שבע שנות השובע
פסוקים
וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃ וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כׇּל־אֹ֣כֶל׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃ וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע*(בספרי תימן פּֽוֹטִיפֶ֖רַע בתיבה אחת) כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃ וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃ וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | יוסף אוסף תבואה מכל ארץ מצרים
מפרשים
רש”י
41:47 — ותעש הארץ.: כְּתַרְגּוּמוֹ, וְאֵין הַלָּשׁוֹן נֶעֱקָר מִלְּשׁוֹן עֲשִׂיָּה: 41:47 — לקמצים.: קֹמֶץ עַל קֹמֶץ, יָד עַל יָד, הָיוּ אוֹצְרִים: 41:48 — אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה.: שֶׁכָּל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מַעֲמֶדֶת פֵּרוֹתֶיהָ, וְנוֹתְנִין בַּתְּבוּאָה מֵעֲפַר הַמָּקוֹם, וּמַעֲמִיד אֶת הַתְּבוּאָה מִלִּרְקֹב: 41:49 — עד כי חדל לספר.: עַד כִּי חָדַל לוֹ הַסּוֹפֵר לִסְפֹּר, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר: 41:49 — כי אין מספר.: לְפִי שֶׁאֵין מִסְפָּר, וַהֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ בְּלְשׁוֹן דְּהָא: 41:50 — בטרם תבא שנת הרעב.: מִכָּאן שֶׁאָדָם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן (תענית י”א):
מלבי”ם
41:48 — ויקבץ. עתה יספר כי עשה כפי מה שאמר אל פרעה [פסוק לג-לו], א] מה שקבץ את כל אוכל, שע”י הפקידים שהעמיד בכל עיר קבץ כל מיני אוכל נפש שהיו בערים, ואת האוכל הזה שם בערים לא באוצר המלך, באופן שבכל עיר נתן את האוכל של השדות שסביבות העיר, כמ”ש ויקבצו את כל אוכל וגו’ אוכל בערים: 41:49 — ויצבר. זאת שנית מה שצבר יוסף בעצמו לא ע”י הפקידים שזה צבר צבורים צבורים כנ”ל בהבדל בין צבר וקבץ, והיה רק בר לא כל מיני אוכל, וזה היה כחול הים, עד שחדל אח”כ מלספרם, כי לא היה להם מספר שסמכו על נאמנות יוסף: 41:52 — ויקרא יוסף. מספר צדקת יוסף, שמן קריאת שמות בניו מואר שעשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עניו בעת הטובה, וזה דרך השלמים שמטעם זה נצטוינו לאכול מצות ומרורים בליל שמורים לזכר הגלות בעת החירות, כי הגלות סבת החירות והרעה תביא את הטובה, וכמ”ש ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, ע”כ קרא שם הבכור מנשה, כדואג על שנשה את עמלו ובית אביו ומצטער ע”ז, ושם השני קרא אפרים, להורות כי הפרהו ה’ רק בארץ עניו, שהעוני גרם את גדולתו: 41:53 — ותכלינה. ששבע שני השבע היה רק בארץ מצרים לבד כנ”נ, ומיד שכלו שני השבע תיכף ותחלינה שבע שני הרעב לבא, והיה כאשר אמר יוסף שתכף בהחל הרעב ישכח השובע, וזה היה על שהיה הרעב בכל הארצות, ולכן הגם שתחלה בארץ מצרים היה לחם, בכ”ז ע”י שהיה רעב בכל הארצות מכרו המצריים את תבואתם לחוץ, ועי”כ ותרעב כל ארץ מצרים, שהאוכל שהיה אצל יחידים נמכר לחוץ והתחיל הרעב למשמש בקצת מקומות ממצרים עד שצעקו אל פרעה ופרעה שלחם אל יוסף: