מפת התנ"ך

מבט גרף

בר_004_001 - קין הורג את הבל

8 דקות קריאה

קין הורג את הבל

פסוקים

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃ וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃ וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃ וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃

דמויות

מיקום

אפיונים

מפרשים

רש”י

4:1 — והאדם ידע.: כְּבָר קֹדֶם הָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, קֹדֶם שֶׁחָטָא וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, וְכֵן הַהֵרָיוֹן וְהַלֵּדָה, שֶׁאִם כָּתַב וַיֵּדַע אָדָם, נִשְׁמָע שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּטְרַד הָיוּ לוֹ בָנִים: 4:1 — קין.: עַל שֵׁם קָנִיתִי: 4:1 — את ה’.: כְּמוֹ עִם ה’, כְּשֶׁבָּרָא אוֹתִי וְאֶת אִישִׁי, הוּא לְבַדּוֹ בְּרָאָנוּ אֲבָל בָּזֶה שֻׁתָּפִים אָנוּ עִמּוֹ (נדה ל”א): 4:1 — את קין את אחיו את הבל.: ג’ אֶתִים רִבּוּיִים הֵם, מְלַמֵּד, שֶׁתְּאוֹמָה נוֹלְדָה עִם קַיִן, וְעִם הֶבֶל נוֹלְדוּ שְׁתַּיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר וַתֹּסֶף (בראשית רבה): 4:2 — רעה צאן.: לְפִי שֶׁנִּתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה פֵּרֵשׁ לוֹ מֵעֲבוֹדָתָהּ: 4:3 — מפרי האדמה.: מִן הַגָּרוּעַ, וְיֵשׁ אַגָּדָה שֶׁאוֹמֶרֶת זֶרַע פִּשְׁתָּן הָיָה: 4:4 — וישע.: וַיִּפֶן, וְכֵן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה – לֹא פָנָה, וְכֵן וְלֹא יִשְׁעֶה (ישעיהו י”ז) – לֹא יִפְנֶה, וְכֵן שְׁעֵה מֵעָלָיו (איוב י”ד) פְּנֵה מֵעָלָיו: 4:4 — וישע.: יָרְדָה אֵשׁ וְלִחֲכָה מִנְחָתוֹ: 4:7 — הלא אם תיטיב.: כְּתַרְגּוּמוֹ פֵּרוּשׁוֹ: 4:7 — לפתח חטאת רובץ.: לְפֶתַח קִבְרְךָ חֶטְאֲךָ שָׁמוּר: 4:7 — ואליך תשוקתו.: שֶׁל חַטָּאת הוּא יֵצֶר הָרָע, תָּמִיד שׁוֹקֵק וּמִתְאַוֶּה לְהַכְשִׁילְךָ: 4:7 — ואתה תמשל בו.: אִם תִּרְצֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו: 4:8 — ויאמר קין אל הבל.: נִכְנַס עִמּוֹ בְּדִבְרֵי רִיב וּמַצָּה לְהִתְעוֹלֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ. וְיֵשׁ בָּזֶה מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אַךְ זֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא:

מלבי”ם

4:1 — שאלות: למה עד עתה קורא אותו האדם בה’ הידיעה ומעתה יקראהו אדם בלא ה”א. למה בפרשה ראשונה לא הזכיר רק שם אלהים ובפרשה שניה הזכיר הויה אלהים ובפרשה זו הזכיר שם הויה לבד. מדוע אמר ותוסף ללדת. ולמה לא אמר טעם קריאת שם הבל: והאדם ידע את חוה אשתו. עד עתה קוראהו האדם בה”א הידיעה, כי הוא שם המין, שקודם שהוליד תולדות הי’ הוא כלל מין האדם, ומעת שהוליד תולדות שב שם אדם אצלו שם עצם פרטי שדרכו לבא בלא ה”א הידיעה קראו אדם, ובפרשה הראשונה לא נזכר רק שם אלהים, כי שם ידבר איך קבע חקי הטבע שזה יציין בשם אלהים וכמש”ש, ובפרשה השניה שידבר מההשגחה שחל על כלל מין האדם, כי נקרא בשם האדם שהוא שם המין, נקרא ה’ אלהים, שם הויה ע”ש ההשגחה משכר ועונש, ושם אלהים כי ההשגחה שחל על המין כולו, הוא גם מצד שיסד חקי הטבע בעת הבריאה, שמצד זה ישגיח שלא יחסר מין אחד, ויש השגחה זו גם על הבע”ח שאין שייך אצלם שכר ועונש, אולם בפ’ זו שידבר מאדם פרטי, שההשגחה עליו היא השגחה פרטית לפי השכר והעונש בלתי נתלה בטבע הכולל, הזכיר רק שם הויה, ובא ללמד כי יש השגחה מיוחדת גם על היחידים, וימדוד להם שכר ועונש כפי מעשיהם כמו שהיה בענין קין: וכבר בארתי באילת השחר (כלל קי”ז) שדרך הלשון להקדים את הפעל אל השם, וכ”ז במאמרים שהם מסודרים ורצופים אחד אחר חברו בזמן, אבל כשבא לדבר מענין שכבר עבר קודם לזמן ההוא יקדים את השם אל הפעל, וע”כ כתב רש”י ז”ל והאדם ידע קודם החטא, ושם בארתי עוד (בכלל קי”ז) שיקדים את השם לפני הפעל כשרוצה לדייק את השם, שע”כ אמרו חז”ל שעד אברהם לא הוה זקנה דכתיב ואברהם זקן, ר”ל רק אברהם זקן ולא אחר ומזה אמר במד’ מלמד שלא שמשה שום בריה קודם לאדה”ר ר”ל רק האדם ידע לא זולתו, ולפ”ז י”ל שהיה אחר החטא כמו שנראה ממ”ש חז”ל שקין נולד מזוהמתו של נחש. ותהר ותלד את קין. הנה הקדמונים היו מקדישים את הבן הבכור שיהיה קדוש לה’ ועובד עבודתו, ויתר הבנים התעסקו בדברי חול, וע”ז אמר ותהר ותלד את קין, שקין היה העקר בעיניה בהיותו הבכור, ותאמר קניתי איש את ה’ ר”ל שיהיה מיוחד לה’ לעבוד עבודתו, וכבר בארתי באילת השחר (כלל כ”ג) שיצויר קונה בלא מוכר כמו אשת המת קנית וכדומה ועיי”ש הטעם: 4:2 — ותוסף ללדת את אחיו. הבל היה בעיניה רק כתוספת על העקר, כי הבכור היה העקר אצלם (גם רמז שנולדו תאומים ונולד מהריון הראשון שע”ז אמר ותוסף ללדת), וכבר כתב הרמב”ם במורה נבוכים כי הקדמונים בעלי הצאבא היו מאמינים שעבודת האדמה היא רצויה בעיני ה’, והיו קוראים בני אדם על עבודת האדמה והיו שונאים רועי צאן, וכמ”ש כי תועבת מצרים כל רועה צאן, שהרועה נוסע ממקום למקום אבל העובד אדמתו ישבע לחם וישב במקום אחד, וע”כ היו מיחדים את הבכור לעבודת האדמה הרצויה בעיני ה’. ועי”כ שלידת הבל היה תוספת אצלה. לכן ויהי הבל רועה צאן, וזה גם כן טעם על קריאת שמו הבל, כי היה הבל אצלה, וקין היה עובד אדמה מצד בכורתו: 4:3 — שאלות: מדוע שעה אל מנחת הבל ולא אל מנחת קין. למה אמר והבל הביא גם הוא למה כפל ויחר לקין ויפלו פניו. מה אמר למה חרה לך הלא ראוי שיחרה לו על שלא נתקבלה מנחתו. הלשון הלוא אם תיטיב שאת וכו’ קשה להולמו. מז”ש ויאמר קין אל הבל אחיו ולא נזכר מה שאמר לו. ולמה הרגו מה עשה לו: ויהי מקץ ימים. יספר איך התעוררו מעצמם להביא מנחה לה’, מזה נלמד כי מטבע נפש האדם להכיר כי יש גבוה מעל גבוהים בורא כל, ונפשו תתנדב להשיב לו תודה על טובותיו שמראה הכנעתו ותודתו ע”י מנחה, וכמ”ש בפי’ תהלות (סי’ מ”ם) עמ”ש אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמנם היה בין מנחת קין ומנחת הבל ארבעה הבדלים. א] קין לא הכיר שה’ הוא ראשית הסבות ואחריתם עד שכל התולדה תתיחס לו לבדו, וחשב כי הוא רק העוזר והגומר בהויה עם הטבע, לכן הביא המנחה מקץ ימים, והבל השכיל זאת, ולכן הביא מבכורות צאן, להורות שהוא ראשית כל הסבות והכל מתיחס אליו, שלכן נצטוינו להביא לפניו ראשית כל בכורי כל, הן בולדות האדם והבהמה, הבכורים, הן מתולדות הארץ הבכורים והחלה והתרומה. ב] קין הביא הגרוע, שע”ז אמר מפרי האדמה, ובמד’ מן הפסולת שהי”ל להביא בכורים מפרי האילן. והבל הביא המובחר מחלבהן ות”א משמנהון. ג] קין חשב שה’ צריך אל המנחה שע”ז אמר מנחה לה’, והבל ידע שה’ לא יחסר לו דבר, כמ”ש הירצה ה’ באלפי אילים רק שהביא גם הוא שע”י שקין הביא הביא הוא ג”כ ולא היה זו אצלו כמביא דורון לה’. ד] שעקר כוונת הקרבן הוא נפש האדם והכנעתו שידמה בעיניו כאילו מביא א”ע, ועל כונה זו הביא הבל שע”ז אמר שהביא גם הוא הוא עצמו היה המנחה מזוך לבבו והכנעת נפשו, וקין הביא רק פרי האדמה בלא הכנעת הלב, ולכן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ששניהם היו לרצון לפניו, הבל עצמו עם מנחתו, ובקין לא שעה לא אל קין ולא אל מנחתו, ובמדרש וישע ה’ אל הבל נתפייס ממנו, ר”ל מהבל עצמו, ואל קין לא שעה לא נתפייס ממנו: 4:5 — ויחר לקין. החרון יהיה אם חושב שראוי שיתקבל קרבנו ונעשה עמו שלא כדין, ונפילת פניו הוא בהפך אם חשב שאינו ראוי לכך ויתבייש מזה, ולכן אמר לו ה’ למה חרה לך ולמה נפלו פניך, שהם דברים סותרים, ובכ”ז שני האופנים אינם מהראוי: 4:7 — הלא. גילה לו שאין חפץ לה’ במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר”ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה. והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי”ל בחירה לעשות טוב ורע כמ”ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע”ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו, ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ”ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע”י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה”ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים. א] שרובץ לפתח, וצריך האדם לעיין על ראשית כל מעשיו שלא ימליך עבד על אדוניו, כי הוא אורב על הפתח שכל עת שיפתח הפתח יכנס אליך ויטיל בך ארס התאוה והחטא. ב] עוד הודיע לו כי בצד האחד אליך תשוקתו, שהיצר משתוקק אליך להחטיאך ולהורידך מטה. ג] שבצד הב’ אתה יש בידך העז והמשרה למשול בו ע”י כח החפשיות אשר באדם, שרק בצד זה נקרא האדם חפשי אם ימשול על בהמתו, לא אם בהמתו מושלת עליו: 4:8 — ויאמר קין. קין לא הבין דברי ה’. הוא לא השכיל כי האדם החיצוני המורכב מבשר גידין ועצמות אינו האדם האמתי רק בהמה בצורת אדם, ושהאדם האמיתי הוא האדם הפנימי השכלי המסתתר בקרבו ומנהיגו, הוא חשב שהגויה וכחותיה זה כל האדם, וכאשר שמע מפי ה’ שנמצא עמו חטאת הרובץ על פתחו ומשתוקק להחטיאו ושבידו למשול בו, לא ידע על מי נאמרו הדברים ומי הוא החטאת הזה, ואחר שלא היה בעולם רק הוא והבל אחיו, חשב שהכונה על הבל אחיו שהוא משתוקק להורידו שאולה והוא יש בכחו למשול בו, וז”ש ויאמר קין אל הבל אחיו, שאמר בלבו שכוונת ה’ הוא על הבל אחיו, ולכן קם עליו ויהרגהו, כפי מ”ש לו ה’ שהוא ימשל בו:

הערות

ניווט

קישורים חוזרים