֶהוּ יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל לְאַרְיֵה – 49:9 — בני עלית.: סִלַּקְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְאָמַרְתָּ מַה בֶּצַע וְגוֹ’, וְכֵן בַּהֲרִיגַת תָּמָר שֶׁהוֹדָה, צָדְקָה מִמֶּנִּי, לְפִיכָךְ כרע רבץ וְגוֹ’, בִּימֵי שְׁלֹמֹה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְגוֹ’ (מלכים א ה’): 49:10 — לא יסור שבט מיהודה.: מִדָּוִד וָאֵילָךְ, אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִים אֶת הָעָם בַּשֵּׁבֶט שֶׁמְּמֻנִּים עַל פִּי הַמַּלְכוּת (בראשית רבה): 49:10 — ומחקק מבין רגליו.: הַתַּלְמִידִים, אֵלּוּ נְשִׂיאֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 49:10 — עד כי יבא שילה.: מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ, וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אֻנְקְלוֹס. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שִׁילוֹ – שַׁי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהילים ע”ו): 49:10 — ולו יקהת עמים.: אֲסֵפַת הָעַמִּים, שֶׁהַיּוֹ”ד עִקָּר הִיא בַּיְסוֹד, כְּמוֹ יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כ”ח), וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ, וְכַמָּה אוֹתִיּוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת בְּלָשׁוֹן זֶה, וְהֵם נִקְרָאִים עִקָּר נוֹפֵל; כְּגוֹן נוּ”ן שֶׁל נוֹגֵף וְשֶׁל נוֹשֵׁךְ, וְאָלֶ”ף שֶׁבִּוְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב י”ג), וְשֶׁבְּאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כ”א), וְאָסוּךְ שָׁמֶן (מלכים ב ד’), אַף זֶה יִקְּהַת עַמִּים אֲסֵפַת עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ (ישעיהו י”א). וְדוֹמֶה לוֹ עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל’), לְקִבּוּץ קְמָטִים שֶׁבְּפָנֶיהָ מִפְּנֵי זִקְנָתָהּ; וּבַתַּלְמוּד דְּיָתְבֵי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא בְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדְּעָא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת; וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר, קְהִיַּת עַמִּים: 49:11 — אסרי לגפן עירה.: נִתְנַבֵּא עַל אֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁתְּהֵא מוֹשֶׁכֶת יַיִן כְּמַעְיָן; אִישׁ יְהוּדָה יֶאֱסֹר לַגֶּפֶן עַיִר אֶחָד וְיִטְעָנֶנּוּ מִגֶּפֶן אַחַת, וּמִשֹּׂרֵק אֶחָד בֶּן אָתוֹן אֶחָד: 49:11 — שרקה.: זְמוֹרָה אֲרֻכָּה, קוריירא בְּלַעַז: 49:11 — כבס ביין.: כָּל זֶה לְשׁוֹן רִבּוּי יַיִן: 49:11 — סותה.: לְשׁוֹן מִין בֶּגֶד הוּא, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא: 49:11 — אסרי.: כְּמוֹ אוֹסֵר, דֻּגְמַת מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהילים קי”ג), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכ”ג), וְכֵן בְּנִי אֲתֹנוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ: גֶּפֶן – הֵם יִשְׂרָאֵל; עִירֹה – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם; שֹׂרֵקָה – יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק – (ירמיהו ב’): 49:11 — בני אתנו.: יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ, לְשׁוֹן שַׁעַר הָאִיתוֹן בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מ’). וְעוֹד תִּרְגְּמוּ בְּפָנִים אֲחֵרִים: גֶּפֶן אֵלּוּ צַדִּיקִים; בְּנִי אֲתֹנוֹ – עָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן, עַל שֵׁם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת: 49:11 — כבס ביין.: יְהֵא אַרְגְּוָן טַב שֶׁצִּבּוּעוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן, וְצִבְעוֹנִין הוּא לְשׁוֹן סוּתֹה, שֶׁהָאִשָּׁה לוֹבַשְׁתָּן וּמְסִיתָה בָּהֶן אֶת הַזָּכָר לִתֵּן עֵינָיו בָּהּ; וְאַף רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בַתַּלְמוּד לְשׁוֹן הֲסָתַת שִׁכְרוּת בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (דף קי”א). וְעַל הַיַּיִן שֶׁמָּא תֹאמַר אֵינוֹ מַרְוֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר סוּתֹה: 49:12 — חכלילי.: לְשׁוֹן אֹדֶם, כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כ”ג), שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שׁוֹתֵי יַיִן עֵינֵיהֶם מַאְדִּימִין: 49:12 — מחלב.: מֵרֹב חָלָב, שֶׁיְּהֵא בְּאַרְצוֹ מִרְעֶה טוֹב לְעֶדְרֵי צֹאן; וְכֵן פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא: אֲדֹם עֵינַיִם יְהֵא מֵרֹב יַיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם יְהֵא מֵרֹב חָלָב. וּלְפִי תַרְגּוּמוֹ עֵינַיִם לְשׁוֹן הָרִים, שֶׁמִּשָּׁם צוֹפִים לְמֵרָחוֹק, וְעוֹד תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים, לְשׁוֹן מַעְיָנוֹת וְקִלּוּחַ הַיְקָבִים, נַעֲווֹהִי – יְקָבִים שֶׁלּוֹ, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא בְּמַסֶּכֶת עֲ”זָ (דף ע”ד), נַעֲוָא אַרְתְּחוֹ יְחַוְּרָן בִּקְעָתֵהּ – תַּרְגּוּם שִׁנַּיִם, לְשׁוֹן שִׁנֵּי הַסְּלָעִים: 49:13 — לחוף ימים.: עַל חוֹף יַמִּים תִּהְיֶה אַרְצוֹ (יבמות מ”ה); חוֹף, כְּתַרְגּוּמוֹ סְפָר, מרק”א בְּלַעַז, וְהוּא יִהְיֶה מָצוּי תָּדִיר עַל חוֹף אֳנִיּוֹת בִּמְקוֹם הַנָּמֵל, שֶׁאֳנִיּוֹת מְבִיאוֹת שָׁם פְּרַקְמַטְיָא, שֶׁהָיָה זְבוּלֻן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּמַמְצִיא מָזוֹן לְשֵׁבֶט יִשָּׂשכָר, וְהֵם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים ל”ג), זְבוּלֻן יוֹצֵא בִּפְרַקְמַטְיָא, וְיִשָּׂשכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאֹהָלִים: 49:13 — וירכתו על צידן.: סוֹף גְּבוּלוֹ יְהֵא סָמוּךְ לְצִידֹן: ירכתו. סוֹפוֹ, כְּמוֹ וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן: 49:14 — יששכר חמר גרם.: חֲמוֹר בַּעַל עֲצָמוֹת, סוֹבֵל עֹל תּוֹרָה, כַּחֲמוֹר חָזָק שֶׁמַּטְעִינִין אוֹתוֹ מַשּׂאוֹי כָבֵד: 49:14 — רובץ בין המשפתים.: כַּחֲמוֹר הַמְהַלֵּךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְאֵין לוֹ לִינָה בַּבַּיִת, וּכְשֶׁהוּא רוֹצֶה לָנוּחַ, רוֹבֵץ בֵּין הַתְּחוּמִין, בִּתְחוּמֵי הָעֲיָרוֹת שֶׁמּוֹלִיךְ שָׁם פְּרַקְמַטְיָא: 49:15 — וירא מנחה כי טוב.: רָאָה לְחֶלְקוֹ אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת וְטוֹבָה לְהוֹצִיא פֵרוֹת: 49:15 — ויט שכמו לסבול: עֹל תּוֹרָה: 49:15 — ויהי.: לְכָל אֶחָיו יִשְׂרָאֵל: 49:15 — למס עובד.: לִפְסֹק לָהֶם הוֹרָאוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְסִדְרֵי עִבּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י”ב), מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת הֶעֱמִיד וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם: 49:15 — ויט שכמו.: הִשְׁפִּיל שִׁכְמוֹ, כְּמוֹ וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל ב כ”ב), הַטּוּ אָזְנְכֶם (תהילים ע”ח). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים, ויט שכמו לסבול מִלְחָמוֹת וְלִכְבֹּשׁ מְחוֹזוֹת, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַסְּפָר, ויהי הָאוֹיֵב כָּבוּשׁ תַּחְתָּיו למס עובד: 49:16 — דן ידין עמו.: יִנְקֹם נִקְמַת עַמּוֹ מִפְּלִשְׁתִּים כְּמוֹ כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ (דברים ל”ב): 49:16 — כאחד שבטי ישראל.: כָּל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ כְּאֶחָד עִמּוֹ, וְאֶת כֻּלָּם יָדִין, וְעַל שִׁמְשׁוֹן נִבָּא נְבוּאָה זוֹ; וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ כאחד שבטי ישראל, כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, הוּא דָּוִד, שֶׁבָּא מִיהוּדָה: 49:17 — שפיפן.: הוּא נָחָשׁ; וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁקָּרוּי כֵּן עַל שֵׁם שֶׁהוּא נוֹשֵׁף, כְּמוֹ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג’): 49:17 — הנשך עקבי סוס.: כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְדִמָּהוּ לְנָחָשׁ הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, ויפל רכבו אחור – שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. וְדֻגְמָתוֹ מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וְגוֹמֵר (שופטים ט”ז) – וְשֶׁעַל הַגַּג מֵתוּ; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּחִוֵּי חוּרְמָן, שֵׁם מִין נָחָשׁ, שֶׁאֵין רְפוּאָה לִנְשִׁיכָתוֹ, וְהוּא צִפְעוֹנִי, וְקָרוּי חוּרְמָן עַל שֵׁם שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּל חֵרֶם; וּכְפִיתְנָא – כְּמוֹ פֶתֶן, יִכְמוֹן – יֶאֱרֹב: 49:18 — לישועתך קויתי ה’.: נִתְנַבֵּא שֶׁיְּנַקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, וְסוֹפוֹ לוֹמַר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם וְגוֹ’ (שופטים ט”ז): 49:19 — גד גדוד יגודנו.: כֻּלָּם לְשׁוֹן גְּדוּד הֵם, וְכָךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם; וְאִם תֹּאמַר, אֵין גְּדוּד בְּלֹא שְׁנֵי דַּלְתִי”ן, יֵשׁ לוֹמַר גְּדוּד שֵׁם דָּבָר צָרִיךְ שְׁנֵי דַּלְתִי”ן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לִכְפֹּל בְּסוֹפָהּ, וְאֵין יְסוֹדָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְכֵן אָמַר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כ”ו), מִגִּזְרַת שָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז’), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה’), מִגִּזְרַת יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ”א), אַף יָגֻד, יְגוּדֶנּוּ וּגְדוּד מִגִּזְרָה אַחַת הֵם; וּכְשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁון יִפְעֹל אֵינוֹ כָפוּל, כְּמוֹ יָגוּד, יָנוּד, יָרוּם, יָשׁוּד, יָשׁוּב, וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּעֵל אוֹ מַפְעִיל אֲחֵרִים הוּא כָפוּל, כְּמוֹ יִתְגּוֹדֵד, יִתְרוֹמֵם, יִתְבּוֹלֵל, יִתְעוֹדֵד; וּבִלְשׁוֹן מַפְעִיל, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהילים קמ”ו), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מ”ט), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת (שם נ”ח), יְגוּדֶנּוּ הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ לְשׁוֹן שֶׁיִּפְעֲלוּהוּ אֲחֵרִים, אֶלָּא כְּמוֹ יָגוּד הֵימֶנּוּ, כְּמוֹ בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיהו י’) – יָצְאוּ מִמֶּנִּי. גד גדוד יגודנו, גְּדוּדִים יָגוֹדּוּ הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעַבְרוּ הַיַּרְדֵּן עִם אֲחֵיהֶם לַמִּלְחָמָה כָּל חָלוּץ עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ: 49:19 — והוא יגוד עקב.: כָּל גְּדוּדָיו יָשׁוּבוּ עַל עֲקֵבָם לְנַחֲלָתָם שֶׁלָּקְחוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְלֹא יִפָּקֵד מֵהֶם אִישׁ: 49:19 — עקב.: בְּדַרְכָּן וּבִמְסִלּוֹתָם שֶׁהָלְכוּ, יָשׁוּבוּ, כְּמוֹ וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ (תהילים ע”ז), וְכֵן בְּעִקְבֵי הַצֹּאן (שיר א’), בִּלְשׁוֹן לַעַז טרצי”אם: 49:20 — מאשר שמנה לחמו.: מַאֲכָל הַבָּא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר יְהֵא שָׁמֵן, שֶׁיִּהְיוּ זֵיתִים מְרֻבִּים בְּחֶלְקוֹ וְהוּא מוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן; וְכֵן בֵּרְכוֹ מֹשֶׁה וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִמְנָחוֹת (דף פ”ה) פַּעַם אַחַת הֻצְרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא לְשֶׁמֶן וְכוּ’: 49:21 — אילה שלחה.: זוֹ בִקְעַת גִּינוֹסַר שֶׁהִיא קַלָּה לְבַשֵּׁל פֵּרוֹתֶיהָ כְּאַיָּלָה זוֹ שֶׁהִיא קַלָּה לָרוּץ. אַיָּלָה שְׁלֻחָה – אַיָּלָה מְשֻׁלַּחַת לָרוּץ: 49:21 — הנתן אמרי שפר.: כְּתַרְגּוּמוֹ. דָּ”אַ עַל מִלְחֶמֶת סִיסְרָא נִתְנַבֵּא – וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וְגוֹ’ (שופטים ד’), וְהָלְכוּ שָׁם בִּזְרִיזוּת, וְכֵן נֶאֱמַר שָׁם לְשׁוֹן שִׁלּוּחַ בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו: 49:21 — הנתן אמרי שפר.: עַל יָדָם שָׁרוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק שִׁירָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל יוֹם קְבוּרַת יַעֲקֹב כְּשֶׁעִרְעֵר עֵשָׂו עַל הַמְּעָרָה, בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף י”ג); וְתַרְגּוּמוֹ יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ – יִפֹּל חֶבְלוֹ, וְהוּא יוֹדֶה עַל חֶלְקוֹ אֲמָרִים נָאִים וְשֶׁבַח: 49:22 — בן פרת.: בֶּן חֵן, וְהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, אַפִּרְיָן נַמְטְיֵהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּסוֹף בָּבָא מְצִיעָא (דף קי”ט): 49:22 — בן פרת עלי עין.: חִנּוֹ נָטוּי עַל הָעַיִן הָרוֹאָה אוֹתוֹ: 49:22 — בנת צעדה עלי שור.: בְּנוֹת מִצְרַיִם הָיוּ צוֹעֲדוֹת (עַל הַחוֹמָה) לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ, בָּנוֹת הַרְבֵּה, צָעֲדָה כָּל אַחַת וְאַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹתוֹ מִשָּׁם: 49:22 — עלי שור.: עַל רְאִיָּתוֹ, כְּמוֹ אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כ”ד), וּמִ”אַ יֵשׁ רַבִּים, וְזֶה נוֹטֶה לְיִשּׁוּב הַמִּקְרָא. פֹּרָת תָּי”ו שֶׁבּוֹ הוּא תִּקּוּן הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג’): 49:22 — שור.: כְּמוֹ לָשׁוּר: 49:22 — עלי שור.: בִּשְׁבִיל לָשׁוּר, וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי וְכוּ’ וְכָתַב בָּנוֹת עַל שֵׁם בְּנוֹת מְנַשֶּׁה, בְּנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הַיַּרְדֵּן, בְּרִי דְּיִסְגֵּי יוֹסֵף, פֹּרָת לְשׁוֹן פִּרְיָה וּרְבִיָּה; וְיֵשׁ מִ”אַ בּוֹ הַמִּתְיַשְּׁבִים עַל הַלָּשׁוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֵשָׂו לִקְרַאת יַעֲקֹב, בְּכֻלָּן קָדְמוּ הָאִמָּהוֹת לָלֶכֶת לִפְנֵי בְּנֵיהֶם לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וּבְרָחֵל כְּתִיב נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ, אָמַר יוֹסֵף רָשָׁע הַזֶּה עֵינוֹ רָמָה, שֶׁמָּא יִתֵּן עֵינָיו בְּאִמִּי, יָצָא לְפָנֶיהָ וְשִׁרְבֵּב קוֹמָתוֹ לְכַסּוֹתָהּ, וְהוּא שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו בֵּן פֹּרָת – הִגְדַּלְתָּ עַצְמְךָ יוֹסֵף עֲלֵי עַיִן שֶׁל עֵשָׂו, לְפִיכָךְ זָכִיתָ לִגְדֻלָּה: 49:22 — בנות צעדה עלי שור.: לְהִסְתַּכֵּל בְּךָ בְּצֵאתְךָ עַל מִצְרַיִם, וְעוֹד דְּרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בְּזַרְעוֹ עַיִן הָרָע; וְאַף כְּשֶׁבֵּרֵךְ מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם בֵּרְכָם כַּדָּגִים, שֶׁאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם: 49:23 — וימררהו ורבו.: וַיְמָרְרוּהוּ אֶחָיו, וַיְמָרְרוּהוּ פּוֹטִיפַר וְאִשְׁתּוֹ, לְאָסְרוֹ; לְשׁוֹן וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם: 49:23 — ורבו.: נַעֲשׂוּ לוֹ אֶחָיו אַנְשֵׁי רִיב. וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן פָּעֲלוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִנָּקֵד “וָרָבוּ”, כְּמוֹ הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ וְגוֹ’ (במדבר כ’), וְאַף אִם לְשׁוֹן רְבִיַּת חִצִּים הוּא כָּךְ הָיָה לוֹ לִנָּקֵד; אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן פּוֹעֲלוּ, כְּמוֹ שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיהו ב’), שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוּשַׁמּוּ; וְכֵן רוֹמּוּ מְּעַט, שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוּרְמוּ, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן הוּרְמוּ וְהוּשַׁמּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן שֹׁמּוּ, רֹמּוּ, רֹבּוּ מֵאֵלֵיהֶם הוּא – מְשׁוֹמְמִים אֶת עַצְמָם, נִתְרוֹמְמוּ מֵעַצְמָם, נַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי רִיב, וְכֵן דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי, כְּמוֹ נִדְמוּ, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס, וְנַקְמוֹהִי: 49:23 — בעלי חצים.: שֶׁלְּשׁוֹנָם כַּחֵץ, וְתַרְגּוּמוֹ לְשׁוֹן וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה, אוֹתָן שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לַחֲלֹק עִמּוֹ נַחֲלָה: 49:24 — ותשב באיתן קשתו.: נִתְיַשְּׁבָה בְּחֹזֶק: 49:24 — קשתו.: חָזְקוֹ: 49:24 — ויפזו זרעי ידיו.: זוֹ הִיא נְתִינַת טַבַּעַת עַל יָדוֹ, לְשׁוֹן זָהָב מוּפָז, זֹאת הָיְתָה לוֹ מִידֵי הַקָּבָּ”ה שֶׁהוּא אֲבִיר יַעֲקֹב, וּמִשָּׁם עָלָה לִהְיוֹת רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל – עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לְשׁוֹן מַלְכוּת; וְאֻנְקְלוֹס אַף הוּא כָךְ תִּרְגְּמוֹ ותשב – וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ, הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם – עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תּוֹסֶפֶת הוּא, וְלֹא מִלָּשׁוֹן עִבְרִי שֶׁבַּמִּקְרָא, – וְשַׁוִּי תוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ תַּרְגּוּם שֶׁל בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וְכָךְ לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם עַל הָעִבְרִי: וַתֵּשֶׁב נְבוּאָתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵיתָנוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה הָיְתָה לוֹ לְקֶשֶׁת וּלְמִבְטָח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי – לְכָךְ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, לְשׁוֹן פָּז: 49:24 — אבן ישראל.: לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן אָב וּבֵן, אֲבָהָן וּבְנִין – יַעֲקֹב וּבָנָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ עַל כְּבִישַׁת יִצְרוֹ בְּאֵשֶׁת אֲדֹנָיו, וְקוֹרְאוֹ קֶשֶׁת, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ: 49:24 — ויפזו זרעי ידיו.: כְּמוֹ וַיָּפוֹצוּ, שֶׁיָּצָא הַזֶּרַע מִבֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו: 49:24 — מידי אביר יעקב.: שֶׁנִרְאֲתָה לוֹ דְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְכוּ’, כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה (דף ל”ו, ב’): 49:25 — מאל אביך.: הָיְתָה לְךָ זֹאת וְהוּא יַעְזְרֶךָּ: 49:25 — ואת שדי.: וְעִם הַקָּבָּ”ה הָיָה לִבְּךָ כְּשֶׁלֹּא שָׁמַעְתָ לְדִבְרֵי אֲדוֹנָתְךָ, וְהוּא יְבָרְכֶךָּ: 49:25 — ברכת שדים ורחם.: בִּרְכָתָא דְּאַבָּא וּדְאִמָּא, כְּלוֹמַר, יִתְבָּרְכוּ הַמּוֹלִידִים וְהַיּוֹלְדוֹת, שֶׁיִּהְיוּ הַזְּכָרִים מַזְרִיעִין טִפָּה הָרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְהַנְּקֵבוֹת לֹא יְשַׁכְּלוּ אֶת רֶחֶם שֶׁלָּהֶן לְהַפִּיל עֻבָּרֵיהֶן: 49:25 — שדים.: יָרֹה יִיָּרֶה מְתַּרְגְּמִינַן אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, אַף שָׁדַיִם כָּאן עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ: 49:26 — ברכת אביך גברו וגו’.: הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי הַקָּבָּ”ה גָּבְרוּ וְהָלְכוּ עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ אֶת הוֹרַי: 49:26 — עד תאות גבעת עולם.: לְפִי שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁלִּי גָּבְרוּ עַד סוֹף גְּבוּלֵי גִּבְעוֹת עוֹלָם, שֶׁנָּתַן לִי בְּרָכָה פְרוּצָה בְּלִי מְצָרִים, מַגַּעַת עַד אַרְבַּע קְצוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְגוֹ’, מַה שֶּׁלֹּא אָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ וּלְיִצְחָק; לְאַבְרָהָם אָמַר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה צָפוֹנָה וְגוֹ’ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וְלֹא הֶרְאָהוּ אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד; לְיִצְחָק אָמַר לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה וְגוֹ’, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה (ישעיהו נ”ח) וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, וְלֹא אָמַר נַחֲלַת אַבְרָהָם: 49:26 — הורי.: לְשׁוֹן הֵרָיוֹן, שֶׁהוֹרוּנִי בִּמְעֵי אִמִּי, כְּמוֹ הֹרָה גָבֶר (איוב ג’): 49:26 — עד תאות.: עַד קְצוֹת, כְּמוֹ וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה (במדבר ל”ד), תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת (שם): 49:26 — תאות.: אשׁמו”לץ בְּלַעַז, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם בֶּן סָרוּק. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם תַּאֲוַת עוֹלָם לְשׁוֹן תַּאֲוָה וְחֶמְדָה, וְגִבְעוֹת לְשׁוֹן מְצֻקֵי אֶרֶץ שֶׁחִמְּדַתָּן אִמּוֹ וְהִזְקִיקַתּוּ לְקַבְּלָם: 49:26 — תהיין.: כֻּלָּם לְרֹאשׁ יוֹסֵף: 49:26 — נזיר אחיו.: פְּרִישָׁא דַּאֲחוֹהִי, שֶׁנִּבְדַּל מֵאֶחָיו, כְּמוֹ וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ”ב), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א’): 49:27 — בנימין זאב יטרף.: זְאֵב הוּא אֲשֶׁר יִטְרָף; נִבָּא עַל שֶׁיִּהְיוּ עֲתִידִין לִהְיוֹת חַטְפָנִין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ בְּפִלֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ”א), וְנִבָּא עַל שָׁאוּל שֶׁהָיָה נוֹצֵחַ בְּאוֹיְבָיו סָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וַיִּלָּחֶם בְּמוֹאָב וְגוֹ’ וּבֶאֱדוֹם וְגוֹ’ וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (שמואל א י”ד): 49:27 — בבקר יאכל עד.: לְשׁוֹן בִּזָּה וְשָׁלָל, הַמְתֻרְגָּם עֲדָאָה, וְעוֹד יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה בִּלְשׁוֹן עִבְרִית אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל (ישעיהו ל”ג), וְעַל שָׁאוּל הוּא אוֹמֵר שֶׁעָמַד בִּתְחִלַּת פְּרִיחָתָן וּזְרִיחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל: 49:27 — ולערב יחלק שלל.: אַף מִשֶּׁתִּשְׁקַע שִׁמְשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁיַּגְלֵם לְבָבֶל, יחלק שלל, מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר שֶׁהֵם מִבִּנְיָמִין יְחַלְּקוּ אֶת שְׁלַל הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם עַל שְׁלַל הַכֹּהֲנִים בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ: 49:28 — וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם.: וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּ”לֹ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע: 49:28 — איש אשר כברכתו.: בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: 49:28 — ברך אותם.: לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם: 49:29 — נאסף אל עמי.: עַל שֵׁם שֶׁמַּכְנִיסִין הַנְּפָשׁוֹת אֶל מְקוֹם גְּנִיזָתָן, שֶׁיֵּשׁ אֲסִיפָה בְּלָשׁוֹן עִבְרִי שֶׁהִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה, כְּגוֹן וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה (שופטים י”ט), וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כ”ב), בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ (ויקרא כ”ג), הַכְנָסָתָם לַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ (שמות כ”ג), וְכָל אֲסִיפָה הָאֲמוּרָה בְמִיתָה אַף הִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה: 49:29 — אל אבתי.: עִם אֲבוֹתַי: 49:33 — ויאסף רגליו.: הִכְנִיס רַגְלָיו: 49:33 — ויגוע ויאסף.: וּמִיתָה לֹא נֶאֶמְרָה בוֹ, וְאָ”רַ יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת:
מלבי”ם
47:28 — ויחי יעקב. אחרית ימי האדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי שחי כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו, ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה. וז”ש ע”י שחי בארץ מצרים שבע עשרה שנה בטובה, עי”כ ויהי ימי יעקב שני חייו, כאלו כל ימיו היו שנות חיים והצלחה, וכן איתא בתד”א מובא בילקוט ויצא, יעקב היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, העלה עליו הכתוב כאלו היה בטובה כל ימי חייו, וכן למ”ש למעלה (פסוק ט) שרק שנים שעובד בהם את ה’ נקראים שנות חיים, ויעקב חסרו לו ימי אבלו של יוסף, שלא חל עליו רוה”ק כמ”ש חז”ל, והשלים שלמותו בי”ז שנים אלו ד שכל ימי יעקב היו שני חייו: 47:29 — ויקרא לבנו ליוסף. פקד עליו מצד שהוא בנו, ובקש מאתו דרך בקשה מצד שהוא יוסף, שמצד שהוא יוסף אמר אם נא מצאתי חן בעיניך, ומצד שהוא בנו אמר שים נא ידך תחת ירכי והשביע אותו, מצד שהוא יוסף אמר ועשית עמדי חסד, ומצד שהוא בנו אמר ואמת, כי מחויב למלא דבריו מצד כבוד אביו, וגם השבועה עצמה היא חסד, ואחר השבועה הוא אמת כי מוכרח לקיים שבועתו, אל נא תקברני במצרים אפי’ לפי שעה: 47:30 — ושכבתי. אמר ג’ פעמים. א] מצד הנפש ושכבתי עם אבתי, כי בא”י מקום הקדושה ושם אבותיו. ב] מצד הגוף ונשאתני ממצרים, ששם מקום טמא. ג] וקברתני בקברתם במערת המכפלה. ויאמר אנכי אעשה כדברך, ר”ל טוב יותר שלא תשביעני ואעשה זאת בעצמי מצד מצות כבוד, שבזה תהיה המעשה יותר שלמה משאם תשביעני, שמורה שאני אנוס ומוכרח מצד השבועה, ולא תתיחס המעשה אלי שעשיתי מרצון נפשי: 47:31 — ויאמר השבעה לי. ר”ל לא אשביעך אנכי, כמ”ש באליעזר