יוסף בבית הסוהר
פסוקים
וַ֠יִּפְקֹ֠ד שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֧ים אֶת־יוֹסֵ֛ף אִתָּ֖ם וַיְשָׁ֣רֶת אֹתָ֑ם וַיִּהְי֥וּ יָמִ֖ים בְּמִשְׁמָֽר׃ וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃ וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־[אֲסִירֵ֥י] (אסורי) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃ וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כׇּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כׇּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃ אֵ֣ין׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כׇּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהֹוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃ וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָ֥טְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְהָאֹפֶ֑ה לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם׃ וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָאוֹפִֽים׃ וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַּבָּחִ֖ים אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם׃ וַיַּֽחַלְמוּ֩ חֲל֨וֹם שְׁנֵיהֶ֜ם אִ֤ישׁ חֲלֹמוֹ֙ בְּלַ֣יְלָה אֶחָ֔ד אִ֖ישׁ כְּפִתְר֣וֹן חֲלֹמ֑וֹ הַמַּשְׁקֶ֣ה וְהָאֹפֶ֗ה אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר אֲסוּרִ֖ים בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף בַּבֹּ֑קֶר וַיַּ֣רְא אֹתָ֔ם וְהִנָּ֖ם זֹעֲפִֽים׃ וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ־נָ֖א לִֽי׃ וַיְסַפֵּ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה־גֶ֖פֶן לְפָנָֽי׃ וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם וְהִ֤וא כְפֹרַ֙חַת֙ עָלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים׃ וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת־הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל־כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת־הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃ בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ׃ כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃ וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י ט֣וֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַף־אֲנִי֙ בַּחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל־רֹאשִֽׁי׃ וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְי֗וֹן מִכֹּ֛ל מַאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי׃ וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם׃ בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ׃ וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכׇל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו׃ וַיָּ֛שֶׁב אֶת־שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל־מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה׃ וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף׃ וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃ וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃ וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃ וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃ וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃ וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃ וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כׇּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כׇּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃ וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃ פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃ וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃ וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַ֨נְּסַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתׇּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃ וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | חלומות שר המשקים ושר האופים — פרשנות יוסף
מפרשים
רש”י
40:4 — ויפקד שר הטבחים את יוסף.: לִהְיוֹת אִתָּם: 40:4 — ויהיו ימים במשמר.: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ: 40:5 — ויחלמו חלום שניהם.: וַיַּחַלְמוּ שְׁנֵיהֶם חֲלוֹם, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ, וּמִדְרָשׁוֹ כָּל א’ חָלַם חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם – שֶׁחָלַם אֶת חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲבֵרוֹ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר: 40:5 — איש כפתרון חלומו.: כָּל אֶחָד חָלַם חֲלוֹם הַדּוֹמֶה לְפִתְרוֹן הֶעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶם: 40:6 — זעפים.: עֲצֵבִים כְּמוֹ סַר וְזָעֵף (מלכים א כ’), זַעַף ה’ אֶשָּׂא (מיכה ז’): 40:10 — שריגם.: זְמוֹרוֹת אֲרוּכוֹת, שֶׁקּוֹרִין ווידי”ץ בְּלַעַז: 40:10 — והוא כפרחת.: דּוֹמֶה לְפוֹרַחַת וְהִיא כְפוֹרַחַת – נִדְמָה לִי בַּחֲלוֹמִי כְאִלּוּ הִיא פוֹרַחַת, וְאַחַר הַפֶּרַח עָלְתָה נִצָּה, וְנַעֲשׂוּ סְמָדַר, אשפנ”יר בְּלַעַז, וְאַחַר כָּךְ הִבְשִׁילוּ, וְהִיא כַּד אַפְרַחַת אַפֵּקַת לַבְלְבִין עַ”כַּ תַּרְגּוּם שֶׁל פּוֹרַחַת נֵץ גָּדוֹל מִפֶּרַח כְּדִכְתִיב וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה (ישעיהו י”ח), וּכְתִיב וַיֹּצֵא פֶרַח, וַהֲדַר וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר י”ז): 40:11 — ואשחט.: כְּתַרְגּוּמוֹ וַעֲצָרִית, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: 40:12 — שלשת ימים הם.: סִימָן הֵם לְךָ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה הַרְבֵּה (חולין צ”ב): 40:13 — ישא פרעה את ראשך.: לְ’ חֶשְׁבּוֹן, כְּשֶׁיִּפְקֹד שְׁאָר עֲבָדָיו לְשָׁרֵת לְפָנָיו בַּסְּעוּדָה, יִמְנֶה אוֹתְךָ עִמָּהֶם: 40:13 — כנך.: בָּסִיס שֶׁלְּךָ וּמוֹשָׁבְךָ: 40:14 — כי אם זכרתני אתך.: אֲשֶׁר אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, מֵאַחַר שֶׁיִּיטַב לְךָ כְּפִתְרוֹנִי: 40:14 — ועשית נא עמדי חסד.: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: 40:16 — סלי חורי.: סַלִּים שֶׁל נְצָרִים קְלוּפִים חוֹרִין חוֹרִין, וּבִמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ הַרְבֵּה, וְדֶרֶךְ מוֹכְרֵי פַת כִּסָּנִין, שֶׁקּוֹרִין אובל”יש בְּלַעַז, לְתִתָּם בְּאוֹתָם סַלִּים: 40:20 — יום הלדת את פרעה.: יוֹם לֵידָתוֹ, וְקוֹרִין לוֹ יוֹם גֵּינוּסְיָא. וּלְשׁוֹן הֻלֶּדֶת, לְפִי שֶׁאֵין הַוָּלָד נוֹצָר אֶלָּא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁהַחַיָּה מְיַלֶּדֶת אֶת הָאִשָּׁה, וְעַל כֵּן הַחַיָּה נִקְרֵאת מְיַלֶּדֶת, וְכֵן וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ (יחזקאל ט”ז) וְכֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע (ויקרא י”ג), שֶׁכִּבּוּסוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים: 40:20 — וישא את ראש וגו’.: מְנָאָם עִם שְׁאָר עֲבָדָיו, שֶׁהָיָה מוֹנֶה הַמְּשָׁרְתִים שֶׁיְּשָׁרְתוּ לוֹ בִּסְעוּדָתוֹ וְזָכַר אֶת אֵלּוּ בְתוֹכָם, כְּמוֹ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ (במדבר א’), לְשׁוֹן מִנְיָן: 40:23 — ולא זכר שר המשקים.: בּוֹ בַיּוֹם: 40:23 — וישכחהו.: לְאַחַר מִכָּאן. מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בוֹ יוֹסֵף לְזָכְרוֹ, הֻזְקַק לִהְיוֹת אָסוּר שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה’ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהילים מ’) – וְלֹא בָטַח עַל מִצְרִים, הַקְּרוּיִים רַהַב: 41:1 — ויהי מקץ.: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא: 41:1 — על היאר.: כָּל שְׁאָר נְהָרוֹת אֵינָם קְרוּיִין יְאוֹרִים חוּץ מִנִּילוּס, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָאָרֶץ עֲשׂוּיִם יְאוֹרִים יְאוֹרִים בִּידֵי אָדָם וְנִילוּס עוֹלֶה בְּתוֹכָם וּמַשְׁקֶה אוֹתָם, לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין בְּמִצְרַיִם תָּדִיר כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת: 41:2 — יפות מראה.: סִימָן הוּא לִימֵי שֹׂבַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִרְאוֹת יָפוֹת זוֹ לָזוֹ, שֶׁאֵין עֵין בְּרִיָּה צָרָה בַחֲבֶרְתָּהּ: 41:2 — באחו.: בָּאֲגַם, מריש”ק בְּלַעַז, כְּמוֹ יִשְׂגֶּא אָחוּ (איוב ח’): 41:3 — ודקות בשר.: טינב”ש בְּלַעַז, לְשׁוֹן דַּק: 41:4 — ותאכלנה.: סִימָן שֶׁתְּהֵא כָל שִׂמְחַת הַשָּׂבָע נִשְׁכַּחַת בִּימֵי הָרָעָב: 41:5 — בקנה אחת.: טוד”ל בְּלַעַז: 41:5 — בריאות.: שיינ”ש בְּלַעַז: 41:6 — ושדופת.: הלייא”ש בְּלַעַז, שְׁקִיפָן קִדּוּם, חֲבוּטוֹת, לְשׁוֹן מַשְׁקוֹף הֶחָבוּט תָּמִיד עַל יְדֵי הַדֶּלֶת הַמַּכָּה עָלָיו: 41:6 — קדים.: רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁקּוֹרִין בי”סא בְּלַעַז: 41:7 — הבריאות.: שיינ”ש בְּלַעַז: 41:7 — והנה חלום.: וְהִנֵּה נִשְׁלַם חֲלוֹם שָׁלֵם לְפָנָיו וְהֻצְרַךְ לְפוֹתְרִים: 41:8 — ותפעם רוחו.: וּמִטַּרְפָּא רוּחֵיהּ, מְקַשְׁקֶשֶׁת בְּתוֹכוֹ כְּפַעֲמוֹן; וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר אוֹמֵר, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב’), לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי פְעִימוֹת, שִׁכְחַת הַחֲלוֹם וְהַעֲלָמַת פִּתְרוֹנוֹ (בראשית רבה): 41:8 — חרטמי.: הַנֵּחָרִים בְּטִימֵי מֵתִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִין בַּעֲצָמוֹת. טִימֵי הֵן עֲצָמוֹת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַמִּשְׁנָה בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא טִימַיָּא (אהלות פי”ז), מָלֵא עֲצָמוֹת: 41:8 — ואין פותר אותם לפרעה.: פּוֹתְרִים הָיוּ אוֹתָם, אֲבָל לֹא לְפַרְעֹה, שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָן נִכְנָס בְּאָזְנָיו, וְלֹא הָיָה לוֹ קוֹרַת רוּחַ בְּפִתְרוֹנָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד וְשֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר (בראשית רבה): 41:11 — איש כפתרון חלמו.: חֲלוֹם הָרָאוּי לַפִּתְרוֹן שֶׁנִּפְתַּר לָנוּ וְדוֹמֶה לוֹ: 41:12 — נער עברי עבד.: אֲרוּרִים הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין טוֹבָתָם שְׁלֵמָה, מַזְכִּירוֹ בִּלְשׁוֹן בִּזָּיוֹן: 41:12 — נער.: שׁוֹטֶה וְאֵין רָאוּי לִגְדֻלָּה: 41:12 — עברי.: אֲפִלּוּ לְשׁוֹנֵנוּ אֵינוֹ מַכִּיר: 41:12 — עבד.: וְכָתוּב בְּנִמּוּסֵי מִצְרַיִם שֶׁאֵין עֶבֶד מוֹלֵךְ וְלֹא לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שָׂרִים: 41:12 — איש כחלמו.: לְפִי הַחֲלוֹם וְקָרוֹב לְעִנְיָנוֹ: 41:13 — השיב על כני.: פַּרְעֹה, הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו; הֲרֵי מִקְרָא קְצַר לָשׁוֹן, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הֵשִׁיב, לְפִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ; מִי הֵשִׁיב? מִי שֶׁבְּיָדוֹ לְהָשִׁיב, וְהוּא פַּרְעֹה; וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל מִקְרָאוֹת קְצָרִים, עַל מִי שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת הֵם סוֹתְמִים אֶת הַדָּבָר:
מלבי”ם
40:5 — ויחלמו. כבר אמרנו שלפי שורת הדין היה ראוי ששר המשקים יענש ושר האופים יצא לחפשי, אמנם בעבדיהם שהם המשקה והאופה שמסתמא ישבו גם הם בבית הסוהר שהם החוטאים לאדוניהם, היה ראוי שהמשקה יצא חפשי והאופה יתלה, וא”כ החלום שחלמו שפתרונו הוא ששר המשקים יושב על כנו ושר האופים יתלה, דין זה היה נכון במשפט העבדים שלהם שהם המשקה והאופה, לא במשפט השרים שהם שר המשקים ושר האופים, וז”ש ויחלמו חלום שניהם איש חלמו, ר”ל שכ”א חלם לו חלומו הראוי, ששר המשקים חלם לו ענבים ויין, ושר האופים חלם לו ממעשה אופה כ”א מאומנתו, וכן ר”ל שהיה החלום הראוי לו באשר הוא שר המשקים ושר האופים לא באשר הוא משקה ואופה, כי לזה חלם שנותן הכוס על כף פרעה וזה חלם לו סלי חורי שזה ישא השר לא העבד אשר תחתיו, אבל איש כפתרון חלמו, אם נעריך את כל איש מהם לפי הפתרון מבואר שלא יצדק הפתרון על השרים, רק על המשקה והאופה שהם העבדים שהם ג”כ היו אסורים בבית הסהר, ועליהם היה פתרון זה צודק לפי הדין, ומזה מבואר שפרעה דן אח”כ את השרים לפי המשפט הראוי לעבדיהם, כי באשר נכנסו בערבות בעד עבדיהם, פקד עליהם את עון עבדיהם וזה דבר חדש ומתמיה: 40:7 — וישאל את סריסי פרעה. כבר אמר החוקר שהשר והעבד כשיהיו שניהם גרים בארץ נכריה או נתונים בשביה, יאהבו זל”ז כאלו הם אנשים שוים. וז”ש שהגם שהם סריסי פרעה ושרים גדולים, מצד שהם אתו במשמר בית אדניו, מצא את לבו לשאל אותם מדוע פניכם רעים היום, ר”ל שלא יפלא בעיני מדוע פניכם רעים אחר שאתם אסורים במשמר רק הפליאה מה יום מיומים: 40:8 — הלוא לאלהים פתרנים. ר”ל אחר שהחלום הוא הודעת גזרה מן השמים, א”א שיודיע אתכם גזרתו ולא הכין את הפותר, שא”כ ההודעה הוא לבטלה, ובמד’ הלוא לאלהים פתרונים תלה הגדולה בבעליו, ר”ל שהחלום אינו מפאת המערכת או כח המדמה, רק הוא השפעה מה’, וכן ישפיע עלי הודעה שאוכל לאמר לכם הפתרון: 40:9 — בחלומי והנה גפן לפני. הבדל חלום שר המשקים והאופים ופתרונם הוא באופן זה, כי הנה משפט הזה של שרים הגדולים האלה בודאי הובא לפני השופטים הגדולים יודעי דת ודין, והם עיינו בו כל השנה ובודאי שפטו כהלכה שחטא שר המשקים גדול מן חטא שר האופים, וכפי מה שכתבנו למעלה, ועד עתה היה הדבר עומד ששר האופים יצא זכאי בדינו ושר המשקים יתלה, אולם באותם שלשה ימים שנמשך מן פתרון יוסף עד יום הולדת את פרעה, שהובא הדבר לפני המלך ויועציו, נשתנה הדבר שלא ישפטו לפי משפט השרים בעצמם רק לפי משפט עבדיהם שהם היו ערבים בעדם, שחטא האופה היה גדול מחטא המשקה, שע”כ יצא המשפט ששר האופים יתלה ושר המשקים יושב על כנו, וזה בעצמו הראו להם בחלום, ששר המשקים ראה בחלומו והנה גפן לפניו, שעד עתה לא היה לו אף ענבים וכ”ש יין, רק גפן בוקק ואין יבול בגפנים, ר”ל שלא היה מוכן שישוב אל כנו להיות לו ענבים ויין חמר, [משא”כ לשר האופים הראו שיש לו שלשה סלי חורי ובסל העליון מכל מאכל פרעה מעשה אופה שפתו אפויה ומוכן לשרת את המלך כבתחלה] כי כן עמד משפטם עד עתה: 40:10 — ובגפן. וראה בחלומו שפתאום צמחו בגפן בוקק שלשה שריגם, שתיכף פרחו, וגם ראו כי כפרחת עלתה נצה, ר”ל שתיכף בעת שפרחו נצו ג”כ [כי הנץ הוא אחר הפרח], ותיכף הבשילו אשכלתיה ענבים, ואז ראה שנמצא בידו כוס פרעה, וששחט לתוכו את הענבים וכל זה נעשה כרגע בעת החזיון: 40:12 — ויאמר יוסף. פתר לו ששלשת השריגים מורים על שלשת ימים, שעד עתה היה לך גפן בוקק, ר”ל שמשפטך היה שתמות, רק שבשלשת ימים אלה ישתנה דינך, שגפן בוקק גפנך פרי ישוה לו לתת היין אל כוס פרעה. וז”ש, 40:13 — בעוד שלשת ימים. ישתנה דינך לטובה בשלשה ענינים. א] עד עתה היה משפטך לתליה, ועתה ישא ראשך וימחל עונך. ב] ולא זאת לבד, כי והשיבך על כנך, היינו לביתך ולאחוזתך, שעד עתה הרוגי מלך נכסיהם למלך. ג] ולא זאת, כי גם ונתת כוס פרעה בידו כאלו לא נמצא בך חטא כלל מעולם, וע”ז היה מורה הפריחה והנצה והענבים, שבאו תכופים זאח”ז שנמחל לו אחת אחת כמשפט. אמנם אמר אליו בל תדמה שבאמת אתה זך מפשע ותצא זכאי עפ”י המשפט והדין, לא כן הוא, שבאמת הדבר עומד כמשפט הראשון, שלפי משפט השופטים הלא שפטו אותך משפט מות, כי אתה חייב מיתה מצד אשר היית משקהו, ופשעת בדבר שלא השגחת להסיר זבובי מות מכוס המלך, וזה המחייב שלא תנקה במשפטך, רק מה שתצא זכאי הוא כדי שעל ידך אצא גם אני לחפשי, שאני אסור פה בחנם בלא פשע. ועז”א, 40:14 — כי אם זכרתני אתך. וכדי שאצא אני לחפשי על ידך ישתנה דינך עתה ממות לחיים, [ועז”א מלת כי אם, היינו שרק בעבור זה תצא חפשי], ובאר לו שאתה מחויב להוציא אותי מן הבור משלשה טעמים. א] מצד החיוב אחר שעל ידי תצא אתה לחפשי ותעלה לגדולה, שזה יסובב ע”י פתרוני, א”כ אתה מחויב לשלם לי טובה תחת טובה, ועז”א זכרתני אתך כאשר ייטב לך, מלת אתך מורה שיש לי חלק בזה במה שייטב לך, וצריך אתה לזכור אותי כשותף בטובה זאת. ב] שגם אם לא היית חייב לי תשלומי גמול ראוי שתעשה זה מצד החסד, ועז”א ועשית נא עמדי חסד. ג] שאם היה זה דבר קשה תוכל לאמר שאינך רוצה לטרוח בזה, אבל הלא תוכל לפעול זאת בדבור קל, שאם רק והזכרתני אל פרעה אם רק תזכיר לפניו שאחד יושב בבית הסוהר בלא פשע בזה תוציאני מן הבית הזה: 40:15 — כי גנב וגו’. באר הדבר איך בדבור קל אל פרעה יוציאהו לחפשי, כי אין לאדוני שום זכות לכלוא אותי פה בבית הסהר, שזה לא יוכל לעשות רק אם אני עבד באמת, שאז יכול האדון לעשות עם עבדו מה שרוצה, וזה אינו אמת, כי גנב גנבתי מארץ העברים, ואיני עבד באמת, וכן אין לו כח לעצור אותי בבית האסורים, ע”י שחטאתי איזה חטא שמגיע לי מאסר דרך עונש, עז”א וגם פה לא עשיתי מאומה, והביא ראיה שלא חטא מאומה באשת אדוניו, כי שמו אתי בבור, שאם הייתי חוטא באשתו באמת הלא היה הורג אותי בדין, וממה ששם אותי בבור מבואר שיודע שאתי הצדק ולא עשה זה רק לחפות על אשתו כנ”ל: 40:16 — אף אני בחלומי. חלום שר האופים היה בהפך מחלום שר המשקים, שהוא חלם שראה שלשה סלי חורי על ראשו, ובסל העליון היה מכל מאכל פרעה, וכבר היה מעשה אופה שהיה עד עתה פתו אפויה ומזומן לעלות על שלחן המלך, לא כשר המשקים שראה גפן בוקק כי משפטו עמד עד היום שיצא נקי וישוב על כנו, רק עתה בא עוף השמים והוא אכל אותם תחת שיאכל המלך. וע”ז פתר לו יוסף, 40:18 — ששלשת הסלים מורים ג”כ שלשת ימים. ושהראו לו שהגם שעד עתה היה מוכן לשוב על כנו באלה השלשה ימים ישתנה דינו לרעה, וישא פרעה את ראשך מעליך, ר”ל עד עתה היה ראשך בחשיבות ועתה ישאנו מעליך ותלה אותך על עץ: 40:20 — ויהי ביום השלישי. עתה יספר איך נעשה השנוי הזה ואיך הפכו ללענה משפט, והלא כפי המשפט והצדק היה ראוי שיקיים המלך משפט השופטים ששפטו עד עתה, ששר האופים זכאי בדינו ושר המשקים חטא ואשם, אמר כי פרעה עשה משתה לכל עבדיו, והוא כי אצל מלכי בית פרעה וכן אצל רוב מלכי קדם, השרים היה דינם שוה עם העבדים ונקראים בשם עבדי המלך, כי מן עבדיו היה בוחר את השרים שרי מלכותו, והגם שעלו למדרגת שרים לא יצאו גם ממעמדם הקודם שהיו עבדי המלך, וכשהיה מזמין את שרי המלך היו הם מיועדים לבדם בתור שרים, וכשהיה מזמין את עבדיו היו הם מיועדים עם יתר עבדיו ומשרתיו בתואר עבדים, ואם היה פרעה עושה משתה זאת אל שרי המלך והיו גם הם נקראים לפני המלך בתואר שרים, היה משקיף על משפטם לפי מדרגתם שהם שרים שאין עליהם לאפות את הפת בעצמם, ממילא היה יוצא המשפט ששר האופים לא חטא כלל, כי הוא לא השחית צרור בלחמו, ושר המשקים חטא במה שלא בדק הכוס, אבל אחר שפרעה עשה משתה זאת אל עבדיו, נקראו לפני המלך בתואר עבדים, ולפ”ז דינם שוה עם עבדיהם שהם המשקה והאופה, שהאופה היה חייב מיתה, וה”ה שר האופים שהוא ערב בעדו. וז”ש ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו, לא אל שריו ביחוד, ועי”כ וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו, ונפקדו בתואר עבדים לא בתואר שרים. וזה היה הסבה, כי, 40:21 — וישב את שר המשקים על משקהו. כי נפקד לטוב שבאותה סעודה יתן את הכוס על כף פרעה, ואת שר האופים תלה. ובכ”ז אל תחשוב שהיה זה דבר הרגיל, שבאמת היה הפך היושר והצדק, רק כאשר פתר להם יוסף, שזה גרם פתרון יוסף, שע”י פתרונו סבב ה’ שיהיה כדבר הזה כדי שיעלה יוסף לגדולה. וע”ז אמר במדרש אירע לזה מה שנאמר לו ולזה מה שנאמר לו, ר”ל שלא היה עפ”י משפט רק מצד שכן נאמר לו מפי יוסף: 40:23 — ולא זכר שר המשקים. במדרש כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, קושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א”ל הקב”ה את שכחו ואני לא אשכחהו, הה”ד ולא זכר שר המשקים, ד”א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, כבר הבדלתי (ישעיה סימן י”ז) בין שכח ובין לא זכר, שלא זכר מורה על פעולת הזכירה ע”י איזה פעל, וידוע שהפעלים ישמשו לפעמים על הויית הפעל ולפעמים על קיום הפעל, כמו יהי רקיע הויית הפעל, כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם קיום הפעל, ובפי’ הראשון מפרש ולא זכר על קיום הפעל שלא נתקיים בזכרונו ע”י ה’ שא”ל את שכחו, ר”ל שצוה שיצא מזכרונו כדי שאני לא אשכחהו, שעי”כ נתארך עד שחלם פרעה ועלה לגדולה, ובפי’ הב’ מפרש ולא זכר על התחלת הזכירה שלא רצה לזכרו כלל. ובמד’ ששכחו יען שבטח יוסף עליו והראה לו ה’ כי כל האדם כוזב, ועז”א ולא זכר שר המשקים, דייק שם שר המשקים שמיותר להורות אבל הקב”ה זכרו* והנה בס’ העקדה האריך בזה בענין החלומות ופתרונם, ותמצית דבריו כי פותרי חלומות פותרים בענינים החלקיים, וצריכים לדעת עניני החולם ופרטיו, למשל תכונת האיש מזגו וטבעו ועסקיו ובני ביתו והזמן וחברת האנשים שמתחבר עמהם וכדומה, אבל פתרוני יוסף ודניאל שהיו ברה”ק שמשיג הענינים הכוללים ויורד מן הכולל אל המיוחד ומן הסבה עד סוף המסובבים, ולכן לא היה צריך גם אל הגדת החלום כי ידעו מצד שרשו למעלה וסבתו, ובזה תבין מ”ש במד’ והנה גפן לפני אלו ישראל, ובגפן שלשה שריגים זה משה ואהרן ומרים, ר”ל שאחר שהכיר שהוא ענין כולל מבואר שלא היה דבר נוגע לשרים המיוחדים האלה בלבד רק לענין כולל, וגם זה רמזו בהחלום, ר”ל שהצלת שר המשקים ותלית שר האופים גרם גדולת יוסף, וגדולת יוסף היה סבה לשירד יעקב למצרים וזה היה סבה לשעבוד והשעבוד היה סבה לגאולה ע”י שלשה רועים, וזה רמז במ”ש ובגפן שלשה שריגים, ר”ל שזה יגרום שר המשקים, וזה רמז לו במ”ש כי אם זכרתני אתך שזה אחרית החלום ותכליתו, כי יוסף שהכיר את הכולל ידע סוף המסובבים. וכן יתר הדרושים שדרשו חז”ל בפרק גיד הנשה על פתרון חלום שר המשקים מיוסדים על קוטב זה, שר”ל שכל אלה הדברים מסובבים מחלומו, כי גם גאולת מצרים לא היה התכלית האחרון, רק התחלה לארבע גליות וגאולות עד הגאולה האחדונה באחרית הימים, וזה רמזו בחלום שר האופים שלשת סלי חורי ג’ מלכיות כמ”ש במד’, ור”ל שע”י שנתלה ונתגדל יוסף נסתובב כל הנ”ל, ובאשר ראה יוסף שהמסובבים הטובים נרמזו בחלום שר המשקים והמסובבים הרעים בחלום שר האופים, אמר אתה בשרתני בשורה רעה וכו’ כמ”ש במדרש:: 41:1 — ופרעה חלם. סדר הלשון תמיד להקדים את הפעל אל השם והיל”ל ויחלום פרעה, וקדימת השם מורה איזה דיוק בהשם, ר”ל חלום השרים לא הועיל לו מאומה, אבל עתה פרעה חולם בעצמו וזה הועיל לו, ובמדרש אומר וכי כל העולם אינם חולמים אלא חלום של מלך של כל העולם הוא, כוונו בקושיתם אל מה שמקדים השם שמשמע רק פרעה חולם לא זולתו, ומשיב שמודיע שלכן לא יכלו החרטומים לפתרו כי הם פתרוהו על עניני פרעה מצד שהוא איש פרטי, והאמת שחלם המלך יהיה מצד שהוא חללי, שעז”א ופרעה חולם, וחלומו הוא בעניני הכלל כולו: 41:2 — והנה מן היא רעלת. יען שהמצריים היו מאמינים בהנילוס שיש בו כח אלהות, וכן היו מאמינים בכח שור והיו עובדים להפרה, כי השובע והתבואה בא מן הנילוס ורב תבואות בכח שור, לכן הראו לו הפרות הטובות המורות על השובע עולות מן היאר. ומ”ש, 41:3 — והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן. היינו שלא יהיה הפסק בין שנת השובע להרעב, ואמר עולות אחריהן מן היאר. שעל ידי יובש היאור יהיה הרעב, ומ”ש ותעמדנה אצל הפרות, כי תחלה בארץ מצרים היה לחם, ומ”ש ותאכלנה הפרות, כי אח”כ אכל הרעב את השובע ותרעב כל ארץ מצרים ללחם: 41:5 — ויישן ויחלם שנית. החלום השני היה פתרון של החלום הראשון, שהפרות מורות החרישה והזריעה והשבלים מורים על התכלית שהיא הקצירה, והפתרון מבואר יותר, והיה פה חמשה ענינים שבעבורם ראוי שיתקיים החלום. א] שהיה חלום שנשנה, הפרות והשבלים, ב] היה חלום שנפתר בתוך חלום, כי השבלים פתרון הפרות, וזה מורה על קיום החלום כמ”ש חז”ל, ג] וייקץ פרעה והנה חלם, שלא הרגיש שהוא חלום עד אחר שהקיץ, כי תחלה נדמה לו שהו רואה הכל בהקיץ כי היה חלום מסודר: 41:8 — ויהי. ד] שהיה החלום בבקר, שחלום של שחרית מתקיים כמ”ש חז”ל. ה] ותפעם רוחו, שנתרגש מאד מן החלום, וזה מורה הוא חלום אמתי כמ”ש בס’ החלומות, ויקרא את כל חרטמי מצרים היודעים בכשוף ובתולדות, ואת כל חכמיה באצטגנינות, ויספר פרעה להם את חלמו, שבאמת היה חלום אחד כמו שיתבאר, והחרטומים חשבו שהם שני חלומות, ועז”א א] ואין פותר אותם. ב] שהיה חלום של מלכות שהוא חלום כולל על כל המדינה כנ”ל על ופרעה חולם, והם לא פתרהו לפרעה, ר”ל שיהיה חלום מלכות, רק פתרו על ענינים פרטיים, כמו שבע בנות אחת מוליד כמ”ש חז”ל: 41:9 — וידבר שר המשקים. הנה רצה לברר לפרעה שיסף פותר החלום ברוח אלהים אשר בקרבו לא לפי הסברא בכח המשער שבו יפתרו כל פותרי חלומות, וכבר בארנו שמצד המשפט היה ראוי ששר המשקים יענש ושר האופים יצא לחירות, ובזה נתברר שיוסף לא פתר החלום לפי כח המשער והסברא, שאז הלא הסברא היתה נותנת בהפך, ששר המשקים יתלה ושר האופים ינצל, כי עקר קצף פרעה היה על שר המשקים ושר האופים נתן למאסר כטפל לשר המשקים, ויען שמזה נודע גדולת יוסף שלא פתר בכח המשער רק ברוח אלהים הוצרך שר המשקים להגיד זאת לפרעה, והוכרח להציע לפניו שהוא היה עקר החוטא לא שר האופים, עז”א את חטאי אני מזכיר היום. ר”ל אני מוכרח להזכיר היום שאני הייתי עקר החוטא לא שר האופים, כי, 41:10 — פרעה קצף על עבדיו. שאם היה קצף פרעה על עבדינו שהם המשקה והאופה היה ז הנכון שהאופה היה חוטא יותר מן המשקה, אבל הלא פרעה קצף על עבדיו שהם השרים, ובזה הלא שר האופים לא חטא כלל, רק אני לבדי הייתי החוטא, ויתן אתי במשמר בית שר הטבחים, א”כ עקר נתינה למשמר היה אותי כי רק אני נתחייבתי להאסר במשמר לא שר האופים, אך ע”י ששם אותי במשמר וע”י הקצף שיצא מן המלך עלי נתנו גם אותו במשמר מתוך כעס המלך, ועז”א אתי ואת שר האפים, ע”י שנתנו אותי ניתן גם הוא במקרה, ולפ”ז הייי אני החייב במשפט והוא הזכאי, ומזה מבואר שלא פתר החלום לפי האומדנא והסברא, כי הסברא היה בהפך: 41:11 — ונחלמה. גם אין לומר שידע מן החלומות בעצמם מי שיהרג ומי שינצל, עז”א ונחלמה חלום וגו’ אני והוא, שהיה החלום דומה בכל צד עד שנדמה כחלום אחד, שאני ראיתי גפן ושלשה שריגים והוא ראה שלשה סלי חורי ומעשה אופה, איש כאומנותו ומהיכן ידע שזה מורה טוב וזה רע, [כי הוא לא הבין דקות ההבדל שהיה בין החלומות, וע”כ חמה גם ע”ז במה הבדיל יוסף בין שני החלומות שהיו דומים], גם שלא לאמר שהבין הבדל של ב’ החלומות מצד הזמן, כי האצטגנינים יבדילו את החלומות לפי הכוכב והמזל ששולט במת החלום שלפיהו יפתרו את החלום לרעה או לטובה, עז”א שהיה בלילה אחד, ועוד ספר חדוש אחר מפתרונו של יוסף, במ”ש איש כפתרון חלמו חלמנו, שכל הפותרים יבקשו דמיונות רחוקים וחקוים זרים אל החלום, למשל רדיפת השונא אותו יחקה בחלום כאלו חיה רעה רודפת אותו, הנהר מורה שלום וכן קדרה וכדומה כמ”ש בברכות, אבל יוסף לא בקש שום משל ודמיון, רק שפתרונו הוא כפשטות החלום. לי פתר שאתן הכוס על כף פרעה ולו פתר שהעוף יאכל מעל ראשו, שכן חלם באמת כמו שפתר לו בלא שום משל ודמיון רחוק: 41:12 — ושם אתנו. בל תאמר כי יוסף היה מתהלך בעיר ונודע לו מאת נערי המלך משרתיו, שכן נכון הדבר מעם המלך שזה ינצל וזה יתלה, וכן פתר, עז”א שהיה שם אתנו כלוא בסהר, ולא תאמר שהוא איש זקן וכבר ראה ושמע הרבה מענינים כאלה, כי רוב שנים יודיעו חכמה. ועפ”ז הבין אחרית דבר משפטנו, עז”א שהוא נער, ואל תאמר שהוא בקי בנמוסי ארצנו וחקות משפטי המלך והבין זאת, עז”א עברי ואינו יודע נמוסי ארצנו, ואל תאמר שהוא בן חכמים בן שופטי ארץ ולמד זאת מאבותיו והבין שכן יחרץ המשפט, עז”א עבד לשר הטבחים, ובכ”ז ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו, ר”ל כי פותרי חלומות ישאלו וידרשו אחרי מזג החולם וטבעו, שיש הבדל לענין החלומות ממזג האדם, שמי שהאדומה גוברת עליו חלומותיו משונים ממי שגובר עליו הלבנה, אבל הוא לא דרש על מזג החולמים וטבעם רק ספרנו לו החלום ועפ”ז לבדו תר, ועז”א איש כחלמו פתר, כי יתר פותרי חלומות יפתרו בענין שהחלום נמשך אחרי האיש וטבעו, והוא פתר באופן שהאיש נמשך אחר חלומו, ועז”א איש כחלומו, לא שהחלום ימשך אחר האיש: 41:13 — ויהי. ובכ”ז כאשר פתר לנו כן היה, באופן שאותי השיב על כני, הוא השיב אותי על כני לא אתה, ואתו תלה, הוא תלה את שר האופים, כי כ”ז נעשה ע”י דבורו: