המבול הגדול
פסוקים
וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָ֠יו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃ מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃ שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃ וַיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙*(בספרי ספרד ואשכנז מַעְיְנוֹת֙) תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃ וַיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃ הֵ֜מָּה וְכׇל־הַֽחַיָּ֣ה לְמִינָ֗הּ וְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכׇל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כׇּל־כָּנָֽף׃ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙ מִכׇּל־הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃ וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ׃ וַֽיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רׇם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כׇּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃ חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃ וַיִּגְוַ֞ע כׇּל־בָּשָׂ֣ר׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃ כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃ וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃ וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃ וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שׇׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃ וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃ וַ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃ וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ כׇּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכׇּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ (הוצא) [הַיְצֵ֣א] אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | 40 יום ו-40 לילה
מפרשים
רש”י
7:7 — נח ובניו.: הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד, לְפִי שֶׁנֶּאֱסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם שָׁרוּי בְּצַעַר: 7:7 — מפני מי המבול.: אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם: 7:9 — שנים שנים.: כֻּלָם הֻשְׁווּ בְּמִנְיָן זֶה – מִן הַפָּחוּת הָיוּ שְׁנַיִם: 7:9 — באו אל נח.: מֵאֵלֵיהֶן: 7:11 — בחודש השני.: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר זֶה מַרְחֶשְׁוָן; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר זֶה אִיָּר (ר”ה י”א): 7:11 — נבקעו.: לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן: 7:11 — תהום רבה.: מִדָּה כְנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בְּרַבָּה רָעַת הָאָדָם וְלָקוּ בִּתְהוֹם רַבָּה: 7:12 — ויהי הגשם על הארץ.: וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי הַמַּבּוּל? אֶלָּא כְּשֶׁהוֹרִידָן הוֹרִידָן בְּרַחֲמִים, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְרָכָה; כְּשֶׁלֹּא חָזְרוּ הָיוּ לְמַבּוּל: 7:12 — ארבעים יום וגו’.: אֵין יוֹם רִאשׁוֹן מִן הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁאֵין לֵילוֹ עִמּוֹ שֶׁהֲרֵי כְתִיב בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת, נִמְצְאוּ אַרְבָּעִים יוֹם כָּלִים בְּכ”ח בְּכִסְלֵו לְרַבִּי אֱלִיעֱזֶר, שֶׁהַחֳדָשִׁים נִמְנִין כְּסִדְרָן אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, הֲרֵי י”ב מִמַּרְחֶשְׁוָן וְכ”ח מִכִּסְלֵו: 7:13 — בעצם היום הזה.: לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהָיוּ בְנֵי דוֹרוֹ אוֹמְרִים אִלּוּ אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ נִכְנָס לַתֵּבָה, אָנוּ שׁוֹבְרִין אוֹתָהּ וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ, אָמַר הַקָּבָּ”ה אֲנִי מַכְנִיסוֹ לְעֵינֵי כֻלָּם וְנִרְאֶה דְבַר מִי יָקוּם: 7:14 — צפור כל כנף.: דָבוּק הוּא, צִפּוֹר שֶׁל כָּל מִין כָּנָף, לְרַבּוֹת חֲגָבִים (כָּנָף לְשׁוֹן נוֹצָה, כְּמוֹ וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, שֶׁאֲפִלּוּ נוֹצָתָהּ עוֹלָה, אַף כָּאן צִפּוֹר כָּל מִין מַרְאִית נוֹצָה): 7:16 — ויסגור ה’ בעדו.: הֵגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּהָ, הִקִּיף הַתֵּבָה דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא סָגַר כְּנֶגֶדוֹ מִן הַמַּיִם, וְכֵן כָּל בְּעַד שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן כְּנֶגֶד הוּא, בְּעַד כָּל רֶחֶם (בראשית כ׳:י״ח), בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ (מ”ב ד’), עוֹר בְּעַד עוֹר (איוב ב’), מָגֵן בַּעֲדִי (תהלים ג’), הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל א’ י”ב) – כְּנֶגֶד עֲבָדֶיךָ: 7:17 — ותרם מעל הארץ.: מְשֻׁקַּעַת הָיְתָה בַּמַּיִם י”א אַמָּה כִסְפִינָה טְעוּנָה הַמְשֻׁקַּעַת מִקְצָתָהּ בַּמַּיִם; וּמִקְרָאוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ יוֹכִיחוּ: 7:18 — ויגברו.: מֵאֵלֵיהֶן: 7:20 — חמש עשרה אמה מלמעלה.: לְמַעְלָה שֶׁל גֹּבַהּ כָּל הֶהָרִים, לְאַחַר שֶׁהֻשְׁווּ הַמַּיִם לְרָאשֵׁי הֶהָרִים: 7:22 — נשמת רוח חיים.: נְשָׁמָה שֶׁל רוּחַ חַיִּים: 7:22 — אשר בחרבה.: וְלֹא דָגִים שֶׁבַּיָּם (סנה’ ק”ח): 7:23 — וימח.: לְשׁוֹן וַיִּפְעַל הוּא וְאֵינוֹ לָשׁוֹן וַיִפָּעֵל, וְהוּא מִגִּזְרַת וַיִּפֶן וַיִּבֶן כָּל תֵּבָה שֶׁסּוֹפָהּ הֵ”א, כְּגוֹן בָּנָה, מָחָה, קָנָה, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן וָי”ו יוֹ”ד בְּרֹאשָׁהּ, נָקוּד בְּחִירִק תַּחַת הַיּוֹ”ד: 7:23 — אך נח.: לְבַד נֹחַ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִ”אַ גוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת. וְיֵ”אֹ שֶׁאִחֵר מְזוֹנוֹת לָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי יא): 8:1 — ויזכור אלהים.: זֶה הַשֵּׁם מִדַּת הַדִּין הוּא, וְנֶהֶפְכָה לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יְדֵי תְפִלַּת הַצַּדִּיקִים; וְרִשְׁעָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הוֹפֶכֶת מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶאֱמַר וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה, (ברא’ ו’) וְהוּא שֵׁם מִדַּת רַחֲמִים: 8:1 — ויזכור אלהים את נח וגו’.: מַה זָּכַר לָהֶם לַבְּהֵמוֹת? זְכוּת, שֶׁלֹּא הִשְׁחִיתוּ דַרְכָּם קֹדֶם לָכֵן וְשֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה: 8:1 — ויעבר אלהים רוח.: רוּחַ תַּנְחוּמִין וַהֲנָחָה עָבְרָה לְפָנָיו: 8:1 — על הארץ.: עַל עִסְקֵי הָאָרֶץ: 8:1 — וישכו.: כְּמוֹ כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ב’) לְשׁוֹן הַנָּחַת חֵמָה: 8:2 — ויסכרו מעינות.: כְּשֶׁנִּפְתְּחוּ כְּתִיב כָּל מַעְיְנֹת; וְכָאן אֵין כְּתִיב כָּל, לְפִי שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ מֵהֶם אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, כְּגוֹן חַמֵּי טְבֵרְיָא וְכַיוֹצֵא בָהֶן: 8:2 — ויכלא.: וַיִמָּנַע כְּמוֹ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ’), לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ (ברא’ כג): 8:3 — מקצה חמשים ומאת יום.: הִתְחִילוּ לַחֲסֹר וְהוּא אֶחָד בְּסִיוָן. כֵּיצַד? בְּכ”ז בְּכִסְלֵו פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי ג’ מִכִּסְלֵו וְכ”ט מִטֵּבֵת הֲרֵי ל”ב, וּשְׁבָט וַאֲדָר וְנִיסָן וְאִיָּר קי”ח, הֲרֵי ק”נ: 8:4 — בחדש השביעי.: סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְכִסְלֵו שֶׁבּוֹ פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים: 8:4 — בשבעה עשר יום.: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י”א אַמָּה, שֶׁהֲרֵי כְתִיב בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, זֶה אָב, שֶׁהִיא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן לִירִידַת גְּשָׁמִים, וְהֵם הָיוּ גְבוֹהִים עַל הֶהָרִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְחָסְרוּ מִיּוֹם אֶחָד בְּסִיוָן עַד אֶחָד בְּאָב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְשִּׁשִּׁים יוֹם, הֲרֵי אַמָּה לְד’ יָמִים, נִמְצָא, שֶׁבְּי”ו בְּסִיוָן לֹא חָסְרוּ אֶלָּא ד’ אַמּוֹת וְנָחָה הַתֵּבָה לְיוֹם הַמָּחֳרָת; לָמַדְתָּ, שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת י”א אַמָּה