ואשביעך, שבזה תראה כאנוס רק השבעה בעצמך מרצונך, ותחשב כעושה מצד אות נפשך מצד השבועה בעצמה שאינך אנוס עליה: 48:1 — אל שדי נראה אלי בלוז. שאז כבר היתה רחל מעוברת בבנימין ותיכף כשנסעו משם נולד בנימין ורחל מתה: 48:4 — ויאמר אלי הנני מפרך. הוא מ”ש לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, שמ”ש פרה הוא שאני עצמי אוליד עוד בנים, ומ”ש ורבה היינו בבני בנים, שהם יהיו לקהל עמים, עכ”פ מ”ש הנני מפרך לא נתקיים, כי מאז לא הוליד עוד, ואין לפרש על בנימין שנולד למחר וכבר היה בבטן המלאה, ודבור שני אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם, ומבואר שאם היה אומר לך ולזרעך אתן היו בני לוקחים אותו בתורת ירושה, וכן אם היה הכוונה שנותן תיכף לזרעי היו זוכים בו תיכף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך, הוא כמי שאומר הנני נותן לך שדה פלונית ואחריך לפלוני או ואחריך ליורשיך שלא קנו אותו מתורת ירושה, וכן לא קנו אותה תיכף, רק אחר מותו קונים אותה בתורת מתנה בפ”ע, ומזה הוציא שני דברים. 48:5 — א] אחר שהבטיח הנני מפרך ולא נתקיים בי בהכרח היה הכוונה שבני יוסף יתחלקו לשני שבטים, עד שיתוסף שט אחד, וזה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם. כי אחר שנטלה הבכורה מראובן שהוא בכור לאה היא שייכה ליוסף שהוא בכור רחל. ב] שע”י שהבטיח שיתן את הארץ לזרעי אחרי מתורת מתנה בפ”ע, ממילא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאם היה אומר לך ולזרעך היו השבטים באים או מתורת מתנה תיכף או בתורת ירושה ולא היה אפשר לגרוע חלקם שכבר זכו אל בני יוסף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך אין להם זכות עדיין כ”ז שיעקב חי, ויוכל להחזיק שני בני יוסף כבניו עפ”י דבור ה’ הנני מפרך, ומגיע להם חלק שוה עם ראובן ושמעון. ג] הוציא מזה שאין מגיע לראובן חלק בכורה, כי אין לוקח בתורת ירושה רק בתורת מתנה בפ”ע, ובני יוסף כבר נכללו במתנה זאת במ”ש הנני מפרך שבזה עשאם כבני יעקב, עז”א כראובן ושמעון. ד] החליט מזה מה שאמר, 48:6 — ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. כי אחר שנתן ה’ את הארץ לו ואחריו לזרעו, ממילא לא היה שלו עולמית רק שיהיה שלו לפי שעה בחייו, ואחר שיעקב לא זכה במתנה זו עולמית לא היה לשלו רק כ”ז שהיה בא”י שנחשבת כשלו לענין שיחול עליה קדושת א”י, אבל אחר שיצא למצרים ולא היה עתיד לחזור לשם נסתלק זכותו והורק ליד בניו, שמאז זכו זרעו בארץ ופן אפרים ומנשה, אבל הבנים שנולדו ליוסף אחר ביאת יעקב אין להם זכות עוד. [ואמר על שם אחיהם יקראו, לבלי יאמר שיקראו על שם יוסף ויהיה שבט בפ”ע ע”ש יוסף]: 48:7 — ואני. ר”ל ולא תאמר שמ”ש אלי הנני מפרך כוון על בנימין, או שהיה הבטחה שאני בעצמי אוליד עוד בנים, רק אח”כ גרם איזה חטא שנתבטלה ההבטחה. לז”א הלא בבאי מפדן מתה עלי תיכף בדרך אפרת, שהיה יום השני לאחר הבטחה בלוז ואז נולד בנימין, ומזה מבואר שלא כוון על בנימין, ולא שאוליד עוד שאז לא היה ראוי שתמות רחל, רק שיהיה הזרע ממנה: 48:8 — וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ”ש של בית ר”ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע”כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה’, ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת: 48:14 — וישלח ישראל את ימינו. ר”ל הנה בברכת כהנים כתיב וישא את ידיו והכתיב ידו דצריך לארמא ימינו על שמאלו כמ”ש בזהר, וא”כ אחר שהגיעו ידי עיקב זו תחת זו היה צריך שיניח תחלה את שמאלו על ראש מנשה ואח”כ את ימינו על ראש אפרים, והיתה יד הימין על יד השמאל, והוא לא כן עשה רק תחלה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים ואח”כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, וא”כ היתה יד השמאל למעלה מיד הימין עז”א שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע”י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור, וע”כ הגם שיש לו טעם לברך את הבכור ביד שמאל ואת הצעיר בימין, בכ”ז הרים יד שמאל למעלה להורות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע”י אפרים רק מצינור בפ”ע, וע”כ בא השמאל למעלה מן הימין: 48:15 — ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי. במדרש ר’ יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר”י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר”ל הוא צריך לכבודנו, ר”ל שיש שני מיני הנהגות שה’ מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב”ה יכול להשפיע טוב וחסד ע”י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א”ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז”א האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ”י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג ה’ עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר האלהים הרעה אותי מעודי עד היום, שהנהגתו עמי נמשל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ילפ”ז לא פליגי ר’ יוחנן ור”ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק, ר”י מפרש מ”ש האלהים הרועה אותי כרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שעז”א ע”ד דר’ יוחנן אנו צריכים לכבודו, כי הנהגה זו יוצאת מכבודו, לא מכבודנו, כי לא יביט בה על הכנת מעשנו רק כרועה עדרו ירעה, ור”ל מפרש מ”ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזה כמשל הנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו שכבוד הנשיא תלוי בהזקנים, כן באברהם ויצחק שהם התהלכו לפניו ופתח צינורי הברכה לפי מעשיהם היו דומים כזקנים, שהנשיא יתכבד ע”י כבודם: 48:16 — המלאך הגאל אתי מכל רע. שהנהגת יעקב שהיתה דומה כרועה ירעה צאנו כן היתה הנהגתו עפ”י הטבע לא בנסים גלוים, א”כ היתה ההנהגה ע”י מלאך ושליח מה’ לא עפ”י ההשגחה הנסיית בעצמה שזה לא תהיה ע”י מלאך ושליח רק מה’ בעצמו ובכבודו. יברך את הנערים, בשתי הנהגות אלה יברך את הנערים, שנגד הנהגה הטבעיית שהצליח בה יעקב אמר ויקרא בהם שמי, ונגד הנהגה הנסיית שבה הצליחו אבותיו אומר ויקרא בהם שם אבותי אברהם ויצחק, ור”ל כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית שימין ה’ עושה חיל למעלה מדרך הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתיחסת לשמאל, אמר ששני הברכות ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד שידגו לרוב: 48:19 — וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. באר לו שיש הבדל בין אפרים ומנשה, שאפרים גדולתו תהיה ע”י רבוי האיכות, וגדולת מנשה הוא ע”י רבוי הכמות, ר”ל שנמצא לפעמים איש אחד שהוא שקול כגוי כלו ע”י מעלתו ועצמת קדושתו, כמ”ש במדרש שר”ע דרש אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא, על משה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל, וזה רבוי האיכות, והוא נמצא באפרים כמ”ש רש”י וזרעו יהיה מלא הגוים זה יהושע, אבל גדולת מנשה תהיה ע”י רב עם בכמות, ומבואר שגדולת אפרים הוא ענין שלמעלה מן הטבע שתלוי ע”י הנסים והנפלאות שיעשו ע”י יהושע, ולכן ברך ברכתו בימין, אבל גדולת מנשה שתלוי ברב עם היא ברכה טבעיית המתיחסת אל השמאל. ויש עוד הבדל שברכה של אפרים יש לה מציאות תיכף, כי טמן בנפשו הסגולה והכרח הנפשי, אבל ברכת מנשה ברבוי עם אין לה מציאות עתה עד יפרה וירבה ויהיה לגוי גדול. וז”ש ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם, אולם יש הבדל שהוא לא יגדל עד יהיה לעם ועת שיהיה לעם אז גם הוא יגדל, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, היינו ע”י שיגדל מעצמו לא ע”י רבוי עם, כי וזרעו יהיה מלא הגוים, שאחד מזרעו יהיה שקול כגוים רבים ה יהושע, ולכן 48:20 — ויברכם. לפי הברכה שברכם ביום ההוא הקדים אפרים למנשה, אחר שברכת אפרים כבר נכונה בכח הנפשי, לא כן ברכת מנשה שאין לה מציאות ביום ההוא: 49:1 — האספו. הקבוץ מורה קבוץ הנפזרות, והאסיפה תהיה אחר הקבוץ, כמ”ש בפירוש ישעיה סימן י”א, ומזה דרשו חז”ל שבקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ובמדרש שצוה אותם על המחלוקת, א”ל תהיו כלכם אסיפה אחת, ואז התקינו א”ע לגאולה כמ”ש ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו’. כי חורבן הבית היה בעון שנאת חנם וכ”ש שא”א שתהיה הגאולה עד יתקבצו והיו לגוי אחד. וע”ז כשאמר האספו שהוא אחר הקבוץ, שבזה יצויר שאגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכשראה שנסתלקה הימנו שכינה כי עתיד להיות ביניהם מחלוקת, ואז א”א לגלות קץ הימים אמר הקבצו, ובמדרש האספו מעשרת השבטים והקבצו לשבט יהודה ובנימין, דרוש זה נסמך עמ”ש ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ופרשתי שם שעשרת השבטים אינם מפוזרים רק נדחים שלא נודע מקומם וצריכים אסיפה, שאסיפה מורה מן החוץ אל הפנים, ושבט יהודה ובנימין הם נפוצים בארבע כנפות הארץ ואינם נדחים כי נודע מקומם, ועז”א ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, והתבאר אצלי בפי’ הנ”ך שכ”מ שידבר מעשרת השבטים נגד שבט יהודה, יקרא שבט יהודה בשם ישראל נגד העשרת השבטים שנקראו לערכם בשם יעקב. ועז”א האספו הקבצו, ומפרש נגד האספו ושמעו בני יעקב, ועז האספו מעשרת השבטים, ונגד הקבצו אמר ושמעו אל ישראל אביכם, ועז והקבצו לשבט יהודה ובנימין שהם נקראים ע”ש ישראל שהם במדרגה יתירה נגד י’ השבטים: 49:3 — ראובן בכרי אתה. ר”ל יש לך שתי מעלות. א] מצד שאתה בכור אף אם לא היית מן הטפה הראשונה הבכור י”ל התנשאות נגד אחיו בממשלה ובכבוד וליטול פי שנים. ב] מצד שאתה כחי וראשית אוני, שנוצרת מן הטפה הראשונה, ויש הבדל בין כח ובין און, שכח מציין הכח הפנימי, ואין מציין התגלות הכח לחוץ, כמ”ש בפי’ ישעיה סימן מ’ בפסוק נותן ליעף כח, ר”ל שכח הפנימי נתגלה בך, והיה ראשית התגלות אוני מכח אל הפועל על ידך, ומפרש מצד שבכורי אתה יש לך יתר שאת התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית אוני יש לך יתר עז וכח הגוף כי נוצרת בכח גדול ואון אמיץ, ופי’ חז”ל שהיה ראוי לך הבכורה והכהונה שהם יתר שאת והמלכרות שהוא יתר עז: 49:4 — פחז כמים. אבל ע”י שחפזת כמים השוטפים בחפזון באין מעצור, לכן אל תותר, לא יהיה לך יתרונות אלה, כי עלית וסלקת את משכבי אביך [מלשון סלוק כמו השחר עלה או כעלות גדיש בעתו]. אז חללת את יצועי אשר עלה ונסתלק על ידך, וכבר בארנו בפ’ וישלח שהיה ראוי שיעקב יוליד עוד בן ואז היה י”ג שבטים, וע”י בלבל ינוע נשארו רק י”ב שבטים, והגם שיעקב לקח את מנשה ואפרים וחלקם לב’ שבטים, נשארו תמיד רק י”ב שבטים, שכ”מ שיחשב מנשה ואפרים לשנים לא נחשב לוי בפ”ע לשבט, כמו בדגלים ובנשיאים ובנחלה וכדומה, עד לעתיד שאז יהיה ללוי חלק בארץ כמ”ש ביחזקאל ואז יהיו י”ג שבטים כמספר אחד, שהוא מעלה עליונה נגד מספר י”ב שהוא למטה במרכבה ומספר י”ג עומד למעלה במלכות שמים: 49:5 — שמעון ולוי. שאחר שאמר שלא יכול לתת העוז והמשרה דהיינו המלכות לראובן, הנה ראוי לתתו לשמעון או ללוי שהם האחים שאחריו בתולדה, אומר שגם להם לא יאות המשרה כי הם אחים במדת הכעס והנקמה, שזה לא יאות לאשר לו המשרה שבזה ישחית רבים ועצומים, כי כלי חמס מכרתיהם, כלי מענין נכלי, ויתנכלו אותו להמיתו, ומכרתיהם, היינו מגורותיהם וגדרו מקום שדר שם בקביעות כמ”ש ביחזקאל סימן ט”ז, שבתוכם יגורו נכלי חמס במדור קבוע, ובלבם כלי חמס מצאו בית ומושב תמידי, וזה ממה שהרגו את עיר שכם וממה שעשו ליוסף שהיה ע”י אף וכעס ונקמה: 49:6 — בסודם. מפני שהיה נראה שמה שעשו לשכם היה עפ”י עצת יעקב, עז”א בין תחלה כשהיה הדבר סוד אצלם, וכמ”ש ויענו את שכם במרמה וידברו, לא היה עפ”י עצתי ואני לא ידעתי מזה, ואח”כ בקהלם כשנקהלו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי כמ”ש הכזונה יעשה את אחותנו. אל תחד כבדי, לא היה זה לי לכבוד, כי באפם הרגו איש, מה שהרגו אנשי שכם היה מתוך אף וכעס לא לשם ה’ או להציל כבודי, ואחר שכבר עשו חרון אפם ע”י הריגת האנשים, ברצונם עקרו שור לקחו בשלל מקניהם ועקרו את השורים ע”ד את סוסיהם תעקר זה היה אחר שנחה חמתם רק ברצונם, וזה סימן על אכזריותם, ויש לפרש גם על יוסף באפם רצו להרגו, וכשנתרצו ע”י יהודה עקרוהו ממקומו ומכרוהו לעבד וקראו שור ע”ש בכור שורו הדר לו: 49:7 — ארור. שלפעמים יצטרך האף והעברה לקנא קנאת ה’ ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם ארור הוא ואין בו ברכה, כי הוא עז יותר מן המדה. ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי”ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול (כמ”ש בפי’ הנ”ך בכ”מ) ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היו בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו א”ע. אחלקם ר”ל את האף והעברה שלהם אחלק ביעקב, שהגם שצריך גם להם אף ועברה לעת הצורך, די שכל שבט יקח חלק אחד מי”ב ר”ל קצת, וישראל גדול מיעקב שהם גדולי האומה ביניהם אפיץ את האף והעברה ע”ד כל ת”ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, לכלות אף נגד הרשעים ולעשות משפט במנאצי ה’ שזה מוטל על ישראל שהם הגדולים: 49:8 — יהודה. אולם יהודה שהוא אחריהם בתולדה לך ראוי המלוכה, וע”כ אתה יודוך אחיך, יתנו עליך הוד מלכות כמו על כן עמים יהודוך (תהילים מ״ה:י״ח), כי מתנאי המלך שני דברים, כמ”ש ושפטנו מלכנו ונלחם את מלחמתנו, נגד המלחמה אמר ידך בערף איביך, ונגד המשפט שזה תלוי אם העם מקבלים אותו לשופט ומקבלים משפטיו, אמר ישתחוו לך בני אביך: 49:9 — גור. מפרש מעלת יהודה שהוא גבור כאריה הזקן, והוא זריז וקל בעניניו כגור הקטין, ובכ”ז אין משלו כאריה שהוא טורף טרף אדם אכל, כי אתה בני עלית מטרף, סלקת א”ע מטרוף טרף, רק מה שהמשלתי אותך לאריה הוא שכלם ייראו מגבורתך עד שיפחדו ממך, כי כרע רבץ, הכריעה הוא כהאריה שיכרע על ברכיו והרביצה הוא בהלביאה שי”ל גורים, כמ”ש יחדו ירבצו ילדיהן, ור”ל כרע כארי ורבץ כלביא, [הלביא הוא בעת שי”ל גורים], מי יקימנו לא יש מי שיערב לבו להקים אותו כי בנפשו הוא, כן לא יקרב אליך איש למלחמה. על כן, 49:10 — לא יסור שבט מיהודה. תמיד יצא ממנו שבט מושלים, ומחוקק הוא מניח הנמוסים והחוקים שכ”ז שייך אל הנשיא שהוא ג”כ המחוקק, ר”ל בעת הגליות שלא יהיה מלך מזרעו יהיה מזרעו שבט מושלים ומניחי החוקים שהיו תמיד מזרע ב”ד, עד כי יבא שילה מענין ובשליתה היוצת מבין רגליה, ר”ל מבין רגליו, היינו מזרעו יהיו תמיד מחוקקים עד שיבא מבין רגליו כשליא דהיינו הנולד אשר לו יקהת עמים, שהוא המלך המשיח שלו ובעבורו יקהלו עמים למלחמת גוג ומגוג כמ”ש קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון: 49:11 — אסרי. מצייר בנבואתו את המלך המשיח כמו שראהו זכריה בנבואתו עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות, שלא ירכב על סוס המוכן למלחמה רק על החמור, ומצייר מה שינגפו הבאים למלחמה כמו שצייר אותם הנביא בדריכת ענבים להוציא דם ענב, כמ”ש מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת פורה דרכתי לבדי ואדרכם באפי ויז נצחם על בגדי וכו’ ואמר (יואל ד׳:י״ב) יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט וכו’ שלחו מגל כי בשל קציר באו רדו כי מלאה גת השיקו היקבים כי רבה רעתם, שמצייר דריכת חיל גוג ומגוג בג’ מדרגות. א] שקוצרים הענבים מן הגפנים. ב] שמשימין אותם בגת. ג] שנדרכו והוציאו היין, שהוא דם החללים, ואבינו הזקן חזה כל זאת ברוחו באופן נשגב, שבעוד הענבים על הגפן כבר נדרכו בגת והמלבושים נתאדמו מן הדם, ר”ל שאך בבוא הרוכב על החמור ויאסור את חמורו אל הגפנים כבר יתכבסו מלבושיו מן היין, ר”ל שאז החיילות הלוחמים שהיו דומים בעודם מחוברים אל הגפן, נדרכו בגת והמשיח כבס מלבושי מדמם. וז”ש שיבא שילה אשר בעודנו אוסר את עירו אל הגפן, ואת בני אתונו אל השרקה, [שהוא הגפן המובחר והוא משל אל העמים הגבורים והאדירים] כבר יכבס את לבושו ביין ואת כסותו בדם ענבים, ר”ל שע”י החמור שירכב עליו יפלו כלם חללים [ועיר מציין גם צעירי מינים אחרים כמ”ש ישאו על כתף עירים חיליהם שהוא צעירי הגמלים כמ”ש בפירוש שם, ובן אתונות מציין רק צעירי החמורים, ועז”א ועל עיר בן אתונות, שזה נושא משא יותר יאסרוהו לשורקה, ולבוש הוא הלבוש המיוחד לאיזה דבר, וכסות כולל כל מה שמכסה בו, וממליץ שלבוש המיוחד למלחמה יכבס ביין, שמציין שכבר עשה יין מן דם הענב, והכסות שהם יתר בגדיו יכבס בדם ענבים שזה פחות מן היין, כמש”פ על מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת עיי”ש בפירוש]: 49:12 — חכלילי מן כחול שצובע העינים [כחלת עיניך יחזקאל כ”ג מ’] והמליצה תאמר שתיתי ייני עם חלבי, כי אחרי שתיית היין המרתיח את הגוף ישתו חלב המשקיט רתיחת היין, והיין מציין רתיחת המלחמה ביצבע עיניו מדם, אחריו ישתה החלב המשקיט רתיחת המלחמה, שהוא מליצה על השלום כמ”ש ודבר שלום לגוים והיתה מנוחתו כבוד, ושני האריה הגבור הזה לא יהיו אדומים מדם, כמ”ש אשר שניו שני אריה, רק לבנים מחלב, כי יה לו שלום מכל עבריו: 49:13 — זבולן. נבא על זבולון שיפול גורלו סמוך אל הים, ואדמתו לא תהיה ראויה לשדה תבואה, אבל והוא מטבעו מוכן לחוף אניות, כי טבע אנשי זבולון נולד למסחור ולעבור באניות סוחר ארחות ימים וממרחק יביא לחמו, כמ”ש בסנהדרין, שמי ששבח חיי המסחר והמדור אצל הים מזבולון הוא, ע”כ יבנה חוף שישכנו שם אניות, וסוף מעשהו בים ומסחרו יגיע עד צידן שהם כוננו המסחר בים בימי קדם: 49:14 — יששכר. וטבע יששכר יהיה בהפך שהוא איש אוהב מנוחה ולשבת בארצו, ע”כ המשילו לחמור בעל עצמות, שאין טבעו ללכת למרחקים רק לרבוץ בין המשפתים, וכן יבחר לשכון בארצו, וירבץ בין המשפתים, ר”ל בגבול ארצו שגבל עם זבולון שהיה שכן לו וזבולון הוביל פירות יששכר שהיו גסים וטובים למרחקים לסחורה וחלקו ביניהם עוה”ז והעוה”ב כמ”ש חז”ל. וז”ש, 49:15 — וירא מנחה כי טוב. שבחר יותר לנוח במקומו ולא לסחור למרחוק, כי עסק בחכמה ובתורה שלזה צריך מנוחה, ועי”כ ראה את הארץ כי נעמה ובחר בעבודת קרקע, ויט שכמו לסבל עבודת הארץ, ויהי למס עבד מן התבואה נתן מס המלך, וחז”ל המליצו שסבל עול עמל התורה, והמס היה שסבל עול ההוראה והלמוד לכל ישראל: 49:16 — דן. דן היה המאסף לכל המחנות, ובני גד הלכו בראש המחנות, דן היה צריך לשמור מהאויבים הנופלים מאחורי המחנה ומזנבים את כל הנחשלים, אומר שדן ידין ויריב ריב עמו ככל השבטים הגם שהולך לבסוף, 49:17 — יהי דן. מפני שהנופלים על המחנה מאחוריהם הם רוכבי סוסים שהם מגיעים ברדיפה בראשונה, יצייר שמלומד ללחום את רוכבי סוסים, הגם שהם ילכו רגלי, וידמו כנחש ערום, בדרך הגדול ידמו כנחשים גדולים, ובארח שהוא ההולך אל הצד, ילכו כשפיפון קטן ההולך בהסתר, ושניהם הגם שהם זוחלים על הארץ ינצחו רוכבי סוסים במה שנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, כן יהיו מלומדים לקצץ בחרבם רגלי הסוסים ויפלו הרוכבים בידיהם, ובאשר ציור זה שיבא האויב מאחורי המחנה הוא בעת שירדוף האויב אחריהם, שזה בעת שהם חלשים נגד האויב, אשר לישועתך קויתי ה’: 49:19 — גד. אולם גד ילכו גדודים בראש המחנה, ובזה היו שני מיני גדודים, הגדוד שהולך לילחום, והגדוד שהולך בצד המחנה לסבב את האויב שזה נקרא עקבו של המחנה ע”ש שמעקב וסובב את האויב, כמ”ש וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח יג) כמש”פ שם, אומר שגד יהיה הגדוד שיגוד נוכח האויב, ועז”א גדוד יגודנו פי’ את האויב וגם הוא יגד וישם גדוד של העקב והמארב לסבב את האויב משני צדיים: 49:20 — מאשר. פי’ חז”ל שבנחלת אשר היה שמן זית הרבה כמ”ש וטובל בשמן רגלו, ולחם כל השבטים היה שמן מאשר, שמשם הביאו שמן הטוב שנתנו בלחמם היינו במאכליהם, וגם הוא יתן מעדני מלך, כי היה שם כל פרי מגדים למעדנים: 49:21 — נפתלי. כבר התבאר בגבולי הארץ שנחלת נפתלי התפשטה בכל עבר המזרחי אצל הירדן וכן ממזרח למערב, עד שפגע עם כל השבטים, עז”א נפתלי אילה שלחה, אילה הוא מין אילן, שנמצא ע”מ אַלָה תחת האַלָה (יהושע כ״ד:כ״ו) וע”מ אֵלָה תחת אלון ולבנה ואֵלָה, ופה בא ע” אַיָלָה שהשמות ישתנו במשקלם כנודע, ושלוחה מורה על התפשטות הענפים ברוחב, כמו שלחותיה נטשו (ישעיהו ט״ז:ח׳), ואמרי הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו בראש אמיר (שם יז ו) אומר נפתלי דומה כאלה שמתפשטת ברוב ענפיה ברוחב עד למרחוק [כמו שמבואר ממעשה דאבשלום שנתלה בענפי הלה] שנותן ענפים יפים שזה אמרי שפר: 49:22 — בן פרת יוסף. לפי שאמר שנפתלי אילן יפה בענפיו וסעיפיו, אמר נגד זה שיוסף יש לו מעלה בפריו, ובן הוא ענף, כמו ועל בן אמצת לך, הוא ענף נושא פירות, ובאר מעלתו משלשה צדדים, שהוא מעצמו גפן שורק נושא פרי. ב] הוא בן פרת מצד שהוא נטוע עלי עין המים, שהוא לח ורטוב תמיד. ג] מצד שבנותיו שהם ענפי הגפן עולים וצועדים למעלה עלי שור וחומר, שענפי השורקה שמעלים אותה עלי החומה יפרו וירבו מאד ויחפו את כל החומה סביב. והמליצה א] שהוא יפה פרי תואר מצד עצמו. ב] מצד שנטוע על מקור החכמה והיראה שהוא מקור מים חיים. ג] מצד שנשאהו ה’ וירוממהו למעלה בגדולה וכבוד: 49:23 — וימררהו. אולם בעלי חצים שהוא כנוי לבעלי לה”ר מררו את חייו ורבו בו חציהם [מלשון רובה קשת] וגם שטמוהו, ורמז בזה על אנשי בית פוטיפר שדברו עליו לה”ר וכן על אחיו: 49:24 — ותשב. אולם קשתו נשארה באיתן. ר”ל הוא לא רבה בקשת כנגדם, רק זרעי ידיו [שהם המורים בקשת וחצים] נמלאו בפז, ר”ל שתחת שיורה עליהם חציו מדה כנגד מדה ירה עליהם זהב ופז ונתן להם עושר ומתנות. מידי, אמר זה היה לו מידי אביר יעקב בזכותו של יעקב והאלהי השורה על יעקב, וגם שמשם הזמינו ה’ שיהיה רעה אבן ישראל, כמ”ש כי למחיה שלחני אליהם לפניכם: 49:25 — מאל. מפרש מ”ש מידי אביר יעקב, היינו מאל אביך, וע”ז בקש ויעזרך שכן יעזור אותך תמיד, ועמ”ש משם רועה אבן ישראל אמר ואת שדי, מצד שהוא עושה נסים נסתרים בהשגחתו הפרטיית, ויברכך, הוא תפלה שיברך אותך גם להבא. א] ברכת שמים מעל, הוא מטר וטל השמים וגם כולל ההצלחה שמצד המזל. ב] ברכת תהום רבצת תחת. שגם בעת יעצר השמים יעלה התהום וישקה את האדמה, וגם יתן לך ברכת שדים ורחם, היינו פרי בטן ושדים מניקים חלב, וזה כולל בין זרע אדם בין זרע בהמה, שלא יהיה משכלה ועקרה רחם משכיל ושדים צומקים באדם ובבהמה: 49:26 — ברכת מוסב על ויברכך, ברכת אביך שהם גברו על ברכת הורי, ר”ל על ברכת אברהם ויצחק, כי יעקב ניתן לו נחלה בלי מצרים כמ”ש ופרצת ימה וקדמה, וז”ש עד תאות גבעת עולם [מלשון תתאו לבא חמת] שגבול ברכה זו הם גבעות עולם, ר”ל עד סוף הארץ, ששם הגבעות שהעולם נשתכלל עליהם, ברכות אלה תבואתה לראש יוסף, אם מצדו שהוא יוסף הצדיק, ואם מצד שהוא נזיר אחיו, שנכתר בנזר אלהים, ועז”א ולקדקד שהוא למעלה מן הראש כמ”ש במק”א: 49:27 — בנימין דומה כזאת יטרף. רק שתחת שהזאב יטרף בערב ויניח המותר לבקר, הוא בבקר יאכל עד [הוא הטרף] ולערב יחלק שלל, הוא הנשאר אחרי המלחמה, ורמז על שהיו גבורים מנצחים אויביהם, וגם על מלכות שאול כמ”ש המפרש: 49:28 — כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י”ב גבולות ואלכסונים וי”ב מזלות וי”ב צרופי הויה וי”ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מין הים העומד על שנים עשר בקר, ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים, ונגדם הקים משה י”ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, וזאת עצמו דבר להם אביהם ויברך אותם, איש איש אכפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה’ ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלה תחלה לשנים עשר שבטים, ר”ל י”ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י”ג כמנין אחד וכמ”ש במדרש שא”ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ”ע בכ”ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז”א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, וזאת עצמו דבר להם אביהם, וז”ש איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כ”א הוצרך לצורך הכלל. וז”ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו’ לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז”א ברך אותם, ועז”א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי”ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי”ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז”ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף אל עמי, ר”ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להית מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה’: 49:29 — ויצו אותם. צוואת ש”מ בכל עניני הנהגתם, כמ”ש אח”כ ויעשו בניו לו כן כאשר צום, שלא נזכר פה כי נכלל במ”ש ויצו אותם, ובתוך דבריו אמר להם אני נאסף אל עמי, הוא מיתת הצדיקים שהנפש תאסף ותכנס למחיצת הצדיקים אשר נפשם צרורה בצרור החיים, שעד עתה היה חוץ למחיצתם בהיות נפשו כלואה בחומר, לכן אבקש קברו אתי אל אבתי, שגם הגוף יהיה עמהם משום שגם הגוף מוכן לעמוד בתחיה ומוכן לקבל שכרו, ורשם להם מקום קבורת אבותיו, אל המערה אשר בשדה עפרון, ובאשר יוכל להיות שעתה נשכח שם עפרון בעליו הראשונים ולא ידעו מקומה סיים מצריה: 49:30 — במערה אשר בשדה המכפלה סימן המקום, אשר על פני ממרא סימן המחוז והעיר, בארץ כנען סימן המדינה, אשר קנה ולא תאמר שלא קנה רק את המערה לקבור בה לפי שעה, כי לא היו יכולים למכור אחוזת קבר לאיש נכרי, עז”א אשר קנה אברהם את השדה, שלכן קנה את השדה כדי שיהיה לאחוזת קבר, וכן לכן קנהו מאת עפרון החתי, שכ”ז הוצרך כדי שיהיה לאחוזת קבר כמ”ש בזה במקומו בפ’ חיי שרה: 49:31 — שמה. ועוד דהא שם קברו את אברהם ואת שרה. הרי שהיה הקנין לאחוזת קבר לא למת אחד בלבד, ולבל יערערו בני ישמעאל אמר שמה קברו את יצחק, ולבל יערר עשו ובניו אמר ושמה קברתי את לאה, ולבל יערערו בני חת שעפרון עבר על התקנה שלא למכור אחוזת קבר לזרים, וכן בל יערערו בני משפחת עפרון, כי הדין הוא שמי שמכר קברו באים בני משפחתו וקוברים אותו בע”כ, לז”א שהיה מקנה השדה והמערה מאת בני חת שכלם הסכימו בדבר: 49:33 — ויכל יעקב. נדמה כמי שהולך ממדינה למדינה ע”מ להשאר שם במחוז חפצו שמסדר צרכי הצדה ועניני דרכו, ומפקד הנהגת בני ביתו איך יתנהגו בעת שלא יהיה בתוכם, ואז יאסוף רגליו אל הספינה או המרכבה אשר תוליכהו למשוש דרכו, ומאז נשבתו רגליו ממדינה זו החומריית, ויגוע הוא הפרדת הרוח מן הלבוש, ויאסף אל עמיו, ולא נאמר מיתה ביעקב, עז”א חז”ל יעקב אבינו לא מת: