חיי יוסף

פסוקים

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃ וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהֹוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃ וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃

דמויות

מיקום

מצרים

אפיונים

אפיון - אישה עקרה | רחל: “אסף אלוקים את חרפתי” - סיום העקרות

מפרשים

רש”י

30:23 — אסף.: הִכְנִיסָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, וְכֵן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיהו ד’), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיתָה (שמות ט’), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד’), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיהו ס’) – לֹא יִטָּמֵן: 30:23 — חרפתי.: שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֱעֶלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְאַגָּדָה: כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאִשָּׁה בֵּן, אֵין לָהּ בְּמִי לִתְלוֹת סִרְחוֹנָהּ, מִשֶּׁיֵשׁ לָהּ בֵּן תּוֹלָה בוֹ: מִי שִׁבֵּר כְּלִי זֶה? בִּנְךָ. מִי אָכַל תְּאֵנִים אֵלּוּ? בִּנְךָ: 30:24 — יסף ה’ לי בן אחר.: יוֹדַעַת הָיְתָה בִנְבוּאָה שֶׁאֵין יַעֲקֹב עָתִיד לְהַעֲמִיד אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמְרָה יְהִי רָצוֹן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד יְהֵא מִמֶּנִּי, לְכָךְ לֹא נִתְפַּלְּלָה אֶלָּא עַל בֵּן אַחֵר: 30:25 — כאשר ילדה רחל את יוסף.: מִשֶּׁנּוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א’), אֵשׁ בְּלֹא לֶהָבָה אֵינוֹ שׁוֹלֵט לְמֵרָחוֹק, מִשֶּׁנּוֹלַד יוֹסֵף בָּטַח יַעֲקֹב בְּהַקָּבָּ”ה וְרָצָה לָשׁוּב: 30:26 — תנה את נשי וגו’.: אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת כִּי אִם בִּרְשׁוּת: 30:27 — נחשתי.: מְנַחֵשׁ הָיָה, נִסִּיתִי בְּנִחוּשׁ שֶׁלִּי שֶׁעַל יָדְךָ בָּאָה לִי בְרָכָה; כְּשֶׁבָּאתָ לְכָאן לֹא הָיוּ לִי בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ״ט:ו׳), אֶפְשַׁר יֵשׁ לוֹ בָנִים וְהוּא שׁוֹלֵחַ בִתּוֹ אֵצֶל הָרוֹעִים? עַכְשָׁיו הָיוּ לוֹ בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (שם ל”א): 30:28 — נקבה.: כְּתַרְגּוּמוֹ פָּרֵשׁ אַגְרָךְ: 30:29 — ואת אשר היה מקנך אתי.: אֶת חֶשְׁבּוֹן מִעוּט מִקְנְךָ שֶׁבָּא לְיָדִי מִתְּחִלָּה, כַּמָּה הָיוּ: 30:30 — לרגלי.: עִם רַגְלִי, בִּשְׁבִיל בִּיאַת רַגְלִי בָּאת אֶצְלְךָ הַבְּרָכָה, כְּמוֹ הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ (שמות י”א), לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח’) – הַבָּאִים עִמִּי: 30:30 — גם אנכי לביתי.: לְצֹרֶךְ בֵּיתִי; עַכְשָׁו אֵין עוֹשִׂין לְצָרְכִּי אֶלָּא בָּנַי וְצָרִיךְ אֲנִי לִהְיוֹת עוֹשֶׂה גַּם אֲנִי עִמָּהֶם לְסָמְכָן, וְזֶהוּ גַּם: 30:32 — נקד.: מְנֻמָּר בַּחֲבַרְבּוּרוֹת דַּקּוֹת כּמוֹ נְקֻדּוֹת, פיונטור”א בְּלַעַז: 30:32 — וטלוא.: לְשׁוֹן טְלָאִים – חֲבַרְבּוּרוֹת רְחָבוֹת: 30:32 — חום.: שָׁחוּם, דּוֹמֶה לְאָדֹם, רו”ש בְּלַעַז; לְשׁוֹן מִשְׁנָה שַׁחֲמָתִית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְעִנְיַן הַתְּבוּאָה: 30:32 — והיה שכרי.: אוֹתָן שֶׁיִּוָּלְדוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא נְקֻדִּים וּטְלוּאִים בָּעִזִּים וּשְׁחוּמִים בַּכְּשָׂבִים, יִהְיוּ שֶׁלִּי, וְאוֹתָן שֶׁיֶּשְׁנָן עַכְשָׁו, הַפְרֵשׁ מֵהֶם וְהַפְקִידֵם בְּיַד בָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי עַל הַנּוֹלָדִים מֵעַתָּה אֵלּוּ הָיוּ שָׁם מִתְּחִלָּה, וְעוֹד, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי, עַל יְדֵי הַזְּכָרִים שֶׁהֵן נְקֻדִּים וּטְלוּאִים תֵּלַדְנָה הַנְּקֵבוֹת דֻּגְמָתָן מִכָּאן וָאֵילָךְ: 30:33 — וענתה בי וגו’.: אִם תַּחְשְׁדֵנִי שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִשֶּׁלְּךָ כְּלוּם, תַּעֲנֶה בִי צִדְקָתִי כִּי תָבֹא צִדְקָתִי וְתָעִיד עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִמְצָא בְעֶדְרִי כִּי אִם נְקֻדִּים וּטְלוּאִים, וְכָל שֶׁתִּמְצָא בָהֶן שֶׁאֵינוֹ נָקֹד אוֹ טָלוּא אוֹ חוּם, בְּיָדוּעַ שֶׁגְּנַבְתִּיו לְךָ וּבִגְנֵבָה הוּא שָׁרוּי אֶצְלִי: 30:34 — הן.: לְ’ קַבָּלַת דְּבָרִים: 30:34 — לו יהי כדברך.: הַלְוַאי שֶׁתַּחְפֹּץ בְּכָךְ: 30:35 — ויסר.: לָבָן ביום ההוא: 30:35 — את התישים.: עִזִּים זְכָרִים: 30:35 — כל אשר לבן בו.: כָּל אֲשֶׁר הָיְתָה בוֹ חֲבַרְבּוּרִית לְבָנָה: 30:35 — ויתן.: לָבָן ביד בניו: 30:36 — הנותרות.: הָרְעוּעוֹת שֶׁבָּהֶן, הַחוֹלוֹת וְהָעֲקָרוֹת שֶׁאֵינָן אֶלָּא שִׁירַיִם, אוֹתָן מָסַר לוֹ: 30:37 — מקל לבנה.: עֵץ הוּא, וּשְׁמוֹ לִבְנֶה, כְּמָא דְתֵימָא תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד’), וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁקּוֹרִין טרינבל”א בְּלַעַ”ז, שֶׁהוּא לָבָן: 30:37 — לח.: כְּשֶׁהוּא רָטֹב: 30:37 — לוז.: וְעוֹד לָקַח מַקַּל לוּז, עֵץ שֶׁגְּדֵלִין בּוֹ אֱגוֹזִים דַּקִּים, קולדו”י בְּלַעַז: 30:37 — וערמון.: קשטני”יר בְּלַעַז: 30:37 — פצלות.: קִלּוּפִים קִלּוּפִים, שֶׁהָיָה עוֹשֵׂהוּ מְנֻמָּר: 30:37 — מחשוף הלבן.: גִּלּוּי לֹבֶן שֶׁל מַקֵּל, כְּשֶׁהָיָה קוֹלְפוֹ הָיָה נִרְאֶה וְנִגְלֶה לֹבֶן שֶׁלּוֹ בַּמָּקוֹם הַקָּלוּף: 30:38 — ויצג.: תַּרְגּוּמוֹ וְדָעִיץ, לְשׁוֹן תְּחִיבָה וּנְעִיצָה הוּא בִלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ, דָּץ בֵּיהּ מִידֵי, דָּצָהּ כְּמוֹ דְעָצָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּקַצֵּר אֶת לְשׁוֹנוֹ: 30:38 — ברהטים.: בִּמְרוּצוֹת הַמַּיִם, בַּבְּרֵכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ לְהַשְׁקוֹת שָׁם הַצֹּאן: 30:38 — אשר תבאן וגו’.: בָּרְהָטִים אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת שָׁם הִצִּיג הַמַּקְלוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן: 30:38 — ויחמנה.: הַבְּהֵמָה רוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְהִיא נִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ וְיוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בוֹ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אוֹמֵר, הַמַּיִם נַעֲשִׂין זֶרַע בִּמְעֵיהֶן וְלֹא הָיוּ צְרִיכוֹת לְזָכָר, וְזֶהוּ וַיֵּחַמְנָה וְגוֹ’ (בראשית רבה): 30:39 — אל המקלות.: אֶל מַרְאוֹת הַמַּקְלוֹת: 30:39 — עקדים.: מְשֻׁנִּים בִּמְקוֹם עֲקִידָתָם, הֵם קַרְסֻלֵּי יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם: 30:40 — והכשבים הפריד יעקב.: הַנּוֹלָדִים עֲקוּדִים נְקֻדִּים הִבְדִיל וְהִפְרִישׁ לְעַצְמָן וְעָשָׂה אוֹתָן עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ הָעֵדֶר הָעָקוּד לִפְנֵי הַצֹּאן, וּפְנֵי הַצֹּאן הַהוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם צוֹפוֹת אֲלֵיהֶם; וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד, שֶׁהָיוּ פְנֵי הַצֹּאן אֶל הָעֲקוּדִים, וְאֶל כָּל חוּם שֶׁמָּצָא בְּצֹאן לָבָן: 30:40 — וישת לו עדרים.: כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי: 30:41 — המקשרות.: כְּתַרְגּוּמוֹ הַבַּכִּירוֹת, וְאֵין לִי עֵד בַּמִּקְרָא; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל ב ט”ו), וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ (שם), אוֹתָן הַמִּתְקַשְּׁרוֹת יַחַד לְמַהֵר עִבּוּרָן: 30:42 — ובהעטיף.: לְשׁוֹן אִחוּר, כְּתַרְגּוּמוֹ וּבְלַקִּישׁוּת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיהו ג’), לְשׁוֹן עֲטִיפַת כְּסוּת, כְּלוֹמַר מִתְעַטְּפוֹת בְּעוֹרָן וְצַמְרָן וְאֵינָן מִתְאַוּוֹת לְהִתְיַחֵם עַ”יְ הַזְּכָרִים: 30:43 — צאן רבות.: פָּרוֹת וְרָבוֹת מִשְּׁאָר צֹאן: 30:43 — ושפחות ועבדים.: מוֹכֵר צֹאנוֹ בְדָמִים יְקָרִים וְלוֹקֵחַ לוֹ כָּל אֵלֶּה: 31:1 — עשה.: כָּנַס, כְּמוֹ וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק (שמואל א י”ד): 31:3 — שוב אל ארץ אבותיך.: וְשָׁם אהיה עמך, אֲבָל בְּעוֹדְךָ מְחֻבָּר לַטָּמֵא אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתִי עָלֶיךָ (בראשית רבה): 31:4 — ויקרא לרחל וללאה.: לְרָחֵל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְלֵאָה, שֶׁהִיא הָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִזְדַּוֵּג יַעֲקֹב עִם לָבָן, וְאַף בָּנֶיהָ שֶׁל לֵאָה מוֹדִים בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי בֹּעַז וּבֵית דִּינוֹ מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה אוֹמְרִים כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם וְגוֹ’ – הִקְדִּימוּ רָחֵל לְלֵאָה: 31:7 — עשרת מנים.: אֵין מוֹנִים פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה: 31:7 — מנים.: לְשׁוֹן סְכוּם, כְּלַל הַחֶשְׁבּוֹן וְהֵן עֲשִׂירִיּוֹת; לָמַדְנוּ שֶׁהֶחֱלִיף תְּנָאוֹ ק’ פְּעָמִים: 31:10 — והנה העתדים.: אַעַ”פִּ שֶׁהִבְדִּילָם לָבָן כֻּלָּם שֶׁלֹּא יִתְעַבְּרוּ הַצֹּאן דֻּגְמָתָן, הָיוּ הַמַּלְאָכִים מְבִיאִין אוֹתָן מֵעֵדֶר הַמָּסוּר בְּיַד בְּנֵי לָבָן לָעֵדֶר שֶׁבְּיַד יַעֲקֹב (בראשית רבה): 31:10 — וברדים.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּפַצִּיחִין, פייש”יר בְּלַעַ”ז, חוּט שֶׁל לָבָן מַקִּיף אֶת גּוּפוֹ סָבִיב, חֲבַרְבּוּרוֹת שֶׁלּוֹ פְתוּחָה וּמְפֻלֶּשֶׁת מִזּוֹ אֶל זוֹ; וְאֵין לְהָבִיא עֵד מִן הַמִּקְרָא: 31:13 — האל בית אל.: כְּמוֹ אֵל בֵּית אֵל, הַהֵ”א יְתֵרָה, וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן (במדבר ל”ד): 31:13 — משחת שם.: לְ’ רִבּוּי וּגְדֻלָּה כְּשֶׁנִּמְשָׁח לַמַּלְכוּת, כָּךְ וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ – לִהְיוֹת מְשׁוּחָה לְמִזְבֵּחַ: 31:13 — אשר נדרת לי.: וְצָרִיךְ אַתָּה לְשַׁלְּמוֹ, שֶׁאָמַרְתָּ יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, שֶׁתַּקְרִיב שָׁם קָרְבָּנוֹת: 31:14 — העוד לנו.: לָמָּה נְעַכֵּב עַל יָדְךָ מִלָּשׁוּב? כְּלוּם אָנוּ מְיַחֲלוֹת לִירַשׁ מִנִּכְסֵי אָבִינוּ כְּלוּם בֵּין הַזְּכָרִים: 31:15 — הלא נכריות נחשבנו לו.: אֲפִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָתֵת נְדוּנְיָה לִבְנוֹתָיו – בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין – נָהַג עִמָּנוּ כְּנָכְרִיּוֹת, כִּי מְכָרָנוּ לְךָ בִּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה: 31:15 — את כספנו.: שֶׁעִכֵּב דְּמֵי שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ: 31:16 — כי כל העשר.: כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא; כְּלוֹמַר, מִשֶּׁל אָבִינוּ אֵין לָנוּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁהִצִּיל הַקָּבָּ”ה מֵאָבִינוּ שֶׁלָּנוּ הוּא: 31:16 — הציל.: לְשׁוֹן הִפְרִישׁ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הַצָּלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, שֶׁמַּפְרִישׁוֹ מִן הָרָעָה וּמִן הָאוֹיֵב: 31:17 — את בניו ואת נשיו.: הִקְדִּים זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, וְעֵשָׂו הִקְדִּים נְקֵבוֹת לִזְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְגוֹמֵר: 31:18 — מקנה קנינו.: מַה שֶּׁקָּנָה מִצֹּאנוֹ, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּגְמַלִּים וַחֲמוֹרִים: 31:19 — לגזוז את צאנו.: שֶׁנָּתַן בְּיַד בָּנָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב: 31:19 — ותגנב רחל את התרפים.: לְהַפְרִישׁ אֶת אָבִיהָ מֵעֲ”זָ נִתְכַּוְּנָה (בראשית רבה): 31:22 — ביום השלישי.: שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָיָה בֵינֵיהֶם: 31:23 — את אחיו.: קְרוֹבָיו: 31:23 — דרך שבעת ימים.: כָּל אוֹתָן ג’ יָמִים שֶׁהָלַךְ הַמַּגִּיד לְהַגִּיד לְלָבָן הָלַךְ יַעֲקֹב לְדַרְכּוֹ, נִמְצָא, יַעֲקֹב רָחוֹק מִלָּבָן שִׁשָּׁה יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי הִשִּׂיגוֹ לָבָן. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָלַךְ יַעֲקֹב בְּשִׁבְעָה יָמִים הָלַךְ לָבָן בְּיוֹם אֶחָד (שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא נֶאֱמַר וַיִרְדֹּף אַחֲרָיו שִׁבְעַת יָמִים): 31:24 — מטוב עד רע.: כָּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים (יבמות ק”ג): 31:26 — כשביות חרב.: כָּל חַיִל הַבָּא לַמִּלְחָמָה קָרוּי חֶרֶב: 31:27 — ותגנב אתי.: גָּנַבְתָּ אֶת דַּעְתִּי: 31:29 — יש לאל ידי.: יֵשׁ כֹּחַ וְחַיִל בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רַע, וְכָל אֵל שֶׁהוּא לְ’ קֹדֶש עַל שֵׁם עִזּוּז וְרֹב אוֹנִים הוּא: 31:30 — נכספתה.: חָמַדְתָּ, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהילים פ”ד), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב י”ד): 31:31 — כי יראתי וגו’.: הֱשִׁיבוֹ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁאָמַר לוֹ, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי וְגוֹ’: 31:32 — לא יחיה.: וּמֵאוֹתָהּ קְלָלָה מֵתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ (בראשית רבה) 31:32 — מה עמדי.: מִשֶּׁלְּךָ: 31:33 — באהל יעקב.: הוּא אֹהֶל רָחֵל, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב תָּדִיר אֶצְלָהּ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב וּבְכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר אֵשֶׁת יַעֲקֹב: 31:33 — ויבא באהל רחל.: כְּשֶׁיָּצָא מֵאֹהֶל לֵאָה חָזַר לוֹ לְאֹהֶל רָחֵל קֹדֶם שֶׁיְּחַפֵּשׂ בְּאֹהֶל הָאֲמָהוֹת, וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁהָיָה מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מַשְׁמְשָׁנִית: 31:34 — בכר הגמל.: לְשׁוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא, וְהִיא מַרְדַּעַת הָעֲשׂוּיָה כְּמִין כַּר; וּבְעֵרוּבִין (דף ט”ז) שָׁנִינוּ הִקִּיפוּהָ בַּעֲבִיטִין, וְהֵן עֲבִיטֵי גְמַלִּים, בשט”ו בְּלַעַז: 31:36 — דלקת.: רָדַפְתָּ, כְּמוֹ עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד’), וּכְמוֹ מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים (שמואל א י”ז): 31:37 — ויוכיחו.: וִיבָרְרוּ עִם מִי הַדִּין, אפרובי”ר בְּלַעַז: 31:38 — לא שכלו.: לֹא הִפִּילוּ עִבּוּרָם, כְּמוֹ רֶחֶם מַשְׁכִּיל (הושע ט’), תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כ”א): 31:38 — ואילי צאנך.: מִכָּאן אָמְרוּ אַיִל בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי אַיִל, שֶׁאִם לֹא כֵן, מַה שִּׁבְחוֹ? אֵלִים לֹא אָכַל, אֲבָל כְּבָשִׂים אָכַל, אִם כֵּן גַּזְלָן הוּא (בבא קמא ס”ה): 31:39 — טרפה.: עַל יְדֵי אֲרִי וּזְאֵב: 31:39 — אנכי אחטנה.: לְשׁוֹן קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ’), אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים (מלכים א א’) – חֲסֵרִים, אָנֹכִי אַחְסְרֶנָּה, אִם חָסְרָה חָסְרָה לִי, שֶׁמִּיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה: 31:39 — (אנכי אחטנה תַּרְגּוּמוֹ דַּהַוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא, שֶׁהָיְתָה נִפְקֶדֶת וּמְחֻסֶּרֶת, כְּמוֹ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר ל”א), תַּרְגּוּמוֹ לָא שְׁגָא): 31:39 — גנבתי יום וגנבתי לילה.: גְנוּבַת יוֹם אוֹ גְנוּבַת לַיְלָה, הַכֹּל שִׁלַּמְתִּי: 31:39 — גנבתי.: כְּמוֹ רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת (איכה א’), מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיהו א’) אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ (הושע י’): 31:40 — אכלני חרב.: לְשׁוֹן אֵשׁ אֹכְלָה: 31:40 — וקרח.: כְּמוֹ מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ (תהילים קמ”ז), תַּרְגּוּמוֹ גְּלִידָא: 31:40 — שנתי.: לְשׁוֹן שֵׁנָה: 31:41 — ותחלף את משכרתי.: הָיִיתָ מְשַׁנֶּה תְּנַאי שֶׁבֵּינֵינוּ, מִנָּקֹד לְטָלוּא, וּמֵעֲקוּדִים לִבְרֻדִּים: 31:42 — ופחד יצחק.: לֹא רָצָה לוֹמַר אֱלֹהֵי יִצְחָק, שֶׁאֵין הַקָּבָּ”ה מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאַעַ”פִּ שֶׁאָמַר לוֹ בְּצֵאתוֹ מִבְּאֵר שֶׁבַע אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, בִּשְׁבִיל שֶׁכָּהוּ עֵינָיו, וַהֲרֵי הוּא כַּמֵּת; יַעֲקֹב נִתְיָרֵא לוֹמַר אֱלֹהֵי, וְאָמַר וּפַחַד: 31:42 — ויוכח.: לְשׁוֹן תּוֹכָחָה הוּא וְלֹא לְשׁוֹן הוֹכָחָה: 31:43 — מה אעשה לאלה.: אֵיךְ תַּעֲלֶה עַל לִבִּי לְהָרַע לָהֶן: 31:44 — והיה לעד.: הַקָּבָּ”ה: 31:46 — לאחיו.: הֵם בָּנָיו שֶׁהָיוּ לוֹ אַחִים, נִגָּשִׁים אֵלָיו לְצָרָה וּלְמִלְחָמָה (בראשית רבה): 31:47 — יגר שהדותא.: תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל גַּלְעֵד: 31:47 — גלעד.: גַּל עֵד: 31:49 — והמצפה אשר אמר וגו’.: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר בְּהַר הַגִּלְעָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד (שופטים י”א), וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ מִצְפָּה? לְפִי שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ, יִצֶף ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ אִם תַּעֲבֹר אֶת הַבְּרִית: 31:49 — כי נסתר.: וְלֹא נִרְאֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: 31:50 — בנתי, בנתי.: שְׁתֵּי פְעָמִים, אַף בִּלְהָה וְזִלְפָּה בְּנוֹתָיו הָיוּ מִפִּילֶגֶשׁ: 31:50 — אם תענה את בנתי.: לִמְנֹע מֵהֶן עוֹנַת תַּשְׁמִישׁ (יומא ע”ז): 31:51 — יריתי.: כְּמוֹ יָרָה בַיָּם, כְּזֶה שֶׁהוּא יוֹרֶה הַחֵץ: 31:52 — אם אני.: הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, כְּמוֹ עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי: 31:52 — לרעה.: לְרָעָה אִי אַתָּה עוֹבֵר, אַבָל אַתָּה עוֹבֵר לִפְרַקְמַטְיָה: 31:53 — אלהי אברהם.: קֹדֶשׁ (בראשית רבה): 31:53 — ואלהי נחור.: חֹל: 31:53 — אלהי אביהם.: חֹל: 31:54 — ויזבח יעקב זבח.: שָׁחַט בְּהֵמוֹת לְמִשְׁתֶּה: 31:54 — לאחיו.: לְאוֹהֲבָיו שֶׁעִם לָבָן: 31:54 — לאכל לחם.: כָּל דְּבַר מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם, כְּמוֹ עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה’), נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיהו י”א): 32:2 — ויפגעו בו מלאכי אלהים.: מַלְאָכִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לִקְרָאתוֹ לְלַוּוֹתוֹ לָאָרֶץ: 32:3 — מחנים.: שְׁתֵּי מַחֲנוֹת, שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ עִמּוֹ עַד כָּאן וְשֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לִקְרָאתוֹ (ע’ תנחומא פ’ וישלח): 32:4 — וישלח יעקב מלאכים.: מַלְאָכִים מַמָּשׁ (בראשית רבה): 32:4 — ארצה שעיר.: לְאֶרֶץ שֵׂעִיר כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ”ד בִּתְּחִלָּתָהּ הֵטִיל לָהּ הַכָּתוּב הֵ”א בְּסוֹפָהּ: 32:5 — גרתי.: לֹא נַעֲשֵׂיתִי שַׂר וְחָשׁוּב אֶלָּא גֵּר, אֵינְךָ כְּדַאי לִשְׂנֹא אוֹתִי עַל בִּרְכַּת אָבִיךָ שֶׁבֵּרְכַנִי הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיְּמָה בִי. דָּ”אַ גַּרְתִּי בְּגִימַטְרִיָּא תרי”ג, כְּלוֹמַר, עִם לָבָן גַּרְתִּי וְתַרְיַ”ג מִצְוֹת שָׁמַרְתִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים: 32:6 — ויהי לי שור וחמור.: אַבָּא אָמַר לִי מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, זוֹ אֵינָהּ לֹא מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ: 32:6 — שור וחמור.: דֶּרֶךְ אֶרֶץ לוֹמַר עַל שְׁוָרִים הַרְבֵּה שׁוֹר – אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בַּלַּיְלָה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל וְאֵינוֹ אוֹמֵר קָרְאוּ הַתַּרְנְגוֹלִים: 32:6 — ואשלחה להגיד לאדני.: לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲנִי בָא אֵלֶיךָ: 32:6 — למצא חן בעיניך.: שֶׁאֲנִי שָׁלֵם עִמְּךָ וּמְבַקֵּשׁ אַהֲבָתְךָ: 32:7 — באנו אל אחיך אל עשו.: שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר אָחִי הוּא, אֲבָל הוּא נוֹהֵג עִמְּךָ כְּעֵשָׂו הָרָשָׁע, עוֹדֶנּוּ בְּשִׂנְאָתוֹ (בראשית רבה פ’): 32:8 — ויירא ויצר.: וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא): 32:9 — המחנה האחת והכהו.: מַחֲנֶה מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כ”ז), הֲרֵי נְקֵבָה, הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית ל”ג), זָכָר, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר דְּבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית י״ט:כ״ג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י”ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר; וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים ב ג’), הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן רוּחַ, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה, הֲרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (איוב א’), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים א’ י”ט), הֲרֵי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְכֵן אֵשׁ, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ (במדבר ט”ז), לְשׁוֹן נְקֵבָה, אֵשׁ לֹהֵט (תהילים ק”ד), לְשׁוֹן זָכָר: 32:9 — והיה המחנה הנשאר לפליטה.: עַל כָּרְחוֹ, כִּי אֶלָּחֵם עִמּוֹ. הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה. לְדוֹרוֹן, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו; לִתְפִלָּה, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם; לְמִלְחָמָה, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: 32:10 — ואלהי אבי יצחק.: וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וּפַחַד יִצְחָק? וְעוֹד וּמַהוּ שֶׁחָזַר וְהִזְכִּיר שֵׁם הַמְיֻחָד? הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הָאוֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וְגוֹ’. אֶלָּא כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּבָּ”ה, שְׁתֵּי הַבְטָחוֹת הִבְטַחְתַּנִי, אַחַת בְּצֵאתִי מִבֵּית אָבִי מִבְּאֵר שֶׁבַע, שֶׁאָמַרְתָּ לִי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, וְשָׁם אָמַרְתָּ לִי וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וּבְבֵית לָבָן אָמַרְתָּ לִי (בראשית ל”א) שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ, וְשָׁם נִגְלֵיתָ אֵלַי בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד לְבַדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ’, בִּשְׁתֵּי הַבְטָחוֹת אֵלּוּ אֲנִי בָא לְפָנֶיךָ: 32:11 — קטנתי מכל החסדים.: נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, לְכָךְ אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא מִשֶּׁהִבְטַחְתַּנִי נִתְקַלְקַלְתִּי בְחֵטְא וְיִגְרֹם לִי לְהִמָּסֵר בְּיַד עֵשָׂו (שבת ל”ב): 32:11 — ומכל האמת.: אֲמִתַּת דְּבָרֶיךָ, שֶׁשָּׁמַרְתָּ לִי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטַחְתַּנִי: 32:11 — כי במקלי.: לֹא הָיָה עִמִּי לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא מִקְנֶה אֶלָּא מַקְלִי לְבַדּוֹ. וּמִ”אַ נָתַן מַקְלוֹ בַּיַּרְדֵּן וְנִבְקַע הַיַּרְדֵּן: 32:12 — מיד אחי מיד עשו.: מִיַּד אָחִי שֶׁאֵין נוֹהֵג עִמִּי כְאָח אֶלָּא כְעֵשָׂו הָרָשָׁע: 32:13 — היטב איטיב.: הֵיטֵב בִּזְכוּתְךָ, אֵיטִיב בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ (בראשית רבה): 32:13 — ושמתי את זרעך כחול הים.: וְהֵיכָן אָ”לֹ כֵן, וַהֲלֹא לֹא אָ”לֹ אֶלָּא וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (שם כ”ח)? אֶלָּא שֶׁאָ”לֹ כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (שם), וּלְאַבְרָהָם אָמַר וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: 32:14 — הבא בידו.: בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כ”א). וּמִ”אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ – אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת, שֶׁאָדָם צָר בִּצְרוֹר וְנוֹשְׂאָם בְּיָדוֹ (דָּ”אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִן הַחֻלִּין, שֶׁנָּטַל מַעֲשֵׂר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, וַהֲדַר לָקַח מִנְחָה): 32:15 — עזים מאתים ותישים עשרים.: מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת; וּבִבְ”רַ דּוֹרֵשׁ מִכָּאן לָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּלִים בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה בְּכִוּוּן, אַךְ נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁלָּמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁאֵין הָעוֹנָה שָׁוָה בְּכָל אָדָם אֶלָּא לְפִי טֹרַח הַמֻּטָּל עָלָיו, שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר: 32:16 — גמלים מיניקות שלשים, ובניהם.: עִמָּהֶם: וּמִ”אַ: וּבְנֵיהֶם – בַּנָּאֵיהֶם, זָכָר כְּנֶגֶד נְקֵבָה, וּלְפִי שֶׁצָּנוּעַ בְּתַשְׁמִישׁ לֹא פִרְסְמוֹ הַכָּתוּב (בראשית רבה): 32:16 — ועירם.: חֲמוֹרִים זְכָרִים: 32:17 — עדר עדר לבדו.: כָּל מִין וָמִין לְעַצְמוֹ: 32:17 — עברו לפני.: דֶּרֶךְ יוֹם אוֹ פָּחוֹת וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם: 32:17 — ורוח תשימו.: עֵדֶר לִפְנֵי חֲבֵרוֹ מְלֹא עַיִן, כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וּלְתַוֵּהוּ עַל רִבּוּי הַדּוֹרוֹן: 32:18 — למי אתה.: שֶׁל מִי אַתָּה, מִי שׁוֹלְחֲךָ, וְתַרְגּוּם דְּמָאן אַתְּ? 32:18 — ולמי אלה לפניך.: וְאֵלֶּה שֶׁלְּפָנֶיךָ שֶׁל מִי הֵם; לְמִי הַמִּנְחָה הַזֹּאת שְׁלוּחָה? לָמֶ”ד מְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה בִּמְקוֹם שֶׁל, כְּמוֹ: וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא (בראשית ל״א:מ״ג) – שֶׁלִּי הוּא; לַה’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהילים כ”ד) – שֶׁל ה’: 32:19 — ואמרת לעבדך ליעקב.: עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; שֶׁשָּׁאַלְתָּ לְמִי אַתָּה? לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב אֲנִי – וְתַרְגּוּמוֹ דְּעַבְדָּךְ דְּיַעֲקֹב – וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה וְגוֹ’: 32:19 — והנה גם הוא.: יַעֲקֹב: 32:21 — אכפרה פניו.: אֲבַטֵּל רָגְזוֹ; וְכֵן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיהו כ”ח), לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מ”ז). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וְחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד וְכַפֵּר יְדֵיהּ, בָּעֵי לְכַפּוּרֵי יְדֵי בְּהַהוּא גַבְרָא, וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א’), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק: 32:22 — על פניו.: כְּמוֹ לְפָנָיו, וְכֵן חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיהו ו’), וְכֵן הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי (ישעיהו ס”ה); וּמִ”אַ עַל פָּנָיו, אַף הוּא שָׁרוּי בְּכַעַס, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְכָל זֶה (בראשית רבה): 32:23 — ואת אחד עשר ילדיו.: וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו עֵינָיו, וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנּוּ לַמּוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם (בראשית רבה): 32:23 — יבק.: שֵׁם הַנָּהָר: 32:24 — את אשר לו.: הַבְּהֵמָה וְהַמִּטַּלְטְלִים; עָשָׂה עַצְמוֹ כְּגַשָּׁר נוֹטֵל מִכָּאן וּמַנִּיחַ כָּאן (בראשית רבה): 32:25 — ויותר יעקב.: שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ”א): 32:25 — ויאבק איש.: מְנַחֵם פֵּי’ וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ”י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ”לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה): 32:26 — ויגע בכף ירכו.: קוּלִית הַיָּרֵךְ הַתָּקוּעַ בְּקַּלְבּוּסִית קָרוּי כַּף, עַ”שֵׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁעָלֶיהָ כְּמִין כַּף שֶׁל קְדֵרָה: 32:26 — ותקע.: נִתְקַעְקְעָה מִמְּקוֹם מַחְבַּרְתָּהּ, וְדוֹמֶה לוֹ פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיהו ו’), לְשׁוֹן הֲסָרָה. וּבְמִשְׁנָה לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן – לְשָׁרֵשׁ שָׁרְשֵׁיהֶן: 32:27 — כי עלה השחר.: וְצָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר שִׁירָה בַּיּוֹם (חולין צ”א): 32:27 — ברכתני.: הוֹדֵה לִי עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי אָבִי, שֶׁעֵשָׂו מְעַרְעֵר עֲלֵיהֶן: 32:29 — לא יעקב.: לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְעָקְבָּה וּרְמִיָּה כִּי אִם בִשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים, וְסוֹפְךָ שֶׁהַקָּבָּ”ה נִגְלֶה אֵלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּמַחֲלִיף שִׁמְךָ וְשָׁם הוּא מְבָרֶכְךָ, וַאֲנִי שָׁם אֶהְיֶה וְאוֹדֶה לְךָ עֲלֵיהֶן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י”ב) – בָּכָה הַמַּלְאָךְ וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, וּמַה נִּתְחַנֵּן לוֹ? בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּנוּ שָׁם; וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה לוֹ עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, שֶׁהָיָה מִתְחַנֵּן לְהַמְתִּין לוֹ וְלֹא רָצָה: 32:29 — ועם אנשים.: עֵשָׂו וְלָבָן: 32:29 — ותוכל.: לָהֶם: 32:30 — למה זה תשאל.: אֵין לָנוּ שֵׁם קָבוּעַ, מִשְׁתַּנִּים שְׁמוֹתֵנוּ, הַכֹּל לְפִי מִצְוַת עֲבוֹדַת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּלְּחִים (בראשית רבה): 32:32 — ויזרח לו השמש.: לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵאִיר לָנוּ הַשַּׁחַר, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִ”אַ ויזרח לו לְצָרְכּוֹ – לְרַפְּאוֹת אֶת צָלַעְתּוֹ, כְּמָה דְּתֵימָא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג’); וְאוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁמִּהֲרָה לִשְׁקֹעַ בִּשְׁבִילוֹ כְּשֶׁיָּצָא מִבְּאֵר שֶׁבַע מִהֲרָה לִזְרֹחַ בִּשְׁבִילוֹ: 32:32 — והוא צלע.: הָיָה צוֹלֵעַ כְּשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ: 32:33 — גיד הנשה.: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ”א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ”א): 33:2 — ואת לאה וילדיה אחרנים.: אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב: 33:3 — עבר לפניהם.: אָמַר אִם יָבֹא אוֹתוֹ רָשָׁע לְהִלָּחֵם יִלָּחֵם בִּי תְּחִלָּה: 33:4 — ויחבקהו.: נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו, כְּשֶׁרָאָהוּ מִשְׁתַּחֲוֶה כָּל הִשְׁתַּחֲוָאוֹת הַלָּלוּ: 33:4 — וישקהו.: נָקוּד עָלָיו; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בַּדָּבָר הַזֶּה בַּבָּרַיְתָא דְּסִפְרֵי, יֵשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ נְקֻדָּה זוֹ שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הֲלָכָה הִיא בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ (ספרי במדבר): 33:5 — מי אלה לך.: מִי אֵלֶּה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ: 33:7 — נגש יוסף ורחל.: בְּכֻלָּן הָאִמָּהוֹת נִגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַבָּנִים, אֲבָל בְּרָחֵל יוֹסֵף נִגַּשׁ לְפָנֶיהָ, אָמַר אִמִּי יְפַת תֹּאַר, שֶׁמָּא יִתְלֶה בָהּ עֵינָיו אוֹתוֹ רָשָׁע, אֶעֱמֹד כְּנֶגְדָהּ וַאֲעַכְּבֶנּוּ מִלְּהִסְתַּכֵּל בָּהּ; מִכָּאן זָכָה יוֹסֵף לְבִרְכַּת עֲלֵי עַיִן: 33:8 — מי לך כל המחנה.: מִי כָּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר פָּגַשְׁתִּי, שֶׁהוּא שֶׁלְּךָ? כְּלוֹמַר לָמָּה הוּא לְךָ? פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא עַל מוֹלִיכֵי הַמִּנְחָה, וּמִדְרָשׁוֹ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאָכִים פָּגַע, שֶׁהָיוּ דּוֹחֲפִין אוֹתוֹ וְאֶת אֲנָשָׁיו וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל מִי אַתֶּם? וְהֵם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁל עֵשָׂו, וְהֵם אוֹמְרִים הַכּוּ, הַכּוּ, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים הַנִּיחוּ, בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו; בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הוּא, וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין; אָחִיו שֶׁל יַעֲקֹב הוּא, אוֹמְרִים לָהֶם אִם כֵּן, מִשֶּׁלָּנוּ אַתֶּם: 33:9 — יהי לך אשר לך.: כָּאן הוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת (בראשית רבה): 33:10 — אל נא.: אַל נָא תֹאמַר לִי כֵּן: 33:10 — אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו’.: כִּי כְּדַאי וְהָגוּן לְךָ שֶׁתְּקַבֵּל מִנְחָתִי עַל אֲשֶׁר רָאִיתִי פָנֶיךָ, וְהֵן חֲשׁוּבִין לִי כִּרְאִיַּת פְּנֵי הַמַּלְאָךְ, שֶׁרָאִיתִי שַׂר שֶׁלְּךָ, וְעוֹד עַל שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לִמְחֹל עַל סֻרְחָנִי. וְלָמָּה הִזְכִּיר לוֹ רְאִיַּת הַמַּלְאָךְ? כְּדֵי שֶׁיִּתְיָרֵא הֵימֶנּוּ וְיֹאמַר רָאָה מַלְאָכִים וְנִצַּל, אֵינִי יָכוֹל לוֹ מֵעַתָּה: 33:10 — ותרצני.: נִתְפַּיַּסְתָּ לִי, וְכֵן כָּל רָצוֹן שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן פִּיּוּס, אפייצימנ”טו בְּלַעַז, כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ”ב) – הַקָּרְבָּנוֹת בָּאוֹת לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת, וְכֵן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י’) – יוֹדְעִים לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת: 33:11 — ברכתי.: מִנְחָתִי, מִנְחָה זוֹ הַבָּאָה עַל רְאִיַּת פָּנִים וְלִפְרָקִים אֵינָה בָאָה אֶלָּא לִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְכָל בְּרָכָה שֶׁהִיא לִרְאִיַּת פָּנִים – כְּגוֹן וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה (בראשית מ״ז:ז׳), עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה דְּסַנְחֵרִיב (מלכים ב י”ח), וְכֵן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ דְּתֹעִי מֶלֶךְ חֲמָת (שמואל ב ח’) – כֻּלָּם לְשׁוֹן בִּרְכַּת שָׁלוֹם הֵן, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז שלו”איר, אַף זוֹ בִּרְכָתִי מו”ן שלו”ד: 33:11 — אשר הבאת לך.: לֹא טָרַחְתָּ בָּהּ וַאֲנִי יָגַעְתִּי לְהַגִּיעָהּ עַד שֶׁבָּאָה לְיָדְךָ (בראשית רבה): 33:11 — חנני.: נוּ”ן רִאשׁוֹנָה מֻדְגֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי”ן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר חֲנָנַנִי, שֶׁאֵין חָנֹן בְּלֹא שְׁתֵּי נוּנִי”ן, וְהַשְּׁלִישִׁית לְשִׁמּוּשׁ, כְּמוֹ עָשַׂנִי, זְבָדַנִי: 33:11 — יש לי כל.: כָּל סִפּוּקִי; וְעֵשָׂו דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן גַּאֲוָה יֶשׁ לִי רָב, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכִּי: 33:12 — נסעה.: כְּמוֹ שִׁמְעָה, סִלְחָה, שֶׁהוּא כְּמוֹ שְׁמַע, סְלַח, אַף כָּאן נִסְעָה כְּמוֹ נְסַע, וְהַנּוּ”ן יְסוֹד בַּתֵּבָה, וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס טוּל וּנְהָךְ, עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב נְסַע מִכָּאן וְנֵלֵךְ: 33:12 — ואלכה לנגדך.: בְּשָׁוֶה לְךָ; טוֹבָה זוֹ אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַאֲרִיךְ יְמֵי מַהֲלַכְתִּי, לָלֶכֶת לְאַט כַּאֲשֶׁר אַתָּה צָרִיךְ, וְזֶהוּ לְנֶגְדֶּךָ – בְּשָׁוֶה לְךָ: 33:13 — עלות עלי.: הַצֹּאן וְהַבָּקָר, שֶׁהֵן עָלוֹת, מֻטָּלוֹת עָלַי לְנַהֲלָן לְאַט: 33:13 — עלות.: מְגַדְּלוֹת עוֹלְלֵיהֶן, לְשׁוֹן עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב’), עוּל יָמִים (ישעיהו ס”ה), וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל א ו’) וּבְלַעַז אנפנטיי”ש: 33:13 — ודפקום יום אחד.: לְיַגְּעָם בַּדֶּרֶךְ בִּמְרוּצָה ומתו כל הצאן: 33:13 — ודפקום.: כְּמוֹ קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק (שיר השירים), נוֹקֵשׁ בַּדֶּלֶת: 33:14 — יעבר נא אדני.: אַל נָא תַאֲרִיךְ יְמֵי הֲלִיכָתְךָ, עֲבֹר כְּפִי דַּרְכְּךָ וְאַף אִם תִּתְרַחֵק: 33:14 — אתנהלה.: אֶתְנַהֵל, הֵ”א יְתֵירָה, כְּמוֹ אֵרְדָה, אֶשְׁמְעָה: 33:14 — לאטי.: לְאַט שֶׁלִּי, לְשׁוֹן נַחַת, הַהוֹלְכִים לְאַט, לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל ב י”ח). לְאִטִּי הַלָּמֶ”ד מִן הַיְסוֹד, וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת – אֶתְנַהֵל נַחַת שֶׁלִּי: 33:14 — לרגל המלאכה.: לְפִי צֹרֶךְ הֲלִיכַת רַגְלֵי הַמְּלָאכָה הַמֻּטֶּלֶת עָלַי לְהוֹלִיךְ: 33:14 — ולרגל הילדים.: לְפִי רַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לֵילֵךְ: 33:14 — עד אשר אבא אל אדני שעירה.: הִרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אֶלָּא עַד סֻכּוֹת; אָמַר אִם דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, יַמְתִּין עַד בּוֹאִי אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ; וְאֵימָתַי יֵלֵךְ? בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א’); וּמִ”אַ יֵשׁ לְפָרָשָׁה זוֹ רַבִּים: 33:15 — ויאמר למה זה.: תַעֲשֶׂה לִי טוֹבָה זוֹ שֶׁאֵינִי צָרִיךְ לָהּ: 33:15 — אמצא חן בעיני אדני.: וְלֹא תְשַׁלֵּם לִי עַתָּה שׁוּם גְּמוּל: 33:16 — וישב ביום ההוא עשו לדרכו.: עֵשָׂו לְבַדּוֹ, וְד’ מֵאוֹת אִישׁ שֶׁהָלְכוּ עִמּוֹ נִשְׁמְטוּ מֵאֶצְלוֹ אֶחָד אֶחָד, וְהֵיכָן פָּרַע לָהֶם הַקָּבָּ”ה? בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל א ל’) (בראשית רבה): 33:17 — ויבן לו בית.: שָׁהָה שָׁם י”ח חֹדֶשׁ, קַיִץ וְחֹרֶף וְקַיִץ (מגילה י”ז), סֻכּוֹת – קַיִץ; בַּיִת – חֹרֶף, סֻכּוֹת – קַיִץ: 33:18 — שלם.: שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, שֶׁנִּתְרַפֵּא מִצָּלַעְתּוֹ; שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁלֹּא חָסַר כְּלוּם מִכָּל אוֹתוֹ דּוֹרוֹן; שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁלֹּא שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ בְּבֵית לָבָן (שבת ל”ג): 33:18 — עיר שכם.: כְּמוֹ לְעִיר, וְכָמוֹהוּ עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א’): 33:18 — בבאו מפדן ארם.: כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת וּבָא שָׁלֵם, אַף כָּאן וַיָּבֹא שָׁלֵם מִפַּדַּן אֲרָם, מִלָּבָן וּמֵעֵשָׂו שֶׁנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ: 33:19 — קשיטה.: מָעָה. אָרַ”עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לְמָעָה קְשִׂיטָה (וְתַרְגּוּמוֹ חוּרְפָן – טוֹבִים, חֲרִיפִים בְּכָל מָקוֹם, כְּגוֹן עוֹבֵר לַסּוֹחֵר): 33:20 — ויקרא לו אל אלהי ישראל.: לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ”ה עִמּוֹ וְהִצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַקָּבָּ”ה, הוּא לֵאלֹהִים לִי, שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי (שמות י”ז), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה’, אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה’ הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ שֶׁהַקָּבָּ”ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל (מגילה י”ח); וְדִבְרֵי תוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ע’ שבת פ”ח) – מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בָּאתִי: 34:1 — בת לאה.: וְלֹא בַת יַעֲקֹב? אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת בַּת לֵאָה, שֶׁאַף הִיא יַצְאָנִית הָיְתָה (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ): 34:2 — וישכב אתה.: כְּדַרְכָּהּ: 34:2 — ויענה.: שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ (בראשית רבה): 34:3 — על לב הנערה.: דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִים עַל הַלֵּב; רְאִי, אָבִיךְ בְּחֶלְקַת שָׂדֶה קְטַנָּה כַּמָּה מָמוֹן בִּזְבֵּז, אֲנִי אַשִּׂיאֵךְ וְתִקְנֶה הָעִיר וְכָל שְׂדוֹתֶיהָ: 34:7 — וכן לא יעשה.: לְעַנּוֹת אֶת הַבְּתוּלוֹת, שֶׁהָאֻמּוֹת גָּדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת עַל יְדֵי הַמַּבּוּל (בראשית רבה): 34:8 — חשקה.: חָפְצָה: 34:12 — מהר.: כְּתֻבָּה: 34:13 — במרמה.: בְּחָכְמָה: 34:13 — אשר טמא.: הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה רְמִיָּה, שֶׁהֲרֵי טִמֵּא אֶת דִּינָה אֲחֹתָם (בראשית רבה): 34:14 — חרפה הוא.: שֶׁמֶץ פְּסוּל הוּא אֶצְלֵנוּ; הַבָּא לְחָרֵף חֲבֵרוֹ הוּא אוֹמֵר לוֹ עָרֵל אַתָּה אוֹ בֶּן עָרֵל. חֶרְפָּה בְּכָל מָקוֹם גִּדּוּף: 34:15 — נאות לכם.: נִתְרַצֶּה לָכֶם, לְשׁוֹן וַיֵּאֹתוּ (מלכים ב י”ב): 34:15 — להמול.: לִהְיוֹת נִמּוֹל. אֵינוֹ לְשׁוֹן לִפְעֹל אֶלָּא לְשׁוֹן לְהִפָּעֵל: 34:16 — ונתנו.: נוּ”ן שְׁנִיָּה מֻדְגֶּשֶׁת לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם שְׁתֵּי נוּנִי”ן, וְנָתַנְנוּ: 34:16 — ואת בנתיכם נקח לנו.: אַתָּה מוֹצֵא בַּתְּנַאי שֶׁאָמַר חֲמוֹר לְיַעֲקֹב וּבִתְשׁוּבַת בְּנֵי יַעֲקֹב לַחֲמוֹר, שֶׁתָּלוּ הַחֲשִׁיבוּת בִּבְנֵי יַעֲקֹב לִקַּח בְּנוֹת שְׁכֶם אֶת שֶׁיִּבְחֲרוּ לָהֶם, וּבְנוֹתֵיהֶם יִתְּנוּ לָהֶם לְפִי דַעְתָּם, דִּכְתִיב וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ – לְפִי דַעְתֵּנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ – כְּכָל אֲשֶׁר נַחְפֹּץ; וּכְשֶׁדִּבְּרוּ חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל יוֹשְׁבֵי עִירָם הָפְכוּ הַדְּבָרִים, אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם, כְּדֵי לְרַצּוֹתָם שֶׁיֵּאוֹתוּ לְהִמּוֹל: 34:21 — שלמים.: בְּשָׁלוֹם וּבְלֵב שָׁלֵם: 34:21 — והארץ הנה רחבת ידים.: כְּאָדָם שֶׁיָּדוֹ רְחָבָה וּוַתְרָנִית; כְּלוֹמַר, אַל תַּפְסִידוּ כְּלוּם – פְּרַקְמַטְיָא הַרְבֵּה בָּאָה לְכָאן וְאֵין לָהּ קוֹנִים: 34:22 — בהמול.: בִּהְיוֹת נִמּוֹל: 34:23 — אך נאותה להם.: לְדָבָר זֶה, וְעַל יְדֵי כֵן יֵשְׁבוּ אִתָּנוּ: 34:25 — שני בני יעקב.: בָּנָיו הָיוּ, וְאַעַ”פִּ כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ (בראשית רבה): 34:25 — אחי דינה.: לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ נִקְרְאוּ אַחֶיהָ: 34:25 — בטח.: שֶׁהָיוּ כוֹאֲבִים וּמִ”אַ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן (בראשית רבה): 34:27 — על החללים.: לְפַשֵּׁט הַחֲלָלִים: 34:29 — חילם.: מָמוֹנָם וְכֵן עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח’), וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל (במדבר כ”ד), וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהילים מ”ט): 34:29 — שבו.: לְשׁוֹן שְׁבִיָּה, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ מִלְּרָע: 34:30 — עכרתם.: לְשׁוֹן מַיִם עֲכוּרִים, אֵין דַּעְתִּי צְלוּלָה עַכְשָׁו (ברכות כ”ה). וְאַגָּדָה, צְלוּלָה הָיְתָה הֶחָבִית וַעֲכַרְתֶּם אוֹתָהּ (בראשית רבה) – מָסֹרֶת הָיְתָה בְּיַד כְּנַעֲנִים שֶׁיִּפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי יַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ (שמות כ”ג), לְפִיכָךְ הָיוּ שׁוֹתְקִין: 34:30 — מתי מספר.: אֲנָשִׁים מוּעָטִים: 34:31 — הכזונה.: הֶפְקֵר: 34:31 — את אחותנו.: יָת אֲחָתָנָא: 35:1 — קום עלה.: לְפִי שֶׁאֵחַרְתָּ בַּדֶּרֶךְ נֶעֱנַשְׁתָּ וּבָא לְךָ זֹאת מִבִּתְּךָ (תנחומא): 35:2 — הנכר.: שֶׁיֵּשׁ בְּיֶדְכֶם מִשָּׁלָל שֶׁל שְׁכֶם: 35:2 — והטהרו.: מֵעֲ”זָ: 35:2 — והחליפו שמלתיכם.: שֶׁמָּא יֵשׁ בְּיֶדְכֶם כְּסוּת שֶׁל עֲ”זָ: 35:4 — האלה.: מִין אִילַן סְרָק: 35:4 — עם שכם.: אֵצֶל שְׁכֶם: 35:5 — חתת.: פַּחַד: 35:7 — אל בית אל.: הַקָּבָּ”ה בְּבֵית אֵל, גִּלּוּי שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית אֵל. יֵשׁ תֵּבָה חֲסֵרָה בֵּי”ת הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשָׁהּ, כְּמוֹ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל ב ט’) – כְּמוֹ בְּבֵית מָכִיר; בֵּית אָבִיךְ (בראשית ל״ח:י״א) – כְּמוֹ בְּבֵית אָבִיךְ: 35:7 — נגלו אליו האלהים.: בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ שֵׁם אֱלֹהוּת וְאַדְנוּת בִּלְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ אֲדֹנֵי יוֹסֵף (שם ל”ט), אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ’), וְלֹא נֶאֱמַר בַּעֲלוֹ, וְכֵן אֱלֹהוּת שֶׁהוּא לְשׁוֹן שׁוֹפֵט וּמָרוּת נִזְכָּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲבָל אֶחָד מִכָּל שְׁאָר הַשֵּׁמוֹת לֹא תִמְצָא בִּלְשׁוֹן רַבִּים: 35:8 — ותמת דבורה.: מָה עִנְיַן דְּבוֹרָה בְּבֵית יַעֲקֹב? אֶלָּא לְפִי שֶׁאָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, שָׁלְחָה דְבוֹרָה אֶצְלוֹ לְפַדַּן אֲרָם לָצֵאת מִשָּׁם, וּמֵתָה בַדֶּרֶךְ; מִדִּבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְמַדְתִּיהָ: 35:8 — מתחת לבית אל.: הָעִיר יוֹשֶׁבֶת בָּהָר וְנִקְבְּרָה בְּרַגְלֵי הָהָר: 35:8 — תחת האלון.: בְּשִׁפּוּלֵי מֵישְׁרָא, שֶׁהָיָה מִישׁוֹר מִלְמַעְלָה בְּשִׁפּוּעַ הָהָר וְהַקְּבוּרָה מִלְּמַטָּה, וּמִישׁוֹר שֶׁל בֵּית אֵל הָיוּ קוֹרִין לוֹ אַלּוֹן. וְאַגָּדָה, נִתְבַּשֵּׂר שָׁם בְּאֵבֶל שֵׁנִי, שֶׁהֻגַּד לוֹ עַל אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה (בראשית רבה), וְאַלּוֹן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי אַחֵר, וּלְפִי שֶׁהֶעֱלִימוּ אֶת יוֹם מוֹתָהּ שֶׁלֹּא יְקַלְּלוּ הַבְּרִיּוֹת כֶּרֶס שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו, אַף הַכָּתוּב לֹא פִרְסְמָהּ: 35:9 — עוד.: פַּעַם שֵׁנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֶחָד בְּלֶכְתּוֹ וְאֶחָד בְּשׁוּבוֹ: 35:9 — ויברך אתו.: בִּרְכַּת אֲבֵלִים (בראשית רבה): 35:10 — לא יקרא שמך עוד יעקב.: לְשׁוֹן אָדָם הַבָּא בְּמַאֲרָב וְעָקְבָּה, אֶלָּא לְשׁוֹן שַׂר וְנָגִיד: 35:11 — אני אל שדי.: שֶׁאֲנִי כְדַי לְבָרֵךְ, שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁלִּי: 35:11 — פרה ורבה.: עַל שֵׁם שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ: 35:11 — גוי.: בִּנְיָמִין: 35:11 — גוים.: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִיּוֹסֵף, וְהֵם בְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים (בראשית רבה): 35:11 — ומלכים.: שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין (בראשית רבה), שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ (וּפָסוּק זֶה דְּרָשׁוֹ אַבְנֵר כְּשֶׁהִמְלִיךְ אִישׁ בֹּשֶׁת, וְאַף הַשְּׁבָטִים דְּרָשׁוּהוּ וְקֵרְבוּ בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן אֶת בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כ”א), וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ אִלְמָלֵא הָיָה עוֹלֶה מִן הַשְּׁבָטִים לֹא הָיָה הַקָּבָּ”ה אוֹמֵר לְיַעֲקֹב וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: 35:11 — גוי וקהל גוים.: שֶׁגּוֹיִם עֲתִידִים בָּנָיו לְהֵעָשׂוֹת כְּמִנְיַן הַגּוֹיִם, שֶׁהֵם ע’ אֻמּוֹת, וְכֵן כָּל הַסַּנְהֶדְרִין שִׁבְעִים; דָּבָר אַחֵר שֶׁעֲתִידִים בָּנָיו לְהַקְרִיב בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת כַּגּוֹיִם בִּימֵי אֵלִיָּהוּ): 35:13 — במקום אשר דבר אתו.: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ: 35:16 — כברת הארץ.: מְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן כַּבִּיר, רִבּוּי, מַהֲלָךְ רַב. וְאַגָּדָה, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה (בראשית רבה), שֶׁהַנִּיר מָצוּי, הַסְּתָו עָבַר וְהַשָּׁרָב עֲדַיִן לֹא בָא (שם ז), וְאֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, שֶׁהֲרֵי בְּנַעֲמָן מָצִינוּ וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים ב ה’). וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא שֵׁם מִדַּת קַרְקַע, כְּמוֹ מַהֲלַךְ פַּרְסָה אוֹ יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר צֶמֶד כֶּרֶם (ישעיהו ה’), חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית ל”ג), כָּךְ בְּמַהֲלַךְ אָדָם נוֹתֵן שֵׁם מִדָּה כִּבְרַת אֶרֶץ: 35:17 — כי גם זה.: נוֹסַף לְךָ עַל יוֹסֵף; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: עִם כָּל שֵׁבֶט נוֹלְדָה תְּאוֹמָה, וְעִם בִּנְיָמִין נוֹלְדָה תְאוֹמָה יְתֵרָה: 35:18 — בן אוני.: בֶּן צַעֲרִי: 35:18 — בנימין.: נִרְאֶה בְעֵינַי, לְפִי שֶׁהוּא לְבַדּוֹ נוֹלַד בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁהוּא בַּנֶּגֶב כְּשֶׁאָדָם בָּא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר ל”ג), הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה (בראשית י”ב): 35:18 — בנימין.: בֶּן יָמִין, לְשׁוֹן צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהילים פ”ט), לְפִיכָךְ הוּא מָלֵא: 35:22 — בשכן ישראל בארץ ההיא.: עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה: 35:22 — וישכב.: מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ”ה): 35:22 — ויהיו בני יעקב שנים עשר.: מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן: 35:23 — בכור יעקב.: אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה קְרָאוֹ בְּכוֹר: 35:23 — בכור יעקב.: בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לָעֲבוֹדָה, בְּכוֹר לְמִנְיָן, וְלֹא נִתְּנָה בְכוֹרָה לְיוֹסֵף אֶלָּא לְעִנְיַן הַשְּׁבָטִים – שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁנֵי שְׁבָטִים: 35:27 — ממרא.: שֵׁם הַמִּישׁוֹר: 35:27 — קרית הארבע.: שֵׁם הָעִיר: 35:27 — ממרא קרית הארבע.: אֶל מִישׁוֹר שֶׁל קִרְיַת אַרְבַּע. וְאִ”תֹּ הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב מַמְרֵא הַקִּרְיַת אַרְבַּע? כֵּן דֶּרֶךְ הַמִּקְרָא בְּכָל דָּבָר שֶׁשְּׁמוֹ כָּפוּל, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן בֵּית לֶחֶם, אֲבִי עֶזֶר, בֵּית אֵל, אִם הֻצְרַךְ לְהַטִּיל בּוֹ הֵ”א, נוֹתְנָהּ בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה הַשְּׁנִיָּה – בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל א ט”ז), בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו’), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים א ט”ז): 35:29 — ויגוע יצחק.: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה; מְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף קָדְמָה לְמִיתָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י”ב שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב הָיָה יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְגוֹ’, וְיִצְחָק מֵת בִּשְׁנַת ק”כ לְיַעֲקֹב – אִם תּוֹצִיא שִׁשִּׁים מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה נִשְׁאֲרוּ ק”כ – וְיוֹסֵף נִמְכַּר בֶּן י”ז שָׁנָה, וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה לְיַעֲקֹב, כֵּיצַד? בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ נִתְבָּרֵךְ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשֶׁבַע, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה עָבַד בְּאִשָּׁה, וּבְסוֹף אַרְבַּע עֶשְׂרֵה נוֹלַד יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ’, הֲרֵי תִּשְׁעִים וְאַחַת, וְי”ז עַד שֶׁלֹּא נִמְכַּר יוֹסֵף, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה (עוֹד מְפֹרָשׁ מִן הַמִּקְרָא מִשֶּׁנִּמְכַּר יוֹסֵף עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב מִצְרַיִמָה כ”ב שָׁנָה שֶׁנֶּ’, וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְגוֹ’, וְז’ שָׁנִים שָׂבָע וּשְׁנָתַיִם רָעָב, הֲרֵי כ”ב, וּכְתִיב יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, נִמְצָא יַעֲקֹב בִּמְכִירָתוֹ ק”ח): 36:2 — עדה בת אילון.: הִיא בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן, וְנִקְרֵאת בָּשְׂמַת עַל שֵׁם שֶׁהָיְתָה מְקַטֶּרֶת בְּשָׂמִים לַעֲ”זָ: 36:2 — אהליבמה.: הִיא יְהוּדִית, וְהוּא כִנָּה שְׁמָהּ יְהוּדִית לוֹמַר שֶׁהִיא כּוֹפֶרֶת בַּעֲ”זָ כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת אָבִיו: 36:2 — בת ענה בת צבעון.: אִם בַּת עֲנָה לֹא בַּת צִבְעוֹן? עֲנָה בְּנוֹ שֶׁל צִבְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת עֲנָה, וְיָצְאָה אָהֳלִיבָמָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁכֻּלָּן בְּנֵי מַמְזֵרוּת הָיוּ: 36:3 — בשמת בת ישמעאל.: וּלְהַלָּן קוֹרֵא לָהּ מָחֲלַת? מָצִינוּ בְּאַגָּדַת מִדְרַשׁ סֵפֶר שְׁמוּאֵל ג’ מוֹחֲלִים לָהֶן עֲוֹנוֹתֵיהֶן, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְהָעוֹלֶה לִגְדֻלָּה, וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְלָמַד הַטַּעַם מִכָּאן – לְכָךְ נִקְרֵאת מָחֲלַת, שֶׁנִּמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתָיו: 36:3 — אחות נביות.: עַל שֵׁם שֶׁהוּא הִשִּׂיאָהּ לוֹ מִשֶּׁמֵּת יִשְׁמָעֵאל נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ: 36:5 — ואהליבמה ילדה וגו’.: קֹרַח זֶה מַמְזֵר הָיָה, וּבֶן אֱלִיפַז הָיָה, שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אָבִיו, אֶל אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו, שֶׁהֲרֵי הוּא מָנוּי עִם אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּסוֹף הָעִנְיָן (בראשית רבה): 36:6 — וילך אל ארץ.: לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא: 36:7 — ולא יכלה ארץ מגוריהם.: לְהַסְפִּיק מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת שֶׁלָּהֶם (ב”ר). וּמִ”אַ: מפני יעקב אחיו. מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁל גְּזֵרַת “כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ” הַמֻּטָּל עַל זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, אָמַר אֵלֵךְ לִי מִכָּאן, אֵין לִי חֵלֶק לֹא בַּמַּתָּנָה, שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְלֹא בְּפִרְעוֹן הַשְּׁטָר, וּמִפְּנֵי הַבּוּשָׁה שֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ: 36:9 — ואלה.: הַתּוֹלָדוֹת שֶׁהוֹלִידוּ בָנָיו עַכְשָׁו מִשֶּׁהָלַךְ לְשֵׂעִיר: 36:12 — ותמנע היתה פילגש.: לְהוֹדִיעַ גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, כַּמָּה הָיוּ תְאֵבִים לִדַּבֵּק בְּזַרְעוֹ. תִּמְנַע זוֹ בַּת אַלּוּפִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע, וְלוֹטָן מֵאַלּוּפֵי יוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר הָיָה מִן הַחוֹרִים שֶׁיָּשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, אָמְרָה אֵינִי זוֹכָה לְהִנָּשֵׂא לְךָ, הַלְוַאי וְאֶהְיֶה פִּילֶגֶשׁ. וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים מוֹנֶה אוֹתָהּ בְּבָנָיו שֶׁל אֱלִיפַז, מְלַמֵּד שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׂעִיר וְיָצְאָה תִּמְנָע מִבֵּינֵיהֶם, וּכְשֶׁגָּדְלָה נַעֲשֵׂית פִּילַגְשׁוֹ, וְזֶהוּ וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע, וְלֹא מְנָאָהּ עִם בְּנֵי שֵׂעִיר שֶׁהָיְתָה אֲחוֹתוֹ מִן הָאֵם וְלֹא מִן הָאָב: 36:15 — אלה אלופי בני עשו.: רָאשֵׁי מִשְׁפָּחוֹת: 36:20 — ישבי הארץ.: שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבֶיהָ קֹדֶם שֶׁבָּא עֵשָׂו לְשָׁם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (שבת פ”ה) שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בְּיִשּׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ; מְלֹא קָנֶה זֶה לְזֵיתִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִין הֶעָפָר וְיוֹדְעִין אֵי זוֹ נְטִיעָה רְאוּיָה לוֹ: 36:24 — ואיה וענה.: וָי”ו יְתֵרָה, וְהוּא כְּמוֹ אַיָּה וַעֲנָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח’), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהילים ע”ו): 36:24 — הוא ענה.: הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא אָחִיו שֶׁל צִבְעוֹן וְכָאן הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד אֶת עֲנָה: 36:24 — את הימם.: פְּרָדִים, הִרְבִּיעַ חֲמוֹר עַל סוּס נְקֵבָה וְיָלְדָה פֶּרֶד, וְהוּא הָיָה מַמְזֵר וְהֵבִיא פְסוּלִין לָעוֹלָם; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם יֵמִים? שֶׁאֵימָתָן מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה (חולין ז’) (וַהֲלֹא קָא חֲזִינָן דְּחָיָה? אַל תִּקְרֵי וְחָיָה אֶלָּא וְחָיְתָה, כִּי הַמַּכָּה לֹא תֵּרָפֵא לְעוֹלָם, בְרַשִׁ”י יָשָׁן) וְלֹא הֻזְקַק לִכְתֹּב לָנוּ מִשְׁפְּחוֹת הַחוֹרִי אֶלָּא מִפְּנֵי תִּמְנָע, וּלְהוֹדִיעַ גְּדֻלַּת אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה: 36:31 — ואלה המלכים וגו’.: שְׁמוֹנָה הָיוּ וּכְנֶגְדָּן הֶעֱמִיד יַעֲקֹב וּבִטֵּל מַלְכוּת עֵשָׂו בִּימֵיהֶם, אֵלּוּ הֵן, שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָּה, אָסָא, יְהוֹשָׁפָט; וּבִימֵי יוֹרָם בְּנוֹ כָּתוּב בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (מלכים ב ח’), וּבִימֵי שָׁאוּל כָּתוּב וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ (מלכים א כ”ב): 36:33 — יובב בן זרח מבצרה.: בָּצְרָה מֵעָרֵי מוֹאָב הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה וגו’ (ירמיהו מ”ח); וּלְפִי שֶׁהֶעֱמִידָה מֶלֶךְ לֶאֱדוֹם, עֲתִידָה לִלְקוֹת עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי זֶבַח לַה’ בְּבָצְרָה (ישעיהו ל”ד): 36:35 — המכה את מדין בשדה מואב.: שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה, וְהָלַךְ מֶלֶךְ אֱדוֹם לַעֲזֹר אֶת מוֹאָב; וּמִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁהָיוּ מִדְיָן וּמוֹאָב מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, וּבִימֵי בִלְעָם עָשׂוּ שָׁלוֹם לְהִתְקַשֵּׁר עַל יִשְׂרָאֵל: 36:39 — בת מי זהב.: מַהוּ זָהָב? עָשִׁיר הָיָה, וְאֵין זָהָב חָשׁוּב בְּעֵינָיו לִכְלוּם: 36:40 — ואלה שמות אלופי עשו.: שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שֵׁם מְדִינוֹתֵיהֶם לְאַחַר שֶׁמֵּת הֲדַר וּפָסְקָה מֵהֶם מַלְכוּת, וְהָרִאשׁוֹנִים הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה הֵם שְׁמוֹת תּוֹלְדוֹתָם; וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים וַיָּמָת הֲדָד וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע וְגוֹמֵר: 36:43 — מגדיאל.: הִיא רוֹמִי: 37:1 — וישב יעקב וגו’.: אַחַר שֶׁכָּתַב לְךָ יִשּׁוּבֵי עֵשָׂו וְתוֹלְדוֹתָיו בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, שֶׁלֹּא הָיוּ סְפוּנִים וַחֲשׁוּבִים לְפָרֵשׁ הֵיאַךְ נִתְיַשְּׁבוּ וְסֵדֶר מִלְחֲמוֹתֵיהֶם אֵיךְ הוֹרִישׁוּ אֶת הַחֹרִי, פֵּרֵשׁ לָךְ יִשּׁוּבֵי יַעֲקֹב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה כָּל גִּלְגּוּלֵי סִבָּתָם, לְפִי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ בָּהֶם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּי’ דוֹרוֹת שֶׁמֵּאָדָם וְעַד נֹחַ פְּלוֹנִי הוֹלִיד פְּלוֹנִי, וּכְשֶׁבָּא לְנֹחַ הֶאֱרִיךְ בּוֹ, וְכֵן בְּי’ דוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם קִצֵּר בָּהֶם, וּמִשֶּׁהִגִּיעַ אֵצֶל אַבְרָהָם הֶאֱרִיךְ בּוֹ. מָשָׁל לְמַרְגָּלִית שֶׁנָּפְלָה בֵּין הַחוֹל, אָדָם מְמַשְׁמֵּשׁ בַּחוֹל וְכוֹבְרוֹ בִּכְבָרָה עַד שֶׁמּוֹצֵא אֶת הַמַּרְגָּלִית, וּמִשֶּׁמְּצָאָהּ הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת הַצְּרוֹרוֹת מִיָּדוֹ וְנוֹטֵל הַמַּרְגָּלִית. דָּ”אַ וישב יעקב, הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה נִכְנְסוּ גְמַלָּיו טְעוּנִים פִּשְׁתָּן, הַפֶּחָמִי תָמַהּ אָנָה יִכָּנֵס כָּל הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה? הָיָה פִּקֵּחַ אֶחָד מֵשִׁיב לוֹ נִצּוֹץ אֶחָד יוֹצֵא מִמַּפּוּחַ שֶׁלְּךָ שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת כֻּלּוֹ, כָּךְ יַעֲקֹב רָאָה אֶת כָּל הָאַלּוּפִים הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה, תָּמַהּ וְאָמַר מִי יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת כֻּלָּן? מַה כְּתִיב לְמַטָּה, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, דִּכְתִיב וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א’) – נִצּוֹץ יוֹצֵא מִיּוֹסֵף שֶׁמְּכַלֶּה וְשׂוֹרֵף אֶת כֻּלָּם: 37:2 — אלה תולדות יעקב.: וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י”ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ”אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ”רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ”ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה: 37:2 — והוא נער.: שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה: 37:2 — את בני בלהה.: כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן: 37:2 — את דבתם רעה.: כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – “לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף”, וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ: 37:2 — דבתם.: כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי”ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר: 37:2 — דבה.: לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז’): 37:3 — בן זקנים.: שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בַּר חַכִּים הוּא לֵהּ – כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וָעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּ”אַ, שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ: 37:3 — פסים.: לְשׁוֹן כְּלִי מֵילָת, כְּמוֹ כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, וּכְמוֹ כְּתֹנֶת הַפַּסִּים דְּתָמָר וְאַמְנוֹן, וּמִ”אַ עַ”שֵׁ צָרוֹתָיו, שֶׁנִּמְכַּר לְפוֹטִיפַר וְלַסּוֹחֲרִים וְלַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַמִּדְיָנִים: 37:4 — ולא יכלו דברו לשלום.: מִתּוֹךְ גְּנוּתָם לָמַדְנוּ שִׁבְחָם, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב: 37:4 — דברו.: לְדַבֵּר עִמּוֹ: 37:7 — מאלמים אלמים.: כְּתַרְגּוּמוֹ מְאַסְּרִין אֱסָרִין – עֳמְרִין, וְכֵן נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכ”ו), וְכָמוֹהוּ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה וְהָאֲלֻמּוֹת נוֹטֵל וּמַכְרִיז: 37:7 — קמה אלמתי.: נִזְקְפָה: 37:7 — וגם נצבה.: לַעֲמֹד עַל עָמְדָהּ בִּזְקִיפָה: 37:8 — ועל דבריו.: עַל דִּבָּתָם רָעָה שֶׁהָיָה מֵבִיא לַאֲבִיהֶם: 37:10 — ויספר אל אביו ואל אחיו.: לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר אוֹתוֹ לְאֶחָיו חָזַר וְסִפְּרוֹ לְאָבִיו בִּפְנֵיהֶם: 37:10 — ויגער בו.: לְפִי שֶׁהָיָה מֵטִיל שִׂנְאָה עָלָיו: 37:10 — הבוא נבוא.: וַהֲלֹא אִמְּךָ כְבָר מֵתָה, וְהוּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִין לְבִלְהָה שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן שֶׁאֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְיַעֲקֹב נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלֵּב בָּנָיו שֶׁלֹּא יַקְנִיאוּהוּ, לְכָךְ אָמַר לוֹ הֲבוֹא נָבוֹא וְגוֹ’ – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּאִמְּךָ כָּךְ הַשְּׁאָר הוּא בָטֵל: 37:11 — שמר את הדבר.: הָיָה מַמְתִּין וּמְצַפֶּה מָתַי יָבֹא, וְכֵן שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כ”ו), וְכֵן לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי (איוב י”ד) – לֹא תַמְתִּין: 37:12 — לרעות את צאן.: נָקוּד עַל אֶת, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן: 37:13 — הנני.: לְשׁוֹן עֲנָוָה וּזְרִיזוּת, נִזְדָּרֵז לְמִצְוַת אָבִיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאֶחָיו שֶׁשּׂוֹנְאִין אוֹתוֹ: 37:14 — מעמק חברון.: וַהֲלֹא חֶבְרוֹן בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר י”ג), אֶלָּא מֵעֵצָה עֲמֻקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הַקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט״ו:י״ג): 37:14 — ויבא שכמה.: מָקוֹם מוּכָן לְפֻרְעָנוּת, שָׁם קִלְקְלוּ הַשְּׁבָטִים, שָׁם עִנּוּ אֶת דִּינָה, שָׁם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים א י”ב): 37:15 — וימצאהו איש.: זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט כא): 37:17 — נסעו מזה.: הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחְוָה: 37:17 — נלכה דתינה.: לְבַקֵּשׁ לְךָ נִכְלֵי דָתוֹת שֶׁיְּמִיתוּךָ בָהֶם. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֵׁם מָקוֹם הוּא, וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ: 37:18 — ויתנכלו.: נִתְמַלְּאוּ נְכָלִים וְעַרְמוּמִית: 37:18 — אתו.: כְּמוֹ אִתּוֹ, עִמּוֹ, כְּלוֹמַר, אֵלָיו: 37:20 — ונראה מה יהיו חלמתיו.: אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִקְרָא זֶה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, הֵם אוֹמְרִים נַהַרְגֵהוּ וְהַכָּתוּב מְסַיֵּם וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו – נִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם אִם שֶׁלָּכֶם אוֹ שֶׁלִּי. וְאִ”אֶ שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁיַּהַרְגוּהוּ בָּטְלוּ חֲלוֹמוֹתָיו: 37:21 — לא נכנו נפש.: מַכַּת נֶפֶשׁ, זוֹ הִיא מִיתָה: 37:22 — למען הציל אתו.: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁלֹּא אָמַר זֹאת אֶלָּא לְהַצִּיל אוֹתוֹ שֶׁיָּבֹא הוּא וְיַעֲלֶנּוּ מִשָּׁם, אָמַר אֲנִי בְכוֹר וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן, לֹא יִתָּלֶה הַסֵּרָחוֹן אֶלָּא בִי: 37:23 — את כתנתו.: זֶה חָלוּק: 37:23 — את כתנת הפסים.: הוּא שֶׁהוֹסִיף לוֹ אָבִיו יוֹתֵר עַל אֶחָיו: 37:24 — והבור רק אין בו מים.: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבּוֹר רֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֵין בּוֹ מָיִם? מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ (בראשית רבה, שבת כ”ב): 37:25 — ארחת.: כְּתַרְגּוּמוֹ שְׁיָרַת, עַל שֵׁם הוֹלְכֵי אֹרַח: 37:25 — וגמליהם נשאים וגו’.: לָמָּה פִרְסֵם הַכָּתוּב אֶת מַשָּׂאָם? לְהוֹדִיעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל עַרְבִיִּים לָשֵׂאת אֶלָּא נֵפְטְ וְעִטְרָן, שֶׁרֵיחָן רַע, וְלָזֶה נִזְדַּמְּנוּ בְשָׂמִים, שֶׁלֹּא יִזּוֹק מֵרֵיחַ רַע: 37:25 — נכאת.: כָּל כִּנּוּסֵי בְשָׂמִים הַרְבֵּה קָרוּי נְכֹאת, וְכֵן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים ב כ’) – מִרְקַחַת בְּשָׂמָיו. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שַׁעֲוָה: 37:25 — צרי.: שָׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף, וְהוּא נָטָף הַנִּמְנֶה עִם סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת: 37:25 — ולט.: לוֹטִיתָא שְׁמוֹ בִלְשׁוֹן מִשְׁנָה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ שֹׁרֶשׁ עֵשֶׂב, וּשְׁמוֹ אשטרולוזיאה בְּמַסֶּכֶת נִדָּה: 37:26 — מה בצע.: מַה מָּמוֹן, כְּתַרְגּוּמוֹ: 37:26 — וכסינו את דמו.: וְנַעֲלִים אֶת מִיתָתוֹ: 37:27 — וישמעו.: וְקַבִּילוּ מִנֵּהּ, וְכָל שְׁמִיעָה שֶׁהִיא קַבָּלַת דְּבָרִים כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – מְתֻרְגָּם נְקַבֵּל; וְכָל שֶׁהִיא שְׁמִיעַת הָאֹזֶן, כְּגוֹן וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְרִבְקָה שֹׁמַעַת, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת – כֻּלָּן מְתֻרְגָּם וּשְׁמָעוּ, וּשְׁמָעַת, וּשְׁמַע, שְׁמִיעַ קֳדָמַי: 37:28 — ויעברו אנשים מדינים.: זוֹ הִיא שַׁיָּרָה אַחֶרֶת, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁנִּמְכַּר פְּעָמִים הַרְבֵּה: 37:28 — וימשכו.: בְנֵי יַעֲקֹב אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּהוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיִשְׁמְעֵאלִים לַמִּדְיָנִים, וְהַמִּדְיָנִים לַמִּצְרִים: 37:29 — וישב ראובן.: בִּמְכִירָתוֹ לֹא הָיָה שָׁם, שֶׁהִגִּיעַ יוֹמוֹ לֵילֵךְ וּלְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו. דָּ”אַ עָסוּק הָיָה בְשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ עַל שֶׁבִּלְבֵּל יְצוּעֵי אָבִיו: 37:30 — אנה אני בא.: אָנָה אֶבְרַח מִצַּעְרוֹ שֶׁל אַבָּא? 37:31 — שעיר עזים.: דָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם: 37:31 — הכתנת.: זֶה שְׁמָהּ, וּכְשֶׁהִיא דְבוּקָה לְתֵבָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן כְּתֹנֶת יוֹסֵף, כְּתֹנֶת פַּסִּים, כְּתֹנֶת בַּד, נָקוּד כְּתֹנֶת: 37:33 — ויאמר כתנת בני.: הִיא זוֹ: 37:33 — חיה רעה אכלתהו.: נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, סוֹפוֹ שֶׁתִּתְגָּרֶה בוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְלָמָּה לֹא גִלָּה לוֹ הַקָּבָּ”ה? לְפִי שֶׁהֶחֱרִימוּ וְקִלְּלוּ אֶת כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה, וְשִׁתְּפוּ לְהַקָּבָּ”ה עִמָּהֶם (תנחומא), אֲבָל יִצְחָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי, אָמַר הֵיאַךְ אֲגַלֶּה וְהַקָּבָּ”ה אֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ: 37:34 — ימים רבים.: כ”ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ’, וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ”ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ”ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם (מגילה ט”ז) – כ’ שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב’ שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן: 37:35 — וכל בנתיו.: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּנְשָׂאוּם, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעֲנִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא מַהוּ וְכָל בְּנֹתָיו? – כַּלּוֹתָיו, שֶׁאֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִתּוֹ: 37:35 — וימאן להתנחם.: אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה): 37:35 — ארד אל בני.: כְּמוֹ עַל בְּנִי, וְהַרְבֵּה אֶל מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן עַל, אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל ב כ”א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל מוֹת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שמואל א ד’): 37:35 — אבל שאלה.: כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא – בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר, וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמַי. וּמִדְרָשׁוֹ, גֵּיהִנֹּם; סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵיהִנֹּם: 37:35 — ויבך אתו אביו.: יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי: 37:36 — הטבחים.: שׁוֹחֲטֵי בְּהֵמוֹת הַמֶּלֶךְ: 38:1 — ויהי בעת ההוא.: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן, וְהִפְסִיק בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יוֹסֵף? לְלַמֵּד שֶׁהוֹרִידוּהוּ אֶחָיו מִגְּדֻלָּתוֹ כְּשֶׁרָאוּ בְצָרַת אֲבִיהֶם, אָמְרוּ: אַתָּה אָמַרְתָּ לְמָכְרוֹ, אִלּוּ אָמַרְתָּ לַהֲשִׁיבוֹ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים לְךָ: 38:1 — ויט.: מֵאֵת אֶחָיו: 38:1 — עד איש עדלמי.: נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ: 38:2 — כנעני.: תַּגְרָא (בראשית רבה): 38:5 — והיה בכזיב.: שֵׁם הַמָּקוֹם. וְאוֹמֵר אֲנִי עַל שֵׁם שֶׁפָּסְקָה מִלֶּדֶת נִקְרָא כְזִיב, לְשׁוֹן הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב (ירמיהו ט”ו), אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (ישעיהו נ”ח), וְאִם לֹא כֵן מַה בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ? וּבִבְ”רַ רָאִיתִי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שֵׁלָה וגוֹמֵר פְּסַקַת: 38:7 — רע בעיני ה’.: כְּרָעָתוֹ שֶׁל אוֹנָן, מַשְׁחִית זַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנָן וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ, כְּמִיתָתוֹ שֶׁל עֵר מִיתָתוֹ שֶׁל אוֹנָן. וְלָמָּה הָיָה עֵר מַשְׁחִית זַרְעוֹ? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ: 38:8 — והקם זרע.: הַבֵּן יִקָּרֵא עַל שֵׁם הַמֵּת: 38:9 — ושחת ארצה.: דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ (בראשית רבה): 38:11 — כי אמר וגו’.: כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ: 38:11 — כי אמר פן ימות.: מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ (כתובות מ”ג): 38:12 — ויעל על גוזזי צאנו.: וַיַּעַל תִּמְנָתָה לַעֲמֹד עַל גּוֹזְזֵי צֹאנוֹ: 38:13 — עלה תמנתה.: וּבְשִׁמְשׁוֹן הוּא אוֹמֵר וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה (שופטים י”ד)? בְּשִׁפּוּעַ הָהָר הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, עוֹלִין לָהּ מִכָּאן וְיוֹרְדִין לָהּ מִכָּאן: 38:14 — ותתעלף.: כִּסְּתָה פָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּהּ: 38:14 — ותשב בפתח עינים.: בִּפְתִיחַת עֵינַיִם, בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים שֶׁעַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל עֵינַיִם מְצַפּוֹת לִרְאוֹתוֹ (סוטה י’): 38:14 — כי ראתה כי גדל שלה וגו’.: לְפִיכָךְ הִפְקִירָה עַצְמָהּ אֵצֶל יְהוּדָה, שֶׁהָיְתָה מִתְאַוָּה לְהַעֲמִיד מִמֶּנּוּ בָנִים: 38:15 — ויחשבה לזונה.: לְפִי שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים: 38:15 — כי כסתה פניה.: וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ וּלְהַכִּירָהּ. וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ כי כסתה פניה, כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵית חָמִיהָ הָיְתָה צְנוּעָה, לְפִיכָךְ לֹא חֲשָׁדָהּ: 38:16 — ויט אליה אל הדרך.: מִדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה בָהּ, נָטָה אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הִיא בָּהּ, וּבִלְשׁוֹן לַעַז דשטורנ”יר: 38:16 — הבה נא.: הָכִינִי עַצְמֵךְ וְדַעְתֵּךְ לְכָךְ. כָּל לְשׁוֹן הָבָה לְשׁוֹן הַזְמָנָה הוּא, חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִּלְשׁוֹן נְתִינָה, וְאַף אוֹתָן שֶׁל הַזְמָנָה קְרוֹבִים לִלְשׁוֹן נְתִינָה הֵם: 38:17 — ערבון.: מַשְׁכּוֹן: 38:18 — חתמך ופתילך.: עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָּךְ – טַבַּעַת שֶׁאַתָה חוֹתֵם בָּהּ וְשִׂמְלָתְךָ שֶׁאַתָּה מִתְכַּסֶּה בָהּ: 38:18 — ותהר לו.: גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. 38:21 — הקדשה.: מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת: 38:23 — תקח לה.: יִהְיֶה שֶׁלָּהּ מַה שְּׁבְּיָדָהּ: 38:23 — פן נהיה לבוז.: אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה עוֹד יִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְיִהְיֶה גְּנַאי, כִּי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת עוֹד לְאַמֵּת דְּבָרַי: 38:23 — הנה שלחתי הגדי הזה.: לְפִי שֶׁרִמָּה יְהוּדָה אֶת אָבִיו בִּגְדִי עִזִּים שֶׁהִטְבִּיל כְּתֹנֶת יוֹסֵף בְּדָמוֹ, רִמּוּהוּ גַּם הוּא בִּגְדִי עִזִּים (בראשית רבה): 38:24 — כמשלש חדשים.: רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם (נדה מ”נ). וּלְשׁוֹן כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים כְּהִשְׁתַּלֵּשׁ הַחֳדָשִׁים, כְּמוֹ וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט’), מִשְׁלוֹחַ יָדָם (ישעיהו י”א), וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא: 38:24 — הרה לזנונים.: שֵׁם דָּבָר, מְעֻבֶּרֶת כְּמוֹ אִשָּׁה הָרָה, וּכְמוֹ בָּרָה כַּחַמָּה: 38:24 — ותשרף.: אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִשְׂרֵפָה: 38:25 — הוא מוצאת.: לְהִשָּׂרֵף: 38:25 — והיא שלחה אל חמיה.: לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָמְרָה אִם יוֹדֶה יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ, וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי, וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּילוּהוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים: 38:25 — הכר נא.: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה – הַכֵּר נָא בוֹרַאֲךָ, וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת: 38:26 — צדקה.: בִּדְבָרֶיהָ: 38:26 — ממני.: הִיא מְעֻבֶּרֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ ז”ל דָּרְשׁוּ שֶׁיָּצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים, לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל: 38:26 — כי על כן לא נתתיה.: כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי: 38:26 — ולא יסף עוד.: יֵשׁ אוֹמְרִים לֹא הוֹסִיף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא פָסַק. וַחֲבֵרוֹ גַּבֵּי אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְלֹא יָסָפוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן וְלָא פְּסָקוּ: 38:27 — בעת לדתה.: וּבְרִבְקָה הוּא אוֹמֵר וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת? לְהַלָּן לִמְלֵאִים וְכָאן לַחֲסֵרִים: 38:27 — והנה תאומים.: מָלֵא, וּלְהַלָּן תּוֹמִם חָסֵר, לְפִי שֶׁהָאֶחָד רָשָׁע, אֲבָל אֵלּוּ שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים: 38:28 — ויתן יד.: הוֹצִיא הָאֶחָד יָדוֹ לַחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁקָּשְׁרָה עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי הֶחֱזִירָהּ: 38:29 — פרצת.: חָזַקְתָּ עָלֶיךָ חֹזֶק: 38:30 — אשר על ידו השני.: אַרְבַּע יָדוֹת כְּתוּבוֹת כָּאן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֲרָמִים שֶׁמָּעַל עָכָן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלָּקַח, אַדֶּרֶת שִׁנְעָר וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת כֶּסֶף שֶׁל מָאתַיִם שְׁקָלִים וּלְשׁוֹן זָהָב, בְּרֵאשִׁית רַבָּה: 38:30 — ויקרא שמו זרח.: עַל שֵׁם זְרִיחַת מַרְאִית הַשָּׁנִי: 39:1 — ויוסף הורד.: חוֹזֵר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, אֶלָּא שֶׁהִפְסִיק בּוֹ כְּדֵי לִסְמֹךְ יְרִידָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה לִמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ, וְעוֹד כְּדֵי לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר לְמַעֲשֵׂה תָמָר לוֹמַר לְךָ, מַה זּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף זוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁרָאֲתָה בְאִצְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלָּהּ שֶׁעֲתִידָה לְהַעֲמִיד בָּנִים מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם מִמֶּנָּה אִם מִבִּתָּהּ: 39:3 — כי ה’ אתו.: שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו: 39:4 — וכל יש לו.: הֲרֵי לָשׁוֹן קָצָר, חָסֵר “אֲשֶׁר”: 39:6 — ולא ידע אתו מאומה.: לֹא הָיָה נוֹתֵן לִבּוֹ לִכְלוּם: 39:6 — כי אם הלחם.: הִיא אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה: 39:6 — ויהי יוסף יפה תואר.: כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, אָמַר הַקָּבָּ”ה אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְךָ אֶת הַדֹּב, מִיָּד: 39:7 — ותשא אשת אדוניו וגו’.: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר סָמוּךְ: 39:9 — וחטאתי לאלהים.: בְּנֵי נֹחַ נִצְטַוּוּ עַל הָעֲרָיוֹת: 39:10 — לשכב אצלה.: אֲפִלּוּ בְלֹא תַשְׁמִישׁ: 39:10 — להיות עמה.: לָעוֹלָם הַבָּא: 39:11 — ויהי כהיום הזה.: כְּלוֹמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יוֹם מְיֻחָד, יוֹם צְחוֹק, יוֹם אֵיד שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית עֲ”זָ, אָמְרָה אֵין לִי יוֹם הָגוּן לְהִזָּקֵק לְיוֹסֵף כְּהַיּוֹם הַזֶּה, אָמְרָה לָהֶם חוֹלָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה לֵילֵךְ (תַּנְחוּמָא): 39:11 — לעשות מלאכתו.: רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו עִמָּהּ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית לוֹ דְּמוּת דְּיוּקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וכו’ כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל”ז): 39:14 — ראו הביא לנו.: הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן קְצָרָה – הֵבִיא לָנוּ, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הֱבִיאוֹ, וְעַל בַּעֲלָהּ אוֹמֶרֶת כֵּן: 39:14 — עברי.: מֵעֵבֶר הַנָּהָר, מִבְּנֵי עֵבֶר (בראשית רבה): 39:16 — אדניו.: שֶׁל יוֹסֵף: 39:17 — בא אלי.: לְצַחֶק בִּי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ: 39:19 — ויהי כשמע אדניו וגו’.: בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ אָמְרָה לוֹ כֵן, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ, עִנְיְנֵי תַשְׁמִישׁ כָּאֵלֶּה: 39:21 — ויט אליו חסד.: שֶׁהָיָה מְקֻבָּל לְכָל רוֹאָיו, לְשׁוֹן “כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה” שֶׁבַּמִּשְׁנָה: 39:22 — הוא היה עושה.: כְּתַרְגּוּמוֹ בְּמֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵיד: 39:23 — באשר ה’ אתו.: בִּשְׁבִיל שֶׁה’ אִתּוֹ: 40:1 — אחר הדברים האלה.: לְפִי שֶׁהִרְגִּילָה אוֹתָהּ אֲרוּרָה אֶת הַצַּדִּיק בְּפִי כֻלָּם לְדַבֵּר בּוֹ וּלְגַנּוֹתוֹ, הֵבִיא לָהֶם הַקָּבָּ”ה סֻרְחָנָם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁיִּפְנוּ אֲלֵיהֶם וְלֹא אֵלָיו, וְעוֹד שֶׁתָּבֹא הָרְוָחָה לַצַּדִּיק עַל יְדֵיהֶם: 40:1 — חטאו.: זֶה נִמְצָא זְבוּב בְּפַיְילִי פּוֹטֵירִין שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִמְצָא צְרוֹר בִּגְלוּסְקִין שֶׁלּוֹ: 40:1 — והאפה.: אֶת פַּת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין לְשׁוֹן אֲפִיָּה אֶלָּא בְּפַת, וּבְלַעַז פישטו”ר: 40:4 — ויפקד שר הטבחים את יוסף.: לִהְיוֹת אִתָּם: 40:4 — ויהיו ימים במשמר.: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ: 40:5 — ויחלמו חלום שניהם.: וַיַּחַלְמוּ שְׁנֵיהֶם חֲלוֹם, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ, וּמִדְרָשׁוֹ כָּל א’ חָלַם חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם – שֶׁחָלַם אֶת חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲבֵרוֹ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר: 40:5 — איש כפתרון חלומו.: כָּל אֶחָד חָלַם חֲלוֹם הַדּוֹמֶה לְפִתְרוֹן הֶעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶם: 40:6 — זעפים.: עֲצֵבִים כְּמוֹ סַר וְזָעֵף (מלכים א כ’), זַעַף ה’ אֶשָּׂא (מיכה ז’): 40:10 — שריגם.: זְמוֹרוֹת אֲרוּכוֹת, שֶׁקּוֹרִין ווידי”ץ בְּלַעַז: 40:10 — והוא כפרחת.: דּוֹמֶה לְפוֹרַחַת וְהִיא כְפוֹרַחַת – נִדְמָה לִי בַּחֲלוֹמִי כְאִלּוּ הִיא פוֹרַחַת, וְאַחַר הַפֶּרַח עָלְתָה נִצָּה, וְנַעֲשׂוּ סְמָדַר, אשפנ”יר בְּלַעַז, וְאַחַר כָּךְ הִבְשִׁילוּ, וְהִיא כַּד אַפְרַחַת אַפֵּקַת לַבְלְבִין עַ”כַּ תַּרְגּוּם שֶׁל פּוֹרַחַת נֵץ גָּדוֹל מִפֶּרַח כְּדִכְתִיב וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה (ישעיהו י”ח), וּכְתִיב וַיֹּצֵא פֶרַח, וַהֲדַר וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר י”ז): 40:11 — ואשחט.: כְּתַרְגּוּמוֹ וַעֲצָרִית, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: 40:12 — שלשת ימים הם.: סִימָן הֵם לְךָ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה הַרְבֵּה (חולין צ”ב): 40:13 — ישא פרעה את ראשך.: לְ’ חֶשְׁבּוֹן, כְּשֶׁיִּפְקֹד שְׁאָר עֲבָדָיו לְשָׁרֵת לְפָנָיו בַּסְּעוּדָה, יִמְנֶה אוֹתְךָ עִמָּהֶם: 40:13 — כנך.: בָּסִיס שֶׁלְּךָ וּמוֹשָׁבְךָ: 40:14 — כי אם זכרתני אתך.: אֲשֶׁר אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, מֵאַחַר שֶׁיִּיטַב לְךָ כְּפִתְרוֹנִי: 40:14 — ועשית נא עמדי חסד.: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: 40:16 — סלי חורי.: סַלִּים שֶׁל נְצָרִים קְלוּפִים חוֹרִין חוֹרִין, וּבִמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ הַרְבֵּה, וְדֶרֶךְ מוֹכְרֵי פַת כִּסָּנִין, שֶׁקּוֹרִין אובל”יש בְּלַעַז, לְתִתָּם בְּאוֹתָם סַלִּים: 40:20 — יום הלדת את פרעה.: יוֹם לֵידָתוֹ, וְקוֹרִין לוֹ יוֹם גֵּינוּסְיָא. וּלְשׁוֹן הֻלֶּדֶת, לְפִי שֶׁאֵין הַוָּלָד נוֹצָר אֶלָּא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁהַחַיָּה מְיַלֶּדֶת אֶת הָאִשָּׁה, וְעַל כֵּן הַחַיָּה נִקְרֵאת מְיַלֶּדֶת, וְכֵן וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ (יחזקאל ט”ז) וְכֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע (ויקרא י”ג), שֶׁכִּבּוּסוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים: 40:20 — וישא את ראש וגו’.: מְנָאָם עִם שְׁאָר עֲבָדָיו, שֶׁהָיָה מוֹנֶה הַמְּשָׁרְתִים שֶׁיְּשָׁרְתוּ לוֹ בִּסְעוּדָתוֹ וְזָכַר אֶת אֵלּוּ בְתוֹכָם, כְּמוֹ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ (במדבר א’), לְשׁוֹן מִנְיָן: 40:23 — ולא זכר שר המשקים.: בּוֹ בַיּוֹם: 40:23 — וישכחהו.: לְאַחַר מִכָּאן. מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בוֹ יוֹסֵף לְזָכְרוֹ, הֻזְקַק לִהְיוֹת אָסוּר שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה’ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהילים מ’) – וְלֹא בָטַח עַל מִצְרִים, הַקְּרוּיִים רַהַב: 41:1 — ויהי מקץ.: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא: 41:1 — על היאר.: כָּל שְׁאָר נְהָרוֹת אֵינָם קְרוּיִין יְאוֹרִים חוּץ מִנִּילוּס, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָאָרֶץ עֲשׂוּיִם יְאוֹרִים יְאוֹרִים בִּידֵי אָדָם וְנִילוּס עוֹלֶה בְּתוֹכָם וּמַשְׁקֶה אוֹתָם, לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין בְּמִצְרַיִם תָּדִיר כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת: 41:2 — יפות מראה.: סִימָן הוּא לִימֵי שֹׂבַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִרְאוֹת יָפוֹת זוֹ לָזוֹ, שֶׁאֵין עֵין בְּרִיָּה צָרָה בַחֲבֶרְתָּהּ: 41:2 — באחו.: בָּאֲגַם, מריש”ק בְּלַעַז, כְּמוֹ יִשְׂגֶּא אָחוּ (איוב ח’): 41:3 — ודקות בשר.: טינב”ש בְּלַעַז, לְשׁוֹן דַּק: 41:4 — ותאכלנה.: סִימָן שֶׁתְּהֵא כָל שִׂמְחַת הַשָּׂבָע נִשְׁכַּחַת בִּימֵי הָרָעָב: 41:5 — בקנה אחת.: טוד”ל בְּלַעַז: 41:5 — בריאות.: שיינ”ש בְּלַעַז: 41:6 — ושדופת.: הלייא”ש בְּלַעַז, שְׁקִיפָן קִדּוּם, חֲבוּטוֹת, לְשׁוֹן מַשְׁקוֹף הֶחָבוּט תָּמִיד עַל יְדֵי הַדֶּלֶת הַמַּכָּה עָלָיו: 41:6 — קדים.: רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁקּוֹרִין בי”סא בְּלַעַז: 41:7 — הבריאות.: שיינ”ש בְּלַעַז: 41:7 — והנה חלום.: וְהִנֵּה נִשְׁלַם חֲלוֹם שָׁלֵם לְפָנָיו וְהֻצְרַךְ לְפוֹתְרִים: 41:8 — ותפעם רוחו.: וּמִטַּרְפָּא רוּחֵיהּ, מְקַשְׁקֶשֶׁת בְּתוֹכוֹ כְּפַעֲמוֹן; וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר אוֹמֵר, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב’), לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי פְעִימוֹת, שִׁכְחַת הַחֲלוֹם וְהַעֲלָמַת פִּתְרוֹנוֹ (בראשית רבה): 41:8 — חרטמי.: הַנֵּחָרִים בְּטִימֵי מֵתִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִין בַּעֲצָמוֹת. טִימֵי הֵן עֲצָמוֹת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַמִּשְׁנָה בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא טִימַיָּא (אהלות פי”ז), מָלֵא עֲצָמוֹת: 41:8 — ואין פותר אותם לפרעה.: פּוֹתְרִים הָיוּ אוֹתָם, אֲבָל לֹא לְפַרְעֹה, שֶׁלֹּא הָיָה קוֹלָן נִכְנָס בְּאָזְנָיו, וְלֹא הָיָה לוֹ קוֹרַת רוּחַ בְּפִתְרוֹנָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד וְשֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר (בראשית רבה): 41:11 — איש כפתרון חלמו.: חֲלוֹם הָרָאוּי לַפִּתְרוֹן שֶׁנִּפְתַּר לָנוּ וְדוֹמֶה לוֹ: 41:12 — נער עברי עבד.: אֲרוּרִים הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵין טוֹבָתָם שְׁלֵמָה, מַזְכִּירוֹ בִּלְשׁוֹן בִּזָּיוֹן: 41:12 — נער.: שׁוֹטֶה וְאֵין רָאוּי לִגְדֻלָּה: 41:12 — עברי.: אֲפִלּוּ לְשׁוֹנֵנוּ אֵינוֹ מַכִּיר: 41:12 — עבד.: וְכָתוּב בְּנִמּוּסֵי מִצְרַיִם שֶׁאֵין עֶבֶד מוֹלֵךְ וְלֹא לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שָׂרִים: 41:12 — איש כחלמו.: לְפִי הַחֲלוֹם וְקָרוֹב לְעִנְיָנוֹ: 41:13 — השיב על כני.: פַּרְעֹה, הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו; הֲרֵי מִקְרָא קְצַר לָשׁוֹן, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הֵשִׁיב, לְפִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ; מִי הֵשִׁיב? מִי שֶׁבְּיָדוֹ לְהָשִׁיב, וְהוּא פַּרְעֹה; וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל מִקְרָאוֹת קְצָרִים, עַל מִי שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת הֵם סוֹתְמִים אֶת הַדָּבָר: 41:14 — מן הבור.: מִן בֵּית הַסֹּהַר שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין גֻּמָּא, וְכֵן כָּל בּוֹר שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן גֻּמָּא הוּא, וְאַף אִם אֵין בּוֹ מַיִם קָרוּי בּוֹר, פוש”א בְּלַעַז: 41:14 — ויגלח.: מִפְּנֵי כְבוֹד הַמַּלְכוּת (בראשית רבה): 41:15 — תשמע חלום לפתר אתו.: תַּאֲזִין וְתָבִין חֲלוֹם לִפְתֹּר אוֹתוֹ: 41:15 — תשמע.: לְשׁוֹן הֲבָנָה וְהַאֲזָנָה, כְּמוֹ שׁוֹמֵעַ יוֹסֵף, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, אנטינ”דרא בְּלַעַז: 41:16 — בלעדי.: אֵין הַחָכְמָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא אֱלֹהִים יַעֲנֶה – יִתֵּן עֲנִיָּה בְּפִי – לִשְׁלוֹם פַּרְעֹה: 41:19 — דלות.: כְּחוּשׁוֹת, כְּמוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל, דְּאַמְנוֹן (שמואל ב י”ג): 41:19 — ורקות בשר.: כָּל לְשׁוֹן רַקּוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא חַסְרֵי בָשָׂר, וּבְלַעַז בלוא”ש: 41:23 — צנמות.: צוּנְמָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי סֶלַע, הֲרֵי הֵן כְּעֵץ בְּלִי לִחְלוּחַ וְקָשׁוֹת כְּסֶלַע, וְתַרְגּוּמוֹ נָצָן לָקְיָן, נָצָן – אֵין בָּהֶם אֶלָּא הַנֵּץ, לְפִי שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ מִן הַזֶּרַע: 41:26 — שבע שנים ושבע שנים.: כֻּלָּן אֵינָן אֶלָּא שֶׁבַע, וַאֲשֶׁר נִשְׁנָה הַחֲלוֹם פַּעֲמַיִם, לְפִי שֶׁהַדָּבָר מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ בַּסּוֹף ועל השנות החלום וגו’ בְּשֶׁבַע שָׁנִים הַטּוֹבוֹת נֶאֱמַר הגיד לפרעה לְפִי שֶׁהָיָה סָמוּךְ וּבְשֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב נֶאֱמַר הראה את פרעה, לְפִי שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְלָג וְרָחוֹק, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן מַרְאֶה: 41:30 — ונשכח כל השבע.: הוּא פִתְרוֹן הַבְּלִיעָה: 41:31 — ולא יודע השבע.: הוּא פִּתְרוֹן “ולא נודע כי באו אל קרבנה”: 41:32 — נכון.: מְזֻמָּן: 41:34 — וחמש.: כְּתַרְגּוּמוֹ וִיזָרְזוּן; וְכֵן וַחֲמֻשִׁים (שמות י”ג): 41:35 — את כל אכל.: שֵׁם דָּבָר הוּא, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ בָּאָלֶ”ף וְנָקוּד בְּפַתָּח קָטָן, וְאוֹכֵל שֶׁהוּא פֹּעַל, כְּגוֹן כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב, טַעֲמוֹ לְמַטָּה בַּכַּ”ף, וְנָקוּד קָמָץ קָטָן: 41:35 — תחת יד פרעה.: בִּרְשׁוּתוֹ וּבְאוֹצְרוֹתָיו: 41:36 — והיה האכל.: הַצָּבוּר כִּשְׁאָר פִּקָּדוֹן הַגָּנוּז לְקִיּוּם הָאָרֶץ: 41:38 — הנמצא כזה.: הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין? אִם נֵלֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ, הֲנִמְצָא כָמוֹהוּ? הֲנִמְצָא לְשׁוֹן תְּמִיהָה; וְכֵן כָּל הֵ”א הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשׁ תֵּבָה וּנְקוּדָה בַחֲטַף פַּתָּח: 41:39 — אין נבון וחכם כמוך.: לְבַקֵּשׁ אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם שֶׁאָמַרְתָּ, לֹא נִמְצָא כָמוֹךָ: 41:40 — ישק.: יִתְּזַן, יִתְפַּרְנֵס – כָּל צָרְכֵי עַמִּי יִהְיוּ נַעֲשִׂים עַל יָדְךָ, כְּמוֹ נַשְּׁקוּ בַר (תהילים ב’), גרני”שון בְּלַעַז: 41:40 — רק הכסא.: שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין לִי מֶלֶךְ: 41:40 — כסא.: לְשׁוֹן שֵׁם הַמְּלוּכָה, כְּמוֹ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מלכים א א’): 41:41 — נתתי אתך.: מַנֵּיתִי יָתָךְ, וְאַעַ”פִּ כֵּן לְשׁוֹן נְתִינָה הוּא, כְּמוֹ וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן (דברים כ”ו); בֵּין לִגְדֻלָּה בֵּין לְשִׁפְלוּת נוֹפֵל לְשׁוֹן נְתִינָה עָלָיו, כְּמוֹ נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב’): 41:42 — ויסר פרעה את טבעתו.: נְתִינַת טַבַּעַת הַמֶּלֶךְ הִיא אוֹת לְמִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לוֹ לִהְיוֹת שֵׁנִי לוֹ לִגְדֻלָּה: 41:42 — בגדי שש.: דְּבַר חֲשִׁיבוּת הוּא בְּמִצְרַיִם: 41:42 — רביד.: עֲנָק, וְעַל שֶׁהוּא רָצוּף בְּטַבָּעוֹת קָרוּי רְבִיד וְכֵן מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי (משלי ז’) – רִצַּפְתִּי עַרְשִׂי מַרְצָפוֹת, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מֻקָּף רוֹבְדִין שֶׁל אֶבֶן, עַל הָרֹבֶד שֶׁבָּעֲזָרָה, וְהִיא רִצְפָּה: 41:43 — במרכבת המשנה.: הַשְּׁנִיָּה לְמֶרְכַּבְתּוֹ, הַמְהַלֶּכֶת אֵצֶל שֶׁלּוֹ: 41:43 — אברך.: כְּתַרְגּוּמוֹ “דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא”, רֵךְ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי (נ”א רוֹמִי) מֶלֶךְ; בְּהַשֻּׁתָּפִין לָא רֵיכָא וְלֹא בַּר רֵיכָא, וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבְרֵךְ זֶה יוֹסֵף שֶׁהוּא אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים, אָמַר לוֹ רַ’ יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית עַד מָתַי אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים? אֵין אַבְרֵךְ אֶלָּא לְשׁוֹן בִּרְכַּיִם, שֶׁהַכֹּל הָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין תַּחַת יָדוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתוֹן אוֹתוֹ וְגוֹ’: 41:44 — אני פרעה.: שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדִי לִגְזֹר גְּזֵרָה עַל מַלְכוּתִי, וַאֲנִי גּוֹזֵר שֶׁלֹּא יָרִים אִישׁ יָדוֹ בִלְעָדֶיךָ, – שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתְךָ. דָּ”אַ אֲנִי פַרְעֹה, אֲנִי אֶהְיֶה מֶלֶךְ, וּבִלְעָדֶיךָ וְגוֹ’ וְזֶהוּ דֻּגְמַת רַק הַכִּסֵּא: 41:44 — את ידו ואת רגלו.: כְּתַרְגּוּמוֹ: 41:45 — צפנת פענח.: מְפָרֵשׁ הַצְּפוּנוֹת; וְאֵין לְפַעְנֵחַ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא: 41:45 — פוטיפרע.: הוּא פּוֹטִיפַר, וְנִקְרָא פּוֹטִיפֶרַע עַל שֶׁנִּסְתָּרֵס מֵאֵלָיו, לְפִי שֶׁחָמַד אֶת יוֹסֵף לְמִשְׁכַּב זָכָר (סוטה י”ג): 41:47 — ותעש הארץ.: כְּתַרְגּוּמוֹ, וְאֵין הַלָּשׁוֹן נֶעֱקָר מִלְּשׁוֹן עֲשִׂיָּה: 41:47 — לקמצים.: קֹמֶץ עַל קֹמֶץ, יָד עַל יָד, הָיוּ אוֹצְרִים: 41:48 — אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה.: שֶׁכָּל אֶרֶץ וְאֶרֶץ מַעֲמֶדֶת פֵּרוֹתֶיהָ, וְנוֹתְנִין בַּתְּבוּאָה מֵעֲפַר הַמָּקוֹם, וּמַעֲמִיד אֶת הַתְּבוּאָה מִלִּרְקֹב: 41:49 — עד כי חדל לספר.: עַד כִּי חָדַל לוֹ הַסּוֹפֵר לִסְפֹּר, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר: 41:49 — כי אין מספר.: לְפִי שֶׁאֵין מִסְפָּר, וַהֲרֵי כִי מְשַׁמֵּשׁ בְּלְשׁוֹן דְּהָא: 41:50 — בטרם תבא שנת הרעב.: מִכָּאן שֶׁאָדָם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן (תענית י”א): 41:55 — ותרעב כל ארץ מצרים.: שֶׁהִרְקִיבָה תְבוּאָתָם שֶׁאָצְרוּ חוּץ מִשֶּׁל יוֹסֵף: 41:55 — אשר יאמר לכם תעשו.: לְפִי שֶׁהָיָה יוֹסֵף אוֹמֵר לָהֶם שֶׁיִּמּוֹלוּ, וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל פַּרְעֹה וְאוֹמְרִים: כָּךְ הוּא אוֹמֵר לָנוּ, אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה לֹא צְבַרְתֶּם בָּר, וַהֲלֹא הִכְרִיז לָכֶם שֶׁשְּׁנֵי הָרָעָב בָּאִים? אָמְרוּ לוֹ: אָסַפְנוּ הַרְבֵּה וְהִרְקִיבָה, אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ; הֲרֵי גָּזַר עַל הַתְּבוּאָה וְהִרְקִיבָה, מַה אִם יִגְזֹר עָלֵינוּ וְנָמוּת! 41:56 — על כל פני הארץ.: מִי הֵם פְּנֵי הָאָרֶץ אֵלּוּ הָעֲשִׁירִים: 41:56 — את כל אשר בהם.: כְּתַרְגּוּמוֹ דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא: 41:56 — וישבר למצרים.: שבר לְשׁוֹן מֶכֶר וּלְשׁוֹן קִנְיָן הוּא; כָּאן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן מֶכֶר; שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, לְשׁוֹן קִנְיָן. וְאַל תֹּאמַר אֵינוֹ כִּי אִם בִּתְבוּאָה, שֶׁאַף בְּיַיִן וְחָלָב מָצִינוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיהו נ”ה): 41:57 — וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבר: , וְאִם תִּדְרְשֵׁהוּ כְסִדְרוֹ, הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב: לִשְׁבֹּר מִן יוֹסֵף: 42:1 — וירא יעקב כי יש שבר במצרים.: וּמֵהֵיכָן רָאָה? וַהֲלֹא לֹא רָאָה אֶלָּא שָׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי וְגוֹ’ וּמַהוּ וַיַּרְא? רָאָה בְאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם; וְלֹא הָיְתָה נְבוּאָה מַמָּשׁ לְהוֹדִיעוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁזֶּה יוֹסֵף: 42:1 — למה תתראו.: לָמָּה תַּרְאוּ עַצְמְכֶם בִּפְנֵי בְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי עֵשָׂו כְּאִלּוּ אַתֶּם שְׂבֵעִים? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֲדַיִן הָיָה לָהֶם תְּבוּאָה (תענית י’). וְלִי נִרְאֶה פְּשׁוּטוֹ לָמָּה תִּתְרָאוּ, לָמָּה יְהְיוּ הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּכֶם וּמַתְמִיהִים בָּכֶם, שֶׁאֵין אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לָכֶם אֹכֶל בְּטֶרֶם שֶׁיִּכְלֶה מַה שֶּׁבְּיֶדְכֶם. וּמִפִּי אַחֵרִים שָׁמַעְתִּי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן כְּחִישָׁה, לָמָּה תִּהְיוּ כְּחוּשִׁים בָּרָעָב, וְדוֹמֶה לוֹ וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי י”א): 42:2 — רדו שמה.: וְלֹא אָמַר לְכוּ, רֶמֶז לְמָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ לְמִצְרַיִם כְּמִנְיַן רד”ו: 42:3 — וירדו אחי יוסף.: וְלֹא כָתַב בְּנֵי יַעֲקֹב, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מִתְחָרְטִים בִּמְכִירָתוֹ וְנָתְנוּ לִבָּם לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאַחְוָה וְלִפְדּוֹתוֹ בְּכָל מָמוֹן שֶׁיִּפְסְקוּ עֲלֵיהֶם: 42:3 — עשרה.: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא כְתִיב וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח? אֶלָּא לְעִנְיַן הָאַחְוָה הָיוּ חֲלוּקִין לְי’ שֶׁלֹּא הָיְתָה אַהֲבַת כֻּלָּם וְשִׂנְאַת כֻּלָּם שָׁוָה לוֹ; אֲבָל לְעִנְיַן לִשְׁבֹּר בָּר כֻּלָּם לֵב אֶחָד לָהֶם (בראשית רבה): 42:4 — פן יקראנו אסון.: וּבַבַּיִת לֹא יִקְרָאֶנּוּ? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, מִכָּאן שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה (בראשית רבה): 42:5 — בתוך הבאים.: מַטְמִינִין עַצְמָם שֶׁלֹּא יַכִּירוּם, לְפִי שֶׁצִּוָּה לָהֶם אֲבִיהֶם שֶׁלֹּא יִתְרָאוּ כֻּלָּם בְּפֶתַח א’, אֶלָּא שֶׁיִּכָּנֵס כָּל א’ בְּפִתְחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן הָרָע, שֶׁכֻּלָּם נָאִים וְכֻלָּם גִּבּוֹרִים: 42:6 — וישתחוו לו אפים.: נִשְׁתַּטְּחוּ לוֹ עַל פְּנֵיהֶם, וְכֵן כָּל הִשְׁתַּחֲוָאָה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הוּא: 42:7 — ויתנכר אליהם.: נַעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי בִּדְבָרִים לְדַבֵּר קָשׁוֹת: 42:8 — ויכר יוסף וגו’.: לְפִי שֶׁהִנִּיחָם חֲתוּמֵי זָקָן: 42:8 — והם לא הכרהו.: שֶׁיָּצָא מֵאֶצְלָם בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וְעַכְשָׁו בָּא בַחֲתִימַת זָקָן (כתובות כ”ז): 42:8 — וּמִ”אַ ויכר יוסף את אחיו כְּשֶׁנִּמְסְרוּ בְיָדוֹ הִכִּיר שֶׁהֵם אֶחָיו וְרִחֵם עֲלֵיהֶם, וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ כְּשֶׁנָּפַל בְּיָדָם לִנְהֹג בּוֹ אַחְוָה: 42:9 — אשר חלם להם.: עֲלֵיהֶם; וְיָדַע שֶׁנִּתְקַיְּמוּ שֶׁהֲרֵי הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ: 42:9 — ערות הארץ.: גִּלּוּי הָאָרֶץ – מֵהֵיכָן הִיא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ, כְּמוֹ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ’), וּכְמוֹ עֵרֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל ט”ז) וְכֵן כָּל עֶרְוָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְ’ גִּלּוּי, וְתַ”אֻ בִּדְקָא דְּאַרְעָא, כְּמוֹ בֶּדֶק הַבַּיִת (מלכים ב י”ב), רְעוּעַ הַבַּיִת, אֲבָל לֹא דִּקְדֵּק לְפָרְשׁוֹ אַחַר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא: 42:10 — לא אדני.: לֹא תֹאמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: 42:11 — כלנו בני איש אחד נחנו.: נִצְנְצָה בָהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּכְלָלוּהוּ עִמָּהֶם, שֶׁאַף הוּא בֶּן אֲבִיהֶם: 42:11 — כנים.: אֲמִתִּיִּים, כְּמוֹ כֵּן דִּבַּרְתָּ (שמות י’), כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת (במדבר כ”ז), וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו (ישעיהו ט”ז): 42:12 — כי ערות הארץ באתם לראות.: שֶׁהֲרֵי נִכְנַסְתֶּם בְּי’ שַׁעֲרֵי הָעִיר, לָמָּה לֹא נִכְנַסְתֶּם בְּשַׁעַר א’? (בראשית רבה): 42:13 — ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו’.: וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ א’ שֶׁאֵינֶנּוּ נִתְפַּזַּרְנוּ בָעִיר לְבַקְּשׁוֹ: 42:14 — הוא אשר דברתי.: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי שֶׁאַתֶּם מְרַגְּלִים, הוּא הָאֱמֶת וְהַנָּכוֹן, זֶהוּ לְפִי פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ אָמַר לָהֶם וְאִלּוּ מְצָאתֶם אוֹתוֹ וְיִפְסְקוּ עֲלֵיכֶם מָמוֹן הַרְבֵּה, תִּפְדּוּהוּ? אָמְרוּ לוֹ הֵן, אָמַר לָהֶם וְאִם יֹאמְרוּ לָכֶם שֶׁלֹּא יַחֲזִירוּהוּ בְשׁוּם מָמוֹן, מַה תַּעֲשׂוּ? אָמְרוּ לוֹ לְכָךְ בָּאנוּ, לַהֲרֹג אוֹ לֵהָרֵג, אָמַר לָהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם, לַהֲרֹג בְּנֵי הָעִיר בָּאתֶם, מְנַחֵשׁ אֲנִי בְּגָבִיעַ שֶׁלִּי שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם: 42:15 — חי פרעה.: אִם יִחְיֶה פַּרְעֹה. כְּשֶׁהָיָה נִשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר, הָיָה נִשְׁבָּע בְּחַיֵּי פַרְעֹה: 42:15 — אם תצאו מזה.: מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה: 42:16 — האמת אתכם.: אִם אֱמֶת אִתְּכֶם, לְפִיכָךְ הֵ”א נָקוּד פַּתָּח, שֶׁהוּא כְמוֹ בִלְשׁוֹן תֵּמַהּ ואם לא תְבִיאוּהוּ, חי פרעה, כי מרגלים אתם: 42:17 — משמר.: בֵּית הָאֲסוּרִים: 42:19 — בבית משמרכם.: שֶׁאַתֶּם אֲסוּרִים בּוֹ עַכְשָׁו: 42:19 — ואתם לכו הביאו.: לְבֵית אֲבִיכֶם: 42:19 — שבר רעבון בתיכם.: מַה שֶּׁקְּנִיתֶם לְרַעֲבוֹן אַנְשֵׁי בָתֵּיכֶם: 42:20 — ויאמנו דבריכם.: יִתְאַמְּתוּ וְיִתְקַיְּמוּ; כְּמוֹ אָמֵן אָמֵן (במדבר ה’), וּכְמוֹ, יֵאָמֶן נָא דְּבָרְךָ (מלכים א ח’): 42:21 — אבל.: כְּתַרְגּוּמוֹ בְּקוּשְׁטָא, וְרָאִיתִי בִּבְ”רַ לִישְׁנָא דְרוֹמָאָה הוּא אֲבָל – בְּרַם: 42:21 — באה אלינו.: טַעֲמוֹ בַּבֵּי”ת, לְפִי שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן עָבָר, שֶׁכְּבָר בָּאָה, וְתַרְגּוּמוֹ אֲתַת לָנָא: 42:22 — וגם דמו.: אֵתִין וְגַמִּין רִבּוּיִין – דָּמוֹ וְגַם דַּם הַזָּקֵן: 42:23 — והם לא ידעו כי שמע יוסף.: מֵבִין לְשׁוֹנָם, וּבְפָנָיו הָיוּ מְדַבְּרִים כֵּן: 42:23 — כי המליץ בינתם.: כִּי כְּשֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים עִמּוֹ הָיָה הַמֵּלִיץ בֵּינֵיהֶם הַיּוֹדֵעַ לָשׁוֹן עִבְרִי וְלָשׁוֹן מִצְרִי, וְהָיָה מֵלִיץ דִּבְרֵיהֶם לְיוֹסֵף וְדִבְרֵי יוֹסֵף לָהֶם, לְכָךְ הָיוּ סְבוּרִים שֶׁאֵין יוֹסֵף מַכִּיר בְּלָשׁוֹן עִבְרִי: 42:23 — המליץ.: זֶה מְנַשֶּׁה: 42:24 — ויסב מעליהם.: נִתְרַחֵק מֵעֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִרְאוּהוּ בּוֹכֶה: 42:24 — ויבך.: לְפִי שֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ מִתְחָרְטִין: 42:24 — את שמעון.: הוּא הִשְׁלִיכוֹ לַבּוֹר, הוּא שֶׁאָמַר לְלֵוִי הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא (בראשית רבה). דָּבָר אַחֵר נִתְכַּוֵּן יוֹסֵף לְהַפְרִידוֹ מִלֵּוִי, שֶׁמָּא יִתְיָעֲצוּ שְׁנֵיהֶם לַהֲרֹג אוֹתוֹ: 42:24 — ויאסר אתו לעיניהם.: לֹא אֲסָרוֹ אֶלָּא לְעֵינֵיהֶם, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ הוֹצִיאוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ (בראשית רבה): 42:27 — ויפתח האחד.: הוּא לֵוִי, שֶׁנִּשְׁאַר יָחִיד מִשִּׁמְעוֹן בֶּן זוּגוֹ: 42:27 — במלון.: בַּמָּקוֹם שֶׁלָּנוּ בַּלַּיְלָה: 42:27 — אמתחתו.: הוּא שַׂק: 42:28 — וגם הנה באמתחתי.: גַּם הַכֶּסֶף בּוֹ עִם הַתְּבוּאָה: 42:28 — מה זאת עשה אלהים לנו.: לַהֲבִיאֵנוּ לִידֵי עֲלִילָה זוֹ, שֶׁלֹּא הוּשַׁב אֶלָּא לְהִתְעוֹלֵל עָלֵינוּ: 42:34 — ואת הארץ תסחרו.: תְּסוֹבְבוּ; וְכָל לְשׁוֹן סוֹחֲרִים וּסְחוֹרָה עַל שֵׁם שֶׁמְּחַזְרִים וְסוֹבְבִים אַחַר הַפְּרַקְמַטְיָא: 42:35 — צרור כספו.: קֶשֶׁר כַּסְפּוֹ: 42:36 — אתי שכלתם.: מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדָן שֶׁמָּא הֲרָגוּהוּ אוֹ מְכָרוּהוּ כְיוֹסֵף: 42:36 — שכלתם.: כָּל מִי שֶׁבָּנָיו אֲבוּדִים קָרוּי שַׁכּוּל: 42:38 — לא ירד בני עמכם.: לֹא קִבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אָמַר בְּכוֹר שׁוֹטֶה הוּא זֶה, הוּא אוֹמֵר לְהָמִית בָּנָיו, וְכִי בָנָיו הֵם וְלֹא בָּנַי? (בראשית רבה): 43:2 — כאשר כלו לאכל.: יְהוּדָה אָמַר לָהֶם הַמְתִּינוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה פַת מִן הַבַּיִת (בראשית רבה): 43:2 — כאשר כלו.: כַּד שֵׁצִיאוּ, וְהַמְתַרְגֵּם כַּד סַפִּיקוּ טוֹעֶה; כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת מְתֻרְגָּם כַּד סַפִּיקוּ – כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵי סִפּוּקָם הוּא גְמַר שְׁתִיָּתָם; אֲבָל זֶה כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל, כַּאֲשֶׁר תַּם הָאֹכֶל הוּא, וּמְתַרְגְּמִינָן כַּד שֵׁצִיאוּ: 43:3 — העד העד.: לְשׁוֹן הַתְרָאָה שֶׁסְּתָם הַתְרָאָה מַתְרֶה בוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, וְכֵן הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם (ירמיהו י”א); רֵד הָעֵד בָּעָם (שמות י”ט): 43:3 — לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם.: לֹא תִרְאוּנִי בְלֹא אֲחִיכֶם אִתְּכֶם; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם אֶלָּהֵן כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן, יִשֵּׁב הַדָּבָר עַל אָפְנוֹ וְלֹא דִּקְדֵּק לְתַרְגֵּם אַחַר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא: 43:7 — לנו ולמולדתנו.: לְמִשְׁפְּחוֹתֵנוּ. וּמִדְרָשׁוֹ אֲפִלּוּ עֲצֵי עֲרִיסוֹתֵנוּ גִּלָּה לָנוּ: 43:7 — ונגד לו.: שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אָב וְאָח: 43:7 — על פי הדברים האלה.: עַל פִּי שְׁאֵלוֹתָיו אֲשֶׁר שָׁאַל, הֻזְקַקְנוּ לְהַגִּיד: 43:7 — כי יאמר.: אֲשֶׁר יֹאמַר, כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם וְאִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר; הֲרֵי זֶה שִׁמּוּשׁ אֶחָד מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹתָיו שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ כִּי, וְהוּא אִם, שֶׁהֲרֵי כִּי זֶה כְמוֹ אִם, כְּמוֹ עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי (בראשית כ״ד:ל״ג): 43:8 — ונחיה.: נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַל יְדֵי הֲלִיכָה זוֹ תְחִי רוּחֲךָ, שֶׁנֶּאֱמַר וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מ”ה): 43:8 — ולא נמות.: בָּרָעָב; בִּנְיָמִין סָפֵק יִתָּפֵשׂ סָפֵק לֹא יִתָּפֵשׂ, וְאָנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בָּרָעָב אִם לֹא נֵלֵךְ, מוּטָב שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפֹּשׂ אֶת הַוַּדַּאי: 43:9 — והצגתיו לפניך.: שֶׁלֹּא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ מֵת, כִּי אִם חַי: 43:9 — וחטאתי לך כל הימים.: לָעוֹלָם הַבָּא: 43:10 — לולא התמהמנו: עַל יָדְךָ, כְּבָר הָיִינוּ שָׁבִים עִם שִׁמְעוֹן וְלֹא נִצְטַעַרְתָּ כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ: 43:11 — אפוא.: לְשׁוֹן יֶתֶר הוּא, לְתַקֵּן מִלָּה בְלָשׁוֹן עִבְרִי, אִם כֵּן אֶזְדַּקֵּק לַעֲשׂוֹת, שֶׁאֶשְׁלָחֶנּוּ עִמָּכֶם, צָרִיךְ אֲנִי לַחֲזֹר וּלְבַקֵּשׁ אַיֵּה פֹה תַקָּנָה וְעֵצָה לְהַשִּׂיאֲכֶם, וְאוֹמֵר אֲנִי זאת עשו: 43:11 — מזמרת הארץ.: מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא – שֶׁהַכֹּל מְזַמְּרִים עָלָיו כְּשֶׁהוּא בָא לָעוֹלָם: 43:11 — נכאת.: שַׁעֲוָה: 43:11 — בטנים.: לֹא יָדַעְתִּי מַה הֵם, וּבְפֵרוּשֵׁי א”ב שֶׁל רַבִּי מָכִיר רָאִיתִי פשט”ציאס וְדוֹמֶה לִי שֶׁהֵם אֲפַרְסְקִין: 43:12 — וכסף משנה.: פִּי שְׁנַיִם כָּרִאשׁוֹן: 43:12 — קחו בידכם.: לִשְׁבֹּר אֹכֶל, שֶׁמָּא הוּקַר הַשַּׁעַר: 43:12 — אולי משגה הוא.: שֶׁמָּא הַמְמֻנֶּה עַל הַבַּיִת שְׁכָחוֹ שׁוֹגֵג: 43:14 — ואל שדי.: מֵעַתָּה אֵינְכֶם חֲסֵרִים כְּלוּם אֶלָּא תְפִלָּה, הֲרֵינִי מִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם: 43:14 — אל שדי.: שֶׁדַּי בִּנְתִינַת רַחֲמָיו וּכְדַי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי, צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין: 43:14 — ושלח לכם.: וְיִפְטַר לְכוֹן כְּתַרְגּוּמוֹ – יִפְטְרֶנּוּ מֵאֱסוּרָיו, לְשׁוֹן לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ (שמות כ”א), וְאֵינוֹ נוֹפֵל בַּתַּרְגּוּם לְשׁוֹן וַיִּשְׁלַח, שֶׁהֲרֵי לְשָׁם הֵם הוֹלְכִים אֶצְלוֹ: 43:14 — את אחיכם.: זֶה שִׁמְעוֹן: 43:14 — אחר.: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בוֹ, לְרַבּוֹת יוֹסֵף (בראשית רבה): 43:14 — ואני.: עַד שׁוּבְכֶם אֶהְיֶה שַׁכּוּל מִסָּפֵק: 43:14 — כאשר שכלתי.: מִיּוֹסֵף וּמִשִּׁמְעוֹן: 43:14 — שכלתי.: מִבִּנְיָמִין: 43:15 — ואת בנימין.: מְתַּרְגְּמִינַן וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִין, לְפִי שֶׁאֵין לְקִיחַת הַכֶּסֶף וּלְקִיחַת הָאָדָם שָׁוָה בְלָשׁוֹן אֲרַמִּי; בְּדָבָר הַנִּקָּח בַּיָּד מְתַרְגְּמִינָן וּנְסִיב, וְדָבָר הַנִּקָּח בְּהַנְהָגַת דְּבָרִים, מְתַרְגְּמִינָן וּדְבַר: 43:16 — וטבח טבח והכן.: כְּמוֹ וְלִטְבֹּחַ טֶבַח וּלְהָכִין, וְאֵין טְבֹחַ לְשׁוֹן צִוּוּי, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר וּטְבַח: 43:16 — בצהרים.: זֶה מְתֻרְגָּם בְּשֵׁירוּתָא, שֶׁהוּא לְשׁוֹן סְעוּדָה רִאשׁוֹנָה בְלָשׁוֹן אֲרַמִּי וּבְלַעַז דיזנ”ר, וְיֵשׁ הַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד, שָׁדָא לְכַלְבָּא שֵׁירוּתֵהּ; בָּצַע אַכּוּלָּא שֵׁירוּתָא, אֲבָל כָּל תַּרְגּוּם שֶׁל צָהֳרַיִם טִיהֲרָא: 43:18 — וייראו האנשים.: כָּתוּב הוּא בִּשְׁנֵי יוֹדִ”ין, וְתַרְגּוּמוֹ וּדְחִילוּ: 43:18 — כי הובאו בית יוסף.: וְאֵין דֶּרֶךְ שְׁאָר הַבָּאִים לִשְׁבֹּר בָּר לָלוּן בְּבֵית יוֹסֵף, כִּי אִם בְּפֻנְדְּקָאוֹת שֶׁבָּעִיר: וייראו. שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא לְאָסְפָם אֶל מִשְׁמָר: 43:18 — אנחנו מובאים.: אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת הַזֶּה: 43:18 — להתגלל.: לִהְיוֹת מִתְגַּלְגֶּלֶת עָלֵינוּ עֲלִילַת הַכֶּסֶף וְלִהְיוֹתָהּ נוֹפֶלֶת עָלֵינוּ; וְאֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלָנָא הוּא לְשׁוֹן לְהִתְעוֹלֵל, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן עֲלִילַת דְּבָרִים – תַּסְקוּפֵי מִלִּין, וְלֹא תִרְגְּמוֹ אַחַר לְשׁוֹן הַמִּקְרָא וּלְהִתְגּוֹלֵל שֶׁתִּרְגֵּם לְאִתְרַבְרָבָא, הוּא לְשוֹן גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת י”ב), וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה (נחום ב’), שֶׁהוּא לְשׁוֹן מַלְכוּת: 43:20 — בי אדני.: לְשׁוֹן בַּעְיָא וְתַחֲנוּנִים הוּא, בְלָשׁוֹן אֲרַמִּי בַּיָּא בַּיָּא (יבמות צ”ז:, סנהדרין ס”ד.): 43:20 — ירד ירדנו.: יְרִידָה הִיא לָנוּ, רְגִילִים הָיִינוּ לְפַרְנֵס אֲחֵרִים, עַכְשָׁו אָנוּ צְרִיכִים לְךָ (בראשית רבה): 43:23 — אלהיכם.: בִּזְכוּתְכֶם, וְאִם אֵין זְכוּתְכֶם כְּדַאי, ואלהי אביכם, בִּזְכוּת אֲבִיכֶם נתן לכם מטמון: 43:24 — ויבא האיש.: הֲבָאָה אַחַר הֲבָאָה, לְפִי שֶׁהָיוּ דוֹחֲפִים אוֹתוֹ לַחוּץ עַד שֶׁדִּבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבַּיִת; וּמִשֶּׁאָמַר לָהֶם שָׁלוֹם לָכֶם, נִמְשְׁכוּ וּבָאוּ אַחֲרָיו: 43:25 — ויכינו.: הִזְמִינוּ, עִטְּרוּהָ בְּכֵלִים נָאִים: 43:26 — הביתה.: מִפְּרוֹזְדּוֹר לִטְרַקְלִין: 43:28 — ויקדו וישתחוו.: עַל שְׁאִלַת שָׁלוֹם קִידָה – כְּפִיפַת קָדְקֹד; הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִשְׁתַּטֵּחַ לָאָרֶץ: 43:29 — אלהים יחנך בני.: בִּשְׁאָר שְׁבָטִים שָׁמַעְנוּ חֲנִינָה אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ (בראשית ל”ג), וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד, לְכָךְ בֵּרְכוֹ יוֹסֵף בַּחֲנִינָה: 43:30 — כי נכמרו רחמיו.: שְׁאָלוֹ יֵשׁ לְךָ אָח מֵאֵם? אָמַר לוֹ אָח הָיָה לִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא; יֵשׁ לְךָ בָנִים? אָמַר לוֹ יֵשׁ לִי י’, אָמַר לוֹ מַה שְּׁמָם? אָמַר לוֹ בֶּלַע וָבֶכֶר וְגוֹ’; אָמַר מַה טִּיבָן שֶׁל שֵׁמוֹת הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ כֻּלָּם עַל שֵׁם אָחִי וְהַצָּרוֹת אֲשֶׁר מְצָאוּהוּ, בֶּלַע שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת, בֶּכֶר שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמִּי, אַשְׁבְּאֵל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל, גֵּרָא שֶׁגָּר בְּאַכְסַנְיָא, וְנַעֲמָן שֶׁהָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר, אֵחִי וָרֹאשׁ – אָחִי הָיָה וְרֹאשִׁי הָיָה, מֻפִּים – מִפִּי אָבִי לָמַד, וְחֻפִּים – שֶׁלֹּא רָאָה חֻפָּתִי וְלֹא רָאִיתִי אֲנִי חֻפָּתוֹ, וָאָרְדְּ – שֶׁיָּרַד לְבֵין הָאֻמּוֹת, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, מִיָּד נִכְמְרוּ רַחֲמָיו: 43:30 — נכמרו.: נִתְחַמְּמוּ, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה עַל הַכֹּמֶר שֶׁל זֵתִים, וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי בְּמִכְמַר בִּשְׂרָא; וּבַמִּקְרָא עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ (איכה ה’), נִתְחַמְּמוּ וְנִקְמְטוּ קְמָטִים קְמָטִים מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב; כֵּן דֶּרֶךְ כָּל עוֹר כְּשֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ נִקְמָט וְנִכְוָץ: 43:31 — ויתאפק.: נִתְאַמֵּץ; וְהוּא לְשׁוֹן אֲפִיקֵי מָגִנִּים (איוב מ”א), חֹזֶק, וְכֵן וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (שם י”ב): 43:32 — כי תועבה הוא.: דָּבָר שָׂנְאוּי הוּא לַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים, וְאֻנְקְלוֹס נָתַן טַעַם לַדָּבָר: 43:33 — הבכור כבכרתו.: מַכֶּה בַּגָּבִיעַ וְקוֹרֵא רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יְהוּדָה, יִשָּׂשכָר, וּזְבוּלֻן, בְּנֵי אֵם אַחַת, הָסֵבּוּ כַּסֵּדֶר הַזֶּה, שֶׁהִיא סֵדֶר תּוֹלְדוֹתֵיכֶם, וְכֵן כֻּלָּם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבִנְיָמִין, אָמַר זֶה אֵין לוֹ אֵם וַאֲנִי אֵין לִי אֵם, יֵשֵׁב אֶצְלִי: 43:34 — משאת.: מָנוֹת: 43:34 — חמש ידות.: חֶלְקוֹ עִם אֶחָיו, וּמַשְׂאַת יוֹסֵף וְאָסְנַת וּמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם: 43:34 — וישכרו עמו.: וּמִיּוֹם שֶׁמְּכָרוּהוּ לֹא שָׁתוּ יַיִן וְלֹא הוּא שָׁתָה יַיִן, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁתוּ (בראשית רבה): 44:2 — גביעי.: כּוֹס אָרֹךְ, וְקוֹרִין לוֹ מדיר”נש בְּלַעַז: 44:7 — חלילה לעבדיך.: חֻלִּין הוּא לָנוּ, לְשׁוֹן גְּנַאי, וְתַרְגוּם חַס לְעַבְדָּיךְ – חַס מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי עָלֵינוּ מֵעֲשׂוֹת זֹאת, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד “חַס וְשָׁלוֹם”: 44:8 — הן כסף אשר מצאנו.: זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַל וָחֹמֶר הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, וְכֻלָּן מְנוּיִין בִּבְ”רַ: 44:10 — גם עתה כדבריכם.: אַף זוֹ מִן הַדִּין אֱמֶת כְּדִבְרֵיכֶם כֵּן הוּא, שֶׁכֻּלְּכֶם חַיָּבִין בַּדָּבָר – י’ שֶׁנִּמְצֵאת גְּנֵבָה בְּיַד א’ מֵהֶם כֻּלָּם נִתְפָּשִׂים, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָכֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד: 44:12 — בגדול החל.: שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא: 44:13 — ויעמס איש על חמרו.: בַּעֲלֵי זְרוֹעַ הָיוּ, וְלֹא הֻצְרְכוּ לְסַיֵּעַ זֶה אֶת זֶה לִטְעֹן: 44:13 — וישובו העירה.: מֶטְרוֹפּוֹלִין הָיְתָה, וְהוּא אוֹמֵר הָעִירָה, הָעִיר כָּל שֶׁהוּא אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְעֵינֵיהֶם אֶלָּא כְעִיר בֵּינוֹנִית שֶׁל י’ בְּנֵי אָדָם לְעִנְיַן הַמִּלְחָמָה: 44:14 — עודנו שם.: שֶׁהָיָה מַמְתִּין לָהֶם: 44:15 — הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו’.: הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי אִישׁ חָשׁוּב כָּמוֹנִי יוֹדֵעַ לְנַחֵשׁ וְלָדַעַת מִדַּעַת וּמִסְּבָרָא וּבִינָה, כִּי אַתֶּם גְּנַבְתֶּם הַגָּבִיעַ: 44:16 — האלהים מצא.: יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁלֹּא סָרַחְנוּ, אֲבָל מֵאֵת הַמָּקוֹם נִהְיְתָה לְהָבִיא לָנוּ זֹאת, מָצָא בַּעַל חוֹב מָקוֹם לִגְבּוֹת שְׁטַר חוֹבוֹ: 44:16 — מה נצטדק.: לְשׁוֹן צֶדֶק, וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ צָדִ”י וְהִיא בָּאָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִתְפָּעֵל אוֹ נִתְפָּעֵל, נוֹתֵן טֵי”ת בִּמְקוֹם תָּי”ו, וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ לִפְנֵי אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְסוֹד הַתֵּבָה אֶלָּא בְאֶמְצַע אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן נִצְטַדָּק מִגִּזְרַת צדק, וְיִצְטַבַּע מִגִּזְרַת צבע, וַיִּצְטַיָּרוּ מִגִּזְרַת וְצִיר אֱמוּנִים, הִצְטַיַּדְנוּ מִגִּזְרַת צֵדָה לַדֶּרֶךְ. וְתֵבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סָמֶ”ךְ אוֹ שִׁי”ן, כְּשֶׁהִיא מִתְפָּעֶלֶת, הַתָּי”ו מַפְרֶדֶת אֶת אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת י”ב), מִגִּזְרַת סבל; מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז’), וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו’) מִגִּזְרַת שמר; וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיהו נ”ט), מִגִּזְרַת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב י”ב), מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (שמות ט”ו), מִגִּזְרַת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיהו י”ח): 44:18 — ויגש אליו וגומר … דבר באזני אדני.: יִכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ: 44:18 — ואל יחר אפך.: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁדִּבֵּר אֵלָיו קָשׁוֹת: 44:18 — כי כמוך כפרעה.: חָשׁוּב אַתָּה בְעֵינַי כְּמֶלֶךְ, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ סוֹפְךָ לִלְקוֹת עָלָיו בְּצָרַעַת כְּמוֹ שֶׁלָּקָה פַרְעֹה עַל יְדֵי זְקֵנָתִי שָׂרָה עַל לַיְלָה אַחַת שֶׁעִכְּבָהּ (בראשית רבה). דָּבָר אַחֵר מַה פַּרְעֹה גוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, אַף אַתָּה כֵן; וְכִי זוֹ הִיא שִׂימַת עַיִן שֶׁאָמַרְתָּ לָשׂוּם עֵינְךָ עָלָיו? דָּבָר אַחֵר, כִּי כָּמוֹךָ כְּפַרְעֹה, אִם תַּקְנִיטֵנִי אֶהֱרֹג אוֹתְךָ וְאֶת אֲדוֹנֶךָ (בראשית רבה): 44:19 — שאל את עבדיו.: מִתְּחִלָּה בַעֲלִילָה בָאתָ עָלֵינוּ, לָמָּה הָיָה לְךָ לִשְׁאֹל כָּל אֵלֶּה? בִּתְּךָ הָיִינוּ מְבַקְּשִׁים? אוֹ אֲחוֹתֵנוּ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? וְאַף עַל פִּי כֵן 44:20 — ונאמר אל אדוני: , לֹא כִחַדְנוּ מִמְּךָ דָּבָר (בראשית רבה): 44:20 — ואחיו מת.: מִפְּנֵי הַיִּרְאָה הָיָה מוֹצִיא דְּבַר שֶׁקֶר מִפִּיו, אָמַר אִם אוֹמַר לוֹ שֶׁהוּא קַיָּם, יֹאמַר הֲבִיאוּהוּ אֶצְלִי: 44:20 — לבדו לאמו.: מֵאוֹתוֹ הָאֵם אֵין לוֹ עוֹד אָח: 44:22 — ועזב את אביו ומת.: אִם יַעֲזֹב אֶת אָבִיו, דּוֹאֲגִים אָנוּ שֶׁמָּא יָמוּת בַּדֶּרֶךְ, שֶׁהֲרֵי אִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ מֵתָה: 44:29 — וקרהו אסון.: שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה (בראשית רבה): 44:29 — והורדתם את שיבתי וגו’.: עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא אֶצְלִי, אֲנִי מִתְנַחֵם בּוֹ עַל אִמּוֹ וְעַל אָחִיו, וְאִם יָמוּת זֶה, דּוֹמֶה עָלַי שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן מֵתוּ בְּיוֹם אֶחָד: 44:31 — והיה כראותו כי אין הנער ומת.: אָבִיו מִצָּרָתוֹ: 44:32 — כי עבדך ערב את הנער.: וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה אֲנִי נִכְנָס לַתִּגָּר יוֹתֵר מִשְּׁאָר אַחַי? הֵם כֻּלָּם מִבַּחוּץ וַאֲנִי נִתְקַשַּׁרְתִּי בְקֶשֶׁר חָזָק לִהְיוֹת מְנֻדֶּה בב’ עוֹלָמוֹת: 44:33 — ישב נא עבדך וגו’.: לְכָל דָּבָר אֲנִי מְעֻלֶּה מִמֶּנּוּ, לִגְבוּרָה וּלְמִלְחָמָה וּלְשַׁמֵּשׁ (בראשית רבה): 45:1 — ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים.: לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ מִצְרִים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִין שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁין בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם: 45:2 — וישמע בית פרעה.: בֵּיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, כְּלוֹמַר, עֲבָדָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ, וְאֵין זֶה לְשׁוֹן בַּיִת מַמָּשׁ, אֶלָּא כְמוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בֵּית יְהוּדָה, מישנ”דה בְּלַעַז: 45:3 — נבהלו מפניו.: מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה: 45:4 — גשו נא אלי.: רָאָה אוֹתָם נְסוֹגִים לְאָחוֹר, אָמַר עַכְשָׁו אַחַי נִכְלָמִים, קָרָא לָהֶם בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַחֲנוּנִים, וְהֶרְאָה לָהֶם שֶׁהוּא מָהוּל (בראשית רבה): 45:5 — למחיה.: לִהְיוֹת לָכֶם לְמִחְיָה: 45:6 — כי זה שנתים הרעב.: עָבְרוּ מִשְּׁנֵי הָרָעָב: 45:8 — לאב.: לְחָבֵר וּלְפַטְרוֹן: 45:9 — ועלו אל אבי.: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת: 45:11 — פן תורש.: דִּלְמָא תִּתְמַסְכַּן, לְשׁוֹן מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר: 45:12 — והנה עיניכם ראות.: בִּכְבוֹדִי, וְשֶׁאֲנִי אֲחִיכֶם שֶׁאֲנִי מָהוּל כָּכֶם, וְעוֹד, כי פי המדבר אליכם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה): 45:12 — ועיני אחי בנימין.: הִשְׁוָה אֶת כֻּלָּם יַחַד לוֹמַר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין לִי שִׂנְאָה עַל בִּנְיָמִין אָחִי, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בִמְכִירָתִי, כָּךְ אֵין בְּלִבִּי שִׂנְאָה עֲלֵיכֶם: 45:14 — ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך.: עַל שְׁנֵי מִקְדָּשׁוֹת שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְסוֹפָן לֵחָרֵב: 45:14 — ובנימין בכה על צואריו.: עַל מִשְׁכַּן שִׁילֹה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְסוֹפוֹ לֵחָרֵב (שם): 45:15 — ואחרי כן.: מֵאַחַר שֶׁרָאוּהוּ בוֹכֶה וְלִבּוֹ שָׁלֵם עִמָּהֶם דברו אחיו אתו שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ בוֹשִׁים מִמֶּנּוּ: 45:16 — והקל נשמע בית פרעה.: כְּמוֹ בְּבֵית פַּרְעֹה, וְזֶהוּ לְשׁוֹן בַּיִת מַמָּשׁ: 45:17 — טענו את בעירכם.: תְּבוּאָה: 45:18 — את טוב ארץ מצרים.: אֶרֶץ גֹּשֶׁן, נִבָּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה נִּבָּא, סוֹפָם לַעֲשׂוֹתָהּ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים: 45:18 — חלב הארץ.: כָּל חֵלֶב לְשׁוֹן מֵיטַב הוּא: 45:19 — ואתה צויתה.: מִפִּי, לוֹמַר לָהֶם: 45:19 — זאת עשו.: כָּךְ אֱמֹר לָהֶם, שֶׁבִּרְשׁוּתִי הוּא: 45:23 — שלח כזאת.: כַּחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה, וּמַהוּ הַחֶשְׁבּוֹן? עשרה חמרים וגו’: 45:23 — מטוב מצרים.: מָצִינוּ בַתַּלְמוּד שֶׁשָּׁלַח לוֹ יַיִן יָשָׁן שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה גְּרִיסִין שֶׁל פּוּל: 45:23 — בר ולחם.: כְּתַרְגּוּמוֹ: 45:23 — ומזון.: לִפְתָּן: 45:24 — אל תרגזו בדרך.: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁלֹּא תִרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ, דָּ”אַ אַל תַּפְסִיעוּ פְסִיעָה גַסָּה וְהִכָּנְסוּ בַחַמָּה לָעִיר; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יֵשׁ לוֹמַר, לְפִי שֶׁהָיוּ נִכְלָמִים, הָיָה דוֹאֵג, שֶׁמָּא יָרִיבוּ בַדֶּרֶךְ עַל דְּבַר מְכִירָתוֹ, לְהִתְוַכֵּחַ זֶה עִם זֶה וְלוֹמַר עַל יָדְךָ נִמְכַּר, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, וְגָרַמְתָּ לָנוּ לִשְׂנֹאתוֹ: 45:26 — וכי הוא משל.: וַאֲשֶׁר הוּא מוֹשֵׁל: 45:26 — ויפג לבו.: נֶחֱלַף לִבּוֹ וְהָלַךְ מִלְּהַאֲמִין, לֹא הָיָה לִבּוֹ פוֹנֶה אֶל הַדְּבָרִים, לְשׁוֹן מְפִיגִין טַעֲמָן בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה וּכְמוֹ מֵאֵין הֲפֻגוֹת (איכה ג’), וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיהו מ”ח), מְתַּרְגְּמִינַן וְרֵיחֵיהּ לָא פָג: 45:27 — את כל דברי יוסף.: סִימָן מָסַר לָהֶם בַּמֶּה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ – בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, וְלֹא נֶאֱמַר אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה: 45:27 — ותחי רוח יעקב.: שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה, שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנּוּ: 45:28 — רב.: רַב לִי עוֹד שִׂמְחָה וְחֶדְוָה הוֹאִיל וְעוֹד יוֹסֵף בְּנִי חַי: 46:1 — בארה שבע.: כְּמוֹ לִבְאֵר שֶׁבַע; הֵ”א בְּסוֹף תֵּבָה בִּמְקוֹם לָמֶ”ד בִּתְּחִלָּתָהּ: 46:1 — לאלהי אביו יצחק.: חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִבִּכְבוֹד זְקֵנוֹ, לְפִיכָךְ תָּלָה בְּיִצְחָק וְלֹא בְאַבְרָהָם: 46:2 — יעקב יעקב.: לְשׁוֹן חִבָּה: 46:3 — אל תירא מרדה מצרימה.: לְפִי שֶׁהָיָה מֵצֵר עַל שֶׁנִּזְקָק לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ: 46:4 — ואנכי אעלך.: הִבְטִיחוֹ לִהְיוֹת נִקְבָּר בָּאָרֶץ: 46:6 — אשר רכשו בארץ כנען.: אֲבָל מַה שֶּׁרָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם נָתַן הַכֹּל לְעֵשָׂו בִּשְׁבִיל חֶלְקוֹ בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה; אָמַר נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֵינָן כְּדַאי לִי, וְזֶהוּ אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, הֶעֱמִיד לוֹ צִבּוּרִין שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף כְּמִין כְּרִי וְאָמַר לוֹ טֹל אֶת אֵלּוּ: 46:7 — ובנות בניו.: סֶרַח בַּת אָשֵׁר וְיוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי: 46:8 — הבאים מצרימה.: עַל שֵׁם הַשָּׁעָה קוֹרֵא לָהֶם הַכָּתוּב בָּאִים, וְאֵין לִתְמֹהַּ עַל אֲשֶׁר לֹא כָתַב אֲשֶׁר בָּאוּ: 46:10 — בן הכנענית.: בֶּן דִּינָה שֶׁנִּבְעֲלָה לִכְנַעֲנִי; כְשֶׁהָרְגוּ אֶת שְׁכֶם לֹא הָיְתָה דִּינָה רוֹצָה לָצֵאת עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה): 46:15 — אלה בני לאה, ואת דינה בתו.: הַזְּכָרִים תָּלָה בְלֵאָה וְהַנְּקֵבוֹת תָּלָה בְיַעֲקֹב, לְלַמֶּדְךָ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה: 46:15 — שלשים ושלש.: וּבִפְרָטָן אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם, אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁנּוֹלְדָה בֵין הַחוֹמוֹת בִּכְנִיסָתָן לָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם – לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם: 46:19 — בני רחל אשת יעקב.: וּבְכֻלָּן לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן אֵשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת: 46:26 — כל הנפש הבאה ליעקב.: שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין “הַבָּאָה” זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב’ ד’), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ”ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ”ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי”ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד: 46:28 — להורת לפניו.: כְּתַרְגּוּמוֹ, לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ: 46:28 — לפניו.: קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה: 46:29 — ויאסר יוסף מרכבתו.: הוּא עַצְמוֹ אָסַר אֶת הַסּוּסִים לַמֶּרְכָּבָה לְהִזְדָּרֵז לִכְבוֹד אָבִיו: 46:29 — וירא אליו.: יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו: 46:29 — ויבך על צואריו עוד.: לְשׁוֹן הַרְבּוֹת בְּכִיָּה, וְכֵן כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד (איוב ל”ד), לְשׁוֹן רִבּוּי הוּא – אֵינוֹ שָׂם עָלָיו עֲלִילוֹת נוֹסָפוֹת עַל חֲטָאָיו; אַף כָּאן הִרְבָּה וְהוֹסִיף בִּבְכִי יוֹתֵר עַל הָרָגִיל; אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע: 46:30 — אמותה הפעם.: פְּשׁוּטוֹ כְתַרְגּוּמוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ סָבוּר הָיִיתִי לָמוּת שְׁתֵּי מִיתוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי שְׁכִינָה, וְהָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיִּתְבָּעֵנִי הַקָּבָּ”ה מִיתָתְךָ, עַכְשָׁו שֶׁעוֹדְךָ חַי, לֹא אָמוּת אֶלָּא פַעַם אַחַת: 46:31 — ואמרה אליו אחי וגו’.: וְעוֹד אֹמַר לוֹ, והאנשים רועי צאן וגו’: 46:34 — בעבור תשבו בארץ גשן.: וְהִיא צְרִיכָה לָכֶם שֶׁהִיא אֶרֶץ מִרְעֶה, וּכְשֶׁתֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁאֵין אַתֶּם בְּקִיאִין בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת, יַרְחִיקְכֶם מֵעָלָיו וְיוֹשִׁיבְכֶם שָׁם: 46:34 — כי תועבת מצרים כל רועה צאן.: לְפִי שֶׁהֵם לָהֶם אֱלֹהוּת: 47:2 — ומקצה אחיו.: מִן הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לִגְבוּרָה, שֶׁאֵין נִרְאִים גִּבּוֹרִים, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתָם גִּבּוֹרִים יַעֲשֶׂה אוֹתָם אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ, וְאֵלֶּה הֵם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יִשָּׂשכָר וּבִנְיָמִין – אוֹתָן שֶׁלֹּא כָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָם כְּשֶׁבֵּרְכָן; אֲבָל שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים כָּפַל וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה’ קוֹל יְהוּדָה; וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָּן, וְכֵן לִזְבוּלוּן, וְכֵן לְאָשֵׁר; זֶהוּ לְשׁוֹן בְּ”רַ, שֶׁהִיא אַגָּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּתַלְמוּד בַּבְלִית שֶׁלָּנוּ (בבא קמא צ”ב) מָצִינוּ, שֶׁאוֹתָן שֶׁכָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָן הֵם הַחַלָּשִׁים, וְאוֹתָן הֵבִיא לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיהוּדָה שֶׁהֻכְפַּל שְׁמוֹ לֹא הֻכְפַּל מִשּׁוּם חַלָּשׁוּת, אֶלָּא טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּדְאִיתָא בְּבָ”קַ וּבְבָרַיְתָא דְּסִפְרֵי שָׁנִינוּ בָהּ בִּוְזֹאת הַבְּרָכָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ: 47:6 — אנשי חיל.: בְּקִיאִין בְּאֻמָּנוּתָן לִרְעוֹת צֹאן: 47:6 — על אשר לי.: עַל צֹאן שֶׁלִּי: 47:7 — ויברך יעקב.: הִיא שְׁאִילַת שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּרְאִים לִפְנֵי הַמְּלָכִים לִפְרָקִים, שלו”איר בְּלַעַז: 47:9 — שני מגורי.: יְמֵי גֵרוּתִי; כָּל יָמַי הָיִיתִי גֵּר בָּאָרֶץ: 47:9 — ולא השיגו.: בְּטוֹבָה: 47:10 — ויברך יעקב.: כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּפְטָרִים מִלִּפְנֵי שָׂרִים מְבָרְכִים אוֹתָם וְנוֹטְלִים רְשׁוּת, וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלָיו, לְפִי שֶׁאֵין מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים אֶלָּא נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה, וּמִבִּרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וָאֵילָךְ הָיָה פַרְעֹה בָא אֶל נִילוּס וְהוּא עוֹלֶה לִקְרָאתוֹ וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ (תַּנְחוּמָא): 47:11 — רעמסס.: מֵאֶרֶץ גֹּשֶׁן הִיא: 47:12 — לפי הטף.: לְפִי הַצָּרִיךְ לְכָל בְּנֵי בֵיתָם: 47:13 — ולחם אין בכל הארץ.: חוֹזֵר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן – לִתְחִלַּת שְׁנֵי הָרָעָב: 47:13 — ותלה.: כְּמוֹ וַתִּלְאֶה, לְשׁוֹן עֲיֵפוּת, כְּתַרְגּוּמוֹ; וְדוֹמֶה לוֹ כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים (משלי כ”ו): 47:14 — בשבר אשר הם שברים.: נוֹתְנִין לוֹ אֶת הַכֶּסֶף: 47:15 — אפס.: כְּתַרְגּוּמוֹ שְׁלִים: 47:17 — וינהלם.: כְּמוֹ וַיְנַהֲגֵם, וְדוֹמֶה לוֹ אֵין מְנַהֵל לָהּ (ישעיהו נ”א), עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהילים כ”ג): 47:18 — בשנה השנית.: לִשְׁנֵי הָרָעָב: 47:18 — כי אם תם הכסף וגו’.: כִּי אֲשֶׁר תַּם הַכֶּסֶף וְהַמִּקְנֶה וּבָא הַכֹּל אֶל יַד אֲדוֹנִי: 47:18 — בלתי אם גויתנו.: כְּמוֹ אִם לֹא גְּוִיָּתֵנוּ: 47:19 — ותן זרע.: לִזְרֹעַ הָאֲדָמָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר יוֹסֵף וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, מִכֵּיוָן שֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בָּאָה בְרָכָה לְרַגְלָיו וְהִתְחִיל לִזְרֹעַ, וְכָלָה הָרָעָב, וְכֵן שָׁנִינוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דְּסוֹטָה: 47:19 — לא תשם.: לֹא תְהֵא שְׁמָמָה; לָא תְבוּר – לְשׁוֹן שְׂדֵה בּוּר, שֶׁאֵינוֹ חָרוּשׁ: 47:20 — ותהי הארץ לפרעה.: קְנוּיָה לוֹ: 47:21 — ואת העם העביר.: יוֹסֵף מֵעִיר לְעִיר לְזִכָּרוֹן, שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד חֵלֶק בָּאָרֶץ, וְהוֹשִׁיב שֶׁל עִיר זוֹ בַחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִכְתֹּב זֹאת אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָסִיר חֶרְפָּה מֵעַל אֶחָיו, שֶׁלֹא יִהְיוּ קוֹרִין אוֹתָם גּוֹלִים (חולין ס’): 47:21 — מקצה גבול מצרים וגו’.: כֵּן עָשָׂה לְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בְּמַלְכוּת מִצְרַיִם, מִקְצֵה גְבוּלָהּ וְעַד קְצֵה גְבוּלָהּ: 47:22 — הכהנים.: הַכּוּמָרִים, כָּל לְשׁוֹן כֹּהֵן מְשָׁרֵת לֶאֱלֹהוּת הוּא, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁהֵם לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, כֹּהֵן אוֹן: 47:22 — חק לכהנים.: חֹק כָּךְ וְכָךְ לֶחֶם לַיּוֹם: 47:23 — הא.: כְּמוֹ הִנֵּה, כְּמוֹ וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי (יחזקאל ט”ז): 47:24 — לזרע השדה.: שֶׁבְּכָל שָׁנָה: 47:24 — ולאשר בבתיכם.: וְלֶאֱכֹל הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם: 47:24 — לטפכם.: בָּנִים קְטַנִּים: 47:25 — נמצא חן.: לַעֲשׂוֹת לָנוּ זֹאת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ: 47:25 — והיינו עבדים לפרעה.: לְהַעֲלוֹת לוֹ הַמַּס הַזֶּה בְּכָל שָׁנָה: 47:26 — לחק.: שֶׁלֹּא יַעֲבֹר: 47:27 — וישב ישראל בארץ מצרים.: וְהֵיכָן? בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן שֶׁהִיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: 47:27 — (ויאחזו בה. לְשׁוֹן אֲחֻזָּה): 47:28 — ויחי יעקב.: לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה? לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ לְבָנָיו, וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ. בִּבְ”רַ: 47:29 — ויקרבו ימי ישראל למות.: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו (יִצְחָק חָיָה ק”פ, וְיַעֲקֹב קמ”ז, בְּדָוִד נֶאֱמַר קְרִיבָה, אָבִיו חָיָה פ’ שָׁנִים וְהוּא חָיָה ע’): 47:29 — ויקרא לבנו ליוסף.: לְמִי שֶׁהָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת: 47:29 — שים נא ידך.: וְהִשָּׁבַע: 47:29 — חסד ואמת.: חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל: 47:29 — אל נא תקברני במצרים.: סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים, וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְּצַעַר גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה: 47:30 — ושכבתי עם אבותי.: וָי”ו זוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְהִשָּׁבַע לִי – וַאֲנִי סוֹפִי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתַי, וְאַתָּה תִּשָּׂאֵנִי מִמִּצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי – הַשְׁכִּיבֵנִי עִם אֲבוֹתַי בַּמְּעָרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב אַחֲרָיו, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וְעוֹד, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן שְׁכִיבָה עִם אֲבוֹתָיו הִיא הַגְּוִיעָה וְלֹא הַקְּבוּרָה, כְּמוֹ: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים א ב’): 47:31 — וישתחו ישראל.: תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ: 47:31 — על ראש המטה.: הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י”ב, נדרים מ’); דָּ”אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ: 48:1 — ויאמר ליוסף.: אֶחָד מִן הַמַּגִּידִים, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר; וְיֵ”אֹ, אֶפְרַיִם הָיָה רָגִיל לִפְנֵי יַעֲקֹב בְּתַלְמוּד, וּכְשֶׁחָלָה יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, הָלַךְ אֶפְרַיִם אֵצֶל אָבִיו לְמִצְרַיִם לְהַגִּיד לוֹ: 48:1 — ויקח את שני בניו עמו.: כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכֵם יַעֲקֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ: 48:2 — ויגד.: הַמַּגִּיד לְיַעֲקֹב, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי; וְהַרְבֵּה מִקְרָאוֹת קִצְרֵי לָשׁוֹן: 48:2 — ויתחזק ישראל.: אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנִי, מֶלֶךְ הוּא, אֶחֱלֹק לוֹ כָּבוֹד; מִכָּאן שֶׁחוֹלְקִין כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, וְכֵן מֹשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת – וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי (שמות י”א); וְכֵן אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וְגוֹ’ (מלכים א י”ח): 48:4 — ונתתיך לקהל עמים.: בִּשְּׂרַנִי שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי עוֹד קָהָל וְעַמִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לִי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, גּוֹי אָמַר לִי עַל בִּנְיָמִין; קְהַל גּוֹיִם – הֲרֵי שְׁנַיִם לְבַד מִבִּנְיָמִין, וְשׁוּב לֹא נוֹלַד לִי בֵּן, לִמְּדַנִי שֶׁעָתִיד אֶחָד מִשְּׁבָטַי לְהֵחָלֵק, וְעַתָּה אוֹתָהּ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ: 48:5 — הנולדים לך, עד באי אליך.: לִפְנֵי בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹלְדוּ מִשֶּׁפֵּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁבָּאתִי אֶצְלְךָ: 48:5 — לי הם.: בְּחֶשְׁבּוֹן שְׁאָר בָּנַי הֵם, לִטֹּל חֵלֶק בָּאָרֶץ אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ: 48:6 — ומולדתך וגו’.: אִם תּוֹלִיד עוֹד, לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן בָּנַי, אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִהְיוּ נִכְלָלִים, וְלֹא יְהֵא לָהֶם שֵׁם בַּשְּׁבָטִים לְעִנְיַן הַנַּחֲלָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקָה הָאָרֶץ לְמִנְיַן גֻּלְגְּלוֹתָם, כְּדִכְתִיב לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ (במדבר כ”ו), וְכָל אִישׁ וְאִישׁ נָטַל בְּשָׁוֶה חוּץ מִן הַבְּכוֹרוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִקְרְאוּ שְׁבָטִים אֶלָּא אֵלּוּ, (לְהַטִּיל גּוֹרַל הָאָרֶץ לְמִנְיַן שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים וְנָשִׂיא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּדְגָלִים לָזֶה וְלָזֶה): 48:7 — ואני בבאי מפדן וגו’.: וְאַעַ”פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם: 48:7 — כברת ארץ.: מִדַּת אֶרֶץ, וְהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה כְּמִדַּת תְּחוּם שַׁבָּת, כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן – וְלֹא תֹאמַר שֶׁעִכְּבוּ עָלַי גְּשָׁמִים מִלְּהוֹלִיכָהּ וּלְקָבְרָהּ בְּחֶבְרוֹן, עֵת הַגָּרִיד הָיָה, שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה: 48:7 — אקברה שם.: וְלֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ, וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי; אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ’ וְהַקָּבָּ”ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל”א). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּרוּב אַרְעָא – כְּדֵי שִׁעוּר חֲרִישַׁת יוֹם; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת, קורדיי”א בְּלַעַז, כִּדְאָמְרִינַן כָּרֵיב וְתָנֵי; כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא: 48:8 — וירא ישראל את בני יוסף.: בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה: 48:8 — ויאמר מי אלה.: מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה: 48:9 — בזה.: הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: 48:9 — ויאמר קחם נא אלי ואברכם.: זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י”א) – תִּרְגַּלְתִּי רוּחִי בְּיַעֲקֹב בִּשְׁבִיל אֶפְרַיִם עַד שֶׁלְּקָחָן עַל זְרוֹעוֹתָיו: 48:11 — לא פללתי.: לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֶרְאֶה פָנֶיךָ עוֹד. פללתי לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיהו ט”ז): 48:12 — ויוצא יוסף אתם.: לְאַחַר שֶׁנְּשָׁקָם הוֹצִיאָם יוֹסֵף מֵעִם בִּרְכָּיו, כְּדֵי לְיַשְּׁבָם זֶה לַיָּמִין וְזֶה לַשְּׂמֹאל לִסְמֹךְ יָדָיו עֲלֵיהֶם וּלְבָרְכָם: 48:12 — וישתחו לאפיו.: כְּשֶׁחָזַר לַאֲחוֹרָיו מִלִּפְנֵי אָבִיו: 48:13 — את אפרים בימינו משמאל ישראל.: הַבָּא לִקְרַאת חֲבֵרוֹ, יְמִינוֹ כְּנֶגֶד שְׂמֹאל חֲבֵרוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא הַבְּכוֹר, מְיֻמָּן לִבְרָכָה: 48:14 — שכל את ידיו.: כְּתַרְגּוּמוֹ, אַחְכִּימִינוּן – בְּהַשְׂכֵּל וְחָכְמָה הִשְׂכִּיל אֶת יָדָיו לְכָךְ וּמִדַּעַת, כִּי יוֹדֵעַ הָיָה כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר וְאַעַ”פִּ כֵן לֹא שָׁת יְמִינוֹ עָלָיו: 48:16 — המלאך הגאל אתי.: מַלְאָךְ הָרָגִיל לְהִשְׁתַּלֵּחַ אֵלַי בְּצָרָתִי; כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וְגוֹ’ אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל (בראשית ל”א): 48:16 — יברך את הנערים.: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם: 48:16 — וידגו.: כַּדָּגִים הַלָּלוּ שֶׁפָּרִים וְרָבִים וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם: 48:17 — ויתמך יד אביו.: הֵרִימָהּ מֵעַל רֹאשׁ בְּנוֹ וּתְמָכָהּ בְּיָדוֹ: 48:19 — ידעתי בני ידעתי.: שֶׁהוּא הַבְּכוֹר: 48:19 — גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל.: שֶׁעָתִיד גִּדְעוֹן לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה נֵס עַל יָדוֹ: 48:19 — ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.: שֶׁעָתִיד יְהוֹשֻׁעַ לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁיַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ וִילַמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל: 48:19 — וזרעו יהיה מלא הגוים.: כָּל הָעוֹלָם יִתְמַלֵּא בְּצֵאת שָׁמְעוֹ וּשְׁמוֹ כְּשֶׁיַּעֲמִיד חַמָּה בְּגִבְעוֹן וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: 48:20 — בך יברך ישראל.: הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה: 48:20 — וישם את אפרים.: בְּבִרְכָתוֹ לִפְנֵי מְנַשֶּׁה, לְהַקְדִּימוֹ בִּדְגָלִים וּבַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים: 48:22 — ואני נתתי לך.: לְפִי שֶׁאַתָּה טוֹרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתִי, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לְךָ נַחֲלָה שֶׁתִּקָּבֵר בָּהּ, וְאֵי זוֹ? זוֹ שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ”ד): 48:22 — שכם אחד על אחיך.: שְׁכֶם מַמָּשׁ, הִיא תִּהְיֶה לְךָ חֵלֶק אֶחָד יְתֵרָה עַל אַחֶיךָ: 48:22 — בחרבי ובקשתי.: כְּשֶׁהָרְגוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם נִתְכַּנְּסוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, וְחָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן; דָּבָר אַחֵר שְׁכֶם אַחַד הוּא הַבְּכוֹרָה, שֶׁיִּטְּלוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲלָקִים, וּשְׁכֶם לְשׁוֹן חֵלֶק הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ לוֹ דּוֹמִים בַּמִּקְרָא כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהילים כ”א) – תָּשִׁית שׂוֹנְאַי לְפָנַי לַחֲלָקִים; אֲחַלְּקָה שְׁכֶם (שם ס’), דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה (הושע ו’) – אִישׁ חֶלְקוֹ; לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג’): 48:22 — אשר לקחתי מיד האמרי.: מִיַּד עֵשָׂו, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה אֱמוֹרִי. דָּבָר אַחֵר שֶׁהָיָה צָד אָבִיו בְּאִמְרֵי פִיו: 48:22 — בחרבי ובקשתי.: הִיא חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ: 49:1 — ואגידה לכם.: בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים: 49:3 — וראשית אוני.: הִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו (בראשית רבה): 49:3 — אוני.: כּוֹחִי, כְּמוֹ מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע י”ב), מֵרֹב אוֹנִים, וּלְאֵין אוֹנִים (ישעיהו מ’): 49:3 — יתר שאת.: רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יֶתֶר עַל אַחֶיךָ בִכְהֻנָּה, לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם: 49:3 — ויתר עז.: בְּמַלְכוּת, כְּמוֹ: וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א ב’), וּמִי גָּרַם לְךָ לְהַפְסִיד כָּל אֵלֶּה? 49:4 — פחז כמים.: הַפַּחַז וְהַבֶּהָלָה אֲשֶׁר מִהַרְתָּ לְהַרְאוֹת כַּעַסְךָ כַּמַּיִם הַלָּלוּ הַמְמַהֲרִים לִמְרוּצָתָם, לְכָךְ 49:4 — אל תותר.: אַל תַּרְבֶּה לִטֹּל כָּל הַיְתֵרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהָיוּ רְאוּיוֹת לְךָ, וּמַהוּ הַפַּחַז אֲשֶׁר פָּחַזְתָּ? כי עלית משכבי אביך: 49:4 — אז חללת.: אוֹתוֹ שֶׁעָלָה עַל יְצוּעִי – וְהִיא שְׁכִינָה שֶׁהָיָה דַרְכָּהּ לִהְיוֹת עוֹלָה עַל יְצוּעִי: 49:4 — פחז: שֵׁם דָּבָר הוּא, לְפִיכָךְ טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, וְכֻלּוֹ נָקוּד פַּתָּח, וְאִלּוּ הָיָה לְשׁוֹן עָבָר, הָיָה נָקוּד חֶצְיוֹ קָמָץ וְחֶצְיוֹ פַּתָּח וְטַעְמוֹ לְמַטָּה: 49:4 — יצועי.: לְשׁוֹן מִשְׁכָּב, עַל שֵׁם שֶׁמַּצִּיעִים אוֹתוֹ עַל יְדֵי לְבָדִין וּסְדִינִין; וְהַרְבֵּה דּוֹמִים לוֹ אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (תהילים קל”ב); אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (שם ס”ג): 49:5 — שמעון ולוי אחים.: בְּעֵצָה אַחַת עַל שְׁכֶם וְעַל יוֹסֵף; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, מִי הֵם? אִ”תֹּ רְאוּבֵן אוֹ יְהוּדָה, הֲרֵי לֹא הִסְכִּימוּ בַּהֲרִיגָתוֹ; אִ”תֹּ בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי לֹא הָיְתָה שִׂנְאָתָן שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה וְגוֹ’, יִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן לֹא הָיוּ מְדַבְּרִים בִּפְנֵי אֲחֵיהֶם הַגְּדוֹלִים מֵהֶם; עַל כָּרְחֲךָ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הֵם שֶׁקְּרָאָם אֲבִיהֶם אַחִים: 49:5 — כלי חמס.: אֻמָּנוּת זוֹ שֶׁל רְצִיחָה, חָמָס הוּא בִידֵיהֶם – מִבִּרְכַּת עֵשָׂו הִיא זוֹ, אֻמָּנוּת שֶׁלּוֹ הִיא – וְאַתֶּם חֲמַסְתֶּם אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ: 49:5 — מכרתיהם.: לְשׁוֹן כְּלֵי זַיִן, הַסַּיִף בִּלְשׁוֹן יְוָנִי מכי”ר, תַּנְחוּמָא. דָּבָר אַחֵר מְכֵרֹתֵיהֶם – בְּאֶרֶץ מְגוּרָתָם נָהֲגוּ עַצְמָן בִּכְלֵי חָמָס, כְּמוֹ מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז), וְזֶהוּ תַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס: 49:6 — בסדם אל תבא נפשי.: זֶה מַעֲשֵׂה זִמְרִי, כְּשֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא אֶת הַמִּדְיָנִית לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לָךְ? – אַל יִזָּכֵר שְׁמִי בַּדָּבָר, זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעוֹנִי וְלֹא כָּתַב בֶּן יַעֲקֹב: 49:6 — בקהלם.: כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח, שֶׁהוּא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אֶת כָּל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, 49:6 — אל תחד כבודי.: שָׁם, אַל יִתְיַחֵד עִמָּהֶם שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְלֹא נֶאֱמַר בֶּן יַעֲקֹב; אֲבָל בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, כְּשֶׁנִּתְיַחֲסוּ בְּנֵי קֹרַח עַל הַדּוּכָן, נֶאֱמַר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א ו’): 49:6 — אל תחד כבודי.: כָּבוֹד לְשׁוֹן זָכָר הוּא, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ כִּמְדַבֵּר אֶל הַכָּבוֹד וְאוֹמֵר אַתָּה, כְבוֹדִי אַל תִּתְיַחֵד עִמָּהֶם כְּמוֹ לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה י”ד): 49:6 — כי באפם הרגו איש.: אֵלּוּ חֲמוֹר וְאַנְשֵׁי שְׁכֶם, וְאֵינָן חֲשׁוּבִין כֻּלָּם אֶלָּא כְאִישׁ אֶחָד; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּגִדְעוֹן, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו’) וְכֵן בְּמִצְרַיִם סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ, אֲנָשִׁים הַרְבֵּה קוֹרֵא אִישׁ – כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, בְּאַפָּם הָרְגוּ כָל אִישׁ שֶׁכָּעֲסוּ עָלָיו, וְכֵן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל י”ט): 49:6 — וברצנם עקרו שור.: רָצוּ לַעֲקֹר אֶת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים ל”ג). עִקְּרוּ אשרי”טיר בְּלַעַז, לְשׁוֹן אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע י”א): 49:7 — ארור אפם כי עז.: אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת תּוֹכֵחָה לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר בִּלְעָם מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כ”ג): 49:7 — אחלקם ביעקב.: אַפְרִידֵם זֶה מִזֶּה שֶׁלֹּא יְהֵא לֵוִי בְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים, וַהֲרֵי הֵם חֲלוּקִים. דָּבָר אַחֵר אֵין לְךָ עֲנִיִּים וְסוֹפְרִים וּמְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת אֶלָּא מִשִּׁמְעוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נְפוֹצִים, וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר עַל הַגְּרָנוֹת לַתְּרוּמוֹת וְלַמַּעַשְׂרוֹת, נָתַן לוֹ תְּפוּצָתוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד: 49:8 — יהודה אתה יודוך אחיך.: לְפִי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת הָרִאשׁוֹנִים בְּקִנְטוּרִים, הִתְחִיל יְהוּדָה נָסוֹג לַאֲחוֹרָיו, (שֶׁלֹּא יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשֵׂה תָמָר) וּקְרָאוֹ יַעֲקֹב בְּדִבְרֵי רִצּוּי, יְהוּדָה לֹא אַתָּה כְמוֹתָם (בראשית רבה): 49:8 — ידך בערף איביך.: בִּימֵי דָּוִד – וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף (שמואל ב כ”ב): 49:8 — בני אביך.: עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מִנָּשִׁים הַרְבֵּה, לֹא אָמַר בְּנֵי אִמֶּךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר יִצְחָק: 49:9 — גור אריה.: עַל דָּוִד נִתְנַבֵּא – בַּתְּחִלָּה גּוּר בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב ה’) – וּלְבַסּוֹף אַרְיֵה, כְּשֶׁהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס שִׁלְטוֹן יְהֵא בְּשֵׁרוּיָא – בִּתְחִלָּתוֹ: 49:9 — מטרף.: מִמַּה שֶּׁחֲשַׁדְתִּיךָ בְּטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ – וְזֶהוּ יְהוּדָה שֶׁנִּמְשַׁל לְאַרְיֵה – 49:9 — בני עלית.: סִלַּקְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְאָמַרְתָּ מַה בֶּצַע וְגוֹ’, וְכֵן בַּהֲרִיגַת תָּמָר שֶׁהוֹדָה, צָדְקָה מִמֶּנִּי, לְפִיכָךְ כרע רבץ וְגוֹ’, בִּימֵי שְׁלֹמֹה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְגוֹ’ (מלכים א ה’): 49:10 — לא יסור שבט מיהודה.: מִדָּוִד וָאֵילָךְ, אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִים אֶת הָעָם בַּשֵּׁבֶט שֶׁמְּמֻנִּים עַל פִּי הַמַּלְכוּת (בראשית רבה): 49:10 — ומחקק מבין רגליו.: הַתַּלְמִידִים, אֵלּוּ נְשִׂיאֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 49:10 — עד כי יבא שילה.: מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ, וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אֻנְקְלוֹס. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שִׁילוֹ – שַׁי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהילים ע”ו): 49:10 — ולו יקהת עמים.: אֲסֵפַת הָעַמִּים, שֶׁהַיּוֹ”ד עִקָּר הִיא בַּיְסוֹד, כְּמוֹ יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כ”ח), וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ, וְכַמָּה אוֹתִיּוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת בְּלָשׁוֹן זֶה, וְהֵם נִקְרָאִים עִקָּר נוֹפֵל; כְּגוֹן נוּ”ן שֶׁל נוֹגֵף וְשֶׁל נוֹשֵׁךְ, וְאָלֶ”ף שֶׁבִּוְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב י”ג), וְשֶׁבְּאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כ”א), וְאָסוּךְ שָׁמֶן (מלכים ב ד’), אַף זֶה יִקְּהַת עַמִּים אֲסֵפַת עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ (ישעיהו י”א). וְדוֹמֶה לוֹ עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל’), לְקִבּוּץ קְמָטִים שֶׁבְּפָנֶיהָ מִפְּנֵי זִקְנָתָהּ; וּבַתַּלְמוּד דְּיָתְבֵי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא בְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדְּעָא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת; וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר, קְהִיַּת עַמִּים: 49:11 — אסרי לגפן עירה.: נִתְנַבֵּא עַל אֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁתְּהֵא מוֹשֶׁכֶת יַיִן כְּמַעְיָן; אִישׁ יְהוּדָה יֶאֱסֹר לַגֶּפֶן עַיִר אֶחָד וְיִטְעָנֶנּוּ מִגֶּפֶן אַחַת, וּמִשֹּׂרֵק אֶחָד בֶּן אָתוֹן אֶחָד: 49:11 — שרקה.: זְמוֹרָה אֲרֻכָּה, קוריירא בְּלַעַז: 49:11 — כבס ביין.: כָּל זֶה לְשׁוֹן רִבּוּי יַיִן: 49:11 — סותה.: לְשׁוֹן מִין בֶּגֶד הוּא, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא: 49:11 — אסרי.: כְּמוֹ אוֹסֵר, דֻּגְמַת מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהילים קי”ג), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכ”ג), וְכֵן בְּנִי אֲתֹנוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ: גֶּפֶן – הֵם יִשְׂרָאֵל; עִירֹה – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם; שֹׂרֵקָה – יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק – (ירמיהו ב’): 49:11 — בני אתנו.: יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ, לְשׁוֹן שַׁעַר הָאִיתוֹן בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מ’). וְעוֹד תִּרְגְּמוּ בְּפָנִים אֲחֵרִים: גֶּפֶן אֵלּוּ צַדִּיקִים; בְּנִי אֲתֹנוֹ – עָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן, עַל שֵׁם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת: 49:11 — כבס ביין.: יְהֵא אַרְגְּוָן טַב שֶׁצִּבּוּעוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן, וְצִבְעוֹנִין הוּא לְשׁוֹן סוּתֹה, שֶׁהָאִשָּׁה לוֹבַשְׁתָּן וּמְסִיתָה בָּהֶן אֶת הַזָּכָר לִתֵּן עֵינָיו בָּהּ; וְאַף רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בַתַּלְמוּד לְשׁוֹן הֲסָתַת שִׁכְרוּת בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (דף קי”א). וְעַל הַיַּיִן שֶׁמָּא תֹאמַר אֵינוֹ מַרְוֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר סוּתֹה: 49:12 — חכלילי.: לְשׁוֹן אֹדֶם, כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כ”ג), שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שׁוֹתֵי יַיִן עֵינֵיהֶם מַאְדִּימִין: 49:12 — מחלב.: מֵרֹב חָלָב, שֶׁיְּהֵא בְּאַרְצוֹ מִרְעֶה טוֹב לְעֶדְרֵי צֹאן; וְכֵן פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא: אֲדֹם עֵינַיִם יְהֵא מֵרֹב יַיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם יְהֵא מֵרֹב חָלָב. וּלְפִי תַרְגּוּמוֹ עֵינַיִם לְשׁוֹן הָרִים, שֶׁמִּשָּׁם צוֹפִים לְמֵרָחוֹק, וְעוֹד תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים, לְשׁוֹן מַעְיָנוֹת וְקִלּוּחַ הַיְקָבִים, נַעֲווֹהִי – יְקָבִים שֶׁלּוֹ, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא בְּמַסֶּכֶת עֲ”זָ (דף ע”ד), נַעֲוָא אַרְתְּחוֹ יְחַוְּרָן בִּקְעָתֵהּ – תַּרְגּוּם שִׁנַּיִם, לְשׁוֹן שִׁנֵּי הַסְּלָעִים: 49:13 — לחוף ימים.: עַל חוֹף יַמִּים תִּהְיֶה אַרְצוֹ (יבמות מ”ה); חוֹף, כְּתַרְגּוּמוֹ סְפָר, מרק”א בְּלַעַז, וְהוּא יִהְיֶה מָצוּי תָּדִיר עַל חוֹף אֳנִיּוֹת בִּמְקוֹם הַנָּמֵל, שֶׁאֳנִיּוֹת מְבִיאוֹת שָׁם פְּרַקְמַטְיָא, שֶׁהָיָה זְבוּלֻן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּמַמְצִיא מָזוֹן לְשֵׁבֶט יִשָּׂשכָר, וְהֵם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁאָמַר מֹשֶׁה שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ (דברים ל”ג), זְבוּלֻן יוֹצֵא בִּפְרַקְמַטְיָא, וְיִשָּׂשכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאֹהָלִים: 49:13 — וירכתו על צידן.: סוֹף גְּבוּלוֹ יְהֵא סָמוּךְ לְצִידֹן: ירכתו. סוֹפוֹ, כְּמוֹ וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן: 49:14 — יששכר חמר גרם.: חֲמוֹר בַּעַל עֲצָמוֹת, סוֹבֵל עֹל תּוֹרָה, כַּחֲמוֹר חָזָק שֶׁמַּטְעִינִין אוֹתוֹ מַשּׂאוֹי כָבֵד: 49:14 — רובץ בין המשפתים.: כַּחֲמוֹר הַמְהַלֵּךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְאֵין לוֹ לִינָה בַּבַּיִת, וּכְשֶׁהוּא רוֹצֶה לָנוּחַ, רוֹבֵץ בֵּין הַתְּחוּמִין, בִּתְחוּמֵי הָעֲיָרוֹת שֶׁמּוֹלִיךְ שָׁם פְּרַקְמַטְיָא: 49:15 — וירא מנחה כי טוב.: רָאָה לְחֶלְקוֹ אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת וְטוֹבָה לְהוֹצִיא פֵרוֹת: 49:15 — ויט שכמו לסבול: עֹל תּוֹרָה: 49:15 — ויהי.: לְכָל אֶחָיו יִשְׂרָאֵל: 49:15 — למס עובד.: לִפְסֹק לָהֶם הוֹרָאוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְסִדְרֵי עִבּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים א י”ב), מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת הֶעֱמִיד וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם: 49:15 — ויט שכמו.: הִשְׁפִּיל שִׁכְמוֹ, כְּמוֹ וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל ב כ”ב), הַטּוּ אָזְנְכֶם (תהילים ע”ח). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים, ויט שכמו לסבול מִלְחָמוֹת וְלִכְבֹּשׁ מְחוֹזוֹת, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַסְּפָר, ויהי הָאוֹיֵב כָּבוּשׁ תַּחְתָּיו למס עובד: 49:16 — דן ידין עמו.: יִנְקֹם נִקְמַת עַמּוֹ מִפְּלִשְׁתִּים כְּמוֹ כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ (דברים ל”ב): 49:16 — כאחד שבטי ישראל.: כָּל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ כְּאֶחָד עִמּוֹ, וְאֶת כֻּלָּם יָדִין, וְעַל שִׁמְשׁוֹן נִבָּא נְבוּאָה זוֹ; וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ כאחד שבטי ישראל, כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, הוּא דָּוִד, שֶׁבָּא מִיהוּדָה: 49:17 — שפיפן.: הוּא נָחָשׁ; וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁקָּרוּי כֵּן עַל שֵׁם שֶׁהוּא נוֹשֵׁף, כְּמוֹ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג’): 49:17 — הנשך עקבי סוס.: כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְדִמָּהוּ לְנָחָשׁ הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, ויפל רכבו אחור – שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ. וְדֻגְמָתוֹ מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וְגוֹמֵר (שופטים ט”ז) – וְשֶׁעַל הַגַּג מֵתוּ; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּחִוֵּי חוּרְמָן, שֵׁם מִין נָחָשׁ, שֶׁאֵין רְפוּאָה לִנְשִׁיכָתוֹ, וְהוּא צִפְעוֹנִי, וְקָרוּי חוּרְמָן עַל שֵׁם שֶׁעוֹשֶׂה הַכֹּל חֵרֶם; וּכְפִיתְנָא – כְּמוֹ פֶתֶן, יִכְמוֹן – יֶאֱרֹב: 49:18 — לישועתך קויתי ה’.: נִתְנַבֵּא שֶׁיְּנַקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, וְסוֹפוֹ לוֹמַר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם וְגוֹ’ (שופטים ט”ז): 49:19 — גד גדוד יגודנו.: כֻּלָּם לְשׁוֹן גְּדוּד הֵם, וְכָךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם; וְאִם תֹּאמַר, אֵין גְּדוּד בְּלֹא שְׁנֵי דַּלְתִי”ן, יֵשׁ לוֹמַר גְּדוּד שֵׁם דָּבָר צָרִיךְ שְׁנֵי דַּלְתִי”ן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לִכְפֹּל בְּסוֹפָהּ, וְאֵין יְסוֹדָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְכֵן אָמַר כַּצִּפּוֹר לָנוּד (משלי כ”ו), מִגִּזְרַת שָׂבַעְתִּי נְדֻדִים (איוב ז’), שָׁם נָפַל שָׁדוּד (שופטים ה’), מִגִּזְרַת יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ”א), אַף יָגֻד, יְגוּדֶנּוּ וּגְדוּד מִגִּזְרָה אַחַת הֵם; וּכְשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁון יִפְעֹל אֵינוֹ כָפוּל, כְּמוֹ יָגוּד, יָנוּד, יָרוּם, יָשׁוּד, יָשׁוּב, וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּעֵל אוֹ מַפְעִיל אֲחֵרִים הוּא כָפוּל, כְּמוֹ יִתְגּוֹדֵד, יִתְרוֹמֵם, יִתְבּוֹלֵל, יִתְעוֹדֵד; וּבִלְשׁוֹן מַפְעִיל, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד (תהילים קמ”ו), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיה מ”ט), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת (שם נ”ח), יְגוּדֶנּוּ הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ לְשׁוֹן שֶׁיִּפְעֲלוּהוּ אֲחֵרִים, אֶלָּא כְּמוֹ יָגוּד הֵימֶנּוּ, כְּמוֹ בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיהו י’) – יָצְאוּ מִמֶּנִּי. גד גדוד יגודנו, גְּדוּדִים יָגוֹדּוּ הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעַבְרוּ הַיַּרְדֵּן עִם אֲחֵיהֶם לַמִּלְחָמָה כָּל חָלוּץ עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה הָאָרֶץ: 49:19 — והוא יגוד עקב.: כָּל גְּדוּדָיו יָשׁוּבוּ עַל עֲקֵבָם לְנַחֲלָתָם שֶׁלָּקְחוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְלֹא יִפָּקֵד מֵהֶם אִישׁ: 49:19 — עקב.: בְּדַרְכָּן וּבִמְסִלּוֹתָם שֶׁהָלְכוּ, יָשׁוּבוּ, כְּמוֹ וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ (תהילים ע”ז), וְכֵן בְּעִקְבֵי הַצֹּאן (שיר א’), בִּלְשׁוֹן לַעַז טרצי”אם: 49:20 — מאשר שמנה לחמו.: מַאֲכָל הַבָּא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר יְהֵא שָׁמֵן, שֶׁיִּהְיוּ זֵיתִים מְרֻבִּים בְּחֶלְקוֹ וְהוּא מוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן; וְכֵן בֵּרְכוֹ מֹשֶׁה וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִמְנָחוֹת (דף פ”ה) פַּעַם אַחַת הֻצְרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא לְשֶׁמֶן וְכוּ’: 49:21 — אילה שלחה.: זוֹ בִקְעַת גִּינוֹסַר שֶׁהִיא קַלָּה לְבַשֵּׁל פֵּרוֹתֶיהָ כְּאַיָּלָה זוֹ שֶׁהִיא קַלָּה לָרוּץ. אַיָּלָה שְׁלֻחָה – אַיָּלָה מְשֻׁלַּחַת לָרוּץ: 49:21 — הנתן אמרי שפר.: כְּתַרְגּוּמוֹ. דָּ”אַ עַל מִלְחֶמֶת סִיסְרָא נִתְנַבֵּא – וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וְגוֹ’ (שופטים ד’), וְהָלְכוּ שָׁם בִּזְרִיזוּת, וְכֵן נֶאֱמַר שָׁם לְשׁוֹן שִׁלּוּחַ בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו: 49:21 — הנתן אמרי שפר.: עַל יָדָם שָׁרוּ דְּבוֹרָה וּבָרָק שִׁירָה. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל יוֹם קְבוּרַת יַעֲקֹב כְּשֶׁעִרְעֵר עֵשָׂו עַל הַמְּעָרָה, בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף י”ג); וְתַרְגּוּמוֹ יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ – יִפֹּל חֶבְלוֹ, וְהוּא יוֹדֶה עַל חֶלְקוֹ אֲמָרִים נָאִים וְשֶׁבַח: 49:22 — בן פרת.: בֶּן חֵן, וְהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, אַפִּרְיָן נַמְטְיֵהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּסוֹף בָּבָא מְצִיעָא (דף קי”ט): 49:22 — בן פרת עלי עין.: חִנּוֹ נָטוּי עַל הָעַיִן הָרוֹאָה אוֹתוֹ: 49:22 — בנת צעדה עלי שור.: בְּנוֹת מִצְרַיִם הָיוּ צוֹעֲדוֹת (עַל הַחוֹמָה) לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ, בָּנוֹת הַרְבֵּה, צָעֲדָה כָּל אַחַת וְאַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹתוֹ מִשָּׁם: 49:22 — עלי שור.: עַל רְאִיָּתוֹ, כְּמוֹ אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כ”ד), וּמִ”אַ יֵשׁ רַבִּים, וְזֶה נוֹטֶה לְיִשּׁוּב הַמִּקְרָא. פֹּרָת תָּי”ו שֶׁבּוֹ הוּא תִּקּוּן הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג’): 49:22 — שור.: כְּמוֹ לָשׁוּר: 49:22 — עלי שור.: בִּשְׁבִיל לָשׁוּר, וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי וְכוּ’ וְכָתַב בָּנוֹת עַל שֵׁם בְּנוֹת מְנַשֶּׁה, בְּנוֹת צְלָפְחָד, שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הַיַּרְדֵּן, בְּרִי דְּיִסְגֵּי יוֹסֵף, פֹּרָת לְשׁוֹן פִּרְיָה וּרְבִיָּה; וְיֵשׁ מִ”אַ בּוֹ הַמִּתְיַשְּׁבִים עַל הַלָּשׁוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֵשָׂו לִקְרַאת יַעֲקֹב, בְּכֻלָּן קָדְמוּ הָאִמָּהוֹת לָלֶכֶת לִפְנֵי בְּנֵיהֶם לְהִשְׁתַּחֲווֹת, וּבְרָחֵל כְּתִיב נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ, אָמַר יוֹסֵף רָשָׁע הַזֶּה עֵינוֹ רָמָה, שֶׁמָּא יִתֵּן עֵינָיו בְּאִמִּי, יָצָא לְפָנֶיהָ וְשִׁרְבֵּב קוֹמָתוֹ לְכַסּוֹתָהּ, וְהוּא שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו בֵּן פֹּרָת – הִגְדַּלְתָּ עַצְמְךָ יוֹסֵף עֲלֵי עַיִן שֶׁל עֵשָׂו, לְפִיכָךְ זָכִיתָ לִגְדֻלָּה: 49:22 — בנות צעדה עלי שור.: לְהִסְתַּכֵּל בְּךָ בְּצֵאתְךָ עַל מִצְרַיִם, וְעוֹד דְּרָשׁוּהוּ לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בְּזַרְעוֹ עַיִן הָרָע; וְאַף כְּשֶׁבֵּרֵךְ מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם בֵּרְכָם כַּדָּגִים, שֶׁאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם: 49:23 — וימררהו ורבו.: וַיְמָרְרוּהוּ אֶחָיו, וַיְמָרְרוּהוּ פּוֹטִיפַר וְאִשְׁתּוֹ, לְאָסְרוֹ; לְשׁוֹן וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם: 49:23 — ורבו.: נַעֲשׂוּ לוֹ אֶחָיו אַנְשֵׁי רִיב. וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן פָּעֲלוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִנָּקֵד “וָרָבוּ”, כְּמוֹ הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ וְגוֹ’ (במדבר כ’), וְאַף אִם לְשׁוֹן רְבִיַּת חִצִּים הוּא כָּךְ הָיָה לוֹ לִנָּקֵד; אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן פּוֹעֲלוּ, כְּמוֹ שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיהו ב’), שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוּשַׁמּוּ; וְכֵן רוֹמּוּ מְּעַט, שֶׁהוּא לְשׁוֹן הוּרְמוּ, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן הוּרְמוּ וְהוּשַׁמּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן שֹׁמּוּ, רֹמּוּ, רֹבּוּ מֵאֵלֵיהֶם הוּא – מְשׁוֹמְמִים אֶת עַצְמָם, נִתְרוֹמְמוּ מֵעַצְמָם, נַעֲשׂוּ אַנְשֵׁי רִיב, וְכֵן דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי, כְּמוֹ נִדְמוּ, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס, וְנַקְמוֹהִי: 49:23 — בעלי חצים.: שֶׁלְּשׁוֹנָם כַּחֵץ, וְתַרְגּוּמוֹ לְשׁוֹן וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה, אוֹתָן שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לַחֲלֹק עִמּוֹ נַחֲלָה: 49:24 — ותשב באיתן קשתו.: נִתְיַשְּׁבָה בְּחֹזֶק: 49:24 — קשתו.: חָזְקוֹ: 49:24 — ויפזו זרעי ידיו.: זוֹ הִיא נְתִינַת טַבַּעַת עַל יָדוֹ, לְשׁוֹן זָהָב מוּפָז, זֹאת הָיְתָה לוֹ מִידֵי הַקָּבָּ”ה שֶׁהוּא אֲבִיר יַעֲקֹב, וּמִשָּׁם עָלָה לִהְיוֹת רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל – עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לְשׁוֹן מַלְכוּת; וְאֻנְקְלוֹס אַף הוּא כָךְ תִּרְגְּמוֹ ותשב – וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ, הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם – עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תּוֹסֶפֶת הוּא, וְלֹא מִלָּשׁוֹן עִבְרִי שֶׁבַּמִּקְרָא, – וְשַׁוִּי תוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ תַּרְגּוּם שֶׁל בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וְכָךְ לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם עַל הָעִבְרִי: וַתֵּשֶׁב נְבוּאָתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵיתָנוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה הָיְתָה לוֹ לְקֶשֶׁת וּלְמִבְטָח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי – לְכָךְ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, לְשׁוֹן פָּז: 49:24 — אבן ישראל.: לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן אָב וּבֵן, אֲבָהָן וּבְנִין – יַעֲקֹב וּבָנָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ עַל כְּבִישַׁת יִצְרוֹ בְּאֵשֶׁת אֲדֹנָיו, וְקוֹרְאוֹ קֶשֶׁת, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ: 49:24 — ויפזו זרעי ידיו.: כְּמוֹ וַיָּפוֹצוּ, שֶׁיָּצָא הַזֶּרַע מִבֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו: 49:24 — מידי אביר יעקב.: שֶׁנִרְאֲתָה לוֹ דְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְכוּ’, כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה (דף ל”ו, ב’): 49:25 — מאל אביך.: הָיְתָה לְךָ זֹאת וְהוּא יַעְזְרֶךָּ: 49:25 — ואת שדי.: וְעִם הַקָּבָּ”ה הָיָה לִבְּךָ כְּשֶׁלֹּא שָׁמַעְתָ לְדִבְרֵי אֲדוֹנָתְךָ, וְהוּא יְבָרְכֶךָּ: 49:25 — ברכת שדים ורחם.: בִּרְכָתָא דְּאַבָּא וּדְאִמָּא, כְּלוֹמַר, יִתְבָּרְכוּ הַמּוֹלִידִים וְהַיּוֹלְדוֹת, שֶׁיִּהְיוּ הַזְּכָרִים מַזְרִיעִין טִפָּה הָרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְהַנְּקֵבוֹת לֹא יְשַׁכְּלוּ אֶת רֶחֶם שֶׁלָּהֶן לְהַפִּיל עֻבָּרֵיהֶן: 49:25 — שדים.: יָרֹה יִיָּרֶה מְתַּרְגְּמִינַן אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי, אַף שָׁדַיִם כָּאן עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ: 49:26 — ברכת אביך גברו וגו’.: הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכַנִי הַקָּבָּ”ה גָּבְרוּ וְהָלְכוּ עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ אֶת הוֹרַי: 49:26 — עד תאות גבעת עולם.: לְפִי שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁלִּי גָּבְרוּ עַד סוֹף גְּבוּלֵי גִּבְעוֹת עוֹלָם, שֶׁנָּתַן לִי בְּרָכָה פְרוּצָה בְּלִי מְצָרִים, מַגַּעַת עַד אַרְבַּע קְצוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְגוֹ’, מַה שֶּׁלֹּא אָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ וּלְיִצְחָק; לְאַבְרָהָם אָמַר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה צָפוֹנָה וְגוֹ’ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וְלֹא הֶרְאָהוּ אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד; לְיִצְחָק אָמַר לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה וְגוֹ’, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה (ישעיהו נ”ח) וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, וְלֹא אָמַר נַחֲלַת אַבְרָהָם: 49:26 — הורי.: לְשׁוֹן הֵרָיוֹן, שֶׁהוֹרוּנִי בִּמְעֵי אִמִּי, כְּמוֹ הֹרָה גָבֶר (איוב ג’): 49:26 — עד תאות.: עַד קְצוֹת, כְּמוֹ וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה (במדבר ל”ד), תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת (שם): 49:26 — תאות.: אשׁמו”לץ בְּלַעַז, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם בֶּן סָרוּק. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם תַּאֲוַת עוֹלָם לְשׁוֹן תַּאֲוָה וְחֶמְדָה, וְגִבְעוֹת לְשׁוֹן מְצֻקֵי אֶרֶץ שֶׁחִמְּדַתָּן אִמּוֹ וְהִזְקִיקַתּוּ לְקַבְּלָם: 49:26 — תהיין.: כֻּלָּם לְרֹאשׁ יוֹסֵף: 49:26 — נזיר אחיו.: פְּרִישָׁא דַּאֲחוֹהִי, שֶׁנִּבְדַּל מֵאֶחָיו, כְּמוֹ וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ”ב), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א’): 49:27 — בנימין זאב יטרף.: זְאֵב הוּא אֲשֶׁר יִטְרָף; נִבָּא עַל שֶׁיִּהְיוּ עֲתִידִין לִהְיוֹת חַטְפָנִין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ בְּפִלֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ”א), וְנִבָּא עַל שָׁאוּל שֶׁהָיָה נוֹצֵחַ בְּאוֹיְבָיו סָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וַיִּלָּחֶם בְּמוֹאָב וְגוֹ’ וּבֶאֱדוֹם וְגוֹ’ וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (שמואל א י”ד): 49:27 — בבקר יאכל עד.: לְשׁוֹן בִּזָּה וְשָׁלָל, הַמְתֻרְגָּם עֲדָאָה, וְעוֹד יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה בִּלְשׁוֹן עִבְרִית אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל (ישעיהו ל”ג), וְעַל שָׁאוּל הוּא אוֹמֵר שֶׁעָמַד בִּתְחִלַּת פְּרִיחָתָן וּזְרִיחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל: 49:27 — ולערב יחלק שלל.: אַף מִשֶּׁתִּשְׁקַע שִׁמְשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁיַּגְלֵם לְבָבֶל, יחלק שלל, מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר שֶׁהֵם מִבִּנְיָמִין יְחַלְּקוּ אֶת שְׁלַל הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם עַל שְׁלַל הַכֹּהֲנִים בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ: 49:28 — וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם.: וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּ”לֹ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע: 49:28 — איש אשר כברכתו.: בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: 49:28 — ברך אותם.: לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם: 49:29 — נאסף אל עמי.: עַל שֵׁם שֶׁמַּכְנִיסִין הַנְּפָשׁוֹת אֶל מְקוֹם גְּנִיזָתָן, שֶׁיֵּשׁ אֲסִיפָה בְּלָשׁוֹן עִבְרִי שֶׁהִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה, כְּגוֹן וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה (שופטים י”ט), וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כ”ב), בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ (ויקרא כ”ג), הַכְנָסָתָם לַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ (שמות כ”ג), וְכָל אֲסִיפָה הָאֲמוּרָה בְמִיתָה אַף הִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה: 49:29 — אל אבתי.: עִם אֲבוֹתַי: 49:33 — ויאסף רגליו.: הִכְנִיס רַגְלָיו: 49:33 — ויגוע ויאסף.: וּמִיתָה לֹא נֶאֶמְרָה בוֹ, וְאָ”רַ יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת: 50:2 — לחנט את אביו.: עִנְיַן מִרְקַחַת בְּשָׂמִים הוּא: 50:3 — וימלאו לו.: הִשְׁלִימוּ לוֹ יְמֵי חֲנִיטָתוֹ עַד שֶׁמָּלְאוּ לוֹ מ’ יוֹם: 50:3 — ויבכו אתו מצרים שבעים יום.: מ’ לַחֲנִיטָה וְל’ לִבְכִיָּה, לְפִי שֶׁבָּאָה לָהֶם בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁכָּלָה הָרָעָב וְהָיוּ מֵי נִילוּס מִתְבָּרְכִין: 50:5 — אשר כריתי לי.: כִּפְשׁוּטוֹ כְּמוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ. וּמִדְרָשׁוֹ עוֹד מִתְיַשֵּׁב עַל הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ אֲשֶׁר קָנִיתִי, אָרַ”עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה, וְעוֹד מִדְרָשׁוֹ לְשׁוֹן כְּרִי דָגוּר, שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהֵבִיא מִבֵּית לָבָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי וְאָמַר לְעֵשָׂו טֹל זֶה בִּשְׁבִיל חֶלְקְךָ בַּמְּעָרָה: 50:6 — כאשר השביעך.: וְאִם לֹא בִּשְׁבִיל הַשְּׁבוּעָה לֹא הָיִיתִי מַנִּיחֲךָ, אֲבָל יָרֵא לוֹמַר עֲבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא יֹאמַר אִם כֵּן אֶעֱבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִי לְךָ, שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֲנִי מַכִּיר עוֹדֵף עַל ע’ לָשׁוֹן, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה: 50:10 — גרן האטד.: מֻקָּף אֲטָדִין הָיָה, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה י”ג), עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע, שֶׁבָּאוּ כָּל מַלְכֵי כְנַעַן וּנְשְׂיאֵי יִשְׁמָעֵאל לַמִּלְחָמָה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב עָמְדוּ כֻלָּן וְתָלוּ בוֹ כִתְרֵיהֶם וְהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים כְּגֹרֶן הַמֻּקָּף סְיָג שֶׁל קוֹצִים: 50:12 — כאשר צום.: מַהוּ אֲשֶׁר צִוָּם? 50:13 — וישאו אתו בניו.: וְלֹא בְנֵי בָנָיו, שֶׁכָּךְ צִוָּם, אַל יִשְׂאוּ מִטָּתִי לֹא אִישׁ מִצְרִי וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, שֶׁהֵם מִבְּנוֹת כְּנַעַן, אֶלָּא אַתֶּם, וְקָבַע לָהֶם מָקוֹם ג’ לַמִּזְרָח, וְכֵן לְד’ רוּחוֹת, וּכְסִדְרָן לְמַסַּע מַחֲנֶה שֶׁל דְּגָלִים נִקְבְעוּ כָאן; לֵוִי לֹא יִשָּׂא, שֶׁהוּא עָתִיד לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן, וְיוֹסֵף לֹא יִשָּׂא, לְפִי שֶׁהוּא מֶלֶךְ, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם יִהְיוּ תַחְתֵּיהֶם, וְזֶהוּ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם אֲבִיהֶם לִשָּׂא מִטָּתוֹ: 50:14 — הוא ואחיו וכל העלים אתו.: בַּחֲזָרָתָן הִקְדִּים אֶחָיו לַמִּצְרִים הָעוֹלִים אִתּוֹ, וּבַהֲלִיכָתָן הִקְדִּים מִצְרַיִם לְאֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה וְגוֹ’, וְאַחַר כָּךְ כָּל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֶלָּא לְפִי שֶׁרָאוּ כָבוֹד שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי כְנַעַן שֶׁתָּלוּ כִתְרֵיהֶם בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נָהֲגוּ בָהֶם כָּבוֹד: 50:15 — ויראו אחי יוסף כי מת אביהם.: מַהוּ וַיִּרְאוּ? הִכִּירוּ בְּמִיתָתוֹ אֵצֶל יוֹסֵף, שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִסְעֹד עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְהָיָה מְקָרְבָן בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיו, וּמִשֶּׁמֵּת יַעֲקֹב לֹא קֵרְבָן (בראשית רבה): 50:15 — לו ישטמנו.: שֶׁמָּא יִשְׂטְמֵנוּ; לוּ מִתְחַלֵּק לְעִנְיָנִים הַרְבֵּה; יֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה וּלְשׁוֹן הַלְוַאי, כְּגוֹן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, לוּ שְׁמָעֵנִי, וְלוּ הוֹאַלְנוּ, לוּ מַתְנוּ, וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם וְאוּלַי, כְּגוֹן לוּ חָכְמוּ (דברים ל”ב), לוּ הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיהו מ”ח), וְלוּ אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי (שמואל ב י”ח); וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵשׁ בִּלְשׁוֹן שֶׁמָּא, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ, וְאֵין לוֹ עוֹד דּוֹמֶה בַמִּקְרָא, וְהוּא לְשׁוֹן אוּלַי, כְּמוֹ אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי, לְשׁוֹן שֶׁמָּא הוּא; וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּגוֹן אוּלַי יִרְאֶה ה’ בְּעֵינִי (שמואל ב ט”ז), אוּלַי ה’ אוֹתִי (יהושע י”ד), הֲרֵי הוּא כְּמוֹ לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן אִם, אוּלַי יֵשׁ נ’ צַדִּיקִם: 50:16 — ויצוו אל יוסף.: כְּמוֹ וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – צִוָּה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לִהְיוֹת שְׁלוּחִים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַף זֶה וַיְצַוּוּ אֶל שְׁלוּחָם, לִהְיוֹת שָׁלִיחַ אֶל יוֹסֵף לוֹמַר לוֹ כֵן. וְאֶת מִי צִוּוּ? אֶת בְּנֵי בִלְהָה, שֶׁהָיוּ רְגִילִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה: 50:16 — אביך צוה.: שִׁנּוּ בַדָּבָר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי לֹא צִוָּה יַעֲקֹב כֵּן, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד יוֹסֵף בְּעֵינָיו (בראשית רבה, יבמות ס”ה): 50:17 — שא נא לפשע עבדי אלהי אביך.: אִם אָבִיךָ מֵת, אֱלֹהָיו קַיָּם, וְהֵם עֲבָדָיו: 50:18 — וילכו גם אחיו.: מוּסָף עַל הַשְּׁלִיחוּת: 50:19 — כי התחת אלהים אני.: שֶׁמָּא בִּמְקוֹמוֹ אֲנִי? בִּתְמִיהָ, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה לְהָרַע לָכֶם, כְּלוּם אֲנִי יָכוֹל? וַהֲלֹא אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה וְהֵיאַךְ אֲנִי לְבַדִּי יָכוֹל לְהָרַע לָכֶם? 50:21 — וידבר על לבם.: דְּבָרִים הַמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – עַד שֶׁלֹּא יְרַדְתֶּם לְכָאן הָיוּ מְרַנְּנִים עָלַי שֶׁאֲנִי עֶבֶד, עַל יְדֵיכֶם נוֹדַע שֶׁאֲנִי בֶן חֹרִין, וְאִם אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם, מָה הַבְּרִיוֹת אוֹמְרוֹת? כַּת שֶׁל בַּחוּרִים רָאָה וְנִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם וְאָמַר אַחַי הֵם, וּלְבַסּוֹף הָרַג אוֹתָם; יֵשׁ לְךָ אָח שֶׁהוֹרֵג אֶת אֶחָיו? דָּבָר אַחֵר, עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶ’ וְכוּ’:

מלבי”ם

30:25 — שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. ששם מקומי כי שם אבי ואמי, ושם ארץ מולדתי, ופה אני גר, ואם הייתי רוצה לצאת אל ארץ אחרת היית יכול לעכב בידי, אבל אחר ששם מקומי וארצי, לכן: 30:26 — תנה את נשי ואת ילדי. ואם היית נותן לי את בנותיך בחנם, היית יכול לאמר לא נתתים לך אדעתא דהכי שתוציאם מארצם, אבל הלא עבדתי אותך בהן, ודינם כקנין כספי שרשות בידי להוליכם לכל מקום אשר אחפוץ, ולבל תאמר שלא עבדתי אותך באמונה כפי התנאי, וע”כ תוכל לשנות את דבריך ולעכב את נשי, ועז”א כי אתה ידעת את אשר עבדתיך, וא”כ הם שכר עבודתי ואוכל ללכת עמהם כרצוני: 30:27 — ויאמר אליו לבן. לבן השיב שתי תשובות, תחלה השיב כפי שטתו, שהעבודה היתה בשביל הבנות, שעפ”ז טוען יעקב שנשותיו המה כקנין כספו שיכול להוציאם אל ארץ אחרת, עז”א נחשתי ויברכני ה’ בגללך, ר”ל ראיתי שכל ברכתי היא רק בגללך, ואם תצא מפה אשוב להיות דל ורש כבתחלה ויתגלה למפרע שלא עבדת לי מאומה, כי כל פרי העבודה ומה שהרוחתי עי”ז יהיה כאין בצאתך, ואדעתא דהכי לא נתתי לך בנותי, שזה דומה כמי שקנה שדה מחבירו בעד מעות ואח”כ חזר הקונה והשליך את המעות לים שמתבטל הקנין: 30:28 — שאלות: למה אמר שנית ויאמר, תחלה אמר נקבה שכרך, ואח”כ אמר לשון מה אתן לך, ולמה לא אמר יעקב תיכף את השכר שמבקש, וא”ל אתה ידעת את אשר עבדתיך וכו’ שכ”ז דברים מיותרים, ומ”ש לא תתן לי מאומה משמע שאינו מבקש כלום, ובקש הרבה: ויאמר. עוד אמירה שניה, להכחיש הנחת יעקב ויסודו, שמה שאתה אומר שבנותי נתנו לך בשכר עבודה והם כקנין כספך, הוא שקר, כי בנותי נתתי לך בחנם, כמ”ש לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שאמר בפירוש נותן אותם בחנם כמש”פ שם, ומה שעבדת אותי י”ד שנה מגיע לך ע”ז שכר ותשלומין, ונקבה שכרך עלי, כמה מגיע בעד ארבע עשרה שני העבודה, ואתנה, וא”כ שבנותי אינם כקנין כסף אצלך אין לך רשות להוציאם למדינה אחרת: 30:29 — ויאמר אליו. השיב לו, מה שאתה אומר נקבה שכרך עלי שאתה רוצה לשלם כפי שכר המגיע לשכיר שנה בעד ארבע עשרה שנים כמנהג המדינה, הוא טעות, כי אם תרצה לשלם לי שכר בעד העבודה לא די בשתתן כפי שכר שכיר הרגיל, כי לי מגיע חוץ מן השכר מתנות גדולות בעד ארבעה דברים. א] בעד העבודה עצמה, שלא עבדתי עבודת שכיר הרגילה רק עבדתי ביום ובלילה, וכמו שאמר יעקב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, וע”ז מגיע שכר ביחוד, ועז”א אתה ידעת את אשר עבדתיך. ב] שהעבד העובד באמונה עד שצאן אדוניו חשובים אצלו כצאן שלו וחס עליהם כשלו, כמ”ש רחליך ועזיך לא שכלו וכו’, ע”ז מגיע לו מתנות רבות ביחוד. וזה שאמר ואת אשר היה מקנך אתי, שהגם שהיו מקנך היו אתי, כאלו הם שלי, כמ”ש כרועה עדרו ירעה כמש”פ שם: 30:30 — כי מעט, ג] שהעבד שעשה את אדוניו לעשיר גדול שבבואו לביתו היה אדוניו דל ורש וע”י חריצותו ובקיאותו נתעשר בעושר גדול, הלא יחויב שיתן לו בעבור זה מתנות גדולות ביחוד, וז”ש כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב. ד] עבד שהיה צדיק ואיש אלהים, וע”י צדקתו חל ברכת ה’ על בית אדוניו בכלל, ונתברך מה’ בכל אשר לו בברכה שלמעלה מן הטבע, הלא ראוי בעבור זה למתנות רבות וגדולות, וז”ש ויברך ה’ אתך לרגלי, ולפ”ז מה שאתה אומר שתשלם לי שכר כמ”ש נקבה שכרך, שהוא רק שכר הרגיל, אינו צודק, כי לי מגיע מתנות גדולות והון רב חוץ משכר הקצוב ושכר שכיר, וכ”ז על העבר ומה שנוגע על העתיד שאתה רוצה שאשאר עוד בעבודתך, שעז”א ועתה, ר”ל מכאן ולהבא, אני משיב לך שא”א שאשאר אצלך, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, הלא עתה בניתי לי בית אשה ובנים וצריך אני לדאוג בעבור ביתי: 30:31 — ויאמר מה אתן לך. השיב לו אני מודה לך שבעד העבר לא יצדק שכר לבד, רק שאני מחויב ליתן לך מתנות גדולות בעד כל ארבעה דברים שאמרת, ואני מוכן לתת לך מתנות כדברך, אמור מה אתן לך. ויאמר יעקב, בעד העבר, לא תתן לי מאומה, כי לא עבדתי בעד שכר ומתנות רק בעד שתי בנותיך וכפי התנאי שבינינו, ובנותיך הם קניני שקניתים ממך בשכר עבודה, וי”ל רשות להוציאם לארץ מולדתי, ועל העתיד אם תרצה שאשאר עוד אצלך, אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה: 30:32 — שאלות: מ”ש אעבר בכל צאנך היל”ל תעבור, אחר שלבן הוא המסיר את הנקודים ולקחם לעצמו לא יעקב, ומ”ש והיה שכרי משמע שהמוסרים הם שכרו שאל”כ היל”ל שמה שיולדו מהיום והלאה יהיה שכרו - הנה בתנאי של יעקב לא הזכיר עקודים כלל רק טלוא ונקוד בעזים שכולל זכרים ונקבות, ולמה הסיר לבן מן התישים את העקודים ומן העזים הנקבות את הנקודות, וכן יפלא מ”ש אח”כ אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך איך יכול לאמר עקודים שלא נדבר בתנאי כלל, והשאלה החמורה אחר שלפי התנאי שביניהם לקח לבן מן הצאן את כל אשר לבן בו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב שלא ימצא בין הצאן מה שיביטו עליהם ללדת כמוהם. ואיך עשה יעקב הערמה של המקלות שהם נגד התנאי ורמה את לבן נגד היושר והצדק: אעבר בכל צאנך היום. הנה כל המפ’ יפרשו שמ”ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היינו שלבן יסיר את הנקודים והטלואים הנמצאים מכבר ויקחם לעצמו, ושהנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה יהיו ליעקב בשכרו, ולפ”ז מה ששם יעקב את המקלות היה מרמה ועול נגד התנאי שהתנה שלא ימצאו בעדרו נקודים וטלואים, וזה בלתי נכון, שא”כ היל”ל תעבור בכל צאנך היום, כיון שלבן הוא העובר והמסיר לקחתם לעצמו, לכן האמת שכוונת יעקב היה שיעקב יעבור בכל הצאן להסיר את העקודים והטלואים הנמצאים והיה שכרי, ר”ל שבין הנקודים והטלואים שנמצאים מכבר ובין הנקודים והטלואים שיולדו מהיום והלאה שייכים לשכרו, וזה מדויק בדבר שאמר אעבור כדי שאסיר משם כל שה נקוד וכו’ והיה שכרי, ר”ל כל הנקודים שאסיר יהיה בעד שכרי על העתיד, והנה התנה שמן הכבשים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר ג’ מינים, שהם נקוד וטלוא וחום שהוא מראה אדומה, ומן העזים בין מן הזכרים בין מן הנקבות יסיר שני מינים, שהם נקוד וטלוא, ואלה הנמצאים בעדר יהיה שכרי תיכף: 30:33 — וענתה בי. ר”ל ואם תשאל הלא הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר נוכל לספור אותם ולראות כמה הם, ותקח לך אחרים תמורתן, וכן למה בחרתי דוקא בנקודים וטלואים, ע”ז משיב שבאמת הנקודים והטלואים הנמצאים היום מספרם ידוע ואין שייך חשד, אבל אני רוצה שתענה בי צדקתי ביום מחר, ר”ל בזמן העתיד, אם תבא לבדוק את שכרי, אם לא גנבתי דבר משלך, ולעתיד אין מספר הנולדים ידוע, לכן בחרתי שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בין הצאן יהיה שלי, ובזה תתברר צדקתי,כי כל אשר איננו נקד וטלוא גנוב הוא אתי, וגם אמר לו שבזה תתברר צדקתי, כי ודאי הכל נעשה בהשגחה, כי לבן בעצמו הודה שברכתו היא השגחיית מה’ ושהיא בגלל יעקב, ובודאי לא יולדו נקודים וטלואים רק כפי שיהיה קצוב מהשגחת ה’ שמגיע לי בשכרי, ואם יהיו נקודים וטלואים רבים, יודע שה’ ראה צדקתי שעבדתי באמונה וקצב לי שכר הרבה: 30:34 — ויאמר לבן הן. הסכים על התנאים האלה ואמר לו יהי כדברך, שיולדו לך נקודים וטלואים הרבה וענתה בך צדקתך לפני ה’: 30:35 — ויסר. לבן שנה תיכף את התנאי והיה השנוי בג’ דברים. א] שיעקב התנה שכל הנקודים והטלואים הנמצאים בעדר מכבר שייכים אל יעקב, ולבן פירש פירוש אחר בדברי יעקב, שמ”ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא היינו שלבן יסירם ויקחם לעצמו. ומ”ש והיה שכרי, היינו מכאן ולהבא יהיה זה שכרי, וכמו שפי’ המפרשים את דברי יעקב, וע”כ הסיר את הנקודים ויתנם ביד בניו, וזה נגד התנאי שיעקב יקח אותם. ב] שלפי כוונת יעקב שהוא יקחם היה התנאי מפורש שימצא בעדר שתחת יד יעקב נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם ויולידו כדמותם, ולבן הסירם ויתנם ביד בניו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב, שלא ימצא בעדר כל אשר לבן בו שיביטו הצאן עליהם, שלכן הוכרח יעקב לתחבולת המקלות, ובזה שנה לבן את התנאי לא יעקב. ג] עשה ערמה ורמאות גדולה, שעי”כ יוכל להחליף תמיד משכורת יעקב, כמ”ש אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך, שיפלא באיזה אופן היה יכול לשנות בכל זמן את השכר מעקודים לנקודים, ועוד הלא בתנאים של יעקב לא נזכר רק נקודים וטלואים, ולא הזכיר כלל מן עקודים, ואיך היה יכול לחדש לו עקודים, רק שלבן עשה בערמה והניח יסוד שעליו יבנה טענותיו תמיד, כי יעקב התנה שיסיר מן הכבשים ומן העזים כל נקוד וטלוא, וזה כולל בין מן הזכרים בין מן הנקבות, ולבן שרצה להחליף תמיד את משכורתו מעקודים לנקודים הסיר מן התישים שהם העזים הזכרים גם את העקודים [חוץ מן הנקודים שבודאי הסיר כפי התנאי], ומן העזים שהיינו הנקבות הסיר הנקודות והטלואות, ומן הכשבים הסיר גם כל חום [חוץ מן הנקודים והטלואים], ובזה מצא תמיד מקום לטענה, כי מה שהסיר הי’ סי’ שזה יהי’ שייך מכאן והלאה ליעקב, שלכן הסירם כדי שאותם שיולדו מכאן ולהבא יהיו נכרים שהם של יעקב, וא”כ אם רצה היה אומר עקודים יהיה שכרך, והביא ראיה ממה שמן התישים שהם זכרי העזים הסיר את העקודים מפני שהם של יעקב, ומזה מוכח ששכרו הוא עקודים, ואם רצה היה אומר נקודים יהיה שכרך, והביא ראיה מן העזים הנקבות שמהם הסיר את הנקודות, ואף שיעקב היה יכול לדחות בכל טענה להפך, שאם לבן הביא ראיה מן התישים ששכרו עקודים היה ליעקב ראיה מן הנקבות ששכרו נקודים, כבר היה ספק בדבר והיה לבן המוחזק ולא נתן לו רק כפי מה שרצה: 30:37 — ויקח לו יעקב. הנה לפי מה שכתבתי נתתי אמת ליעקב, שלא שקר באמונתו, כי בפירוש התנה שימצא בעדר נקודים וטלואים שיביטו הצאן עליהם, ולבן עשה נגדו עולה בזה, וע”כ עשה המקלות שיהיה במקום הנקודים שהתנה שימצאו בין הצאן: 30:38 — ויצג את המקלות. הנה אין דרך הצאן להתפעל מן צבע המקלות רק מן צבע הצאן, והיה התחבולה שהצאן שבאו לשתות מן הרהטים באו משני צדדים של הרהטים ועמדו אלה נוכח אלה, ויצג את המקלות באמצע הרהטים, וכאשר ראו הצאן שמצד זה על הצאן שמצד השני והמקלות באמצע נדמה להם שצבע המקלות הוא על הצאן, שהצאן הם נקודים, ונתפס בכח המצייר שלהם כך. וז”ש אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ששעורו אשר תבאנה הצאן לנוכח הצאן, צאן מול צאן, וספר כי זה היה רק הכנה טבעיית לעזר אל הנס, שבאמת היה הכל דרך נס כמי שהראהו המלאך בחלום שזה נעשה ע”י מלאכי ה’ עושי דברו, כמ”ש כ”פ כי צריך אל הנס קצת ענין טבעי, ויאמר שהיה הנס הזה בג’ דברים. א] ויחמנה בבאן לשתות, שבעת בואן לשתות אז נעשה חמום של הזווג: 30:39 — ויחמו. ב] שהחמו אל המקלות, לא אל יתר הצאן שלא היו נקודים. ג] ותלדן הצאן, שצורה זו פעל על הצאן בדרך נס ונולדו גם עקודים כדי שאם ישנה לבן מנקודים לעקודים יהיה ליעקב העקודים: 30:40 — והכשבים. שמפני שבכשבים היה ליעקב גם חום שהוא מראה הנוטה לאדום, שזה לא עשה ע”י המקלות, הפריד את הכשבים מן העזים, [שכן נראה מלשנא דכשב שמורה תמיד הבדל המינים, כמ”ש בס’ התו”ה ויקרא סי’ קעח] ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום שמצא בצאן לבן, כי מן הצאן לא הסיר לבן לא עקוד ולא חום, כי חום לא הסיר כלל ועקוד לא הסיר רק מן התישים כנ”ל. וישת לו, אולם מן אלה שנולדו לו נקודים וטלואים שם לו עדרים לבדו: 30:41 — והיה בכל יחם פי’ המפרשים שהמקושרות הם המבכרות בחדש ניסן, או הבריאות שתאות הזכרים רבה, לכן שם את המקלות כי בהם פעל תחבולות המקלות ובהעטיף הצאן המאוחרות שאין תאותם רבה כ”כ לא שם: 31:1 — למה כפל לקח יעקב וכו’ ומאשר לאבינו וכו’ ואיך אמרו כן ויעקב עבד ולקח שכרו: מ”ש ואלהי אבי היה עמדי אין לו ענין פה רק בפסוק י’ שספר מענין החלום, מ”ש ואביכן התל בי וכו’, הלא ישאלו למה נשאר אצלו כל הזמן ההוא, ולמה הראה לו מלאך האלהים העתודים העולים על הצאן, שזה יחייב שלא יצא משם אחר שה’ אתו ומעשיו מצליחים ותשובת הנשים העוד לנו חלק ונחלה אינו מענין מה שאמר להן, ולמה כפל חלק ונחלה: וישמע. כ”ז שהיה גזרת ה’ ורצונו שיהיה יעקב בבית לבן, לא אנה אליו כל רע וימצא שם חן בעיני הכל, ועתה שהגיע העת שישוב לביתו, שמע כי בני לבן יתחילו לחשוד אתו ומתרעמים עליו בד’ דברים. א] לקח יעקב, כאלו לקח בגזלה ואין מגיע לו שכירות. ב] אמרו שלקח את כל, ולא השאיר ללבן מאומה, ג] שלקח כל אשר לאבינו, שגזל גם חלק לבן אף מן הצאן שאין נקודים וטלואים מכר בגנבה. ד] אמרו שעלה הגזלה לסך רב, כי מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, מה שקנה עבדים ושפחות הוא מה שהחליף מחלק לבן הבלתי נקודים בעד שוה כסף: 31:2 — וירא. זאת שנית ראה יעקב, שפני לבן זועף עליו וזה סימן שגם לבן חושד אותו: 31:3 — ויאמר ה’ אל יעקב. הודיעו שזה בעבור שבא העת שיצא מבית לבן וישוב, אם בעבור שהוא ארצו הקדושה, אם בעבור שהוא מולדתו ושם בית אביו, ושם יהיה ה’ עמו, ולכן כלתה השגחת ה’ עליו פה וכולם מתנגדים לו: 31:4 — וישלח. לכן שלח לקרוא את נשיו להתיעץ עמהן, וקרא לרחל תחלה שהיא עקרת הבית, וקראם השדה, שלא ירגיש שום אדם בדבר: 31:5 — ויאמר להן. ערך לפניהם שני טענות, א] רואה אני את פני אביכן והנה איננו אלי כתמול שלשום, ויען שיצויר שיהיה בכעס עליו מפני ארבע סבות,ברר להן שאין כל סבה שתגרום כעסו. א] י”ל שכעס לבן עליו הוא השגחיי, מפני שחטא איזה חטא, שע”כ סרה מעליו ההשגחה, עז”א ואלהי אבי היה עמדי. ב] י”לשכעס עליו מפני שלא עבד עבודתו כראוי, עז”א ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן. ג] י”ל שכעס עליו מפני שלקח שכר יותר מן הראוי מדי העבודה אשרעשה, עז”א כי לא כן הוא, כי, 31:7 — ואביכן התל בי. שתיכף בעת התחלת השכירות התל בי ושנה בו בג’ דברים כנ”ל (סי’ ל’ פ’ ל”ה ופ’ ל”ו), ואח”כ החלף את משכרתי עשרת מנים, ד] י”ל שכעס עליו מפני שנצח אותו ע”י תחבולת המקלות שבזה בטל כל ערמת לבן, וזה חרה לו. עז”א שזה לא נהיה ע”י תחבולות רק שלא נתנו אלהים להרע עמדי, שכ”ז היה ענין השגחיי, כי, 31:8 — אם כה יאמר. שלבן היה ממתין תמיד עד שהגיע עת לידת הצאן, ואז החליף את משכרתו פעם לעקודים ופעם לנקודים, ואז הלא כבר היו הצאן כעצמים בבטן המלאה, וה’ שנה את צבע הצאן כפי מה שבחר לבן בעת הלידה לתת בשכרו. ועז”א אם כה יאמר בלשון עתיד, אם עתיד לאמר עקודים יהיה שכרך ילדו כל הצאן עקודים, באופן שנראה בעליל שהציל ה’ את מקנה אביכם ויתן לי, כי טרם שגמר אומר ששכר יעקב עקודים היו העקודים ללבן, ואחר שגמר אומר שיהיו עקודים נהפך שיהיו ליעקב, לפ”ז אין לו להתרעם שעשיתי זאת בתחבולות, כי זה נעשה ע”י נס: 31:10 — ויהי. עתה הודיע להן טענה שניה שצריך לצאת מפני דבר ה’, וספר להם החלום הנבואיי שראה, שבעת יחם הצאן ראיתי את כל העתודים וכו’ ויאמר אלי מלאך האלהים לשום לב על זאת: 31:12 — ויאמר. והודיע לי שלכן נצטיירו העתודים באלה הג’ גוונים, כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך, ר”ל שראיתי מה שעתיד לעשות לך, שישנה עתה משכרתך שלשה פעמים מעקודים לנקודים ומן נקודים לברודים, לכן הכין המלאך צורת המולידים תיכף על שלשה גוונים אלה, כדי שכפי מה שישנה לבן כן תהיה הלידה, וכל מה שיאמר להיות חלקו של יעקב כן יולדו הצאן, ומצד זה העירני המלאך שלא אתעכב עוד אצל לבן, שלא אצטרך תמיד למעשה נסים ולשמירה השגחיית: 31:13 — אנכי האלשל בית אל. אשר הבטחתיך שם על השמירה ושאשיב אותך לארץ ישראל, ואתה משחת שם מצבה ונדרת נדר על תנאי אם ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלהים, ושניהם צריכים עתה להתקיים ולכן צא מן הארץ הזאת: 31:14 — ותען רחל ולאה וגו’ העוד לנו חלק ר”ל מה נתעכב כאן ומה נקוה פה, כי יש אב שמשיא בנותיו בלא נדן, אבל אז יש להן תקוה שאחר מותו יהיה להם חלק בנחלה כאחד הבנים, ויש שנותן להם מתנות ונדן בחייו, ואז אין להן תקוה על הירושה, כי כבר לקחו חלקם בחייו, אבל יש להן תקוה שעוד יתן להן מתנות בחייו, אחר שדרכו לחלק נכסיו בחייו, אמנם אם אביהן לא נתן להן נדן ומתנות, ועוד גזל את שלהן, שאז אין להם תקוה לקבל מתנות בחייו, ואח”כ קרה להן מקרה שבאו לידן נכסי אביהן בחייו שלא ברצונו, וא”כ אין להן לקוות על ירושה ג”כ, כי כבר הגיע חלקם לידן, א”כ אין להם עוד שום תקוה לא למתנות ולא לירושה. וז”ש העוד לנו חלק [היינו שיחלק מתנות בחייו], או נחלה, שנירש אותו אחר מותו, ומפרש העוד לנו חלק: 31:15 — הלוא נכריות נחשבנו לו, שלא לבד שלא נתן לנו נדן ומהר ומתן, עוד מכרנו, ומעות שלקח בעד המכירה לא נתן לנו, רק ויאכל גם אכול את כספנו, וגם אין לנו תקוה על ירושה: 31:16 — כי כל העשר אשר הציל אלהים וגו’ לנו הוא ולבנינו, וכבר הגיע לידנו העושר הראוי לנו מאבינו, ואחר שאין לנו לקוות ממנו מאומה, כל אשר אמר אלהים אליך עשה: 31:17 — ויקם יעקב. יספר איך עשה יעקב בחכמה, שלא ירגיש שום אדם שהוא בורח שלא מדעת לבן ושלא יגלה שום אדם את אוזן לבן כי בורח הוא, וזה בארבעה פנים. א] כי דרך הבורח שישלח תחלה את רכושו בהחבא ואח”כ יברח עם הנפשות לבדו, והוא לקח את בניו ואת נשיו תחלה ואח”כ נהג את מקנהו, ב] דרך הבורח לצאת בהחבא והוא הרכיבן על הגמלים: 31:18 — וינהג. ג] דרך הבורח למכור צאנו ובהמותיו ולצרור הכסף בידו בצנעה שלא יודע לאיש, והוא נהג את מקנהו, שהם הצאן, ואת רכושו, כלי בית ומטלטלין, מקנה קנינו, הם העבדים והגמלים שקנה מקנינו, ר”ל מהצאן. ד] שאמר לכל בפרהסיא שהולך כדי לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. ועי”כ האמינו כלם שהולך מדעת לבן, אחר שהולך בפרהסיא, ועי”כ לא שלחו להודיע אל לבן: 31:19 — ולבן. ויעקב כוון העת שלבן לא היה בביתו, כי הלך לגזוז צאנו, ורחל גנבה את התרפים, שלא ינחש ע”י התרפים הדרך שהלך שם יעקב, וזאת עשתה שלא מדעת יעקב: 31:20 — שאלות: מ”ש ויגנוב יעקב את לב לבן נתקשו כלם בבאורו, וכי הי”ל להגיד שהוא בורח הלא אז לא יקרא בורח: מ”ש מה עשית, הלא ידע מה שעשה שרוצה לצאת אל בית אביו, ולמה כפל מה עשית למה נחבאת, ואמר ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי, וסיים עתה הסכלת עשו ואם עשה זה בסכלות י”ל התנצלות. ואיך אחר השאלות מה עשית אמר ועתה הלוך הלכת לבית אביך שזה מישב כל הקושיות שאינו בורח רק הולך לבית אביו, ולמה הקדים לזה מה שיש לאל ידו לעשות עמו רע: ויגנב. ר”ל וע”י התחבולות האלה גנב את לב לבן, על שע”י תחבולות האלה שלא נשמר משום אדם ועשה א”ע כהולך מדעת לבן ולא כבורח, עי”ז לא נמצא איש אחד שיגיד ללבן כי בורח הוא, כי לא עלה על לב שום אדם שהוא בורח, ועי”כ: 31:21 — ויברח הוא וכל אשר לו, ושום אדם לא עכב אותו, ואחר שעבר את הנהר עקם את דרכו ושם פניו ללכת אל הר הגלעד, ולא הוגד ללבן עד יום השלישי כי היה דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב (כנ”ל ל לו): 31:23 — וידבק אותו. שם הכיר מהלכו שימצאהו בהר הגלעד, כי עד עתה עקבותיו לא נודעו: 31:24 — פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. פי’ רי”א שהזהירהו שבדברו עמו לא יתחיל בטוב ויסיים ברע, למשל כך וכך טובות עשיתי עמך ואתה שלמת רע תחת טוב, ולכן אנקמה ממך, אבל יוכל לדבר אליו מרע ועד טוב, היינו אתה עשית לי רע ולא נטשתני לנשק בני ובנותי, ובכ”ז אעשה עמך רק טוב ואשלחך בשלום ובכריתת ברית, כי כן דבר עמו באמת: 31:25 — וישג לבן. אח”כ השיגו ממש, ואז תקע יעקב את אהלולצאת אל לבן לבדו, וכן לבן תקע את אחיו, שישארו בהר הגלעד, כי הלך אליו לבדו כפי מה שהוזהר מה’ שלא ירע לו: 31:26 — ויאמר לבן מה עשית, טען עליו משני צדדים. א] מצד היושר והצדק, שעז”א מה עשית, הלא עולה גדולה, אם נגדי, במה שגנבת את לבבי, אם נגד בנותי ותנהג את בנתי כשביות חרב, ואף אם חשבת שלא אניח אותך ללכת לא היה לך רשות ללכת בלא דעתי: 31:27 — למה נחבאת לברח. עתה טען נגדו מצד שעשה מעשה סכלות, כי אחר שהיה מניח אותו ללכת בטוב והיה משלח אותו בשמחה, וא”כ הבריחה בלא דעתו היה סכלות, ועז”א מלת למה, שר”ל שלא היית צריך לזה. והגם שלפ”ז לא גנבת את לבבי, כי לבבי מסכים לזה, למה הוצרכת לזה מה שנחבאת ותגנב אותי, כי עוד הייתי שמח בלכתך ואשלחך בשמחה ובשירים, ולמה לא נטשתני לנשק לבני ולבנתי, כי הייתי משלחם בשמחה ובאהבה, וא”כ הסכלת עשו. ולפ”ז בראשון טען שאין להשיג דבר ע”י אמצעים מגונים, אף אם לא יוכל להשיגו באופן אחר, ועז”א מה עשית. ובשני טען שמי שיכול להשיג דבר בדרך טוב ובוחר אמצעים מגונים הוא סכלות, ועז”א למה נחבאת. ועתה יוסיף עוד שמי שיכול להשיג דבר בדרך טוב ובוחר דרך רע, שעי”כ עוד יקלקל עד שלא ישיג את המבוקש א”כ הסכלות גדול יותר, וז”ש הלא עי”כ 31:29 — יש לאל ידי לעשות עמכם רע, כמו שעושים אל הגנב והבורח, והראיה שאוכל לעשות עמכם רע, הוא ממה שאלהי אביכם אמר אלי השמר וכו’, שמזה מבואר שאוכל לעשות עמכם רע, שלכן הזהיר אלהים אותי מעשות זאת: 31:30 — ועתה. מוסיף לאמר, הנה עתה שנזהרתי מה’ שלא להרע עמך, לא אזכור עוד לומר לך שברחת או שגנבת את לבבי, רק אומר כי הלך הלכת ואקראהו בשם הליכה לא בשם בריחה, כי נכסף נכספתה לבית אביך, ולא היה בריחה ממני רק הליכה אל מה שאליו, אמנם לפ”ז אשאלך שאלה אחרת, למה גנבת את אלהי, הלא בבית אביך אין עובדים ע”ז, והתרפים הם תועבה בבית הזה, ולמה גנבת אותם, וע”כ שיש אתך גנבות אחרות, ויראת שיודע לי ע”י התרפים מה שגנבת מביתי, וע”כ לקחת אותם, כדי שלא אוכל לידע ע”י את החסר לי מכלי ביתי: 31:31 — ויען יעקב. השיב לו מה שאמרת שהסכלתי עשו, כי היית מניח אותי ללכת, והיית משלחני בשמחה,כי יראתי, ומה שאמרת שעשיתי עולה מה שהלכתי שלא ברשות, משיב שהיראה היתה פן תגזל את בנותיך מעמי, שבנותיך הם שלי, ואם היית מעכבם היה זה גזלה, כי עבדתיך בעדם, וממילא לא עשיתי עולה שלקחתי את שלי; ומה שאמרת שגנבתי את התרפים, 31:32 — עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. ומה שאתה חושב שלכן גנבתי את התרפים, שלא יודע לך על ידם מה שגנבתי מכלי ביתך, נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך, ר”ל תוכל לחפש אם תמצא מאומה,ולא ידע יעקב, שאם היה יודע לא היה מקלל את גונב התרפים: 31:33 — ויבא לבן. לבן חפש ג”כ אולי ימצא גנבה אחרת, ולכן כתב סתם ולא מצא, ומשמע שמאהל יעקב היה יוצא לאהל לאה ומשם לאהל ב’ האמהות, ומשם הוצרך לחזור דרך אהל לאה והיה יוצא לאהל רחל שהיה לו פתח בפ”ע. ולפ”ז חפש באהל לאה וב’ האמהות שתי פעמים גנבה אחרת ואח”כ את התרפים: 31:34 — שאלות: למה אמר וימשש ולא מצא ויחפש ולא מצא את התרפים שהוא כפל בשנוי לשון: וכוח יעקב יש בו אריכות גדול וכפל זה עשרים שנה אנכי עמך זה לי עשרים שנה בביתך, וכפל אנכי אחטנה מידי תבקשנה: וימשש לבן וכו’ ויחפש, גם באהל רחל חפש ב”פ, ותחלה משש בידו על גנבות אחרות ולא מצא ואח”כ ויחפש אחר התרפים, כי חפוש הוא על דבר המבוקש, ולא מצאו את התרפים: 31:36 — ויחר ליעקב. אחר שראה שממשש על גנבות אחרות וראה שגם התרפים לא נמצאו, מבואר שמחפש עלילות, ע”כ וירב בלבן ויאמר מה פשעי, ר”ל שהרודף אחר שכירו יהיה באחד מארבעה פנים. א] אם חטא נגדו איזה פשע גדול, או עכ”פ חטא קטן ורוצה להנקם ממנו, עז”א מה פשעי ומה חטאתי: 31:37 — כי מששת, ב] שירדוף אחריו מפני שגנב מכלי ביתו, עז”א כי מששת את כל כלי, שמן המשוש מבואר שאתה חושד אותי באיזה גנבה מה מצאת מכל כלי ביתך: 31:38 — זה עשרים שנה, ג] יצויר שרודף אחריו על אודות דמי השכירות, וזה בשתי פנים, או שלקח יותר מן הראוי ומבקש שיחזיר לו, או שלקח פחות מן הראוי והוא רודף אחריו למלאות לו הטעות, ועז”א על הצד הראשון שתחשוב שלקחתי יותר מן המגיע לי, עז”א זה עשרים שנה אנכי עמך, ר”ל חשוב מצדך, הנה יוכל לאמר שהיה השכירות יתר על הראוי ושמגיע לך דברים ממני בארבעה פנים. א] אם לא עשיתי עבודתי כראוי בשמירת הצאן, ועי”כ שכלו את הולדות מחסרון השגחה כראוי לרועה נאמן אשר בזרועו יקבץ טלאים עלות ינהל. עז”א רחליך ועזיך לא שכלו. ב] אם אכל מצאנו יותר כפי הקצוב לפועל, לקחת למאכל ביתו. עז”א ואילי צאנך לא אכלתי, שלא אכל כלל אף מה שהותר לפועל לאכול כפי המנהג: 31:39 — טרפה. ג] אם לא שמר הצאן מטריפת זאבים, עז”א טרפה לא הבאתי אליך, אף הטרפה שהיה מוטל עליך כפי הדין, כי החזרתי אותה משלי. ד] אם לא שמר מגנבה ואבדה שחייב כדין שומר שכר. עז”אאנכי אחטנה גנבתי יום מידי תבקשנה וגנבתי לילה, שהנגנב ביום הייתי אנכי החייב ושלמתי בעצמי כדין שומר שכיר, וגם הנגנב בלילה בשעה שאין דרך הרועה לשמרם בכ”ז אתה תבקשנה מידי על שלא לנתי אצל הצאן, עד שהייתי מוכרח להיות אצל הצאן ביום ובלילה וביום אכלני חרב וקרח בלילה, ומכ”ז ברר לו שאין לו שום טענה שירדוף אחריו מצד שלקח שכירות יותר מן המגיע לו. אולם ד] על הצד האחר שתאמר שרדפת אחרי מפני שמגיע לי עוד שכירות ממך וטעות בחשבון ואתה רוצה להחזיר לי, עז”א: 31:41 — זה לי עשרים שנה בביתך. ר”ל אולי עלה בלבך טובתי, יען שהייתי עשרים שנה בביתך ולא נהגת עמי כראוי לשלם לפועל נאמן בית שעבד באמונה עשרים שנה. ועז”א זה לי, ר”ל מה שנוגע לי לטובתי, וגם ע”ז אראך חשבון ברור העול שעשית לי, הנה עבדתיך ארבע עשרה שנה בלא שום שכר, רק בשתי בנותיך, וזה עולה אחת מהרמאות שעשה שנתן לו לאה עד שהוצרך לעבוד י”ד שנה בחנם, [עולה שניה] כי רק שש שנים עבדתי בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים, ואיך תאמר שבאת אלי להשלים שכרי הלא היה בהפך, והראיה לזה. כי, 31:42 — לולי וגו’ אלהי אברהם וגו’ היה לי כי עתה ריקם שלחתני. הרי מבואר שהיה בדעתך להרע לי ולקחת כל אשר לי, רק שיראת מאלהי אברהם, ופחדת מיצחק אבי שהוא שר וגדול. ומה שהוכחת ממה שאמר לך אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, שמזה מבואר שיש לך טענות להרע לי, שע”כ הזהיר אלהים אותך, מזה ראיה להפך, כי את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, שאלהים הוכיח שאני הצדיק בריבי ועשה משפט לעשוקים וע”כ הזהיר אותך: 31:43 — ויען לבן. השיב לו שלא רדף אחריו לעשות לו רעה רק מטעם אחר, שאחר שהבנות והבנים הם בנותי ובני, וכל אשר י”ל הוא משלי, שהרוחת אצלי, ואני ירא שתקח נשים אחרות על בנותי, ויגיעי וכספי יסוב לזרים, שהם הבנים שתוליד מנשים אחרות. לכן רדפתי אחריך לכרות עמך ברית ע”ז, שלא תבגוד בנשיך לקחת צרות עליהן: 31:45 — שאלות: למה היה צריך שני אותות גל ומצבה, למה העמיד יעקב את המצבה ובני לבן את הגל, שם יגר שהדותא אינו העתק של גל עד, שתרגום עד בארמית הוא סהדא ושהדותא הוא תרגום של עדות, לא למלת עד, ולמה אמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום שהוא מיותר, ומה דייק במלת היום ואמר שנית ע”כ קרא שמו גלעד, הלא לבן קרא שם יגר שהדותא, ומ”ש והמצפה אשר אמר וכו’ נלחצו בו המפרשים. מ”ש עוד ויאמר לבן הנה הגל הזה והנה המצבה וכו’ לא ידענו מה רצה בדברי מותר האלה ולמה במ”ש אם אני לא אעבור אמר רק את הגל לבד, ואם אתה לא תעבור אמר את הגל ואת המצבה. ולמה לקח לעדות אלהי אברהם ואלהי נחור: ויקח יעקב אבן. הנה כריתת ברית שיכרתו שני אנשים ברית בל ירע אחד לחברו, יהיה על אחד משני פנים. א] שלא ירע עמו בגלוי. ב] שלא יעשה לו רע בסתר, וכשמזמינים עדים על כריתת הברית, אם היה כריתת הברית שלא ירע לו בגלוי, יזמינו אנשים שיהיו עדי הברית, ואם היה הברית שלא יעשה לו רע בסתר, יזמינו לעד את ה’ הצופה נסתרות, ואם יעשו אות וסימן שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם, אז אם היה הברית בפני אנשים על דברים שבגלוי, יקימו גל אבנים גדול שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם, ואם היה הברית לפני ה’ היודע נסתרות על הדברים שבסתר, יקימו מצבה שהיתה קדושה בימים ההם, שבה יזכר ה’ ויהיה לעד על הברית הנעשה. ויש הבדל בלשון בין עד ובין עדות, שעד שהוא שם התואר, ונופל על כל מי שהוא עד בדבר אף לפי שעה בעוד שיעיד על הדבר נקרא עד. אבל שם עדות הוא שם המפשט של העדות בעצמה, ונופל על העדות המתקיים ימים רבים (כמו עדות ה’ נאמנה, ויקם עדות ביעקב). ועפ”ז נבא אל הבאור. הנה היה הבדל בין לבן ובין יעקב בכריתת הברית הזה בשני דברים. א] שיעקב התירא מלבן שלא יעשה עמו רע בגלוי, ולבן התירא מיעקב שלא יעשה רע לבנותיו בסתר, כמ”ש אם תענה את בנותי אין איש עמנו, וא”כ יעקב היה צריך להזמין את ה’ היודע תעלומות לעד, כמ”ש אין איש עמנו, ראה אלהים עד ביני ובינך, וא”כ היה צריך להקים מצבה. וז”ש ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ולבן שהתחייב א”ע שלא יעשה רע בגלוי, היה צריך להזמין אנשים לעדים והיה צריך להקים גל אבנים. וע”ז ויאמר יעקב לאחיו של לבן או לבני לבן, לקטו אבנים ויעשו גל: 31:47 — ויקרא. [הבדל השני] שיעקב לא התירא מלבן רק לפי שעה, שלא ירע לו עתה בהיותו עמו, אבל אחר שיתרחק מאתו ויהיה בבית אביו, לא יוכל לעשות לו מאומה, אבל המורא שהתירא לבן אם תענה את בנותי הוא קיים לעולם. ולפ”ז הגל שהעמיד לבן לאות על מה שהתחייב נגד יעקב, היה צריך שיקרא לו גל עד, לא גל עדות, כי הוא רק עד לפי שעה, שאח”כ א”צ לברית הזה, אבל המצבה שהעמיד יעקב לאות הכריתת ברית מה שהתחייב נגד לבן, היה צריך שיקרא לו יגר שהדותא שהוא תרגום של גל עדות, [כי תרגום של עד הוא סהדא ותרגום של עדות הוא סהדותא], ולפ”ז קרא כל אחד שם להאות שהעמיד חברו, לבן קרא להמצבה שהעמיד יעקב בשם יגר שהדותא, ר”ל שהמצבה היא עדות הקיים ומתמיד לעולם,ויעקב קרא לו להגל שהעמיד לבן גל עד, שהוא רק עד לפי שעה ואינו קיים לעולם: 31:48 — ויאמר לבן. לבן פירש הדברים והתנה שהוא אינו מתקשר בשבועתו רק לפי שעה. וז”ש הגל הזה עד ביני ובינך היום, ר”ל הגל אינו עדות קיים לעולם כי הוא רק עד היום, לא למחר כי מחר יהיה כל אחד בביתו ולא אוכל לעשות לך רע וא”צ לעדות הזה,על כן קרא שמו גל עד, ר”ל לכן לא נקרא בשם גל עדות, שמורה על שיהיה עד לעולם, רק בשם גל עד כי הוא רק עד לפי שעה: 31:49 — והמצפה. ר”ל אבל המצפה שהיא עשויה לסימן שיצף ה’. וז”ש אשר אמר יצף ה’ ביני ובינך, שע”ז לקחנו את ה’ הצופה נסתרות לעד, וזה יהיה עדות קיים תמיד, אף כי נסתר איש מרעהו, כי: 31:50 — אם תענה את בנתי אין איש עמנו, שהוא דברים שבסתר, רק ראה אלהים עד ביני ובינך, ולכן צריך המצבה שתהיה לזכרון לפני ה’ תמיד, וצריך לקראה בשם יגר שהדותא, שמורה על עדות הקיים כל ימי חייך: 31:51 — ויאמר לבן. עתה הוסיף לבן דבר חדש, ויאמר הנה אני מצדי א”צ שאתחייב בכריתת ברית הזה רק לבל ארע לך עתה בגלוי בעוד שאתה עמי, ואיני צריך להתקשר נגדך רק בהוראת הגל לבד, שהוא עד על דברים שבגלוי ורק לפי שעה, אבל אתה, כמו שאתה ירא ממני, שלא אעשה לך רע בגלוי עתה, כן אני ירא ממך שלא תעשה לי רע בגלוי עתה, כי גם יעקב היו לו עבדים ואנשי חיל למלחמה, ויכול להרע ללבן, וכן שלא יקח דברים מרכוש לבן, וצריך אתה להתקשר נגדי בין עם הגל, שלא תרע לי עתה בגלוי, בין עם המצבה, שלא תרע לבנותי בעתיד בסתר. וז”ש הנה הגל הזה והנה המצבה, ושניהם עדים כ”א על ענין מיוחד. שעז”א עד הגל הזה ועדה המצבה, אבל יש חלוק בהתחייבות הזה ביני ובינך, אם אני איני מתחייב, רק שלא אעבור אליך את הגל הזה לרעה, אבל אתה תתחייב שלא תעבור אלי לא את הגל הזה להרע לי עתה בגלוי ולא המצבה להרע לבנותי בסתר: 31:53 — אלהי אברהם. הוסיף שמלבד עדות האנשים הוא מזמין לשופטים את אלהי אברהם, היודע תעלומות שישפוט על דברים בסתר, ואת אלהי נחור, שמנהיג לפי דעתו הטבע הגלויה שישפוט על דברים שבגלוי, וא”ל שלא ירע בעיניו שמזמין אלהי נחור כי הוא אלהי אביהם, שתרח אבי אברהם ונחור עבד אותו והוא מחזיק באמונת אבי אביו, אולם יעקב לא רצה לשבע על אופן זה שמשתף ש”ש ודבר אחר,וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, היינו במצות כבוד אב ומורא שי”ל מאביו יצחק ונשבע במורא אביו: 31:54 — ויקרא לאחיו. כי ללבן לא הוצרך לקרוא שהיה עמו, וכאלו הוא בעל הסעודה ויעקב שלוחו להזמין כלם: 32:1 — ויעקב. יען שהלך לדרכו לארץ הקדושה, ויען שנפרד מלבן וילך מאתו, השיג מדריגה גדולה שפגעו בו מלאכי אלהים בהקיץ, כמו שהיה באברהם כמ”ש בפ’ וירא: 32:3 — שאלות: מ”ש כאשר ראם מיותר, ולמה קרא שם המקום מחנים שמורה שני מחנות, והלא אמר מחנה אלהים שהוא מחנה אחת: למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו, ומה היה הפיוס במ”ש עם לבן גרתי ושהיה לו שור וחמור: למה התירא יעקב וה’ הבטיחו שיהיה עמו, ומה רצה בחלוק העם לשני מחנות, שאם היה בדעתו להלחם טוב שיהיו כלם ביחד, והתפלה בלתי מובנת, אחר שזכר שה’ הבטיחו שייטיב עמו ושירבה את זרעו, איך מתפלל לאמר שירא מעשו פן יבוא ויכהו: ויאמר יעקב כאשר ראם. כי גם בלכתו אל בית לבן ראה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק חזה אותם בחלום ובחזון, אבל עתה שראה אותם השיג ענינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, וע”כ אמר מחנה אלהים זה, שהתבאר אצלי תמיד ששם מחנה הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבא כנגדו מחנה אויב ללחום, וע”כ קרא שם המקום מחנים, שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, וע”כ שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה: 32:4 — וישלח יעקב. כאשר הרגיש ע”י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס, והנה עשו היה נשיא ושר בחלקו בארץ שעיר, ובא יעקב להראות לו שרוצה לבקש מנוח וחסיה בארצו תחת ממשלתו ולשבת שם, ושלח מלאכים לפניו, כמו ואת יהודה שלח לפניו גושנה, היינו שידברו על לב עשו שיקבלנו בארצו, ואמר ארצה שעיר שדה אדום, היינו החלק מארץ שעיר שכבש עשו שנקרא שדה אדום: 32:5 — ויצו אתם לאמר. שם בפיהם דברים להוציא המשטמה שיש לעשו עליו על הברכות, ולהראות לו שלא נתקיימו בו רק בעשו, אחר שכוונת אביו היה על עשו, והנה על הברכה הוה גביר לאחיך אמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, שעשו הוא האדון והגביר, וכן הלא הברכה כוללת כל אחיו ומשפחתו, הנה עם לבן גרתי, כגר בארץ לא כגביר ומושל, וגם שהברכה היתה מטל השמים ומשמני הארץ וזה נתקיים בעשו, שכבש ארץ מיוחדת והוא שר ומושל שם, לא בי שגרתי בארץ לא לי, ולא תאמר כי עוד חזון למועד שיתקיימו בעתיד, שהלא ואחר עד עתה, זה זמן רב: 32:6 — ויהי. ועוד שהברכה הוא שיהיה שפע והצלחה למעלה מדרך הטבע, ואני המעט אשר יש לי בא ברוב עמל ויגיעה. וז”ש ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור, לא קודם לכן, רק אחר עבודה של עשרים שנה, וגם לא ברכה רבה רק שור וחמור, מעט מכל מין, וגם שעקר הברכה היה בקרקעות, משמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ומזה אין לי מאומה, ואני צריך לבקש מקום לשבת בארצך, וע”כ ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך, שתקבלני בארצך: 32:7 — וישבו המלאכים וגו’ באנו אל אחיך. ר”ל שאינו מחזיק א”ע שהוא האדון ואתה עבדו, ושהברכות לא נתקיימו בך, כי מחזיק א”ע שהוא אחיך לא אדוניך. ב] כי הולך לקראתך, ואינו רוצה שתבא אל ארצו כלל, ג] כי ארבע מאות איש עמו, וזה מורה שרוצה להלחם בך: 32:8 — ויירא יעקב מאד. הנה הבוטח בה’ אין לו לירא מב”ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ”ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה’ עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה’ ולא היה לו לירא, וה’ אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע”כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו: 32:10 — ויאמר ה’ אלהי אבי. ר”ל הלא באמת לא היה לי לירא ממנו כי היה לי לבטוח, א] על זכות אבותי אברהם ויצחק. ב] על ההבטחה שהבטיח לי, שעז”א ה’ האומר אלי שוב לארצך, ויש הבדל בין מי שה’ עושה עמו בזכות עצמו ובין מי שעושה עמו ע”י זכות אבות או הבטחה, שמי שעושה עמו בזכות עצמו יש לחוש שמא יגרום החטא ולא יהיה לו זכות, אבל מי שעושים עמו בעבור זכות אבות או הבטחה אין לו לירא מאומה: 32:12 — הצילני. ע”כ אבקש שתצילני מיד עשו, יען ירא אנכי אותו שיכני אם על בנים, הגם שאתה אמרת היטב איטיב עמך, וא”כ יראה זו שאני ירא מפניו שיכה את זרעי מורה שאיני מאמין במה שיעדת לי, א] שתיטיב עמי, ואיך ימצאני רעה מעשו הפך דברך שאך טוב וחסד ירדפני. ב] שתרבה את זרעי, ואיך יכה אם על בנים הפך דברך, ומזה אני רואה שאני מקטני אמנה ואיני ראוי לנס, וע”כ אבקש הצילני נא: 32:14 — וילן שם. פי’ הרי”א שחשב אולי תבואהו נבואה מאת ה’, וכשראה שלא בא דבר ה’ לקח מנחה לעשו אחיו: 32:17 — ויתן ביד עבדיו. א] ששם כל עדר לבדו, שיהיו המינים נכרים ב] שצוה שיעברו לפניו, היינו שיגיעו שם לפני בואו. ג] שיהיה רוח ביניהם להשביע עינו: 32:18 — שאלות: למה צוה להראשון שיאמר לעשו אם ישאלהו, וליתר הרועים אמר שידברו במוצאם אותו אף בלי שאלה. ולמה כפל שנית ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו: מה היה ענין האבוק הזה ונגיעתו בכף ירכו ובקשתו שישלחהו ובקשתו שיברך אותו, ולמה לא הגיד לו שמו, ולמה לא יאכלו גיד הנשה בעבור זה: ויצו את הראשון וגו’ כי יפגשך ושאלך. צוה להראשון שלא יגיד רק אם ישאלנו, כדי שיחשוב עשו שיעקב הולך לשעיר ומובילים המנחה לשם, וישוב לארצו אחר ששם ימצאהו. ונגד הג’ שאלות שישאל עשו ישיב, נגד למי אתה, יאמר לעבדך ליעקב, למען ידע שהעבדים אינם נתונים לו, ונגד אנה תלך ולמי אלה לפניך, ישיב מנחה שלוחה לעשו, היינו שהולך עם המנחה לשעיר: 32:20 — ויצו גם את השני. אבל להשני והשלישי צוה שהם יאמרו כן מעצמם במוצאם אותו, וזה בהפך כאלו אתם מבקשים אותו בדרך ומצאתם אותו, והטעם שאחר שיראו שהגם ששמע מן הראשון שיעקב הולך לשעיר, בכ”ז לא חזר מדרכו והולך לקראתו, א”כ טוב יותר שיעשו א”ע כאלו הולכים לקראתו הם ויעקב אחריהם למצאו בדרך, ושאינו מרגיש שום איבה רק אהבת אח לאחיו: 32:21 — ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. וא”ת אחר שאינו הולך לשעיר רק מקוה למצאו בדרך למה שלח המנחה תחלה, ע”ז משיב כי אמר אכפרה פניו וכו’: 32:23 — ויעבר את מעבר יבק. לפני הנחל היה נחל קטן שנקרא מעבר יבק, ששם עבר הנחל חוץ לגדותיו, ועבר תחלה מעבר זה, ואז העבירם את הנחל בעצמו, ואח”כ העביר את כל אשר לו: 32:25 — ויותר יעקב לבדו. כבר התבאר בפ’ תולדות, כי עשו ויעקב נבראו מתנגדים בטבעם מלידה ומבטן ומהריון, זה לרע וזה לטוב, שכמו שבעולם הכללי ברא ה’ טוב ורע, גשמיות ורוחניות את זה לעומת זה, וכנגדם ברא את האדם מרכב משניהם, ונתן לו הממשלה והבחירה להטות המאזנים כפי אשר יבחר, טוב או רע, כן עשה שני אומות נפרדים, אדום וישראל את זה לעומת זה, זה לה’ וזה לעזאזל, ועל ידי כח הבחירה בכלל האומה, יש בידם להטות הפלס לטוב, עת ישמרו ישראל תורת ה’ ומצותיו, ואז יהיה אדום נכנע תחת ישראל, כמו שיכנע החומר תחת הצורה באדם הפרטי השומר תורת אלהיו, וכמו שהיה בימי בית ראשון ושני בימי מלכי ישראל הצדיקים, ואז יתקיים ברכת יעקב, שיהיה לו קול יעקב וידי עשו, כח הצוריי והחמרי, כמש”ש במקומו, או בנטשם תורת ה’ יגבר עשו ויכנעו תחתיו, כהכנע הצורה תחת החומר באיש אשר הכניע נפשו תחת גופו, ובכ”ד שבעולם יש כחות עליונים המנהיגים את הכחות התחתונים לטוב ולרע, לחסד ולשבט, כמו שבאדם הפרטי יש יצ”ט ויצה”ר המנהיגים כח השכל והנשמה, וכח החומר ונפש הבהמיית, וכן יש כח עליון הנקרא שר ישראל, הוא הקדושה הכללית השומרת את ישראל, וכח הכללי הממונה לרע, הוא סמאל שרו של עשו הנוטה לצד שמאל להסית ולהדיח, כי אחר שאין קיום לעשו אלא כשישראל חוטאים, השר שלו שהוא קיומו והצלחתו, זה כל מגמתו להדיח את ישראל מתורתם ועבודתם. ובזה הראו לו פה נבואה מוחשת, שטרם קרב יעקב אל עשו, אם ללחום אם להשלים אתו, היה לו מלחמה עם השר שלו, היינו עם היצה”ר הפרטי שבגופו, וגם עם היצה”ר הכולל שהוא שמאל הכללי, שר האומה הרוצה להחטיא זרע יעקב ואומתו בכלל, והמלאך ההוא לבש צורה גשמיית [כי היתה נבואה מוחשת], ע”י שנתגלם המלאך בצורת אדם (כמ”ש ענין זה בפ’ וירא), ויאבק עמו בפועל ממש לא בחלום, כדעת המורה והרלב”ג, כי הלא היה צולע על יריכו, רק נתאבק עמו כדרך אנשים הנאבקים יחד לראות מי חזק בכח הגוף מחבירו, וכאשר לא יכול להפיל את יעקב ע”י חוזק הגוף כי היה יעקב חזק ועצום ממנו בכח גופו, נסה בתחבולה להפילו ע”י שהכהו ברגלו בירכו להפילו ע”י תחבולה, ותקע כף ירך יעקב, ובכ”ז נאבק יעקב עמו ולא יכול להפילו, שעז”א בהאבקו עמו, והיה פתרון זאת המראה והאבוק, אם ביעקב הפרטי, שהיה לו מלחמת היצר והחומר כל אותו הלילה, שניתן להיצה”ר שלו רשות להחטיאו ולהדיחו מיראת ה’, ובא הספור ויותר יעקב לבדו, היינו שיעקב הכין א”ע אז לנבואה, והכין א”ע להפשיט את החומר מעליו, ותשאר נפשו לבדו מתבודדת עם האור העליון הרוחני, שזה המליץ במ”ש ויותר יעקב לבדו, שעקר שם יעקב או משה וכדומה לא נאמר על החומר שהוא רק הלבוש של יעקב, כי עקר שם יעקב הוא על יעקב הפנימי, שהוא נפשו ונשמתו שזה יעקב העקרי, ר”ל שנפשו של יעקב נותרה לבדה מופשט מן האישית והחומר. אבל ע”י שניתן רשות להיצה”ר להחטיאו, התאבק איש עמו, שכח גופיי ואישי, היינו כחות החומריים נאבקו עם יעקב, שהוא כחותיו הנפשיים, ולא הניחו שיתפשט מן החומר ויהיה לבדו מופשט מן האיש שלו, כי האיש והחומר שלו אחז בו ורצה להתגבר עליו. וחז”ל אמרו מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, היינו שהיה מלחמה הפנימיית הזאת עד שרשי אמונתו, שרצה להעבירו משרשי האמונה. אבל לא יכול לו, כי יעקב שהוא נפשו ונשמתו, התגבר בכח עצום על חומרו ואיש שלו, ויגע בכף יריכו, שהגם שיעקב התפשט לגמרי מן גופו, עדיין נשאר לו דבוק עם גופו וחמרו במקום גיד הנשה, ששם א”א לבטל החומר לגמרי, כי צריך לקיום המין, וכמ”ש באנשי כנה”ג שלא בטלו יצה”ר דעבירה מטעם זה, וכמ”ש בספרי שירי הנפש בפסוק איש חרבו על יריכו. וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה. וישכן בטח בדד עין יעקב, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ויאבק איש עמו, שירצה וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אח”כ נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה’: 32:27 — ויאמר שלחני. ספר לפי המראה, שלא נתן לו רשות לנסותו וללחום אתו רק עד עלות השחר וסוף הלילה, ואז ביקש מיעקב שישלחו לדרכו, ויעקב שאל ממנו שיברך אותו, היינו שיסכים על ברכת יעקב שעשו יהיה לו עבד, אחר שלא שלט בו להחטיאו והקול קול יעקב ממילא י”ל ידי עשו, והיתה ברכתו שלא יקרא שמו יעקב רק ישראל, כי גבר בכח הצוריי והנפשי שבו. וז”ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שיש בך כח אלהות מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל וכח אנושי מצד החומר, קול יעקב וידי עשו, ובזה נצחת המלחמה, ורמז ג”כ במה שנוגע ליעקב הפרטי, שמלחמה הזאת נמשך באדם כל הלילה היינו כ”ז שהוא בעה”ז שבו שולט חשכת החומר ועלטה היה, אבל עת יאיר השחר שהוא בעת שישוב האדם אל עולם האורה והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, שאז חדלה המלחמה, כי אז תפרד נפשו מגופו, ואז יקח ברכה גם מן החומר אשר עמד לשטן לו כל ימי חייו, שע”י שהיתה נפשו מורכבת בחומר ונצחה אותו גדלה מעלתה על הנפשות השוכנות בסתר עליון אשר עדן לא היו מלובשות בחומר ובגוף, שהם היו רק אלהיים, אבל אתה שרית עם אלהים ועם אנשים, שהיית מורכב מכח אלהי ואנושי ותוכל. ובנמשל על יעקב הכללי שהוא האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו לא יכול לו, אבל נגע בכף ירכו ולא גבר עליו רק על זרעו, וזה יהיה באחרית הימים, אבל אז יאיר השחר ויכלה הלילה כי אז יבא עת הגאולה והאורה ואז יבקש שרו של עשו שישלחהו כי עלה השחר, כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ וכלם ישובו אל האמונה האמיתיית, אבל יעקב רצה להשיג הברכה שיהיה לו מן הגאולה הזאת, כי אחר שאז יבטל היצה”ר לא יהיה להם עוד ברכה ועבודה, והשיב לו כי אז א”צ אתה לזאת, כי אז יהיה כח ישראל גדול מכח מה”ש שהם לא נצחו בבחירתם והיו מוכרחים במעשיהם, ואתה נצחת בבחירתך, ועז”א כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שהגם שהיית עם אנשים נצחת בכח אלהים וזה ברכתך: 32:30 — הגידה נא שמך. רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי החומר והיצה”ר הוא מקור ההעדר וכל רע בא מפאת ההעדר הכרוך בחומר, וזה מהותו עד שלא יצדק לו שם מורה על מהות, כי ענינו הוא שאין לו מהות ואינו קיים רגע על מצב אחד, רק פושט צורה ולובש צורה, ויברך אותו שם, שזה ברכתו במה שהוא שם לפי שעה שאינו קיים: 32:31 — ויקרא יעקב שם המקום פניאל. כי ראה שאם לא היה יודע את האלהים רק מפאת החקירה לא היה ניצול ממלחמה הקשה הזאת. רק ע”י שראיתי אלהים פנים אל פנים בנבואה, והשיג את האלהות בידיעה נבואיית, עי”כ ותנצל נפשי, ולא נלכדתי ברשת השטן המסית והמדיח, ובמשל הכללי לולא שקבלו ישראל את התורה במעמד הנבחר כמ”ש פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר, לא יכלו לעמוד בדורו של שמד: 32:32 — ויזרח לו השמש. כמ”ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והוא צלע, ע”ד אוספה הצולעה והנדחה אקבצה: 32:33 — על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אחר כי בשר הבע”ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע”כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע”כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא”כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם: 33:1 — וישא יעקב עיניו. אחר שראה המלחמה הרוחנית בעיניו הרוחניים שהיא היתה הכנה למלחמה השניה של עשו בעצמו, שכמו שנצח את שרו של עשו והודה לו על הברכות, כן ינצח את עשו בעצמו, אז נשא את עיניו הגשמיים וירא והנה עשו בא, ויחץ את הילדים, אחר שראה שנגע בכף יריכו התירא פן היה זה הוראה שיגבר עשו על זרעו ובניו עתה, לכן חצה אותם שלא ימצאם כאחד: 33:2 — וישם את השפחות וכו’. אחרון אחרון חביב. והוא עבר לפניהם, להראות הכנעה, וה’ הפך לבב עשו משנאה לאהבה וירץ לקראתו וכו’: 33:5 — ויאמר מי אלה לך. איך נשאת נשים הרבה ואתה התם, ויאמר הילדים וכו’ ר”ל נשאתים להקים זרע אלהים: 33:6 — ותגשן, בני השפחות היו קטנים ולא השתחוו רק השפחות כתיב ותשתחוין, ובין בני לאה נמצאו גדולים כמו ראובן ושמעון שהיו בני דעת וישתחוו גם הם, ויוסף היה יונק עדיין ורחל נשאה אותו על ידיה, וע”כ כתיב יוסף ורחל, כי הוא קדם בהיותו על ידה ובמה שהיא השתחותה השתחוה גם הוא ממילא, לכן כתוב וישתחוו: 33:8 — ויאמר מי לך כל המחנה הזה. כי המנחה תהיה לפעמים לכפר עון ולהסיר חטאת, ואז לא יבא החוטא בעצמו עם המנחה רק ישלחנה ע”י שליח, ואז כשיתרצה המלך ויסלח לו חטאו אז יהיה לו רשות לבא להקביל פניו, ובזה צריך שתהיה המנחה גדולה, או בערך המקבל או בערך הנותן, ר”ל שאם החוטא השולח המנחה הוא עשיר צריך שישלח מנחה גדולה שתהיה רבה וחשובה בעיני המלך עד שבעבור זה ישא פניו ויסלח חטאו, או תספיק גם מנחה קטנה אם היא רבה בערך הנותן. למשל עני הנותן כופר נפשו כל אשר לו, הגם שהיא מעט בערך המלך המקבל, יחוס עליו באשר נתן כל אשר לו, ע”ז שאל עשו מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי, אחר ששלחת המנחה ע”י שלוחים מה היתה כוונתך במנחה זו, ויאמר למצא חן בעיני אדני, היינו שע”י המנחה אמצא חן שתכפר את אשר חטאתי לך: 33:9 — יאמר עשו. עפ”ז אמר אם תחשוב כי מתנה זו היא רבה לפי ערך המקבל, טעית בזה, כי יש לי רב אחי, ומנחה זו קטנה ומעטה לפני, ואם היא רבה בערך הנותן, כי נתת בזה כל אשר לך, אך למותר היא למה תורש יהי לך אשר לך: 33:10 — שאלות: למה כפל ולקחת מנחתי וכו’ קח נא את ברכתי וכו’. מ”ש עד אשר אבא אל אדוני שעירה ולא מצאנו שהיה יעקב בשעיר: למה ספר, שבא שלם, ושחנה את פני העיר, ושקנה את חלקת השדה במאה קשיטה, ומז”ש שקרא למזבח בשם אל: ויאמר יעקב. השיב לו שיש אופן ב’ שיביאו מנחה אל הגדולים בעת ראית פנים, כמ”ש והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים, שהיה דרכם לתת מתנה בעת ראית פנים, והיה זה לכבוד אל הנותן, שזה מורה שהגדול קבל אותו בסבר פנים יפות, ושמצא חן בעיניו לקבל מאתו מנחה ותשורה, ובזה א”צ דוקא מנחה גדולה ודי אף מנחה קטנה, כמ”ש ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו, אבל בזה צריך דוקא שיביא את המנחה בעצמו לא שישלחנה ע”י שליח, שבזה יתכבד הנותן שלקח המנחה מידו. וז”ש יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך, וכבר סלחת את עוני ותשוב לאהוב אותי, אני מבקש ולקחת מנחתי מידי, לא מיד שליח,כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים, שלא יראו פני ריקם, ותרצני, להראות אות הכבוד שאתה מכבד אותי לקחת מנחה מידי דוקא בעד הראית פנים: 33:11 — קח נא. ועוד יש ענין שלישי במנחה, שבזה יקובל אף מנחה קטנה ואף ע”י שליח, והוא אם שולח דבר שיש בו סימן ברכה, כמו דוד עת שהכה את עמלקי בצקלג שלח מתנה מהשלל, וקרא מתנה זו בשם ברכה (ש”א ל כו), וכן נעמן אמר אל אלישע קח ברכה מאת עבדך, באשר נעשה לו נס הוא סימן ברכה, ובזה מקבלים אף דבר מועט ואף ע”י שליח מפני שהוא סימן ברכה, וז”ש קח נא את ברכתי, אחר שמתנה זו היא סימן ברכה, צריך אתה לקחתה אף ע”י שליח שעז”א אשר הבאת לך, הגם שהובא ע”י שליח, ומפרש שהוא סימן ברכה, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, שהיה ברכת ה’ עד שיש לי כל, שהוא ברכת ה’ אשר לא יחסר לו דבר, וכן אף שנתתי לך יש לי כל ולא חסר לי מאומה, כי ברכת ה’ היא תעשיר אותי: 33:12 — ויאמר נסעה ונלכה, נסיעה שאחריו הליכה, תורה הנסיעה העקירה מקומו, וההליכה תורה על הליכת הדרך, ורצה שיסע תיכף ממקום הזה וילך אח”כ בלי הפסק: 33:13 — ויאמר אליו. שניהם אי אפשר, לא שאסע ממקום הזה תיכף, כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות וצריכים לנוח, כי הלכו כל הלילה, וכן אי אפשר שאלך בלא הפסק, כי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן: 33:14 — יעבר נא אדני תחלה, ואני אתנהלה, [גדר פעל נהל היא נחיית החלשים שאין בם כח ללכת כמ”ש כ”פ], ר”ל לפעמים צריך לילך לרגל המלאכה של הצאן, כמו בעת המרעה או בעת הצהרים, ולפעמים צריך ללכת לאט לרגל הילדים, כמו בעת האוכל והשינה. עד אשר אבא אל אדני שעירה, הרי”א פי’ יעבור אדוני שעירה עד אשר אבא. וא”צ לזה, כי יעקב הבטיח ללכת לשעיר, אבל בתוך כך חזר עשו משעיר וגר אצל אביו כמ”ש לקמן סי’ ל”ו ובעת שבא יעקב אל אביו מצא שם את עשו ולא חזר לשעיר עד אחרי מות אביו: 33:15 — ויאמר, אציגה נא עמך מן העם אשר אתי לשמירה. ויאמר למה זה, ר”ל שהוא דבר מותר שא”צ אליו. ורי”א פירש למה זה הוא למותר, די אם אמצא חן בעיני אדוני, אם אתה לא תרע לי איני מתירא משום אדם: 33:17 — ויעקב נסע סכתה. הנה צורך הספור הזה בארו חז”ל, שעשו א”ל נחלק שנינו העה”ז והעה”ב, ר”ל שאם היה יעקב משתתף אז עם עשו והולך לשעיר, היו שניהם גוי אחד, והיה המסובב מזה שהיה חולק עמו הכל בשוה, ויעקב שהיה עתיד להנהגה אחרת נשמט ממנו בהשגחת ה’, עד שכל הדברים שעברו בין יעקב ועשו, הם מאורעות שעתידים לעבור בין בניהם בדורות הבאים, שבני יעקב יכנעו אל עשו כמו שנכנע אביהם לפניו, וכי יתרפס ברצי כסף כמו שעשה עשו, ומגמת עשו יהיה שילך עם יעקב בשוה, ולא יהיה כן רק עשו יעבור בראש ויתפוס ממשלה קודם, עד יעלו מושיעים בהר ציון וכו’, וגם רצה עכ”פ בהפך שאנשי עשו ישתתפו עם יעקב, כמו שהיה בימי הורדוס, שהכניס את האדומים במילה וטבילה, וגם זה לא נתקיים כי שבו אח”כ לסורן באופן שיעקב נבדל מעשו, ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, לו לעצמו בנה בית קבוע שישב שם ויעבוד את ה’, אבל למקנהו וקנינו עשה רק סכות ארעי, כי העסק במקנה וקנין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת עראי: 33:18 — ויבא יעקב שלם. טרם יבא לספר ענין דינה יגיד מדוע קרה לו זה, שזה היה על שיעקב לא קיים נדרו שנדר אם יהיה אלהים עמדי וכו’ והאבן הזאת וגו’ יהיה בית אלהים, ואחר את נדרו וכמ”ש חז”ל. וע”ז הקדים שהתנאים שהתנה בעת הנדר כלם נתקיימו, שמה שהתנה שישמרהו ה’ בגופו ובממונו ובתורתו, כמ”ש ושמרני בדרך הזה שהוא שמירת הגוף, ונתן לי לחם לאכל וכו’ הוא שמירת הממון, והיה ה’ לי לאלהים הוא שמירת תורתו, וכ”ז נתקיים כי בא יעקב שלם בכל דבר, וכמ”ש חז”ל שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ר”ל שהגם שהיה צולע על ירכו נתרפא, והגם שנתן מתנות לעשו, נתמלא החסרון תיכף בסכות, והגם ששרו של עשו רצה להחטיאו, עמד באמונתו, וגם אשר התנה ושבתי בשלום אל בית אבי נתקיים ג”כ כי בא עיר שכם אשר בארץ כנען, ולפ”ז כבר נתחייב יעקב למלאות נדרו ללכת לבית אל ולהקים שם מזבח, והוא לא כן עשה, רק א] ויחן את פני העיר, שלא חנה שם כמו בסכות, ששכן במקום בפ”ע נבדל מן העיר ואנשיה, כי פה חנה לפני העיר מתערב עם אנשי העיר, כי קבע דירתו שם: 33:19 — ויקן. ב] שקנה את חלקת השדה, שהראה שדעתו להשתקע שם, ולא תאמר שקנאו בדמים מועטים, שנוכל לומר שלא התישב שם רק לפי שעה, כי קנאו במאה קשיטה: 33:20 — ויצב ג] כי הציב שם מזבח, וחשב שבזה ימלא את נדרו, שהגם שהנדר היה שיציב את המזבח בבית אל קרא לו אל אלהי ישראל, ר”ל שמה שנדר להעמיד המזבח בבית אל, מפני ששם המקום גורם להשראת השכינה, כמ”ש מה נורא המקום הזה, חשב עתה שאין נ”מ במקום, ונדמה לו שהוא המסבב השראת השכינה בכ”מ שהוא, ועז”א ויקרא לו אל אלהי ישראל, שאינו אל של בית אל, כמ”ש לקמן ויקרא למקום אל בית אל, ר”ל שהמקום גורם השראת השכינה, קרא לו עתה שישראל גורם השכינה בכ”מ שהוא, והוא אל אלהי ישראל, לא אל בית אל וע”כ קרה לו ענין דינה כדי שיוכרח לצאת משם ולקיים את נדרו: 34:1 — שאלות: מ”ש בת לאה אשר ילדה ליעקב הוא שפת יתר, מ”ש ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה היל”ל ויאהב אותה, וגם בת יעקב מיותר, ושוב קורא אותה בשם ילדה: מה שהכניס מה שבני יעקב באו מן השדה בין ויצא חמור לוידבר חמור, ולמה וידבר חמור ויאמר שכם, למה הפסיק דברי אביו, ולמה כפל אשר תאמרו אתן, הרבו מוהר ומתן ואתנה, למה כפל ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם שבו וגו’: ותצא דינה. מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן: 34:2 — וירא אתה. בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א] ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב] וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל ג] ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה: 34:3 — ותדבק. יבאר שבתחלה כשלקחה לא לקחה ע”מ לקחתה לאשה רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, כי כן היה דרכו, שאם היה דעתו תחלה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאח”כ דבקה נפשו בה. ויש הבדל בין אהבה ובין דבקת נפש, שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, ותדבק נפשו בדינה מצד שהיא בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם ויאהב את הנערה, אהבת הערב מצד יפיה, ואז וידבר על לב הנערה, שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה: 34:4 — ויאמר. ואז אמר אל אביו קח לי את הילדה הזאת לאשה, וקראה ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה וצריך שיסכים אביה ע”ז: 34:5 — ויעקב. ר”ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו: 34:7 — ובני יעקב שמעו הדבר ובאו מן השדה, ובאו באמצע הדבור, שדבר חמור עם יעקב ולא היה להם פנאי להתיעץ עם יעקב, ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה, והמאמרים מקבילים.ויתעצבו כי נבלה עשה בישראל, ויחר להםוגו’ וכן לא יעשה, כי היה במעשה זה שני ענינים. א] מה שטמא אותה מצד שהוא ערל, שאף אם היה שוכב עמה ברצונה שזה אינה נבלה אצל בני נח, היא נבלה אצל בני ישראל שא”א שתבעל לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לבני ישראל, וע”ז היה העצב על החרפה שקרה להם, ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וז”ש ויתעצבו האנשים כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא נבלה בדין ישראל מצד שהיא בת יעקב שהערלה מאוסה היא בעיניהם. ב] זאת שנית גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס, שזה לא יעשה גם בדין בני נח, ע”ז חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין ב”נ. וכן פי’ הרי”א: 34:8 — וידבר חמור. חמור לא דבר רק הכללית כמושל ארץ שבידו חוקי המדינה לשנות אותם כחפצם, כי היה אז גדר בין המשפחות שלא יתחתנו רק אזרחים באזרחים לא אזרחים עם גרים, וכן הגרים לא היה להם החירות בארץ כמו התושבים, והוא רוצה לשנות החקים האלה לטובתם, זה היה דבר חמור, ומן הפרטית הנוגע לחיתון הלז הניח לשכם בנו שידבר, ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם, שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, תנו נא אתה לו לאשה, ובזה תרויחו כי, 34:9 — והתחתנו אתנו להבא, כי תחשבו כאחד מאזרחי הארץ. ובמד’ והתחתנו אותנו אמר ר’ אלעזר אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה אא”כ נותן גוי אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, התחתנו אותנו לא תתחתן בם, הם אמרו והתחתנו אותנו הם תבעו תחלה. חז”ל בארו הבדל בלשון בין התחתן שאחריו מלת את ובין התחתן שאחריו ב’ השמוש, שהראשון המתחיל לדבר מן החתון, יבא בלשון התחתן את, והשני המשיב ומסכים או בלתי מסכים אל דברי המתחיל יבא בלשון התחתן שאחריו ב’, והניח הקדמה שהגוי הוא תמיד המתחיל, וע”כ שם כתיב לא תתחתן בם, כי הם אמרו שבודאי הגוי התחיל וישראל משיב, אמר לא תתחתן בם שהוא דברי המשיב, ופה אמר והתחתנו אותנו, כי חמור הוא המתחיל. וז”ש והתחתנו אותנו הם תבעו תחילה, ובדוד אמר (שמואל א י״ח:כ״ו) להתחתן במלך, כי מסתמא המלך הוא המתחיל, ומ”ש ויתחתן שלמה את בת פרעה, יצא מן הכלל ללמד ששלמה היה המתחיל כי גייר אותה: 34:10 — ואתנו תשבו. הודיע להם שבעבור זה ישיגו לתועלתם ששה דברים שהיה מגרעת לגר נגד התושב. א] שלא היה יכול להתחתן עמהם, ועז”א בנותיכם תתנו לנו. ב] שלא היה יכול לדור בשוק ובמקומות המובחרים בעיר, עז”א ואתנו תשבו, ג] שלא היה יכול להשתמש בארץ במקומות השייכים לרבים, עז”א והארץ תהיה לפניכם. ד] שלא היה יכול להתעכב ימים רבים, עז”א שבו, ה] שלא היה יכול לסחור בסחורה כחפצו, עז”א וסחרוה, ו] שלא היה יכול לקחת שדה אחוזה שיהיה שלו לאחוזת עולם, עז”א והאחזו בה: 34:11 — ויאמר שכם. עתה דבר שכם מענין החתון הזה הפרטי, שע”ז היה צריך להשיב חמה על הנבלה אשר עשה שהתעולל בה על כרחה, עז”א אמצא חן בעיניכם, למחול את עוני, ואשר תאמרו אלי לשלם בושת ופגם אתן, ועל העתיד הרבו עלי מאד מהר ומתן, שהוא נדן ומתנות בעבור הנשואין ואתנה בעבור שתתנו אותה לי לאשה: 34:13 — שאלות: מ”ש אשר טמא את דינה, לא ידענו משמעותו, שאם פי’ שלכן דברו במרמה הוא למותר: איך נתרצו אנשי שכם להמול, ומדוע נתחייבו הריגה אחרי שמלו א”ע ולא חטאו מאומה, ולמה בזזו את שללם: ויענו בני יעקב במרמה. הנה ענו במרמה וחכמה רבה, שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בע”כ, שע”ז נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כמו שיתבאר. אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שע”ז התעצבו בפ”ע, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, וא”כ היה להם לריב עמו על הגזל והענוי שהוא נבלה גם בדין ב”נ לא על הטומאה ע”י שהוא ערל, שזה אינו נבלה רק בדין ישראל, והיה מחכמתם וערמתם שעשו א”ע כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים ע”ז והיו נותנים לו את דינה, רק עקר מה שהורע להם הוא על אשר טמא את דינה אחותם, באשר הוא ערל וזה נחשב בדתיהם לטומאה, ע”ז דברו אתו קשות ועי”כ בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, רק העקר הוא מה שטמא את דינה במשכב ערל, ובזה בטח שאם ימול א”ע יתנו לו את דינה. וז”ש שהיה המרמה מה שדברו רק על אשר טמא את דינה, שאם היו מדברים עמו קשות על הגזל והענוי, היה יודע שיש בלבם משטמה עליו והיה ירא מן הנקמה: 34:14 — ויאמרו אליהם. עפ”ז אמרו נגד מ”ש ואשר תאמרו אלי אתן, בושת ופגם לרצות החטא העבר, שע”ז אינם שמים לב רק על הטומאה, שבזה אין אשמה עליו, כי אינו יודע נמוסיהם ואין מבקשים ממנו בושת ופגם על העבר, רק מה שמבקש לישא אותה להבא, לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה בעד כל חללי דעלמא: 34:15 — אך בזאת. לעומת זה אמרו שאם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר, זה לבדו יספיק ולא נבקש מכם שום דבר ממשפט אזרחי הארץ, כי אך בזאת נאות לכם, אף שלא יהיה לנו הרשיון להיות כאחד מאזרחי הארץ לשבת ולהאחז בארץ, בכ”ז ונתנו את בנתנו לכם, ונהיה לעם אחר, ולא נבקש מכם רק וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, שנוכל לשבת בארץ אף שנהיה כגרים לענין יתר הפרטים שחשב בפסוק י’, ושנהיה לעם אחד: 34:17 — ואם לא תשמעו אלינו להמול. בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק ולקחנו את בתנו והלכנו מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א”ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ”ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר: 34:19 — ולא אחר הנער. שאם היו מתנים שימולו כלם ושיתנו להם משפטי אזרחי הארץ, היה מאחר הדבר עד שימולו כלם ועד יסכימו לקבלם לתושבים, אבל אחר שאמרו שאם ימולו יבקשו הם את החתון מהם ואין רוצים בשום דבר אחר, הי’ בטוח שאם יהי’ הוא נמול יתנו לו את דינה, לכן הקדים א”ע למול, ובאר שלא מל א”ע לשם מצוה רק מצד שחפץ בבת יעקב ויש הבדל בין לשון חפץ ללשונות חשק ואהבה ודבקות נפש שהזכיר למעלה, שחפץ כולל כל דבר שיש לו בו חפץ, החפץ לעשות או לבנות, החפץ זהב, שאחר שראה מעלת יעקב ובניו התעורר אצלו חפץ מצד התועלת שהיא בת יעקב שהוא עשיר גדול, חוץ מהחשק והאהבה בהנערה עצמה שכבר היתה ברשותו, ובענין זה בא אל אנשי עירו לעורר גם בלבם חפץ אל העושר של יעקב, ואמרו חז”ל שבכל אלה הלשונות חבב הקב”ה את ישראל, בדביקה ובחשיקה ובחפיצה ובאהבה, וענינם מובן במ”ש: 34:21 — האנשים. הקדימו להגיד להם התועליות שישיגו אם ישארו בני יעקב אצלם. א] האנשים האלה שלמים הם אתנו, ויהיו לנו לעזר מכל צר ואויב. ב] וישבו בארץ. כי עד עתה הארץ שממה, כי יושביה מעטים. ג] ויסחרו אתה, ובזה יתרבה עושר ומסחר ומקנה וקנין, אמנם מה שהם מבקשים מאתנו הוא, כי הארץ הנה רחבת ידים לפניהם, וימצאו פה מרעה לצאנם. ב] הם מבקשים שאת בנותם נקח, היינו שנתרצה להתחתן עמהם [כי זה מונח בטבע הלשון, שאל הצד שמבקשים מהם הסכמה על החתון יאמר מיחס ההתחלה אליהם, בנותם נקח ובנותינו נתן, שאנחנו נתרצה לזה, משא”כ למעלה שבני יעקב היו המעכבים, תלה הריצוי בם, בנותיכם תתנו] ממילא נשיג תועלת משני הצדדים, אם מצד שישבו בארץ ויסחרו אותה, ואם מן התנאים שהם מתנים שנתחתן עמהם, וזאת יהיה לתועלת לנו: 34:22 — אך בזאת יאתו. שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא מקנהם וקנינם וגו’ לנו הם, כי אח”כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי שאך נאותה להם שישבו אתנו: 34:24 — וישמעו אל חמור. ספר שלא מלו לשם גרות רק מצד ששמעו אל חמור שאמר להם שעי”כ ישיגו כל רכוש בני יעקב, וזה מורה איך שאפו לבלוע חיל זרים עד שסבלו צער המילה להיות אנשי חמס, והראיה שלא שמעו ולא מלו רק יוצאי שער עירם, שהם הדרים בעיר לא באי שער עירם, שהם יושבי הכפרים, שהם לא קוו להשיג רכוש יעקב, ולכן לא מלו: 34:25 — ויהי ביום השלישי. עפ”ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב”נ נצטוו על הגזל, כמ”ש הרמב”ם בה’ מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע”י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א”ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ”ל, לכן ביום השלישי בהיותם כאבים ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, לקחו שמעון ולוי מצד שהם בני יעקב, ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם אחי דינה ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי”כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם: 34:27 — בני יעקב. אבל יתר בני יעקב הלכו אח”כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, ומלקוח שייך על המקנה, ושבי מוסב על טפם ונשיהם, ויבזו מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית: 34:30 — עכרתם אותי ר”ל שגם בלא זה אני שנוא בעיניהם. א] מצד שהם יושבי הארץ שאני גר ביניהם. ב] מצד שהם אומות שונות ודתות שונות מדתי, ועז”א בכנעני ובפרזי, ואתם עוד הבאשתם את ריחי בעיניהם שעי”כ יתאספו עלי, כי הם גואלי הדם, ואני לא אוכל לעמוד כנגדם כי אני מתי מספר והם המון רב והכוני: 34:31 — ויאמרו. השיבו שבהפך אחר שאנחנו מתי מספר וגרים בארץ והתחילו לפרוץ בנו במה שלקחו את אחותנו כזונה, אם נחריש יעשו בנו כרצונם, וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרעה: 35:1 — ויאמר אלהים. הודיע לו שזאת באה לו על שלא קיים את נדרו, וצוהו שישב בבית אל ושיעשה המזבח שנדר בעת צרה, והאבן הזאת יהיה בית אלהים: 35:2 — ויאמר יעקב. הזהירם על בעור ע”ז ומשמשיה, ועל טהרת הגוף והבגדים לעבודת ה’, ורמז ג”כ על בעור הדעות ומחשבות הזרות שהם אלהי הנכר אשר בתוך איש ולב עמוק, וטהרת המעשים והחלפת המדות הרעות, שהם מכונים בגדי האדם ולבושיו: 35:3 — לאל הענה אתי ביום צרתי. כמ”ש בחוב”ה שזה חסרון לאדם בעבודת ה’ כשבא להודות לה’ חסדו על העבר דברי פיו דברי מודה וכוונתו כוונת מבקש על העתיד, לכן אמר שיהיה המזבח הודאה רק על העבר ע”ד ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שלא ישכח את יום הרעה שהצילו ה’, שע”ז באו הרבה מצות בתורה לזכרון יצ”מ ונסים אשר עברו: 35:4 — ויתנו אל יעקב. הע”ז ותכשיטין שהן הנזמים, שכלם אסורים בהנאה, ולכן טמן אותם תחת האלה: 35:5 — ויסעו וגו’ ויהי חתת אלהים. שנפל על יושבי הערים פחד אלהים, שהאמינו שזה היה ענין אלהי ששני אנשים יהרגו עיר ומלואה, וכי זה היה להם עונש מה’ על החמס אשר עשו וייראו מה’ מרדוף אחרי בני יעקב, וגם שע”י שבני יעקב הכינו לבבם אל ה’ ויראו מה’ התפשטה יראה זו שיראו בני יעקב מה’ והפילה יראה על כל הערים, ור”ל שחתת אלהים ויראתו שיראו ב”י התפשטה על כל הערים: 35:6 — ויבא יעקב לוזה, כבר בארתי בפ’ ויצא שבפעם הראשון לא קרא שם בית אל רק אל המקום שישן שם, וכל העיר נקראת עדיין בשם לוז: 35:7 — שאלות: למה אמר שקרא למקום אל בית אל שכבר אמר זה בפ’ ויצא, ועוד יאמר זאת בפסוק (ט”ו). למה הודיע ממיתת דבורה ומקבורתה ומהיכן באה אל יעקב שהלך לבדו מבית אביו והיא היתה אצל רקבה, מה היה המראה הזאת אתה, ומ”ש שמך יעקב וגו’ כבר א”ל המלאך ושם אמר לא יאמר עוד שמך, ופה אמר לא יקרא: ויקרא למקום אל בית אל. תחת שקרא למזבח שבשכם אל אלהי ישראל, לומר שה’ שוכן על ישראל לאו דוקא על המקום המיוחד ונענש ע”ז כמש”ש, הכיר עתה וידע שהמקום הוא שגרם לזה, וע”ז קרא למקום אל בית אל, שהאלהות שורה שם מצד המקום שהוא בית אל וזה שער השמים, והכיר כי רק שם נגלו אליו האלהים, ואם היה במקום אחר לא היה ה’ נגלה עליו, כי רק שם יש בו קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע”כ למעלה אמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופה אמר ויקרא למקום, לומר שהמקום גורם לא זכות יעקב לבדו: 35:8 — ותמת דברה. מודיע שהיתה צדקת, וכאשר מתה רבקה, בעת ההיא כמ”ש חז”ל ועשו חזר אז אל אביו (כמ”ש למעלה סי’ ל”ג פט”ז), לא יכלה לסבול רעת עשו ונשיו, ויצאה אל יעקב ותמת שם. ב] שזכתה למות אחרי הטהרה האמורה ועבודת ה’ ולהקבר במקום קדוש בבית אל, אשר נגלו שם האלהים. ג] שמיתת צדיקים מכפרת ע”י ההספד שמספידים עליהם ומזכירים זכיותיהם ושבים בתשובה, ועז”א ויקרא שמו אלון בכות, בשגם לחז”ל שהספידו אז גם על רבקה, וזה נצטרך לזכות המזבח שבנה שם עד שנגלה עליו ה’ שנית: 35:9 — וירא אלהים וגו’ ויברך אתו. ע”ד בכ”מ אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, שמוסב ע”מ שאומר שם מזבח אדמה תעשה לי, והיה הברכה שמעתה תחול עליו האלהות בקביעות ויהיה הוא וזרעו לב האדם ואומה שלמה מוכנת להענין האלהי בהנהגה השגחיית למעלה מן הטבע: 35:10 — שמך יעקב. יעקב הוא שם הטבעי מצד הנהגתו הטבעיית, ושם ישראל הוא מצד ההנהגה הנסיית, שיחול עליו הענין האלהי עד שמפניו יגורו אלים ובני אלהים ישרתוהו, אמנם שם יעקב לא נעקר כי היה שם יהדות, ולפעמים יתנהג בדרך הטבע כי הנס אינו מתמיד, לא כן באברהם שנעקר השם הראשון כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וע”כ אמר שמך יעקב ר”ל גם שם זה ישאר, אבל לא יקרא שמך עוד יעקב, ר”ל ששם יעקב לא יהיה שם העצמי המורה על מהותך, אבל באברהם אמר לא יקרא עוד את שמך אברם, הקדים מלת עוד והוסיף מלת את, ששם אברם לא יקרא בו עוד כלל, וע”כ הוסיף והיה שמך אברהם, ששלל שם אברם לגמרי, ולכן הקורא לאברהם אברם עובר בלאו, וגם שמלת כי אם ישמש לפעמים לתנאי שלא יקרא שמך יעקב רק בתנאי, אם ישראל יהיה שמך העקרי, אז יקרא גם שם יעקב, וכבר אמר לו המלאך זאת (למעלה לב כט), רק שם אמר לא יעקב יאמר עוד שמך, אינו שולל הקריאה רק האמירה, וה’ הוסיף ששם ישראל יהי’ השם שיקראו לו כמו שם העצם: 35:11 — ויאמר לו אלהים אני אל שדי. שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית,פרה ורבה שהוא על לידת אפרים ומנשה, שנחשבו כבנים כמו שיתבאר כי בנימין כבר היתה רחל מעוברת בו, ורבה היינו שיתרבו בניו עד יהיו לגוים, והבטיחו עוד על ירושת הארץ, שהזרע והארץ קשורים זב”ז כמו שבא בכ”מ: 35:13 — שאלות: למה אמר ויעל במקום אשר דבר אתו, ואמר זה שלישית שקרא שם המקום בית אל. מ”ש היא מצבת קבורת רחל עד היום מה פירושו, למה אמר פה שהיו בני יעקב שנים עשר: ויעל מעליו אלהים. שלפעמים תהיה הנבואה ע”י הכנת הנביא ולא תסתלק עד סר הדבוק וכחותיו אל הנבואה, כמ”ש השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו וכמ”ש בס’ שירי הנפש, ופה באה הנבואה מלמעלה בלא הכנת יעקב, כי היה ענינה להגיד לו עתידות, ונסתלקה בכלות הדבור, וראה שהיה העליה במקום אשר דבר, שם נסתלק האור למעלה, וידע שהמקום מוכן אל האור ושם עלה ונגנז. וע”כ 35:14 — ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו. להורות שהמקום קדוש, והציב מצבה שהיא מאבן אחת, שהיא מענין הנבואה, שאבן ישראל יתאחדו לגוי אחד בארץ, ויסך עליו נסך, להורות על הדבוק ושפע הנסיית שהובטח בנבואה זאת שיהיה תחת השפע האלהית ושמן משחת קודש: 35:15 — ויקרא יעקב. כבר בארתי בפ’ ויצא שבפעם הראשון לא קרא בשם בית אל רק המקום ששכב עליו ששם ראה את הסולם, ושם העיר נשאר בשם לוז, ועתה שנראה אליו בעיר לוז עצמה קרא כלל המקום בשם בית אל, יען ששם דבר אליו אלהים, וראה שיש קדושה בכלל המקום: 35:16 — ותלד רחל. הנה רחל נשאת באיסור ב’ אחיות, רק שקודם מ”ת היה מותר, וגם שהיה עפ”י הדבור להוליד שבטי יה, אבל אחר הברכה שברכו ה’ להיות תחת ההשגחה האלהית, מאז התנוצץ עליהם הענין האלהי כמו שיהיה אחר מ”ת, ומאז היה פגם שיחזיק ב’ אחיות, בפרט שכבר ילדה את בנימין ונולדו השבטים לכן מתה רחל, ובזה תבין דברי חז”ל שמטעם זה מתה ולא נקברה במערת המכפלה: 35:17 — אל תיראי. מודיע צדקת רחל איך נתאותה לבנים עד שאמרה ואם אין מתה אנכי, והגם שהגיעה עד שערי מות לא שמה לבה ע”ז רק יראה פן ע”י קשוי הלידה יהיה הולד נפל או פן הוא בלתי בן קיימא, ותאמר לה המילדת אל תיראי מזה כי גם זה לך בן, ר”ל בן קיימא הראוי לגדלו: 35:18 — ויהי בצאת נפשה. היה דעתה על הנולד לקראו בשם, וקראה שמו בן אוני, ר”ל בן כחי, שכחי נתן לו כי היא מתה על ידו, ושם זה עצמו קרא לו אביו שם בן ימין שבימין נמצא האון והכח: 35:19 — ותקבר בדרך אפרתה. לכן קבר אותה בדרך ולא הוביל אותה לאפרת, מפני שהיא בית לחם, שנפל אח”כ בחלקו של יהודה, אבל קבורתה בדרך היה במקום שיפול אח”כ לחלק בנימין, וז”ש שלכן קברה בדרך אפרתה לא באפרתה מפני שהיא בית לחם: 35:20 — ויצב יעקב מצבה על קבורתה. המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות שלא ישכח מן הלב, וזה לא שייך ברחל, שהיתה עקרת הבית ושמה נזכר לזכר עולם בלעדי המצבה, וכבר אמרו אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיתה המצבה רק להכיר מקום הקבורה לא להזכיר מעשיה, ועז”א שהציב מצבה על קבורתה לא עליה, ואמר היא מצבת קברת רחל לא מצבת רחל. ובזה נבדלה מצבה זאת מיתר מצבות שעושים על המתים, שענינם הוא להשאיר זכר המת שיהיה נזכר ע”י המצבה והמת נזכר ע”י המצבה, אבל פה היה בהיפך שהמצבה נתקיימה לזכר עולם ע”י המת, וז”ש שהיא מצבת קבורת רחל. ועוד ששאר מצבות אין נזכרים רק בדור ההוא, אבל מצבה זאת ע”י שהיא מצבת קבורת רחל נשארה קיימת עד היום. שבכל דור ודור יחדשו אותה, למען ידעו קבורת רחל. ולמדו חז”ל שנקברה שם כדי שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל: 35:21 — ויסע ישראל וגו’ ויהי בשכן ישראל וגו’ וילך ראובן וישכב. דעת חז”ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ”ש ויהיו בני יעקב שנים עשר, שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע”י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ”ש האר”י ז”ל ובס’ כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה’ ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה’ הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי’ באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז”ש שאחר שמתה רחל נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר. ר”ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע”ש רחל ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה הלך ראובן בעת אשר שכב את בלהה פילגש, ומי שכב, אביו, דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי”כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. וישמע ישראל, יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי”כ ויהיו בני יעקב רק שנים עשר. שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה’, ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ”ש בד”ה ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה’ שא”ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ”ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר”ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד’ הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע”י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה: ואלה תלדות וגו’ פרשה זו פרשתי בפירוש דברי הימים (סימן א’) עיין שם: 36:1 — ואלה תלדות וגו’ פרשה זו פרשתי בפירוש דברי הימים (סימן א’) עיין שם: 37:1 — שאלות: למה אמר וישב יעקב שכבר ידענו זה ממ”ש למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו’ ולא נזכר שיצא משם. מ”ש אלה תולדות יעקב יוסף נתקשו בבאורו, ומ”ש שהיה רועה את אחיו הלא ממ”ש אח”כ הלוא אחיך רועים משמע שיוסף היה בביתו, ומז”ש והוא נער את בני בלהה, ומה שאמר שהביא דבה יקשה על יוסף המביא, ועל השבטים שעשו דברים לא נכונים שהביאם אל אביו כי אם הוציא דבת שקר היל”ל ויוצא דבתם: מה היה הקנאה על כתנת פסים אחת, ולמה שנאו אותו, ונזכר ג”פ ששנאו אותו. בחלום הא’ אמר ויגד לאחיו, ובחלום הב’ ויספר אותו, ולמה כפל המלך תמלך אם משול תמשל: וישב יעקב. באשר קוטב ספור הפרשה הזאת וכל ענין מכירת יוסף היתה נסבה מאת ה’ לתכלית כולל כדי שירדו אבותינו מצרימה להצרף שם בכור הברזל, יקדים לומר שלא היה אפשר שירד יעקב מצרימה באופן אחר ע”י רעב וכדומה, כי יעקב התיישב בקביעות א] מצד שהיא ארץ מגורי אביו והיה אצלו כארצו ומולדתו ובית אביו, ב] מצד שהיא ארץ כנען, המוכנת לקדושה ולהשגחת ה’, ולכן סבב מסבב הסבות הספור שיבא בפרשה שעי”כ נתגלגל שירדו למצרים: 37:2 — אלה תולדות יעקב. הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש”ש, וע”כ לא מצאנו שנענשו ע”ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ”ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע”כ ותשב באיתן קשתו, וספר אלה תולדות יעקב, ר”ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי’ הרי”א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר”ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה’ ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ”ש חז”ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע”ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ”ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה’ בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א”ע ע”י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א”ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים: והנה יוסף נהג את מדותיו עפ”י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ”ז גבה לבו בדרכי ה’ ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע”ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ”ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א”ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים: 37:3 — וישראל אהב את יוסף מכל בניו, והיה טעם האהבה מצד שבן זקנים הוא, אם הבן שנולד לעת זקנתו, אם שדרך הזקנים שיקח הבן הצעיר שיעמוד לפניו לשמשו, והוא נקרא בן זקונים שעומד לשרתו בזקנתו, ולכן עשה לו כתנת פסים, כי יתר הבנים שהיו תמיד בשדה עם הצאן לבשו כדרך הרועים, אבל הוא שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו, וכמ”ש במד’ בעשו כשעמד לשמש לפני אביו לבש בגדים יקרים לכבוד אביו, שזה מחביבת מצות כבוד, ולכוונה זו עשה לו הכתנת הזאת: 37:4 — ויראו אחיו. אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו כי אתו אהב אביהם, שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז”א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא”א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה’, ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה’ ולתת לו מעלת הבכורה. וע”כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ”ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, ולא יכלו (לסבול) דברו לשלום, ר”ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ”ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע”י קנאה וכ”ש ע”י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע”י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו: 37:5 — ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו. יוסף בצדקתו ובטהר נפשו החזיק את אחיו לאוהבים וחשב שהם יפתרו חלומותיו לטובה, כי כל החלומות הולכים אחר הפה, ובאשר החלום נוגע לאחיו כתב לשון ויגד, שזה ההבדל בין הגדה לספור, שהגדה היא בדבר הנוגע אליו וצריך לו לדעתו, אבל האחים שלא יכלו לסבול דברו לשלום, כ”ש שחרה להם על דברו דברי אהבה כמחזיק אותם לידידים. וע”ז בעצמו הוסיפו עוד שנא אותו, גם בטרם ששמעו את החלום, כי חשבוהו לעז פנים שלא יבוש מלכסות שנאה במשאון בדברי אהבה ולא רצו לשמוע החלום כלל: 37:6 — ויאמר. אמר להם שהחלום נוגע להם, ועז”א שמעו נא החלום הזה, כי הוא גזרת ה’ והודעה נבואיית עליכם, ובמד’ כן יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה’ אומר: 37:7 — והנה אנחנו. בא בחלום הזה ג’ הודעות, שעז”א ג”פ והנה שמורה דבר חדש. א] ששררת יוסף תבוא ע”י התבואה, שעז”א והנה אנחנו מאלמים אלמים. ב] שתחלה יעמדו השבטים כנגד יוסף והוא יתחזק עליהם בכח, ועז”א והנה קמה אלמתי, שיקום מעצמו, וגם נצבה שישאר עומד במעלתו. ויש הבדל בין עמד ובין נצבה, שההתיצבות הוא בכח ובהתחזקות כמ”ש בכ”מ, שזה מורה שיתחזק נגד המתקוממים עליו ורוצים להפילו. ג] שאח”כ יסכימו לשררתו ברצון טוב ונפש חפצה, שעז”א והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי ברצון טוב, וכן היה שתחלה עמדו נגדו ואח”כ באו מעצמם והשתחוו לו: 37:8 — ויאמרו לו אחיו. אמרו לו הלא יש סתירה בדברי החלום, שממ”ש והנה קמה אלומתי, מורה שתשתרר עלינו ביד חזקה ובמלחמת תנופה תלחם בנו, וממ”ש והנה תסבינה מורה שנמליך אותך מחפץ לבבנו. ויש הבדל בין מלך ובין מושל, שהמלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה, והאיש המושל ביד חזקה אי אפשר שיהיה מלך, שמורה על רצון העם ובחירתם, וא”כ איך אפשר שמלוך תמלוך עלינו אחר שמשול תמשול בנו, אם תמשול עלינו ביד חזקה לא תמלוך בבחירתנו, כי אז מושל תקרא לא מלך, וא”כ דברי החלום סותרים זה את זה, ומעתה ויוספו עוד שנא אתו. א] על חלמתיו שזה מורה שמהרהר כל היום למלוך ולהשתרר עליהם, שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ועל דבריו, שלא לבד שמהרהר בלבו, ידבר להם זאת בפיו כאלו רוצה שיסכימו תיכף להמליכו עליהם: 37:9 — ויחלם עוד חלום אחר. שהחלום השני מורה ענין אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים, יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית אביו, אולם יוסף שראה שע”י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז”א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, שמבואר שהוא דבר בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר קנאתם, אבל, 37:10 — ויספר. באשר ספר גם לאביו ואל אחיו, ואביו רצה בצד אחד לפתור חלומו לטובה, ובצד אחר רצה שלא יקנאו בו אחיו, לכן ויגער בו אביו, כאומר הנה חלמת דבר שא”א להיות מג’ צדדים א] הבוא נבוא אני. האפשר שאב ישתחוה לבנו. ב] ואמך, שכבר מתה. ג]ואחיך, שהם רבים ועצומים ממך: 37:11 — ויקנאו בו. אמנם מה שחשב יעקב ע”י גערתו לשכך חמת אחיו היה בהפך כי קנאו בו אחיו, כי ראו שיש איזה ממש בחלומות אלה, וחשבו שאביו רוצה להמליכו על אחיו בשימסור לו הבכורה והברכה, אמנם אביו שמר את הדבר,כי הבין שהוא חלום נבואיי מגיד עתידות: 37:12 — וילכו אחיו. עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב: 37:13 — ויאמר ישראל וגו’ הלוא אחיך רעים בשכם. שהוא מקום סכנה וצריך לדעת שלומם, לכה ואשלחך, אם תרצה ללכת אשלחך, שזה מורה הפעל שבא בה”א בסוף שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת כמ”ש כ”פ, ויאמר הנני, ועי”ז חשב יעקב שיוסף יודע שאין להאחים שנאה עליו: 37:14 — לך נא ראה וגו’ והשבני דבר. עשאו שליח גם על החזרה, שיהיה שליח מצוה גם בחזרתו, וישלחהו מעמק חברון שהלך ללוותו וחז”ל אמרו מעצה עמוקה אשר בחברון, ר”ל שמדרך הטבע לא היה ראוי שיעקב ישלח ילד שעשועים למקום סכנה, ואם התירא וחשש על כל האחים שהיו גבורים ועבדיהם עמהם ונכונים למלחמה, איך לא התירא משלוח את יוסף ההולך לבדו במקום אויבים ואורבים, רק שהיה סבה מאת ה’, ופשטות מאמר זה ומה שאמרו חז”ל בכיוצא בזה מורה שלא כמ”ש העקדה להחליט, שאף שאין לאדם יכולת על גזירות האלהים הכוללים שא”א אדם לבטלם, מ”מ הענינים החלקיים כלם נשארים לבחירת האדם, כי הענין הכולל יוכל להתקיים ע”י אמצעיים רבים, ומזה הוציא שאף שהמסובב שע”י ירדו אבותינו מצרימה היה ענין כולל אלהי השגחיי מוכרח, מ”מ האמצעיים שהובילו לזה שהוא מכירת יוסף ועניניו היה כלו בחירי. ואני אומר שאף שההקדמה בעצמה אמיתית והוא ענין תוריי יסודתו בהררי קודש, כי לכן נענשו המצריים על שנשתעבדו בישראל, מ”מ פה גם האמצעיים לא היו בחיריים והיה כלו מאת ה’, כי אף שידוע שיש הבדל בין הפעולות הטובות שילוה אל עושיהם עזר אלהי לעזרו לבצע מעשהו אשר התחיל בבחירתו, ובין הפעולות הרעות שנעזבים כלם לבחירת האדם מבלי ילוהו שום עזר על עשיתם, כמ”ש הבא לטהר מסייעין אותו הבא לטמא פותחין לו, וא”כ לא יצויר שהתחבר בפעולה הרעה הזאת של מכירת יוסף שום עזר אלהי וכ”ש הכרח אלהי על עשיתה שא”כ תבטל הבחירה האנושית, מ”מ אחר ששבטי יה טעו בדמיונם וחשבו שהוא מעשה טובה ומצוה תחשב לבער קוצים מן הכרם וכוונתם היה לשמים, הלא בכאלה הענינים שיחשבו על עבירה שהיא זכות וכשרון היה ראוי שיורה ה’ חטאים בדרך ויצילם מחטא זה, שאף לאבימלך אמר גם אני ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכ”ש לזרע קדש, שזה נכלל במ”ש הבא לטהר מסייעין אותו, וזאת שנית, שהגם שהמעשה של המכירה היתה בחיריית מ”מ השנאה ששנאו אותו ומה שעשה לו אביו כתונת פסים וספורי החלומות שהיו אמצעיים אל המכירה היה מאת ה’, כמ”ש במד’ למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, וכן השליחות ששלחו יעקב היה נגד דרך הטבע רק מעמק חברון, והגם שהמכירה היתה בחיריית היו כמוכרחים מצד השנאה שהקבע בלבם ומצד שהקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל, וה’ סגר לפניהם הדרך ולא האיר עיניהם לדעת האמת כי יוסף צדיק הוא בדרכיו ותמים במעשיו, ושיכיר יעקב שנאת האחים ולא ישלחהו למקום סכנה, וע”כ אמרו שהיה יעקב ראוי לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ואמרו משל לפרה שמושכים בנה לבית השחיטה והיא הולכת אחריו, ר”ל שהיה מוכרח שיעקב ירד מצרים, ולא היה אפשר שיהיה זה רק ע”י שיוקח בשביה ע”י שובים ויוליכוהו בשלשלאות וכמ”ש בפסוק וישב יעקב, וסבב ה’ שיהיה בכבוד כי עין ה’ על יראיו, שהגם שאם היה נמשך בשלשלאות היה נעשה התכלית הכללי שירד יעקב מצרים, אבל השגיח ה’ שיהיה זה בכבוד ע”י יוסף ולא ע”י שבי ומאסר, שזה מחסדי ה’ על יראיו: 37:15 — והנה תעה בשדה. יוסף הלך לבקשם בחלקת השדה שקנה יעקב מאת בני חמור, כי חשב ששם ימצאם, וכשלא מצאם חשב שהלכו ממקום למקום כדרך הרועים: 37:16 — איפה הם רעים. כי אין דרך ליסע עם המרעה למקום רחוק, והשיב לו כי נסעו לגמרי משכם והלכו לדותן, ומזה היה ליוסף להבין כי מרמה אתם, שמי ילך עם המרעה למקום רחוק משכם לדותן, ולא תאמר שהלכו ממרעה למרעה עד הגיעו אל דותן. עז”א כי שמעתי אמרים נלכה דתינה, שהלכו לדותן בלא עכוב בדרך, וע”כ אמרו חז”ל נסעו מזה, נסעו מן האחוה, שבזה חשבו שידמה אביו שנהרג בדרך שמשכם לדותן, ובכ”ז וילך יוסף אחר אחיו, שחשבם כאחיו: 37:18 — ובטרם יקרב. פי’ חז”ל ששסו בו את הכלבים, ר”ל שהתנכלו להמיתו טרם יקרב, וזה ע”י הכלבים. ויתנכלו אתו, פי’ שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה”ז ובעוה”ב, ועי”כ שפטו להמיתו: 37:19 — ויאמרו וגו’ הנה בעל החלמות הלזה בא. הוא פי’ על ויתנכלו אותו, אמרו לא בא לראות שלום אחיו רק מצד שהוא בעל החלומות שחלם שישתרר עלינו בשדה, לכן בא אל השדה למלאות חלומו: 37:20 — ועתה. הוא פי’ על להמיתו, ר”ל א”כ לא נמתין עד שיצליח להשתרר עלינו רק עתה נהרגהו, ונגד מה שיראו שאביו ידרוש אחריו ויודע לו, אמרו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונגד החשש מחלומותיו אמרו ונראה מה יהיו חלמתיו, שאם חלומותיו אמתיים, בהכרח יצילהו ה’: 37:21 — שאלות: מ”ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב”פ ויאמר: וישמע ראובן ויצלהו מידם. מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי’ שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו ויאמר לא נכנו נפש, עכ”פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר, וכאשר לא שמעו גם לזה, 37:22 — ויאמר אליהם עכ”פ אל תשפכו דם, כי תוכלו להרוג אותו ע”י גרמא במה שתשליכו אותו אל הבור הזה העמוק שלא יוכל לצאת ממנו,אשר במדבר שאין איש עובר להוציאו משם וימות ברעב, והתורה העידה שהיה כוונתו למען הציל אתו מידם: 37:23 — ויהי כאשר בא. נח רגזם קצת, ורק הפשיטו את כתנתו, לא על הכוונה לשלחה אל אביהם רק מצד שהיא כתונת הפסים אשר עליו לבדו, שע”ז נפלה המשטמה ביניהם, וישלכו אתו הברה לא ע”ד שיטבע שם, כי הבור רק אין בו מים: 37:25 — שאלות: מה ראו שבטי יה למכור את אחיהם ולצער את אביהם הזקן, ותחלה אמר שעברו ישמעאלים ואח”כ אמר שעברו מדינים, ואמר וימכרו לישמעאלים ואח”כ אמר והמדנים מכרו, ואח”כ ויקנו פוטיפר מאת הישמעאלים: וישבו לאכל לחם. מספר זה לאות שהיו צדיקים בעיניהם בדבר הזה, כי חשבו את יוסף כסילון ממאיר ומשחית בבית יעקב כנ”ל. וישאו עיניהם, מסבב הסבות זמן ארחת ישמעאלים הבאים מגלעד ששם הצרי ונושאים נכאת וצרי, מינים אלה שלח אח”כ יעקב ליוסף מנחה, מבואר שמינים אלה היו יקרים במצרים, ואחר שנשאו מינים אלה ולא מעט שימכרו בדרך רק שהיו ארחות ושיירות גדולות, וגמליהם נושאים, כמות רב משאות גמלים, מבואר שהולכים רק להוריד מצרימה, ובזה היה השגחה פרטית שיגיע יוסף למצרים, משא”כ אם היו נושאים תבואה או מינים אלה מעט: 37:26 — ויאמר יהודה. פי’ רי”א שא”ל ההורג נפש יהיה, או לקחת ממונו, ועז”א מה בצע, מה נרויח מזה, או להנקם, עז”א כי נהרג את אחינו, או להטיל מוראו על הארץ, עז”א הלא וכסינו את דמו ולא יודע לאיש: 37:27 — לכו. ובאשר עקר מגמתנו שיתרחק מבית אביו ולא ישתרר עלינו, ונשיג התכלית הזה במה שנמכרנו לישמעאלים. אולם בענין המכירה נראים דברי המפרשים שהישמעאלים הוציאוהו בעצמם מן הבור, ולא אחיו מכרוהו, כמ”ש ה”ר בחיי ומהרע”פ שיש פעלים רבים שמשמשים על גרם הפעולה, והיה עצת יהודה באופן זה שהם ילכו ויתרחקו מכאן, שעז”א ועתה לכו, וכאשר יעברו הישמעאלים ויראו איש מושלך בבור, יחשבו שהוא איש מחויב מיתה ויוציאוהו ויקחוהו לעבד כמו שהיה המנהג אז, ובזה יהיה עבד בלא פעולתנו, ועז”א לכו מפה ועי”כ ונמכרנו [פי’ נגרום המכירה או נמסרנו] לישמעאלים, ובכ”ז ידנו אל תהי בו, פי’ במכירה הזאת כי יעשה מעצמו, [וכן מ”ש אשר מכרתם אותי מצרימה פי’ שגרמתם המכירה], וישמעו אחיו שקבלו דברי יהודה והלכו ממקום הזה: 37:28 — ויעברו. אבל בתוך כך עברו אנשים מדינים סוחרים מצד האחר, והקדימו לבא למקום הבור לפני בוא הישמעאלים, וימשכו המדנים משכו ויעלו את יוסף מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף, והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה, ומה שהזמין ה’ את המדנים היה בשביל שלא יקחהו ראובן כמו שיתבאר: 37:29 — וישב ראובן אל הבור. ראובן היה עמהם באותה עצה והתרחק ג”כ עם יתר האחים, ושער בעצמו שיוכל לשוב אל הבור טרם שיגיעו הישמעאלים לשם, למשל הבור היה במזרח והאחים היו כנגדו בצד מערב, וראו שהישמעאלים באים מרחוק מצד מערב והתרחקו הם לצד צפון או דרום, ושער ראובן שבטרם יבאו הישמעאלים עד המקום ששם ישבו האחים, ומשם עד הבור שהיה ודאי רחוק מן האחים לצד מזרח שלא ישמעו קולו, יקדים הוא א”ע ויוציאהו מן הבור, אבל המדנים באו מצד מזרח ששם הבור והוציאו אותו קודם שבא ראובן ופגעו בהישמעאלים ומכרוהו, וכשבא ראובן ראה שאין יוסף בבור, ולכן שב אל האחים והגיד להם דבר חדש שהילד איננו ולא נודע מי לקחו, ואני אנה אני בא לבקשו, כי ודאי ישלח אותו אביו לבקשו: 37:33 — חיה רעה אכלתהו. הם שתי פליאות. א] איך חיה רעה אכלתהו, שגם אם נענש ע”י חטא לא היה ראוי שתאכלהו, כמו הנביא שנשלח לבית אל שנגזר עליו שימות ע”י אריה לא נגע האריה לאכלו. ב] למה טרף טרף יוסף ואין חיה רעה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, וגם שתמה אם נשאר כתנת הפסים שלמעלה איה הכתנת שלמטה וכי כתנת בני אכלתהו חיה רעה, והיה ראוי שישאר גם הכתנת התחתון, ואמר טרף טרף ע”י בעלי בחירה כמו שפרשו חז”ל, וע”כ לא רצה לקבל תנחומים: 37:34 — ויקרע. מדין אבל, וישם שק לתשובה, כמ”ש בשו”ת מהרי”ו שהשולח שליח במקום סכנה ונהרג חייב לקבל תשובה: 37:35 — כי ארד אל בני. שהיה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דוקא, ואם לא לא יבנה בית ישראל על מכונו כנודע, וע”כ אמרו חז”ל שזה היה סימן בידו שירד לשאול: 37:36 — והמדנים. סיים הספור שלא אחיו מכרוהו רק המדנים, שהם הוציאוהו מן הבור והם עקר המוכרים שע”י שמכרוהו להישמעאלים היה כדי שיוליכוהו למצרים, כי הם לא הלכו למצרים, ונקרא ע”ש שהם מכרוהו אל מצרים היינו שיורידוהו למדינת מצרים: 38:1 — ויהי בעת ההיא. באשר מעשה של מכירת יוסף היה התחלה להגלות הכללי ושעבוד מלכיות, שכל הגליות והשעבודים הם שלשלת אחת קשורים זה בזה כנודע, הקדים השם להכין אור המלך המשיח שיהיה אחרית הגליות ותכליתם, וכמ”ש ובימיהון די מלכיא אלין יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, והכין קודם לכן שורש ישי אשר יעמוד לנס עמים אשר יצא מיהודה, ומשיח בן יוסף ירד מצרים למשול שם, ומשיח בן דוד היה כעצמים בבטן המלאה, וכמ”ש במד’ וירד יהודה בטרם תחיל ילדה קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, וירד יהודה, היה לו עונש שירד ממעלת אחיו ע”י שנדבק לחירה: 38:2 — וירא. ב] שלקח כנענית, כמ”ש בד”ה סימן ב’ מבת שוע הכנענית, ולא נודע שמה כי לא גיירה רק ויקחה סתם, לכן קרא שני בנים הראשונים ער ואונן ע”ש שסופם לרע כי לא נתקיימו, והשלישי נקרא שלה לטוב, כמ”ש חז”ל כי אז היה בכזיב שהוציאה מעיר אביה וגיירה: 38:7 — ויהי ער בכור יהודה. ע”י שהוא בכור יהודה והיה ראוי לצאת ממנו מלכות ב”ד, עי”כ היה רע בעיני ה’, כי גוי אחר לא היה רע בערכו: 38:8 — ויבם. ר”ל תקיים מצות יבום שהיא מצוה, וגם הקם זרע לאחיך, שזה תועלת לנפש המת: 38:9 — וידע אונן. הפועל רע שלא לכוונת תועלת או יראת נזק, הרע עצמי לו, וזה היה בער, ועי”כ ויהי ער רע, אבל אונן שעשה זה מפני שנדמה לו שיהיה לו נזק להוליד לריק, לא תתיחס הרע אל עצמו רק אל מעשהו, ועז”א וירע וגו’ אשר עשה: 38:11 — שבי אלמנה. הפנויה היתה לובשת בצעיף, והזקוקה ליבם היתה סגורה בבית אביה בבגדי אלמנותה, ואמר לה שתמתין, כי כמו שבאשת ב”נ אם אמרה איני רוצה בך הותר הקשר שביניהם, כן בזקוקה, ואמר לה שלא תתיר הקשר עד יגדל שלה, ומ”ש כי אמר מוסב על שלה, ששלה אמר שאינו רוצה ליבמה שירא פן ימות גם הוא כאחיו בשהיא קטלנית, וכשיגדל ויוכל לקיים המצוה כראוי להקים זרע לאחיו, שומר מצוה לא ידע דבר רע: 38:12 — וירבו. באשר ראתה שרבו הימים ולא נתנה לשלה, וגם שמתה אשת יהודה ויוכל יהודה ליבם, וגם שכבר קבל תנחומין על אשתו וזה נודע ממה שעלה על גוזזי צאנו שהיו עושים אז משתה ושמחה, ויכול לקחת אשה: 38:14 — ותסר את בגדי אלמנותה. להורות שאינה רוצה להיות זקוקה ליבום, אחר שלא נתנה לשלה אף שגדל שלה, בזה נפטרה מן הזקוק ליבום, ורצתה לדבר אל יהודה שהוא ישא אותה, ועל כוונה זו ישבה בפתח עינים: 38:15 — ויראה יהודה. פי’ מהר”א אשכנזי שבארצות ישמעאל המנהג עוד היום לשרוף אות על מצח הזונות שידעו שהיא קדשה, לכן מכסות הפנים שלא יראה החותם, וע”כ אמר יהודה הוציאוה ותשרף, שישרפו אות על מצחה: 38:18 — מה הערבון אשר אתן לך. ר”ל שהערבון צריך שיהיה שוה כפי הדבר שערבו עליו, וזה לא היה בידו, אך לפעמים גם המטה והחותם יהיה ערבון אם הוא מאיש מסויים שלא יניח חותמו ביד אחר, ויהודה חשב שרוצה ערבון שוה הדמים וזה לא היה בידו, ואמרה לו שדי לי חתמך ופתילך ומטך יען שהוא בידך כי אתה איש נכבד: 38:20 — וישלח יהודה. הנה במה ששלח יהודה י”ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי”ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ”מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א”צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג”כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ”ש חז”ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי”ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה לקחת הערבון מיד האשה, היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע”ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז”א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא”כ אין טוב לשאל עליה, שעי”ז בעצמו נהיה לבוז תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, הנה שלחתי הגדי הזה ושמרתי הבטחתי, רק אתה לא מצאתה במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי: 38:24 — זנתה תמר. היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע”כ אמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ר”ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ”ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז”א צדקה ממני: 38:27 — ויהי בלדתה. כבר בארו שער ואונן באו בסוד היבום בפרץ וזרח, וע”כ נחשבו תמיד בין בני יהודה כמ”ש בפי’ ד”ה, וער בא בפרץ ואונן בזרח, וזרח רצה לצאת ראשונה, כי אונן לא היה רע כער, ויתן יד, כי מזרח יצאו נביאים ובעלי רה”ק, איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע שהיה עליהם יד ה’, ופרץ עליו פרץ, כי ער הוא הבכור ויצא ממנו מלכות ב”ד כמ”ש אף אני בכור אתנהו, והמלך קודם לנביא, וע”כ ואחר יצא אחיו: 39:1 — ויוסף הורד מצרימה. כבר כתבתי שמה שאמר שהמדנים מכרו אותו אל מצרים, היינו באמצעות הישמעאלים, היינו שמסרוהו להישמעאלים שימכרו אותו שם וע”כ באר פה שכן היה שהורד מצרימה והיה מהשגחת ה’ שיקנהו פוטיפר שהיה שר וגדול, והוא קנהו מיד הישמעאלים שהם היו המורידין אותו: 39:2 — ויהי ה’. ספר שני דברים. א] שהיה ה’ את יוסף והיה לו הצלחה השגחיית למעלה מן הטבע. ב]שהיה איש מצליח גם הצלחה טבעיית, והגם שהיו שני מונעים להצלחות אלה. א]ויהי בבית אדניו, וזה מונע להצלחה טבעיית של המערכת שהיא לא תחול רק על מי שהוא ברשות עצמו לא על מי שהוא תחת רשות אחר, שהצלחתו היא הצלחת אדוניו לא של עצמו. ב] נגד ההצלחה ההשגחיית היה מונע מה שהוא בבית המצרי: 39:3 — וירא אדניו. על ההצלחה הטבעיית לא שם לב רק על הצלחה ההשגחיית, מה שראה שה’ אתו. ויש סימן להכיר בין שני מיני הצלחות האלה, שההצלחה הטבעיית תזמין אל המוצלח תמיד ענינים מוצלחים בטבע, למשל שיסחר דבר שיש בו ריוח וילך בדרך מוצלח, אבל לא תועיל לו אם בחר בבחירתו דבר בלתי מצליח, אבל ההצלחה ההשגחיית תהיה בהפך, שאם הוא בלתי מצליח מצד המזל ובוחר בדברים רעים ובלתי מצליחים, בכ”ז תהפך אותם ההשגחה לטוב נגד הטבע, וביוסף שהיה בו ב’ מיני ההצלחות, ע”י הטבע וע”י ההשגחה, הכיר אדניו כי ה’ אתו, ע”י שראה שכל אשר הוא עושה, אף שיעשה דבר שאינו מוצלח עפ”י טבע, בכ”ז ה’ מצליח בידו, נהפך להצלחה בעת שהוא בידו ע”י ה’ והשגחתו: 39:4 — וימצא. עי”כ מצא יוסף חן בעיניו, ומאז וישרת אתו, לא הי’ עוד עבד שעושה עבודות קשות רק משרת שגדרו שעושה שירות קל, ולא משרת לבני הבית רק וישרת אותו, ואח”כ ויפקדהו על ביתו, ויש על הבית שני פקידים. א] על ההכנסה. ב] על ההוצאה, והדרך הוא שיהיו שתי פקודות אלה ת”י שני אנשים, שבזה הוא בטוח מגנבה, אבל את יוסף הפקיד על ביתו, להוציא הוצאות הבית, וגם כל יש לושהוא ההכנסה והאוצרות נתן בידו: 39:5 — ויהי מאז הפקיד וכו’, היה נחשב כאלו הכל ביד יוסף, ואז ויברך ה’ את בית המצרי,הגם שהיה בית מצרי שבלתי ראוי לברכה השגחיית, ברכו ה’ בגלל יוסף, כי נחשב כאלו הוא בית יוסף אחר שהוא פקיד עליו, ולא לבד שחל הברכה על מעשהו עתה, רק ויהי ברכת ה’ בכל אשר יש לו,גם על רכושו שיש לו מקודם, בין בבית שהוא ההוצאה, ובין בשדה ההכנסה: 39:6 — ויעזב. כי עד עתה היה חושב אחריו, אבל אח”כ עזב הכל ביד יוסף, עד שלא ידע אתו מאומה רק הלחם, שלא היה ת”י כי לא יוכלון המצריים לאכול את העברים לחם כמ”ש הראב”ע.ויהי יוסף יפה תאר, הוא הקדמה אל הספור הבא, שעי”כ נשאה עיניה אליו: 39:7 — ויהי אחר הדברים האלה. תחלה לא עלה על לבה לזנות עם עבד בזוי, אבל אחר שראתה מעלתו בבית אדוניו נשאה עיניה אל יוסף: 39:8 — וימאן. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שלא אבה הוא בלב, וימאן הוא בפה, שהגם שאבה בלב כבש את יצרו. הן אדני. אמר איך אהיה כפוי טובה. א] מצד הנאמנות שנתן לי שאינו חושב אחרי, כמ”ש הן אדני לא ידע אתי מה בבית ההוצאה,וכל יש לו נתן בידי ההכנסה: 39:9 — איננו. ב] הכבוד שחלק לי שאיננו גדול ממני, ובפרטשאותך בפרט חשך ממני באשר את אשתו, ועוד טעם שאיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, והוא חטא נגד אדוני ונגד ה’: 39:10 — ויהי כדברה. בקשה אח”כ שעכ”פ ישכב אצלה לא עמה דרך זנות, ואח”כ בקשה להיות עמה בבית אחד ולא שמע אליה: 39:11 — ויהי. אחר שהיה נזהר שלא ליכנס בחדרה כלל, קרה יום שבא הביתה, לבית הגדול ששם נמצאים אנשי הבית, ששם היה עושה מלאכתו, ובאותו היום אין איש מאנשי הבית שם בבית, וכמו שפירשו חז”ל שהיה יום חג שלהם והלכו כלם: 39:13 — ויהי כראותה. התיראה שעתה יתגלה הדבר, כי ישאלוהו כלם למה הולך ערום וע”כ קראה לאנשי בית שלה שפחותיה: 39:14 — ראו הביא לנווגו’ לצחק בנו. הסיתה אותן כאלו לכלן עושה כן, כ”ש מהגבירה כי אחר שבא אלי כ”ש שיעשה זאת לכן, ומה שנמצא בגדו בידה אמרה שזה מפני שבא לשכב עמי וכבר פשט בגדו, וע”י שהרימותי קולי נשאר בגדו שפשט אצלי, ובאמת עזב בגדו בידה לא אצלה, כי היא תפשה בגדו והיא אמרה שעזב אצלה על המטה, כי כבר פשט את בגדו לעשות המזמתה: 39:19 — ויהי כשמע אדניו. ר”ל אדוניו הבין אמתת הדברים, כי דברה אליו משמעות שכבר שכב עמה כמ”ש בא אלי ואמרה שכבר פשט בגדו, והבין שהוא שקר שהעבד לא יערב לבו לעשות כן, ועז”א עשה לי עבדך משמע שכבר עשה מעשה, ויחר אפו, לא אמר שחרה אפו על יוסף שא”כ היה הורג אותו, רק על הענין חרה אפו כי הבין הדבר לאמתו רק לא יכול להחזיק עוד את יוסף בביתו: 39:20 — ויקח. לקחו בעצמו לא ע”י שוטרי בית הסוהר רק לקחו באהבה מצד שהוא אדוני יוסף, ויכול להפקיד אותו שיעשה עבודתו בבית הסוהר, ויתנהו אל בית הסוהר שיעבוד עבודתו שם, ויען היה מקום בבית הסוהר ששם ישבו הפחותים אומר שנתנו אל צד הזה ששם אסורים אסירי המלך השרים והפרתמים. ומבואר שהוא לא היה אסור רק היה שם חפשי עובד עבודתו, ועז”א ויהי שם בבית הסוהר, כי בית הסוהר היה שייך לבית פוטיפר והיה צריך עבדים גם שם, והיה יכול לתתו שם גם בלי פשע: 39:21 — ויהי ה’. גם שם היה ה’ עמו, ויט אליו חסד, שהתחסד עמו להחזיק אותו כאיש נקי מפשע ואח”כ נתן חנו, הגם ששר בית הסוהר אכזרי ע”פ ההרגל: 39:22 — ויתן. אח”כ נתן כל האסירים תחת פקודתו והיה הוא במקום שר הסוהר, והוא סדר להם את כל אשר יעשו, בענין שכל מה שעושים שם נחשב על שמו שהוא עשה כי נעשה עפ”י דבורו: 39:23 — אין שר. גם לא לקח מאתו חשבון. א] באשר ראה שה’ אתו והוא צדיק ואיש אמונים. ב] באשר מצליח ע”י השגחת ה’: 40:1 — שאלות: למה פעמים אומר משקה ואופה ופעמים אומר שר המשקים ושר האופים, למה כפל לאדוניהם למלך מצרים, וכפל על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים. מ”ש איש חלומו איש כפתרון חלומו המשקה והאופה הוא לשון מסורס ובלתי מדויק. איך הכיר יוסף מן חלומותיהם ששר המשקים יושב על כנו ושר האופים יתלה. מ”ש כי אם זכרתני אתך מלת כי אם בלתי מדויק, וכפל זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה: חטאו משקה מלך מצרים והאפה. הנה חז”ל בארו שחטא המשקה היה שנמצא זבוב בכוס, וחטא האופה היה שנמצא צרור בהלחם. וכשנעיין בדיניהם הנה חטא האופה הוא פשיעה גדולה, וגם אופה אחר משרת לשר קטן יחשב לו זאת לפשע אם ימצאו עפר וצררות בלחמו. אבל חטא המשקה הוא קל מאד, שהזבוב יפול בכוס לרוב והוא קרוב לאונס, והיה זה חטא גדול יען שהיה משקה המלך, שמצד זה גם חטא קטן לגדול יחשב, וז”ש שהמשקה חטא מצד שהוא משקה מלך מצרים, כי אצל אחר לא יחשב זה לחטא כלל, והאופה חטא מצד עצמו שהוא חטא גם אצל אופה אחר. אולם כשנדקדק בפ’ זאת לפעמים יקראם בשם משקה ואופה, ולפעמים יקראם בשם שר המשקים ושר האופים, ומזה מבואר כפי שכבר העירו המפ’ שהיה בחצר מלכותו של פרעה, כמו שהוא גם היום בחצרות המלכים, שהמלך ימנה שרים גדולים מרואי פניו, שר אחד יקרא שר המשקים שהוא יתן הכוס על כף פרעה לכבוד ולתפארת, ושר אחד יקרא בשם הכבוד שר האופים שהוא יביא על שלחן המלך מכל מאכל פרעה מעשה אופה, אולם השרים האלה שהם שרים גדולים ונכבדים לא יעסקו בעצמם לעשות היין ולאפות הפת, רק הם יש להם עבדים אומנים במלאכות אלה והם נאמנים לאדוניהם שנכון לבם בטוח שלא יחטאו באומנותם, כי כל חטא ופשע שימצא בפת בג המלך וביין משתיו לא יעניש המלך את החוטא לבד רק את השר המופקד על זה מן המלך, שהוא קבל עליו אחריות של האומנים שהפקיד במקומו לעבוד עבודתו, עפ”ז ספר כי חטאו המשקה והאופה, שהם האומנים שמנו אותם השרים, ובאר ג”כ כי חטא המשקה היה קטן מחטא האופה ולא יחשב חטא רק מצד שהוא משקה מלך מצרים כנ”ל ובאר שחטא המשקה והאופה שהם האומנים היו לאדניהם, המשקה חטא לשר המשקים אדוניו והאופה לשר האופים, ועקר החטא היה למלך מצרים, ועז”א במדרש רבנן אמרי שר המשקים זבוב נמצא וכו’ לאדוניהם בתשמיש אדוניהם, ר”ל המשרתים הקטנים חטאו בתשמישם ואומנתם לאדוניהם, ר”ל לשר המשקים ושר האופים: 40:2 — ויקצף. הנה הגם שכשנבחין חטא המשקה והאופה בבחינת העבדים היה חטא האופה גדול ביתר שאת מן חטא המשקה וכנ”ל, כשנבחין החטא בבחינת השרים חטא שר המשקים גדול מחטא שר האופים, כי שר האופים לא חטא מאומה, אחר שהוא אינו אופה את הפת בעצמו רק ע”י האופה, מאין היה לו לדעת כי נמצאו צרורות בהלחם, וא”כ הוא בעצמו לא חטא מאומה רק שהוא נכנס בערבות בעד האופה משרתו שהוא הוא החוטא ואשם, אבל שר המשקים חטא בעצמו שהלא היה יכול לראות את היין בכוס אם הוא נקי מזבובים, ולמה לא בדק את הכוס תחלה, נמצא שאם היה קצף פרעה על העבדים הקטנים היה קוצף על האופה בעצם וראשונה ועל המשקה אחריו כטפל ובלתי עקר בהחטא, אבל יען כי קצף המלך על שני סריסיו שהם השרים שהם הצריכים ליתן דין וחשבון ע”ז לפני המלך, היה עקר הקצף עלשר המשקים שהוא פשע בעצמו, ואחריו על שר האופים, שלא חטא בעצמו רק מצד הערבות. והנה עקר ספור זה הוא להודיענו איך סבב ה’ בהשגחתו המיוחדת סבובים שיעלה יוסף לגדולה, שזה נסתבב ע”י שקצף פרעה על עבדיו ונתנם במשמר ששם נמצא יוסף, ועי”כ נזכר אל פרעה, וכמ”ש במד’ הקציף הקב”ה אדון על עבדיו כדי ליתן גדולה לצדיקים, פרעה קצף על עבדיו כדי לתת גדולה ליוסף, ואם היה יוסף פותר את החלום כפי מה שהיה ראוי לשני השרים האלה בדין ובמשפט, ששר המשקים יתלה על העץ ושר האופים יושב על כנו, לא היה יוסף עולה לגדולה, כי היו חושבים שפתר להם כן מפני שהסברא היתה נותנת שישפטו כראוי להם עפ”י חטאם, ששר המשקים היה חוטא יותר משר האופים, אבל אחר שפתר יוסף הפך ממה שהיה ראוי עפ”י היושר והסברא, ונתקיים כן, מזה ראו שהוא איש אשר רוח אלהים בו כמו שיתבאר, לכן צריך להקדים ההצעה הזו, שלפי עומק הדין היה ראוי ששר האופים יצא חפשי ושר המשקים יתלה, שזה היסוד הראשון לגדולת יוסף: 40:3 — ויתן. עתה יספר איך הזמין ה’ בהשגחתו שיכירו את יוסף, כי היה מהשגחת ה’ שנתן אותם במשמר בית שר הטבחים לא במשמר אחר, וששר הטבחים נתן אותם אל בית הסהר במקום אשר יוסף אסור שם, וגם היה בהשגחת ה’ שהפקיד את יוסף אתם לשרת אותם ולא נתן להם משרת אחר, וגם שנתעכבו במשמר ימים שהוא שנה תמימה, שעי”כ היה רגיל עמהם וערב לבו לשאול אותם מדוע פניהם רעים, שלא היה שואל מהם כזאת אם לא התחזק אצלם למשרת נאמן ימים רבים: 40:5 — ויחלמו. כבר אמרנו שלפי שורת הדין היה ראוי ששר המשקים יענש ושר האופים יצא לחפשי, אמנם בעבדיהם שהם המשקה והאופה שמסתמא ישבו גם הם בבית הסוהר שהם החוטאים לאדוניהם, היה ראוי שהמשקה יצא חפשי והאופה יתלה, וא”כ החלום שחלמו שפתרונו הוא ששר המשקים יושב על כנו ושר האופים יתלה, דין זה היה נכון במשפט העבדים שלהם שהם המשקה והאופה, לא במשפט השרים שהם שר המשקים ושר האופים, וז”ש ויחלמו חלום שניהם איש חלמו, ר”ל שכ”א חלם לו חלומו הראוי, ששר המשקים חלם לו ענבים ויין, ושר האופים חלם לו ממעשה אופה כ”א מאומנתו, וכן ר”ל שהיה החלום הראוי לו באשר הוא שר המשקים ושר האופים לא באשר הוא משקה ואופה, כי לזה חלם שנותן הכוס על כף פרעה וזה חלם לו סלי חורי שזה ישא השר לא העבד אשר תחתיו, אבל איש כפתרון חלמו, אם נעריך את כל איש מהם לפי הפתרון מבואר שלא יצדק הפתרון על השרים, רק על המשקה והאופה שהם העבדים שהם ג”כ היו אסורים בבית הסהר, ועליהם היה פתרון זה צודק לפי הדין, ומזה מבואר שפרעה דן אח”כ את השרים לפי המשפט הראוי לעבדיהם, כי באשר נכנסו בערבות בעד עבדיהם, פקד עליהם את עון עבדיהם וזה דבר חדש ומתמיה: 40:7 — וישאל את סריסי פרעה. כבר אמר החוקר שהשר והעבד כשיהיו שניהם גרים בארץ נכריה או נתונים בשביה, יאהבו זל”ז כאלו הם אנשים שוים. וז”ש שהגם שהם סריסי פרעה ושרים גדולים, מצד שהם אתו במשמר בית אדניו, מצא את לבו לשאל אותם מדוע פניכם רעים היום, ר”ל שלא יפלא בעיני מדוע פניכם רעים אחר שאתם אסורים במשמר רק הפליאה מה יום מיומים: 40:8 — הלוא לאלהים פתרנים. ר”ל אחר שהחלום הוא הודעת גזרה מן השמים, א”א שיודיע אתכם גזרתו ולא הכין את הפותר, שא”כ ההודעה הוא לבטלה, ובמד’ הלוא לאלהים פתרונים תלה הגדולה בבעליו, ר”ל שהחלום אינו מפאת המערכת או כח המדמה, רק הוא השפעה מה’, וכן ישפיע עלי הודעה שאוכל לאמר לכם הפתרון: 40:9 — בחלומי והנה גפן לפני. הבדל חלום שר המשקים והאופים ופתרונם הוא באופן זה, כי הנה משפט הזה של שרים הגדולים האלה בודאי הובא לפני השופטים הגדולים יודעי דת ודין, והם עיינו בו כל השנה ובודאי שפטו כהלכה שחטא שר המשקים גדול מן חטא שר האופים, וכפי מה שכתבנו למעלה, ועד עתה היה הדבר עומד ששר האופים יצא זכאי בדינו ושר המשקים יתלה, אולם באותם שלשה ימים שנמשך מן פתרון יוסף עד יום הולדת את פרעה, שהובא הדבר לפני המלך ויועציו, נשתנה הדבר שלא ישפטו לפי משפט השרים בעצמם רק לפי משפט עבדיהם שהם היו ערבים בעדם, שחטא האופה היה גדול מחטא המשקה, שע”כ יצא המשפט ששר האופים יתלה ושר המשקים יושב על כנו, וזה בעצמו הראו להם בחלום, ששר המשקים ראה בחלומו והנה גפן לפניו, שעד עתה לא היה לו אף ענבים וכ”ש יין, רק גפן בוקק ואין יבול בגפנים, ר”ל שלא היה מוכן שישוב אל כנו להיות לו ענבים ויין חמר, [משא”כ לשר האופים הראו שיש לו שלשה סלי חורי ובסל העליון מכל מאכל פרעה מעשה אופה שפתו אפויה ומוכן לשרת את המלך כבתחלה] כי כן עמד משפטם עד עתה: 40:10 — ובגפן. וראה בחלומו שפתאום צמחו בגפן בוקק שלשה שריגם, שתיכף פרחו, וגם ראו כי כפרחת עלתה נצה, ר”ל שתיכף בעת שפרחו נצו ג”כ [כי הנץ הוא אחר הפרח], ותיכף הבשילו אשכלתיה ענבים, ואז ראה שנמצא בידו כוס פרעה, וששחט לתוכו את הענבים וכל זה נעשה כרגע בעת החזיון: 40:12 — ויאמר יוסף. פתר לו ששלשת השריגים מורים על שלשת ימים, שעד עתה היה לך גפן בוקק, ר”ל שמשפטך היה שתמות, רק שבשלשת ימים אלה ישתנה דינך, שגפן בוקק גפנך פרי ישוה לו לתת היין אל כוס פרעה. וז”ש, 40:13 — בעוד שלשת ימים. ישתנה דינך לטובה בשלשה ענינים. א] עד עתה היה משפטך לתליה, ועתה ישא ראשך וימחל עונך. ב] ולא זאת לבד, כי והשיבך על כנך, היינו לביתך ולאחוזתך, שעד עתה הרוגי מלך נכסיהם למלך. ג] ולא זאת, כי גם ונתת כוס פרעה בידו כאלו לא נמצא בך חטא כלל מעולם, וע”ז היה מורה הפריחה והנצה והענבים, שבאו תכופים זאח”ז שנמחל לו אחת אחת כמשפט. אמנם אמר אליו בל תדמה שבאמת אתה זך מפשע ותצא זכאי עפ”י המשפט והדין, לא כן הוא, שבאמת הדבר עומד כמשפט הראשון, שלפי משפט השופטים הלא שפטו אותך משפט מות, כי אתה חייב מיתה מצד אשר היית משקהו, ופשעת בדבר שלא השגחת להסיר זבובי מות מכוס המלך, וזה המחייב שלא תנקה במשפטך, רק מה שתצא זכאי הוא כדי שעל ידך אצא גם אני לחפשי, שאני אסור פה בחנם בלא פשע. ועז”א, 40:14 — כי אם זכרתני אתך. וכדי שאצא אני לחפשי על ידך ישתנה דינך עתה ממות לחיים, [ועז”א מלת כי אם, היינו שרק בעבור זה תצא חפשי], ובאר לו שאתה מחויב להוציא אותי מן הבור משלשה טעמים. א] מצד החיוב אחר שעל ידי תצא אתה לחפשי ותעלה לגדולה, שזה יסובב ע”י פתרוני, א”כ אתה מחויב לשלם לי טובה תחת טובה, ועז”א זכרתני אתך כאשר ייטב לך, מלת אתך מורה שיש לי חלק בזה במה שייטב לך, וצריך אתה לזכור אותי כשותף בטובה זאת. ב] שגם אם לא היית חייב לי תשלומי גמול ראוי שתעשה זה מצד החסד, ועז”א ועשית נא עמדי חסד. ג] שאם היה זה דבר קשה תוכל לאמר שאינך רוצה לטרוח בזה, אבל הלא תוכל לפעול זאת בדבור קל, שאם רק והזכרתני אל פרעה אם רק תזכיר לפניו שאחד יושב בבית הסוהר בלא פשע בזה תוציאני מן הבית הזה: 40:15 — כי גנב וגו’. באר הדבר איך בדבור קל אל פרעה יוציאהו לחפשי, כי אין לאדוני שום זכות לכלוא אותי פה בבית הסהר, שזה לא יוכל לעשות רק אם אני עבד באמת, שאז יכול האדון לעשות עם עבדו מה שרוצה, וזה אינו אמת, כי גנב גנבתי מארץ העברים, ואיני עבד באמת, וכן אין לו כח לעצור אותי בבית האסורים, ע”י שחטאתי איזה חטא שמגיע לי מאסר דרך עונש, עז”א וגם פה לא עשיתי מאומה, והביא ראיה שלא חטא מאומה באשת אדוניו, כי שמו אתי בבור, שאם הייתי חוטא באשתו באמת הלא היה הורג אותי בדין, וממה ששם אותי בבור מבואר שיודע שאתי הצדק ולא עשה זה רק לחפות על אשתו כנ”ל: 40:16 — אף אני בחלומי. חלום שר האופים היה בהפך מחלום שר המשקים, שהוא חלם שראה שלשה סלי חורי על ראשו, ובסל העליון היה מכל מאכל פרעה, וכבר היה מעשה אופה שהיה עד עתה פתו אפויה ומזומן לעלות על שלחן המלך, לא כשר המשקים שראה גפן בוקק כי משפטו עמד עד היום שיצא נקי וישוב על כנו, רק עתה בא עוף השמים והוא אכל אותם תחת שיאכל המלך. וע”ז פתר לו יוסף, 40:18 — ששלשת הסלים מורים ג”כ שלשת ימים. ושהראו לו שהגם שעד עתה היה מוכן לשוב על כנו באלה השלשה ימים ישתנה דינו לרעה, וישא פרעה את ראשך מעליך, ר”ל עד עתה היה ראשך בחשיבות ועתה ישאנו מעליך ותלה אותך על עץ: 40:20 — ויהי ביום השלישי. עתה יספר איך נעשה השנוי הזה ואיך הפכו ללענה משפט, והלא כפי המשפט והצדק היה ראוי שיקיים המלך משפט השופטים ששפטו עד עתה, ששר האופים זכאי בדינו ושר המשקים חטא ואשם, אמר כי פרעה עשה משתה לכל עבדיו, והוא כי אצל מלכי בית פרעה וכן אצל רוב מלכי קדם, השרים היה דינם שוה עם העבדים ונקראים בשם עבדי המלך, כי מן עבדיו היה בוחר את השרים שרי מלכותו, והגם שעלו למדרגת שרים לא יצאו גם ממעמדם הקודם שהיו עבדי המלך, וכשהיה מזמין את שרי המלך היו הם מיועדים לבדם בתור שרים, וכשהיה מזמין את עבדיו היו הם מיועדים עם יתר עבדיו ומשרתיו בתואר עבדים, ואם היה פרעה עושה משתה זאת אל שרי המלך והיו גם הם נקראים לפני המלך בתואר שרים, היה משקיף על משפטם לפי מדרגתם שהם שרים שאין עליהם לאפות את הפת בעצמם, ממילא היה יוצא המשפט ששר האופים לא חטא כלל, כי הוא לא השחית צרור בלחמו, ושר המשקים חטא במה שלא בדק הכוס, אבל אחר שפרעה עשה משתה זאת אל עבדיו, נקראו לפני המלך בתואר עבדים, ולפ”ז דינם שוה עם עבדיהם שהם המשקה והאופה, שהאופה היה חייב מיתה, וה”ה שר האופים שהוא ערב בעדו. וז”ש ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו, לא אל שריו ביחוד, ועי”כ וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו, ונפקדו בתואר עבדים לא בתואר שרים. וזה היה הסבה, כי, 40:21 — וישב את שר המשקים על משקהו. כי נפקד לטוב שבאותה סעודה יתן את הכוס על כף פרעה, ואת שר האופים תלה. ובכ”ז אל תחשוב שהיה זה דבר הרגיל, שבאמת היה הפך היושר והצדק, רק כאשר פתר להם יוסף, שזה גרם פתרון יוסף, שע”י פתרונו סבב ה’ שיהיה כדבר הזה כדי שיעלה יוסף לגדולה. וע”ז אמר במדרש אירע לזה מה שנאמר לו ולזה מה שנאמר לו, ר”ל שלא היה עפ”י משפט רק מצד שכן נאמר לו מפי יוסף: 40:23 — ולא זכר שר המשקים. במדרש כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, קושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א”ל הקב”ה את שכחו ואני לא אשכחהו, הה”ד ולא זכר שר המשקים, ד”א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, כבר הבדלתי (ישעיה סימן י”ז) בין שכח ובין לא זכר, שלא זכר מורה על פעולת הזכירה ע”י איזה פעל, וידוע שהפעלים ישמשו לפעמים על הויית הפעל ולפעמים על קיום הפעל, כמו יהי רקיע הויית הפעל, כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם קיום הפעל, ובפי’ הראשון מפרש ולא זכר על קיום הפעל שלא נתקיים בזכרונו ע”י ה’ שא”ל את שכחו, ר”ל שצוה שיצא מזכרונו כדי שאני לא אשכחהו, שעי”כ נתארך עד שחלם פרעה ועלה לגדולה, ובפי’ הב’ מפרש ולא זכר על התחלת הזכירה שלא רצה לזכרו כלל. ובמד’ ששכחו יען שבטח יוסף עליו והראה לו ה’ כי כל האדם כוזב, ועז”א ולא זכר שר המשקים, דייק שם שר המשקים שמיותר להורות אבל הקב”ה זכרו* והנה בס’ העקדה האריך בזה בענין החלומות ופתרונם, ותמצית דבריו כי פותרי חלומות פותרים בענינים החלקיים, וצריכים לדעת עניני החולם ופרטיו, למשל תכונת האיש מזגו וטבעו ועסקיו ובני ביתו והזמן וחברת האנשים שמתחבר עמהם וכדומה, אבל פתרוני יוסף ודניאל שהיו ברה”ק שמשיג הענינים הכוללים ויורד מן הכולל אל המיוחד ומן הסבה עד סוף המסובבים, ולכן לא היה צריך גם אל הגדת החלום כי ידעו מצד שרשו למעלה וסבתו, ובזה תבין מ”ש במד’ והנה גפן לפני אלו ישראל, ובגפן שלשה שריגים זה משה ואהרן ומרים, ר”ל שאחר שהכיר שהוא ענין כולל מבואר שלא היה דבר נוגע לשרים המיוחדים האלה בלבד רק לענין כולל, וגם זה רמזו בהחלום, ר”ל שהצלת שר המשקים ותלית שר האופים גרם גדולת יוסף, וגדולת יוסף היה סבה לשירד יעקב למצרים וזה היה סבה לשעבוד והשעבוד היה סבה לגאולה ע”י שלשה רועים, וזה רמז במ”ש ובגפן שלשה שריגים, ר”ל שזה יגרום שר המשקים, וזה רמז לו במ”ש כי אם זכרתני אתך שזה אחרית החלום ותכליתו, כי יוסף שהכיר את הכולל ידע סוף המסובבים. וכן יתר הדרושים שדרשו חז”ל בפרק גיד הנשה על פתרון חלום שר המשקים מיוסדים על קוטב זה, שר”ל שכל אלה הדברים מסובבים מחלומו, כי גם גאולת מצרים לא היה התכלית האחרון, רק התחלה לארבע גליות וגאולות עד הגאולה האחדונה באחרית הימים, וזה רמזו בחלום שר האופים שלשת סלי חורי ג’ מלכיות כמ”ש במד’, ור”ל שע”י שנתלה ונתגדל יוסף נסתובב כל הנ”ל, ובאשר ראה יוסף שהמסובבים הטובים נרמזו בחלום שר המשקים והמסובבים הרעים בחלום שר האופים, אמר אתה בשרתני בשורה רעה וכו’ כמ”ש במדרש:: 41:1 — ופרעה חלם. סדר הלשון תמיד להקדים את הפעל אל השם והיל”ל ויחלום פרעה, וקדימת השם מורה איזה דיוק בהשם, ר”ל חלום השרים לא הועיל לו מאומה, אבל עתה פרעה חולם בעצמו וזה הועיל לו, ובמדרש אומר וכי כל העולם אינם חולמים אלא חלום של מלך של כל העולם הוא, כוונו בקושיתם אל מה שמקדים השם שמשמע רק פרעה חולם לא זולתו, ומשיב שמודיע שלכן לא יכלו החרטומים לפתרו כי הם פתרוהו על עניני פרעה מצד שהוא איש פרטי, והאמת שחלם המלך יהיה מצד שהוא חללי, שעז”א ופרעה חולם, וחלומו הוא בעניני הכלל כולו: 41:2 — והנה מן היא רעלת. יען שהמצריים היו מאמינים בהנילוס שיש בו כח אלהות, וכן היו מאמינים בכח שור והיו עובדים להפרה, כי השובע והתבואה בא מן הנילוס ורב תבואות בכח שור, לכן הראו לו הפרות הטובות המורות על השובע עולות מן היאר. ומ”ש, 41:3 — והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן. היינו שלא יהיה הפסק בין שנת השובע להרעב, ואמר עולות אחריהן מן היאר. שעל ידי יובש היאור יהיה הרעב, ומ”ש ותעמדנה אצל הפרות, כי תחלה בארץ מצרים היה לחם, ומ”ש ותאכלנה הפרות, כי אח”כ אכל הרעב את השובע ותרעב כל ארץ מצרים ללחם: 41:5 — ויישן ויחלם שנית. החלום השני היה פתרון של החלום הראשון, שהפרות מורות החרישה והזריעה והשבלים מורים על התכלית שהיא הקצירה, והפתרון מבואר יותר, והיה פה חמשה ענינים שבעבורם ראוי שיתקיים החלום. א] שהיה חלום שנשנה, הפרות והשבלים, ב] היה חלום שנפתר בתוך חלום, כי השבלים פתרון הפרות, וזה מורה על קיום החלום כמ”ש חז”ל, ג] וייקץ פרעה והנה חלם, שלא הרגיש שהוא חלום עד אחר שהקיץ, כי תחלה נדמה לו שהו רואה הכל בהקיץ כי היה חלום מסודר: 41:8 — ויהי. ד] שהיה החלום בבקר, שחלום של שחרית מתקיים כמ”ש חז”ל. ה] ותפעם רוחו, שנתרגש מאד מן החלום, וזה מורה הוא חלום אמתי כמ”ש בס’ החלומות, ויקרא את כל חרטמי מצרים היודעים בכשוף ובתולדות, ואת כל חכמיה באצטגנינות, ויספר פרעה להם את חלמו, שבאמת היה חלום אחד כמו שיתבאר, והחרטומים חשבו שהם שני חלומות, ועז”א א] ואין פותר אותם. ב] שהיה חלום של מלכות שהוא חלום כולל על כל המדינה כנ”ל על ופרעה חולם, והם לא פתרהו לפרעה, ר”ל שיהיה חלום מלכות, רק פתרו על ענינים פרטיים, כמו שבע בנות אחת מוליד כמ”ש חז”ל: 41:9 — וידבר שר המשקים. הנה רצה לברר לפרעה שיסף פותר החלום ברוח אלהים אשר בקרבו לא לפי הסברא בכח המשער שבו יפתרו כל פותרי חלומות, וכבר בארנו שמצד המשפט היה ראוי ששר המשקים יענש ושר האופים יצא לחירות, ובזה נתברר שיוסף לא פתר החלום לפי כח המשער והסברא, שאז הלא הסברא היתה נותנת בהפך, ששר המשקים יתלה ושר האופים ינצל, כי עקר קצף פרעה היה על שר המשקים ושר האופים נתן למאסר כטפל לשר המשקים, ויען שמזה נודע גדולת יוסף שלא פתר בכח המשער רק ברוח אלהים הוצרך שר המשקים להגיד זאת לפרעה, והוכרח להציע לפניו שהוא היה עקר החוטא לא שר האופים, עז”א את חטאי אני מזכיר היום. ר”ל אני מוכרח להזכיר היום שאני הייתי עקר החוטא לא שר האופים, כי, 41:10 — פרעה קצף על עבדיו. שאם היה קצף פרעה על עבדינו שהם המשקה והאופה היה ז הנכון שהאופה היה חוטא יותר מן המשקה, אבל הלא פרעה קצף על עבדיו שהם השרים, ובזה הלא שר האופים לא חטא כלל, רק אני לבדי הייתי החוטא, ויתן אתי במשמר בית שר הטבחים, א”כ עקר נתינה למשמר היה אותי כי רק אני נתחייבתי להאסר במשמר לא שר האופים, אך ע”י ששם אותי במשמר וע”י הקצף שיצא מן המלך עלי נתנו גם אותו במשמר מתוך כעס המלך, ועז”א אתי ואת שר האפים, ע”י שנתנו אותי ניתן גם הוא במקרה, ולפ”ז הייי אני החייב במשפט והוא הזכאי, ומזה מבואר שלא פתר החלום לפי האומדנא והסברא, כי הסברא היה בהפך: 41:11 — ונחלמה. גם אין לומר שידע מן החלומות בעצמם מי שיהרג ומי שינצל, עז”א ונחלמה חלום וגו’ אני והוא, שהיה החלום דומה בכל צד עד שנדמה כחלום אחד, שאני ראיתי גפן ושלשה שריגים והוא ראה שלשה סלי חורי ומעשה אופה, איש כאומנותו ומהיכן ידע שזה מורה טוב וזה רע, [כי הוא לא הבין דקות ההבדל שהיה בין החלומות, וע”כ חמה גם ע”ז במה הבדיל יוסף בין שני החלומות שהיו דומים], גם שלא לאמר שהבין הבדל של ב’ החלומות מצד הזמן, כי האצטגנינים יבדילו את החלומות לפי הכוכב והמזל ששולט במת החלום שלפיהו יפתרו את החלום לרעה או לטובה, עז”א שהיה בלילה אחד, ועוד ספר חדוש אחר מפתרונו של יוסף, במ”ש איש כפתרון חלמו חלמנו, שכל הפותרים יבקשו דמיונות רחוקים וחקוים זרים אל החלום, למשל רדיפת השונא אותו יחקה בחלום כאלו חיה רעה רודפת אותו, הנהר מורה שלום וכן קדרה וכדומה כמ”ש בברכות, אבל יוסף לא בקש שום משל ודמיון, רק שפתרונו הוא כפשטות החלום. לי פתר שאתן הכוס על כף פרעה ולו פתר שהעוף יאכל מעל ראשו, שכן חלם באמת כמו שפתר לו בלא שום משל ודמיון רחוק: 41:12 — ושם אתנו. בל תאמר כי יוסף היה מתהלך בעיר ונודע לו מאת נערי המלך משרתיו, שכן נכון הדבר מעם המלך שזה ינצל וזה יתלה, וכן פתר, עז”א שהיה שם אתנו כלוא בסהר, ולא תאמר שהוא איש זקן וכבר ראה ושמע הרבה מענינים כאלה, כי רוב שנים יודיעו חכמה. ועפ”ז הבין אחרית דבר משפטנו, עז”א שהוא נער, ואל תאמר שהוא בקי בנמוסי ארצנו וחקות משפטי המלך והבין זאת, עז”א עברי ואינו יודע נמוסי ארצנו, ואל תאמר שהוא בן חכמים בן שופטי ארץ ולמד זאת מאבותיו והבין שכן יחרץ המשפט, עז”א עבד לשר הטבחים, ובכ”ז ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו, ר”ל כי פותרי חלומות ישאלו וידרשו אחרי מזג החולם וטבעו, שיש הבדל לענין החלומות ממזג האדם, שמי שהאדומה גוברת עליו חלומותיו משונים ממי שגובר עליו הלבנה, אבל הוא לא דרש על מזג החולמים וטבעם רק ספרנו לו החלום ועפ”ז לבדו תר, ועז”א איש כחלמו פתר, כי יתר פותרי חלומות יפתרו בענין שהחלום נמשך אחרי האיש וטבעו, והוא פתר באופן שהאיש נמשך אחר חלומו, ועז”א איש כחלומו, לא שהחלום ימשך אחר האיש: 41:13 — ויהי. ובכ”ז כאשר פתר לנו כן היה, באופן שאותי השיב על כני, הוא השיב אותי על כני לא אתה, ואתו תלה, הוא תלה את שר האופים, כי כ”ז נעשה ע”י דבורו: 41:15 — חלום חלמתי ופתר אין אתו. זה כדעת חז”ל, שהחרטומים פתרוהו לשני חלומות ופרעה הרגיש שהוא חלום א’, שעז”א שאין פותר אותו שיהיה חלום אחד, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום, ר”ל שאינך פותר עפ”י מקרה החולם וטבעו, שאז צריך אתה לשמוע גם תולדות האיש והנהגתו וטבעו, וכן לא עפ”י האצטגנינות, שאז צריך אתה לחשוב חשבונות רבים ממעמד הכוכבים ומערכתם כי לא תשמע רק החלם לבד ותפתרהו תיכף: 41:16 — בלעדי. ר”ל החלום הוא הודעה השגחיית מאלהים, וה’ אשר שלח לך את ההודעה להודיע שלומך בחלום טוב, כן יודיע פתרונו להפותר יהיה מי שיהיה, ואם לא תהיה ההודעה על ידי תהיה ע”י אחרים, כי גם בלעדי בהכרח שאלהים בעצמו יענה את שלום פרע, להודיעהו את ההודעה משלומו שבקש להודיעהו: 41:19 — לא ראיתי כהנה. בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו, כמ”ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, עז”א לא ראיתי כהנה, כמ”ש מעלם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא: 41:25 — שאלות: למה כפל אשר האלהים עשה הגיד לפרעה, אשר האלהים עשה הראה את פרעה: חלום פרעה. יוסף הניח ג’ הנחות הפך החרטומים. א] שהם פתרוהו לשני חלומות והוא אמר שהוא חלום אחד. ב] הם אמרו שמורה על דברים פרטיים מאשר יקרה לפרעה מצד שהוא איש פרטי, ויוסף אמר שמורה על דבר כללי, שעז”א אשר האלהים עשה בענינים כלליים הגיד לפרעה, מצד שהוא מלך מושל על עמים רבים. ג] הם פתרוהו שלא כפשוטו רק שהוא משל וחידה, ויוסף אמר שהוא כפשוטו שמורה על תבואה כפשטות השבלים הטובות והרעות, ועז”א הגיד לפרעה, כמגיד דברים כפשוטן מבלי משל וחידה, שה לא יקרא הגדה, ור”ל שהחלום הבא ע”י כח המדמה, כל דבר מורה ענין אחר, וכן המדמה מרכיב דמיונותיו בדרך משל וחידה, ובאשר בכל דבר שיעשה האלהים תצא תחלה הגזרה מאתו בעולם העליון בסוד מלאכיו ולפעמים תהיה הגזרה לימים רבים, כמ”ש כי לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, ואח”כ בבא העת שתצא הגזרה אל הפועל יראוה הנביאים בחוש בעין הנבואיי, ע”ז נכפל החלום. וז”ש תחלה אשר האלהים עשה הגיד לפרעה, היינו שהגיד לו הגזרה שנזרה בסוד מלאכיו שהוא החלום הראשון מהפרות, ואח”כ הראה לו בפועל שכבר הוכן שיבא הרעב בפועל תיכף, וראהו בחוש בחלום השבלים. ועז”א אשר האלהים עשה הראה את פרעה, ועז”א ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב, ר”ל שיהיו תיכף כי כבר יצא הדבר לעולם השפל וקנה הויה ומציאות: 41:29 — הנה שבע שנים באות. ר”ל שיבאו תיכף שבע גדול בכל ארץ מצרים, באר לו שהשובע לא יהיה רק בארץ מצרים לבד לא כמו הרעב שיהיה בכ”מ, וזה ידע ממה שראה הפרות עולות מן היאר, ובהרעות לא ספר לו פרעה שראם עולות מן היאר, ואמר יוסף שזה דבר אלהים ששם כן בפיו כי הרעב יהיה כללי, אבל השבע לא יהיה רק בארץ מצרים. ועז”א ונשכח כל השבע בארץ מצרים, שזה לא יהיה רק בארץ מצרים ששם היה השבע ונשכח. וכלה הרעב את הארץ, ר”ל כלל הארץ בכ”מ שהרעב יהיה בכ”מ, ושם לא ישכח השבע שלא היה שם שבע כלל, ואמר וקמו אחריהן, כמ”ש עולות אחריהן מן היאר, ומ”ש ונשכח כל השבע, כמ”ש ותאכלנה הפרות: 41:31 — ולא יודע השבע. כמ”ש ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומ”ש כי כבד הוא מאד, כמ”ש לא ראיתי כהנ בכל ארץ מצרים לרוע, וגם ר”ל שגם בעת השובע לא יודע השבע בארץ מפני הרעב שמוכן לבא אחרי כן, יכינו כל התבואה לפקדון אל שני הרעב: 41:32 — ועל השנות החלום. ועל מה שנשנה החלום שני פעמים, שנשנה בין בפרות ושבלים הטובות ובין בפרות ושבלים הרעות, הוא מפני ג’ טעמים. א] כי נכון הדבר מעם האלהים, שלפעמים תהיה גזרה מאת ה’ על תנאי שאם ישובו בתשובה יבטל הגזרה, אבל גזרה זו נכונה בלא תנאי ומוכרחת לבא. ב] וממהר שלפעמים תהיה הגזרה לעתים רחוקות, אבל זה ממהר האלהים לעשותו. ג] שלכן נשנה כדי לזרזו, שירא פרעה איש נבון וחכם, להכין בר ומזון משנות השבע אל שנות הרעב, וי”ל שלכן בהפרות אמר ולא נודע כי באו אל קרבנה, ולא אמר כן בהשבלים, שאחר ההודעה ע”י הפרות הכין פרעה הכנות משנות השבע אל שני הרעב, ונודע כי באו אל קרבנה שהשבלים הרקות נתמלאו כאשר בלעו את המלאות, כי השבע הועיל אל הרעב: 41:33 — שאלות: מי בקש מידו ליעץ עצה ירא פרעה איש נבר וחכם שע”ז לא שאלוהו. ולמה כפל ירא פרעה יעשה פרעה, וכפל וחמש את ארץ מצרים ויקבצו את כל אכל ויצברו בר וחזר ופירש אכל בערים שכל זה כפול: ועתה ירא פרעה. הנה חכמי המדיניות מקצתם יאמרו שחלוק ההתעסקות טובה יותר בהנהגת המדינה, היינו שיהיו ממונים רבים וכ”א יתעסק בדבר מיוחד, למשל אחד יתעסק בגבית המסים, ואחד יהיה ממונה על בית האוצר, וא’ על ההוצאה וכדומה, כי אם יהיה הכל תח”י איש אחד לא יוכל להשגיח על כל הפרטים ועסקים השונים שיתנהגו בטוב ובשלמות, ומקצתם יאמרו שטוב יותר אם כל ההנהגה תהיה תחת איש אחד, כי בפשע ארץ רבים שריה, וכ”א יפנה אל תכלית אחר ופניות אחרות ולא תעלה ההנהגה כראוי, וראינו בעצת יוסף ששני הסברות יש להם מקום, שהענינים הכוללים צריך שיהיו כלם תחת איש אחד שהוא ישגיח על כלל ההנהגה שתהיה לתכלית אחד כולל. ועז”א ועתה יראט פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, שאיש אחד יהיה ממונה על כלל המדינה באופן שההנהגה הראשיית תהיה תחת יד איש אחד: 41:34 — יעשה פרעה. זאת שנית יעשה פרעה, שהנבון הזה הממונה על הכלל הוא יפקד פקדים על הארץ, שהוא ימנה פקידים רבים תחתיו שיהיה ביניהם חלוק ההתעסקות, שכל אחד יעסוק בדבר פרטי; ועתה מפרש מה שיעשה הממונה הכולל, ומה שיעשו הפקידים הקטנים אשר יהיו תחתיו, הממונה הכולל יחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע, שהוא יתקן שיתנו חומש למלך מכל התבואה שתגדל בשני השבע, ולזה צריך נבון וחכם שהעם יסכימו על עצתו, והוא ידע לדבר על לבם שיסכימו לזה כי הוא לטובת הכלל, ובפרט שהם שני שבע ויש תבואה למותר: 41:35 — ויקבצו. והפקידים הקטנים שימנה בכל עיר ועיר בערי המדינה, הם יקבצו את כל אכל, לא תבואה לבד רק מכל מיני מאכל כמו קטניות ופירות, שאחר שיהיו שנים טובו בודאי גם כל מיני מאכל יגדלו לרוב. עתה מפרש מה יעשה בשני אלה שהם החומש של התבואה שיקח הממונה הכולל, והאוכל שיקבצו הפקידים הקטנים, ויצברו בר תחת יד פרעה, הבר שהוא התבואה שממנה יצברו צבורים צבורים [שזה ההבדל בין צבר ובין קבץ, שצבר מורה שצובר הרבה בפעם אחד והקובץ מקבץ על יד] זה יהיה תחת יד פרעה, היינו באוצר המלך הגדול בעיר המלוכה, ויהיה תחת יד הממונה הגדול שהו משנה למלך, והאכל שיקבצו הפקידים הקטנים יהיה בערים, שאוכל של כל עיר תנתן באוצר שיהיה בכל עיר. ושמרו, ר”ל והפקידים ישמרו את האוכל בל יגנבו ממנו, כי בעיר הבירה קל לשמור את האוצר הגדול: 41:36 — והיה. עתה מפרש למה צריך לקבץ עוד גם אוכל בערים, כי האוכל שיקבצו הפקידים יהיה לפקדון לארץ עצמה, שאח”כ תמצא כל עיר אוכל באוצר העיר להתפרנס ממנו בשני הרעב, כי הבר של החומש יהיה למסחר אל ארצות אחרות, וזה יביא עושר גדול לאוצר המלכות: 41:38 — ויאמר פרעה הנמצא בזה. הנה יוסף סדר את הנהגת המדינה כפי שסדרה הטבע הנהגת גוף הפרטי במה שנוגע לענין המזון והכלכלה, שתחת כח הזן, נמצא כח המושך את המאכל אל המעים וכח המחזיק וכח המעכל והדוחה, וסדר שיהיו ממונים לקחת חומש ואוכל בערי אל האוצרות, שהוא הקבה והמעים הכללים שלתוכם ינתן המזון ע”י כח המושך, ושיחזיקו את המזון וישמרו אותו עד עת הצורך, שזה פעולת כח המחזיק הכללי, ועז”א ויצברו ת”י פרעה אוכל בערים ושמרו, ויחלקו אותו להרעבים אח”כ שזה פעולת המעכל והדוחה, שעז”א והיה האוכל לפקדון לשבע שני הרעב, וכן היה מטוב עצתו שסדר דבריו באופן שהתכלית הגם שהוא קודם המחשבה בא בעצה באחרונה כמו שהעיר זה בעקדה. וז”ש הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, ובמד’ אם מבקשים אנו מסוף העולם ועד סופו לא נמצא כזה, מפרש שנו”ן נמצא הוא כנוי לרבים מדברים בעדם, ר”ל אם נרצה לחפש איש נבון וחכם וכי נמצא אנחנו איש כזה שרוח אלהים בו, והוא מדרגה יותר גדולה מן החכמה והתבונה הטבעית: 41:39 — שאלות: מ”ש ג’ פעמים ויאמר פרעה אל יוסף, למה חלקם לג’ אמירות ומה רצה בכ”א מהם: אחרי. ר”ל החכמה והתבונה צריכה אל שר הארץ להמציא עצה ותושיה בהנהגת המדינה, ואחר שהודיע ה’ אותך כ”ז מי שיקום על הנהגת המדינה לא יחדש דבר רק עצתך ימלא, וא”כ אין נבון וחכם כמוך: 41:40 — אתה. דרך המלכים שבעת ירצו להגדיל אחד מעבדיהם הקטנים אל משרה גדולה לא יעלהו פתחום מבירא עמיקתא לאגרא רמא רק יעלהו בהדרגה, יעשהו שר מאה ואח”כ שר אלף, וכן ממדרגה למדרגה, וכן נהג פרעה, שתחלה שמהו לשר על בית פרעה, ועז”א אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי, כל הבא אל בית המלך ישק על פיך באשר אתה המושל בבית הזה, כי בבית המלך תהיה כמוני לבד מאשר אני יהיה לי היתרון לשבת על כסא המלכות: 41:41 — ויאמר פרעה. אח”כ אמר אליו שמעלהו למדרגה יותר גדולה, ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים שיהיה מושל על כל הארץ: 41:42 — ויסר פרעה. עפ”ז מסר בידו טבעת המלך שהוא ביד המשנה, וילבש אתו בגדי שש וגו’ וירכב אתו במרכבת המשנה, כי נעשה משנה למלך, ויקראו לפניו אברך, שכל העם יכרעו לו ברך, ונתון אתו ובזה נגמר דבר שיהיה שר על כל ארץ מצרים: 41:44 — ויאמר פרעה. עתה אמר אליו אמירה שלישית, שמעלה אותו למדרגה יותר עליונה, שגם בהנהגת המדינה יוכל לעשות הכל לבדו, וא”צ לא לשאול דבר מן המלך, ולא שיצרף עמו שרים אחרים לשאול עצתם, רק אני פרעה, לא יהיה לי רק שם הכבוד שאני פרעה, אבל ההנהגה אני מוסר לך לבדך, שעז”א ובלעדיך לא ירים איש את ידו: 41:45 — שאלות: מ”ש ויקבץ את כל אכל ויצבר יוסף בר משמע שהם שני ענינים חלוקים: ויקרא פרעה. ובל יתרעמו בני המדינה תחת עבד כי ימלוך קרא את שמו שהוא מגלה צפונות ברוח ה’ אשר עליו, ויש בו ענין אלהי, ונתן לו בת הכהן הגדול לאשה, שבה יאמינו כלם כי הוא איש אלהים, ואז ויצא יוסף על ארץ מצרים, שתחלה התירא ממרד: 41:46 — ויוסף. עתה יספר בפרטות שיוסף היה אז בן שלשים שנה, [שמזה ידענו שכבר היה בעבדותו י”ב שנה], ואז יצא ויעבור ממקום למקום להפקיד פקידים בכל עיר ועיר, ושכבר הוחל החלום להתקיים, שהארץ עשתה בשבע שני השבע תבואה רבה: 41:48 — ויקבץ. עתה יספר כי עשה כפי מה שאמר אל פרעה [פסוק לג-לו], א] מה שקבץ את כל אוכל, שע”י הפקידים שהעמיד בכל עיר קבץ כל מיני אוכל נפש שהיו בערים, ואת האוכל הזה שם בערים לא באוצר המלך, באופן שבכל עיר נתן את האוכל של השדות שסביבות העיר, כמ”ש ויקבצו את כל אוכל וגו’ אוכל בערים: 41:49 — ויצבר. זאת שנית מה שצבר יוסף בעצמו לא ע”י הפקידים שזה צבר צבורים צבורים כנ”ל בהבדל בין צבר וקבץ, והיה רק בר לא כל מיני אוכל, וזה היה כחול הים, עד שחדל אח”כ מלספרם, כי לא היה להם מספר שסמכו על נאמנות יוסף: 41:52 — ויקרא יוסף. מספר צדקת יוסף, שמן קריאת שמות בניו מואר שעשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עניו בעת הטובה, וזה דרך השלמים שמטעם זה נצטוינו לאכול מצות ומרורים בליל שמורים לזכר הגלות בעת החירות, כי הגלות סבת החירות והרעה תביא את הטובה, וכמ”ש ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, ע”כ קרא שם הבכור מנשה, כדואג על שנשה את עמלו ובית אביו ומצטער ע”ז, ושם השני קרא אפרים, להורות כי הפרהו ה’ רק בארץ עניו, שהעוני גרם את גדולתו: 41:53 — ותכלינה. ששבע שני השבע היה רק בארץ מצרים לבד כנ”נ, ומיד שכלו שני השבע תיכף ותחלינה שבע שני הרעב לבא, והיה כאשר אמר יוסף שתכף בהחל הרעב ישכח השובע, וזה היה על שהיה הרעב בכל הארצות, ולכן הגם שתחלה בארץ מצרים היה לחם, בכ”ז ע”י שהיה רעב בכל הארצות מכרו המצריים את תבואתם לחוץ, ועי”כ ותרעב כל ארץ מצרים, שהאוכל שהיה אצל יחידים נמכר לחוץ והתחיל הרעב למשמש בקצת מקומות ממצרים עד שצעקו אל פרעה ופרעה שלחם אל יוסף: 41:55 — שאלות: מ”ש ותרעב כל ארץ מצרים, והרעב היה, ויחזק הרעב, הכל כפל לשון: 41:56 — והרעב היה. אח”כ נתפשט הרעב במצרים יותר עד שהיה על כל פני הארץ, שלא נמצא תבואה אצל יחידים, אז פתח יוסף את כל אשר בהם, היינו האוכל שנשמר בערים, כמ”ש אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה, וישבר רק למצרים, כי זה היה לצורך ערי מצרים, אבל אח”כ ויחזק הרעב בארץ מצרים, כי גם האוכל הנשמר בערים נאכל, ומאז וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף, התחילו לשבור מאוצר הגדול שאצר יוסף מן החומש ומשם מכר לקרובים ולרחוקים: 42:1 — וירא יעקב. תחלה ראה שסוחרים מביאים שבר ממצרים, ויאמר לבניו למה תתראו, ראה בהתפעל לא מצאנו רק למה נתראה פנים, שהם שנים היוצאים להראות חזקם וגבורתם במלחמה, ר”ל למה תתחזקו כאלו אינכם יראי מפני העוני וקונים תבואה ביוקר, דרשו המקום שמשם שוברים התבואה: 42:2 — ויאמר. אח”כ נודע לו בבירור כי יש שבר במצרים, וידע בפרט שהוא אצל המשנה של פרעה, אמר להם רדו שמה, ושברו משם לא מן הסוחרים המוכרים ביוקר מאד: 42:3 — שאלות: למה ירדו עשרה, ודי שילכו קצת מהם, ולמה אמר כי היה הרעב בארץ כנען: וירדו. מצד שהם אחי יוסף ירדו כל העשרה כי היה בדעתם לבקשו שם, או שמן השמים נסתבב כך כדי לקיים חלום האלומות, ואת בנימין לא שלח יעקב, יען שהוא אחי יוסף ירא יעקב פן יקראנו אסון כאחיו: 42:5 — ויבאו. ר”ל שלא היה שום טענה עליהם למצא עליהם עלילה שהם מרגלים, שזה לא יהיה רק אם הם ממשפחה שי”ל מלחמה עם שכניהם, והם היו בני ישראל ידועים כי הם אנשי שלום, וכן יהיה עליהם חשד אם היו באים לשם בלא עסק, אבל הם באו לשבור, וכן היה חשד אם הם לבדם היו באים מארץ כנען, אבל הם באו בך הבאים כי רבים באו, וכן היה חשד אם לא נודע הסבה מדוע באו לשבור, אבל פה נודע הסבה כי היה הרעב בארץ כנען: 42:6 — ויוסף הגם שהוא השליט על הארץ, בכ”ז היה הוא ג”כ המשביר לכל עם הארץ. שהשביר בעצמו לא ע”י פקידים אחרים, לכן ע”י שהיה המשביר בעצמו ויבאו אחי יוסף באו לפניו, וע”י שהיה השליט וישתחוו לו אפים ארצה, ונתקיים החלום הראשון של האלומות, שהשתחוו לאלומתו: 42:7 — שאלות: למה אמר ויכירם ויכר יוסף את אחיו, ומה ענין זכרון החלומות לשיאמר מרגלים אתם, ובאיזה אופן העליל עליהם שהם מרגלים: וירא יוסף וגו’ ויכרם. תחלה הכירם קצת במראה פניהם, ועוד לא הכירם לגמרי, כי עדן לא שמע קולם להכירם גם בקול, ויתנכר אליהם, עשה א”ע כנכרי להם, ע”י שדבר אתם קשות, שבזה לא ישימו לב על שהסתכל בהם תחלה כאלו היה זה מפני שראה עליהם איזה חשד, ודבר קשות כדי שיתבהלו ולא ישימו לב להכיר אותו, וישאל בכעס מאין אתם. והנה על מה ששאל מאין אתם לא היו צריכים להשיב רק מארץ כנען, ומה שהוסיפו לשבר אכל היו דברים יתרים, שע”ז לא שאלם כלל למה באו, רק מאין באו, ומזה עצמו מצא יוסף תואנה לחשדם כמרגלים, כי שפת יתר שידבר הנשאל לפני שרי הארץ, הם אות שמרגיש בעצמו איזה פשע ובא לנקות א”ע, וכמ”ש מהר”י בירב: 42:8 — ויכר יוסף את אחיו. שעתה ששמע קולם הכיר אותם בבירורו, וע”י שדבר אתם קשות הם לא הכרהו: 42:9 — שאלות: תחלה אמר מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, תפס שני לשונות, ואח”כ אמר את ערות הארץ באתם לראות, ואח”כ חזר ואמר מרגלים אתם, ומה היה תשובתם הראשונה כלנו בני איש אחד נחנו וגו’, איך יוכיחו מזה שאינם מרגלים, ואם יש הוכחה מזה מה השיב יוסף, ומ”ש שנית שנים עשר עבדיך מה יוכיחו מזה, ויוסף אמר הוא אשר דברתי אליכם לאמר משמע שמזה בעצמו הוכיח שהם מרגלים: ויזכר יוסף את החלמות@44. עי”כ נזכר יוסף את החלומות שחלם להם שהחלומות יעדו שלשה דברים. א] שתחלה יתחזק עליהם בחזקה, כמ”ש והנה קמה אלומתי וזה נתקיים עתה. ב] שאח”כ ישתחוו ברצון, כמ”ש והנה תסבינה אלומותיכם, וזה לא נתקיים בשלמות כי אין בנימין בתוכם. ג] שאח”כ ישתחוו לו גם אביו ונשיו, כמ”ש והנה השמש והירח, וע”ז צריך שגם אביו וב”ב יבואו אצלו, וע”כ התחיל לסבב הדבר שיבא אליו בנימין ואח”כ אביו וב”ב. ויאמר אלהם מרגלים אתם, התבאר אצלנו בפי’ התנ”ך בכ”מ שיש שני מיני מרגלים. א] עם או שבט שצר להם המקום ורוצים לתור להם ארץ אחרת לשבת ישלחו מרגלים לתור את הארץ שרוצים לכבשה אם טובה היא אם רעה, והתרים האלה יעברו בארץ לראות את פרי הארץ זאת הארץ השמנה היא אם רזה וכדומה, ועל הכוונה הזאת הלכו המרגלים ששלח משה כמ”ש בפי’ פי’ שלח. ב] שאחר שישובו המרגלים ויודיעו כי הארץ טוובה לפניהם, ושימצאו בה כל חפצם ויסכימו ללכת לכבשה אז ישלחו מרגלים שניים, הם א ילכו לראות טוב הארץ רק את ערות הארץ, היינו שירגלו לראות המקומות שאין מבוצרים כ”כ ושאין שם אנשי חיל נכונים למלחמה ושתשב שם פרזות עד שנקל לכבשה משם, ועל אופן זה היו מרגלים ששלח יהושע, ואמר להם יוסף מרגלים אתם, ר”ל זאת אומנתכם תמיד, ובודאי כבר הייתם פה פעם אחד בתורת מרגלים לראות אם האר טובה לפניכם, ומצאתם אותה נכונה לפניכם והסכתם להלחם עליה לכבשה, ועתה את ערות הארץ באתם לראות, ביאתכם בפעם שניה הוא לראות המקום שהארץ אינה מבוצרת שם, וזה נקרא ערות הארץ, כדי שמשם תלחמו עליה ותכבשוה, ולכן באתם אל עיר המלוכה לרגל את אנשי החיל כמה הם ולרגל את המבצרים למצוא את מומם וערותם כדי שתוכלו לכבשה משם: 42:10 — ויאמר אלו לא אדני. הם לא דייקו היטב בדבריו והשיבו רק על הכלל שנתן אותם כמרגלים. וע”ז השיבו לו תשובה נצחת, כי שיפול עליהם חשד שהם מרגלים יהיה מצד ארבע בחינות. א] אם היו באים לפה בלא שום עסק יוכל לדון מביאתם שהם מרגלים, ועז”א ועבדיך באו לשבר אכל, וסבת בואנו לפה ידוע. ב] הלא אם שולחים מרגלים לתור את הארץ די בישילחו מרגל אחד או שנים לא שישלחו עשרה מרגלים, שזה לא יצויר רק באחד משני אופנים, שאם התחברו כמה משפחות שונות לבקש להם מקום לשבת תשלח כל משפחה מרגל אחד, כי אין אחת סומכת על חברתה, שכל משפחה תתור לה ענין אחר, למשל משפחה שהיא אנשי מקנה תבקש ארץ מקנה ומשפחה שהם עובדי אדמה יבקשו מקום מוכשר לזריעה, וע”כ תשלח כל אחת מרגל מיוחד ממשפחתה, שלכן שלח משה מרגל מיוחד מכל שבט, וא”כ אם היינו אנחנו עשרה הנשים מבני עשר משפחות שונים היית יכול לאמר שאנחנו שלוחים מעשר משפחות, וע”כ אנחנו עשרה מרגלים, אבל הלא כלנו בני איש אחד נחנו, ומשפחה אחת לא תשלח עשרה מרגלים, אולם יש עוד אופן שגם משפחה אחת תשלח עשרה מרגלים אם יתורו ארץ גדולה ורחבה ישלחו עשרה מרגלים שכ”א ירגל חלק א’ מיוחד מן הארץ, וימהרו להשיב תשובה, ולפ”ז אם תופסים עשרה אנשים נכרים מפוזרים בעשרה מקומות במדינה, הגם שכלם ממשפחה אחת יש לחשדם שכ”א מרגל מיוחד אל מקום מיוחד מן הארץ, ואולי תחשוב כי גם אנחנו תלה היינו מפוזרים כ”א במקום אחר מן הארץ לרגל אותה ופה פגשנו יחד עז”א כנים אנחנו, שכן כמו שאנחנו עתה ביחד כן אני ביחד מיום שנכנסו למדינה, וא”כ זה האות שאין אנו מרגלים. ד] שבכ”ז יוכלו לחשוד אותם הם מרגלים, אם נתודע שהיו כבר מרגלים באיזה פעם ואומנתם בכך אז יוכלו לחשוד אותם שגם עתה הם מרגלים, אבל אנחנו לא היו עבדיך מרגלים מימינו ואין שום טעם לחשוד אותנו בכך: 42:12 — ויאמר אלהם. השיב להם שכל זה טענה צודקת לברר שלא באתם על דעת לתור את הארץ השמנה היא אם רזה, שהוא מה ששולחים לרגל בפעם ראשונה, שע”ז לא תשלח משפחה אחת רק מרגל אחד, אבל אני לא אמרתי לכם שבאתם ע”ד כן רק אמרתי לכם שעתה את ערות הארץ באתם לראות, שכבר היו בכאן מרגלים והוטב הארץ בעיניהם, ואתם נשלחתם שנית לראות המקום שמשם קל לכבשה שאינה מבוצרת שם כראוי, ומרגלים כאלה שהולכים ע”ד זה הם בסכנה תמיד כי הם צריכים לרגל מקום המבצרים ומעמד אני שהחיל ומספרם, שמרגלים חרש כאלה יתפשו לרוב, וע”כ שולחים עשרה גבורים, שאם ירגישו בם וירצו לתפשם יוכלו לעמוד נגד מבקשי רעתם להלחם ולמלט את נפשם: 42:13 — ויאמרו. ע”ז השיבו תשובה נצחת, לפי דברך באנו עשרה מפני שהלכנו במקום סכנה שבקל יודע כי מרגלים אנחנו, וע”כ שלחו עשרה גבורים למלט נפשם בעת צר, ע”ז השיבו שלא אפשר שהאב ישלח את כל בניו שילכו למקום סכנה כזו שבקל יפלו כלם בחרב וישאר אביהם ערירי, ואל תחשוב שיש לאבינו שבעים בנים והפקיר עשרה מהם, שגם אם ימותו ישארו לו ששים. כי רק שנים עשר אחים אנחנו, וגם משנים הנותרים הקטן לבד את אבינו היום והאחד איננו, ואיך ישכל האב את כל בניו לשלחם להיות צפוים אלי חרב, והוסיפו לאמר בני איש אחד בארץ כנען, שלפעמים יפקיר האב כל בניו אם הוא מושל ארץ שיעשה זאת מצד מלכותו שימסור נפשו ונפש בניו בעבורה, או עכ”פ איש שהוא בארץ מולדתו ומוסר נפשו בשביל ארץ מולדתו, אבל נחנו בני איש אחד הדיוט, וגם לא מארץ כנען רק בארץ כנען, ר”ל שהו גר שם לא מילידי הארץ כי הוא עברי: 42:14 — ויאמר אלהם יוסף הוא אשר דברת אליכם לאמר מרגלים אתם. עתה מצא בדבריהם מופת מכריע שהם מרגלים, כי הלא יפלא איך יצויר שילכו עשרה אנשים לקנות בר בעד בית אחד, שהיה די שילך אחד או שנים, רק שעד עתה חשב שאביהם יש להם מאה בנים, וע”כ צריך בשבילם עשרה חמורים טעונים בר וזון לכל ההמון הרבה הזה, אבל עתה שנודע לי מפיכם שלא נשאר בבית רק אביכם הזקן וילד קטן, איך אפשר שישלח עשרה לשבור בר, ומזה מבואר שאין האמת כדבריכם ואינכם בני איש אחד כלל, וא”כ ודאי מרגלים אתם ואתם שלוחים מעשרה שבטים שונים: 42:15 — שאלות: איך תהיה זאת בחינה אם יביאו אחיהם הקטן הלא יוכלו להביא איש זר ולומר שהוא אחיהם, ולמה חזר ואח”כ שרק אחד יאסר, וכלם יביאו אחיהם הקטן שזה עצמה הבחינה הקודמת שיבא אחיהם הקטן, ובראשון אמר ויבחנו דבריכם ובשני אמר ויאמנו דבריכם: בשאת תבחנו. ר”ל כי הנחשד על דבר והזכות קרוב יותר מן החובה ראוי שידונו אותו לכף זכות, אבל אם החוב קרוב יותר מן הזכות כמו בענין זה, שהדברים מראים יותר לכף חובה שאתם מרגלים, בכ”ז אם א”א לברר הדבר בבירור יפטר ג”כ אחר שהדבר בספק א”א לחייבו מן הספק, אבל אם יש אופן שנוכל לבחון הדבר ולברר האמת ע”י בחינה, אז אין לפוטרו עד שיעשו הבחינה. ועז”א א] אחר שיש ראיה כי מרגלים אתם כנ”ל. ב] כי בזאת תבחנו, שיש אופן שנבחן את הדבר ונדע האמת, א”כ חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה, אחר שע”י ביאת אחיכם יתברר האמת: 42:16 — שלחו מכם אחד. הנה אין הפירוש שישלחו אחד מן האחים להביא את אחיהם, שבזה לא יתברר שום דבר, שהלא יוכלו להביא נער אחד ולומר שהוא אחיהם הקטן, רק הפירוש שהם כלם ישארו פה בבית האסורים כמ”ש ואתם האסרו, וישלחו שליח מצדם אחד מאנשי מצרים שהביא את אחיהם, ופי’ שלחו מכם היינו מצדכם שאתם תשלחו שליח אחד עם אגרת לאחיכם, והשליח יקח את אחיכם ואתם תהיו אסורים בבית כלא, ובזה יבחן הדבר כמו שנהוג אצל השופטים שחובשים את הנחשד במאסר ודורשים וחוקרים אותו, וכל מה שיאמר על אנשים שהיה להם איזה עסק בדבר שואלים גם אותם וחוקרים ודורשים זה שלא בפני זה אם יסכימו דבריהם, וכן אמר יוסף ואתם האסרו, כדי שלא תוכלו לדבר עם בנימין בבואו ולעשות קנוניא עמו לכוון דבריכם, ואח”כ ויבחנו דבריכם, שיבחנו דברי בנימין לבד ודבריהם לבד אם יסכימו זה עם זה, ואם לא יתכונו דבריהם אז חי פרעה כי מרגלים אתם: 42:17 — ויאסף אתם אל משמר. כי הם לא התרצו בבחינה זאת כי ידעו שיעקב לא ישל את בנימין ע”י איש מצרי: 42:18 — ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו. ר”ל אם היה הבחינה ע”י אופן הראשון היה מבורר האמת בברור גמור, כמ”ש ויבחנו דבריכם, אבל אחר שאין אתם מרוצים באופן זה, ואני את האלהים אני ירא, ולא אוכל לעצור אתכם במאסר על הספק, אעשה בחינה אחרת, שהגם שלא תברר בברור כמור כי יכול להיות שלקחתם לכם איש אחר ולאמרו שהוא אחיכם, או שיש לכם הרבה אחים בבית ועדיין ישאר חשד עליכם, מ”מ יברר עכ”פ קצת, והגם שתוכרחו לצאת מן הארץ תיכף יועיל לכם עכ”פ שתחיו ולא תתחייבו מיתה, שעז”א זאת עשו וחיו: 42:19 — אם כנים אתם רק אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם, ועקר בחינה זאת הוא מזה בעצמו שיתרצה אחד מכם להאסר בעד כלם שישב פה בערבון עד שתביאו את אחיכם הקטן, וזה ברור שאם אינכם אחים, בודאי לא ירצה שום אחד להאסר בערבות, באשר ידע שיניחוהו פה והם ילכו לא ישובו עוד והוא יתחייב מיתה, וא”כ האחד שירצו שלהניחו פה בודאי יגיד האמת. וז”ש אם כנים אתם, זה יתברר ממה שאחיכם אחד יאסר בבית משמרכם, ר”ל בעד כלכם, ואתם לכו והביאו את אחיכם הקטן אלי, וזה הסימן הברור שאתם אחים, שאל”כ תלכו ולא תשובו, ויאמנו דבריכם, הגם שלא יבחנו דבריכם כמ”ש למעלה, יאמנו עכ”פ לענין זה שלא תמותו. ויעשו כן ר”ל שהסכימו ע”ז: 42:21 — שאלות: למה לא התעוררו שהוא על חטא מכירת יוסף עד הנה, ומה ענה אותם ראובן, ומה חדש במ”ש וגם דמו הנה נדרש: ויאמרו איש אל אחיו. עד עתה היו חושבים שיוסף יודע האמת שאינם מרגלים רק שמעליל עליהם עלילות ברשע כמושל אכזר, אבל עתה שראו שאינו בא דרך עלילה ונהפוך הוא שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלהים רק שהוא טועה דעתו שחושב באמת שהם מרגלים, שמו על לבם מה היה להם שרק אותם חושד כמרגלים, ולא נחשד בזה שום אחד מהמון אדם רב שבאו מארץ כנען לשבור בר, אין זה כי אם עונש השגחיי על שמכרו את אחיהם. וז”ש אבל האמת הוא שלא הוא אשם בדבר שמעליל עלינו ברשע, רק אשמים אנחנו שזה עונש על אשמתנו על אחינו, והגם שגוף הדבר מה שדנו אותו למיתה לא יחשב בעיניהם לחטא כי הם דמו שחייב מיתה מן הדין כמ”ש בפ’ וישב, מ”מ העניש ה’ אותנו מפני ג’ דברים. א] על אחינו שהיה לנו לוותר נגדו מצד האחוה. ב] אשר ראינו צרת נפשו, והיה לנו לרחם עליו מצד מדת הרחמים. ג] בהתחננו אלינו, והיה ראוי שנמחול לו מצד תחנוניו ולישא פשעיו, והראיה שהוא עונש ע”ז, כי על כן באה אלינו הצרה הזאת, שהיא מדה כנגד מדה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו כן לקח מאתנו אח אחד: 42:22 — ויען ראובן אתם. ראובן לשטתו שחשב גם אז שיוסף צדיק בהשפטו ורצה להצילו מידם, ענה להם אל תחשבו שגוף המעשה מה ששפטתם אותו שהוא רשע למות היה בצדק ושהעונש הבא עליכם הוא רק על צדדי הענין מה שלא רחמתם, לא כן הוא כי המשפט בעצמו היה שלא כדין מפני ג’ טעמים. א] הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, שלא היה מגיע לו שום עונש מצד שהיה ילד וכל מעשהו היה מעשה נערות. ב] ולא שמעתם. שאני הזהרתי אתכם ואתם לא רציתם לשמוע וזה מגדיל העונש. ג] וגם דמו הנה נדרש. שגם לשטתכם שהיה חייב עונש לא היה חייב מיתה ועבדות שהוא כמיתה, וגם זה נדרש מה’ להעניש אתכם ע”ז, וזה חטא עצמי לא חטא צדדי כדבריכם: 42:24 — וידבר אלהם. שדבר אליהם שהם ימסרו לו אחד מהם ולא רצו למסרו, כפי הדין שאם אמרו עכו”ם תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כלכם לא ימסרו, ואם יחדו אותו מותר, וע”כ ויקח מאתם את שמעון. והיה כוונת יוסף לצערם, שבזה יקבלו עונש על חטאם מדה במדה, כשם שהם חשדו אותו למרגל ומוציא דבה, נתן אותם כמרגלים, וכשם ששמעון השליך אותו אל הבור כמ”ש חז”ל והיה בהסכמת כלם, נתן את כלם במשמר ג’ ימים ואח”כ אסר את שמעון ביחוד, וכשם שמכרו אותו בעשרים כסף, נתן פחד וחרדה בלבם על דבר הכסף השב באמתחותיהם, וכשם שמכרו אותו לעבד, סבב שיאמרו הננו עבדים לאדוני, ויהודה קבל עליו להיות עבד: 42:25 — וימלאו את כליהם בר. כדי שלא ירגישו בהכסף המושב כי היה בשק מלא וגדוש, ולהשיב כספיהם איש אל שקו, פי’ המפ’ שאמתחת הוא הקטן ששם ישימו חפצים מיוחדים, ושק הוא הגדול ששם ישימו התבואה ומספוא לחמורים, והושם הכסף באמתחת שהושם תחלה בשק ועליו היה התבואה והמספוא וע”כ לא הרגישו בו עד בואם אל ביתם, לבד אמתחת האחד [שלדברי חז”ל הוא לוי] הושם בפי השק והכסף הושם בפי האמתחת, כדי שהוא ירגיש בו בדרך ויצטער גם בדרך, כי הוא היה חייב יותר במכירת יוסף, וצוה לתת להם צדה לדרך, שלא יצטרכו לפתוח השקים בדרך. ומ”ש וישאו את שברם וילכו משם, ר”ל שלא הלכו לאכסניא רק תיכף שבו לארצם: 42:28 — מה זאת עשה אלהים לנו. כי על הראשונות כבר החליטו שהוא עונש מאת ה’ על מכרם בכסף צדיק, אבל זאת מענין הכסף שהוא עלילה חדשה לא ידעו ליחס לו עון שבעבורו קרה להם זאת, ושאלו מה זאת לאיזה חטא ניחס דבר זה שעשה אלהים לנו בעבורו: 42:29 — ויגידו לו את כל הקרת אתם. יש הבדל בין קורות ובין מוצאות, שמוצאות הוא דבר הרגיל להמצא והוא דבר התלוי בסבה, כמו במרגלי יהושע כתיב ויגידו לו את כל המוצאות, כי שם היה סבה נכונה לזה כי היו מרגלים באמת, וכן גם פה לפי מה שהסכימו שבא עליהם בעבור מכירת יוסף היה ג”כ לא קורות רק מוצאות מההשגחה העליונה, אבל ליעקב שנעלם ממנו ענין מכירת יוסף ספרו שהוא רק קורות ומקרה בלא שום סבה: 42:30 — דבר האיש. כבר כתבתי שיוסף החליט בודאי שהם מרגלים, והבאתם את בנימין לא יועיל להם רק שלא ימותו, והם העלימו זאת מיעקב ואמרו שנתן אותם כמרגלים, ולא מרגלים ממש רק חשד בעלמא: 42:33 — ויאמר אלינו האיש. הם לא ספרו לאביהם כל הוכוח שעל ידו החליט בברור שהם מרגלים רק שהיה חשד בעלמא ויען שאמרו לו שהם אחים ושיש להם עוד אח קטן, שזה להצטדק שהאב שאין לו רק י”א בנים לא יניחם ללכת לרגל את הארץ שהוא מקום סכנה כנ”ל. עפ”ז אמר להם, א] שאינו מאמין להם שהם אחים, ב] אינו מאמין שיש להם אח קטן, ובזה נתן להם שתי בחינות. א] בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי, ר”ל שבזה יתברר שאמרו אמת שהם אחים, שאם אינם אחים לא ימצא ביניהם אחד שירצה להשאר באשר יירא שיניחו אותו פה ולא ישובו ויתחייב מיתה, וזה הברור שכנים אתם, ר”ל שדברתם נכונה שאתם אחים, ועדיין לא יתברר שאינם מרגלים כי גם האחים יוכלו להיות מרגלים, אבל כשתביאו אחיכם הקטן, אדעה גם זאת כי לא מרגלים אתם, שאם אתם מרגלים, לא ירצה האב לשלח אתכם את אחיכם הקטן לסכנה, אחר שאביכם יודע האמת יפחד שהאמת יתברר ולמה ימי גם הקטן, ואז את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו, גם בזה שנו כי יוסף לא אמר להם רק שאם יביאו את הקטן לא ימותו, אבל לא יהיה רשות לסחר את הארץ, כי עדיין ישאר עליהם איזה חשד. וגם העלימו מיעקב שאסר את שמעון ואמרו את אחיכם הניחו אתי: 42:36 — אתי שכלתם. אמר אתם גרמתם לי שתים רעות, א] אתי שכלתם במה שאני משוכל מבני. ב] כי חטא אבדתם הוא עלי, שאני גרמתי מיתת יוסף על ששלחתיו למקום סכנה כמש”ש במקומו, וכן עלי יהיה אבדת שמעון ובנימין מה ששלחתי אותם במקום סכנה, ונתירא מעונש ע”ז: 42:37 — ויאמר ראובן. מה שאתה חושש שהעון יהיה עליך, אני מקבל חטא זה עלי, ועז”א את שני בני תמית [הוא נסתר לנקבה] חטא הזה תמית את שני בני אם לא הביאתיו אליך, תנה אתו על ידי כי אני מקבל אחריותו עלי: 42:38 — לא ירד בני עמכם. כי תחלה אמר יעקב מצד שריע מזליה מיוסף ושמעון ובנימין כמ”ש חז”ל (חולין צה) בית תינוק ואשה יש סימן והוא דאתחזק תלתא זימני, וכאשר אמר ראובן שאין רעותא מצד יעקב כי הוא לקחו על אחריותו והוא לא ריעא מזלו, א”ל שיש רעותא מצד אמו שלה נשאר הוא לבדו, ואם לא יירא מאדוני הארץ במצרים יירא מאסון הדרך כי כל הדרכים בחזקת סכנה: 43:1 — שובו. אמר להם שאם לא יוכלו להביא תבואה הרבה הלא יצליח בידם להביא מעט כדי חיי נפש: 43:3 — ויאמר אליו יהודה העד העד. ר”ל שהיה בזה. א] התראה שיעניש אותם אם יבואו בלא בנימין. ב] שחוץ מזה האיש אמר אלינו לא תראו פני, חוץ מהעונש אם נראה פניו בלא האח הקטן אמר שלא נראה פניו כלל, היינו שלא יתנו אותנו להתראות לפניו, ולכן אם אינך משלח לא נרד, שאם היה רק התראת העונש היינו הולכים ומקבלים העונש, אבל אחר שחוץ מזה אמר שלא נוכל לבא לפניו כלל, א”כ לא ימכרו לנו אוכל כלל ולמה נלך בחנם: 43:8 — ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, הלא אם לא תתן את בנימין נמות בודאי ברעב, וגם אתה וגם בנימין, משא”כ אם נלך אנכי אערבנו: 43:11 — אם כן אפוא. צום ג’ דברים. א] שיביאו לו מנחה, שבזה יתראה שכנים אתם, שהחוטא יתבייש להביא מנחה למי שיודע בנפשו שחטא כנגדו, ושתהיה המנחה בלתי יקרה שלא יתראו כנותנים שוחד, רק מעט צרי ומעט דבש, שכן דרך להביא מנחה דרך כבוד בעת התראות פנים מאנשים מכובדים: 43:12 — ב] שיקחו כסף משנה, וחוץ מזה יביאו הכסף הראשון שחשב שעשו כן לנסות אותם אם הם אנשים כשרים, והם יאמרו שחושבים שמשגה הוא ששכחו לקחת הכסף מידם. ג] שיקחו את בנימין: 43:14 — ואל שדי יתן לכם רחמים. ר”ל יעקב חשב א”ע שהורע מזלו שזה היה סימן אצלו מאבדת יוסף רק אתם שלא הורע מזלכם יעשה ה’ בזכותכם ויתן לכם רחמים, אחר שאתם ערבים בדבר הוא נוגע לכם, ועז”א ושלח לכם את אחיכם אחר, ואני איני מקוה שירחם עלי ויעשה בזכותי, כי כאשר שכלתי שכלתי, ומזלי רע ואיני מקוה רחמים וצדקה בזכותי: 43:18 — וייראו האנשים. כי עד עתה היו מסופקים למה נתן הכסף באמתחותם, אם הוא דרך נסיון לנסות אם יביאו אותו בחזרה שבזה ידע שהם כנים, או כדי שיעליל עליהם, והיה הסימן אצלם אם הוא למען יעליל עליהם יקדים א”ע לתבוע מהם הכסף תיכף בואם, בל יקדימו הם להשיב את הכסף ולא ימצא להם עון, אבל אם הוא לנסיון יחריש עד שיראה שירצו לשוב לביתם ולא החזירו את הכסף, שאז יוכר שאינם אנשים כנים, ועתה שראו שהובאו לבית יוסף שהבינו שהוא כי רוצים לבקש מהם הכסף ומקדימים לזה טרם שיחזירו אותו מעצמם, מזה ידעו ששם אותו לעלילה. ע”כ וייראו ממה שהובאו בית יוסף, כי אמרו שעל דבר הכסף אנחנו מובאים להתגולל עלינו, שזה סימן שרוצים להעליל עלינו, [ויל”פ ג”כ בתחלה אנחנו מובאים, שלכן מביאים אותנו בתחלה טרם שנשיב אותו מעצמנו, שאז לא יהיה להם עלילה]. ולכן, 43:19 — ויגשו וידברו אליו פתח הבית. כאלו אין רוצים לכנס אל הבית טרם שישיבו הכסף, ובזה אין עליהם שום טענה: 43:20 — ויאמרו בי אדני ירד ירדנו בתחלה. ר”ל שאין לך לחשוד אותנו כי היה בתחלה, ומי יגנוב במקום שבא שם פעם הראשון, ואל תאמר מדוע לא שבנו אז תיכף, עז”א שזאת לא נודע לנו עד שבאנו אל המלון, וראינו שהושב כסף כלם ולא יכלנו שנשוב כלנו ובני בינו ימותו ברעב. ונשב אותו עתה, ואמר כסף איש שלא נתחלף של ראובן בשל שמעון. ב] בפי אמתחתו, במקום שראוי להיות לא בשק וודאי בכוונה הונח שם. ג] כספנו במשקלו ולא של אחר, ולא תאמר שעתה מחמת יראה הגדנו זאת שהלא הכסף בידנו, ולא תאמר שהוא הכסף שהבאנו לקנות תבואה, כי כסף אחר הורדנו וגם הוא בידנו, ותחלה אמר (פסוק לה) איש צרור כספו בשקו ויראו את צרורות כספיהם, ופה לא אמר צרור, כי רצו להראות שהם אנשי אמונה אף שכסף אין לו סימן השיבו אותו ממדת חסידות, משא”כ כסף הצרור בצרור י”ל סימן ומחוייבים להשיב מן הדין: 43:23 — ויאמר שלום לכם אל תיראו. ר”ל לא הבאתי אתכם כאן בעבור זה, אלהיכם ואלהי אביכם, במדרש בין בזכותכם בין בזכות אבותיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם, מכל מקום כספכם בא אלי, פירשו שאחר שהטעם מה שהקדים ה’ שיהיה במצרים שבע גדול ואחריו רעב בכל הארצות, הוא כדי לקיים מ”ש ואח”כ יצאו ברכוש גדול, ומצרים היתה אז עניה, והזמין ה’ שכל הארצות הביאו לשם כסף וזהב עד שנתעשרו והיה להם רכוש גדול, שיקחו ישראל עמהם בצאתם. עפ”ז אמר להם אחר שכל הכסף המובא מכל הארצות הוא בשבילכם, שעתידים אתם לקחתו כהבטחת ה’, א”צ שאתם תתנו ג”כ כסף, אחר שהוא רק בשבילכם, ובאשר לא נודע באיזה זכות יהיה מה שיצאו ברכוש גדול אם יהיה בזות עצמם או בזכות אבותיהם, אמר אלהיכם ואלהי אביכם, ר”ל או שהוא בזכותכם מצד שהוא אלהיכם, או שהוא מצד שהוא אלהי אבותיכם, ועז”א בין בזכותכם בין בזכות אבותיכם, נתן לכם מטמון באמתחתיכם, ר”ל אחר שהכסף המובא מכ”מ הוא רק מטמון, שטומנים אותו באוצר לעת יצ”מ שיהיה אז שלכם, א”כ המטמון הזה יהיה באמתחותיכם, כי למה לכם לתתו באוצר של פרעה אחר שהוא בשבילכם, ומפרש כספכם בא אלי, כל הכסף הבא אלי מכל המקומות הוא כספכם המוכן בשבילכם, ועז”א מכל מקום [פי’ מכל המקומות] כספכם בא אלי: 44:1 — הבקר אור. שלנו בבית יוסף, ובלילה מלא אמתחותיהם אוכל ושם הכסף והגביע, וירא פן ימשמשו וימצאו, לכן שלחו באור הבקר: 44:4 — שאלות: למה שם בפיו מאמר הארוך הזה, למה שלמתם רעה תחת טוב וגו’ וכי אין די במה שימצא הגנבה בידם, הם אמרו שאשר ימצא אתו ומת והם יהיו עבדים והאיש אמר גם עתה כדבריכם כן הוא, שהם יהיו נקים והגונב יהיה עבד וזה לא כדבריהם, ומ”ש יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני וכי אם לא יכחש הורשה להם לגנוב, ומה השיבו הננו עבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וראוי לומר בהפך גם אשר נמצא הגביע בידו גם אנחנו: למה שלמתם. אמר להם איני חושד אתכם לגנבים בעבור הגביע עצמו שערכו מעט, וע”כ עשיתם זאת בעבור דבר אחר, וזה יהיה מג’ אופנים א] שלפעמים יגנוב אדם דבר מחברו כדי להנקם מחברו שעשה לו רעה ורוצה לצערו, עז”א למה שלמתם רעה תחת טובה, הלא הטיב עמכם. ב] לפעמים יקח דבר שחבירו הפקירו ואינו נחשב אצלו, עז”א הלוא זה אשר ישתה אדני בו. ג] לפעמים יגנוב אדם דבר שיש בו סגולה, וי”ל שגנבתם הגביע בעבור שראיתם שיוסף מנחש בו לדעת צפונות, וע”כ חשקתם בו, עז”א הלא רק הוא נחש ינחש בו, אבל אחר לא יוכל לנחש בו, וא”כ לא נוכל לאמר רק שאתם גנבים או משחיתים להרע ולהשחית, וא”כ הרעתם אשר עשיתם: 44:7 — ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים הלאה. ר”ל למה לך הצעה הזאת חלילה לעבדיך מעשות אף כדבר הזה, אף הדומה לזה, והביאו ראיה לזה, 44:8 — הן כסף. הלא כסף הוא דבר שאין בו סימן. ב] אשר מצאנו, שהיה דרך מציאה. ג] שנמצא בפי אמתחותינו, שכליו של אדם קונות. ד] שהשיבונו אליך מעצמנו. ה] שהיתה ההשבה מארץ כנען, שכבר היינו ברשות עצמנו, וכ”ש ואיך נגנב, שהוא הפך המציאה. ב] מבית אדניך, שהוא הפך בפי אמתחותינו. ג] כסף או זהב שהוא כלי כסף שיש בו סימן, וע”ז פסקו שמי שימצא אצלו חייב מיתה והם ימיו עבדים: 44:10 — ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. השיב להם מה שאתם טוענים ומביאים ראיה מן הכסף גם עתה כן הוא, שגם הכסף נגנב ובודאי ימצא באמתחותיכם, ומזה ראיה שאחד מכם הוא הגנב והוא גנב גם הכסף בראשון ובשנית, ואף שאתם כנים כי מצאתם והחזרתם אותו האחד הוא הגנב. ולפ”ז יתברר עתה מי גנב גם את הכסף, והוא שהאיש אשר ימצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, כי הוא גנב בין את הכסף בין את הגביע, ואתם תהיו נקים גם מן הכסף, כי האחד הגנב שם אותו בכליכם: 44:15 — ויאמר להם יוסף. יוסף חשדם כלם לגנבים, ואמר מה המעשה הזה אשר עשיתם, שכלכם שותפים בדבר, [כי אחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא יכול לומר שרק בנימין הוא הגנב גם בפעם הראשון, דהא בנימין לא היה בפעם הראשון, וא”כ יש ראיה בהפך ממה שהשיבו הכסף בפעם הראשון], ומה שאתם מביאים ראיה ממה שהשבותם הכסף בפעם הראשון שאתם כנים ונאמנים אין מזה ראיה, כי לכן השבותם הכסף מפני שידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני, ויראתם שאנחש בגביע ועל ידו אדע שגנבתם הכסף, לכן השבותם אז את הכסף, ועל כן גנבתם עתה את הגביע לבל אוכל לנחש ולדעת מגנבת הכסף: 44:16 — ויאמר יהודה. נגד מה שיוסף חשדם עתה בג’ גנבות; כסף ראשון וכסף שני וגביע, אמר ג’ לשונות. וכן אמר במדרש מה נאמר בכסף ראשון ומה נדבר בכסף שני ומה נצטדק בגביע, ר”ל הלא כשנאמר ענין כסף ראשון נוכל לדבר באורך [שהדבור הוא באורך] על הכסף שני, שכמו ששמו בכלינו כסף ראשון שלא מדעתנו כן שמו כסף שני, וממילא נצטדק גם בגביע, ששמו בכלינו גם הגביע להעליל עלינו, מ”מ אנו רואים שהאלהים מצא את עון עבדיך לפרוע שט”ח שיש עלינו מחטא אחר. וע”כ הננו עבדים לאדני גם אנחנו, שלפי דברך חטאנו שלשה חטאים, בכסף ראשון ובכסף שני ובגביע, וגם אשר נמצא הגביע בידו, שלא חטא רק שני פעמים: 44:17 — ויאמר חלילה לי מעשות זאת. ר”ל הגם שאוכל לדבר זאת ולחשוד את כלכם, אבל לעשות מעשה עפ”ז חלילה לי, כי י”ל ג”כ שרק הוא לבדו גנב הכסף והגביע, ולכן רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. וכבר בארו המפ’ שיוסף עשה זאת לבחון אם ימסרו נפשם עליו, שבזה יראה אם יש בלבם עוד משטמה על בני רחל אם לאו: 44:18 — שאלות: מ”ש ויגש אליו יהודה מה כוון בזה, ומ”ש שידבר באזניו ומ”ש כי כמוך כפרעה, ומ”ש אדוני שאל אינו אמת כי לא שאלם ע”ז רק הם אמרו כן מעצמם, ולמה האריך בכל הספור היל”ל בקצור שאביו ימות מתוך הצער, ובפסוק למ”ד היל”ל בקצור כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ומת, ומ”ש בסוף כי איך אעלה הוא למותר שכבר אמר שאביו ימות מתוך הצער: ויגש אליו יהודה. המתחייב במשפט יש לפניו שני דרכים, או שיבקש זכות דרך משפט, או שיבקש שימחול לו חטאו דרך חסד, ויש שני הבדלים ביניהם. א] הרוצה לזכות דרך משפט צריך להאריך בדברים ולהציע ראיותיו וזכיותיו, אבל המבקש חסד אין לו להאריך רק יש לו להודות את עונו ולבקש חסד ומחילה. ב] בדרך משפט יזכה אצל השופטים, אבל בדרך חסד לא יזכה רק אצל המלך, שבידו להעביר על עונו בחסדו ולפטרו מעונש. והנה יהודה ידע כי לא יזכה דרך משפט, כי מי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו, לכן בא לשאול דרך חסד, ובזה צריך לבקש מאת יוסף בעצמו, שהיה כחו ככח המלך לעשות חסד וע”ז ויגש אליו יהודה, כי תחלה היו הטענות לפני כל הנצבים שם כדרך המשפטים שיתמצעו בו כל השופטים שהיו עם יוסף בהשפטו, ועתה נגש אליו לבדו. ויאמר בי אדני דרך בקשה, ידבר נא עבדך דבר, היינו רק דבר אחד לא הצעת דברים לזכות דרך משפט, כי חסד אני שואל, ורק באזני אדני, לא באזני השופטים שעמך, כי הם אין להם יכולת לוותר ולמחול ואל יחר אפך בעבדך, כאלו אבקש ממך שתעות משפט וצדק, כי המוך כפרעה, ויש בידך הכח למחול מצד החסד: 44:19 — אדני שאל. כבר כתב בעל העקדה שהיה במשפט הזה זכות מצד שלשה ענינים. א] מצד הנשפט, שכבר יחייב היושר והסברא והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת ודין בעונשים שוים, שאם יתחייב הגנב מלקות ארבעים וגנב נער ורך או זקן או חולה שימות במכות אלה ראוי שיוותרו מענשו. ב] מפאת זולתו שכבר ימנעו מהעניש את החוטא אם יגיע מענשו נזק ורעה לאחרים. ג] מפאת המשפט עצמו שאם גזר המלך עונש ממון על אחד או עונש עבדות יכול להחליפה, כי זה בידו. והנה תחלה טען מצד הנשפט שהוא נער ורך וא”א לגזור עליו עבדות פן ימות, והביא ראיה ע”ז ממה שכבר אמר לו זאת בתחלה כמסיח לפי תומו מבלי שאלה כלל, וז”ש אדוני שאל והוא כפי’ רי”א שהוא בתמיה, וכי אדוני שאל את עבדיו לאמ היש לכם אב או אח הלא לאל שאל אותנו ע”ז, רק, 44:20 — ונאמר אל אדני. במסיח לפי תומו מבלי שאלה, שמזה תדע איך הוא מפונק ורך מכמה טעמים. א] יש לנו אב זקן, והזקן יגעגע על בנו יותר, ב] מצד שהא ילד זקונים, שמפנקו יותר מיתר בניו. ג] קטן ויגעגע עליו יותר מגדול. ד] ואחיו מת. ועי”כ ירחמו עליו עוד יותר. ד] ויותר הוא לבדו לאמו, וע”י שהוא בן יחיד לאמו ישגיחו עליו עוד יותר. ה] ואביו אהבו, מצד עצמו ג”כ: 44:21 — [טענה ב] בא להזכירו מצד ההבטחה, כי אתה אמרת הורדהו אלי ואשימה עיני עליו, וצריך אתה לשמור הבטחתך: 44:22 — ונאמר. עתה יטעון מצד שיגיע ממשפט זה רע לזולתו שהוא אביו שימות על ידו, וגם בזה הזכירוהו שאמרו כן תחלה מסיח לפי תומו, שע”מ שאמרת שמצד שהילד ענוג ורק תשים עינך עליו, אמרנו אל אדוני שלא יוכל הנער לעזוב את אביו מפני שאביו ימות מן הצער וצריך אתה לחוס על הזקן, וע”ז לא היה לך טענה שתשים עינך עליו, ואמרת דרך גזרה אם לא ירד אחיכם אתכם לא תוסיפון לראות פני: 44:24 — ויהי. עתה יספר איך שכן היה שאביו לא רצה לעזבו לילך רק אמר שובו שברו לנו עכ”פ מעט אוכל, שעכ”פ יתן לכם מעט שלא נמות ברעב: 44:26 — ונאמר לא נ וכל לרדת. ר”ל אמרנו לו שני טעמים שלא נוכל לרדת. א] אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו. ר”ל שאם לא היה שואל מאתנו את אחינו הקטן רק היה אומר סתם שלא נראה פניו היית יכול לומר שבבואנו יחוס עלינו בל נמות ברעב, אבל אחר שאמר לנו תקנה לזה ע”י שנביא אחינו הקטן ממילא לא יחוס עלינו כי יצוה שנביא את אחינו הקטן. ב] כי לא נוכל לראות פני האיש. שאם היה האזהרה רק שיעניש אותנו, היינו מקבלים העונש, אבל האזהרה היה שלא נראה פניו, וא”כ לא נשיג כלל תכלית מגמתנו שנראה לפניו ונבקש אוכל מעט: 44:27 — ויאמר עבדך אבינו. הציע לפנינו באורך איך א”א שישלח את בנימין, הלא ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי, ר”ל שנחשב אצלי כאלו לא היו לי רק שני בנים, כי היא אשתי העקרית ובניה הם עקר בני: 44:28 — ויצא וביציאת יוסף לא היה כ”כ סכנה מג’ טעמים. א] ויצא האחד, שהוא היה הראשון שיצא ולא הורע מזלי עדיין. ב] ויצא מאתי, שלא יצא מעם פני, היינו למקום רחוק רק מאתי למקום קרוב. ג] ואומר אך טרף טרף, שלא הייתי יכול לתלות בשום דבר רק בטריפת חיה רעה, כי סכנה אחרת לא היה בדרך הזה, ומ”מ לא ראיתיו עד הנה: 44:29 — ולקחתם. ומכ”ש בזה שיש כמה טעמים לגריעותא, שהאחד יצא מעצמו, וזה ולקחתם בחזקה. ב] מה שהראשון היה האחד שיצא ולא הורע מזלו, ועתה תקחו גם את זה, אחר שנעדר אחיו והורע מזלו. ג] מעם פני, למקום רחוק. ד] וקרהו אסון, כי דרך זה מוכן לסכנות הרבה חוץ מחיה רעה: 44:30 — ועתה. שעור הכתוב ועתה כבאי אל עבדך אבי והיה כראותו כי אין הנער ומת, ומ”ש והנער איננו אתנו, הוא מאמר מוסגר, ר”ל הלא גם כשהנער איננו אתנו רק הוא אצל אביו מ”מ נפשו קשורה בנפשו, וכ”ש שתגדל האהבה בהפרדו מאתו, וממילא כראותו כי אין הנער ימות תיכף, ואל תאמר כי הלא נספר לו שהוא חי ושהוא אצל מושל ארץ מצרים, עז”א שתיכף כבואי ויראה כי אין הנער ימות תיכף מבלי שום שאלה ודרישה, וא”כ והורידו עבדיך את שיבת אבינו ביגון שאלה, ובזה השלים הטענה שראוי לשנות המשפט הזה מצד שתגיע מזה רעה לאחרים: 44:32 — שכי עבדך. עתה בא בטענה השלישית שיכול להחליף את העבדות שיהודה יהיה עבד תחתיו, ובאר שלא יעשה בזה לא רעה ליהודה ושגם הוא ירויח מזה, ומפרש שלא יהיה זה רעה ליהודה, כי עבדך ערב את הנער, ולא תאמר שאחר שגנב נפטרתי מן הערבות כי הוא פשע בעצמו, עז”א שהערבות לא היה נגד בנימין רק מעם אבי, אל אבי היה הערבות, ולא תאמר שהיה הערבות עונש ממון או יסורי הגוף שבזה העבדות קשה יותר, כי היה הערבות על ענין נוגע לנפש, וחטאתי לאבי כל הימים, ובזה טוב לי יותר העבדות: 44:33 — ועתה. וגם אתה לא תפסיד בחליפין אלה, כי ישב עבדך תחת הנער, שהוא אינו מוכשר לעבודת עבד, ואני אהיה עבד לאדוני, בשגם שבלא זה א”א שאעלה לביתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי: 45:1 — ולא יכל יוסף להתאפק. מ”ש ולא עמד איש אתו הוא מאמר מוסגר, ופי’ הכתוב בעת שקרא יוסף הוציאו כל איש מעלי [שעי”כ לא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו] לא יכול יוסף להתאפק מלבכות ויתן את קולו בבכי, ר”ל קול זה שקרא הוציאו כל איש מעלי קרא בבכי מפני שלא יכול להתאפק מלבכות, ולכן הגם שלא עמד איש אתו בהתודעו אל אחיו בכ”ז וישמעו מצרים ובית פרעה, כלם נודע להם שיוסף נתן קול בבכי, וידעו שיש בזה איזה ענין גדול, רק שלא ידעו עדיין למה בכה, ולמה קרא בבכי שיצאו כל איש מעליו חוץ מאחיו שנשארו אתו, שזה שהם אחיו לא נודע להם עד אח”כ כמו שיבא בפסוק ט”ז: 45:2 — שאלות: מ”ש וישמעו מצרים, איך שמעו הלא לא עמד איש אתו: ולא יכל יוסף להתאפק. מ”ש ולא עמד איש אתו הוא מאמר מוסגר, ופי’ הכתוב בעת שקרא יוסף הוציאו כל איש מעלי [שעי”כ לא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו] לא יכול יוסף להתאפק מלבכות ויתן את קולו בבכי, ר”ל קול זה שקרא הוציאו כל איש מעלי קרא בבכי מפני שלא יכול להתאפק מלבכות, ולכן הגם שלא עמד איש אתו בהתודעו אל אחיו בכ”ז וישמעו מצרים ובית פרעה, כלם נודע להם שיוסף נתן קול בבכי, וידעו שיש בזה ענין גדול, רק שלא ידעו עדיין למה בכה, ולמה קרא בבכי שיצאו כל איש מעליו חוץ מאחיו שנשארו אתו, שזה שהם אחיו לא נודע להם עד אח”כ כמו שיבא בפסוק ט”ז: 45:3 — כי נבהלו מפניו. בהלה הזאת היתה השתוממות וגם חרדה שאמר אני יוסף ויראו מן הנקמה, וכאלו אמר העוד אבי חי מרוב הצרות: 45:4 — ויאמר אני יוסף אחיכם. יוסף חשב שלא ענו אותו מפני א’ מג’ טעמים, והוא, או שאין מאמינים לו שהוא יוסף, או שעדיין הם שונאים אותו ומתחרטים על שמכרו אותו באופן שיעלה לגדולה, או שמתחרטים ומתעצבים על מעשה רע שעשו למכור את אחיהם, על כן לעומת הצד הראשון אמר להם סימן אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה: 45:5 — שאלות: למה כפל אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי למחיה שלחני וגו’ ואמר שנית להחיות לכם לפליטה גדולה. תחלה אמר אשר מכרתם אותי ואח”כ אמר לא אתם שלחתם אותי, ומה שצוה שיאמרו אל אביו הוא אריכות דברים: ועתה. לעומת הצד שמתעצבים ומתחרטים על המעשה אמר אל תעצבו, ונגד הצד שעדיין הם שונאים אותו וחרה בעיניהם על שעלה לגדולה אמר ואל יחר בעיניכם, ומפרש אל תעצבו כי מכרתם אותי שהוא חרטה על גוף המכירה, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה שהוא החרטה על שמכרו אותו למצרים ששם עלה לגדולה ולא מכרו אותו למקום אחר. [וכבר בא מאמר כזה בפ’ וישלח ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד עי”ש]. כי למחיה. פי’ תחלה מ”ש אל יחר בעיניכם, ר”ל אם עוד נמצא השנאה הקדומה בלבכם אפשר שיחר בעיניכם משני טעמים. א] שתיראו שאעשה אתכם רעה, עז”א כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולא תיראו רע, ב] יוכל להיות שיחר בעיניכם על גדולתי ועל שלא נתמלא חפצכם לנקום בי, עז”א, 45:6 — כי זה שנתים וכו’ וישלחני אלהים וכו’. ר”ל שאין ראוי שירע בעיניכם עזיבת הנקמה, שלעומת זה תשיגו טובה כוללת, שכל חייכם תלוי בה, כי אחר שזה שנתים הרעב וכבר הגעתם עד שערי מות מפני הרעב, מה תעשו בחמש שנים המעותדים עוד לימי רעב, הלא לא ישאר לכם שריד ופליט, וישלחני אלהים לפניכם כמלאך מושיע, אם לכם, לשום לכם שארית בארץ, אם לכל בני ביתכם הרבים, להחיות לכם לפליטה גדלה, כי אתם שבעי נפש ומקנה רב וצריך לזה פליטה גדולה מצרת הרעב העתיד, וכל זה יוציא מלבכם תאות הנקמה שהיא כאין נגד התועלת הרב הזה שתשיגו ממני: 45:8 — ועתה. אולי לפ”ז יוכל להיות שידאגו על גוף המעשה שמכרו אותו [נגד מ”ש אל תעצבו], השיב להם שאין להם להתעצב על גוף המעשה ג”כ. והנה בצד זה שיתעצבו על גוף המעשה יש שני ענינים. א] שיתעצבו על החטא בעצמו שמכרו את אחיהם, עז”א לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים, כי דבר כללי הנעשה לפליטה גדולה להחיות עם רב, הגם שנדמה לנו שנעשה במקרה, הוא באמת פועל ההשגחה, ואתם הייתם ככלים ביד האלהים שהוא מכר אותי הנה לטובת הכלל, ואתם הייתם משוללי הבחירה בפועל זה ההשגחיי, ולא יתיחס אליכם כלל רק אל האלהים שהוא פעל כל זאת. ב] עדיין יעצבו על זה בעצמם מה שמנה ה’ אותם להיות שבט אפו ושיעשה פועל רע הזה על ידם, ע”ז השיב שבאמת לא היה דבר רע, כי וישימני לאב לפרעה ועשה עמי בזה טובה גדולה, בענין שאין לכם להתעצב לא על גוף המעשה, שלא היה בבחירתכם רק הייתם מוכרחים לזה מצד ההשגחה, ולא מהנצמח על ידה שהיה אך טוב וחסד, וזה כמשל אם ידחף אדם את חברו למים בשגגה וינצל ושם ימצא אבן טוב, שאין לו עון מצד המעשה כי היה בשגגה ולא מצד המסובב ממנו שלא נטבע רק מצא כלי מחמדה, ואמר וישימני לאב לפרעה, הוא סדר שלש המדרגות שהעלהו פרעה זאח”ז, תחלה אב לפרעה, שיעץ לו בענין החלום, ואח”כ אדון לביתו כמ”ש אתה תהיה על ביתי, ואח”כ למושל על ארץ מצרים כמ”ש בפ’ מקץ: 45:9 — מהרו וכו’ כה אמר בנך יוסף. באר להם הטעמים שצריך שאביו יבא אליו. א] שמני אלהים לאדון לכל מצרים, וא”א שאני אצא מן הארץ אל אבי, לכן רדה אלי: 45:10 — ב] וישבת. ששם תשב ישיבת קבע, כי אתן לכם שם אחוזה כמ”ש (מו יא) ויושב יוסף וכו’ ויתן להם אחוזה. ג] אל תדאג שתשב בין המצרים שהם עובדי אלילים, כי תשב בארץ גשן לבדך. ד] והיית קרוב אלי, כי ארץ כנען רחוקה. ה] אתה ובניך וגו’ וצאנך, לא כמו בא”י שצאנך רחוקים ממך ופה תהיה ביד עם רכושך: 45:11 — ו] וכלכלתי אתך שם. משא”כ כשתשב בא”י א”א שאכלכל אותך שיאמרו שאני משלח מעות חוץ למדינה, ולא יהיה לך לבוז להתכלכל ממני, כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וההכרח לא יגונה, וכ”כ הרי”א: 45:12 — שאלות: מ”ש והנה עיניכם ראות מה רצה בזה, ומ”ש שנית והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים: והנה. וחוץ ממה שאני אומר לכם, הנה עיניכם רואות יותר ויותר, כי פי המדבר אליכם, וא”א שאומר שבחי בעצמי, כפירוש המפ’, ולכן, 45:13 — והגדתם אתם לאבי את כל כבודי במצרים. שחוץ מן הממשלה יש לי כבוד גדול, כי לפעמים ישנאו את המושל עליהם באכזריות וינקמו ממנו לעת מצא, אבל אני י”ל כבוד ביניהם שכלם אוהבים ומכבדים אותי, ואת כל אשר ראיתם, כי זאת יראו האורחים הבאים יותר מאשר ידע המושל עצמו שכלם יחנפו לו בפניו, וכזה ומהרתם והורדתם את אבי הנה: 45:17 — שאלות: מ”ש פרעה אמור אל אחיך וגו’ ואתה צויתה, משמע שדבר הראשון יאמר יוסף מעצמו ודבר השני נצטוה מפרעה, וכן אמר ויתן להם עגלות על פי פרעה, ומז”ש ויעשו כן בני ישראל מה עשו: והשקול נשמע. כי תחלה כששמעו שיוסף נתן קולו בבכי היו נבוכים, כי לא ידעו מהו, ועתה נשמע שהקול היה מפני שבאו אחי יוסף, וייטב הדבר בעיני פרעה, שעד עתה היה להם לקלון שעבד מושל עליהם: ויאמר פרעה אמר אל אחיך. כפי הנראה היה מנמוסי מצרים שהמשנה לא היה כח בידו לקבל זרים אל הארץ שיהיה דינם כאזרחי הארץ לישב שם בקביעות, שע”ז היה צריך רשות מן המלך בעצמו, אבל היה כח ביד המשנה לקבל אנשים שבאו ממדינות אחרות לישב שם לפי שעה, כמו בעת הרעב וכדומה, וע”כ אמר פרעה אל יוסף שאתה מצדך תאמר להם שיבואו מעצמם לגור שם לפי שעה, לא שאתה מביא אותם שיתישבו פה בקביעות. ויש נסיעה ממה שממנו, כמו הנוסע לארץ אחרת לפי שעה מפני שבארצו יש רעב, ויש נסיעה אל מה שאליו, כמו הנוסע לארץ אחרת להתישב שם בקביעות כי טובה היא בעיניו, ויוסף יאמר להם טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען, כאלו ארץ כנען היא עקר מושבם, רק שע”י הרעב אשר שם תקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי, ר”ל אל יוסף, לא אל הארץ כי הולכים למצרים שלא ע”מ להשתקע, ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, כמו שהיה מנהגם עם אורחים הבאים לגור לפי שעה לבד, וכל זה יש כח ביד יוסף לבדו לעשות: 45:19 — ואתה. אבל ממני נצטוית בכח המלכות, קחו לכם מארץ מצרים עגלות, כי העגלות היו תחת יד פרעה ורק המלך היה לו יכולת לשלוח עגלות, ושלוח עגלות מורה ששולחים אחרים שיתישבו שם כאזרחי הארץ בתמידות, ונשאתם את אביכם ובאתם להשתקע פה: 45:20 — ועינכם. כי בצד הראשון שיורדים רק לגור לפי שעה יחוסו על כליהם שאין יכולים לקחתם עמהם ויניחום במקום משומר שימצאו אותם בעת שישובו אל ארצם, אבל אחר שאתם הולכים להשתקע, עינכם אל תחס על כליכם, כי מעתה טוב ארץ מצרים לכם הוא, כי אתם כאחד מאזרחי הארץ, לא כמ”ש תחלה ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, שהוא רק ניתנה לפי שעה: 45:21 — ויעשו כן ב”י. כי פרעה אמר טענו את בעירכם, ולכן טען על המשא לא נמצא רק פה ובישעיה לבוש הרוגים מטועני חרב, שיל”פ הרוגים ע”י נושאי חרבות. ויש הבדל בין ויעמס איש על חמורו ובין טען, שטען הוא משא קלה, שאמר שא”צ שיקחו כל התבואה עמם, כיון שישובו תיכף, רק יטענו מה שצריך למאכל הבהמות בדרך, וע”ז קראם בשם בעיר שמציין אכילת הבהמות, כי אין עומדים עתה למשא כבד, ועז”א שעשו כן, שלא לקחו כל הבר עמהם כי הסכימו לשוב תיכף, ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, כי לא היה רשות לקחת עגלות בלא פקודת המלך: 45:23 — ולאביו שלח כזאת. פי’ רי”א כזאת שנתן לאחיו שמלות וכסף ועשרה חמורים: 45:28 — ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. ר”ל ל”ל הספור מן גדולתו וממשלתו, די לי במה שהוא חי מצד שהוא יוסף בני, וגם ר”ל מצד שהוא עדיין עומד בצדקו, שמצד זה הוא עדיין בני והוא חי, שאם היה רשע אינו בני ואינו חי חיי האדם רק חיי הבהמה, יאמר אלכה ואראנו, לא רצה ללכת להשאר שם רק לראות את יוסף ולחזור לא”י: 46:1 — ויסע. תחלה לא הסכים לעקור דירתו מא”י למצרים ולא רצה רק לראות את יוסף ולשוב, כמ”ש אלכה ואראנו ולא יותר, וע”כ לא נסע בעגלות, שהעגלות נשלחו לו ע”מ שיסע להתיישב שם בקביעות, לא אם נוסע לשם לפי שעה, ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, שיצחק בנה שם מזבח והלך לזבוח שם, ובאשר ה’ הזהיר ליצחק בל ירד מצרימה, הזכיר שלכן היה דעת יעקב בל ישאר במצרים בקביעות: 46:3 — ויאמר אנכי האל אלהי אביך. שאלהותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, א”ל ה’ אל תירא. א] התירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר כי לגוי שיהיו גוי מצוינים כמ”ש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם אמר גדול. ג] פן לא תשרה שם האלהות עליו, אמר אנכי ארד עמך מצרימה. ד] כתב רי”א שירא פן יקבר שם אמר ואנכי אעלך. ה] פן ישארו שם בניו לעולם, אמר גם עלה בעת הגאלה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר @33ויוסף ישית ידו על עיניך: @44ה} ויקם יעקב. ואז קם לרדת ע”מ להשתקע שם, וע”כ מעתה נשאוהו בעגלות אשר שלח פרעה: 46:6 — ויקחו. וכן מעתה אחרי שהוחלט לצאת ע”מ להשתקע לקחו את כל מקניהם ואת כל רכושם, מה שלא לקח קודם לכן כשנסע לבאר שבע, ומ”ש בכפל ויבאו מצרימה וכו’ בניו וכו’ הביא אתו מצרימה, כי מזלם חזה שישתעבדו בם בסוף, רק השבטים לא נשתעבדו כי לא התחיל השעבוד עד אחרי מותם, וע”כ ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו, שהם באו ברצון ונפש חפצה, אבל בניו ובני בניו שהם עתידים להשתעבד היה לבם נוקפם ביאה זו ולא הלכו ברצון רק הביא אתו מצרימה, כהולכים שלא ברצונם: 46:8 — ואלה שמות בני ישראל, יעקב ובניו. הפשוט מורה כדברי הרב אבן עזרא, שמה שחושב בבני לאה שלשים ושלש, וכן מה שחושב לבסוף מספר שבעים, הוא עם יעקב שהוא מכלל השבעים, וע”כ התחיל יעקב ובניו, להורות שיעקב מן החשבון, ולכן סיים שלשים ושלש היינו עם יעקב, וכן מה שסיים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, היינו עם יעקב ויוסף ובניו, ומ”ש בפסוק כי כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו ששים ושש, היינו חוץ מיעקב דהא אמר הבאה ליעקב, וכן בב”ר שי”א שיעקב השלים החשבון: 46:29 — ויבך על צואריו. לפירוש רמב”ן בכה יעקב, ועז”א עוד נוסף על מה שבכה עד הנה. ולדעת חז”ל יוסף בכה ויעקב קרא ק”ש, ר”ל שגדר אהבת ה’ שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק”ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה’ גבר בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפש במחשבתו במסירות נפש על אהבת ה’, כמ”ש ר”ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה’ מתי יבא לידי ואקיימהו, ע”כ אמר אמותה הפעם שמשתוקק למות הפעם באהבת ה’ על קדוש שמו, שאין לו עוד בעוה”ז כיום, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, ואתה תהיה במקומי על חבל ארצה, ואני אשוב אל מקומי בשמים: 46:31 — שאלות: יוסף אמר לאחיו שיאמרו אנשי מקנה היו, והם אמרו רועה צאן עבדיך. הוא אמר שיאמר שבאו אליו, ואל פרעה לא אמר רק שבאו ולא שבאו אליו, והם אמרו לגור בארץ באנו, ופרעה אמר אביך ואחיך באו אליך: ויאמר יוסף אל אחיו. כבר כתבתי למעלה שלהתישב בארץ בקביעות היה צריך רשות מן המלך, אולם לגור שם לפי שעה היה רשות בעת ההיא לכל עובר אורח, וכן היה רשות לרועי צאן ונוסעים בעדר לנסוע ממרעה אל מרעה בכ”מ, כמו שנראה מאברהם ויצחק שנסעו בכ”מ ממקום למקום כדרך הגרים והרועים, אבל הם שרצו להתישב במקום אחד ויוסף רצה לתת להם אחוזה צריך רשות מפרעה, ובאשר בזה חשש שפרעה יצוה שישבו בערי הממלכה וישימם לשרי אלפים ושרי מאות, צוה שיאמרו שהם רועי צאן למען יתן להם את ארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואמר אל אחיו שהוא יאמר לפרעה האמת שבאו אליו היינו להתישב בקביעות מצד שהם אחי יוסף, וכדי שיניחם לשבת בארץ גושן יאמר שהם רועי צאן, וכדי שלא יחשיב פרעה שהם רועים עניים רועי צאן של אחרים, יאמר כי אנשי מקנה היו, היינו סוחרים הסוחרים במקנה ויש להם מקנה רב באופן שאינם עניים שיצטרכו עזר מאוצר המלך, כי הביאו צאנם ובקרם וכל אשר להם: 46:33 — והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. כי ירצה לתת לכם איזה משרה במלכותו, אז תאמרו אנשי מקנה היו עבדיך, אין אנו יודעים עסק אחר רק עסק המקנה, ולא אמר שיאמרו שהם רועי צאן שזה מורה שהם הרועים בעצמם, רק יאמרו שהם קונים ועוסקים במקנה וי”ל משרתים רועים בצאן, ובזה תרויחו שתשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן: 47:1 — ויבא יוסף אולם בבוא יוסף אל פרעה לא אמר לו תיכף שבאו אליו להתישב בקביעות רק אמר סתם שבאו מארץ כנען, והזמין תיכף חמשה מאחיו שהם יגידו יתר הדברים: 47:3 — ויאמרו אל פרעה. הם אמרו אל פרעה באופן שלא יצטרך יוסף להפיק רצון ע”ז רק על אופן שיש רשות לכל הבא מארץ אחרת להיות שם, וזה בשני דברים. א] אמרו רעה צאן עבדיך, ויש חירות להרועים לנסוע עם המרעה בכ”מ, [ולכן לא הזכירו שהם אנשי מקנה שמשמעו שהם סוחרים שבזה אין דינם כרועים] וזה תשובה על השאלה מה מעשיכם, ויאמרו אל פרעה, אמירה שניה ע”מ שלא שאלם, לגור בארץ באנו, שלא באו להשתקע רק לגור מצד שאין מרעה בארץ כנען, וע”ז יש ג”כ רשות לכל רועים, ועז”א ועתה ישבו נא עבדיך, ר”ל שישבו עתה לפי שעה עד שיופסק הרעב, באופן ששאל דבר שיש רשות לכל העמים שם מבלי הבדל: 47:5 — ויאמר פרעה. ע”ז השיב פרעה אל יוסף, הנה אביך ואחיך באו אליך, לא לגור לפי שעה ולא מחמת חסרון המרעה רק באו אליך להשתקע: 47:6 — ארץ ובכ”ז אין אתה צריך רשות כלל, כי ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ חושב, שישבו בקביעות, וגם במיטב הארץ, ותוכל להושיבם בארץ גשן, ואם יש בם אנשי חיל ואתה ידעת שיהיו ראוים אל ההתמנות, דהיינו שהם נאמנים וי”ל המעלות הראוים להיות שרים ומנהיגי בעבודת המלך, תשימם שרי מקנה על המקנה אשר לי: 47:9 — ימי שני מגורי ר”ל ששנות חיים משמע שנים של טובה והצלחה, א”ל ששני מגוריו שגר כגר בארץ היו שלשים ומאת שנה, אבל השנים שהיה בשלוחה היו מועטים וגם היו רעים, שלא היה לו הצלחה גמורה אף בהם, ולא השיגו לשנים של הצלחה שהיה לאבותיו בימי מגוריהם בחבל. ובדרושי ארצות השלום פרשתי, כי שנות חיים לא יצדקו רק על השנים שעובד בהם את ה’ שהם חיי האדם, לא על השנים שחי חיי ההרגש לבד שהוא חיי הבהמה, שנים אלה לא נקראו שנות חיים כי בם חי חלק הבהמי שלו, אבל האדם שהוא חלק השכלי והנפשי שלו היה כמת, ונוכל לקראם בשם שני מגורי, שבם גר בתבל ארצה, לא בשם שנות חיים, ובאשר פרעה לפי הבנתו קרא כל השנים שיתהלך האדם על האדמה בשם שנות חיים, א”ל יעקב שלא דייק בדבריו, שאם תשאלני על ימי שני מגורי אוכל להשיב לך שהיו שלשים ומאת שנה, אבל אם תשאלני על שני חיי, דע כי מעט ורעים היו ימי שני חיי, ר”ל השנים שהייתי חי חיים הנפשיים שהם חיי האדם, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם שהם הרבו יותר הימים שעבדו בהם את ה’ וקנו השלמות הנפשי: 47:11 — ויושב יוסף. עפ”י רשות פרעה הושיב יוסף את אביו ואת אחיו שישארו שם בקביעות. ב] שנתן להם אחוזה בא”מ שתהיה הארץ שלהם. ג] שברר החלק שהוא מיטב הארץ בארץ רעמסס, כ”ז היה כאשר צוה פרעה, שכ”ז לא היה רשות ביד המשנה לעשות בלא רשות מהמלך: 47:12 — ויכלכל יוסף. אבל לתת להם כלכלה זה היה ביד יוסף בעצמו שכלכלם בכל מחסורם, הגם שלם אין וכו’ כפירים רשו ורעבו ודורשי ה’ לא יחסרו כל טוב: 47:14 — וילקט יוסף. ספר מנאמנות יוסף שהביא את כל הכסף אל אוצר המלך, וגם כי זה היה הכנה לקיים ואח”כ יצאו ברכוש גדול, כמ”ש על פסוק אלהי אבותיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם: 47:18 — לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף. כבר בארתי (ישעיה ט’ ז’) שיש הבדל בין אפם ובין תם, אפס מדבר על הנעדר בבחינת עצמו שאינו במציאות, ותם מדבר בבחינת השלם שכלה כולו בתמימות לא נשאר דבר, ותחלה אמרו אפס כסף, וכאשר ראו שתם מקניהם אמרו אם לא היית רוצה לשבור כלל רק בכסף לא יכולנו לבקש דבר, אבל אחר ששברת בעד הבהמות ראינו שדעתך היה שכל מה שיש אתנו יובא אליך, ועתה כבר בא אליך בתמימות כל מה שהיה לנו לא חסר דבר, וראוי שתתן בחנם, אבל לא נכחד מאדני, שעדיין נמצא גויתנו ואדמתנו שהם שלנו ואולי תרצה גם זאת, קנה גם זאת כי למה נמות, מזה לא תרויח מאומה, גם כי עד עתה חשבו שבא הרעב לטובת פרעה ומצד כוכב הצלחתו שהיה מזלו שיתעשר ויהיה בידו כל כסף הארץ וכל המקנה. ולפ”ז אחר שכלה כל הכסף והמקנה ועדיין הרעב בארץ, הגם שלא נשאר עוד דבר לפני פרעה, מבואר שהרעב בא מפני שנגזר עלינו כליה, וא”כ אין עצה רק שפרעה יקנה אותנו ואת אדמתנו, ובזה נקרא ע”ש פרעה וממילא ייטיב לנו ולהאדמה, כי מזלו של פרעה יציל אותנו. וז”ש קנה אתנו בלחם, וזה יהיה לטובתנו, כי נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ונקרא ע”ש פרעה, ובזה ותן זרע, כי אדמת פרעה בודאי תצמח, ונרויח מה שאנחנו נחיה ולא נמות, וכן האדמה לא תשם אחר שהיא אדמת פרעה: 47:20 — ויקן יוסף לא רצה לקנות גם אותם רק קנה תחלה האדמה לבדה, כי לא יתכן למושל ארץ לקנות את עמו לעבדים בעד פת לחם, שעליו לפרנסם בעת הרעב, רק קנה תחלה את אדמתם לבד, וזה היה ברצונם, כי מכרו מצרים איש שדהו, ועי”כ ותהי הארץ לפרעה: 47:21 — ואת העם. הנה עובדי האדמה יגורו בכפרים לא בערים, ואחר שקנה את אדמתם העביר אותם מן הכפרים אל הערים, אחר שאין להם אדמה ראוי שישבו בערים וזה עשה בכל הארץ, ועז”א מקצה גבול מצרים ועד קצהו: 47:23 — ויאמר יוסף. אח”כ אמר להם יוסף שמי שירצה לשוב לעבוד את האדמה יתן לו אדמה, ובזה יקנה אותו לעבד שיעבוד את האדמה, ועז”א הן קניתי אתכם היום, שהוא קניה אחרת שאני קונה היום חוץ מאדמתכם שקניתי כבר, והתנה עמהם תנאי העבודה בענין שייטב בעיניהם. א] הא לכם זרע בפעם הראשון נתן להם זרע לזרוע וגם אמר שעתה שהיא ברשות פרעה תזרעו ותתן יבולה: 47:24 — והיה. ואח”כ כשתעשה פרי תבואה תתנו חמישית לפרעה, [וזה לא היה כבד עליהם, שכבר נתנו חומש בשבע שני השבע] וארבעה חושים יהיה לכם ומזה תתנו אתם בעתיד לזרע השדה ולאכלכם וגם לאכול אשר בבתיכם עובדי האדמה שישרתו אתכם: 47:25 — ויאמרו החיתנו. אמרו מה שאנחנו עבדים אינו בעד האדמה, כי כבוד גדול לנו שנהיה עבדי המלך, ואתה החיתנו מצד החסד, ואנו מבקשים נמצא חן והיינו עבדים לפרעה ולכבוד גדול יחשב לנו: 47:27 — וישב ישראל. תחלה ישבו ברעמסס לא בכל ארץ גשן שהיתה למצרים, ועתה שהעביר אותם לערים הקנה כל ארץ גשן לבני ישראל, באשר פרו ורבו מאד והוצרכו לארץ רחבת ידים: 47:28 — ויחי יעקב. אחרית ימי האדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי שחי כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו, ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה. וז”ש ע”י שחי בארץ מצרים שבע עשרה שנה בטובה, עי”כ ויהי ימי יעקב שני חייו, כאלו כל ימיו היו שנות חיים והצלחה, וכן איתא בתד”א מובא בילקוט ויצא, יעקב היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, העלה עליו הכתוב כאלו היה בטובה כל ימי חייו, וכן למ”ש למעלה (פסוק ט) שרק שנים שעובד בהם את ה’ נקראים שנות חיים, ויעקב חסרו לו ימי אבלו של יוסף, שלא חל עליו רוה”ק כמ”ש חז”ל, והשלים שלמותו בי”ז שנים אלו ד שכל ימי יעקב היו שני חייו: 47:29 — ויקרא לבנו ליוסף. פקד עליו מצד שהוא בנו, ובקש מאתו דרך בקשה מצד שהוא יוסף, שמצד שהוא יוסף אמר אם נא מצאתי חן בעיניך, ומצד שהוא בנו אמר שים נא ידך תחת ירכי והשביע אותו, מצד שהוא יוסף אמר ועשית עמדי חסד, ומצד שהוא בנו אמר ואמת, כי מחויב למלא דבריו מצד כבוד אביו, וגם השבועה עצמה היא חסד, ואחר השבועה הוא אמת כי מוכרח לקיים שבועתו, אל נא תקברני במצרים אפי’ לפי שעה: 47:30 — ושכבתי. אמר ג’ פעמים. א] מצד הנפש ושכבתי עם אבתי, כי בא”י מקום הקדושה ושם אבותיו. ב] מצד הגוף ונשאתני ממצרים, ששם מקום טמא. ג] וקברתני בקברתם במערת המכפלה. ויאמר אנכי אעשה כדברך, ר”ל טוב יותר שלא תשביעני ואעשה זאת בעצמי מצד מצות כבוד, שבזה תהיה המעשה יותר שלמה משאם תשביעני, שמורה שאני אנוס ומוכרח מצד השבועה, ולא תתיחס המעשה אלי שעשיתי מרצון נפשי: 47:31 — ויאמר השבעה לי. ר”ל לא אשביעך אנכי, כמ”ש באליעזר ואשביעך, שבזה תראה כאנוס רק השבעה בעצמך מרצונך, ותחשב כעושה מצד אות נפשך מצד השבועה בעצמה שאינך אנוס עליה: 48:1 — אל שדי נראה אלי בלוז. שאז כבר היתה רחל מעוברת בבנימין ותיכף כשנסעו משם נולד בנימין ורחל מתה: 48:4 — ויאמר אלי הנני מפרך. הוא מ”ש לו פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, שמ”ש פרה הוא שאני עצמי אוליד עוד בנים, ומ”ש ורבה היינו בבני בנים, שהם יהיו לקהל עמים, עכ”פ מ”ש הנני מפרך לא נתקיים, כי מאז לא הוליד עוד, ואין לפרש על בנימין שנולד למחר וכבר היה בבטן המלאה, ודבור שני אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם, ומבואר שאם היה אומר לך ולזרעך אתן היו בני לוקחים אותו בתורת ירושה, וכן אם היה הכוונה שנותן תיכף לזרעי היו זוכים בו תיכף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך, הוא כמי שאומר הנני נותן לך שדה פלונית ואחריך לפלוני או ואחריך ליורשיך שלא קנו אותו מתורת ירושה, וכן לא קנו אותה תיכף, רק אחר מותו קונים אותה בתורת מתנה בפ”ע, ומזה הוציא שני דברים. 48:5 — א] אחר שהבטיח הנני מפרך ולא נתקיים בי בהכרח היה הכוונה שבני יוסף יתחלקו לשני שבטים, עד שיתוסף שט אחד, וזה כי שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם. כי אחר שנטלה הבכורה מראובן שהוא בכור לאה היא שייכה ליוסף שהוא בכור רחל. ב] שע”י שהבטיח שיתן את הארץ לזרעי אחרי מתורת מתנה בפ”ע, ממילא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאם היה אומר לך ולזרעך היו השבטים באים או מתורת מתנה תיכף או בתורת ירושה ולא היה אפשר לגרוע חלקם שכבר זכו אל בני יוסף, אבל אחר שאמר לזרעך אחריך אין להם זכות עדיין כ”ז שיעקב חי, ויוכל להחזיק שני בני יוסף כבניו עפ”י דבור ה’ הנני מפרך, ומגיע להם חלק שוה עם ראובן ושמעון. ג] הוציא מזה שאין מגיע לראובן חלק בכורה, כי אין לוקח בתורת ירושה רק בתורת מתנה בפ”ע, ובני יוסף כבר נכללו במתנה זאת במ”ש הנני מפרך שבזה עשאם כבני יעקב, עז”א כראובן ושמעון. ד] החליט מזה מה שאמר, 48:6 — ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. כי אחר שנתן ה’ את הארץ לו ואחריו לזרעו, ממילא לא היה שלו עולמית רק שיהיה שלו לפי שעה בחייו, ואחר שיעקב לא זכה במתנה זו עולמית לא היה לשלו רק כ”ז שהיה בא”י שנחשבת כשלו לענין שיחול עליה קדושת א”י, אבל אחר שיצא למצרים ולא היה עתיד לחזור לשם נסתלק זכותו והורק ליד בניו, שמאז זכו זרעו בארץ ופן אפרים ומנשה, אבל הבנים שנולדו ליוסף אחר ביאת יעקב אין להם זכות עוד. [ואמר על שם אחיהם יקראו, לבלי יאמר שיקראו על שם יוסף ויהיה שבט בפ”ע ע”ש יוסף]: 48:7 — ואני. ר”ל ולא תאמר שמ”ש אלי הנני מפרך כוון על בנימין, או שהיה הבטחה שאני בעצמי אוליד עוד בנים, רק אח”כ גרם איזה חטא שנתבטלה ההבטחה. לז”א הלא בבאי מפדן מתה עלי תיכף בדרך אפרת, שהיה יום השני לאחר הבטחה בלוז ואז נולד בנימין, ומזה מבואר שלא כוון על בנימין, ולא שאוליד עוד שאז לא היה ראוי שתמות רחל, רק שיהיה הזרע ממנה: 48:8 — וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ”ש של בית ר”ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע”כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה’, ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת: 48:14 — וישלח ישראל את ימינו. ר”ל הנה בברכת כהנים כתיב וישא את ידיו והכתיב ידו דצריך לארמא ימינו על שמאלו כמ”ש בזהר, וא”כ אחר שהגיעו ידי עיקב זו תחת זו היה צריך שיניח תחלה את שמאלו על ראש מנשה ואח”כ את ימינו על ראש אפרים, והיתה יד הימין על יד השמאל, והוא לא כן עשה רק תחלה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים ואח”כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, וא”כ היתה יד השמאל למעלה מיד הימין עז”א שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע”י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור, וע”כ הגם שיש לו טעם לברך את הבכור ביד שמאל ואת הצעיר בימין, בכ”ז הרים יד שמאל למעלה להורות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע”י אפרים רק מצינור בפ”ע, וע”כ בא השמאל למעלה מן הימין: 48:15 — ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי. במדרש ר’ יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר”י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר”ל הוא צריך לכבודנו, ר”ל שיש שני מיני הנהגות שה’ מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב”ה יכול להשפיע טוב וחסד ע”י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א”ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז”א האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ”י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג ה’ עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר האלהים הרעה אותי מעודי עד היום, שהנהגתו עמי נמשל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ילפ”ז לא פליגי ר’ יוחנן ור”ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק, ר”י מפרש מ”ש האלהים הרועה אותי כרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שעז”א ע”ד דר’ יוחנן אנו צריכים לכבודו, כי הנהגה זו יוצאת מכבודו, לא מכבודנו, כי לא יביט בה על הכנת מעשנו רק כרועה עדרו ירעה, ור”ל מפרש מ”ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזה כמשל הנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו שכבוד הנשיא תלוי בהזקנים, כן באברהם ויצחק שהם התהלכו לפניו ופתח צינורי הברכה לפי מעשיהם היו דומים כזקנים, שהנשיא יתכבד ע”י כבודם: 48:16 — המלאך הגאל אתי מכל רע. שהנהגת יעקב שהיתה דומה כרועה ירעה צאנו כן היתה הנהגתו עפ”י הטבע לא בנסים גלוים, א”כ היתה ההנהגה ע”י מלאך ושליח מה’ לא עפ”י ההשגחה הנסיית בעצמה שזה לא תהיה ע”י מלאך ושליח רק מה’ בעצמו ובכבודו. יברך את הנערים, בשתי הנהגות אלה יברך את הנערים, שנגד הנהגה הטבעיית שהצליח בה יעקב אמר ויקרא בהם שמי, ונגד הנהגה הנסיית שבה הצליחו אבותיו אומר ויקרא בהם שם אבותי אברהם ויצחק, ור”ל כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית שימין ה’ עושה חיל למעלה מדרך הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתיחסת לשמאל, אמר ששני הברכות ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד שידגו לרוב: 48:19 — וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. באר לו שיש הבדל בין אפרים ומנשה, שאפרים גדולתו תהיה ע”י רבוי האיכות, וגדולת מנשה הוא ע”י רבוי הכמות, ר”ל שנמצא לפעמים איש אחד שהוא שקול כגוי כלו ע”י מעלתו ועצמת קדושתו, כמ”ש במדרש שר”ע דרש אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא, על משה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל, וזה רבוי האיכות, והוא נמצא באפרים כמ”ש רש”י וזרעו יהיה מלא הגוים זה יהושע, אבל גדולת מנשה תהיה ע”י רב עם בכמות, ומבואר שגדולת אפרים הוא ענין שלמעלה מן הטבע שתלוי ע”י הנסים והנפלאות שיעשו ע”י יהושע, ולכן ברך ברכתו בימין, אבל גדולת מנשה שתלוי ברב עם היא ברכה טבעיית המתיחסת אל השמאל. ויש עוד הבדל שברכה של אפרים יש לה מציאות תיכף, כי טמן בנפשו הסגולה והכרח הנפשי, אבל ברכת מנשה ברבוי עם אין לה מציאות עתה עד יפרה וירבה ויהיה לגוי גדול. וז”ש ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם, אולם יש הבדל שהוא לא יגדל עד יהיה לעם ועת שיהיה לעם אז גם הוא יגדל, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, היינו ע”י שיגדל מעצמו לא ע”י רבוי עם, כי וזרעו יהיה מלא הגוים, שאחד מזרעו יהיה שקול כגוים רבים ה יהושע, ולכן 48:20 — ויברכם. לפי הברכה שברכם ביום ההוא הקדים אפרים למנשה, אחר שברכת אפרים כבר נכונה בכח הנפשי, לא כן ברכת מנשה שאין לה מציאות ביום ההוא: 49:1 — האספו. הקבוץ מורה קבוץ הנפזרות, והאסיפה תהיה אחר הקבוץ, כמ”ש בפירוש ישעיה סימן י”א, ומזה דרשו חז”ל שבקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ובמדרש שצוה אותם על המחלוקת, א”ל תהיו כלכם אסיפה אחת, ואז התקינו א”ע לגאולה כמ”ש ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו’. כי חורבן הבית היה בעון שנאת חנם וכ”ש שא”א שתהיה הגאולה עד יתקבצו והיו לגוי אחד. וע”ז כשאמר האספו שהוא אחר הקבוץ, שבזה יצויר שאגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכשראה שנסתלקה הימנו שכינה כי עתיד להיות ביניהם מחלוקת, ואז א”א לגלות קץ הימים אמר הקבצו, ובמדרש האספו מעשרת השבטים והקבצו לשבט יהודה ובנימין, דרוש זה נסמך עמ”ש ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ופרשתי שם שעשרת השבטים אינם מפוזרים רק נדחים שלא נודע מקומם וצריכים אסיפה, שאסיפה מורה מן החוץ אל הפנים, ושבט יהודה ובנימין הם נפוצים בארבע כנפות הארץ ואינם נדחים כי נודע מקומם, ועז”א ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, והתבאר אצלי בפי’ הנ”ך שכ”מ שידבר מעשרת השבטים נגד שבט יהודה, יקרא שבט יהודה בשם ישראל נגד העשרת השבטים שנקראו לערכם בשם יעקב. ועז”א האספו הקבצו, ומפרש נגד האספו ושמעו בני יעקב, ועז האספו מעשרת השבטים, ונגד הקבצו אמר ושמעו אל ישראל אביכם, ועז והקבצו לשבט יהודה ובנימין שהם נקראים ע”ש ישראל שהם במדרגה יתירה נגד י’ השבטים: 49:3 — ראובן בכרי אתה. ר”ל יש לך שתי מעלות. א] מצד שאתה בכור אף אם לא היית מן הטפה הראשונה הבכור י”ל התנשאות נגד אחיו בממשלה ובכבוד וליטול פי שנים. ב] מצד שאתה כחי וראשית אוני, שנוצרת מן הטפה הראשונה, ויש הבדל בין כח ובין און, שכח מציין הכח הפנימי, ואין מציין התגלות הכח לחוץ, כמ”ש בפי’ ישעיה סימן מ’ בפסוק נותן ליעף כח, ר”ל שכח הפנימי נתגלה בך, והיה ראשית התגלות אוני מכח אל הפועל על ידך, ומפרש מצד שבכורי אתה יש לך יתר שאת התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית אוני יש לך יתר עז וכח הגוף כי נוצרת בכח גדול ואון אמיץ, ופי’ חז”ל שהיה ראוי לך הבכורה והכהונה שהם יתר שאת והמלכרות שהוא יתר עז: 49:4 — פחז כמים. אבל ע”י שחפזת כמים השוטפים בחפזון באין מעצור, לכן אל תותר, לא יהיה לך יתרונות אלה, כי עלית וסלקת את משכבי אביך [מלשון סלוק כמו השחר עלה או כעלות גדיש בעתו]. אז חללת את יצועי אשר עלה ונסתלק על ידך, וכבר בארנו בפ’ וישלח שהיה ראוי שיעקב יוליד עוד בן ואז היה י”ג שבטים, וע”י בלבל ינוע נשארו רק י”ב שבטים, והגם שיעקב לקח את מנשה ואפרים וחלקם לב’ שבטים, נשארו תמיד רק י”ב שבטים, שכ”מ שיחשב מנשה ואפרים לשנים לא נחשב לוי בפ”ע לשבט, כמו בדגלים ובנשיאים ובנחלה וכדומה, עד לעתיד שאז יהיה ללוי חלק בארץ כמ”ש ביחזקאל ואז יהיו י”ג שבטים כמספר אחד, שהוא מעלה עליונה נגד מספר י”ב שהוא למטה במרכבה ומספר י”ג עומד למעלה במלכות שמים: 49:5 — שמעון ולוי. שאחר שאמר שלא יכול לתת העוז והמשרה דהיינו המלכות לראובן, הנה ראוי לתתו לשמעון או ללוי שהם האחים שאחריו בתולדה, אומר שגם להם לא יאות המשרה כי הם אחים במדת הכעס והנקמה, שזה לא יאות לאשר לו המשרה שבזה ישחית רבים ועצומים, כי כלי חמס מכרתיהם, כלי מענין נכלי, ויתנכלו אותו להמיתו, ומכרתיהם, היינו מגורותיהם וגדרו מקום שדר שם בקביעות כמ”ש ביחזקאל סימן ט”ז, שבתוכם יגורו נכלי חמס במדור קבוע, ובלבם כלי חמס מצאו בית ומושב תמידי, וזה ממה שהרגו את עיר שכם וממה שעשו ליוסף שהיה ע”י אף וכעס ונקמה: 49:6 — בסודם. מפני שהיה נראה שמה שעשו לשכם היה עפ”י עצת יעקב, עז”א בין תחלה כשהיה הדבר סוד אצלם, וכמ”ש ויענו את שכם במרמה וידברו, לא היה עפ”י עצתי ואני לא ידעתי מזה, ואח”כ בקהלם כשנקהלו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי כמ”ש הכזונה יעשה את אחותנו. אל תחד כבדי, לא היה זה לי לכבוד, כי באפם הרגו איש, מה שהרגו אנשי שכם היה מתוך אף וכעס לא לשם ה’ או להציל כבודי, ואחר שכבר עשו חרון אפם ע”י הריגת האנשים, ברצונם עקרו שור לקחו בשלל מקניהם ועקרו את השורים ע”ד את סוסיהם תעקר זה היה אחר שנחה חמתם רק ברצונם, וזה סימן על אכזריותם, ויש לפרש גם על יוסף באפם רצו להרגו, וכשנתרצו ע”י יהודה עקרוהו ממקומו ומכרוהו לעבד וקראו שור ע”ש בכור שורו הדר לו: 49:7 — ארור. שלפעמים יצטרך האף והעברה לקנא קנאת ה’ ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם ארור הוא ואין בו ברכה, כי הוא עז יותר מן המדה. ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי”ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול (כמ”ש בפי’ הנ”ך בכ”מ) ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היו בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו א”ע. אחלקם ר”ל את האף והעברה שלהם אחלק ביעקב, שהגם שצריך גם להם אף ועברה לעת הצורך, די שכל שבט יקח חלק אחד מי”ב ר”ל קצת, וישראל גדול מיעקב שהם גדולי האומה ביניהם אפיץ את האף והעברה ע”ד כל ת”ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, לכלות אף נגד הרשעים ולעשות משפט במנאצי ה’ שזה מוטל על ישראל שהם הגדולים: 49:8 — יהודה. אולם יהודה שהוא אחריהם בתולדה לך ראוי המלוכה, וע”כ אתה יודוך אחיך, יתנו עליך הוד מלכות כמו על כן עמים יהודוך (תהילים מ״ה:י״ח), כי מתנאי המלך שני דברים, כמ”ש ושפטנו מלכנו ונלחם את מלחמתנו, נגד המלחמה אמר ידך בערף איביך, ונגד המשפט שזה תלוי אם העם מקבלים אותו לשופט ומקבלים משפטיו, אמר ישתחוו לך בני אביך: 49:9 — גור. מפרש מעלת יהודה שהוא גבור כאריה הזקן, והוא זריז וקל בעניניו כגור הקטין, ובכ”ז אין משלו כאריה שהוא טורף טרף אדם אכל, כי אתה בני עלית מטרף, סלקת א”ע מטרוף טרף, רק מה שהמשלתי אותך לאריה הוא שכלם ייראו מגבורתך עד שיפחדו ממך, כי כרע רבץ, הכריעה הוא כהאריה שיכרע על ברכיו והרביצה הוא בהלביאה שי”ל גורים, כמ”ש יחדו ירבצו ילדיהן, ור”ל כרע כארי ורבץ כלביא, [הלביא הוא בעת שי”ל גורים], מי יקימנו לא יש מי שיערב לבו להקים אותו כי בנפשו הוא, כן לא יקרב אליך איש למלחמה. על כן, 49:10 — לא יסור שבט מיהודה. תמיד יצא ממנו שבט מושלים, ומחוקק הוא מניח הנמוסים והחוקים שכ”ז שייך אל הנשיא שהוא ג”כ המחוקק, ר”ל בעת הגליות שלא יהיה מלך מזרעו יהיה מזרעו שבט מושלים ומניחי החוקים שהיו תמיד מזרע ב”ד, עד כי יבא שילה מענין ובשליתה היוצת מבין רגליה, ר”ל מבין רגליו, היינו מזרעו יהיו תמיד מחוקקים עד שיבא מבין רגליו כשליא דהיינו הנולד אשר לו יקהת עמים, שהוא המלך המשיח שלו ובעבורו יקהלו עמים למלחמת גוג ומגוג כמ”ש קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון: 49:11 — אסרי. מצייר בנבואתו את המלך המשיח כמו שראהו זכריה בנבואתו עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות, שלא ירכב על סוס המוכן למלחמה רק על החמור, ומצייר מה שינגפו הבאים למלחמה כמו שצייר אותם הנביא בדריכת ענבים להוציא דם ענב, כמ”ש מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת פורה דרכתי לבדי ואדרכם באפי ויז נצחם על בגדי וכו’ ואמר (יואל ד׳:י״ב) יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט וכו’ שלחו מגל כי בשל קציר באו רדו כי מלאה גת השיקו היקבים כי רבה רעתם, שמצייר דריכת חיל גוג ומגוג בג’ מדרגות. א] שקוצרים הענבים מן הגפנים. ב] שמשימין אותם בגת. ג] שנדרכו והוציאו היין, שהוא דם החללים, ואבינו הזקן חזה כל זאת ברוחו באופן נשגב, שבעוד הענבים על הגפן כבר נדרכו בגת והמלבושים נתאדמו מן הדם, ר”ל שאך בבוא הרוכב על החמור ויאסור את חמורו אל הגפנים כבר יתכבסו מלבושיו מן היין, ר”ל שאז החיילות הלוחמים שהיו דומים בעודם מחוברים אל הגפן, נדרכו בגת והמשיח כבס מלבושי מדמם. וז”ש שיבא שילה אשר בעודנו אוסר את עירו אל הגפן, ואת בני אתונו אל השרקה, [שהוא הגפן המובחר והוא משל אל העמים הגבורים והאדירים] כבר יכבס את לבושו ביין ואת כסותו בדם ענבים, ר”ל שע”י החמור שירכב עליו יפלו כלם חללים [ועיר מציין גם צעירי מינים אחרים כמ”ש ישאו על כתף עירים חיליהם שהוא צעירי הגמלים כמ”ש בפירוש שם, ובן אתונות מציין רק צעירי החמורים, ועז”א ועל עיר בן אתונות, שזה נושא משא יותר יאסרוהו לשורקה, ולבוש הוא הלבוש המיוחד לאיזה דבר, וכסות כולל כל מה שמכסה בו, וממליץ שלבוש המיוחד למלחמה יכבס ביין, שמציין שכבר עשה יין מן דם הענב, והכסות שהם יתר בגדיו יכבס בדם ענבים שזה פחות מן היין, כמש”פ על מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת עיי”ש בפירוש]: 49:12 — חכלילי מן כחול שצובע העינים [כחלת עיניך יחזקאל כ”ג מ’] והמליצה תאמר שתיתי ייני עם חלבי, כי אחרי שתיית היין המרתיח את הגוף ישתו חלב המשקיט רתיחת היין, והיין מציין רתיחת המלחמה ביצבע עיניו מדם, אחריו ישתה החלב המשקיט רתיחת המלחמה, שהוא מליצה על השלום כמ”ש ודבר שלום לגוים והיתה מנוחתו כבוד, ושני האריה הגבור הזה לא יהיו אדומים מדם, כמ”ש אשר שניו שני אריה, רק לבנים מחלב, כי יה לו שלום מכל עבריו: 49:13 — זבולן. נבא על זבולון שיפול גורלו סמוך אל הים, ואדמתו לא תהיה ראויה לשדה תבואה, אבל והוא מטבעו מוכן לחוף אניות, כי טבע אנשי זבולון נולד למסחור ולעבור באניות סוחר ארחות ימים וממרחק יביא לחמו, כמ”ש בסנהדרין, שמי ששבח חיי המסחר והמדור אצל הים מזבולון הוא, ע”כ יבנה חוף שישכנו שם אניות, וסוף מעשהו בים ומסחרו יגיע עד צידן שהם כוננו המסחר בים בימי קדם: 49:14 — יששכר. וטבע יששכר יהיה בהפך שהוא איש אוהב מנוחה ולשבת בארצו, ע”כ המשילו לחמור בעל עצמות, שאין טבעו ללכת למרחקים רק לרבוץ בין המשפתים, וכן יבחר לשכון בארצו, וירבץ בין המשפתים, ר”ל בגבול ארצו שגבל עם זבולון שהיה שכן לו וזבולון הוביל פירות יששכר שהיו גסים וטובים למרחקים לסחורה וחלקו ביניהם עוה”ז והעוה”ב כמ”ש חז”ל. וז”ש, 49:15 — וירא מנחה כי טוב. שבחר יותר לנוח במקומו ולא לסחור למרחוק, כי עסק בחכמה ובתורה שלזה צריך מנוחה, ועי”כ ראה את הארץ כי נעמה ובחר בעבודת קרקע, ויט שכמו לסבל עבודת הארץ, ויהי למס עבד מן התבואה נתן מס המלך, וחז”ל המליצו שסבל עול עמל התורה, והמס היה שסבל עול ההוראה והלמוד לכל ישראל: 49:16 — דן. דן היה המאסף לכל המחנות, ובני גד הלכו בראש המחנות, דן היה צריך לשמור מהאויבים הנופלים מאחורי המחנה ומזנבים את כל הנחשלים, אומר שדן ידין ויריב ריב עמו ככל השבטים הגם שהולך לבסוף, 49:17 — יהי דן. מפני שהנופלים על המחנה מאחוריהם הם רוכבי סוסים שהם מגיעים ברדיפה בראשונה, יצייר שמלומד ללחום את רוכבי סוסים, הגם שהם ילכו רגלי, וידמו כנחש ערום, בדרך הגדול ידמו כנחשים גדולים, ובארח שהוא ההולך אל הצד, ילכו כשפיפון קטן ההולך בהסתר, ושניהם הגם שהם זוחלים על הארץ ינצחו רוכבי סוסים במה שנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, כן יהיו מלומדים לקצץ בחרבם רגלי הסוסים ויפלו הרוכבים בידיהם, ובאשר ציור זה שיבא האויב מאחורי המחנה הוא בעת שירדוף האויב אחריהם, שזה בעת שהם חלשים נגד האויב, אשר לישועתך קויתי ה’: 49:19 — גד. אולם גד ילכו גדודים בראש המחנה, ובזה היו שני מיני גדודים, הגדוד שהולך לילחום, והגדוד שהולך בצד המחנה לסבב את האויב שזה נקרא עקבו של המחנה ע”ש שמעקב וסובב את האויב, כמ”ש וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח יג) כמש”פ שם, אומר שגד יהיה הגדוד שיגוד נוכח האויב, ועז”א גדוד יגודנו פי’ את האויב וגם הוא יגד וישם גדוד של העקב והמארב לסבב את האויב משני צדיים: 49:20 — מאשר. פי’ חז”ל שבנחלת אשר היה שמן זית הרבה כמ”ש וטובל בשמן רגלו, ולחם כל השבטים היה שמן מאשר, שמשם הביאו שמן הטוב שנתנו בלחמם היינו במאכליהם, וגם הוא יתן מעדני מלך, כי היה שם כל פרי מגדים למעדנים: 49:21 — נפתלי. כבר התבאר בגבולי הארץ שנחלת נפתלי התפשטה בכל עבר המזרחי אצל הירדן וכן ממזרח למערב, עד שפגע עם כל השבטים, עז”א נפתלי אילה שלחה, אילה הוא מין אילן, שנמצא ע”מ אַלָה תחת האַלָה (יהושע כ״ד:כ״ו) וע”מ אֵלָה תחת אלון ולבנה ואֵלָה, ופה בא ע” אַיָלָה שהשמות ישתנו במשקלם כנודע, ושלוחה מורה על התפשטות הענפים ברוחב, כמו שלחותיה נטשו (ישעיהו ט״ז:ח׳), ואמרי הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו בראש אמיר (שם יז ו) אומר נפתלי דומה כאלה שמתפשטת ברוב ענפיה ברוחב עד למרחוק [כמו שמבואר ממעשה דאבשלום שנתלה בענפי הלה] שנותן ענפים יפים שזה אמרי שפר: 49:22 — בן פרת יוסף. לפי שאמר שנפתלי אילן יפה בענפיו וסעיפיו, אמר נגד זה שיוסף יש לו מעלה בפריו, ובן הוא ענף, כמו ועל בן אמצת לך, הוא ענף נושא פירות, ובאר מעלתו משלשה צדדים, שהוא מעצמו גפן שורק נושא פרי. ב] הוא בן פרת מצד שהוא נטוע עלי עין המים, שהוא לח ורטוב תמיד. ג] מצד שבנותיו שהם ענפי הגפן עולים וצועדים למעלה עלי שור וחומר, שענפי השורקה שמעלים אותה עלי החומה יפרו וירבו מאד ויחפו את כל החומה סביב. והמליצה א] שהוא יפה פרי תואר מצד עצמו. ב] מצד שנטוע על מקור החכמה והיראה שהוא מקור מים חיים. ג] מצד שנשאהו ה’ וירוממהו למעלה בגדולה וכבוד: 49:23 — וימררהו. אולם בעלי חצים שהוא כנוי לבעלי לה”ר מררו את חייו ורבו בו חציהם [מלשון רובה קשת] וגם שטמוהו, ורמז בזה על אנשי בית פוטיפר שדברו עליו לה”ר וכן על אחיו: 49:24 — ותשב. אולם קשתו נשארה באיתן. ר”ל הוא לא רבה בקשת כנגדם, רק זרעי ידיו [שהם המורים בקשת וחצים] נמלאו בפז, ר”ל שתחת שיורה עליהם חציו מדה כנגד מדה ירה עליהם זהב ופז ונתן להם עושר ומתנות. מידי, אמר זה היה לו מידי אביר יעקב בזכותו של יעקב והאלהי השורה על יעקב, וגם שמשם הזמינו ה’ שיהיה רעה אבן ישראל, כמ”ש כי למחיה שלחני אליהם לפניכם: 49:25 — מאל. מפרש מ”ש מידי אביר יעקב, היינו מאל אביך, וע”ז בקש ויעזרך שכן יעזור אותך תמיד, ועמ”ש משם רועה אבן ישראל אמר ואת שדי, מצד שהוא עושה נסים נסתרים בהשגחתו הפרטיית, ויברכך, הוא תפלה שיברך אותך גם להבא. א] ברכת שמים מעל, הוא מטר וטל השמים וגם כולל ההצלחה שמצד המזל. ב] ברכת תהום רבצת תחת. שגם בעת יעצר השמים יעלה התהום וישקה את האדמה, וגם יתן לך ברכת שדים ורחם, היינו פרי בטן ושדים מניקים חלב, וזה כולל בין זרע אדם בין זרע בהמה, שלא יהיה משכלה ועקרה רחם משכיל ושדים צומקים באדם ובבהמה: 49:26 — ברכת מוסב על ויברכך, ברכת אביך שהם גברו על ברכת הורי, ר”ל על ברכת אברהם ויצחק, כי יעקב ניתן לו נחלה בלי מצרים כמ”ש ופרצת ימה וקדמה, וז”ש עד תאות גבעת עולם [מלשון תתאו לבא חמת] שגבול ברכה זו הם גבעות עולם, ר”ל עד סוף הארץ, ששם הגבעות שהעולם נשתכלל עליהם, ברכות אלה תבואתה לראש יוסף, אם מצדו שהוא יוסף הצדיק, ואם מצד שהוא נזיר אחיו, שנכתר בנזר אלהים, ועז”א ולקדקד שהוא למעלה מן הראש כמ”ש במק”א: 49:27 — בנימין דומה כזאת יטרף. רק שתחת שהזאב יטרף בערב ויניח המותר לבקר, הוא בבקר יאכל עד [הוא הטרף] ולערב יחלק שלל, הוא הנשאר אחרי המלחמה, ורמז על שהיו גבורים מנצחים אויביהם, וגם על מלכות שאול כמ”ש המפרש: 49:28 — כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י”ב גבולות ואלכסונים וי”ב מזלות וי”ב צרופי הויה וי”ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מין הים העומד על שנים עשר בקר, ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים, ונגדם הקים משה י”ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, וזאת עצמו דבר להם אביהם ויברך אותם, איש איש אכפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה’ ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלה תחלה לשנים עשר שבטים, ר”ל י”ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י”ג כמנין אחד וכמ”ש במדרש שא”ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ”ע בכ”ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז”א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, וזאת עצמו דבר להם אביהם, וז”ש איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כ”א הוצרך לצורך הכלל. וז”ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו’ לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז”א ברך אותם, ועז”א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי”ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי”ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז”ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף אל עמי, ר”ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להית מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה’: 49:29 — ויצו אותם. צוואת ש”מ בכל עניני הנהגתם, כמ”ש אח”כ ויעשו בניו לו כן כאשר צום, שלא נזכר פה כי נכלל במ”ש ויצו אותם, ובתוך דבריו אמר להם אני נאסף אל עמי, הוא מיתת הצדיקים שהנפש תאסף ותכנס למחיצת הצדיקים אשר נפשם צרורה בצרור החיים, שעד עתה היה חוץ למחיצתם בהיות נפשו כלואה בחומר, לכן אבקש קברו אתי אל אבתי, שגם הגוף יהיה עמהם משום שגם הגוף מוכן לעמוד בתחיה ומוכן לקבל שכרו, ורשם להם מקום קבורת אבותיו, אל המערה אשר בשדה עפרון, ובאשר יוכל להיות שעתה נשכח שם עפרון בעליו הראשונים ולא ידעו מקומה סיים מצריה: 49:30 — במערה אשר בשדה המכפלה סימן המקום, אשר על פני ממרא סימן המחוז והעיר, בארץ כנען סימן המדינה, אשר קנה ולא תאמר שלא קנה רק את המערה לקבור בה לפי שעה, כי לא היו יכולים למכור אחוזת קבר לאיש נכרי, עז”א אשר קנה אברהם את השדה, שלכן קנה את השדה כדי שיהיה לאחוזת קבר, וכן לכן קנהו מאת עפרון החתי, שכ”ז הוצרך כדי שיהיה לאחוזת קבר כמ”ש בזה במקומו בפ’ חיי שרה: 49:31 — שמה. ועוד דהא שם קברו את אברהם ואת שרה. הרי שהיה הקנין לאחוזת קבר לא למת אחד בלבד, ולבל יערערו בני ישמעאל אמר שמה קברו את יצחק, ולבל יערר עשו ובניו אמר ושמה קברתי את לאה, ולבל יערערו בני חת שעפרון עבר על התקנה שלא למכור אחוזת קבר לזרים, וכן בל יערערו בני משפחת עפרון, כי הדין הוא שמי שמכר קברו באים בני משפחתו וקוברים אותו בע”כ, לז”א שהיה מקנה השדה והמערה מאת בני חת שכלם הסכימו בדבר: 49:33 — ויכל יעקב. נדמה כמי שהולך ממדינה למדינה ע”מ להשאר שם במחוז חפצו שמסדר צרכי הצדה ועניני דרכו, ומפקד הנהגת בני ביתו איך יתנהגו בעת שלא יהיה בתוכם, ואז יאסוף רגליו אל הספינה או המרכבה אשר תוליכהו למשוש דרכו, ומאז נשבתו רגליו ממדינה זו החומריית, ויגוע הוא הפרדת הרוח מן הלבוש, ויאסף אל עמיו, ולא נאמר מיתה ביעקב, עז”א חז”ל יעקב אבינו לא מת: 50:1 — ויפל יוסף. נתקיים מ”ש לו ויוסף ישית ידו על עיניך. וישק לו, כי גופו קדוש ולא נטמא ע”י המות: 50:2 — ויצו את עבדיו. מודיע גדולתו שהיו לו רופאים מיוחדים שהיו עבדיו, וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך מת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלהית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל ע”י העיון והמעשה, שעל ידם יותכו מחלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה ג”כ הנצחיית, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים, העיון הוא באמצעות המדמה והחושים, והמעשה יתערבו בם פניות רבות חומריות, עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, וע”כ גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, וכמ”ש בפי’ שה”ש בפסוק אחות לנו קטנה, וע”כ המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה, אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, וע”כ צדיקים אין מטמאין וא”צ שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו, כי כלם נפרדו וכד ניחא נפשיה אמר טהור טהור. ולפ”ז החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי אם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה, ואצל יעקב היה בהפך מפני שנפרדו כל חלקי הרוח בחייו ונשאר הגוף טהור, לכן חנט אותו שישאר קים כלבוש טהור שהתלבשה בו הנפש האדירה הזאת שנקרא בשם ישראל, כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ונפרד בחייו מן גופו כמ”ש בפ’ וישלח. ועז”א ויחנטו הרפאים את ישראל, שחניטה זו היתה מצד שנקרא ישראל: 50:3 — וימלאו לו ארבעים יום. החניטה היתה אצל המצריים לפי הבלי אמונתם כבנין חדש אל הגוף ויצירה חדשה למען יתקיים לעד עת תשוב הנפש אליו אחר ג’ אלפים שנה שכן היו מאמינים, ונמשך ארבעים יום כמו שיצירת הולד ורקמתו נמשך מ’ יום, וע”כ נקרא חניטה מענין התאנה חנטה פגיה, ויבכו שבעים יום, שלשים לבכי עם מ’ ימי החניטה: 50:5 — אבי השביעני. נתן ד’ טעמים. א] מצד מצות כבוד אב. ב] מצד השבועה, ועז”א אבי השביעני. ג] שהיה מצוה מחמת מיתה ומצוה לקיים דברי המת, ועז”א הנה אנכי מת. ד] שגם הוא היה לו טעם בזה שקבר זה כרה לו בחייו והיה זה אצלו לאות לזכור תמיד יום המיתה, כמו שספר על עם קדמון שהיו בתיהם אצל קבריהם לזכור יום מותם, ואחר שקבר זה הוכן בחייו והיה עינו ולבו שם כל הימים רוצה להקבר בו, כי עד הגל הזה על צדקתו, וז”ש בקברי אשר כריתי לי, ועת בל יחשדהו פרעה שישאר שם, עז”א רק עתה אעלה, והלא לא עליתי שם עד עתה בעוד אבי חי כי רק אעלה לקבר את אבי ואשובה: 50:7 — ויעלו אתו. כבר בארתי בפ’ מקץ שפרעה העלה את יוסף בשלש מדרגות זאח”ז, שתחלה עשאו לאדון על בית המלכות ואח”כ נתן אותו לשר על מצרים, ואח”כ עשאו משנה למלך, וכל שעלה בידו מדרגה גבוהה יותר נשארו בידו גם המדרגות הראשונות, ולכן שהיה ממונה על בית פרעה, עלו אתו עבדי פרעה זקני ביתו, ומצד שהיה ממונה על ארץ מצרים עלו אתו זקני ארץ מצרים, ואחריהם הלכו כל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ר”ל נשיהם ובניהם, כי רק טפם נשארו למשכון שיחזרו, [וכבר כתבו המפרשים שמרמז שהיה רצונם לצאת רק שלא הניחום, וכבר התחיל השעבור בכח רק שלא יצא לפועל עד מות יוסף והדור ההוא, וע”כ אמר יוסף ואלהים פקד יפקד אתכם כי לא יוכלו לצאת מעצמם]: 50:9 — ויעלו. ומצד המדרגה השלישית שהיה משנה למלך העלה עמו גם רכב ופרשים להיות נכון לקרב, ובקבלה בא שנלחמו אז עם עשו ובניו ואת צפו בן אליפז תפסו חיים שרצו למחות על קבורת המערה, ומצד כל אלה היה המחנה כבד מאד: 50:10 — ויבואו. הגם שכבר בכו עליו במצרים, כ”ז שהיה המת עמהם היה נדמה להם שהוא חי עמהם, ועתה שבאו לעבר הירדן הרגישו מצרים כי אבדו אבדה גדולה במותו, והיה ההספד על שלא זכו שיקבר בארצם, שאז היה זכותו מגין עליהם כמו שע”י ברכתו את פרעה נתקצרו ימי הרעב, וע”כ אמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד, ע”י שראו שמתאבלים פה שנית, ידעו שאין האבל הזה על המת רק על מצרים בעצמם, ע”ד בכו בכה לאובדים ולא לאבדה, וע”כ אמרו אבל כבד זה למצרים, ר”ל שהאבל הוא על מצרים לא על יעקב, וע”כ לא השתתפו יושבי כנען באבל זה, כי קרא שמה אבל מצרים, כי הם אין להם להתאבל, כי בהפך הם הרויחו עתה שהצדיק נקבר בתוכם: 50:12 — ויעשו בניו. שצוה שרק בניו ישאו לא בני בניו ולא זולתם, וכן צוה שישאו אותו כסדר חניית הדגלים כמ”ש חז”ל. ועז”א ויעשו בניו לו כן כאשר צום, שסדר זה נשאר כן לדורות בדגלים, וסדר הדגלים יש לו מציאות לענין נעלה בעולם העליון, לכן אמר מלת כן: 50:13 — וישאו. מבאר פרטי הצוואה, שרק בניו נשאו כנ”ל, וכן רק הם קברו, והיה במערת שדה המכפלה, וחזר שנית אשר קנה אברהם, לרמז מ”ש חז”ל שהיה מלחמה עם עשו ובניו, והוצרכו להראות השטר מכירה: 50:14 — וישב. יספר שלא שב אחד מהם עד אחר הקבורה, וכן שכלם שבו ולא נשארו מקצתם בארץ כנען, ובחזרתם הלכו האבלים ראשונה, ותחלה הלכו האבלים אחרונה שכן המנהג כמ”ש הרי”א: 50:15 — ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. בעוד אביהם חי היה האחוה ביניהם מצד האב החי שכלם משתתפים בו, כמ”ש הלוא אב אחד לכלנו, ובעוד שלא נקבר ונספד כהלכה היתה האחוה מצד שכלם משתתפים באבל ובכי על אב אחד, כי גם זה יעורר האחוה, ועתה הכירו וידעו שמת אביהם, שאין דבר שיאגד האחוה ביניהם, כי האחוה מצד עצמה תעורר איבה בשיזכור מה שעשו לו. ויאמרו לו ישטמנו יוסף, כבר בארתי בס’ ארצות השלום מ”ש החכם אם רעב שונאך האכילהו לכם, שהנקמה היותר גדולה מאויבו הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו ישימהו מאוכלי שלחנו ויעשה עמו אך טוב וחסד, שאז יזכור תמיד מה שהוא הרע לעשות, וז”ש כי גחלים אתה חותה על ראשו. ואחי יוסף הרגישו זאת, וטובת יוסף היה בעיניהם כי חותה גחלים על ראשם, ואמרו הלואי אחר שיוסף ישטמנו בודאי, וא”כ לו ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו, שיעשה עמנו רע בפועל לא טוב שהוא לנו כמדקרות חרב: 50:17 — שא נא פשע אחיך וחטאתם. ר”ל שבדבר המכירה היה פשע שהוא המזיד, וגם חטאת שהוא השוגג, כי מעשה המכירה בעצמה הוא פשע מצד שהם אחיך, ואיך ישחית אח את רחמו למכור את אחיו, ועז”א פשע אחיך, אבל מצד מחשבתם שהם חשבו שיוסף רודף אותם ומביא עליהם דבה ורוצה שיגרשם אביהם מעל פניו היה להם הצדק בזה, והגם שלא היה האמת כן הם חשבו כן. וז”ש וחטאתם כי רעה גמלוך, שהיה רק חטאת שוגג שהם חשבו שאינם עושים רע רק גומלים רע, ר”ל שאתה הקדמת לעשות עמהם רע באיבה והם גומלים כפי מעשיך. ועתה, ר”ל זה היה בעת המכירה היה פשע וגם חטאת, אבל עתה כפי שהוכיח סוף דבר על תחלתו, מבואר שכ”ז לא היה ענין בחיריי רק שהיו מוכרחים במעשה זה ע”י ההשגחה העליונה, שסבב ה’ שימכרו אותו כדי שיעלה לגדולה, וא”כ בפשע הזה של המכירה היו עבדי אלהי אביך, שהיו עבדי האל ושלוחם לעשות מעשה זה מצד שהוא אלהי אביך ורצה לגדלך, ושתהיה עזר לאביך לעת זקנה ושיבה, ולפ”ז ע”י שהוא פשע ומרד גדול מבואר שלא עשו זה מדעתם ובחירתם רק היו שלוחי ההשגחה העליונה: 50:19 — אל תיראו כי התחת אלהים אני. ר”ל אחר שראיתי שדבר זה היה השגחיי, איך אוכל להרהר על דבר שעשה האל, וכי אני תחתיו ובמקומו לעשות הפך מעשהו, בשגם שעקר ההשגחה היה כדי שאיטיב לכם לכלכל אתכם, ואיך אשנה רצון האל ודברים שעשה בהשגחתו, וגם אחר שאתם לא עשיתם לי רע בפועל כי נהפך הדבר לטוב, א”כ לא אוכל לשלם לכם רע רק כמו שעשיתם שיהפך לטוב, ואני איני תחת אלהים שאדע שיצמח טוב מן הרע שאעשה: 50:20 — ואתם חשבתם. מבאר זה. א] שא”א שאעניש אתכם כפי הרע שעשיתם לי, שאתם חשבתם עלי רעה כזאת שאלהים חשבה לטובה, ואיך אוכל אנכי לשלם לכם רעה כזאת שיחשב אלהים לטובה, וכי תחת אלהים אני. ב] הלא ראיתי כי תכלית מעשה אלהים בזה היה לא לטובתי, רק לטובתכם להחיות עם רב, כי א”א שיעשה ה’ נפלאות כאלה בעבור יחיד, אם לא בעבור רבים, ואיך אוכל אנכי לעשות הפך רצון ה’, ולכן אל תיראו, כי אני מוכרח לעשות רצון האל שעשה כל זאת כדי שאנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. 50:22 — וישב יוסף. מספר ששלום יוסף התמיד כל ימי חייו, אם שלום מלכותו כי ישב במצרים, אם שלום משפחתו כי ישב הוא ובית אביו, והיה אהבה ואחוה ביניהם, אם שלום גופו שחיה מאה ועשר שנים, וזה יקרה מעט לרוזני ארץ שיתמיד בממשלתו שמונים שנה, אם שלום בניו, כי,

הערות

ניווט

קודם: בר_030_017 - לידות בני לאה האחרונים
אחרי: בר_035_016 - מות רחל בלידת בנימין

מפת התנ"ך

סייר

מבט גרף

בר_030_023 - חיי יוסף