בַמַּיִם שֶׁעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים: 8:5 — בעשירי נראו ראשי ההרים.: זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן שֶׁהִתְחִיל הַגֶּשֶׁם. וְאִם תֹּאמַר הוּא אֱלוּל, וַעֲשִׂירִי לְכִסְלֵו שֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לַהַפְסָקָה – אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ שְׁבִיעִי אִי אַתָּה מוֹנֶה אֶלָּא לַהַפְסָקָה, שֶׁהֲרֵי לֹא כָלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת גְּשָׁמִים, וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל תִּגְבֹּרֶת הַמַּיִם עַד אֶחָד בְּסִיוָן; וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שְׁבִיעִי לַיְרִידָה, אֵין זֶה סִיוָן, וְהָעֲשִׂירִי אִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת אֶלָּא לַיְרִידָה, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לַהַפְסָקָה וְהוּא אֱלוּל, אִי אַתָּה מוֹצֵא בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ; שֶׁהֲרֵי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם מִשֶׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים שִׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב וְכ”א יוֹם הוֹחִיל בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה, הֲרֵי שִׁשִּׁים יוֹם מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים עַד שֶׁחָרְבוּ פְנֵי הָאֲדָמָה. וְאִם תֹּאמַר בֶּאֱלוּל נִרְאוּ, נִמְצָא שֶׁחָרְבוּ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, וְאֵין זֶה אֶלָּא תִּשְׁרֵי, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, וְלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן: 8:6 — מקץ ארבעים יום.: מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: 8:6 — את חלון התבה אשר עשה.: לְצֹהַר, וְלֹא זֶה פֶּתַח הַתֵּבָה הֶעָשׂוּי לְבִיאָה וִיצִיאָה: 8:7 — יצוא ושוב.: הוֹלֵךְ וּמַקִּיף סְבִיבוֹת הַתֵּבָה, וְלֹא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהָיָה חוֹשְׁדוֹ עַל בַּת זוּגוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנה’ ק”ח): 8:7 — עד יבשת המים.: פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ. אֲבָל מִדְרַשׁ אַגָּדָה מוּכָן הָיָה הָעוֹרֵב לִשְׁלִיחוּת אַחֶרֶת בַּעֲצִירַת גְּשָׁמִים בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר (מ”א י”ז): 8:8 — וישלח את היונה.: לְסוֹף ז’ יָמִים שֶׁהֲרֵי כְתִיב וַיָּחֶל עוֹד ז’ יָמִים אֲחֵרִים, מִכְּלַל זֶה אַתָּה לָמֵד שֶׁאַף בָּרִאשׁוֹנָה הוֹחִיל ז’ יָמִים: 8:8 — וישלח.: אֵין זֶה לְשׁוֹן שְׁלִיחוּת אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁלּוּח, שִׁלְּחָהּ לָלֶכֶת לְדַרְכָּה, וּבְזוֹ יִרְאֶה אִם קַלּוּ הַמַּיִם, שֶׁאִם תִּמְצָא מָנוֹחַ לֹא תָשׁוּב אֵלָיו: 8:10 — ויחל.: לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, וְכֵן לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ (איוב כ”ט), וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא: 8:11 — טרף בפיה.: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזָּכָר הָיָה, לְכֵן קוֹרְאוֹ פְעָמִים לְשׁוֹן זָכָר וּפְעָמִים לְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁכָּל יוֹנָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת (שיר ה’), כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת (יחז’ ז’) וּכְמוֹ כְּיוֹנָה פוֹתָה (הושע ז’): 8:11 — טרף.: חָטַף. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (עיר’ י”ח) לְשׁוֹן מָזוֹן; וְדָרְשׁוּ בְּפִיהָ לְשׁוֹן מַאֲמָר, אָמְרָה יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ”ה וְלֹא מְתוּקִין כִּדְבַשׁ בִּידֵי בָשָׂר וָדָם: 8:12 — וייחל.: הוּא לְשׁוֹן וַיָּחֶל, אֶלָּא שֶׁזֶּה לְשׁוֹן וַיִּפְעַל וְזֶה לְשׁוֹן וַיִּתְפַּעֵל, וַיָּחֶל – וַיַּמְתֵּן; וַיִּיָּחֶל – וַיִּתְמַתֵּן: 8:13 — בראשון.: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא תִּשְׁרֵי וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן (ר”ה י”א): 8:13 — חרבו.: נַעֲשָׂה כְמִין טִיט, שֶׁקָּרְמוּ פָנֶיהָ שֶׁל מַעְלָה: 8:14 — בשבעה ועשרים.: יְרִידָתָן בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְי”ז בַּחֹדֶשׁ, אֵלּוּ י”א יָמִים שֶׁהַחַמָּה יְתֵרָה עַל הַלְּבָנָה, שֶׁמִּשְׁפַּט דוֹר הַמַּבּוּל שָׁנָה תְמִימָה הָיָה: 8:14 — יבשה.: נַעֲשָׂה גָּרִיד כְּהִלְכָתָהּ: 8:16 — אתה ואשתך וגו’.: אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, כָּאן הִתִּיר לָהֶם תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: 8:17 — הוצא.: הוֹצֵא כְּתִיב, הַיְצֵא קְרִי, הַיְצֵא – אֱמֹר לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ; הוֹצֵא – אִם אֵינָם רוֹצִים לָצֵאת הוֹצִיאֵם אַתָּה: 8:17 — ושרצו בארץ.: וְלֹא בַּתֵּבָה, מַגִּיד שֶׁאַף הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף נֶאֱסְרוּ בְתַשְׁמִישׁ: 8:19 — למשפחותיהם.: קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עַל מְנָת לִדָּבֵק בְּמִינָן:
מלבי”ם
7:6 — ונח. עתה בא לבאר ההבדל בין מ”ש בפסוק הקודם ויעש נח ככל אשר צוהו ה’, שהיה שבעת ימים קודם המבול, שהיה ע”י צווי שם הוי”ה, ובין הביאה שבאו מעצמם ביום המבול שהי’ ע”י צווי שם אלהים כמו שסיים (בפסוק ט’) כאשר צוה אלהים את נח, אמר בעת שהיה נח בן שש מאות שנה ואז המבול היה והתחיל לרדת: 7:7 — ויבא. אז היו כמה הבדלים מן מה שהיו שבעה ימים קודם. א] ויבא נח ובניו ואשתו וכו’ שבאו כולם, שז’ ימים קודם לא בא רק נח לבדו ופינה לשם כלי ביתו ובהמותיו, כי עתה לא באו מפני ציווי ה’ לבד רק מפני מי המבול שהכריחם לבא (וגם אז נאסרו בתשמיש כמ”ש חז”ל ממ”ש נח ובניו בפ”ע ואשתו ונשי בניו בפ”ע): 7:8 — מן הבהמה וגו’. הבדל שני שלא הבדיל בין הטהורה לטמאה שמכולם לא לקח רק שנים שהם זוג אחד זו”נ. ג] שאז לקח גם רומש על האדמה וכל המינים, מה שבפעם הא’ לא לקח רק ממה שנמצאו בביתו של נח. ד] ששנים שנים באו אל נח מעצמם, ולא באו אל נח לצרכו רק אל התבה לקיום המין, וכ”ז היה כאשר צוה אלהים את נח מצד צווי של שם אלהים שמשגיח על קיום המינים לא מצד צווי שם ההוי”ה שהוא ההשגחה על בית נח וקניניו: 7:10 — ויהי לשבעת הימים. מ”ש מן פסוק ז’ עד כאן היה עקר כוונתו להבדיל בין שני הצוויים, בין מה שצוה אותו ז’ ימים קודם בשם הוי”ה ובין מה שהיה ביום המבול בפקודת שם אלהים, ועתה מתחיל עקר הספור לספר בפרטות מה שנעשה ביום שהתחיל המבול ומן הוא והלאה, ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע”י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה’ את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית. א] ויהי לשבעת הימים, שהדבר שיגלה ה’ לנביא טרם בואו ומגביל זמן בואו מבואר שאינו טבעיי רק השגחיי וע”ז אמר שהיה מצומצם לשבעת הימים. ב] ומי המבול היו על הארץ, שלא הוחל כדרך גשם הטבעי שבא תחלה לאט ואח”כ בשטף, רק תיכף בהחלו היה מי מבול בולל ומבלה כל: 7:11 — בשנת. ונגד מה שחוקרים רבים ייחסו את המבול למערכת הכוכבים שעמדו אז במערכה רעה מחייב שטף מים, אמר שזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי”ז בחדש וכל חושב באצטגנינות יבין שזמן ההוא לא חייב את המבול, לא מצד זמן הכולל שהוא השנה ולא מצד החודש ולא מצד היום, וכן אל תחשוב שהיה המבול ע”י טבע האויר אז שהרה וילד אדים רבים המולידים גשם, או ע”י הארץ שע”י רעש הארץ נבקעו מעינות תהום רבה, שהגם שיקרה לפעמים שישפכו עננים שטף מים רבים בחלק א’ מן הארץ או שע”י רעש או שקיעת מקומו יעלו תהומות מעומק הארץ, לא יקרו שני מקריים אלה הרחוקים זה מזה וסבת כ”א נבדל מחברו, בפעם אחת וברגע אחד, כי ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים, ואדרבה סבות שני אלה יתנגדו זל”ז, שרבוי התהומות יהיו אחר ירידת המטר ימים רבים או בעת שהאויר נקי מאדים, אבל פה שהאויר היה מלא מים נחסרו המים מהימים והנחלים והתהומות, ואיך נפתחו אז מעינות תהום רבה, וכבר בארו חז”ל שאז החזיר ה’ את העולם לתחלת הבריאה שכל העולם הי’ מים במים, שכבר בארתי (בפסוק יהי רקיע ובפסוק יקוו המים) שבתחלה היה יסוד המים מקיף כל כדור הארץ, וע”י מאמר יהי רקיע עלו המים האדיים אל מקום העננים, שהפסיקו בין המים שלמעלה מהעננים שנשארו מים בכח ובין למטה שהם מים בפועל, עד שכלל המימות שבעולם הם חצים ברקיע וחצים באוקיינוס, ובעת המבול בדבר ה’ ירדו כולם למטה, שעז”א ארובות השמים נפתחו שהם אוצרות השמים, ששם נאצרים המימות הרבים ותלוים במאמרו של מלך, גם נבקעו תהומות ע”י רעשים שנתהוו בבטן הארץ ששם תמיד אש בוער כנודע מההרים המריקים אש והרתיחו את המים שבתהום, וכשנתרחבו המים ע”י האש בקעו את הארץ ועלו למעלה, וע”כ אמרו חז”ל שהיו המים רותחים שהם מי התהומות, כמו המעינות החמים הבוקעים מבטן האדמה גם היום: 7:12 — ויהי הגשם וכו’ בעצם היום הזה וכו’. גם מזה נראה שלא היה ענין טבעי, שהגשם התחיל תיכף באופן עד שבעצם היום הזה בא נח וכו’ כי לא יכלו לעמוד חוץ לתיבה: 7:14 — המה. ולא לבד המה כי גם כל החיה למינה וכו’ כולם נקבצו באו בעצם היום איש ממעונו, וגם בזה נראה פועל ההשגחה שהשגיח על קיום המינים שזה מ”ש והקימותי את בריתי אתך, וחשב כל המינים חיה בהמה רמש הנברא בששי וכל העוף שנברא בחמישי ורחוק יותר מן האדם, וחשב בעוף כל צפור כל כנף גם הפורחים דבורים וצרעים וחגבים: 7:15 — ויבאו. ספר הפלא שכולם באו אל נח, הגם שרובי החיות בורחים מן האדם, ואל התבה הגם שרובם בורחים משבת בית ומצודה ואוהבים החפשיות, ושלא באו רק שנים שנים ולא יותר, והיו מכל הבשר שלא חסר אחד מן המינים: 7:16 — והבאים זכר ונקבה. שלא לבד שאל התיבה לא נכנסו רק שנים, כי גם לא באו ממקומם רק זכר ונקבה, שיש מיני עופות שזכר א’ יש לו כמה נקבות כמו השכוי, לא באו ממקומם רק זוג, ואחר שנכנסו כולם סגר ה’ שלא יכנס הגשם השוטף דרך הפתח ומאז היו כאלו יצאו מן העולם הישן שנגזר עליו השחתה והם חוץ לעולם עתידים ללכת על פני המים ומסוגרים מהשגחת ה’ שלא יקרב אליהם המשחית, ועז”א ויסגור ה’ בעדו, שזה מהשגחה הפרטית החופפת על נח ובכח שם הרחמים המרחם על בריותיו: 7:17 — שאלות: מ”ש שנית ויהי המבול ארבעים יום שכבר אמרו בפסוק י”ב. למה נכפל זכרון רבוי המים ג”פ. והכפל וישאו את התבה ותלך התבה. למה כפל ויגוע כל בשר וימח את כל היקום. ובראשון חושב עוף בהמה חיה שרץ אדם ובשני סדרם בהפך. מ”ש ויגברו המים חמשים ומאת יום ולמעלה משמע שלא היה הגשם רק ארבעים יום: ויהי המבול. עד עתה ספר מה שהיה ביום שהתחיל המבול עד שנסגר נח בתיבה, עתה מתחיל לספר מה שהיה בימי הזעם שנמשכו ארבעים יום, המבול שהיא שטיפת הגשם מלמעלה ועלית התהום מתחת נמשך ארבעים יום כי אחר ארבעים יום פסק המבול כמו שיתבאר בראש פרשה ח’, וספר מה שנעשה במ’ יום אלה, וספר מהתגברות המים ג’ מדרגות. א] תחלה וירבו המים בכמות וישאו את התבה ממקומה ותרם מעל הארץ ועדיין נשארה במקום זה ולא הלכה למקום אחר: 7:18 — ויגברו. ב] אח”כ גברו המים באיכות שהוא השטף החזק ע”י רבוי המים וגם רבו מאד על הארץ בכמות ע”י המים שנתוספו בכל עת, ואז הניעו התיבה ממקומה ותלך על פני המים: 7:19 — והמים. ג] ואח”כ גברו המים מאד מאד בהפלגה יתירה עד שנתכסו ההרים הגבוהים, ומפרש שתכלית גובה המים שהגיע בסוף הארבעים יום היו חמש עשרה אמה מלמעלה מן ההרים הגבוהים ובאופן זה נתכסו ההרים, ר”ל שכסוי המים שעליהם היה ט”ו אמה: 7:21 — ויגוע. עתה יספר השינויים שנעשו בארבעים יום אלה בבע”ח, תחלה ויגוע כל בשר שיצאו נפשותיהם שהיא הגויעה, וסדר בזה עוף בהמה חיה שרץ אדם, כי העוף לחלישותו גוע תחלה ע”י השטף הבא מלמעלה, ואח”כ מתו גם הבהמות, ואח”כ גם החיות, שיש מהם שמגורתם במערות צורים בראשי ההרים ששם מצאו סתר בין נגד הגשם שבא מלמעלה בין נגד שטיפת התהום, כי כשבאו המים עד ראשי ההרים גועו גם המה, אח”כ מתו השרצים שבתוכם ימצאו מינים רבים החיים במים וביבשה והם האריכו ימים יותר, ואח”כ מת האדם, כי אין ספק שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים, אולם אחרי שעלו המים ט”ו אמה ממעל לראשי ההרים פסקו כל התחבולות שהגם שעלו לעצים הגבוהים שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף והספינות נשברו בלב ימים וספו תמו מאין מחיה עד שגם מין האדם גוע ואיננו: 7:22 — כל. עד שכל אשר רוח חיים נושם באפיו וזה כולל כל אשר בחרבה, ר”ל גם המינים שאין מגורתם ביבשה רק בחרבה, שהם מקומות הלחים והמימיים שהם האמפיביא שחיים בחרבה מ”מ מתו, כי גם הם צריכים לשאוף רוח ואויר ונחנקו ע”י המים, וכבר בארתי (בראשית ב’ ז’) שיש הבדל בין נשמת חיים, שהיא רק הנשמה העליונה, ובין שם נשמה סתם, שהגם שמציין לפעמים נשימת האדם בכ”ז לא נמצא על הבהמה בשום מקום, אבל נשמת רוח (שסמיכות זה לא בא בשום מקום רק פה) היינו שאיפת האויר זה כולל כל בע”ח שצריכים לשאוף אויר, מלבד דגי הים שא”צ לנשום רוח כמ”ש חז”ל שלא נגזרה גזירה על דגים שבים, וע”ז אמר כל אשר בחרבה: 7:23 — וימח. אחר שמתו כולם כמ”ש ויגוע. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה, ובזה היה בהפך שגוף האדם נמחה תחלה, כי הוא מצד הרכבתו חלוש יותר מגופי שאר הבע”ח ואח”כ גוף הבהמה שחזק יותר, ואח”כ רמש ועוף שגופותיהם הקטנים נסתרו בקנים ובמערות ונתקיימו יותר, ומבאר וימחו מן הארץ, שהגם שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכ”ז נמחו מן הארץ כי ע”י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בע”ח ועצמות הענקים ובע”ח הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה’ נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגעאלאגיא, שחופרים בעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובע”ח גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בע”ח מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכ”ז הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע”י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבע”ח עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך ק”ן יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו למו החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודמיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולו חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה’ ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד: והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות הבע”ח הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה, לכן נאספו תחלה האורות הקטנות ואח”כ נאסף המאור הגדול, ומבואר שבענין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחלה העוף שנברא בחמישי ואחריו ברואי יום הששי עד האדם, וז”ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שזה היה הסדר מצד הנשמה ומדרגתה אבל מצד הגוף היה בהפך שגוף האדם הוא המורכב האחרון והוא רפה המזג מכולם, ולכן נתהפך הדבר שהחזק יותר נמח באחרונה, וישאר אך נח, ובזה נתקיים גזרת ה’ שאמר אמחה וכו’ מאדם עד בהמה, שהגם שנשאר שארית מכל מין היו כולם טפלים לנח שהוא מצא חן ולא היה בכלל הגזירה כמ”ש והקימותי את בריתי אתך, עד שלא נשאר רק נח ואשר אתו איש אחד והנלוה לו, וגם אלה לא נשארו בארץ רק בתבה שעליה לא היה הגזירה כי היתה על פני המים: 7:24 — ויגברו המים. באמת אחר ארבעים יום התחילו המים לחסר כמו שיבאר רק שלא נכר חסרונם עד סוף הק”ן יום שנחה התיבה, שכ”ז ששטה התיבה על פני המים וכל ההרים היו מכוסים לא היה שום היכר אם המים מתרבים או מתמעטים, שמ”ש תחלה ויגברו המים, זה היה נכר ע”י ההרים שלא היו מכוסים עדיין ועל ידם נכר תוספת המים בכל יום, אבל אחר שנתכסו ההרים והתיבה לא נחה לא נכר שום חסרון, וכ”ז נקרא תגבורת המים, שפעל גבר הוא שם המצטרף שיתגבר על החלש ממנו, ופה ר”ל שיסוד המים גבר על יסוד העפר והקיף וכסה אותו וזה היה עד סוף הק”ן יום, שמה שנחסרו המים בכל יום לא היה נכר, וכבר בארתי באילת השחר (כלל ח’) שיש פעלים רבים שמשמשים לפעמים הוית הדבר ולפעמים על המשכתו, כמו קם עמד חיה היה, וכן פעל גבר יציין לפעמים העת של התחלת הגבורה ולפעמים על המשכת הגבורה והתמדתה, ופה ר”ל שתגבורת המים מה שנצחו את הארץ שהיתה מכוסה מהם נמשך ק”ן יום: 8:1 — שאלות: בחשבונות אלה יש שני דעות רש”י והרמב”ן והרי”א הרבה להפליא על שניהם עיין בספרו. מ”ש מקץ ארבעים יום פתח החלון הלא בהכרח פתחו תחלה שאל”כ מאין ידע חסרון המים: ויזכר. עתה יספר מה שנעשה במשך הק”ן יום שהתמיד תגבורת המים על יסוד העפר מה שכסו אותו סביב, שבסוף ארבעים יום מעת התחלת הגשם זכר אלהים את נח וראה שאם יארך עוד ירידת הגשם ועלית התהום יארך ג”כ זמן יבושת המים וימי עמידתם בתיבה וימותו ברעב, כי לא הכינו מזון רק לי”ב חודש, שהוא המשפט היותר גדול, כמ”ש משפט רשעים בגיהנם י”ב חודש, וע”כ העביר אלהים רוח על הארץ שהוא שינוי אויר, וישכו המים פי’ שהפסיקו מלרדת וחמתם שככה: 8:2 — ויסכרו. מפרש שזה היה ע”י שנסתמו מעינות תהום וארובות השמים. ומוסיף ויכלא הגשם. כי אחר שכל העולם היה מלא מים יחוייב מדרך הטבע שהמים יעלו אדים ויתהפכו לגשם שנית, רק שהרוח פזר העננים עד שלא ירד גשם עוד, וזה גדר פעל כלא שנעצר הגשם ביד חזקה ע”י הרוח: 8:3 — וישובו המים. ומאז התחילו המים לשוב מעל הארץ ולרדת אל הימים ואל עמקי תהומות, והיה הלוך ושוב ר”ל ששיבת המים מן הארץ היה מתמיד מאין הפוגות (שזה הוראת פעל הלוך במקור לפני פעל אחר שמורה על ההתמדה, כמו הלוך וחסור הלוך וגדול הלוך ורב), ובכ”ז לא נכר חסרון המים, ונח לא ידע אם יחסרון או יתרבון. שע”ז אמר ויגברו המים על הארץ ק”ן יום כנ”ל. רק מקצה חמשים ומאת יום. אז ידע נח כי חסרו המים. וז”ש ויחסרו המים וכו’ היינו שנכר חסרון המים וזה היה ע”י כי, 8:4 — ותנח התבה בחדש השביעי. שבי”ז לחודש השביעי שהוא בי”ז ניסן שבאותו יום שלמו הק”ן יום [שהתחילו בי”ז לחודש השני, שהם חמשה חדשים כ”א שלשים יום הם ק”ן יום] אז נחה התבה על הרי אררט שלא היו מן ההרים הגבוהים, אז ידע נח כי חסרו המים שעור רב, אחר שעמדה התיבה על הר קטן סמוך לבבל ששם הארץ שפלה: 8:5 — והמים. ומאז היו יכולים למדוד בכל יום מדת חסרון המים ע”י התיבה שעמדה עשר אמות משוקעת במים שהוא שליש קומתה כמ”ש חז”ל וראו בכל יום כמה ירדו המים מן התיבה. וראו שהוא הולך וחסר. עד שבחודש העשירי שהוא חודש תמוז נראו ראשי ההרים היינו הרי אררט: 8:6 — ויהי מקץ ארבעים יום. שהוא בעשור לחודש אב, ויפתח נח שמאז נשאר החלון פתוח ולא סגרו בכל פעם כמו עד עתה: 8:7 — שאלות: למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ”ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ”ש בהיונה ולמה שלח גם היונה: וישלח את העורב. לא שלח אותו לראות הקלו המים שא”כ היל”ל פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מיחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמ”ש חז”ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה עפ”י מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו. וחז”ל אמרו שהעורב שמש בתיבה כי נפלא בעיניהם איך שלחו נח לנפשו טרם בא דבר ה’ שיצא מן התיבה והלא עדיין יש סכנה ופן יקראנו אסון ויחסר מין אחד מן העולם, וכמ”ש ע”ז במליצתם א”ל עורב לנח רבך שנאני ואתה שנאתני פן יפגעו בי שר של חמה או של צנה ונמצא העולם חסר בריה. מזה הכריחו ששמש בתיבה, ר”ל שכל הבע”ח בודאי לא שמשו בתיבה שא”כ לא תכיל התיבה אותם והיה בזה השגחה מיוחדת שלא יולידו בשנה זאת, וכן כל העופות הגם שכבר עבר מועד האביב שאז הוא מועד התחברם שמטילים ביציהם ומולידים, לא הטילו ביצים, רק העורב הטיל ביצים, וכבר היו בני עורב ואם הוא יאבד במים לא יחסר עוד מין העורב ולכן שלח אותו, אולם זה עצמו מה שהטיל ביצים היה בהשגחה כדי שיוכל נח לשלח אותו, ועוף אחר אם היה מטיל ביצים לא היה יכול לשלחו, כי העופות היושבים על קניהם לא יעזבו קניהם בשום אופן, רק העורב הוא אכזרי על בניו, ולכן שלחו חפשי והוא הלוך ושוב: 8:8 — וישלח את היונה מאתו. ר”ל כי היונה היא עוף בייתי וטהורה היא, והי’ בתיבה היונה המדבריית שבאה עם בת זוגה לצורך קיום העולם, וגם היה אצלו שבעה זוגות יונים שהיו מבית נח וקנין כספו, ושלח יונה אחת מן היונים שלו, ועז”א מאתו, שהיא מבני ביתו (ולא היה חשש שיחסר מין זה שהי”ל שבעה זוגות) ותכלית השליחות הזאת היה לראות הקלו המים. ונראה שהיא היתה המין הנקראת יונת האגרת אשר ישרתו בה בארצות המזרח לשלוח ע”י אגרות, והיא ממהרת לעוף בזמן קצר מרחק רב (כי מיני היונה הם כשבעים) ועל מין זה אמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה, ובירושלמי מה יונה פורחת באחת ונייחת באחת כמ”ש תוספות ועל ידה יודע לו אם קלו המים בשום מקום. 8:9 — ולא מצאה היונה מנוח. וידע שהסבה הוא מפני כי מים על פני כל הארץ. וזה לא נתברר לו משליחות העורב שאין טבעו לעוף למרחקים. וישלח ידו ויקחה כי היתה למודה לחזור בעת השליחות אל כף ידו: 8:11 — והנה עלה זית. כבר בארו חוקרי הטבע כי יונת הבית לא תכנע היטב כמו האווז והשכוי, כי עוד נשאר אצלה אהבת החפשיות, ובקיץ יבקשו אכלם בשדות רק בחורף שהשלג יכסה ארץ ישאו עיניהם אל יד אדוניהם, ובזה בחן היטב אם תביא איזה דבר מן החוץ כי כן דרכה וטבעה, וכשמצאה עלה זית הביאה אותו. וכבר הזכרתי בפי’ יחזקאל ההבדל בין עלה ובין טרף, שטרף הם העלים הלחים שהם טרף לתולעים ולזבובים כמ”ש הרש”ף, ובאר שהיה עלה לחה שזה סימן שלא קלטתו מן המים רק מן העץ הרענן ובזה ידע שקלו המים. ואמרו חז”ל במליצתם אמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית מיד הקב”ה וכו’, ר”ל שזה טבעה שתבקש מזונות אשר תמצא בחפשיותה אף הגרועים והמרים משתכנע אל מזונות אדוניה הטובים, כי כן טבע החפשי שיבקש מזונותיו בעמלו ובזעת אפו: 8:12 — ולא יספה שוב אליו עוד. גם זה הזכירו חכמי הטבע שהיונים טרם יורגלו בקנם יצטרך לשמור אותם מאד בל יברחו, אם לא מקום אשר המליטו את ביציהם פעם אחת שאז לא תסור משם. וזו לא המליטה ביצים עדיין כנ”ל ולכן עזבה אותו הגם שהיתה בייתית. וסדר החשבון לפ”ז, המבול התחיל י”ז מרחשון וכלו הק”נ יום בי”ז ניסן (כי קודם יצ”מ חשבו החדשים מתשרי) והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי שהוא תמוז, ובא’ לתמוז נראו ראשי ההרים, ומקץ ארבעים יום שהוא יו”ד אב פתח חלון התיבה ושלח את העורב והמתין ז’ ימים (כן דייק המדרש ממ”ש שבעה ימים אחרים) ושלח את היונה והמתין ז’ ושלחה שנית והמתין ז’ ושלחה שלישית ולא שבה וזה היה בא’ אלול, ובא’ בתשרי חרבו המים, וחרבו פני האדמה ועדיין לא נתיבשו לגמרי שזה ההבדל בין חרב ובין יבש כמ”ש בכ”מ, ובכ”ז חשון יבשה הארץ לגמרי, נמצא שהיו בתיבה י”ב חודש ואחד עשר יום ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה: 8:16 — צא מן התבה. ספר שנח לא יצא מעצמו אע”פ שראה שיבשה הארץ, וזה מפני שכניסתו אל התיבה לא היתה הצלה טבעיית, שבדרך הטבע היתה התיבה נשברת בהליכתה על גלים ומשברים סוערים בזעף בלא נס ותורן ומשוטים, רק שנשמרה בנס, והלא היה יכול להצילו בדרך יותר קרוב לטבע שיושיבהו על אי מיוחד ששם לא ירד המבול וכדומה, וע”כ שהיה זה אחד ממחשבות השם הכמוסים. שאחר שהי’ הגזרה לשחת כל הארץ ויושביה ונח בכלל, הוצרך לשומו על פני המים שעליהם לא נגזר גזרה, ולכן צוה לו שיכנס עם ביתו ז’ ימים קודם כדי שיקבע שם דירת קבע קודם התחלת המבול ולא יחשב מיושבי הארץ עוד רק מהחיים על המים שלא נגזרה גזרה על דגי הים, ובאשר לא ידע נח הזמן שנקבע להארץ שתהיה שממה לא יכול לצאת אל הארץ עד שהודיעהו ה’ ששם קץ לחושך והארץ נתן לבני אדם בל תהי עוד שממה. וז”ש במדרש הה”ד אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח אמר כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות. ד”א כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ זמן היה לו לנח שיכנס בתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. מ”ש זמן היה לו וכו’ מכוון לדברינו שע”י שהיה לו זמן מתי יכנס שהיה שבעה ימים קודם, ידע שהוכרח להתפרד מיושבי היבשה שאם היה ביבשה היה הגזירה גם עליו, ולכן הוצרך להמתין עד שהודיע לו שנבטלה הגזרה. וכבר אמרו שמשפט רשעים י”ב חדש והיה מוכרח להיות בתיבה לכלא פשעו ולהתם חטאתו מה שלא הוכיח את בני דורו. ומ”ש כשם שלא נכנסתי אלא ברשות ר”ל שכן בכל מצות ה’ יאריך זמן המצוה עד שיאמר לו צווי בהפך, כמ”ש על מ”ש שובו לכם לאהליכם להתיר תשמיש, שאל”כ היה האיסור חל לעולם, ולכן אמר לו ג”כ אתה ואשתך להתיר לו להיות ביחד עם אשתו שנאסר לו תחלה כמ”ש אתה ובניך כמ”ש חז”ל: 8:17 — כל החיה אשר אתך. כי הצלת הבע”ח היה מצד שהם אתך שבזכותו נכנסו לתיבה ובזכותו יצאו כמ”ש היצא אתך, וגם רמז בזה באשר האדם כולל בנפשו כל כחות מעשה בראשית, וכל כח וכח המיוחד בנפש כל בע”ח נתכללו בנפש האדם, זריזות הנמלה וצניעות החתול וגבורת האריה ועזות הנמר, וכשהאדם מתקן כחות נפשו לטוב כן יתוקנו כחות הבע”ח, ובדור המבול שהשחיתו מדותיהם יצאה ההשחתה אל הכלל כולו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ורק נח היה האחד שהשלים כחות נפשו, ונמצא נגדו זוג אחד מכל בע”ח שלא דבקו בשאינו מינם ונצולו בזכות נח כי היו כלולים בנפשו, כמ”ש מכל החי מכל בשר, ר”ל אלה שנשארו בחיי נפשם הבהמיית ולא קלקלו טבע חיותם, תביא אל התיבה להחיות אתך שהם כלולים בנפשך, חוץ מהבהמה והעוף שהיו בביתו שלא קלקלו כי היו מבני ביתו, וז”ש כל החיה אשר אתך, היצא אתך, ושרצו בארץ, נגד המשריצים ביצים, ופרו ורבו, נגד אלה המולידים חיים: 8:18 — ויצא נח ובניו. פי’ חז”ל שלא רצה להזדווג לאשתו פן יבא מבול שנית וילד לבהלה, לבד כל החיה שהם יצאו למשפחותיהם ע”מ להדבק במינם, וגם ר”ל כי בתיבה היו כל הבע”ח ביחד ולא הזיקו זה את זה, אבל בצאתם נפרדו זה מזה וכל אחד התחבר עם משפחתו, הטורפים בפ”ע, והאוכלים עשב בפ”ע, כי קודם המבול לא טרפו טרף, כמ”ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה, שלא אכלו בשר, ואחר המבול התחילו הטורפים לאכול בשר, ונפרדו הבע”ח זה מזה כ”א למשפחתו ולסוגו ומינו: